גיליון מס' 518

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' באדר תש"ע, 15 בפברואר 2010

עם צרופות חיים ושרה (אהרנסון) אברהם, וחיים אברהם הספורטאי

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: דבורה קוזוִינר: סימנים של גשם. / מכתב לאהוד בן עזר על "המלך תפוז" והמושבות הראשונות.

שרה אהרונסון ובעלה חיים אברהם, נכתב על ידי שרה כהן-אלדר. שלח עם התמונות: יענקלה ניר.

ישראל הראל: הקרן להעמקת השסעים [ציטוט מ"הארץ"].

ד"ר דוד סיון: דו"ח גולדסטון והמחקר של "אם תרצו".

יהודה דרורי: איפה אתם הסטודנטים היהודים והישראלים?

בן דרור ימיני: מקרתיזם מצד שמאל [ציטוט מ"מעריב"].

יוסי גמזו: נֶשֶף הַמַּסֵּכוֹת. // דודו אמיתי בזכות הקרן החדשה לישראל.

אלישע פורת: הודעה על מותו של קצ'רגינסקי בעיתון "דבר", 29 באפריל 1954.

 אורי הייטנר: 1. כדור שלג. 2. כה אמר בגין. 3. הכל מותר?! 4. מי מגייס את עמלק? – תגובה למאמריו האחרונים של יוסף חרמוני.

נעמן כהן: 1. חזון הג'נוסייד היהודי של החבר חרמוני. 2. המדינה הדו לאומית והגזענות.

בנצי קשר: הנעורים בצפון תל אביב גם הם כבר זיכרונות.

שמואל יריב: ברכות למלאת חמש שנים למכתב העיתי.

יהודה גור-אריה: יוסי גמזו – בפיסגת יצירתו. // ותגובה נלהבת של משה ברק.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן,

בהוצאת ביתן, 1985, מחברת שנייה, המשך 6. מחברת שלישית, המשך 3.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

דבורה קוזוִינר

סימנים של גשם

מקצה הרחוב ראיתי את ה"סטיישן" שלנו יוצאת מן החצר. רצתי ונפנפתי בידיי, אבא שלי ראה אותי, האט ונעצר לידי:

"רוצה לבוא?" שאל.

"בטח," עניתי, עוד לפני שידעתי לאן ואז שאלתי: "לאן?"

"נרד לשטח, לשדה. אולי גם ניגש לאבו ראפע," אמר אבא.

"יופי, אני בא."

"אז קפוץ הביתה ותגיד לאימא שאולי נאחר."

"ושיעורים?" שאלה אימא שלי מיד.

"אין הרבה, אחר כך," פלטתי.

אז היא הציעה להכין כריכים, אולי גם פירות.

"אימא, אנחנו לא יוצאים לאיזה מסע במדבר," רטנתי, "אנחנו יוצאים, כולה, לשעה-שעתיים ועורכים גם ביקור קטן אצל אבו-ראפע, ואצלו, כמו שאת יודעת, לא נגווע ברעב."

אפילו לא נשארתי לשמוע מה אימא ענתה.

אבו ראפע היה שכן שלנו, שכן של שדות. בגללו התהלך אבא שלי באותה שנה בטוח ומרוצה וידע להגיד, לכל מי שהיה מעוניין ורצה לשמוע: "אל תדאגו, השנה יֵרד הרבה גשם." ודבר כזה כולם רצו לשמוע אחרי כמה שנים של בצורת.

באותה שנה, בתחילת החורף, היו אצלנו הרבה אנשים שהביטו לשמיים בדאגה, בחרדה ובתקווה. אלה היו החקלאים, עובדי האדמה, אנשי המטעים והירקות וגם – כך סיפר לי אבא – אנשי מקורות ומינהל המים ומשרד החקלאות.

כולם חיפשו רמז קטן, סימן כלשהו, שיגלה להם מה עומד לקרות בחורף. האם תהיה שנה ברוכה, האם יבואו גשמים בעתם, או, חס וחלילה, שוב תהיה בצורת כמו בשנה שעברה וכמו בשנה שקדמה לה?

מה היה עם מפלס הכנרת? צחקו עליה, מסכנה. בכל הגליל ואצלנו במושבה התבדחו עליה ואמרו שאפשר לצלוח אותה בהליכה ברגל ולהגיע לעין גב בלי להרטיב את הברכיים. דיברו על איזה קו אדום, מסוכן, שציירו מסביב על שפת הכנרת, שאם המים ירדו מתחתיו יהיה באמת לא טוב.

אבל כשטיילנו בסתיו ההוא בכנרת, הסתכלתי היטב, חיפשתי וחיפשתי ולא ראיתי שום קו אדום.

והחזאים החכמים האלה יכלו להגיד מה יהיה בעוד יום-יומיים-שלושה, דיברו על שקע ורמה וטמפרטורה ורוח, סיפורים כאלה, אבל כשעיתונאי חכם שאל חזאי אחד – ואני ואבא שמענו ברדיו – מה הוא יכול לספר על כל החורף, הוא היסס והתחמק ובסוף אמר בכנות ובפשטות: "תשמע, נכון שאפשר כבר לטוס לירח, ואפשר לגלות תרופות למחלות קשות, אבל לחזות, וזה מה שאני עושה, את כל החורף כולו – אני מצטער, עדיין לא..."

ובכן, באותה שנה כשכולם היו עדיין חוששים ודואגים, אבא שלי התהלך לו, כמו שאמרתי, בטוח ומרוצה. "השנה ירדו הרבה גשמים," חזר ואמר.

אנשים קצת חייכו ופקפקו: "מה, נהיית לנו מין נביא, מגיד עתידות, מין חוני מעגל? שאם רק יתחשק לך תיקח מקל, תצייר מעגל, תיכנס לתוכו ותקרא: 'גשם, רד!'"

"לא, מה פתאום? זה הכל בגלל אבו ראפע."

אבו-ראפע הוא כפרי צנוע מאחד הכפרים שבאיזור בית נטופה. יש לו בית בכפר וחלקת אדמה שבה הוא זורע מה שמתאים ונכון, לפי עונות השנה – בצל ופול לקראת החורף, חימצה ושעועית – באביב, וירקות אחרים בקיץ. ואף על פי שאבו-ראפע לא הלך אף פעם לבית הספר ולא למד אף פעם אגרונומיה או בוטניקה או כל מיני מדעים, ולא ערך בדיקות ומחקרים באדמה או בגידולים – הוא יודע, ממש מומחה בכל הקשור לסוגי האדמה השונים ומה מתאים לזריעה, לפי כמות המים המשוערת, שיורדת באותם המקומות, לפי סוג האדמה ולפי מזג האויר.

"אתה רואה אותו," היה אבא שלי אומר לי, "הניסיון שלו, ניסיון של שנים, שרכש מאבא שלו, בעבודה ממש, ואביו מסבו, וכך דורות רבים, הניסיון הזה שלו, כמו שאתה רואה אותו, שווה לפעמים יותר מאשר שנים של לימוד בבית הספר החקלאי, עם תעודה..." ובזה, כמובן, התכוון אליי, שאז עמדתי ללמוד בבית ספר כזה.

אל סביבות הגליל שלנו הגיע אבו-ראפע מהכפר שלו, כדי לחכור חלקות אדמה לזרוע בהן מקשאות של אבטיחים. באחת החלקות הסמוכות לשדות שלנו נטה אוהל גדול והתיישב בו עם משפחתו, האישה והילדים ועז וגדי וכמה תרנגולות, וגנרטור עם טלוויזיה, שהאנטנה שלה יצאה מתוך האוהל, וכך למשך כל תקופת המקשה, עד לסוף העונה, אז היה חוזר לכפר עד לעונה הבאה.

אבא היה לוקח אותי איתו והיינו נוהגים, כמו שכנים טובים, להיכנס אליו מפעם לפעם ולהתכבד בספלון קפה ריחני וטעים. עוד מרחוק, כשהיו שומעים ואחר כך רואים את האוטו שלנו יורד מהכביש הראשי ומתקרב בדרך העפר אל הגבעה, ואבא מסיע את האוטו בפיתולים, להימנע מאבנים ומשקעים, כבר החלה קבלת הפנים. אבו-ראפע היה יוצא מן האוהל לקדם אותנו בלבביות, ומאגף הנשים באוהל, מאחורי מחיצת בד שחילקה את האוהל לשניים, עלו קולות של קשקוש כלים ושקשוק כוסות.

"תפאדאלו, תפאדאלו," הזמין אותנו אבו-ראפע להיכנס לאוהל, וכמעט תמיד היו שם אורחים נוספים.

אהבתי לראות את אבו-ראפע מכין את הקפה הטוב שלו. קודם כל היה בורר את גרגרי הקפה על מגש עגול – מכל מיני אבנים קטנות גבעולים וקש וגרגרים פגומים, מניח אותם על מחתה – מין מחבת עם ידית ארוכה – וקולה אותם על ערמה קטנה של גחלים אדומות, שלחשו ובערו בקצה האוהל, לאט-לאט היה בוחש ומערבב את הגרגרים בכף עץ עם ידית ארוכה ואז מכניס אותם לתוך מכתש נחושת גדול, ובתנועות אחידות היה כותש אותם עם עלי-עץ ארוך ומגולף, והנקישות משמיעות קצב מיוחד, כמו מנגינה מתמשכת ומונוטונית:

"טם–ט-ט-ט-טם-טם – ט-ט-ט-ט-טם-טם," והעלי היה יורד ומועך את הגרגרים, נוקש בדפנות ושוב יורד, "טם-ט-ט-ט-טם-טם – ט-ט-ט-ט-טם-טם."

אבו-ראפע היה מרוכז בעבודה ולא הוציא הגה מפיו. וגם אנחנו שתקנו. התיישבנו על המחצלות מסביב, נשענים על הכריות, ושתקנו. באוהל היה שקט נעים, כמו במין טקס. אבו-ראפע הוסיף כמה גרגרים של הל וריח טוב התפשט בחלל האוהל.

המבוגרים היו שותים קפה מריר וחזק אבל לי הגיש אבו-ראפע מן הקומקום האחר קפה ממותק, שטעמו היה נפלא.

ואז היו המבוגרים מתחילים בשיחות שלהם ואני אהבתי לשמוע אותם, אף על פי שלא הבנתי לגמרי את השפה, כי על כל דבר ועניין ועל כל מה שקורה היו להם פתגם או משל או מעשיה, דברים חכמים שאף אחד לא יודע מה מקורם אבל כולם מאמינים בהם.

ועל מה דיברו? סיפורים קטנים מפה ומשם, שמועות שעברו בין האוהלים והכפרים, חדשות מן הרדיו ומן הטלוויזיה, מגלגלים עצות טובות איך ומה לגדל ומחשבים כבר עכשיו את המחירים שיהיו בקיץ.

נושא השיחה העיקרי בזמן האחרון היה כמובן הבצורת. מה יהיה? עוד שנה אחת כזו – ויהיה לא טוב. וואללה, לא טוב בהחלט. כי אבו-ראפע אין לו בחלקותיו צינורות ולא ממטרות ולא טפטפות, והוא סומך על השמיים ועל הגשמים, שרק יבואו בעיתם. לא מעט מדי – שאז שוב תהיה בצורת, ולא הרבה מדי, שלא יציפו את השטח, אלא מחולק יפה במשך החורף. ואם כך יהיה – חי האל, יהיה טוב.

ואני הייתי יושב ומקשיב.

ובכן, באותה שנה, בתחילת החורף, ערכנו ביקור אצל אבו-ראפע ומצאנו אותו כשרוחו טובה עליו וכולו חיוכים מבטיחים.

"חֵיר אִינְשַאללָה, איזה בשורות טובות בפיך?" שאל אבא שלי לאחר קבלת הפנים הנלהבת של אבו ראפע

"באמת, בשורה טובה, יַא אַבּוּ-דאוד [זה אבי – ודאוד הלא זה אני, דוד, אבל כולם קוראים לי דדי], השנה אינשאללה, תהיה שנה טובה, שנה ברוכה, הרבה גשם סוף-סוף... וַאללָה, בעיניים שלך תראה..."

 אבא שאל בצחוק: "יא, אבו-ראפע, מנין אתה יודע? איך אתה בטוח כל כך? מה זה? קיבלתם הודעה ישיר מן אללה?"

"יא אבו-דאוד, אני בטוח, בטוח," הודיע אבו-ראפע בצורה חגיגית מעט, "והוכחה לך – כבר שמנו את המלח..."

"מלח? איזה מלח?" התפלא אבי ומשך בכתפיו.

"לא!?" נדהם אבו ראפע, "אתה לא יודע על המלח?"

"על מה אתה מדבר? איזה מלח, מה מלח? חזר אבא על שאלתו.

אני הסתכלתי על שניהם וגם אני לא הבנתי. לא מאתמול ולא משלשום מבקר אבא שלי במאהלי השכנים, הוא מכיר היטב את ההווי שלהם, והמנהגים ידועים לו היטב, אבל כנראה על מלח לא שמע מעולם.

"תראה," התחיל אבו-ראפע להסביר, "בתחילת החורף, באמצע חודש תשרי, מוציאים אל מחוץ לאוהל לוח עץ גדול, באורך שולחן, בערך, ממלאים שש קערות קטנות במלח יבש והופכים אותן על השולחן."

"ואז.." שאל אבא בסקרנות.

"לכל אחת משש הערמות הקטנות של המלח קוראים בשם אחד מששת חדשי החורף. תִּשְרִין הוא תשרי, חִיזְרַאן הוא חשוון, קַאנוּן הראשון וקַאנוּן השני הם כסלו וטבת..."

"וּשְבַּאט הוא כמובן שבט," המשיך אבי ופנה אליי בחיוך, "תקשיב טוב, אולי תבין משהו."

וגם אני חייכתי.

כי באותו רגע נזכרתי מה סבא שלי היה אומר על שבט. כמעט שברתי את השיניים עד שלמדתי, אבל מאז אני זוכר אותם מצויין:

"שְבַּאט – מַא לוּ רְבַּאט!" זאת אומרת, שבט אין עליו רסן. הוא מתנהג כמו סוס. רגע אחד הוא שקט ונוח וברגע הבא הוא משתולל ואי אפשר להשתלט עליו. יום אחד יפה ובהיר וחושבים שהאביב כבר הגיע, ולמחרת – ברקים ורעמים וסופה.

אבל לא צריך לדאוג , כי זה בדיוק מה שאומר המשפט השני: "שְבַּאט – בְּשַבֶּק וּבְּלַבֶּק וְרֵיחְתְ אִל סֵיף – בִּבְּדַלו!ֹ" – שבט מלא רוחות ומערבולות של גשם, אך ריח הקיץ כבר נושב מקצהו .

"נכון," קולו של אבו-ראפע החזיר אותי אל המציאות, "וכך כל חדשי החורף. את כל העבודה הזאת עושים לפנות ערב, ובבוקר בודקים ורואים – ערמת המלח אשר התפוררה ביותר ונמסה מרוב טל, אותו חודש שעל שמו נקראה – יבורך בהרבה גשם."

"באמת?" התפלא אבא שלי, "אף פעם לא שמעתי על זה." ושוב אמר לי בחיוך: "אתה רואה, תמיד לומדים משהו חדש, שלא ידעת קודם."

"ועכשיו," סיים אבו-ראפע, "בואו, תראו בעצמכם!"

והוא הוביל אותנו אל אותו לוח עץ מאחורי האוהל. לא היה ספק. כל שש ערמות המלח היו מפוררות לגמרי וממוסמסות מן הטל אשר ירד בלילה.

"אתם רואים!" הכריז אבו-ראפע, כמעט כמו קריאת ניצחון – "זה סימן בדוק. השנה נתברך בגשם, הרבה גשם. זו תהיה שנה ברוכה. פיצוי על השנים השחונות. שנה ברוכה, אינשאללה."

ואבא נענע בראשו לאות הסכמה.

כשחזרנו לאוטו שאלתי: "אבא, נו, באמת! בחייך, אתה מאמין בזה? אתה לא חושב שאלה סתם שטויות? אמונות טפלות ולא יותר?"

אבי צחק וענה: "מה זה חשוב אם זה נכון או לא? לעולם אל תסרב להאמין בדבר טוב!"

מה לומר? אפילו זקני צפת, ובטח זקני המושבה – אמרו ששנה מצוינת כזו כבר מזמן לא היתה. כל חודש ירדה כמות גשמים טובה. לא מעט מדי ולא הרבה מדי. בדיוק בזמן. ובין הגשמים זרחה השמש והיו ימים חמים ויבשים, לרסס ולדשן.

"אנחנו עשינו מה שצריך. עכשיו שהאדמה תעשה את שלה," אמר אבא.

בתחילת הקיץ, בכל פעם שנסענו לשדה, היה אבא קוטף כמה שיבולים, ממולל אותם בין ידיו, נושף בחוזקה והגרעינים היו נפרדים לכף ידו ואז מעביר מיד ליד ואומר בהנאה: "תראה, תראה, חטה יפהפייה."

הגיע הקציר.

עמדנו בקצה השדה והסתכלנו איך הקומביין בולע את הגרעינים לתוך המכל הגדול שלו, ממלא את המשאיות ומשאיר אחריו שובלים ארוכים של קש.

היתה חיטה יפה באותה שנה. חיטה טובה. יבול כבד.

וכל הקיץ אכלנו אבטיחים נהדרים מהמקשה של אבו-ראפע.

* * *

לאהוד שלום רב,

במסיבת ט"ו בשבט שהיתה אצלנו בראש פינה, קראתי את הסיפור שלך "המלך תפוז". התחלתי בחידה: "על איזה מקום, לדעתכם, נכתב הסיפור?"

קראתי קטע ראשון, עדיין בלי להזכיר את שם הסופר, המשכתי בקטע השני וכולם אמרו: "ברור, זה על ראש פינה."

המשכתי בקטע השלישי, ועכשיו לא היה ספק: "תותים? תולעי משי? בית חרושת למשי? ודאי שזה ראש פינה."

גם שקדים גדלו פה.

אשר לשיטה, אמרו, "נו, הסופר טעה, זה לא אצלנו, זה היה ביסוד המעלה השכנה, אבל אין דבר, נסלח לו, זה קרוב."

רק כשהגעתי לפרדסים פרצו בצחוק. ואז כמובן נתתי את הקרדיטים לך ולדודתך.

היום קיימת בראש פנה שכונת מגורים הנקראת שכונת הזיתים. על שטח הזיתים, כמובן.

על שטחי הכרמים נבנתה בשנות השישים הרחבה א' ובשנות השבעים – הרחבה ב'.

על השקדים גדלים מטעים אחרים.

עצי תות עדיין פזורים הרבה בחצרות.

ואפילו מטעי הדרים ניטעים באיזור.

דבורה קוזוינר

אהוד: הטקסט של "המלך תפוז" היה במדורי ספרי הילדים והנוער אצל רוב הוצאות הספרים בארץ כהצעה לספר מצוייר, ונדחה. אבל בשעתו כללתי אותו כהרצאה של דודי ההולל אלכס בבית האיכר במושבה, ברומאן "המושבה שלי". זו ההרצאה שבה, לדברי המספר, על כל פּוּק שהיה עושה אביו, היתה אימו מעירה לו בקול שיפסיק, וכך ידע כל הקהל במי האשם.

* * *

שרה אהרונסון ובעלה חיים אברהם

נכתב על ידי שרה כהן-אלדר

נולדה ברוסצ'וק 13/1/1920, קרובתו של חיים אברהם

שומה עליי, בתור קרובתו של חיים אברהם, להעיד את אשר ידוע לי עליו וממנו בטרם אדום, ולא יהיה מי שיספר, לצד חסרונותיו – גם על נקודות חיוביות, והן אולי לא מעטות.

חיים היה הבכור בין ארבעה אחים: חיים, איזאק, מוריץ (משה) ומוֹני (סולומון, שלמה).

חיים התייתם כבר בגיל 12 מאב ומאם, וגודל הוא ועוד שנים מאחיו על ידי סבו – (טיו מוני יעקב), וסבתו – (טיה רבקה למשפחת קובו). בחופשות היה חיים מגיע ומבקר וגם שוהה אצל סבתי אחות אימו. סבתי היתה מכנה אותו אנרי, אימי כינתה אותו היינריך – וכך גם כינה עצמו: היינריך אברהם.

חיים נולד בעיירת הגבול בצפון בולגריה, רוסה – או רוסצ'וק שעל שפת הדנובה. הוא סיים שם את הגימנסיה לבנים, אשר היתה ידועה כגימנסיה טובה כבר באותם ימים. הוא נסע לגרמניה להמשך לימודיו במסחר וכדומה, ודי מוקדם עבר גם לעסקים. אבל מקום ההולדת והמשפחה נשארו קרובים לליבו והוא ביקרם לעיתים קרובות.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, לערך בשנת 1920, הוא יסד בעירנו רוסה את ארגון "מכבי", שתרם המון לחינוך ולפיתוח הגופני של הדורות הצעירים, וכולנו נמנינו עם חניכי "מכבי". עם יסוד "מכבי" ברוסצ'וק הוא נוסד גם בבולגריה, והתפשט לישובים אחרים בהם אוכלוסיה יהודית.

באולם ההתעמלות הגדול היה גם פורטרט גדול של חיים אברהם בתלבושת התעמלות ועם סרט כחול-לבן לאורך החזה, מכתפו הימנית, ועליו הסיסמה: "רוח בריאה בגוף בריא."

בפגישותינו לאחר שנים בביתו שבבת-גלים היה מספר לי חיים כיצד צריך היה להמציא את ה"פקודות": "אחורה פנה!" או "קדימה צעד!" בעברית כמובן.

כאשר נודע למנהל הגימנסיה לבנים ברוסה על יסוד האירגון לחינוך גופני על-ידי תלמיד שלהם מן העדה היהודית, הוא הוזמן לפתח את מקצוע החינוך הגופני גם בתיכון, ולמעשה, כנראה גם בבולגריה.

מרוסה ומגרמניה הוא עבר והתישב בקושטא (איסטנבול). חיידק הציונות וקשריו ל"מכבי" לא עזבו אותו גם שם.

בהיותי סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים התוודעתי לד"ר ישראל אאורבך, מחותנו של חיים (מאשתו השניה), אשר סיפר לי בצער שהוא היה זה ששידך בין חיים אברהם לשרה אהרונסון. בהיותו "ציוני שרוף" – לדברי ד"ר אאורבך, לא עלה בדעתו להתחתן עם "סתם כך" וביקש ממנו לשדכו עם בת-ישראל ארץ-ישראלית. שרה אהרונסון היתה אחת כזו. כידוע הנישואין לא עלו יפה. ההבדלים בין השניים היו בעצם תהומיים. שרה אהרונסון בת זכרון-יעקב, שגדלה וחיה באווירה חופשית, רוכבת על סוס בסביבה של זיכרון ועד לחוף הים, בהיותה בקושטא התורכית לא יכלה להעלות על הדעת שתיכנע למגבלות הבדידות וה"צניעות" שנדרשו שם מנשים.

*

לאהוד שלום רב,

 חותנתי (השבוע, 10.1.10 בת 90) כתבה לא מעט אודות חיים אברם (אברהם) שהיה, אם איני טועה, בן דוד שני שלה. היא אף היתה מתאכסנת אצל חיים, שהיה נשוי בשנית, בביתם בחיפה בתחילת שנות הארבעים. מכל מקום, בידי תמונת חיים ושרה, כנראה מיום כלולותיהם. אני מניח כי תשמח לקבלה, ואעשה זאת לבקשתך,

שלך,

יענקלה ניר

* * *

ברכות חמות מאוד לחברתנו שפרירה

במלאת לה מיספר עגול של שנים

בּוֹרכְת במשפחה נהדרת מכל הצדדים

ובייחוד הנכדה האחרונה המשגעת בת השנה

 אלמה אדומת השיער ותכולת העיניים!

* * *

ישראל הראל

הקרן להעמקת השסעים

תנועת "אם תרצו" טוענת, שהקרן לישראל חדשה (זהו התרגום הראוי ל-The New Israel Fund) מממנת ארגונים ישראליים שמהם שאב ריצ'רד גולדסטון את מרבית החומר להאשמת צה"ל ב"פשעי מלחמה". התגובות, כרגיל אצל ארגון שמאל קיצוני הנמצא תחת ביקורת, עסקו בהכפשת המבקרים ("פשיסטים").

נעמי חזן ראש הארגון אמנם חתמה על עצומה המגדירה את פעולות צה"ל בעזה "טרור נגד אזרחים", והתובעת מישראל למלא את "כל החלטות האו"ם בקשר לסכסוך" (לרבות 194), ובכל זאת, הקמפיין האישי נגדה היה מיותר.

התומכים הרבים של הקרן בתקשורת ובגופים פוליטיים (הנהנים מהקרן במישרין ובעקיפין), ניצלו את הקמפיין האישי כדי להסיט את הדיון ממטרתה החתרנית ("ישראל חדשה", לא יהודית וציונית) של הקרן, שאותה מימשה עד היום על ידי הענקת יותר מ-200 מיליון דולר למימון מאות עמותות וארגונים אנטי ציוניים (רשימה אצל הכותב) הפועלים למימוש מטרה זו.

עשרות פעמים עתר ארגון עדאלה, במימון הקרן, לבג"ץ בעתירות שתכליתן למזער ואף לבטל את זהותה של ישראל כמדינה יהודית. "על ישראל להכיר בזכות השיבה של הפליטים על בסיס החלטת האו"ם 194", נאמר במבוא להצעת החוקה שכתב הארגון. בחוקת הארגון גם מתבטל חוק השבות.

הקרן מממנת גם אירגונים לא ערביים, כמו האגודה לזכויות האזרח, העוסקים בקעקוע הזהות היהודית של ישראל. "ההצעה להגדיר את ישראל כמדינה יהודית," אומרת הצהרה של האגודה (בתגובה על הצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה, לא חלילה על הצעת החוקה של המכון לאסטרטגיה ציונית), "היא בעייתית ברמה העקרונית וברמה המעשית,"

אירגון "מדה אלכרמל", במימון הקרן, יזם את "הצהרת חיפה". הנה מבחר פנינים: "בסוף המאה ה-19 החלה התנועה הציונית את מפעלה הקולוניאליסטי. בהמשך, בתיאום עם הקולוניאליזם העולמי, החלה לממש את כיבוש מולדתנו... התנועה הציונית ביצעה מעשי טבח נגד עמנו... מדינת ישראל חוקקה את חוקי הקרקעות, ההגירה והאזרחות (חוק השבות. – י"ה) הגזעניים... הפעילה מדיניות דיכוי ורדיפה החורגות אף מזו שהפעיל משטר האפרטהייד בדרום אפריקה." בהמשך דורשת ההצהרה ביטול חוק השבות וביטול הגדרת ישראל כיהודית.

על הצהרת חיפה ועל ניירות החזון הנוספים חתומים מנהיגים וחשובי הקהילה הערבית בארץ, בהם ראשי עשרות אירגונים אחרים, שגם את פעילותם מממנת הקרן לישראל חדשה. דברים דומים מופיעים ב"נייר החזון" של ועדת המעקב העליונה, שגם בה הקרן תומכת.

במימון הגופים הפועלים להעמקת השסעים בין יהודים לערבים במדינת ישראל רשמה אפוא הקרן הצלחה מוכחת. ההצלחה, למרבית הפלא, אינה מוצגת לפילנתרופים. הללו, ברובם יהודים התומכים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, נקראים לתרום לפעולות הברוכות של הקרן, אך כמסתבר לא העיקריות: קידום הרווחה, החינוך וזכויות האדם בישראל.

רבים מהתורמים אינם יודעים, שכספם מנוצל למימון עשרות גופים העוסקים בהתססת הרחוב הערבי, בהגברת הנטיות הלאומניות בו ובהעמקת השסעים בין יהודים לערבים. פילנתרופים אלה מתנגדים, קרוב לוודאי, לכך שכספם ינוצל לקעקוע הזהות היהודית של ישראל ולהנחת תשתית עיונית, משפטית ופוליטית לכינון מדינה ערבית נוספת, מלבד הפלסטינית, בתוך מדינת ישראל.

כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©

פורסם בעיתון ביום 11.2.10. בדרך-כלל אנחנו נמנעים מלצטט מאמרים שלמים מ"הארץ", אבל ביודענו שחלק ניכר מנמענינו חדל לחתום על "הארץ" ולקרוא בו, חשבנו שיהא זה גם לטובת העיתון שנציג את דעתו של "עלה התאנה" הקבוע שלו, ישראל הראל.

* * *

בימת מופעי הספרות

צוותא / אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

100 לאלתרמן

מופע ספרות במלאת 100 שנים להולדתו של נתן אלתרמן

ענק השירה העברית והמחשבה הישראלית, המשורר האהוב ביותר על הישראלים, הותיר מורשת ספרותית שלא פוסקת להפתיע, ושירים מולחנים שלא מפסיקים להתנגן. שחקנים וזמרים יגישו מבחר מיצירותיו ואת סיפור חייו במופע בעריכת ובהנחיית מאיר עוזיאל ובהשתתפות: חנה מרון, רמי ברוך, האחים צנחני, אסנת זיביל, רמי הראל, משה טימור, בלפור חקק ועוד, וכן הזמר נתן סלור, נכדו של אלתרמן ובנה של תרצה אתר

יום שלישי, ט' באדר תש"ע, 23-02-2010 בשעה 20:30

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא 03-6950156

מחיר 80 ₪ למקבלי הודעה זו 40 ₪ בלבד. נא לציין בקופה קוד 708

* * *

ד"ר דוד סיון

דו"ח גולדסטון והמחקר של "אם תרצו"

"קודם הם באו לקחת את הקומוניסטים, ואני לא הרמתי קול -- מפני שלא הייתי קומוניסט;
אז הם באו לקחת את הסוציאליסטים, ואני לא הרמתי קול -- מפני שלא הייתי סוציאליסט;
אז הם באו לקחת את חברי האיגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי -- מפני שלא הייתי חבר איגוד מקצועי; אז הם באו לקחת את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי -- מפני שלא הייתי יהודי; אז הם באו לקחת אותי -- ולא נותר כבר אף אחד שירים קולו למעני."

מרטין נמולר, הציטוט המפורסם

דו"ח גולדסטון

דו"ח גולדסטון הורתו בחטא. ראשיתו בכינוס "המועצה לזכויות האדם" של האו"ם, שהתכנסה עוד לפני שתמו הקרבות כדי למעשה לעצור את המלחמה. כותרת החלטת הסיכום של המועצה קובעת שישראל ביצעה הפרה חמורה של זכויות אדם בשטחים הפלשתיניים הכבושים במיוחד בגלל ההתקפה הצבאית על רצועת עזה [הכבושה]. סעיף 1 של ההחלטה מגנה או מרשיע (המושג הוא condemn) את המבצע הצבאי הישראלי במיוחד ברצועת עזה הכבושה, שתוצאתו הפרה רחבה של זכויות אדם של פלשתינאים והרס שיטתי של תשתיות פלשתינאיות. סעיף 14 של ההחלטה קובע שיש לשלוח דחוף משלחת 'מציאת-עובדות' בינלאומית לחקור את כל ההפרות של חוקי זכויות אדם הבינלאומיים על ידי הכוח הכובש – (The Grave Violations of Human Rights).

ההחלטה של הכינוס, שנמשך שלושה ימים, הרשיעה את ישראל בהפרות קשות של זכויות אדם וחוקים הומניטריים – ושלחה ועדה שתמצא הוכחות להרשעה. דומה הדבר לציור המטרה סביב הפגיעה של הירייה; דומה הדבר לקלעי שיורה את החץ ורץ לצייר את המטרה סביב מקום פגיעת החץ. במציאות כזו, המסקנות שהפיקה ועדת גולדסטון היו רק עניין של זמן. הן הרי נקבעו באותה ההחלטה. כל הנאמר לא התייחס כלל לעובדה שההחלטה התקבלה בעקבות תמיכה של מדינות שרובן מוסלמיות; לא התייחס למאפיינים המוטים של חברי הועדה.

לכן בעיניי מסקנות הדו"ח חשודות מאוד אם לא פסולות. לכן שימוש בדו"ח הזה כדי לטעון משהו על תוכנו ועל המציאות בנוגע למלחמה, ל"עופרת יצוקה", הוא מעשה חשוד. על הרקע הזה בהחלט מובנת החלטת ישראל לא לשתף פעולה עם הועדה.

לקחת את הדו"ח הזה, שהפיקה הוועדה, ולהשתמש בו כדי לנסות לנתח מי ומה גרם למסקנותיו – הוא מעשה בעייתי, מפוקפק. זו הבעייה הראשונה עם הדו"ח ("המחקר"), שהפיקה האירגון "אם תרצו".

על פי ההחלטה המוטה, שהרשיעה את ישראל, שבגינה הוקמה ועדת גולדסטון, הוועדה היתה אמורה להתמקד בבדיקת אירועי "עופרת יצוקה". המציאות בגדה המערבית אמורה היתה לשמש כרקע כללי. אבל בסופו של דבר חלק ניכר מהדו"ח על עבודת הוועדה עוסק בנעשה בשטחים הפלשתיניים בגדה המערבית. כפי שנטען בדו"ח, הועדה גם משתמשת באמירות של שרים לאחר מעשה כאסמכתא או כהסבר "מוכח" למעשים במהלך "עופרת יצוקה. עובדה תמוהה נוספת היא השימוש במושג "רצועת עזה הכבושה" שגם הוא מגמתי. עובדות אלה ואחרות מאירות את הרצון של הוועדה לספק, למלא, את הדרישה המגמתית של מקימי הועדה להרשיע את ישראל.

יהונתן דחוח הלוי השקיע יותר עבודה ומצא עדות קונקרטית למגמתיות הדו"ח עצמו. הוא בחן עדויות מוקלטות של פלשתינאים שניגבו וניתח את המתודולוגיה של ועדת גולדסטון בהקשר הזה. בעקבות הניתוח הזה הוא קבע שיש ספק רב באשר לכוונתה של הועדה מלכתחילה להגיע לחקר האמת. התחקיר חושף את "הצלחת" הוועדה לספק את הנדרש...

לכן, אפשר לטעון שבמידה רבה של ביטחון שאין לסמוך על עבודת ועדת גולדסטון ועל מסקנות הדו"ח שכתבה.

המחקר של "אם תרצו"

הניסיון של תנועת "אם תרצו" להשתמש בניתוח הדו"ח המגמתי של ועדת גולדסטון הוא בעייתי בהגדרה. אבל מבחינתי הבעייה המרכזית של תנועת "אם תרצו" היא שהמטרה להרשיע את "הקרן החדשה לישראל" ("הקרן") מקדשת את האמצעים. כל האמצעים כשרים, אפילו אם הם מפוקפקים כדו"ח גולדסטון. הם ביקשו לצייר את המטרה סביב החץ לאחר שנורה. אבל גם ללא טענת ציור המטרה, עבודת "המחקר" היא בעייתית.

הבעייה הראשונה והעיקרית של "המחקר" היא הניסיון לבסס "ביקורת" על "הקרן", על הכתוב בין עמודי דו"ח גולדסטון; על ניתוח סטטיסטי של חלק ממקורותיו של הדו"ח.

מהי המשמעות הסטטיסטית (המספרית) של "המחקר"? בהקשר הזה בולט המספר 92% שהופיע ללא הפסק בתקשורת ואפילו בדבריו של השר גלעד ארדן שלכאורה מייצג את המשמעות העיקרית של "המחקר" של תנועת "אם תרצו". מה הוא מייצג? זהו חלקן היחסי של מיספר ההפניות שמקורן באירגונים נתמכים (תקציבית) על ידי "הקרן" מסך ההפניות של אירגונים ישראליים.

הבעייה הראשונה עם המיספר הזה שהוא מניח שכל ההפניות בדו"ח גולדסטון הן בעלות אותו משקל. זו כמובן שגיאה מתודולוגית (או מעשה מכוון) חמורה שכל חוקר מתחיל לומד להימנע ממנה. החוקר המתחיל לומד כי נתון יותר חשוב הוא המשקל במסקנות דו"ח גולדסטון, שניתן לדברים שמקורם בהפניה כלשהי.

זה מוביל אותנו לבעיה השניה עם המספר 92%. על פי הנספח של "המחקר" היו למעשה 454 הפניות שמקורן בישראל. בין אלה היו 142 שמיוחסות למקורות ישראליים רשמיים, 40 מאירגונים ש"המחקר" מגדיר כחיוביים (ו-61 דיווחי תקשורת ישראליים ו-4 עדויות משדרות. במקרה הזה משקלן היחסי של מספר ההפניות לאירגונים נתמכים על ידי "הקרן" הוא רק 42%. (ישנם עוד מקורות ישראליים, כמו אלוף (מיל.) גיורא איילנד ופרופסור רונן שמיר ש"המחקר" סיווג אחרת – "בטעות"?) כמובן שכאשר לוקחים את מספרן של כל ההפניות מתברר שמשקלן של ההפניות למקורות נתמכי "הקרן" הוא רק 14%.

מי שקורא את דו"ח גולדסטון מגלה עובדה בולטת מאוד: הטענות העיקריות נגד ישראל הן:

1. נזקי המצור-הסגר על רצועת עזה בשנים שקדמו ל"עופרת יצוקה" ולאחריה.

2. האסטרטגיה "הבלתי פרופורציונאלית" כבסיס למטרות "עופרת יצוקה".

מסתבר שהמקורות הישראליים הרשמיים מהווים את הבסיס העיקרי למסקנות דו"ח גולדסטון בהקשרים האלה. החלק הזה בדו"ח שמנתח את התפתחות הגישה המדינית והמטרות האסטרטגיות, אסטרטגיית דאחייה "הלא פרופוצינאליות" והוצאתה לפועל ב"עופרת יצוקה", מבוסס על דברים שאמרו אלופים בצה"ל, שרי הממשלה ומקורות רשמיים אחרים. המקורות הרשמיים הם הבסיס לטענות נגד המצור על הרצועה. לכן הטענה שכאילו מרבית הטענות נגד ישראל היו נמנעות ללא המקורות הנתמכים על ידי "הקרן" היא מופרכת.

הבעייה המהותית העיקרית של "המחקר" היא שהוא מציג טענות מבלי לבססן, שכאילו כל המקורות נתמכי "הקרן" גרמו נזק מדיני לישראל. מה שבולט היא "הקביעה", ללא הסבר, שכל אותן פעולות שנזכרות הן שליליות וגורמות נזק מדיני וליכולת הפעולה של צה"ל. על הבסיס הזה יצאו נציגי "אם תרצו" למסע הכפשה של "הקרן" כאשר הם משתמשים בסגנון שלא היה מבייש אירגונים פשיסיטיים (הכרזה בה מוצגת פרופסור נעמי חזן עם קרן במצחה, שלטו חוצות ועוד). הארועים והכרזות האלה מזכירים ארועים דומים לפני רצח רבין בשנת 1995.

העומדים בראש תנועת "אם תרצו" מציגים עצמם כתנועת מרכז חוץ-פרלמנטרית. אלא שהאמת קרובה יותר להגדרה של תנועת ימין קיצוני. בראש התנועה עומדים רונן שובל שהיה דובר "תא כתום" והיה ברשימת המועמדים של "הבית היהודי" לכנסת ה-18 וארז תדמור שהקים את המאחז הבלתי חוקי (ארגונים כתומים). הם גם זוכים למימון ממקורות מימון לא קטנים. בין אלה כ-100 דולרים מהשדולה "נוצרים מאוחדים למען ישראל" שבראשה עומד המטיף ג'ון הייגי. זה אותו האיש שאמר שהיטלר נשלח על ידי האל כדי להשיב את היהודים לארץ על פי הנבואה.

ציד המכשפות שהחל בעקבות פרסום ה"מחקר" המוטה של "אם תרצו", שהשתמש בדו"ח גולדסטון המוטה, נועד לעשות דה-לגיטימציה לאירגונים נתמכי "הקרן" ולחופש הביטוי. בשבוע שעבר הגיע המסע גם לכנסת שם זה התבטא באלימות מילולית כאשר חברי כנסת כונו גייס חמישי, בוגדים שתוקעים סכינים בגב ועוד.

סוף דבר

לי למשל נראה שמקימי המאחזים הבלתי חוקיים והפעולות, כמו "תג מחיר", הקשורות במאחזים האלה, גרמו וגורמים נזק מדיני חמור מאד לישראל.להם, לתנועת "אם תרצו", נראה שאותם האירגונים, נשוא מחקרם המוטה, גרמו נזק מדיני חמור לישראל. אבל הניסיון לסתום פיות באמצעות הכפשות והסתה מבית מדרשם של "אם תרצו" הוא חציית קו אדום – פגיעה בחופש הביטוי. עיקרון חופש הביטוי הוא אבן יסוד בתשתית של מישטר דמוקרטי – הטוב במשטרים. משמעותו שגם אם אין אנו מסכימים לעמדתו של אדם (או אירגון) נהיה מוכנים להיאבק על זכותו להציגה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שחברה הופכת מדמוקרטית לדיקטטורית בתהליך הדרגתי, כפי שלימד אותנו הכומר מרטין נימולר שהיה אנטישמי נוצרי טיפוסי עד אשר הנאצים החלו להתערב בענייני הכנסיה.

כעת נדמה שהאש בכנסת שככה קצת כאשר בשבוע שעבר החליטה "ועדת חוקה חוק ומשפט" להקים ועדת משנה "לבדיקת קבלת כספים מאירגונים בחו"ל על ידי אירגונים בישראל (ייבדקו תרומות זרות)." מה שלא בדיוק ברור לי מדוע ומה צריך לבדוק כאשר לפי חוק העמותות הדברים האלה ממילא נבדקים. בכל מקרה בדיקה "נכונה" תצטרך לבדוק גם את מקורותיה של "אם תרצו" כמו "הקרן המרכזית לישראל", "נוצרים מאוחדים למען ישראל" ועוד.

* * *

יוסי גמזו

נֶשֶף הַמַּסֵּכוֹת

קולונל ריצ'רד קֶמְפּ, מפקדם-לשעבר של הכוחות הבריטיים באפגניסטן, מי שהשתתף במלחמת המִפרץ, עשׂה פרק-זמן בעיראק מאז הפלישה ב-2003 ועסק בלוחמה כנגד הטרור הבינלאומי. הוא אמר בעדותו באו"ם: "במהלך 'עופרת יצוקה' עשׂה צה"ל יותר מִשֶעשׂה כל צבא אחר בהיסטוריה של הלוחמה להבטחת זכויותיהם של אזרחים באיזור קרב. ישׂראל נהגה כך מול אויב שבמתכּוון מיקם את יכולתו הצבאית מאחורי המגן האנושי ששימשה לו האוכלוסיה האזרחית."

אָמְנָם פּוּרִים עוֹד לֹא נִצָּב עַל סַף דַּלְתֵּנוּ

אַךְ מֵאַחַר שֶפִּקּוּד-עֹרֶף מְשֻבָּח

הוֹדִיעַ לָנוּ, לְשִפּוּר הֲגָנָתֵנוּ,

כִּי כְּבָר בְּחֹדֶש זֶה מוֹסִיף הוּא עוֹד נִדְבָּךְ

לְבִטְחוֹנֵנוּ, וְעָתִיד לְזַכּוֹתֵנוּ

בְּדוֹר חָדָש יוֹתֵר שֶל מַסֵּכוֹת אַבָּ"ךְ, –

כְּדַאי לִזְכֹּר כִּי עִם הַגַּל הָאַנְטִישֵמִי

הָאָפְנָתִי בֵּין מִתְחַסְּדֵי כָּל הָעוֹלָם

וּמִתְפַּשֵּט מַמָּש בְּקֶצֶב אֶפִּידֶמִי,

רוֹאִים כֻּלָּנוּ אֵיך מִתּוֹךְ תֵּאוּם מֻשְלָם

עוֹטִים כַּיּוֹם עַל פַּרְצוּפָם הַמְּיֻסָּר פֹּה

כָּל מְגַנֵּינוּ וְשׂוֹנְאֵינוּ, בִּקְבִיעוּת,

שְלַל מַסֵּכוֹת – וּמַטִּיפִים לָנוּ מוּסָר פֹּה

כָּל אַלּוּפֵי אוֹלִימְפִּיאָדַת-הַצְּבִיעוּת.

וְאַף-עַל-פִּי שֶשְּלַל הַמַּסֵּכוֹת הָאֵלֶּה

לֹא מַסֵּכוֹת אַבָּ"ךְ הֵן, אֶלָּא כִּסּוּיָהּ

שֶל תְּלוּת עַמִּים רַבִּים בְּנֵפְטְ עַרְבִי – מָה פֶּלֶא

אִם כְּנֶגְדֵּנוּ הִיא מַפְנָה אֶת שִסּוּיָה.

כָּך, שֶלַּמְרוֹת שֶכַּיָדוּעַ אֵין שוּם קֶשֶר

בֵּין חַג פּוּרִים וּבֵין גּוֹיֵּי הָאֲרָצוֹת

הַמְּטִיחִים בָּנוּ מִכָּל קַצְווֹת הַקֶּשֶת

יוֹמָם וָלַיְלָה הַשְמָצוֹת וּנְאָצוֹת

עַל שֶאֵינֶנּוּ מַגִּישִים לְמִתְנַכְּלֵינוּ

לֶחִי שְנִיָּה כְּמִצְוָתָהּ שֶל הַנַּצְרוּת

וְעַל שֶשּוּם גִּ'יהָאד אִיסְלָאמִי שֶל שְכֵנֵינוּ

עוֹד לֹא גָרַם לְשוּם מִכְשוֹל אוֹ הֵעָצְרוּת

בְּחִזּוּקָהּ שֶל יִשְׂרָאֵל, שֶעָצְמוֹתֶיהָ

הֵן אוֹת לְכָךְ שֶשּוּם "קָאסָאם" עוֹד לֹא סִכֵּל

אֶת תְּגוּבָתָהּ עַל כָּל פְּגִיעָה בִּגְּבוּלוֹתֶיהָ

וְכָל אוֹיֵב אֲכוּל-שִׂטְנָה הַמִּתְנַכֵּל

לְקִיּוּמָהּ בְּכָל שִשִּים וּשְתֵּי שְנוֹתֶיהָ

אֶת סוֹד כּוֹחָהּ אֵינוֹ מַצְלִיחַ לְעַכֵּל, –

הֲרֵי בְּנֶּשֶף-מַסֵּכוֹת כֹּה הִיפּוֹקְרִיטִי

בּוֹ נִשְבָּרִים שִׂיאֵי הַדּוּ-פַּרְצוּפִיּוּת

פִּתְאֹם צָצִים וְנֶחְשָׂפִים בִּקְלוֹז-אַפּ קְרִיטִי

כָּל תַּסְמִינֵי תַּסְבִּיךְ פִּצּוּל הָאִישִיּוּת

שֶל צַדִּיקֵי-הַדּוֹר שֶבִּסְטְרִיפְּטִיז סַרְקַסְטִי

סוֹפְסוֹף נִגְלֵית בָּם הָאֱמֶת הָעֵירֻמָּה

(זוֹ הַמֻּסְוֵית אֶצְלָם בְּצִדְקָנוּת בּוֹמְבַּסְטִית

בָּהּ מַדְבִּיקִים לָנוּ כָּל פֶּשַע-מִלְחָמָה

וְתוֹקְפָנוּת צְבָאִית בְּרוּטָאלִית שֶלֹּא גָזָה

מוּל שֶׂה רָחוּם שֶל פָּצִיפִיזְם מְנֻמָּס

כְּמוֹ מַר נַסְרָאלְלַהּ בִּלְבָנוֹן, אוֹ כְּמוֹ בְּעַזָּה

אוֹתָן יוֹנֵי-שָלוֹם תְּמִימוֹת שֶל הַחָמָא"ס).

כִּי מִי הֵם, מִי הֵם הַנּוֹזְפִים בָּנוּ בְּלַהַט

שֶל הוּמָאנִיזְם כֹּה נָדִיר וּמְיֻחָד

בִּרְגִישוּתוֹ הַפִילַנְתְרוֹפִּית הַנּוֹדַעַת?

בּוֹאוּ נִבְחַן אוֹתָם סוֹפְסוֹף אֶחָד-אֶחָד.

בּוֹאוּ נִבְדֹּק אֶת תְּמִימוּתָם בְּדִיקָה נוֹקֶבֶת

כְּמוֹ בְּמִסְדַּר-זִהוּי וּבִמְכוֹנַת-אֱמֶת

וּנְגַלֶּה אֵיזוֹ קֻפַּת-שְרָצִים יוֹשֶבֶת

לָהֶם מִתַּחַת לָאָרִיג הַמִּתְקַמֵּט

שֶל מַעֲטֵה-הַצִּדְקָנוּת הַמּוֹרָאלִיסְטִי

הַמְּכַסָּה אֶצְלָם בְּאִצְטְלָה שֶל תָּם

עַל הִמָּצְאוֹ שֶל רֶקוֹרְד כְּלָל לֹא הוּמָאנִיסְטִי

עָמֹק מִתַּחַת לִגְלִימַת הִתְחַסְּדוּתָם.

הִנֵּה הַפָּאתוֹס הַטּוּרְקִי הַכְּמוֹ-הוּמָאנִי

שֶל מְגַנֵּי מִבְצַע "עוֹפֶרֶת יְצוּקָה"

מִצַּד אֻמָּה, שֶבָּעִדָּן הָעוֹתוֹמָאנִי

רָצְחָה אַרְמֶנִים וְטוֹבַחַת בִּשְקִיקָה

גַם אֶת הַכּוּרְדִּים שֶל הַיּוֹם וּבְלִי כָּל רֶתַע

נוֹזֶפֶת בָּנוּ כִּי נֵרֵד מִן הַגּוֹלָן

כְּשֶהִיא, לְסוּרְיָה, אֶת אַדְמוֹת אָלֶכְּסַנְדְּרֶטָה

לֹא מִתְכַּוֶּנֶת לְהַחְזִיר שָם לְעוֹלָם...

הִנֵּה הַבְּלוֹף שֶל דֹּב רוּסִי שוֹחֵר לַטֶּרֶף

הַמְּדַבֵּר כְּמוֹ קָנִיבָּל עַל צִמְחוֹנוּת

כְּשֶדַּם אַפְגָּאנִים וְצֶ'צֶ'נִים זָב בְּלִי הֶרֶף

מִבֵּין שִנָּיו וְצִפָּרְנָיו בְּסִיטוֹנוּת

וְדִיסִידֶנְטִים הוּא קוֹטֵל בִּסְטַיְל וַנְדָּאלִי

וּלְאִירָאן שוֹלֵחַ נֶשֶק בְּלִי חַסָּם

אֲבָל מַטִּיף לָנוּ מוּסָר עַל קַו בְּרוּטָאלִי

מוּל פָּצִיפִיסְטִים הַיּוֹרִים בָּנוּ "קָאסָאם"...

הִנֵּה יָשְרָהּ שֶל דַּעַת-הַקָּהָל הַבְּרִיטִית

שֶעוֹד זָכוּר לָנוּ כַּדִּין וְגַם כַּדָּת

אֵיךְ הִתְעַמְּרָה בִּקְצָת יוֹתֵר מִמָּאסָה קְרִיטִית

בְּיִשּוּבֵנוּ בְּיָמָיו שֶל הַמַּנְדָּאט

וְאֵיךְ תָּלְתָה, אִם בְּמִגְרַש-רוּסִים אוֹ עַכּוֹ,

לוֹחֲמֵי-חֹפֶש וְהוֹכִיחָה בְּפֵרוּש

כִּי בְּדָם קַר יוֹרָה אִימְפֶּרְיָה צַדִּיקָה כֹּה

בְּנִצּוֹלֵי-שוֹאָה מִתּוֹךְ סְפִינוֹת-גֵּרוּש

וְאֵיךְ מִקֵּץ שָנִים, בְּדַחַף אַלְטְרוּאִיסְטִי

הִיא מִסְתָּעֶרֶת עַד אֲשֶר תִּמְצָא סִפּוּק

עַל אִיֵּי פוֹקְלַאנְד מִתּוֹךְ קְרִיז אִימְפֶּרְיָאלִיסְטִי

שֶלְּ"אוֹרוֹ" הִיא מַטִּיפָה לָנוּ אִפּוּק...

הִנֵּה אַלְפֵי הַמִּתְחַסְּדִים בְּאַרְגֶּנְטִינָה

הַמַּפְגִּינִים נֶגְדֵּנוּ בְּבֻלְמוֹס תְּמִידִי

אַךְ מִשְטַרְתָּם עֲדַיִן, נֶעבֶּעךְ, "לֹא הֵבִינָה"

מִי זֶה פּוֹצֵץ אֶת הַמֶּרְכָּז הַיְּהוּדִי

שֶנִּרְצְחוּ בּוֹ יְהוּדִים חַפִּים מִפֶּשַע

כְּמוֹ בַּיָּמִים בָּהֶם הַחוּנְטָה הַצְּבָאִית

שָלְטָה בְּאֶרֶץ זוֹ שִלְטוֹן-טֵרוֹר-וָרֶשַע

כְּמוֹ שֶכַּיּוֹם הַפְּרוֹפָּגַאנְדָּה הַפְּרָאִית

שֶל אוֹהֲדֵי הַבַּרְבָּרִיזְם הַחָמָא"סִי

שוֹטֶפֶת שָם מוֹחָם שֶל שְלַל עֶדְרֵי-אָדָם

וּמַכְתִּירָה בְּכֶתֶר הַצְּבִיעוּת הַקְּלָאסִית

אֶת הַטּוֹבְלִים בְּדָם וְשֶרֶץ בְּיָדָם.

וְנָא לִזְכֹּר: לַמְרוֹת סִגְנוֹן שֶל שֶמֶן-זַיִת

בּוֹ מְחַפִּים אוֹתָם צְבוּעִים עַל פְּלִישָתָם

לַאֲרָצוֹת בָּהֶן עָטִים הֵם כְּמִין כְּעַיִט

עַל מִי שֶלֹּא סִכֵּן כְּלָל אֶת רִבּוֹנוּתָם

הֵם מֵעוֹלָם שָם לֹא הֵגֵנוּ עַל הַבַּיִת

שֶלֹּא כָּמוֹנוּ, שֶשָּנִים, מִדּוֹר לְדוֹר,

בָּרוּר לְאָן טוֹרְחִים אוֹיְבֵינוּ יוֹם וָלַיִל

בְּלִי שוּם סִכּוּי לְהַצְלָחָה שֶהִיא, לַחְדֹּר...

כָּךְ שְבְּנֶשֶף-מַסֵּכוֹת כָּל-כָּךְ גְּרוֹטֶסְקִי

לֹא מִפִּי אֵלֶּה, הַצְּבוּעִים, נִלְמַד מוּסָר

וְלֹא יוֹעִיל כָּל נִסְיוֹנָם לְהִתְחַפֵּשׂ, כִּי

תָּמִיד בַּסּוֹף הַמַּסֵּכָה הַזֹּאת תּוּסַר...

* * *

יהודה דרורי

איפה אתם, הסטודנטים היהודים והישראלים?

במשך שתים-עשרה שנה למדתי בארבע אוניברסיטאות בדרום-קליפורניה, במשך חמש השנים הראשונות (1973-1968) כאשר התחילה התארגנות ופעילות עויינת כלפינו מצד סטודנטים ערבים ותומכיהם השמאלנים, הכנסנו להם מכות-נגד, ובגדול.

התארגנו, מיספר סטודנטים ישראלים וסטודנטים יהודים מארגון "הלל" – לנטרל את הפעילויות שלהם נגדנו על-ידי מערכת תעמולה המראה את בורותם ואת הפרימיטיביות הרצחנית האיסלאמית. לפעמים אף דאגנו להכניס לחצופים שביניהם, מחוץ לקמפוס, מכות נאמנות (בעיקר לאלה שצעקו "איטבח אל יהוד!" או לאלה שניסו בכוח להשתיק רמקולים של מרצים מטעמנו). דאגנו לא פעם לפוצץ להם כתגמול פעילויות שלהם והרצאות מטעמם.

הפחדנו אותם בכרוזים של ה"ג'ואיש דיפנס ליג" (של הרב כהנא ז"ל), דאגנו גם להודיע לשלטונות ההגירה על כמה ממנהיגיהם ששהו בארה"ב על ויזת סטודנט – כי עבדו בלי רישיון עבודה (ולא למדו בכלל) – והם גורשו מארה"ב, ואז שקטה הארץ להרבה שנים. הם הבינו שאנחנו יכולים לגרום להם יותר צרות והפסיקו פעילותם נגדנו.

מה שמפליא אותי הוא: מדוע כיום הסטודנטים הישראלים והיהודים, שהינם רבים יותר וחכמים יותר – לא משכילים לפעול נגד הגל העכור והאלים של הערבים נגדנו בקמפוסים באירופה ובארה"ב. הלא הם-הם הפושעים, הם מייצגים מדכאי נשים, ילדים והומואים. הם מייצגים כורתי ידיים וראשים, הם הם אבירי הטרור ותומכי 9/11. מדוע אתם, "אחיי הגיבורים", אינכם יוצאים נגדם ומראים להם ולציבור כמה עלובים ואפסים הם?

זיכרו, הם האוייב – ועליכם להכות בהם חזרה בכל מקום, ובעיקר, אל תשבו בשקט כבקשת היהודים הגלותיים המקומיים!

* * *

בן דרור ימיני

מקרתיזם מצד שמאל

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום שישי, 12.2.10

בראיון ל"מעריב" מתבכיינת נעמי חזן על מה שעושים לה. בדיקה קצרה על ההיסטוריה של הקרן החדשה ונעמי חזן חושפת ממצאים מדאיגים. על הדמוניזציה של ישראל בחסות הקרן ועל מקרתיזם נוסח חזן.

אין ספק שזה היה השבוע של הקרן החדשה. למעשה – שבועיים. מאז פרסום הכתבה של בן כספית, על התחקיר של "אם תרצו", פורסמו עשרות מאמרים בתקשורת בנושא. רבים מהם ב"מעריב", ובאתר NRG. התוצאה מדהימה. בודדים עסקו בטענות עצמן. רוב מוחלט של הכותבים, גם ב"מעריב" ובאתר NRG, יצאו נגד הביקורת על הקרן. הם לא רצו דיון. הם לא רצו חופש ביטוי. הרי הבמה הציבורית, מאז ומתמיד, היתה שייכת לתומכי הקרן. הקוזק הנגזל הופיע במלוא הדרו. הערעור על ההגמוניה התקבל בניסיון להשתקה.

הטענה המרכזית היתה שהקרן תומכת בעשרות עמותות חשובות ובקידום זכויות של קבוצות שונות. זה נכון, אבל זה [לא] רלבנטי. הטענות היו על הסיוע לגופים שמסייעים לדה-לגיטימציה של ישראל. זו ביקורת לגיטימית ודמוקרטית, ענו רבים. לא מדויק. משום שצריך לראות את התמונה הכללית. ישראל היא המדינה המושמצת ביותר בעולם. לא משום שהיא הגרועה באומות העולם, אלא משום שהיא המדינה היחידה בעולם שעומד מולה קמפיין אדיר, משוכלל, משומן, עתיר תקציבי ענק. הון זר בסכומי עתק נכנס לישראל על ידי קרנות, מדינות, האיחוד האירופי ואנשים פרטיים. ההון הזר הזה מפרנס מאות פעילים. צבא ענק של תועמלנים, עם הופעות ללא הפסקה בעולם.

עמותות דומות פועלות כמעט בכל מדינה בעולם. אין שבוע שאין בו כנסים על ישראל. ההון הזה עומד גם מאחורי "פעילים" של איסלאם רדיקלי שמנסים לפוצץ כל כנס שבו מופיעה אישיות ישראלית. חלק קטן הוא ביקורת לגיטימית. הרוב המוחלט הוא תעשיית השקרים והדמוניזציה. ישראל היא השעיר לעזאזל של עשרות ארגונים משבדיה ועד קנדה. אין עוד קמפיין כלל עולמי כזה.

רוב הקמפיין נגד ישראל עוסק בדמוניזציה של ישראל. קמפיין עם מטרה פוליטית. קמפיין שהופך את ישראל, בשיטתיות, ל"סכנה לשלום העולם". כאשר כל פעולה ישראלית הופכת ל"טבח", "ג'נוסייד" או "שחיטה", זו לא ביקורת. זה משהו אחר ומפחיד. זו שנאה יוקדת. האם הקרן והעומדת בראשה עוסקים בביקורת לגיטימית, או שמא חלק מקמפיין הדמוניזציה? ובכן, מתברר שהרומנים האנטי-ציוניים של הקרן התחילו הרבה לפני גולדסטון. בדיקה רצינית מגלה שמדובר בהיסטוריה מטרידה, שמחייבת מחקר הרבה יותר מקיף. להלן ציוני דרך.

ביקור גורלי בישראל

השנה היא 1989. ד"ר אוולין סגל הגיעה לביקור בישראל. הביקור הזה עשה לה משהו. מאז החלה סגל להפיץ את הרעל שלה נגד ישראל. השבוע פניתי אליה, כדי לספר על השפעות אותו ביקור. היא כתבה לי כך: "יהיה עליך לומר לי מדוע אתה רוצה לדעת. האם אתה מחבר עוד רשימה מחורבנת על יהודים אנטישמים?"

שאלתי אותה אם עליי להתחפש לאיש חמאס, כדי לזכות לשיתוף פעולה. לא ציפיתי לתשובה, שלא הגיעה.

אלא שמפה לשם מצאתי מסמך אותנטי של אותה סגל. ובכן, מתברר שהיא כתבה מכתב ל"ג'רוזלם פוסט" ב-23 במרץ 2001, שבו היא מספרת: "הייתי מזועזעת לגלות את הבוז הגזעני של ישראל ושל אזרחיה לעבר הפלסטינים, לא רק אלו שבשטחים, אלא גם אלה שגרים בישראל ... (ואיך) מייסדי הציונות זממו מהתחלה להשתלט, בכל אמצעי נחוץ, על פלסטין כולה ולבצע טיהור אתני בפלסטינים." סגל גילתה את בני החושך. בני ישראל כמובן.

איך זה בדיוק קרה? מי פתח את עיניה? הרי עשרות ומאות אלפים מבקרים בישראל. זה לא הופך אותם לשונאי ישראל. אז מה היה שונה אצל סגל?

ובכן, היא מספרת באותו מכתב: "חונכתי כציונית, אך לא מצאתי זמן כדי לבצע 'חאג'' לישראל עד שהגעתי לגיל 56, בשנת 1989, כאשר הצטרפתי לסיור לימודי של הקרן החדשה של ישראל."

אז הנה לנו הסיפור כולו. הסיור מטעם הקרן פתח את עיניה. אין ספק, זה היה שיעור מזורז באהבת ישראל.

השגריר עזמי בשארה

ישראל חגגה לפני קצת למעלה מעשור את יובל החמישים שלה. אירועים התקיימו בכל רחבי העולם. גם בארה"ב. מכון סמיזסוניאן בארה"ב תיכנן סידרת הרצאות, בשיתוף עם הקרן החדשה לישראל. ואת מי החליטה הקרן לשלוח? את עזמי בשארה, שהיה כבר אז הסמן הרדיקלי ביותר של האוכלוסייה הערבית. יש בקרב ערביי ישראל גם אחרים, שפויים והגונים. אבל הקרן בחרה את הקצה של הקצה. הטענות על כך שזה קצת מטורף להזמין את בשארה נתקלו, כמובן, בטענות על "מקרתיזם". זה היה צפוי. כאשר המארגנים הבינו עם מי יש להם עסק, שיתוף הפעולה עם הקרן בוטל.

זה היה עוד שיעור באהבת ישראל. בחסון הקרן החדשה.

הטיוח של הקרן

פעמיים ציינתי שהקרן מסייעת לעמותת "זוכרות". לא רק ב"מעריב", אלא גם במאמר ב"ג'רוזלם פוסט". אנשי הקרן קפצו וטענו שהם אינם מעבירים כספים לארגון הזה. התגובה עצמה מעודדת. משום שאפשר ללמוד ממנה, שגם להם, אולי, יש קווים אדומים. הייתי שמח לטעות. הרי אני רק עיתונאי.

אלא שיש שתי בעיות. ראשית, לא טענתי שהקרן מעבירה כספים. כתבתי שהקרן מסייעת. הסיוע נעשה באמצעות שתי"ל, גוף שהוקם על ידי הקרן לצורך סיוע לעמותות. כדי להיות מדויק, גם צירפתי לינק לאתר של שתי"ל, שבו מופיע הקשר לארגון "זוכרות". ולמי שיאמר – אבל זה שתי"ל, ולא בדיוק הקרן, יובהר שהכותרת מעל שתי"ל היא של הקרן. כך שההתחמקות היתה קצת מגוחכת. בינתיים, אגב, הורידה הקרן את העמוד. המומחים ביניכם, מן הסתם, יוכלו לשחזר את המקור.

אלא שהמחיקה הזו לא תעזור. ראשית, משום שיש די והותר הוכחות על שיתוף הפעולה בין הקרן לבין העמותה. ושנית, הסיפור חמור יותר. הקרן הוסיפה וטענה, שהיא אינה מעבירה כספים לעמותה. ובכן, גורם מסוים טרח יותר ממני. הוא רצה לבדוק את הטענה הזאת לגופה. הגיעה אליו תכתובת בין אדם שרצה לסייע לעמותת "זוכרות", ופנה לנציג הקרן בחו"ל. האם אני יכול להעביר את התרומה דרך הקרן? הוא שאל. כן, בוודאי, ענה לו נציג הקרן, הקרן תשמח לקבל את הכסף ולהעביר אותו לעמותה.

התכתובת שמורה אצל עבדכם הנאמן.

חזן הקדימה את גולדסטון

האם פרופ' נעמי חזן, שעומדת בראש הקרן, היא סיפור שונה? חזן חברה גם ב"נציבות נשים בינלאומית" (IWC). הגוף הזה כולל נשים מאוד בכירות ממדינות רבות בעולם. חזן מכהנת כיו"ר המזכירות בישראל. עם פתיחת המבצע בעזה, נוסחה עצומה המגנה באופן חריף את מדינת ישראל. התגובה הישראלית תוארה בעצומה של חזן כ"שחיטה" של הפלסטינים. זה לא קרה לאחר שבוע או שבועיים. זה קרה ביום ראשון, ה-28 בדצמבר. המבצע התחיל, כזכור, יום לפני כן. ביקורת או דמוניזציה? 

העצומה לא הזכירה במילה אחת את הקסאמים על ישראל. כלום. בעיני שתי חברות בפורום זה לא מצא חן: קולט אביטל ואתי לבני. הן מחו. הן דרשו גינוי לחמאס. לבני כתבה לאותן נשים: "אפילו משפט אחד לא מצאו לנכון להוסיף, ולא הצליחו לשכנע את החברות הפלסטיניות והבין-לאומיות באשר לעמדה ולמצוקה הישראלית המתמשכת? לבקשות, כמעט תחינות, מצד ישראל להמשיך ברגיעה? האם אנו דנים במאבק בין כוחות האור דהיינו החמאס מול כוחות החושך? מול רוצחים? ההודעה מעוררת תמיהה מבוכה ואכזבה גדולה."

גם אביטל כעסה: "אין סיבה, או הצדקה, אפילו לא תועלת, בהתעלמות כה בוטה וחסרת רגישות מהאוכלוסייה הישראלית בדרום. כיצד אתן חושבות לגייס תמיכה בישראל למאבקנו, כאשר אתן נוטות כל פעם רק לצד הפלסטיני ... באשר לדבריה של נעמי שהנוסח הקורא להפסקת הטירוף מתייחס, כביכול, גם לסבל הישראלי – צריך לחפש רמז זה בזכוכית מגדלת."

העצומה פורסמה. קולט אביטל הבינה שאין לה מה לחפש שם. היא פרשה. אתי לבני לא רצתה לוותר. היא חשבה שאפשר להשפיע מבפנים. עבר זמן לא רב והיא פשוט סולקה. חזן, להזכיר, היתה יו"ר המזכירות. במזכירות היו גם פרופ' גליה גולן וענת סרגוסטי. זה היה מפגן של בולשביזם ומקרתיזם.

והנה, בימים אלה מתבכיינים חזן עצמה, אנשי הקרן, בוז'י הרצוג ותומכיהם הרבים, כולל בתקשורת, על ה"מקרתיזם". איזה מקרתיזם? יש לך מושג על מה אתה מדבר, מר הרצוג? אתה יודע למי ולמה אתה מתחבר ועל מי אתה מגן? האם החלטתם שם לבצע התאבדות של מה שנשאר ממפלגת העבודה? ממתי חשיפת העובדות על חזן או הקרן היא "מקרתיזם"? בפעם הבאה שחזן או מישהו מטעמה יפצחו במצג הבכיינות, כפי שהיא עושה השבוע ב"מעריב", כדאי להציב להם מראה מול הפנים: המקרתיזם הוא שלכם.

ועוד משהו. בוועדת גולדסטון היתה חברה פרופ' כריסטין שינקין, שחתמה על עצומה נגד ישראל לפני שמונתה לוועדה. גולדסטון, כידוע, דחה כל טענה נגד שינקין. חזן היא שינקין. קודם כל היא חתמה על עצומה שמאשימה את צה"ל ב"שחיטה", ואחר כך, רק אחר כך, הגופים שפעלו בחסות הקרן עבדו שעות נוספות כדי לספק לגולדסטון עדויות שיוכיחו את ה"שחיטה".

גולדסטון לא רצה לשמוע את קולונל ריצ'רד קמפ, שרצה להעיד לטובת ישראל. חזן לא היתה מסוגלת לשמוע את לבני, שסולקה במשפט שדה. ואחר כך היא מתלוננת – איך זה שמעיזים לקרוא לה "חזן גולדסטון". בגללך, גברת חזן, בגללך.

עידוד לג'יהדיסטים

הקרן תמשיך לפמפם שהיא תומכת בפעולות אזרחיות נהדרות. אף אחד לא יוצא נגד הקרן על פעולותיה הנפלאות. הבעייה עם הקרן היא הרבה יותר גדולה ממה שהיה נדמה. בחיבור שלה, ויותר מחיבור, עם קן צרעות. זה גם לא חשוב אם חמישים או שבעים אחוז מהסיוע הוא לגופים כשרים, ורק עשרים או ארבעים אחוז לגופים עוינים. העניין הוא שלקרן יש אג'נדה. הקרן הזאת עומדת מאחורי "סינדרום דרבן", שכולו שנאת ישראל. חזן שייכה את עצמה לכיוון הזה. היא קבעה מראש ש"ישראל ביצעה שחיטה".

ואם ישראל ביצעה שחיטה, היא גם ראויה לשחיטה. "Slaughter the Jews" ("שחטו את היהודים"), צעקו השבוע סטודנטים ג'יהדיסטים בבריטניה לסגן השר דני אילון. הם לא היו זקוקים להשראה מחזן. הם הרי צעקו את הסיסמאות הללו לפני ההצהרה של חזן וגם לפני שלושים וחמישים ומאה שנים. הבעייה היא שעכשיו יש להם הצדקות מחזן.

הקשר הזה, בין ג'יהדיסטים ל"חסידי זכויות אדם", מתפשט בעולם. רק השבוע נחשפה תמיכה של "אמנסטי" באיש טליבאן. בשם "זכויות האדם" כמובן. החושפת היתה מישהי מבפנים. לפי תקדים חזן, אפשר להניח שהחושפת תסולק. הרי אסור להשמיע דעה אחרת.

זה הסיפור של הקרן. זה הסיפור של יו"ר הקרן, שלוקה גם בדמוניזציה של ישראל וגם במקרתיזם. והסיפור הזה חייב להיות מסופר.

* * *

דודו אמיתי בזכות הקרן החדשה לישראל

כל-כך הרבה גבבה, להג פטריוטי ציני ועשן סמיך של כזבים סובבים את הקמפיין האנטי-דמוקרטי וחוצה הקווים כנגד הקרן החדשה (מי עוד תומך ב-300 עמותות אזרחיות חברתיות – שיקום!) ופרופ' נעמי חזן שהמשכיל בעת ההיא יידום (אם רק אפשר היה). הדר אין כאן וגם לא אופק למדינה מאוזנת ומתוקנת.

תחזקנה ידיה של הקרן החדשה בפעולתה חסרת התחליף עבור ריפוי חלק מפצעיה היסודיים של החברה הישראלית (אבל למה להתאמץ וברר זאת אם אפשר לשלח רסן כנגד "השמאל"?!). אני מקווה שזה לא ייגמר בשפיכות דמים כי בהסתה האישית הזאת יש את כל הפוטנציאל לכך.

אני מצרף הפנייה למאמר מצוין של יריב מוהר המנתח את הקמפיין נגד הקרן בצורה מפורטת:

http://www.notes.co.il/yariv/64941.asp

בברכה

דודו אמיתי

גבעת חביבה

* * *

הודעה על מותו של קצ'רגינסקי

בעיתון "דבר", 29 באפריל 1954

בואנוס איירס, 28 באפריל, סוכנות סט"א

שמריהו קצ'רגינסקי היה בין קורבנות תאונת מטוס, שאירעה מעל למחוז לה ראולה, שבארגנטינה. בתאונה נהרגו 20 נוסעים ו-4 אנשי הצוות. המנוח, בן 46, היה מנהל הוצאת הספרים "קיום", של מפלגת פועלי-ציון צעירי-ציון בארגנטינה. יליד וילנה, ביקר בארץ. חיבר את הספר "הייתי פרטיזן". הניח אלמנה ובת. (קצ'רגינסקי השתתף בביקור סופרים יהודיים ניצולי שואה, בארץ, בפברואר 1950. מיד לאחר הביקור יצא לארגנטינה, שם חי עד מותו).

שלח: אלישע פורת.

* * *

אורי הייטנר

1. כדור שלג

דו-קרב איומי המלחמה בין ישראל לסוריה מאחורינו... דו-קרב מיותר לחלוטין ומזיק. אבל ניתן ללמוד ממנו הרבה ולכן ראוי לנתחו.

היה זה אירוע מתגלגל ככדור שלג. כדור השלג בולט ונראה מאיים כאשר הוא גדול, אחרי כל השלג שאסף בדרך, אבל נקודת הציון המשמעותית יותר היא הנקודה שבה החל הכדור להתגלגל. ובכל זאת, נתחיל מהסוף, מהצהרתו של שר החוץ אביגדור ליברמן.

האיום בהפלת משפחת אסד מהשלטון אם תפרוץ מלחמה, מיותר ואינו מובן. ראשית, למה בכלל להצהיר הצהרות מלחמה? למה לדבר בכלל על מלחמה? למה להגביה את הלהבות? למה לאיים? למה להתלהם? שנית, למה להתערב בענייני השלטון במדינה אחרת? האם אנו מעצמת על המתערבת בסוגיות פוליטיות במדינות אחרות (וגם אז, לא תמיד בחוכמה ולא אחת הנזק גדול מן התועלת)? ואגב, כלל איני בטוח שהפלת שלטון אסד טובה לאינטרס הישראלי. נדמה לי, שדווקא השושלת הזאת טובה לנו יותר מכל חלופה.

הביקורת על דבריו של ליברמן מוצדקת, אלא שיש בה משהו מטריד. יום קודם לכן איימו הנשיא אסד ושר החוץ הסורי ואליד מועלם במלחמה, איימו בהפצצת ערי ישראל, התלהמותם הייה קשה יותר מזו של ליברמן. גם למחרת הצהרתו של ליברמן, כאשר נתניהו עשה כל מאמץ להרגיע את הרוחות, אסד, ראש ממשלתו ושר ההסברה שלו המשיכו לאיים. ומשום מה, אמות הסיפים לא נעו ולא זעו. למה?

הסיבה לכך, היא שרבים מתוכנו מקבלים את האיום על ישראל כדרך הטבע, כמובן מאליו, כדבר שאפשר לחיות איתו ויש להשלים עימו. ומה שחמור יותר, על בסיס קבלה זו נבנתה אידיאולוגיה שלמה, על פיה המלחמה של הערבים בנו היא המצב הנורמלי במזה"ת, וכדי למנוע אותה או לדחות אותה, עלינו לרצות אותם בתשלום של פרוטקשן טריטוריאלי.

כך בדיוק נוצר המשבר הזה. מי שהחל לגלגל את כדור השלג הזה, מי שיצר את המתיחות המיותרת הזו, היה שר הביטחון אהוד ברק. בנאום בפני סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל הוא איים במלחמה. הוא לא איים על סוריה. הוא איים על ישראל. שר הביטחון של מדינת ישראל איים על מדינת ישראל במלחמה קשה עם סוריה – אם ישראל לא תיכנע לדרישות הסוריות ולא תיסוג מהגולן. הוא אף הסביר, שאחרי המלחמה – תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה, ישראל תיכנע לאותן דרישות.

וכשהתגובה הישירה והמיידית של הסורים היתה איומי מלחמה, רבים בתוכנו הרימו גבה. הרי ברק לא איים על הסורים, אלא עלינו. למה הם הגיבו כך? בוודאי היתה כאן אי הבנה מצערת. האמת היא, שיש מקום לאי הבנה – האם אפשר להבין את ההיגיון העקום של שר ביטחון המאיים על עמו במלחמה אם לא ייכנע לאוייב?

ובכל זאת, אין כאן אי הבנה. הסורים מכירים אותנו היטב ויודעים שהפוליטיקה הישראלית מספקת לעתים אבסורדים שלא ייתכנו באף מדינה אחרת. איומי המלחמה לא נבעו מאי הבנת דבריו של ברק, אלא אדרבא, דווקא מהבנתם המלאה.

קו פרשת המים במלחמות ישראל-ערב הוא מלחמת יום הכיפורים. במלחמה זו הבינו הערבים שאין ביכולתם לנצח את צה"ל במלחמה כוללת. העובדה שמלחמה, שפרצה בהפתעה רבתי, בתנאי פתיחה נדירים באיכותם מבחינתם, הסתיימה 101 ק"מ מקאהיר ו-40 ק"מ מדמשק, היא הסיבה לכך שמאז הם לא העזו עוד לנסות.

הסורים למדו לקח נוסף בעקבות מלחמת יום הכיפורים. לא זו בלבד שהובסו בשדה הקרב, הם גם לא הצליחו להניע תהליך שיסיג את ישראל מהגולן. ישראל נסוגה, אמנם, מהמובלעת שכבשה בתוככי סוריה במלחמה ומהעיירה קונייטרה, אך הגולן נשאר בידי ישראל ואף יישוב לא נעקר. בשנים שלאחר המלחמה קמו יישובים רבים בגולן, 5 שנים אחרי המלחמה קמה קצרין – עיר הגולן ו-8 שנים אחרי המלחמה סופח הגולן לריבונות ישראל.

הגבול השקט ביותר של ישראל, מזה 36 שנים, הוא הגבול עם סוריה. לפחות כל עוד ישראל יושבת על הגולן, סוריה תשמור על המציאות הזו ולא תתקוף את ישראל.

והנה, קם שר הביטחון של מדינת ישראל, ומאיים על אזרחי ישראל במלחמה עם סוריה, אם ישראל לא תיכנע לדרישות הסוריות. לא זו בלבד, הוא אף מודיע, שאחרי המלחמה הזו ישראל תדון עם סוריה על נסיגה מהגולן.

מה המסר שמקבלים הסורים מדברים אלה? כדאי להם לפתוח במלחמה עם ישראל, כיוון שגם אם יפסידו בה, בעקבותיה ישראל תיסוג מהגולן. זו כמעט הזמנת מלחמה.

תפקידו של שר הביטחון הוא לספק ביטחון למדינת ישראל. בסיס תורת הביטחון של ישראל הוא קודם כל מניעת מלחמה, באמצעות הרתעה. במצב בו הערבים ידעו שאם יתקפו את ישראל – כל שטח שיאבדו במלחמה יאבד להם לצמיתות, לא תהיינה עוד מלחמות. זאת הרתעה.

במקום זאת, אומר שר הביטחון לסורים, שאם יתקפו את ישראל, יקבלו כפרס את הגולן. בכך מועל אהוד ברק בתפקידו. מה הפלא, שכעבור יומיים שר החוץ הסורי מאיים על ישראל במלחמה; איום כמותו לא נשמע שנים רבות? זוהי תוצאה ישירה של דברי ברק. במקום שר הביטחון, ברק הוא שר אי הביטחון. סר הביטחון בשר הביטחון.

בנאומו של ליברמן, הוא אמר גם דברים חשובים, נכונים ונכוחים – על הסורים להתרגל לרעיון שלא יקבלו את הגולן ועליהם להשלים עם המציאות ולוותר על דרישתם לקבל את הגולן, כפי שוויתרו על דרישתם לקבל מהתורכים את אלכסנדרטה.

חבל שאת הדברים החשובים והנכונים האלה, הוא ליווה ברטוריקה צורמנית של איומי מלחמה, במקום ברטוריקה של שלום ובקריאה לשלום אמת – שלום עם הגולן.

2. כה אמר בגין

כאשר בני בגין נכנס לפוליטיקה, בבחירות 88', הושמעה בדיחה בתשדירי התעמולה של מפלגת העבודה: "למה בני בגין אינו חוצה את גשר הירקון? כי הוא לא מגיע לרמת אביו..." למחרת, הגיב בני בגין על ההלצה, באמרו שזו בדיחה ב... רמת גן.

בערב שבת פירסם מגזין "ידיעות אחרונות","7 ימים" – כתבת שער בת שבעה עמודים – לראיון שאפילו לרמת גן אינו מגיע. מין בליל של הבלים וקשקושים קוסמופוליטיים ואנרכיסטיים הזויים – אין עמים, אין ארצות, לא צריך מדינות, "אני לא עומד דום ב'התקווה'", "אני לא יהודי" וכן הלאה וכן הלאה.

גיבוב של שטויות, שאילו סתם טמבל היה מקשקש אותן, לא היו מעניינות איש. אבל לא סתם טמבל קישקש אותן אלא נכדו של מנחם בגין ובנו של בני בגין.

אז... נכון, זה ידוע, "אדם נשך כלב" וכו'. נשך נשך, כלב כלב, רייטינג רייטינג, אבל יש גבול. יש גם עניין של טעם טוב. מן הראוי שעיתונים יתנו קצת יותר קרדיט לאינטליגנציה של הקוראים ויכבדו אותם קצת יותר.

3. הכל מותר?!

המפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך שלמה הרציג אסר על לימוד שיר של יונה וולך, ומיד – מהומה.

בכל פעם שמתקיים "עליהום" צדקני – אני מעדיף לא להיסחף בזרם אלא לשאול שאלות. מהי טענת התוקפים את המפקח ואת החלטתו? אילו התקיים דיון על השיר, האם נכון ללמדו בבית הספר, ומכאן – האם החלטת המפקח נכונה, היה זה דיון ראוי, רציני, משמעותי ולשם שמיים. אולם המתקפה על הרציג לא עסקה בשיר, אלא היתה זו דה-לגיטימציה מוחלטת לעצם הזכות שלו להתערב, לאשר או לא לאשר לימוד שיר.

האם משרד החינוך הוא רק כספומט של מוסדות החינוך? האם אין לו אמירה חינוכית? האין לו סמכות להתערב בתכני הלימוד? האין זו חובתו?

אם יש למשרד אחריות על תכני החינוך, יש לו סמכות להחליט מה ילמדו ילדינו, והצד השני של המטבע הוא סמכות לקבוע מה הם לא ילמדו. מן הראוי שהחלטותיו אלה תהיינה שקופות, נתונות לביקורת ציבורית ולדיון ציבורי. מותר ונכון לחלוק על החלטות המשרד ומותר למשרד לטעות. אולם תפקידו להחליט.

אני בעד "פס רחב" ככל הניתן בתכני הלימוד, בעיקר במקצועות ההומאניסטיים; בעד תוכניות פלורליסטיות החושפות את התלמידים למרחב גדול של גישות, עמדות וערכים. אולם גם למרחב הזה יש להציב גבולות. האם אלה שתקפו את ה"צנזורה", סבורים שהכל מותר? שאין גבול?

האם המשורר מאיר ויזלטיר, הסופר יורם קניוק והמבקרים האחרים של החלטת משרד החינוך, סבורים שיש ללמד בבתי הספר שירה גזענית, שירה המטיפה לשנאת ערבים, למשל? האם יש מקום לשירה אנטישמית, ליצירה ניאו נאצית? האם הם היו מאשרים לימוד שיר התומך ברצח רבין? האם הם היו מאשרים יצירה פדופילית, או שירה המעודדת אונס?

השיר המדובר אינו שייך למקרי הקיצון הללו, רחוק מכך. אולם אני מציג דווקא את מקרי הקיצון הללו, מאחר והדיון לא התמקד בשיר, אלא ב"צנזורה", בזכות משרד החינוך להתערב בתכנים. ברור שאין מקום לתכנים מסוג אלה במערכת החינוך. מכאן, שיש מקום ל"צנזורה", להצבת קווים אדומים ולהתערבות. לא הכל מותר.

נקודת המוצא לדיון על לימוד שירתה של יונה וולך, הוא שלא הכל מותר, לא הכל למיד. באשר ליונה וולך – אני אוהב מאוד את שירתה ורואה בה אחת היוצרות החשובות והמוכשרות שקמו לספרות העברית החדשה. אין לי ספק שיש ללמד את שיריה בשיעורי הספרות. איני יכול לדמיין תכנית לימודים בספרות עברית שאינה כוללת את שירתה של יונה וולך.

ואכן, יונה וולך נמצאת בתוכניות הלימודים ואין על כך כל ערעור. איש לא פסל את יונה וולך. אין זה אומר שכל שיר של יונה וולך ראוי להילמד בבתי הספר.

כל הסערה התחוללה בשל שיר אחד – "אתה חברה שלי". אני מודה, שבתור אב איני משוכנע שאני רוצה, שילדיי ילמדו בשיעורי הספרות בבית הספר שורות כמו: "ביצים מדומות / המסתירות כוס תאוותני / או כוס / המסתיר ביצים," ו"אין כוס בין הרגלים אין זין שם."

המיניות היא חלק מהחיים והיא חלק מהיצירה האמנותית ועליה לבוא לידי ביטוי גם בחינוך בבית הספר. אבל לא הכל מותר, לא הכל ראוי, לא הכל מתאים להילמד בבית הספר. ואם אני במקומו של המפקח על לימודי הספרות – גם אני, כמוהו, לא הייתי מאשר ללמד שיר זה

4. מי מגייס את עמלק?

תגובה למאמריו האחרונים של יוסף חרמוני

המצווה להכרית את עמלק היא אחת הקשות בתורה, שכאן אנו מצווים להשמדת עם טוטאלית. דורות של פרשנים, באלפיים השנים האחרונות, ניסו להתמודד עם הקושי. כיוון שזהותו של עמלק אינה ידוע לנו, חז"ל הציגו את עמלק כביטוי לרע ואת המצווה להשמיד את עמלק כמלחמה ברע הקיים בכל אחד מאיתנו.

מי שמתעלם מכך ומוציא בפינצטה ממורשת היהדות דווקא את סיפור עמלק, ומספר אותו כפשוטו המקראי (בתקופה שבה השמדת עם היתה נורמה במלחמות) ללא הפילטר של אלפיים שנות פרשנות, אינו עושה זאת בידיים נקיות. הוא עושה זאת מתוך מגמה פוליטית.

עושים זאת כהניסטים למיניהם, המגייסים את עמלק כדי להצדיק כל תועבה גזענית, ועושים זאת אנשים כיוסף חרמוני, שיש להם אינטרס, משום מה, לעוות את פני היהדות ואת פני היהודים, ולהציג את העם היהודי באור שקרי ומכוער.

כרגיל, הקצוות הפנאטיים נפגשים.

* * *

נעמן כהן

1. חזון הג'נוסייד היהודי של החבר חרמוני

החבר יוסף חברוני עושה סקירה היסטורית של כל מעשי הטבח והג'נוסייד שביצעו היהודים בתנ"ך ובזמן בית שני. (גיליון 516 517) כמובן, מעשים כאלו ביצעו גם עמים אחרים אבל, חרמוני מדגיש, שהיהודים שונים לרעה: "שלא כמו עמים אחרים," (האם הוא מתכוון לערבים-המוסלמים?) "סיפור הג'נוסייד (היהודי) העתיק הזה, הפך למודל להתנהגות עתידית. הג'נוסייד של יהושע הפך לצו-עולם, לחובה קדושה המוטלת על כתפי יורשיו, אנחנו ביניהם: למחות ולהשמיד את תושבי ארץ ישראל, כשנשלוט בה. גם כיום מככבת חובת הג'נוסייד בכתביהם של רבים במחנה הדתי לאומי. אין מדובר שם רק בהריגת הקם להרגנו, אלא במילוי צו אלוהי קדוש: השמדת זרע עמלק ועימו גם השמדת 'שבעת העמים', היושבים כעת בארץ ישראל."

וחרמוני מביא אפילו דוגמא חיה: "רב אחד (לא אציין את שמו, כדי לא להרבות במראי מקום) (חרמוני מבזבז תשע מילים בגלל "חוסר מקום", במקום לכתוב רק שתי מילים: את השם) קרא ב-1982 להרוג את כל תושבי לבנון וביירות, כיון שלבנון היא ארץ-ישראל."

החזון היהודי (אליבא דחרמוני) הוא: "קזק קזק ונתקזק, וננקום בהם, ונכבוש. ונשמיד את עמלק (היי, איפה הוא? מי זה? חכו, חכו, – עוד נמצא!)."

אין ספק, למקרא דברי החבר חרמוני, כל קורא יסיק את המסקנה הברורה: עם הרואה בג'נוסייד מודל להתנהגות עתידית הוא עם מסוכן. לפיכך יש להשמיד מיד את העם היהודי!

החבר חרמוני ממשיך בדבריו מסורת לא מפוארת של משומדים ומשטינים שהופיעו לאורך כל ההיסטוריה היהודית, והזדהו עם האידיאולוגיה האנטישמית החסלנית. מעבר לדברי ההבל ההלכתיים שאין טעם לענות עליהם, בכל זאת חובה לציין הבדל מהותי בין העם היהודי לבין הערבים-מוסלמים למשל. בניגוד להיטלר, החמאס מפרסם בגלוי את מטרתו – חיסול ישראל והשמדת היהודים: בסעיף 7 באמנת החמאס מצוטטים דברי מוחמד שלפיהם התנאי ליום הדין הוא השמדת היהודים, והנה בעוד שאין ערבי-מוסלמי אחד בעולם הרואה בדברי מוחמד, המצוטטים במצע פוליטי זה – "גזענות", אבל העם היהודי בכל זאת שונה לטובה. שימו לב, בקרב היהודים קם יהודי צדיק אחד בשם חרמוני, היוצא נגד הגזענות היהודית. בכל העולם הערבי אין צדיק ערבי אחד, ולעומת זאת יש בעולם צדיק יהודי אחד.

הגידו אתם, היש בעולם עוד עם כעם היהודי? היש עוד עם המתברך בצדיק כמו החבר חרמוני?

2. המדינה הדו לאומית והגזענות

עמוס שוקן והגרמני אלפרד נוון דומונט (בן הנאצים) – שותפו, החלו לנהל קמפיין חדש מעל דפי עיתונם "הארץ": הפיכת ישראל ממדינה יהודית למדינה דו-לאומית.

במסגרת הדיון שמעלה "הארץ" לטובת רעיון המדינה הדו-לאומית, הושמטו מהדוגמאות הנידונות מדינה דו-לאומית אחת, והיא מדינת ירדן. כידוע במדינת ירדן חיים שני עמים: העם "הערבי-הפיליסטיני", שמונה כשבעים אחוז מאוכלוסיית המדינה, והעם "הערבי-העבר-ירדני", המונה כשלושים אחוז. למרות ששני עמים אלו, שנוצרו על-ידי הבריטים, הם עמים מלאכותיים שספק אם יש הבדלים מהותיים ביניהם, העם "הערבי-העבר-ירדני" שולט על העם "הערבי-הפיליסטיני" רק מכוח עוצמת המשטר הדיקטטורי של השושלת ההאשמית (צאצאי מוחמד). משום מה אין אף ערבי (או יהודי) התובע את חלוקת המדינה לשתיים. דמוקרטיזציה של ירדן תביא ללא ספק להשתלטות הרוב הנמנה עם "העם הערבי-הפיליסטיני".

בעיקרון רעיון המדינה הדו-לאומית בהקשר של מדינת ישראל הינו רעיון גזעני מפני שלערבים ישנן כבר 23 מדינות על שטחים כבושים של 13 מליון קמ"ר. הפיכת המדינה היהודית למדינה דו לאומית (בעצם ערבית) משמעותה חיסול המדינה היהודית היחידה בעולם. שלילת ההגדרה העצמית והזכות לריבונות – מן העם היהודי בלבד, הינה גזענות בוטה.

* * *

בנצי קשר

הנעורים בצפון תל אביב גם הם כבר זיכרונות

ממאמרה של אסתר זנדברג במדור גלריה ב"הארץ" [מיום 24.3.09] למדתי בשעתו כי הבית בו גרתי בילדותי בתל אביב תוכנן עלידי האדריכלית לוטה כהן, הנחשבת לאדריכלית הראשונה בארץ ישראל. למראה המאמר ותמונת הרחוב הציף אותי גל של זכרונות שמקצתם העליתי כאן בכתב.

השכונה בה גרנו נקראה "שכונת רסקו". בחזית התמונה נראה הבית, דה האז 7 פינת לואי מרשל 13, ושני הבלוקים הדומים לו במעלה הרחוב, מצולמים ככל הנראה ממטוס קל. בקצה הרחוב נמצאת היום כיכר מילאנו ולידה שכן קפה רסלר אותו ניהל אביו של עו"ד יהודה רסלר.

בימי שישי אחר הצהרים נלוויתי לאבי לשיחת עסקים בבית הקפה שהתנהלה באידיש. אני זכיתי לקבל שוקולד מקופל בעטיפת צלופן.

הבית נבנה בשנים 1947-48. קולנוע "צפון", שחרב מאז ובמקומו נבנה בית דירות, נבנה בשנת 1957 במגרש שמעבר לכביש. הוצגו בו סרטים בשיטה חדשנית על מסך רחב. בשנה בה נפתח ארע בו רצח המהנדס פידיה פיאטלי בעת ניסיון שוד.

עמוד המודעות בחזית הבית ניצב שם עד היום, ומולו תחנת האוטובוס של קו 13, שהוחלף אחר כך בקו 25. מעקה התחנה שימש לנו כמתח להתעמלות עליו היינו נתלים ברגלינו ומתהפכים. לידו עמד צריף העץ של "הזקנה". היא מכרה בו ממתקים שונים, מסטיקים עם תמונות של שחקני כדורגל וסוכריות על מקל. בנוסף הטליאה גרביים. ציור גרב על לוח עץ היה תלוי על הדלת. את הצריף הבריחה בפס ברזל אלכסוני ארוך שבקצהו מנעול. בהעדרה, זחלנו אל החול שמתחת לצריף ומצאנו שם מדי פעם מטבע שנפל בין הסדקים.

היו אלה שנות ה-50 של המאה הקודמת. בתקופת הצנע חילקו בצרכניה מצרכים בהקצבה על פי תלושים. קרובי משפחתנו שבצרפת שלחו לנו קופסה ורודה של קוביות סוכר ששימשו כממתקים. כאן השתמשו בסוכר חום, דביק ומדיף ריח.

היחסים בין השכנים היו ידידותיים. מי שחסרו לו כוס חלב או ביצים, בטרם עידן הפיצוציות, הלך לבקש אצל השכנים. שיחקנו יחד ברחוב ובגינה הציבורית שמאחורי הבית, בה היו נטועים עצי אשל ופרחי היביסקוס.

המשחקים היו פשוטים וללא אביזרים מסובכים: משחקי כדור, "קלאס", קפיצה בחבל, מחבואים, גולות, קליעה ב"גוגואים" (גלעיני משמש). לאחר הגשם היו משחקים ב"ארצות" באדמה הלחה בהשלכות סכין היו מנסים לחתוך נתחים מאדמת היריב.

לקראת חג הסוכות בנינו סוכה משותפת על הגג מקרשים, סדינים ושמיכות, אותה קשטנו בקישוטי נייר קרפ צבעוני שהכנו בעצמנו. בל"ג בעומר אכלנו תפו"א על גחלים סביב למדורות המשותפות במגרשים הריקים. לא היתה בעייה לאסוף עצים מכל הבניינים החדשים שנבנו באזור. בתפילות החגים נפגשו השכנים בבית הכנסת.

בשבתות טיילנו לעבר הירקון. הגשר החדש שנבנה בשיתוף פעולה עם ארה"ב ריתק את כל הרואים בקשתותיו הגבוהות ובחדשנותו. שטנו בסירה עד "שבע טחנות". יעד אחר באביב, לפני צאת החוק להגנת הטבע, היו גבעת הכלניות עליה שוכן היום שיכון בבלי, והגבעה עליה שוכנת היום אוניברסיטת תל אביב.

המרפסות היו פתוחות, בטרם עידן התריסולים. מדי בוקר השליך מחלק העיתונים לעבר הקומה השניה את עיתון ה"ארץ" מגולל וקשור בחוט. העיתון נחבט בתריס העץ והעיר אותנו. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" היו עיתוני צהריים איכותיים שניקנו במכולת. לאחר העיתון הגיעה שעת התעמלות הבוקר בהנחיית מיכאל בן חנן: "בוקר טוב לכם המאזינים ואתם המתעמלים היכונו..."

על עץ הצפצפה הסמוך בנינו "בוידם". בשעה היעודה היו האימהות קוראות לנו מהחלון לבוא ולהאזין ל"פינת הילד" בהגשתה של אסתר סופר: "בואו ילדים קדימה והזמינו גם את אימא, כל אחד מכם מוכן לפינת הילד כאן..."

כשנערך משחק כדורגל חשוב נשמע קולו של השדרן נחמיה בן אברהם בוקע מהמקלטים לכל אורך הרחוב. בשנים הראשונות, לרוב השכנים היה רק מקרר קרח. מחלק הקרח עבר ומכר חצי בלוק קרח, אותו שבר בדקר ובפטיש ותפס במלקחי ברזל ישר למגבת של בעלת הבית. בחורף עבר מחלק הנפט. הבתים חוממו בעיקר בתנורי נפט "פיירסייד", שהפיצו ריח ועשן ולעיתים גרמו לשרפות. החורפים היו קרים יותר.

כביסה הרתיחו בביתנו בדוד חשמלי לתוכו הכניסו פתיתי סבון. כלים הדיחו ב"אמה" מהולה במים, ובליפה.

 מדי פעם עברו משחיז הסכינים המכריז "שלייפר", או "אלטע זאכן" בעגלתו הרתומה לסוס. חלב חילק החלבן לפנות בוקר. מדי ערב היו מציבים מחוץ לדלת בקבוקים ריקים כמספר המבוקש. השתעשענו בהחלפת הבקבוקים בין השכנים או בהעלמתם.

בחנות המכולת היו שני סוגי לחם, לחם או שחור, לבניות עם מכסה קרטון בצנצנת זכוכית ודג מלוח וחמוצים מחבית עץ.

בכל הרחוב חנו שתי מכוניות. רק בסוף שנות ה-50 ניתנו התרים מיוחדים, בהמלצת מקום העבודה, להקצבת מט"ח לקנית מכונית, לדוגמה ה"דופין" הצרפתית שנחשבה לפאר היצירה.

בביתנו היה מכשיר טלפון. שחור וגדול מבקליט עם חוגה חיצונית מסתובבת וצלצול עז. קרובי השכנים היו מתקשרים ואנחנו נשלחנו לקרוא להם לטלפון.

בבניין הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ברחוב שטריקר שכן בית חולים "הירקון". כשנתפסה אצבעי בדלת נלקחתי לשם כדי לתפרה. קופת חולים היתה בבנין שמעבר לגינה הציבורית. מהמרפסת האחורית הצצנו אל חלון האחות, המזריקה לחולים בישבנם. עם קבלת עצמאותה בשנת 1957, פתחה גאנה את שגרירותה ברחוב ברנדיס. גינת השגרירות שימשה לנו כרקע לתמונות בסרט צילום צבעוני שנכנס לשימוש. המכוניות המפוארות שלה צוידו במתקן להכנת קפה שחובר לשקע המצית והנהגים שמחו להראות לנו את הפלא בפעולה.

 בית ספר "יהודה המכבי", שנסגר מזמן, היה עמוס תלמידים. 6 כיתות בכל מחזור מ-א' עד ח' ולימודים במשמרת שנייה אחר הצהריים. כמעט לכל התלמידים היה ילקוט אחיד מעור חום עם אבזמי מתכת וקלמר עץ. בשולחנות היה חור עגול לקסת, והגיר על הלוח השחור היה מתפורר ומלכלך את ידי הכותב. רק כשנבנה בית הספר "אהבת ציון", בשנת 1958 הוקל העומס במקצת. המשמעת היתה תקיפה. אימת המנהל מר הושע סולץ וסגנו מר חפר הילכה על כולנו. בכיתה ב' לימדה אותי דבורה קיפניס ובעלה המשורר לוין קיפניס בא לבקרנו ולקרוא משיריו.

 אל בית הספר הובילה שדרת עצי שיטה מכחילה, שריד לפרדסים שהיו שם פעם. אספנו את התפרחות הצהובות, העגולות והריחניות ומעכנו אותן ל"בושם". במגרש הסמוך נקוותה כל חורף בצה גדולה ובה צפרדעים. שישכנו בה במגפיים והשטנו עליה סירות נייר. עם השנים נעקרה שדרת השיטים וכל האזור נמלא בניינים.

לקראת מבצע קדש בשנת 1956 נערמו שקי חול בפתחי הבתים. על החלונות הודבקו פסי נייר דבק חום. עם לילה הואפלו החלונות והוטל עוצר. נשמעו אזעקות ופקחים היו מסיירים ברחוב ושורקים במשרוקית, אם התגלה אור בוקע מאחד הבתים. לא היו מקלטים להסתתר בהם. התעלות שנחפרו במקומם שימשו לנו אחר כך למשחקים.

ימי הנעורים נראים תמיד עליזים ומשמחים יותר. נזכרים בהם בנוסטלגיה וגעגועים. מחד לא ניתן להתעלם מהעלייה המהירה ברמת החיים, מהקידמה הטכנולוגית וכל ההמצאות החדישות ששיפרו את חיינו ללא הכר בפרק זמן קצר אך מאידך חסרה הפשטות ובעיקר הידידות, האחווה ושיתוף הפעולה ששררו בין השכנים. נראה לי שאלה חלפו לבלי שוב.

אהוד: כפי שכבר הזכרתי כאן בשעתו, בבית חולים "הירקון", שאותו אתה מזכיר, עברתי לקראת סוף כיתה אל"ף ניתוח אפנדיציט להוצאת התוספתן [תחילה חשבו שיש לי "תולעים" ורק בזכות אבחנתו של ד"ר מטולסקי, שביקש ממני לשכב על הגב והתבונן בבטני מן הצד – אובחנתי נכונה]. הפסדתי אז חודש לימודים ועד סוף שמינית הייתי בפיגור מתמיד של חודש בלימודי החשבון והמתמטיקה.

* * *

אגודת הסופרים / בית הסופר קפלן 6 ת"א

יום חמישי, ד' באדר תש"ע, 18.2.10 בשעה: 20:00

"הַזְּמַן סוֹחֵף אוֹתִי אִתּוֹ"

 ערב שירים עם משה גנן

המשורר והמבקר אסי דגני יקרא משירי משה גנן

ישאו דברים:

 עזה צבי, מסאית ומתרגמת

ד"ר דן אלבו , משורר ומבקר

מנחה: המשורר יונתן גורל

שירה: אורית נהרי, ליווי בפסנתר: אידו רונן

כניסה חופשית

* * *

אהוד יקירי,

ברכותיי ליום הולדת החמש ליציאתו לאור של כתב העת "חדשות בן עזר". התרומה שלך לתרבות הספרות היא גדולה, וכן גם תרומתך לפתח-תקווה שלנו ולתל-אביב העיר שבה אתה חי כיום.

תמשיך בדרך המכובדת הזו.

בהערכה רבה

ובידידות

שמואל יריב 

אהוד: תודה על המילה "מכובדת" שאני מנסה כל הזמן להינתק ממנה!

* * *

יהודה גור-אריה

יוסי גמזו – בפיסגת יצירתו

לא מהיום אני עוקב וקורא בשקיקה ובהנאה מרובה את שיריו הליריים, וכן את טורו הדו-שבועי בכתב-עת זה, ואני מתפעל מכושרו הפיוטי, הפרוזודיה המוזיקלית שלו, כושר החריזה ולשונו העשירה.

אך נראה לי כי בשירו הלירי "ליל סופה, בשלוש לפנות בוקר" [בגליון מס' 517] , שיר נכאב, מלא "...תוגה, כאב – חסך וחוסר ישע" [שורה משירו] הוא התעלה לרמה פיוטית גבוהה ביותר, ולעניות דעתי, שיר זה הוא מפיסגת יצירתו.

אני מאחל לידידי יוסי גמזו שהמוזה תמשיך ותשרה על עטו והוא יוסיף ויהנה את קוראיו ביצירתו המעולה.

אהוד: אכן, השיר "ליל סופה" ואחריו הפואמה על אלכסנדר פן הציבו שיאים חדשים בכתיבתו של יוסי גמזו ונגעו מאוד גם לליבי כמו ללב קוראים רבים אחרים שהגיבו בעל-פה. יוסי גמזו מלווה את המכתב העיתי פעמיים בשבוע כמעט מתחילתו, ואני אישית שמח שיש לי זכות להיות "העורך" שנותן אכסניה ליצירתו, אכסניה שמיספר קוראיה גדל משבוע לשבוע, גם בזכות אתר המכתב העיתי שהקים יוסי גלרון.

* * *

ליוסי גמזו שלום!

הוקסמתי מה"בלדה על שורה היפה", המספרת את סיפורו המרתק-הכובש של אלכסנדר פן. שוב מגיעים חרוזיך לשיאים חדשים של יכולת ביטוי, מדוייקת, מפורטת, הנשענת גם על זהות רבה ביותר בין התכנים לצלילי המלים, עם שילובי הברות מכל העולם ומשפותיו. עד כי יש לקרוא את השורות פעמים מיספר כדי לעמוד על מלוא היקף המשמעויות שהושקעו בהן, ועל הרבות שנוצרו בתוכן מעצמן בכוח יצירתיותך. שלא לדבר על ההומור החביב, והמבט העוקצני, היוצרים כאן סימפוניה, שאינה מורכבת רק מצלילים של כלי מתכת ועץ, כי אם ממילים, שכל אחת כוללת גם תוכן בנוסף לצליל.

יישר כוח!

משה ברק

גבת

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת שלישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 3

בתל-אביב, לפני שעליתי לדירתי, אמרתי לדֶה לה דוקטור [אנדרה], שהתעקש לנשק אותי, לפרידה, מחלון מכוניתו –

"אתה יודע שכאשר חיכית לקפה הזדיינתי במחסן עם המלצר המזוקן?"

"הו, הו הו!" פרץ בצחוק, "לילך! זו הבדיחה הכי טובה ששמעתי בזמן האחרון, הו, הו, הו! – התחיל להשתעל מרוב צחוק, "כשחיכיתי לקפה – " ועוד שעה ארוכה הידהדו באוזניי קולות הצחוק הטיפשי שלו, שעזבתי מאחוריי שם למטה, במכוניתו. לא מעלה בשעתו ששמע ממני את הדבר האמיתי היחיד שקרה לי בסוף-השבוע הצייקני דה לה מזורגג הזה. ועוד אומרים שאני שקרנית פתולוגית! אני בטוחה שאת הקסטה לא מחק. אפס, הוא לא יעז להראות אותה למישהו אחר, ובייחוד לא את גבעול-האספרגוס דמוי-קופל'ה שהחביא בתחתוני-הארגמן, ואת התייפחות הפיוס על אחוריי, בנשיקות פיהו.

למחרת בבוקר חשתי צורך עז לפצות את עצמי על השבת שנתקלקלה, ולקחתי מונית לאיזור-התעשייה ליד הבורסה, ונכנסתי לחנות המפעל לבגדי-ים, למדוד לי בגד חדש.

היתה שם אווירה של שוק. עשרות נשים, וזבניות. הם אינם מרשים לגברים להימצא בחנות. מיד כשנכנסתי משכה את תשומת-ליבי, או אולי אני את שלה – זבנית צעירה, חיוורת, עיניה מאופרות באיפור כבד, שערה בגוון חום-אדמדם. לבושה חולצת-רשת בצבע עשן-וקאראמל, וחצאית אדומה, קצרצרה. אינני יודעת כיצד קרה שכאשר נכנסתי לתא, למדוד, ועמדתי מול הראי, בתחתונים בלבד – הם אינם מרשים למדוד בלי בגד-תחתון – וכשלא הצלחתי להסתדר עם השרוכים של החלק-העליון, הופיעה פתאום מאחוריי הזבנית החיוורת, ארוכת הריסים, המושחרים, ובכפות ידיה האמונות, שציפורניהן צבועות אדום כבד, כמעט סגול, מין צבע של ענבים שחורים – עברה קלות על חזי, מותחת, מרפה, קושרת מאחור ושוב מחליקה, והיא ניבטת מציצה אליי, בעין לוהטת אחת, מאחורי אוזני, בראי.

רעד עבר בי כשנגעה בפטמות. נעצה שוב עין אחת בדמותי שבראי, וידיה חלפו על חזי, כחוזרות ומתקנות את החלק העליון, והפעם תפסה ממש, כבשני גביעים, את ציצאלאך, וליטפה אותי מול הראי כשהיא נלחצת אליי מאחור ומשתדלת להתחכך בתחת שלי. הווילון מאחוריה היה סגור. ואני חשתי את ציצאלאך, בחלק העליון של בגד-הים החדש, מגורים תחת ידיה, שיגעון. תפסתי יד אחת שלה והורדתי כלפי מטה. תחילה נבהלה-נרתעה, ומיד הבינה. עמדתי מול הראי, בחלק-העליון בלבד, ובתחתונים שידה כבר חדרה לתוכם, וראיתי כיצד היא מאוננת אותי וחשתי את נשיפת הבל-פיה על צווארי, והבושם החריף, הזול, שבו השתמשה. משכתי ושיחררתי את החלק העליון של בגד-הים, ועתה היתה ידה השמאלית חופשייה לטייל שם, הרגשתי שאני קרובה – – – וחשבתי לגמול לה, ולהושיט יד לאחור, אל בין ירכיה הנלחצות אליי, וללטפה, אך ברגע שנגעתי בחצאיתה והתחלתי להרימה, משכה מישהי, באקראי, במסך המבדיל את תא-המדידה, ומיד הרפתה ממני הזבנית הלסבית ונמוגה מן הראי, נתאדתה כבמעשה-קסם, כלא-היתה.

עמדתי נדהמת, מגורה. התלבשתי מיד, יצאתי עם בגד-הים על זרועי, הנחתי אותו במקום ועזבתי את החנות מבלי לומר מילה. את המאוננת שלי לא ראיתי. רק ביציאה נשקף אליי גבה מחדרון בפינה שבו הכינו לעצמן העובדות קפה ותה.

יצאתי החוצה והלכתי והלכתי והרגשתי שאם לא אמצא משהו להרגיע את עצמי, או להשכיח מה שקרה לי – אשתגע. פתאום מצאתי עצמי מול פתח חנות מוגנת-היטב של מפעל לפרוות. פרווה! נכנסתי פנימה. החנות היתה באמת מפוארת ואני מדדתי, ומדדתי, משפן ועד מינק. לבסוף מצא חן בעיניי מקטורן לטפני מפרוות נוטריה, בצבע שחור-אפרפר, כקמצוץ מלח על הרבה פלפל שחור, קצת יותר כהה משערו של דוקטור דה לה וידאו, והיא שעירה וסמיכה, והכול –

במחיר, ככה-ככה – אמנם פי שלוש מן השפן, הזול ביותר, אך כשליש מן המינק. רק כמה מאות דולארים. אבל אני לא משתגעת להיפרד כל כך מהר מסכום ניכר מחסכונותיי הנסתרים. ואילו בחשבון הבנק שלי – משיכת-היתר חוגגת! – מה לעשות? נזכרתי, אצלצל לצוצקינר הבותל, או אולי צריך להגיד – הבתלן. ביקשתי רשות לצלצל. הזבנית, פולנייה מבוגרת, פנים צרות חרושות-קמטים, באיפור מושלם וסנדלים אורטופדיים לכפות-רגליים עקומות, שציפוניהן הנגועות צבועות באדום מתקלף – הרשתה לי לטלפן בהניחה לי להבין, ממבטה, שהיא מנחשת בדיוק באיזו דרך אני מממנת לעצמי את הנוטריה. שתישקני! – חשבתי לעצמי. סליחה. לכסף אין ריח. ואם מישהי חושבת שאני אחת שמשלמים לה, אז שיבושם לה!

דוקטור מכס היה נרגש לשמוע את קולי. לפי הקולות שסביבו, במרפאה, הבנתי שעזב מישהו בפה פעור, אולי באמצע הקידוח או הסתימה. שאלתי אם יוכל להלוות לי כמה מאות דולארים, בשווי-ערכם בשקלים, כי מתחשק לי לקנות מקטורן-פרווה, ובהחלט לא היקר ביותר.

"בתנאי אחד," השיב מכס, "שנסעד הערב יחד – "

הסכמתי. עד הצהריים ישלח את מזכירתו להפקיד בבנק שלי שיק שלו, לחשבוני, על הסכום הנדרש. הודיתי לו וחזרתי לדלפק המכירה. ארזו לי את הפרווה בשקית הדורה, קיבלו את השיק שלי בלי הנד עפעף, כאילו האזינו לקו, ארוחת-הערב גם היא היתה הצלחה. אמנם היה עדיין חם מדי לבוא בפרווה, אך זללנו עוף בטנדורי ופיתות דקות כמצות במסעדה הודית, ומכס טרף הכול ברוטב לוהט – פחד! זה היה עוד לפני שקיבל את התקף-הלב. וכשהסיע אותי חזרה לדירתי, למרות שהיתה לו סיבה טובה, כביכול, לראות את המתנה שקניתי לי בכספו, אולי פחד פן יפגוש שם במישהו אחר, ישמע טלפונים שלי.

לכן ביקש ממני, בחצי-פה, שניפרד כרגיל.

"איך להיפרד?" שאלתי.

כיבה את האור במכונית. נסענו עוד מיספר צעדים והחנה אותה בצל, בחשיכה, במקום שתוגתי דפק אבן על הגג של גילרמן – סובב אותי כלפיו, על מושבי, לצידו, הרים את רגליי, חלץ סנדליי והניח את כפות-רגליי הערומות על אברו. לא התנגדתי. עצמתי עיניים. כל העניין לא נמשך יותר מרגעים ספורים. שמעתי אותו נאנח, "לילך, תעזרי קצת – " לא עזרתי. חשתי את כפות-ידיו שתופסות באצבעות-רגליי ומעסות את אברו, הנתון ביניהן, ושוב נאנח, "לילך, לילך," במלעיל. נרטבתי. משכתי רגליי ונכנסתי חזרה לסנדלים, מתעלמת מטיפות-הזרע, ויצאתי מהמכונית. עברתי לצידו ונשקתי אותו לפרידה על מצחו המזיע, שבצבץ החוצה, מחלון המכונית

"שמרי על כפות-רגלייך הנפלאות, לילך, לנשק לך את האצבעות אהובותיי, פעם אחת, לילה שלם – " המשיך הטיפש למלמל, ופסעתי לי בזהירות על המדרכה אל הכניסה לבניין, למעלית המובילה לדירתי, כשכפות-רגליי מתייצבות בקושי בסנדלים גבוהי-העקב, שפנימם חלקלק מתנובת זרעו.

מילא. רחצתי את הסנדלים אבל הריח לא הירפה מהם במשך כמה ימים. טוב. מה איכפת לי? פרוות נוטריה חדשה יש לי? יש! מונחת בארון, מחכה לחורף. ואם כל מה שהיה עליי לעשות לשם כך זה ללכלך קצת את רגליי, אז בעבודה – כמו בעבודה! זה לא כמו פעם, שיבּשו ביצות. אוּך, אוּך – הלוואי שיהיה כבר קר מאוד, ושירד אפילו שלג, אני מוכנה לעבור לשם כך אפילו לירושלים – כדי שאוכל ללבוש את הפרווה!

האם אני מושחתת? והלא בחרתי ללכת אל הרב צבי שדל צדקיהו ולתרום לפנימייה שלו את הדולארים שהרווחתי במיבצע הסבירי אחורייך לתייר. אמנם את החוב לדוקטור צוצקינר לא עלה כלל בדעתי להחזיר, אך לא נרתעתי עכשיו מלהשקיע את כמה מאות הדולארים הפנויים, שהרווחתי בעבודתי כרקדנית צ'יקרוצ'י, במעשה צדקה אשר ודאי ירשים את הרב צבי שדל צדקיהו, ואמרתי לעצמי שמדי בוקר, כאשר הפינאלאך הכשרים-למהדרין של נערי הפנימייה החיוורים שלו יזדקרו, מתחככים בסדינים והנערים שוכבים על גבם וממוללים בעצבנות בפיאותיהם כדי שלא לגעת בדבר האחר – אזיי רק המחשבה על כך שהסדינים נקנו בתרומה שלי – תיתן לי הרגשה כאילו רוחי מרחפת עליהם ממעל כפיית-בוקר בהירה, רואה-ואינה-נראית, מלטפת ומטעימה אותם אחד-משישים מטעמו של גן-העדן למתבגרים –

הרב צבי שדל צדקיהו קיבל את פניי באלכסון. זאת אומרת – הוא ישב על כסאו, מאחורי שולחן פשוט, עמוס ספרי-קודש, ואני מולו אך מבטו לא פגש בי אלא נישא לעבר החלון, כמבקש לסייג עצמו מישיבה פנים-אל-פנים בחברת אישה. אני מוכרחה לומר שגם כך היתה זו העזה גדולה מתידו לקבל אותי לשיחה – אפילו בימינו אלה, שבהם כביכול כבר הכול מותר, ויש גם רבנים שמטיפים לרצח, ועוד רואים בכך מצווה מן התורה. שמעתי שהרב צבי שדל הוא איש-מיוחד-במינו, המוצא דרך גם לליבותיהם של פושעים ומכורים-לסמים, ומחזירם בתשובה, אך לא תיארתי לעצמי שאזכה להתקבל אצלו בלי כל הודעה מוקדמת. כך פשוט עליתי במדרגות, לבושה באורח הצנוע ביותר שיכולתי להעלות ממלתחת-הסתיו שלי, ואכן נדף ממני מעט ריח נפטלין. צלצלתי, הוא פתח, מיד הסב עיניו הצידה, וכששמע דבריי – מאומה לא אמרתי לו עדיין על התרומה שהבאתי עימי, הורה לי בידו, מאחורי גבו, להתקדם ולשבת בכיסא, והוא עצמו נתיישב, כאמור, באלכסון ממולי, על מקומו הקבוע, ואת הדלת השאיר פתוחה-למחצה.

אילו היה יושב מאחורי פרגוד ככומר בתא-הווידוי, היה לי יותר קל, אבל גם כך מבטו, המופנה באלכסון, יצר את החיץ החסר, והרגשתי עצמי חופשית לדבר בפניו כאילו אני נמצאת בפני מרפא-נפש. סיפרתי לו שחיי הגיעו לידי משבר. הוריי נתגרשו לפני שנים. אבי מת, ואבי החורג, אפרם גרילפארצר, כבר האשים אותי פעם בניסיון להרוג אותו. אינני עובדת. אין לי מקצוע. ואני מתגוררת באחת הדירות של אפרם, העשיר, שאינו שוכח להזכיר לי זאת באופנים שונים, אם כי לו אני חייבת גם את אהבתי למוסיקה. אינני יודעת מדוע הזכרתי זאת דווקא בפני הרב.

אמרתי שאני חשה ריקנות רבה בחיי ובייחוד בא הדבר לידי ביטוי בתקופות החגים, כאשר אני מרגישה שאין לי בית ואין לי משפחה, מחוץ לאימי ולאפרם, הנוסעים לבתי-מלון יקרים ולחוץ-לארץ, ואז אני מסוגלת למעשי-ייאוש. בליל יום כיפור האחרון הסתגרתי לי בבית ואוננתי שלוש פעמים, כל פעם יותר עזה מהקודמת, וצרחתי עד שכמעט ניטלה נשמתי ממני, והייתי כל כך מבוהלת שצילצלתי לחבר הנשוי שלי, חמיאל, ואמרתי לו שניסיתי להתאבד ועליו לבוא מיד. המסכן פחד לצאת במכוניתו, שמא יזרקו עליו אבנים, אפילו שאולי זה היה, לפחות מבחינתו, מקרה של פיקוח-נפש, ורץ חצי העיר עד שהגיע אליי ומצא אותי במיטה, כמעט מעולפת. עזב את לינדה אשתו ואת בנותיו ובא אליי, והכרחתי אותו לישון חבוק איתי עד הבוקר ולא לעזוב אותי לרגע אחד.

ראיתי שזקנו של הרב צבי שדל נרעד מעט בספרי את הדברים הללו, הוא הצית סיגריה אחת בשנייה ועישן בעצבנות, ממש כמו הסופר עמוס עוז, בטלוויזיה – הפריח מעגלי-עשן רוטטים בקול פיכפוך, ומדי פעם, הרבה מעל לצורך המצטבר, היה מקיש על הסיגריה ומטיל את האפר – ישר על הרצפה. לא היתה מאפרה בחדר. וגם בדלי-הסיגריות הקודמים, המעוכים כבר, הצטברו על הרצפה, מתחת לשולחן.

"זאת היתה התפילה שלך – " זרק הרב צבי שדל לחלל-האוויר, בין סלסולי-העשן.

בקושי מנעתי עצמי מלפרוץ בבכי. "רבי," אמרתי לו, "רבי, חיי ריקים, חיי ריקים, חיי ריקים! אני מרגישה שיש לי, כביכול, כל מה שאני רוצה – דירה יפה, חברים, בגדים נאים, כסף. ואם הייתי רוצה להתחתן וללדת ילדים הייתי יכולה לעשות זאת בקלות כי גברים נמשכים אליי מאוד. אבל אני מרגישה כעלה נידף. נסחפת כל הזמן. קורים לי דברים ונדמה לי שאני שולטת בהם אבל לבסוף אני רואה שאני הייתי זו שנסחפתי, בלי כיוון, כעלה נידף, כמו שאמרתי. הנה – עברתי במקרה, בסוכות, על יד סוכה שהקימה משפחת דתית בחצר של בית משותף, לא רחוק מדירתי – וראיתי אותם יושבים כולם ושרים, ומתפללים, בתוך הלובן הזה, של האור והסדינים, ובקבוקי יין צנוע, ולא האוכל הוא העיקר אלא הספרים, התפילה – והרגשתי שחיי ריקים, חיי ריקים, חיי ריקים! ושאני מסוגלת למעשי-ייאוש. והסתגרתי לי בבית ו – "

"זאת היתה התפילה שלך – " אמר הרב צבי שדל לחלל-האוויר, כמנחש וכחושש לשמוע על צ'יפצ'ימון המיואש ששיפשפתי גם ביום-כיפור, גם בסוכות.

"רבי," אמרתי לו, "האם אתה סולח לי?"

"זאת היתה התפילה שלך – " אמר לי בפעם השלישית.

נשתתקתי. האם אינו מוכן לומר לי דבר, יותר? האם הוא שולח לי איזה רמז עמוק על משמעות חיי ועל האפשרות לשנותם? שגם בתוך הזבל שאני מרגישה את עצמי, ישנה איזו קדושה, תפילה?

"רבי," אמרתי לו, "לא באתי אליך בידיים ריקות. הבאתי איתי תרומה שאספתי, בדולארים, לפנימיית הנערים שלך – "

והוצאתי את המעטפה עם השטרות הירוקים והנחתי על השולחן, ליד הספרים הקדושים. ואכן, מבעד לחלון נשמעה כל הזמן המיית מלמולם של הנערים בחדר שבקומה מלמטה. וחיכיתי שרבי צבי שדל צדקיהו יגיד, בפעם הרביעית – "זאת היתה התפילה שלך! – "

אך לא. לפתע קם והביט בי בעיניים מזרות-אימה, ממש מין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, והחל לצעוק, בפה פעור, אבל בשקט, כנראה כדי לא להזעיק את קהל חסידיו אל החדר –

"לכי מכאן! אני מבקש ממך לכי מכאן לפני שיהיה מאוחר!"

נבהלתי וקמתי אך, מעשה-שטן, כמו שאומרים, נשארתי נטועה על מקומי, והוא התקרב אליי, עוקף את השולחן ושערות זקנו, שזורות חוטי-כסף אך כהות עדיין, כמו סומרות וכל בגדיו עולים ומתרוממים כמלאך זועם משמיים – "למה באת לכאן, לילית! מַחֲלַת! – מִכַּת בִּילִיד בן הנֹאד! בת קַפְקַפוֹנִי! קוּרְבֶה! פְּריצֶס! – נשמה תועה שכמוך, למה באת... למה באת להרגיז עליי, להרגיז עליי, להרגיז – " נשבר קולו בקרבו אליי.

הבנתי, רבי צבי שדל צדקיהו גם הוא גבר, ואני – כּוּס-אימי על חיי העלובים, לא מסוגלת לשבת חמש דקות בחברת גבר מבלי לגרום לו לרצות להשכיב אותי, כאילו תמיד נודף ממני ריח נקבה מיוחמת. אבל היה מאוחר. כשנרתעתי, וניסיתי לצעוד לאחור, לעבר הדלת הפתוחה-למחצה, כבר עלה עליי גופו הגדול של הרב צבי שדל צדקיהו, בידיים מורמות, מבלי שיגע בי כלל באצבעותיו, לחץ אותי אל הקיר, שהיה בעצם כולו מדפים-מדפים עמוסי-ספרים, והמשיך לקלל אותי –

"נשמה אומללה שכמוך, רחב הריקנית, בת הפריצות, לילית טמאה, שדה בת שטן, בת הקאראחאן, מי שלח אותך אליי, להעמידני בניסיון, להעמידני, להעמידני – "

וב"להעמידני" הרביעי כלא אותי בינו לבין ארון-הספרים שעל אצטבתו, אם יש את נפשכם לדעת, נטו עתה כפות-ידיו כסוככות עליי. הוא היה גבוה ממני ולצערי טרם גילו, בחוגים שלו, את החידוש ששמו דאודוראנט, וטראחח – התדפק לפתע, חופשי כעיר-פרא, אברו הגדול מולי, בגובה הטבור שלי, בערך. ועד היום אינני מבינה כיצד השתחל בריווח שבין שני כפתורים בחולצה שלי, ומצא לו שם אפשרות לחדור כלפי מטה בין ביטני הרכה לחגורת החצאית ושם נתקע, כאל מול חגורת בתולים, כשהוא מנסה לבעול אותי ולא נחשב בעיניו כנראה איך ואיפה. זקנו דיגדג במצחי וכרסו נלחצה אל שדיי המסכנים ורגע הפליטה הרבנית היה קרוב ונחרץ, כתאונת מטוס. והשאלה רק – היכן?

בהחלטה מהירה שיחררתי את רוכסן החצאית מאחור, ריווחתי אותה מעט, לפנים, ובמו ידיי עזרתי לבולבול העבה של הרב צבי שדל להשתחל עד שכמעט נגע בצ'יפצ'ימון. מעבר לזה לא היתה אפשרות, אלא אם כן איזה מנוף יגביה אותי. ואכן, מעשה ניסים! – לידי גיליתי שרפרף נמוך, ששימש כנראה את כבוד הרב לעלות עליו כשהוא צריך להוריד ספר מאצטבה גבוהה. ברגל אחת הזזתי את השרפרף אליי, ומיד עליתי עליו כשאני מגיעה כמעט עד לפני הרב, אך השפלתי עיניי כדי שלא לפגוש במבטו, ובמו-ידיי, ממש בשנייה האחרונה (ולעזאזל! – הייתי נרגשת ורטובה כהוגן, וממי? – אני טיפשה, כרגיל), השחלתי את העניין הרבני היישר אל תוכי – והשפע מתפרץ גלים-גלים אל נרתיק רחמי, פנימה, ואף לא טיפה אחת, תודה לאל, על החצאית שלי! – ובדיוק באותו רגע נשמע בחוץ קול רעש נורא שהלך והתקרב לעברנו ממש בשניות האחרונות, וכבר רציתי לצעוק, בפחד: "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו!" – כי חשבתי שרגענו האחרון הגיע ורכב-אש יורד אלינו משמיים – אבל זה היה מסוק-פרסומת של פקקי-התנועה שהנמיך טוס ובו, כמדי יום, העיתונאית עציונה אזדרכת בשידור ישיר בתוכנית "על גלגלים וחמורים" העוסקת במצב סתימות הצמתים והדרכים. לרגע נפגשו מבטינו, מבעד לחלון, ומיד נעלמה, והטרטור הנורא הלך והתרחק.

אוּף, איך שנשמתי לרווחה. אני חושבת שמה שמיוחד אצלי הוא שכל מה שאחרים רק חולמים עליו – קורה לי. לא היה חסר הרבה שאצטרך לרדת במדרגות, לנוכח העיניים הסקרניות של חסידי הרב, עם חולצה או חצאית שנרטבו ממעיינות השפע התורני. אבל הרב צבי שדל צדקיהו, מיד כשגמר להזריע אותי, החוויר, ניתק ממני בשאט-נפש ובפחד נורא, כנראה גם הרעש ממעל השפיע, כיפתר מכנסיו בידיים רועדות, רקק על הרצפה, וחזר ופלט רק מילה אחת, בגועל נפש –

"החוצה! החוצה! – "

כאילו אמר – צא שטן, צא! או, כמו לחתול, או זונה – קִישְׁתַה, קִישְׁתַה, קוֹרְבֶה!

מיהרתי לעבר הפתח, את מעטפת הדולארים השארתי על השולחן, אבל בטרם צאתי לא יכולתי להתאפק וקראתי לעברו, בזעם, ובדמעות –

"זאת, היתה התפילה שלי, רבי – "

מזל שלא היתה, כאמור, מאפרה בחדר, אחרת ודאי היה תופס בה וזורק לעברי במבט מזרה-אימה. אך לא. לפתע רגעו פניו ונתבהרו, כאילו חלף הטירוף הרגעי שתקף אותו, ובה בשעה אולי הבין כי נעשינו שנינו שותפים לדבר-עבירה אשר איש מאיתנו לא ירצה לעולם, לעולם – להודות כי אכן נתרחש, ועל כן חייך אליי, מין חיוך עצוב, נכלם, כנער שנתפס בקלקלתו, והיפנה אליי את גבו כשהוא צועד לעבר החדרים הפנימיים ואינו טורח אפילו לראות אם בכלל יצאתי, ומתי.

כשהופעתי במדרגות, נראיתי ודאי מבוהלת ונרגשת, כי שניים או שלושה מחסידי הרב, לבושי שחורים ובכותנות לבנות, פרומות, נתאספו וניגשו אליי, ממרחק בטוח, ואמרו –

"לרב צְבִיק יש מעלות ומורדות... איש גדול... איש גדול..."

הרב צביק, הם קוראים לו. לא ידעתי.

"אתם מספרים לי!" אמרתי, "גדולתו מילאה אותי!"

"והתרומה?" שאל אחד.

"השארתי אצל הרבי," אמרתי. מעניין, מניין ידעו שהבאתי עימי תרומה?

"לא כך נוהגים," אמרו לי, "הוא," הראו לי על אחד מהם, כנראה השמש או עוזר-אישי, "מקבל – "

הבנתי שהיה עליי להפקיד, בצאתי, את הסכום בידיו, כי הרבי אינו עוסק בכספים. אך את הנעשה אין להשיב, וכסף נוסף לא היה בידי. השארתי לי רק למונית הביתה, והאמת, המצפון שלי לא היה לגמרי שקט משעה שיצאתי מכבוד הרב צביק, אבל בדרך אמרתי לעצמי – שמעי, לילך, ולכרות ברית-דמים עם סוחרי-החשיש הנוצרים בלבנון זה יותר ציוני? ולשדוד במניות-הבנקים חסכונותיהם של אנשים קשישים ותמימים זה יותר מוסרי? ולהכות ערבי זקן בגדה ולשבור לו את אצבעות-הידיים כדי שיחתום להעביר אדמתו למתנחלים יהודים, זה יותר ציוני? ולהיות רב של בריונים ורוצחים או להיות אברכים שחיים בישיבות על כספי המדינה מבלי לשרת בצבא, והצבעות נציגיהם בכנסת מאפשרות הרפתקאות-דמים שאותן משלמים בחורים אחרים בחייהם, זה יותר מוסרי? ומה בסך הכול אני עשיתי? שהצטיינתי עם רב וגרמתי לו עונג? – אולי בכך קירבתי במקצת את הגאולה? – ובסוף כולם באים בטענות עליי, כאילו אני החוטאת היחידה. איזו צביעות! הלא לעומת מה שאני רואה סביבי – זיון טוב זה הדבר הכי מוסרי!

ביקשתי מנהג-המונית (לא חשבתי שמתאים לבוא על אופניים לרב) לפתוח את הרדיו ב"על גלגלים וחמורים" כי חששתי – אולי בזה הרגע מודיעים עליי משהו ממסוק פקקי-התנועה המרחף בשמי תל-אביב, והנה נשמע צפצוף החדשות ומבשרים על ניסיון התנקשות בחייו של חבר-הכנסת גדעון וגינור, שיצא בשלום, ומיד מביאים תגובות, האשמות והאשמות-שכנגד, כגון – שיריביו ניסו להתנקש בו על מנת שלא יגיע למושב המיוחד של הכנסת, חהצבעה על הצעת אי-האמון בממשלה, וכן שביים את ניסיון-ההתנקשות כדי להתחבב על ההמונים לקראת הבחירות הקרובות, ולהסיט את שנאתם לעבר יריביו, והפרשנות אומרת כך או כך, המעשה רק הגביר את כוח-המיקוח של המפלגות הקטנות. גדעון המסכן! תקוות הדמוקראטיה! וכמובן רק עליתי לדירתי, וכבר צילצל הטלפון ואימא אמרה: "איפה היית, פושטקית?"

"אצל הרב צבי שדל צדקיהו, אם לא איכפת לך. מה עוד קרה?" כי הרגשתי בקולה שהתרחש משהו, אף כי צורת-דיבור שכזו רגילה אצלה גם על דברים פחותי-ערך, כגון שמישהו הניח במקרה יד על שדיה באוטובוס, דבר שקורה לה, משום מה, לעיתים קרובות מאוד, או שניסו לרמותה במישקל בשוק.

"מצאת לך זמן! את באמת צריכה לבקש סליחה ומחילה ממנו!"

"מה יש?" נבהלתי, "הוא טילפן אלייך?"

"איך הוא יכול לטלפן אליי כשהוא שוכב במחלקה לטיפול נמרץ בבית-החולים איכילוב?"

"מי, הרב צביק?" נבהלתי. רק זה חסר לי, עם זרעו ברחמי עדיין.

"איזה צביק ואיזה רב על ראשך? אֵפְרֵם, אפרם המסכן – " והתחילה לבכות לי, בטלפון.

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

הרומאן "שמשון" בהנחה מיוחדת

משנכנס אדר מרבים בשמחה – וגם בהנחה.

הרומאן "שמשון", במהדורתו החדשה ובתירגומו העדכני של המתרגם פטר קריקסונוב, מוצע במחיר הנחה של פחות מ-50 אחוז, החל ביום ראשון, א' אדר, 14.2.10. זאת – לרגל "שנת ז'בוטינסקי", 130 שנה להולדתו ו-70 שנה לפטירתו. במקום 89 ₪, מחירו של "שמשון" בחנויות הספרים, ניתן להזמין את הספר המופלא, שראה אור בהוצאת "כתר", "סטימצקי" ומכון ז'בוטינסקי, במחיר 40 ש"ח בלבד. אלפי עותקים של הספר כבר נמכרו, ומכיוון שנותר במלאי רק מספר מוגבל של עותקים, כל הקודם ומזמין – זוכה. ניתן כמובן להזמין כמה עותקים, שהרי אין שי ספרותי-לאומי נאה יותר מהרומאן "שמשון".

להזמנה נא לפנות אל מזכירות המכון, טלפון 03-6210642.

[דבר המפרסם]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הידד, הידד, הידד! – יש גורל משותף ליהודים שנשמדו בשואה ולפלסטינים המתפרנסים מפליטותם הנצחית בעזה! – הנה פרגמנט מספר חדש של סופר די משעמם, ולדעתנו גם באנאלי ומוכה שיגעון גדלות לגבי ערכה הנצחי של כל פליטת מקלדת מנוקדת שלו, אבל מה – הוא סופר "חשוב" ו"מוסרי" ההולך בתלם החונטה הספרות-עבריתית שבשדות הנכונים:

את הדוד מקס, אחי אביה של פרנציסקה, אימי

החורגת, לקחו הגסטפו למחנה הריכוז. הוא הצמיד

לחזהו את המדליות שקיבל במלחמת העולם

הראשונה וצלע על רגל העץ שלו (את רגל הבשר

נתן במתנה לגרמניה) אל הרחוב.

רגלו נשרפה מן הסתם באושוויץ. אבל לוּ היתה

בידינו היינו מבעירים אותה עכשיו כדי לחמם את

אנשי עזה הקפואים.

[מוסף "ספרים", "הארץ", 10.2.10, עמ' 11]

* רוכב אופניים צעיר ברחוב פרישמן עלה על אישה שתנועת אחוריה היתה מגרה במיוחד והסיחה את דעתו מהעיניים לאשכיו. כאשר הקים אותה מהמדרכה נוכח לדעת שהיא זקנה כבת שישים אבל ברוב אדיבותו הרים אותה וטיפל בה ואף הציע לה לזקנה הנאה-מאחור להיכנס לפתח בית סמוך כדי לשטוף את פניה – ואז סובב אותה אל המעקה, הרים את שמלתה, פער את הסדק בין גלגליה הצחים – ואנס אותה. כאשר חזר במהירות למדרכה נוכח לדעת כי אופניו נגנבו. המשך יבוא – כאשר הגנב ידרוס באופניים אלה עוד הולכת או הולך רגל.

* באחד העיתונים התפרסמה ביום שישי האחרון מודעה על סידרה של 13 מפגשים עם משוררים, סופרים ומתרגמים "קוראים בתנ"ך" כמקור השראה – שתתקיים במהלך השנה במחלקה לספרות עברית באיזו אוניברסיטה בדרום הארץ. קוראים וידידים התפלאו מדוע שמנו אינו נכלל בהם למרות שיש שם סופרים שמעולם לא שמעו את שמם. ובכן, לא לחינם אנחנו "סופר נידח", אנחנו לא שייכים לספרות העברית או לתנ"ך כמקור השראה (ראו למשל את ספר שירינו "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר", החף מכל קשר לתנ"ך. הספר, שאזל, נשלח חינם בקובץ מנוקד לכל פונה וגם חוסך נסיעה למפגש עם הסופר). בשום אוניברסיטה גם לא מלמדים את ספרינו (חוץ מאוניברסיטת בת-שלמה רבתי, כמובן), מעולם לא הוזמנו לדיון באוניברסיטה על ספרינו או לכהן כסופר-אורח או מנחה סדנת כתיבה וכמובן שגם שום ספר או מחקר ספרותיים לא התפרסם על יותר מארבעים הספרים שכתבנו.

* לנשיא אובמה מגיע מחמאה צנועה על אומץ ליבו בהזמנת הדלאי לאמה הטיבטי חרף מחאותיה של המעצמה הקולוניאליסטית הגדולה בעולם, סין, שכבשה ושיעבדה את טיבט ומצפצפת על כל העולם וגם עוזרת לאיראן לפתח את הנשק הגרעיני שלה. האומנם יעמוד בדיבורו?

* בשורה טובה למאזיני תוכניות הבוקר ברשת ב' של "קול ישראל": בשל עיצומי הטכנאים תבוטל כנראה תוכנית האקטואליה המעצבנת של קרן נויבך, שאינה מניחה למרואיינים לדבר ותוקעת במקומם את דיעותיה הפרטיות שלעיתים הן פוליטיות ולעיתים נובעות סתם כך מתוך בורות.

* לכלבים יש מנהג יפה. כשהם נפגשים הם מריחים אף מול אף, ואחר כך בתחת. מדוע שבני האדם לא יאמצו לעצמם ברכת שלום כה אצילית ויפה?

* יצא לאור הגיליון החמישי של "ג'דל", המגזין האלקטרוני הדו-חודשי של מרכז מדה אל-כרמל. גיליון זה מוקדש לדיון בסוגית "המדינה היהודית" והשלכות הדבר על הפלסטינים בכלל, ועל הפלסטינים אזרחי ישראל בפרט. בגיליון ראיון עומק מקיף עם מר מוחמד זידאן, יו"ר ועדת המעקב. משתפים במאמרי דיעה: ח"כ חנין זועבי ממפלגת בל"ד, הח"כ לשעבר עיסאם מח'ול ממק"י, מר עבד אל-חכים מופיד מהתנועה האסלאמית, ומר רג'א אגבאריה מתנועת אבנא אלבלד (בני הכפר). אפשר לעיין בגיליון בשלושת השפות: בעברית, באנגלית ובערבית:

madaalcarmel@mada-research.org

* אחד הגילויים המדהימים לבירור מוצאו המשפחתי של ברק אובמה, נושא חשוב המעסיק שוב ושוב את התקשורת – הוא שאבא שלו היה ילד יהודי מאתיופיה שנחטף בגיל צעיר לקניה וגוּדל כמוסלמי מבלי שגילו לו את מוצאו האמיתי! – מתברר אפוא שלברק חוסיין יש עשרות דודים, דודות, בני ובנות דוד בקרב קהילת יוצאי אתיופיה בישראל, רק שהם לא יודעים על כך, אחרת כבר היו מנצלים זאת כבני-משפחתו הענפה מאפריקה ומאמריקה שגובים תשלום עבור כל ביקור אצלם וצילום עם התרנגולות שלהם.

* להלן קישור לצפייה בהפרעות מאורגנות-היטב לנאומו של שגריר ישראל מייקל אורן – בידי מנוולים ערבים/פלסטינים/מוסלמים צעירים חצופים ולבושים היטב ועימם צעירות צרחניות בתכריכי-ראש – והם כולם נהנים מהכנסת האורחים של ארה"ב ומסיוע כספי נדיב להפגנותיהם וכן לקיומם כ"סטודנטים"! – הוי אמריקה, את עוד תשלמי בהרבה דם ודמעות של אזרחייך על החסות ועל הטיפוח שאת מעניקה למנוולים הפאנאטים שטופי-המוח תומכי הטרור האלה – שלא רק את ישראל הם רוצים להחריב אלא גם אותך!

http://www.youtube.com/user/StandWithUs2009

* הסיכוי היחיד שאנחנו נצביע בבחירות הבאות לרשימה שיאיר לפיד נמצא בה הוא אם אהוד אולמרט יעמוד בראשה. אחרת נמשיך להצביע "עבודה" – בתנאי שאהוד ברק יעמוד בראשה. בכל מקרה נצביע אהוד.

* בכל ליל שישי, ברשת ב', מיד לאחר חדשות חצות, פותח מושיק טימור את תוכנית-הרדיו הפופולארית שלו, "שישי אישי", בהקראת שיר אקטואלי-פוליטי של יוסי גמזו, שהופיע או יופיע במכתב העיתי.

* ל"רב" הצדיק המוסגר אליאור חן יש הסמכה בעינוי ילדים ולכן לדעתנו יש לזרוק לכלוב שלו מדי יום תינוק יהודי חדש כדי שיתעלל בו, כי אנחנו מדינה נאורה ובקרוב הוא יֵצא או לבית משוגעים.

* סוף-סוף הגיעה לחנויות המהדורה השנייה של "תולדת מלחמה היהודים ברומאים" מאת יוסף בן מתתיהו, הוא יוספוס פלאוויוס – כרך מדהים בן 752 עמודים בתירגומה מיוונית של ליזה אולמן ובהוצאת כרמל ירושלים. המחיר 159 שקלים, ובסטימצקי גן העיר גם מקבלים מתנה חפיסת שוקולוד פרה של עלית. אנחנו בינתיים רק בתחילת הקריאה, של המבואות, וממש נפעמים. זהו מפעל ענק, עם כל המבואות והתמונות וההערות והביבליוגרפיה והמפתחות. העריכה המדעית וההערות הן של ישראל שצמן, המבוא ואילנות היחס של יונתן פרייס והעריכה הלשונית של דליה טסלר. הכרך יצא לאור בסיוע המפעל לתרגום ספרי מופת.

זה ממש מחמם את הלב שיוצא ספר קריא, היסטורי, וברמה מדעית גבוהה שכזו. שלא לדבר על הריגוש ההיסטורי-האישי-הלאומי, שאנחנו יכולים לצלול בתוך קורות עמנו מלפני כאלפיים שנה, ללא חציצה. ובמהלך דרמה גדולה שאנחנו עכשיו רק בראשית קריאתה. כל השבחים שבעולם מגיעים למתרגמת ולכל מי שעזר לה בהתקנת הכרך הנפלא הזה! – והתופעה שמיד יצאה מהדורה שנייה שלו, כי הראשונה אזלה בתוך כחודש! – אכן, יש ישראל אדירה, אינטלקטואלית, קוראת עברית (יחידה בעולם כולו שיודעת את התנ"ך בשפתה), סקרנית, אריסטוקראטית, עילית אמיתית החבוייה לרוב מן העין התקשורתית – אבל חבורת הבורים גסי הנפש התופסים את הכותרות בשטויות שלהם– יכולים לצחצח את נעליה!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,239 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-124 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

* יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,019 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,218 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל