גיליון מס' 521

יום י"א באדר

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א באדר תש"ע, 25 בפברואר 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יוסף-חיים ברנר: תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי.

יוסף טרומפלדור הופשט ערום ודוד בן-גוריון נשדד והציל הבראונינג.

[מפי אסתר ראב]: טרומפלדור בדגניה, מרים את אסתר בידו האחת.

עמוס גלבוע: והיה אם השמאל היה בעד זכות בחירה בחו"ל! [ציטוט]

דוד מלמד: ארון-הספרים הפתח-תקוואי. [על ה"מדריך" החדש].

יצחק שויגר: "פאוסט" באופרה הישראלית.

אביבה גוֹר-שילֹה: "והיא הַפּעימה" [על ספרה החדש].

עמוס כרמל: חריגה מזיקה [על המדען הראשי של משרד החינוך. ציטוט].

יוסי גמזו: בְּדוּבְּרוֹבְנִיק.

אורי הייטנר: 1. עוצמתה של הנהגה קהילתית. 2. האחד שהרחיק ראות –

 יגאל אלון. 3. כמוצאי שלל רב.

איליה בר-זאב: פגישות במסמיה (שיר).

חנוך מרמרי על יצחק לאור [ציטוט].

אבא מחרבֵּן אימא עושה אֶאֶה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

אלישע פורת: תשובה לליטמן מור על סוצקובר.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן,

בהוצאת ביתן, 1985, מחברת רביעית, המשך 2.

אוריה באר: השחקן שהלך לעולמו – על יהודה קדמון ז"ל.

תקוה וינשטוק: שלוש הנשים בחייו של אלתרמן.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

ד"ר דוד סיון: הביקורת של יוסי שריד. // צפירה יונתן: דעתך מאוד חשובה לי.

* * *

יוסף-חיים ברנר

תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי

בי"א באדר תר"ף, 1920, נפלה תל-חי שבגליל, ונהרגו יוסף טרומפלדור וחבריו. ההספד של ברנר, שנתפרסם באותו חודש, הוא הצהרת ה"אני מאמין" שלו בדבר לידתה של הגבורה העברית החדשה:

מיטב-דמינו. לפני בני-עוולה נשפך מיטב-דמינו.

אשר יגורנו ואשר לא יגורנו – בא עלינו. מכה אנושה הוכינו.

תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנישארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש – הראו גם היכן הלב הזה. ואנחנו? אנחנו המפוזרים, החלשים – היאמר מעתה כל חלש בנו: גיבור אני! – ויהיה לגיבור?

תל-חי. לב-ישראל חי. אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו לחיות עם דופק הלב הזה עד הנשימה האחרונה? הבאנו כולנו בחדרי-ליבנו בימי הזעם האלה, אשר לא מהר יעבורו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרות-הזרוע:

– 'טוב למות בעד ארצנו' –

טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו.

("תל-חי", תר"ף, 1920, אדר, החתימה: ב., "האדמה", שם, כרך ב, עמ' 176-175).

* * *

יוסף טרומפלדור הופשט ערום

ודוד בן-גוריון נשדד והציל הבראונינג

מפנקסי סופר על-זמני מר אלימלך שפירא

חי בצריף דל במושבה על גדת הירקון הדרומית

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 18 מיום 22.3.05

בחודש ינואר 1920, שבועות אחדים לפני י"א באדר תר"פ, הלכו מר יוסף טרומפלדור וחבריו לחָמַרָה (נקודת-היאחזות יהודית זעירה, שבה הוחזק שנים אחדות קודם לכן מר יוסף לישנסקי ובסמוך לאותו מקום חברי "השומר" ניסו להורגו, הוא נפצע וברח, נתפס בוואדי-רובין ונתלה בכיכר המארג' בדמשק) – כדי להציל חפצים ונשק מנקודה זו, שניטשה בלחץ המאורעות. כשהגיעו מר טרומפלדור וחבריו לחמרה והחלו מאספים אי-אלו חפצים, לא הרגישו, שהקיפה אותם חבורה לא קטנה של בדווים מזויינים, שדרשו מהם לפשוט את בגדיהם ולמסור להם את נשקם. מר טרומפלדור, שהיה מזויין באקדח מאוזר, אמר תחילה להתנגד להם, אך בראותו שלשווא הדבר, השליך את אקדחו. השודדים התקרבו אליהם והפשיטום. ערומים – וחגורי-שק שבו לתל-חי. המקרה עשה רושם רע על מר טרומפלדור: "הכול ראיתי בחיי: הורגים, שוחטים, אולם אין פושטים בגדים. במנהג ברברי כזה אני נתקל בפעם הראשונה, עוד טוב שהצלחתי להציל את המאוזר..."

(מתוך: "מחיי יוסף טרומפלדור", קובץ רשימות וקטעי מכתבים. הביא לדפוס מנחם פוזננסקי. מהדורה ראשונה, יפו תרפ"ב, 1922. מהדורה שלישית, הוצאת עם עובד, תל-אביב, תשי"ג, 1953. עמ' 321-322. וכן מצוטט ברשימה "מחיי יוסף טרומפלדור" במדור "ספרי דורות קודמים" מאת ידידי הצעיר מר א. בן עזר, "הארץ", "תרבות וספרות", 25 בפברואר 1972).

בתוך חיפושיי לאתר את מקור הסיפור בדפוס, למרות שחרות היטב בזיכרוני כאילו התרחש אתמול, מצאתי סיפור אבטוגראפי שאירע בימי נעוריי למר דוד בן-גוריון בקיץ 1909, ושעליו סיפר במכתב לסופר אהרון עבר-הדני:

"אני החלטתי לעזוב סג'רה וללכת לעבוד ליבניאל. לקחתי כל חפציי, שנתכנסו בסל קטן שנשאתי בידי, והלכתי ברגל יבניאל מזויין בבראונינג. זה היה בבוקר. קרוב לשרונה, בין כפר-קמא ובין יבניאל, פגשני רועה בדווי וביקש אש. אמרתי לו שאין לי. נתקרב אליי לתפוש הבראונינג. יכולתי בנקל לירות בו, אבל זה היה קרוב לכפר הערבי סרונה, והחלטתי לא לירות והתאבקנו זמן רב. שנינו נפלנו ארצה, פעם הוא עליי ופעם אני עליו. מאמציי היו מכוונים לשמור על הבראונינג. פתאום הוציא שברייה – סכין בדווית עקומה, – והיכה על ידי השמאלית שאחזה בסל חפציי. הסל נפל מידי, הוא תפס אותו וברח."

("קורות", ירחון לידיעת העבר, נובמבר 1971, עמ' 15. שב ונדפס בספר של ידידי הצעיר מר א. בן עזר "ברנר והערבים", "אסטרולוג" 2001, עמ' 85).

* * *

[מפי אסתר ראב]

טרומפלדור בדגניה, מרים את אסתר בידו האחת

בשנת 1913 שהה יוסף טרומפלור בדגניה ונמצא בה עד אשר עזב את הארץ בקיץ 1914. בואו לקבוצה קשור היה בהתרבות מעשי הריגת שומרים בגליל בידי ערבים. יומיים לאחר הריגתו של משה ברסקי, נהרג יוסף זלצמן בשדות כנרת, ובדצמבר 1913 נהרג בסג'רה השומר יעקב פלדמן.

על בואו של טרומפלדור לקבוצה מסופר בקובץ "דרכה של דגניה":

נכה-מלחמה, גידם בשמאלו, עש בעבודות הקשות ביותר, בעידור, בחריש, בהעמסת אלומות בקילשון, פנים רציניים, חמורים – וצחוק של ילד תמים. אוסיה קראנו לו, משכמו ומעלה גבוה מכולם. הוא אהב את דגניה, וחזה בה את הקומונה בטהרתה. לא ראה, או התעלם מחולשות קטנות. קשה היה לו לסגל לעצמו את השפה, אך דיבר עברית בעקשנות ובמאמצים רבים.

אסתר תיארו בפניי כיצד עמדה יום אחד בשמלתה הארוכה, המהודקת בחגורה, והתבוננה באוסיה המעמיס קש, או חציר, על העגלה, כשהוא מחזיק את הקלשון בידו האחת. כאשר ראה את מבט ההשתאות, ואולי הסקרנות, על פניה של בת-האיכרים הצעירה והרזה, ניגש אליה בחיוך, תפס בחגורתה והרים אותה אל-על בתנופת ידו אחת, להראות לה!

"ראיתי את טרומפלדור בבואו," היא חוזרת ומספרת לדפנה אלון, "אני זוכרת יום אחד, כשעבדתי בשדה, ראיתי איש מרים בידו האחת קלשון ענק ומעמיס חבילות על עגלה, נדהמתי מכוחו. כשהבחין בי קרא אליי, אחז בחגורתי והניף אותי למעלה, לשמיים... אסתר ראב צוחקת," מוסיפב וכותבת דפנה אלון, "וכשהיא צוחקת יש לה פני נערה צעירה. היא יושבת מולי במכנסיים וחולצה רקומה. אישה בהירה, כסופת-שיער, מתרגשת ומרגשת."

על העברית של טרומפלדור אמרה לי אסתר שהיתה מעורבת במילים רוסיות, ובקבוצה נהגו לצחוק על צורות-הדיבור האופייניות לו כגון – "הקיבה כואבת לי," או – "אני פרי קפצתי," – פרי היא קידומת ברוסית המראה על פעולה חוזרת, שבת וקפצתי, או – קפצתי מעל.

מתוך "ימים של לענה ודבש", ספור חייה של המשוררת אסתר ראב מאת אהוד בן עזר. עם עובד, 1998. 599 עמ'. עמ' 186-187.

* * *

עמוס גלבוע

והיה אם השמאל היה בעד זכות בחירה בחו"ל!

הימין בישראל (למעט ש"ס) חושב שישראלים הנמצאים בחו"ל יצביעו ברובם עבורו, ולכן הוא  תומך בחוק אפשרי שיעניק להם את זכות ההצבעה, במיגבלות שונות. גם השמאל חושב ככה ולכן הוא מתנגד נחרצות לכל חוק בנידון. הנושא נדון כבר ציבורית מזוויות שונות, וברצוני להוסיף זווית נוספת.

הבה נניח שהמצב היה הפוך, והשמאל היה חושב שרוב אלו שבחו"ל יצביעו בעדו ולא בעד הימין–  האם היה מתנגד לחוק? – לדעתי לא, ואני שם עצמי כאיש שמאל ומנסה לדמיין את נימוקיו וטיעוניו, ברמה העקרונית, בעד החוק ונגד הימין.

כמבוא, הוא היה מביא כמה ציטוטים של איזה פילוסוף צרפתי, ששמו מוכר רק ליודעי ח"ן אינטלקטואלים, ואם היה מוצא כמה ציטוטים  טובים מאפלטון הוא היה מגישם בחדווה. לאחר מכן הוא היה פורש את שלל טיעוניו המנומקים.

ראשית לכל – החוק. חוק הבחירות, היו  אומרים פרשניו המשפטיים באקדמיה ובתקשורת, אינו קובע בשום אופן שזכות הבחירה לכנסת נתונה רק לאזרח שחי בתוככי מדינת ישראל הריבונית, או נמצא בה ביום הבחירות. זכות הבחירה על פי לשון החוק נתונה למי ששמו מצוי ברשימת הבוחרים בקלפי מסוימת, וקלפי זאת יכולה להימצא גם מחוץ לשטחה הריבוני של מדינת ישראל. לכן , למשל, כל האזרחים המצויים בהתנחלויות שבשטחי הכיבוש, שהם מחוץ לשטחה הריבוני של מדינת ישראל, מצביעים לכנסת! – אם אנשי הימין מתנגדים להצבעה של הישראלים בחו"ל, הרי שהם צריכים באותה נשימה להתנגד להצבעת אנשי ההתנחלויות!

שנית, היו שופרותיו זועקים, זכות ההצבעה לכנסת היא הזכות  הפוליטית הכי חשובה של האזרח הישראלי, ושל כל אזרח במדינה דמוקרטית. לבוא ולשלול זכות זאת מאזרח ישראלי זו אפלייה בוטה, זהו אי-שוויון הזועק לשמיים, זו ממש גזענות. לא רק זאת, השלילה הזו עומדת בניגוד מוחלט לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כבר פסק בג"ץ וחזר ופסק בדבר קדושתו של חוק יסוד זה. רק ימין סהרורי יכול לעלות על דעתו לפגוע בכל  הערכים הללו  בשל שיקולים פוליטיים צרים; רק במישטרים אפלים יכולים  לבוז כך לערכי השוויון וכבוד האדם וחירותו.

שלישית, יאמרו חכמיו, צריך להבין שבעולם הגלובאלי שלנו, בעולם שבו הלאומיות נמצאת בנסיגה, בעולם של "הרשתות"– אין חשיבות למקום בו נמצא האזרח. הגישה שהימין מפגין היא גישה לאומנית צרה, פשיסטית ומיליטאריסטית. מאות קצינים ישראלים במילואים יצאו בהודעה שהם הקדישו את מיטב שנותיהם להגנת מדינת ישראל וסבורים לכן כי זכות הבחירה שמורה רק לאלו השותפים למאבק היום-יומי  לקיומה לעתידה של  המדינה. אז אנו עונים להם: ישנם עשרות אלפי צעירים הנמצאים עכשיו בחו"ל, וגם הם נלחמו למען המדינה, ועוד יילחמו; גם הם פעלו למען המדינה בהפגנות למען הזכויות לפלסטינאים; גם בחו"ל הם תומכים במאבקים למען זכויות אדם, באשר הם. באיזו סמכות אתם רוצים למנוע מבחורים ישראלים נהדרים אלו את זכותם הבסיסית והאלמנטארית? כשם שאנחנו  נשכב על הכבישים על מנת למנוע שלילת זכות הבחירה מכל אלו שלא שירתו בצה"ל או שלא משלמים את מיסיהם  ושחיים במדינת ישראל, כך נאבק למען אזרחינו בחו"ל. ובכלל, למה הימין אוהב כל כך לקבל כספים מאזרחים ישראלים בחו"ל עבור התנחלויות, ומתנגד שהם יקבלו את זכות ההצבעה?

כמיטב דמיוני, אני משער שאת המניפסט שלהם אנשי השמאל היו מסיימים בטענה שבמדינה כזאת מקרתיסטית קשה להם להתבטא.

 נדפס לראשונה בעיתון מעריב מיום 21.2.10

אהוד: ויש לשער שאת המודעות הענקיות שלהם בעיתונים היו מקשטים השמות של "החשובים" מה"שמאל" ואילו המימון היה בא מהקרן לישראל חדשה.

* * *

שפע ברכות להדרה ליום הולדתה הממשמש ובא

ולכל השבט המפואר שהקימה

יחד עם יורם בעלה

אשר לו מגיעה תודה מיוחדת

על תרומת מקטרות ישנות לסופרים קשישים

* * *

דוד מלמד

ארון-הספרים הפתח-תקוואי

מסתבר שרחובות הם לפעמים געגועים למושבה.

לפני מיספר שנים יצא-לאור מדריך הרחובות של תל אביב-יפו בהוצאת "מלוא" ובעריכת יחיעם פדן. קראתי בו והתרשמתי מן המפעל: כל רחובותיה של תל-אביב מתועדים בסדר אלפביתי ולכל שם הסבר קצר וממצה על האישיות או המילים שבשמות הרחובות. היו בו שמות של גדולי האומה, ראשי הישוב, אישים שפעלו בתל-אביב, ואחרים. היו בו גם מונחים ומילים מאוצר השפה העברית שעל שמם נקראו רחובות, וביניהם שובצו סיפורים שמאחורי חלק מן השמות.

אבל כל אדם קרוב אצל עצמו. עתה יצא-לאור המשכו של המפעל. (יחיעם פדן, פתח תקווה – מדריך הרחובות, הוצאת מלוא, עורך ראשי: יוסף אלקוני). קראתי גם בו, ואני מודה כי התרגשתי יותר מאשר בקריאת מדריך הרחובות התל-אביבי. כי הרחובות בפתח-תקווה הם עבורי לא רק אנציקלופדיה והיסטוריוגרפיה. הם תבנית נוף מולדתי, ערש חוויות ילדותי ונעוריי, והיפים שבזכרונותי.

שמותיהם של ראשי האומה המופיעים במדריך הפתח-תקוואי כוללים את תמצית קורות-חייהם, כמו במדריך התל-אביבי. עליהם מתוספים אנשי פתח-תקווה, מייסדיה, בוניה ולוחמיה, חלקם ידועים ורבי-מעש, חלקם ידועים פחות. השאלה למי "מגיע" רחוב ולמי לא אינה מעניינו של המדריך. הוא מתייחס אל הרחובות הקיימים, כולל רחובות על שם עסקני-ציבור, קבלנים, ואנשים שיש להם משפחות אוהבות ומקושרות.

פתח-תקווה התברכה בסופרים, משוררים וחוקרים רבים שנולדו בה או גרו בה, וגם אחרים שכתבו עליה ספרי היסטוריה, פרוזה ושירה. כל אלה יכולים לאכלס ספרייה לא-קטנה.

אבל עבורי רחובות פתח-תקווה הם יותר משמות ושלטים ומראי-מקום. חיים-עוזר (גרודז'ינסקי) היה רב וגדול בישראל, וברחוב הנושא את שמו ראיתי את אוויר העולם. מוהליבר היה רב דגול ואוהב ארץ-ישראל, אך גם שם הרחוב שבו גרו סבי וסבתי האהובים. ה"חפץ-חיים", גם הוא מגדולי התורה, היה שם הרחוב שבו גרו הוריי. וכשאני עובר ברחובות הללו אני מנסה להתעלם מן המראה שיש להם היום ולראות בעיני-רוחי את המראה שהיה להם בעבר. געגועיי שמורים למראה שאינו קיים עוד.

לאורך השנים אני נקרע בין השמחה על היותה של פתח-תקווה עיר גדולה שבה חיים למעלה ממאתיים-אלף תושבים ובין הצער על האינטימיות המשפחתית של פתח-תקווה הישנה והקטנה שאיננה עוד. אני מצר על מחדלי השימור של רבים מאתריה ההיסטוריים שנמחקו. אני מצטער על מראה מרכז העיר שהפך לריכוז של באזארים וחנויות-בגדים. קשה לי להתרגל לעמודי-הברזל נושאי השלטים חסרי-החן שננעצו במדרכותיה.

מדריך הרחובות של פתח-תקווה תורם תרומה משלו לתיקון מסויים של המצב. הוא מסביר את שמות הרחובות והכיכרות, מביא סיפורים קצרים ומרגשים בתולדותיה, ומציב יד למה שקיים ולמה שהיה ואיננו.

תל-אביב ידעה לערוך חידון-לנוער בהמשך למדריך רחובותיה. פתח-תקווה צריכה ללכת בעקבותיה. אך לא רק חידון. מדריך זה חייב לתפוס את מקומו בכל בית בעיר, ותלמידי בתי-הספר צריכים ללמוד באמצעותו על המקום שבו הם גרים.

זה המעט שניתן לעשות לשימורה של פתח-תקווה הישנה ולהכרתה של פתח-תקווה העכשווית, לפחות על גבי הנייר.  מרבים לדבר היום על "ארון הספרים היהודי". לצדו או בתוכו יש גם "ארון ספרים פתח-תקוואי", המצוי אצל אלה מבניה שאספו ספר אחר ספר הנוגע לאם-המושבות. "פתח תקווה, מדריך הרחובות" צריך לפרוץ מן המעגל המצומצם של ותיקיה אל המעגל הרחב של כל תושביה.

* * *

יצחק שויגר

"פאוסט" באופרה הישראלית

אתמול  [20.2.] הייתי  באופרה "פאוסט" במשכן האומנויות. היה מאוד יפה.

לא באמת? גם אני הייתי.

אז איך לא ראיתי אותך?

ישבתי גבוה.

אני דווקא ישבתי שורה 5 למטה באולם. קיבלתי כרטיסים ממישהו שלא הלך.

וואלה. אז ישבת במקום שכאילו רואים את הלבן בעינים של הזמרים.

לא. את הלבן בעיניים לא ראיתי, אבל את הציציות של הבחורות ראיתי טוב.

כן, מה את אומרת. זה פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה באופרה. בחורות ערומות.

למה בחורות. היתה רק אחת בהתחלה. זה היה בהתחלה כאילו להביא לו את החשק על מרגרט.

לא. את לא שמת לב. היתה גם עוד אחת בסוף, כשהשטן הראה לו את החיים המשוגעים שעושים בגיהינום עם כל הבחורות אז היא נתנה עוד הופעה עם הציצים בחוץ.

ככה זה. בהפקה צרפתית. הכול מותר. שמת לב ששרו בצרפתית. אם זה היה בעברית כמו ב"הילד חולם",  אז הבחורות היו מתלבשות כמו שצריך בלי ערום ובלי בטיח. גם הרקדניות הראו קצת את התחת.

ככה זה בהפקה צרפתית. יש להם שיק צרפתי שאין לאף אחד. תראי את הבחורות שהראו שם בגיהינום. כל אחד ממש גן עדן.

כן, מה את אומרת על זה. זה כאילו עושים פרסומת לשהידים. קודם כל אנחנו צוחקים עליהם שאומרים להם שהם יקבלו 72 בתולות. ועכשיו אנחנו מראים להם, לא רק בתולות  תקבלו, אלא גם חתיכות על.

על מה?

חתיכות על, כמו ב"ליגת העל".  את לא זוכרת שהוא הראה לו את קליאופטרה.  כבר אלפיים שנה שהיא עזבה את העולם ועוד מציגים אותה בתור זיון על. זה ממש בושה לצעירות, איפה מרלין מונרו איפה מרלן דיטריך?

את ממש סתומה. כשגתה כתב את זה, לא היו מרלן דיטריך ומרלין מונרו.

אז מה. וכדור פורח היה? אם באופרה הישראלית השטן יכול לרדת בכדור פורח יחד עם הקליינט שלו כדי לעבוד על מרגרט אז אפשר גם להחליף את הבחורות. גם הבגדים לא היו בדיוק  מהזמן של גתה. זה הכול עניין של עיבוד והפקה. אם רוצים משהו מודרני אז אפשר לעשות מה שרוצים.

 זה לא עניין לעשות מה שרוצים זה עניין של טקסט ורעיון. המחזה  התעסק בנפש האדם. על הדוקטור פאוסט שמכר את נשמתו לשטן כדי להיות יותר צעיר.

מה פתאום לא הבנת זה היה כולו על הנצרות והיהדות?

סליחה? את ממש דפוקה. מה, ישנת בזמן האופרה? את לא זוכרת שהוא ביקש מהשטן להיות צעיר מחדש ובגלל זה הוא נתן לו את נשמתו?

לא. את ישנת. זה לא העיקר. מה, העיקר בחיים זה הזיונים? בגלל זה בנאדם מוכר את נשמתו לשטן?  נראה לך? את לו זוכרת שהשטן התחיל לאיים על האנשים בזמן שהוא איים על האח של מרגרט שהוא יהרוג אותו ושבר לו את החרב? ואז הם שמו את הצלב מולו והשטן ברח. את זוכרת? אז מה זה היה? זה בושה שבמדינה של היהודים, אחרי שאלפיים שנה רוצחים אותנו ועוד גירשו אותנו מספרד בגלל האינקויזיציה בגלל שאנחנו יהודים  אז הם מנפנפים ושמים את הצלב בשביל לגרש את השטן. זה שיא השיאים. להראות את הצלב על במה בתל אביב ואת הכוח שיש לו! תאמיני לי לא יכולתי להסתכל על זה. זה הכול בגלל שהשמאלנים מנהלים את מוסדות התרבות. היהודים האמיתיים נמצאים בשטחים ומגנים עלינו ואין להם זמן לשטויות.  ואלו פה  נותנים להם תקציב לא מוגבל אז הם מביאים את המיסיון מצרפת.

תגידי, את על כדורים. אולי תתני לי כמה. מאיפה בא לך המיסיון פה?

את לא ראית. מה היתה התמונה האחרונה באופרה?

 כן, שמרגרט היתה בבית הסוהר והשטן נסה לשחרר אותה והיא לא רצתה.

נו, אז את זוכרת? שהראו את מרגרט בבית הסוהר ועם התמונה של השמיים והאור והיא מחזיקה את התינוק. נכון?

נו אז מה?

נו את לא מבינה. זה לא נראה לך כמו MADONA CON BAMBINO"" – זאת מריה! מריה – מרגרט – לא מצלצל לך אותו דבר. והיא מופיעה  עם התינוק שלה על הידיים. כאילו  האימא   של ישוע הצדיק שלנו, שנולד יהודי ומת יהודי ומאז דופקים ליהודים את הצורה. ואת יודעת מה. פה לפחות הם סוף-סוף מודים שמריה לא התעברה מרוח הקודש כמו שהם אומרים, אלא עם הפאוסט. אמנם מניאק. אבל בשר ודם ולא איזה רוח הקודש.

אני מוכרחה לומר לך שלא חשבתי על זה. אני כולה באתי לשמוע את האופרה. רציתי לשמוע את השירים ולא את העלילה. והם דוקא שרו יפה ביחוד מריה, אופס סליחה, התכונתי למרגרט.

כן אבל פה היתה עלילה רצינית כזאת וגם כבדה. לוקחים אותך בשבי לארבע שעות ודופקים לך בראש כל מיני רעיונות. אז בסוף זה נכנס. ואז כשזה נכנס את באה בביקורת. "זה קצת ארוך וקצת מתיש וקצת אנכרוניסטי" וכל מיני שטויות שאנשים אומרים כשאין להם משהו אינטליגנטי להגיד.

וַאלה. כל הכבוד לך.

* * *

אביבה גוֹר-שילֹה

"והיא הַפּעימה"

אֶת הַצִּפּוֹר הַחָפְשִׁיָּה

הַזֹּאת

אָסוּר לְכַנוֹת בְּשֵׁם

פֶּן יִשָּׁבֵר סוּגָרָהּ

וְאָנָה הִיא בָּאָה

אביבה גור-שילה (1933-2006) נולדה בריגה, לטביה, בתם של מרים ברנשטיין-כהן ומיכאל גור, שחקנים וממייסדי התיאטרון העברי בארץ. סבה של אביבה מצד אימה היה ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, שישב עם תיאודור הרצל בקונגרס הציוני בבזל ועלה עם משפחתו ארצה בשנת 1906. [ר' הפרק המרתק על פועלו כרופא בפתח-תקווה ב"ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. מרים, שגם עליה מסופר שם, היתה חברתה של אסתר. – אב"ע]. אביה [של אביבה] היה נצר לאנוסי ספרד, ונצר לגאון רבי אליהו מווילנה, הגר"א.

ב-1951 החלה אביבה גור-שילה לשחק בתיאטרון הקאמרי, בהמשך שיחקה בתיאטראות נוספים ואף על במות ברודווי. כמו כן עסקה בתרגום ובעריכת ספרים במשך חמש-עשרה שנה. בשנת 1952 לשחקן יצחק שילה, ובתם תמר שילה היא אמנית המתגוררת בעין הוד.

הקורא בקובץ השירים החדש-האחרון שלה "והיא הפעימה", קובץ מנופה, צלול ובהיר ביטוי, אינו יכול שלא לחוש כיצד מתמסרות המילים הנובעות מחוויות היחיד למרחבי נוף וטבע אדם, ונעשות מיקשה אחת בכוח מבט נפשי-רוחני הפועם בעדינות ובשבירות, ועם זאת אינו נמנע גם מן החושני, ומהכמיהה הארוטית, ובמקביל מהדהדת חוויית הבדידות, עצב קיומי וסופיות שאין אדם יכול לחמוק מהם.

יש משירי הספר "והיא הפעימה" שכבר ראו אור ב"צליל נודד", ספרה היחיד של אביבה גור-שילה אשר יצא בהוצאת "אלף". שירים רבים אחרים נמצאו במגירותיה כטיוטות. אלמלא נפטרה בטרם עת, היו ודאי רואים אור בכתבי-עת ובמוספי הספרות בהם נהגה לפרסם את שיריה, ומוצאים לבסוף את מקומם בספר שירים נוסף.

קובץ שירים זה ממיבחר כתיבתה הוא גלעד לזיכרה.

[בעקבות אחרית דבר מפורטת יותר בספר, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, 72 עמ']

איש

אִישׁ שֶׁכָּל כֻּלוֹ הוּא

כַּף יָדוֹ

וּשְׁאָר פָּנָיו

סָפִיחַ

שֶׁכֻּלוֹ

כַּף יָד וּבַמַּגָּע

שֶׁלָּהּ יָקוּם יִפֹּל

דָּבָר – דָּבָר

שֶׁכֻּלּוֹ אִישׁ וְקַו

אָפְקוֹ

וְהוּא כְּרוּחַ כַּף יָדוֹ

כַּף יַד רוּחוֹ

יְפַעֲמֵנִי

* * *

עמוס כרמל

חריגה מזיקה

המדען הראשי של משרד החינוך, ד"ר גבי אביטל, מכיר לכאורה את מגבלות סמכותו. עובדה, השר הממונה עליו הוא, מכוח החוק, יו"ר המועצה להשכלה גבוהה שחולשת במידת-מה על כל האוניברסיטאות והמכללות האקדמיות בארץ – ובכל זאת, אביטל אינו תובע לנהל את הפעילות המדעית של המוסדות האלה.

אבל למרבה התדהמה הוא חושב כי תפקידו כולל את האחריות לכל ההיבטים המדעיים של מערכת החינוך התת-אקדמית. מישהו שכח כנראה להסביר לו, בטרם המינוי שלו או בעקבות המינוי הזה – כי המדען הראשי של משרד החינוך מופקד רק על ניהול המחקרים שמתבצעים במימון המשרד או ביוזמתו ותכליתם להביא לשיפור פעילותה של המערכת, לא להמציא מחדש שום גלגל בתחומים אחרים.

אולי לא היתה זו שיכחה מקרית. יכול להיות שאילו היו ממניו של אביטל לתפקיד – ואפילו הוא עצמו – נזכרים בעניין הפעוט הזה, היה המינוי שלו מתבטל מראש. מה לעשות? התמחותו האקדמית היתה באווירונאוטיקה ובהנדסת טילים, ולא בחקר מערכות חינוכיות ושיטות הוראה. עצם העובדה שהוא לימד ברמה אקדמית, ואולי גם ברמות נמוכות יותר, אינה יכולה להיות תחליף למקצוענות הספציפית שאין לו. נכון שכל אזרח זכאי להביע את דעתו בענייני חינוך. נכון ששפתם של מחקרי חינוך מובנת לכל אדם נבון – בשונה מהשפות של המדעים המדוייקים (לרבות הנדסת הטילים), המובנות רק ליודעי דבר. ועדיין, אם משרד החינוך נזקק למדען ראשי כדאי וחשוב שיהיה זה לא מדען סתם. לא כימאי ולא נוירו-כירורג, אם להזכיר שתי דוגמאות בלבד – אלא מי שהתעמק בבדיקה של שיטות לימוד קריאה וחשבון, בעיות משמעת וכל שאר התקלות שרווחות במערכת.

כך או כך, בינתיים אביטל, חסר הכישורים האמורים, הוא המדען הראשי של משרד החינוך. בינתיים הוא חושב שתפקידו מחייב אותו "לבדוק את תוכנית הלימודים וספרי הלימוד" (בכל המקצועות?) – ובינתיים הוא גם מציג שתי הנחות יסוד – מוזרות בלשון המעטה – שינחו אותו בחריגה הזאת מתחום סמכותו.

הנחת יסוד אחת שלו אומרת שרעיון האבולוציה הביולוגית הוא עניין ספקולטיבי. "אם בספרי הלימוד יכתבו באופן מפורש שמוצא האדם מהקוף, ארצה שהתלמידים ייחשפו לדעות אחרות ויתמודדו איתן," כך הצהיר. תנוח דעתו הלא-מלומדת. בשום ספר שיכתוב מומחה אמיתי לביולוגיה (בלי התערבות של מדענים מתחומים אחרים) לא תיכתב שטות כזו – ולו רק מפני שחוקרי אבולוציה ראויים לשמם מדברים על אב קדמון משותף למין האנושי ולמכלול המינים של הקופים ולא על תהליך פשטני של מוצא האדם מהקוף. אבל איך תנוח דעתנו לגבי בדיקה פרימיטיבית כזו של תוכנית הלימודים וספרי הלימוד? איך לא נחשוש מכך שבעקבותיה ינסה אביטל לחשוף את התלמידים לדעות חשוכות בעניין גיל כדור-הארץ או תנועתו מסביב לשמש או קיומם של שדים ורוחות רפאים?

ואיך יכולה דעתנו לנוח מתפיסותיו הפנאטיות של המדען הראשי אביטל ביחס להשפעת הפעילות האנושית על מצב כדור-הארץ. ממה שפורסם בשמו – ולא הוכחש – מתברר שהוא בטוח שההשפעה הזאת זניחה. אין "גזי חממה", אין צורך במקורות אנרגיה חלופית ואין צורך למחזר שום פסולת. מה שמזכיר את הנזק הישיר העיקרי הצפוי ממעשיו. ספרי הלימוד יינצלו מן הסתם מפגיעתו הרעה אבל נטיית התלמידים לזהם את הסביבה כבר זכתה לעידודו.

אביטל כבר הצהיר בנחישות כי אלה דעותיו והוא לא ישנה אותן בגלל תפקידו. לא נותר אלא לשנות את זהותו של המחזיק בתפקיד הזה.

פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 23.2.10

אהוד: מפי הַיּוֹצְמַח הזה צוטט באחד העיתונים שהוא בכוונה "לא זורק את בקבוקי הפלסטיק למכלי המיחזור אלא לאשפה הכללית!" – אולי הכיפה שעל ראשו אינה מספיק אטומה כדי למנוע את התחממות מוחו עד לדרגה של אי-שפיות חלקית?

* * *

יוסי גמזו

בְּדוּבְּרוֹבְנִיק

בְּדוּבְּרוֹבְנִיק

חוֹגֵג הַזְּמַן הֲלוּם-הַשֶּמֶש

אֶת כְּלוּלוֹת הַהַרְדּוּפִים

בְּוָרֹד

וּבְלָבָן

דְּמוּיֵי בְּרוֹקָדָה –

וּצְלִיל פַּעֲמוֹנֵי הַקָּתֶדְרָלוֹת

מְנַפֵּץ

אֶת כּוֹסִיּוֹת-הַבְּדֹלַח שֶל הַבֹּקֶר.

תְּכֵלֶת צְלוּלָה.

שָמַיִם שֶל גְּלָזוּרָה.

הַרְבֵּה לִפְנֵי טִבּוּעַ אֶרֶץ זוֹ בְּיָם שֶל דָּם.

מִן הַחוֹמוֹת

(חָזֶה שָׂעִיר וּמְצֻלָּק שֶל צַלְבָנִים שְכוּרֵי-בִּזָּה מִן הַמַּלְכוּת הַוֶּנֶצְיָאנִית)

פּוֹרְחוֹת יוֹנִים וּבְלוֹרִיּוֹת שֶל שִׂיחֵי-פֶּרַע

וּבּוּגֶנְוִילְיוֹת שוֹתְתוֹת אָדֹם-אָדֹם

קוֹרְאוֹת תִּגָּר אִלֵּם עַל דּוּמִיַּת הַקַּיִץ

הַמִּשְתַּכְשֶכֶת חֲמִימָה

בִּדְבַש-הָאוֹר.

הַמַּיִם הַנּוֹשְקִים

אֶת אֲזוֹבֵי שְׂעַר עֶרְוַת

הַשּוּנִיּוֹת, אֵינָם גַּלֵּי הַיָּם הָאַדְרִיאָטִי

כִּי אִם חֵיקָן שֶל אַגָּדוֹת שֶאַדְווֹתָן

מְעַרְסְלוֹת בַּלָּאט

אֶת דּוּגִיּוֹת-חַיֶּיךָ.

עֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ.

אִמְּךָ, שֶאֵינֶנָּה

בְּשוּם מָקּוֹם מִלְּבַד עָמֹק בִּכְאֵב הַזִּכָּרוֹן,

חוֹזֶרֶת כָּאן שֵנִית, יָפָה כְּמוֹ פֶּרַח, לְדוּבְּרוֹבְנִיק,

שֶבָּהּ הֱיִיתֶם, גַּם אַתָּה וְגַם הִיא,

אַךְ אַף פַּעַם לֹא

יַחַד.

* * *

אורי הייטנר / שלושה מאמרים

1. עוצמתה של הנהגה קהילתית

אבני בליסטראות יודו לעבר פורום "תקנה" של הציונות הדתית, בעקבות פרשת הרב מוטי אלון, מן הכיוון המשפטיסטי. מי שמם? איזה כלים יש להם? גם תובעים וגם שופטים? מדינה בתוך מדינה? מדינת הלכה... מדינת יהודה... אין משטרה? פרקליטות? בתי משפט? מעל החוק? מתחת לחוק? ליד החוק? מכבסים את הכביסה בפנים... סוגרים את העניינים בפנים...

הביקורת הזו אינה צריכה להפתיע. היא ממש מתבקשת מאליה, כאשר האידיאולוגיה המשפטיסטית / חוקיסטית / פליליסטית / פורמליסטית / בג"ציסטית מועלית על ראש שמחתנו. שהרי אם "מלוא כל הארץ משפט", "הכל שפיט" וכו' – אין שום משמעות למה שאינו משפט: מוסר? קהילה? מנהיגות רוחנית? חינוך? מה זה?!

דומני שפעילותו של פורום "תקנה", מציב מראה מול המשפטיזם, ומאפשר לנו לבחון האם באמת המערכת הפורמלית המשפטית היא חזות הכל. האם יש לה הכלים הטובים ביותר להגיע להישגים הטובים ביותר למען החברה? מי שבעיניו המשפט לא נועד לשרת את החברה, אלא הוא ערך בפני עצמו, פטור מן הבחינה הזאת. אבל מי שרואה את טובת החברה – יש כאן קייס אמיתי לבחינה, האם ניתן להועיל יותר לחברה באופן שאינו משפטי דווקא.

על פי הביקורת המשפטיסטית, פורום "תקנה" פסול, כיוון שיש רק דרך אחת לפעולה נגד הטרדות מיניות, תקיפות מיניות ועבירות מין – להגיש תלונה למשטרה והנושא יתברר בבית המשפט. קיומו של הפורום פוגע בסדר הטוב הזה. האמנם?

ניתן לקבוע כמעט בוודאות, שאלמלא פורום "תקנה", איש מן המותקפים לא היה שוקל אפילו להתלונן. 90% מעבירות המין, בכל מגזר שהוא, אינן נילונות במשטרה. ככל שהפוגע הוא בעל מעמד רם יותר, כך הסיכוי שתוגש נגדו תלונה קטנה יותר. כאשר מדובר במנהיג רוחני כריזמטי, בתוך חברה שהוא אחד מאושיותיה, הסיכוי לתלונה אפסי. המותקף יאשים את עצמו, לא יעז להודות בפני עצמו שאכן האישיות הדגולה פגעה בו. ואם יודה בפני עצמו, לא ירצה לעמוד מול אותה אישיות. הוא תמיד יקח בחשבון שהתוקף יכחיש – ואז למי יאמינו, לי הקטן, החגב,  או לו הגדול, הענק? 99% סיכוי, שללא גוף כמו "תקנה", הפרשה כלל לא היתה מטופלת בדרך כלשהי, ולבטח לא היתה מגיעה למשטרה.

ואילו היתה מגיעה למשטרה, ונניח שהיתה מטופלת היטב – האם הקהילה הדתית לאומית היתה מאמינה לרב או למתלונן? וגם אילו הנושא היה מגיע לבית המשפט והרב היה מורשע – האם אז הציבור היה מאמין לשופט (בוודאי לנוכח משבר האמון בבית המשפט), או למתלונן? אולי הוא אף יראה בהחלטת בית משפט התנכלות? והאם ועד כמה עונש משפטי משמעותי ומרתיע, כאשר הקהילה על רבבותיה מאמינה לרב, מאמינה ברב, מאמינה שהרב נרדף, אולי שהוא נרדף בגלל השתייכותו ואמונתו?

ואילו היתה מגיעה תלונה למשטרה – האם בהכרח מדובר בעבירה פלילית שמקומה בבית המשפט? אם אין המדובר בקטין, ולא ביחסי מרות פורמלית – אין כאן עניין משפטי, גם אם המרות הבלתי פורמלית במקרה זה עלולה להיות משמעותית אלף מונים מכל מרות פורמלית. ואם, לפחות בחלק מן המקרים, כנראה שמדובר בעבירה (לכאורה) שחלה עליה התיישנות? במערכת המשפטית, מה שאינו פלילי – חוקי. מי שאינו אשם – זכאי. כך צריך להיות. אבל לא כל מה שאינו פלילי – מוסרי. והחוק הפורמלי אינו נותן מענה מספק לכל הבעיות. ומה רע בכך שיש מי ששוקל את התנהגותו של מנהיג רוחני, מחנך של אלפי ורבבות תלמידים, לא רק במאזני החוק, אלא גם במדד מוסרי? החוק עוסק בסף התחתון, של האסור והמותר, אך האתיקה והמוסר אמורים להעמיד רף גבוה יותר – רף ציבורי, חברתי, מנהיגותי, מוסרי, של הראוי ושאינו ראוי. מה טוב יותר מפורום של הנהגה רוחנית העוסקת בפן הזה?

פורום כמו "תקנה", המורכב מן הנבחרת הבכירה ביותר של אנשי הרוח, הציבור והחינוך במיגזר הדתי לאומי, לוקח על עצמו להתמודד עם בעיית ההטרדות והפגיעות המיניות של בעלי סמכות, ועושה זאת בכזו מקצועיות, בכזו רגישות, בכזו חכמה, בכזו תעוזה, ללא משוא פנים, ללא הנחות לרמי המעלה ביותר במגזר – איזו סיבה יש לצאת נגדו? העובדה שהפורום מאחד את בכירי הרבנים מכל קצוות הקשת הדתית והפוליטית בציונות הדתית, נותנת תוקף מוסרי אדיר לאמירה שלו. רק חסיד שוטה של הרב אלון יחשוד שלפורום כזה, בהרכב כזה, יכול להיות אינטרס כלשהו להעליל עליו עלילה. שום סוג של טיפול של מערכת החוק והמשפט, לא היתה יכולה להתקרב לאפס קצה האפקטיביות של הטיפול בידי פורום "תקנה". מי שרואה בחוק ובמשפט כלי לטובת החברה, ולא ערך בפני עצמו – איזו סיבה יש לו, שלא להעריך מאוד את הפורום ואת עבודתו?

הטענה שהפורום הזה מעיד על חרדיזציה של הציבור הדתי לאומי מופרכת מעיקרה. הרי מה שעשה הפורום הוא ניגודה המוחלט של התרבות החרדית. התרבות החרדית תעשה הכל כדי להכחיש, להסתיר, לגונן ולהשתיק כל טענה נגד רב. התרבות החרדית תרדוף את מי שיעז "לדבר סרה", כביכול, ברב. אכן, יש סממני חרדיזציה בציבור הדתי לאומי, אך פורום "תקנה" ואופן פעולתו מתמודד עם סממנים אלו ונאבק בהם.

התרבות החרדית לעומתית כלפי המדינה וגורמי החוק, ויוצאת להפגנות והתפרעויות קשות גם למען אברך שרצח את תינוקו או אם שהרעיבה את בנה. פורום "תקנה" אינו ממצב עצמו כלעומתי מול החוק, אלא להיפך, הוא עצמו הגדיר כדרך המלך את הגשת התלונה למשטרה. הוא מעודד את הפונים אליו להתלונן. נציגיו מדברים בציבור בעד התלונה. הוא מטפל בבעיות לצד החוק, הוא מטפל בסוגיות המוסריות שאינן בגדר החוק ובעיקר – הוא מטפל במקרים שבהם המתלוננים לא יפנו למערכת החוק, שהם מרבית המקרים. יתר על כן, הפורום עובד עם מערכת החוק, כפי שקרה במספר מקרים שטופלו בידו. וגם במקרה של הרב אלון, היועץ המשפטי לממשלה הקודם ואגף החקירות במשטרה שותפו במידע, היו בסוד העניין וגיבו את הפורום ודרך טיפולו.

מרגע שהפורום שיתף את היועץ המשפטי לממשלה, ודאי שאין כל מקום לביקורת עליו כלעומתי או חלופי לחוק. אם יש מקום לביקורת, היא על היועץ המשפטי לממשלה, שהשאיר את הנושא בטיפול הפורום. אך לדעתי, יש להצדיע ליועץ המשפט לממשלה, על תבונתו ורגישותו – הוא הבין שיש להעדיף את טובת העניין, את היכולת להגן על הקורבנות ועל הקורבנות הפוטנציאליים, על פני הפורמליזם המשפטי, ויש להשאיר את המלאכה בידי מי שישכילו לעשותה בצורה הטובה ביותר.

השוויתי את הטיפול של פורום "תקנה" לציבור החרדי, אך האם בציבור החילוני המצב טוב יותר? לפני כשבועיים פרסמה ב"חדשות בן עזר" אשכר אלדן כהן רשימה, בה סיפרה שלפני 20 שנה, בהיותה פעילה בשמאל הרדיקלי, נאנסה בידי סופר ואיש רוח חשוב. לטענתה, היא אינה היחידה, והדבר היה ידוע בכל הברנג'ה. ביום ו' האחרון התפרסם ב"מקור ראשון", מה שניתן היה להבין בין השורות ברשימה עצמה, שהאיש הוא הסופר יצחק לאור. אם כולם ידעו, למה לא קרה כלום? למה לא התלוננו במשטרה? למה לאלדן כהן לקח עשרים (!) שנה להתייצב ולכתוב על כך? ואם בקרב חוגי השמאל הרדיקלי היה מין פורום כמו "תקנה", לא היתה חברה זו תקינה ומתוקנת יותר?

האם שכחנו איך התייצבה הברנג'ה הפוליטית והעיתונאית לצדו של חיים רמון? האם אחרי התפוצצות פרשת קצב, התקשורת לא היכתה על חטא, שכל השנים "כולם ידעו" ולא נעשה דבר? האם חבריו עתירי הממון והכוח של קצב, לא התגייסו כדי לרדוף את המתלוננות ולהתעלל בהן? אז באיזו יומרה יכול הציבור החילוני לבוא בטענות כלפי פורום "תקנה"?

אילו החברה הישראלית היתה קהילתית יותר, והיו בה עוד מנהיגויות קהילתיות רבות עוצמה וחיוביות כמו מנהיגות הציונות הדתית, וניתן היה להקים עוד פורומי "תקנה" כאלה והפורומים היו נוהגים כפי שנהג הפורום הזה – החברה הישראלית היתה הרבה יותר טובה. שהרי המשטרה, החוק והמשפט – לעולם, לעולם לא יוכלו לתת מענה טוב כל כך לבעיית ההטרדות והפגיעות המיניות, כמו שנותן פורום "תקנה".

הציונות הדתית עוברת ימים קשים ומשבר נורא, אך אני מאמין שבסופו של דבר היא תצא ממנו חזקה יותר וטובה יותר, בזכות ההנהגה שנטלה אחריות, עמדה בפרץ וגילתה אומץ רב.

אני מקווה, שהמשבר יביא את הציבור הדתי לאומי לחשבון נפש אודות תופעות האדמו"ריזציה והגורואיזציה שפשו בתוכו. אני מקווה שהמשבר יביא את הציבור הדתי לאומי גם למחשבה פתוחה ונאורה יותר בנוגע לנטיות המיניות השונות של בני האדם, ובעיקר – בקרב בני הקהילה הדתית לאומית.

2. האחד שהרחיק ראות – יגאל אלון

מזה ארבעים ושלוש שנים, קרועה החברה הישראלית בוויכוח על "השטחים". "האם אתה בעד או נגד ההתנחלות בשטחים?... האם אתה בעד החזרת השטחים?" שאלות אלו הן שאלות יסוד של כל ילד שמתחיל לגלות עניין בפוליטיקה. השטחים. בה"א הידיעה.

השטחים – זו שגרת הלשון בציבוריות הישראלית, אולם המדיניות הישראלית תמיד התנגדה לה"א הידיעה הזו. מאז 67' קיימת מחלוקת בין ישראל למדינות ערב, סביב הנוסח של החלטת מועצת הביטחון 242. בעוד היגרסה האנגלית מדברת על נסיגה משטחים, הגרסה הצרפתית מדברת על נסיגה מהשטחים. ה"א הידיעה הזו היא סלע המחלוקת של הוויכוח הפרשני, ולא בכדי – המדיניות המסורתית של מדינת ישראל מבחינה בין חלקים שונים של השטחים, מצדדת בנסיגה מחלקם ומתנגדת לנסיגה משטחים אחרים.

ובכל זאת, דומה שהוויכוח הפוליטי והציבורי בדור האחרון, הוא בין שתי הגרסאות של גישת ה"אף שעל". גישת "הכל" – לא לסגת מאף שעל וגישת ה"לא כלום", לא להשאיר בידי ישראל אף שעל. שתי הגישות הללו פשטניות, רדודות ומתעלמות מהמורכבות הרבה של הסוגיה.

מי שהבין עוד בעיצומה של מלחמת ששת הימים את מורכבות הסיטואציה שיצרה המלחמה, היה יגאל אלון, שהשבוע אנו מציינים 30 שנים למותו. כבר ביום הרביעי של המלחמה ניסח את עקרונות תוכניתו – תוכנית אלון, אותה הגיש לראש הממשלה שבועיים לאחר שוך הקרבות. עוד בעיצומם של הקרבות, גיבש אלון את התפיסה בה דגל, בשינויים והתאמות, עד יומו האחרון, 13 שנים מאוחר יותר. כבר אז, עיצב אלון את התוכנית מרחיקת הראות, הריאלית ביותר והנועזת ביותר שעוצבה עד היום; התוכנית הנכונה ביותר גם לסיטואציה בה אנו נמצאים היום.

תוכנית אלון מציעה פשרה טריטוריאלית בין ישראל לפלשתינאים, על בסיס דמוגרפי. ההבחנה העיקרית בין סוגי השטחים, היא הדמוגרפיה. יגאל אלון, המצביא הדגול של מלחמת השחרור, שכאב את העובדה שישראל לא שיחררה את כל א"י המערבית עד הירדן וראה בכך בכייה לדורות; האיש שדגל בערכי שלמות הארץ שהיו המסד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, חינך והטיף לרעיון זה – דווקא הוא הציע, בשיא האופוריה של המלחמה, את חלוקתה של ארץ ישראל, למורת רוחם של רבים מחבריו. 

מה גרם למהפך הזה בעמדותיו של אלון? האם הנץ היה ליונה?

במלחמת השחרור, השטחים ששחררה ישראל התרוקנו מתושביהם הערבים. אלון סבר, בצדק, שמן הראוי לשחרר את יהודה, שומרון ועזה, בדיוק כפי שסבר שיש לשחרר את הנגב והגליל, מתוך הבנה שלא יישארו בהם כמעט ערבים, ולא תהיה בהם סכנה לאופייה היהודי של המדינה. מלחמת ששת הימים הסתיימה באופן שונה לחלוטין – רובם המכריע של הפלשתינאים ביש"ע נשארו במקומם. במציאות הזו הבין אלון שמימוש חזון שלמות הארץ מסכן את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולכן הזדרז להתאים את האידיאולוגיה שלו למציאות, והציע את חלוקת הארץ.

השינוי בתפיסתו של אלון, היה שינוי פרגמטי, שנבע מהמציאות החדשה, אך לא שינוי ערכי. אלון היה רחוק ת"ק פרסה מהגישות הרווחות היום ב"שמאל" הישראלי, הבזות לזכותנו על הארץ ורואות בכך, במקרה הטוב, סוגייה שאינה רלוונטית לשאלת עיצוב הגבולות.

יגאל אלון, בהציגו את תוכניתו לפשרה טריטוריאלית, ובכל הזדמנות עד יום מותו, הציג את זכותנו על הארץ כיסוד הראשון והראשי של תוכניתו. בנאום פרוגרמטי שנשא במועצת הקבה"מ ב-1973 הציג אלון את חמשת העקרונות שבבסיס המדיניות שעל ישראל לאמץ. הראשון שבהם היה "הזכויות ההיסטוריות של עם ישראל על א"י, הן הבסיס המוסרי". רק אח"כ הציג את ארבעת העקרונות הנוספים: "ב. גבולות בני הגנה, בכוחותינו – הם הבסיס האסטרטגי. ג. חברה דמוקרטית, מבחינה מדינית, חברתית ותרבותית – היא הבסיס הסוציאלי. ד. תהיה זו מדינה יהודית מובהקת ובה מיעוט ערבי, שווה זכויות מבחינה לאומית. ה. עלינו לכונן מפה שיהיה בה משום התחשבות בזולת ומשום פשרה סבירה מבחינה מדינית."

אלון לא ראה סתירה בין אמונתו היוקדת בזכותנו על כל ארץ ישראל, לבין נכונות לפשרה טריטוריאלית, לנוכח המציאות הדמוגרפית. במאמר "אסטרטגיה של שלום" שכתב ב-1973, שב והדגיש שהשיקול הראשון המנחה אותו הוא הזכויות ההיסטוריות של עם ישראל על א"י כבסיס המוסרי לכל מדיניות. אך הוא גם הדגיש ש"זכויות היסטוריות, גם אם הן כשלעצמן בסיס מוסרי איתן, אינן יכולות להנחותנו ולחייבנו בקביעת המדיניות האקטואלית בכל הנוגע למפת העתיד... בצדק חינכנו במשך דורות על עקרון שלמות הארץ, אך עלינו לזכור ששמירתו ללא סייג פירושה קיומו של מיעוט ערבי שכמותו תהפוך אותו לאיכות חדשה."

תוכניתו של אלון נעה בין המחוייבות למימוש זכותנו על הארץ, שבלעדיה אין לנו זכות לשבת בכל מקום שהוא בארץ, לבין המחוייבות שלנו למדינה בעלת ציביון יהודי ברור. אלון הבין היטב, שמדינה דמוקרטית אינה יכולה לספח שטחים מבלי להעניק אזרחות לכל התושבים החיים בהם. לכן הציע לוותר על השטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, אך התנגד בכל תוקף לוויתור על שטחי ארץ ישראל שאינם מאוכלסים בצפיפות. לוז תוכניתו לפשרה טריטוריאלית אינו הנסיגה מחלק מהשטחים, אלא דווקא קביעת השטחים מהם אסור לזוז בשום אופן, אותם יש ליישב באופן מאסיבי ושעליהם יש להחיל את ריבונות ישראל. כך הוא ראה את בקעת הירדן, את צפון ים המלח, את הר חברון ואת רצועת עזה. במרבית השטחים הללו אין פלשתינאים. בהר חברון מדובר רק ב-80,000 פלשתינאים, שאלון סבר שיש להעניק להם אזרחות, כיוון שמדובר במספר קטן יחסית, אך באזור חיוני מבחינה לאומית והיסטורית.

לגבי רצועת עזה, סבר אלון שיש לספחה, אך רק לאחר שהפליטים הפלשתינאים שהם רוב תושביה, ייושבו במקום אחר. אני מרשה לעצמי להעריך, שלנוכח העובדה שהרעיון של העברת הפליטים התברר כבלתי מציאותי, אלון היה מצדד מאוחר יותר בנסיגה ממרבית שטח רצועה עזה. באשר לירושלים – כאן ראה אלון את הזכות ההיסטורית כשיקול היחיד הרלוונטי, העומד מעל השיקול הדמוגרפי. "ירושלים רבתי", כתב במאמרו הנ"ל, "כששכונות עבריות ותיקות וחדשות סביב לה, חייבת, כמובן, להישאר מאוחדת תחת הריבונות הישראלית כאשר זכויות כל תושביה ואמונותיהם השונות, מובטחות בתכלית. ירושלים לא היתה מעולם בירה ערבית, בכל תולדותיה לא היתה מרכז לאומי לערבים. היא לא מילאה מעולם אצל שום אומה ודת את המקום שהיא ממלאה בלאומיות היהודית, בתולדותיו,  באמונתו ובמורשתו הרוחנית של העם היהודי."

טענתי שלוז תוכניתו לא היתה הנסיגה אלא דווקא ההתנגדות לנסיגה מן השטחים החיוניים, מבוססת אף היא על דבריו. בהציגו את תוכנית אלון, הוא הציג ארבע אלטרנטיבות: כינון שלמות א"י המערבית, א"י שלמה תוך הענקת זכויות אזרחיות מלאות לתושבים, נסיגה  משטחי הגדה למעט ירושלים, והצעתו – הפשרה הטריטוריאלית. את החלופה של נסיגה מלאה הגדיר אלון "הגרועה מכולן". בנאום בפני מרכז הקבה"מ בנובמבר 1967 הוא אמר: "אילו הברירה היתה א"י השלמה, תוך קבלת כל האוכלוסייה, לרבות הסכנה הדמוגרפית שבה, או החזרת חלק הארץ לממלכת עבר הירדן, אני מעדיף א"י שלמה, על הסכנות הדמוגרפיות שלה."

אולם גדולתו של אלון, היתה שלא קיבל את הברירה הדיכוטומית בין שתי האפשרויות הללו, אלא עיצב דרך שלישית, ריאלית מהאחרות.

כאשר הציע אלון את תוכניתו ב-67', הוא דגל במתן אוטונומיה לפלשתינאים. עם הזמן, הבין אלון שהדבר אינו ריאלי. כבר בשלהי שנת 70', במכתב לגולדה מאיר, בו שב והציג את תוכניתו, לא חזר על הצעתו לאוטונומיה, אלא דיבר על פירוז השטחים שישראל תצא מהם. המשתמע מכך, הוא נכונות לריבונות זרה בשטחים הללו. ככל שהגיע להכרה זו, כך החל להדגיש את הצורך בהחלת הריבונות המשפטית של ישראל על השטחים שיישארו בידיה, כפי שתבע באותו מכתב, ולא רק את השליטה עליהם, כפי שגרס קודם לכן. עמדתו בסוגיית הפתרון הראוי לאזורים הפלשתינאים השתנתה, אך העיקרון נשאר – אי שליטה על שטחים מאוכלסים בפלשתינאים ואי ויתור על שטחים ריקים מפלשתינאים. העיקרון היה ריבונות על מקסימום שטחי א"י אך על מינימום פלשתינאים. עיקרון זה קדם אפילו לשיקולים הביטחוניים, ולכן הציע לעגן את הירדן כגבולה בן ההגנה של ישראל, תוך נכונות לסגת מגב ההר המאוכלס בפלשתינאים, אף שמבחינה ביטחונית נטו, היתרון הטופוגרפי של השליטה על ההר גדול יותר. אלון הבין, שהמשמעות הביטחונית של הדמוגרפיה גדולה יותר משל הטופוגרפיה.

אלון היה איש התיישבות, שהאמין בכל לבו ברעיון ההתיישבות ודחף בכל מאודו את ההתיישבות באזורים אותם הכליל בגבולות תוכניתו כמו הגולן, בקעת הירדן וירושלים (את דירת השרד שלו קבע ברובע היהודי בירושלים). מיד בתום המלחמה קרא אלון לתנופת התיישבות רבתי. "האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבאות בלבד," אמר במועצת הקבה"מ שהתכנסה בקונייטרה. "יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו... נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שיהיו כאלה, פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיום נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים."

יש להדגיש שאלון הקפיד להדגיש את הסלקטיביות של בחירת השטחים להתיישבות. דווקא בשל עמדתו העקרונית שאין להזיז יישובים, הוא התנגד בתוקף להתיישבות באזורים מהם יש לצאת, ולכן התנגד בחריפות ל"פשרת קדום" שבה הסכימו רבין ופרס להקמת אלון מורה.

גישתו של אלון, לפיה שטחי ארץ ישראל שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים צריכים להיות ישראליים, היתה בסיס עמדתו בסוגיית הגולן. אלון סבר שהגולן חייב להישאר בידי ישראל בשל זכותנו ההיסטורית עליו ובשל חיוניותו הביטחונית. במועצת הקבה"מ בקונייטרה אמר אלון: "רמה"ג שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן."

אלון תבע לספח את הגולן וביוני 73' הסביר ש"שליטתנו ברמה, הלכה למעשה, נגזרת מצרכי האסטרטגיה הכל ארצית של ישראל. כי המדובר בהגנה על מקורות מים ראשיים, על הגליל העליון והתחתון ועל בקעת כנרות."

נכונותו של אלון לחלק את ארץ ישראל לא התקבלה על דעת כמה מחבריו הקרובים ביותר בקבה"מ. אלון נהג להתריס כלפיהם: "אתם עוד תתגעגעו לתוכנית אלון." היום, מעטים יחלקו על קביעתו זו של אלון.

אניטה שפירא, הביוגרפית של יגאל אלון, קטעה את הביוגרפיה שלו באמצע. לאחר תיאור מרתק של חייו עד תום מלחמת השחרור, עצרה את סיפור חייו באופן תמוה, מתוך גישה מוזרה לפיה חלקו השני של חייו היה בלתי רלוונטי. אכן, יגאל אלון, שהאתיקה הפוליטית שלו לא התבססה על מרפקנות, לא הגיע לראשות הממשלה (הוא נפטר סמוך להתמודדות עם פרס על ראשות מפלגת העבודה), אך הוא היה מדינאי דגול, שהגביה עוף והרחיק ראות יותר מכל מנהיגי ישראל, והציע כבר ב-67' את התוכנית הטובה ביותר והרלוונטית ביותר (תוך התייחסות לשינויים הדמוגרפיים שחלו עם השנים בשטח) עד היום.

אילו היה ראש הממשלה והיה מיישם את תוכניתו על כל חלקיה, מצבה של מדינת ישראל היום היה טוב לאין שיעור מכפי שהוא היום.

3. כמוצאי שלל רב

מה היו בוחרים תושבי אריאל אילו לקראת הסדר קבע עם הפלשתינאים ניתנה להם האפשרות לבחור בין שלוש חלופות: א. טרנספר – עקירת העיר וגרוש תושביה. ב. הישארות במקום, כאזרחים שווי זכויות במדינה פלשתינאית. ג. אריאל תסופח לישראל והם ישארו על מכונם כאזרחי ישראל?

זו שאלה רטורית. ברור מה היתה בחירתם. הרי אילו הוצגה להם אפשרות ג' הם היו יוצאים באותו יום לחגוג ברחובות, כפי שחגג היישוב היהודי בא"י בליל כ"ט בנובמבר.

 ואיך יגיבו על הצעה דומה תושבי אום אל פאחם? דני איילון הציע להם, בדבריו בסוף השבוע, את הצעה ג'. להישאר במקומם, ולהסתפח למדינת הלאום של עמם, למדינה הפלשתינאית. ניתן היה לצפות שיקפצו עליה כמוצאי שלל רב. והנה, הם דחו אותה על הסף. נעזוב את כל כינויי הגנאי כלפי איילון והצעתו ("גזענות", "טרנספר" וכו'). השאלה המעניינת היא מדוע ערביי ישראל דוחים על הסף, בשאט נפש, הצעה שאין הגונה ונדיבה ממנה?

ניתן לספק לשאלה זו שתי תשובות אפשריות – קונספירטיבית ואופטימיסטית.

התשובה הקונספירטיבית – בתוכנית השלבים הפלשתינאית לחיסול ישראל, תפקידם של ערביי ישראל הוא לקעקע את יהדותה של המדינה, ויחד עם מיליוני הפלשתינאים שיציפו את המדינה במסגרת מימוש "זכות" השיבה, להיאבק לביטול צביונה היהודי, תחת הסיסמה "מדינת כל אזרחיה". במסגרת תוכנית זו, על ישראל לסגת לקווי 4.6.67 ולמסור את השטחים הללו כשהם "נקיים מיהודים", כפי שהיה ברצועת עזה. מאחר שהרעיון של ליברמן ואיילון מדבר על חילופי שטחים, שיכללו סיפוח אזורים מיו"ש למדינת ישראל והשארת היישובים היהודיים בהם על מכונם, הם רואים בכך פגיעה בתוכניתם הלאומית ארוכת הטווח.

התשובה האופטימיסטית – פשוט טוב להם במדינת ישראל. כל כך טוב להם, עד כדי כך שהם מעדיפים להיות מיעוט במדינה היהודית, מאשר חלק מן הרוב במדינתם הלאומית. הם יודעים שהנם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מדמוקרטיה, מחופש הביטוי, מחופש ההתארגנות, מעיתונות חופשית, מזכויות אדם, מזכויות אזרח, מזכויות האישה. הם יודעים שהם הערבים היחידים במזה"ת שיש להם יכולת אמיתית לבחור נציגות שתבטא ותייצג אותם בפרלמנט. הם אמנם מיעוט במדינת לאום של עם אחר, אולם יכולתם לממש את אזרחותם משמעותית הרבה יותר משל אזרח בכל מדינה ערבית שהיא, ומכפי שתהיה אם יהיו אזרחים במדינה הפלשתינאית.

איזו תשובה נכונה? האמת נמצאת בשתי האפשרויות. כאופטימיסט, אני רוצה להאמין שרוב ערביי ישראל פשוט מעדיפים לחיות במדינה שטוב להם בה.

השר לענייני מיעוטים אבישי ברוורמן, שיצא חוצץ נגד הצעתו של איילון, שלל אותה מסיבות שונות, ובין השאר הציג אותה כפגיעה במעמדנו הבינלאומי. מן הראוי, שננהג בתבונה, ובמקום לגמגם ולהתנצל על כך שסגן השר העלה הצעה כזו, נמנף את התנגדותם של ערביי ישראל להצעה, בניגוד לכל היגיון אובייקטיבי, להסברה ישראלית בחו"ל – הנה, אתם טוענים שישראל היא מדינת אפרטהייד המדכאת את המיעוט הערבי. אדרבא, כאשר מציעים להם להיות אזרחי מדינת הלאום שלהם, תוך שהם ממשיכים לשבת במקומם, ערביי ישראל מבכרים אלף מונים להיות מיעוט ב"מדינת האפרטהייד המדכאת".

אני שולל את הצעתו של איילון, מתוך שלילתי העקרונית את רעיון "חילופי שטחים", המבוסס על קבלת העיקרון לפיו על ישראל לסגת לקווי 4.6.67. על פי ההיגיון הזה, יש לפצות את הפלשתינאים על כל שטח ביש"ע שישאר בידינו, בשטח חלופי בתוך מדינת ישראל הריבונית. מאחר ויהודה ושומרון הנם חבלי ארץ ישראל שנכבשו במלחמת מגן צודקת, זכותה של ישראל לספחם וליישבם, ובעת הסדר הקבע אין כל סיבה שתפצה את הפלשתינאים על שטחים שישארו בידיה.

אך המעניין בסוגייה אינו הצעתו של איילון, כי אם תגובתם של הערבים. את התגובה הזו עלינו להעלות על ראש שמחתנו ולהתפאר בה.

* * *

איליה בר-זאב

פגישות במסמיה

חֲתוּלִים תּוֹעִים וּבַעֲלֵי כָּנָף  נִסְפָּגִים

בָּאַסְפַלְט הַשָּׁחֹר,

עוֹרְבִים עֲצֵלִים מְנַקְּרִים שְׁאֵרִיּוֹת פֹּה וָשָׁם,

עוֹד יוֹם עֲסָקִים –

תְּאוּנַת דְּרָכִים בַּסְּבִיבָה, קְרוֹבִים נַעֲשׂוּ

רְחוֹקִים יוֹתֵר.

לוֹבְשֵׁי מַדִּים וְעוֹבְרֵי-אֹרַח מְפַטְּמִים עַצְמָם בְּחֶדְוַת יוֹם חָדָשׁ –

נִיחוֹחַ שַׁפּוּדֵי פַּרְגִּיּוּת בָּאֲוִיר.

בְּמִגְרָשׁ הָחֲנָיָה מִתְחַדְּשׁוֹת פְּגִישׁוֹת כְּמוֹ אַחֲרֵי מִלְחָמוֹת עוֹלָמִיּוֹת.

מְכוֹנִית בְּהִירָה נֶעֱצֶרֶת בֵּין קַוִּים דְּהוּיִים, רַגְלַיִם דַּקּוֹת

נִשְׁלָפוֹת,

תִּיק גַּב, מַבָּט שׁוֹאֵל,

מֻפְתָּע –

כְּמוֹ נְחִיתָה בְּאֶרֶץ זָרָה.

בַּפִּנָּה, בֵּית-קָפֶה מַשְׁמִים, צָהֹב,

שֵׁרוּתִים מַצְחִינִים.

זוּג צְעִירִים רְעֵבִים זֶה לָזוֹ, כְּעוּסִים –

"הֲרֵי אָמַרְתְּ שֶׁנִפָּגֵשׁ בְּמַסְמִיָה" הוּא רוֹטֵן, "מַה פִּתְאוֹם צֹמֶת רְאֵם?"

הִיא מְגַחֶכֶת וְחוֹשֶׂפֶת יֶדַע בְּתוֹלְדוֹת הַסִּכְסוּךְ –

"אַל מָסְמִיַה אַל כַּבִּירָה אוֹ אַל מָסְמִיַה

אַל זָעִירָה?"                                                    

"עִזְבִי, הִנֵּה שָׁם פּוּנְדָק אֲרוּחוּת, בּוֹאִי וְנֹאכַל מַשֶּׁהוּ בְּלַפַה –

מִקַּרְנֵי רְאֵמִים וְעַד בֵּיצֵי כִּנִּים."

בֵּין מִלְחָמוֹת גְּדוֹלוֹת לְמִלְחָמוֹת קְטַנּוֹת בָּאוֹת הֲפוּגוֹת.

אֵיךְ שֶׁהוּא הַזְּמַן עוֹבֵר.

* * *

בית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי, רחוב קפלן 6 ת"א

הזמנה

ביום שלישי, א' בניסן תש"ע, 16.3.2010, בשעה 19:30

תקיים הוועדה לספרות ומגדר את אירוע חודש האישה הבינלאומי

מגדרים

מושב עידוד והוקרה:

ספרות ומגדר – ד"ר ארנה גולן

ראש חודש כחג הנשים – דוקטורנטית הילה טוכמכר משעלי

השקת מיזם ההוקרה ע"ש הסופרת נחמה פוחצ'בסקי, מטעם עמותת נפ"ש

אודות נפ"ש – פרופסור נורית גוברין

הענקת תעודות הוקרה מטעם עמותת נפ"ש ואגודת הסופרים:

יו"ר האגודה – בלפור חקק ונציג משפחת פוחצ'בסקי – עו"ד עצמון יניב

כלות ההוקרה על פעילות לקידום הסופרת העברייה הן הסופרות-משוררות:

אסתר איזן / פנינה אליאני  / אלישבע גל / ברוריה כהן / שעשוע ז'קלין

פרס עידוד על פעילות התנדבותית באגודת הסופרים העבריים –

דלית בת אדם

מינימרתון קריאה יובילו:

תפארת ובלפור חקק

עצמון יניב וכלות ההוקרה

חברי וחברות ועד אגודת הסופרים

ליווי מוסיקלי: טל אופק מלחין-מבצע, ציון נג'אתי בסנטור

ומתי קיי בשירה גיטרה ופסנתר

הנחיה – ד"ר אורה עשהאל

ארוח – יוספה פוחצ'בסקי

הכניסה חופשית

למכותבים: כל מי שמוכן לתת ידו למפעל ההוקרה – אשמח לקבל מידע והצעות לדואר האלקטרוני שלי, אורה עשהאל. אם ברצונכם לקרוא שיר בנושא מגדרים או להתנדב להצגת כלת פרס, כתבו נא לי.

לאירוע תופק תוכנייה

* * *

חנוך מרמרי על יצחק לאור [ציטוט]

אין ביכולתי להתייחס למגוון ההאשמות שהוטחו ביצחק לאור בכתבה ששודרה שלשום ב"מקור", ובוודאי לא לטענות ולהאשמות שמועלות כלפיו בדבר אמירות ומעשים שהתרחשו כביכול במקומות ובזמנים אחרים. אבל כיוון שכלי תקשורת שונים הפנו אליי השבוע שאלות בעניינו המתייחסות למשמרת שלי ב"הארץ", אני מוצא לנכון להאיר כמה נקודות.

כאשר כתבה עוסקת בצד הקטלני שיש למילים, מתבקש להניח כי עורכיה ומגישיה נוקטים זהירות רבה בברירת מילותיהם. לא רק העובדות חשובות כאן, אלא גם אופן הצגתן. ואופן ההצגה, למיטב התרשמותי, מבקש לבנות תיאוריה פשטנית, שלמה, גם אם המציאות מורכבת.

המילים שנאמרו בכתבה מעידות על כוונת עורכי הכתבה לבסס תיזה באשר ל"סדרתיות" של לאור כמטריד. בכוונתן ליצור רושם של מי שמעמדו בדסק החדשות של "הארץ" דומה למעמדו כמרצה מול תלמידיו ותלמידותיו באוניברסיטה ובבית-הספר לקולנוע שבו לימד. המשפט "תחתיו עובדות צעירות רבות" מכוון אך ורק למטרה זו – ואין בו אמת כלל.   

הרושם שהכתבה מבקשת ליצור הוא כי בין יצחק לאור לעובדות הצעירות בדסק "הארץ" שררו יחסים של מרות. זוהי אמירה נטולה כל בסיס עובדתי. כמעסיקו ב-16 שנותי ב"הארץ", ביכולתי להעיד כי לאור היה עובד דסק מן השורה, ולא היתה לו כל סמכות ארגונית כלפי עובד אחר. לא צעירות ולא צעירים עבדו "תחתיו" בעיתון, אלא עבדו "איתו".

בדסק החדשות הועסקו עורכי חדשות במשימות שונות, ובכללן קשר עם הכתבים, שיכתוב והתקנה של ידיעות, עריכת עמודים, כתיבת פתיחים והפניות, מתן כותרות וכיתובים, ובקצה התהליך – עמדת הבקרה שבטרם פרסום. לכל העורכים הללו היה במהלך משמרתם רק אחראי אחד – ראש הדסק התורן. ואם לא הוא, הרי הממונה עליו – ראש מערכת החדשות. זה אחראי לקבלתם לעבודה ולשלומם ולרווחתם של כל עורכי וכתבי מערכת החדשות. זאת נוסף לאחריותו לאיכות תפקודם, לקידומם, לנקיטת צעדים משמעתיים כלפיהם בעת הצורך ואף לפיטוריהם במקרה שהדבר נדרש.

יצחק לאור היה הוותיק והמנוסה שבין עורכי החדשות, כך שנהוג היה להפקידו על שלבי הבקרה הסופיים של החומר הנשלח להדפסה. הוא היה רשאי להחזיר ידיעה פגומה למי מהעורכים ששיגר לו אותה, כדי שתתוקן ותישלח שוב, אבל לא היתה לו כל סמכות ישירה כלפי עובד כלשהו. לאור לא השתתף בישיבות ההערכה של עובדי דסק החדשות ולא יכול היה להביא לקידומו של עובד זה או אחר או למנוע את קידומו.

המשפט "תחתיו עובדות צעירות רבות," בהקשר שנאמר, יוצר רושם שצעירות רבות הופקרו לגורלן תחת עולו. זו אינה טעות של מה בכך. הדבר נוסח כך כדי ליצור רושם כי לאור הוא כל-יכול. אי-אפשר להימנע מלהניח שהמשפט הזה נאמר כך בהתייחס לחוק נגד הטרדה מינית (שנחקק מאוחר יותר) ובו מוגדרת הטרדה, בין היתר, בניסוח הבא: "התייחסויות חוזרות המופנות לעובד במסגרת יחסי עבודה תוך ניצול מרות ביחסי עבודה, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות."

באקדמיה יכול היה לאור להיחשב "מרצה נערץ", או לפחות לחרוץ את גורל הסמסטר של הסטודנטים שלו. לעומת זאת, בעבודתו בדסק החדשות ב"הארץ" היה לאור אחד מן הצוות. בדיוני ההערכה לגבי תפקודו היתה מקובלת הדעה כי נוכחותו בדסק החדשות מצילה את העיתון לא פעם מן המבוכה שבפרסום מרושל או שגוי. עם זאת, לימים, ועם צמיחתו של דור עורכים מיומנים (אחת מהן היא הגר להב), עבר לאור, לבקשתי, לכתיבה בלבד. היו לכך סיבות הקשורות בצורך ברענון הדסק, אבל גם ברצון להרחיב ולבסס את כתיבתו בעמודי המאמרים ובעמודי התרבות והספרות.

רושם נוסף שעולה מן התיאור הקצר הזה הוא שלאור היה גבר יחיד המוקף בצעירות. זאת אף כי הדסק היה מאויש בצעירים ובצעירות, כמו גם בוותיקים וותיקות, על-פי צורכי השיבוץ ולא על-פי מינם. עבודת הלילה המאתגרת עשתה את דסק החדשות למקום עבודה מבוקש לצעירים מוכשרים – לרוב עדיין בשלב הלימודים או השלמת תארים – ובין אלה, שהניידות בתוכם היתה גבוהה, בלטו כמה ותיקים, לרוב אנשים יוצרים, שהמקום שימש עבורם כבסיס פרנסה. נסיונם הרב של אלה סייע להעמיק את תרבות העריכה ולהנחילה לדורות הבאים.

האווירה בדסק חדשות היא תמיד טעונה ואינטנסיבית. הן בגלל החשיפה הישירה לחומרי החדשות – לעיתים במלוא הזוועה שיש בהם – והן בגלל הזמן הדוחק. הרבה מתח ולחץ כרוכים בעבודת הדסק, מה שמחולל דינמיקה שאחד מתוצריה הוא לעיתים שיח בוטה והומור שחור – וזאת בחלל עבודה פתוח וצפוף, על כל הקשיים שהדבר יוצר. הכרתי מקרוב כמה מערכות לילה והן תמיד היו טעונות, ותמיד ריחפה בהן השאלה היכן עובר הקו הדק שבין דאחקה מפוגגת-מתח לגסות רוח פוגענית.

מי שעוסק במילים יודע כי לא רק אמירתן קובעת את מידת הרעילות שבהן, אלא גם לנסיבות שבהן הן נאמרות יש משקל רב. להקשר הסביבתי, לאינטונציה, להבעת הפנים, להדדיות שביחסים בין בני השיח, לטיב היחסים בקבוצה כולה. מי שעוסק במלים יודע כי מה שיוצא מפיו של אדם בנימה משועשעת עלול להתפרש לפעמים אצל בן-שיחו כהעלבה מרושעת.

"הרי נעשה בכן אונס מילולי, כוחני, גס, ערב-ערב. בתור שיטה. בתור התנהלות פוליטית. כדי למחוק אתכן, כדי להחליש אתכן," (בילי מוסקונה להגר להב, ב"המקור").

בילי מוסקונה, שהסיבות לליהוקה לכתבה מעוררות תמיהה, מרחיבה את כתב האישום ובונה תיאוריית קשר פוליטי יזום, גורף וממוקד מטרה. לפי גישתה, לאור אינו אלא כלי של מערכת דיכוי שיטתית.   

גם לפני 1998, שנת כניסת החוק נגד הטרדה מינית לתוקפו, יכולים היו כל עובד ועובדת ב"הארץ" להגיש תלונה מפורטת בכתב או על-פה בכל עניין למנכ"ל העיתון, לעורך, ואפילו למו"ל. אינספור תלונות טופלו כך במהלך השנים, כל תלונה לגופה, בדיסקרטיות ובלי לסכן את מעמדו של המתלונן. עם כניסת החוק לתוקפו מינתה הנהלת העיתון, כנדרש בחוק החדש, נציבת תלונות בענייני הטרדה מינית. בזמני היתה זו עדה אושפיז, עיתונאית ותיקה, חסרת פניות, הידועה ביושרתה. להגר להב ולנפגעות אחרות עמדו אפוא אפשרויות רבות להביא את עניינן למיצוי, ובראשן האפשרות להגיש תלונה רשמית על הטרדה לנציבת תלונות, שמעמדה עצמאי בתוקף החוק.

12 שנה חלפו מאז השינוי הדרמטי ביחס החוק להטרדה מינית. ד"ר הגר להב, שהובילה בכתבת "המקור" את המסע הפומבי נגד לאור, עשתה במהלכן קריירה נאה במערכת החדשות שבה צמחה, והגיעה לעמדת ראש דסק החדשות – תפקיד סמכותי שבו החזיקה ביד רמה למשך תקופה נכבדה. אם היו בין להב ללאור אי-פעם יחסי מרות, הרי אלה התקיימו כשלהב היתה ראש הדסק ואילו לאור, הכפיף, ממשיך לשבת בעמדת ההורדה לדפוס הוותיקה שלו.

לימים היתה להב לזוגתו של מנכ"ל העיתון דאז, מה שיצר מראית עין של כוח פוליטי יוצא דופן. עד כמה מדכאת יכולה להיות מערכת שקיבלה את הקשר הזה כדבר מובן מאליו, שיכול לקרות בין בני-אדם ולעיתים אכן קורה? החיים הרי חזקים, מפתיעים ומעניינים יותר מכל נוהל קורקטי שמתקיני תקנות יכולים לנסח.

כאשר התקבל בשעתו החוק נגד הטרדה מינית, הייתי מתומכיו הנלהבים. לנגד עיניי עמד אז מקרה שדווח בחדשות, על עולה חדשה ואם צעירה שנאלצה לקיים יחסים בכפייה עם בעלי מקום שבו הועסקה כפועלת פשוטה, תוך איומים שאם תתלונן – תפוטר. היה טעם בחוק, ולו כדי לאפשר לנשים במצבה להיחלץ מן המילכוד הנורא שהיתה נתונה בו ולהרתיע מעסיקים אחרים מסוגו מלנהוג כמוהו.

לא העליתי אז בדעתי מצב עתידי שבו קטטה מקרית במסדרונות העיתון, שהובילה לחילופי גידופים בין עובד לעובדת, תסתיים בתלונה ממררת חיים של העובדת לנעמת, בהסתמך על החוק החדש. לא הייתי מעלה אז בדעתי כי לימים, שנים אחרי שעמדה בראש דסק החדשות של "הארץ", תעמיד את עצמה ד"ר להב בראש המערכה התקשורתית נגד אחד העובדים בה.

"זה כל-כך מקומם, משום שזה בא מתוך מרכז השמאל ההומני, הרגיש לחיי אדם ולכבוד האדם ולזכותו – אז נכון, לכבוד האדם, אבל לא לכבודה של חוה." (ד"ר הגר להב, ב"המקור").

אי-אפשר שלא לסלוד מן האמירה המתחסדת שממנה משתמע כי העיתון מגונן על גבר שסרח-לכאורה כי כבודו חשוב מכבוד האשה שפגע בה. וגרועה ממנה קביעתה של להב המשליכה מלאור, האדם היחיד, אל השמאל הישראלי כולו. האומנם יש צורך בטענה שלאור הוא מין אתרוג שהשמאל קָשַר קֶשֶר לגונן עליו מכל רע ולאפשר לו להשתולל ולתקוף נשים כאוות נפשו? ההאשמה הכפולה הזו מקוממת במיוחד.

יד המקרה זימנה השבוע את פרשת לאור בסמיכות לפרשת הרב מוטי אלון. יש, כמובן, כאלה המחפשים בהן סימטריה מאזנת, מנחמת, שתקזז את בזיונות הימין עם מבוכות השמאל. משום כך צריך, בלי להיכנס לשאלת תקפות ההאשמות בכל אחת מהן, להצביע על הבדל מהותי בין הפרשות.

סיפורם של רבנים (או כמרים או כל מורה דת) הנכשלים בעבירות מין קשה יותר, משום שהם חוטאים בדבר שהם מטיפים נגדו. רב איננו רק מורה דרך. הוא מגלם באישיותו את האמונה כולה, והסדק שנסדק בחשיפת מעלליו יכול לרסק את האמונה השלמה. משבר האמון של התלמידים ברבם עלול להיות עמוק יותר – ולגרום לכך שיחילו אותו על כל עולם הדת שעל ערכיו גדלו.

העולם האתיאיסטי יודע להפריד בין יוצר ליצירתו. בין לימוד חומר תיאורטי ובין יישומו. גם מוקיריו וגם שונאיו של לאור לא ראו בו יותר ממה שהוא. לאור היה מורה המעביר ידע ותובנות ומשורר עז ביטוי, אבל בשום אופן לא מורה רוחני. גם אם יתברר כי לא שלט בלשונו או ביצריו, אין לכך כל השלכות על צדקת השקפת העולם ההומניסטית. גדולי היוצרים ניחנו באישיות מסוכסכת, מה שלא הפחית מגאונותם.

בעשור האחרון לאור מועסק ב"הארץ" בכתיבה בלבד. הוא שרד גלים של קיצוצים ופיטורים שעברו על מערכת "הארץ". הוא שרד שני גלי שינויים בראשות שני עורכים שונים זה מזה שבאו אחריי. המערכת הוותיקה נמחקה כמעט כליל, ומערכת חדשה – ושונה באופייה – ממשיכה להעסיק אותו. הסיבה לכך יכולה להיות רק אחת, שכותב כמוהו ראוי לבמה הולמת.

יש אנשים רבים שמחשיבים את כתיבתו מאירת העיניים, הבוטה, החתרנית, המרושעת לפעמים. אני אחד מהם. אמשיך לקרוא אותו, יהיה אשר יהיה.

פורסם לראשונה ב"העין השביעית" ונשלח לנו על ידי דודו אמיתי

* * *

תיקון טעות בשיר של יוסי גמזו

בגלל המילה האנגלית השתבשה השורה השלישית בבית האחרון ב"שירים היפים על האהבה" של יוסי גמזו בגיליון הקודם [520] והיא צריכה להיות כך:

שֶל מַשֶּהוּ חַם וְנָכוֹן וְנוֹרָא לֹא סוֹלֵחַ. עָקֹב. נוֹטֵר.

שֶל מַשֶּהוּ מָוֶת, מֻחְמָץ, מְחֻלָּל. הֵד שַעֲטַת סוּסֵי הַ-Nevermore, אָבָק פּוֹרֵח.

הַשִּירִים הַיָּפִים עַל הָאַהֲבָה יָפִים הַרְבֵּה יוֹתֵר

מִן הָאַהֲבָה. לָהֶם אֶפְשָר לְהַאֲמִין

תָּמִיד, מַה שֶּקָּשֶה

לוֹמַר עָלֶיהָ.

נא תקנו בעצמכם בגיליון שברשותם!

* * *

תוספת לחומר על הצייר

ליאוניד בַּלַקְלַב – Leonid Balaklav

שמות שתי תמונות השמן שבצרופות הן: 1. ערב. ילדים וסוסים. 2. אתון ועיִר.

[גיליון 520]

* * *

אבא מחרבֵּן אימא עושה אֶאֶה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אבא מחרבן

אימא עושה אֶאֶה

כשהייתי ילד

עשיתי אֶאֶה

היום אני מחרבן

* * *

אלישע פורת

תשובה לליטמן מור על סוצקובר

תודה רבה לקורא מור ליטמן על תגובתו הנרחבת והמעניינת לדבריי [גיליון 520]. בעקבות דבריו בדקתי כמה מן הדברים ואני מוסיף את תיקוניי: 

1. לעניין עדותו של אברהם סוצקבר במשפטו של אלפרד רוזנברג, בתוך משפטי נירנברג. סוצקבר היה עד מטעם התביעה (הרוסית) במשפטו של רוזנברג, מי שהיה הממונה על התרבות היהודית כביכול, בצמרת הנאצית. הוא העיד רק 27 דקות!! – ועדותו ניתנה ברוסית! רובה היו תשובות קצרות על שאלות התובע. הוא לא העיד ביידיש, אף על פי שמאוד השתוקק לעשות כך. אפשר לראות באתר היוטיוב חלקים מעדותו, ומבחינים בבירור בתשובותיו הקצרות ברוסית.

לא מצאתי אסמכתא לכך שאמר את "הקדיש" מעל דוכן העדים שם, וגם אם אמר אותו, כולנו יודעים שמילות הקדיש אינן ביידיש, אלא בארמית ובעברית. 

2. מאוד ייתכן שמאיר יערי היה סטאליניסט גדול מסוצקבר באותה תקופה, אבל עמדתו ביחס לסטאלין לא הכריעה בחיי יהודים בבריה"מ. עמדתו של סוצקבר היתה בעלת חשיבות הרבה יותר גדולה, ובעלת השלכה ישירה על חיי היהודים בבריה"מ שלאחר המלחמה.

 3. אני מדייק ומתקן, שבמשלחת הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, יצאו לארה"ב רק שניים: שלמה מיכואלס ואיציק פפר. שניהם חוסלו על ידי סטאלין בסוף שנות הארבעים. אין היום ספק להיסטוריונים, שזו היתה מזימה סובייטית נבזית במיוחד. יהודי בריה"מ לא קיבלו שום הטבות, ושום זכויות תרבותיות לא הושבו להם. אדרבא, מיד עם גמר המלחמה החל שוב גל של רדיפות וחיסולים, שרק משפטי הרופאים הנוראים, בשנים 1952 1953 עלו עליו בנוראות.

 4. תודתי למור ליטמן על דבריו ביחס להיסטוריה של השואה בליטא. החכמתי מהם. אין לי שום התנגדות לדבריו הכלליים. לא אמרתי שסוצקבר היה מלשין, אבל בהחלט תהיתי מה היה המחיר של קירבה לשלטונות הסטאלינסטיים באותה העת. וכן תהיתי, איך זה שבעת קשה כל כך ליהודים ולרוסים ולתושבי מוסקבה – מוצאים השלטונות לנכון לארח את סוצקבר ומשפחתו ביד רחבה. אולי על כך יש למור ליטמן תשובה?

 5. גם אם לא אשתתף באזכרה לסוצקבר, ויש להניח שלא אשתתף, לא משום ששירתו אינה גדולה, אלא משום שהיא לא נוגעת לקורא כמוני, ואני מניח שזה נובע רק מכישלונם של המתרגמים – הרי בשלושת המאמרים שלי המוקדשים לזכרו, והכוונה אינה לדברי פולמוס מרים אלה – אני סבור שתרמתי מעט להזכרתו.

 6. ולבסוף בעניין חייה ומותה של לשון היידיש. לא השקפתי הפוליטית המיושנת – כדבריו של מור ליטמן – היא שגרמה למותה של היידיש. גם לא עמדתו הנוקשה העוינת והמוטעית של בן-גוריון. היידיש באירופה נרצחה עם דובריה. זו העובדה הנוראה האחת והיחידה! – כעת, אם באים לבחון באמת מה היה עולה בגורלה, הרי אפשר בוודאות לקבוע, שהיידיש היתה מוכרעת למוות בידי לשונות הרוב, בתרבויות שבהן חיו היהודים שדיברו בה.

אני מבקש להזכיר למור ליטמן, ולקוראים אחרים שחושבים כמוהו, שהיידיש בארצות הברית לא חוסלה בידי בן-גוריון! היא חוסלה בידי האנגלית! ובארגנטינה לא התמעטה היידיש והצטמקה לממדיה העלובים היום – בידי שליחי הסוכנות או ציוניסטים קנאים כמוני, אלא היא הוכרעה בידי הספרדית! וכך קרה בברית המועצות, שבה הוכרח סוצקבר לתת את עדותו מעל דוכן העדים החשוב ביותר לעם היהודי ולעולם שלאחר המלחמה – ברוסית ולא ביידיש! וכך גם קרה בישראל הקטנה. היידיש הוכרעה בידי העברית ודובריה.

 ללשונות המיעוט היום בעולם יש מאבק קיומי על הישרדותן. לצערי הרב, לא רק היידיש נמצאת ברשימת הלשונות המועדות להיעלם מהעולם – אלא גם העברית, הרחמן יצילנו!

אהוד: באשר לעברית, אתה טועה, אלישע. אין עוד תרבות בעולם שככה הצליחה להחיות את שפתה העתיקה. אפילו אירלנד נכשלת בכך, והאנגלית מנצחת בה. על השפות של עמים קטנים אני ממליץ לך לקרוא את הראיון שעשיתי עם הוגו ברמן בספרי "אין שאננים בציון".

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת רביעית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 2

אפרם נתן לי את הדירה, ואפילו רשם אותה לבסוף על שמי. אני נעשיתי בעלת דירה, ואימא בעלת בעל בלי כוח-גברא.

ולמה אמרתי קודם שלי לא צריך לספר על מקרים שנשארים מחוברים? – כי אני התחברתי פעם לאיש מכובד מאוד וגם עשיר, רק בגלל המשפחה שלו אינני מעזה להוסיף עליו כאן פרטים, במחברת, ורק אומר שהיה גם אשף-בישול ואבא של חברה טובה שלי. טוב. ההתחברות שלנו לא התרחשה בתקופת החברות עם טובה, כך אני אקרא לה כאן – כי אז היינו תלמידות בתיכון ואחרי שסיימנו את הלימודים ניתק הקשר שלי איתה. היא היתה טיפוס ג'ינג'י, צחקני כזה ומתגרד, עור לא יפה אבל גוף משגע, והבנים היו אומרים שמגיעה לה תעודת-הוראה עוד לפני תעודת-הבגרות, מפני שמה שהיא מלמדת, אף אחד לא שוכח.

אבא שלה היה טיפוס מלוקק, שמנמן וצהוב, מתפאר בכסף שהוא מרוויח בתיכנון בניינים ומתאונן שהעבודה לא מותירה לו זמן ליהנות מהחיים. אגב, סנופי אף פעם לא התפאר בעושרו, וכמו שאמרתי, לו אני חייבת גם את אהבתי למוסיקה.

אינני יודעת אם אבא של טובה שם לב אליי כבר אז. רק פעם אחת יכולתי לחשוד, כאשר הצטרפתי אליהם לנסיעה לים, בשבת, לחוף מכמורת, עם צידנית ואוהל ונתחי עוף קר וצלחות פלסטיק לבנות ומלחייה והכול; וכאשר נכנסנו לים, התנגשנו פתאום יחד בגל שבא מולנו, אני מעדתי וצרחתי ואבא של טובה תפס אותי כדי שלא איסחף, ואיני יודעת איך קרה שלרגע ממושך היינו צמודים יחד וגבעת בטנו הקטנה נלחצה אל שקערורית גבי, אם כי העמק, מתחתיה, לא היה ריק. אני את זאת טרם הבנתי במדוייק. קור המים לא השפיע עליו, וכשהחזיק בי כך, שנינו בגובה הגלים עד צוואר כמעט, הניח לרגע את כפות-ידיו על ציצאלאך הקטנים שלי – אז! – הייתי אולי בת שש-עשרה! – עוד לפני הצניחה הגדולה, וסחט אותם כאילו שני זיזים אלה הם היחידים אשר באחיזתם אפשר למנוע אותי מטביעה.

מאז היה מביט בי בעיניים מצועפות, ועדיין לא בדיוק הבנתי שהוא בועל אותי במבטיו מדי פעם, בעוברו על פניי, כאשר ביקרתי אצל טובה ולילות אחדים גם למדתי איתה יחד לבחינות. אבל יותר לא נגע בי.

אחרי הבחינות התרחקנו. שמעתי שהם נסעו לאפריקה, בשליחות חברת-בנייה ישראלית, ואם טובה המשיכה ללמד גם שם, אני מתארת לעצמי שהרבה אפריקאים לא שכחו מאז את נדיבות ישראל, אם כי אינני יודעת עד איזה גבול מקובל שם, במסגרת המיגבלות החברתיות, לקבל סיוע מנימפומנית לבנת-עור.

יום אחד רכבתי לי על האופניים בשדרות נורדאו, בכיוון הים התיכון, ופתאום בצמוד אליי מכונית לבנה ענקית ושטוחה צופרת כאילו אני החברה הכי טובה שלה. אני מתכופפת קצת, מביטה הצידה, ומי מחייך אליי שם, מבפנים? אבא של טובה עמידרור. קטנצ'יק, שמנמן, קצת פחות צהבהב בגלל הקרחת וקצת יותר נפוח בפנים.

ממש חסם את דרכי והכריח אותי לעצור. אמר שראה אותי כשנסע מהעבר השני של השדרה, ובעיקוף הראשון פנה שמאלה, וכך השיג אותי. בו במקום סיפר שטובה נישאה לבחור אמריקאי וגרה במיאמי. וכבר יש לה שתי בנות. בצחוק שאל אם גם אני מיהרתי כל כך, ואם לא, אולי אפשר להזמין אותי לארוחת-ערב.

צחקתי גם אני ואמרתי לו שיחפש באות ה"א, במדריך הטלפונים. לא הרבה שמות-משפחה מתחילים באות הזו, ולא קשה למצוא.

כשחזרתי לדירתי, הטלפון כבר צילצל. עוד באותו ערב בא לקחת אותי. אשתו נמצאת אצל טובה, לביקור ממושך, לאחר הולדת הבת השנייה. אכלנו ב"קוּ צֶ'ה מַה יֶה" פעם ראשונה ואחרונה יחדיו, כי מאז התעקש שאטעם ממטעמיו, והסביר לו שלא רצה להביך אותי, בפגישה הראשונה, ולהיראות קמצן בכך שיזמינני לאכול בדירתו.

אחרי הארוחה עלינו אליו כדי לבחור לי בד מודפס לשמלה, מהאוסף שהביא במשך השנים מאפריקה, וכשהרמתי שמלתי כדי למדוד, טוב, ביותר מזה לא היה צורך – על מיטת אשתו, בחדר השינה, התגלגלנו כשני חזירים. הוא התנשף ונאחז בי בשיהוקים קצרתיים, (נדמה לי, אני לא רופאה) כאילו זו ההזדמנות האחרונה שלו.

קצת נבהלתי. חמדן גדול היה. גם אחרי הפעולה לא נרגע. כל מה שיכול היה לנשק, לחבק, למצוץ, ללטף, לגעת ולדחוף אצבע – ניצֵל, כגרגרן שחס להשאיר פירור מארוחתו, גם כשכבר אינו רעב. כשעטף אותי בגופו, כשהסתכל בי, כשהיה מפשיט אותי, חשתי כאילו לא רק את רגע ההווה הוא חי אלא חוקק אותי בדימיונו כדי ליהנות ממני, בזיכרונותיו, עוד שנים רבות.

אדם מוזר היה יוּרֵק עמידרור. שעה ארוכה היה מתאמץ, מתאמץ, מתנשם ומתנשף, ואינו מסוגל לגמור, אבל הזיקפה שלו היתה איתנה. אולי היתה לו איזו מחלה – פֵּרְפֵּטוּאוֹם שְׁמוֹקָלֶה. אומרים שבדברים האלה אין הפרד בין היסוד הנפשי לגופני. טוב. מה איפת לי. חגיגה. ערב אחד הושחלתי אביונותיים על זיקפה אחת, שרק שיחה טרנסאטלאנטית קטעה אותה. ואלמלא שפתי פותצ'יק היו כבר מגורות וּמְצ'וּפְּצָ'פּוֹת עד כדי צריבה, היה מנסה להשחילני בשלישית. להרגיע אותו – היה כמו להוציא מים מסלע. איך לא כאב לו?

עכשיו גם הבנתי ממי ירשה טובה את כושר-ההוראה היוצא-מן-הכלל שלה. אם יש תכונה שאני שונאת באישה, הרי זו נימפומאניות. אני חושבת שהתנהגות כזו היא עלבון למין הנשי, התבזות – שבחורה אינה יכולה לשלוט על תאוותיה?! מילא שהיא עושה עצמה כלי לתאוותיהם של גברים, ואפילו מתפרנסת מפוסיק ותוסיק, הלא זה עתיק כדברי ימי האנושות. אבל לעשות את הגברים מכשיר לתאוותיה, ולא לשׂבוע? לחיות מגבר לגבר כמו מטוטלת מבלי שתהא לה שום נקודת-כובד בה עצמה? אני זוכרת שהבנים סיפרו כי בשירות-הלאומי – חמישה איבדו אצלה בתוליהם בלילה אחד! והדבר היחיד שביקשה מהם, בתורם, שכובה על גבה, היא – "תשפכו בחוץ, חברֶ'ה! לא רוצה עוד אַפַּלָה!" – זה היה לפני שהתחילה לקחת גלולות, ראשונה בכיתה. שכה אחיה! את הקריאות הללו שמענו גם אנחנו, הבנות, מהאוהל שלנו, ותמי הפתייה שאלה: מה הם שופכים עליה בתוך האוהל? הם השתגעו?"

"קצת מים, לצנן אותה!" אמרנו.

טוב. הארוחות שיורק היה מכין, ממש עלו לי על העצבים – חותך פלפל לשש רצועות שוות, שני סרדינים מנוגבים משמן, תריסר דובדבנים קלופים, חצי שן שום כתושה עם עשר טיפות לימון, אחר כך מאתיים גראם מאקארוני מבושלים ושטופים, ישמרני האל אם אני זוכרת הכול! כדורי אבוקדו, זיזי מלון ברוטב גוארנרי, חמישה זיתים מחולקים לרבעים על שש רצועות בשר, שניים על שבעה סנטימטר כל אחת, ברוטב חצי כפית זנגוויל וחמש כפות דבש שבתוכו הישרו כל הלילה עלה של חסה! א-מומחה! הבישול שלו היה מבוסס על ספירה מדוייקת, וכשלא היה סופר, היה ממלל על הצלחותיו בקבלת עבודות-תיכנון רחבות-היקף באפריקה, ומוכן לספר גם על איך זה עם שחורות, אבל לא הייתי מוכנה לשמוע, מפני שהיתה לו דרך מאוד לא-נעימה לספר זאת. יחסו לבישול היה ביתר עידון ואהבה מאשר בתיאור אפריקאותיו המיניות.

וכמובן שהתפאר כל הזמן בְּזַּקְפּוּפּוֹ, כאילו גילה איזה שיקוי-חיזוק בג'ונגל, תרופת-כישוף בדוכן מקומי, מעשה-ידי רופא-אליל, שבעזרתה הפליא לחולל ניסים בפותות הוורודות הענקיות ורוחשות חיים של אפריקה המתעוררת כשהוא נתלה מדֵי אבר, סליחה, מדי ערב, בכפות ידיו בשערות ערווה קפיציות שמסתלסלות סביב שפתיים שחורות תאוותניות – כדי שלא ללכת לאיבוד.

חלפו שבועיים ויורק לא נראה מודאג כלל ממחלת נכדתו הטרייה, שאותה טרם ראה, אלא עודד את אשתו, בשיחות טראנסאטלאנטיות, שחלקן נערך בנוכחותי בשעות הלילה, להישאר ליד בתם ונכדתם, תוך שהוא מבטיח להתפנות מוקדם ככל האפשר מכל עיסוקיו, ולהצטרף למשפחה; קורץ לי בעינו – ופעם אף הניח את ידי על אברו הזקוף, בשעת הדיבור. טוב. שובב! אלמלא חשש ממה יגידו השכנים, אמר, היה מבקש ממני לעבור לגור בדירתו.

אכלתי מידיו כמו מלכה, באותם ימים. אמנם, אף אחד ממתכוניו האנינים לא טעם לי, זה, רק זה, העיב על אושרו. למגינת-ליבו הכין לי רק אומצות בשר-כתף רך, עם מקלוני-צ'יפס מוקפאים שהשחימו במחבת, מלפפונים בחומץ מקופסת שימורים, יין שולחן קל, תוסס, וקולה. "פלבאית קטנה," קרא לי, ופעם אחת התחנן שארשה לו לצקת רוטב פטריות, שמנת, יין וחרדל – על האומצה, ואותו לילה לא הנחתי לו לגעת בי כי גיהקתי כל הזמן, כי שיהקתי, כי היתה לי צרבת – וגם קיבלתי את המחזור! – וטוב שטמפוניהָ של גברת עמידרור התאימו גם לי, כי שלי היו מלאים דולארים, כפי שעוד אסביר, ובינתיים גת את חלוק-הבית שלה לבשתי, ועוד בגדים, מצחיקים.

כל פעם שהייתי שמה עליי חלק-לבוש שלה, היה זַקְפּוּפּוֹ עולה כנחש השומע קול חליל משׁביע. ופעם אחת אף ניסה להיכנס איתי יחד, מחובקת מאחור, לתחתוניה של זיוה, ונקרענו בצוותא, אני והתחתונים. איך צחקנו! ריבונו-של-עולם! כמעט השתנתי מרוב צחוק –

ופעם אחרת גילגל אותי יורק ישר לתוך ארון השמלות של זיוה, ושם, בעמידה, בין הקולבים! – בשלל ריחותיה – הבושם, הזיעה היבשה, ושמלות-הערב – והמוזר ביותר שכלל לא עלה בדעתו לתלות מחדש את השמלות והחליפות על הקולבים, אחרי שהשתוללנו – כאילו לעולם לא יהא עליו עוד לפגוש בה.

"שמע יורק," אמרתי לו, "מה יש לך כל כך נגד זיוה שאתה מתנקם בה בצורה כזו?"

הוא נהם משהו בלתי ברור, כאילו עליתי על נושא שאסור לדבר בו. ואז הבזיק לי פתאום שאולי כל ההצגה הזו עם אני-בבגדי-אשתי אינה אלא הסוואה, והאמת –

אני – לילך, מזכירה לו את טובה!

אבל בכך הוא בוודאי לא היה מודה, לעולם.

בזכות האומצות, לפחות לא שמנתי. אבל הוא המשיך מדי ערב לבשל מאכלים חדשים, לערוך את השולחן, עם נרות ובקבוק-יין חדש, ולקוות כי אטעם סוף-סוף משהו נוסף על האומצה, הצ'יפס והמלפפונים הקטנים. "מה זה, את בהריון?" – היה לועג לי, "יש אנשים שהיו משלמים הון כדי להיות מוזמנים לארוחה מעשה-ידיי. הציעו לי אפילו לפרסם ספר-מתכונים משלי – "

"יורק," אמרתי לו, "אל תנסה לפטם אותי. אני על התבשילים – מוותרת. מספיק לי התרווד – "

צחק.

והאמת – הדברים שהכין לא טעמו לי! מעודי לא ראיתי אדם מבוגר, ועשיר, משתטה כך בין הסירים והמחבתות, המיטבח, עם הסינור, וגבעת הבטן הקטנה, והציחקוקים. רק כובע-טבחים היה חסר לו! פעם, כשהתכופף לזרוק את השאריות לפח, מתחת לכיור, פרצתי בצחוק.

"מה יש?" שאל.

"באפריקה, כשאתה מתכופף, איזה כושי בטח תוקע לך מאחור, כי הוא חושב שאתה המבשלת!"

"די, די! לילך," ביקש להרגיע אותי. "הדור שלך ממש מופרע!"

"ואתה לא מופרע?" צחקתי. "סבא יורק שמכריח את החברה-של-בתו ללבוש תחתונים של סבתא זיוה, ומשחיל אותה פעמיים כל לילה במקום לנסוע לראות את הנכדותיים?"

"די, די – "

וקנה לי יהלום קטן, עם תליון. או אולי קנה אותו עוד באפריקה. אבל מאז מה שקרה, לא ענדתי אותו, אלא שמתי בכספת הסודית של אימא, שאפילו סנופי אינו יודע עליה דבר. אומצות ידע עמידרור להכין. טוב. הוא קנה בשר משובח, הטוב ביותר, שצריך להיות מטומטם גמור כדי לקלקלו.

"יורק," אמרתי לו, "הרבה יותר בריא להשתגל על בטן ריקה, מדוע אתה מתעקש תמיד להתפטם קודם? זה לא בריא!"

"למה להשתקל על הבטן הריקה, מותק?" העברית שלו לא היתה הכי-הכי. "אני משתקל על הארוחה."

בלילה האחרון הרביץ ארוחה, כרגיל. ואחר-כך שיחה לארה"ב, כרגיל. ואחר-כך תקע לי בפעם הראשונה, כרגיל, בצד של אשתו, זאת אומרת, שלה במיטה, כרגיל. ואחר-כך עישן סיגריה, כרגיל, ואחר-כך התקרב אליי פעם שנייה מאחור, כרגיל, ותקע לי, כרגיל, ופתאום – בום! נתפס! אני לא יודעת מדוע נתקפתי בהלה או שהוא התחיל גונח עוד קודם לכן. מהר יותר מכרגיל, קַצַרְתִי. והבהיל אותי, כי פתאום הרגשתי שהוואגינה נסגרת על הַפֶּנִיס כעניבת-חנק או כדלת-מעלית, בקשיחות נוראה (אולי בגלל אומצות בשר הפילה המשובחות שבהן האכיל אותי וככה נתחזקו להם שריריי הטבעתיים), וכאילו אני יכולה להוביל אותו אחריי, כבול אליי, במסע של קלון, השד יודע לאן – נעשיתי ממש היסטרית. הוא התחיל לדחוף אותי בגב, מנסה להשתחרר ממני.

"זה התחת?" שאל, מבוהל, "זה התחת, תגידי, טעיתי?"

"לא!" צרחתי. "זה בסדר! בוואגינה, תקוע! מה עשית לי? נסגרתי!"

"תיפתחי. שחררי אותי!"

"אני מתאמצת!"

"אַי!"

"מה יש?"

"כשאת מתאמצת זה כואב לי עוד יותר!"

והתחיל להלום באגרופיו על גבי. המהנדסון העשיר מאפריקה! ככל שנבהלתי, לחצתי אותו עוד יותר בתוכי. פוסיק ותוסיק, כשני אגרופים, הכול מכוווץ, השתגעתי! כמו בלון ארוך שחונקים את צווארו, והגניחות נמשכו, והעוויתות. תחילה חשבתי שהוא גומר, רק מאוחר יותר הבנתי שהוא נגמר. התחיל להשתעל וצעק שהוא נחנק, שאין לו אוויר, שואף אוויר כטובע, בשינוקים היסטריים, בולע את לשונו אל קרבו, הוּאוּאוּ – הואואו –

"זונת נשים... מסופלסת... הואואו... לוֹ פַאס..." חבט בי נואשות, "שֶׁגֶד בֶּה... את חונקת... אותי... הואואו... פושטקית..."

ובדיוק צלצל הטלפון. ודאי עוד שיחה טרנאסאטלאנטית מזיוה, טובה והנכדות. אבל עמידרור כבר לא היה במצב שאיפשר לו להיפרד מיקירותיו, כולל דיינה הקטנה והחולה-מאוד, שאותה כבר לא יראה לעולם. הוא הקיא על גבי הערום – תקוף עווית אחרונה שכמו שיחררה אותו – לנצח, ממועקת חייו המזויינים, אם מותר להתבטא כך – וכך קפא מאחוריי, בצבע שעווה, כמו יצא מ"נשף הערפדים" ["סליחה אתה נושך את צווארי"] של פולנסקי. וכמובן שדבר ממנו כבר לא נותר בתוכי, אף כי ריח חריף של זרעו התערבב בקיא-המוות, ויכולתי לראות את עצמי באותו רגע ככוכבת הסרט "בעילות מעולם אחר" כי בעלני מת.

קודם כל רצתי יחפה לרחוץ עצמי, כי אני משוגעת לניקיון. והתלבשתי. הדירה היתה מוארת כולה והטלפון צילצל בשנית. כמובן שלא עניתי. גופת עמידרור היתה שרועה על המיטה, צהובה, ערומה וחסרת-חיים, ואמרתי לעצמי שבעצם הייתי צריכה להזעיק גם הפעם את הניידת לטיפול נמרץ, אולי היו מצליחים להחיותה באמצעים חשמליים. ואולי הייתי צריכה לעשות לו הנשמה מלאכותית, עד שיבואו – כמו שאימא הצילה את סנופי, שנשתבץ גם כן בגללי. ונשבעתי לעצמי שיותר לא אניח לגברים מבוגרים-מדי להתקרב אליי. מה, אני צריכה שיצא לי בסוף שם של דפיקה קטלנית? והחשוב ביותר היה לי שלא להיחשף על יד עמידרור המת.

החלטתי אפוא לעזוב את הדירה בשקט, ולהסתיר כל סימן לנוכחותי בה, לבד מטביעת אצבעותיי, כמובן – אבל מי יודע אותן? ואיש לא ראה אותנו יחד, ולא יקשר בינינו, לעולם. התבוננתי בגופה, לפרידה – פניה החלקות, העצובות, צורתה השמנמנה, צבעה האפור והתנוחה הקפואה, הלא-טבעית, שבה היתה מונחת על צידה, ויצאתי.

לפני שיצאתי, ואני לא מתביישת במה שאני מספרת עכשיו, כי לא לקחתי ממנו אפילו דולאר אחד במשך כל התקופה שיצאני יחד, ודי סבלתי משגעון-הבישולים שלו ומכך שלא יצאנו למסעדות, מה שנראה לי, עתה – אמנם כנס, שאחרת ודאי היו מכרים, שלו או שלי, פוגשים אותנו ומתארים לעצמם שלא כדי לכתוב את מדור המסעדות באחד העיתונים אנחנו יושבים ואוכלים. טוב. אומר רק זאת. הארנק של המהנדסון היה מונח על המכתבה המהודרת של אשתו, בחדר-השינה, עשוייה עץ מבריק, אולי מאהאגוני, צמודה לקיר ובה מגירות רבות. הארנק היה תפוח מאוד. עטפתי ידיי בחולצה שלו, שהיתה זרוקה על הכיסא, ופשפשתי דרכה בארנק. היו שם מאות דולארים, בשטרות של מאה ושל חמישים. לקחתי לי צרור רציני, שמתי בארנקי, החזרתי הכול למקומו ויצאתי מן הדירה כשאני מותירה אותה מאחוריי באורות דולקים. מתא-טלפון סמוך חייגתי למגן דוד אדום. נתתי את הכתובת ואמרתי שמן הדירה בקומה כך וכך נשמעים קולות של אדם שנחנק. לא הזדהיתי. סגרתי. והסתלקתי. בהתחלה ברגל, אחר כך עליתי על אוטובוס, וירדתי בדיזנגוף, והלכתי לי קצת להסתכל בחלונות-ראווה, ושוב עליתי על אוטובוס, אחר, ושבתי הביתה. היה לי משונה לנסוע באוטובוסים עירוניים אבל אל עמידרור לא נסעתי אף-פעם באופניים, אלא הוא היה מביא ומחזיר אותי.

נכתב, כמובן, על כך בעיתונים."איש עסקים ישראלי, בונה ערים, שעשה הונו באפריקה – נמצא מת בדירתו בתל-אביב!" – ועוד דברים שכאלה, ומודעות-אבל – שלוש חברות שבונות את יהודה ושומרון התאבלו עליו, מתברר שהיה שותף בפרוייקטים! והיתה אפילו מודעה של משרד-החוץ! שלא לדבר על ידידים ומשפחה. אני לא יודעת אם המשטרה חשדה במשהו. בכל אופן, בשום עיתון, אף לא בשבועון-השערוריות, לא היה רמז לכך שיורק עמידרור מת בשעת השתגלות וכי ברגעיו האחרונים לא היה לבד אלא אַ-לַה נלסון רוקפלר. אני מניחה שהעובדה שנשאר כל כך הרבה כסף בארנקו – הסירה מעל הפרק כל חשד לשוד ורצח. הבדיקה לאחר-המוות הוכיחה שמת מהתקף-לב. ואם היתה איזו גברת אצלו או לא – איש לא רצה, כנראה, לקחת על עצמו אחריות לחשדות שכאלה, שפוגעים מיד, ובאופן מכוער מאוד, בזכר הנפטר, ובמשפחתו.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ובספר הטבחים החובבים של מעלה תהא מנוחתו עד קץ הימים, אמן סלה ותשבי יתרץ קושיות ויבוא!

למה תיק"ו? – כי אם מישהו חושב כי בעקבות דבריי אלה תתפענח תעלומת מותו של מהנדסון זנאי תל-אביב שמנמן מבוגר וגם עשיר, בדמות יורק עמידרור, שרבים הכירו אותו ואת משפחתו; ואם איזה חוקר יבקש גם לעלות על עקבותיי ולמצוא בהם הודאה, כי אז אני מודיעה כי פרטים כבדי-משקל שונו לבלי-הכר כאן, ומי שינסה לתבוע אותי לדין על גניבה – יעשה צחוק מעצמו כי לא יוכל להוכיח דבר.

יותר טוב שיגלו את אנסי הילדות הקטנות ואת הגנבים ואת הפורצים ואת השודדים ואת הרוצחים זקנים על משכבם בלילות, שלא לדבר על חוטפי-הארנקים וסוחרי-הסמים ורועי-הזונות, חיל עצום וכבד מאוד – כמו שאומר לָצֶק שְׁנֵלְצוּג, שעדיין בא עם הערבי חובש-הכיפה לזפת ולסייד בראשית הקיץ את הגג בדירה שאפרם גרילפארצר העמיד לרשותי כדי שלא אפריע לחייו עם אימא.

טוב, יש בחורות שאבא שלהן מממן להן לימודים באוניברסיטה או נסיעה לחוץ-לארץ, שלא לדבר על מכונית או דירה. ואבא שלי, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה, היה איש מאוד צנוע, זפת-וסייד-גגות! – מקצוע מאוד חשוב בתל-אביב, ובייחוד הסיוד בראשית הקיץ. אבל מאז שאימא עזבה אותו הוא החל מתבונן סביבו, גם בי, באותו מבט של מטפס-גגות, אבל מלהיפך, כשכבר נופלים, בעיניים מוכות עצב שקט והרבה חומוס ובצלים, שהיו המאכל החביב ביותר על הז"ל ואשר בזכותם היה נראה כחבית עגלגלה ושזופה, מוצק וגמיש מאוד, נמוך-קומה ומסוגל לטפס גבוה כקוף, ואפילו נינט עזגד, שפעלה כה רבות לשיפור מצב האישה, לא הצליחה לשפר את מצבו.

לא כל אחד מצליח עם ההורים שלו. אני, שנים ארוכות, הייתי משתדלת שיחשבו אותי לבתו של דודי דוקטור דולפי הרמוטק, ולא לבת אבי. הייתי מבקשת שישלחו אותו ליום-הורים, במקום את אבא. כי ידעתי שאליו תתייחסנה המורות ביתר כבוד, ואם לא בזכות כישרונותיי וחריצותי אז אולי בזכותו תזכינה אותי סוף-סוף ביחס מיוחד, ותחדלנה להסתכל בי כאילו באתי לקחת מהן משהו.

טוב. הן החלו מסתכלות עליי כך לאחר שהמורה אורן ניסה ללמד אותי חשבון בשיטת האלקטרו-פוסיק, 

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

אוריה באר

השחקן שהלך לעולמו – על יהודה קדמון ז"ל

לפני כשבועיים, הלך לעולמו יהודה קדמון, שחקן תיאטרון חובבים מוכשר ביותר, איש תיאטרון מובהק. יהודה ז"ל היה דמות מיוחדת במינה. הוא היה בשעתו מנהל בכיר בחברת החשמל ובעל עמדה בכירה בה. אך אהבתו הגדולה היתה התיאטרון. יהודה שיחק בטובי תיאטרוני החובבים בארץ. למיטב זיכרוני, החל את  קריירת הבמה שלו כששיחק במחזה פרי עטי "הקונגרס הראשון", זאת, לאחר שהמחזה נעשה לתסכית רדיווהושמע ברדיו של אותם ימים, בהשתתפות טובי השחקנים כמו אלישבע מיכאלי ז"ל, דב רייזר ואחרים. המחזה עסק בלבטיו של הרצל לפני הקונגרס הראשון בשנת 1897. הכל על רקע יחסיו של הרצל עם אשתו חולת הנפש. יהודה שיחק את תפקיד משרתו של הרצל, מר באומן. הוא היטיב לבטא את תחושותיו של היהודי הקטן בווינה של אותם ימים, לנוכח חלומו הנשגב של המנהיג הגדול. לימים הוצג המחזה בפסטיבל עכו.

אחר כך באו תפקידים רבים בתיאטרוני חובבים, תפקידים קטנים בסרטים ישראליים. בסוף דרכו מילא יהודה תפקידים של עוזר במאי בחוג המעולה לדרמה של רוז משיחי.

יהודה איחר להגיע לתיאטרון בכמה שנים טובות. אילו החל את דרכו בעולם הדרמה כעשר שנים קודם לכן, ואילו נטש את תפקיד הניהול שלו בחברת החשמל לפני כן, היה לבטח הופך להיות שחקן תיאטרון מצליח  בתיאטרון הרפרטוארי המקצועי. בשנותיו האחרונות סבל ממחלה קשה שריתקה אותו למיטתו וכך הלך לעולמו, כשחברתו לחיים אהובה אליאס, שאותה הכיר בתיאטרון בימתיים, שחקנית מעולה בזכות עצמה, יושבת לצידו.

יהי זכרו ברוך.

* * *

תקוה וינשטוק

שלוש הנשים בחייו של אלתרמן

צפיתי בערב המרגש ליובל המאה להולדת נתן אלתרמן שהתקיים  ב"צותא" בהנחיית מאיר עוזיאל, והתעוררו בי זיכרונות הקשורים למשורר. לא. אותו לא הכרתי אישית, לא הייתי מבאי "כסית". אבל הכרתי את שלוש הנשים בחייו. שתים ראיינתי לעתון "מעריב".לא אצטט מהראיונות שכתבתי אך אמסור את ההתרשמויות שנותרו בי עד היום,  כששלושתן,  כמו האיש שאליו היו קשורות בעבותות,  כבר אינן בחיים.

ראיינתי את אשתו, רחל מרכוס. איני זוכרת על מה דיברנו, מן הסתם על עבודתה בתיאטרון. ודאי לא על בעלה המשורר. רק הזכרתי את  שמו כמו קפאו פניה. אף מילה על אלתרמן. הראיון נערך  בדירה בה גרו יחד, ליד שדרות קרן קיימת, בחדר שלה שהיה פשוט בתכלית הפשטות. היא דיברה בקול חרישי והיסתה גם אותי כשנדמה היה לה שהרמתי קול. מפעם לפעם שלחה מבט חרד אל הקיר שמאחריו נמצא החדר שלו. היה ברור שהיא מתבטלת בפניו לחלוטין, בעצם מפחדת ממנו פחד מוות. היה נורא לראות במצב הזה את האישה, שאמנם דמתה לעקרת בית  מצויה, אך היתה שחקנית מוכשרת ואישיות בפני עצמה.

ראיינתי גם את תרצה, הבת. עדיין  היתה צעירה מאוד, רק השתחררה  מהצבא, ואם איני טועה טרם כינתה עצמה "אתר" בכוונה להשתחרר מהדומיננטית של האב הנודע. היתה  נאה אך לא מרשימה במיוחד. אמרה שרצונה להיות שחקנית, כמו אימא – ואכן פה ושם כבר הופיעה, אולי גם לכתוב. זכורה לי  נערה מבולבלת, מדוכאת למדי, תוהה על חייה. וחשבתי שאכן אפשר להיות מבולבלת מיחסים כאלה שבין ההורים, מסיפור-המאהבת שהפך לנחלת הכול.

את האישה השלישית, הציירת צילה בינדר, לא ראיינתי אבל התיידדתי עימה. אלתרמן כבר היה בעולם האמת וצילה הוקירה רגליה מ"כסית"וישבה בוקר וגם ערב בבית קפה בפינת שדרות חן-פרישמן (שהחליף מאז ידיים רבות). היא התגוררה בשדרות ח"ן ובית הקפה ["קפרי"] היה סמוך לביתה. הוא  לא היה רחוק גם מביתי והייתי רואה אותה מכונסת בפינה, רעמת שיער לבנה כשלג מכתרת את ראשה ומשווה לה מראה קצת פראי, אפילו מבהיל. תמיד ישבה בדד, ללא  בעל, ללא מאהב, ללא ילד. חייה תמו. ניעור בי רצון לארח לה לחברה. היינו מדברות  על אלתרמן – גם היא, כמותו, היתה חסידה נלהבת של ארץ ישראל השלמה והעבירה ביקורת על אוהדי המשורר שרחקו ממנו עקב דיעותיו הפוליטיות החדשות. דיברנו  גם על רחל שעתה, משנפטר בעלה,  היתה לה עדנה והיא  החלה להופיע בערבי משחק.

 האם אלתרמן כתב עלייך? שאלתי.

לא. ארבעה שירים לפחות הקדיש לתרצה ואף לא שיר אחד לאשתו וגם  לא לה.

אבל אחרי היסוס של רגע העירה: "יש לי הרגשה שכתב עליי. פעם באתי ל'כסית' לפניו, וכשהגיע מצא אותי נינוחה בחברת מכרים. הוא נעץ בי עיניים כעוסות וכנראה שעל כך כתב  'אם פעם אראך יושבת במסיבת רעייך / תבוא קינאתי רושפת ותשרוף את ביתך עלייך...'"

לא הבטחה מעודדת במיוחד אבל זיכרון.

שלוש הנשים בחייו. שלוש הנשים שאימלל.

* * *

להדסה היקרה

במלאת לך מיספר עגול של כך וכך שנים

שאי ברכות מחברייך לַמסעות המרתקים

ותני תודה יום-יום על משפחתך הנפלאה

ועל יגאל בעלך המסור לך מכול

מאחלים לך ממרומי הַשִּׁבְעִים פְּלוּס

המיסתורית ובעלה

* * *

קישור למסתה החדשה של נורית גוברין "חדוות ההשפעה וחרדת ההשפעה"

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* רווק בן 25 מיהר בקורקינט החשמלי שלו במדרכה ברחוב שלמה המלך לבקר את אימו הזקנה בת ה-55 שגרה ברחוב. בדרך בא מולו גבר צעיר לבוש מכנסונים וזרועותיו חשופות, שמשך את כל תשומת-ליבו, וכך לא שם לב שהוא עולה מאחור על זקנה בת 55, שנפלה על פניה ורוצצה את גולגולתה, וכל המצרכים שקנתה התפזרו על פני המדרכה. למרבה הזוועה התברר שזו אימו שמיהרה הביתה להכין לו ארוחה. שלושה חודשים היא שכבה כצמח באיכילוב עד שמתה. לפחות לא ידעה שהבן שלה הוא שהרג אותה.

* המוסד, הפועל בשם מדינת הטרור ישראל, הוא שכידוע שלח את חוטפי המטוסים ב-9.11 להרוס את מגדלי התאומים בניו-יורק ואת הפנטאגון בוואשינגטון. עובדה, לפי מקורות מוסלמיים – כל היהודים העובדים במוסדות האלו קיבלו אזהרה מראש ולא באו אותו יום לעבודה. סוכני המוסד גם מניחים פצצות ברכבת התחתית של לונדון, ומסיתים את ריכוזי המוסלמים בצרפת לעלות על הרבעים העשירים של פריס ולשרוף אותם על מכוניותיהם, וגם ביימו את התאונה שבה נרצחה הנסיכה דיאנה יחד עם בחיר-ליבה המיליונר המצרי דודי פיאד. לרשות המוסד ושלוחותיו בצבא הישראלי ובמערכת הביטחון של המדינה הטרוריסטית עומדים אמצעים משוכללים ביותר – ממטוסים ענקיים ללא טייס ועד צוללות נושאות ראשי-נפץ גרמניים, סליחה, גרעיניים, אשר באמצעותם הוא מאיים על מדינת שוחרות שלום כאיראן.

לכן עלינו לקום כולנו כאיש אחד ולתמוך ביוזמה של שרי החוץ של מדינות אירופה להכריז על ישראל כעל מדינה טרוריסטית ולראות במאבק בה, עד להשמדת הטרור שלה (שגם רָצח בדובאי את לוחם השלום אל-מבחוח) – את המאבק המרכזי בטרור העולמי! – מעתה הטרוריסטים הישראליים, ובראשם ראשי הצבא הישראלי – ייתפסו ויישפטו כל אימת שרגלם תדרוך על אדמת אירופה המוסרית שעליה הושמדו רק לפני כ-70 שנה שישה מיליון טרוריסטים יהודים מסריחים, מהעשן, כמותם!

* אחד הפלאים שעומד המחשב המשטרתי לחולל בקרוב הוא הורדה מהכביש של כל נהגי המשאיות הכבדות שרשומות להם עבירות על חוקי תנועה והרשעות קודמות – והעברתם למחנה ריכוז בערבה, שם תועמד לרשותם משאית ישנה שבאמצעותה יתאמנו מבוקר עד ערב בדריסת חתולים וכלבים ושאר חיות ובהמות שהווטרינרים הממשלתיים פסקו להמיתן. הנהגים הרוצחים יוכרחו לאסוף במו-ידיהם את שרידי הבשר הדרוס והמדמם ולחפור לו בטוריות קברים בעומק השווה לגובה תאי-הנהג של משאיותיהם הענקיות. פעמיים ביום גם ירביצו להם מכות נאמנות כדי להרגילם לנהיגה בתנאים קשים כגון נפילת כפפות מהתא העליון. לאחר סיום התקופה במחנה הריכוז הם יוכרזו בלתי-כשירים לעמוד לדין מבחינה פסיכיאטרית, כמו הפושע נחמן אנשין מירושלים שרצח את בתו בת השמונה חודשים – והנהגים המוּעדים יאושפזו בבתי משוגעים עד שחברות-התובלה חסרות-האחריות תצלחנה לשחרר אותם כדי שיוכלו להמשיך לנהוג משאיות ללא הגבלת שעות עבודה וגם על פי טבעם הפלילי, ובצירוף שני גורמים אלה – יוכלו לרצוח אנשים בכבישים כאוות נפשם.

* * *

צפירה יונתן: דעתך מאוד חשובה לי

אהוד,

קודם לכול – תודתי על תשובתך למכתבי [גיליון 520]. ואודה לך אם תפרסם את דברי אליך בגיליון הבא.

 נכון, הדברים קשים אבל, יש מעשים שהשתיקה לא יפה להם.

ואני לא יצאתי לרעות בשדות זרים, אלא כאן, פה ועכשיו:

 אל ההתעללות באנשים חפים, לרכישות דירות יוקרה ומסעות עינוגים, ואוותר על "תוצאות" מלחמת המחדל מסיבות מובנות...

ועינך הבוחנת תוכל להוסיף עוד כהנה וכהנה.

ושוב – דעתך מאד חשובה לי.

צפירה יונתן

אהוד: את דעתי כבר הגדתי לך בגיליון הקודם.

* * *

ד"ר דוד סיון

הביקורת של יוסי שריד

אני כמובן לא יודע מי שלח את המחסלים לדובאי. אבל המאמר, "חיסול מחמוד אל-מבחוח – משעל כמשל"(http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1150650.html) שכתב יוסי שריד הוא מעשה ראוי. כן, הסגנון שלו קצת שחצני, מתנשא אלא שהוא לא היחיד. זה גם מה שעולה מעשרות כתבות ומאמרים כאן ובעיתונים אחרים. אבל השחצנות וההתנשאות, לא צריכות למנוע מאיתנו להתמודד עם הביקורת העניינית שכתובה במאמר של שריד וברבים שדומים לו.

בהקשר הזה כדאי להזכיר את דברי השופט לואיס ברנדייס (1913): "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. אור החשמל הוא השוטר היעיל ביותר."

מדבריו עולה שיש בעייה, לא חד-פעמית, ולכן ראוי שהיא תטופל.

אהוד: אכן אתה צודק, יש בעייה והיא לא חד-פעמית, ולכן ראוי שאתה ויוסי שריד ודומיכם תפנו דבריכם אלה לחמאס, לחיזבאללה ולמחמוד אחמניג'אד – ותפסיקו סוף-סוף להאשים כל הזמן אותנו וללגלג עלינו ועל האנשים שלנו שמחרפים נפשם כדי להגן עלינו וגם עליכם!

 * * *

דינה: חוק האזרחות שמאפשר לערבים מהשטחים ומארצות ערב להינשא לערבים ישראלים הוא הדבר החשוב ביותר  לעסוק בו בימים אלה לפני החלטת בג"ץ. מצ"ב דברים של בן-דרור ימיני ב"מעריב" מיום 24.2.20 –

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=945

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,227 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-126 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מיספר הכניסות לאתר החל מ-29 בינואר 2010 עד 23 בפברואר 2010 הוא 1,556

מתוכן 1,435 מישראל, 74 מארה"ב, 8 מגרמניה, 5 מאוסטרליה, 5 מבריטניה, 3 מהרשות הפלסטינית והשאר כניסות בודדות מצרפת, חוף השנהב, בלגיה, ספרד, שוויץ, הולנד, קנדה, מצרים, דנמרק, עומאן, פיליפינים, בולגריה, הונגריה, רומניה, בחריין ודרום-אפריקה

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,218 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל