גיליון מס' 528

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ז' ניסן תש"ע, 22 במרס 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: רות ירדני כץ: מנה חגיגית לליל הסדר.

יוסי אחימאיר: טילים בעקבות אישומים.

יוסי גמזו: אֱהַב אֶת הָאִשָּה.

אורי הייטנר: 1. המפולת. 2. הגבול מיטשטש. 3. הכחשת הציונות.

 4. להעמיד דברים על דיוקם.

כולנו – סגן אדם מלול!

דודו פלמה: ברית הבריונים, או למי אתה קורא רשע?

תקוה וינשטוק: מר פיניקיה.

דורון גיסין: סוס חמור ומשיח [לא בא].

יהודה דרורי: קצין וג'נטלמן ו... אידיוט מושלם.

יחיעם פדן, עוז אלמוג: שפעם אחת היה שיל"ר גיליי"ף.

משה ברק: מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ, פרק כ"ד. לוּנִית במקום צימר.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן,

בהוצאת ביתן, 1985, מחברת חמישית, המשך 4.

אסי דגני: הינו אשכנזי ולא אינו אשכנזי.

יוסף חרמוני: חַרְצִיוֹת.

שמאי עציון: ר' אברהם-צבי זיסרמן-נעמני.

בן דרור ימיני: שיתוק דמוקרטי [פורסם ב"מעריב" ב-19.3.10].

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

אלימלך שפירא: היזהרו מרעידת אדמה באביב!

מדי יום שישי בלילה, אחרי חצות, קורא משה טימור בתוכניתו "שישי אישי" ב"קול ישראל" שיר חדש של יוסי גמזו, שפורסם גם אצלנו ב"חדשות בן עזר"

* * *

רות ירדני כץ

מנה חגיגית לליל הסדר

אהוד חג שמח,

בגיליון 526 נתת לנו כמה מתכונים לכבוד ליל הסדר יחד עם רעייתך. את הרעיון של המצות קניתי על המקום. גיפלטעפיש אני מאוד אוהבת ואשמור את המתכון. כיוון שאני שייכת לס"ט, המסורת היא להכין דגים מפולטים נקיים מכל עצם, (בעזרת פינצטה) עם צנוברים, לימון, שום ועשבי תיבול. שכולם אוהבים. מעדן.

בליל הסדר שיבוא עלינו לטובה החלטתי לשנות את המנה העיקרית. במקום עוף שאפשר להכינו באין ספור צורות, ואיך שלא מכינים אותו הוא יוצא בסדר נראה לי קצת משעמם. אז החלטתי לשנות. הנה. קונים נתח בשר טרי שמתאים לסיר. (מאה גרם לאדם) פורסים אותו לפרוסות. מחממים שמן (אגוזים, שמוצאים אותו רק לפסח. למה? אין לי מושג!) מוסיפים בצל קצוץ, הרבה בצל עד שמזהיב ואז מוסיפים לאט את פרוסות הבשר ונותנים להן להתערבב בבצל כמה דקות ואז מוסיפים יין יבש אדום טוב עד שהוא מכסה את הבשר + מלח, פלפל, רוזמרין ונותנים לו לרתוח. מיד מעבירים לאש קטנה קטנה ונותנים לצלי להתבשל בשקט ושלווה עד שהוא מתרכך וסופג את כל הטעמים. טועמים. אם הבשר רך ונמס בפה והיין עשה את שלו, סוגרים את הגז והוא ממשיך להתבשל בלי שום עזרה.

חצי שעה לפני הארוחה מכינים אורז לבן, מחממים לאט את הצלי. לוקחים קערה גדולה ויפה, מורידים את האורז ועליו מוסיפים את הצלי עם רוטב, מקשטים בעשבי תיבול מעל ומגישים.

ליד המנה המפוארת הזאת, מכינים סלט ירוק עם עגבניות שרי חצויות לשניים, זיתים ירוקים או שחורים ללא חרצנים, עשבי תיבול, שמן זית, לימון, מלח ופלפל. הולך נהדר עם המנה. 

אנחנו מסודרים. מנה ראשונה דגים. מרק עוף מסורתי עם קניידלעך, מנה עיקרית, צלי בשר ביין, ומנה אחרונה סורבה תותים. או מה שרוצים... יש!

אהוד: אני עוד מחכה לעלות לירושלים לטעום את הדגים המפולטים שלך, שאגב גם אצל אימי הפולניה היה מתכון כזה, מפרוסות דגי קרפ מבושלים ומצוננים, לבנים, במקפא צהוב ירקרק מעולה, דומני מתובל בעלי דפנה ופלפל אנגלי. רק שהיו נשארות הרבה אידרות בפרוסות.

באשר לצלי מתנהלים אצלנו דיונים רבים אבל אני, אחרי הדגים הממולאים והמרק עם הקניידלעך הענקיים העשויים עם שמאלץ, כבר כמעט לא יכול לאכול כלום.

* * *

יוסי אחימאיר

טילים בעקבות אישומים

שבע-שמונה שנים לקח לו לצה"ל עד שיצא למיתקפה עזה ברצועת עזה, כגמול על שנים של התגרות פלסטינית, רצח עשרות אזרחים והרס ביישובי עוטף עזה. שבע-שמונה שנים, עד שאפסה הסבלנות.

העולם, מסתבר, לא התרשם מהאיפוק הישראלי היחסי, מכושר הספיגה שלנו, שספק אם היה לו אח ורע בתולדות העמים. העולם בקושי קם לגנות את משגרי הטילים והרקטות לעבר הנגב. אותו עולם בצביעותו, כמובן חש לגנות את ישראל ברגע שיצאה להכות בחמאס עם "עופרת יצוקה".

כאשר עוד היתה ישראל בגדר "כובש" בעזה, תלו הכל את ירי הרקטות והקסאמים בעובדת הימצאות יישובים ישראליים ברצועה. תפנו התנחלויות – אמרו לנו אז ואומרים לנו היום – והכול יבוא על מקומו בשלום ובהסכם שלום.

ישראל ביצעה את ההתנתקות הכואבת – וכלום. לא הפלסטינים התרגשו ולא העולם התרשם.

יתר על כן, ההתגרויות גברו, אלא שעתה כוונו לא לעבר גוש קטיף ויישובי צפון הרצועה, שנימחו מעל פני האדמה, אלא לעבר שטח ישראל, בליווי יללות של ראשי הצפע החמאסי על מצור, על רעב, על כיבוש נמשך.

"עופרת יצוקה" הנחיתה מכה קשה על רצועת עזה, אבל החמאס שרד אותה, ממשיך להרים ראש ולשחרר הכרזות שנאה ארסית, גם בעידוד הלחץ הוושינגטוני על ישראל. אחרי שקט-יחסי בן כשנה, שוב טיפטוף של קסאמים לכיוון ישובינו. בינתיים – טיל פה, טיל שם, מעין גישוש שנועד לבחון את מידת סובלנותנו ואת מידת תגובת העולם לחידוש האלימות מן הרצועה.

החמאס ושאר האירגונים הפעילים תחת חסותו יכולים לרשום לעצמם נקודות זכות במבחן המחודש, שבו הם מעמידים את ממשלת ישראל. הנפילות של הימים האחרונים, הפועל התאילנדי שנהרג מפגיעה ישירה בחממת-עבודתו, עשויים לנטוע בלבם תחושה, שהנה שוב מתחילות שבע-שמונה שנים של חגיגת-טילים בלתי מופרעת, הרוגים ונזקים עד לפאתי תל-אביב, מצד אחד, ואיפוק-יחסי של ישראל, מצד שני.

האיפוק עלול להיות לא רק בתגובות הצבאיות, אלא גם בתגובות המדיניות. ואכן, לא ראינו שהממשלה מפעילה מערך הסברה יעיל לנוכח הירי המתחדש. האם זו תוצאת ההלם מהטון היהיר של גב' קלינטון, מצלילי הקווארטט הצורמניים ומדקלומי מזכ"ל האו"ם, בפרשת הבנייה בירושלים?

גם התקשורת שלנו מצניעה את הידיעות מן הדרום. הגדיל לעשות – "ידיעות אחרונות". הידיעה על ההרוג בנתיב-העשרה לא נמצאה ראויה על-ידי עורכיו להופיע בעמודו הראשון. זאת – לא על שום שמדובר "רק" בעובד זר, אלא שכידוע, עיקר עיסוקו של עיתון כוחני זה, על פרשניו המגוייסים, הינו במאבק האינטרסנטי, החורג מכללי עיתונאות ראויה, שהוא מנהל נגד ראש ממשלת ישראל.

כל אינטש, כל מידע זניח, לא תמיד מבוסס, קודש הוא למלחמה באויב העיקרי של מוזס – הלא הוא בנימין נתניהו. בעליו ועורכיו של עיתון זה כנראה אינם מבינים כי הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים. אט-אט מאבד "ידיעות אחרונות" את שיקול הדעת, ועימו את אמון קוראיו ואת מעמדו.

אי אפשר לומר שצה"ל אינו מגיב כלל על ירי קסאמים. גם בעזה כבר סופרים נפגעים. דובר צה"ל מקפיד לדווח על תקיפות מן האוויר לעבר מטרות בתחום הרצועה. מתמיה הנוסח, לפיו נפגעו מנהרות שנחפרו משטח הרצועה לכיוון ישראל, או מנהרות משטח הרצועה למצרים, "בתגובה על הירי לעבר ישראל."

כידוע, המנהרות למצרים הן עורק-החיים של החמאס. דרכן מועבר האמל"ח המתקדם מאיראן ומאל-קעאידה, נשק שנערם והולך במחסנים התת-קרקעיים בעזה, לקראת יום-פקודה. המנהרות לכיוון ישראל ייעודן שונה - לאפשר חטיפת חיילים משטח ישראל, כפי שהיה במקרהו של גלעד שליט.

האם דרושה לצבא אמתלה כלשהי כדי להרוס מנהרות אלה? האם רק ירי קסאם מצדיק תקיפת מנהרות או מיתקנים, כדי להשמידם? האם ישראל תמיד תהיה זו שרק מגיבה ולא זו שיוזמת? כך או כך, חיצי הביקורת הבינלאומית יופנו תמיד לעברנו.

עם ירי קסאם ובלעדיו, אסור שהמלחמה בחמאס תיפסק ולו ליום אחד. אין לאפשר לטרור לצבור נשק וביטחון-עצמי. אל לה לישראל להתחשב יותר מדי בגורמים חיצוניים, למשל ארה"ב, בבואה לסכל באופן יזום ומתמיד את האיומים על ביטחונה.

דפוס ההתנהגות של אירגוני הטרור, אדישותם לקורבנות ולדמים בצד הערבי, הם שגורמים לכך שלקח "עופרת יצוקה" לא נלמד בעזה. המבצע הצה"לי רחב ההיקף כמעט שאינו מרתיעם. ההרס לא שוקם, המצב הכלכלי החמיר, ואילו מיפלס השנאה ממשיך לגאות ועימו חדוות האלימות.

ברצח הפועל התאילנדי נחצה קו אדום. מעתה על צה"ל להנחית מכות מדי יום מעבר לגדר המערכת, בין אם ישוגרו טילים ובין אם לאו, בין אם יופעלו חוליות אופנוענים (איזה אמצעי מטופש) ובין אם לאו. אין לאפשר למחבלים רגע אחד של שקט ושל יכולת שיגור וחפירה. אסור שיתחיל מעתה פרק חדש ומייגע בן שבע-שמונה שנים של התגרות, תוקפנות, שפיכות דמים מצד האויב – ומנגד תגובות רפות של צה"ל.

לראש הממשלה תינתן השבוע בכנס איפא"ק בוושינגטון בימה חשובה להסביר את עמדת ישראל – הן בנושא ירושלים, הן בנושא תהליך השלום (שסיכוייו קלושים) והן בנושא התוקפנות המתחדשת מעזה, לנוכח הכזבים, האיומים והטילים שמוטחים בישראל. זו ההזדמנות לעבור מהתגוננות וספיגה למיתקפה והאשמה.

נכון, ב"ידיעות אחרונות" נתניהו בכל מקרה לא יעשה כותרת (מלבד סיפורים בנוסח העוזרת), אולי אפילו יספוג ביקורת, אבל בדברי אמת ובנאום אמיץ של מנהיגות יהודית נחושה ביכולתו לחזק את רוחם של אזרחי ישראל ושל רבים מידידיה האמיתיים בקונגרס ובקרב יהדות ארה"ב. בימים אלה של בידוד גובר – גם זה משהו.

אהוד: ביום שישי האחרון [19.3] גם "הארץ" התבוסתני מצא לנכון לציין רק בהבלטה שנייה בעמודו הראשון את רצח הפועל התאילנדי בידי הטרור הפלסטיני מעזה, אבל לתת למעלה, באותיות של קידוש לבנה – "מישאל דעת-קהל", לדעתי מגמתי ואולי גם מפוברק בחלקו, שרובו תמיכה באובאמה במאבקו נגד ישראל. "הארץ" מערבב ללא בושה דיווח עובדתי-כביכול יחד עם הדיעות הפוליטיות הפרו-פלסטיניות של מערכתו, וזאת לא במגמה לדווח דברים כפשוטם אלא במגמה להשפיע – והאמריקאים שקוראים דברים אלה, במהדורה האנגלית, סבורים בטיפשותם שזוהי המציאות בישראל!

ובאשר ל"ידיעות" נגד נתניהו – עכשיו משלם נתניהו על התמיכה שזכה לה מ"ישראל היום" החינמי, אויבם של אולמרט ושל "ידיעות", שיסד שלדון אדלסון כדי להמליכו.

* * *

יוסי גמזו

אֱהַב אֶת הָאִשָּה

אֱהַב אֶת הָאִשָּה, בְּנִי בְּנִי, כִּי שֶלְּךָ שֶלְּךָ:

עָרְפָּהּ הַגִּבְעוֹלִי.

חַזָּהּ הַתָּמִים כַּחֵטְא.

הָאַיָּלוֹת הַמְּבֹהָלוֹת שֶבֵּין סִבְכֵי-רִיסֶיהָ.

בְּגָדֶיהָ הַנּוֹשְרִים עַל כִּסְאוֹתֶיךָ בְּאִוְשָה.

אֱהַב אֶת הָאִשָּה.

הַשֶּקַע שֶבְּמָתְנֶיהָ, כְּמוֹתוֹ כְּבַכִּנּוֹרוֹת.

נַגֵּן עָלָיו אֶת הַקָּדֶנְצוֹת שֶל דַּמְךָ: בְּרֹךְ. בְּתֹקֶף.

עַד שֶתִּמְצָא אוֹתָהּ מַר מִמָּוֶת

אֶפְשָר מְאֹד שֶיִּמְצָאֲךָ הַמָּוֶת, מֵעֵבֶר לַהַשְוָאוֹת.

מְצָא, אֵפוֹא, אוֹתָהּ.

אֱהַב אֶת הָאִשָּה. אֱמֹר לָהּ מִלִּים רַכּוֹת.

גְּבָרִים, אִם אָמְנָם גְּבָרִים הֵם, עֲדַיִן מַרְשִים לְעַצְמָם

מוֹתָרוֹת שֶכָּאֵלֶּה.

צַנֵּן אֶת פְּחָדֶיהָ כְּשֵם שֶמְּצַנְּנִים מָרָק:

כַּף אַחַר כַּף. בִּנְשִיפוֹת-פְּלוּמָה. בְּאֹרֶךְ-רוּחַ.

אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל, הִיא מְלֵאה בֶּאֱמוּנוֹת-הֶבֶל

כְּמוֹ, לְמָשָל,

כֹּחֲךָ.

אַל תִּתְאַמֵּץ לַהֲבִינָהּ. מִמֵּילָא לֹא תַצְלִיחַ.

אֲבָל אֱהַב אוֹתָהּ פָּשוּט

כְּמוֹ אֶת חַיֶּיךָ. הָעִיר. הַיָּם.

אֶת אֵלֶּה אַתָּה מֵבִין?

מְסֻפְּקָנִי.

מתוך "ארצות הצמאון"

* * *

אורי הייטנר / ארבע רשימות

1. המפולת

ב-5.10.95, חודש בדיוק טרם הירצחו, נשא ראש הממשלה יצחק רבין את נאומו האחרון בכנסת. בנאום זה, בדיון על הסכם אוסלו ב', הציג רבין לראשונה את מורשתו – תכניתו להסדר הקבע עם הפלשתינאים. "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967." הוא הציג את האזורים עליהם ישראל לא תוותר ופתח: "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל." חד, בהיר וחלק.

שבועיים וחצי לאחר מכן, עשרה ימים לפני הרצח, נאם רבין בארה"ב, באירוע לציון 3,000 שנה לירושלים ואמר: "אנחנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא למשא ומתן ואין שלום בלי ירושלים."

ואכן, לא היה כל ויכוח. ממרצ וצפונה – הכל תמכו באחדות ירושלים תחת ריבונות ישראל. באותם ימים, ניהל ס' שר החוץ יוסי ביילין, ללא רשות וללא סמכות, מו"מ עצמאי עם מס' 2 באש"ף אבו מאזן. במו"מ זה הציע ויתורים מפליגים, הרבה מעבר למדיניות ישראל. בנושא ירושלים הציג ביילין פתרון יצירתי במיוחד. ירושלים השלמה תישאר בידי ישראל, אך ישראל תיסוג מאבו-דיס שבקרבת ירושלים, הפלשתינאים יציגו אותה כחלק מאל-קודס, ושם יקומו הפרלמנט ומוסדות השלטון הפלשתינאיים. כך הוא הציג את נושא ירושלים בספרו "לגעת בשלום": "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלשתינאים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו-צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף (ע' 210) "... הפיתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל... מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים." (ע' 217).

ביילין אמור היה להציג לרבין את ההסכם למחרת הרצח. יותר מסביר להניח, שרבין היה מגלגל אותו מכל המדרגות (לאו דווקא בשל סוגיית ירושלים). אפילו פרס דחה את תוכניתו. בבחירות 96' יצא הליכוד בקמפיין "פרס יחלק את ירושלים". קמפיין זה פגע בפרס ובמפלגת העבודה עד עומק נשמתם, ובצדק הם הציגו אותו כהסתה. "מישהו מחוייב יותר מאיתנו לשלמותה של ירושלים?" תהו אנשי מפלגת העבודה. ואכן, גם בבחירות אלו וגם בבחירות 99', אף מפלגה ציונית, גם לא מרצ, לא הציעה את חלוקת ירושלים. ב-99' ניצח ברק. שנה לאחר מכן, שבועות ספורים טרם צאתו לקמפ-דיוויד, הוא נאם בעצרת הזיכרון בגבעת התחמושת ביום ירושלים ואמר: "רק מי שאיננו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטלי של העם היהודי לירושלים, רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות הדורות – מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור של מדינת ישראל על חלק מירושלים... רק מי שאינו מבין כי ירושלים ארוגה וספוגה בנשמת אבותינו זה שלושת אלפים שנה... יכול לתבוע מאיתנו להפנות עורף... ירושלים שוב לא תצא מריבונות ישראל."

באותו קיץ, ניהל יוסי ביילין קמפיין ראשון מסוגו לחלוקת ירושלים. הוא ליווה בקמפיין הזה את ברק בצאתו לקמפ-דיוויד, על מנת ללחוץ עליו לוותר. טענתו, שהיה לה בסיס היסטורי איתן, היתה שסמוך להחלת ריבונות ישראל על ירושלים, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, משה דיין סיפח לעיר כפרים רבים שמעולם לא היו חלק ממנה. הוא כינה אותם אזורים "שכונות הקצה" והטיף לסגת מהן, ולשמור על ריבונות ישראל על העיר עצמה, בגבולותיה המוניציפאליים בתקופת שלטון ירדן.

ברק עצמו עקף אותו ואת מרצ משמאל, שבר את הקונסנזוס הלאומי והציע לחלק את העיר עצמה, כולל את העיר העתיקה. כזכור, ערפאת דחה את הצעתו באש ובטרור. אהוד אולמרט המשיך בקו של ברק, ואבו מאזן דחה גם את הצעותיו.

ברק שבר את הקונסנזוס, אך יצר קונסנזוס חדש – בכל מקרה, השכונות היהודיות תישארנה בריבונות ישראל. על כך ישראל הסכימה עם ארה"ב. מתווה קלינטון המפורסם דיבר על ריבונות ישראלית על השכונות היהודיות וריבונות פלשתינאית על השכונות הפלשתינאיות. גם מימשל בוש תמך במודל הזה. עד כה, איש לא ערער על כך.

ועכשיו... פיפס קטן של אובמה והילרי קלינטון, ולפתע בנייה ישראלית בשכונת רמת שלמה בצפון ירושלים כבר אינה כשרה. בנייה בשכונה כזו היא "הבערת אש", "משחק באש", "הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה" וכו'. גם את כבשת הרש הזו רוצים לשחוט, אלה המכנים עצמם "נאמני מורשת רבין".

התהליך שמתואר כאן ברור – ישראל שוברת כל קו אדום שהיא מציבה. כל ויתור ישראלי נדחה על הסף בידי הפלשתינאים. כתוצאה מכך ישראל מוותרת שוב וויתורה שוב נדחה וחוזר חלילה.

לנוכח המפולת בנושא ירושלים, איך נתייחס לדיבורים על כך ש"צריך למצוא פתרון יצירתי לסוגיית הפליטים?"

2. הגבול מיטשטש

יוסי ביילין הוא בעבורי יריב אידיאולוגי ופוליטי חריף ביותר. אני שולל מכל וכל את דרכו הפוליטית. הוא, במדיניותו, חותר להחריב את עולמי ומפעל חיי. מאחר והוא האדם שהשפיע יותר מכל אחד אחר על מדינת ישראל בשנות ה-90, הוא נושא באחריות רבה לתוצאות הטראגיות של אימוץ דרכו בידי המדינה. ובנוסף לכל, אין הוא מגלה יושר אינטלקטואלי – הודאה בתוצאות טעותו – טעותנו, אלא מטיף להמשיך ב"עוד מאותו דבר", כאילו לא קרה דבר.

אולם דבר אחד אי אפשר בשום אופן לקחת מביילין. הוא ציוני ופטריוט, שכל כוונתו היא טובתה של ישראל כמדינה יהודית. שמעתי לא מזמן ראיון עימו, שבו הזהיר שאם דרכו המדינית לא תיושם ישראל תפסיק להיות מדינה יהודית (כמובן שאיני מסכים עם דברים אלה), אך מה שמצא חן בעיניי מאוד היה חלקו השני של המשפט – "ומדינת ישראל שאינה יהודית, כלל אינה מעניינת אותי." לא "כל אזרחיה" ולא "לבחור בין יהודית ודמוקרטית" ושאר סיסמאות פוסט ציוניות, אלא חד וחלק – מדינת ישראל היא דבר חסר משמעות אם אינה מדינה יהודית. ואף שאני חלוק עמו לחלוטין על הדרך ועל הערכת המצב, אני מזדהה מאוד עם המטרה. ואין לשכוח, שיוסי ביילין הוא המיילד של אחד המיזמים הציוניים החשובים והמוצלחים ביותר בעשור האחרון, אם לא המוצלח שבהם – "תגלית".

מאז ומתמיד ראיתי גבול חד וברור בין השמאל הציוני היוני, ולו הקיצוני ביותר, לבין השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני והפוסט ציוני. הוויכוחים הפוליטיים המרים ביותר שלי, היו עם חבריי לנשק, בשירות המילואים. בפלוגה שלי היה ייצוג לכל הספקטרום שבין "מולדת" לרצ (עוד טרם הקמת מרצ), וברור היה לי שהסולידריות של אותו איש רצ עם המתנחל מבית אל המשרת עמו בפלוגה, גדולה לאין ערוך יותר מאשר עם סרבן שירות, או עם טיפוסים מסוגם של גדעון לוי ושכמותו. הוויכוחים היו, לא אחת, סוערים וחריפים, אך כולנו היינו לוחמים, המוכנים לחרף את נפשנו למען קיומה של המדינה וביטחונה, והמשקיעים למעלה מחודש בכל שנה בשירות קרבי. במיקרוקוסמוס של פלוגתי, ראיתי ביטוי למערכת הפוליטית הישראלית בכללותה, ולהיפך. גם במערכת הפוליטית, כך האמנתי – פעורה תהום בין השמאל הציוני לבין השמאל האנטי ציוני, וכך אכן היה.

מהו קו פרשת המים בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקאלי? ברמת ההתנהגות – הגבול הוא סרבנות והשתמטות ותמיכה בחרמות על ישראל והשתתפות בפעולות נגד ישראל. הקו האידיאולוגי הוא קו 48/67. מהו הקו הזה? השמאל הציוני, כולל הקיצוני ביותר, המתנגד בכל נימי נפשו לכל צעד שישראל עשתה על ממ"ר אחד מן השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, אינו מוכן להשלים עם ערעור על עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי בגבולות שקדמו לאותה מלחמה. השמאל הרדיקאלי, לעומתו, תומך טקטית במאבק נגד ה"כיבוש" ככלי להחלשת ישראל, אך בעיניו הכיבוש האמיתי, העוול האמיתי, הוא "הנכבה", הוא 1948, הוא המדינה היהודית, הציונית. לא בכדי, אותם רדיקאלים משתמשים במקרה הטוב במושג "48'" ובמקרה הרע במושג "נכבה", ולא חלילה במושגים "מלחמת העצמאות", "מלחמת הקוממיות" או רחמנא לצלן "מלחמת השחרור". הקו הזה ברור וחד. מקו זה ולכאן – שמאל ציוני. מקו זה ולשם – שמאל אנטי ציוני.

בשנים האחרונות, למרבה הצער, אני מגלה סימנים מדאיגים, הולכים וגדלים, של טשטוש הגבול הזה. הטשטוש בא לידי ביטוי, למשל, בקרב כמה ממנהיגי השמאל הציוני.

למשל, שולמית אלוני. אלוני צמחה בתנועת העבודה, שירתה בהגנה וכל חייה הפוליטיים, גם כמנהיגת רצ ומרצ, נקטה בקו יוני קיצוני מאוד, אך תמיד בתוך הגבול התחום של הציונות. בשנותיה האחרונות כמנהיגה פוליטית חלה סטייה ראשונה בעמדתה, עם תמיכתה בסרבנות. בשנים האחרונות, לאחר פרישתה מן החיים הפוליטיים, החלה אלוני לאמץ קו אנטי ציוני רדיקאלי. היא מנהלת מסע צלב נגד המושג מדינה יהודית, אותה היא מכנה "אתנוקרטיה" (כשהיא חמושה בפרשנות הזויה וחסרת שחר של... מגילת העצמאות) ובכלל, משתמשת בז'רגון מובהק של השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני, בכל עניין בו היא מתבטאת.

למשל, אברום בורג. אך לפני שנים אחדות ישב בורג על כיסאם של הרצל, ויצמן וב"ג כנשיא ההסתדרות הציונית ויו"ר הנהלת הסוכנות. מה שנשאר מכך היום הוא הג'יפ 4x4 שסחט מהסוכנות. הוא מבטא קו פוסט ציוני חד משמעי.

גילוי מדאיג נוסף הוא פרשת "הקרן החדשה לישראל" או בשמה באנגלית "הקרן לישראל חדשה". קרן זו, שבראשה עומדת נעמי חזן, ח"כ לשעבר ממרצ, מממנת הן מיזמים וארגונים של השמאל הציוני והן של השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני והאנטי ישראלי, תוך טשטוש הגבולות ביניהם.

לאחרונה התפרסם דו"ח ועדת הבדיקה שהקימה מרצ בעקבות כישלונה בבחירות. אחת האופציות שנבחנו בדו"ח היא חיבור עם מפלגת חד"ש האנטי ישראלית. אמנם אין זו המלצה, אך עצם העובדה שהאופציה הזאת לגיטימית במרצ ונדונה בכובד ראש, אומרת דרשני.

שני אנשים מסמלים בעיניי את השמאל היוני הציוני – עמוס עוז ויוסי שריד. לא בכדי, שניים אלה הם לא אחת מושא לשנאה מצד השמאל הרדיקאלי.

ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" הוא יצירה ציונית נפלאה, מהחשובות ביותר בתולדות הספרות העברית. עמוס עוז הוא שגריר נאמן של ישראל. גם כאשר הוא מבקר אותה בחו"ל, וחבל שהוא עושה כן, דבריו הם בגדר פצעי אוהב, והוא יוצא נגד ההסתה החד צדדית, האנטישמית והאנטי ישראלית הקיצונית, וכדאי לקרוא על כך בספרו "למרגלות הר געש".

יוסי שריד, בנוסף לכל הצרות, הוא אפילו ביטחוניסט, רחמנא לצלן, והרי בעיני השמאל הרדיקאלי אין מילת גנאי חריפה יותר; ביטוי למיליטריזם המאצ'ואיסטי המגונה. שריד כיהן שנים רבות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובוועדותיה החשאיות ביותר, ונהנה מהערכה רבה על בקיאותו ועל האכפתיות שלו.

לצערי הרב, גם אצלו אני מזהה לאחרונה בקיעים מדאיגים. בספרו "לפיכך התכנסנו" הדהד קולם של ההיסטוריונים החדשים, הפוסט ציונים. היה זה כתב פלסתר אנטי בן-גוריוני מובהק, המאשים את ב"ג באחריות לכל הכשלים והעוולות, האמיתיים והמדומים, בחברה הישראלית, במדינת ישראל. והרי מי כבן גוריון משמש מושא לחצי שנאתם של אנשי השמאל הרדיקאלי. הספר הזה הטריד אותי, אך בכל זאת, שריד נצמד בו למנהיגים ציוניים יוניים, כמשה שרת ופנחס ספיר, וניתן היה לראות בו ממשיך דרכם, גם אם בהקצנה לא מועטה, של אישים אלה ושל אישים כלובה אליאב ומנהיגי מפ"ם.

במאמר שפרסם שריד ביום ו' האחרון ב"הארץ", דווקא תחת הכותרת "שמאלני, ציוני", הוא כתב כמה דברים מטרידים מאוד, שיש בהם טשטוש גבולות ומשחק מסוכן במרחב התפר של קו פרשת המים.

המאמר נכתב בעקבות הפגנת השמאל בשייך ג'ראח תחת דגלים פלשתינאיים ותוך איסור על הנפת דגלי ישראל. שריד יצא נגד התופעה, והבהיר שהוא שמאלני וציוני. למרבה הצער, לא אמר את המתבקש – אין לציונים מה להפגין לצד אנטי ציונים. איזה מכנה משותף יכול להיות למי שמתנגד להתיישבות יהודית בתוך שייך ג'ראח כי הוא חושב שהדבר רע למדינת ישראל, למי שמתנגד להתיישבות זאת כחלק ממלחמתו במדינת ישראל? ניתן היה לצפות משריד לומר, שבין השמאל הציוני לשמאל האנטי ציוני פעורה תהום שאין כל דרך לגשר עליה, ולכן אל להם לפעול יחד, אל להם להפגין יחד, אל להם לשתף פעולה בכל דרך שהיא.

מה שהטריד אותי יותר מכל והדאיג אותי היה סיום מאמרו: "וכשתחזינה עינינו בשובנו לציון – ברחמים על הפלסטינים ועל עצמנו – נרד אל שורש החטא הקדמון ב-1948, שהיה אז הכרח לא יגונה, אך כן יתוקן עכשיו במידת האפשר... מתחייבת הכרה ישראלית בעוול שנגרם. אני מכיר בו, ומוכן להשתתף באחריות לריפוי הפצע הפתוח."

"בשובנו לציון" – כוונתו לנסיגה מיהודה, שומרון, מזרח ירושלים והגולן, כפי שכתב בפסקה שלפניה. או אז... כמו אצל השמאל הרדיקאלי – כשיתוקן העוול של 67' נתחיל לטפל בתיקון העוול של 48'. לא בכדי, הוא מאמץ כאן את הטרמינולוגיה המכנה את מלחמת השחרור "1948". עוול?! בכל תולדות האנושות, ספק אם היתה התגלמות כזו של צדק, כמו מלחמת השחרור והעצמאות של העם היהודי והקמת המדינה היהודית בא"י, היא מדינת ישראל (והיטיב לתאר זאת מעל במה זו ["הארץ"] ההיסטוריון ד"ר אודי מנור במאמרו מן השבוע שעבר "אוואטר, ישראל וג'וליאנו מר").

מטריד ומדאיג. למה מדאיג? ראשית, בשל השפעתו הרבה של שריד על השמאל היוני הציוני, בהיותו במעמד של זקן השבט. שנית, כיוון שהוא משמש פה לשמאל הציוני, ואם בארזים נפלה שלהבת...

3. הכחשת הציונות

הציונות הינה תנועה קולוניאליסטית, חלק מהפרויקט הקולוניאליסטי האירופי באסיה ובאפריקה. כבר ב-1799 יצא נפוליאון בתוכנית להקמת מדינה יהודית בפלשתין, כשביקש להטות את היהודים לטובתו והבטיח להקים את בית המקדש, במהלך המצור על עכו. ארבעים שנה אח"כ החלה בריטניה לעודד התיישבות יהודית בפלשתין, שתהווה מכשול בפני היווצרות אחדות מדינית של האזורים הערביים. הציונות קמה כפתרון יסודי עולמי, על ידי הפיכת הדת היהודית לזיקה לאומית, שתבוא לידי ביטוי במולדת יהודית ובמדינה יהודית. גורם נוסף שלאורו נוסדה והתפתחה התנועה הציונית, היו האינטרסים המתעצמים והתחרותיים של הקולוניאליזם האירופאי באפריקה, ושל הציונות בפלשתין. המפגש ביניהם, הוא שהוביל להצהרת בלפור ב-1917 – נקודת שיא של התוכנית הבריטית, שבסיסה גזל ארצו ואוצרותיו של עם אחר ומחיקת זהותו, תוך דגש על תוקפנות, התפשטות ודיכוי כל מגמה של שחרור. וכך, 1917 היא חלק משורה של תאריכים שנושאים בחובם טרגדיות, מלחמות, הרג, הרס, פליטות ואסונות שחוו הפלשתינאים.

מהיכן שאבתי את הסיפור הזה? היכן מופיע תיאור כזה של ראשית הציונות? מתוכנית לימודים של הרשות הפלשתינאית? אולי מחוברת הסברה של תנועת פת"ח? לא. מדובר בספר לימוד, המיועד להילמד בבתי ספר בישראל. לא רק בישראל, גם בבתי ספר פלשתינאים. כתב אותו דן בר-און. לא לבד, חתום עליו גם סמי עדוואן. מדובר בפרוייקט משותף של קבוצת מורים להיסטוריה, יהודים ופלשתינאים, "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר." הספר מתאר את ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי ערבי באופן שבו יקבל התלמיד שתי זוויות מבט. כל עמוד מחולק לשניים – בחציו מסופר הנרטיב הישראלי ובחציו האחר הנרטיב הפלשתינאי. לצד הנרטיב הפלשתינאי לראשית הציונות, אותו הצגתי, יופיע גם הנרטיב הישראלי. וכך, מראשית הסכסוך ועד שנות התשעים, על כל נושא – שני סיפורים, שתי נקודות מבט.

נפלא! כך נעשיר באמת את התלמיד, נעניק לו את מיטב הכלים. הוא יכיר את הצד שלנו, הוא גם יכיר את הצד השני, הוא יחשף למורכבות של הסכסוך. מה רע?

מה רע?! הנה, נרטיב הציונות כקולוניאליזם, לדוגמה. אחד הטיעונים המרכזיים של השיח האנטי ציוני, הוא שהציונות היא קולוניאליסטית. אלא שהטענה הזאת הינה שקר וכזב. הקולוניאליזם, הוא התפשטותן של מעצמות אירופה, שיצאו ממדינת האם למושבות באסיה ואפריקה מתוך רצון לנצל את הילידים ואת משאבי הטבע לטובת האימפריה. מהי מדינת האם האירופית של הציונים, הנבנית מניצול אוצרות הטבע והילידים בפלשתין? ולמה מכל אסיה ואפריקה הציונים באו אך ורק לארץ-ישראל? בגלל שדות הנפט שלה, שפע המים שבה, מחצבי הזהב והיהלומים הנפוצים בה לרוב? הרי אין כל שחר לפרכה הזו, שכל כולה הסתה פוליטית. הרי בחצי דקה ניתן להפריך את התיאוריה הזאת.

על התלמידים להכיר את העמדה הערבית ולדעת שזו הטענה שלהם. אולם עליהם לדעת שטענה זו היא שקר, ולדעת את האמת – שהציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, שהחזירה אותו למולדתו, לאחר אלפיים שנים שנאלץ לחיות בגלות, ללא עצמאות, ללא ריבונות, תוך רדיפות וייסורים קשים. נכון, הספר הזה מציג את עמדת שני הצדדים, הבעיה היא שהוא מציג את האמת ואת השקר, בלי לומר שמדובר באמת ושקר. הספר הזה מבטא את הרלטיביזם הפוסט-מודרני, לפיו אין אמת, יש רק נרטיבים, סיפורים; הסיפור ההגמוני של השליט החזק והסיפור האלטרנטיבי המושתק של החלשים. לכאורה, אין הירארכיה בין הנרטיבים. אבל המסר המבצבץ, הוא שהסיפור ההגמוני הוא הסיפור של הרעים, של החזקים שהשליטו בכוח את הנרטיב שלהם, והוא מלא אמפתיה לסיפור של המושתקים, שסוף סוף מקבלים ביטוי.

אם במקום לחנך לציונות וללמד את ההיסטוריה האמיתית של הסכסוך, מספרים לתלמידים שני נרטיבים, אפשר ללכת עם זה הלאה. למשל – הנרטיב של הפרוטוקולים של זקני ציון. נלמד את התלמידים שני סיפורים – את הפרוטוקולים, ואת הנרטיב היהודי שמדובר בזיוף אנטישמי. איך נלמד על רצח רבין? הנרטיב של רצח רבין (שיוצג כנרטיב של "ההגמוניה האשכנזית חילונית שמאלנית" או בלה בלה מסוג זה) ולצדו נרטיב הקונספירציה, לפיו השב"כ רצח את רבין או אולי פרס או שמא רבין בכלל התאבד כדי להשחיר את הימין.

ואיך נלמד על השואה? שני נרטיבים – אחד שהייתה שואה, ואחד של מכחישי השואה, על פיו השואה היא המצאה ציונית שנועדה לתת צידוק לנישול הפלשתינאים. היתה או לא היתה שואה? כל תלמיד יבחר את הנרטיב "המגניב" יותר בעיניו. וביום השואה, התלמידים יערכו שני טקסים – טקס המציין את זכר השואה, וטקס המגנה את ההמצאה הזאת. וביום העצמאות יציינו התלמידים גם את "יום הנכבה".

הפוסט מודרניזם משחית את השפה, את השיח, את התרבות, את החינוך, את החברה, את המוסר. המוסר מבוסס על הבחנה בין טוב ורע ובחירה בטוב, הבחנה בין אמת ושקר ובחירה באמת. המיקס שבו אין טוב ורע, אין אמת ושקר, הכל יחסי והכל תלוי בנקודת המבט וכו', הוא השחתת התרבות האנושית.

אין לי צל של ספק, שלעולם לא יהיה בית ספר פלשתינאי שילמד את הספר הזה, שבו מוצג גם "הנרטיב" הציוני (כלומר האמת).

ואצלנו? משרד החינוך לא אישר את הספר. אני משוכנע, שהצמרת הנוכחית של המשרד ובראשה השר גדעון סער, לא יתנו ידם להכנסת ספר הפיגולים הזה לבית ספר.

אבל מי יודע מה יהיה בעתיד? לא אתפלא אם באופן "ניסיוני", כלומר פרטיזני, כבר בעוד שנה-שנתיים יימצא בית ספר או שניים שיכניסו את התועבה הזו לבין כותליהם. באקדמיה, הכחשת הציונות היא חזון נפרץ, יש אוניברסיטאות שהיא כבר כמעט הנרטיב ההגמוני. אם לא נעמוד על המשמר, אנו עוד עלולים להיווכח שמישהו דואג להלעיט את ילדינו בזבל הזה.

4. להעמיד דברים על דיוקם

במאמרו "רמת שלמה, חכמת שלמה וא"י השלמה" [גיליון 527] סיפר ד"ר אברהם וולפנזון שלאחר מלחמת ששת הימים אמר ב"ג כי אילו ניתן לו הדבר, היה מצטרף בעת ובעונה אחת לשתי תנועות פוליטיות: "שלום עכשיו" – ו"א"י השלימה". יפה, אבל קצת בעייתי, מאחר ותנועת "שלום עכשיו" קמה ב-1978, לאחר ביקור סאדאת – 11 שנים לאחר מלחמת ששת הימים וחמש שנים לאחר מותו של ב"ג.

הוא גם ציטט את ב"ג באמירה כי עלינו "להחזיר את הכול, מלבד ירושלים, למען שלום אמת." הציטוט המדוייק, הוא "מלבד ירושלים והגולן." חשוב מאוד להזכיר זאת. אני מקווה שוולפנזון תומך גם היום בהתנגדותו של ב"ג לנסיגה בירושלים.

גם טענתו של וולפנזון ש"הרוב בתנועה הציונית אסר על ב.ג. ועל ד"ר ויצמן אפילו לנהל מו"מ על חלוקה" לאחר פרסום מסקנות ועדת פיל ב-1937 – אינה מתיישבת עם העובדות. אמנם הרוב התנגד לחלוקה על פי המפה של ועדת פיל, אך הקונגרס הציוני החליט: "להמשיך במשא ומתן על מנת להבהיר את תוכנן המדויק של הצעותיה של הממשלה הבריטית להקמת מדינה יהודית בפלשתינה."

לעומת זאת הערבים דחו על הסף את ההצעה, על פיה תקום מדינה ערבית כמעט על כל שטח ארץ-ישראל המערבית, כיוון שלא היו מוכנים בשום אופן להשלים עם אפשרות של מדינה יהודית על 17% מהשטח. וכי היום הם מוכנים לכך?

ומניין לקח וולפנזון את טענתו שרוה"מ שרון הסכים עם בוש על קווי 67' עם חילופי שטחים? מעולם לא נשמעה טענה כזו, ואין לי ספק שאינה נכונה.

*

עם כל הביקורת המוצדקת על ביבי, דבר גדול אחד שעשה למען עם ישראל ומדינת ישראל אי אפשר לקחת ממנו – החליף את אולמרט. אם רק לשם כך נבחר לתפקיד, דיינו!

אורי הייטנר

אהוד: שלא תהיינה לך אשליות, אורי. אולמרט לא התכוון אף לרגע אחד להסגיר את הגולן לסורים. הוא היה סוחב אותם עוד שנים רבות במו"מ בסגנון המזרחי שאותו למדנו היטב מהערבים, כאשר שני הצדדים יודעים שהם מרמים אלה את אלה – ואילו נתניהו, חרף הצהרותיו בזכות הגולן, הוא קנדידאט מובהק להתקפל בפני לחץ אמריקאי ולנסות להחזיר! אילו הייתי גר באורטל הייתי מרגיש הרבה יותר בטוח תחת אולמרט מאשר תחת נתניהו כראש ממשלה.

* * *

כולנו – סגן אדם מלול!

לכולנו בנים ששרתו או משרתים בצבא, שלחנו אותם גאים ומצוידים בערכים וקיווינו והתפללנו לשובם בשלום הביתה. גם משפחת מלול שלחה את בנה, סגן אדם, לשרות צבאי, אלא שסגן אדם מלול, לאחר חמש שנות לחימה בשטחים, חזר הביתה כשהוא אזוק ועם רישום פלילי.

התביעה הצבאית, ממניעים תמוהים וזרים "לרוח הישראלית והיהודית", החליטה לערער על גזר הדין שהוטל על סגן אדם מלול ודורשת עתה להכניסו לבית הסוהר לעוד מיספר חודשים ולהורידו לדרגת טוראי. ואנו, כאזרחים מן השורה שחרדים לגורל ילדינו רוצים להגיד: "עד כאן!"

זהו, אנו מפסיקים לשתוק ולהחריש ואנו נרתמים למאבקו של סגן מלול. בימים אלו מתגבש צוות של עורכי דין בראשותו של עו"ד (אל"מ במיל') שמי כהן, שבונים מנגד ערעור על הכרעת הדין שהרשיעה את סגן מלול בתקיפה בנסיבות מחמירות, ואשר ידְרשו לזכות אותו מכל אשמה.

אנו פונים לציבור הרחב מאוד שהזדהה לאורך כל השנה האחרונה עם המאבק לחפותו של סגן מלול ומבקשים לתרום תרומה צנועה למימון הוצאות הערעור ולמימון הוצאות משפטו של אדם. אנו חייבים להציב גבולות ברורים לפרקליטות הצבאית! – טעויות בשיקול דעת של ילדינו תוך כדי לחימה אינן יכולות להתפרש ולקבל ביטוי פלילי הרסני ודורסני.

לסיוע נא תרמו לבנק לאומי סניף 857 חשבון מס' 3053336 ע"ש עו"ד גד לנדאו, בנאמנות לאדם מלול. הכסף שייאסף יוקדש כולו להוכחת חפותו של סגן אדם מלול והינו בפיקוחו של משרד עו"ד גד לנדאו.

תודה,

מזרחי אלי

ממזרחי ובניו

* * *

דודו פלמה

ברית הבריונים, או למי אתה קורא רשע?

מעשה בביריונים: אותם בריונים שהיו בשכנותו של ר' מאיר והיו מצערים אותו הרבה, היה מבקש ר' מאיר רחמים (התפלל) עליהם (ר' מאיר) שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך, כתוב 'יתמו חטאים' או כתוב 'חוטאים'? 'חטאים' כתוב. על מה סומכת דעתך שאתה מפרש כך את 'יתמו חטאים', שהרי כתוב חטאים, כלומר יש להתפלל לכיליונה של הרֶשע ולא של הרַשע.   (ברכות י"א).

במאמר שפרסם רב היישוב מורשת במשגב, יצחק כהן, הוא קורא להפריד בין חלקות הקברים שבבית הקברות. הוא מצטט מקור תלמודי שעל פיו "אין קוברים רשע אצל צדיק," ומסביר שנקבע ששמירת שבת היא "אבן הבוחן".

במאמר משווה כהן את קבורת החילונים לקבורת "הרוגי בית דין", להם היה מקום קבורה נפרד ואף בתי קברות נפרדים. "מקור הגמרא שאין קוברין רשע אצל צדיק הוא מקבורת נביא השקר אצל אלישע," מסביר הרב, כאשר למעשה הוא קובע באופן שלא משתמע לשתי פנים כי בעולם בו אנו נמצאים, אדם שאינו דתי, הוא רשע.

ראינו לא מעט רבנים בזמן האחרון המבקשים להדיח את הציבור למעשי קנאות כאלה ואחרים. והאמת היא שבדרך כלל זה תמיד מתחיל ממקומות הנראים די הגיוניים, כמו קווי אוטובוס המפרידים בין גברים לנשים, עבור לכנסים לא מעורבים לבנים ובנות (ראו את ההתחרדלות שגרפה לאחרונה את תנועת בני עקיבא) וזה נגמר ב"ברוך הגבר", ספר שכתוב כהלכה ומלמד אותנו איך צריך להתנהג גבר שבגברים בארץ ישראל (הספר נערך ע"י מיכאל בן חורין ויצא לאור לזכרו של ברוך גולדשטיין). בין שאר הפנינים שניתן למצוא בו הוא פסק ההלכה של הרב עידו אלבה מקרית ארבע שמרהיב עוז להודיע לנו ש"האיסורים של 'לא תרצח' ו'שופך דם האדם' אינם שייכים ביהודי שהורג מי שאינו יהודי."

משהו לא טוב עובר בזמן האחרון על הציונות הדתית. רוח רעה נושבת בשדרות רבניה והם מפיחים אותה בתלמידיהם שהולכים אחריהם ומקצינים. נדמה לי שהמדרש היפה ממסכת ברכות על ברוריה ור' מאיר, היה יכול ללמד אותם משהו על חשיבותן של סובלנות ומתינות הצריכות להתקיים בין האדם לחברה שבתוכה הוא חי. ר' מאיר רוצה שימותו הבריונים משום שהם מפריעים לו. ברוריה מבינה כי "יש להתפלל לכיליונה של הרֶשע ולא של הרַשע." כנראה שמחשבה כל כך מתקדמת היתה זרה לר' מאיר ממש כמו שהיא זרה לרב היישוב מורשת, יצחק כהן, המבקש להפריד בבית הקברות בין "רשע לצדיק" – כלומר בין הרשעים (חילונים) לבין הצדיקים (דתיים).

כאשר אני רואה את כל הרבנים/הבריונים חובשי הכיפות הממלאים את בתי המשפט והכלא, אני נדהם מחדש מעזות המצח של הטהרנים למיניהם שמבקשים להקים גדרות של ניקיון בינם לבין כל השאר, ולמעשה בעצם הם כבר מבקשים להקים גדרות כאלה לאורך ולרוחב כל חיינו המשותפים איתם.

פעם התהלך כאן רב בשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק שידע משהו שתלמידיו ממשיכי דרכו שכחו מזמן, "שקוברים מתי ישראל עם מתי גויים מפני דרכי שלום". הרב יצחק כהן, כמייצג נאמן של הניוון שעבר על עולם המושגים שברא בזמנו הרב קוק (האב, שדווקא התלהב מהחילונים שהקימו את מדינת-ישראל) מבקש להפריד בינינו לאחר מותנו. השלב הבא יהיה להפריד בינינו בעודנו בחיים.

יותר מכל הרב יצחק כהן מזכיר לי עכשיו את האם ממשפט שלמה, שביקשה מן החכם באדם שיגזור את התינוק לשניים. גם הוא, כמו רבים מרבני הציונות הדתית, מבקש לגזור אותנו למען הטוהר לשניים. אם נלך שבי אחר הקסם הקנאי הטמון בדבריו, במהרה יתקיימו בנו דבריו של ר' יוחנן: "ואמר רבי יוחנן: לא נחרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין."

הימים הם אכן ימים של חורבן הבית. ונדמה לי שכאשר חברה נמצאת במקום בו דבריו של הרב יצחק כהן נשמעים ואין מישהו שקם ומוחה מבין שורות האנשים המקיפים אותו במעגל חייו שלו, לא עוד ניתן לה להיות חברה שתוכל לומר, כמו הרב קוק בזמנו, "אלה ואלה דברי אלוהים חיים."

וכאשר אתה עומד נדהם מעזות המצח הבוקעת מתוכן דבריו של הרב יצחק כהן, כמו מאליה עולה השאלה שתעבור כמו חרב פיפיות ותחתוך ותפריד בינינו: למי לעזאזל אתה קורא רשע? ומי כאן באמת הצדיק ומיהו הרשע?!

* * *

תקוה וינשטוק

מר פיניקיה

הלך לעולמו האיש שאפשר לכנותו "מר פיניקיה" הוא לא היה צאצא של העם הפיניקי שעקר לישראל מהלבנון. גם היסטוריון לא היה. למעשה היה רופא. רופא הילדים ד"ר נסים גנור.

גנור נולד למשפחה ותיקה מאוד בארץ, שראשיתה בצפת, ואחרי רעש האדמה הגדול בעיר עברה ליפו. הוריו, דוד ורוזה מזרחי, הם ממייסדי אחוזת בית ושמותיהם חקוקים על האנדרטה לבוני תל אביב.

אל הפיניקים, להם הקדיש שבעים שנות חיים, הגיע בדרך מפתיעה. כשלמד רפואה בז'נבה, פגש במקרה ספיץ' טרפיסט, מומחה לדיבור. פגישה קריטית. גנור סבל מבעייה: קולו לא התחלף בגיל ההתבגרות והיה קול גבוה, נשיי. המומחה לדיבור הציע לו תרגיל: פתח את הרדיו בקולי קולות – וקרא מספר בקול רם שיגבר על הרדיו. אלפי שנים לפניו עשה דמוסתנס היוני, בכיר הנואמים, תרגיל דומה – אך קולו לא גבר על רדיו (שטרם נולד...) אלא על רעש גלי הים.

ואכן, תוך יומיים קיבל גנור קול של גבר. הסטודנט לרפואה החל לתהות על יכולת הדיבור ומהות הקול, התעמק בספרי פונטיקה וגילה כי הפיניקים הם שהמציאו את הא"ב הפונטי, המבוסס על הברות. עד אז היו כתב יתדות או הירוגליפים עם א"ב של תמונות. הרודוטוס, אבי ההיסטוריונים, מספר כי את הא"ב הפיניקי הביא ליון ימאי פיניקי בשם קדמוס. כנראה הביא חרוז בפיניקית. היוונים ודאי לא הבינו את המלים אבל למדו את החרוז בעל פה.

 מאז שנת 1950 עבד גנור על מאות מקורות אודות הפיניקים, עם של יורדי ים אמיצים שישבו בצור וצידון, כיום הלבנון, מומחים לבניית אניות (ומקדשים – למשל בירושלים), ממציאי הזכוכית ונודעים בצביעת ארגמן ובאריגה צבעונית. הוא לא היה, כמובן, החלוץ במחקר הפיניקי – פרופסור טור-סיני למשל, כבר קנה לו אז שם במחקר הזה – אך נסים גנור חיפש דרך פיניקית משלו. הוא ראה כי לשני העמים השמיים, הפיניקים הקדומים והעברים הקדומים, כתב דומה מאד – במימצאים ארכיאולוגים כמעט וקיימת זהות בין שני הכתבים – וניסה לחקור אם אכן נלמד הכתב באותה תקופה בצורת שיר. מהפונטיקה עבר בין היתר לתאריך של יציאת מצרים ולפועל "להוריש": בספר שמות נאמר שיהושע "לא הוריש את יושבי צור וצידון". מקובל ש"להוריש" פרושו לתת בירושה, אך גנור מצא מקורות בתנ"ך לפיהם ל"הוריש" פרושו להוריד ראשים, להרוג. לדעתו, יהושע אמנם לא "הוריד ראשים" לפיניקים אבל אין זה אומר שלא כבש אותם.

ב-1974 פרסם רופא הילדים וההיסטוריון החובב את מחקרו בספר עם מפות, תצלומים, ציורים ו-21 דפי ביבליוגרפיה – "מי היו הפיניקים?" – מסקנתו: הפיניקים ועם ישראל חד הם. למען האמת, מסקנה שאינה מקובלת על רוב החוקרים המקצועיים.

גנור תירגם את ספרו לאנגלית וחלם שהספר יגיע לעולם הרחב. החלום התגשם בנסיבות טראגיות. מספרים בניו: "ביולי 2009 קבלנו את האבחנה שאבא חולה בסרטן בלבלב והחלטנו להדפיס את הספר האנגלי." תוך חודש וחצי אכן הודפס הספר וב-21 באוגוסט 2009 נערכה השקתו בבית התנ"ך. באו להשקה כל ידידיו ומוקיריו, שרובם ידעו שזה המפגש האחרון עם מעריץ הפיניקים. עתה נפטר, בן 87.

* * *

דורון גיסין

סוס חמור ומשיח [לא בא]

דיבתי הרעה נעזרת בשירותיו הטובים של בעל האשגר האינטרנטי, מר סופר נידח. זה שעולה שעת רצון מלפניו, מביא את דברי הנלוזים ומציגם לקוראים. לעיתים אני מקבל תגובות באמצעות העיתון ואין מאושר ממני באותה שעה. לכן יותר משמחתי כאשר נצר למשפחת שמואלביץ, מוטי שמואלי [הגדול], להבדיל מבן-דודו מוטי [הקטן], הניח לפתחי מספר אנקדוטות שמרכיבות את חלק מזיכרון משפחתו. ואני בדרכי מודה לו על כך.

בסיפור הבא יגלה מוטי איך אני מתעלל בחומרים המגיעים אליי והופכם בדרכי שלי למשהו אחר. מי שיאשים אותי בנטייה לקשור אירועים היסטוריים לדמויות בנות ימינו עושה זאת באחריותי המליאה.

מי לא יתכווץ ליבו מקנאה וצרות עין למראה סוסו המדהים של בן המלך. מקצה זנבו המסורק והמעוצב ועד קצה חוטמו הרוטט לא היה בכל רחבי הממלכה סוס אביר ויפה כל כך. רעמתו הכהה ליטפה את צווארו המקושת, והרסן הנוצץ ומושכות המשי הקלועות היו רק תחילתו של מלבוש האוכף המבריק מטיפוח ומצחצוח. המרדעות מעשה אומן היו חובקות את בטנו המתוחה וכולן מעשה רקמה דמשקאית שגדילי זהב היו נעים בה עם כל תזוזה. אכן ראוי היה להיות סוסו של נסיך. מדי יום היו סייסי המלך משקים אותו במי מעיין צוננים, ממלאים את אבוסו בגרעיני חיטה בלולים בפיסות חרובים נוטפי דבש ותפוחים עסיסיים ותלתן קצור טרי. מדי יום הוחלף הקש ביצועו בקש טרי. לא היה דבר שנחסך ממנו ולא היה פרט אחד שלא טופל מיד.

על מנת שאכן כל הדברים יקרו היה מי ששילם על כך בעבודה קשה בחומר ולבנים. היה זה חמור בן חמורים שכל כולו לשרת את הסוס. עוד בטרם עלות השחר טרח ונטפה זיעתו לשאת כדים מלאים במי מעיין זכים. הקש הצואה מיצועו של הסוס הועמס על גבו ונלקח לשמש לדשן בשדות. שקים מלאים בחיטה שברו את גבו ואם, לא די בכך היו חובטים בו נאמנה אם העז לנשנש איזה תפוח שנתגלגל באבק. כל יומו עבודת פרך לשירותו של הסוס.

לעת ערב היה, כושל על ארבעתיו, מתכנס בפינת האורווה ופיו מלא בטרוניות על חוסר מזלו. הסוס לא נשאר אדיש לסבלו של החמור אך לא היה בידו להושיעו ולכן הסתפק בתמיכה מוראלית. היה מנסה לנחמו במילים רכות ובהבטחות לעתיד טוב יותר. והחמור המסכן היה נרדם מעייפות, יאוש ושעמום.

יום אחד אמר הסוס לחמור שיש לו הוכחה ניצחת לעתידו של החמור – הרי לכולי עלמא ידוע שממשיח, כשיבוא – ירכב על חמור ולא על סוס.

על זה ענה לו החמור: "יש רק פגם אחד קטן בדבריך. משיח יש רק אחד – חמורים יש הרבה."

* * *

יהודה דרורי

קצין וג'נטלמן ו... אידיוט מושלם

הלשונות הרעות מוושינגטון מטפטפות לאחרונה רעל נגדנו בסגנון הידוע של: "היהודים אשמים."

תרדו מהתמונה הקטנה של "שיחות שלום בינינו ובין הרשות הפלשתינאית שאו-טו-טו יתחילו" (כביכול), ותחפשו רק את "התירוץ" האמריקאי להשתלחות נגדנו, ואנחנו זוכרים את התירוצים לפתיחת האינתיפאדות (עליית אריק שרון להר-הבית... או בגלל פתיחת מערות הכותל...) – עכשיו בא התירוץ של מימשל אובמה להשתלח בנו, והוא – ההכרזה על בניית דירות במזרח ירושלים, בשכונה יהודית...

צאו וראו (כמו שאמר נתניהו) – 42 שנה אנו בונים בירושלים, ובכל ירושלים, ולא קרה דבר. אז מה פתאום עכשיו ?

מי שאינו שטחי במחשבתו – שיישא עיניו מזרחה ויראה כיצד מימשלו של אובמה מתבוסס בבוץ האפגני, העיראקי והפקיסטאני – ואז גם יבין שהם היו חייבים למצוא גורם חיצוני להאשים אותו במחדלי המימשל בכלל ושל מערכת הביטחון האמריקאית בפרט. ואת מי יאשימו? את עצמם? ( וכי לשם מה אנחנו קיימים? ...)

לחיזוק טענותיהם נגדנו הם מביאים את דבריו של מפקד הלוחמים שם [גנרל דייוויד פטראוס], שכשל, איזה קצין וג'נטלמן, בוגר ווסט-פוינט, כזה המוכיח לעינינו בורות מוחלטת בכל הקשור להבנת המרקם הפסיכולוגי/ החברתי/ התרבותי של האוייב בו הוא נלחם.

הקצין הזה קובע כי בראש מעייניו של כל טרוריסט ערבי, איראני, עיראקי, אפגאני או פקיסטאני, הנלחם באמריקאים – נמצא שחרור פלסטין מזרועות הישראלים. לכן תמיכת ארה"ב בישראל מעמידה אותה גם-כן כאוייב, ולכן, כך הוא מסביר, יש למוסלמים עוז-הלחימה לפגוע בכוחותיו (העדיפים!) ולמנוע ממנו ניצחון... חד וחלק... מצאת תירוץ... עכשיו לך תקבל עוד מדלייה.

אם זה לא היה עצוב, ממש עצוב... היינו יכולים לצחוק. יחזור נא הגנרל הנכבד הזה לדברים שאמר בן-לאדן אחרי פיצוץ מגדלי התאומים וישמע ממנו שאל-קעאידה נוצרה לפגוע ולחסל את כל הכופרים (נוצרים, יהודים הינדים וכיו"ב) פלסטין לא הוזכרה... אנגליה וספרד, שאינן תומכות של מדינת ישראל , גם הן חטפו טרור מאל-קעאידה (ואפילו באלי...)

אמנם מדי פעם בן-לאדן זורק את המילה פלסטין, כי זהו ריטואל הכרחי לכל מוסלמי שיעי או סוני אשר לגביו, נוכחות היהודים במזרח התיכון בכלל, והקמת מדינת ישראל בפרט, הינה המכה הגדולה ביותר שהוכו המוסלמים מאז גורשו בבושת פנים מאדמת אירופה. הם רוצים למחות את הבושה הזו, וכמו שאומר אחמדינג'אד: "למחוק את מדינת ישראל!"

ידוע לכל כי מה ש"מחמם" את המוסלמים זה הקונפליקט הסוני-שיעי – אז מה אנחנו קשורים לכישלונות האמריקאים במאבקם בציר הרשע?

נחזור להתחלה ונדגיש שוב כי זה קשור לכך שחבורת אובמה-קלינטון מחפשת שעיר לעזאזל לכל כישלונותיהם במדיניות פנים וחוץ, ונוח להם להאשים בקלונם את מדינת ישראל. אגב, עוד לא ראינו כמעט כלום. הם ינסו עוד טריקים. הם אפילו יעלו מחדש את נושא פולארד. אבל זיכרו גם כי הממשל הזה מונהג על-ידי אדם שהתחנך ברוח איסלאמית (ואף התפאר בכך בנאומו המפורסם בקהיר) וגם עבר שנים חינוך אנטישמי בכנסייה שלו. הוא לא מסוגל כיום להעביר חוקים בקונגרס ובתיסכולו הוא עלול לנסות לפגוע בנו, לכן עלינו לחשוף אותו ולהיאבק בו...

ויותר מכך, עלינו לצאת למסע הסברה בקרב יהודי ארצות-הברית כדי שיבינו את מהות האנטישמיות המודרנית של המימשל האמריקני כיום, כדי שגם הם יוכלו לפעול נגדו ולהשפיע. והם באמת יכולים להשפיע, בעיקר אם יבינו את גודל הסכנה של מדיניות מימשל קלינטון-אובמה כיום כלפי מדינת ישראל, כי הם בתור...

* * *

יחיעם פדן, עוז אלמוג

שפעם אחת היה שיל"ר גיליי"ף

הי אהוד,

האם תוכל לשאול את עוז אלמוג מה הם ראשי התבות בדבריו של עגנון –

שפעם אחת היה שיל"ר גיליי"ף בעיר ונתחבאו כל ישראל בבתיהם

תודה!

יחיעם פדן

היי אהוד,

אינני מומחה לעגנון ואין לי מושג מה ראשי התיבות הללו. אני יודע רק שמדובר באיזה פוגרום (זה מתוך הסיפור "בלבב הימים"). שלחתי שאילתה לחבר שלי ואם תהיה לו תשובה אעביר אותה.

דש

עוז אלמוג

חברי ענה לי כך:

המילים כתובות בראשי תיבות כי הן מילים בלע"ז, וזאת דרכו של ש"י עגנון – לכתוב מילים אלה בראשי תיבות. ראה עמוד תק"ה – "שנהר טונ"א נופל לים..."

המילה טונ"א – בר"ת, טונ"א – זאת הדנייפר.

ד"ש

עוז

עוד אני כותב לך את המכתב האחרון וקיבלתי הסבר אחר בתכלית, מחבר אחר בתכלית:

שילער = בית ספר = שולע = בית ספר באידיש

גילוייף = כנראה מרוצה -מלשון לויפן, ריצה באידיש,

ולסיכום: "מרוצת הסטודנטים" – הפוגרום (פרעות קבועות) שהיו הסטודנטים עורכים בחד מחגי הנוצרים, אולי בסיום שנת הלימודים.

ד"ש

עוז

היי אהוד,

אני עקשן ואוהב אתגרים אינטלקטואלים. לכן סוף כל סוף השגתי את התשובה המלאה. אנא שלח אותה ליחיעם. הוא ימצא אותה בלינק הבא:

http://www.jewishencyclopedia.com/view.jsp?artid=374&letter=S

ד"ש חמה

עוז

* * *

 משה ברק / מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ

פרק כ"ד. לוּנִית במקום צימר

"צימר" זה בגרמנית "חדר" בדירה, שבעליו הסבו אותו ללינה מסחרית מזדמנת.

"הדלפונים" והקיבוצניקים שרצו בשנות ה-50 לטייל בחו"ל, גילו שניתן לקנות מכונית משומשת, לטייל בה שבועות מספר, ולבסוף למכור אותה אפילו לטיילים ישראלים חדשים, וכך לנסוע בזיל הזול. במכונית יכלו למצוא מלונות נידחים זולים. כך גילו בשווייץ ובגרמניה את ה"צימר" שזה בגרמנית "חדר" ללינת לילה בבית, בו פוגשים מקומיים מקרוב. המטיילים הפרטיים אימצו לינה כזו בהמוניהם.

ה"צימר" חדר לעברית בהיגויו הגרמני, ולא "זימר" ZIMMER כפי שנקרא באנגלית שהיכרנו. אלה חדרו ורבו בישראל. רשמית נקראו "חדרי אירוח", אך הם שמרו על שמם "צימר", שלא קשור ל"צמר" (צאן) עברי. אם כי מאפשר הגדרת טיב: "צימר טוב" – מעון צמרת ואילו "צימר רע" – מצמרר.

אין מקום לקרוא "צימר" לחדר אירוח, כי כיום אין הוא בישראל "חדר", אלא "דירת לינה" קטנה פחות או יותר. אני מציע את השם "לונית" מהשורש "לון" כמו "דוגית" מהשורש "דוג". ברבים "לוניות".

גבת

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת חמישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 4

מיד ארזתי כל חפציי המעטים, נשקתי למזוזה והסתלקתי באוטובוס הראשון, ואפילו לא נעלתי את דלת חדרי הריק. את עַלִי לא ראיתי. זו לא היתה שעת המשמרת שלו. ואני משערת לעצמי כי אם לא סיפרו לו בקבלה על היעדרי, חמק בשעה הקבועה בלילה אל חדרי בעד הדלת הלא-נעולה, פושט מכנסיו השחורים עם מותניית-המשי בעלת הקפלים, ללא תחתונים, ואם מצא את המיטה ריקה וסיפק תאוותו במזרון ובריח סדיניי, או הבהיל באברו הגדול משנתה איזו משתתפת בסמינר להכרת היהדות – זאת לא ידעתי בטרם נתפרסמה הפרשה בעיתון. – כי מאז הלילותיים שהזדיינתי עימו עד שורשי-נשמתי, לא שבתי לראותו אי פעם, אף כי חוששתני שתוצאות רבות וחשובות היו לכך על מהלך חיי ועתידי –

סנופי נקבר בנחלת-יצחק וחלקתו עלתה הון עתק. עוד בחייו שילם עבורה. אימא ואני הסתרנו מבטינו מאחורי משקפי-שמש כהים אך רק עיניה האדימו; היו שם בניו של אפרם, יונתן וגבריאל פאר-גורל, נרדה בתו – ואין זה נכון כלל שדוקטור נֵרְדָה גרילפארצר-גלילי מן הפקולטה לפילוסופיה, ירקה בפרצופי וכינתה אותי בשם "נימפומאנית!" ו"רוצחת!" – מה שכן נכון הוא שהתווכחה עם עבדקן אחד מחברא-קדישא שעה שהתעקשה להשמיע מעל גבי רשמקול-נייד גדול על קברו הטרי של סנופי, בצל הברושים, ולפי בקשתו, לדבריה, עוד בחייו – את התמונה האחרונה מתוך האופרה "דון ג'יובאני" של מוצארט – ונכנעה רק לאחר שהופיעו ובאו לעזרת הקדישאי שני עבדקנים בכירים מאותה חברא ורמזו שעם רצונו האחרון שכזה אולי המנוח לא היה כלל יהודי ויהא צורך להעביר קבורת כבוד גופתו למקום אחר? וכך לא שמענו, בצל הברושים, את הקומנדאטורה, ואפרם לא הורד שאולה לקול זעקתו האחרונה של דון ג'יובאני אלא היה עליו להסתפק בחזן ובאל מלא רחמים –

והיו שם כלותיו, נכדיו וכל משפחתו העניפה, ואפילו ורדה, אשתו הראשונה, שנישאה לדוקטור מכס צוצקינר בועלי הראשון, שנמצא גם הוא בין ההולכים אחר מיטת המת. אפילו חמיאל גילרמן, אביו וכל משפחת אשתו, כולם עשירים כקורח, היו נוכחים וכמובן דודי דוקטור דולפי הרמוטק, שכחש מאוד אחרי הניתוח שבו הוציאו גידול ממאיר מבטנו. בקיצור, זו היתה לווייה מפוארת לאבא חורג – הרבה יותר גדולה מזו שהיתה לאבי האמיתי, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה. ורק שלא היה ברור בדיוק איפה יושבים שבעה על אפרם – בדירתו שחלק עם אימי או אצל אחד מבניו? לבסוף ישבו בביתה, לא יותר מדי זמן, כי לא חשו בנוח, היחסים בינה לבינם לא היו חמימים במיוחד. ואותי שנאו. בייחוד דוקטור נרדה, אלופת ההפגנות נגד, הקיצור – כשקרא לי עורך-הדין זולטר וגינור, אבא של גדעון, למשרדו, ובישר לי כי נתעשרתי – נפל עליי הדבר בהפתעה גמורה. מתברר שסנופי זכר לי חסד חסדיי ומאחר שלא עלה בידו לפקוד אותי בחייו, פקד אותי בצוואתו והוריש לי כמה אלפי דולארים וזאת נוסף על הדירה שאותה רשם על שמי עוד בחייו.

אבא של גדעון היה נחמד אליי מאוד-מאוד וכנראה לא ידע דבר על ניסיונו של גדעון להשכיבני על שולחן היו"ר בתור עוזרת-אישית כאשר נסע היו"ר לארגנטינה. הוא אמר שגדעון מצליח מאוד ויש המנבאים כי לא ירחק היום ויזכה להיות שר בממשלה. ההתנקשות בחייו רק חיזקה את מעמדו הציבורי. ואז הפתיע אותי ואמר, "לילך, יש לי אלייך בקשה לא שגרתית – "

"בקשה?" צחקתי במבוכה לנוכח החיוך המתוק שבו דבק בי מבטו, "מה אני אוכל לעזור לך?"

נזכרתי בטענות-כלפיו של כלתו-לשעבר, רוני, שהתגרשה מגדעון תוך שערורייה שהושתקה בתשלום נכבד, כך סיפר לי בשעתו סנופי, חברו של זולטר. מה טענה? לא חשוב. עכשיו היא חיה עם אלישע גילרמן, שאומנם נתפס, כפי שנתפרסם בעיתונים, בהעלמת מאתיים אלף דולאר מע"מ אך יצא בשלום, ולמרות שנכלל ברשימת בעלי הפקדונות הממוספרים, בשוויץ, לא הצליחו לשבור אותו ולהביא עדות-מסייעת חותכת נגדו; ומספרים כי משני החוקרים במחלקה הכלכלית של המשטרה, שטיפלו בו – האחד קיבל התקף-לב והשני פרש למערופיה פרטית. אלישע התפרסם גם כשנפצע כאשר זרקו את הפצצה בהיכל-התרבות בעת השמעת "אאידה" בקונצרט הפילהרמונית עם זמרים-אורחים ממילאנו, וזאת כפעולת-מחאה נגד "התרבות האשכנזית השלטת"! – כפי שהסבירה במרירות נינט עזגד כשרואיינה בתוכניתו של רם עברון בטלוויזיה – "צריך היה להעלות את האופרה בסגנון המוסיקה המצרי-מקורי של עדות-המזרח או שלא להעלותה כלל!" – רוני עלתה בשעתה הון-עתק לגדעון, זאת אומרת לזולטר, לצורך האישפוזים שלה, מדי פעם, אחרי התמוטטיות-העצבים, וזאת עוד כשהיתה נשואה, אבל אלישע לא עוזב אותה, יפהפייה שכמותה! – למרות שמצבה הנפשי ממשיך להיות מעורער ודמותה הצהבהבת נשקפת אלינו, בבגד-ים משגע ובאלכסון, מעל סככות-הפרסומת המוארות של תחנות-האוטובוסים, ויש שבגללה עושים בהן חורים.

"אפרם זיכרונו-לברכה סיפר לי הכול, עוד כשהעביר את הדירה על שמך. הוא היה ידידי הטוב. לילך, הקשיבי – חשבתי, הלא אפשר בלי הסתבכויות טפשיות שכאלה עם אימא שלך, אלא ביישוב-הדעת – להציע לך הסדר הרבה יותר נדיב, וכמובן חשאי לגמרי. פעם בחודש, לכל היותר פעמיים, אבוא לבקר אותך, אצלך? – בשעות העבודה – שלי, כמובן, כי במועדים אחרים אשתי לא תיתן לי להתפרפר – "

כשאבא של גדעון אמר – להתפרפר, ראיתי בדימיוני פרפרים צונחים על קרחתו ומנפנפים שם בכנפיהם הלבנות כתלתלי ליצן עצוב בקרקס.

לא ידעתי איך מסרבים לו בלי להעליבו, מה עוד שהוא מחזיק בידו את גורל ירושתי היחידה – צוצקינר מעריץ כפות-רגליי ותומכי מעת לעת – בוודאי לא ישאיר לי כלום שהרי בעולם-הבא לא יגעו עוד בהונותיי באברו אלא אם כן יום אחד אגיע גם אני אליו ואשב על ברכיו – בגיהינום! – לא. למה? דווקא בגן-עדן. ומאימי, סמוכה אני ובטוחה – יישארו לי רק חובות וסחבות.

"בואי, אתן לך מקדמה, במזומן," הפציר בי אבא של גדעון, ולהפתעתי פתח בפניי דלת, שהתמזגה בצבע ציפוי-הקיר, ונתגלה חדרון מהודר ונוח, שנועד כנראה למנוחתו ולכספתו. על הקירות היו תמונות שמן יקרות, כמו גם במשרד המהודר. הוא הוליכני אל החלון, ממנו נשקפה תל-אביב פרושה כעל כף-היד, הים, הבתים, השדרות, המכוניות, כמו ממעוף אווירון. ובעודי מתבוננת החוצה, זז מעט הצידה – כדי לפתוח את הכספת הנסתרת, חשבתי – אך בִּמְקום פתח את אחוריי, לאחר שהרים את שמלתי, שלבשתי במיוחד לכבוד הזמנתי למשרדו – הפעם שמעתי להצעת אימי אף כי לרוב העדפתי מכנסיים או סרבל ג'ינס שכך גם היה לי קל יותר לשוטט על אופניי ז"ל בעיר.

"מה זה עלה על דעתך, אבא של גדעון?" שאלתי אותו בלי להסב את ראשי לאחור וגם פחדתי לזוז כי לא ידעתי איך עושים זאת בלי להעליב אותו; ושאלתי את עצמי אם גם רוני כלתו מצאה עצמה, בשעתה, בדיוק כאן ובמצב הזה. הוא החזיק במותניי היטב ובעוד רגע חשתי – כזרימת המכוניות בנקיקי הרחובות למטה, את זרימת אברו הרופס אל מול קורי הבד של תחתונייי הדקים, כמין התאספות של רפרפת קרושה.

"ככה זה אצל מבוגרים," התנצל, מתנשם בעורפי, מדיף ריח מי-גילוח אנגליים וחושש לומר את המילה – זקנים.

נתמלאתי גועל והתחלתי להקיא. איני יודעת מה קרה לי. זה כמה ימים שבחילות פוקדות אותי, בעיקר בבקרים. אני חושבת שהיקאתי שם, מבעד לחלון, על מחצית הרחוב, ואלמלא החזיק אותי אבא של גדעון באחוריי, הייתי ודאי עפה כבר למטה. למרבה הזוועה הצליח, בכל זאת, להרטיב אותי בתנובת זרעו המעטה. ולאחר ששטפתי את פי ורחצתי פניי בקיטון צר, בכיור שבו משתמשות ודאי כל הזונזונות שלו, הושיט לי בחיוך, והוא נקי ומסודר להחריד, אפילו עניבתו לא זזה – גיליון של עיתון-ערב, כדי לעטוף את התחתונים שהייתי מוכרחה לפשוט. ידי כבר היתה מושטת להטיח אותם על קרקפתו החלקה ולמרחם היטב פעם ופעמיים, כשלפתע צדה את עיני כותרת-פנימית בעיתון, שסחטה ממני קריאת תימהון, וכך היה כתוב:

"בן מיעוטים אנס מרצֶה בסמינר להכרת היהדות!"

כותברת מישנה:

"במלון אחינועם היזרעאלית בעפולה."

נתיישבתי לי לרוחב הספה ופרשתי את העיתון על ברכיי, ברגליים מורמות, כמנהגי, וקראתי כי בן-מיעוטים צעיר מאחד הכפרים בגליל, העובד כמלצר במלון אחינועם היזרעאלית בעפולה, הושם לפני שבועיים במעצר משטרתי באשמת תקיפה על רקע מיני. סיפור המעשה הותר לפירסום רק עתה:

כשעה לאחר חצות הלילה חדר בן-המיעוטים בעד הדלת הלא-נעולה, לחדרו של המרצֶה, ששמו נאסר לפירסום, ואשר שהה במלון במסגרת הסמינר להכרת היהדות. מסיבה בלתי ברורה הגיע בן-המיעוטים, ערום, למיטתו של המרצה, והחל מחבקו ומנשק אותו ותוקפו על רקע מיני. כשהתעורר המרצה בצעקות – ברח בן-המיעוטים, שהוא עדיין קטין, ונתפס בידי אנשי-השירות של המלון כשהוא יחף וכתונת בלבד על מערומיו. כל ניסיונות החקירה המשטרתית לברר את הסיבה למעשהו – נתקלו בחומה אטומה של שתיקה. סבורים כי יש לעניין קשר לדברי ביקורת מסויימים, על רקע לאומי, שהשמיע המרצה יום קודם לכן במסגרת הסמינר להכרת היהדות. בן-המיעוטים נחקר אם יש לו קשר לאירגון עויין כלשהו, ובני-משפחתו טוענים כי החוקרים ניסו להוציא מפיו הודאה בכוח. אין שחר לידיעות כי למרצה היו נטיות למישכב-זכר. והכתבה מסתיימת בהברקת-רגע של העיתונאי המקומי, האמון כנראה על דיווח שנון ממגרשי-הספורט בעמק, "רגזה עפולה: תחת מרצֶה כי ייבעל!"

עלִי המסכן! – הרהרתי.

ורק אז הבחנתי כי כל אותו זמן שהייתי שקועה בקריאה עמד עורך-הדין המבריק זולטר וגינור והסתכל בעיון אל בין רגליי המורמות, כאילו פותצ'יק שלי היה מוצג משפטי נדיר וחשוב לחקירה. כמעט שיכולתי לחוש את נגיעת מבטו, או אולי היה זה רק איוורור-יתר שדיגדג לי.

פוּיה. איך הוא לא מתבייש?

"אימא של גדעון חולה מאוד, כבר הרבה שנים," התנצל לפתע, "מה מצאת פתאום בעיתון של אתמול?"

"שטויות," אמרתי וקמתי, "אוּישׁ, כבר אין לעיתונים במה למלא את דפיהם – אונס בעפולה!" ועטפתי את התחתונים בגיליון תוך כדי כך שאני מקפידה שלא להרטיב את הקטע על עלי.

"זאת תמונה של שמואל בק," הצביע בגאווה לעבר תמונת-שמן של אגסים שהיתה תלוייה על הקיר. "אני מקווה שעוד ניפגש – " החזיק בידי וביקש ללוות אותי. אך אני נותרתי נטועה במקומי, וכך נשמטה ידו.

"עכשיו המקדמה – "

"אבל לילך, עוד לא הוצא אפילו צו-ירושה! – עוד לא פירסמו הודעה בעיתון על העיזבון! – זה לוקח ארבעה-חמישה חודשים לפחות. קראתי לך כדי להודיע לך על הכתוב בצוואה – "

"המקדמה – "

"אבל – "

"אותי לא מעניין שום דבר," נופפתי כלאחר-יד בחבילה העטופה בנייר-העיתון, שכתם לח ומכוער עלה בה, "אתה קראת לי לקבל מקדמה – "

הוא חייך, מכחכח בגרונו, כמתכוון להתנצל על הרמז.

"במזומן!" – הרמתי קולי.

הוא הרצין. רגע ארוך תקע בי מבט, הו! הו! הו! – זה מבטו המפורסם של עורך-הדין זולטר וגינור, המבלבל עדים ונאשמים על דוכן בית-המשפט, ומאדיר את שמו בעיתונים, ואני – הישרתי מבטי אליו חזרה, מניחה לו לקרוא בעיניי ככל שיחפוץ, איום – או הבטחה להתמסרות מלאה בעתיד. מצידי, שישק לי! – אבל בדולארים! –

"או.קי." אמר. "אתן לך מקדמה. אבל הדבר הזה צריך להישאר סוד, בינינו, כי אסור לי עדיין לגעת בכספי העיזבון, ואני נותן לך מכספי הפרטי – "

ניגש לכספת, ביקש ממני להסתובב ולהביט בחלון החוצה, וכעבור רגעים אחדים קרא לי.

"אני לא מקבלת שקלים," אמרתי לו, "הבטחת דולארים."

"מדובר על שווה-ערך, בשקלים, לדולארים – אלה התקנות!"

"אתה יכול לנגב עם התקנות," התרגזתי. "אמרת את הסכום בדולארים, והדגשת – במזומן!"

נאנח. הוציא צרור אחר ממגירה גדושה בכספת, וספר על ידי שטרות של מאה בסכום אשר מכמה טעמים מובנים אני מעדיפה שלא לנקוב בו. וכך יצאתי ממשרדו בלי תחתונים, עדיין חיוורת, טעם חמוץ בפה – ועשירה למדי!

באתי הביתה. ארזתי מזוודה של בגדים כהים וחולצות ארוכות שרוול, והחלטתי לנסוע לירושלים, לישיבת אור-בלבנה, אל הרב בִּילָאר, סליחה – בִּילָאד. אני תמיד מתבלבלת כשאני כותבת את שמו. "גברת תוגתי מתחננת שתבואי אליהם," צילצל הטלפון. אימא שלי! – "לפחות תשלחי לה את השירים שחיים כתב לך בשנים האחרונות, היא מבקשת! מגיע לאישה שרגליה נתפסחו במחנות, לא?"

"אין לי זמן, אני נוסעת."

"לאן?"

"לירושלים. החלטתי להיות דתייה!"

"אוֹי וֵי!" התחילה לבכות לי, "אוֹי וֵי, לילכצ'יק, את יצאת מדעתך! לא די שאפרם המסכן בדיוק מת לי עכשיו ועכשיו גם את מסתלקת ממני אל המיסיונרים האלה – "

"אימא!" אמרת לי, "אל תכני אותם ככה, הם לא מיסיונרים והאושר שבלהיות יהודי הוא החיפוש אחר האמת. ובכלל – מה זה רע אם אני אתחתן עם אברך נחמד ויהיו לי הרבה ילדים קטנים עם פיאלאך ותוכלי לפעמים לבור לבקר אותנו אבל לא בחולצות הנוראות שלך שבהן את נראית, תסלחי לי, כמו זונה בלה – "

"זונה? תקראי לאימא שלך זונה? קודם החבר שלך מת מהמחלה של התחת ועכשיו את נהיית לי יהודייה כשרה פתאום – "

לא תיארתי לי שהיא יודעת טוב כל כך מה היה לתוגתי המסכן.

"ואל תחשבי ששכחתי מה עשית אַת לזיכרונו-לברכה אפרם! צדֶקֶת גדולה שכמוך! הלא הרגת אותו בזה שהסתובבת חצי-ערומה בבית, שלא לדבר על אז... על אז... שדחף את האף שלו ב... ב... אני-לא-רוצה-להגיד מה מגעיל שלך! הלא מאז לא חזר אל עצמו אפילו יום אחד! המסכן! מי הם הרבנים האלה שאת נוסעת אליהם. תגידי, תגידי לי, כי אני רוצה להתקשר אליהם ולהגיד להם איזו מין קוּרְבֵה את... קורבה... קורבה..."

ושוב יללות, ובכיות, ואיומים, "מיד אני באה אלייך, אל תסעי! את הורגת את אימא שלך, הלא את אף פעם לא ידעת להגיד לא לגבר שחשק בך, כבר מן המורה אורן שישבת לו על הברכיים והכניס אותך להריון, את – עם חצי תל-אביב! בושה... האושר שבלהיות יהודי! – הלא את שקרנית פתולוגית, פאנטאזיורית! – אותי את לא מרמה, לילכצ'יק, אני יודעת שאת רקובה לגמרי כי את הבת שלי, בעוונותיי הרבים, או וֵי, אני מתעלפת... תבואי מיד! תראי מה עשית לי! כן, כן, מה עשיתם לי! את, ואבא שלך, ואפרם הטיפש... וכשאני אמות יהיה לך טוב, לילכצ'יק, תעשי חגיגה על קברי... עם שביס... וקפלט... ושרוולים ארוכים... וגרביים ארוכות... ותריסר נכדים שלא יראו את סבתא שלהם לעולם... לעולם..."

וניתקה את השיחה. בוכה. לא נפלתי בפח ולא נסעתי אליה. להיפך. נפרדתי מדובי וקופל'ה שלי, שהשארתי אותם על המיטה המסודרת, נשקתי למזוזה ומיד יצאתי מן הדירה, בטרם תגיע היא אליי, וליתר ביטחון טמנתי במזוודה גם את המעטפה עם השירים של תוגתי, כי ידעתי שתחטט בחפציי כשתיכנס, במפתח שלה, לחפש אצלי דולארים בטמפונים.

בדרך לתחנת האוטובוס, את מי אני פוגשת? רוני הפסיכית, אשתו-לשעבר של גדעון, עם שיער הפלאטינה שלה והעכוזיים המתנודדים על עקבים גבוהים, כאילו ירדה ממודעת-הפרסומת-המוארת שלה לבגדי-ים על תחנות-האוטובוסים.

"מה זה את לא על האופניים, לילכצ'יק?" היא שואלת אותי, ואני רואה שהסקרנות אוכלת אותה כשהיא מגניבה מבט למזוודה שאני נושאת בידי.

מה זה שאת לא מאושפזת? – רציתי לענות לה אבל חסתי עליה בראותי את אצבעותיה קמוטות-העור רועדות בהיסטריה כבושה של עודף-ניקוטין.

"יש לי סמינר בירושלים," אמרתי.

"אוֹהוֹהוֹ," התפלאה, "רק אל תגידי לי שאת חוזרת בתשובה?"

"אני?"

ושתינו צחקנו.

"מה דעתך לשבת לשתות כוס-קפה לפני הנסיעה?"

הסכמתי.

עלינו לבית-קפה חדש בגבעת היל, מול המצבה לזבר החיילים הבריטיים שחצו את הירקון במלחמת העולם הראשונה. "אלישע במילואים," אמרה רוני, "בגדה הצפונית או המערבית, עוד לא התקשר להגיד בדיוק. מה את נראית ירוקה כל כך? חדלת ללכת לבריכה? אולי את רוצה לעלות אליי אחר-כך? יש לי כמה בגדי-ים, הכי חדישים, שקיבלתי מהדוגמנות, בתענוג – תוכלי למדוד, גם עציונה לקחה אצלי אחד, לקחה בחצי מחיר – "

"לא, תודה." אמרתי. "פשוט היקאתי קודם."

"מה יש לך, את חולה?"

וכל הזמן עישנה. שתיתי קפה-בחלב. עשיתי חשבון, כבר עברו שש שעות מאז הבשר של וגינור. וסיפרתי לה איך זולטר ניסה להתעסק איתי, אבל בלי הפרק על חלקי בירושה. למה שתקנא?

מתברר שהיא מכירה טוב מאוד את הקיטון המשרדי, והתמונות של בק, והחלון. יש לה אפילו הקלטה-סמוייה וזה עזר לה מאוד במשפט הגירושין. הציל אותה אז עורך-הדין עזרא דופברג, אבא של דינה. אבל היא לא תסלח להם לעולם, לווגינורים, מפני שאחר-כך היתה מאושפזת תקופה ארוכה, בגלל הרעלת ניקוטין, והכריחו אותה גם לעשות הפלה ומאז היא לא יכולה ללדת.

"אבל אל תגלי זאת לאף אחד," ביקשתי ממנה כששמעתי איך היא מפטפטת על אודות זולטר. "נשבעת לי?"

"נשבעת! מותק – אני עם הווגינורים האלה גמרתי. – אבל איך אפשר לחיות בעולם כזה, ללא אהבה, לילך?" המשיכה פתאום בקול רעוד, ונגעה בידי, "הכול מסביב כל כך גס, אכזרי – "

"ללא אהבה?" – נבהלתי פן שוב יתמוטטו עצביה, ועניתי לה דבר ראשון שעלה בדעתי, "הרי כל פעם שמישהו מאיתנו אומר את המילה – אני, הוא אומר מילה של אהבה – כי העולם הזה מלא, שופע על גדותיו – אהבה עצמית!"

"אז את נוסעת לסמינר?"

"כן." משכתי ידי ממנה.

"איזה?"

"משהו בתיירות-פנים." אמרתי.

"רק תיזהרי מהדוסים – "

"את מספרת לי – "

מטומטמת.

וכך הגעתי לירושלים, לישיבת אור-בלבנה. הרב יצ"ח בילאד קיבל אותי בכבוד והשתתף בצערי על מות אבי החורג, ועל כך שהייתי צריכה לעזוב את הסמינר באמצע.

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

לקראת חג הפסח מומלצים ה"גוטמנים":

1. "הגדה" מסורתית של פסח

 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"

3. "בין חולות וכחול שמיים"

שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן

ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן בעברית וברוסית

לפני כ-30 שנה יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר. סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר לאהוד בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה.

הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את אהוד בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של נחום גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה נחום גוטמן צייר בשעתו. ישב אהוד בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורי יציאת מצרים מופלאים וצבעוניים של נחום גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.

כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בחנות הספרים החדשה שבאגף החדש במוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.

כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון גוטמן ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב אהוד בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות). למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד. בשנה האחרונה יצאה לאור מהדורה רוסית של אלבום גוטמן, שאינה נופלת באיכותה מהמקור העברי. מתנה יפה לקוראי רוסית בארץ וברוסיה.

[דבר המפרסם]

* * *

אסי דגני: הינו אשכנזי ולא אינו אשכנזי

אני מצטט מהערה של אהוד על רשימה של אוריה באר על הרומן של אהוד בן עזר "המחצבה":

מסיבה אולי דומה, "המחצבה" הוצא בשעתו מתוכנית לימודי הבחירה לתיכוניים, לאחר שהתברר שהמחבר אינו "אשכנזי", והרומאן הוצא גם מעבודת דוקטוראט על שלושה סופרים, אשר הכותבת שלה חשבה בטעות שאהוד בן עזר, כמו שמעון בלס וסמי מיכאל – הוא יוצא עיראק. [גיליון 527].

 נראה לי שהמילה "אינו" צריכה אולי להיות "הינו", כי למיטב ידיעתי המחבר הינו דווקא "אשכנזי" (במרכאות או בלעדיהן), ואולי המילה "התברר" צריכה לבוא במרכאות. אך ספק גדול אם הספר הוצא מתוכנית הלימודים בגלל שהמחבר אינו אשכנזי אלא דווקא משום שלא סמכו על אשכנזי המספר על חייהם של עולים מארצות ערב בשנותיה הראשונות של המדינה, על הרקע של הטלת ספק באותנטיות הכתוב, נוסח: "מה לו וליוצאי ארצות המזרח? מה הוא בכלל מבין בהם שהוא כותב על חייהם?"

חיים הזז כתב על חיי התימנים בארץ ישראל, ועוד בלשון עברית-תימנית מסוגננת ואותו לא פסלו על היותו אשכנזי.

המקרה המקביל המובא בהערה כדוגמה שנייה הוא דווקא סביר, שכן הרומן הוצא גם מעבודת הדוקטוראט בגלל טעות בכיוון ההפוך: חשבו בטעות שהוא יוצא עיראק, אבל הסתבר שהוא אינו יוצא עיראק, [וגם לא יוצא מצרַיִם או מרוקו או תוניס או פרס]; הוא כידוע יליד הארץ, נצר ליוצאי הונגריה מצד אחד, וליוצאי פולין מצד שני, לאמור: אשכנזי טהור. 

אסי דגני

אהוד: אתה צודק. בלהט הכתיבה טעיתי בין הינו לאינו.

* * *

יוסף חרמוני

חַרְצִיוֹת

בְּכָל שָנָה, בָּאָבִיב, מוּחָמָד, קַח אֶת אָחֶיךָ, אֶת סָמִירָה וְאֶת חָ'לִיל,

וְצֵא אִתָּם, נֶכְדִי, אֶל הַגְבָעוֹת הַיְרוּקוֹת אֲשֶר בַּדָרוֹם וּבַגָלִיל.

אַל תִשְעוּ אֶל הַפְּרָגִים הַמְשַוְעִים אָדוֹם; אַל תִפְנו לִסְגוֹל הַתוּרְמוּס,

אַל תְלַקְטוּ אֶת הַחוּבֶּזָה.

גְשוּ אֶל צִיבּוּרֵי הַחַרְצִיוֹת, הַצוֹעֲקִים עַל חֹרְבוֹת הַכְּפָרִים הַנְטוּשִים. צְאוּ

לְקָאדְרִיָה, לְזָרָעִין, לְאוּם-זֵינָאת, לְכָּרָאזֶה, לְקוּמְבֶּזָה.

בְּכָל שָנָה, בַּאָבִיב, מוּחָמָד, צֵא עִם חָ'לִיל וְסָמִירָה,

אֶל הַגְבָעוֹת שֶאֶת צִבְעָן הֵמִירוּ

לִצְהוֹב-חַרְצִיוֹת שֶיֵעָלֵם בִּן-חֹדֶש.

גְשוּ וְלַטְפוּ אֶת הַצָהוֹב הַזֶה. כִּרְעוּ וְחַבְּקוּ אֶת אַדְמַת-הַקֹדֶש.

בְּכָל שָנָה, בּאָבִיב, מוּחָמָד, צְאוּ, עֲלוּ אֶל הֶהָרִים

וְהַבִּיטוּ סְבִיבְכֶם: טְלָאֵי-הַחַרְצִיוֹת יָשוּבוּ וִיְנַמְרוּ אֶת הָאָרֶץ,

מְסַמְנִים עַל הַגְבָעוֹת וּבַאֳפָרִים

אֶת הַמַאֲהָלִים הַנְטוּשִים וְאֶת פִּגְרֵי הַמַזְרָעוֹת וְהַכְּפָרִים.

צְאוּ, צַעֲדוּ בַּמִשְעוֹל הַתָלוּל הַיוֹרֵד אֶל הַכְּפָר;

חַבְּקוּ אֶת הָאֲבָנִים שֶבֵּינֵיהֵן הַדִינָאמִיט דִבֵּר; נַשְקוּ אֶת הֶעָפָר.

מוּשוּ אֶת הָאֲדָמָה הַאֲפוֹרָה, אַדְמַת-הַחִירְבֶּה הַדְשֵנָה

אֲשֶר סָפְגָה אֵלֶיהַ אֶת גִלְלֵי-הַצֹאן וְהַבָּקָר וְאֶת

אֶפֶר-הַמְדוּרוֹת שֶל אֲבוֹתֵיכֶם, וְאֲחַר-כָּך אוֹתָם, שָנָה אֲחַר שָנָה.

עֶשֶֹר, וּמֵאָה שָנָה, וּשְלוֹש-מֵאוֹת, וָאֶלֶף,

יָנְקָה הָאֲדָמָה הַזוֹ אֶת אִמוֹתֵיכֶם

וְאֶת זֵעַת-אֲבוֹתֵיכֶם וְאֶת פִּרְשָם וְאֶת נְבִיחַת-הַכֶּלֶב

וְאֶת תְרוּעַת-הַתַרְנְגוֹל וְהַעִזִים הַלוֹחָכוֹת יָרוֹק וָשֶלֶף....

...וְאֲחַר-כָּך, מוּחָמָד, בָּאָבִיב, מוּחָמָד, – בִּצְוָאר כְּפָרֵינוּ בָּא הַחֵלֶף,

עֵת בַּדֶרֶך הַקָשָה, הַטַרְשִית,

בָּא נוֹשֵא הַדִינָמִיט,

וְגוֹרָלָם הוּכְרַע: לִבְרֹחַ, לִגְנֹחַ, לִצְנֹחַ. לְהַמִית.

עַל-כֵּן, בְּכָל שָנָה, מוּחָמָד, בְּכָל שָנָה, סָמִירָה וְחָ'לִיל,

צְאוּ אֶל הַגְבָעוֹת צְהוּבּוֹת-הַחַרְצִיוֹת

אֲשֶר בַּנֶגֶב, בַּגִלְבּוֹעַ, בַּכַּרְמֶל וּבַגָלִיל.

שָם אֲבוֹתֵיכֶם יוֹצְאִים לִקְרָאתְכֶם מִן הַאֲדָמָה בְּצָהֹב-כָּתֹם.

וְהָאָרֶץ, אָז, אַרְצָם הִיא.

עַד כְּלוֹת. עַד תוֹם.

*

לבן עזר שלום,

 כעת, עת החרציות, אני שולח מקאמה שכתבתי לפני כעשרים וחמש שנה. היא ראתה (כמדומני) אור באחד משבועוני התנועות הקיבוציות.

כדי לחסוך להייטנר הערה, אציין כי היא לא נכתבה משיקולים פוליטיים. כשכתבתיה, נמניתי עדיין על מצביעי "התחייה-צומת". מעט לפני כן אף הייתי דובר המפלגה הזו.

מהו המסר האופרטיבי שבמקאמה? זהו, שאין. זהו ביטוי לאופן שבו אני חווה את מלחמת 1948 תש"ח בעיניהם של אויבינו דאז, שותפינו בעתיד לחיים של השלמה הדדית, שהיא האפשרות היחידה לא להתאדות בצוותא.

מעט רקע, לעירונים שבין קוראי חב"ע: החרציות צובעות באביב רבים מהתילים העתיקים. אך הם מציינות באותה תקופה גם את מיקומם של רבים מהכפרים הערביים שחרבו ב-1948.

יוסף חרמוני

אהוד: העמדות הפוליטיות המבולבלות שלך בין "התחייה" לאש"ף מזכירות לי חברים שלי, חילוניים לחלוטין, שהיו מתווכחים איתי ברצינות ובלהט על כך שהיהדות האמיתית היא קיום המצוות, והם, כמייצגים בוויכוח את ההשקפה הדתית המחמירה – היו פוסלים מטעמה, במין תאווה משונה, את כל הוויית חיינו הלאומית, התרבותית וכמובן החילונית, גם זו שלהם-עצמם.

אני הפסקתי להתווכח איתם כי חבל לי על הזמן, ואני גם לא רוצה לגרום להם בדבריי המרגיזים התקפי-לב.

* * *

גלריה אנגל: דור המדבר

25.3-30.4.2010

"זוהי ארץ זועפת של פסגות מבוקעות, עמקים קרועים לגזרים ורקיע לוהט. כל דבר במדבר נראה כלוחם בכוחות ההרס. יש כאן מלחמה בין כוחות ומאבק לקיום, שאין כמוהו לפראות ולאכזריות בשום מקום אחר בטבע." (ואן דייק, המדבר).

התערוכה דור המדבר מציגה התייחסות בין-דורית של אמנים ישראליים לדימויי המדבר. אין ספק כי המדבר הישראלי סוחב על כתפיו מטען כבד – מצד אחד, יש בו פן מאיים, משום שהוא מסמל מטאפורה נופית של הנחשל ושל הלא-מפותח, ומצד שני, המדבר לעולם ייוותר כאלגוריה למסעו של היהודי הנודד, המחפש את דרכו בארץ לא זרועה ושוממת.

נדמה כי אמנים ישראליים מעולם לא פסקו מלעסוק במיתוס המדבר, והוא נותר רלוונטי מאי-פעם; החל מדור ראשון של אמנים, שנמשכו אל הקסם המדברי, שנתפש בעיניהם כאוריינטלי ויצרי; אל דור שני של אמנים, שגם כאשר ניסו לצאת מהפרובינציאליות הישראלית, עקבותיו של המדבר הישראלי נותרו בהם – האור, הצבעים, והניחוחות; ועד דור שלישי של אמנים שעדיין מחפש את דרכו במדבר הישראלי, ללא רגשי אשם וללא עול הקמת מדינה, זהו דור אשר לא חושש להציב את המדבר כסמל מייצג של הישראליות.

בתערוכה זו ננסה להציב קו מחבר בין שלושה דורות של אמנים ישראליים במדבר שבין המזרח למערב.

לפרטים נוספים: גלריה אנגל, גורדון 26 תל אביב, טלפון: 03-5225637

דוא"ל: info@engel-art.co.il

שעות פתיחה: ימי א'- ה' 10-20, ימי ו' וערבי חג 10-14

בחול המועד פסח הגלריה תהיה פתוחה כרגיל

* * *

"מזוית עינה" – הפנינג יצירה נשית

מיקום : בית הסופר קפלן 6 , תל אביב

יום שלישי, ח' בניסן תש"ע (23.3.10) בשעה: 19:00

ברכות: בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים

משוררות וסופרות: יערה בן דוד, אדיבה גפן , נולי עומר, ציפי שחרור, ענת זגורסקי שפילמן, מיכל דורון, לאה טרן, אורנה רב הון, אסתר אייזן, אסתי ג. חיים, אדלינה קליין , עדנה מיטווך- מלר, מלכה נתנזון, אסתר ויתקון, אורה עשהאל, וילהלמינה, אביבה גולן, דליה אלבלינג, אביטל קשת ועוד. ציירות ואמניות ויזואליות: אורנה אדורם ,יעל מרגלית , אילנה רביב , דרורית דרור, אירית לב , יהודית שץ, הדי ודעי, פרלה כהן, שרקה צבעוני, אורלי דרובל ועוד

אנאבל במופע אוריינטלי אקזוטי

איריס קליינמן – ריקוד – גברים יתקבלו בברכה

מנחה ומפיקה: דליס

כניסה: 20 ₪

* * *

גיליון 538 של המכתב העיתי, שיתפרסם ביום שני, 26.4.10 – יהיה מוקדש ליום הולדתה ה-116 של המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב. היא נולדה בפתח-תקווה ביום 25.4.1894. יובאו בגיליון לראשונה טקסטים של ראיונות ישנים עימה, וכן תוכנית רדיו על אודותיה בהשתתפות מרים ברנשטיין-כהן, חברתה בילדות בפתח-תקווה – שטרם פוענחו וטרם פורסמו, ורק הושמעו באופן חד-פעמי ברדיו לפני עשרות שנים. תהיה זו חגיגה לאוהבי שירתה!

* * *

בימת מופעי ספרות / תיאטרון צוותא

שִׁימְבּוֹרְסְקָה

מופע ספרות מיצירות ויסלבה שימבורסקה

המשוררת הפולנית בת זמננו, זוכת פרס נובל, ששיריה השנונים, החכמים, הרגישים והמובנים קוסמים לישראלים רבים כל כך. שימבורסקה איננה יהודייה אבל בין שיריה יש גם כאלה המתארים בכאב את גורל היהודים, אותו ראתה בנעוריה. היא גם ביקרה בישראל מיספר פעמים. בפולין האשימו אותה שהיא יהודייה, ועל כך היא ענתה במאמר: "למרבה הצער לא!"

בעריכת ובהנחיית מאיר עוזיאל

בהשתתפות: אודיה קורן, אסתי קוסוביצקי, תמר בן עמי, אילה זילברמן, איציק גבאי, רפי וייכרט.

משיריה המולחנים ישירו: ירונה כספי, אלכס בלסקי, יעל כפתורי

יום רביעי, כ"ג בניסן תש"ע, 7-4-2010, בשעה 21:00

בתיאטרון צוותא, רחוב אבן גבירול 30 תל אביב

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא 03-6950156

 מחיר 80 ₪ למקבלי הודעה זו 40 ₪ בלבד. נא לציין בקופה קוד 708

המופע הבא: "מגילות הזהב של איציק מאנגער", מיצירות איציק מאנגער, בעברית ויידיש בשיתוף ה"יידישפיל". יום שישי, ט' באייר תש"ע, 23-04-10 בשעה 13:00, בתיאטרון בית ציוני אמריקה, רחוב דניאל פריש 3 (פינת אבן גבירול)

תל אביב. להזמנת כרטיסים (אותו מחיר ואותו קוד הנחה): קופות "יידישפיל": 03-5254660

* * *

בגיליון 530 של ערב פסח, ב-29.3 – יתפרסם "כליל-החורש" – כליל סונטות חדש של יוסי גמזו, שכתב בשעתו בשם בדוי את כליל הסונטות המדהים

 "פעמוני עין כרם"!

* * *

לפיענוח ר"ת במכתבו של מרדכי בן חורין

עב"ס – על בסיס

אבאלולב"ה – אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה 

בברכה נאמנה

יוסי דה ליאון

פתח-תקווה

* * *

שלום למר בן עזר,

הגיל עושה את שלו, ואפילו שזה לא יכול להיות כי "הראייה שלי מצוינת" כבימי נעוריי, הרבה יותר קל לי כיום לקרוא את ספריך מעל המסך הגדול ומאיר העיניים של המחשב.
אודה לך לפיכך אם תשלח אלי את הקבצים של שני ספריך "המחצבה" ו"אנשי סדום".

תבורך, אתה זה שמביא לביתי משב רוח מעניין ומרתק פעמיים בשבוע.

יוסי אתר

גימלאי מאושר

* * *

אהוד שלום,

נתקלתי במקרה במכתב העיתי שאתה מפרסם, ונהניתי לקרוא אותו. כהרגלי אני שומע על דברים כאלה באיחור מסויים, אבל אשמח אם תוכל לצרף אותי לרשימת התפוצה. ובהזדמנות הזאת, שוב באיחור קל של כשלושים שנה, רציתי לומר לך שנהניתי מאוד לקרוא את "עופרית בלופרית". באותה תקופה קראתי ספרי ילדים לפי משקל, ו"עופרית" בלט ביניהם עד כדי כך, שלמרות היעלמותו המסתורית מהספרייה שלי, אני עדיין זוכר חלקים ממנו.

תודה

יונתן דורי

* * *

שמאי עציון: ר' אברהם-צבי זיסרמן-נעמני

לאהוד שלום,

אם למדת, אצל המורה זיסרמן-נעמני, את הפטרת שבת הגדול, אני מבין שבימים אלה יש לך יום הולדת.

מזל טוב וכל טוב.

המורה ר' אברהם-צבי זיסרמן-נעמני, היה אחד המדקדקים הגדולים. הוא אף הוציא לאור סידור עם כל הדקדוקים.

היה לי הכבוד ללמוד טעמי המקרא אצל בנו ר' אליעזר מנחם זיסרמן, כאשר אביו היה בוחן אותי.

שוב מז"ט

שמאי עציון

אהוד: אתה צודק, והיה לי הכבוד שיהיו לי ארבעה מועדים לימי הולדת. תחילה זה היה י"א בניסן תרצ"ו, 3 באפריל 1936, אחר-כך תיקן לי ללא רשותי פקיד דתי אלים של משרד הפנים בפתח-תקווה את התאריך לי' בניסן תרצ"ו, 2 באפריל 1936 – ושינה את הביוגראפיה שלי, אבל מאז אני חוגג את ארבעתם.

* * *

ברכות חמות לעמנואל בן עזר

נכדו של יהודה ראב בן עזר

במלאת לך שמונים ואחת שנים

כאילו רק אתמול נולדת

והכול עדיין שמור בזיכרונך!

* * *

בן דרור ימיני

שיתוק דמוקרטי

פורסם ב"מעריב" ב-19.3.10

שיח הזכויות מעניק לרדיקלים מהסוג של עזמי בשארה וראאד סלאח את השליטה ברחוב הערבי. השבוע [שעבר] היו אלה חסידי סלאח, איש החמאס בישראל, ולא תושבי ג'נין, שניסו להבעיר את השטח. זו לא היתה אינתיפאדה. אפילו לא מיני. הפעם זה לא התרומם. הרשות הפלסטינית, מי היה מאמין, עמדה במבחן. אלה לא ערביי השטחים שניסו להבעיר את השטח. ההמונים ברמאללה ובג'נין לא התרשמו מקריאות החמאס. זו ישראל שמתקשה לעמוד במבחן. אלה היו אנשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. החמאס יזם. מאות מערביי ישראל התייצבו לפעולה. הם הופכים לאיום הולך ומתגבר. אוטובוסים מהצפון ומריכוזי בדואים בדרום. ספק אם מדינת ישראל מסוגלת לעמוד מול הגל העכור הזה. חמאס בתוכנו, ואנחנו חסרי אונים.

כדי לצאת מהשיתוק צריך להכיר בעובדה שאנחנו בשיתוק. ובעיקר, צריך לדעת איך זה קרה. זה אולי יעזור לנו במציאת התרופה. לפני שנים רבות העבירה הכנסת את חוקי היסוד וכן חוקים נוספים, כמו חוק המפלגות, הקובעים כללי יסוד של מדינת ישראל. ישראל, כך קובעים חוקי היסוד, היא יהודית ודמוקרטית. חוק המפלגות הוסיף וקבע שרשימות או אישים התומכים בגזענות או מתנגדים לקיומה של ישראל כיהודית ודמוקרטית - פסולים מהתמודדות בבחירות.

פעם אחרי פעם פסלה ועדת הבחירות אישים ומפלגות, בדיוק בהתאם לחוק. כך נפסלו כהנא ועזמי בשארה וברוך מרזל. פעם אחרי פעם הפר בג"ץ את החוק, פסל את החלטות ועדת הבחירות, והכשיר את בשארה. רק את בשארה ודומיו. מרזל נפסל, וטוב שנפסל. גם תוספות חקיקה לא שינו כלום. בג"ץ חשב שהוא מחזק את הדמוקרטיה. כוונה ראויה. בפועל, בג"ץ חיסל את המנגנון החיסוני של הרעיון הציוני. החלטות בג"ץ לא גרמו להכרת תודה על נפלאות הדמוקרטיה. להפך. הסרת הריסונים נתנה אור ירוק לרדיקליזציה. זה בוודאי לא היה הגורם היחידי. הרי מדובר במערכת חובקת עולם של תעמולה, אירגונים לא ממשלתיים ותקציבי עתק מכנסיות, ממדינות אירופה והאיחוד האירופי. פה ושם, באיוולתנו, גם תקציבי מדינה שסייעו לתעמולה העוינת.

עכשיו אנחנו מול שוקת שבורה. מי שלא פסל את בשארה, מקבל עכשיו את נציג החמאס, ראאד סלאח. זה לא חשוב מה אומר החוק על מחרחר המדון הזה, או על פעולות ההסתה שלו ושל פעיליו ברחבי ישראל. משום שהחוק הוא אות מתה. אם בשארה קיבל הכשר, אז גם סלאח רשאי לפעול כרצונו. וכל ניסיון לעצור את האיש הזה יתקבל בקריאות קרב על "הפרת זכויות יסוד". הרי המימון לשוללי עצם קיומה של מדינת ישראל מגיע מגופים מכובדים, כולל האיחוד האירופי [והקרן לישראל חדשה. – אב"ע]. ומי שיוצא להגנתם הוא, למשל, בוז'י הרצוג. בשם הדמוקרטיה כמובן. לא, אין שום קשר רעיוני בין הרצוג לסלאח. אלא ש"שיח הזכויות" מאחד אותם. הרצוג ודומיו מתכוונים לתפארת מדינת ישראל ולחיזוק הדמוקרטיה. בשארה וסלאח מתכוונים לחיסול אותה מדינה.

עכשיו הם ודומיהם קובעים לנו את סדר היום. תושבי השטחים לא הגיעו בהמוניהם למחאה. הרי הרשות הפלסטינית נוקטת יד קשה כלפי החמאס. אבל חסידי בשארה וסלאח, זה לאומן ערבי, וזה איסלאמיסט מהאחים המוסלמים, מצליחים לגייס מפגינים. הרשות כבר יודעת שמדובר באנשים מסוכנים. בישראל הם פועלים בחסות הדמוקרטיה.

רגע, רגע, אנחנו לא רוצים להיות כמו הרשות הפלסטינית. אנחנו דמוקרטיה בנוסח מערבי. אכן כן. ולכן, אנחנו צריכים ללמוד מאירופה. האם יש מקום לפעילות פוליטית מהסוג המתועב, שחותר תחת הדמוקרטיה, או רוצה לשנות את אופי המדינה? ובכן, ביהמ"ש העליון לזכויות אדם באירופה כבר דן בשאלה דומה, כאשר מפלגת הרווחה האסלאמית נפסלה על ידי ביהמ"ש החוקתי של תורכיה. ההחלטה היתה חד-משמעית. מי שאינו מקבל את כללי המשחק – אינו זכאי להגנה של כללי המשחק. לא עוד שימוש בזכויות דמוקרטיות לצורך חיסול הדמוקרטיה. בהמשך הצליחו האיסלאמיסטים להתחפש לדמוקרטים. ארדואן, שהיה באותה מפלגה שנפסלה, חזר עם מפלגה אחרת ותפס את השלטון. הדמוקרטיה המתגוננת נכשלה. תורכיה עלולה להפוך למדינה איסלאמיסטית. פעם אפשר היה לעצור את התהליך. עכשיו כבר מאוחר.

תהליך דומה קרה בישראל. באמצע שנות השישים הוקמה מפלגה ששללה את זכות הקיום של מדינת ישראל. לא היה אז שום חוק שהסמיך את בג"ץ. ולמרות זאת, בג"ץ פסל את הרשימה (פרשת ירדור). בשתי פרשות (ניימן) צומצמה אותה הלכה. הכנסת הוסיפה את סעיף 7א לחוק הכנסת, שמטיל איסור על מפלגות גזעניות או כאלה השוללות את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זה לא עזר. הפעם היה שם אהרן ברק כדי לרמוס את החוק. ושוב התקבל תיקון לחקיקה, באופן שמחדד את האיסור. ושוב זה לא עזר. ברק הבהיר שהוא בעל הבית. ולעזאזל עם החוק.

ערביי ישראל זכאים לשוויון (לא כולל זכות שיבה במסווה של נישואים). במקום שוויון לרוב הוענקו זכויות למיעוט הרדיקלי. בשארה, עד שנחשף, וסלאח החמאסניק, הם המודל. הגיע הזמן להפוך את הפירמידה. שוויון לרוב, ריסונים לחתרנים ולמסיתים. כל זמן שזה לא קורה, ישראל כולה, על ערבייה ויהודיה, משלמת בריבית דריבית. פעם אחרי פעם מתברר ששופטים עלולים להיות מסוכנים. משום שהפסיקה מתוצרת שיח הזכויות לא סייעה לערביי ישראל. היא גרמה לתוצאה הפוכה. הקצנה. והקצנה, אם מישהו לא שם לב, היא אחת הסיבות לכך שאין סיכוי שיהיה שוויון.

כדאי להבהיר עוד משהו. זה לא מקרי שגזענות והתנגדות לזכות היהודים למדינה מצויות במסגרת אחת, בחקיקה העוסקת בנושא. משום שיש מכנה משותף של שלילת זכויות. אנטי-ציונות היא גזענות. משום שהציונות אינה שוללת את זכות הפלסטינים להגדרה עצמית במדינתם. אבל האנט-ציונות שוללת זכות דומה מיהודים. רק מיהודים.

ישראל אינה לבדה במערכה הזאת. בריטניה וצרפת מתמודדות עם תופעות דומות בדרכים שונות. גם שם יש רדיקליזציה, למרות שאין כיבוש ואין התנחלויות בתוככי אוכלוסייה מוסלמית. בריטניה בחרה בדרך פייסנית להחריד. האסכולה הדאובנדית, שהיא הגרסה ההודית-פקיסטנית לאסכולה הווהאבית, שולטת בחמישים אחוז מהמסגדים. קרנות סעודיות מממנות מרכזי לימוד אסלאמיים באוניברסיטאות מובילות. התוצאה כבר ידועה. יותר ויותר בני נוער מוסלמים מצטרפים לקבוצות רדיקליות כמו "המוהג'ירין", גרסה בריטית לזרם של סלאח.

בצרפת, לעומת זאת, אימאמים מסיתים נלקחים היישר לפתחו של המטוס הראשון שמוביל אותם למדינה שממנה הגיעו. בלי בג"ץ ובלי בצלם. הרדיקליזציה בצרפת הרבה יותר נמוכה. נכון, זה נובע גם מסיבות אחרות, כמו האופי השפוי יותר של האיסלאם בצפון אפריקה לעומת הכיוון שאליו נוטים מוסלמים שמקורם בפקיסטן ובאפגניסטן. הטרגדיה הגדולה היא שמדינות כמו בריטניה, שבדיה, הולנד וישראל – שבויות במקסם השווא של רב-תרבותיות ושיח הזכויות, עם או בלי כפייה שיפוטית. בכל המדינות הללו יש רוב יציב וברור של מוסלמים שומרי חוק, אנשים עובדים וחסרי כל אוריינטציה רדיקלית. הבעיה היא ששיח הזכויות אינו דואג לרוב הזה. הוא דואג למיעוט הרדיקלי. הוא מקדם אותו. עזמי בשארה היה יקיר השמאל הישראלי, כולל יקיר הקרן החדשה [לישראל], בדיוק כשם שטארק רמדאן הוא יקיר השמאל האירופי. שניהם מוכרים את אותה סחורה אנטי-ציונית על סף האנטישמית. שניהם זוכים לכבוד וליקר. אלא שהם לא הפתרון. הם הבעייה. בצרפת העז סרקוזי לצאת נגד רמדאן ולהעמיד אותו במקומו. בבריטניה זכה רמדאן לכבוד מלכים. בצרפת אין סיכוי לראות נשים עטויות בורקה או ניקאב. לונדון הולכת להפוך למכה.

יש קשר ישיר בין שיח הזכויות וגישה רב-תרבותית לבין ניכור וגזענות. העמדות הגזעניות של בני נוער, כפי שבאו לידי ביטוי בסקר משבוע שעבר, אינן למרות שיח הזכויות. להפך. ככל ששיח הזכויות מזיז את הגבולות ומתיר ביטויים אנטי-ישראלים וגזעניים, כך גוברת הסלידה מערבים. מי ששומע הרצאה של סלאח לפני תא הסטודנטים הערבים באוניברסיטת תל-אביב, לא הופך לפחות גזען. כך שמי שתומך בזכותו של סלאח מעודד גזענות. בג"ץ וקהילת הזכויות רצו לברך. הם הובילו לתוצאה הפוכה.

האם אפשר להחזיר את הגלגל לאחור? לא ברור. מה שברור הוא, שצריך לשנות כיוון. יד הרבה יותר קשה כלפי המסיתים. היענות הרבה יותר גדולה לדרישות המוצדקות לשוויון. אלא שאין מקום לאופטימיות. מחנה הזכויות ידאג ליורשי בשארה, יגן עליהם ויממן אותם. כולנו, ערבים ויהודים, נשלם את מחיר הדמוקרטיה המשותקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מצד אחד: "התביעה הצבאית מערערת על עונשו ה"קל" של הקצין שהיכה פלסטינים והגישה ערעור על ההחלטה שלא להטיל עונש מאסר נוסף על סגן אדם מלול, שהורשע בתקיפת פלסטינים בפעילות מבצעית. כמו כן, התביעה הצבאית דורשת להורידו לדרגת טוראי. מנגד, סנגורו, עורך הדין שמי כהן, מתכוון להגיש ערעור על עצם ההרשעה.

מצד שני: "קבוצה של לוחמים מגדוד שמשון טעו שלשום [17.3] במהלך אימון ריצה, נקלעו לשטח פלסטיני בחברון והוכו על-ידי המון משולהב. [בנס נמנעו מעשי לינץ' בחיילים. – אב"ע] – – – בחטיבה המרחבית יהודה ובחטיבת כפיר, שאליה כפוף גדוד שמשון, פתחו בתחקיר מקיף של האירוע. בין היתר ייבדק מדוע החיילים לא נשאו איתם מספיק כלי-נשק ומדוע החייל שכן היה חמוש לא ביצע ירי כנדרש. ביישוב היהודי בחברון סיפרו אתמול [18.3], כי אחת הסיבות שבגללן חשש החייל להשתמש בנשקו היא מפני שלפני כשבועיים הועמדו לדין שני חיילים, שירו באוויר כאשר נקלעו למצוקה בחברון."

הידד לפרקליטות! ככה אתם הורסים את צה"ל והופכים לפראייר כל צעיר ישראלי שהולך לשירות קרבי ולא מחפש סיבות להשתמט! – ההתנהגות השתמטנית של החייל נושא הנשק בחברון – היא פועל-יוצא מהרשעתו השערורייתית של סגן אדם מלול!

אתם, הפרקליטות הצבאית הצבועה, בהשראה של בית המשפט העליון או בפחד ממנו – לוקחים חלק נורא בהרס המוטיבציה של חיילי צה"ל להילחם, ואפילו להגן על עצמם – וכך יוצא שבשעת מיבחן החיילים שלנו ניראים דבילים ואילו אתם, בסרסכם אותם – מְסַכְּנים את קיומה של מדינת ישראל בתוך מרחב עויין, השואף להשמידה בכל האופנים ואינו מוגבל על ידי שום חוקים מוסריים ומשפטיים – וגם צוחק לכם בפנים על הטמטום שלכם!

אילו שפטו את הלוחמים הנועזים ורבי-התושייה של ההגנה, המחתרות והפלמ"ח לפי קני-המידה המופרכים של היום – רובם היו מודחים ויושבים בכלא עשרות שנים, וספק אם היה נותר מישהו, בייחוד מהמפקדים, שיילחם וגם ייהרג במלחמת השחרור!

* העיתונות והטלוויזיה מלאים במתכוני-בשר. רצינו לומר שצורת ההכנה הכי אהובה עלינו בבשר היא קציצות בקר בסגנון מיטבחה של אימא במושבה. בשר אדום טחון, ביצה טרייה, שום כתוש, מלח, פלפל שחור ופרורי לחם או פרוסת לחם או חלה מושרים במים, סחוטים ומעוכים לתוך הבלילה. ויש שמוסיפים גם פתיתי בצל יבש חתוך דק.

אבל עוד יותר מהקציצות עצמן אנחנו אוהבים לנגב בחתיכות לחם או חלה את המחבת לאחר שהוצאו הקציצות, ולטעום עם השמן גם את פרורי הקציצות המטוגנים-היטב עד כדי השחמה!

ובמה מנגבים בפסח? – בעייה. אולי לוקחים קצת חמץ מהחבילות לחיילים שעוכבו במשרדי היחידות הצה"ליות במשך כל ימי החג.

* האין גבול לטמטום? – "מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, המבקר ברמאללה, אמר כי 'בניית התנחלויות מסכלת את המאמצים לשלום.' לדבריו, על ישראל ליזום מהלכים לשיפור מצבם של הפלסטינים על מנת ליצור תנאים שיאפשרו הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.'" ["הארץ" אונליין, 20.3]. – בטח, רק זאת הבעייה. מהפלסטינים לא נדרש כלום! הם עכשיו על תקן של צדיקים בעולם שאפילו "תשע-אחד-עשר" לא רק שלא פיכח אותו לגבי הטרור האיסלאמי העולמי והפלסטיני, אלא הופך אותנו לַאשמים בטרור הזה משום שאנחנו לא מוכנים שהטרור הערבי נוסח עזה ישכון על גבול חדרה-נתניה-פתח-תקווה-ירושלים!

איזה עולם מושחת! הכה ביהודים והצל את המדינה! ואל תאשימו רק את ביבי ואפילו לא רק את ליברמן הביריון – הם רק תואנה להפקיר את ישראל לגורלה – לטובת המוסלמים והפלסטינים, וכל זאת מבית מדרשו של אובמה – שבינתיים ימשיך להגן מפני אנטישמיות על ה"יהודונים" שלו – אלה המצביעים והתורמים העשירים שלו במפלגה הדמוקראטית בארה"ב!

אנחנו מקווים שאם מישהו מהקוראים שלנו יש לו מהלכים בעיתונות האמריקאית – הוא ימצא דרך לתרגם ולפרסם את דברינו גם שם!

* נודע לנו כי אחדות מרשתות שיווק המזון הגדולות נכנעו לדרישת הרבנות הראשית והוציאו מלוח המחירים במחשבי הקופות שלהן את כל מוצרי החמץ למשך כל תקופת הפסח. כלומר, גם אם השחיל מישהו, ואפילו הוא לא נימול – יד למדפים המכוסים בנייר, ושלף משם דברי חמץ כגון אטריות או בצק עלים או כל מוצר אחר שאין עליו חותמת "כשר לפסח" – הקונה לא יוכל לשלם עבורם בקופה כי היא צונזרה באופן ממוחשב!

אנחנו קוראים בזה לכל צרכני המזון בעלי המצפון להחרים את הרשתות הנוהגות כך, ולקנות בתקופת הפסח וגם לאחריה את צרכי המזון שלהם רק ברשתות שאינן נכנעות לרבנות הראשית או שאין להן כל דין ודברים עימה, דוגמת "טיב טעם", "מזרע" או "אביב", כן ירבו.

* הומצאה תוכנת מחשב שכותבת באופן אוטומאטי 95% מהמאמרים בעיתון "הארץ" תחת שמות שונים של חבורת המשתתפים הקבועה. רק המאמרים של מישה ארנס וישראל הראל נכתבים לבד, אבל גם הם חוזרים על עצמם ומשתמשים כמעט באותן מילים ממש.

* "כוח צה"ל מגדוד נחשון שעסק באבטחת חריש פלסטינים הותקף על-ידי קילשונים. זוהי התקרית החמורה השנייה באזור תוך יממה. כוח צה"ל הרג היום [ראשון, 21.3] שני פלסטינים ליד שכם, לאחר שתקפו חיילים וניסו לדקור אותם. על פי פרטים ראשוניים, חיילים מגדוד החי"ר נחשון, שעסקו במשימות של אבטחת פעולות חריש של פלסטינים מדרום להתנחלות איתמר, הותקפו בידי שני פלסטינים חמושים בקלשונים. לפי החיילים, הפלסטינים נורו למוות. לכוח צה"ל לא היו נפגעים בתקרית. זוהי התקרית החמורה השנייה באזור תוך פחות מיממה.

אתמול [20.3] נהרגו שני צעירים פלסטינים בעימות עם כוח אחר של גדוד נחשון, סמוך לכפר עראק בורין, מדרום לשכם. על פי הידוע, החיילים השתמשו באמצעים לפיזור הפגנות נגד המפגינים הפלסטינים. אחד ההרוגים נפצע אנושות בבטנו מקליע גומי ומת בבית החולים. הצעיר השני נפצע בראשו מקליע גומי, פונה גם הוא לשכם ומת היום מפצעיו." [עמוס הראל. "הארץ און-ליין", 21.3].

הילארי: "האִם קילשונים הם האסכַּלה [גריל] הפולחנית שעליה צולים המוסלמים שוחרי השלום בחגיהם, על גחלים של נרגילות, המבורגרים של בשר הקרויים בשם קבאב – ואחר כך מוצצים אותם כמו זרגים בבית הלבן? אתם רואים, אני לומדת את המצב במזרח התיכון ואת ארחות חיי הערבים האציליים."

ברק חוסיין: "אנחנו לא ביקשנו מהפלסטינים להשתמש בקילשונים כי הדבר מנוגד למסורת האיסלמית הסובלנית שעליה התחנכתי במצוות אבי החורג במדרסה באינדונזיה."

גנרל דייוויד פטראוס: "כאשר בעזרתנו הפלסטינים יגיעו בקלשוניהם לרחובות תל-אביב וישפדו את היהודיות היפות החצופות זקופות השדיים שהיגרו אליה מרוסיה, אלה אשר נפשם של חיילי המורעבים מינית כלתה אליהן למטרות זיון – ישתפר מאוד לטובה יחסם של המוסלמים לצבא ארה"ב והם יפסיקו לשחוט ולפוצץ לנו את החיילים שלנו."

פרקליטוּת צה"ל: "נחקור את התקריות החמורות ואם יימצאו החיילים אשמים הם יישפטו במלוא חומרת הדין על ידי שופטות שהתמחו בקרבות פא"פ בהדמיית מחשב או שבעליהן משתמשים בקלשון ובכדורי גומי כדי לדגדג אותן בבית הסתרים."

הנשיא שמעון פרס: "אני רואה מזרח תיכון חדש לפי החזון של וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות, ובקלשוניהם ירימו בִּרננה בובות-קש-וגבבא במרכז פרס לשלום."

יו"ר הרשות הפלסטינית ונשיא מדינת פלסטין יאסר עראפת ז"ל בצוואתו המוקלטת, אחרי שהישראלים הרעילו אותו עם תולעים ירוקות שיוצאות מהמעיים של חולֵי כשל חיסוני נרכש: "יופי של קלשונים. באמת יופי. נתקע אותם לילדים היהודים בתחת וגם לסוהא יַחְרַבּ בֵּיתַה, גנָבה!"

* לסגן שר הבריאות [שר שאינו קיים] יעקב ליצמן, שא ברכה: ינעמו לך שחיקי העצמות בקברי המתים של עובדי הכוכבים והמזלות בפלשת על פני רפואתם וביטחונם של אזרחים ישראליים החיים תחת איום הרקטות של הטרור הפלסטיני מרצועת עזה, ונזקקים בדחיפות לחדרי מיון-חירום מוגנים בבית החולים ברזילי באשקלון. אתה והמנוולים של החמאס הנכם בעלי ברית קטלנית לשפיכת דם יהודים, וממשלת ישראל בקלונה נעשתה בת ערובה להתנהגות הטמאה שלכם! דמינו בראשיכם, ובגן עדן לא תהיה מנוחתכם!

* * *

"אגדה בחולות" – תסריט ובימוי יעקב גרוס

למי שעדיין לא ראה, ולמי שרוצה לראות שוב, אני מצרף הזמנה להקרנה אחרונה של סרטי: "אגדה בחולות", מבטים על תל-אביב הקטנה ב-4 העשורים הראשוני להתהוותה. מוסיקה מקורית: נחום היימן, קריינות: מושיק טימור, אורך הסרט: 100 דקות.

הסרט יוצג בסינמטק תל-אביב בשבת -27 למרץ בשעה 13:00.

המעוניינים להשתתף מתבקשים לאשר בדוא"ל חוזר תוך ציון מספר ושמות המשתתפים.

ניתן להעביר הזמנה זו לידידיכם. yakgross@zahav.net.il

הסרט "אגדה בחולות" מציג, במלאת לתל אביב 100 שנים, את 40 השנים המכוננות בחיי השכונה שהפכה לעיר. סיפורה ההיסטורי של תל-אביב תועד באמצעות מצלמות הראינוע והקולנוע החל מימיה הראשונים. הסרט מתחקה אחר התפתחותה של העיר הנבנית מול חולות יפו. מייסדיה בוניה ואנשי התרבות הרבים שהתיישבו בה, בימים שקשה היה להאמין שניתן יהיה להגשים את החלום הציוני. בסרט משולבים קטעים מסרטי ארכיון מאוסף ארכיון שפילברג ומאוסף סינמטק ירושלים וכן קטעי סרטים נדירים שנחשפים בסרט זה לראשונה ממקורות בארץ ובחו"ל.

יעקב גרוס

* * *

קישור לכתב העת הספרותי אורות

http://www.orot-books.com/orot

* * *

צוותא מגישה

קבלת שבת 23/4/10

יום שישי ט' באייר תש"ע בשעה 11:00

ליאת רגב, מגישת "עוד מעט שבת" ברשת ב'

תארח בצוותא, לקבלת השבת, את:

הרב ד"ר בני לאו אשר ידבר על פרשת השבוע, פרשת "אחרי מות".

משה הנגבי – הפרשן המשפטי של קול ישראל אשר ישוחח על הפרשיות שמסעירות את המדינה.

ד"ר ענת גרנית הכהן תשוחח על תערוכה חדשה המוצגת במוזיאון ארץ ישראל – "אשה עבריה אל הדגל" – על נשים לוחמות בשורות הצבא הבריטי.

אלוף בן – הפרשן המדיני של עיתון "הארץ", על תובנות מדיניות ועל אביו, אריה סיון – זוכה פרס ישראל.

לציון 40 שנים למותה של לאה גולדברג נשוחח עם גדעון טיקוצקי על הרומן הגנוז שלה. שירה פרבר בקטע ממונודרמה על לאה גולדברג.

אורח כבוד: אריה סיון – חתן פרס ישראל לשירה תש"ע

שירה: נתן סלור, חני דינור, פסנתר: רמי הראל

עריכה: ליאת רגב ונילי שחור

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא טל. 6950156, מחיר מוזל עבור קוראינו 45 ש"ח במקום 60 ש"ח. יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההנחות.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,205 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מיספר הכניסות לאתר

החל מ-29 בינואר 2010 עד 21 במרס 2010

הוא 3,580– והן בוצעו בידי 2,751 גולשים

פילוח הכניסות –  3,337 מישראל, 141 מארה"ב, 8 מגרמניה, 16 ממצרים, 8 מבריטניה,

5 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 4 מהרשות הפלסטינית, 5 מהולנד, 4  מערב הסעודית, 4 מבלגיה, 8 מקנדה, 3 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 3 מבולגריה, 3 מצרפת,  3 מאוסטריה,

 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה,  והשאר כניסות בודדות (1-2) מפיליפינים, רומניה, דרום-אפריקה, טורקיה, ארגנטינה, רוסיה, ברזיל, תימן, פולין, סין, סוריה ובחריין.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,023 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,220 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל