| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 519
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' באדר תש"ע, 18 בפברואר 2010
עם צרופת גיליון חדש של "ריח של ספר" מאת יחיעם פדן
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יוסף אורן: השקרים על מצב ספרות המקור.
הבית והמגרש שהיו שייכים למשוררת אסתר ראב בפינת הרחובות הירקון 108 ופרישמן 5 בתל-אביב שווים היום 34 מיליון שקלים! ואילו היא חיתה עד מותה
על רנטה של עוני!
יוסי גמזו: בְּמִילָאנוֹ, לִפְנֵי שְנָתַיִם, בְּאוֹגוּסְט.
תקוה וינשטוק על יוסי גמזו.
דבורה קוזוינר: עוד לענין השמות הארצישראליים.
תיקונים, תוספות והתנצלויות: יענקלה ניר, אסתי תירוש, ניצה וולפנזון,
עדינה בר-אל, יעקב בר-און, יהודה מירסקי.
אילן בושם: 10 שירים פברואר 2010.
עמוס גלבוע: האשליות של מקצועני השלום עם סוריה [ציטוט מ"מעריב"].
אוריה באר: עקרה.
דרור אֵידָר: סיפור ישראלי: הלילה ההוא שניצח את האופל.
רות ירדני כץ: על "ציפור שבפנים עומדת בחוץ" מאת חדוה הרכבי.
"כל הלילה אישן דום ועל רחובות אחלום!" – שאלה משלמה טולדו ותשובה מאליהו הכהן.
דודו פלמה: צילומים ישנים [שירים].
אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן,
בהוצאת ביתן, 1985, מחברת שנייה, המשך 6. מחברת שלישית, המשך 4.
תקוה וינשטוק: נכון לעכשיו – הילדים בגן עדן. ביה"ס ביאליק רוגוזין בת"א.
המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר", כולל התייחסות לקריאת רחוב על שם טוני הלה.
* * *
יוסף אורן
השקרים על מצב ספרות המקור
בראיון שהתפרסם ב-22.1.10 במוסף "שישבת" של העיתון "ישראל שלנו" אמרה עינת יקיר, מהמבטיחות בין סופרי המשמרת החמישית בסיפורת הישראלית, את המשפט הבא: "אני חושבת שהייתי מחליפה את התארים והפרסים שקיבלתי עבור דירה בתל-אביב."
מובן מאליו שלא התכוונה לומר במשפט זה ששכר-הסופרים על רומאן אמור להיות בגובה ערכה של דירה בתל-אביב, אלא ביקשה להבליט באופן אירוני את אכזבתה מאי-יכולתה מסיבות כלכליות להתמסר לכתיבה רצופה בהיקף הדרוש להשלמת יצירה. עובדי ענפים אחרים, המאורגנים טוב יותר מהסופרים לנהל מאבקים להעלאת שכרם, היו ודאי מתרגמים את דברי הסופרת הצעירה באופן הבא: עם שבחי הביקורת והקוראים אי-אפשר לקנות במכולת.
ראיון זה – מהנדירים שהעיתונות שלנו מקיימת כיום עם סופר עברי – מפריך את האשלייה של ציבור הקוראים, כי מעולם לא היה מצבה של הספרות הישראלית כה טוב וכה יציב כמו בעשור הראשון של המאה הנוכחית, שזה מקרוב נחתם. לכן ודאי נדהם הציבור הזה לקרוא את המידע, שהובלט במשבצת לצד הראיון עם עינת יקיר, לפיו צריך סופר ישראלי לקוות שיימכרו 50,000 עותקים מספרו כדי שתכוסה ההשקעה בכתיבתו – 3 שנים לפחות. אך כיוון שלתפוצה כזו מספריהם מגיעים רק קומץ סופרים, אלה מוגדרים כ"כוכבים", הם בלבד זוכים לקבל 12 שקלים ממחירו של עותק. לסופר מהשורה משלם המו"ל רק 6-3 שקלים מהמחיר הממוצע של ספר שהוא כיום 90 שקל, ולכן לעולם לא יכסו הכנסותיו מהכתיבה את השנים שהשקיע בהשלמת יצירותיו.
לעומת זאת כלל המידע במשבצת גם שתי עובדות מרנינות לכאורה: מדי יום נדפסים בישראל כ-20 ספרים חדשים, ומחזור ההכנסות ממכירת ספרים בישראל מסתכם באחד וחצי מיליארד שקלים בשנה. אך את שתי העובדות הסטטיסטיות האלה צריך לפרש נכון. רוב הספרים מתוך ה-20 המופיעים מדי יום הינם ספרים מתורגמים, ובעיקר ממכירתם מצליחה תעשיית הספר שלנו להגיע למחזור הכנסות שנתי כה מרשים. חלקה של ספרות המקור בהכנסה הזו הוא מועט, והסופר העברי לא רק שאיננו נהנה כמעט ממחזור המכירות הזה, אלא שבדרך כלל הוא נדרש גם לשלם למו"ל כדי שייאות להדפיס את יצירתו.
העובדות על מצבה של הספרות העברית הינן, כמובן, עגומות אפילו יותר. כל שנה מופיעים 100-50 כרכים של כותבים חדשים, אך רק מיעוטם שורד בספרות אחרי הופעת הספר הראשון. אחת לפרק זמן גם צצות הוצאות ספרים חדשות, ושלא במקרה הן מבטיחות לטפח את "ספרות המקור" בעזרת סדרת סיפורת חדשה – כי כבר ידועה להם העובדה המרה, שהסיפורת היא סוגת הספרות היחידה שיש לה עדיין ביקוש אצל הקוראים. מו"לים חדשים אלה, שהם לרוב תקוותם היחידה של הכותבים בארץ בעודם אלמונים, שורדים רק אם הם זונחים הבטחה זו ועוברים במועד להדפיס ספרים מתורגמים.
וישנן עוד עובדות שמפרשים אותן באופן מוטעה. אמנם במקום חנויות הספרים המקומיות וצנועות הגודל והמראה, צמחו רשתות ארציות למכירת ספרים, שלהן חנויות גדולות ומפוארות בכל הערים וברוב הקניונים, אך הן מתחרות זו בזו במבצעים – ואלה שוחקים את שכרו המגוחך של הסופר וגם רומסים את הכבוד לספריו. ואחת לשנה גם מתקיים שבוע הספר העברי, אך הוא הפך זה מכבר לחגם של המו"לים, המותחים את החג הרבה מעבר לשבוע שהוקצב לו, כדי לשפר את תזרים המזומנים לעסק המקרטע שלהם.
באופן מפוכח כזה צריך לפרש גם את מצב העיתונות הספרותית. אמת היא, ששום עיתון טרם החליט לבטל לחלוטין את המוסף הספרותי, שכמעט ואיננו מביא לעיתון רווחים מפרסומות, אך הנפוצים מביניהם ביטאו באופנים אחרים את היות המוסף הזה מיותר בעיניהם. תחילה צומצם היקפו ואחר-כך הודח לחלק המוקדש ל"תרבות", שתבניתו מוקטנת וצביונו הוא מגזיני-ז'ורנליסטי ורובו עוסק בבידור, שהיא פעילות הפוכה מזו שעליה שוקדת הספרות. שני השינויים הכתיבו בעשור שהסתיים את מראהו ואת תוכנו של המוסף הספרותי בעיתוני סוף השבוע. מירב שטחו מנוצל ל"פינות" מידע ורכילות, המובלטות בתוך משבצות, וביניהן נדפס משהו דמוי-ביקורת על ספרים – מעין מכתמי-תגובה של סוקרי-ספרים על כל מה שנדפס באות העברית, ולאו דווקא על מה שמשתייך לספרות העברית.
ואין, כמובן, לשכוח, שעדיין מחולקים פרסים ספרותיים אחדים, אך גם הם העכירו את שמיה של הספרות הישראלית בעשור שנחתם, שכן בהגיע מועד חלוקתם לאחד הספרים או לאחד הסופרים, מתחוללת סביבם איזו שערורייה המשביתה לזוכה את שמחת הזכייה וממאיסה על הציבור את סופריו.
ההשקה והשיווק
תיאור פרטני יותר של מסע התלאות, המצפה לספר מקור חדש בספרות הישראלית, ימחיש עוד יותר את מצבה העגום והמביך של הספרות העברית כעת, בתקופה הישראלית שלה.
זה מכבר ממעטים המו"לים לדבר על הספרות כאגף הבונה את התרבות הלאומית בדור הזה, אלא בעיקר כפעילות האמורה להניב הכנסות גבוהות ל"תעשיית הספר" המקומית. ולכן הם משקיעים יותר בחיצוניותו המושכת של הספר מאשר בבדיקה קפדנית של תוכנו. מעידים על כך העטיפות המכוערות והשמות הצעקניים, שנבחרו להרבה מהכותרים אשר נוספו למדף ספרי המקור בעשור שהסתיים, כדי להגביר את סיכוייהם להימכר.
כמו כן שינו המו"לים בעשור שנחתם את הסדר ההגיוני בהשקת יצירה חדשה של הסופר העברי. אין הם ממתינים עוד לפסקי-הטעם של מבקרי-הספרות ולשיפוטם של הקוראים, אלא מקדימים להפעיל מערך שיווק אגרסיבי שמְיַתֵר לחלוטין את ההערכה הבלתי-משוחדת של אלה. משום כך, גם ספר בינוני ואפילו דל-ערך המופיע אצלנו בשנים האחרונות איננו צריך לחשוש שמא יידחה בשל איכותו הספרותית הירודה, כי גורלו לא נקבע לפי טיבו העצמי, אלא על-ידי המאמץ השיווקי שמשקיע בו בית-ההוצאה שלו.
מאמץ זה כולל הבטחת הבלטתו ברשתות להפצת ספרים, על-ידי הגדלת אחוזיה של הרשת ממחיר הספר, גיוס המוכרים בסניפי אותן רשתות להמליץ עליו, בתמורה לבּוֹנוּסים המובטחים להם על מכירה כמותית ממנו, והכללתו החפוזה במבצעים שונים. כל הפעולות הללו נוגסות, כמובן, משכרם של הסופרים. מול תעלולי שיווק אלה וההפרזה בכמות הספרים חסרי-הערך והמיותרים שנדפסים אצלנו תחת המותג "ספרות מקור", שום ספר מקור איכותי לא יצליח לשרוד בחנויות הספרים.
יתר על כן: כבר ביום הופעתו מרופד ומוגן הספר, שהתמזל מזלו להופיע במסגרת סדרת פרוזה של בית-הוצאה גדול, כמו אתרוג. לקורא הוא מגיע כשהוא מאובזר עם הרשימה המגוננת של כל מכריו וידידיו של המחבר, שקראו-העירו-יעצו-עודדו-תמכו-עזרו ובכך לא רק תרמו להבקעתו לאוויר העולם, אלא גם סייעו לו להפוך כבר ביום הופעתו ל"מאורע" המתרחש רק אחת לעשור בספרות הישראלית. כמו-כן מלווה הספר בהמלצה חמה של עורכו ובדברי-הלל של סופרי-הבית האחרים של ההוצאה. ולבסוף תושלם מעטפת ההגנה עליו בעזרת רצנזיה מתפעלת על העמוד האחורי של העטיפה מטעם בית-ההוצאה.
ולכן, החל מיום ההופעה מובטח לספר המסלול המצפה לכל "ספר מקור" ב"רפובליקה של הספרות הישראלית", שאין מקפידה ממנה על ערך השוויוניות. ההוצאה תקיים לספר ערבי-השקה בשלוש הערים הגדולות, בעיר-מגוריו של המחבר (או לחלופין באוניברסיטה או במכללה שבה הוא עובד) ובמיספר רשויות מרוחקות שעדיין מתאמצות לקיים ערבי ספרות אחדים במשך השנה בתקציבים הדלים שלהן. לערבי-השקה אלה תטרח, כמובן, לגייס מאנשיה או ממקורביו של הסופר – את הדוברים בשבח ספרו, וגם המחבר יתאמץ להבטיח שכל בני משפחתו, ידידיו ומכריו יוזמנו וגם יתייצבו לערבים אלה, כדי למנוע מעצמו את חרפת מיעוט המשתתפים. ושם יתברר לסופר שהשחית את זמנו בחברת אנשים שלא קראו את ספרו וספק אם יקראו בו גם אחרי שהאזינו לדבריו.
במקביל תפזר ההוצאה עותקי-חינם לבעלי ההשפעה באמצעי התקשורת כדי להבטיח שמוספי הספרות ומדורי התרבות שלהם יציינו את הופעת הספר. ספר שסיכוייו מעטים להגיע לתפוצה סבירה כבר בשבועות הראשונים להופעתו גם ייתמך מיום הופעתו בתשדירי רדיו במימון המו"ל שלו. ואל התשדירים יתווספו מודעות אחדות במוסף "ספרים" של העיתון לאנשים חושבים, ובהם משפטי שבח שנתלשו-נלקטו מתוך רצנזיות קצרצרות, שרובן התפרסמו עליו במדורים זניחים של מקומונים או באתרי אינטרנט פטפטניים.
בפעולות אלה תמצה ההוצאה את ההשקה של הספר בחודשים הראשונים, שהם המכריעים, כי בהם יתברר גורלו, אם עותקיו יימכרו או שרוב כרכיו יישארו במחסני ההוצאה עד שיישלחו לגריסה. ורק הסופר יגיע מדי פעם בצנעה אל המחסנים של המו"ל – כל עוד לא הועברו ספריו לגריסה – לרכוש שם בהנחה עותקים מספרו כדי להעניקם כמתנות לקרוביו ולידידיו.
אחרי כל מסע התלאות הזה, אם ישלים הסופר כרך סיפורת נוסף ואם תסכים ההוצאה להסתכן בהוצאתו לאור – כבר תקטין את שכרו ממכירת כל עותק וגם תתעקש להגדיל את דמי השתתפותו בהוצאות ההפקה. אך בה-בעת תדפיס על העטיפה בהבלטה, שהספר החדש ממשיך את ההצלחה שרשם לזכותו הספר הקודם של המחבר, אשר מיד עם הופעתו נחקק כאירוע בתולדות הספרות הישראלית, זכה להערכת הקוראים והיה רב-מכר בולט בשנת הופעתו.
תכונות היצירה הממוסחרת
התיאור הזה מסכם את ההחמרה בתהליך המיסחור ששטף את הספרות הישראלית בעשור שהסתיים. רבים צפו את ההחמרה הזו כאשר התהליך היה עדיין בתחילתו, אי-שם במחצית הראשונה של שנות השמונים של המאה הקודמת, אך אז לא היטו אוזן לאזהרתם. ובעשור שהסתיים כבר אי-אפשר היה למנוע את הצטרפותם של טקסטים ממוסחרים ונחותים, שבעבר היו נפסלים על-ידי המו"לים, למדף ספרי המקור. ולמעשה טקסטים אלה השתלטו על המדף הזה באמצעות שיטות השיווק האגרסיביות שתוארו קודם.
נסתפק בציון שלוש התכונות הבולטות ביותר של הטקסט הממוסחר:
1) הטקסט הממוסחר יעדיף עלילה טריוויאלית, עלילה "מן החיים" המוכרים היטב לקוראים, על פני עלילה תובענית, שמחייבת את הקורא להתמודד עם "עולם" זר. אין מדובר דווקא בגיבורים מארצות זרות, אלא בישראלים שחוו חוויות גופניות, רגשיות, מוסריות ומחשבתיות שהן זרות לקורא, כי לא התנסה בשכמותן.
2) הטקסט הממוסחר יעדיף דרך סיפר פשוטה וידידותית ועלילה המסופרת באופן ליניארי וכרונולוגי, על פני עלילה המערבת זמנים, מקיימת פערים, מסתייעת במספר "מספרים" ומזרימה נקודות-תצפית ותודעות של הגיבורים. ואלה רק אחדות מהאפשרויות היותר מתוחכמות.
3) הטקסט הממוסחר יעדיף שפה דיבורית, מילים מוכרות ומשפטי חיווי קצרים וברורים על לשון עשירה שמבעיה הם אירוניים, מטפוריים ורב-משמעיים.
ולכן, אין להשתומם, שאחרי הפצה של כרכים כאלה – ובמיוחד אם סופרים הנחשבים ל"בכירים" או ל"מצליחים" חתומים על הכתוב בהם – מרגיש כל מי שהמחשב בביתו, שכדי לכתוב ספר פרוזה לא צריך כישרון מיוחד, ניסיון חיים מספיק עשיר וחוכמה טבעית, ואפילו לא נדרשת שליטה מספקת בשפה או התמצאות מספקת באפשרויות הכתיבה – בנושאי "המספר", "הדמות", "העלילה", "המבנה" וכדומה – שכל ספר בסיסי העוסק בתיאוריה של הסיפור מפרט ומדגים.
רוב "כותבי המחשב" האלה בוחרים משום-מה דווקא בתבנית הרומאן – סוגה בעלת היקף גדול, שצריך בשלות מיוחדת ומיומנות ניכרת כדי להתמודד עם אתגריה – ודוחסים לתוך "הרומאן" סיפור-מעשה חסר-דמיון, הזרוע באירועים "מדהימים", רובם סנטימנטליים או מלודרמטיים – סיפור-מעשה שהוא לרוב העתקה פשטנית מהביוגרפיה של עצמם תחת שמות "גיבורים" מומצאים. בסיפורי-מעשה מגושמים כאלה כמעט תמיד מתפענחים "תעלומות" מעברם של הגיבורים או "סודות" מעברה של המשפחה. וכל זה טובע בנופים מ"כאן" ו"משם", מתובל בפירורי "פנטסיה", מנומר בתיאורי-מין "רכים" או ממש פורנוגרפיים ומקושר חזק ל"מצב" – לסכסוך עם הפלסטינים, ל"כיבוש" ולשאר התוספות ברוח השאננות לציון.
כיוון ש"סופרי המחשב" הם למעשה חקיינים ברמות שונות, השואבים את השראתם מספריהם של סופרים מוכרים ומצליחים – מתאים מיפרט-התוכן הזה גם לספרים שמהם הסיקו, מה אמור לכלול רומאן מצליח. ולכן, האסון שפקד את הספרות הישראלית בעשור שזה עתה נחתם מתבטא בכך, שגם הסופרים האמיתיים, שבעבר הקפידו על רמת יצירותיהם, נכנעו ל"רוח הזמן" והתאימו את ספריהם המאוחרים לדרישות השוק, שהמיסחור כילה בו כל חלקה בריאה.
במצב דברים זה אין להלין על הקוראים, אם רבים מהם איבדו עניין בספר המקור, זנחו את הסופרים הוותיקים והפסיקו לצפות להצטרפותם של סופרים חדשים. אחרי שאבד להם האמון ב"תעשיית הספר העברי", הם מעדיפים לקרוא את ספריהם המתורגמים של כותבים מהניכר על פני ספריהם של הסופרים מישראל. עובדה זו מתבטאת במספר העותקים המתורגמים שנוספים מדי שנה למדף הקריאה של הקורא העברי, העולה זה מכבר על מספר ספרי המקור החדשים המוצעים לקורא בארץ בפרק זמן כזה. כך ירד לטמיון מאמץ של שנים, מאמץ שהצליח, לשכנע את הקורא בארץ להעדיף את ספר המקור על הספרים המתורגמים.
ס. נידח מגיב: מה לך כי תלין? הנה למשל, לפני כשנה הופיע רומאן ארצישראלי בשם "ספר הגעגועים" בהוצאת ספרים גדולה, "כנרת זב"מ", והדבר היחיד שאירע סביבו, מכל מה שאתה תולה ב"תהליך המיסחור" של ההוצאות הגדולות ורשתותיהן – שהוא אכן הוצג היטב בשתי הרשתות הגדולות, בייחוד כמובן ב"צומת ספרים", וזאת רק בחודשיים-שלושה הראשונים להופעתו, אבל לא כך היה בתקשורת, בביקורות ובמודעות ענק, שלא היו. רוב התגובות והביקורות על הספר הופיעו (קונץ גדול!) – ב"חדשות בן עזר"; מתברר שהקוראים של המכתב העיתי אהבו את "ספר הגעגועים", אך לולא תמיכת המערכת בספר, ספק אם גם המעט שקנו וקראו אותו היו יודעים עליו. עד היום מרבית קהל הקוראים העברי אינו יודע על הספר.
ומאחר שכנראה קשה לך להחליט אם "ספר הגעגועים" הנ"ל שייך לתקופה הראשונה, השנייה, השלישית, הרביעית, החמישית, השישית או השביעית שאתה מונה בספרות הישראלית – ו/או לקבוצת הסופרים "השאננים בציון" או לקבוצת ה"אין שאננים בציון" (ביטוי שקלטת מהתנ"ך דרך ספר הראיונות של אהוד בן עזר בשם הזה) – – "ספר הגעגועים" לא נמצא ראוי בעיניך לשום התייחסות. ולא שהתייחסותך חסרה למחבר או לקוראיו, שהרי מאמריך אינם מגבירים את התפוצה – אבל בבקשה אל תטיף מוסר לאחרים שעה שאתה עצמך כותב לעיתים קרובות דווקא על רומאנים "מסחריים", נלעגים, אולי אופנתיים אך חסרי חשיבות ולרוב בלתי-קריאים, כותב רק משום שהם מתאימים, לטוב או לרע – לאיזו תפיסה אידיאולוגית שלך.
* * *
הבית והמגרש שהיו שייכים למשוררת אסתר ראב
בפינת הרחובות הירקון 108 ופרישמן 5
שווים היום 34 מיליון שקלים!
ואילו היא חיתה עד מותה על רנטה של עוני!
מגרש בן 650 מ"ר בפינת הרחובות פרישמן-הירקון עומד להירכש בתמורה ל-34 מיליון שקל. על המגרש ניתן להקים בניין מגורים בן 10 דירות וקומת מסחר. החזית של שתי הקומות הראשונות תשומר, והמחיר יהיה עד 12 אלף דולר לדירה בדירות שתיבננה בקומות העליונות שצופות לים. [על פי כתבה מאת שלומית צור, "דה מארקר", 15.2.10].
ובכן, הבית הזה היה שייך לאסתר ראב, אם כי מאוכלס בדיירים מוגנים, ולה היה רק לתקופת-זמן חדר בקומה השנייה לצד צפון-מזרח, שבו היתה מתאכסנת בבואה מביתה בכפר-סבא לרחוץ בחוף פרישמן, ואף אותי הלינה בו באחד הביקורים. הבית מעולם לא היה ביתה הפרטי ולכן לא עליו הניחה העירייה את השלט לזכרה. בקומה הראשונה בפינה היתה במשך שנים מסעדת "תנובה", ובשנים האחרונות שכן בקומתו השנייה בית זונות.
אסתר היתה בעלת נכסים אחדים, חלקם מושכרים, ומהיעדר הכנסה שוטפת היא התקשתה להחזיקם ולשלם עליהם מיסים. לכן ב-1.10.1954 נחתם חוזה בינה לבין הקרן הקיימת לישראל שבו מסרה להם, בין השאר: "מגרש ששטחו 355.25 ממ"ר ועליו בניין בן שתי קומות הנמצא בתל אביב רחוב הירקון 108 פינת רחוב פרישמן מיספר 5." [אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", עמ' 459].
תמורת כל נכסיה הובטחה אז לאסתר ראב רנטה חודשית למשך כל ימי חייה בסך 215 ל"י עם כל תוספות היוקר של "פקיד הלשכה הראשית של הקהק"ל אשר משכורתו בזמן חישוב התוספת הזו תהיה 215 ל"י לחודש."
בשנים הראשונות היתה זו רנטה נאה – אלא שמאז חלו רה-דירוגים רבים וגדולים במשכורות פקידי הקק"ל, וסכומיהן עלו פי כמה וכמה, ורק לגבי אסתר ראב ודומיה נשמרה הדרגה הלא-ריאלית שהיתה ב-1954 – 215 ל"י לחודש! – וגם תוספת היוקר חושבה ללא כל תוספת ענפית – מה שהפך לבדיחה מרה את מסירת כל רכושה כעיזבון-בחיים לקרן הקיימת.
לאחר שנים רבות תרם קרוב-משפחתנו המיליונר הקנדי-אמריקאי ממוצא הונגרי – אלכס ראאב, סכום ניכר בשם הורי אשתו ג'נין לבניית כביש בהרי ירושלים, מעל קריית ענבים ומעלה החמישה, להר אדר. משה ריבלין, שעמד בראש הקרן הקיימת באותה תקופה וייצג אותה בטקס, נפעם מאוד מקרבת המשפחה שלנו, ומכך שאמרתי שאין זו הפעם הראשונה שמשפחת ראב תורמת לקרן הקיימת. זה היה כמובן שנים לאחר מותה של אסתר. "איך אפשר לפצות על העוול שנעשה לה?" שאל בנוכחות אלכס. "היום דבר כזה לא היה קורה!"
בהתייעצות עם חיים באר הגשתי הצעה לסכום של 15,000 דולר שיינתן כולו מהקרן הקיימת להוצאת "עם עובד" כדי לממן את הביוגרפיה שלה "ימים של לענה ודבש" שבכתיבתה הייתי עסוק אז.
וכך היה.
בזכות המענק לא הגבילה אותי ההוצאה במיספר העמודים של הביוגראפיה, שהיקפה הוא כ-600 עמודים במתכונת גדולה, ואשר המבקר אלכס זהבי המנוח כתב על אודותיה בשעתו שזו אינה ביוגראפיה אלא הכנה לביוגראפיה שאולי תיכתב בעתיד, ולפי השתיקה הכמעט-כללית שבה התקבלה, ייתכן שהוא צדק. רק חברתי פרופ' יפה ברלוביץ הקדישה מאמר גדול ב"תרבות וספרות" של "הארץ" לספר, בתקווה שלא יישכח.
שנים אחדות קודם לכן הפסיד עיזבונה של אסתר ז"ל, שנוהל בידיו המסורות והנאמנות של עו"ד יצחק ברא"ז מפתח-תקווה, במשפט שהגיש נגד קק"ל, בעודה בחייה, כדי להיטיב את תנאי הרנטה שלה. יצחק פנה אליי ואמר שנמסר לו שאם אני מוותר על התביעה, בתור יורש שלה, לא תדרוש הקק"ל דמי הוצאות המשפט.
לא ויתרתי. לא ראיתי עצמי רשאי לכך מבחינה מוסרית.
אך ממילא לא היה ממי לגבות את ההוצאות כי העיזבון כבר היה ריק.
יש בתל אביב רחוב על שם יונה וולך. אין רחוב על שם אסתר ראב. גם אין בול עם דמות דיוקנה של המשוררת הארץ-ישראלית הראשונה. רק לוח זיכרון נאה על בית דירות שגרה בו ברחוב דבורה הנביאה בשעתו, היום שמו רחוב זלמן שניאור.
* * *
יוסי גמזו
בְּמִילָאנוֹ, לִפְנֵי שְנָתַיִם, בְּאוֹגוּסְט
בְּמִילָאנוֹ, לִפְנֵי שְנָתַיִם, בְּאוֹגוּסְט,
בַּקְּרִירוּת שֶל שָעָה חָמֵש,
בֵּין שְתִיקוֹת הַשַּיִש
(שְתִיקוֹת שֶל מִילָאנוֹ, שַיִש שֶל קָרָארָה) וְאִם לְדַיֵּק יוֹתֵר:
צִ'ימִיטֶרְיוֹ מוֹנוּמֶנְטָאלֶה. שְמֵי דָּם בְּגָאזָה
וְהַשְּקִיעָה
עַל שְדֵי הָאָרָד שֶל הַמָּדוֹנוֹת. מָוֶת,
מָוֶת שֶל אוֹפֶּרָה וְיִסּוּרִים
מְסֻגְנָנִים הֵיטֵב. וֶרְדִּי, פּוּצִ'ינִי,
לֵאוֹנְקָבָאלוֹ. וְתַצְלוּמִים דֵּהִים, כְּמוֹ עֵינַיִם אַחֲרֵי בֶּכִי, בְּחוּם-לָבָן,
שֶל קָרָבִּינְיֶרִים בְּזָקָן
שֶל גָּרִיבַּלְדִּי.
אֲבָל כָּאן, בְּנַחֲלַת-יִצְחָק, בְּדִמְעוֹת סַגְרִיר –
בַּהַלְוָיָה הָאֲנוּשָה שֶל בְּרוֹשִים נוֹאֲקִים בָּרוּחַ,
דּוֹלְקִים בַּגֹּבַהּ הַנּוֹאָש, כְּשֶאֵין בִּשְבִיל מִי,
כּמוֹ נֵרוֹת יְרֻקִּים, אֲרֻכִּים
שֶל יָארְצַיְיט,
בָּאֶבֶן הַנִּסְדֶּקֶת כִּשְׂפָתַיִם, וְהָאֵזוֹב
הַמְּכַרְסֵם כַּחֲשָשוֹת, כָּאן, כָּאן, עִם הָעִבְרִית
הַנּוֹרָאָה שֶל קוֹנָמוֹת וַחֲרָמוֹת וֶאֱסָרִים,
בְּאוֹתִיּוֹת אַשּוּרִיּוֹת שֶל יִסְגַּדַּל וְיִסְקַדַּש,
מִתַּחַת לִשְמֵי-הַחֹרֶף הַתּוֹפְחִים כָּעֲטִינִים
שֶל מוּעָקָה, שֶל חֲרֵרִים, אַרְבַּע מְאוֹת מֶטֶר
מִתַּחֲנַת-הָאוֹטוֹבּוּסִים וּמִי יוֹדֵע עוֹד כַּמָּה לִפְנֵי
הַתַּחֲנָה הַסּוֹפִית,
כְּמוֹ חַיָּה פְּצוּעָה, כְּמוֹ כֶּלֶב:
אִ-מָּ-א!!!
(מתוך "ארצות הצמאון")
* * *
תקוה וינשטוק על יוסי גמזו
אהוד יקר,
אכן גם אני מצטרפת להתפעלות מהבלדה של יוסי גמזו על אלכסנדר פן. התעורר בי רצון לכתוב לך מיד כשפרסמת אותה. כל השנים הסתייגתי מאורך שיריו של יוסי גמזו, מההתהדרויות בלעז המתקתקות, מהנטייה ל"טור השביעי". אחרי השיר על פן אני מהרהרת ב"חזרה בתשובה" לגבי גמזו. ככלות הכל סופר או משורר נידון לפי מיטב יצירתו ולא לגבי שלוחותיה הרפות. מעתה שוב לא אפסח על שירת גמזו.
תקוה וינשטוק
אהוד: פעם שאלתי את יוסי גמזו מאין נחל את האלתרמניות שלו, שהרי אביו חיים גמזו רק גר בחדר אחד עם נתן אלתרמן בתקופת לימודיהם בפריס, אך זה בוודאי לא מספיק.
ענה לי יוסי: "לא רק גרו בחדר אחד, הם גם ישנו במיטה אחת, אבל לא יחד! כי לפרנסתם, אחד מהם היה עובד ביום ואחד בלילה!"
* * *
דבורה קוזוִינר
עוד לענין השמות הארצישראליים
אתמול [14.2] ליווינו [בראש פינה] למנוחת עולם בצלע ההר, את לבנונה זרחיה, (בת 85), בתה של סַלְחָה-שולמית זרחיה, (בעלת "מלון שולמית" המיתולוגי, היום – "אחוזת שולמית" בראש פינה). לבנונה היתה נכדה לאחת משתי משפחות, אחת מהן משפחת זרחיה, שהובאו מחצביה שבלבנון, בסוף המאה ה-19 על ידי הברון רוטשילד, לעבוד במפעל המשי בראש פינה. נדמה לי שהיא אחת ה"לבנונות" האחרונות ,שעוד נותרו איתנו. [בחצביה, כמו בפקיעין, ישבו יהודים ברציפות במהלך כל הדורות ולא יצאו לגלות. אב"ע].
בשכונת ילדותי, נוה שאנן בתל אביב, שרוב תושביה עלו ארצה במהלך שנות ה-30 ממרכז אירופה, וגם מקווקז, יוון, וארצות האיזור דוברות ערבית – לא היו, לא אורי ולא דני ולא אהוד, ולא נורית ולא רקפת ואף לא רות אחת.
השכונה היתה בעלת צביון מסורתי, בדרך כלל, וגם השמות היו מסורתיים רגילים, שנֶהגוּ במלעיל, אברם, יצחק, יעקוב, שנֶהגָה יקוב, שרה, רבקה, יפה וכד'. אבל מנהלת בית הספר שלנו, הגב' שרשבסקי, עִבְרְתָה לבנות בעלות שמות לועזיים, את השמות לעברית: וֶרָה – וַרְדָה, גם בֶּטִי היתה לְוַרדָה, הֶנְיָה – אסתר, אֶרִיקָה – עֶדְנָה, (היא השחקנית עדנה פלידל).
בתיכון ובתנועה, כבר היו לנו כמה רותיות, אביבה, גילי, עמיחי, חיה, ואורי אחד – שתי כיתות מעלינו, המדריך שלנו בגדנ"ע, מושא חלומותיהן של הרבה בנות.
כשהגעתי, ישר מן הסמינר, לראש פינה, שלא ידעתי אפילו איפה היא נמצאת, כאילו נמתח לי קו ישיר אל ימי התנ"ך. נוסף על ההווי שהיה לי חידוש גמור – חקלאות, חריש, קציר, שדות וכרמים, הרשימו אותי שמות של אנשים מבוגרים כמו: אביב, עמיהוד, אבנר, עמיקם, וגם השמות הרגילים – אברהם, יצחק, מרדכי, נתן, שמעון – שנֶהְגוּ במלרע מודגש. השמות גלילה, חרמונה, לבנונה, ירדנה – רווחו באזור במידה שהפתיעה אותי.
בדור שאחרי-כן נקראו כבר השמות האלה כשמות חיבה ו"הקטנה" – אברמ'לה, דודיק, מוטי.
לארנה מר קראו בראש פנה לא אוֹרנה ולא אֶרנה אלא אָרנה, על שם קרובת משפחה (סבתא או דודה). אחותה הבכורה נקראה מִיָה (אימה של ליהי חנוך, [מקודם עפרון. – אב"ע]) ואחיה הצעיר היה זַמִי – (ד"ר זמי מר, היה חבר קיבוץ נחל עוז) הקטנה של זלמן, על שם סבתו. שמות לא אופייניים לצברים.
שמעתי שהמשוררת אנדה עמיר נתנה את השמות גד ודן לתרגומי מקס ומוריץ כמחווה לילדים-התאומים גד ודן פרופר, שכנים שלה בתל אביב הקטנה של אז. שתי המשפחות גרו בקרבת מקום, בפינת אחד העם ושדרות רוטשילד.
גם אני, כמו המנהלת שלי בעבר, וכמצוותו של בן גוריון, שיניתי את השמות הלועזיים של הילדים, העולים החדשים לשמות עבריים בעלי צליל דומה: מִילָן – אילן, אַנֶטָה – נטע, לִילָה –לילך, בְּרוֹנְיָה – רון-יה, שנכתב רוֹנְיָה.
היום, חמישים שנה אחרי, ובמסגרת ההתרפקות על העבר וחזרה לשמות המקוריים, והעולים החדשים דהיום, רוסים ואתיופים, שנשארים עם שמותיהם הלועזיים, אומר לי אילן הנ"ל, שלפעמים חבל שלא נשאר מִילָן, אבל הוא שוכח, או כילד לא ידע, איך השם אילן גרם לו להרגיש בן-הארץ, בעיקר בפנימייה, כשבגיל הנעורים, הצברים המקוריים הציקו לא מעט לילדים העולים.
לעומתו ילדה אחרת החליטה אחרי התיכון ועם התגייסותה לצבא, לשנות את שמה. בעצם, סיפרה לי לאחר שנים, כּוּ-לָה שינתה בסך הכול שתיים שלוש אותיות והפכה ממזל ועקנין, קטנה ודחויה – למיכל קינן. היא כאילו, בשם הישראלי המובהק הזה, שינתה את אישיותה, הרגישה שורשית, זקפה את קומתה וגרמה לשינוי ההתייחסות אליה. אבל זה, כנראה, כבר עניין לפסיכולוגים.
זהו שנאמר: לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו, ושהוא בחר הוא לעצמו ומרגיש איתו הכי טוב.
אהוד: אני עד היום לא מסוגל להגות את שמו של שר התיירות שלנו, סטס מיסז'ניקוב, שלא טרח לעברת את שמו. במקום להיות אסירי תודה ליישוב הוותיק, שקלט את העליות ונתן להן אפשרות להתערות בארץ ובתרבותה – – (כדן בן אמוץ הוא משה תהילים-זייגר, שמעון פרסקי הוא שמעון פרס, שמאי גולדשטיין הוא שמאי גולן, יצחק אוורבוך הוא יצחק אוורבוך-אורפז, שצירף את שם משפחתו הקודם רק בשנים האחרונות, בן-ציון טיטלבוים הוא בן-ציון תומר, רוני סומק הוא רוני סומך, ועוד עשרות ומאות אלפים כמותם) – – קמה בשנים האחרונות כת של שקרנים ואינטרסנטים שאינם מפסיקים לטנף את התרבות העברית האחת והיחידה שבעולם, התרבות של כולנו, בהאשמות שווא על האונס שעשתה בעולים החדשים, כולל שינוי שמותיהם, בעוד שרוב העולים היו אסירי תודה על השינוי, שהקל עליהם להתערות בארץ ובחברה העברית.
* * *
תיקונים, תוספות והתנצלויות
התינוקת המקסימה בת השנה אדומת השיער וכחולת העיניים – היא עלמה הלוי בעי"ן ולא אלמה באל"ף [גיליון 518, הברכה לסבתא שפרירה].
* * *
לאהוד שלום,
עוד טרם יבש המחשב [מגיליון 518] ומסתבר ששגיתי בשתי נקודות:
האחת: אשתו השנייה של חיים אברהם היתה מרים פרנקו בת קושטא (ייתכן שהכיר אותה עוד בתקופה בה התגורר בעיר זו).
השנית: התצלום הינו כנראה מנשף חנוכה בקושטא.
איתך ועם הקוראים הסליחה.
שלך,
יענקלה ניר
* * *
אני מעירה את אוזנו של אורי הייטנר [גיליון 518] כי השיר השנוי במחלוקת של יונה וולך, נדון בבית מדרש ולא בשיעורי ספרות פורמאליים, כאשר הנושא (המתחלף) של מפגשי ביהמ"ד – ביקשוהו תלמידים, לגעת בדופק חייהם ובמה שעל סדר יומם הנפשי, הרגשי. ונפלא בעיני שיש פורום כה קשוב לתלמידים כבני אדם צומחים ומתרפקים (ובודקים!) על ארון הספרים היהודי והישראלי. משתתפים שם תלמידים, הורים ומורים – יחד כבני אדם, ללא היררכיה.
גילוי נאות: עדנה רש היא ידידתי ועמיתתי המוערכת מאוד (למדנו יחד במכון הרטמן), ואני אומרת בריש גלי ובפה מלא: אני מאחלת מורה שכזו לכל ילדי ישראל ולנכדיי, הלוואי!
אסתי תירוש
מושב מסלול
* * *
כאשר דובר על שמות שניתנו לילדים רציתי להוסיף את שמותיהם של ילדי דוד יודילוביץ, מעמודי התווך של ראשון לציון, אך איחרתי. שמות ילדיו:
יפת, ישבעם, עמוס, חובב, חירם, שם, חשובה, יושבעת.
בברכה,
ניצה וולפנזון
* * *
ליוסי גלרון שלום,
"מי ניפץ את האגוז" [שאלתך בגיליון 517] תורגם בידי נתן אלתרמן מרוסית. היצירה המתורגמת הזו נכללה גם בספר "נתן אלתרמן לילדים" בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", ושם מצוין שהמקור רוסי. (עיינתי במהדורות תשל"ב ו-תשל"ד). לצערי לא ידוע לי דבר על הסופר סטרמין.
אם יורשה לי להעיר, היצירה – המספרת על ניסיונות של עכבר, עכברוש, נמייה, חפרפרת, חזרזירי-ים וסנאי לפצח אגוז, ועל הצלחתו של הבונה בכך – נראית לי כעיבוד לסיפור עממי; והוא מזכיר את הסיפור העממי "השמיים מתמוטטים", המתאר את השפעתה של שמועה על דרי היער. (ראה מאמרי: "על מי מתמוטטים השמיים? עיון משווה בין הנוסח העברי והנוסח ביידיש של סיפור עם", ספרות ילדים ונוער, ב (110), כסלו תשס"ב – דצמבר 2001, משרד החינוך והתרבות, ירושלים).
עדינה בר-אל
* * *
שלום!
תמהני על פרסום האיזכור האגבי [גיליון 518] לתאונת המטוס בארגנטינה שבה נספה ב-1954 שמריהו קצ'רגינסקי. בידיעה הוא מצוין כפרטיזן בווילנה. זה הכול? – קצ'רגינסקי היה המשורר שבתקופת השואה חיבר את המילים של השיר "פונאר" ללחנו של הילד בן ה-11 אלק וולקוביסקי, הוא-הוא הפסנתרן פרופ' אלכסנדר תמיר, המוכר מדואו הפסנתר שבו ניגן יוֹבל שנים עם ברכה עדן המנוחה.
בברכה,
יעקב בר-און
רמת-גן
* * *
לאדון בן עזר שלום,
אינני יודע אם זה תשלום הולם על עיתונך המדהים, אך רציתי ליידע אותך לגבי אתר חדש שאני עורך יחד עם עוד כמה אחרים, שעלה לרשת לפני בערך חודש:
אמנם נכון לעכשיו כולו באנגלית, אך אנו רוצים להכניס מאמרים בעברית בעתיד. הכל רק בחיתוליו. אני מקווה שתמצא בו עניין
בברכה,
יהודה מירסקי
* * *
אילן בושם
10 שירים פברואר 2010
זמן
שַׂחְקָן שֶׁמְּשַׂחֵק
בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל
הַשֻּׁלְחָן
וְכָל הַקְּלָפִים צְמוּדִים
לַחֲזֵהוּ
*
זְמַן
לֹא פּוֹזֵל
לִצְדָדִים
הוּא פָּשׁוּט
הוֹלֵךְ וְאוֹזֵל
*
כְּמוֹ בִּבְחִינָה
הִיא מוֹרַחַת
עַל פָּנֶיהָ
עַל יָדֶיהָ
שְׂפָתֶיהָ
הִיא מוֹרַחַת,
הַזְּקֵנָה
תצלום משפחתי
הוּא עוֹמֵד
וּשְׁנֵי הוֹרָיו
יוֹשְׁבִים לְפָנָיו.
חִיּוּךְ זָחוּחַ
עַל פָּנָיו.
עַל פָּנָיו
הוֹרָיו הַמְּבֻגָּרִים
יֵלְכוּ לְפָנָיו...
חולי אהבה
דְּבֵקִים
דְּבוּקִים
וּמַדְבִּיקִים
לדעת
מָה אַתָּה יוֹדֵעַ עַל הָאִשָּׁה
שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ אוֹתָהּ, שֶׁלֹּא
יָדַעְתָּ לִפְנֵי?
אַתָּה רַק חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ יוֹתֵר.
זוג באוטובוס
שִׁבְעִים אֲנָשִׁים לֹא
יוֹדְעִים מַה שֶּׁהוּא
יוֹדֵעַ עָלֶיהָ,
מַה שֶּׁהִיא יוֹדַעַת
עָלָיו,
עַל מַעֲרוּמָיו/מַעֲרוּמֶיהָ
עַל אֵיךְ שֶׁהִיא עוֹלָה עָלָיו וְהוּא
עָלֶיהָ
אֵיךְ לֹא נִרְאֶה לָעַיִן
מַה שֶּׁכָּל כָּךְ בָּרוּר
לְעֵינָיו, לְעֵינֶיהָ?
*
הִיא כְּבָר לֹא כָּל כָּךְ צְעִירָה,
הוּא חוֹשֵׁב, הַרְבֵּה יָדַיִם דָּשׁוּ בָּהּ
לָשׁוּ אוֹתָהּ
הַפָּנִים שֶׁלָּהּ עַל הַפָּנִים
כָּל כְּבוֹדָהּ בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה,
הוּא מְגַחֵךְ
וּמְוַתֵּר עַל הַכָּבוֹד,
הוּא רַק רוֹצֶה לִהְיוֹת
אֶצְלָהּ בִּפְנִים.
בחלק האחורי של אוטובוס ארוך
הַצְּעִירָה הַנָּאָה
חָלְפָה עָבְרָה
עַל פְּנֵי הַמּוֹשָׁב
הָרֵיק שֶׁלְּצִדּוֹ.
"הוֹ, אֱלֹהִים," נִבְהַל
"אֲבָל הַזְּקֵנָה שֶׁעָלְתָה
לֹא תַּרְחִיק לֶכֶת..."
סרטן
אֵיךְ שַׁד
כָּל כָּךְ
יָפֶה
יָכֹל שֶׁלֹּא לִהְיוֹת
חוֹלֶה אַהֲבָה?
* * *
עמוס גלבוע
האשליות של מקצועני השלום עם סוריה
במוסף "סוף שבוע" האחרון של "מעריב" פורסם ראיון נרחב עם ד"ר אלון ליאל, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, וראש "התנועה לשלום ישראל-סוריה" בהווה. אני רוצה להגיב כאן על נושא אחד מרכזי בראיון, והוא "שיחות השלום" שכביכול ניהל ד"ר ליאל, כאדם פרטי, עם "הסורים" בין השנים 2004-2007. לפי מיטב ידיעתי, חלק ניכר מדבריו של ליאל הם שגויים לחלוטין ואף מטעים וחלקם בחזקת מאווים אישיים. בואו וניווכח:
ליאל טוען כי "הגורם הסורי" איתו הוא ניהל את "שיחות השלום" היה איברהים סליימאן, וחוזר ויוצר את הרושם אצל המראיינת (ועל כן אצל הקורא) כי השיחות היו עם גורמים סוריים רשמיים. ובכן, לא דובים ולא יער. השיחות היו פרטיות. מי הוא אותו סליימאן? סורי שעזב את סוריה לארה"ב לפני למעלה מ-50 שנה, והתנצר; עסקן שלום זוטר שפרנסתו על כך, ושידע לסחוט כספים מישראלים בהבטחות שווא שונות. הוא לא יצג שום גורם סורי, אלא רק את עצמו. כמו כל זוטר הוא התרברב בפני ליאל כי הוא פועל בשם המימשל הסורי, כפי שליאל נטע אצל סליימאן את הרושם הכוזב שהוא פועל "ברשות וסמכות" המימשל הישראלי. המימשל הסורי עצמו הכחיש כל קשר לסליימאן, והוא הועמד לדין בסוריה, שלא בפניו, באשמת בגידה.
ליאל מתפאר בהישגים הגדולים שהשיג, כביכול, במו"מ שלו עם "הסורים" (כלומר עם הנוכל סליימאן ), והחשוב שבהם: על כשליש מרמת הגולן יוקם פארק טבע, אליו יוכלו להיכנס הישראלים ללא ויזה. ובכן, זהו מצג שווא, המשקף מאווים וחלומות של כמה אנשים, ובעיקר לגבי פארק הטבע. לא היה מעולם שום בדל הסכמה סורית לדבר כזה, לא ברמז ולא בקריצה, ובוודאות אני מעריך שלא תהיה בעתיד. אבל, לבוא ולהציג בראיון עיתונאי את החלום הרטוב של פארק הטבע ברמת הגולן כמשהו שסוריה, ביוזמת אסד, היתה מוכנה לו – זאת פשוט הולכת שולל!
ליאל אומר כי שיחות השלום שלו, שנשמרו בסוד מוחלט, הופסקו בפברואר 2007 ורק ב-2008 דלף העניין לתקשורת. ובכן, כנראה שהתאריכים התבלבלו לליאל: בינואר 2007 פירסם עיתון "הארץ" את כל דבר "השיחות"; באפריל אותה שנה הופיע סליימאן עם ליאל בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בירושלים על מנת להציג את נוסח הסכם השלום "ההיסטורי" (כהגדרת עיתון "הארץ").
ליאל, בתשובה לשאלה האם אסד בכלל רוצה בשלום עם ישראל, עונה בהתפארות: "לפי דעתי, וכישראלי שיש לו היום הכי הרבה חברים סורים, אסד רוצה בשלום. בפירוש שמעתי את זה כמעט ממקור ראשון, מפי הגבורה. כמובן שמדובר בשלום בתנאים שלו, עם ריבונות על הגולן."
לצערי טרם זכיתי לעמוד ליד הגבורה, אבל אני שומע אותה מזה שנים, וגם קורא, ורק לפני כעשרה ימים הוא חזר על מה שהוא אומר כל הזמן: "אם הם (הישראלים) יגידו לי שאני יכול לקבל את כל רמת הגולן בחזרה, אזי יהיה לנו הסכם שלום. אבל, הם לא יכולים לצפות ממני לתת להם את השלום שהם מצפים לו. אתה מתחיל באדמה; אתה לא מתחיל בשלום... יש לי חצי מיליון פליטים פלסטינים. ואם אתה לא מוצא להם פתרון, אז על איזה שלום אפשר לדבר?"
לא באה תגובתי אלא להמחיש את האשליות שאיתן חיים מקצועני השלום ושבהן הם מלעיטים את הציבור.
פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 15.2.10
* * *
אוריה באר
עקרה
שירה של המשוררת רחל "עקרה" הוא אחד היפים ביותר במכלול שיריה. ויש אומרים, אחד השירים היפים ביותר בשירה העברית החדשה בכלל. אני הקטן מסכים.
השיר נכתב בשנת 1928 , שלוש שנים בלבד לפני פטירתה בלא עת של המשוררת הנערצת, כמעט חסרת כל, בדירתה בתל אביב.
עד היום תוהים מבקרים פרופסורים לספרות, מוקירי זיכרה וסתם קוראים, מה הניע את המשוררת לכתוב שיר נוגה זה לפני מותה המתקרב, ומה נתן לה ההשראה לכתבו. אנסה לתת הסבר משלי, וזאת בשל סיפור ישן שאימי זיכרונה לברכה סיפרה לי.
אימא, בוגרת הסמינר למורות בנווה צדק, נשלחה על ידי הועד הלאומי של אותם ימים, להיות מורה בקהילה היהודית ברודוס. היא החזיקה שם מעמד רק שנת למודים אחת. הגעגועים לארץ ישראל ולהוריה, שגרו בנווה שלום, הכריעו אותה. או אז נשלחה להיות מורה במושבה כנרת, שעל גדות האגם. אימא הייתה שם מורה בשנים 1923-1928. במושבה הכירה את אבא ז"ל, שהיה חלוץ ופועל חקלאי בתחילה, ולאחר מכן הנהג הראשון של המושבה. בשנת 1926, ואחרי חיזור נמרץ, כבש אבא את ליבה של אימא, המורה ציפורה, והשניים נישאו בוועד הקהילה בתל-אביב. לאחר מכן חזרו להתגורר במושבה.
שם במושבה, הכירה אימא את המשוררת רחל. באותה עת היתה רחל בגדר משוררת נידחת, במובן הפיזי של המילה. מקבוצת כנרת הורחקה ללא גינונים של טקס, את מחשש שמא תדביק במחלת השחפת בה לקתה את ילדי הקבוץ הצעירים. בחצר כנרת לא התלהבו לקבל אותה. רק חברי המושבה, ובתוכם המורה ציפורה, קיבלו אותה באהבה והיו מארחים אותה בשמחה. וכך, לאחר שעקרה לתל אביב, בתחילת שנות העשרים, או סמוך לכך, התגוררה רחל בדירה עלובה בעיר תל אביב הקטנה של אותם ימים, אך מפעם לפעם באה לבקר במושבה.
בשלהי שנת 1927 ביקרה רחל במושבה, ושוב התארחה ללילה או שנים בבית אחד האיכרים. באותה שנה נולד גם אחי, שאול ז"ל. רחל, שראתה את אימא מוליכה את אחי, שהיה כבר כבן חצי שנה, בעגלת ילדים ישנה, הסתערה עליה בזרועות פתוחות.
"ציפורה, יקרה שלי," קראה רחל כמעט בהתרגשות וחיבקה אותה בחיבה,"אמרי, מתי נולד. ומה שמו. ספרי. אבל הכול."
אימא, שהיתה בדרכה לבית הספר, החזירה חיבוק אמיץ, והשתיים פתחו בשיחת נשים ארוכה.
"כן, הוא הבכור שלי," התגאתה אימא, "ושמו שאול. ילדתי אותו בבית היולדות בעין חרוד. התלבטתי תחילה איך לקרוא לו, והתייעצתי גם עם חיים בעלי. לבסוף סר למיטתי עם הרופא, הצביע בידו על ההרים שנשקפו מהחלון, ואמר: "הביטי ציפורה, אנחנו מול הרי הגלבוע. שם לחמו ונפלו המלך שאול ובניו. אולי כדאי שנקרא לו שאול? עשיתי כדבריו. והרי הוא לפנייך. שאוליק שלי."
רחל ליטפה את לחיו של אחי, שהיה מילדותו "שחור תלתלים ונבון," וחייכה בעצב, "כמה שאני מקנאת בך," אמרה ודמעות עמדו בעיניה, "הלוואי והיה לי בן כזה. אני אדע איך לקרוא לו."
אימא נפרדה מרחל בצער. היא ידעה שרחל, החולה מאוד, לא תלד ילד לעולם.
חודשים ספורים לאחר פגישה זו, נכתב השיר "עקרה".
עד יום מותה היתה אימא טוענת שהוא נכתב בהשראת השיחה העצובה והאקראית עימה, במושבה כנרת.
* * *
דרור אֵידָר
סיפור ישראלי: הלילה ההוא שניצח את האופל
שמונה שנים חלפו מאז אותו לילה מר ונמהר. שמונה שנים כיום אתמול כי יעבור. מוצאי-שבת. ה-16 בפברואר 2002. קר. יושבים לשתות את מרק הבצל המוקרם שהכינה, מוסיפים מעט קרוטונים ומצחקקים. טלפון. סע לבית החולים. אירע פיגוע. שירה נפצעה. מה מצבה? לא ידוע. סע. צריכים אותך.
בדרך מנסה להשיג מידע. לשווא. בחדשות מודיעים על פיגוע התאבדות בפיצריה בקרני שומרון. אבל היא לא משם? הספק מחלחל והפחד מאכל את התקווה. הימים ימי הפיגועים הגדולים. תחושת כאוס באוויר. מתי יגיע תורנו? הנה זה בא. הלילה ההוא ייקחהו האופל, הלילה ההוא בא.
רצים במהירות לחדר המיון, ושם אני רואה את אימא של שירה. אחותי הגדולה. יושבת שפופה לפני חדר הטראומה. פניה מפוררות וקולה נוזל. אחותי החזקה, משענתי ברגעי משבר, היתה לכלי ריק.
שירה עשתה את השבת אצל חברה בקרני שומרון, ובמוצאי השבת נסעו לקחתה. בינתיים הלכה עם חברתה למרכז המסחרי, לנשנש פיצה. לימים סיפרה לי שראתה אותו, את המחבל המתאבד. עיניהם נפגשו. משהו בתוכה אמר לה שהוא לא בסדר. לא הספיקה לחשוב כי אז אירע פיצוץ אדיר ששאב אותה לחור שחור. מי שהיה קרוב נהרג. שירה היתה קרובה. מאוד קרובה.
בדרך לשם שמעו את הפיצוץ. אבא של שירה, קצין בכיר במילואים, תפס את הנשק ורץ. לא חשבו שהיא מעורבת. אינסטינקט של מסירוּת, לרוץ ולסייע. אבל אז התקשר, צועק "שירה פצועה, שירה פצועה," ואֵם רצה לחפש אחר בתה. ההרס רב. הנה בִּתי. בִּתי?! התקשתה לזהותה. באמבולנס הדוהר מילמלה שברי פסוקים עתיקים וסרטים חלפו בראשה, מערבבים את יללות הסירנה. ושירה לפניה, מוטלת בין חיים למוות. שירה היפה, החזקה. ספורטאית מצטיינת. היעמוד גופה בעומס?
קמעה קמעה נאספה המשפחה. עוטפים אותה במבטים מעודדים. מישהו יצא והודיע ששירה נכנסת לניתוח. מזהים גופי מתכת בגופה, אחד נראה באזור הלב. הנה היא באלונקה, מורדמת ומעליה יער חוטים, מובלת לניתוח.
בדרך זקוקים לחתימה. אבא הגיע משדה המערכה. נשאר לסייע וכעת עומד להתמוטט. לא יודע את נפשו. מבעד למסֵכַת הגבר נגלה ילד. מתנשף וקולו שורק. אחותי מלטפת אותו. הוא נשען עליה. סיכויי הניתוח אינם ידועים. ניתוח לב פתוח. מה עושים? מוכרחים להחליט. אומרים לו לחתום. יהיה בסדר. שירה תצא מזה. גם אני מרגיש כך.
הדקות זוחלות. שעה רודפת שעה. חוסר הוודאות מצמית. הרופאים בניתוח. כשיוכלו, יצאו לעדכן. בינתיים אומרים תהלים. מחבקים. מילות עידוד ואמונה נזרקות לחלל האוויר. שם למדתי כוחן של מילים. בל נקל ראש במילות עידוד ותמיכה. הן מטהרות את הסביבה ונוסכות תקווה.
לאחר נצח יוצא רופא מחדר הניתוח, ניכר שעבר חוויה לא פשוטה. מספר שהצליחו לחלץ מתוך החדר הימני של לבה מסמר פלדה שלם, חילוץ נקי. הוא לא מבין איך המסמר לא קרע את הלב. 32 שנה הוא מנתח ומעולם לא ראה דבר כזה. מצבה קשה אבל יציב. יהיה בסדר. הנה המסמר, הושיט קופסת פלסטיק, שִמרו עליו. שיהיה מה להראות לנכדים...
ואז השיקום הארוך בבית החולים שניידר. חודש לאחר הפיגוע, בזמן שנסעו מבית החולים הביתה לעֵנָב, רדף אחריהם רכב וריסס אותם בכדורים. הנהג חזר על עקבותיו לחיילים במחסום, בעוד הרכב היורה מזנב אחריהם וממטיר יריות. כמה ניסיונות יכולה לעבור ילדה בת 14?
עם הזמן גיליתי שהשנים הקשות שקדמו לפיגוע גיבשו את שירה וחברותיה, ויצרו אצלן מעין סוג של מוּכנוּת איומה. עתים נדמה שכל מי שסבב אותה חווה טראומה קשה יותר משירה שנהגה לצחוק על עצמה ועל המקרה. אם אינני טועה, ניסו להצמיד לה פסיכולוג לדובב את הטראומה, אבל שירה הבריחה אותו די מהר, מותירה אותו עם טראומה מקצועית משלו...
שמונה שנים עברו מאז. שירה השתקמה. הצלקות נותרו אבל היא יפתה יותר ויותר. בכל שנה חגגה את יום הניתוח כיום הולדתה החדש. היום, כמה ימים לפני יום הולדתה השמיני, תצעד שירה אל חופתה ביחד עם עמיחי. יהיה שם אורח נוסף: מסמר הפלדה, חנוט בצנצנת. עֵד דומֵם ללילה ההוא שניצח את האופל.
פורסם בטור השבועי בעיתון "'ישראל היום" (7.2.2010)
* * *
הספרייה העירונית רעננה
מועדון הספרות
"מחכה לאבי"
הזמנה למסיבה ספרותית-מוסיקלית
לכבוד ספר שיריו החדש
של המשורר יעקב ברזילי
ברכות: מר נחום חופרי, ראש העיר
גב' רונית וינטראוב, סגנית ראש העיר
ספרות: פרופ' נורית גוברין, חוקרת ספרות
אשר רייך, משורר ומתרגם
שמאי גולן, סופר
מוסיקה: טמי קנאזאווה ויובל אדמוני, צמד הפסנתרנים
מנדלסון – אלגרו ברילנטה
חני דינור – מלחינה, זמרת
משיריו של המשורר
קריאה אמנותית: בלה גולדברג, יעקב ברזילי
מנחה: ד"ר משה גרנות
יום ראשון 7.3.2010 בשעה 20.30, באודיטוריום
קבלת פנים בשעה 20.00, בגלריה
בית יד לבנים, רח' אחוזה 147 רעננה
* * *
רות ירדני כץ
על "ציפור שבפנים עומדת בחוץ"
מאת חדוה הרכבי
"ציפור שבפנים עומדת בחוץ, שירים 2008-1962" מאת חדוה הרכבי בהוצאת
הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם מוסד ביאליק ובסיוע מועצת הפיס לאמנות.
עורך: דוד וינפלד, עיצוב עטיפה: מיכאל גורדון, 393 עמודים.
אריאל הירשפלד כותב בגב הספר של חדוה הרכבי כך: "מאז שיריה המוקדמים, שקובצו בספר 'כי הוא מלך' (1974), נשמע קולה המיוחד של חדוה הרכבי על נימתו הטרגית, על המוזיקליות הייחודית שלו ועל עולמו החזיוני, והוא הולך ומעמיק לאורך שנות יצירתה. לאה גולדברג היתה זו שגילתה את ייחודו וערכו הנדיר של הקול הזה והיא שהביאה לדפוס את קובץ השירים הראשון. למרות המרחק הגדול בין עולמה השירי של הרכבי לזה של גולדברג, יש בשירים המוקדמים חותם ברור של קירבה רוחנית ופואטית לעולמה של המורה הגדולה. השירים המוקדמים שקולים, גם אם הם ערוכים בחופש רפסודי, והקול הדובר כמו לומד לשאת את קולו דרך הדיבור הגולדברגי.
"אבל כבר בקובץ הראשון, וביתר שאת בשני – 'עדי' (1981), החלה שירתה של הרכבי לשאת את מאפייניה הייחודיים: הדיבור הריתמי, הנרגש, ניתק מן המשקל ונעשה זורם וסוחף, ולשון המראות הפכה נועזת יותר, מזעזעת ומרהיבה. מתחילתה מוקדשת שירתה של חדוה הרכבי לחישוף של עולמות פנימיים, מסויטים לעיתים, ולחיפוש אחר קול פנימי, הבוקע מעבר לנורמות הדיבור.
"בקובץ השלישי, 'אני רוצה רק להגיד לך' (1985), הפך עצם הדיבור לנושאה העיקרי של השירה; הניסיון להבקיע את הדרך אל הזולת ולהבקיע את נטייתן של המילים להתאבן בתוך שיגרות-לשון – הפכו לדרמה רבת עוצמה של דיבור, ופתחו מנעד מוזיקלי חדש בקולה של הרכבי – מנגנוני חזרה כפייתיים יצרו בהם מוזיקה חדשה של תחינה, הפצרה, תפילה וייאוש.
"בקובץ 'האחר' (1993) פיתחה הרכבי צורות שיר ארוכות, מעין מונולוגים אפיים, היוצרים סינתזות מרתקות בין צורות השיר הקודמות שלה. בשני הקבצים הללו ניתנה עדות למצבי משבר ובלהה מן הקיצוניים שתוארו בשירה העברית, ולצידם נמצאה לשון גם למצבי התעלות ואושר, אקסטאזה של תשוקה ושלווה עילאית. ניתן להגדיר את קולה בשירתה הבשלה כמוזיקת מעמקים.
"'ציפור שבפנים עומדת בחוץ' הוא כרך המחזיק את כל שיריה של המשוררת עד כאן ומוסיף להם חלק משיריה החדשים, שטרם כונסו. בין שירים אלה נמצאים כמה מן הגדולים בשיריה של הרכבי – שירי אהבה אדירי כוח בפרק המכונה 'ראנא', והשירים המוקדשים לבנה של המשוררת – 'מיגו', הפורש רקמת מילים עדינה מאין כמותה על רקמת יחסים המשתרעת הרחק אל מעבר לגבולותיו של העולם הזה. חדוה הרכבי הרחיבה את המנעד החווייתי של השירה העברית בדור הזה, ויצרה מקום למצבי נפש שהיו נותרים שתוקים בלעדיה."
את כישרונה של חדוה הרכבי גילתה לאה גולדברג והיא ליוותה את חדוה ביצירתה הרבה שנים. הנה שיר שהולחן על ידי נחום היימן ובוצע על ידי נורית גלרון. זה לא השיר היחידי של חדוה שהולחן.
אבל בחלומי
אבל בחלומי
תמיד אותה ציפור צועקת
ועיר אויבת ואבן אדומה
תמיד אותה עוברת אורח צהובה
עוברת אורח צהובה נודדת
ובידיה חול ודגל וחומה.
ורק אי שם על אדמה שחורה
פתאום אני פעמונים ברוח
ונער מתגלגל אליי מן החומה
ובידיו מערבולות ולוח.
לכבוד גדול זכתה חדוה הרכבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת ביאליק חברו והוציאו לאור את כל אוסף שיריה בספר מהודר שמעט משוררים זכו למחווה שכזה. היא גם ציירת נחשבת. לא מזמן התקיימה תערוכה שלה ב"בית האמנים" בירושלים שהכותרת היא "ניירות לראנא". מי זאת ראנא? אף אחד לא יודע, רק חדוה. על קיר התערוכה היה כיתוב של שתי שורות:
'מישהי נטרפת דעתה' אמרת
'מה שקורה בלב פשוט קורה' אמרתי.
גדעון עפרת כתב על האמנית "בלילה היא רואה קולות / ביום היא מציירת רעש / של פחדים...
"ברישומיה החדשים, חדווה טווה רשתות נשמה ופורשת אותם כעכבישה שחורה: רשתות המבקשות ללכוד ישות בלתי נתפסת; ברם, אלו הן גם רשתות בהן לכודה האמנית היא עצמה. טורפת-נטרפת... אמרו אפוא: הרישומים, על שורת סימניהם, הם שירים והם יומני וידוי. יותר משהם מגלים במילותיהם המפורשות... הם מגלים בקו המוחק והמצפין..."
על שירתה זכתה בפרסים ספרותיים שונים, וביניהם פרס ראש הממשלה (פעמיים). מבחר משיריה הועלה במופעי תיאטרון ומחול וכאמור גם הולחנו.
את חדוה אני מכירה. חברות של הרבה שנים. כאשר היינו בחו"ל לתקופה ארוכה, וקרה האסון. אף אחד ממכרינו המשותפים לא סיפר לי מה קרה מפני שכולם היו בטוחים שאני יודעת. כשחזרנו התקשרתי אליה והיא באה אלינו. כל-כך שמחתי לראותה והשאלה הראשונה שלי היתה: "מה שלום אלישע?" – (בנה היחיד) היא הביטה בי במבטה המאוד מיוחד והחזירה שאלה: "את לא יודעת?" – לא ידעתי, והיא בשקט מבהיל: "הוא איננו, נהרג בתאונת ירי." השמיים נפלו. מעמד שאי-אפשר לתאר במילים. בספרה החדש היא מקדישה לו את הפרק האחרון שהיא קוראת לו "מיגו".
פניו
בני שותק לעיתים קרובות
מתבונן בלי עיניים בשמיים
שלא יחלפו יותר לעולם
על פניו
אהוד: אלישע למד בכיתה אחת בבית הספר א.ד. גורדון בתל-אביב יחד עם בני, בן, והיה מבקר אותו לעיתים בביתנו. זכורים לי תלתליו הגדולים ועיניו הגדולות, הפעורות, שהיה בהן תמיד ממבט השאלה. לימים עבר לירושלים והקשר עימו נותק.
* * *
"כל הלילה אישן דום ועל רחובות אחלום!"
שאלה משלמה טולדו ותשובה מאליהו הכהן
שלום אהוד!
שמעתי עליך רבות, בעיקר מדן אלמגור. אשמח להיות מנויי על העיתון הוירטואלי שלך, ויש לי שאלות אחדות שקשורות לתולדות שירים שניכתבו ברחובות. למשל – האם אתם יודעים מי כתב את השיר: "רחובות את ביהודה, מה אוהב אותך, כל ליבי כל נפשי נתונים הם לך, כל הלילה אישן דום ועל רחובות ועל רחובות אחלום, רחובות את ביהודה!" – השיר מושר מזה עידן ועידנים ברחובות, לפחות מאז שאני ילד, (אני בן 52...) ואיננו יודעים מי כתב והלחין אותו. האם תוכל לסייע בידי??
כל טוב ולהשתמע,
שלמה טולדו
מנהל מחלקת אומנויות הבמה והפקות
עיריית רחובות
אהוד שלום.
הנוסח המוכר לי של השיר הוא:
"רחובות, רחובות, מה אוהב אותך,
כל ליבי ונפשי נתונים רק לך,
כל הלילה והיום
רק עליך אחלום
רחובות שבדרום."
כותבו של שיר זה לא הזדהה עד כה, ועל כן מילותיו, שהותאמו ללחן רוסי, הן בגדר "נחלת הכלל". השיר הושר כפזמון רחוב בפי בני רחובות בתקופת היישוב, וכשנדד מרחובות לנקודות יישוב אחרות, השתנה בהתאמה גם שם היישוב בשיר. כך, למשל, זכור לי שגדנע"ים ששהו בחוות הגדנ"ע בבאר אורה בראשית שנות החמישים, נהגו לשיר את השיר ביציאתם לאימונים כשהשורה הראשונה היא:
"באר אורה, באר אורה, מה אוהב אותך וכו'."
בברכה,
אליהו הכהן
* * *
דודו פלמה
צילומים ישנים
צילום ישן מס' 1
צִלּוּם יָשָׁן: יְלָדִים בַּגֹּרֶן.
הַכֹּל כָּל כָּךְ מְיַצֵּג עַד
שֶׁמֶּטָפוֹרִית זֶה כּוֹאֵב בַּשִּׁנַּיִם.
רְחוֹב רָאשִׁי בְּמִשְׁמַר הַיַּרְדֵּן.
רְחוֹב רָאשִׁי עַאלֶק, פָּתוּחַ
לְנוֹף גְּבָעוֹת חֲשׂוּפוֹת, צְחִיחוֹת.
כְּמוֹ עֲיָרַת מַעַרְבוֹנִים מֶכְּסִיקָנִית.
הַכֹּל מָדוּד, סָפוּר, הַיְּלָדִים נִרְאִים
כְּאִלּוּ הֵם הַיְלָדִים הַיְחִידִים בָּאָרֶץ.
אוּלַי אֲפִלּוּ בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ. וְשֶׁקֶט,
שֶׁל צִלּוּמִים יְשָׁנִים, שׁוֹרֶה בַּכֹּל.
צילום ישן מס' 2
חֲבוּרַת נָשִׁים מְסַקֶּלֶת שָׂדֶה.
צֶלַע הַר קֵרֵחַ. סָבִיב טְרָשִׁים,
שִׂיחֵי צַבָּר וְקוֹצֵי יַנְבּוּט. קַו הָהָר
חוֹצֶה אֶת הַצִּלּוּם בַּאֲלַכְסוֹן לִשְׁנַיִם.
הַנָּשִׁים עוֹבְדוֹת בְּפָנִים חֲתוּמוֹת,
יְדֵיהֶן עֲמוּסוֹת סַלֵּי אֲבָנִים,
נִמְשָׁכוֹת בִּכְבֵדוּת לָאֲדָמָה,
עֵינֵיהֶן קָשׁוֹת מַתְרִיסוֹת מַבָּט
אֶל כִּנֶּרֶת מַכְחִילָה הַבְטָחָה צוֹנֶנֶת.
הַקַּו הָאֲלַכְסוֹנִי כּוֹלֵא אוֹתָן
הֵן נִרְאוֹת לְכוּדוֹת בֵּין
גּוֹרְמֵי הַנּוֹף הַקָּשִׁים.
רַק בַּקָּצֶה הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַצִּלּוּם, בַּפִּנָּה
הַשְּׂמָאלִית, נָמוֹג בְּאַפְרוּרִיּוּת הָרֶקַע,
יַלְבִּין מִפְרָשׂ קָטָן מַכְמִיר אֶת הַלֵּב
מֵרֹב גַּעְגּוּעִים לַמֶּרְחָב, אֶל חֹפֶשׁ.
צילום ישן מס' 3
צְרִיף בְּאוּם גּ'וּנִי:
מִמֶּרְחַק הַמֵּאָה שֶׁחָלְפָה,
נִרְאִים הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה
שֶׁקָּפְאוּ בִּמְקוֹמָם, כְּמִי
שֶׁהֻשְׁלְכוּ לַפִּנּוֹת הַמְּאֻבָּקוֹת
וְהַנִּדָּחוֹת שֶׁל הַזִּכָּרוֹן הַצִּבּוּרִי.
הֵם עוֹמְדִים שָׁם קְפוּאִים, כֻּלָּם
מִלְּבַד הַפָּרָשׁ שֶׁבְּמֶרְכַּז הַתְּמוּנָה
שֶׁסּוּסוֹ זָז לְפֶתַע, בְּדִיּוּק בַּשְּׁנִיָּה
בָּהּ לָחַץ אַבְרָהָם סוֹסְקִין עַל
הֶדֶק הַמַּצְלֵמָה, וּשְׁנֵיהֶם הַסּוּס
וְרוֹכְבוֹ שֶׁטֻּשְׁטְשׁוּ כָּךְ פִּתְאֹם
עַל רֶקַע הַחַדּוּת הַקְּפוּאָה שֶׁל שְׁאָר
הַדְּמֻיּוֹת, יוֹצְרִים אִבְחָה חַדָּה שֶׁל
תְּנוּעָה בְּלֵב הִיסְטוֹרְיָה
שֶׁקָּפְאָה בְּעֹצֶם הִתְהַוּוּתָהּ.
צילום ישן מס' 4
צְרִיף בְּאוּם גּ'וּנִי:
הַתְּמוּנָה מוּאֶרֶת בְּרֻבָּהּ,
אַךְ קַיָּמוֹת בָּהּ גַּם פִּנּוֹת
אֲפֵלוֹת, צוֹפְנוֹת שְׁלָדִים
לֶעָתִיד לָבוֹא.
בַּצְּרִיף בַּקּוֹמָה
הָעֶלְיוֹנָה שְׁנֵי חַלּוֹנוֹת,
אֶחָד מֻגָּף וְאֶחָד פָּתוּחַ
אֶל הַמֶּרְחָב. הַכֹּל חָשׂוּף
וּמְצַפֶּה. הַכֹּל בְּרֵאשִׁיתִי,
לֹא נָגוּעַ. עֲדַיִן לֹא מְקֻלְקָל.
* * *
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שלישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 4
וכמובן רק עליתי לדירתי, וכבר צילצל הטלפון ואימא אמרה: "איפה היית, פושטקית?"
"אצל הרב צבי שדל צדקיהו, אם לא איכפת לך. מה עוד קרה?" כי הרגשתי בקולה שהתרחש משהו, אף כי צורת-דיבור שכזו רגילה אצלה גם על דברים פחותי-ערך, כגון שמישהו הניח במקרה יד על שדיה באוטובוס, דבר שקורה לה, משום מה, לעיתים קרובות מאוד, או שניסו לרמותה במישקל בשוק.
"מצאת לך זמן! את באמת צריכה לבקש סליחה ומחילה ממנו!"
"מה יש?" נבהלתי, "הוא טילפן אלייך?"
"איך הוא יכול לטלפן אליי כשהוא שוכב במחלקה לטיפול נמרץ בבית-החולים איכילוב?"
"מי, הרב צביק?" נבהלתי. רק זה חסר לי, עם זרעו ברחמי עדיין.
"איזה צביק ואיזה רב על ראשך? אֵפְרֵם, אפרם המסכן – " והתחילה לבכות לי, בטלפון.
"אה, סנופי – "
"אל תחטאי בלשונך, לכצ'יק. אני מוכרחה להגיד לך – את יכולה להיות מרוצה מעצמך, סוף-סוף הצלחת להרוג אותו! – "
ושוב בוכה.
קומדיה, להרוג אותו! אַת, אימא רגינה עם ההגזמות שלך! – והלא עוד כשהייתי קטנה ישבתי לאפרם גרילפארצר על הברכיים, ולא אתפלא אם כבר אז חיכך בהנאה את הַזּוֹבָן שלו (מאחר שאני משתמשת במילה הזו כבר פעם שנייה או שלישית, אני רוצה להגיד כי כך מכנים, במילון, את אבר-הזכרות של בהמות גסות) – בתוסיק הילדותי שלי ואני מתארת לעצמי, כיום, כי החלום הגדול ביותר שלו, אז, היה לפתוח את החנות ולנדנד אותי על הזובן (בלי דגש בבי"ת) – ואני לא אתפלא אם הוא התחתן לשם כך איתך! הלא באותה תקופה הוא היה עדיין על תקן של ידיד-בית, ואשתו הראשונה, ורדה, טרם עזבה אותו בתואנה שהוא נרדם מאחורי העיתון כל ערב, כדי להינשא למנשק כפות-רגליי, דוקטור מכס צוצקינר.
כן, באותה תקופה היה אפרם המסכן בא לתנות צרותיו בביתנו, וגם בסלון הישן שלנו, בבית אבא זיכרונו לברכה – נרדם מאחורי העיתון. פשוט, את מדברת אליו, הוא עונה, וכעבור רגע, שקט, את מסתכלת אל מאחורי הגיליון, האיש ישן – בישיבה!
מה מצאה בו אימא, אני לא יודעת. חשבה כנראה כי הוא האדם המתאים להוציא אותה לחיי החברה והעושר התל-אביביים שהיא חשבה עצמה ראוייה להם. ואילו אבי ארון הרמוטק, שהיה במקצועו זפת-גגות, עבד כל השנים קשה, ולדעתה של אימא לא התקדם בחיים. כמעט שלא היה מתקבל על הדעת שהוא ודולפי – אחים. ולא שמצבו של אבא היה רע. הלא גגות דולפים יש, בלי עין הרע, הרבה בתל-אביב. ואת רוב העבודה כבר לא היה עושה הוא לבדו אלא שני הפועלים שלו, שממשיכים עד היום, אחד ערבי חובש כיפה ואחד יהודי ענק, לָצֶק שְׁנֵלְצוּג שמו, שמן וקצת מפגר, לדעתי.
הערבי מבעיר את האש ליד חבית הזפת, למטה, ומעלה בחבל את הדליים הרותחים, ולצק מזפת. אבל – אימא כנראה לא יכלה לסבול את אצבעותיו הקצרות של אבא, שתמיד נותרו עליהן קווי-זפת שחורים. את גופו המוצק, השזוף, שהיה נמוך במקצת ממנה. בקיצור – לא פלא שהתגרשו. מוזר יותר שבכלל התחתנו. אולי כבש את ליבה באהבת-החיים שלו, הוא היה גבר עליז, קל-דעת ורקדן מעולה, ואפילו כישרון של זמר היה לו, לדעתי – אם היה לומד פיתוח-קול. חכם גדול לא היה, אני מוכרחה להגיד, למרות שמדובר באבא שלי. אולי בתחילה קיוותה אימא שתשנה אותו, שיום אחד ירד מן הגגות ויתחיל לבונות בתים וייעשה קבלן עשיר.
חוץ מזה, אני מניחה שההיכרות שלו עם דירות-הגג בתל-אביב הביאה לו כמה ידידות-נפש שהיטיבו גם עם חלק אחר בגופו שהיה מחפש מקלט משאפתנותה וצרחותיה של אימא, שהגיעו לשיא לאחר שקנו לי פסנתר שעליו סירבתי עד מהרה לנגן והייתי שופכת חלב על קלידיו וחוטפת מכות-רצח, מאימא, כמובן.
הלא כך הכיר אבא את אשתו השנייה, נִינֶט עַזְגָד, אחותה הצעירה של עציונה אזדרכת, שהתגוררה בדירת-גג שכורה יחד חברה בשם לוּסִיל, והזמינה אותו לסתום חורים בגג ובאותה הזדמנות סתם, אני חושבת, גם לה. היא היתה אז ספרית פשוטה, עדיין, וזה היה שנים לפני שעמדה בראש אירגון נלצ"ח, נשים למען צדק חברתי, ואירגנה, לפני שבועות אחדים, את ההפגנה נגד הזנות כמקצוע נשי, בחוף תל-ברוך, כפי שזוכר כל מי שראה ב"מבט לחדשות" כיצד רב-פקד חיים פריינטה סוטר על לחייה, והיא – מחזירה לו בעיטה בביצים, שעל המקום מקפלת אותו ומאשפזת ליממה של בדיקות והתאוששות בבית-החולים איכילוב.
אך כל זה אירע זמן רב לאחר היום בו נפל אבי האהוב מעל גג אחד הבתים בתל-אביב, שבר מפרקתו ומת.
ואילו אפרם גרילפארצר היה בר-מזל, איש עשיר באמת. רק לחשוב על הדירות שיש לו בתל-אביב! ולא בשכר-דירה מוגן, חס-וחלילה, אלא במאות דולארים לחודש. הלא באחת מהן אני גרה, בלי לשלם שכר-דירה. קיבלתי אותה במתנה, ובלבד שאסתלק מן הבית ולא אנסה להרוג אותו, כלשונה של אימא. אני מבינה שמשהו קרה לו, נפשית, אחרי התקף-הלב הראשון שלו, שלא לדבר על כך שמאז אין לאימא אפילו זוֹבָן מגמגם אחד לרפואה, מטעמי בריאות, והיא באמת מסתובבת לעיתים קרובות חסרת-מנוחה, ויותר אני חושדת בה כשהיא לפעמים שקטה ומפייסת, כי אני יודעת היטב שהם כבר לא מקיימים יחסי-מין, ומאוד מעניין אותי מיהו המבקר כיום במקום שממנו יצאתי אני לאוויר העולם, ואינני מתכוונת לבית-יולדות הקריה בתל-אביב.
אני יודעת שמאז התחלתי להתבגר היה סנופי בולע אותי בעיניו ולא אתפלא אם עליי היה חושב כשהיה בועל את אימא, בתקופה שעדיין היה בכוחו להוציא-לבוֹעַל את הזיותיו. לא אהבתי אותו, אבל שתקתי בגלל הכסף שהיה מוציא על שתינו – הטיולים לחוץ-לארץ, הקונצרטים, מסיבות-הגן אצל הדיפלומאטים והביקורים בערבי-הפתיחה של תערוכות ובגלריות – סנופי אספן תמונות והדירה שלהם, בלי עין הרע, משוריינת מכל צד. משפחת גרילפארצר מחזיקה גם איזו חברת-ביטוח קטנה, וחצי חברת ספנות, ופרדס גדול בחדרה, ומגרשים בלב כפר-סבא – אני חושבת שהם יותר עשירים מן הגילרמנים, המשפחה של חמיאל. כשפתחו במוזיאון תל-אביב, לפני כמה שנים, את התערוכה "שנות העשרים באמנות ישראל", אז שלוש תמונות היו השאלות "אוסף פרטי" – של סנופי, כמובן.
ובכל זאת ניסיתי להרוג אותו, את האיש הטוב והשמן והעשיר והמגמגם הזה, שגאל את אימא מזפת-הגגות העליז ארון הרמוטק, זיכרונו-לברכה, והעניק לה חיי תפנוקים ומותרות, וכניסה לחוג העשיר של בעלי חברות הביטוח והספנות, הנפגשים מדי מוצאי-שבת לארוחת-ים במועדון הספנות, בהנהלתו של כרסנטי הידוע. מיטב המזמוזים שלי בבית, עוד בתקופה של יוני בשריקי ולפני כן, היו במוצאי-השבתות שבהם יכולתי להתרוצץ ערומה בדירה ולרקוד על השטיח בחדר-הגדול, מול האוסף הנהדר של סנופי, שתולה על הקירות, חסר-חיים – ולא שווה, לדעתי, את קצה התחת שלי, החי והמקפץ!
בתקופה של יוני בשריקי, התחיל סנופי להתחרמן עליי. אני חושבת שהוא כבר אז היה קרוב לשישים, אבל אם הייתי חולפת לפעמים, בלילה, על פני חדר-השינה שלהם, הייתי שומעת משם גניחות חנוקות בקצב הגמגום הידוע, ופרצי-צחוק כבושים, תחת השמיכות, ואני מתארת לעצמי שבאותה תקופה עמד בו עדיין כוחו לבקר במקום שממנו יצאתי לאוויר העולם, ואני לא מתכוונת לבית-יולדות הקריה, תל-אביב, כפי שכבר הסברתי.
במה התבטאה ההתחרמנות? בכול. בעיניים, שבלעו אותי בלי הרף. לא הייתי יכולה להסתובב בכתונת-לילה או במכנסונים, שלא לדבר על תחתונים וחולצת-סרט, או אפילו לא בבגד-ים, כי הרגשתי שאפשר לחתוך את האוויר בסכין כל אימת שאני יושבת או מסתובבת חצי ערומה. זה גם התבטא במגעים – נשיקות וחיבוקים מוגזמים, בכל הזדמנות, פתאום נעשה אבהי כל כך. ולמרות שהדירה שלהם היא מאה וחמישים מטר מרובע בלי המרפסות, איכשהו תמיד הייתי מוצאת את עצמי דחוקה על ידו לאיזו פינה, חסומה על ידי גופו הגדול, וחוששת פן הנה-הנה יפרוץ הזוֹבָן שלו דרך אל גופי הנערי, ויבקש למסור לי ד"ש מאימא.
אימא הרגישה בדבר, ואני לא יודעת אם זה מצא חן בעיניה. אמנם, נוכחותי בביתם האריכה את תקופת הכוח-גברא שלו הרבה מעבר למצופה אצל גברים בגילו, כשמדובר בצרכיה של אימא, וזאת מפני שהוא נמצא במין גירוי מתמיד ואני מתארת לעצמי שאימא זכתה בלא מעט אור מן ההפקר, כמו שאומר המשורר, אם כי נראה שהחמדנות היתירה שלו, בגילה, החלה לעייף אותה, ולפי מצבי-הרוח המשתנים שלהם הרגשתי שלא פעם היתה סוגרת בפניו את המקום שממנו יצאתי לאוויר העולם, ואני לא מתכוונת לבית-יולדות הקריה, תל-אביב, ששם היו חוגגים את הברית-מילה שלי אילו נולדתי בן, כפי שארון הרמוטק זיכרונו-לברכה אבי רצה! ואיך הרגשתי זאת? –
טוב, יום אחד, זה היה עוד כשגרתי אצלם, ישבתי לי סגורה בחדרי, בתחתונים בלבד, כהרגלי, ורק כשהיה מתחשק לי לצאת למיטבח או למקום אחר, הייתי שמה עליי משהו; סידרתי לי את הציפורניים, והתכוונתי לקחת את האופניים ולקפוץ לבריכה או לים, ופתאום – הרגשתי שקט מוזר בדירה. רגע אחד! – הלא סנופי בבית, לא? – אמרתי לעצמי. וכמו שאני מסובבת את הראש לעבר הדלת הסגורה – איזה קול חשאי של צעדים מתרחקים, כאילו פיל צעד מעדנות לעבר האגף האחר של הדירה. חזרתי לעסוק בציפורניים שלי, היה עליי גם לצבוע אותן, כי אם יש כלל שאני בחיים שלי לא אפר אותו – הוא שלא להיראות לעולם עם לכה פגומה על הציפורניים! ואני חושבת, למשל – שאם הייתי צריכה לעבור באופניי ערומה את רחוב דיזנגוף – זה היה לי יותר קל מאשר לעבור בו כשציפוי הלכה מתקלף מציפורניי!
והיתה לי מין הצתה-מאוחרת, כי פתאום אמרתי לעצמי – רגע! מי זה היה? ושמתי על עצמי איזו חולצת טריקו עליונה שמכסה קצת גם את פותצ'יק, ויצאתי לי לראות – אולי גנב? – וכך הלכתי מחדר לחדר – ריק! עד שהגעתי לחדר-האמבטיה. הדלת היתה סגורה. פתחתי בשקט את הדלת, ומה אני רואה –
סנופי עומד ערום מול הכיור, שמגיע לו בערך עד קצת למעלה מברכיו, עיניו עצומות, ובידו הוא מחזיק את הזובן, שמגיע כמעט עד סוללת הברזים – והכרס, שמשתפלת אצלו כמו חדק של פיל, צונחת כשק ריק – נוגעת בשיפוליה בזובן המזדקר! כל כך היה שקוע במעשהו, שכלל לא ראה אותי. רגליו היו לבנות מאוד, וצנומות, יחסית לשאר חלקי גופו. שפתיו, נדמה לי, מלמלו משהו – אני לא יכולה להישבע שלא פלטו את שמי, ועוד כמה מילים שלא אחזור עליהן וכוונתן היתה די ברורה לי, ובייחוד שאני מכירה את ניגון הגמגום שלו, כאילו כל מילה, בנפרד, מחכה לתורה לעלות למעלה ולהיירות לאוויר-העולם לאחר שנתקעה בדרך. ולא קשה היה לי לנחש שאותי, ערומה, הוא מגמגם בדימיונו, שעה שאגרופו הלפות נודד הלוך-ושוב על הזובן, לכבודי.
סגרתי מיד את הדלת. כלל לא הרגיש בי. עמדתי במסדרון, כמו טיפשה, ולא ידעתי מה לעשות. זה נמשך שעה ארוכה. לפתע החלו נשמעות אנחות. חששתי שקרה לו משהו – ושוב פתחתי, בחשאי, את הדלת. הספקתי רק לראות את גופו הגדול רוטט קדימה ואחורה כשפיקת גרונו מגמגמת כנחנקת – "לילך... לילך..." וכמה טיפות לבנבנות מקפצות באוויר וצונחות אל הכיור, אף הן באותו קצב מופרע, ומיודעי כי הוא נתון באביונה אדירה, חששתי שהנה, הנה – יחטוף התקף-לב – וברחתי אל חדרי.
היתה לי הרגשה מחורבנת כזו, מבואסת, כאילו אנס את הדמות שלי, אבי החורג! – ושעליי גם יהיה עוד מעט להזמין את ניידת הטיפול הנמרץ, ועוד לחוש אשמה, שאני הגורמת, כי הייתי בטוחה למדי שזה התחיל קודם לכן, כאשר הציץ בחור המנעול וראה אותי חצי-ערומה, כשטיטי צונחים בהתכופפי, יושבת, לגזוז את ציפורני-רגליי. ולא אגלה מי-יודע-מה-איזה-סוד אם אומר שאני, בכל הזדמנות, מעסה את טיטי.
רציתי ממש להקיא! היתה לי הרגשה שדחף את הזובן שלו לתוך נפשי, והזרע המגמגם שלו טמון בי ולא בכיור ובביוב של חדר-האמבטיה, אם זכר לפתוח את הברז, כמובן. איך הוא לא מתבייש? בגילו! שילך לזונה צעירה, אם הוא לא מסתפק באימא שלי!
ואז החלטתי להתנקם בו!
נזכרתי שקראתי כי אבא של לוקרציה בורגיה, האפיפיור אלכסנדר השני, שנא קרדינל זקן אחד שהיה מצר את צעדיו ברדיפת הצדק שלו. הוא קרא אפוא ללוקרציה, בתו האהובה, שיש אומרים עליה שגם הוא, אביה, שכב איתה, וביקש ממנה למצוא דרך לגרום למותו של הקרדינל הזה ללא רעש, ואם אפשר גם ללא סימנים של רעל.
הלכה לוקרציה, פשטה בגדיה ואת גופה הערום עטפה במעיל פרווה כבד ויקר. היא ביקשה להיפגש עם הקרדינל, והלה הזמינה ברצון לחדרו. לוקרציה עמדה לפניו ופניה היפות זהרו במתיקות של נערה בתולה, הדומה למלאך. הקרדינל הביט ברצון על פניה ואז, לפתע, פתחה לוקרציה את מעילה – ושדיה הלבנים ובטנה הרכה, על גבעת פותצ'יק הצחה וירכיה המזמינות בפישוק – כל כך הפתיעו את הזקן המסכן, הוא תקע עיניו בחמודותיה המפתות, וליבו החל פועם כמשוגע בבקשו לשעוט אל תוך הגוף הצעיר והמקסים, רגע הושיט ידו אך – טראחח! – ליבו בגד בו, ונפל שם מת, איזה מוות יפה!
התחלתי בקטנות. התכופפויות בלי חזייה. לעבור בכתונת לילה, לעמוד בה מול האור, או ליד החלון המואר מבחוץ, ולדעת שכולי נשקפת מבעד לה. להפתיע אותו בחדר-האמבטיה, בבוקר, או להניח את הדלת לא נעולה כדי להיות מופתעת על ידו. בקיצור, מדי פעם הלכה העזתי וגברה, עד שהתחלתי חוצה את הדירה, ערומה לגמרי, מחדרי השירותים וחזרה.
התנהגותו של סנופי נהפכה מוזרה. נעשה שתקן. משתדל כאילו להתרחק ממני, דווקא, ומתבונן בי בחשדנות, כאילו אני חפצה לשים רעל בקפה שלו. את התנהגותה של אימא היה קשה לי לפענח. האם היתה לצידי או לצידו? או אולי עשתה לה חשבון משלה, כדרכה באגואיזם הקדוש שלה? סנופי אמנם מילא רבות מתקוותיה החברתיות והכלכליות, ואולם בניו יונתן וגבריאל פאר-גורל, ובתו נרדה, מנישואיו הקודמים לוורדה, אשתו הנוכחית של מכס צוצקינר – הביאו בליבה חששות מתמידים באשר לרכוש וצוואה. מדי פעם היתה נתקפת פחדים, שמא שינה את צוואתו, לרעתה כמובן. האם קיוותה כי העירום שלי יגרום לו לכלול גם אותי בצוואתו, או שמא קיוותה שיאחז בו השבץ, בטרם הספיק לשנותה – אישה עברייה, מי יֵדע חייך?
ואולי חשבה כבר על הבעל השלישי?
אני, מצידי, השקעתי מחשבה רבה בתרגיל לוקרציה, איך אדהים אותו באופן סופי [סופני]? האם לפתוח בפניו את החלוק כשאני באה מולו, במסדרון? האם לשכב על הספה, בחדר-האורחים, ולנסות לאונן בשעה שאני יודעת שהוא בא ומתקרב לתומו? האם לעשות עצמי חולה ולהזעיקו אליי, לחדרי, כשאני שוכבת במיטתי, ולהתחיל להעסיק אותו בבדיקת אבריי, או לביים נפילה או החלקה על רצפה רטובה? אולי פשוט להציע את עצמי בצורה שתביא להתרגשות כזו...
האווירה בבית נעשתה מתוחה. ידעתי שהוא חושק בי ופוחד ממני. שנפשו כבר חולה. ממוטטת. ואז, שבת אחת, אחרי-הצהרים, נקרתה לידי הזדמנות חיי. סנופי ואימא הלכו לישון בחדרם, לאחר הארוחה.
המשך יבוא
* * *
תקוה וינשטוק
נכון לעכשיו – הילדים בגן עדן
בלי להיכנס לוויכוח בעניין ילדי העובדים הזרים – האם יש להישמע לשכל הישר האומר להחזירם לארצותיהם כי ארצנו היא ארץ יהודית או יש להיכנע לצו הלב ולהשאירם, כ"צברים" שנולדו בישראל. ובלי לדעת מה יוחלט לבסוף בגורלם – בינתיים, בבית הספר, הם מקבלים כל מה שילדי ישראל מקבלים, אם לא למעלה מזה.
נוכחנו בכך כשביקרנו בבית הספר ביאליק רוגוזין ברחוב עליה בתל-אביב, בית ספר המאוכלס בעיקר בילדי עובדים זרים. סופרים ומשוררים לילדים נפגשים עם הילדים הללו, והסופר ברוך תור-רז הזמין אותנו למיפגש שקיים בספרייה של בית הספר.
למען האמת, חשבנו שנראה ילדים מוזנחים במוסד מוזנח בדרום העיר– ונכונה לנו הפתעה. כבר בניין בית הספר הפתיע – מיבנה נאה עם מגרש משחקים רחב ידיים, מצוייד מאוד. עלינו לספרייה ושוב ציפתה לנו הפתעה מרשימה: אולם ספרייה בגודל של אולם חתונות, מלא אור, מבהיק מניקיון, שופע פינות ישיבה לקריאה ולהכנת שעורים, בכונניות הנאות ספרים מכורכים היטב, קלסיקה עברית לילדים ונוער. ספרייה כזו לא ראינו בשום בית ספר שהיכרנו, לא בזה שלמד בננו ולא בזה שלומדים בו נכדינו.
הילדים הופיעו – כיתה ג', ושוב הפתעה: הילדים, חמודים כמו מרבית בני התשע והעשר, מטופחים מאוד, לבושים היטב, מסורקים בקפדנות. כמה ילדות בתסרוקת אפריקנית של צמות דקיקות החורשות את הראש, בתוספת סיכות נוי. ניכר שמשקיעים בהם הרבה. מתוך תיקים, המסוגלים להתחרות בכל תיק של בית ספר אחר, הם מוציאים קלמרים עדכניים מלאים עפרונות מכל צבע. כולם מדברים ביניהם עברית – השפה היחידה המשותפת להם, דוחפים זה את זה במרפק ונותנים "פליק hoho" – מה לומר, ישראלים לכל דבר. רק צבע העור: משחור-הבנה עד לחום מולטי ועד כמעט לבן ברק-אובמי. הם הגיעו עם מורתם, ישראלית, ועם נילי הספרנית, מוכנים להקשיב.
ילדי כיתה ג' שראינו נולדו בארץ להורים מ-25 ארצות, בעיקר מאפריקה וממרכז אסיה. "יש לנו בכיתה גם ישראלי אחד," מצביעה נטלי על ילד שחרחר, "הוא ערבי. שמו עבדאללה."
מתוך ספרו "דמעה מתוקה כצוף" בחר ברוך תור-רז סיפור הקולע בול לכיתה הזו: מעשה בלבנון, פרפר לבן החולם להיות פרפר צבעוני. הפרפרים הצבעונים נותנים לו מצבעיהם והוא אכן נעשה צבעוני – אך מאבד את כל חבריו.
כל ילד קיבל דף עם ציור הפרפר והתחיל לצבעו. מי שסיימו, בעיקר הבנות, מתעניינים מאוד במשורר האורח. כששמעו ששמו ברוך פצחו במקהלה "ברוך אתה..." סקרנים לדעת בן כמה הוא, בת כמה אשתו. גריס מבקשת גם חתימה: "אני אוספת חתימות," אולי היא מקווה שחתימות אישים תעזורנה לה בחיים.
מה צריך לבנוני לעשות – לחיות בין הפרפרים הצבעוניים או לחזור למשפחת הלבנונים?"
"מוטב שיהיה לבן," משיבה גוליה. והפירוש כרצונכם – עדיף לחזור לחיק המשפחה או אולי בכלל כדאי להיות לבן.
ערכנו סיור קטן בבית הספר, הכול מאובזר ומשרה אווירה נעימה. ראינו את חדר האוכל המצורף לכיתות. האוכל מוגש באסתטיות ונראה משביע.
אומרת המנהלת, קארן טל: "'ביאליק רוגוזין' הוא בית ספר ממלכתי רב תרבותי – קמפוס מגן ילדים עד כיתה י"ב ועד לבחינות בגרות. ההצלחה בבחינות 70 אחוז בממוצע. בבית הספר 39 כיתות, 800 תלמידים מ-48 ארצות – בית הספר הגדול ביותר בסוגו בארץ. 38 אחוז מהתלמידים הם ישראלים ותיקים, כולל ערבים ישראלים, והיתר פליטים (למשל מסודאן) עולים חדשים, מהגרי עבודה עם תעודות זיהוי לצד מועמדים לגירוש. "זה פסיפס אנושי מרתק ביותר של החברה הישראלית," אומרת קארן. "אנחנו עובדים עם מוטיבציה. שואפים להדריך אותם כי כדי להשתלב בחברה יש להשקיע ולשאוף למצויינות."
בית הספר עירוני אך מגובה בקבוצה תומכת של אנשי חברה, תעשיינים וכו'. גם הספרייה שופצה בתרומה. כל עוד הם בארץ זוכים פה הילדים למעין גן עדן, וקרוב לודאי שאלה יהיו שנות חייהם היפות ביותר.
גן עדן קטן.
* * *
"ריח של לחם חם" לבן-ציון יהושע
"ריח של לחם חם" יכול להשתוות רק לריחו של ספר או כתב-עת, שיצא זה עתה ממכבש הדפוס. ארבעים שנים חלפו מאז הופעת ספרו הראשון של הסופר והחוקר בן-ציון יהושע – "צוואת אב" (1969). "ריח של לחם" הוא ספרו העשירי. מזה יובל שנים רואים אור סיפוריו, מאמריו ומחקריו בכתבי-עת בארץ ובחו"ל. זירת ההתרחשות של הרומנים וקובצי הסיפורים שלו היא ירושלים עירו – צור מחצבתה של אימו. מחקריו מוקדשים ליהודים במרכז אסיה, ובמיוחד לאפגניסטן – משם עלה אביו. בשנת 1992 יצא לאור בהוצאת מוסד ביאליק מחקרו רב-ההיקף "מנידחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן", שהיה לספר יסוד בחקר התחום. בחלקו הראשון של "ריח של לחם חם" כונסו מאמרים ורשימות, שנכתבו על ספריו מאז 1969 ועד היום. בחלקו השני של הספר נכללו מאמרים ומסות, שנכתבו לאורך השנים על ידו והוקדשו לסופרים, משוררים וחוקרי ספרות.
בהוצאת "בציר ירושלים", תש"ע, 2010. 368 עמודים בצירוף מפתח שמות מפורט.
[דבר המפרסם]
* * *
הודעה חשובה
למסירה
כל כרכי האנציקלופדיה העברית לרבות כרכי המילואים
האנציקלופדיה למדעי החברה
ועוד ספרים רבים וחשובים
המעוניין צריך לבוא לקחת ישירות את הספרים מבית המעניק
לתיאום נא להתקשר:
03-6808428
054-4302399
* * *
הזמן התל אביבי
בין תל אביב הקטנה לעיר העתידנית
מופע תיאטרון, קריאה, מוסיקה חיה ושירה
יתקיים ביום שני 22.2.10 בשעה 20.00
בבית הסופר בתל אביב רחוב קפלן 6
משחק בימוי ושירה – תמי ספיבק, עופר שלחין
על פי הספר "אלמני הקש הצהובים, הזמן התל אביבי מהדורת 2009"
מאת שושנה שרירא
אחרי המופע שיחה עם פרופ' יפה ברלוביץ, ד"ר הדר מקוב חסון, ישראל כרמל, ד"ר לימור שריר, אילת אלגור גורפינקל.
כרטיסים במחיר 45 ₪ ניתן לרכוש בכניסה למופע או בטלפון
03-6093417, נייד 0506301950
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* ס. נידח: אנחנו אסירי תודה לסופר אהוד בן עזר שנמצא במחשבותיו בדיאלוג מתמיד עם עצמו כלומר איתנו – מבוקר עד ערב, בנושאים שונים ומשונים, ולרוב בעסקי המכתב העיתי ובהקלדות, ויחד אנחנו שורפים קלוריות רבות בעבודת המוח (המומלצת) שלנו ואיננו משתעממים לרגע כי איננו חדלים לדבר במחשבותינו עם עצמנו גם מול הראי בשעת הגילוח בבוקר, חוץ מאשר כאשר אנחנו נרדמים. ואולם לפעמים המיסתורית מתערבת מבחוץ וקוטעת את חוט המחשבה של הדיאלוג הפנימי המתמיד שלנו ואז נבעים חורים ב"חדשות בן עזר" ונופלות הטעויות.
* חתן צעיר, רוכב אופניים מושבע, יצא לטייל במדרכות תל אביב יומיים לפני חתונתו. מהיותו אדם דתי, טרם בעל את כלתו והיא מצידה רק הרשתה לו "מברשת". בעודו מדווש וחולם על ליל הכלולות, כאשר יהפוך את המברשת לרשת ויקרע לה את הצורה – היכתה כתפו השמאלית בקצה גבו של גבר רחב-כתפיים, שרירי מאוד ובעל תגובה מהירה – שכאילו רק חיכה לפגיעה הזו, ובתזמון של אפס שניות הדף הצידה את החתן-לעתיד והפיל אותו על המדרכה. החתן לא קם. הכידון נכנס לו לביצים והוא התפתל בכאבים נוראים וצעק לאלוהיו ונלקח למיון איכילוב, שם התברר לו שהמערכת התרסקה ואין לו סיכוי להוליד ילדים. החתונה התבטלה. הביריון שתקע אותו במדרכה קרא על כך בעיתון, חיפש את הכלה, חיזר אחריה נמרצות ובתוך שנה כבר היו נשואים. מהחתן הראשון, רוכב האופניים, נותר לכלה רק זכר עמום של מברשת מימים עבָרוּ.
* לשופטים ה"חמורים" יש עכשיו הזדמנות לעמוד על רמתם השכלית של הפרקליטים שלקחו חלק בשערוריה של הדחת ראש הממשלה המכהן אהוד אולמרט והביאו לשם כך מניו-יורק את הז'וליק מוריס טלנסקי שיעיד עדות מרשיעה מוקדמת עוד בטרם הוגשה אפילו תביעה נגד ראש הממשלה, וזאת כאשר כל מחול השדים התחיל ממבקר המדינה ומהחשב הכללי במשרד האוצר – בנושא המכרז לבנק לאומי וקשריו של אהוד אולמרט, נושא שהתביעה כבר ירדה ממנו מחוסר הוכחות. אז אולי הגיעה הזמן להפסיק את הפארסה הבזוייה, לזכות את אולמרט ולאפשר לו לחזור בהקדם להנהגת המדינה? ולחוששים ייאמר – על הגולן ממילא לעולם לא נוותר!
* אנחנו מאוד מקנאים ביצחק לאור. איזה רב-מכר היה יכול להיות הרומאן האחרון שלנו אילו אנחנו היינו מואשמים בהטרדות מיניות של סטודנטיות וזוכים לחשיפה תקשורתית טלוויזיונית מקדמת-מכירות כמוהו! – אלא שאנחנו לא משוררים, לא גאונים ולא מלקקי-תחת לפלסטינים – ואולי לכן שום אוניברסיטה לא הזמינה אותנו מעודה להעביר סדרת הרצאות (ובאותה הזדמנות גם יכולנו להטריד מינית סטודנטיות ולהתחכך בהן) – למרות שאנחנו עצמנו מעין אוניברסיטה שלימה בכמה וכמה נושאים, ולא נותר לנו אלא למשש מדי פעם את פטמות השדיים הגדולים של מזכירת המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ אבל היא לא מתלוננת על כך וגם לא רצה עם זה לתקשורת!
* אנחנו מאוד מקנאים ברב מרדכי (מוטי) אלון. איזה רב-מכר היה יכול להיות הרומאן האחרון שלנו אילו אנחנו היינו מואשמים בהטרדות מיניות של אברכים תלמידי ישיבה וזוכים לחשיפה תקשורתית טלוויזיונית מקדמת-מכירות כמוהו! – אלא שאנחנו לא רבנים – ואולי לכן שום ישיבה או אוניברסיטה דתית לא הזמינו אותנו מעודן להעביר הרצאה או סדרת פגישות של התעוררות יהודית (ובאותה הזדמנות יכולנו לחבק ולהטריד מינית אברכים וסטודנטים) – ולא נותר לנו אלא לדחוף לפעמים אצבע לתחת הענק של מזכירת המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ אבל היא לא מתלוננת על כך וגם לא רצה עם זה לתקשורת!
* "סדנת משחק עם נעמי פולני. 054-7939913." – מתוך מודעה על עמוד חשמל ברחוב פרישמן בתל-אביב.
* מירב שלמה-מלמד כותבת: רחוב על שמה של מקימת תיכון חדש. המנהלת המיתולוגית שהעמידה דורות של תלמידים, בהם השופטת דורית בייניש, הסופר יורם קניוק ומנהיג מרצ חיים אורון, תזכה היום [16.2] לרחוב על שמה בתל אביב . בשנת 1937 הקימה טוני הלה עם ד"ר אהרון ברמן את בית הספר תיכון חדש בתל אביב, וניהלה אותו עד מותה בשנת 1964. היום (ג') ייקרא על שמה של המנהלת המיתולוגית רחוב בעיר. טקס קריאת הרחוב יתקיים אחר הצהריים באולם האירועים שבקומה ה-12 בבניין העירייה, במעמד ראש העירייה, רון חולדאי, וחברת הנהלת העירייה ויו"ר ועדת שמות והנצחה, עו"ד חביבה אבי-גיא. באירוע ישתתפו בני משפחתה של הלה ובוגרי בית-הספר, ובתוכנית האמנותית – הופעה של הלהקה "הנינים של טוני". בתום הטקס תצא הסעה להסרת הלוט משלט הרחוב ע"ש טוני הלה – רחוב 3071 לשעבר, פינת שדרות ירושלים, יפו. להלה לא היו ילדים משלה והיא ראתה בילדי אחותה ובתלמידיה הרבים את ילדיה, וכך גם התייחסה אליהם. היא הכירה את כולם בשמותיהם, דאגה לשלומם והקפידה להקנות להם ערכי מוסר לצד השכלה רחבה ומעמיקה. הלה הייתה מנהלת ומחנכת נאורה וליברלית, אך הקפידה גם על משמעת וכללי התנהגות. היא הטביעה את חותמה בתלמידיה והשפעתה ניכרת בהם עד עצם היום הזה.
במשך שנים חיה הלה ללא נישואים עם גוסטב שטיינשניידר, אדם ברוך כישרונות, בן למשפחת חוקרים מפורסמת, שלא מצא את מקומו בארץ ועבד כמנקה רחובות [יחד עם שרגא נצר. – אב"ע], על אף השכלתו הרחבה וידיעותיו הרבות. השניים נישאו לבסוף כשהלה הייתה בת 68, וזאת רק כדי להבטיח ששטיינשניידר, שהיה צעיר ממנה, ייהנה מן הפנסיה שלה לאחר מותה. הלה נפטרה בשנת 1964 ממחלת לב. בשנת 2007 התקבלה בעיריית תל אביב החלטה לקרוא רחוב על שמה ביפו. בין תלמידיה נמנים נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש, הסופרים יורם קניוק ואייל מגד, המוזיקולוג פרופסור יהואש הירשברג ויו"ר מרצ חיים אורון (ג'ומס). [Y-net].
ס. נידח: וישנם עוד כמה סופרים שהיו תלמידיה כמו משה דור, יעל דיין, יואל הופמן, יורם (פיצי) מאיר ואהוד בן עזר, שגם הקדיש לה את ספרו "אין שאננים בציון" ("זכר למחנכת טוני הלה", "אופקים", "עם עובד", 1986); וכן מקבלי פרס ישראל: האדריכל רם כרמי ופרופ' רינה שפירא (בתו של שרגא נצר), ובוגרים ובהם הפרופסורים שאול פוגל, ציפורה גרומט; וכן למדו בתיכון חדש פרופ' חמי גוטמן, האדריכלית עדה כרמי, חב"ש – פרופ' חיים בן-שחר, הפרופסורים רן שחורי ושלמה אהרונסון, הבמאי יצחק ישורון (צפל), הח"כ, השר וראש העיר לשעבר רוני מילוא, האדריכל רפי לרמן, עו"ד אנוש בר-שלום ז"ל, הצייר-הפסל דני קרוון, ועוד רבים אחרים וטובים – ומי אם לא כלת פרס נובל פרופ' עדה יונת, שכאשר עברה עם אימה מירושלים לתל-אביב לא היה באפשרותה לשלם שכר-לימוד וטוני קיבלה אותה (זה היה בית-ספר פרטי!) ללא תשלום בתנאי שתתמסר בחלק מזמנה לעזרה לילדי העולים החדשים. היתה לה טביעת עין מרחיקת ראות, לטוני! – ורק במקרה שלנו טעתה טוני, כי קיבלה אותנו לשביעית, בתשלום מלא, למרות שלא היה לנו ציון בהתנהגות כי בשישית גירשו אותנו מגימנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה.
אחותה של טוני, אֶרְנָה, היתה מורה לגרמנית באוניברסיטה העברית בירושלים, ונשואה לוורנר קראפט, מאנשי חוגם של מרטין בובר וגרשם שלום; קראפט כתב כל ימיו בגרמנית, הרבה על קאפקא ושיחות עם בובר, והיה מירושלים אחד מחוקרי הספרות החשובים בגרמניה וזכה שם להערכה רבה – והכול מדירתו הצנועה בקומת הקרקע ברחוב אלפסי בירושלים, שבהיותו דייר בה כתב אהוד בן עזר את "אנשי סדום" (בשנים 1965-1966) וגם היה נפגש לעיתים קרובות עם גוסטב שבא לבקר את גיסתו וגיסו, ומדבר עברית בעזרת מילון גרמני-עברי.
"תיכון חדש" נוסד כקואופרטיב של מורים, ותחילתו היתה בבניין ברחוב הירקון, מול מלון דן לערך.
* מה שלום הביצים הקטנות והזין הגמדי של ברנרד מיידוף, שלא סיפק אפילו את המאהבת היהודייה שלו, שריל ויינסטיין, שהשקיעה אצלו את כספה הפרטי ואת כספי "נשות הדסה" שעליהם הופקדה – אבל החזירה לעצמה את ההפסד מרווחי הספר החושפני שכתבה עליו?
* האם המפגש המתוקשר של ליאונרדו דה קפריו עם בר רפאלי בפסטיבל הסרטים בברלין נובע ממניעים רומנטיים או הוא עיסקה יחצ"נית מתוזמנת היטב שנועדה להגביר את הכיסוי התקשורתי לסרטו החדש?
* מעודי לא התפעלתי מחנה ארנדט והסתפקתי בדעתו של גרשם שלום על אודותיה, ואולם למקרא ביקורתו של שלמה אבינרי על תרגום ספרה "יסודות הטוטליטריות", שהופיע עתה בתרגום עברי בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ("ספרים", "הארץ", 17.2.10) – התמלאתי פליאה.
הייתכן שהאישה היומרנית הזו, חסרת הידע ההיסטורי המקיף והמדוייק – הצליחה כל כך להתפרסם בעולם ולעורר ויכוחים אינטלקטואליים? והלא החלק המדהים ביותר בספרה, לדבריו של אבינרי הנאמנים עלינו – הוא הבורות התהומית שלה בכל הקשור לאנטישמיות המודרנית ולתולדות העם היהודי.
הקוראים דבריו אלה – הוא כותב בביקורתו, "אולי לא יתפלאו על כמה נימים שהופיעו מאוחר יותר ב'אייכמן בירושלים'. הם עשויים בכל זאת להיות מופתעים מתיאור אווירת המשפט המופיע במכתב ששלחה ארנדט לקרל יאספרס: 'בראש, השופטים – מיטב יהדות גרמניה; מתחתם, התובע – גאליצאי, אך בכל זאת אירופאי. הכל מאורגן על ידי השוטרים, הממלאים אותך חלחלה, מדברים רק עברית, אבל נראים כערבים... ובחוץ, האספסוף האוריינטלי, כאילו היית באיסטנבול או באיזו ארץ חצי-אסיאתית אחרת.'"
"ייקית" יהירה וגזענית כבר אמרנו? אכן, היה כנראה בימי המשפט צדיק אחד בירושלים האסיאתית, גרמני כמובן, אדולף אייכמן.
* למקוננים על מבצעי ה"ארבעה במאה" של רשתות הספרים גם לגבי ספרים חדשים, כדאי להסביר שבסכום שעולות מודעות הענק היקרות והרגילות בעיתונים וגם ברדיו – אפשר למכור בזול אפילו אלף עותקים של ספר חדש במבצע "ארבעה במאה" ועדיין זה יהיה, לתפוצת הספר החדש – מבצע פרסום אפקטיבי וזול הרבה יותר מהמודעות הבזבזניות, שלא פעם הסופרים עצמם נדרשים או מתפתים לממן אותן.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,235 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-124 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
* * *
* יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
* * *
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,019 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,218 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל