| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 520
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' באדר תש"ע, 22 בפברואר 2010
עם שתי צרופות של תמונות הצייר ליאוניד בלקלב מתערוכתו בגלריה אנגל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: דן אלמגור: רַבֵּנוּ אַבּוּאָף, תרגום חופשי של שיר עממי בלדינו.
אהוד בן עזר: בזכות הרב מוטקה אֵלון, והאם המשיח בא לא רק על חמור
אלא גם על גברים?
צפירה יונתן: אכן יש ויש... // יִשְׂרָאֵל הַר: מאוהבים שקועים.
אורי הייטנר: 1. משבֵּרון בקריצת עין. 2. שמחת עניים לאיד. 3. תשובה
לאסתי תירוש. // יוסי גמזו: הַשִּירִים הַיָּפִים עַל הָאַהֲבָה.
יהודית מליק-שירן: הפנים מאחורי המכתב העיתי של סופר נידח, ראיון עם הסופר אהוד בן עזר, מתוך כתב-העת האינטרנטי "על הדרך" מס' 6.
משה ברק: כפתֵל ודואֵל, מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ, פרק כ"ג , 1. כַּפְתֵּל – במקום לעשות מניפולציה. 2. למיֵיל או לדאֵל.
איליה בר זאב: יום שוּק (שיר). // יוסף אורן: הצעה להצלת הספרות הישראלית.
נגה מרון: למה דווקא ספרות מתורגמת? ואולי המלך עירום?
משה גרנות: פרשת שמות. // תשובה ליהודה הצבי: סומק הוא סומך.
אביתר כהן: "רחובות את ביהודה". // אריק ברהום: "שפוך חמתך".
שמואל יריב: גֶ'נִין-גֶ'נִין (שיר).
ישראל ויסלר (פוצ'ו): מן הגורן ומן היקב וגם מין סתם, על ספרו של משה גרנות "שחזורים". [ציטוט].
גדעון עפרת: אחרי הגדר: על הצייר ליאוניד בלקלב. [ציטוט]
אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן,
בהוצאת ביתן, 1985, מחברת רביעית, המשך 1.
מור ליטמן: תגובה למשורר אלישע פורת בקשר למשורר אברהם סוצקבר.
המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".
הרבי החזיק לי בזרג, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
דן אלמגור
רַבֵּנוּ אַבּוּאָף
תרגום חופשי של שיר עממי המושר בלדינו
מִי עוֹשֶׂה מִצְווֹת כַּמַּיִם?
מִי זֶה צָם בְּכָל יוֹמַיִם?
מִי אָהוּב שָׁם, בַּשָּׁמַיִם? –
זֶה רַבֵּנוּ אַבּוּאָף.
יֵשׁ מִזֹּהַר הַשְּׁכִינָה לוֹ,
אֲבָל גַּם חֻלְשָׁה קְטַנָּה לוֹ:
כָּל אִשָּׁה תָּמִיד קָסְמָה לוֹ,
לְרַבֵּנוּ אַבּוּאָף.
פָּם-פָּרָם-פָּם – הִנֵּה הוֹלֵךְ הוּא!
פָּם-פָּרָם-פָּם – הִנֵּהוּ שָׁב!
פָּם-פָּרָם-פָּם – כַּמָּה זָרִיז הוּא,
זֶה רַבֵּנוּ אַבּוּאָף!
לְאִשְׁתּוֹ, רוּבִּיסָה ווידַה,
הוּא קוֹרֵא תָּמִיד "קֵרידָה".
אַךְ לִפְזֹל מְעַט הַצִּדָּה
לֹא יִגַּע וְלֹא יִעַף.
אִם כַּלָּה הִיא, אוֹ קְטִינָה הִיא;
אִם גְּרוּשָׁה, אוֹ אַלְמָנָה הִיא –
מִי שׁוֹלֵחַ בָּהּ עֵינַיִם?
זֶה רַבֵּנוּ אַבּוּאָף.
פָּם-פָּרָם-פָּם – הִנֵּה הוֹלֵךְ הוּא…
אִם אָמְרוּ לוֹ: 'וְאָהַבְתָּ
אֶת שְׁכֵנְךָ' – הוֹסִיף הָרַב כָּךְ:
'עִם שְׁכֵנְךָ תִּחְיֶה בְּצַוְתָּא.
וְאָהַבְתָּ אֶת אִשְׁתּוֹ!'
'כָּל מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ
לֹא תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרְךָ.
אַךְ מָה שֶׁאָהוּב עָלֶיךָ –
תַּעֲשֶׂה לְזוּגָתוֹ!'
פָּם-פָּרָם-פָּם – הִנֵּה הוֹלֵךְ הוּא…
בֶּאֱלוּל יָצָא כָּל לַיְלָה,
בַּשְּׁכוּנָה עָבַר עִם 'פַּיְלָה':
'קוּמוּ, קוּמוּ, רַבּוֹתַי לְ-
תַּחֲנוּנִים וְלִסְלִיחוֹת!'
הַגְּבָרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת
מְבַקְּשִׁים סְלִיחָה וָחֶסֶד.
מִי קוֹפֵץ עַל כָּל מִרְפֶּסֶת
לְבַקֵּר אֶת הַגְּבִירוֹת?
עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלְדָה
מִסְכֵּנָה, דֶזְמָזָלָדָה,
הוּא הִזְמִין אֵלָיו הַחַדְרָה
שֶׁתָּנוּחַ, שֶׁתִּשְׁכַּב.
שְׁעָתַיִם בָּהּ הֶחְזִיק הוּא,
וְכָעֵת חַיָּה – אִיזִ'יקוֹ.
וּלְמִי דּוֹמֶה מוֹשִׁיקוֹ?
לְרַבֵּנוּ אַבּוּאָף!
אִם גְּרוּשָׁה אֵלָיו הוֹפִיעָה
כִּי הַגֵּט עוֹד לֹא הִגִּיעַ,
אִם יָפָה הִיא – הוּא הוֹדִיעַ:
'הָעִנְיָן טָעוּן בְּדִיקָה.
הַבְּדִיקָה הִיא מְדֻקְדֶּקֶת,
פֹּה וָשָׁם קְצָת מְדַגְדֶּגֶת.
אִם תִּשְׁבִי עַכְשָׁו בְּשֶׁקֶט –
תְּחַיְּכִי בְּעוֹד דַּקָּה!'
אִם תָּבוֹא אֵלָיו גִּיּוֹרֶת
צְעִירָה, יָפָה, שְׁחַרְחֹרֶת,
הוּא אוֹמֵר לָהּ שֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ
בְּ'מִקְוֶה' לְהִטַּהֵר.
לֹא חוֹשֵׁב גַּם פַּעֲמַיִם,
רַק עוֹצֵם אֶת הָעֵינַיִם
וְקוֹפֵץ אִתָּהּ לַמַּיִם –
שֶׁיִּהְיֶה גִּיּוּר כָּשֵׁר!
כֵּן, הָרַב צַדִּיק גָּמוּר הוּא,
וּמַקְפִּיד עַל כָּל אִסּוּר הוּא.
וְכָל חֵטְא אֶצְלוֹ חָמוּר הוּא –
זֶה רַבֵּנוּ אַבּוּאָף.
אַךְ כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב לִלְמֹדֶ'ה
אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹתֶ'ה
רַק אֶצְלוֹ בְּסֵפֶר שְׁמוֹתֶ'ה
לֹא מוֹפִיעַ 'לֹא תִּנְאַף'.
פָּם-פָּרָם-פָּם – הִנֵּה הוֹלֵךְ הוּא.
פָּם-פָּרָם-פָּם – הִנֵּהוּ שָׁב.
פָּם-פָּרָם-פָּם – כַּמָּה זָרִיז הוּא.
זֶה רַבֵּנוּ אַבּוּאָף.
למה זה נזכרתי פתאום הבוקר בשיר לדינו שתרגמתי ל"בוסתן ספרדי" המקורי?
דן
* * *
אהוד בן עזר
בזכות הרב מוטקה אֵלון
והאם המשיח בא לא רק על חמור אלא גם על גברים?
המקרה של הרב מוטקה אלון מחדד את ראיית "היהדות כדיאלקטיקה של רציפות ומרד", כפי שהראה בשעתו גרשם שלום בכתביו ובראיון הנושא את השם הזה, שערכתי איתו לספרי "אין שאננים בציון" (1986).
ככל שצד הספינה של היהדות החרדית יתמלא ביותר ויותר "למדנים" בטלנים שרובם חסרי-ערך, אלה שעשו את התורה קרדום לחפור בו על חשבון המדינה, משפחותיהם ועוניין – כן קרב סופה של הספינה החרדית להתהפך ולשקוע – או להשתנות למשהו חדש ומאוזן בקו ההתפתחות הנורמאלית של אותה רציפות יהודית.
ככל שההתחרדלות וההקצנה ההלכתית תכבושנה תחומים חדשים במה שהיה פעם היהדות הדתית הציונית הנאורה, כמו הקיבוץ הדתי – כן יתפוררו אושיותיה של היהדות הסימפטית הזו – והיא תיקלע בין חרדיות ו/או משיחית-לאומנית בחלקה – לבין החילוניות.
ככל שהיהדות הדתית והחרדית כאחד תטאטא מתחת לשטיח את החיים האמיתיים, ובהם גם חיי רבים מצעיריה וצעירותיה שנוטים להומוסקסואליזם, כן יתפורר הבניין שלה, המיוסד-בחלקו על צביעות, צדקנות, בורות רבה, והתמחות בשטויות של עשיית צרות לציבור החילוני כמו בפסח ובשנת שמיטה.
אילו יסודותיה של היהדות הדתית הציונית היו בריאים, היה הרב מוטקה אלון יכול להמשיך בתפקידו הרוחני הרם, בתנאי כמובן שלא יפתה קטינים אלא יתעסק-ממש כאוות נפשו בחייו הפרטיים רק עם מבוגרים מעל גיל 18 בעלי נטיות דומות לשלו. הוא היה זוכה לשם עולם ביהדות אילו נשא בגאווה את נטיותיו וגם התמודד איתן בתוך ההלכה היהודית ובישיבה שלו, שבה היו לומדים בגלוי – בחורים "סטרייטים" ו"גאים" גם יחד, ועוסקים בפתרונות הלכה נאורים למצוקת האדם. וגם את הנשים אסור לשכוח. וגם את זכותן ללמוד בישיבות.
ואין בכל אלה שמץ מחילול דת ישראל והתורה. להיפך. אלה הצלתה. כי היהדות היא דיאלקטיקה של רציפות ומרד, מסורת ושינוי. ואילו חילול התורה הוא הכרזות הענקיות בשכונות החרדיות ובשאר חלקי הארץ – "היכונו לביאת המשיח!" – אלא אם כן התכוונו לתת באמצעותם הֵכשר ולומר שהמשיח בא לא רק על חמור אלא גם על גברים!
כל הדברים הללו נאמרים על תנאי – על תנאי שמוטקה לא יואשם, לא יישפט ולא יורשע על מקרים שיש בהם עבירה על החוק בנושא של פיתוי קטינים וכדומה, שבכך אין הוא שונה מכל אזרח אחר שנחשד בעבירות כאלה ועלול לשבת בגינן בבית-סוהר. ועדיין הוא יכול, גם מתוך תהומות אלה שאולי ייענש וייזרק אליהם, שם בכלא – להתחזק בנפשו ולהעלות ממעמקים ניצוצות, להאיר את הדרך לאחרים ולשמור על סמכותו הרוחנית, כפי שמספרים עליו חסידיו בהערצה רבה. שהרי בסופו של דבר, להכיר בהומוסקסאליות ביהדות כבתופעה מקובלת – זו אינה שבתאות וגם לא שְׁמַד!
* * *
למשורר אריה סיון היקר
ברכות לקבלת פרס ישראל לשירה לשנת תש"ע
אל תשכח להזכיר בעת קבלת הפרס
את הילדים הפלסטינים שהרגנו!
צפירה יונתן
אכן יש ויש...
יש תיעוב ויש תיעוב. אפשר לחוש אותו ואפילו מאוד, כאשר נתקלים בתופעות טבע למיניהן – ריקבון, עיוותים גנטיים וכולי, ויש תיעוב שחשים בנוכחותו של רוע, של אדם רע-מעללים, עריץ ונוכל, והגרוע מכול בעיניי הוא הנוכל שעיניו מצועפות בחן וחסד מדומים, הרוצה להוליך אותך שולל אחר כוונותיו הנלוזות ופעמים רבות גם מוליכות לאובדנך.
אותו איש הדוחה אותי אפילו במראהו החיצוני, מביט אליי מעבר למסך הטלוויזיה, מחייך מעין חיוך חשוך-שפתיים ופשוט מצפצף עליי.
ולגלות לכם סוד – הוא מצפצף גם עליכם מגבוה, ומקווה שעכשיו אתם יודעים מיהו וידעתם גם קודם בעקבות מעלליו ובכל זאת בחרתם בו לתפקיד הרם של --- למרות שיצק עופרת על אנשים חפים והעדיף מגורים יוקרתיים מנקרי עיניים, אולי כדי לפצות את ילדותו אי-שם...
אוכל להמשיך עוד ועוד אבל התיעוב אוחז בגרוני ורק אם יבואו על עונשו, הוא וסובביו, יפער את פיו, יתנצל ויפתח את ארנקו התפוח כדי לשלשל מתוכו את מה זועק לשמיים, רק אז... אולי. נוכל לנשום אוויר יותר נקי, אולי. ועכשיו במקום דיבורים ודמעות תנין, יובא האיש וצבאו על עונשו ומהר, מה שיותר מהר, כי יש גבול ליכולת לשאת את התיעוב הזה.
22 באוקטובר 2009
אהוד: קראתי פעמיים ושלוש את רשימתך ואין לי שום מושג למי את מתכוונת? לאריאל שרון? לאהוד אולמרט? לבנימין נתניהו? לאהוד ברק? לחסאן נסראאלה? האם במדינת ישראל מדובר או באיראן? האם זה ייתכן שכל ראשי הממשלות ושרי הביטחון ואולי גם הרמטכ"לים שלנו בשנים האחרונות הם מפלצות? עד כדי כך!
ואני רוצה להגיד לך שאני מקבל בזמן האחרון כמה וכמה רשימות רוויות שינאה ותיעוב ממין אלה, ממש גועל נפש, והן ניזונות ברובן מהתקשורת, וממש מתענגות לתאר את כל מה שקורה במדינה ובייחוד אצל הקורבן התורן של התקשורת, שלרוב הוא גם ראש הממשלה – בצורה ממש דמונית, מפלצתית.
אני חושב שזוהי מעין מחלה לאומית אצלנו, ובעינַיי ישראל והנהגתה, חרף כל הבעיות [ואני לא חסיד של נתניהו ומעדיף עליו את אולמרט] – ישראל היא אחת המדינות המתוקנות ביותר בעולם, אבל לפעמים שאיפת הצדק המוחלט המקננת בלב חלק מתושביה הופך אותה למדינה של אידיוטים שאינם מבינים מה הם האינטרסים הקיומיים שלה.
יִשְׂרָאֵל הַר
מאוהבים שקועים
יליד פולין יתום מאימו, אביו לקחו למסע מסחרי לבלגיה פלש צבא ארץ גרמן אבא סוחר נעלם היתום נלקח למחנה חרטו בבשר זרועו ספרות בכחול חייל יהודי הביאו לקיבוצו בדרום בגר למד הצטיין במתמטיקה עבד בבנק סוציאליסטי אהה התאהב נישא יצאו לירח דבש בספינת הקיבוץ שקעה במצולת חוד משולש מפרץ ביסקאיה היה חברי – זה נר לעילוי נשמת חיים צעירים שקועים שביתם יהיה הים לנצח ולעולמי עד
תודה
כל טוב לעורכים לקוראים הרבים של המכתב עיתי
אורי הייטנר
1. משבֵּרון בקריצת עין
בעוד שנתיים תארח בריטניה את האולימפיאדה. מקום מרכזי בהכנות תופסת ההתארגנות הביטחונית. הבריטים יודעים היטב, שכבר היום מוחות רבים עסוקים בתיכנון פיגועי ראווה לשיבוש האולימפיאדה. הבריטים אינם יודעים את זהותם של המתכננים, אבל הם יודעים היטב שהם שייכים לטרור האסלאמי העולמי.
בריטניה יודעת שקיימת מלחמת חורמה בין האסלאם הרדיקלי לבין העולם הנאור. היא יודעת שהמוקד המרכזי שכלפיו מופנית מלחמתו של האסלאם הרדיקלי הוא מדינת ישראל, ושישראל היא חוד החנית במאבק של העולם החופשי בציר הרשע והטרור.
טיהור העולם מנוכחותו של מבחוח הפכה את העולם למקום טוב יותר. הפחד של המבחוחים מפני חיסולים נוספים, והאנרגיה שהם נאלצים להשקיע בביטחונם האישי, הופכים את העולם למקום בטוח יותר. ככל שמבחוחים רבים יותר יישלחו למקומם הראוי, כן ייטב. הבריטים יודעים זאת היטב.
גם לבריטניה יש שירותים חשאיים וסביר להניח שגם MI6 מבינים משהו בזיוף דרכונים. וכיוון שאין לי כל מידע זולת המתפרסם מ"מקורות זרים", אין לי אלא להפעיל את דימיוני, וכלל לא הייתי שולל את האפשרות שאירגון זה שותף לחיסול מבחוח. למשל, אולי ארגון זה דאג לדרכונים? מי יודע?
לכן, אני מציע לא להתרגש מהמשברון ביחסים עם בריטניה בשל פרשת הדרכונים. אף מדינה אינה יכולה להשלים עם זיוף דרכונים של אזרחיה. אתקן את המשפט – אף מדינה אינה יכולה להשלים עם זיוף דרכונים של אזרחיה – ברגע שהדבר התגלה. וכיוון שהדבר התגלה, ו"מקורות זרים" מפנים אצבע מאשימה כלפי ישראל, וכיוון שהתקשורת הבריטית לוחצת, וכיוון שלונדון היא היום מרכז של פעילות אנטי ישראלית ואנטישמית רדיקלית, המנצלת את הפרשה לדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל – אין לממשלת בריטניה ברירה אלא לביים משברון – משברון בקריצת עין. אני משער, שבצינורות הסמויים הבריטים נוזפים בנו על כך שהביצוע לא היה מושלם דיו, ומה שלא צריך היה להיחשף – נחשף.
...ועוד משהו – לנוכח ההתבכיינות של בעלי הדרכונים, חשבתי איך הייתי מגיב אילו היה מדובר בדרכון שלי. אני חושב שהייתי שמח לגלות, שבלא ידיעתי ובלי שום מאמץ מצידי, תרמתי לביטחון ישראל.
2. שמחת עניים לאיד
(תגובה ליוסי שריד: "משעל כמשל" 18.2.10)
עולם שמבחוח אינו נושם את אווירו הוא עולם טוב יותר. עולם שמבחוחים כמותו פוחדים ומסתתרים הוא עולם בטוח יותר. לכן, מי שטיהרו את העולם מנוכחותו ראויים לשבח, ועל כך שהצליחו לעשות כן מבלי להיתפס, הם ראויים לשבח נוסף. ועיקר השבח על כך שזו הצלחה אחת בלבד בשורה ארוכה של הצלחות במלחמה בציר הרשע והטרור.
היינו רוצים מאוד במציאות של אפס תקלות, אבל אין חיה כזו. לנוכח ההצלחה – התקלה שהביאה לחשיפת התמונות, הדרכונים וכו', בטלה בשישים. גם ה"משברון" המלאכותי עם בריטניה הוא רק למראית עין. אבל די בכך כדי שיוסי שריד יכתוב מאמר של שמחה לאיד לנוכח "הכישלון". לא נותר אלא לנחש מה היה כותב במקרה של כישלון אמיתי.
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל
אהוד: אני כבר מזמן חדלתי לקרוא את ההטפות הצדקניות של המשורר הצבוע והמתחסד הזה, שגם הרס את מרצ מבלי להכות על חטאו. רק לאחר תגובתך קראתי, ברתיעה גוברת והולכת, את מאמרו, ומה אגיד לך – זו ממש נבזות כלפי האנשים המוכשרים והמסורים ששוקדים על ביטחוננו בעוד הפוץ היהיר הזה שריד מתיימר ללמד אותם לקח!
3. תשובה לאסתי תירוש
קראתי באחד העיתונים כתבה גדולה על בית המדרש בהנחייתה של עדנה רש. התרשמתי מאוד-מאוד הן מבית המדרש והן מעדנה רש. אין זה אומר שהיא חפה מטעויות. בעיניי, לימוד השיר "אתה חברה שלי" בבית ספר, גם במסגרת כזו, אינו ראוי, מן הסיבות אותן ציינתי במאמרי.
אהוד: קראתי את השיר. אין לי התנגדות שמורָה שמסוגלת ללמד אותו, תְלמֵד, אבל בעיניי הוא יצירה עילגת, גרפומאנית, פטפוט דל מבחינה שירית אך אין לי שום התנגדות לתוכנו!
* * *
יוסי גמזו
הַשִּירִים הַיָּפִים עַל הָאַהֲבָה
הַשִּירִים הַיָּפִים עַל הָאַהֲבָה יָפִים הַרְבֵּה יוֹתֵר
מִן הָאַהֲבָה. כְּשֶעוֹד הָיְתָה, כְּשֶעוֹד הִכּוּ פַּעֲמוֹנֶיהָ, כְּשֶהֵנֵצָה
הָיְתָה, הִיא עַצְמָהּ, מִין שִיר. הָאַהֲבָה, אֲנִי אוֹמֵר, שִקּוּי פּוֹתֶה,
עוֹשֶׂה שַמּוֹת מְתֻקּוֹת בַּלֵּב, עוֹשֶׂה דְבָרִים,
הֲמוֹן כִּנּוֹרוֹת בַּדָּם, הֲמוֹן שוֹשָן-אוֹר-פֶּצַע,
כָּאֵלֶּה שְׂמָחוֹת מַכְאִיבוֹת לְהַטְרִיף. הַשִּירִים, הַשִּירִים הַיָּפִים
שֶהֵם יַיִן שוֹצֵף מַחְשְבוֹת אַרְגָּמָן בַּיְּקָבִים הַחַמִּים שֶל הָעֶצֶב,
יָפִים, אֲנִי אוֹמֵר לָךְ, מִן הָאַהֲבָה. יָפִים וְזַכָּאִים מִמֶּנָּה אֶלֶף, לֹא לְפִי
שֶיֵּש בָּהֶם הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשְקָל שֶל אַהֲבָה
אֶלָּא יֵש בָּם
הַרְבֵּה יוֹתֵר נֵצַח.
תֻּפֵּי-הַזְּמַן מַכִּים, הַזְּמַן שוֹדֵד אוֹתָךְ יוֹם-יוֹם
מִמֶּנִּי, מֵעַצְמֵךְ, אַתְּ לֹא שֶלָּךְ כְּבָר, אַתְּ אַחֶרֶת.
כֻּלָּנוּ עֲשׂוּיִים בְּגִידוֹת-בְּגִידוֹת בְּשֶהָיָה, בַּחַם, בַּצּוֹבֵט-לֵב, אָז נָא לִמְחֹק אֶת הַמְּיֻתָּר.
וּמַה שֶבֶּאֱמֶת נִשְאָר צָעִיר זֶה הַשִּירִים: הַכְּאֵב הַמְּזֻקָּק, הַגַּעְגּוּעַ, חֶרֶש-חֶרֶש
חַיֵּינוּ מִתְאַדִּים מִן הַחֻמְצוֹת שֶל הַחֲלוֹף,
אוֹהֵב אֵינוֹ נִשְאָר אוֹהֵב, מֵיתָר נִשְאָר מֵיתָר
מָתוּחַ, דַּל גֵּאֶה כָּזֶה. אֲנָשִים, אַתְּ הֲרֵי יוֹדַעַת,
זֶה חֹמֶר כָּל-כָּךְ לֹא אָמִין, לֹא עָמִיד, שֶרַק לַשִּירִים עוֹד מֻתָּר
לַחְתֹּם עַל עַרְבוּת בַּנְקָאִית שֶל הַלֵּב. הֵם מַזְכֶּרֶת עָווֹן לֹא נִגְדַּעַת
שֶל מַשֶּהוּ עוּל, שֶנִּרְצַח בָּאָבִיב
וְעַל כֵּן לֹא יִקְמֹל בַּסְּתָיו.
שֶל מַשֶּהוּ חַם וְנָכוֹן וְנוֹרָא לֹא סוֹלֵחַ. עָקֹב. נוֹטֵר.
שֶל מַשֶּהוּ מָוֶת, מֻחְמָץ, מְחֻלָּל. הֵד שַעֲטַת סוּסֵי הַ-Nevermore אָבָק פּוֹרֵח.
הַשִּירִים הַיָּפִים עַל הָאַהֲבָה יָפִים הַרְבֵּה יוֹתֵר
מִן הָאַהֲבָה. לָהֶם אֶפְשָר לְהַאֲמִין
תָּמִיד, מַה שֶּקָּשֶה
לוֹמַר עָלֶיהָ.
* * *
יהודית מליק-שירן
הפנים מאחורי המכתב העיתי של סופר נידח
ראיון עם הסופר אהוד בן עזר
מתוך כתב-העת האינטרנטי "על הדרך" מס' 6
את אהוד בן עזר, אני מכירה מסומליו"ן, אגודת סופרי הילדים. פעמיים בשבוע אני מתוודעת אל המכתב העיתי שלו דרכו אני מעורה בכל מה שקורה בארץ. פעמים רבות פרסם את שיריי וכתביי בגיליונותיו. אף היה שותף לשיר נבואי שכתבתי והחריד אותי בתכניו. "אנה הולכת על המים" – סיפורה של צעירה ממוצא רוסי שבחרה לשים קץ לחייה וגופתה נמשתה מהמים בחוף ימה של נתניה, שלושה שבועות לאחר פרסום השיר. [לא זכור לי כלל המקרה. – אב"ע].
בן עזר, הוא סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף. כתב עשרים ושניים ספרים (יותר מארבעים. – אב"ע]. את האחרון "ספר הגעגועים" שלו, אני מאוד אוהבת. הספר השאיר בי חותם עמוק. אחת החוויות שמשאיר בי ספר טוב, היא הנאה שיש בה קורטוב של הומור, למידה והתרגשות רבה. את החוויה הזו מצאתי בספרו של בן עזר.
ומהו אותו ספר שקראתיו בנשימה אחת? ספר עם ניחוחות משכבר. ילדות במושבה ארצישראלית בימים של טרום מדינה, עולם של טרם התפכחות ללא תקנה מחלום. בן עזר מנציח עולם קסום שהיה ואיננו, ומצליח לרתק אליו את הקורא. הספר נושם את ניחוח הארץ: אדמתה, פרדסיה, גידולי שדותיה. הכול רענן, ראשוני וחושי וספוג ריחות, צבעים, קולות.
על עטיפת "ספר הגעגועים" מצולם שמוטי – הפרי שבימים שעליהם נכתב הספר היה כוכב עליון וכונה בשם היאה לו: תפוח זהב, לא תפו"ז, וודאי לא תפוז. הספר מלא הומור מתגלגל שובה עין ולב. עשיר באגדות מקומיות. חוויה תרבותית מרנינה לקראו. אפשר ללמוד על הימים ההם מתוך זיכרונותיה של חבורת ילדים, זיכרונות שיותר טובים מספר היסטוריה המנוסח באיפוק וביובש. ממליצה בחום לקרוא את הספר. משאיר בקורא חוויה של עוד.
יהודית: אהוד, תוכל לספר קצת על עצמך? הקוראים מכירים את הפן הספרותי, הביוגרף המתעד במכתב העיתי שלו את המתרחש במדינה, מי אתה באמת?
אהוד: אני רואה את עצמי כאדם משעמם מאוד. לא היו שום דברים סנסאציוניים בחיי. לא מלחמות גדולות, לא עשייה אירגונית או מקצועית בכל תחום שהוא, חוץ מהספרים שכתבתי ושערכתי. בספרים שלי, ובייחוד ברומאן האחרון, "ספר הגעגועים", סיפרתי על ילדותי ונעוריי, וכמעט כל מאורע מהמעט שקרה לי בחיי חזר וסוּפר אצלי בשני ספרים לפחות. אני כבר ממש לימון סחוט בנושא האוטוביוגראפי.
מצד שני אני אדם שאינו משתעמם אלא עצל עסוק תמיד. לאחרונה נסענו עם חברים במכונית לשבועיים לאירופה והיה לי "צום כתיבה" במשך כל הזמן הזה. לא מחשב. לא יומן. כלום. והיתה לי הרגשה שה"אני האמיתי" נשאר בחדר העבודה שלי בדירתי בתל אביב, ליד המחשב, ואילו אני שבדרכים זה לא אני אלא מישהו אחר. מצד שני היה טוב להיגמל לתקופה קצרה מהכתיבה.
אני, למעשה, גרפומן. כמעט כל היום מקליד. המכתב העיתי נותן לי מסגרת לכתוב מיד כל מה שעולה על דעתי. ושאר הקבצים, של היומנים והפרוזה הבידיונית, מחכים גם הם, כמו תבשילים על פתיליות – אולי יבוא לי פתאום משהו מעניין להוסיף להם.
יהודית: אהבת הכתיבה היא אחת מאהבותיך. מאיזה גיל התחלת לכתוב? האם שונה כתיבתך לאוכלוסייה שאתה כותב אליה? (ילדים, מבוגרים).
אהוד: אני לא אוהב את הכתיבה. המושג אהבה אצלי קשור קשר ביוגראפי רק לאישה ולזיונים. כל השאר הן אהבות מאיכות אחרת. משפחה. ספרים. מקומות. סוגי אוכל וכדומה.
אני חי את הכתיבה. היא לי דרך חיים וצידוק לחיים. התחלתי לכתוב מגיל צעיר כי הבנתי שבתור אדם עצל, לא עשיר ולא בעל מקצוע מבוקש, הדבר היחיד שאני יכול ויודע לעשות הוא לכתוב, ומאוחר יותר – גם לערוך ספרים של אחרים. היו תקופות שנתתי הרבה הרצאות והעברתי סדנאות. גם ערכתי כל שנה ספרים אחדים וכתבתי ביקורות לעיתונים. היום אני ממעט בכך כי כאשר המכתב העיתי מעסיק אותי, בהפסקות אמנם, רוב שעות היממה, אני די מתעצל לעשות דברים אחרים, חוץ מללכת לשחות לפעמים, וכמובן לכתוב גם מחוץ למכתב העיתי – לכתוב ביומן שלי, להקליד יומנים שלי משנים רחוקות, וכמובן לעסוק גם בכתיבה "רצינית" יותר, שמתוך עצלות אני דוחה אותה, ולעיתים עובר יום שלם של עיסוקים אחרים בכתיבה עד שאני חוזר לרומאן שאותו אני כותב, ואחרי שמחקתי או הוספתי בו מילה, אני כבר נרדם.
מאחר שאני כותב עשרות שנים בשיטה עיוורת, אני מקליד במהירות המחשבה שלי. אין כמעט הבדל זמנים בין המחשבה החולפת במוחי לבין המילים שצצות על מסך המחשב. מאחר שאני כבר בן שבעים ושלוש, אני רואה בכך תרגול יומיומי מצויין לשכל וליכולת המחשבה והזיכרון. ממש התעמלות יומיומית של העירות הרוחנית.
קראתי שעבודת המוח צורכת הרבה קלוריות ונדמה לי שזה מסביר את התיאבון שלי וגם את היותי אדם קצת שמן.
כמובן שאני אוהב יותר לכתוב לילדים ומאשר למבוגרים והכי אני אוהב לכתוב תיאורי סקס שזה כמו ספרות ילדים למבוגרים. לצערי בשנים האחרונות אני פחות כותב לילדים, גם כי אין לי נכדים ואני די מנותק מהגיל הרך. יש לי גם כמה וכמה כתבי-יד של ספרים לילדים שטרם מצאו להם מו"ל כי התחרות בתחום הזה רבה מאוד ויוצאים גם ספרים מצויינים.
יהודית: לעתים אני מרגישה, שאני פוסעת בין מילותיך, שותפה לאירועים שהקימו מדינה, והרי פיזית, לא הייתי שם. למילותיך יש נוכחות ישראלית עכשווית, האם אתה מודע לכך?
אהוד: לא. אני כלל לא מודע לכך. לא הייתי שותף לשום אירוע שהקים את המדינה או תמך בה. פיסית לא תרמתי כמעט כלום למדינה. אלא אם כן הספרים שכתבתי משלי ועל אחרים דוגמת אסתר ראב ונחום גוטמן, הם תרומה לספרות ולתרבות העברית. תמיד יש לי רגש נחיתות בפני אנשי מעשה שבאמת בנו ויצרו דברים ולא רק כתבו.
אם יש למילים שלי "נוכחות ישראלית עכשווית" הרי זה אולי רק בקרב קהל הקוראים המצומצם שלי, שאינו עולה על כאלף וחמש מאות קונים לספר חדש, וכן יש לי "נוכחות" בקרב קוראי "חדשות בן עזר". אבל אני חושש שיש לי השפעה מועטה מאוד בהווה כשם שגם לא היתה לי השפעה גדולה בעבר. אולי לא מיותר להוסיף שעד היום אני לא מצליח להתפרנס מכל עיסוקיי הספרותיים, ואלמלא היתה לאשתי פנסיה נאה מעבודתה-לשעבר כאחות, לא היינו יכולים לשמור על רמת חיים סבירה לגילנו ולמעמדנו. אני, כל השנים – "עצמאי חצי מובטל".
יהודית: אחת המתנות הנפלאות שלך, היה כינוס יצירתה של דודתך הסופרת אסתר ראב, איך לדעתך התקבלה יצירה זו בארץ?
אהוד מחייך ואומר: "אל תודעת השכחה הבאתי את יצירותיה. דורות רבים לא מכירים את כתביה. היה לי חשוב להביא כדי שיכירו את כתביה, אפילו דרך המכתב העיתי שאני שולח פעמיים בשבוע. ככה גיליתי שאנשים צמאים להכיר ולדעת. אפילו כינסתי את כתביה לתקליטור [לא כתביה המודפסים אלא ארכיונה. – אב"ע]. מדי פעם אנשים מבקשים שאשלח להם אותו. הדורות האלה שגדלים כאן לא מכירים את כתביה של דודתי. אני סוגר מעגל של כבוד [לדודתי] עם ההכרה והרחבת המודעות ליצירתה בציבור הרחב. זו תרומתי לשדה הספרות והתרבות בארץ. [ואני מקווה שתמשיך להתקיים כל זמן שתתקיימנה תרבות וספרות עברית]."
* * *
לאוהבי הספרות, האמנות והתרבות,
בימים אלה יצא המגזין "על הדרך" מס' 6 העוסק בסליחה, פיוס והשלמה. המגזין הוא מיסודו של המרכז לכתיבה יוצרת ע"ש שושנה מליק בחולון. משתתפים בו סופרים, משוררים, אמנים, וילדים הכותבים שירה וסיפורת.
לצפייה בגיליונות קודמים: http://www.bat-or.com/?id=67
במגזין הנוכחי ראיינתי את אהוד בן עזר (עמ' 24)
לצפייה: http://www.bat-or.com/uploads/file/67/way6.pdf
אשמח לקבל חומרים למגזין מס' 7 העוסק בזיכרון ושכחה.
יהודית מליק-שירן
* * *
משה ברק: כפתֵל ודואֵל
מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ, פרק כ"ג
1. כַּפְתֵּל – במקום לעשות מניפולציה
למילה "מניפולציה" יש כיום משמעויות רבות. לפי המילון העברי של אבן שושן והמילון הלועזי של פינס – מדובר בידיים המטפלות בדבר מורכב, או מדוייק, המחייב תפניות ופיתולים בלתי צפויים. במובן זה הפך בהשאלה לזריזות בכיוונים בלתי צפויים להשגת מטרות שמעבר לכשר ולראוי המובן מאליו.
המילה מניפולציה מקורה במילה MANUS = "יד" ו-PULUS = מלא. פעולה "במלוא כף יד". אנו מתחילים במקור הלטיני, ואת היד MANUS אנו מתרגמים במילה "כף". זוהי "כף היד" שיש לה גם "מלוא כף יד". ענין ה"מלאות" איננו משמעותי בכל הפירושים והשימושים שהתפתחו בשפות אירופה ובעגה העברית. לעומת זאת שולט המושג על הכושר לפעול ו/או ללכת בכל מיני דרכים בלתי צפויות, פתלתלות. כך בחיי המעשה וכך במובן המושאל. לכן אני מציע לחבר ל"כף" את השורש "פתל" וכך להגיע לשורש "כַּפְתֵּל" על משקל השורשים המרובעים: סרבל, כפתר, כרבל.
מניפולציה תיקרא כפתולת
מניפולטור – כפתולן
לעשות מניפולציה – לְכַפְתֵּל. כך נאמר בבנין פיעל: כיפתלתי – בעבר; מכפתל – בהווה; אכפתל – בעתיד. מיצירת שורש זה נוכל לפתור עוד שני יעדים שלא נפתרו עד כה:
כפתָּליה כחיבור של נפתולים וכפיה יכולה לציין "הארכת דרך" ההיפך מ"קפנדריה" שהיא קיצור דרך.
כפתולר עשוי להיות שמו של אומן שאינו צורף של ממש, אך מצטמצם ביצירת עדיים מתייל (חוט מתכת) מפותל בידיו (ובעזרת מלקטת).
2. למיֵיל או לדאֵל
לאהוד בן עזר שלום רב!
כשם פועל לשליחת דואר אלקטרוני, כתבת בסיפא של ה"מכתב עיתי" את הפועל "ימייל".
אני מצטער. אין מניעה שיהיה קיים "מונח נרדף" לאותו נושא. אך עם כל הכבוד לחלקך ביצירה הספרותית, בשם העצם "מיול" והפועל "למייל" אתה חוטא לרוח של הלשון העברית. משום שאם "מייל" הוא "שליחת דואר אלקטרוני" הרי ש"אי מייל" פירושו בעברית "אי שליחת דואר אלקטרוני".
כעורך אתה יודע, שבמדורי ב"מכתב עיתי" שבעריכתך הצעתי את השם "דואל" והפועל "דאל". הנה הפרק במדור הדן במונח "דואל":
דּוֹאֵל – e-mail . מוענים עבריים מתקשים לרוות נחת ממונח נוכרי זה. "אי מייל" נשמע בעברית אפילו כביטוי שלילי בשל הרכיב "אי" המצוי בו כמו "אי אפשר" "אי רצון" וכו'. לכן כנהוג בעברית הצבאית וגם האזרחית של ימינו, קיצרו חסידי העברית את התרגום המסורבל "דואר אלקטרוני" בכתובים, בשימוש בתחיליות שתי המלים, אותם מחברים בעזרת גרשיים – דו"אל. כך נוצר יחס דו-פרצופי למונח – כותבים קיצור בן 4 אותיות וקוראים שתי מלים בנות 12 אותיות. שתי מלים שאחת מהן לועזית, בהן לא ניתן לעשות שימוש כלשהו במסגרת החמה של הדקדוק העברי. לכן הגעתי למסקנה, שיש לקרוא את דו"אל כאילו זה דואל ולא "דאר אלקטרוני"' כמו שקוראים עכו"מ כעכום. אך במקרה שלנו אנו יוצרים מבלי משים שורש עדכני בן שלוש אותיות לפי מיטב המורשת הלשונית שלנו. כדוגמת ד"וּח ל"דין וחשבון" שהפך לשורש דּוּח (במקרה זה בבנין פיעל – דִּוַּחְתִּי, מְדַוֵּחַ), כך "דואל" יהפוך בינוני פועל משורש דאל בגזרת השלמים כמו שאל, גאל וכו'. שם העצם דואל יוכל להמשיך כשם הדואר האלקטרוני, אך בה בעת יהיה גם שמו של מוען הדואל, ואם זאת מוענת תיקרא – דואלת.
כך נוכל מעתה ואילך לכתוב: דאלתי לך אתמול – שלחתי לך דואר אלקטרוני אתמול; אני דואל לך היום; אדאל מחר; דואל לקבוצת מדואלים יוכל לפתוח במלים: "לכל דואלי שלום!!"
משה ברק
גבת
אהוד: בעיניי מוצא חן הפועל למיֵיל כמו הפועל לעייל, שפירושו בארמית להשחיל – "לעייל פילא בקופא דמחטא" – להשחיל פיל בקוף המחט. בינתיים, במקום לומר "מִיַילתי לך" אומרים משפט שלם: "שלחתי לך בדואר אלקטרוני" או "שלחתי לך באי-מייל", ואולם להגיד דאלתי מצלצל לי כמו נואלתי.
איליה בר זאב
יום שוּק
סַכִּינִים מֻשְׁחָזִים חָתְכוּ בַּבָּשָׂר הַמְּפַרְכֵּס בְּשׁוּק הַדָּגִים –
רֵיחַ קַשְׂקַשִּׂים, גְּלִידֵי קֶרַח סְדוּרִים.
יָרַדְתִּי לְשׁוּק הַיְּרָקוֹת –
מוֹכְרִים צָעֲקוּ מְחִירִים, מִגְדְּלֵי פְּרִי נֶעֶרְמוּ לְתִפְאֶרֶת,
רְסִיסֵי מַיִם פִּזֵּזוּ בִּשְׁלַל עָלִים וָעֲשַׂבִים –
צִמְחֵי מַרְפֵּא לְמִפְרְקֵי הַנֶּפֶשׁ.
אִישׁ זָקֵן שָׁאַל לִרְצוֹנִי, הִבְטִיחַ חַיֵּי עוֹלָם, דִּבֵּר עַל גּוּף, רוּחַ –
קוֹל צָרוּד, מְעֻשָּׁן.
הָלַכְתִּי.
כְּמוֹ בְּשָׁנְסוֹן צָרְפָתִי יָשָׁן שֶׁל זַ'ק פְרֶוֶור חִפַּשְׂתִּי אוֹתָךְ
בְּשׁוּק הַבַּדִּים.
רַק פִּשְׁפְּשִׁים עָלוּ בַּקְּפָלִים.
כְּזָבִים.
בָּאוּ שְׁוָקִים מוּזָרִים,
שָׁרָב אָחַז בָּאֲוִיר. כְּלָבִים מְעֻלָּפִים שָׂרְעוּ בַּפְּתָחִים.
נִתַּן הָיָה לַחֲרֹט בְּעוֹר בְּשָׂרָם תָּכְנִיּוֹת,
פִּיּוּטֵי אַזְהָרוֹת,
לְהַטְמִין מִשְׁאָלוֹת בְּבַקְבּוּקִים הַנִּשְׁלָחִים לְמֶרְחַקֵּי הַיָּם.
לְיַד נַחֲלֵי הָחֶמְאָה חָמְקוּ רֵעַי בְּבִגְדֵי חֲמוּדוֹת,
בָּגְדוּ
כְּנַהֲרֵי מִדְבָּר בְּדַרְכֵי הַבְּשָׂמִים.
נִזְכַּרְתִּי בְּשׁוּק הַדָּגִים הַהוּא בְּסַנְטְיָאגוֹ
בִּשְׁעַת בֹּקֶר מֻקְדֶּמֶת
לִפְנֵי שָׁנִים,
בְּעוֹד אֲנִי מְחַפֵּשׂ נֶפֶשׁ אַחַת בְּחַדְרֵי הַלֵּב.
הָלַכְתִּי לְחַפְּשֵׂךְ בְּכָל הַשְּׁבִילִים –
עוֹבֵר זָר וְאוֹבֵד בְּאַרְצִי.
יוסף אורן
הצעה להצלת הספרות הישראלית
צורת הפירמידה, שבמעלותיה מוצב כל סופר בהתאם להישגיו, משקפת באופן קולע את מצבה התקין של ספרות לאומית. חוקיות זו משתבשת בחיי ספרות ממוסחרת, כי בה מוצבים הסופרים במעלות הפירמידה לא לפי ההישגים המוכחים שהשיגו ביצירותיהם, אלא על-פי תפוצת ספריהם. יתר על כן: בחיי ספרות ממוסחרת הופכים סופרים ל"כוכבים" לא רק בזכות התפוצה של ספריהם, אלא גם בזכות יתרונות חוץ-ספרותיים נוספים: חזותם החיצונית המרשימה, כישרון הנאום שלהם, יכולתם לרתק קהל באולמות ונכונותם לספק סיפורים עסיסיים למדורי הרכילות במוספי התרבות של העיתונים. מרגע שהפכו ל"כוכבים" (ולא כל שכן אם הוכתרו כ"מגה-כוכבים"), ספריהם נדפסים ברצון ונמכרים היטב לא בזכות ערכם הספרותי, אלא עקב פרסומם.
כאשר תופעת הכּוֹכָבוּת משתלטת על ספרות לאומית, היא סוחפת בהדרגה את הסופרים לפעול על-פי חוקיה כדי לשרוד. בכניעה זו של סופרים למיסחור ניתן להסביר תופעות אחדות שנחשפו בטקסטים אשר הופיעו בעשור שהסתיים. כגון: מתיחה מלאכותית של עלילה, המספיקה לאחת מתבניות הסיפורת הקצרות, לממדיו המרשימים של רומאן בן מאות עמודים, דחיסת אנקדוטות משעשעות, דמויות מוזרות-חריגות והתנהגויות סוטות-חולניות לתוך עלילות כדי לעשותן מושכות יותר, ומיחזור "שטיקים" של כתיבה שמרשימים קוראים המחפשים ביצירות הספרות בעיקר את היסודות המבדרים.
בחיי ספרות שהפכה לממוסחרת יתרבו המקרים שבהם סופרים יתאמצו לצמצם את הפרש הזמן בין פרסום יצירה ליצירה כדי להישאר בתודעת הקוראים. בכך ניתן להסביר את הנפילות ברמת הספרים של סופר אחרי שספר שלו הוכר כבעל-ערך והפך לרב-מכר, כי הוא יתאמץ לסיים מהר רומאן נוסף כדי למצות את ההצלחה שהיתה לו בספרו הקודם. ואם סופר ותיק ומנוסה מועד בכך – לא כל שכן שלפיתוי הזה ייכנע סופר בתחילת דרכו, ובמיוחד אם גם המו"ל לוחש על אוזנו, ולפעמים גם לוחץ עליו ממש, לזרז את השלמת הספר הבא, כדי לא יחמיץ את ההזדמנות שהעניק לו ספרו הראשון.
במאמץ הזה להישאר בתודעת הקוראים ניתן להסביר את הופעתם החפוזה של הרבה כרכי פרוזה בעשור שנחתם, שמוטב היה אילולי שיחררו אותם מחבריהם להדפסה בטרם "נאפו" מספיק בתנורם, גם אם העורך, שהצמידה ההוצאה לכתב-היד שלהם, גמר עליו את ההלל, אחרי שבחש בפרקיו ועשה בהם כבתוך שלו. בעבר עיכבו סופרים את כתבי-היד ברשותם עד שהניחו את דעתם, וגם נאבקו במו"ל אם העז לדרוש שינויים בהם. כיום גם סופרים ותיקים ומנוסים משחררים להדפסה יצירות שטעונות עדיין ליטוש רב ומתירים לידו הזרה של עורך להתערב באופן נמרץ בטקסטים שלהם. תופעה זו חוטאת למהותה של היצירה הספרותית, שאמורה לשקף את דמיונו, את עולמו הרוחני ואת כישרונו הייחודי של מי ששמו מתנוסס על הספר.
ואלה הרומאנים שעל-פי שיפוטי מוטב היה אילו מחבריהם לא היו משחררים אתם לפירסום. כולם הופיעו במהלך העשור שנחתם ורובם גם רבי-מכר של סופרי-אמת, שכתבו כרכים טובים מהם קודם לכן: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004) של א.ב. יהושע, "חרוזי החיים והמוות" (2007) של עמוס עוז, "עאידה" (2008) של סמי מיכאל, "יסמין" (2005) של אלי עמיר, "בגוף אני מבינה" (2002) של דוד גרוסמן, "הדבר היה ככה" (2009) של מאיר שלו, "פרפרים בגשם" (2005) של מירה מגן, "הנשים של אבא" (2005) של סביון ליברכט. כמו כן: אשכול נבו נחפז מדי לשחזר את ההצלחה של הרומאן "ארבעה בתים וגעגוע" (2004) על-ידי תאומו דל-הערך "משאלה אחת ימינה" (2007), וחבל שגם אמיר גוטפרוינד לא עיכב פרסום רומאן פטפטני כמו "בשבילה גיבורים עפים" (2008) אחרי שני ספריו הראשונים.
הטלטלה ההכרחית
אם תימשך כניעת הסופרים למגמת המיסחור, ולא כל שכן שיתוף הפעולה עם מגמה זו מעבר לעשור שנחתם, עלולה ספרות התקופה הישראלית להימחק מתולדות הספרות העברית לדורותיה, כי בזיכרון הקולקטיבי אין משמרים תקופות נחשלות בספרות הלאומית ובוודאי לא סופרים שהסתפקו בכתיבת יצירות בינוניות. ליחס דומה יזכה דור הסופרים הנוכחי אם בנוסף לכך גם יחמיץ את ההזדמנות המיוחדת שהוענקה לו לבטא בכלים אמנותיים את האירוע החשוב ביותר בתולדות העם היהודי בעידן הנוכחי – חידוש הריבונות של העם היהודי בציון.
סופרי חמש המשמרות הפועלות כיום בספרות הישראלית יכולים למנוע מעצמם את הביזיון הזה על-ידי התפכחות במועד מהשאננות לציון. לשם כך עליהם להתחבר מחדש אל סופרי תקופת התחייה ואל סופרי תקופת העליות ולחזור למסלול הטבעי והמקורי של הספרות העברית לדורותיה, שהיתה תמיד ספרות לאומית – הוא המסלול היהודי-ציוני שענקי הספרות העברית כבשו אותו במחצית הראשונה של המאה הקודמת בתנאים הרבה יותר קשים מאלה שמעניקה הריבונות לסופרי הדור הנוכחי. ואז לא יוכל כל כותב אשר מתבייש ביהדותו ובציונותו או מתכחש להן, ויהיה מוכשר ככל שיהיה, לעטר את עצמו בתואר סופר עברי ולהביא אל תחומה של הספרות הישראלית, ששעריה נפרצו וגדרותיה הופלו, את בוסרי-דמיונו ואת באושי-רוחו.
במילים אחרות: הספרות הישראלית חייבת לעבור טלטלה בהקדם האפשרי ולהחזיר לעצמה את המאפיינים המיוחדים של הספרות העברית לדורותיה, והם:
1. הההמשכיות – התחברות כל דור כותבים מאוחר ליצירת הדורות הקודמים בספרות העברית, שתמיד שיקפה את תולדותיו של העם היהודי ואת גורלו המיוחד במשפחת העמים.
2. הערכיות – החשבת הערכים הלאומיים והאנושיים ומתן הביטוי להם בהבלטה לא פחותה מזו שהספרות כאמנות שואפת להבליט כהישגיה האסתטיים.
3. החזוניות – שהיא השאיפה הבלתי-מתפשרת להגשים בעתיד עולם מתוקן יותר מזה המתקיים בהווה.
4. האופטימיות – שהיא האמונה שניתן לשפר את היחיד ואת האנושות באמצעות מילים ורעיונות.
מאפיינים כלליים אלה (ונוספים שפירטתי בספרי "ספרות וריבונות", 2006) ניתן לתרגם לדרישות מפורשות שהכותבים חייבים להציב לעצמם בעת הזאת, כדי למנוע הידרדרות נוספת מספרות הדור.
בראש ובראשונה חובה להחזיר לשפה שבה נכתבת הספרות הישראלית את הרמה המבדילה אותה משפת התקשורת הממוצעת ואשר גם מגביהה אותה משפת הדיבור המשובשת. הספרות היא אמנות המילים והמשמעויות ולכן חובה להחזיר לה את כושרה לבטא דקויות של רגש ועומק של מחשבה. מוטות כנפיה של השפה העברית הן רחבות מספיק כדי להעניק לכותב את היכולת לבטא כל מחשבה, רעיון, בשורה וחזון. ואם לאלה ייתן הסופר העברי ביטוי באמצעות לבושי השפה המתאימים – ישיב אליו מחדש את הקוראים שהתרגלו בעשור שהסתיים להשקיט את רעבונם הרוחני כמעט רק בספריהם של נוכרים.
אשר לדרישות נוספות – אלה נוסחו זה מכבר במניפסט שחיבר משה שמיר בתחילת התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית. בחוברת השלישית של "ילקוט רֵעים", שהופיעה בסתיו תש"ו (1946), פירסם משה שמיר את המניפסט "עם בני דורי", שבו כתב בין היתר:
"אין מחבוא ואין זווית אפלה בחיי האדם שאינם תובעים ביטוי. אין טיפה בדמנו שאינה חלק של הווייתנו כולה. - - - הרֵעים כולם, אלה ששמותיהם מופיעים מפעם לפעם על עטיפותיו הצנועות של 'ילקוט הרעים', בני דורי הם. - - - יוצרים צעירים שהעמידו להם למטרה לבקש ללא לֵאות, בכול, את עקבותיו של האנושי, האנושי מאוד, שאינם רוצים להירתע גם מאימי האכזבה, ממערומי האור, שאינם כותבים רק על שושנים, כוכבים, ים-תכלת, זריחות ושקיעות ורודות, אלא על החיים הממשיים של היהודים הממשיים בארץ-ישראל הממשית, המתעוותת בחבלי-לידה – אלה מוכרחים להעמיד עצמם לדינו של הדור לדין האחריות של בני-הדור. - - - דורנו אולי לא יחולל מהפכות בספרות. - - - אך הוא ייצמד, הוא מוכרח להיצמד, אל מהפכת המציאות" (ההדגשה בציטוט זה מופיעה במקור).
שתי השלמות
לדבריו אלה של משה שמיר צריך להוסיף כיום השְלָמות אחדות, כי מאז שכתב את המניפסט התרחקה הספרות שלנו מאוד מנקודת-המוצא שהיתה בה בשנת 1946. ואסתפק בשתי ההשלמות החשובות יותר, כי בכוחן להשיב את הספרות הישראלית למסלול שממנו סטתה מאז. ושתיהן ברוח המטרה שמשה שמיר הגדיר כהיצמדות הספרות של הדור אל "מהפכת המציאות".
ההשלמה הראשונה – סופרי הדור חייבים להחזיר לספרות הישראלית את דמות הגיבור. כל תקופה בספרות העברית גילפה את דמות המופת שלה: הנביא בתקופה המקראית, החכם בתקופת התנאים והאמוראים, הרב בספרות ימי-הביניים, הצדיק בתקופה החסידית, המשכיל בתקופת ההשכלה, התלוש בתקופת התחייה, החלוץ בתקופת העליות והצבר בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה. כולם דמויות שהתמודדו עם הסכנות ועם האסונות שפקדו את העם היהודי בתקופתן כדי להבטיח את הישרדותו בהיסטוריה – דמויות שלא נכנעו לייאוש, אלא תרמו לניצחון "מהפכת המציאות" בדורן.
שלשלת זו של דמויות המופת נותקה כאשר סופרים מישראל, ששהו בשנות השישים בצרפת ובארצות מערב אירופה אחרות והושפעו שם מהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, ייבאו אז לארץ יחד עם הייאוש הכלל-עולמי את נספחיו – את הנושאים הקיומיים ואת דמות האנטי-גיבור. אחרי שדמות ספרותית זו – הנוטה לחוסר-אונים, לרחמים עצמיים ולהימנעות ממאבק מול אתגרי החיים – שלטה בספרות במשך יותר מארבעה עשורים, הגיע הזמן לחדש את שושלת דמויות המופת בספרות העברית ולהשיב את הבכורה לדמות הגיבור הנצמד ל"מהפכת המציאות" בדור הנוכחי.
דמות גיבור מופתי כזו נחוצה כיום לספרות העברית כדי למקד באמצעותה את הקורא היהודי בארץ ובפזורה ב"מהפכת המציאות" הציונית – מהפכה שטרם השלימה את כל מטרותיה. אך דמות זו נחוצה גם לקורא הנוכרי המבקש להבין את הישראלים ואת המהפכה שהם מגשימים בציון. לנו וגם להם תמחיש וגם תבהיר דמות הגיבור המופתי את שלוש המטרות של "מהפכת המציאות" הציונית בעת הזאת:
1. המשך המאבק על הקיום הריבוני של מדינת-ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
2. החתירה להגשים מטרות אפשריות נוספות מחזונה הגדול של הציונות – והחשובה שבהן: המשך המאמץ לכנס בהדרגה בציון את כל העם היהודי מפיזורו בעולם.
3. התעוזה לעדכן את רכיביה של הזהות הלאומית כדי שכל פלגיו ורסיסיו של העם היהודי, שהגלות ריסקה את אחדותו, יוכלו להתלכד מחדש בחסותה.
וההשלמה השנייה – במסגרת הטלטלה הזו חייבים הסופרים להחזיר את הספרות העברית אל המסלול המרכזי שלה כספרות המלווה את הרנסנס של העם היהודי בהיקפו המלא ולכלול בתפישת הממשות שלהם את המרחב השלם של העם היהודי בעולם, בדיוק כפי שהסופרים שלנו עשו בעבר. כלומר: הספרות צריכה לא רק לפרוץ מתוך תל-אביב אל פינות נידחות יותר בארץ – כדרישת משה שמיר במניפסט משנת 1946 – אלא להגיח גם אל הקהילות היהודיות בעולם ולספר את האמת על חייהם בתקופה הזו. בעשותה כך תחזור הספרות העברית לאחריותה כספרות המבינה ציונות מהי – אוטופיה החוזה גאולה שלמה מהגלות ואשר תוגשם רק כאשר יושלם כינוסו של אחרון היהודים מהגלות בציון.
אף שהמסה הזו איננה מספידה את הספרות העברית שנכתבת כיום וגם איננה קובעת כאחרים שהספרות העברית גוססת מזה שנים וסופה קרוב – אני יכול להניח שיקדמוה בלגלוג במוקדי הכוח השונים של הספרות הישראלית. יהיו שיטענו כי המסה הגזימה בתיאור מצבה העגום של הספרות בעשור שנחתם. יהיו אחרים שיפקפקו אם העבר של הספרות העברית לדורותיה, ואפילו המטרות שהציב משה שמיר ב-1946 לספרות הדור הנוכחי, אמורים לחייב את הסופרים כיום. יצוצו גם כאלה שיתמהו אם רשאי מישהו לתבוע מסופרים מה ואיך לכתוב. ויזנבו בכולם גם המגדפים הקבועים, שידברו על "פאשיזם רוחני", על "ז'דנוביזם תרבותי" ועל "אנכרוניזם רעיוני", כי כך נהוג במקומותינו להגיב על מסה כזו.
אלא שהמסה הזו לא כופה דבר על איש. כל סופר רשאי לבחור לעצמו באופן חופשי את המקום שהוא מייעד לעצמו במעלות הפירמידה הספרותית של הדור, ולהעמיד משם את עצמו למשפט ההיסטוריה, שהיא זו שתקבע את ערך יצירותיו. המסה זורקת גלגל-הצלה, וכל סופר חופשי להחליט אם הוא זקוק לו או שהוא מעדיף להתעלם ממנו.
תשובה ל"ס(ופר) נידח":
מאמרי זה מספק תשובה מלאה לתגובתך על מאמרי "השקרים על מצב ספרות המקור", שנדפס בגיליון הקודם [519]. בתגובתך כתבת: "אל תטיף מוסר לאחרים שעה שאתה כותב לעיתים קרובות דווקא על רומאנים 'מסחריים', נלעגים, אולי אופנתיים, אך חסרי-חשיבות ולרוב בלתי-קריאים".
היות שאתה מסכים לחלוטין עם פסקי-הטעם שלי על ערכם המפוקפק של רוב הרומאנים שהפכו לרבי-מכר בעשור שנחתם – למה לך כי תלין עלי?
בגוף מאמרי הנוכחי כללתי רשימה של רומאנים שעל-פי שיפוטי לא "נאפו" מספיק בתנורם של מחבריהם. ולכן, אני סקרן לשמוע, האם לדעתך שגיתי ביחס לטיבו של אחד מהם? והאם לדעתך רשאי הייתי לפרסם רשימה זו אלמלא קראתי ביסודיות את עלילותיהם ואלמלא כתבתי עליהם מאמרים מפורטים שבהם נימקתי וביססתי בהוכחות מתוכם את דעתי על ערכם?
ועוד הבהרה, מעולם לא הסתרתי את העובדה, שאני לא מצליח לכתוב על כל ספרי הפרוזה הנדפסים במסגרת ספרות המקור, שמטעמים אידיאולוגיים בה ורק בה אני מתמקד. ולכן, שוב צדקת בתגובה שצירפתי למאמרי הקודם, שאני בוחר לעשות כך "משום שהם מתאימים לאיזו תפיסה אידיאולוגית" שאני מחזיק בה. לפיכך לא ברור לי, על מה בדיוק אתה מלין: על כך שאני מתעניין בספרות המקור מטעמים אידיאולוגיים, ולכן מתמקד מזה 45 שנים רק בספריהם של הסופרים הישראליים – סופרי "דור המדינה" על חמשת משמרותיה – או על כך שבגלל מגבלותי אני מצליח לכתוב על רק על מקצת מהם, ומניח למבקרי-הספרות האחרים להשלים את מה שהחסרתי?
מאחר שאתה מבליט שוב ושוב בתגובותיך למאמרי המתפרסמים בעיתונך את "חטאי", שלא כתבתי מאמר על ספרך האחרון – "ספר הגעגועים", אני נאלץ להסתייע בעוד מסקנה צודקת שמצאתי בתגובתך, לפיה מאמריי "אינם מגבירים את התפוצה" של הספרים שאני כותב עליהם, ומקווה שבכך יכופר לי על "חטאי" זה. עם זאת, אין בפי תשובה אינטליגנטית לתמיהתך, מדוע פסחו על "ספר הגעגועים" מבקרי-הספרות האחרים, שאינם מחזיקים באידיאולוגיה שלי ואפילו מתנגדים לה.
אהוד: להבא אשתדל לכתוב רומאנים בעקבות הנחיותיך לסופרים העבריים, ודומני כי הרומאן "הנאהבים והנעימים, רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל", המתפרסם לאחר 25 שנה מחדש בהמשכים במכתב העיתי, ושאותו מן הסתם לא קראת מעודך ולא קיטלגת ב"תקופותיך" – עונה בהחלט על הקטגוריות שהצבת כדי להציל את הספרות הישראלית.
* * *
נגה מרון
למה דווקא ספרות מתורגמת?
ואולי המלך עירום?
יוסף אורן [גיליון 519] מגלגל את מצבה העגום של ספרות המקור לפתחם של המו"לים, המעדיפים להוציא לאור ספרות מתורגמת. שוק הספרים בארץ אמנם מרשים בהיקפו, אולם עיקר ההכנסות נובע ממכירת ספרים מתורגמים.
נכון שהמו"לים עושים מאמצים לדחוף קדימה ספרי מקור. אולם מאמצים אלה מושקעים כמעט רק בפרסום אלה שכותביהם נחשבים בעיני הביקורת. את רוב ספרי המקור האחרים אין מפרסמים כלל, הם נדחקים אל המדפים, ובאין להם דורש הם נידונים לבסוף להימכר במבצעי הנחות שאינם מותירים רווח למו"ל ותמלוגים ליוצר. והקוראים, שבסדר יומם הקריאה היא מרכיב בסיסי, מכניסים את היד אל הכיס וקונים כמובן את הספרים המומלצים שבמרכז החנות.
אז למה זה עיקר הרווח נובע מהספרים המתורגמים? האם אנחנו פשוט סנובים? מעדיפים ספרים זרים על אלה שכתבו חשובי הספרות שלנו בדם ליבם?
נראה שהסיבה היא אחרת: מי מאיתנו, חובבי הספרות הטובה, לא התאכזב מספר מומלץ שקנה, אך כשניסה ליהנות ממנו הניחו מן היד בייאוש? מי אמיץ ויעז להודות שהתבייש בפני עצמו על שלא ירד לעומקה של כוונת הסופר, ולא הצליח לצלוח את הספר הקאנוני עד תומו?
דומה שה"בון-טון" של מבקרי הספרות כיום אינו תואם את טעמם התרבותי של רוב הקוראים שהתפתו להמלצת הביקורת. הקורא מתיישב לקרוא בציפייה להנאה אינטלקטואלית, אך כשהוא נתקל בעלילה מפותלת, מתקשה לעקוב אחר הדמויות הנעות במערכת זמנים סבוכה, הוא מותש ומעדיף ספר לועזי מתורגם. במקרה הטוב הוא לוקח ספר מקור שקנה במבצע "ארבע במאה", ושוקע בקריאה מהנה עד לעמוד האחרון. מסתבר שהקורא הנורמטיבי פשוט מעדיף ספרים שאינם מנסים להדהים בווירטואוזיות לשונית וב"התמודדות" עם טכסט מפותל עד זרא.
ואין משתמע מכך, חלילה, שאנו מעדיפים רבי-מכר נחותים, דלי לשון ושטוחי עלילה, שנפשו של בן תרבות נוקעת מהם. רובנו רוצים ליהנות מספרים איכותיים שעלילתם רבת רבדים אך גם זורמת, לשונם עשירה ועם זאת אינה יומרנית ומצטעצעת. ספרים כתובים היטב, לעיתים באירוניה ובהומור שובה לב. ספרים שדמויותיהם המורכבות נוגעות בשורשי נשמתו של הקורא, ומבטאות את רחשי לבו. ספרים שמעלים תמיהה בליבו, איך זה שלא כתבו בעיתון על הספר הנפלא הזה?
* * *
משה גרנות: פרשת שמות
אהוד היקר,
לא נוח לי להסכים עם עורך "חדשות בן עזר". הסכמה כזו איננה "מצטלמת" טוב. אף על פי כן, אני מוכרח לציין שאני מחזק את ידיך בעניין השמות העבריים (תגובתך לדבריה של דבורה קוזוינר, גיליון 519):
אינני מבין מדוע יהודים היו צריכים לעלות לארץ, אם התכוונו שכאן תהיה האווירה והווי של גלות. אנשי העלייה השנייה והשלישית, שהיה לי המזל להכיר אותם אישית, ואשר היו נפילים בעיניי, האמינו באמונה שלימה שהציונות היא מהפכה, שבלעדיה – היינו ממשיכים להירקב בגלות תוך ציפייה למשיח. מי שעלה לארץ, מתוך אידיאל, או כפליט, הרי התכוון בסתר ליבו להיגאל מיוון המצולה של הגלות. אחד סימנים המובהקים להסכמה עם המהפכה ההכרחית הזו הוא שינוי השם לשם עברי. לא היה שום חטא בדרישה של הוותיקים מהעולים החדשים לקבל את הסממן החיצוני הזה בנתיב לישראליות. אינני מבין את הישראלים המבקשים שארץ-ישראל תהיה כמו עיראק, מרוקו, תימן או פולין. האם היו מוכנים היום לחיות שם? מדוע צריך לקדש דווקא את השמות שהגויים אילצו אותנו לשאת (הרי בקיסרות האוסטרית ובקיסרות הרוסית הנפיקו שמות משפחה בסרט הנע!).
לי אישית, אין שום געגועים לארץ מוצאי (רומניה), לא לפוגרומים שעשו ביהודים, לא לתרבות שלהם, ובוודאי לא לשם שהדביקו השלטונות לאבות אבותיי. צר לי מאוד על מי שרואה בשמות כאלה ערך מקודש.
שלך,
משה גרנות
אהוד: בשעתו אמר לי פנחס שדה שהוא מאוד לא מרוצה מכך ששינה בשעתו את שמו מפלדמן לשדה ואילו היה בידיו הדבר כיום היה קורא לעצמו – פנחס מן האדמה.
* * *
סומק הוא סומך
למר בן עזר, שלום,
בהערתך למאמר "עוד לעניין השמות הארצישראליים" הזכרת כמה אנשים ידועים בארץ שעיברתו את שם המשפחה שלהם, כגון שמעון פרסקי הלא הוא שמעון פרס, והמשורר רוני סומק ששם משפחתו היה סומך. אולם מדוע ראה המשורר לנכון ל"עברת" את שמו העברי "סומך" ל"סומק"? סומך, לצד החזן, וכן הגבאי והשמש, הם בעלי תפקידים נכבדים בבית הכנסת. מעניין יהיה לשמוע את גירסתו של רוני סומק לסיבת שינוי שם משפחתו עתיק היומין.
בברכה,
יהודה הצבי
אהוד: שמעתי מפי רוני סומק את ההסבר לכך. הוא נולד בבגדד בסוף שנת 1951 בשם רוני סומך ואולם כאשר עלתה המשפחה ארצה בשנת 1953 נרשם שם המשפחה בטעות סומק, כאשר הפקיד הרושם בכתב-יד מתבלבל בין כ"ף סופית לקו"ף. אינני יודע אם כל המשפחה אימצה את השינוי המקרי, אבל רוני דבק בטעות וקנה לו ייחוד, כי סומך יש הרבה.
* * *
"רחובות את ביהודה"
אהלן אהוד,
לגבי "רחובות את ביהודה" [גיליון 519]: השיר מככב באתרנו מזה כשנתיים, ואף בביצוע רחובותי. מעניין יותר הוא הנוסח שהקלטנו בגבע מפי ותיקי הגבעטרון: "הללו לדבורה". המילים שונות לגמרי, אך הלחן זהה.
בברכה,
אֶבְיָתָר כֹּהֵן
צוות זֶמֶרֶשֶׁת
פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם
057-8188785 / www.zemereshet.co.il
* * *
אריק ברהום: שפוך חמתך
למאמרו של חרמוני "יהושע הפרוע: הכצעקתנו?" [גיליון 516] – התיחסותך ל"שפוך חמתך" היא מסולפת ומנוולת. הוצאת דברים מהקשרם.
להלן המקור:
מזמור לאסף, אלוהים באו גויים בנחלתך טמאו את היכל קדשך, שמו את ירושלים לעיים.
נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ.
שפכו דמם כמים סביבות ירושלם ואין קובר.
היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותנו.
עד מה ה' תאנף לנצח תבער כמו אש קנאתך?
שפך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו.
כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו.
[תהלים ע"ט פסוקים 1 -7].
הדברים מדברים בעד עצמם.
כמובן שעיון במקור הוא זר לתעמולה הארסית.
בברכה,
אריק ברהום
* * *
שמואל יריב
גֶ'נִין-גֶ'נִין
אֶבֶן מַעֲמָסָה גָּחָה מִצֹּהַר-עֵדֶן
וּלְאִטָּהּ בָּקְעָה מִשָּׁמַיִם.
יַעֲקֹב לֹא גָּלַל אוֹתָה אָחוֹר לִמְקוֹמָהּ
וִיהוֹשֻעַ לֹא פָּקַד עָלֶיהָ "דֹּם".
מַהִי הַצְּוָחָה הַפּוֹלַחַת אֶת חָרְבוֹת-גֶ'נִין?
מִלוּאִימְנִיק קַשּׁוּב לְמִלּוֹתֶיהָ.
"לוֹחֵם נְצֹר אֵשׁ!
חַבְּלָן סוּר!
הַרְחֵק דַּחְפּוֹרִים!
זַאֲטוּטִים חַפִּים-מֵחֵטְא מִשְׁתַּעֲשְׁעִים בֵּין אַבְנֵי-חֳרָבוֹת."
חַג-אָבִיב...
וּפִגּוּעִים שֶׁלֹּא שִׁעַרְתָּ זַוְעָתָם
מֵהֵיכָן תִּיָּרֶה אֵש-תֹּפֶת עָלֵינוּ?
מֵחָרְבוֹת-גֶ'נִין.
צַלָּפִים שֶׁרוֹבֵיהֶם מְדַיְּקִים לִקְלֹעַ,
בֵּין חַפִּים-מֵחֵטְא גָּחִים נֶעְלָמִים חֲלִיפוֹת.
סָבָא-רַבָּא אָדָם הִזְקִין וּבִרְכָּיו כּוֹשְׁלוֹת.
מְדַשְׁדֵּשׁ עַל גְּדוֹת הֶעָנָן,
נוֹשֵׂא כַּפַּיִם לְתָפְסָהּ.
אֶבֶן-מַעֲמָסָה קוֹרַעַת כַּפּוֹת-יָדַיו
וְהֵן מִתְכַּסּוֹת בְּדַם-מִילוּאִימְנִיק.
בִּשְׁעַת סְתִימַת-הַגּוֹלֵל סָבְתָא-רַבְּתָה חַוָּה מִתְנַצֶּלֶת.
"סָבָא רַבָּא-אָדָם סָר מִמֶּנּוּ כֹּחוֹ.
נִזְדַּקֵּן
וּמִיָּדָיו נִשְׁמָטוֹת אַבָנִים.
לֹא יַצְלִיחַ לִנְצֹר שָׁלוֹם בֵּין נִינָיו."
"גֶּבֶר יְפֵה-מַרְאֶה וִיפֵה-נֶפֶשׁ, גָּבֹהַּ מִקּוֹמַת-הָאָדָם" – הִתְיַפְּחוּת.
"קַשּׁוּב לִפְעִימוֹת לִבּוֹתֵיהֶם שֶׁל כָּל בְּנֵי-אָדָם" – מִלְמוּל חֲבֵרִים.
"רָץ תַּחַת אֵשׁ, הִקְפִּיד לְחַלֵּץ פְּצוּעִים וְנוֹרָה" – מִסְפֵּד הַמְּפַקֵּד.
"לַפִּיד הָיָה. אֶת גּוּפִי הִצִּית" – קִינַת אַלְמָנָה שֶׁכְּבָר לֹא תִּקָּטֵף.
לְזַאֲטוּט שֶׁל מִילוּאִימְנִיק חֲלוֹמוֹת-בַּלָּהָה.
נוֹטֵל אֶבֶן-מַעֲמָסָה
מַנִּיחָהּ עַל תְּלוּלִית-אֲדָמָה –
מַצֵּבָה.
אהוד יקירי,
את השיר "ג'נין-ג'נין" כתבתי בסמוך לקרב שהתקיים בשנת 2002. הוויכוח שהתנהל לאחרונה בעקבות הצגת הסרט "ג'נין-ג'נין" של מוחמד בקרי באוניברסיטת תל-אביב החזיר אותי לשיר שלי, שדרך אגב נתחבר, ואף ניתן לו השם, לפני ששמעתי על הסרט.
שלך בידידות
מולי יריב (שטרייט)
* * *
ישראל ויסלר (פוצ'ו)
מן הגורן ומן היקב וגם מין סתם
על ספרו של משה גרנות "שחזורים"
הוצאת כרמל, 2009, 182 עמ'
גיבורו הראשי של "שחזורים", אלברט גולדבלאט, כותב בצוואתו, בין השאר:
"מוני אהוב ליבי, אילו היה לי הכישרון המתאים, הייתי כותב את קורות חיי, והיה יוצא רומן מרתק, אבל לא הסתייע..." (עמ' 181)
לא הסתייע לאלברט גולדבלאט לכתוב את קורות חייו – גם בשל חסרון כיס בסוף ימיו, וגם משום חוסר כישרון, שלא היה מודע לו – ומוני, בנה של אחייניתו, הוא "המספר הכול יודע" הרים את הכפפה ומילא אחר ציפיותיו של המנוח, ואחר ציפיותיהם של הקוראים – שכן "שחזורים" מתאר הוויה יהודית מרתקת ומפתיעה.
אלברט גולדבלאט, הוא אברהמ'ל מהעיירה פרומושיקה ברומניה, מולקה באכזריות על ידי אביו האלמן, ובניגוד לגיבורו של הזז ב"שלולית גנוזה", הוא איננו מתרפק על הזיכרון, אלא עושה מעשה – בורח מהבית, ולאחר אודיסיאה ארוכה ומלאת תהפוכות הוא מגיע לארצות הברית, מתעשר מעסקים מפוקפקים, וחוזר לפרומושיקה כדי להתפאר בפני משפחתו ובני העיירה בעושרו ובעוצם ידו. הוא פותח במיספר יוזמות עסקיות, שכולן מסתיימות בפשיטות רגל, המזכירות את מעידותיו של מנחם מנדל, גיבורו של שלום עליכם, וכמוהן סוחטות מן הקורא את ההנאה של השמחה לאיד, ועמה פרצי צחוק בלתי נשלטים.
תוך כדי כך מסתבך דוד אלברט (אלברט הוא הדוד של אימו של מוני) בפרשיות אהבים שכמעט מובילות אותו אל עברי פי פחת. פרשייה אחת היא עם סיסי בריאן, קורטיזנה יהודייה שחשקה בכספו, וכמעט הפילה אותו בפח, אילולא אחייניתו סילביה, שהצילה אותו תמורת ויתור מצדו על נדל"ן. פרשייה אחרת היא עם חנה-אנה שהצליחה, בעורה הצח ובשבעת התווים שידעה לנגן בפסנתר, לכבוש את ליבו ולהכניס אותו מתחת לחופה... לשלושה ימים(!), כי כש"החליק על השכל", הבין שבעת מלחמה (מלחמת העולם השנייה), כשחנה-אנה היא אזרחית של מדינה בת ברית לנאצים – אין לו שום סיכוי להשיג עבורה ויזה לארצות הברית. הוא נוטש אותה במלון מפנק בבוקרסט, ובורח כל עוד נפשו בו לאמריקה. לאחר המלחמה היא תבלוש אחריו, ותשיג אותו, אלא שאז הוא יהיה כבר מרושש, כשנושים עצבניים משאירים לו רמזים על אי שביעות רצונם.
פרשיות האהבים אלו ואחרות של דוד אלברט, כמו למעשה רוב המסופר בספר, טובלות בהומור מלבב, למרות שההוויה המתוארת בו היא ממש מדכאה: עניות מנוולת, אכזריות כלפי ילדים, שנאה מפלצתית של הגויים כלפי היהודים (רוב הזוועות ברומניה בימי מלחמת העולם השנייה בוצעו על ידי הרומנים, לא על ידי הגרמנים), גזירות השלטון הקומוניסטי שירש את השלטון הפשיסטי.
הספר זכה בפרס אקו"ם על יצירה שהוגשה בעילום שם. בין השאר כותבים השופטים (מירון איזקסון, יהודית רותם ואיתן גלס): "כתיבה רעננה, קולחת, שוטפת וסוחפת, שמתקיימים בה הדים וצבעים והשפעות של היצירה הספרותית היידישאית, בחינניות רבה... במילים פשוטות: הסיפור כבש אותנו."
לדברי השופטים הייתי מוסיף: "שחזורים" הוא בשביס זינגר במיטבו, זהו ספר אשר ברגע שאתה נכנס לתוכו, אתה לא יכול להפסיק לקרוא ואתה קורא בבוקר עם קימה, בערב לפני השינה, לפני כל ארוחה, אחרי הארוחה וכמובן גם בעת הארוחה, אם כי הסיכויים הם שמרוב מתח תשכח בכלל ללכת לאכול.
אתה קורא ושואל את עצמך מי הוא המשה גרנות הזה, אשר לפי האינטרנט כתב קרוב לחמישים ספרים ואיש לא שמע את שמו.
פורסם לראשונה ב"עיתון 77" גיליון ינואר-פברואר 2010
אהוד: "שחזורים" של גרנות הוא אחד הרומאנים המעולים והמרתקים שיצאו לאור בעברית בשנים האחרונות, אבל זה לא יעזור לו כי הוא נחשב, כמוני וכמוך – לסופר "לא חשוב", וגם ברשימת רבי-המכר המסחריים חסרי-הערך לא ייחד כבודו מפני שהוא כותב ספרות טובה.
* * *
גדעון עפרת
אחרי הגדר: על הצייר ליאוניד בלקלב
"תמיד
היתה לי גדר. עכשיו, סוף-סוף, שברתי את הגדר, יצאתי מהגלות," אומר לי ליאוניד
בלקלב, בעודו מצביע על גדר-עץ ארוכה בציור ויטבסק של שאגאל. בלקלב זוכר את הגדר
ממולדביה של ימי ילדותו, עם הכלב המאיים מעֵבר. אני מהרהר לי ב"מאחורי הגדר" של
ביאליק ובגדר הכלונסאות שהפרידה בציורי יוסף בודקו בין מרחב העיירה לבין העולם החדש
והמאתגר שם בחוץ. כך או אחרת, בלקלב מפרק את הגדר, ודומה שה"קרשים" הדקים הגודשים
את הסטודיו שלו בגילה, ירושלים, עליהם צייר עוד ועוד דיוקנאות שחיפיים-מוארכים,
שהקרשים הללו הם שיירי הגדר שפורקה. בלקלב יצא לחופשי.
את עיקר המוניטין שלו צבר ליאוניד בלקלב במהלך שנות התשעים בזכות דיוקנאותיו העצמיים המיוסרים. לאחר מכן, היו דיוקנאות בני המשפחה והידידים, שחשפו את היקסמותו של הצייר מהאור המקומי, והיו גם ציורי טבע דומם, ופה ושם נופים. אך דומה, שרק עתה – משפורקה ה"גדר" – בכוחו של האמן לאשר את העולם כסינתזה מאוזנת של עולם פנימי ועולם חיצוני וכקרינה של אור פיזי ורוחני, הנושאת עמה טוב וברכה. אמת, זכור קומץ של נופי ענק שצויר בידי בלקלב במצפה-רמון, ב-1992, שנתיים לאחר עלייתו ארצה, אך היו אלה נופים המגלים מרחבים שטרם היו שלו והיתה בהם בהילות מוקדמת מדי של תשוקת התערות במקום. רק עתה יכול בלקלב להצביע על ציורי העיזים שלו ולומר בלב שלם: "אלה הם דיוקנאות עצמיים."
במקורם, צוירו העזים בראש-צורים, סמוך לבית הספר של בן האמן בגוש-עציון. ילדי בית ספר אחר הקיפו את הצייר מכל עבר כשצייר את העזים המתגודדות בדיר. בלקלב נפעם אז מהאור הקורן על גב העזים, וכמו היה פייר בונאר מזרח-תיכוני – הוא צייר את הדיר הסגור-פתוח, ספק כתפנים וספק כמבט החוצה. סורג גדר בקדמת הציור, סורג גדר מאחור (שרידי גדר חוסמת שאינה חוסמת עוד), ובתווך – העזים המתחככות זו בזו. האם איננו מאתרים את התיש השחור האחד, החריג, וכמובן – הגדי השחור המציץ החוצה בסקרנות? הרי לנו תעוזתו של הצעיר ה"אחר", המשקיף לחצר לעברה של עז לבנה הסמוכה לגדי נוסף. אם תשאלו אותי, הגדי השחור הזה הוא ליאוניד בלקלב, הילד הנצחי המתבונן מבפנים, ממרחב המשפחה המוגן, החוצה אל העולם המואר.
על
פי רוב, בלקלב מצייר את עזיו מבפנים. הוא ממקם את עצמו בתוך הדיר, במחיצת העזים,
לצידן. כתמיד, עמידתו אנושית, צנועה, חמה ואוהבת. פעם אחר פעם, קולטת עינו את הגדי
או השניים הסקרניים בשער הדיר, שפניהם אל האור הבוהק, הקורא והמאיים בה בעת. ואם
ייצא בלקלב החוצה, הוא יקפיד להישאר סמוך למיבנה, יתבונן בעיזים ובחמורים הסועדים
ולוגמים בצוותא, שקועים בעולמם, בצמד סוסים בחצר ובשלושה הילדים המבקשים להזינם, או
בקבוצת חמורים תחת סככה. בין בתוך הדיר ובין בסמוך לו, מרחב החיות של בלקלב הוא
מרחב פסטוראלי ברוחו: אור עמום, נעים ורך נח על מראה הסוסים, אור חם קורן מערימות
חציר צהובות שהצייר משקיף מעברן אל החמורים המוצללים. וככלל, חוויית האור בציורים
הללו של בלקלב חמימה ומלבבת: ורדרדים, צהובים, לבנים וחומים. גם שמץ תכלת-רקיע
ספוגה בוורוד ובצהוב, עת חמימותו של האור מנעימה את מבט האמן ואת מבטנו.
רק אז מתחוורת המשפחתיות הטובה שמאשר בלקלב בציורי החיות שלו. ורק אז מתברר הקשר העמוק לסדרת נופים שצייר סמוך לסדרת העיזים ושאר חיות המשק: שבנופיו החדשים מבטו של האמן נשלח דרך-קבע החוצה מתוך תפנים דירתו ומבעד לסורגים או מסגרות חלון (אפילו מבעד לסורגי ברזל של מרפסת). פעם נוספת, הגדר שנפרצה. התפנים ביתי, אינטימי, חמים: הכביסה התלויה לייבוש, האופניים של הבן (אותו בן שבזכותו הגיע בלקלב לראש-צורים ולדיר העזים), שהם גם דרישת-שלום רחוקה מילדותו של הצייר (בלקלב ב-2001: "לאבא היה זוג אופניים אחד [...] אחי ואני היינו רוכבים עליהן בסיבובים [...] גם היום אני מצייר ילד על אופניים, זהו יוסי, הבן שלי, וזה אני."1) – ביטחונה של ביתיות ושל משפחתיות. כאן, גבעות רחוקות או חזית בניין סמוך אינן סותרות את התפנים: כי חוץ ופנים אוזנו כמשחקי אור ידידותיים – לעת בוקר, או לילה, או אחר-צהריים, ביום גשום או ביום מואר. פנים וחוץ בהרמוניה.
הטלות הצל של ברזלי המרפסת מעצימות בתודעתנו את ה"גדר" שאינה עוד מחסום, אלא היא הזמנה להשקיף דרכה אל העולם. נכון, בלקלב יישאר כמעט תמיד בתוך ביתו, בקרב המשפחה – בני אדם וחיות, אך בכוחו לאשר עתה ברית שלווה ואף אידילית בין המרחב המוגן לבין העולם השכן. מכאן הנחתנו, שציורי העיזים של ליאוניד בלקלב הם ציורי בית ומשפחה, מרחב מוגן נוסף שהצייר רווה בו נחת, ובדומה לגדי השחור, מציץ החוצה בתום על מנת לאשר חלל אחר. ובהתאם, נולדת בהכרתנו ההבנה, שציורי הקרשים של בלקלב מה הם אם לא אישור נוסף של משפחתיות שבדרך ההשתחררות ממחסום הגדר: כי כל כלונסאה וכלונסאה היא דיוקן אבא ואמא של האמן, או דיוקנאות של אחיו ואחותו, או דיוקנאות ילדים, או אימהות עם תינוקותיהן, ונשים וכיו"ב – משפחה מורחבת שהיא גם נופים: כי כל ציורי הקרשים הללו עומדים בסימן תכלת וצהוב שהם שמיים ואור הקורנים מחולצה, מפָּנים וכו'. רוחניות חסידית (כדי לא לומר "גותית") מאפיינת את עיצוב הדמויות הללו, הצרות והגבוהות, שכולן עונות לאל-גרקו הקתולי ברוחה של תפילה יהודית הנוסקת למרומים.
ואז אנו שבים אל "משפחת" העזים ומקשרים אותה לעז היהודייה הזכורה לנו מציורי שאגאל (שמאז 1911). העז השאגאלית מהעיירה היהודית הרוסית, זו המרחפת בשמיים או ניצבת על הקרקע, דומה שהפכה בציורי בלקלב לגשר בין ילדותו בגלות מולדביה, בעיר בלצי והכפרים שמסביבה, לבין חייו החדשים כאן בארץ. "כמו דאצ'ה," הוא מציין ביחס לעיזים המצוירות שלו, המאשרות את לידתו מחדש, הפוסט-רוסית, של האמן בישראל. וכך, כשאני שב אל ציור הגדר השאגאלית, זו שהראה לי בלקלב בסטודיו – אל הציור "מעל לעיר", 1914 (האמן ואהובתו מרחפים מעל ויטבסק ומעל גדרות העץ הארוכות שלה) – עיני צדה את העז הירוקה המלחכת באחת החצרות. איני מחמיץ גם את רישומי הדיו של עז ועגלת-תינוקות שצייר שאגאל ב-1916, ומתחזקת בי הזיקה שבין העיזים של בלקלב לבין עקרון המשפחתיות ונופי הבית והאופניים של הבן. והכל – שם, בסטודיו של האמן בגילה – מתקשר לפתע בקשר של אמנות כאקט של אהבה לאדם ולעולם.
בציוריו משנות התשעים נקט ליאוניד בלקלב באור כאמצעי של היפסדות גוף ושחרור הנפש ("עם האור הזה אני מוחק דברים," אמר2). באותה עת, גם ציורי הקרשים האנורֶקסיים שלו נשאו דיוקנאות כרוחות רפאים שקופות ועל גבול ההיעלמות3). בציוריו הנוכחיים – על הבדים, על הקרשים ועל הקרטונים – האור אינו עוד מוחק: הוא בונה, הוא מאשר ואומר "הן" של תודה אמונית.
1 מתוך שיחה עם גליה בר-אור, בתוך: "ליאוניד בלקלב – פני האור", המשכן לאמנות, עין-חרוד.
2 גדעון עפרת, "לשון הגוף הנפסד", בתוך "ליאוניד בלקלב – פני האור", שם, עמ' 14.
3 שם, עמ' 15.
מתוך תוכניית התערוכה המעניינת "יחד" של ליאוניד בלקלב בגלריה אנגל, גורדון 26, תל-אביב, שתינעל ביום שישי, 19 למרץ.
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת רביעית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 1
ואני, שחזרתי מהים, שזופה וחמימה, והתקלחתי, שכבתי לי בחדרי לישון. ישנתי או נמנמתי נים-ולא-נים כמו שאומרים, ולפתע שמעתי, יותר נכון הרגשתי, שמישהו נמצא בחדר. הייתי מכוסה רק בסדין קל על עירום גופי, בתחתוני-מיני, וחצי ישנונית, עדיין, אך החלטתי לשחק את הישינה-היטב.
"לי-לך..." קרא לי פעם אחת, מלעלע בגרונו, כדרכו בשעת התרגשות הדיבור, אך כל אימת שדיבר, התרגש, זה היה סוג הגמגום הכרוני שלו.
לא זזתי.
בגבי חשתי שחל בו שינוי, ממש באותו רגע. הוא לא המשיך לקרוא בשמי אלא גחן והתקרב אליי, כמבקש לעוררני בנגיעה.
הנגיעה שלו, בכתפי – אני שכבתי על הצד, וגבי אליו – גרמה לי להסתובב הנה והנה כמתוך שינה, פרצופי טמון עדיין בכר, והסדין נושל מעליי. חשתי חשופה. התחתונים ממילא שקופים. וכך קפאתי.
יכולתי לקלוט את נשימתו הכבדה. המגמגמת אף היא, ואת מלחמתו העזה עם עצמו. אחר רגע ממושך חשתי שהמיטה נזדעזעה מעט. הוא כרע על ברכיו, כנראה, והבל נשימתו דיגדג באחוריי. עתה הרגשתי את אפו הגדול, אצבעותיו, רפרוף גישושו לתחתוניי, מלטף, משיל מעט את הבד הדק כקורי-עכביש, מפשיל רק כדי לקדם עוד מעט את שפתיו הלחות, את לשונו –
יה חה-לי-לי יה עמלי!
רגלי האחת התרוממה כמו מאליה, לפנות לו מקום למען יוכל להעמיק לתחוב מאחור את פרצופו אל הסדק שנפער בין עגבותיי, ואם יחפוץ – לבקר את מערת תחתול ונקרת פותצ'יק גם יחד –
הית לי הרגשה מוזרה. כיצד כל זה ייגמר? האם יסתפק בנשיקותיו הלחות, ויסיים בכריעה, בתוך חלוק-השינה שלו, או –
אם ינסה לעלות על המיטה ולהישכב מאחוריי, אתעורר! – כך החלטתי.
הייתי רטובה וגם נבעתת למחשבה שאני עתידה לחוש את מגע הזובן שממנו הפיקה אימא הנאה זה כמה שנים, עוד בחייו של אבא –
מבלי שהרגיש בכך שלחתי ידי מלפנים והחילותי מלטפת את ראשו של צ'יפצ'ימון. טוב, אם כבר! – והאמת שוויתרתי על התוכנית להפחיד את סנופי ולהתעלל בו, ועתה חיכיתי, פתוחה מאחוריי, לכך שאבי-החורג ישחיל את מכשירו האימתני אל גופי הענוג. ממישקל גופו אפשר היה לברוא שלוש כמוני, ועוד יישאר הזובן בתור עודף!
בינתיים הישלתי, בתנועות רגליים בלבד, את התחתונים מעבר לכפות-רגליי. הוא היה יכול להבין מכך שהדרך פתוחה לפניו, ושאני, גם מתוך שינה –
בעצם, אמרתי לעצמי, שעה שלשונו העבה ליחכה את פי-הטבעת ואת קצה פותצ'יק, חליפות, כאילו הייתי מנה של גלידה, בעצם, אמרתי לעצמי – אולי זה לא היה רע כל כך למלא אצל סנופי באופן קבוע את מקומה של אימא ולהחזיק אותו כמין ביטוח לכל החיים. שנים אחדות של סבל עם זקן כמוהו, כבר יותר משישים, לא נורא – אפשר להשלים קצת מן הצד את החסר, ואחר-כך, העתיד גדול –
השאלה היחידה היא מה עושים עם אימא. לרצוח אותה אני בוודאי לא מתכוונת –
הייתי עכשיו שופעת נוזלים עד כדי כך שהיה נדמה לי שהוא שותה אותי. בחיים שלי, עם שום בחור צעיר, לא היתה לי הרגשה של מוכנות כזו. יוני בשריקי, למשל, היה מתחנן שאמצוץ לו אבל למטה מכבודו היה להוריד את האף שלו מתחת לקורקבן שלי –
ואולי אני טועה. כל כך הרבה עבר עליי מאז –
טוב, לא היה לי הרבה זמן לחשוב על האחרים, מבשריקי ועד גרילפארצר, כי הייתי נתונה כבר בעיצומה של רעידת-האביונה כאשר את חלל החדר מילאו לפתע צרחותיה הנוראות של אימא:
"השתגעת? אפרם! תעזוב אותה מיד! – "
ומיד נתגנב לקולה גם צליל הבכי ההיסטרי –
"סקאנדאל! איזו בושה! חרפה! בבית שלי – לא הייתי מאמינה עליך, זנאי זקן שכמוך!"
התעוררתי. התהפכתי על גבי והיבטתי בה. התחלתי לרעוד גם אני, "מה קרה? מה קרה לי? אימא!" כאילו רק זה עתה הקיצותי, למשמע צעקותיה. אך העמדת פניי, יותר נכון, אחוריי – לא פעלה עליה.
"אל תעשי לי הצגות, לילך! זונה גידלתי בבית, לא בת! אתם שניכם צמד נואפים, פְּשַׁה קְרֵב! דם כלבים! מתחת לאפי לעשות את זה! מה את מתעוררת לי פה, חסרת-בושה, איזה גועל! איזו חרפה! מה יגידו השכנים? – "
"אם תסתמי את הפה שלך, הם לא יֵדעו ולא יגידו – " עניתי לה.
"את תשתקי, חצופה, לפני שאזרוק אותך מהבית! משחקים כמו שני אינפאנטיליים, היא משחקת ישינה, והוא דוחף את האף שלו בתחת של הילדה כאילו מצא שם פנינים! מה מצאת שם, אפרם, תגיד – "
אבל אפרם לא הגיד. היא תפסה אותנו ברגע שהתרומם, אולי בתקווה לבעול אותי ממש, וכשצרחה, נשאר רכון עליי, בעמידה, וכנראה פלט ברוב התרגשות ופחד, ומיד ניסה להסתלק מן החדר, אבל אימא לא הניחה לו, והוא נשאר לעמוד מולה, חיוור מאוד, בחלוק-השינה עם כתמי-הזרע הלחים. חיוור מאוד, כבר אמרתי –
מפני שלפתע תפס בשתי ידיו את חזהו, כאילו כאב חד עברו, והחל קורס על הרצפה כבלון שהוצא ממני האוויר. חיוור מאוד, כבר אמרתי –
"הוא מת!" התחלתי לצרוח, "את הרגת אותו, הוא מת!"
"שקט, שקט, השכנים ישמעו!" הדפה אותי הצידה וקרסה עליו, "רוצי מיד להזעיק ניידת טיפול נמרץ – "
רצתי לטלפון וחייגתי. היא, בינתיים, לא איבדה תושייתה, וביעילות רבה הנשימה אותו מפה-לפה. למזלנו באה הניידת במהירות שלא תיאמן. כאילו כבר היתה בדרך אלינו, כשצלצלתי. וכשפתחתי את הדלת לרופא ולאלונקאי, לבושים בירוק, עם המכשירים, נעצו בי השניים עיניים, חשבתי, בגלל הופעתי בתשדיר-השירות בטלוויזיה "אשכוליות או לא להיות", לא, התבלבלתי, זה היה לפני, ורק אז נוכחתי – אני ערומה לגמרי!
"גברת," אמר לי הרופא הצעיר בפנים זועמים, "אולי את יכולה להסביר לי מה קורה פה? איפה בעלך?"
הוא סקר אותי מכף רגל ועד ראש כמו שהסתכל ודאי דויד לראשונה בבאר-שבע, סליחה, בבת-שבע, והיה לי ברור שהוא חושב שבעלי קיבל התקף-לב בשעה ששכב איתי, כידוע מקרים כאלה קורים, ועוד יותר גרוע, שנשארים מחוברים, זאת אין צורך לספר לי! – אך לא היה זמן להסברים –
"הוא שם – " הצבעתי לעבר חדרי המרוחק, בקצה המסדרון, וברחתי לחדר-השינה של אימא וסנופי והסתגרתי, עטופה בסדין, עד שהכול נגמר והוציאו את סנופי מהדירה. יצאתי רק כששמעתי את צפירות האמבולנס המתרחק.
איש לא היה בבית. רק אז הבנתי שגם אימא נסעה איתם.
משונה.
חזרתי לחדרי. היתה לי הרגשה שהיא הספיקה גם לנגב אותו, בטרם הוצא. את החדר! – לא את סנופי. את מוצאי-השבת ההיא כבר קילקלו לי לגמרי. השכנים התחילו להיכנס, לשאול. ממועדון-הספנות צלצלו גם הם לשאול מדוע לא בא. הייתי צריכה להודיע מיד ליונתן פאר-גורל, לגבריאל פאר-גורל, ושהם יודיעו לנרדה.
כחודש ימים שכב אפרם גרילפארצר בבית-החולים איכילוב. הוא לא זכר דבר ממה שקרה אותו. נכנס, כך סיפור, לחדרי כדי להעיר אותי לשתות קפה, והתעורר במחלקה לטיפול נמרץ. נוצר בינינו איזה קשר של שתיקה-שבהבנה או הבנה-שבשתיקה, שאת המקרה הזה נמחק מן הפרוטוקול המשפחתי – כלא היה.
בימי מחלתו של סנופי היתה אימא במיטבה. אפילו בניו ובנותיו וכלותיו ואחיו ואחיותיו של סנופי, חיל גדול ועצום מאוד, ציינו זאת לשבחה. והסיפור כיצד נכנסה לחדר ומצאה אותו על הרצפה והצילה את חייו, ואני ישנתי – עשה לו כנפיים עד שהתחלתי אני עצמי להאמין שאולי אחרת לא היו הדברים מעולם, וסנופי-קשישא כלל לא תקע את לשונו באחוריי המפונקים ולא הביא אותי לאורגזמה לעיני אימי המתפקעת בהתפלצות הגרילפארצרית הזו.
היא קיבלה אותו חזרה חלש, רזה, שקט אך לא רגוע, מלא גחמות, קצת ילדותי, לפעמים, ובלי הזובן. אני משוכנעת שהפעם האחרונה שהטלסקופ המשפחתי נפתח כשורה, היתה לרגלי מיטתי בשבת השערורייה, ומאז לא היתה לו עדנה וגם לא רגינה, אימי.
ואותי, עוד בטרם שובו הביתה, שיכנו בדירה נפרדת. "אפרם זקוק עכשיו להרבה שקט," הסבירה אימא, "וללילך באים חברות וחברים, אי אפשר לדרוש ממנה לשנות את קצב חייה, בגללנו."
אפרם נתן לי את הדירה, ואפילו רשם אותה לבסוף על שמי. אני נעשיתי בעלת דירה, ואימא בעלת בעל בלי כוח-גברא. ולמה אמרתי קודם שלי לא צריך לספר על מקרים שנשארים מחוברים? – כי אני התחברתי פעם לאיש מכובד מאוד וגם עשיר, רק בגלל המשפחה שלו אינני מעזה להוסיף עליו כאן פרטים.
[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
המשך יבוא
מור ליטמן
תגובה למאמר של המשורר אלישע פורת בקשר למשורר אברהם סוצקבר
לאהוד בן עזר הנכבד,
אני מברך אותך על שאיפשרת בעיתונך (גיליונות: 512, 513, 514, 519] לקוראים להתבטא בנושא מורכב, אשר המכנה המשותף לו הוא המשורר היידי אברהם סוצקבר שהלך לעולמו ב-19 בינואר 2010.
בגיליון 512 פירסם המשורר אלישע פורת כתבה שפירסם אביו אליהו פורת – מתרגם, עיתונאי, וממייסדי קיבוץ עין החורש, בעלון הקיבוץ "אצלנו" ב-20 במרס 1948. הכתבה דנה בערב ספרותי שבו הוזמן להשתתף אברהם סוצקבר ובו נוכח גם המשורר אבא קובנר. שניהם אנשי ירושלים דליטא.
לצערי אני לא בקיא בשירה אבל התרשמתי שהכתבה מלאה שבחים לסוצקבר על שיריו לפני השואה, וכן על שיריו עד כה.
באותו גיליון מופיע מאמר של בנו של אליהו פורת, המשורר אלישע פורת, בשם "פרשת חילוצו של סוצקבר מהפרטיזנקה הסובייטית" ובו הוא פונה לקוראים להגיב על תהיותיו (תהייה לפי אבן שושן – הרהור של חרטה) ובהמשך הוא כותב: "אשמח מאוד לשמוע דיוקים , תיקונים, הערות נגד והשמצות נגדיות."
המשורר אלישע פורת טוען ש"סוצקבר היה קומוניסט אדוק ואנטי ציוני אדוק ושיתף פעולה עם השלטון הסטליניסטי הארור. היה חבר ב'וועד היהודי האנטי פשיסטי' המורכב מהסופרים היהודים במוסקבה. הוועד הוקם על ידי השלטון הקומוניסטי בזמן מלחמת העולם השנייה בכדי לקבל סיוע דחוף אמריקאי בעזרת יהודי אמריקה. למעשה היתה זו מזימת פשע: תמורת הבטחות שווא להקלות אוטונומיות יהודיות לתרבות היידיש הגוססת. חברי הוועד האנטי פשיסטי הוצאו באכזריות להורג וביניהם הסופרים היהודים מיכאלס, מארקיש. היחידים ששרדו היו הארכי-מלשינים אליה ארנבורג ואברהם סוצקבר. סוצקבר פדה את עצמו מהשבי הסובייטי על ידי כך שהעיד במשך שלושה ימים במשפטי נירנברג שהתחילו ב-1945 ברוסית ולא ביידיש המקודשת שלו". (גמר ציטוט).
אי דיוקים אפשר לתקן אבל השמצות אפשר רק להכחיש.
כפי שציינתי אני לא בקיא בשירה ולא אשים ראשי בין שני הרים ולפיכך אני מעדיף להתייחס לסוצקבר כפי שהכרתי אותו לאורך התקופות המוזכרות כאדם וכאיש ציבור.
בראיון שנתן לעיתון "הארץ" בגיל 91 הוא מספר שנולד ב-1913 בעיירה קטנה סמורגון על יד וילנה בבית יהודי מסורתי. נהג להתפלל עד גיל 15. במלחמת העולם הראשונה גורשה המשפחה לסיביר, אביו נפטר ממחלה בהיותו בן 8. האלמנה והמשפחה השתקעו בווילנה ומאז הוא איש וילנה. בגיל 14 החל לכתוב שירים ביידיש ובגיל 20 פירסם את שיריו הראשונים. עוד כנער קשר קשרים עם חבורת הסופרים, הציירים והשחקנים של תיאטרון היידיש הנודע בווילנה. הקבוצה הזו ידועה בשמה "יונג וילנה".
אנשי "היונג וילנה" היו סוציאליסטים חסידי קרל מרקס. רובם לא היו קומוניסטים, חלקם היו בונדיסטים. השלטון הסובייטי חיסל את הסוציאליסטים ואת אנשי הבונד ולא נגע בבגין, בקליינבוים, נתן ילין מור וציונים אחרים. לא פה המקום להרחיב את הדיבור על כך. אולי בכתבה אחרת אתייחס לנושא הזה וגם לאיליה ארנבורג.
במשפטי נירנברג העיד ברוסית למרות בקשתו להעיד ביידיש. על משפטי נירנברג וניהולם החליטו בנות הברית לפני "המלחמה הקרה". הרוסית בוודאי הייתה ידועה לסוצקבר אשר בילדותו גדל ברוסיה. האם היה עליו לוותר על עדותו מניסיונו האישי –כמי שנכלא בגטו וילנה – על השמדתם של היהודים על ידי הנאצים? סוצקבר העיד נגד אלפרד רוזנברג, אשר בפקודתו גייס יחידה המורכבת מאנשי-רוח בגטו וילנה למיין ולהחרים ממוזיאון ייוו"א מסמכים עתיקים בנושא היהדות. (ראה כתבה של עדינה בר-אל על ייוו"א בגיליון 514).
אני הכרתי את סוצקבר האיש כאיש וילנה, כפרטיזן, וכן את אשתו ובנותיו שגרו בתל אביב מול הדירה שאנו מתגוררים בה גם עכשיו. סוצקבר היה אינדיוידואליסט, לא השתייך למפלגה, לא היה קומוניסט, לא היה ציוני אבל לא היה אנטי ציוני, היה איש השמאל. לעניות דעתי מאיר יערי היה בשלב מסוים יותר חסיד של סטלין, אם בכלל. לסוצקבר היו קשרים עם הסופר הליטאי פלצקיס ש"נבחר" כנשיא ליטא הסובייטית לאחר שברית המועצות כבשה במאי 1940 וסיפחה אותה.
בספטמבר 1941 נכלא סוצקכר כמוני וככל יהודי וילנה בגטו, השתייך כמוני ובני נוער אחרים לתנועת המחתרת בשם פ.פ.או; הוא עסק בהוראה והמשיך לכתוב שירים על רגשותיו בגטו. יש שמכנים אותו כמשורר השואה.
לפני חיסול גטו וילנה יצא באמצעות ארגון המחתרת ליערות אגם נארוץ'. אני יצאתי עם קבוצה ב-12 בספטמבר, שבועיים לפני חיסול הגטו, גם כן ליערות נארוץ. שנינו השתייכנו לבריגדה על שם וורושילוב. במצוות מפקד הבריגדה מרקוב, מורה במקצועו, גוייס יחד עם המשורר שמערקה קצ'רגינסקי והצייר הפסל אלכסנדר בוגן לתעד את ההיסטוריה של הבריגדה שהיתה הראשונה והדומיננטית באזור.
באביב 1944 הוטס סוצקבר עם אשתו באווירון קטן למוסקבה. לנו, הפרטיזנים היהודים, נודע על כך וקווינו שהשמדת היהודים באזורים הכבושים על ידי גרמניה הנאצית תפורסם ברבים והפרסום יגרום להפסקת ההשמדה. (בתקופה הזו הטיסות היו דבר שבשגרה). ביער היינו מנותקים מהעולם. לא ידענו על ההפשרה של השלטון הסובייטי ביחסו ליהודי ברית המועצות, כפי שתיאר אותה המשורר אלישע פורת במאמרו. עם זאת לסוצקבר אין קשר עם המזימה הזאת. סוצקבר נחשב לאזרח ליטא הסובייטית, שלא הוכרה אז פורמאלית על ידי מדינות המערב. הוא לא היה חבר הוועד היהודי האנטי פשיסטי. במוסקבה ישבה ממשלת גולה של ליטא בראשותו של פלצקיס. בהשראת השלטונות התארגנה הבריגדה הליטאית ללחימה נגד הנאצים. (אגב הבריגדה היתה מורכבת ברובה מיהודים שנסוגו עם הצבא האדום ב-1941. המנהיגים והמפקדים היו ברובם יהודים אשר שינו את שמותיהם לשמות ליטאים. לימים עלו רובם למדינת ישראל.
בתקופת ההפשרה הופיע העיתון ביידיש "אייניקייט", ככל הידוע לי הוא לא פירסם מאמרים בעיתון הזה. נהפוך הוא. מזה שנים נמצא אצלי הספר "פונ ווילנער געטא", שכתב סוצקבר בקיץ 1944, בהיותו במוסקבה. הספר פורסם על ידי ההוצאה לאור הממלכתית , "דער עמעס" ב-10,000 עותקים. הספר מתאר את החיים בגטו במשך השנתיים לקיומו ואת השמדת 70,000 יהודי וילנה והפליטים שנרצחו בפונאר. כמי שהיה בגטו וילנה וקרא את "להבות באפר" של רוז'קה קורצ'אק מעין החורש ואת "חורבן וילנה" מאת אלכסנדר רינדזונסקי, וספרים אחרים – מצאתי הרבה פרטים נוספים חשובים על חינוך הילדים בגטו וחיי התרבות ועוד. לא מצאתי בספר השפעה שלילית של המישטר הסטליניסטי על המחבר.
הפירסומים על ההשמדה הפיסית של היהודים באזורים הכבושים היו מיועדים לאקספורט. הם פורסמו באנגלית בתקופת ההפשרה על ידי הבת המאומצת של אליה ארנבורג. השלטון הסובייטי הבליט את השמדת היהודים באזורים הכבושים כאזרחים של המדינה ולא כיהודים. בעת ביקורנו בבאבי יאר, שם נרצחו מרבית יהודי קייב, שאלתי את מארחינו הווטרנים מדוע השלטון מחייב לציין בתעודת הזהות של יהודי חי "יהודי" ואילו יהודי שנירצח מוזכר כאזרח סובייטי אם בכלל. השלט בבאבי יאר תוקן והוחלף במקביל לקריאת רחוב על שם פטלורה בבירת אוקראינה. (על האנטישמיות בברית המועצות הרחבתי את הדיבור באוטוביוגרפיה שלי "המלחמה על החיים", 200 עמודים, שפורסמה ב-2005).
יהודי ברית המועצות לא ידעו על השואה שפקדה את יהדות אירופה והספר של סוצקבר היה המקור הראשוני באותו זמן. הספר תורגם לעברית על ידי נתן לבנה ב-1947 ואני מתפלא שהספר של סוצקבר בפרוזה לא קיבל את התהודה כמו שיריו על השואה.
("הספר השחור" ברוסית של איליה ארנבורג לא הופיע ברוסיה הסובייטית. אני הברחתי אותו ב-1989 כאשר הייתי חבר המשלחת של "ארגון הפרטיזנים בישראל" כאורחת של הווטרנים של מלחמת העולם השנייה. באותו זמן היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות היו עוד מנותקים. על הנושא הזה, אולי בכתבה נפרדת).
אין קשר בין הרצח של הסופרים היהודים עם הלשנה כביכול של סוצקבר. זו ממש עלילה. אני מציע למר פורת ללמוד על התקופה ולחזור בו מדבריו, וכצעד ראשון להשתתף באזכרה לזכרו של המשורר סוצקבר ביום שישי הקרוב 26 בפברואר, שתתקיים באולם צוותא בתל אביב במעמד נשיא המדינה שמעון פרס וראש העיר תל-אביב רון חולדאי, בהפקת נכדתו של סוצקובר, הדס קלדרון. סוצקבר יקיר תל-אביב, חתן פרס ישראל לספרות ביידיש, ערך במשך חמישים שנה את הרבעון "די גאלדענע קייט" ותרם לשימור השפה היידית. גישתו של המשורר פורת לשפה היידית (וגם הלדינו?) היא מיושנת ופוליטית, וקיבלה תשובה הולמת מהסופר הנידח אהוד ( גיליון 514). היידיש והלדינו שמרו על עם ישראל, ובלי עם אין מדינה.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* תחזקנה ידי המחסלים את הטרוריסט-הרוצח מחמוד אל-מבחוח בדובאי! – ועביט קלון למבקרים אותם, בארץ ובחו"ל! היה על המבקרים האלה להודות למי שמסכן את נפשו ומחסל את מפקדיו של "ציר הרשע", שכנראה כבר נשכח מהם, עד 9.11 הבא.
* עומד (על משקל רוכב) טירון בְּסֵגְוֵוי שני-גלגלים ומוט היגוי (Segway), שאיבד שליטה ושיווי-משקל במדרכה של רחוב אבן גבירול בתל אביב מול העירייה – נפל על שני גברים שמנים שהלכו שלובי-ידיים והם נפלו על שולחן של ארוחת-בוקר באחד מבתי-הקפה הנחשבים של הרחוב והשולחן עף לעבר קיר הזכוכית של מדרכת-החורף ושבר אותה בצלצולים לרסיסים – והרסיסים התפזרו על פני המדרכה בדיוק כאשר ראש העיר עבר שם עם חבורה של קציני צה"ל שנשלחו לדבר עם תלמידים במסגרת מבצע "דרך ערך" והתברר שהעומד-הטירון בסגווי שני-גלגלים, שהשתטח גם הוא על המדרכה לרגלי החבורה הצבאית ונפצע בשברי הזכוכית – הוא מנהל ספורטיבי-במיוחד של אחד מבתי-הספר התיכוניים בתל-אביב שמתנגד נמרצות לכניסתם של הקצינים לדבר בכיתות ואפילו לא בחדר-המורים.
* אשכר אלדן כהן סיפרה בתוכנית [הטלוויזיה, בערוץ 10 ביום 17.2] כי הכירה את לָאור, מראשוני הסרבנים, לפני למעלה מעשרים שנים בהפגנות ואירועים של חוגי השמאל. על פי עדותה, בשנת 87' בא לָאור לדירתה יום אחד ללא כל הזמנה. "שמעתי צלצול בדלת וראיתי אותו, זו היתה הפתעה גמורה," סיפרה כהן, "היה לי ברור שאני לא רוצה שהאיש הזה ייכנס אליי הביתה, הוא דחף את הרגל בדלת ונכנס באופן אלים, ואני יודעת בוודאות שהוא אנס אותי."
עורכי דינו של לָאור, אבים יריב ומירי הרט, הכחישו בשמו את המיוחס לו ומסרו בתגובה: "בשבועיים האחרונים מתנהל פסטיבל מספרות סיפורים על יצחק לאור ביוזמתה של גברת אשכר כהן שבחרה לפרסם את הטענות הכוזבות דווקא באינטרנט, לאחר שבמשך למעלה מ-20 שנה לא טרחה להתלונן במשטרה. יצחק לאור וגברת כהן קיימו יחסי מין פעם אחת לפני למעלה מ-20 שנה ביוזמתה בדירתה. לאחר אותו יום ובמשך מיספר שנים השניים נפגשו בנסיבות חברתיות והיא מעולם לא טענה שום טענה כלפיו אלא להפך. מי שקרא את הבלוג של כהן התרשם שגם מהתיאור שלה לא עולה אונס. היא מספרת במפורש שלא היתה אלימות או כפייה." [עד כאן מתוך הידיעה של ליאל קייזר, "הארץ", 18.2.10].
סוף ציטוט.
* נשלח אלינו אי-מייל עם תמונות מטוסים בנושא המטוסים הימיים על הכנרת ואנחנו לא מצליחים לאתר את הקובץ ואת שם השולח. בבקשה לשוב ולשלחו לנו אותו כדי שנפרסם את תמונותיהם.
* אם אחד המדדים לקבלת פרס ישראל לשירה היה להוקיע בשיר רצח של ילדים פלסטינים חפים מפשע בידי חיילים ישראליים – אזיי דומני, אף כי איני בטח – כי לפי נושאי שירתו, המשורר יצחק לאור היה יכול לחלוק את הפרס עם הזוכה אריה סיון.
* לא יאומן כי יסופר! בתוכניתו "שבת עולמית" בבוקר שבת, 20.2, לא הזכיר יצחק נוי אפילו פעם אחת את המילה "אוֹבִּיסִיטִי" – השמנת-יתר!
* שווה צפייה ואפילו מרגשת: http://www.youtube.com/watch?v=dmV1ffKP0ms המדובר בנאום נהדר ומחמם את הלב של בחורה יהודייה-אמריקאית בזכות ישראל.
* * *
הרבי החזיק לי בזרג
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
הרבי החזיק לי בַּזרג
ויחד אמרנו קידוש
והדת נעשתה לי אחרת
והתפילה נתהפכה למישוש
הוי רבי הוי רבי צדיק
מה ישר זוֹבָנִי בעיניך
אהיה כחסיד שבתאי צְבִיק
ובגן עדן אשק אחוריך
האישה נגדך היא רק חור
ללדת, ללדת, ללדת,
אברכים הם העם הטהור
ידם נטויה לא רועדת
אז אגמור
בשיר מזמור
שְׁפוֹך לי שְׁפִּיך לי
רבי קָדישא
* * *
הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר
1. לאחר מלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.
מתוך תגובות סטודנטים: "הרצאה מצויינת, מלוּוה בסרטים שהמחישו את גדולתו של האמן המספר, המצייר והמאייר ואת השלבים ביצירתו האמנותית. המרצה מצחיק וגם חמוד. מורגש כי התכונן היטב להרצאה והיה מאורגן ומסודר."
2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 131 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.
4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.
5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.
6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל-אביב 61221
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,231 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-124 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
* * *
* יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
מיספר הכניסות לאתר החל מ-29 בינואר 2010 עד 19 בפברואר 2010 הוא 1,275
מתוכן 1,169 מישראל, 63 מארה"ב, 6 מגרמניה, 5 מאוסטרליה, 5 מבריטניה, 3 מהרשות הפלסטינית והשאר כניסות בודדות מצרפת, חוף השנהב, בלגיה, ספרד, שוויץ, הולנד, קנדה ומצרים
* * *
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,218 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל