גיליון מס' 522

חג פורים תש"ע

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו באדר תש"ע, 1 במרס 2010

עם צרופת מחקרה-הרצאתה של ד"ר יעל ויילר ישראל על אירועי מלחמת העולם השנייה והשואה בתודעה ילידית עברית על פי השבועון "הבוקר לילדים" – 1943־1947

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מְגִלַּת הֶסְתֵּר.

יהודה רַאבּ (בן עזר): ניצני "אמנות" ותרבות [חג פורים בפתח-תקווה

 בשנת 1886 לערך].

ראובן אדיבי: הגלב השתקן.

ערן גרף: מכתב לשכן מימות הילדות [דן אלמגור] בִּדְבר הַשּׁוּלֶרֶרִים.

עוד לפרשת שמות: 1. רן פרחי: גא בשם פרחי.

2. מ. גנן: שמחתי שהזכרת את שדה.

האם היידיש מתה? – חליפת מכתבים בין אלישע פורת לעדינה בר-אל, בעקבות סוצקובר.

מור ליטמן: לתשובתו של המשורר אלישע פורת בגיליון 521.

אורי הייטנר: 1. וזכרנו שעימנו הצדק. 2. הסברה נוסח "שלום עכשיו".

 3. אזרחים על תנאי.

עוז אלמוג: זו בורות מעצבנת במקרה הטוב. [נגד הייטנר].

ישראל זמיר: הפסיכודָג, סיפור לזכרו של שבתאי פ. [סיפור נהדר].

יהודה דרורי: כה אמר ה"פנתר הוורוד" מדובאי.

ד"ר אברהם וולפנזון: טעויות עובדתיות ושגיאות לוגיות בעמוד המאמרים של "הארץ". // משה כהן: כל החוקרים תפוסים.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן,

בהוצאת ביתן, 1985, מחברת רביעית, המשך 3.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

דוד סיון: תשובה לאהוד בן עזר, ותשובת בן עזר.

* * *

יוסי גמזו

מְגִלַּת הֶסְתֵּר

וְהוּא כְּתַב-הַפְּלַסְתֵּר * שֶנִּכְתַּב בְּהֶסְתֵּר * מֵחֲשַש הַשּוֹטִים מְעַקְּמֵי-הַקְּלַסְתֵּר *

הָאוֹמְרִים בְּלִבָּם (לֵב מוּג-לֵב): "אִי אֶפְשִי * לְהַרְגִּיז אֶת אַרְצוֹת הָעוֹלָם הַחָפְשִי *

הַמַּרְבּוֹת לְאַיֵּם עַל מֶמְשֶלֶת שוּשַן * בִּשְלַל סַנְקְצְיוֹת שֶאִיש לֹא טָרַח לְמַמְּשָן" *

וְאֵינָם מְבִינִים כִּי מַמָּש כָּךְ נָתַן * בִּימֵי מִינְכֶן, מַר צֶ'מְבֶּרְלִין (כְּסִיל לֹא קָטָן *

וְחָכָם לֹא גָדוֹל) לְחֶלְאַת-הָאָדָם * אַדוֹלְף הִיטְלֶר הֶתֵּר לְהַטְבִּיעַ בְּדָם *

אֶת אוֹתָם מִילְיוֹנֵי קָרְבָּנוֹת, שֶהָמָן *

לֹא הָיָה מַשְמִידֵם לוּא עָצְרוּ בּוֹ בַּזְּמַן *

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְוֵרוֹש הַפוּנְדֶּמֶנְטָלִיסְטִי

(הוּא-הוּא הָאָיָאתוֹלַהּ שֶאֵינוֹ חָדֵל לִרְקֹם

חֲלוֹם-זְוָעוֹת אָטוֹמִי שֶל גִּ'יהָאד קָנִיבָּלִיסְטִי

בִּשְלַל כּוּרִים גַּרְעִינִיִּים: "נָתַאנְז", "בּוּשֵר" וְ"קוֹם").

וַיַּעֲרֹךְ שַלִּיט-שוּשַן מִשְתֶּה כְּיַד הַמֶּלֶךְ

לְפַרְתְּמֵי פָּרַס וּלְשָׂרֵי מָדַי כֻּלָּם

עִם מִשְמְרוֹת-מַהְפֵּכָה נוֹשְׂאֵי נַבּוּט וָשֶלַח

וְעִם סְטְרִיפְּטִיז שֶלֹּא נִרְאָה כָּמוֹהוּ מֵעוֹלָם.

וְלַמַּלְכָּה שָלַח פַּתְשֶגֶן: "בּוֹאִי וְהַרְאִי נָא

לְמֻזְמָנַי וְחַרְמָנַי אֶת חֲמוּדוֹת נוֹפֵךְ

שֶיִּתְפַּקְּעוּ אוֹיְבַי מִוָּשִינְגְּטוֹן עַד פָּלֶשְׂתִּינָה,

אַךְ רַק בִּתְנַאי שֶתְּכַסִּי בַּ'בּוּרְקָה' אֶת גּוּפֵךְ."

וַתְּמָאֵן לוֹ גְבֶרֶת וַשְתִּי וַתֹאמַר: "תִּקְפֹּץ לִי!

כִּי רַק סָתוּם-בְּלַחַץ לֹא מֵבִין עוֹד, מִשּוּם-מָה,

שֶשּוּם חוֹבֵב-סְטְרִיפְּטִיז לִרְאוֹת כָּאן 'בּוּרְקָה' לֹא יַחְפֹּץ לִי

בִּמְקוֹם לָזוּן עֵינַיִם בָּאֱמֶת הָעֵירֻמָּה..."

 – "שְטֻיּוֹת," הֵשִיב הַמֶּלֶךְ לַטִּעוּן הָאָנָטוֹמִי,

"מָה שֶאָסוּר מוֹשֵךְ תָּמִיד יוֹתֵר מִן הַמֻּתָּר,

הֵן גַּם אֲנִי מַסְתִּיר מִן הָעוֹלָם כָּל כּוּר אָטוֹמִי

וְהָעוֹלָם סַקְרָן מְאֹד לִרְאוֹת אֶת הַמֻּסְתָּר."

– "הַנֶּשֶק הַסּוֹדִי שֶלִּי, מַלְכִּי," עָנְתָה לוֹ וַשְתִּי,

"אֵינוֹ הַנֶּשֶק הַסּוֹדִי שֶלְּךָ, לְדַעֲתִי.

וְאֶת הַ'בּוּרְקָה' לֹא אֶלְבַּש כְּשֵם שֶלֹּא לָבַשְתִּי

כְּתֹנֶת-כְּפִיָּה בְּבֵית-מְשֻגָּעֶיךָ הַדָּתִי..."

כָּעַס הַמֶּלֶךְ וְכִקְנָס עַל אָמָּנוּת מֻפְשֶטֶת

שֶכָּל חַכְמֵי-הַדָּת שֶלּוֹ כָּבְלוּ אוֹתָהּ בְּסַד

הֶחְלִיף מִיָּד אֶת וַשְתִּי בְּאֶסְתֵּר הַמְּהַפְּנֶטֶת

(שֶבֶּן-דּוֹדָהּ, הוּא מָרְדְּכַי, הָיָה סוֹכֵן "מוֹסָד"...)

שָמַע זֹאת בְּחֵמָה שְפוּכָה גְדוֹל הָאַנְטִיסֶמִיטִים,

הוּא אַחְמָדִין-הָמָן-נָגָ'אד – וְחִיש אָמַר כָּזֹאת:

"מַלְכִּי, הַצִּיּוֹנִים חוֹדְרִים אֵלֶינוּ כְּטֶרְמִיטִים,

הֵם לֹא רַק בְּדוּבַּאי יָדְעוּ כֵּיצַד לְהִתְחַזּוֹת,

הֵם גַּם חִסְּלוּ לָנוּ מַדְּעַן-גַּרְעִין, אוֹתָם בַּנְדִּיטִים.

יֵש לְהַפְעִיל נֶגְדָּם מִיָּד אֶת כָּל הַסַּרְכָּזוֹת!!!"

וּמָרְדְּכַי שוֹמֵעַ זֹאת מִבַּת-דּוֹדוֹ בְּרַעַד

וּכְבָר מַזְעִיק אֶת דַּעַת-הַקָּהָל הָעוֹלָמִית,

אַךְ לָעוֹלָם, מַמָּש כְּמוֹ בִּימֵי מִינְכֶן, אֵין שוּם דַּעַת

וּמַנְהִיגָיו – כְּמוֹ צֶ'מְבֶּרְלִין שֶעַל אַרְצוֹ הֵמִיט

אֶת שוֹק הַ"בְּלִיץ" – חִדְלֵי-אִישִים, כָּךְ הָאֱמֶת נֶחְשֶׂפֶת,

וּמָה שֶכָּל אֶחָד מֵהֶם מוּכָן כָּאן וּמְזֻמָּן

זֶה רַק לָתֵת לְתַחְמָנֵי אִירָאן אַרְכָּה נוֹסֶפֶת

וּלְאַפְשֵר לַחוּלִיגָאנִים לְהַרְוִיחַ זְמַן...

כִּי סִין, בִּגְלַל פְּגִישַת אוֹבָּאמָה עִם הַדָּאלַאי-לָאמָה,

נִמְנַעַת מִלָּצֵאת נֶגְדָּם בְּסַנְקְצְיוֹת מַרְתִּיעוֹת

וּפּוּטִין מוֹסִיף נֵפְטְ אִירָאנִי לִמְדוּרַת הַדְּרָאמָה

וּבְלִי בּוּשָה מוֹכֵר לָהֶם טִילֵי "סֶם 300"

וְסַרְקוֹזִי נוֹזֵף בַּסַּרְכָּזוֹת... בְּעוֹד אוֹבָּאמָה

סָח כְּמוֹ גַנֶּנֶת "נוּ-נוּ-נוּ" לְסַחְטָנֵי פָּרַס

וְסַחַר בֵּין גֶּרְמַנְיָה לְאִירָאן (לֵךְ-דַּע-בְּכַמָּה)

מִתַּחַת לַשָּטִיחַ הַפָּרְסִי שֶעוֹד נִפְרָשׂ

בֵּין חֶבְרַת "סִי-מֶן" לָאִירָאנִים חֵרֶף הָרֶקְלָאמָה

שֶל נִעוּר-חֹצֶן-כִּבְיָכוֹל מִטֶּהֶרָאן – הוּא פְּרָס

לְתַחְמָנוּת הָאָיָאתוֹלוֹת הָאוֹרְגִים מַסֶּכֶת

שֶל תֵּרוּצִים וְשֶל כְּזָבִים אֲגַב צִפְצוּף אָרֹךְ

עַל טִמְטוּמוֹ זֶה שֶל עוֹלָם חָפְשִי (חָפְשִי מִשֵּׂכֶל)

אֲשֶר בְּמוֹ יָדָיו מֵכִין הַיּוֹם כְּבָר אֶת הַבְּרוֹךְ

שֶל קָטַסְטְרוֹפַת-יוֹם-מָחָר שֶאוֹי לָנוּ אִם פֶּתַע

תֻּנְחַת עַל הָעוֹלָם מִכִּוּוּנָהּ שֶל טֶהֶרָאן

בְּעוֹד הַמַּעֲרָב הָאִימְפּוֹטֶנְטִי כֻּלּוֹ רֶתַע

וּמִתְחַנֵּן מַמָּש שֶיִּצְחֲקוּ לוֹ בְּאִירָאן.

וְכָל בַּר-דַּעַת הַזּוֹכֵר אֶת לֶקַח הַהִיסְטוֹרְיָה

מִימֵי הַ-"Peace and Honour" שֶל מַר צֶ'מְבֶּרְלִין הַכְּסִיל

שוֹמֵעַ אֶת אִוֶּלֶת גִּמְגּוּמֵי הַסָּנֵגוֹרְיָה

שֶל אֵלֶּה הַסְּבוּרִים כִּי רַק דָּבָר אֶחָד יַצִּיל

אֶת הַמַּצָּב: אִם יִנָּתֵן לְעַרְסִים פָּרְסִים אֵלֶּה

לָרֶדֶת מִן הָעֵץ עָלָיו טִפְּסוּ שָם עוֹד וָעוֹד

(מִבְּלִי לִתְפֹּס כִּי רַק עֵצָה אַחַת יֵש בָּהּ תּוֹעֶלֶת –

לְהַשְאִירָם עַל אוֹתוֹ עֵץ, אֲבָל תְּלוּיִים מְאֹד

מִצַּמַּרְתּוֹ וָמַטָּה עִם פּוֹרָתָא, פַּרְשַנְדָּתָא

וַאֲרִידָתָא וּוַיְזָתָא, כָּך שֶבּוֹ-בַּזְּמַן

עִם כָּל מִשְפַּחַת-רֶשַע זֹאת יֵלְכוּ שָם עַלָא פַּאטָה

כְּמוֹ שֶכָּתוּב כְּבָר בַּמְּגִלָּה עַל יֶתֶר בְּנֵי הָמָן...)

* * *

יהודה רַאבּ (בן עזר)

ניצני "אמנות" ותרבות

[חג פורים בפתח-תקווה בשנת 1886 לערך]

למרות קשיי החיים היה מצב-רוחנו טוב. אנשים חופשים וצעירים היינו, ומלאי חום נעורים. המקום היה קטן וכולנו שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו. אנסה לתאר את משחק הפורים של אותה שנה ואת העונג "האמנותי" שגרם לי, אף על פי שלא השתתפתי בו ורק התבוננתי אליו מן הצד.

היו בינינו צעירים אחדים, שידעו משהו מהאופירטות של גולדפדן, וכן ראו תיאטרון. על פי יוזמתם נערך משחק פורים, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה. חושבני, כי גם לא תראה יותר... סנדר חדד רכב באישון לילה לירושלים להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. התפקידים חולקו. כבר היו לנו מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת [תאנה מיובשת. – אב"ע], והמן בן-חיל, לבוש גלימה אדומה.

רק בתפקידי נשים התקשתה הרג'יסורה. רווח והצלה עמד לנו ממ.ק. [כנראה מנדל קופלמן. – אב"ע] שתבע לעצמו בתוקף שני תפקידים: של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו, היה מוחזק לידען בהילכות נשים... מלבד אלה היו שם עוד ארבעה שומרי ראש המלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מבדואים מכריהם. הכול היו מרוצים – מלבד אחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלא תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף: מעין "שר הפנים" או "וזיר". הלבישוהו מחלצות ונתנו בידו מקל כבד, שחור וגולת כסף בראשו, ממין המקלות שהיו בידי ה"קאווסים" של הקונסולים. מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה "הווזיר" מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר לכך:

"שורו, הביטו, קונסולטים, איש החצר הופיע!"

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה בביתו המרווח של זרח ברנט. אכן היה זה מחזה מרהיב עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק. את הטקסט או התאימה הרג'סורה לפי מיבחר מנגינות יהודית, וולכיות, ומרשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים... הרי בית אחד לדוגמה, שנשתמר עד היום בזיכרוני. שר אותו מרדכי הצדיק לאסתר בהילקחה אל בית המלך, וזו לשונו בערך:

אסתר'ל עטרת ראשי,

את מחלצותייך לבשי,

וביפי פנייך הזעירים

שחרי פני מלך המלכים.

ואם ישאלוך: מי את "יַא אחתּי"?

ענה תעני: שבט בנימין משפחתי;

אסתר משבט בנימין,

והמאמין יאמין...

בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם, ואחר כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני "האינטליגנציה" היהודאית. למחרת היום המשיכה בהצגותיה פעמים רבות, בעברה מבית לבית. השתייה היתה כדת, ולבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל כך עילאית, עד שאחשוורוש שלנו הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק ב"חלטו" [חלוקו] לעורו (יום חמסין היה היום ההוא) והחל לרוץ ברחובות ולהכריז בקולי קולות, כי הוא עולה ירושלימה להוריד את הפחה מגדולתו... רוצה הוא להציל את נתיני מדינתו שלו מידי ה"תרכּלה שִׁיקסֶה"! בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו, אך הוא לא נרגע עד שתפשוהו והטבילוהו הטבל היטב בשוקת הבהמות של הקולוניה.

באותו זמן החלה פתח-תקווה להקרין מהשפעתה על כל יהודי הארץ שמיספרם גדל והלך. ה"מרכז הרוחני" שביהוד, אשר הכיל את טובי אנשי הרוח אשר בארץ; חלוצי פתח-תקווה הצעירים, אשר צעיף אגדה החל להתרקם על מעשי הגבורה וחירוף-הנפש שלהם; מן הנמנע היה שכל אלה לא ידברו אל לב כל יהודי ויהודי, אשר במעמקי נפשו רצה בוודאי באותו הדבר שאנחנו רצינו בו, ואפילו היה ממתנגדינו. החלו לבוא אלינו מפעם לפעם אורחים מיפו ואפילו מירושלים, כדי לשאוף מן האווירה שלנו ולהשתחרר קצת מאווירתה של ירושלים. בין אלה היה גם איש שהוא כיום [1930– אב"ע] אחד הרבנים החשובים מקנאי ירושלים.

גם ביפו החלו להיראות סימני חיים. הודות למושבות האחדות שבסביבתה החל להתפתח בה יישוב אשכנזי. באותו זמן נמצא כבר שם ר' שמעון רוקח, העסקן המחונן ורב-הפעלים, אשר ביחד עם חבורת יהודים טובים, עסק בהקמת שכונות עבריות. (נווה שלום, נווה צדק). המלון של "משה חיה-טויבעס" היה משמש מרכז שבו היו נפגשים יהודי שתי המושבות (פ"ת וראש"ל) עם יהודי יפו. במלון זה התגורר זמן מה אימבר המשורר, מחבר "התקווה", ושם נלמדו והופצו שיריו ושירי אחרים. אגב, באותו בית מלון קרה פעם שאימבר פרץ במרוצה מתוך בית הכבוד וצעק בקולי קולות:

"אַקאראנדאש, אקאראנדאש!" (עיפרון, עיפרון!).

רוח השירה נחה עליו פתאום, וישכח עולם ומלואו... אותה תקופה היה קיים כבר גם בית- ספר בפתח-תקווה, אשר גורדון ואליהו ספיר היו המורים בו.

מתוך פרק מתוך ספרו של יהודה ראב (בן עזר), "התלם הראשון", זיכרונות עד 1930, נרשמו בידי בנו בנימין בן עזר (ראב); הוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית, 1956, בעריכת ר' בנימין והקדמה של ג. קרסל; מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת נכדו של יהודה, אהוד בן עזר, הספרייה הציונית, 1988, עמ' 96-98. אפשר להשיג את הספר בהפצה של מוסד ביאליק.

הפרק פורסם גם לפני שנה בגיליון פורים 425 מיום 9.3.09 ומובא כאן שוב למען הנמענים החדשים הרבים שנוספו מאז.

* * *

לאהוד אולמרט

חזק ואמץ!

על דאטפת אטפוך וכל מטייפייך יטופון!

וגם איחולי הבראה לאחר הניתוח

* * *

ראובן אדיבי

הגלב השתקן

שיח' אסקנדר, איסטנבול, 1987

בשבת יפהפייה אחת, כשהייתי חופשי לנפשי ממטלותיי המסחריות בעיר הגדולה, עליתי למעבורת ציבורית שהפליגה לחוף האסיאתי שמדרום למצרי הבוספורוס. שוטטתי להנאתי במזג אוויר נפלא, מזין עיניי בהמון המשוטט בין הדוכנים והחנויות, מתמקח, קונה וזולל להנאתו.

באחת הסמטאות נפלה עיני על כוך קטן עם חלון ראווה גדול שעליו מרוחה כתובת בתורכית ובערבית לאמור: 'חלאק'*. והמחיר מצחיק. תספורת, שקל ישן אחד. גילוח, שקל ישן אחד. ביחד: שקל וחצי בלבד.

נזכרתי ששערי המקליש גדל פרא וכי ביציאתי מישראל שכחתי להסתפר, והבוקר התעצלתי להתגלח. בלי מחשבה נוספת, ובהתעלמות מאזהרת המוסד, נכנסתי לכוך והשתרעתי על המושב הפנוי שלצידו של המסתפר התורן.

הלקוח, צעיר מנומנם, המהם קלות מלודיה מזרחית משירי אום-כולת'ום. הספר עשה מלאכתו ביסודיות ובשתיקה, בקצב המגגינה.

בסיום המלאכה הוריד הספר את הסינר מצוואר הלקוח, ניער אותו לרחוב במרץ, ופנה אליי באדיבות: "תפאדאל, יא סידי!" – מחווה באצבעו אל הכיסא שהתפנה. תפסתי את המקום, הורדתי את משקפיי. נגע בראשי ובלחיי כשואל: 'תספורת או תגלחת?'

משיקולי ביטחון בחרתי לענות באנגלית באקצנט אמריקאי – "שניהם," אמרתי בנון-שלנטיות.

עשה את מלאכת התספורת בשתיקה ובמיומנות, וכשהגיע לקיצוץ הפאות בתער הארוך שלו הקפיד להשחיזו כדבעי. ספרתי בחרדה מצטברת את מיספר הפעמים שהעביר את התער על רצועת העור: פי שלוש ממה שעשה בעת תספורת הנער שלפניי...

בסיום התספורת נרגעתי מעט. הגלב הוציא בעסק גדול את קערית הקצף עם המברשת, הוסיף לקצף מעט ספריי ריחני, וסיבן ביסודיות את לחיי, סנטרי ועד תחתית הצוואר והעורף הגיע. אכן, חשבתי, כאן אקבל גילוח יסודי כפי שלא זכיתי לו בישראל אף פעם. עוד אני ממתין לריכוך הזיפים, עסק שוב, ביסודיות מרובה, בהשחזת התער. בדק בציפורנו את חוד הלהב ונראה מרוצה. הזכיר לי את השוחט מכפר חסידים כאשר התכונן לשחוט את תרנגול הכפרות שהבאתי לו בערב יום-כיפור של שנת 1942, לפני עשרות שנים.

במיספר אבחות-תער מהירות החליק על לחיי הימנית, ואז צלצל הטלפון של המספרה. "אסמחני," (סלח לי) אמר בערבית והרים את השפופרת. המשפטים שהחליף, די בעצבנות, עם הדובר מהצד השני היו בערבית פלסטינית במבטא הפלאחי, ידעתי זאת בביטחון. תוך כדי השיחה הבחנתי פעמיים-שלוש במילה 'אישראילי'. הניח את השפופרת והסתכל בי בעיון מיוחד.

ברכיי רעדו מעט מתחת לסינור, אך בפניי שריר לא זע.

נטל את החלף, העבירו שוב בתנועות נמרצות על הרצועה, והצמיד אותו לצווארי מצד שמאל.

ואז פתח את פיו לראשונה בשאלה: "אישׂראילי, הא?"

כלא מבין עניתי, באמריקאית מושלמת: "אינני מבין. מה שאלת?"

"מעליש..." (לא חשוב), ענה והמשיך במלאכתו במיומנות ובעדינות מיוחדת.

סיים את המלאכה, דחף את התער לנדנו, ניער את הסינר, הציג מאחוריי את המראה לביקורת.

כשקמתי לצאת באנחת רווחה, אמר לי: "אנא מן אַבּוּ-קִישְׁק ענד מְלַאבֶּס..." (אני משבט אבו קישק ליד פתח-תקווה).

"ואַנא מן ראמאת השרון, ג'יראן. (שכנים)." עניתי, והושטתי לו שטר בשווי חמישה שקלים.

"ניחשתי'" הוסיף, ודחה את התשלום. "הפעם על חשבוני," אמר. "אולי נתראה פעם בעתיד, כשנחזור לארצנו..."

"אינשא-אללה" עניתי, והמשכתי לדרכי שקוע בשרעפיי...

* חלאק – ספר, בערבית. ﺤﴼﺂﻕ.

הערת המחבר: שיח' אסקנדר – הכוונה לשם המקום, שהוא שכונה באיסטנבול שבחלק האסיאתי, שנקראת למעשה 'אושקודאר', ואני כיניתי אותה 'שיח' איסקנדאר' כדי שישראלים לא ינסו להגיע לשם, היום שכונה זו הפכה לאיסלאמית קיצונית יחסית לחלק האחר של העיר.

 הסיפור מבוסס בעיקרו על משהו שחוויתי באורח אישי בשנת 1987, כשתורכיה היתה עדיין חילונית למהדרין.

 ראובן

* * *

לסופר י.ק.

ברכות ליום הולדתך

ושהוּת פורייה ונעימה לך ב-פ.

מאחל ס.נ. ממושבתך

* * *

ערן גרף

מכתב לשכן מימות הילדות [דן אלמגור]

בִּדְבר הַשּׁוּלֶרֶרִים

אהוד אחי-לנשק!

במהדורת 509 לעתונך (לֵילִיתוֹן בפי), סיפר רעי מילדות, דן אלמגור, על נדודי עיתון הבוקר בין השכנים [במושבה רחובות]. כיוון שהעלה זיכרונה של חנות המכולת השכונתית שלנו, ניעורו בי זכרונותיי. שמותיהם של אלה שגיחוך מלווה את תיאורם – שונו כמובן.

עוד לי להיספח אל אותן בריות הטוענות לראשוניותן לשאת את שמותיהם. כך גם אני, כנראה, הערן הראשון, ועל כך בנפרד בהזדמנות אחרת.

ברכות

ערן גרף

והנה המכתב:

דן רעי, האוזניים שמעבר לכותל.

שנים רבות חצץ בין אוזני שנינו כותל מפריד שדרכו, כפי שנאמר, "כל העם רואים את הקולות" והנה, עדיין נותרו פכים קטנים שלא חדרו את אותו הכותל.

מר שׁוּלֶרֶר (מורה בלעז), ורעייתו הגב' שׁוּלֶרֶר, על אף היותם עוסקים בפרקמטיא הבסיסית ביותר, מנהלים חנות מכלת, לא עלה בדעת איש לפנות אליהם בפחות מ"אדון שולרר" ו"גברת שולרר" וּבְהַאי לִישְׁנָא – אף "יקים" מדופלמים מדרי הסביבה, כמו הגברת הברלינאית שמצנפת מלמלה רחבת תיתורה צחורה תמידית לראשה, ואף שכנים שנמנו על מעמד "שועי המושבה".

החנות שמדובר בה, היתה חנות פינתית והכניסה אליה היתה דרך אכסדרה מעוגלת זעירה. בעומק החנות, ניצב לרחבה מקרר "ויטרינה" צופן מעדנים שמאחוריו, מעל בימה מוגבהת, (עיין תורת הפסיכולוגיה האירגונית אשר שימוש נקט בה לאחרונה סגן-שר-חוצנו עת העניק לשגריר טורקיה שיעור בהלכות "למי יש יותר גדול"), ניצבו הַשׁוּלֶרֶרִים, האדון והגברת, מנצחים ביד רמה על עסק הפרקמטיא שלהם. שילוב רום קומתם המוגבהת ומוצאם הייקי, הִקנה לשולררים תוספת סמכותיות בלתי מתנשאת מול קהל לקוחותיהם, לא מעט בהם פולנים ודוברי יידיש.

כל מיני הסחורה הגיעו בצובר (שקי סוכר וקמח, שמן "מגד" בחביונות פח כחולות, ברז מזיגה בתחתיתן, וגברת טובת חיוך מצהירה מעל למדבקה הגדולה:"כבר 40 שנה אני נאמנה לשמן מגד"; מליחים, מלפפונים כבושים וזיתים בחביות עץ ועוד ועוד. מר וגברת היו שוקלים מן המארזים הגדולים אל תוך כלי הקיבול שהביאו עימם הלקוחות (צנצנות, צפחות, שקיות ניר, עביטים, סירים, ספלים ועוד ועוד).

רצפת החנות היתה גדושה שקים ניצבים ששולי פתחיהם הפרומים גלולים למעין "בייגלה" הדוק, חביות פתוחות אשר לוע הקלימנג'רו הֶעָשֵׁן נראה מזמין יותר לנפילה פנימה מאשר מִשְׁרֶצֶת המליחים שבהן (בזמן ההוא הוצג בקולנוע הקיץ שברחובנו הסרט "שלגי הקלימנג'רו" על פי המינגווי, עם אווה גארדנר בתפקיד הראשי, ומדי ערב בערבו מתגודדים היינו על גג ביתנו הדו-קומתי היחיד בסביבה – בחברת רירני המושבה, גומעים בשקיקה את מראות חמודותיה של מרת גארדנר, יפהפיה לדורות.

כל המתגודד בתור הצפוף, במרכזה של החנות, היה מתחזק על עמדו פן ימצא עצמו מועד אל חבית המליחים, שק הקמח, הסוכר, המלח... זאת, בעוד השולררים שוקלים, מבתרים, בוזקים, מוזגים, שולים (מליחים ומלפפונים וזיתים כבושים), שוקלים, טרים ומחשבים חשבונות בעפרונות הנשלפים ממחבואי אחורי האוזניים שלהם (שכנראה היו עשויות לדבר, שכן אני מעולם לא הצלחתי להשתמש באברי השמיעה שלי לצורך איכסון עפרונות).

השולררים, כדוליטל בשעתו, דיברו עם כל יוצא פזורה בשפתו, אך חשבונות נעשו בגרמנית בלבד ובקול רם וצלול, עובדה גנטית המסגירה מוצאו של אדם ממש כאותה שִׁבּוֹלֶת-שִׂבּוֹלֶת במעברות הירדן.

 לדעת המבוגרים, (בדרדקותי, כולם היו שייכים למיגזרים אלה), ילד הינו יצור חסר ממשות, מאוויים ודעה, אשר עיתותיו בידו ומן הראוי לו שימתין לשעה של רצון בה יפנה אליו מי מן השולררים ממרום עמדו. וכך, מהדס הייתי עת רבה בין הצובאים על הדוכן.

בין החוצצים ביני לבין מימוש רשימת הקניות אשר עימי נמנה גם האדון תיאו, מהנדס כימאי רווק מוזנח, שמתגורר היה במקום עבודתו, בית החרושת לתרופות "תמר" שבמורד הרחוב. (לצורך כלשהו היה נזקק בית החרושת לעלי כותרת של פרחי הפרג. עת בוא עונת הפרגים, היו כל ילדי המושבה פושטים על כל כר ואחו ולוקטים את העלים האדומים אל שקיות נייר ומביאים שללם לבית החרושת ונשכרים בפרוטה או שתיים, שהיו מומרות לאלתר בסוכרייה נכספת או שתיים, מאלה שֶׁנִּבְּטוּ בבוז על סביבותיהן מבעד לצנצנות הכרסתניות שבראש הדוכן השולררי, כאומרות: "מנגד תראה ושמה לא תבוא."

תיאו, מנהג היה לו, לסעוד את סעודותיו במצרכים שהיה רוכש אצל השולררים, ואלה היו לו לְבָרוֹת על הדלפק, תוך שהוא פורש את עיתון הבוקר (שכבר חזר מסיבוב השחרית בין דירות השכנים השותפים לקואופרטיב העיתונות). כמובן שפרישת העיתון ומיני המזונות לסעודה על גבי הדלפק, הגבילו זמנית את פעילותם של השולררים ועוררו מחאות זעם בקרב העומדים בתור והכול, ובראשם הגברת הברלינאית, מגיסים ליבם בו וזורקים בו מרה ודברי כיבושין. ותיאו? בשלו! מְרַבֵּחַ פתו בלֶבֶּנִייָתוֹ, מביא אל פיו, מקפיץ זית אל לועו ומוחה את זקנקנו שנתלחלח אגב כך ומקנח בידיעה חשובה שבעיתון וחוזר חלילה...

ויהי היום,  ותיאו הופיע ברחובנו נוהג בזעירה שבמכוניות, "פיאט טופולינו", חדשה ומברקת, אשר חרף פעוטותה, עדיין גדולה היתה פי כמה מן המכוניות שלא היו כמעט לאף אזרח במקומותינו. מיום זה נתהפך מעמדו כליל. הוא היה ל"אדון תיאו", אפילו בפי אותה גברת ברלינאית.

תיאו היה עושה עיתים למזונותיו. או-אז, יוצא היה אל הקרפיף האחורי של בית החרושת, מגולל את יריעת האברזין (בגודל ממחטה) אשר האהילה על ה"טופולינו" מפני אבק, לשלשת ציפורים ועין הרע, סובב את הטופולינו מכל עבריו ואינו שבע מיופיו. בנסיעה חגיגית היה חולף לאורך 200 המטרים של מעלה הרחוב, מהנהן בחגיגיות למברכיו וחונה ממש בקרן הרחוב (ש. בן-ציון פינת - "אֶקֶה" בלשון שמורת הטבע השולררית – רחוב הרצל), ופוסע מעדנות אל תוככי חנות המכולת, מבקיע דרכו בין הממתינים בתור הצפוף, פורש את העיתון של בעלי הבית על הדלפק וסועד את סעודתו הרגילה, להערצת ציבור הממתינים.

כך התנהלו החיים בשגרתם עד בוא היום... בו – עלו ובאו הבירנבאומים. ובירנבאומים אלה מי הם? אם בעלי חשיבות הינם, כיצד לא נזכרו כלל עד כה?

לא היה אדון הֶשֶל בירנבאום, אלא קוזינו של אבי אשר הגבול המדיני הפָּריך שחצץ בין בתי האב שלהם, עשה את זה ל"גרמני" ואת השני ל"פולני" ומפאת כבוד המשפחה לא יפורט מיהו מי.

הקוזין בירנבאום, (וכאן אני מסיר, אחד לאחד, שבעה כובעים מראשי לאות כבוד), ואשתו, הדודה הני, נגאלו ממחנה ברגן-בלזן עם נצחון בנות הברית. בעודם כלואים, בהיותם הורים לשבעה ילדים, ספחו אליהם עוד ועוד ילדים עזובים אותם כלכלו במנות המזון הדלות שלהם. בהיותם מורים, נהלו במחתרת בית ספר לילדים אלה ועם השחרור הגיעו כולם ארצה, על כל ה"מוסד החינוכי" שאספו אליהם. קטונתי מספר סיפורם כיאה להם ואחזור לשלי.

נתנו שלום ולקחו שלום, ועת רבה היו מספרים הבירנבאומים עם הוריי, קצת בלחישה, קצת בדמע, ולבסוף הוסיפו כי קרובי משפחה להם בעירנו רחובות ואף בשלומם חפצם לדרוש. ומיהם אותם שְׁאֵרים?

נכון, השולררים!!!!

נסעו הבירנבאומים לדרכם, מותירים אחריהם שובל ממחטות קמוטות ולחות בעוד אנחנו, לאחר שנים כה רבות של יחסי פרקמטיא, הפכנו להיות קרובי משפחתם של השולררים. כמובן שהידיעות המשמחות פשו מיד לכל אורכו של רחובנו, מ"אֶקֶה" הרצל ועד לבית החרושת "תמר", שכן ב"חיפוש קרובים" עסקו נואשות כל יוצאי אירופה.

אף שהוריי היו אזרחים נכבדים בקהילה, הרי תוספת משפחתית חדשה זו, כמו גרמה לפיחות במעמדם של השולררים. הדוכן שמאחורי הדלפק כמו שח קמעא, קומתם היתה נישאת פחות מעבר לדלפק, הגברת הברלינאית צחורת המצנפת היתה בהיסח הדעת פונה אל הגברת שולרר ב"אסתר", כך סתם... כן, השולררים – שמעמדם הנכבד במידרג ההיררכי העדתי כבר תואר לעיל, נאלצו להסביר לקהלם איך וכיצד, כייקים איתני מעמד, פתאום צצו להם קרובים פולנים...

הגברת הברלינאית היתה מלחששת בפינות, כי לאור העובדות החדשות, היא משערת כי חרף ניהול החשבונות בגרמנית צחה, השולררים אינם אלא Ost Juden!

* * *

לאורי שולביץ היקר

מגדולי המאיירים והכותבים של ספרים מצויירים

בברכת ידידות של 58 שנים

איחולים להרבה שנות יצירה נהדרת ורבת השראה

ביום הולדך ה-75

שחל ב-27 בפברואר 2010

אהוד בן עזר

* * *

עוד לפרשת שמות

1. רן פרחי: גא בשם פרחי

אני גא להיות בן למשפחת פרחי, שבין אבותיה נמנה גם חיים פרחי מעכו, יועצו הבכיר של השליט הטורקי האכזר אל ג'זאר, ומי שקיבל ודחה (למזלנו/לצערנו) את ההצעה מנפוליון ב-1799 להקים מדינה יהודית בארץ אם ישתפו עימו היהודים פעולה בכיבוש הארץ.

בעיניי, מחיקת העבר ואימוץ שם עברי נייטרלי הם צעדים, שהם לעיתים הכרחיים כדי להינתק מעבר קשה וכדי ליצור זהות חדשה, אולם לעיתים מדובר בשמות המנותקים לחלוטין מכל הקשר של משמעות השם המקורי ולכן זהו מהלך מלאכותי.

יש בישראל אנשים גלותיים לחלוטין בתודעתם הנושאים את השמות העבריים ביותר, ובהם כמה מהסופרים הפופולריים בארצנו. ציוניות נמדדת בתודעה ובמעשים ולא בשם.

בידי הפרחיסטים היתה ועודנה האפשרות לעברת את השם פרחי שבא מ-פראח (שמח) בערבית, כשהמקור הבולגרי לו הוא אלגרה – לשמחה או ששון או גיל, אך הציונות האמיתית לטעמי היא זו המכירה גם בעבר היהודי של כל משפחה. השמירה על המסורת המשפחתית, יחד עם ההשתרשות בארץ – וכאן חובה בעיניי לצרף את השם הפרטי העברי החיוני – הן השילוב המנצח.

אהוד: בעיקרון אני מסכים איתך אבל לא כל שם משפחה לועזי נושא מסורת מפוארת, ולעיתים הוא מקור לטעויות ולשיבושים בהגייה, ולכן נראה לי הרעיון שלך להקפיד בעיקר על שמות פרטיים עבריים.

* * *

2. מ. גנן: שמחתי שהזכרת את שדה

תגובתך לדברי גרנות, לומר זאת בפשטות, אינם בדיוק לעניין. זיכרונותיך התגברו עליך.

שמחתי שהזכרת את שדה.

הוא לא התחרט על כי שינה את שמו לעברית. מעיון שני התברר לי שגם אתה אינך טוען זאת. הוא לא התחרט על כי שינה את שמו לשם עברי, אלא התחרט, כאילו, על השם העברי שהוא בחר לו.

את היתר כבר סיפרתי (בין היתר בספרי "אני נושא את שירי לרעב לרוח, פנחס שדה והשירה הדתית", הוצאת גושן, תשס"ד). הוא התחרט על כי שינה את שמו ל"שדה" (האפשרות הטובה משתי אפשרויות שריחפו לפני עיניו – וכמובן לא שינה את שמו ל"איש-אדמה", כנוי מסורבל ומעט יהיר – אלא ל"שדה", (לפי המרכיב של "Feld" בשמו הלועזי). הוא ויתר בכך על אלמנט ה"אדם" (Mann) שבשמו, לא רק כי תמיד כל חייו הוא שאף לפשטות (גם "איש-שדה" נשמע מסורבל ומלא חלקים מיותרים), אלא גם כי – כאמור – האדם, כתופעה בעולם, לא קסם לו במיוחד (כפי שכתב בספרו "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו" (עמ' 62): "להיות אדם דבר צנוע הוא: מוטב לא להיות אדם."

* * *

באבל על מות עמירם בן-עזר

נינו של משה-שמואל בן-עזר (ראב)

נצר למשפחה המפוארת

* * *

האם היידיש מתה?

מאלישע פורת לעדינה בר-אל, 22.2.10

שלום עדינה,

כיוון שמור ליטמן, בדברי תשובתו אליי, היום אצל בן עזר [גיליון 520], הזכיר אותך, הנה עיקרי השקפתי על מות היידיש.

היידיש נרצחה עם דובריה, בשואה, וזו העובדה הנוראה מכולן.

אבל, היא היתה מתה ככה או ככה, בשל תהליך כלל עולמי של השמדת לשונות המיעוט.

בארה"ב גברה האנגלית על היידיש. בארגנטינה – הספרדית. בבריה"מ – הרוסית. בישראל – העברית. לא בן-גוריון אחראי להיעלמותה של היידיש. כמה שניטור לו טינה בשל כך. היידיש בארץ הוכרעה בידי העברית כלשון הרוב.

היידיש היתה לשון פנימית ופרטית של יהדות אשכנז. אבל בישראל צריך היה לחבר בין שבטים רבים של יהודים, לא אשכנזים. הלינגואה פרנקה של ישראל היתה העברית! רק היא יכלה לחבר ומחברת, בין שבטי העם או יוצאי הגלויות השונות.

יצחק בשביס זינגר הוא בעיניי הפרגמאטיסט והאופורטוניסט לדוגמה, של יוצרי היידיש. אולי הוא לא עבר לכתיבה באנגלית, אבל הוא עצמו תירגם את יצירותיו לאנגלית! הוא ראה עין בעין מה פירוש לשון רוב דורסנית. אין מנוס משקיעתן של לשונות המיעוט, שהיידיש היתה ביניהן.

מור ליטמן מאשים אותי – ובצדק – בהתייחסות פוליטית מיושנת אל היידיש; כוונתו בוודאי שאצלי עדיין נמשכת מלחמת השפות – זה קצת מצחיק, משום שאני מכיר בהחלט בתהליך גוויעת לשונות המיעוט. פירושו של דבר, ששום אידאולוגיה לא היתה עוזרת. גם אם היו קובעים את היידיש כלשון שנייה של ישראל. זה פשוט מגוחך, מפני שהעברית עצמה לוחמת כעת על חייה, אל מול לשונות הרוב בעולם, כדוגמת האנגלית.

 וחוץ מהכול, זה פשוט נחמד קצת להסתייף ולהתנצח אצל אהוד בן עזר...

להשתמע,

אלישע

מעדינה בר-אל לאלישע פורת, 22.2.10

לאלישע שלום וברכה,

אכן, גם אני נהנית מעיתונו של אהוד בן עזר. שלחתי לפרופסור יחיאל שיינטוך, שהנחה אותי בדוקטורט, את הדברים שלך על סוצקובר ואת תשובתו של ליטמן מור מ"חדשות בן עזר". אגב, שיינטוך אמר לי שהוא כתב מאמר על סוצקובר ב"חוליות" 2003, ושם הוא רומז לעניין – הוא כותב שסוצקובר שינה את נוסח שירו "תחת זיו כוכבי שמים" ל"כיוון" קומוניסטי. (כך בכל אופן הבנתי מדבריו. המאמר הזה אינו בידי עתה).

ועכשיו לנושא היידיש. הוויכוחים על היידיש – האם היא שפה שעבר זמנה? האם יש להחיותה? ועוד ועוד – הם רבים. אני לא איכנס לזה עכשיו, אציין רק שלאנשים כמונו, שהוריהם וסביהם דיברו ביידיש, שפה זו מעוררת נוסטלגיה עצומה. אני רואה את זה בהרצאותיי. אנשים יושבים עם חיוך על השפתיים (ולעיתים מוחים דמעה) ורוצים לספוג עוד ועוד מידע. ואחרי ההרצאה הם מגיעים אליי ומספרים לי על בני משפחותיהם, על השירים והסיפורים ששמעו בילדותם ביידיש. הם גם מבקשים מידע על אפשרויות חיפוש של טקסטים וחומר רקע על מקומות מגורי ההורים, או תנועות הנוער שהשתייכו אליהם. בקיצור, ניכר עליהם שהם עברו חווייה, ושהיידיש משמשת גשר לעבר.

אישית, גם עבורי זו נוסטלגיה. יידיש במיבטא פולני מבית הוריי ויידיש במבטא ליטאי מבית הוריו של בעלי. אולם יותר מזה, היידיש עבורי, כחוקרת וכבת "דור שני", היא אחת ממהויות העם שהיה, בעיקר הקהילה היהודית בפולין, שנכחדה כמעט לגמרי ונותרו ממנה מתי מעט.

היידיש במאה העשרים, בעיקר במחצית הראשונה, הגיעה להישגים נפלאים בספרות ובעיתונות, למבוגרים ולילדים. זהו אוצר בלום של ממש. היצירות ביידיש בספרים ובעיתונים, יש להן ערך אמנותי שעומד בכל הקריטריונים. כפי שגיליתי במחקריי על ספרות הילדים והנוער בשפה זו, היה מגוון ז'אנרים, למגוון גילים, במגוון נושאים, גם כאלו שנראים לנו חידוש של השנים האחרונות (כגון הביבליותרפיה). הכול כבר היה ביידיש.

ונוסף לכך, היצירות ביידיש מהוות גם מסמכים היסטוריים-חברתיים, באשר הן משקפות את החברה היהודית (ולעיתים גם הלא יהודית) לגווניה. ובפולין היו גווני גוונים: מאגודת ישראל, דרך הציונים ועד הבונדיסטים הלא-ציוניים והלא דתיים.

בקיצור, לדעתי יש חשיבות רבה לשַמֵּר את היידיש. לא בטוח שנוכל להחיותה, (ולא הכול רוצים בזאת), אבל מי שהיתה לו נגיעה ליידיש, מתמוגג ממנה.

כל טוב,

עדינה

מאלישע פורת לעדינה בר-אל, 22.2.10

תודה עדינה,

אני מסכים בכל מאודי לדברייך. אינני חולק על כלום! אדרבא, גם אצלי חלה תזוזה עם סיפורו של חנן איילתי, ששלחתי לחוליות. 

אבל – ויש אבלים – האם את סבורה שהיידיש היתה עשויה להיות לשון הישראלים? והרי כידוע, מאז השואה, מיספר היהודים שהיידיש לא היתה לשונם, משתווה למספרם של אלה שדיברו בה. והאם אינך סבורה שהרשעות – אם באמת היתה כזו – מצד בן-גוריון ומקורביו – כנגד היידיש – לא היה בה די כדי לחסל את היידיש בארץ? טענתי על לשונות רוב הטורפות את לשונות המיעוט היא תקפה לגמרי.

 יותר מזה, את בטח יודעת שמפא"י ההיסטורית דיברה בשני קולות. ולא רק בנושא היידיש... מול בן-גוריון וההבראיסטים הפוריסטים שלו, עמדה החבורה שאימצה את סוצקבר והקימה איתו את כתב העת "די גאָלדענע קייט". היו שם מפא"יניקים לא פחות מכובדים מבן-גוריון: דב סדן, זלמן שזר, זלמן ארן, ישעיהו אברך, מלצר ועוד ועוד. כלומר אי אפשר להאשים טוטאלית את מפא"י ואת תנועת העבודה בחיסול היידיש בארץ.

 אני טענתי, ועודני טוען, שסוצקבר היה בעל חוש פוליטי מושחז. וכשהגיע ארצה – וחשוב להדגיש שהוא לא "עלה" ארצה, אלא התגלגל לכאן לגמרי במקרה, וכתבתי על זה שם – שינה בין-לילה את נטייתו הפוליטית. הוא התרחק מהשמאל הקיצוני הישראלי וממק"י – ודבק במפא"י. הוא הבין שאת רעיון הכינוס וכתב העת שלו – חלומו להצלת ושימור היידיש – רק מפלגת השלטון יכולה להרים.

 דווקא על זה הייתי רוצה ששיינטוך ייתן את דעתו. מבונדיסט המקורב לקומוניסטים, וזה לא משנה לצורך זה אם היה אינדווידואליסט או לא – הפך בארץ לשופרו של המשטר המפא"יי כלפי שוחרי המשך קיומה של היידיש. וזה מעיד על משהו. תקראי לכך פרגמאטיסט, תקראי לכך אפילו אופורטוניסט. עובדה! 

ואני מדגיש זאת, כיוון שקצ'רגינסקי למשל, פותה גם הוא, בביקורו בארץ, על ידי ראשי מפא"י, להצטרף למערכת שלהם. אבל הוא התעקש לשוב לצרפת אל הקומוניסטים היידישאים שלו. אולי קיווה להגר לארה"ב? יכול להיות, אבל האמריקאים חסמו אותו. בשל היותו קומוניסט-לשעבר ובשל בואו מבריה"מ. אגב, מאוד יכול להיות, אין לי על כך נתונים – שגם סוצקבר ביקש להגר ארה"בהּ, אך נדחה על ידי האמריקאים.

 כך או כך, קצ'רגינסקי, שותפו הקרוב של סוצקבר בשנות המלחמה וסביבן, היגר לארגנטינה. (מה היה המרחק שגם סוצקבר יעשה כך?) – ושם סבב בין קהילות יהודיות וסיפר להן על השואה, על המלחמה, על הגיטאות וכו'. עד שבשנת 1954, ארבע שנים לאחר שהיגר, נהרג בתאונת מטוס, בטיסת פנים. 

כל מה שיש לי בו עניין לגבי סוצקבר, הוא לא השמצות ולא גידופים ולא רוויזיוניזם של הביוגראפיה שלו. אני פשוט מחפש הבהרות לחמש השנים הנסתרות שלו, במישטר הסובייטי ואחריו. 

קראתי את מאמריו של פרופ' דב לוין, ואני יודע מה עשתה הסובייטיזאציה האלימה לתרבות היידיש בליטא. איך זה שסוצקבר השתלב במערך הסובייטי? איך זה שעלה לגדולה באירגון הסופרים היידישאי סובייטי? אז בבקשה, שלא יספרו לי סיפורים על התנגדותו כביכול למשמידי התרבות היהודית. הוא היה שותף מלא ונהנה מטובות ההנאה של חביבי המשטר הסובייטי. כך בווילנה וכך כמה שנים מאוחר יותר, במוסקבה, לאחר הצלתו המופלאה מיערות נארוץ'.

הידעת שהוא כל חייו [בארץ היה] פקיד ההסתדרות? הידעת שכל חיי [שנות] הפנסיה שלו, הוא קיבל אותה מהסתדרות העובדים? קרי מפא"י? טוב לא אעיק עלייך יותר. תודה על מכתבך היפה, שמורגש בו היטב יחסך החם אל לשון היידיש.

 בברכה,

אלישע

אהוד: אלישע פורת טועה. בשביס זינגר לא תירגם בעצמו את ספריו לאנגלית אלא עבד בצמוד עם מתרגמיו וערך את מהדורות התרגום בצורה מגובשת יותר מכפי שהיצירות פורסמו במקור, בהמשכים, בעיתון "פאָרווערטס". אחד ממתרגמיו הראשונים לאנגלית היה סול בלו, שתירגם את "גימפל תם", סיפור קצר מן הטובים ביותר שנכתבו מאז ומעולם.

בעיניי מתמצית הטרגדיה של שפת היידיש בדורנו במשפט אחד: אלה שהיידיש אצלם שפה חיה (כחרדים במאה שערים, בבני-ברק ובוויליאמסבורג) אינם קוראים ספרות יידיש והיא אינה אומרת להם דבר ונחשבת בעיניהם ספרות "שונד" אסורה. ואילו אלה שאוהבים ספרות יידיש, כמונו – אינם יכולים לקרוא אותה במקור אלא רק באמצעות התרגומים, בעיקר לעברית ולאנגלית.

* * *

מור ליטמן

מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם (משלי כ"ח, י"ג)

לתשובתו של המשורר אלישע פורת בגיליון 521

אלישע פורת מודה לי על תגובתי בגיליון 520 על גישתו ללשון היידיש ועל המשורר אברהם סוצקבר (לא סצקובר). הוא מודה במקצת אבל הוא לא מתוודע ולכן אני חייב להשיב לו (והפעם ברשותך ישירות) ומקווה בכך לסיים את חליפת המכתבים בנושאים. ועל כך אני מוקירך אהוד ומודה לך.

להלן תשובתי, אלישע, לסעיפים שהעלית לפי סדר חשיבותם:

 לסעיף 6. אתה רואה בלשון היידיש וגם בשפה העברית "לשונות המיועדות להיעלם מהעולם". אני כימאי איש המקצועות המדויקים ומשאיר את הדיון-הוויכוח, אם בכלל, למומחים בנושא הזה. אסתפק רק בהערה אחת: כאשר הייתי חבר במשלחת של ארגון הפרטיזנים ולוחמי הגטאות בישראל בשנת 1989, כאורחים של הווטרנים בברית המועצות, נפגשנו גם עם קצינים יהודים רמי דרגה, מתבוללים בעלי ידע מינימלי ביהדות. ובכל זאת הם הזכירו את הסופר הנודע שלום עליכם.

בקייב הסובייטית בירת אוקראינה ראיתי שלט על הבית שבו גר הסופר: "פה גר הסופר שלום עליכם."

לא למדתי יידיש. יידיש היא שפת האם שלי. ביידיש דיברתי עם אבא ואימא, האחים והאחיות. מגיל חמש למדתי "בחדר המתוקן" (עברית בעברית).מגיל שבע, ב-1924, למדתי בבית ספר עברי "תרבות" בעיירה קטנה בתחום המושב – דויד הורודוק שם היו לנו מורים טובים אשר הקנו לנו דעת והכשירו אותנו להיות " בני אדם".

בגימנסיה למדתי לטינית שפת הרומאים לפני כ-2500 שנים. לטינית היא אם השפות הרומניות והיא נחשבת ללשון מתה. אבל הודות לשפה היכרנו את התרבות הרומית, את השירה היפה של וירגיליוס, אובידיוס, וכן את הפרוזה ליוויוס, הנאומים של קיקרו, ועוד. האמרות והפתגמים בלטינית הם אקטואליים ובכתבה זו אשתמש בכמה מהם כהדגמה. בדברי חז"ל אנו משתמשים גם היום.

לסעיף 5. התייחסתי לסוצקבר לא כמשורר אלא כאדם – ad.personam. חזרתך בתשובה החלקית מבורכת. אני מציע שתקרא או לפחות תעיין בספר שכתב סוצקבר על גטו וילנה בתרגומו לעברית של נתן לבנה ב-1947 ונשמע מה בפיך.

לסעיף 4. לא רק אמרת אלא כתבת במפורש – Scripta manent (מה שכתוב נשאר לעולמים. ובאוקראינית: מה שנכתב בעט לא ניתן לגזור בגרזן.

סוצקבר וארנבורג היו הארכי מלשינים. על ארנבורג אכתוב בכתבה נפרדת. על מה יכול היה להלשין? אני לא יודע מי אירח את סוצקבר במוסקבה "ביד רחבה". כאשר היינו בברית המועצות כאורחים של הווטרנים, השלטונות הסובייטים בקושי נתנו לנו לימונדה, והכול היה על חשבוננו.

זכור לי שבזמן המלחמה הקרה הזמינו הסובייטים כמה חברי כנסת ישראל (אחד מהם היה מלמד מהמפד"ל) למורת רוחם של רבים. לפני שבוע קיבלתי כפרטיזן, יחד עם עוד מיספר פרטיזנים ומאות וטרנים, מדליה משגרירות הפדרציה הרוסית. האירוח היה דווקא כיד המלך      So what?

לסעיף 3. על האנטישמיות בברית המועצות ועל חיסול הסופרים היהודים – לא היה לי ואין לי ויכוח איתך. אני יכול עוד להוסיף כהנה וכהנה, אבל אין לזה קשר עם סוצקבר. מיכאלס היה בווילנה בשנת 1947, והוא חוסל יותר מאוחר, וחיסול הסופרים ומשפט הרופאים היו קרוב למותו של סטלין ב-1952. סוצקבר היה כבר מזמן בארץ (ראה כתבה של אביך אליהו המנוח ז"ל. מ-1948).

לסעיף 2. סוצקבר כדבריך – לא דירבן את היהודים לסטליניזם, לא היתה לו השלכה על חיי היהודים בברית המועצות. נהפוך הוא: ספרו ביידיש על גטו וילנה קירב אותם ליהדות.

 לסעיף 1. עד במשפט הוא לא תובע ולא סנגור. "הוא מודרך" על ידי מי שהזמין אותו: התביעה, הסניגוריה, ולפעמים גם בית המשפט.

במשפט אייכמן בירושלים ב-1961 העיד מטעם התובע עו"ד גדעון האוזנר – הסופר יחיאל דינור, הוא ק. צטניק. הוא צנח והתעלף כאשר השופטים הגבילו אותו כשהאריך בדיבורו.

אני מבקש מהקוראים לקרוא שוב את חליפת המכתבים גם בגיליונות הקודמים. אני העברתי בדואר אלקטרוני את חליפת המכתבים ליו"ר איגוד יוצאי וילנה ולכעשרים אנשים הקרובים לנושאי וכבר קיבלתי תגובות. האירגון אשר אני חבר בהנהלתו יערוך בקרוב אזכרה לזיכרו של המשורר אברהם סוצקבר, אם תרצה תוכל להשמיע את דבריך.

אם ברצונך להכיר את התקופה אשמח לשלוח לך את האוטוביוגרפיה שלי "המלחמה על החיים" חינם אין כסף בתנאי שתקרא אותה.

תם ועד לא נשלם.

עוד שתי אמרות בלטינית: De mortuibus nihil nisi bene על המתים לא אומרים כלום אלא רק טוב" או "אחרי מות קדושים". האיש כבר בעולם האמת. הוא לא יכול להתווכח עם המלעיזים.

Si vis pacem para bellum – "אם רצונך בשלום היכון למלחמה" ובעברית "דע את האויב" וברוסית: "אם מחר מלחמה תהיה מוכן כבר היום."

* * *

אורי הייטנר / 3 רשימות

1. וזכרנו שעימנו הצדק

תגובה ל"ברגל ימין", ynet 21.2.10, שסורבה בתירוץ שאינם מפרסמים מאמרים של בעלי טור קבועים בעיתונים אחרים ("ישראל היום")

כשיוסי ביילין כיהן כסגן שר החוץ, הוא ביטל את תחום ההסברה במשרד, בטענה שאין בכך צורך. אין צורך בהסברה טובה, טען ביילין, אלא במדיניות נכונה. המדיניות הנכונה יודעת להסביר עצמה ממילא. את תוצאות המדיניות הנכונה אנו חווים היטב, ב-17 שנות השלום והשקט מאז אוסלו. הנזק החמור של מחדל ההסברה המתמשך, פוגע קשות בתדמיתה של ישראל בדעת הקהל העולמית וכתוצאה מכך במעמדה המדיני של ישראל.

היטיב נתניהו לעשות, כאשר הקים את משרד ההסברה. במאמר "ברגל ימין" תקף ynet את אתר האינטרנט של המשרד, הגחיך אותו ויצא חוצץ נגד מסריו. המסר המרכזי של הכתבה הוא שהמסרים של האתר אינם מבטאים את הקונסנזוס הלאומי בישראל, אלא את האגף הימני של החברה הישראלית. מן הדוגמאות מתוך האתר אותן תוקף המאמר, ניתן להבין מה מקפיץ את כותבי המאמר – האתר מציג את צדקת הציונות, את צדקתה של מדינת ישראל בסכסוך הישראלי ערבי, את זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל.

ביקורת זו מעלה שתי שאלות. האחת, האומנם אין קונסנזוס על צדקתנו בסכסוך המזרח תיכוני, ואם לא – על מה יש בתוכנו קונסנזוס? השאלה השנייה היא – האם נכון שההסברה הישראלית תעסוק בסוגייה הזאת?

אתחיל מהשאלה השנייה. המאבק ההסברתי בינינו לבין הערבים אינו מאבק רגיל בין שני צדדים בסכסוך המציגים טיעונים בפני דעת הקהל. הסוגיה המרכזית במאבק היא שאלת הלגיטימיות של עצם קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. לב הקמפיין האנטי ישראלי הוא הדה-לגיטימציה של עצם קיומה. שטיפת המוח בת עשרות השנים, שהתעצמה בשנים האחרונות, שמנהלת קואליציה בלתי קדושה של הפלשתינאים, האסלאם הרדיקאלי, גורמי שמאל רדיקלי באירופה, ימין אנטישמי וניאו נאצי באירופה בסיוע של גורמי שמאל רדיקלי בישראל, כשמולה אלם ושיתוק ישראלי מתמשך, יצרה מצב המחייב את ישראל לשוב לא"ב ולהציג את צדקתה, את צדקת קיומה, את צדקת מאבקה, את צדקתה בסכסוך המזרח תיכוני. מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל מתבטא בעלילות ושקרים, כמו עלילת הריגתו של הילד א-דורה, עלילת סחר באיברים בידי משלחת ישראל בהאיטי וכמו עלילת "פשעי המלחמה" של ישראל במבצע "עופרת יצוקה". ביטוי אחר הוא קעקוע מן היסוד של הלגיטימיות הציונית, והצגת מדינת ישראל כפרוייקט קולוניאלי גזעני אפרטהיידי.

מול המתקפה הזאת, על ישראל להתגונן בשתי דרכים – התקפה והגנה. התגובה ההתקפית, היא חשיפת הרשע והפשע של המשטרים הרודניים העומדים מולנו וחשיפת הצביעות של התוקפים אותנו בעולם, בהאשמות שווא, בנושאים שאנו יכולים לשמש דוגמה ומופת לאותן מדינות עצמן (למשל, טורקיה בכל האמור בזכויות אדם, פגיעה באוכלוסיה אזרחית ועוד). אך לא פחות חשוב מכך, מול הדה-לגיטימציה של ישראל, יש להציג את צדקתה. למרבה הצער, כתבת ynet תוקפת את משרד ההסברה, על שהצגת צדקתה של ישראל אינה קונצנזואלית.

מדינת ישראל קמה בתוקף "זכותנו הטבעית וההיסטורית", כהגדרת מגילת העצמאות. זכותנו הטבעית היא עצם זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולריבונות לאומית במולדתו, ככל עם ועם. זכותנו ההיסטורית, היא הזכות של העם היהודי על ארץ ישראל. אם על כך אין קונצנזוס, על מה יש קונצנזוס?

לכאורה, לא על כך הביקורת בכתבה, אלא על כך שהאתר מציג את צדקת ישיבתנו ביהודה ובשומרון. אכן, קיימת מחלוקת בנושא זה. את המחלוקת הזו אין להסתיר. אולם גם כאן, השאלה היא מה נקודת המוצא של המחלוקת. האם נקודת המוצא היא צדקת הציונות, צדקת ישראל בסכסוך וזכותנו על הארץ, או היותנו כובשים קולוניאליסטים ותוקפנים? על פי נקודת המוצא השנייה, אין לנו זכות בכל מקום בארץ-ישראל ואין זכות קיום למדינת ישראל. על פי נקודת המוצא הראשונה, יש מחלוקת בתוכנו האם ועד כמה לממש את זכותנו, והאם ועד כמה אנו מוכנים לוותר על חלקי ארץ-ישראל ולחלק את הארץ, למען שלום או מסיבות דמוגרפיות.

אין להסתיר את המחלוקת בתוכנו, אך יש להתמודד עם המיתוסים השקריים אודות הסכסוך. האם מי שתומך בוויתורים טריטוריאליים תמורת שלום, אינו יכול לעמוד מאחורי האמיתות אותן תוקפת הכתבה ב-ynet?

למשל, הטענה עליה מגחכת הכתבה, השוללת את המיתוס לפיו בגלל ההתנחלויות אין שלום. האם לפני היות ההתנחלות היה שלום? האם כאשר יהודה ושומרון לא היו בידי ישראל היה שלום? האם הפלשתינאים לא דחו את הצעות ברק ואולמרט לנסיגה מלאה? האם ההסברה הישראלית צריכה לאושש את המיתוס השקרי התולה את קולר הסכסוך בהתנחלות? האם אין אמת במשפט מתוך האתר אותו תוקפת הכתבה, ש"שורש הסכסוך הערבי ישראלי אינו נעוץ בגודלה של המדינה כי אם בעצם קיומה. גם ת"א וירושלים עלולות להיתפס בעיני הערבים כהתנחלויות"? המשפט הזה הוא אמת לאמיתה, זהו מסר חשוב מאוד להסברה הישראלית. אין סתירה בין מסר זה, לבין נכונות להתפשר ולוותר. אך האמת חייבת להיאמר.

איזו סיבה יש לתקוף את הצגת הזיקה של עם ישראל ליהודה ולשומרון, את הקשר ההיסטורי לאזורים אלה, את השמות העבריים הקדומים של היישובים במקומות אלה? גם מי שסבור שיש לחלק את הארץ ולוותר על אזורים אלה או מקצתם, אינו צריך להתכחש לאמת זו. אדרבא, את הנכונות הקיימת בתוכנו לוותר, יש להציג דווקא על רקע זה – כנכונות לוותר, ולא כהחזרת גזילה.

אני תומך בפשרה טריטוריאלית, מתנגד לשליטה בפלשתינאים ותומך בוויתורים עמוקים על שטחים ביהודה ושומרון המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. אני מתנגד לגישה של "אף שעל" וסבור שההתיישבות בתוך ריכוזי אוכלוסיה פלשתינאית היתה שגיאה היסטורית. ועם זאת, אין לי שמץ של ביקורת על הכתוב באתר. אדרבא, הכתוב באתר הוא הבסיס האמיתי לקונסנזוס לאומי, המשותף למי שסבורים שעל ישראל לממש את זכותנו על כל הארץ, לבין הסבורים שעל ישראל לוותר על שטחים.

וכי מה צריך להיות קו ההסברה של ישראל, על פי ynet? האם על ישראל להסביר שהצדק הוא בטענות הפלשתינאים, שהיא תוקפנית, כובשת, גזענית וקולוניאליסטית? האם לדעת כותבי הכתבה, ההסברה הישראלית צריכה להצדיק את הדה-לגיטימציה כלפי ישראל? האם על ממשלת ישראל לאמץ קו הסברה פוסט-ציוני?

באחד משיריו האחרונים של נתן אלתרמן, המשורר הדגול שבימים אלה אנו מציינים מאה שנה להולדתו וארבעים שנה למותו, הוא חזה את הגל הפוסט-ציוני, של אובדן האמונה בצדקת דרכנו הציונית, והציג אותה כסכנה הגדולה ביותר לקיומה של מדינת ישראל:

"אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו. / איתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושיה עצה לו. // ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק. // חוורו שמיים מאימה / בראותם אותו בקומו / לבצע המזימה!"

לנוכח ביקורת נוסח הכתבה ב-ynet, דומני שהבעיה העיקרית שלנו אינה ההסברה בחו"ל, אלא החינוך בארץ – עלינו להזכיר לעצמנו שעמנו הצדק.

2. הסברה נוסח "שלום עכשיו"

"האסטרטגיה הקלאסית היתה בנויה על שלושה מרכיבים: זמן, מרחב וכמות. הטכנולוגיה הצבאית החדשה... מעמידה תחת סימן שאלה את שלושת המרכיבים הללו: מה ערך יש לזמן אם טיל ביניבשתי יכול לחצות במשך שש דקות בלבד את המרחק שבין ושינגטון למוסקווה? מה ערך יש למרחב ולמכשולי הקרקע, שעליהם התבססה תפישת ההגנה הקלאסית – להרים, לנהרות, למדבריות – אם הטיל טס מעליהם בדרך אל היעד שנקבע לו?"

ציטוט זה לקוח מספרו של שמעון פרס "המזרח התיכון החדש", שנכתב לפני עשור וחצי. את טעמו הישן של המזה"ת החדש – אותה הזייה קוסמופוליטית אותה ניסה פרס למכור לעולם, אנו כבר מכירים היטב. גם ההערכה האסטרטגית הזו, על פיה אין היום עוד כל משמעות לשטח ולכן אין כל צורך בטריטוריה, הועמדה למבחן.

במלחמת לבנון השנייה לא נורו טילים באליסטיים ביניבשתיים. מסתבר, שניתן לשתק חצי מדינה במשך יותר מחודש ימים, באמצעות קטיושות פרימיטיביות. קטיושות אלו נורות מן השטח הסמוך לגבול. כל קילומטר שיורי הטילים נדחקים אחורה, מקטין את טווח הפגיעה. ברצועת עזה, עשה זאת החמאס עם טילי קסאם פרימיטיביים שבעתיים, לאורך שנים. בשנים האחרונות, פעמיים יצאה ישראל למלחמה, בשני המקרים בשל ירי טילים קונבנציונלי מטריטוריה קרובה.

לנוכח עובדה זו, לא יכולה להיות מחלוקת אמיתית על המשפט: "אפילו בעידן הטילים הבאליסטיים, עדיין חיוני להחזיק בשטחי הגולן." יכולה להיות מחלוקת פוליטית האם ועד כמה יכולה ישראל לקחת סיכון בהסכם שלום חרף העובדה הזו. אבל החיוניות של הגולן לביטחון ישראל, גם בעידן הטילים הבליסטיים, היא עובדה שאינה ניתנת לערעור.

המשפט הזה הופיע, ובצדק הופיע, באתר האינטרנט של משרד ההסברה. "שלום עכשיו", המנהל קמפיין נגד האתר וההסברה, מכנה זאת "ימין קיצוני" ומורשת – הרב כהנא ופייגלין. לא פחות.

אך לא רק נגד המשפט הזה יוצא "שלום עכשיו". גם על הטענה המופיעה באתר, על פיה המיתוס לפיו ההתנחלויות הן הגורם לכך שאין שלום, הוא מיתוס שקרי. הרי, כידוע לנו, הפלשתינאים קיבלו את הציונות בשמחה ובברכה, את הכרזת המדינה הם קיבלו בריקודים ברחובות עד אור הבוקר, ולאורך כל השנים שררו בארץ-ישראל שלום ואחווה בין העמים, עד שהוקמו ההתנחלויות והרסו הכל. אנו גם יודעים, שעקירת התנחלויות מביאה לשלום ושלווה, כפי שנוכחנו בהתנתקות.

כן, גם נגד המשפט, המופיע באתר, המזכיר את הנסיגה המלאה ועקירת היישובים המלאה בהתנתקות ותוצאותיה, תוקפים ב"שלום עכשיו". ובצדק הם תוקפים את המשפט. הרי האם העובדה שישראל נסוגה עד המילימטר האחרון ועקרה את כל יישוביה עד היהודי האחרון, היא סיבה מספקת להפסקת ירי הטילים על האוכלוסייה האזרחית בשדרות ובעוטף עזה? האם די בנסיגה הזו כדי למנוע מהפלשתינאים לממש את זכויותיהם הלגיטימיות, כמו הזכות לירות קסאמים על שדרות?

מה צריך להיות קו ההסברה של ישראל, כדי ש"שלום עכשיו" לא יציגו אותו כמורשת כהנא ופייגלין? האם יש לכתוב בו שישראל היא כובש קולוניאליסטי וגזעני הרומס את הפלשתינאים? האם יש לכתוב בו שישראל היא האשמה בסכסוך ובעטיה אין שלום במזרח-התיכון? האם יש לכתוב בו שאירגוני הטרור הפלשתינאים הם לוחמי חופש?

כדי לנהל מסע הסברה נגד מדינת ישראל אין צורך באתר של משרד ההסברה. לשם כך יש כבר את "שלום עכשיו". הרי הם בכל מקרה ימשיכו בקמפיינים שלהם, במימון האירופי המשמן אותם. אבל האם למשלם המסים הישראלי אין זכות לממן קמפיין בעד מדינת ישראל, לשם שינוי?

אהוד: שכחת להזכיר את תמיכת הקרן לישראל החדשה, הנתמכת בכספי תורמים יהודים אמריקאים תמימים – באירגונים הפועלים נגד ישראל.

3. אזרחים על תנאי

בתגובתו למאמרי "הזאת מנהיגות?!", אישר מיכאל פואה את ההאשמה החריפה שכתבתי נגדו. פואה מודה, שבמהלך מלחמת לבנון השנייה, כאשר אלפי טילים נורו אל אזרחי ישראל, כאשר חיילי צה"ל חירפו את נפשם במלחמה בטרור הלבנוני, פואה הסית את חיילי צה"ל לערוק מן המלחמה. לנוכח עובדה זו, כל התירוצים וההסברים מעניינים וחשובים כקליפת השום.

בדיחתו המקורית על "הממלכתי" שימשיך לעמוד ולשיר את ההמנון כאשר מכייסים אותו, לקוחה מתוך מאמר שכתב זאב ז'בוטינסקי. הנ"ל מתהפך, מן הסתם, בקברו, כאשר קבוצה המתיימרת להחליף את הנהגת התנועה שהקים, נושאת אידיאולוגיה של אזרחים וחיילים על תנאי.

* * *

עוז אלמוג: זו בורות מעצבנת במקרה הטוב

במאמרו "עוצמתה של הנהגה קהילתית" [גיליון 521] כותב אורי הייטנר כך: "התרבות החרדית לעומתית כלפי המדינה וגורמי החוק, ויוצאת להפגנות והתפרעויות קשות גם למען אברך שרצח את תינוקו או אם שהרעיבה את בנה."

זו בורות מעצבנת במקרה הטוב והשמצה פרועה במקרה הרע. מי שקצת מכיר את החברה החרדית יודע עד כמה היא אינה אחידה בהשקפותיה ובסגנון חייה. זה לא אומר שאין מכנים משותפים, אבל בוודאי שרוב הציבור החרדי אינו תומך ברצח תינוקות ובהרעבת ילדים. רוב המפגינים והמתפרעים בהקשר שני המקרים שאליהם כיוון הייטנר – באו מקרב "העדה החרדית". זו קבוצה זעירה וקיצונית מתוך כלל המגזר, הנחשבת על ידי רובו כסהרורית. אם הייטנר היה טורח לעיין בעיתונות החרדית הוא היה מגלה לא מעט כתבות שגינו את המפגינים. לצערי הייטנר אינו יחיד ומייצג בהכללותיו ובדעותיו הקדומות על המגזר החרדי (וגם על מגזרים אחרים) ציבור ישראלי גדול.

אפרופו האם המרעיבה. זמן קצר לאחר ההפגנות שוטטתי במאה שערים ונפגשתי ברחוב עם מספר "רבארלך" צעירים. נשמעו שם דברים מעניינים מאוד על האירוע – כאלה שלא הובאו בעיתונות החילונית, שעסקה בעיקר בהפצת דעות קדומות. אני לא בא חלילה להצדיק את ההתפרעויות. אבל אין לי ספק שהפרקליטות והמשטרה נהגו בטיפשות באירוע הזה, כפי שהם נוהגים לצערי באירועים רבים דומים. האלימות היתה יכולה להימנע (לפחות בחלקה) אילו הם היו מכירים את הקודים הפנימיים של הקבוצה הזו. אני התחננתי מיספר פעמים בפני קברניטי המשטרה שיתייעצו עם מומחים בתחום החברתי. הצעתי גם את שירותי בהכשרת קצינים. אבל אין עם מי לדבר.

לסיום אני מזמין את קוראי "חדשות בן עזר" להציץ באלבום תמונות מעניין במדריך שלנו "אנשים ישראל". מוצגות שם תמונות של ההפגנות ההן בירושלים, שצילם צלם חרדי (הן הופצו בעיתונות החרדית). נכון, זו זווית אחת של האירוע, שבאה להבליט היבט מסויים (היד הקשה של המשטרה) ולהסתיר היבט אחר (האלימות של המפגינים והזלזול בחוק). אבל מהתמונות הקשות אפשר להבין מדוע החרדים סבורים שהשלטונות מפגינים כלפיהם "יחס אנטישמי". אני חושב שהם כמובן טועים ובוודאי מגזימים. אבל באותה מידה אני סבור שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו מדוע הגענו למה שהגענו וכיצד אפשר לשנות דברים בדרכים יותר מועילות. ההכללה הסטריאוטיפית של הייטנר מוכיחה שהדרך עוד ארוכה – מצדם ומצידנו.

* * *

ישראל זמיר

הפסיכודָג

לזכרו של שבתאי פ.

א

אותה עת עבדתי בבריכות-הדגים בקיבוץ. בראש הצוות עמד שבתאי, מחלוצי המידגה בארץ, שזיכינו אותו בתואר: "פסיכודג", בשל בקיאותו במתחולל בנפשו של דג ובכוחו להסביר כל תופעה שהתרחשה מעל פני המים ומתחתה. די שילכוד דג, יסתכל בזימָיו, ימשש את כרסו, יזקור את סנפיריו הנפולים, כדי לאבחן את מצבו הגופני והנפשי. אף צבע המים סיפר לו רבות. כשהמים טריים ובטן הדג תפוחה ממזון, לא חלילה מגאזים, מצב-רוחו לרוב שפיר והוא מפגין קפיצות לגובה ולמרחק. אך כשהמים עכורים או כאשר מחלת הפרימינזיום פּושָה במים, הדג חוטף "מצב-רוח", צולל אל תחתית הבריכה, חורש בגחונו את הסחף ולוקה בדיכאון. אז, טַפּילֵי אַרגוּלוּס חשים בחולשתו, נטפלים לגופו, קודחים בבשרו חור ומוצצים את לשד דמו. במקרה כזה, הדג מסרב לאכול ומאבד משקל.

אחת לשבוע נערכה בבריכותינו שקילת-דגים, כדי לדעת אם הדגים מנצלים כהלכה את המזון המוגש להם, או במושגיו של שבתאי: האם "קואופיציינט הגידול" – היחס בין כמות הגרמים שהדג אוכל לבין משקלו – מצדיק את כמות המזון המוגש לדגים. היחס הרצוי הוא עד 1:3 היינו, כל שלושה גרם של מזון ראוי שיניבו גרם אחד של בשר.

יצאנו לשקילה ועקפנו בזריזות את אחת הפינות הרדודות בבריכה.

"חמקה דגתך, טרפון!" שבתאי פלט כשאחד הדגים קפץ מעל לרשת קפיצת-דג מרשימה והגביה בשתי ידיו את הפקקים מעל פני המים.

שבתאי היה גבה-קומה, בעל סנטר בולט, ששידר נחישות ומנהיגות. הוא נחשב ל"זקן", אף-על-פי שהיה בראשית שנות החמישים לחייו. בעינינו, הצעירים, מי שעבר את גיל השלושים כבר היה עם רגל אחת בקבר. וכשהגענו לשלושים – העלינו את הרף לארבעים וכך הלאה. שבתאי לרוב לבש בגד-ים כחול כהה, חולצת חאקי בלויה, כשמכיס חולצתו ביצבצו פנקס כתום ועט.  

הרשת צומצמה לשק. אחד הדייגים נטל כף-רשת ומילא פח דגים, שנשקל ונספר. שבתאי שלף מכיס חולצתו את הפנקס, העט והחל לחשב חשבונות. לפי חישוביו, הדגים בבריכה ט' לא העלו משקל כמצופה ולרגע מצחו נחרץ. צבע המים היה סביר, זימי הדגים היו אדומים, עורם חלק וסנפיריהם הזדקרו בנחישות.  

"פרופסור, מה קרה?" שאלנו, ושבתאי לא מיהר להשיב. הוא חפן את שתי כפות ידיו, נטל ממי הבריכה, טעם, הריחם, מיששם באצבעותיו המרובעות, כשהוא שקוע בהרהורים פסיכו-דגיים. דקות ארוכות עמדנו ממתינים לאבחנתו המלומדת. לבסוף, נחה על פניו הארה ועיניו הירוקות מצמצו. הוא הגיע למסקנה והחל לנענע בראשו, סימן שיָלַד קביעה חדשה, שעדיין לא נשמעה בברכותינו:

 "תפסנו את להקת הדגים הקטנים," קבע ועל פניו מבע של ניצחון. דומה שמצא את אבן-החכמים, ואנו תמהנו: לְמה ירמזון דבריו?

שבתאי החל לקבוע קביעות. לדבריו, אינטליגנציה מזהה את מה שקורה מעל פני המים ואילו גאונות – בעומק המים. ידענו שמדובר בגאון. הדגים, לדבריו, כיתר בעלי-החיים ביערות-העד, מתפקדים בקבוצות-גיל. כשם שוותיקי הקיבוץ לא יתערבבו עם בני המוסד-החינוכי כך גם הדגים. להקת הדגים הגדולים, כלומר: הוותיקים שבחבורה – השכימה קום, הבחינה בדייגים שפיזרו אוכל באחת הפינות הרדודות, הגיעה לשם בשחייה מהירה והחלה לזלול, בעוד הדגים הקטנים נאספים וממתינים בסבלנות לתורם. מששבעו הגדולים, הם הותירו לקטנים שאריות דלות, ככתוב במקורותינו: "אוכל בבוקר – רוב מזון, אוכל בערב – מְנַת רזון", או כדברי משוררנו שבתאי: "דג שמן – משקל דשן, דג רקק – משקל בַּקַק."

"שבתאי, ומניין לך שהדגים הקטנים ממתינים בנימוס ובסבלנות עד שהגדולים יסיימו לאכול, היית שם?" זו היתה התרסה גסה, שהתפרשה כהבעת אי-אמון בפרופסור והוא לא נשאר חייב:

"ומניין לך שהתורה ניתנה למשה במעמד הר-סיני, היית שם?"

"אחד אפס לטובת הפרופסור," קבע יוקי, אחד העובדים.

ב

אחת לשבוע נהגנו למלא שקים בזבל-עופות. העמסנו את השקים המלאים על משאית-המדגה, שנקראה בפינו "חניבעל". למה חניבעל? שבתאי החליט שצורתו המסורבלת של הרכב – שנקנה מעודפי הצבא-הבריטי – הזכירה לו פיל וחניבעל כידוע, רָתַם פילים למסעותיו הצבאיים.

פיזור זבל-עופות בבריכות-הדגים נועד להעשיר את החיים המיקרו-אורגניים במים ויצירת פלנקטון – בעלי-חיים זעירים, חלקם מקרוסקופיים הצפים במים. אלה ספקים חשובים מאוד לאנרגיה בשרשרת המזון – כך למדנו מפי האדמו"ר שבתאי.

העמסנו את שקי-הזבל המלאים על חניבעל ויצאנו לדרך. ליד ההגה ישב שבתאי ואנו רובצים על פְּסַגוֹת הררי הזבל. לא רחוק מ"הדרך-הלבנה", שוטר-תנועה עצר אותנו וביקש משבתאי רישיונות. לדבריו, העמסנו שקים לגובה רב, מעבר למותר, שהפך את הנסיעה למסוכנת, הנוגדת את החוק. השוטר ביקש משבתאי רישיון-נהיגה ושבתאי שלף אצבע כלפי מעלה, הצביע עליי ואמר:

"הוא הנהג!" 

"הכיצד הוא הנהג? כשהוא יושב למעלה ואתה ליד ההגה?" השוטר תהה ושבתאי לא התבלבל:

"אבקשך להתייחס לנהיגה שלי כאל מראית-עיין," שבתאי שלף מאוצרו הגדרה פילוסופית, בתקווה שתניח את דעתו של השוטר.

השוטר לא "קנה" אותה "מראית-עין" ורשם לו דו"ח כפול: נהיגה ללא רישיון, והעמסת-יתר, ותבע שארד מן המשאית ואטול את ההגה לידיי. שבתאי התיישב לידי ורתח מזעם. פיו לא פסק מלחרף ולגדף כל הדרך לבריכות:

"'שיצמחו לו סנפירים במקום אוזניים!" – "שזנב-דג יגדל לו בין הרגליים!" – "שסנפירי דג אמנון ייתקעו לו לרקטום!" ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הרעה עליו.  

הקיבוץ נאלץ לשלם קנס גבוה וגזבר-הקיבוץ נזף בו.

ג

יום אחד שאלתי את שבתאי, מתי החלו בארץ לגדל דגים בבריכות מלאכותיות, ושבתאי ביקש זמן, כדי לצלול לעומק הנושא.

סיימנו לפזר גופרת-אמון במים והתיישבנו בּ"בּוּטְקֶה" – סככת פחים – שבה החזקנו רשתות לאחר שיָבשו – ושבתאי החל להרצות.

לדבריו, ראשוני הדייגים היו חברי קיבוץ תל-עמל – ככתוב בשיר: "תל-עמל ראשונים לחומה-ומגדל." כידוע, נחל האסי זורם בשטחיהם, ולדברי חבר-הקיבוץ שמעון טל, המכונה מילק, יש לנצל את הנחל לגידול הדגה." היה זה בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, ומילק ביקש לצאת להשתלמות גבוהה ביוגוסלביה, מדינה שגידלה דגים בבריכות-מלאכותיות. לדברי שבתאי, התעוררה סערה באסיפת הקיבוץ. היו שראו בנסיעתו פגיעה בערכי השוויון הקיבוצי ומילק ביקש משבתאי לסייע לו במאבקו באסיפת-הקיבוץ. שבתאי הגיע ופתח את נאומו בפסוק היסטורי מוחץ:

"גם פטר הגדול יצא להשתלמות גבוהה."

איש לא היה מסוגל להתמודד עם נימוק ברמה כה גבוהה. יתר הדברים שנשא באותו מעמד נשכחו מזיכרונו וההצעה אושרה.

מילק נסע, סרק את יוגוסלביה לאורכה ולרוחבה ושב עם ידע רב, כשבאמתחתו אלף דגיגי קרפיון חיים, אימהות וזכרים, שהובאו בתוך מכלי-מים. מילק הציע לחפור בריכות-דגים לפי הדגם היוגוסלבי ובינתיים, לחסום ברשתות צפופות כמאתיים דונם מנחל האסי ולאכלסו בדגיגים שהביא. הואיל ואיש לא ידע במה מאכילים קרפיונים – סוכם, ששאריות הלחם בחדר-האכל ייאספו מהכלבויניקים ויושלכו לדגים. שבתאי הסתמך על ספר קהלת, אך בתיקון קל: "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים הדגים יזללוהו."

כעבור חודשים אחדים משקל כל דג ודג הגיע לכ-800 גרם. כיצד שולחים דגים חיים לתל-אביב למכירה? שאלו הדייגים המודאגים והחלו בניסויים. בסיכום, בד ברזנט נפרש על תחתיתה של משאית כשקצותיו מוגבהים וקשורים לסולמות-המשאית.

לדברי שבתאי, הדייגים מילאו את המשאית מים למשך לילה תמים ונוכחו לדעת שאף טיפה לא דלפה. הם השקיעו במים בקבוקי-חמצן ואת פיותיהם חסמו בקֱנוֹת סוּף, פתחו את הברזים ובועות-חמצן זעירות החלו לבעבע מן הבקבוקים.

הדייגים נכנסו לאסי, עקפו ברשת את הדגים, שאכלו שעה קודם-לכן, ארוחת-בוקר חגיגית – פרידה מן הקיבוץ – והעמיסו את הדגים על המשאית. טון וחצי דגים הועמס ושמונה דייגים נתלוו למסע, כשהם עומדים במים ומקיפים את הברזנט מכול צדדיו, שחלילה החבלים לא ייקרעו. הם דרכו על קנות הסוּף לבל יצופו. היתה זו נסיעת-בכורה וכל הקיבוץ התאסף על גדות הנחל למסע-פרידה. בעיני כמה מן החברות נקשרו דִמעות-גיל.

ענף חדש בא למדינה.

המשאית נסעה דרך ג'נין, כיוון שכביש עפולה-חדרה טרם זופת כהלכה ולדעת מילק, רצוי שלא להרעיד את מעי הדגים השבעים, העלולים לסבול ממחלת-ים. המשאית החלה לטפס בכביש העולה לכפר הערבי זַרָעין, ואחד החבלים האחוריים נקרע בשל לחץ המים. מילק ואחד הדייגים מיהרו להחזיק בברזנט בכל כוחם, שהמים לא יפרצו והדגים חלילה לא יפלו לכביש ויידרסו. מילק סיפר, כי עמוד המים הגיע לסנטרם, או כדבריו: "הגיעו מים עד רפש," והכוונה לצואה הרבה שהדגים פלטו עקב נענועי הרכב בשעת המסע.

בקיץ, כידוע, העמק לוהט ככבשן, והמים החלו להתחמם. הדגים חשו בחום, שרבבו ראשיהם אל מחוץ למים, בקריאות נואשות: "הושיעונו!" – הדייגים קלטו את זעקותיהם וחששו שהמשאית תגיע לתל-אביב כמרק-דגים מהביל והחליטו לעצור בעיר ערבית קרובה ולקנות בלוקים של קרח. וכשהגיעה המשאית למרכז-העיר שכם, המשאית עצרה. הדייגים קפצו ממנה בזריזות והתברר להם, שאינם יודעים כיצד אומרים בערבית "קרח" והחליטו "למתוח" את המילה העברית. הם ניגשו לבית-קפה סואן ושאלו:

"פי קָרָחָן?"

"שוּ?" שאל אחד הערבים מסרב להאמין למשמע אוזניו.

"פי קרחן, וֵין קרחנג'י?"

יושבי בית-הקפה הסתכלו בחלוצים היהודים ועל פניהם תדהמה מלווה צחוק גדול. הם קראו לחבריהם שיבואו וייראו במו עיניהם, חרמנים יהודים, בשעת-בוקר מחפשים – בית-זונות (בערבית: קרחן – בית-זונות; "קרחנג'י" – בעל בית-זונות...)

לבסוף קנו עשרים בלוקים והדגים נשמו לרווחה.

"אתה מכיר את מילק?" שבתאי שאל אותי.

 "ועוד איך מכיר."

"כשהייתי בשליחות התנועה בארצות-הברית בשנות השישים, יום אחד מילק התקשר אליי וביקש עזרה. הוא רכש דגיגים מזן חדש, במגמה לאכלס בהם את בריכות-הדגים ולהעשיר את הדגה בישראל." לדבריו, הדגים נארזו בשקיות ניילון דחוסות מים עם חמצן ונעטפו בקרטונים. כל הכבודה אוכסנה בגן-החיות הגדול בברונקס, באחד התאים. מטוס "אל-על" עמד לצאת לתל-אביב למחרת-היום בשש בבוקר, ועל מילק היה לדאוג שהדגים יועמסו על המטוס. מילק ביקש, שאאסוף אותו מהמלון בשתיים בלילה, יחד ניסע לגן-החיות, נעמיס את קרטוני הדגים על טנדר וניסע לנמל-התעופה "קנדי". נעניתי. מה לא עושים, למען הגדלת קואופיצינט הגידול של הדגה בישראל.

כשהגענו לגן-החיות שררה חשיכה מוחלטת. מילק סיפר שהדגים מאוחסנים באחד מביתני חיות-המחמד. נכנסנו בשקט לאחד הביתנים, לבל נעיר את בעלי-החיים, כשמילק מאיר את הדרך בפנס זעיר. לאחר שגילינו את ערימת הקרטונים, התחלנו להעמיסם. המקום רחש ריחות חריפים של צואה ושתן, אך כאמור, לא ראינו דבר. ובעודנו מעמיסים, לפתע שאגה אדירה קרעה את הלילה, ושנינו התאבנו והקרטונים שבידינו צנחו לרצפה. שיתוק אברים מוחלט אחז בנו. במרחק של כעשרים סנטימטר, מעבר לסורגי ברזל ניצב אריה ענק ששנתו הופרה. ברכינו רעדו זמן רב. למזלנו, שקיות הניילון לא פקעו.       

"אריה כחיית-מחמד," העיר שבתאי.

ד

ענף המדגה התפתח בקצב מהיר. מעבדות צצו ומדענים המציאו פטנטים לרוב. כהרגלנו מדי שבוע – המשכנו לשקול דגים. באחת הבריכות הדגים שוב לא עלו במשקל ושבתאי קבע, כי הקרפיונים סובלים מ"הטלה פראית" – דגיגי אמנון פרים ורבים ומאלצים את הקרפיונים להצטופף.

"שבתאי, איך נלחמתם בתופעה זו בעבר הרחוק?" שאלנו ושבתאי נזכר בסיפור, ששמע מפי מילק בראשית גידול הדגה בקיבוצו.

"משהתברר, כי דגיגי אמנונים שרצו, השריצו ורָבוּ בה, התעוררה בעיה: כיצד נפטרים מאותה 'הטלה פראית'?"

מילק סיפר לשבתאי, כי בשעתו כתב מכתב ל"פקולטה-לחקלאות" וביקש עצה. להללו לא חסרו עצות. פרופסור אחד הציע לשפוך למים כמות ניכרת של סיד בלתי כבוי, שבריאקציה עם המים – ישמיד את כל דגיגי האמנון ואילו הקרפיונים עמידים לסיד. דייגי תל-עמל שמעו ועשו. הם נכנסו למים, פיזרו סיד ויצאו מן המים כשגופם מלא כוויות צורבות ומיהרו למרפאה. כעבור שעתיים, מילק הבחין בדגיג אמנון, ששחה להנאתו שחית-גב כשהוא מתפקע מצחוק...

לדברי שבתאי, מאז מים רבים זרמו באסי. כיום קיימת שיטה מדעית בדוקה נגד אותה "הטלה פראית". המעבדות הצליחו לרקוח תרופה מהפכנית, ההופכת נקבות של דגיגי אמנון לזכרים וכך אין יחסי-מין ואין "הטלה פראית".

"האומנם ניתן להתערב בחוקי הבריאה?" תהינו.

לשבתאי היתה תשובה מן המוכן: "אם נמצאה נוסחה, שבכוחה להפוך נקבות לזכרים אצל דגים – איני רואה סיבה שבעתיד הלא רחוק תימצא נוסחה הנוגעת למין האנושי. ומה אז? אתם מתארים לעצמכם שיום בהיר אחד בחורה תבלע גלולה ולפתע יצמחו לה זקן וזוג ביצים?!"

שבתאי הותיר אותנו המומים.

ובעודו מספר, להקת שקנאים נחתה בפינת ברכה ח' ושבתאי התחלחל, עזב אותנו באמצע ההרצאה המלומדת והחל לרוץ כמטורף לעבר בעלי-הכנף, כשהוא שואג, מנפנף בידיו ומקלל בכל השפות שידע: עברית, פולנית, יידיש: "חולרות!", "פסקודניאקים!", "טינויפעס!" – משראו השקנאים איש גדל-גוף רץ כמשוגע, מנפנף ידיים ורגליים – התפלאו על קיומה של חיה כה מוזרה, שמעולם לא פגשו כמותה, וליתר-ביטחון, התרוממו ונחתו על אמיריהם של עצי אקליפטוס בפאתי הבריכה. הם ימתינו בסבלנות עד שהיצור המוזר הזה ילך הביתה. הם לא ידעו ששבתאי עקשן גדול. לא אחת, בעונה זו הוא נשאר בבריכות-הדגים למשך כול הלילה, כדי לפקח על גובה המים בשלולית. הוא נכנס לתוך שק-שינה, ומדי שעה נחלץ מתוכו, בודק את מצב השלולית ורץ לגרש עופות טורפים (אז עדיין לא הומצא תותח-קרביד הפולט פיצוצים מדי דקות אחדות).

מששב ממבצע "גירוש ציפורים" המשיך להרצות, אך על נושא אחר:

"אצלי אין אוכלי חינם," פתח בדברי-רקע: "שקנאים הם עולים חדשים בארצנו ואגב נדידתם, חלפו מעל בריכות-הדגים, הציצו ונפגעו. הם גילו להפתעתם מסעדת-דגים פתוחה. הלהקה שלחה שקנאי מרגל, ככתוב בספר יהושע, וזה שב, כשבשק הצמוד למקורו משקשקים שני קילוגרם של קרפיונים גדולים ושמנים. הלהקה קלטה את המסר, הסתובבה ונחתה בליבה של שלולית-שלייה. כל שקנאי מסוגל לבלוע שישה קילוגרם דגים ביום. הללו מפטמים את כריסם בהנאה רבה וממלאים את שַׂקי-מקורם בדגים ככריכים לדרך. היו אף להקות שהחליטו לבלות יום נוסף בבריכות. הכפל את מאות השקנאים במספר הקילוגרמים שהדגים זללו ואתה חווֶה קטסטרופה!" שבתאי הזהיר. "השקנאי מוגן היטב על-ידי 'החברה להגנת-הטבע', הרואה בעובדי המידגה את 'אויבי-העם'. שלח כדור-עופרת לליבו של שקנאי ולמחרת-היום תוזמן למשפט. הוסף על השקנאים את יתר ציפורי-הטרף ולפניך ארץ אוכלת דגיה. ציפורים אלו, בהגיען לזִקנה, לא אחת תוהות: למה לנדוד אלפי קילומטרים, להזיע, לרדת במשקל, כשאפשר להתענג פה על מעדני הדגה המקומית כל ימות השנה, כשהמסעדה פתוחה ומציעה כמנה שלישית – עיני אמנונים, גַמבּוּזיות מתוקות ושאר מעדני-מלכים?"

"ולמה הציפורים אינן שומעות בקולך ונשארות פה כל ימות השנה?" שאלנו.

שבתאי שילח בנו עוד אימרה ממכמניו: "דגים ואורחים מסריחים ביום השלישי," סתם ולא פירָש.

"כאשר אנפה, או חסידה זוללות זרעי חיטה בשדה זרוע, החקלאי יכול לגלות זאת מיד לאחר הנביטה ואז לשוב ולזרוע. ואילו לדייג אין כל מושג כמה דגה נזללה עד להרקת האגם ממים אחת לשנה.

"כאשר אנו מרוקנים את המים מהאגם רק אז מתברר גודל השבר. בשנה שעברה איכלסנו את אגם ג' בכמאתיים וחמישים ושניים אלף דגיגי קרפיונים, וכמות דומה של אמנונים ובורים, בהנחה שהטבע יקזז חלק מהם. הדייגים זכרו, כי להקות של שקנאים 'קפצו לבריכות לרגע.' – וכשהרקנו את המים מאותו אגם, גילינו לחרדתנו כי הדגה שנותרה היתה פחותה מחמישים אלף דגים. כל היתר – כמו שכתוב בספר בראשית: 'טָרֹף-טוֹרַף יוסף'. אתם יורדים לממדי הקטסטרופה?!" סיים שבתאי שאלתו בעצב.

ה

לשבתאי היה כלב שחור מזן "דֶני ענק", שליווה אותו לאורך כל הדרך ושמו בישראל "בר בורוכוב". שבתאי הסביר כי הסוציאליסט בר בורוכוב השפיע עליו עמוקות כשבנה את "הפירמידה ההפוכה של האנומליה של העם היהודי בגולה." הכלב אהב את שבתאי אהבה עזה ונעלב קשות כאשר ננעל בחדרו או נקשר אל עמוד חשמל. הוא לא אחת קרע את הרצועה בבקשו אחר בעליו.

שבתאי היה גרוש, גבר בנוי לתלפיות. רווקות, גרושות ואלמנות ניסו לא אחת ללכוד אותו ברשתן. שבתאי התייחס אליהן בהבנה ולא אחת קפץ קפיצות-דג למיטתן אך נזהר שלא להילכד ברשת. היתה לו תיאוריה בכל הנוגע ליחסיו עם המין השני: הוא טרמפיסט העומד על הכביש ומניף ידו לטרמפ. פעם הוא עולה על "טרנטה" ופעם על "דה-לוקס", אך תמיד נוסע. אם תרצו, אלו עובדות החיים ששמרו אותו צעיר וחיוני.

הכלב בורוכוב לא אהב את השקפותיו של שבתאי. יציאה לטרמפ מבחינתו: כליאה בדירתו או קשירה לעמוד חשמל. במקרים רבים, מרוב געגועים, בורוכוב קרע את הרצועה ובחושיו הריחניים איתר את דירתה של אותה גברת, שהזמינה את הטרמפיסט לדירתה, נעמד מול הכניסה, שרט את דלתה בציפורניו החדות ונבח כמטורף, בבחינת: "הוא בפנים!"

אותן נשים כעסו כעס רב, כיוון שלא היה להן כל עניין, שהקיבוץ יידע עם מי בילו. רכילות היא עסק עדין מאוד בקיבוץ. שבתאי לא אחת נאלץ לוותר על טרפו ולהחזיר את הכלב למאורתו. הוא כעס על בורוכוב שהתערב בחייו האינטימיים ולא אחת יסַּר אותו בשוטים ועקרבים.

כל עוד העניין נגע לטרמפים, שבתאי איכשהו סלח לו, אך כשבורוכוב החל להגיע לבריכות-הדגים המצב הסתבך. לקראת שקילה, לאחר שהאכלנו את הדגים בפינה, התגנבנו בחשאי, כדי לעקוף ברשת את הדגים האוכלים – ולפתע, הופיע בורוכוב, נעמד בפינת ההאכלה, החל לנבוח ולהניס את הדגים. שבתאי החליט לכלוא אותו בּבּודקֶה – מחסן הרשתות, וזה – מרוב עצבנות, החל ללעוס רשתות וקרע אותן בשיניו החדות. לא אחת בורוכוב נכנס לתוך שלוליות דגים, שנועדו למשלוח, וגרם למהומה רבתי.

שבתאי היה מיואש. לרגע קיווה שבורוכוב יגרש ציפורי-טרף, אך זה, במקום לגרשן, הצטרף לאנפות ולחסידות וזלל עימן דגים להנאתו. שבתאי רתח מכעס. לא היה לו ספק שבורוכוב חצה את גבול המותר, וברגע של ייאוש, פנה אל יוקי:

"יוקי, היית חבלן בצבא, נכון?"

"נכון."

"יש לך עדיין חומרי-נפץ?"

"במחסן הנשק יש חומר-נפץ ישן מאוד. פעם חשבנו, שהמהפכה הסוציאליסטית או-טו-טו תפרוץ ואימא רוסיה תשחרר את המזרח-התיכון."

"תשחרר או תכבוש?" שאל שבתאי.

"עניין של השקפה," הסביר יוקי. "המא"ז (מפקד-האזור) ביקש ממני בשעתו להכין סליק של חומר-נפץ למקרה שיהיה צורך, כדבריו: 'ל...שמן את גלגלי המהפכה.'"

"ממתי משמנים מהפכה בחומר-נפץ?!" צעק עליו שבתאי.

"מאז ומתמיד," ענה יוקי החבלן.

"יוקי, עשה טובה ואל תזכיר את 'הימים-הנוראים' ההם. הסגידה לרוסיה ראויה שנשכח ממנה. אין תפארתנו עליה. בקיצור, תביא מחר לבנת-חבלה. מוכרחים לשלוח את בר בורוכוב לעולם שכולו טוב."

איש לא הבין מה קרה בינו לבין כלבו.

למחרת-היום, יוקי הביא לבנת-חבלה, כפי שהתבקש. שבתאי ביקש ממנו להצמיד אותה לבטנו של בר בורוכוב בעזרת תחבושת אלסטית, להדליק את פתיל-ההשהיה ולהפוך את בר בורוכוב לזיכרונו לברכה.

"שבתאי, אתה בטוח, שזה מה שאתה רוצה?" שאל יוקי.

"בורוכוב ממרר לי את החיים. האמן לי שהתייסרתי לילות רבים עד שהזמנתי אצלך פיצוץ. בורוכוב הוא בשר מבשרי, עצם מעצמותיי, אני קשור אליו בכול נימי נפשי, אך הגיעו מים עד רפש, כפי שמילק אמר פעם. אנא, פוצץ אותו, ששריד לא יוותר ממנו."

"אם זה מה שאתה רוצה, זה מה שיקרה."

נכנסנו לבוטקה. מוט'ל הוציא מהתרמיל לבנת-חבלה, חיבר אליה פתיל-השהיה באורך של דקה וחצי, למקרה ששבתאי יתחרט, חיבר ללבנה, הצמיד אותה לבטנו של בורוכוב, חבש והידק. בורוכוב עמד רגוע, משוכנע שמקשטים אותו לכבוד פורים. הוא לא תיאר לעצמו, שמישהו עלול לפגוע בו. שבתאי סובב את ראשו, כמעט בכה, לא רצה לראות את העומד להתחולל. בורוכוב נהנה מן ההתעסקות סביבו וכשהתחבושת התהדקה סביב בטנו, שבתאי קשר את הרצועה לאחת מרגלי הבוטקה.

"שבתאי, אינך שואל את הנידון למוות מהי בקשתו האחרונה?" יוקי שאל, ושבתאי שקע במחשבות ולבסוף הפטיר:

"קיימת אִימרה ערבית האומרת: 'כל כלב בא יומו'. לפעמים כלב הוא חבר ולפעמים חבר הוא כלב..." – דמעה פולשנית ירדה במורד עינו. יוקי שלף קופסת-גפרורים.

"בּרוּד! נדלק!" צווח יוקי החבלן וכולנו פתחנו בריצה לכל עבר. בורוכוב ראה את שבתאי רץ כמטורף, קרע בכוח את הרצועה והחל לדלוק אחריו. עד מהרה השיג אותו וקפץ עליו להנאתו. הפסקנו לנשום. בעוד רגע, שניהם יעלו השמימה.

שבתאי נראה מבוהל עד אימה. הוא ניסה לסלק את בורוכוב בצעקות ביידיש: "לוֹיף אָווֶעק! לויף אוועק! – בְּרח מכאן!" – והוסיף תנועות ידיים, אך ללא הועיל. הם רצו כמטורפים צמודים זה לזה. הם הקיפו את בריכה ח' ואנו חדלנו לנשום. איש מאיתנו לא תיאר לעצמו שאנו הולכים להרוג את אהובנו ויקירינו הפסיכודג שבתאי... יוקי הציץ בשעון. מה עושים? עמדנו וצרחנו כמטורפים בתקווה שבורוכוב לרגע ייעצר, יציץ בנו ושבתאי יתרחק ממנו, אך זה לא קרה.

חמש שניות לפיצוץ, שבתאי הבין, שלא יוכל להיפטר מבורוכוב ומרוב יאוש קפץ לבריכה, בהנחה שבורוכוב יוותר על אמבטיית-חורף של חודש פברואר, אך גם זה לא קרה. בורוכוב, נאמן לאדונו, קפץ אחריו ועד מהרה שחה לידו.

"הנאהבים והנעימים שבחייהם ובמותם לא נפרדו," יוקי מילמל בייאוש. בעיני-רוחו ראה לוויה בהשתתפות דייגי-המדינה הוותיקים, אירגון מגדלי-דגים, אירגון יוצאי רֶסטוביץ, שר-החקלאות וכל החברים בקיבוץ. לוויה כמעט ממלכתית. הטענה, שנטען במשטרה, כי שבתאי הוא שהזמין את הפיצוץ – לא תתקבל על דעתם. הם ישאלו בצדק: "מדוע לא העברתם את חומר-הנפץ למשטרה, אלא המשכתם לשמור עליו?" הקצין לא יתאפק ויזכיר לנו, כי הבריטים כבר מזמן עזבו את הארץ... הבנו, כי אנו בצרות גדולות. נכנסנו לבוטקה, כיסינו בידינו את אוזנינו ועינינו והתחלנו לספוד לשבתאי ולבכותו. "הלילה כבר נישן בכלא," יוקי לחש לאוזנינו.

למזלו של שבתאי, אכן כפסע היה בינו לבין זיכרונו-לברכה, אך משקפץ בורוכוב למים, הפתיל כבה שתי שניות לפני הפיצוץ. שבתאי עוד הספיק לצעוק:

"תמות נפשי עם דגים!"

בר בורוכוב ושבתאי המשיכו לשחות זה ליד זה כזוג נאהבים.

לרגע נדהמנו שהם עדיין בחיים. שבתאי הבין שנחלץ מצרה גדולה, שחה לחוף ומיהר להתיר את לבנת-החבלה מבטנו של בורוכוב, שחלילה לא יתרחש פיצוץ מאוחר. הם הגיעו בשלום לבּוטקֶ'ה.

שבתאי היה חיוור כסיד ורעד מקור.

"קור כלבים," היו מילותיו הראשונות. מיהרנו להציע לו בגדים ישנים שהיו זרוקים בבוטקה. בורוכוב ניער מעליו את המים וליווה את אדונו בנביחות-שמחה ובכשכושי-זנב, כאילו הכול חמדו להם לצון.

"שבתאי, אלוהים חמל עליך," הפטרנו, נרגשים והמומים.

"פה קבור הכלב!" טען. "אילו זה היה תלוי באלוהים – האמינו לי, שהיה מצמיד לגופי, ליתר-ביטחון, לבנת-חבלה נוספת עם פתיל קצרצר," והצביע על חזהו הרחב. לאחר רגע הסביר עצמו:

"החשבון בינינו החל כשלמדתי ב'חדר' בעיר הולדתי רֶסטוביץ. יום אחד דיברנו על קריעת ים-סוף ועל מעמד הר-סיני. אמרתי ל'מלמד' שלנו:

"'רעבע, כל הסיפור הזה הוא לא הגיוני.' הרעבע כעס עלי והסביר, כי הכול כתוב בתורה הקדושה, 'שֶבְּסְ'ל,' כך הוא קרא לי, 'אתה אפיקוירס, זה ברור?!' צעק וסטר לי על הלחי.

"'רעבע, מה כל-כך ברור?' עניתי בכעס, 'אתה מדבר בביטחון כאילו היית שם?!...'

"למחרת היום, הוריי הוזמנו לרֶעבֶּע ונזרקתי מהישיבה. הצטרפתי לתנועת-הנוער, יצאתי להכשרה בגליציה, עליתי ארצה, נשלחתי לבריכות-הדגים ואני תקוע פה עם שלוּמיאלים כמוכם..."

* * *

יהודה דרורי

כה אמר ה"פנתר הוורוד" מדובאי

אין אדם מאושר כיום מראש משטרת דובאי, קצין משטרה בינוני, שזכה לעדנה בגילו המתקדם בכך שעלה לכותרות בעיתונות העולם על-ידי טיפטוף של קטעי פילמים ממצלמות המצויות במלונות ובשדות תעופה, וברוב "תבונתו" והפאנטזיה הערבית שלו – נתן לדברים פירוש משלו כיד המזרח הטובה עליו... וכמובן ללא כל הוכחה עובדתית לטענותיו.

אין זה סוד שדובאי משמשת לאחרונה כמרכז בינלאומי לאינטריגות, לריגול ובעיקר להלבנת הון. מידי חודש באים לשם מאות טיפוסים מפוקפקים מכל רחבי העולם, ויש להניח בבירור שרובם לא בדיוק בדרכון שלהם – (את זאת התקשורת העולמית לא מספרת לכם...) – לכן, היכונו, רבותיי, לשמוע בקרוב מ"קצין המשטרה" המבריק שלנו על עוד כמה עשרות "אנשי מוסד" שביקרו כביכול בדובאי כדי... "לתכנן את רצח מבחוח" וגם תחזו בתמונות של כל תייר שהליצן הזה לא מכיר אישית ואשר יקרא לו להלן – "איש המוסד"...

אתמול [23.2] אנו שומעים שהבדחן הזה ממשטרת דובאי כבר החליט שהיו צריכים לפחות 26 אנשי מוסד לחסל סוחר נשק שמנמן ומתועב (ללא שומרי ראש), וזאת כאשר באותו יום אנו למדים מעיתון לונדוני מכובד, שעל מנת לחסל את מורנייה הנוראי בלב דמשק, נדרשו רק 3 "סוכני מוסד"...

הכי מעניין ש"הפנתר הורוד" המגוחך הזה ממשטרת דובאי עדיין אינו יודע כלל איך מבחוח מת. מי צריך מעבדת זיהוי פלילי? פורנסיק-מדיסין? מי צריך DNA? מי צריך בכלל טביעות אצבעות? צריך רק תמונות...

הוא מצא שני אנשי פתח... בואו נניח לרגע ששני אנשי הפתח שהיו שם ראו אכן את מבחוח, הלכו אחריו למלון לנסות לצאת לבילוי על חשבונו... הם דפקו על דלת חדרו, ולשאלה: "מי זה?" ענו בבדיחות הדעת: "המוסד..." – באותו רגע מבחוח מת מהתקף לב... אולי זה בעצם כל מה שקרה כאן...?

אז מה איכפת לדגן לקבל על כך קרדיט? מה איכפת לו שנותנים לאירגון שלו קרדיט על חיסול מורניה בעוד שזה נראה בבירור כחיסול ע"י המודיעין הסורי (מאחר שמורניה החליט שהבוסים שלו הם רק באיראן ולא בסוריה)? ולמה לא חוסל ע"י ה-CIA (שיש להם חשבון ארוך מאוד עם מורניה, שחיסל בביירות בניין מלא חיילי "מרינס"!) – אז למה אתם מחכים? שהשיח' נסראללה יאשים את ארה"ב ויאיים עליה? – בשביל מה ישראל קיימת?

תעשו לי טובה, כל הנשמות הרעות שמסביבי שמדברות על פאשלה-כביכול של המוסד – מה חשבתם, שהם לא יודעים שם שבכל חור כיום יש מצלמה... וכי ניתן לשחזר צילומים שנה אחורה בקלות... ו"גייל האירית" הזו לא יודעת שאסור לה להביט ישירות למצלמה ולחייך... ושאלו את עצמכם למי היה עניין לזייף דרכונים דווקא של ישראלים – אם לא לסוכנים איראנים, שרצחו את מבחוח בגלל כישלונותיו בהברחת נשק במיליוני דולרים (שחלק הלך לחשבונו הפרטי בדובאי...)!

ועכשיו אנו למדים מהליצן שלנו ששני סוכנים אלו חזרו מיד אחרי הרצח לאירן...

אבל למי זה איכפת? בשורה התחתונה: הנבל והרוצח הנבזה מת! וזה העיקר!

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

טעויות עובדתיות ושגיאות לוגיות

בעמוד המאמרים של "הארץ"

המאמר הראשי ב"הארץ" מיום א', 28.2.2010 – מציג שאלות רטוריות המבוססות על טעות עובדתית בהבנת ההיסטוריה הציונית. המאמר הראשי שואל: "האם נתניהו באמת רוצה לדבר עם מסיתים ומכחישי שואה? ועל מה ידבר?"

שאלות רטוריות אלו מתעלמות לפחות מחמש עובדות היסטוריות מוצקות:

[1] הרצל מרבה לכתוב ביומניו על פגישותיו עם מדינאים אנטישמיים [לרבות שיחתו עם הקייזר וילהלם השני ב-1898] ועל ניסיונותיו – ופעמים גם הצלחותיו – להשיג הסכמתם ליציאת היהודים מארצותיהם לארץ ישראל.

[2] ז'בוטינסקי יצא לפגישה עם הצורר פטליורה במטרה דומה.

[3] ארלוזורוב ניהל משא ומתן עם ראשי המישטר הנאצי והשיג הסכמתם לעיסקת "הטראנספר", שהצילה כמאתיים אלף מתוך חמש מאות אלף יהודי גרמניה, שהאמינו לאזהרותיו.

[4] בן גוריון הציע להיפגש עם המופתי הירושלמי למען חיסול הסכסוך בארץ-ישראל – המופתי אמנם סירב, אולם ב.ג. הצליח להיפגש עם מנהיגים פלשתינאיים אחרים [פרטים – בספרו "שיחות עם מנהיגים ערביים"].

[5] יצחק רבין נפגש באוסלו עם ראשי אש"ף, ובראשם עראפאת, לשיחות שנועדו להביא להסכם ולשלום.

בקטע האחרון של המאמר הראשי נקבע בפסקנות מופרזת, [לעניות דעתי], כי "רק אמונה חסרת סיכוי [גורסת] ש'הסברה' תביא את הקהילה הבינלאומית לזנוח את הפלסטינים."

אולם אם נתבונן בתולדות המאבק המדיני לקראת הכ"ט בנובמבר 1947 – ניווכח לדעת שמאמץ ציוני הסברתי ודיפלומטי בניהולם של בן גוריון, שרת, אבא אבן, אליהו אפשטיין-אילת, וכן גיוסו של וייצמן לשיחה עם הנשיא טרומן – סללו את הדרך ליצירת דעת קהל אוהדת ולגיוס יותר משני שלישים מחברות האו"ם למען החלטה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הזלזול בכוחה של ההסברה בדיפלומטיה המודרנית הוא בלתי-ריאליסטי לחלוטין.

כתנא דמסייע למאמר הראשי, כותב באותו עמוד של "הארץ" צבי בראל כי "העובדה שהחמאס אינו משגר קסאמים יותר משנה נתפשת כבר כמובנת מאליה, אבל הסגר על עזה נמשך יותר משלוש שנים וחצי." בראל שכח להוסיף עוד עובדה "קטנה" לחישובים הכרונולוגיים שלו: את מניין הימים והשנים מאז חטיפתו של גלעד שליט והחזקתו בתנאים המנוגדים לאמנת ז'נווה וללא קשר שוטף עם משפחתו המודאגת – בניגוד משווע לתנאים ההומאניים ולביקורי המשפחות של האסירים חברי הארגונים שחטפו אותו.

בהבלטה דומה מופיע, בשכנות למאמרו של בראל, מאמרו של אמיר אורן – וכולו מוקדש אך ורק לדאגה עמוקה אחת: שמא יזוכה אולמרט במשפטו – או ייצא נקי מקלון, או יזכה לחנינה ש"נשיא המדינה ומשרד המשפטים יחברו לרקוח" אותה, כלשונו של אורן – ואז, שומו שמיים, "ינסה אולמרט לחזור לפוליטיקה."

הבה נאחל לקוראי "הארץ" שלא תהיינה להם דאגות קשות יותר...

חיפה

אהוד: כפי שכבר סיפרתי, אני לא יכול לחרבן בבוקר בלי שעיתון "הארץ" יהיה פרוש לפניי, וככל שאני יותר מתרגז, כן היציאות יותר קלות.

* * *

משה כהן: כל החוקרים תפוסים

מכובדי,

אנו מתבשרים חדשות לבקרים על פגיעות לא מכוונות באזרחים חפים מפשע באפגניסטן עקב ההפצצות של כוחות נאט"ו. ייתכן שיש מקום לחקור חשד לפשעי מלחמה אבל יש בעייה קטנה, כל החוקרים של האו"ם עסוקים בחקירת צה"ל, ואין מי שיחקור צבאות אחרים.

בינינו, למי יש חשק להתעמת עם מעצמות כאשר אפשר להתגולל על מדינה קטנה כמו ישראל.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת רביעית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 3

לא כל אחד מצליח עם ההורים שלו. אני, שנים ארוכות, הייתי משתדלת שיחשבו אותי לבתו של דודי דוקטור דולפי הרמוטק, ולא לבת אבי. הייתי מבקשת שישלחו אותו ליום-הורים, במקום את אבא. כי ידעתי שאליו תתייחסנה המורות ביתר כבוד, ואם לא בזכות כישרונותיי וחריצותי אז אולי בזכותו תזכינה אותי סוף-סוף ביחס מיוחד, ותחדלנה להסתכל בי כאילו באתי לקחת מהן משהו.

טוב. הן החלו מסתכלות עליי כך לאחר שהמורה אורן ניסה ללמד אותי חשבון בשיטת האלקטרו-פוסיק, וזאת בתקופה שהייתי שפופה מאוד כי תמימה כבר לא הייתי ועם יוני בשריקי גמרתי, וזכר התבתקותי בזוֹבָנוֹ של דוקטור מכס צוצקינר היה עדיין טרי באגן-נעוריי. המורה אורן היה ההיפך הגמור מכל מה שאתם מצפים ממורה בתיכון שהבנות מתאהבות בו. הוא היה ממוצע-קומה. פניו מכוסים חטטים וכתמים אדומים, כאילו לא אפו אותו היטב בטרם שיצא מתנור-אימו לאוויר העולם. שערו היבש מלא קשקשים. אשתו מכוערת יותר ממנו, והדבר היחידי שאני יכולה להגיד לזכותו – שגם הוא רוכב-אופניים מושבע. חפתי-קפיץ משוכללים כמו שיש לו, להצמיד מכנס לרגל – לא ראיתי מעודי. אורן לימד מתמטיקה, מקצוע לא מלהיב, אותי, לפחות, כל כך לא מלהיב שתהרגו אותי אם בלי שיעורים פרטיים הייתי מבינה מה זה סינוס, קוסינוס וטנגס. בקושי תפשתי את פַּיי בריבוע.

זאת הסיבה שהייתי באה לביתו ללמוד שיעור פרטי, בסודי-סודות – כי זה לא מקובל שמורה ילמד תלמידה שלו. בדרך-כלל הם שולחים אחד לשני. הפיגור שלי בחשבון התחיל מסוף כיתה אל"ף, כשהפסדתי חודש לימודים בגלל ניתוח תוספתן, ומאז לא סגרתי את הפער.

יום אחד יותר נכון ערב לקחה אותי חברתי דינה דופברג למועדון של רווקים ורווקות ממוצא אקדמי בגבעתיים. ומה שנחרת ביותר בזיכרוני מאותה פגישה היה הריח הרע שעלה מפיהם של מקצת באי-המקום ואז עלה במחשבתי משפט מתוך סיפור שפעם הפסקתי לקרוא, לא זוכרת של מי, "ריח רע עולה מפי, באישה לא נגעתי מימיי," ופתאום הבנתי שאולי הסיבה לאומללות החבוייה, ולבדידות, שריחפו בחלל המועדון, נעוצה בכך שרובם אינם מקפידים לבקר באופן קבוע אצל רופא-שיניים, כמוני למשל – שזו אמנם לא דוגמה טובה כי סידרתי לעצמי ביטוח-טיפול-שיניים-בחינם עד סוף ימי חייו של בותקי דוקטור מכס צוצקינר – ולדאוג לניקוי האבן המצטברת סביב השיניים וסותמת את הרווחים ביניהן ומשמשת אכסניית הגורמים לדלקות החניכיים ולסרחונות הפה שאני מאמינה שרובם נובע מהפה ולא מהקיבה ואם גם באי-המועדון היו מאמינים בכך ולא מקמצנים על כספם ומטפלים היטב בשיניהם – לא היו דוחים זה את זה כמגנטים הפוכים ולא היו רואים את עצמם אומללים כל כך, ומיואשים – שהריח העולה מפיהם הוא מכת-טבע שאי אפשר להתגבר עליה. ואותו דבר אמור לגבי הסופר ההוא, ששכחתי את שמו. ומהפה של אורן נדף גם כן ריח לא טוב כמו שיש לפעמים לפה של זקנים שאינם מקפידים על נקיון מערכת שיניהם התותבות, מה שמוכיח שבחיים שלי, ובייחוד כשלמדתי בתיכון – לא הייתי מתאהבת בעלוב-נפש שכזה, המורה אורן, אשר רק אשתו מכוערת ממנו ונראית כמו פרה בג'ינס עם ציפורניים חולות וצחוק גברי. הה, הה, הה!

אבל המורה אורן ניפח לי את השכל ואמר שיש לו כוחות על-טבעיים וכי הוא יכול ללמד מתמטיקה גם במאגיה חשמלית ולא רק מראש אל ראש למשל – שם לי יד על הצוואר בזמן שלמדנו והשפיע עליי להאמין שיש במגעו פעולת זרם שמאפשרת ליונים השליליים במוח להתלכד עם יונים חיוביים ולחזק את החשיבה.

אינני יודעת איך זה משפיע על פעולת המוח, אבל זה בהחלט השפיע על בלוטות אחרות אצלי, וכל פעם שהייתי חוזרת ממנו הייתי צריכה להחליף תחתונים. אחר כך, כשהתקשיתי עדיין להכין את שיעורי המתמטיקה, הסביר לי כי ייתכן שכיוון היונים אצלי במוח הפוך, ולכן מוטב שאני אגע בו. חשבתי שהוא מתכוון לצווארו, ולא היה לי כלל חשק לשים את היד על במקום שמצמח פצעונים מעוטרים בקשקשי עור יבש, אבל הוא התכוון למקום אחר לגמרי –

והמזל המחורבן שלי – בדיוק כאשר החזקתי לו בדבר האחר, נכנסה אשתו לחדר. ישבנו צמודים, כתף אל כתף, ואני, טיפשה שכמוני, במקום למשוך מיד את ידי, הידקתי אותה על היון-במכנסיים שלו, כאילו אני מבקשת לטמון אותו באגרופי הקפוץ, ולהחביאו! אשתו הניחה לידינו צלחת עם עוגיות ולזכותו ייאמר שהבליג, ולא הרגישה במאום! הוא המשיך להסביר לי את השיעור כאילו אין קולו נחנק מכאב והתרגשות – אולי אני טועה אבל נדמה לי שתפסתי לו גם ביצה אחת באותה לפיתה מבוהלת – עד שיצאה, אשתו, לא הביצה, והוא לחש לי –

"לילך, בעדינות – זו לא ידית של דינאמו, הזרם כבר ישנו, צריך רק להעביר אותו למוח הקטן שלך, מותק – "

והראה לי איך. אותו רגע נשמעה טריקת הדלת החיצונית. אשתו יצאה. היינו כבר שנינו מגורים ונרגשים כהוגן, ואז אמר לי:

"לילך, אני רואה שאת לעולם לא תביני כבר את המתמטיקה שלך, נותרה רק עוד דרך אחת, לנסות, אם את רוצה להצליח בבחינה – "

בטח שרציתי. "איך?" גמגמתי נרגשת. "המורה אורן, תגיד לי, איך?"

"אבל תבטיחי לי שלא תשאלי שום שאלות ולא תספרי לאיש!"

הבטחתי.

"שבי עליי," ביקש,"מנסים מגע זרם ישיר למוח, כמו בטומוגראף – "

ישבתי עליו, גבי לחזהו, והוא רכן יחד איתי על הספר, והמחברות, והתחיל להסביר לי מההתחלה אבל אני לא שמעתי מאום כי באותו זמן הרגשתי שהוא מפשיל את התחתונים שלי – הייתי בחצאית – ותוקע את השלילי בחיובי שלי, או להיפך –

"עכשיו יותר טוב?" שאל. "את מתחילה להבין?"

"מה? הטומוגראף?" גמגמתי, אני חושבת שהייתי מעולפת-למחצה. הוא המשיך להסביר. היה יכול גם לשיר את התקווה, כי שיעור כזה במתמטיקה לא היה לי מימיי. שלוש פעמים הזריע אותי המורה אורן, מבלי לצאת מתוכי ומבלי שקמתי מעל ברכיו אפילו פעם אחת, וכל אותו זמן לא הפסיק לדקלם את הבעייה האלגבראית שלא הבנתי וגם כיום אני לא זוכרת ממנה כלום, כי מרוב התרגשות לעסתי עוגייה אחר עוגייה וחיסלתי את כל הצלחת שהכינה אשתו. לאפות דווקא ידעה, עם הרבה אבקת-סוכר, ושקדים טחונים. וכשגמרתי את העוגייה האחרונה, אצבעותיי דביקות ושפתיי ודאי לבנבנות – המורה אורן נותר חסר-נשימה, לאחר היון השלישי –

נלפתנו לפתע שנינו לשמע פרץ צעקות וחרפות, מפתח החדר: "כלבה מיוחמת! תלמידת בית-זונות! הסתלקי מהבית שלי! שרמוטה! ואתה – חרמן מלוכלך, שרמוט! אתה שרמוט! אתה מספר לי סיפורים כל הזמן שנחלשת! נחלשת, הה? – " התקרבה והחלה סוטרת על לחיו, ועל לחיי!

מתברר שכלל לא יצאה מהדירה. בכוונה טרקה את דלת-היציאה. שנחשוב שהסתלקה. ובעצם ניצבה כל אותה עת בפתח, נסתרת, והציצה על מעשינו!

אספתי מיד את המחברות והספרים שלי ונמלטתי מהדירה ורק ביציאה הרמתי את התחתונים חזרה למקומם. ובאצבעות המתוקות שלי התנגבתי קצת בעזרת דף שתלשתי ממחברת המתמטיקה. אבל המוזר ביותר היה שכאשר העפתי לעברם מבט אחרון, מן הפתח, היה המורה אורן יושב עדיין על כיסאו, חיוור ונדהם, והיא, המכשפה, כורעת לרגליו וטומנת פניו בין ירכיו כאיזו כלבת-גישוש, והשד יודע מה חיפשה שם. האם רצתה להעניש אותו, או שנהפך עליה לפתע ליבה לטובה עליו, והמחזה שצפתה בו קודם גרם לה לרצות חשמל גם כן! כאשר יבוא יום אחד הסופר הגאון שיפענח כל צפונות לב אישה – יסביר גם זאת. אני שמעתי את הצרחות של התינוק, שהתעורר בחדר השני, והשארתי את הזוג אורן שקוע בשאיבה מן הצינור המשפחתי, שלעניות דעתי כבר היה ריק.

הייתי בטוחה שלמוחרת תבוא המכשפה לבית-הספר, או לבית אימי, ותערוך שערוריה. לא ולא. להפתעתי עבר כל זה בשתיקה, כלא היה. אני רק הפסקתי ללכת ללמוד אצל המורה אורן. ובשיעורים הייתי נמנעת מלפגוש במבטו. גם יחסו אליי היה מאופק. אני מתארת לעצמי שאשתו פחדה פן יסלקו אותו מההוראה אם יתגלה כיצד ניסה להשחיל לי את המתמטיקה מפותצ'יק למוח.

אפס, כמו שאומרים – העניין לא נשאר בגדר סוד משהתברר שהזרעתו המשולשת נשאה פרי הילולים. כשאיחר המחזור פעם ראשונה לא דאגתי, כי עדיין הוא לא היה מסודר אצלי באותה תקופה, כי טרם התחלתי להשתמש בגלולות נגד הריון. אבל אחרי שעברו חודשיים, והתחלתי גם להרגיש קצת נפוחה בידיים וברגליים, וכאבי-ראש, ובחילות בבוקר, וציצים נפוחים, איזה יופי! – עם קצת טיפות-חלב – אימא התחילה לסחוב אותי לרופאים, כי חשבה שאני חולה באיזו מחלה מסתורית של תקופת ההתבגרות, ואני, טיפשה שכמוני, לא קישרתי כלל את הרגשותיי הרעות הללו עם היונים שקיבלתי מהמורה חשקוני, הדחקתי לגמרי את זכר הישיבה ההיא כאילו לא התרחשה כלל במציאות אלא היא חלום הנמוג בערפילי ההזייה הדמיונית של מחשבותיי התועות בלא-נודע המעורפל במעומעם ממני, המפהקת ורוצה לישון, לישון, לישון. כך למשל אני חולמת לפעמים שאני רוצחת מישהו ואני מאוד מקווה שזה לא קורה לי בחלום אלא מתרחש ממש במציאות, מה שמפחיד אותי כפליים ונותן לי הרגשה כאילו נחצו חיי לשניים – לפני הצניחה, סליחה, הרציחה הגדולה, ולאחריה.

היה זה דודי דוקטור דולפי הרמוטק שראה על קצה האף שלי את מצבי האמיתי ומיד פקד עליי לתת בדיקת שתן – והאמת יצאה לאור! לא אתפלא אם היתה זו שלישייה!

יון, יונה ויוני –

באותה תקופה אבא שלי נפל מהגג!

ובאותו בית-חולים שבו שכב במנוחה שלימה כמה שבועות, כמו צמח, עד שדעך כליל המוח שלו, שכבתי גם אני אחרי שהוציאו מרחמי הילדותי, עדיין-בתולי-כמעט, את פרי הביכורים, את התינוקות הבכורים שהיו יכולים להיוולד לי, אחד עם פצעונים בצוואר ואחד עם חטטים בשיער ואחד עם עור שלא נאפה דיו ברחם אימו.

סנופי, שהובא בסוד העניין, שילם את דמי ההפלה, ולמרות תחנוניו הלכה אימא והקימה שערורייה בבית-הספר. ואז התפוצצה כל הפרשה!

ישבתי כשבועיים בבית, אחרי ההפלה, כי היתה לי דלקת וחשבתי שקרעו לי את התחת ולא יכולתי לעשות את צרכיי מבלי לסבול יסורים נוראים. דולפי אמר שזה קוואטש. שטויות. רק בלידה קורה שחותכים קצת גם ברקטום, אבל תופרים והכול מתחבר כמו שהיה קודם ואלה הן רק הזיות של מופרעת כמוני, שהיתה מסוגלת להגיד לו שעכשיו היא מרגישה את עצמה רחבה כמו כביש חוצה-שומרון! – לא זוכרת שאמרתי שטות כזו.

אבל, עובדה – זאת, זאת, זאת היתה הצניחה הגדולה שלי, כי מאז מקרה הפלת אורן נפלו שדיי, וגם נתייתמתי.

אולי מפני שבטעות עשו לי בהתחלה את הגרידה בתחת, שאצלי הוא פעור מתוק נקי ויפה לא פחות מפותצ'יק, הם כמו שתי תאומות בַּחוֹרַיים.

 קראתי כל מה שנכתב בעיתונים. את שמי לא פירסמו, כי הייתי עדיין קטינה, גם לא שם בית-הספר ושם המורה אורן – אבל איזה שקרים נדפסו! בעיתון אחד קבעו שאני בת שלוש-עשרה! – הייתי אז בת שש-עשרה וחצי – "נימפומאנית ממשפחה הרוסה שפיתתה את המורה שלה לאחר ששכבה עם כל בני-כיתתה!"

לעומת זאת, בעיתון אחר כתבו שהוא ליטף את הגב שלי ואחר כך את הרגליים בשיער ראשו! – וכן ליקק את כפות-רגליי ונשק לחזה שלי. וכי כל זה קרה בשעה שהחזיר אותי, חולה, מן השירות הלאומי, ופיתה אותי להיכנס עימו קודם לביתו, וכי אחרי שדרכתי על גבו, לפי בקשתו, איבד את עשתונותיו, ובכוח עשה בי מעשה מגונה!

אני יודעת? הנה קראתי בעיתון שח"כ וגינור אומר שיש לו תיק-חומר שיכול להוריד שאולה כמה וכמה פוליטיקאים בכירים. האם ייתכן שהכול שקרים? הלא גם במקרה שלי – בהריון ממורה-בתיכון באמת הייתי. אחרת לא הייתי חושבת לתבוע לדין את הסתדרות המורים התיכונים על צניחת חזי.

מפני המחסור במורים למתמטיקה – לא פיטרו את המורה אורן. רק העבירו לתיכון אחר. ואני חושבת שהמכשפה היתה די מרוצה, כי שמו את בעלה ללמד בתיכון שנחשב כעומד על רמה גבוהה יותר. בכוונה אינני מזכירה את שמות בתי-הספר הללו, כדי שלא אפגע באנשים חיים.

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

עם צאת ספרה החדש

של נירה הראל

סיפורי דוביאל

איורים: רעיה קרס

בהוצאת כנרת

יתקיים מפגש חגיגי עם הסופרת

ביום חמישי, 4 במארס, בשעה 17.45

בסטימצקי, גן העיר, תל אביב

* * *

באבל על מות הציירת המאיירת והסופרת

 רות צרפתי

בת פתח-תקווה בשכונת "בהדרגה"

שעל בית ילדותה שם כתבה את ספרה הנהדר

"הגן של אבא"

 שגם זכה בשעתו בפרס פתח-תקווה לספרות

על שם אסתר ראב

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* רוכב-אופניים ברחוב שלמה המלך בתל-אביב הקפיד להשתמש בצופר-יד כדי להזהיר את ההולכים לפניו. אמנם איש מרוכבי-האופניים האחרים ברחוב לא נהג כמוהו אבל פקחי-העירייה עצרו אותו ורשמו לו דו"ח על שימוש אסור בצופר בשטח עירוני.

* "מדינות ערב יובילו למזרח תיכון חדש בלי ציונים ובלי קולוניאליסטים," אמר מחמוד הנשיא-הטרוריסט-מכחיש-השואה אחמדינג'אד, "אם המשטר הציוני יחזור על טעויות העבר, הדבר יוביל להשמדתו!" – נשיא איראן אמר את הדברים בהגיעו לדמשק ביום חמישי, 25.2, בפגישה עם הנשיא הסורי בשאר אסד, ובהמשך ייפגש זיף-פניו עם המת-החי חאלד משעל ועם העכבר חסן נסראללה (שלאחר ניצחונו הגדול במלחמת לבנון השנייה, כעדותה המהימנה של התקשורת הישראלית – יזחל דמשקהּ בחשאי כל הדרך ממחילתו בביירות).

ואנחנו שואלים – למה רק עם נסראללה? ומדוע ייבצר מקומו של השגריר המיועד החדש של אובמה בסוריה באותה התוועדות המוקדשת לשלום ולהוקעת הטרור? טרור ישראלי-כמובן! ואולי יימצא בדמשק גם איזה רוצח-יהודים נאצי קשיש, דוגמת אלואיס ברונר – שיצטרף למיפגש עם כל המנוולים האלה?

מחמוד המכוער, אל תשכח! – בפורים – כל פרסי נחש ארסי! – ולא ירחק היום שבו בני-עמך שלך יתלו אותך על עץ גבוה או על אנקול של איטליז כמו שהאיטלקים תלו את מוסוליני!

* פרס ישראל למפעל חיים יינתן השנה למשנורר משה מוריס טלנסקי, שלא רק הרביץ מכות לרופא-השיניים שלו בניו-יורק אלא גם הצליח להדיח ראש ממשלה נבחר ולקצר בכך את תקופת כהונתו בשנתיים! – הישג שטרם היה וכנראה גם לא יהיה כמוהו, ושעתיד להירשם גם בספר השיאים של גינס ובפח האשפה של ההיסטוריה הישראלית.

* ברכות למי שבימי גשם זלעפות ורוחות סערה כבימים האחרונים האלה לא ישב ספון בבית חם עם תנור חימום וכוס תה חם ואישה צעירה על הברכיים – אלא שמר בחוץ על חיינו, על ביטחוננו ועל תפעול המדינה שלנו בכל מערכותיה החיוניות.

* חורף גשום אחד עשוייה לא רק הכנרת לעלות על גדותיה אלא גם ים המלח יחזור לגבהיו הקודמים וזה עלול לגרום להרבה-הרבה בעיות כמו למשל למערכת הבריכות שנבנתה בדרומו כדי להמשיך בהפקת האשלג. שלא לדבר על השיטפונות הכבדים שיפקדו את הארץ ושחלק ניכר מהם יעזור בעיקר לשמירת מפלס מימיו של הים התיכון. אבל אל דאגה, לאחר שיושקעו סכומי עתק בהתאמת המדינה למפלסים הגבוהים של שנות השטפונות – יבוא שוב מחזור של שנות בצורת קשה במיוחד ובישראל ימשיכו לבנות מתקני התפלה יקרים במקום לשמור יותר מן המים המבוזבזים של שנות השטפונות [חלק מהם אכן נאגר].

* קשה להאמין שמדינה כה קטנה, ששמה נכתב ברוב המפות העולמיות מול חופה בים, כי אין בה-עצמה די מקום לו – השמידה שני כורים גרעיניים בעיראק ובסוריה, לא נוצחה בכל מלחמותיה עד כה, חיסלה עשרות מראשי הטרור שפעלו נגדה, האחרון שבהם כנראה בדובאי, מחזיקה כנראה באופציה גרעינית ובטילים נושאים ראשי חץ גרעיניים שיכולים להיות מותקנים גם בצוללותיה המודרניות, וגם הצליחה תוך ימים ספורים להטיס בית-חולים שדה משוכלל על כל צוותו לעזרת נפגעי הרעש בהאיטי, ואולי תתבקש לחזור על כך בימים אלה למען צ'ילה (8.8 בסולם ריכטר, ב-27.2). ובמדינה קטנה זו, ישראל, יש בין השאר ביטוח בריאות ממלכתי לכול, מה שאין אפילו בארה"ב, ולדעתנו גם לא יהיה.

זו הסיבה שבשנים האחרונות ממש קשה לנו נפשית לשבת בחברת ידידים ומכרים, גם נשים – מאוד לא-עניים ובחלקם אפילו משכילים או משכילים-למחצה – ולשמוע את כל הטינופת והחרא שהם שופכים על המדינה ועל מנהיגיה האזרחיים והצבאיים, כשהם מתחרים ביניהם מי יצעק חזק יותר, ואינם מוצאים במדינה שום נקודה של זכות. הכול מושחת! – זו הסיבה שאנחנו שותקים בחברה, ולא – כפי שסבורים רבים, מפני שאנחנו פוחדים מתגובתה של המיסתורית!

* * *

כתב העת הנפלא בעריכתך

לאהוד בן עזר שלום,

קראתי קטעים מכתב העת הנפלא בעריכתך, אליו הגעתי בגלישה מקרית. ברצוני לומר:

1. ישר כוח, אל תתעייף ואל תשתנה.

2. צרף בבקשה גם אותי לרשימה.

בברכת ציון,

אב"פ

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

מכתב מאלימלך שפירא

לאהוד ידידי הצעיר,

אני קורא בפעם השנייה, לאחר 25 שנה, את פרקי "הנאהבים והנעימים" שלך, ולדעתי זוהי פנינה קטנה בסוגה ואולי בעלת איכות על-זמנית – כ"קנדיד" של ווֹלטיר וכ"פאני היל" של קליילנד, וממש כמו שני אלה תישאר ברעננותה ותהיה משעשעת וקריאה גם בעוד מאות שנים. מה עוד שהכרתי את ההורים של לילך, משפחת ארון ורגינה הרמוטק.

חשבתי שאולי נעשה יחד ערבי קריאה במושבה שלנו וגם במושבות יהודה, השרון והגליל, אתה תקרא מתוך ספרך ואני אספר על ראשיתה של המושבה. מה דעתך?

הכרכרה שרכשתי מסבך היא במצב מצויין ולגלגליה חישוקי ברזל גבוהים כדי לחצות את הבוץ! ונוכל גם לשיר ולקטוף נרקיסים בדרך.

שלך בידידות מיום היוולדך,

הסופר העל-זמני החי על גדת הירקון הדרומית

אלימלך שפירא

* * *

דוד סיון: תשובה לאהוד בן עזר, ותשובת בן עזר

כנראה שהייתי קצת תמים. מדוע? כי האמנתי שאם תבוא תגובה להערה שלי, על דברי יוסי שריד ("חדשות בן עזר 521"), היא תהיה עניינית. שוב התבדיתי. שוב הפכתי לנאשם על לא עוול בכפי.

לגופו של עניין:

אני מזכיר שוב את דבריו של השופט ברנדייס משנת 1913: "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. אור החשמל הוא השוטר היעיל ביותר." מדוע? כי נדמה לי שתגובתך היה ביטוי לצורך להסתיר את הבעיות שלנו.

2. הנטייה שלך להשתמש בהכללות מופרכות ("... אתה ויוסי שריד ודומיכם...", "... תפסיקו סוף-סוף...") לא מוסיפה לך כבוד. הרי היא עדות לצורך לסמן את השליח בתוויות במקום להתמודד עם דבריו.

3. הכללות מהסוג הזה שייכות לעולם הדמגוגיה.

4. ההכללה השנייה גובלת בהשמצה – משום שאין בדבריי כל האשמה או ליגלוג על – "... האנשים שלנו שמחרפים נפשם כדי להגן עלינו..." יש ספק גדול מאוד אם תוכל למצוא בסיס קלוש כלשהו לדבריך אלה.

5. מתי אתה הפנית את ההתקפות שלך אל ה"חמאס..."?

אהוד: אנא קרא קודם את כל הגיליונות הקודמים של המכתב העיתי, ואז תטיף לי מוסר אם כתבתי נגד החמאס והטרור הפלסטיני והמוסלמי, ואם לא.

שלום מר בן-עזר, 

שוב אתה מתקיף בגין שאלה פשוטה. אבל זאת תשובה ובכך הסרת מסדר היום את החלק הפשוט בתגובתי. כעת אשמח לקבל תגובה על העיקר: מדוע אתה תוקף אותי בהאשמות מופרכות בעליל (סעיפים 1, 2 ו-4)? 

 בברכה,

 דוד

אהוד: אין לי עניין להמשיך להתכתב איתך.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,221 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-128 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מיספר הכניסות לאתר החל מ-29 בינואר 2010 עד 23 בפברואר 2010 הוא 1,556

מתוכן 1,435 מישראל, 74 מארה"ב, 8 מגרמניה, 5 מאוסטרליה, 5 מבריטניה, 3 מהרשות הפלסטינית והשאר כניסות בודדות מצרפת, חוף השנהב, בלגיה, ספרד, שוויץ, הולנד, קנדה, מצרים, דנמרק, עומאן, פיליפינים, בולגריה, הונגריה, רומניה, בחריין ודרום-אפריקה

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,021 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,219 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל