הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 897

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' בטבת תשע"ד, 5 בדצמבר 2013

עם צרופת סיפורו של יוסי גמזו: נס חנוּכּה של מאסטרו וילי מאנסבּאך

וצילום של מיכה בר-עם כאיור לשירו של יוסי גמזו חֲנֻכִּיָּה מִתַּרְמִילֵי פְּגָזִים בְּאֶרֶץ גֹּשֶן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: 1. מבט לשלוש חצרות. [ציטוט]. 2. ישראל בעוד 10 שנים, זווית ביטחונית. [ציטוט]. // ספר בשבוע, תום אדיסמן על "מסעותיי עם נשים". // יונתן גורל: שִׁיר מַעֲלִית. // נעמן כהן: הקמת מפלגה חדשה מפלגת "פועלי ציון". // אלמוג עוז: על אפליית הדרוזים. // נתי מלאכי: מַצָּב אִי-זוּגִי. // יהודה דרורי: יורה לעצמו ברגל... // מיכאל מעוז: זו תרומה וזה שכרה? // אורי הייטנר: 1. גם כי תרבו תפילה, אינני שומע. 2. צרור הערות 4.12.13. // משה כהן: הנדון: שועלים קטנים. // אהוד בן עזר: מהן הרעות המטומטמות של החוק החדש להגנת הסופר והספר בישראל? // דורון בקל-איילון: ההנחה שנוח לא להניח. // מרדכי בן חורין: שלום לכבוד נשיא איראן חסן רוחאני! // חדשות ממיסדר אבירי מרק הכרוב, שרגא רבין: בורשט חמיצת כרוב, צמחוני. // אופירה רהט: עליית הביאליסטוקאים, התאריך שגוי. תשובת אהוד בן עזר .// רות ירדני כץ:  טרטוריה-חבה. // מתי דוד: אבו מאזן: פארטנר אמיתי או משענת קנה רצוץ? // אהוד בן עזר: מהי מידת האמת ההיסטורית בבלדה של יורם טהר-לב? // תקוה וינשטוק: מחרוזת ענבר ממצרים. // ד"ר מרדכי ניסן: ייסוד הממלכה ההאשמית של ירדן, אזכור היסטורי וסיכוי מדיני. // עמוס אריכא: התנהלות חזירית בקיסריה. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק רביעי, "אוי, הלחם שלך מזויין!" צהלה מֶלָנְכּוֹלִי. // ממקורות הש"י.
 

* * *

עמוס גלבוע

1. מבט לשלוש חצרות

בשלושת השבועות האחרונים הייתי בווייטנאם. מדינה בדרום מזרח אסיה, ידועת מלחמות, שהתפרסמה בעולם בגלל "מלחמת וייטנאם" (1960-1973).  מנקודת התצפית במדינה זאת אני רוצה להעלות 3 נקודות.

ראשית "לחצר הקטנה שלנו". בעיתון החדשות בשפה האנגלית בבירה האנוי, מתנוססת בעמוד הראשון תמונה גדולה של בתים, והכותרת אומרת בערך כך: ישראל בונה אלפי  בתים חדשים ב"טריטוריה הפלסטינית". בכתבה עצמה מצוטטים גורמים בינלאומיים שונים המגנים את הבניה. ופתאום אתה מבין איזה נזק הסברתי אדיר  גורמת לנו הבניה הווירטואלית "בשטחים" וההכרזות הפומביות הנלוות לה. כאן, בהאנוי כמו בסייגון, אתה מבין בצורה הכי מוחשית איזה טמטום מדיני טמון בהכרזות הבניה. שום רווח, שום בניה ב"שטחי מולדת". וייטנאם אינה אירופה. כאן אין אנטישמיות, כאן לא יודעים מה זה תנ"ך ומה זה יהדות. ככל שלמדתי ישראל נתפסת ע"י הוייטנאמים המשכילים כמדינה  מאוד חכמה , וכמדינה לוחמת.  אז למה לבוא ולהראות לכל העולם כי ישנם מקרים בהם החוכמה היא מאתנו והלאה? אי אפשר להבין, זה מעציב.

ועכשיו לחצר גדולה יותר. "במצעד  האיוולת", ספרה המפורסם ביותר של ברברה טוכמן, תופסת מלחמת וייטנאם  את המקום המכובד ביותר: האיוולת של הממשל האמריקאי. הרשימה ארוכה מאוד. למשל, אמונות שגויות הבנויות על תקוות ולא על נתוני מציאות; התעלמות שיטתית מעובדות ואירועים המראים שהאמונה אינה נכונה. "והשגיאה הגדולה ביותר", כותבת טוכמן, "היתה  שלא העריכו כראוי  את המחוייבות של צפון וייטנאם להשגת מטרת-העל שלה. המוטיבציות של האויב הווייטנאמי היו חסרות במכלול השיקולים של האמריקאים, ולכן וושינגטון יכלה להתעלם מכל עדות על הלהט הלאומי הוייטנאמי... להתעלם מיכולתם הצבאית של הווייטנאמים בניצחונם על הצרפתים." כללו של דבר המדיניות האמריקאית בוייטנאם הייתה בנויה על אשליות.

מה שמטריד הוא שקשה שלא להשתחרר מהרושם  שהאיוולת האמריקאים במדיניות החוץ המשיכה במצעדה, והדוגמה הבולטת ביותר היתה כאשר ממשל הנשיא קרטר הניח לבעל בריתו השח הפרסי להתמוטט וליפול, מתוך אמונה שחומייני הוא רפורמיסט שיעלה את איראן על פסי החופש. והשאלה הגדולה היא: האם גם בכל המדיניות האמריקאית כיום מול איראן אנו עדים למצעד איוולת של אשליות,של אמונות מוטעות, של התעלמות מעובדות המקלקלות את האשליה? 

יהי אשר יהי, דבר עובדתי אחד ראוי לזכור: בתחילת 1973 נחתם "הסכם שלום" בין ארצות הברית לבין צפון וייטנאם, שעיקרו היה פינוי כל הכוחות האמריקאים מווייטנאם, והבטחת קיומה של מדינת דרום וייטנאם. קיסינג'ר, אבי ההסכם, זכה בפרס נובל לשלום. לא עבר זמן וצפון וייטנאם פלשה לדרום וייטנאם, השלום נעלם וב-1975 נעלמה גם דרום וייטנאם וקמה וייטנאם המאוחדת.

ולחצר העולמית. בווייטנאם למדתי מקרוב על ההשפעה הסינית החזקה, ועל הסכסוך בין וייטנאם לסין על שורה של איים שסין טוענת לבעלות עליהם. אבל זהו סכסוך קטן יחסית לסכסוך הגדול המתקיים עכשיו בין סין ליפן על אי מסוים. וסכסוך זה משקף יותר מכל את  האסטרטגיה האגרסיבית הסינית לזכות במעמד דומיננטי בחלקו המזרחי של האוקיינוס השקט, ולהתייצב מול ארה"ב כמעצמת על. שדה הקרב הגלובאלי – המדיני, הדיפלומטי, הכלכלי, ואולי במקרה הגרוע גם הצבאי – המתפתח עכשיו בין סין לבין ארה"ב, הוא שם. האם ארה"ב תחדל לכן להיות ה"בייבי סיטר" של  בעיות המזרח התיכון כפי שהייתה שנים ארוכות, מה עוד שאינה נזקקת לנפט המזרח תיכוני באותה מידה כבעבר?  אם כך יהיה, אז בזה לא יוכלו כבר להאשים את ביבי , אך זה, לדעתי, לא יהיה מצב אסטרטגי  טוב לישראל!

 

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2.12.13.

               

2. ישראל בעוד 10 שנים, זווית ביטחונית

ב-2023 נכדתי אביגיל צפויה ללכת לצבא. והשאלה הגדולה והכי מסקרנת  היא  האם באותה עת יהיה קיומה הביטחוני של ישראל מובטח? בסכנה? בירידה?

העתיד בחיק האלים, ואנסה להתמודד עם השאלה על ידי הצגת כמה שאלות משנה כנקודות מוצא לדיון. אבל לפני כן דומני שאני יכול להצביע על כמה תהליכים במעטפת החיצונית שימשיכו להתנהל, בעוצמות עולות או יורדות, גם ב-2023 ושישפיעו בצורות שונות על השאלות שאציג

והתהליכים הם אלו:

תימשך האיבה הערבית-מוסלמית הפעילה לישראל כמדינת העם היהודי, גם אם יהיו הסדרים שונים בין ישראל לפלסטינים. במקביל תימשך פעילות הארגונים הבינלאומיים השונים במגמה אנטי-ישראלית חריפה, מלווה בחרמות שונים.

הסביבה האזורית תמשיך להתאפיין באי יציבות, עם התפרצויות ושינוי משטרים וגבולות; במאבקים בתוך האסלאם,  בהמשך ייצור טרור אסלאמי פנימי ונגד המערב. שקט ויציבות לא ישררו כאן.

תימשך הירידה היחסית במעמדה העולמי  של ארה"ב.

הטכנולוגיה תלך ותתקדם במהירות, וכתוצאת לוואי יכולות ההרס הקטלני שבידי ארגוני טרור שונים יגברו אף הם, ויכולת ההפצה שלהם תהיה קלה יותר. לוחמת הסייבר תתפוס מקום מרכזי  בתפיסות הביטחון של מדינות וארגונים.

החתירה לרכישת יכולת גרעינית באזור  תימשך. ייתכן שתצליח, ייתכן שתיבלם זמנית. זהו תהליך מאוד פסימי.

אז כאשר אביגיל, רקדנית בלט, תגיע לגיל 18, ותסיים את בית הספר התיכון, האם עדיין יהיה שירות חובה? האם צה"ל יחדל מלהיות "צבא העם", ויהיה בעיקרו "צבא מקצועי", שכל מי שנכנס לשורותיו כאילו נכנס למקום עבודה? – או ששירות החובה יימשך, אך יכלול בתוכו את החרדים לאלפיהם?

אין לי תשובה, יש לי רק תקווה שמה שלא יהיה, נכדתי תהיה גאה לשרת בצה"ל. שהיא תהיה אחת מיני רבות ורבים שהמוטיבציה לשרת בצה"ל תבער בעצמותיהם.

איך נזין את המוטיבציה שלה? מה החינוך שנקנה לה? איך נתמודד עם הניסיונות של כל היריבים לפגוע במוטיבציה? זהו כמובן תחום התייחסות אחר.

סוגית המוטיבציה  של אביגיל קשורה בשאלה הרחבה יותר: מה יהיה הקונסנזוס הפנימי לצאת למלחמה, למלחמת אין ברירה? האם הרגישות היתרה שלנו לאבידות תמשיך להיות נקודת החולשה שלנו ובו בזמן נקודת החוזק שלנו? על מה נהרגים למען המדינה? זאת דילמת יסוד בחברה שב-2023  – ערך האינדיבידואליזם  לבטח לא יירד בה.

להערכתי,  ב-2023 הסביבה עדיין תכפה עלינו את הכורח "להרוג וליהרג". כורח ולא ברירה חופשית בנוסח: "טוב למות בעד ארצנו." ואני רק יכול לקוות, על בסיס סקרי העבר בעשור שחלף, כי ייימשך  החוסן הביטחוני  של מרבית האוכלוסייה בישראל ואורך נשימתה, וביטחונה ואמונה בצה"ל  יהיו  הגבוהים ביותר  (לעומת מוסדות ממלכתיים אחרים).

לית מאן דפליג שאביגיל תנחת בצבא של פאר הטכנולוגיה, בקדמת הבמה העולמית, וכל חייל וחיילת, לפחות רובם המכריע, יהיו מצוידים  באמצעי המולטימידיה  החדיש ביותר לשנת 2023. כבר היום רואים בצה"ל את התמונה הבאה: מחלקה בגולני/צנחנים/ שיריון, מצויה בהפסקה של אימון. לפני 20 שנה החיילים היו מפטפטים, מספרים חוויות, יוצרים את התלכיד החברתי, את רוח הצוות. כיום, כל חייל מתבודד עם הסמארטפון שלו, שקוע בו; אין דיבורים, אין צחקוקים. ישנו מעין ניכור, איש לנפשו. אז מה יהיה ב-2023? האם בעשור הבא יידע צה"ל  למצוא את המזיגה הנכונה בין האינדיבידואליזם הטכנולוגי לבין רוח הצוות, הנכונות לקום ולהילחם למען החברים שלידך?

והטכנולוגיה קשורה לתקשורת והשפעתה על הלוחם והלחימה. בעבר המפקדים היו מצוידים באינפורמציה על "מה שקורה". זה הקנה להם, בין השאר, סמכותיות; בעבר, הקשר "לבית", היה במכתבים, דרך קרובים, ולא היה ידע על מה שקורה בעורף; בעבר, התקשורת הגיעה דרך הרדיו, מסוננת, מבוקרת.

היום, בעידן הדיגיטלי,  הכול התהפך והשתנה.  ה"בית", העורף, העולם, מתנפלים על החייל, חודרים לעולמו, מעסיקים את מוחו. ואם זה כך עכשיו, אז מה תפגוש אביגיל בעוד 10 שנים? כנראה עידן טכנולוגי חדש. איך תקוים בו המשמעת הצבאית הכל כך הכרחית? איך יהיה הציות לפקודות? אכן, מאתגרי העשור.

וזה מביא אותנו לשאלת מישנה נוספת: האם צה"ל ב-2023 שומר על הפערים בינו לבין אויביו השונים, מדינות כארגונים? זהו תנאי הכרחי לקיום הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. בצד טכנולוגיה וכוח אדם איכותי, אחד מהמדדים לקביעת  פערים הוא יכולת ההשמדה המצויה  בצה"ל והכושר להביאה  למטרות שונות, קרובות כרחוקות, מהר ככל האפשר ובדיוק המירבי.

אבל בכך לא די. תנאי נוסף הוא שהאוייב יהיה רגיש להרס (למשל, במלחמת וייטנאם, לצפון וייטנאמים כמעט שלא היתה רגישות להרס ולאבידות), ויכולותיו למנוע הרס תהינה גדולות.

כאן עולה, כמובן, שאלה נוספת: עד כמה הטריטוריה שבידינו, או בידי האוייב, תורמת לפערים או מצמצמת אותם?

ומפערים למטרות הצבא.

בעבר מטרות צה"ל היו לבנות כוח מחץ פורץ (אוויר ושריון), להתקדם לעומק מערכי האוייב ולנצל הצלחה. היום מושם דגש על מטרות כמו הגנת העורף, הפעלת זרוע הרס ארוכת טווח ומדויקת, לחימה בצורות שונות נגד טרור. ב-2023? האם יצוצו  סיכונים ואיומים שיצריכו מטרות נוספות וחדשות? למשל, "צעדת מיליונים" לעבר הגבול!?

וכמובן שאי אפשר שלא להזכיר, ולו במשפט, את השאלה  המתבקשת: מה יהיו היחסים הכלליים והביטחוניים בינינו לבין ארה"ב ויהדות ארה"ב. מרכיבים חיוניים בקיום הביטחון הלאומי. זה יהיה תלוי לא רק במעמדה הבינלאומי של ארה"ב (שיילך ויחלש להערכתי), אלא אולי יותר במצב של שתי החברות בעוד 10 שנים: איך תיראה ואיך תיתפס החברה שלנו, וכיצד תשפיע הדמוגרפיה בארה"ב על יחסה הערכי והאסטרטגי לישראל. לא שכחנו את הכלכלה והשפעתה על הנתח התקציבי למערכת הביטחון,  אך כל אלו לבטח ידונו בזוויות המתאימות.

האופטימי יכול לחזות טובות לאביגיל, מלוות בריאליזם שגם הדברים הרעים יפקדו את מדינתה. בסך הכול הוא לא יוכל להגיד כי קיומה הביטחוני של ישראל מובטח, אך יוכל גם יוכל להגיד כי הוא לא מצוי בירידה.

הפסימי יחזה לה רעות ובכלל יטיל ספק ביכולה לקיים את ביטחונה הלאומי.

אני, מה לעשות מוכרח להשתייך לזרם האופטימי. אחרת, איזה מין סבא אני!

 

המאמר מופיע בימים אלה בחוברת "דיאלוג אסטרטגי" של מכללת נתניה, הדנה בישראל בעוד 10 שנים מזוויות נושאים שונים. עורך החוברת יצחק מאיר.

 

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

כדאי להזדרז, כי המהדורה הראשונה בת 500 העותקים עומדת להיגמר, זאת חרף העובדה שהספר כמעט לא הופץ בחנויות, ובינתיים איננו יודעים אם ומתי תהיה הדפסה שנייה.

 

* * *

ספר בשבוע

תום אדיסמן

על "מסעותיי עם נשים"

27 בנובמבר 2013, מתוך אתר באינטרנט

גילוי נאות, כשאל שולחן המערכת הגיע הספר הבא לא האמנתי שאצליח לסיים אותו, ובוודאי שלא מבלי להתרגז. אלא שלמרות ש"מסעותיי עם נשים", הספר החדש של אהוד בן עזר, עלול לעורר סוג של אנטגוניזם בקרב קוראות ממין נקבה, הוא עדיין מכמיר לב במידה מסויימת, בכך שהוא מניח מראה די מעניינת אל מול דמותו של חיימקה שפינוזה שעזב את הקיבוץ ומאז אינו מוצא מנוחה, או שלוות נפש, אלא מוצא משמעות לחייו בכל נערה ואישה הנקרית בדרכו.

הספר מצחיק ביותר, למכן האמת אין כמו אהוד בן עזר מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – שמסוגל לתאר כך סיטואציות אינטימיות וניבולי פה משעשעים למדי. זה הספר שלכם לסוף השבוע!

אהוד בן עזר – סופר, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף. אחד הסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט. הוא יסד עיתון אישי בשם "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח" המופץ למנויים וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. סביב העיתון נקבצו סופרים, משוררים ואנשי רוח.

 

* * *

"מסעותיי עם נשים', רומן מאת אהוד בן עזר

הוצאת ספרי 'מקור'

מתוך 'רינונים', מגזין שמדבריו עליו, באינטרנט

פורסם ב-4.12.13

"מסעותיי עם נשים' הוא רומן פרוע, מצחיק עד דמעות, על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי.חיים מלאים ולא שגרתיים ולשון שלא עושה ברקסים בדיבור ובכתיבה. רומן גדוש ניבולי פה ותיאורים אינטימיים. איזה תיאורים! הוא שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש. זהו רומן שאפשר לכנות לא מוסרי, אך מי אומר שמה שהוא כזה לא מושך אנשים רבים לקרוא? אז יש שם כאמור ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר (שחיבר את 'הנאהבים והנעימים', 'שלוש אהבות' ו'המושבה שלי') כתב. הרבה תיאורים של קיבוץ עין-גדי, החברים ועלילותיהם המיניות בפרטי פרטים.

[להלן חזרה על פרטים ביוגרפיים שכבר פורסמו במקומות רבים].

 

 

* * *

יונתן גורל

שִׁיר מַעֲלִית

מַעֲלִית עוֹלָה הַשָּׁמַיְמָה

שָׁמַיִם מְאֻבָּכִים

שָׁמַיִם נִשָּׂאִים וְהוֹלְכִים

 

בְּקוֹמָה לֹא נְכוֹנָה נֶעֱצֶרֶת

אֲנָשִׁים מְיֻזָּעִים וּמֻדְאָגִים

נִבָּטִים אֶל כְּתָלִים דּוֹמְמִים

 

סֻלַּם יַעֲקֹב בְּבֵית אֵל

נָגֹז וְנֶעֱלַם

מַלְאָכִים אֵינָם עוֹלִים וְיוֹרְדִים

 

אָדָם שׁוֹאֵף לַשָּׁמַיִם

אָדָם יְלוּד אִשָּׁה

קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז

 

מַעֲלִית עוֹלָה הַשָּׁמַיְמָה

דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ

אָדָם לְעוֹלָם

חֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ

 

* * *

נעמן כהן

הקמת מפלגה חדשה מפלגת "פועלי ציון"

מילים רבות נאמרו על תבוסתה המפתיעה של שלי יחימוביץ' בבחירות ליו"ר "העבודה". הסיבות להדחתה לא היו בגין מדיניות החוץ שלה (יחימוביץ' בדומה להרצוג תמכה בתוכנית ג'נבה מצע רק"ח), ולא בגלל אופייה (יחימו-בּיץ' כפי שכינו אותה שונאיה), ואפילו לא בגלל מדיניותה החברתית-כלכלית ("הסוציאליסטים" הפוריטנים של המפלגה כינו אותה "ימין"), אלא מפני שהיא יצאה נגד האליטה הישנה של  העבודה, ובעיקר אליטת ההון-שלטון.

הקואליציה שהביסה את יחימוביץ' הינה רבת כוח. יצחק בוז'י הרצוג (מתי ייפסק הנוהג הנפסד לקרא לפוליטיקאים בשמות חיבה מגוחכים), המייצג את האינטרסים של "הרצוג פוקס נאמן", אראל מרגלית איש ההייטק וההון, אלון חסן יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד וחייליו הנאמנים, (חסן כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "לכל החברים היקרים שבת שלום! המשימה בוצעה על הצד הטוב ביותר"), ארמנד עמיר פרץ שתומכיו שנשארו במפלגה שאפו נקם, סאלח טאריף שהורשע בשוחד והורחק מהמפלגה על שלל תומכיו הדרוזים, וכל הממסד הוותיק. 

יצחק הרצוג מסמל את כל השחיתות שפשתה במפלגת העבודה. בשומרו על זכות השתיקה במשטרה בפרשת העמותות של ברק, איבד הרצוג את הזכות מוסרית לשמש מנהיג.

מפלגת העבודה ההיסטורית עמדה על שתי רגליים: ציונות ביטחונית, ומדיניות חברתית כלכלית סוציאל-דמוקרטית. למרבה הצער יצחק הרצוג נטש את שתי הרגליים שהיו המסד של מפלגת העבודה. במדיניות החוץ של המפלגה נטש הרצוג (וגם יחימוביץ') את המדיניות ההיסטורית של מפלגת העבודה, מורשת מדיניותם של יגאל אלון ויצחק רבין, שדגלו בפשרה טריטוריאלית, (שמירה על בקעת הירדן וירושלים) ואימץ את מצע רק"ח. במדיניות הפנים נטש הרצוג את הפן החברתי-כלכלי סוציאל-דמוקרטי שהובילה יחימוביץ'.

במצב שנוצר יש הכרח היסטורי להקים מפלגה כזו מן היסוד. לחזור ולהעמיד מחדש את שתי הרגליים של מפלגת העבודה ההיסטורית, לחזור למרכיבי המפלגה ההיסטורית.

הצעתי להקים מחדש את מפלגת "פועלי ציון" ההיסטורית. על מפלגת "פועלי ציון" החדשה לעמוד על שתי הרגליים של מפלגת העבודה הקלאסית. במידה שתצליח בכך מובטח לה הניצחון.

הצעתי ליחימוביץ' – קחי את היוזמה, פרשי ממפלגת העבודה, והקימי את המפלגה החדשה. ובתנאי שתחזרי בך מהמצע של רק"ח, ותחזרי למורשת המדינית של אלון ורבין, או אז מובטח לך הניצחון.

ואולי מישהו אחר ייקח עליו את המשימה?

 המנון "פועלי ציון" "השבועה" ("אדמת המכורה", היום מן הסתם היה מי שקרוי "שמאל" מוקיע את השיר כלאומני גזעני)

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=103

 

המסר של ערביי ישראל – יש לרצוח מחבלים ערביים

המחבל היהודי, הרוצח עדן נתן זאדה, רצח ארבעה עוברי אורח תמימים בשפרעם, ונעצר ע"י המשטרה. כשהוא כפות התנפלו עליו שבעה ערבים ורצחוהו.

במדינת חוק עשיית לינץ' אינה חוקית. במדינת חוק עושים משפט ולא שפטים.

הנאשמים ברצח קבלו עונשי מאסר בין 11 ל-20 חודשים. אב בית הדין אילן שיף ציין כי "הנסיבות המיוחדות של האירוע (קרי, פחד מהערבים) מנעו עונש חמור יותר.")

כשהם נושאים את דגלי האוייב אירגנו ערביי ישראל, בגיבויי חברי הכנסת הערביים, הפגנה גדולה בחיפה, מול בית המשפט. "אתם הגיבורים שלנו!" צעקו המפגינים למורשעים. ח"כ זחאלקה אמר כי מבית המשפט יצא מסר עוין כלפי החברה הערבית.

המסר של ערביי ישראל מההפגנה ברור: מעתה יש חובה מוסרית ליהודים לרצוח כל מחבל ערבי ללא משפט, גם לאחר תפיסתו וגם לאחר שחרורו.

מה דעתכם תהיה תגובתו של ח"כ זחאלקה על מקרה בו ייעשה לינץ במחבל ערבי שרצח יהודים? אין ספק, הוא מיד יצא נגד הגזענות היהודית, שהרי לפי זחאלקה רק לערבים יש זכות לרצוח...

אין גבול לצביעות הערבית-מוסלמית. כבר אמרנו?

 

אריק איינשטיין מתרבות לתת תרבות

אני גר ברחוב חובבי ציון, לא רחוק מביתו של אריק איינשטיין. בכל השנים זכיתי לראותו רק פעם אחת. עברתי ברחוב, והנה ליד רחוב דרויאנוב עצרה מונית וממנה יצא באיטיות גבר מבוגר גבוה ורזה מאוד. לרגע ארוך תהיתי מיהו? מאין אני מכיר אותו? עד שנפל לי האסימון. הסתכלתי אליו, והוא אליי. לא העזתי לומר מילה.

בעת מסע ההלוויה קיבלתי טלפונים רבים, משל הייתי חתן השמחה. דירתי צופה לבית הקברות, ומאז אני עד למסע בלתי פוסק של עלייה לרגל לבית הקברות, ולביתו של אריה בן לייב איינשטיין זצ"ל. בשבת עשרות משפחות עם ילדים קטינים הצליחו, באמצעים מאולתרים, לעבור מעל חומת בית הקברות כדי להגיע אל הקבר.

הכאב על מותו של אריק הינו גדול, מפני שמותו סימל סיום תקופה. פס הקול (והמלל) של חיינו השתנה כליל. תרבות חיינו נהפכה לתת תרבות (במובן הסוציולוגי).

בתרבות החדשה השולטת במרחב הציבורי, באוטובוסים, במוניות, ברינגטונים, פס הקול (והמלל) שונה לחלוטין. אריק איינשטיין הזמר והיוצר שהקפיד כל כך על העברית, שהביא משירת ביאליק, אלתרמן, אברהם חלפי רחל ואחרים, איננו, ועצוב עצוב מאוד.

 

כבר כתבתי כאן על המשורר הגזען האנטי-אשכנזי, שלומי חתוכה המייחל לחורבן ירושלים, והנה שלומי חתוכה לועג לחיים גורי וטוען שלציבור היהודים-הערבים שירתו של גורי, ושירת רחל – אינם רלבנטיים יותר, ולעומתם שירתו, ושירת רועי חסן, (השירה האנטי-אשכנזית), יצרו הד עצום. והם נלמדים ע"י מורים שאהבו את השירים. (שלומי חתוכה: "הם כבר לא רלבנטיים", "הארץ" 1.12.13)

תרבות חדשה כבר אמרנו?

 

אוה אילוז – מגזענות אנטי-אשכנזית לשנאת ישראל והיהדות

על הגזענות האנטי-אשכנזית של אוה אילוז כבר כתבתי בחדשות בן-עזר, גל' 727 ובגיליון 787 והנה עוברת אווה אילוז משנאת אשכנזים לשנאת ישראל והיהדות בכלל במאמרה:  כך הפכה ישראל ממקום מפלט לנרדפים למדינה מתבדלת, כוחנית, וגזענית (מוסף "הארץ" 22.11.13 עמ' 46). אילוז ילידת מרוקו, שגדלה בצרפת ולמדה בארה"ב, מספרת על עצמה שעד שהגיעה לישראל הייתה "דתייה אורתודוכסית". לא ברור בדיוק מה כוונתה במונח "אורתודוכסייה". האם למשל שמרה שבת? שכן לפי מסורת יהודי מרוקו הפרקטיקה היא רפורמית, אבל ההגדרה היא אורתודוכסיה, מכל מקום עם בואה לישראל לדבריה, היא חדלה להיות "דתייה אורתודוכסית" מפני ש"היהדות היתה מכל עברַי" – בקפטריה באוניברסיטה היה רק אוכל כשר, בסופרמרקט אוכל כשר, אסור לנסוע ביום כיפור, "ישראל החזירה אותי לדתיות בכפיית המדינה, דתיות שדחו הוריַי, כיהודים, כשהיגרו ממרוקו לצרפת."

השוואה מוזרה. שהרי במרוקו המוסלמית-גזענית דחו את הוריה כיהודים, והיא הרי במדינת היהודים כיהודיה "דתייה אורתודוכסית". ובכלל האם המדינה מונעת ממנה לקנות חזיר בסופרמקט "טיב טעם", או לנסוע ביום כיפור?

 

ההתגלות של אילוז

בארבעה בנובמבר 95', (רצח רבין) מספרת אילוז שחוותה "התגלות" ( התגלות חילונית) היא הבינה שבצרפת ובארצות הברית, שהבטיחו אזרחות שווה למיעוטים דתיים כמו היהודים,  "היתה הדתיות שלי דרך לממש ערכים של חירות ואינדיבידואליות" ו"בגלל שהתפיסה האוניברסליסטית של המדינה, שהיתה עבורי מובנת מאליה, לא עמדה בבסיס המוסר הקולקטיבי של ישראל, לא יכולתי להסכים למסגרת של "ליהודים בלבד."  

"ברגע אחד הפסקתי להיות דתייה. מה שהיה עבורי חוויה עזה ורבת משמעות במשך עשרות שנים, התרוקן באחת. משום שהיתה מחוברת בעבותות שכאלה לאינטרסים של המדינה, איבדה היהדות את קדושתה."

 

הרליגיוזיות המשונה של "הוגת הדעות" אווה אילוז

אווה אילוז מעידה על עצמה שבמרוקו מולדתה, בצרפת, ובארה"ב, היא היתה "דתייה אורתודוכסית", ורק בואה לישראל גרם לה לאבד את האמונה באלוהים. דומני שזו תפיסה מוזרה מאד מבחינה הגותית. אם האמונה באל של אילוז תלויה במשטר הפוליטי של ישראל, מה בכלל משמעותה? הרי אמונה באל אמורה להיות אמונה שאינה תלויה בדבר. ודוק: ניתן להאמין באלוהים ולהיות ציוני קיצוני, וניתן להאמין באלוהים ולהיות אנטי-ציוני קיצוני כדוגמת נטורי קרתא המייחלים, כאווה אילוז – לביטול המדינה היהודית. מסתבר שאמונתה של אילוז באלוהים לא היתה רצינית, בדיוק כהגותה.

 

איפה ואיפה כגזענות

אני מסכים לחלוטין עם ביקורתה של אילוז נגד דברי הרב עובדיה יוסף (בעל הפה המלוכלך ולשון הרע) ונגד כל גזענות שקיימת בקרב היהודים, אבל  אילוז אינה עונה על השאלה האתית – כיצד ייתכן הדבר שבזמן שטרם נמצא ערבי-מוסלמי אחד, (אזרח ישראל ושאינו) שאינו גזען, ושאינו רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים מופת מוסרי – אלא גזענות, היא דורשת להעניק לגזענים האלו שוויון במדינת היהודים על מנת שיוכלו לחסלה, ולרצוח את אזרחיה.

 

המודל הצרפתי

צרפת, שם גדלה, מספרת אילוז בנוסטלגיה, היתה מדינה חילונית "שבה האזרחים מוגדרים על פי מהות אוניברסאלית משותפת, מעבר לזהות דתית או אתנית." רק "מחיקת הסממנים החיצוניים של הדתיות. יכולה להבטיח שוויון בפני החוק ‏(העובדה ששוויון כזה אינו נשמר תמיד היא עניין אחר; הרעיון נותר בגדר אידיאל ונורמה רבי עוצמה‏). שם ראתה אילוז את "היהודים כאחים". לא עוד בארץ.

המציאות הרבה יותר מורכבת מהתיאור האוטופי של אילוז. צרפת, כדוגמה למדינה שוויונית, "מדינת כל אזרחיה" שכולם חלק מ"האומה( ה- NATION) הצרפתית, היתה טובה כאשר הרוב המכריע המרכיב אותה שייך לעם הצרפתי הנוצרי-קתולי, כאשר מופיע בה מיעוט גדול שאינו מוכן להיטמע בתרבות הצרפתית החילונית, מיעוט השומר על זהותו, תרבותו, ושפתו – כל המודל מתפורר.

אחוז המוסלמים בצרפת דומה לאחוז המוסלמים במדינת היהודים. ודווקא במודל הצרפתי של "מדינת כל אזרחיה" הזכויות שמקבל המיעוט המוסלמי קטן יותר מאשר מקבל מיעוט זה במדינת היהודים, הגזענית לדברי אילוז.

מעניין מה היתה אומרת אילוז לו היו אוסרים בישראל על קיום של בתי ספר בערבית, וקיום של מפלגות ערביות לאומניות ע"פ הדוגמה הצרפתית.

ודוק: מדובר שם על חוק מדינה, לא על גזענות פרטית.

בכל מקרה, צרפת של היום, הן בגלל המיעוט המוסלמי הגדול, והן בגלל האנטישמיות המסורתית הצרפתית, אינה מאפשרת יותר חיים יהודיים.

 

גיא בכור – על האמהות היהודיות הנמוגות על גל העלייה של יהודי צרפת:

http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=2339

 

רק מדינת היהודים היא מדינתו של עם ישראל הוא העם היהודי

בדומה לאילוז אני סובר שטעות היתה בידי בית המשפט העליון לא להכיר ב"עם ישראל" אבל מנימוקים שונים. לדעתי "עם ישראל" ו"העם היהודי" חד הוא, יש זהות בין עם ישראל לדת ישראל, או בין העם היהודי לדת היהודית, אבל לטענת אילוז (הדומה לזו של ערפאת) אין עם יהודי אלא רק דת, ולכן  העובדה "שהשופטים לא חשבו שאזרחות אינה צריכה להיות תלויה בשיוך דתי הם סתרו את כל עילת קיומו של הפרויקט הציוני."

מעבר לגזענות של אילוז, שאינה מכירה בעם היהודי אלא רק בדת, הרי טענתה הדמיונית בדבר קיומו של "לאום ישראלי" שאינו יהודי, הכולל גם את הערבים, ומוגדר ע"פ שם המדינה, היא טענה נלעגת בלשון המעטה. ניסיונה של אילוז לדחוף את הערבים אזרחי ישראל לסד הלאום הישראלי נראה כהתנשאות גזענית פתטית, על רקע פרסום חזונם: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני, והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי."

ודוק: מדינת ישראל חייבת להיות מדינת היהודים, ולתת זכויות אזרח שוות לכולם. אבל אם לא תהיה מדינת היהודים, ליהודים לא יהיו בה זכויות כלל.

 

מהי הזהות הלאומית של אווה אילוז?

היות ולפי אילוז אין עם יהודי, ומאז בואה לישראל היא אינה מאמינה יותר בדת היהודית, נשאלת השאלה מהי זהותה הלאומית, האם היא משתייכת לעם הערבי, או לעם הבֶּרְבֶּרִי ממולדתה מרוקו, או היא מגדירה עצמה צרפתייה, ואולי אמריקאית?

בצרפת לדבריה היא לא התבלבלה בין הזהויות, בארץ כן.

אילוז מבקרת את ישראל בשעה שהיא אומרת ש"ייעודה העיקרי של ישראל היא כמדינה שצריכה 'לשמר' את היהדות, הנתפסת כקטגוריה גנטית, אתנית ודתית." "יהדיותה של המדינה הישראלית בלתי קבילה" וככזו היא מביאה שנאה לישראל, ובשל כך גם היהדות משגשגת מחוצה לה.

ובכן, בניגוד לדבריה של אילוז, היהדות משגשגת רק בישראל. בשאר העולם היא הולכת ודועכת. כך בצרפת, וגם בארה"ב שם לאט לאט נעלמים היהודים, והנה עוד פלא, דווקא הערבים משגשגים בארץ מעל ומעבר לכל מקום אחר בעולם. מיליוני מוסלמים מתאווים לקבל את אזרחות המדינה היהודית הגזענית"

 

תורת "התעודה" (ייעוד) של אווה אילוז

אילוז קובעת את הקביעה התמוהה הבאה: "ישראל והציונות הן הרבה יותר מפרויקט לאומי: הן מספקות הזדמנות היסטורית ייחודית שיהדות תהפוך לציוויליזציה בת השוואה בדומה לזו הסינית, המוסלמית והאירופית. ציביליזציות מכילות דת, אבל מקרינות מעבר לה בכך שהן מסוגלות לאמץ תרבויות ואוכלוסיות אחרות ולכן לפתח השקפות עולם אחרות."

האם מבינה בכלל אילוז את דבריה? מה כוונתה בכך שהיהדות תיהפך לבת השוואה ל"ציביליזציה מוסלמית"? למשל, האם היא ממליצה לישראל להכריז "דין משה בסיף" ולהפיץ את דתה ותרבותה ע"י כיבוש שטחים ועמים?

לא בכדי נמלטה אילוז ממרוקו, מדינה עם משטר פרימיטיבי של מונרכיה אבסולוטית עם מדיניות גזענית כלפי לא מוסלמים. "אללה, המולדת, המלך."  לא בכדי נמלטה אילוז מצרפת "מדינת כל אזרחיה", שיהודים אינם יכולים עוד לחיות בה בחופש ובראש גלוי. כל זאת בגלל הציביליזציה המוסלמית.

 

חיסול מתוך אהבה

אוה אילוז מסיימת את מאמרה בתובנה הבאה: "אין דרך טובה יותר לאהוב את היהודים והיהדות מאשר לדבוק בדרישה שישראל תהפוך למדינה אוניברסאלית וחילונית, שתייצג את כל אזרחיה בצורה שווה ותגלם את רעיון האנושיות המשותפת."

כלומר לדידה של אילוז על ישראל לחדול להיות מדינה יהודית ולהפוך למדינה ערבית-מוסלמית. זו "הדרך הטובה לאהוב את היהודים." גם האינקביזיציה טענה שהיא פועלת מתוך "אהבה".

 

אין לחסל את ישראל בכל מקרה

גזענים אנטישמים רבים, בעולם ובישראל, גורסים שאם ישראל אינה דמוקרטית (לפי הבנתם) אין לה זכות קיום ויש לחסל אותה. רעיון דומה לא מעיזים לומר על מדינות אחרות. האם מישהו מאותם אנשי "צדק" תובע את חיסול איראן למרות שהאיראנים מהווים רק כמחצית מאוכלוסיית המדינה? האם אווה אילוז הייתה מעזה לומר שיש לחסל את מרוקו? שבה המיעוט הערבי שולט בבֶּרְבֶּרִים ובתושבי סהרה הספרדית? 

כל זמן שבעולם יש 57 מדינות מוסלמיות, יש גם זכות קיום למדינה יהודית אחת, גם אם אינה דמוקרטית. כמובן שיש להילחם למען הדמוקרטיה, אבוי לנו אם לא תהיה, אבל יש להדגיש כי לישראל יש זכות קיום בכל מקרה.

 

הערה לסיום: מאמרה של אוה אילוז תורגם לעברית ע"י מרב שמבן. האם מוסד אקדמי בצרפת (שהיא "מדינת כל אזרחיה"), היה מאפשר למי שאינו יודע לקרא ולכתוב צרפתית לקבל בה משרה? 

 

עלילת דם נגד יהודים לגיטימית במדינת ישראל

על ה"אנטישמיות - עלילות דם אז והיום", כבר כתבתי (חדשות בן עזר גיליון 800)

http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?forumid=54&messageid=166584073&r=1

והנה מסתבר שמדינת ישראל נותנת לעלילות הדם גושפנקא חוקית.

ביום שישי ה-16 בפברואר 2007, הגיע השיח' סלאח ראאד לירושלים עם מאות תומכים מאזור הצפון. עקב צו הרחקה אשר אסר עליו להימצא במרחק 150 מטר מהעיר העתיקה, התרכזו סלאח ראאד ותומכיו בשכונת ואדי ג'וז בעיר. במקום הוצבה במה מאולתרת, ומעליה נשא סלאח את נאומו באמצעות רמקולים, באוזני כאלף אנשים שהתכנסו במקום, וכלי תקשורת רבים. בין שאר דבריו אמר "אנו אף פעם לא הרשינו לעצמנו ללוש את הלחם של ארוחת שבירת הצום בחודש רמדאן בדמם של הילדים. ומי שרוצה הסבר יותר מורחב, אז שישאל מה היה קורה לחלק מהילדים של אירופה, אשר דמם היה מתערבב בבצק של הלחם הקדוש..."

על דבריו אלו הואשם בהסתה גזענית.

הסנגור המלומד של השיח', עו"ד אביגדור פלדמן (Advocatus Diaboli), טען שכוונת השיח' לא היתה למה שעשו היהודים לילדי הנוצרים, אלא לפוגרומים של הנוצרים ביהודים... למרבה התמיהה הטענה השקרית הזו, שהרי נאום של השיח' ראאד היה נגד ישראל והיהודים, ולא נגד הנוצרים – התקבלה ע"י השופטת (הציונית דתית) חנה מרים לומפ, ולכן היא זיכתה את השיח' סלאח ראאד מהסתה גזענית. דווקא באנגליה הוא הורשע על עבירה זו.

במדינת היהודים עלילת דם נגד היהודים – כשרה.

 

המדיניות הגזענית אנטישמית של האיחוד האירופי

האיחוד האירופי (כולל גרמניה) קבע שקיומם של כ-700 אלף יהודים הגרים ביהודה שומרון ירושלים ורמת הגולן אינו לגיטימי. שטחים אלו חייבים להיות "יודן-ריין" ולכן היהודים הנמצאים שם, הם "אי-לגאליים".

משמעות ההחלטה היא במקרה הטוב טרנספר, ובמקרה הרע הכשר לרציחתם בדיוק כפי שהציע יועצו של ערפאת לענייני טרור, ז'ביגנייב אורלובסקי (הידוע יותר בכינויו זאב שטרנהל).

בדומה לעבר, תהליך הדה-לגיטימציה של היהודים מתחיל גם עתה בחרם כלכלי. האיחוד האירופי הטיל חרם מדעי על יהודים אלו, שנאסר עליהם לקבל מענקים לצורך מחקר מדעי. האיחוד מוכן להתיר תמיכה רק למוסד מחקר העוסק בערבים.

 

כיצד ניתן למנף לטובת ישראל את החלטת האיחוד האירופי

מו"מ על גבולות 67' – בין 4 ליוני 67' עד 11 ליוני 67'

הכרה בירושלים כבירת ישראל

בתגובה על המדיניות הגזענית של האיחוד האירופי על ישראל להודיע לאיחוד האירופי כי מדינת ישראל מכירה בגבול 67' והיא תנהל משא ומתן לפשרה בין גבולות ה-4 ביוני 67' לגבולות ה-11 ביוני 67.'*, ובכל מקרה לא תקבל את המדיניות הגזענית האירופית לפיה שטחי יו"ש ורמת הגולן יהיו "יודן-ריין".

בינתיים ישראל מודה לאיחוד האירופי על כך שסוף סוף הכיר בגבולות 67' ובמיוחד שירושלים (המערבית) נכללת בתחום מדינת ישראל. לאור הכרה היסטורית זו ישראל דורשת מהאיחוד האירופי להעביר את שגרירויות מדינות האיחוד לירושלים (המערבית).

מובן שפנייה זו יש להעביר גם לארצות הברית, המסרבת להכיר בירושלים כבירת ישראל ומסרבת אפילו לרשום בדרכון יהודים שנולדו בירושלים –  מקום לידה: ירושלים ישראל.

*הכפר העלאווי רג'ר סופח לישראל לפי בקשת תושביו רק בדצמבר 67'.

 

גדעון לוי – על דאטפת אטפוך

גדעון לוי, (לורד האו האו הישראלי), קורא להטיל על ישראל לא רק חרם, אלא סנקציות בדומה לאלו שהוטלו על איראן: "אין ארגון, מוסד או רשות ישראליים שאין להם דריסת רגל מעבר לקו הירוק. אין בנק, אוניברסיטה, רשת מרכולים או מוסד רפואי שאין לו סניפים, עובדים או לקוחות בקרב המתנחלים. ההתנחלויות הן מיזם כל-ישראלי, ואי אפשר להגביל את החרם רק להן." ("הגיע זמן הסנקציות" "הארץ" 1.12.13)

הלל הזקן ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים. אמר לה: עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן. על שהטבעת, הטביעוך. [וסוף מטביעייך שיטבעו גם הם]. (אבות ב)

הגיע הזמו לומר לו: "עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ". מי שקורא להטיל חרם וסנקציות יש להטיל עליו חרם וסנקציות.

 

אהוד: דבריה של אווה אילוז, לקקנית התחת של "הארץ", האישה הבורה והעם-הארצית הזו, העולה החדשה שאין לה מושג מדוייק על ישראל – מעוררים בי בדרך כלל רתיעה עזה, ולכן לא נהניתי להקדיש כאן מקום רב כל כך לוויכוח עימה.לדעתי היא לא ראוייה שיתווכחו עימה כי אין צורך להתווכח עם טיפשים, כמאמר הפסוק: (משלי פרק כו, פסוק ד):

"אַל-תַּעַן כְּסִיל, כְּאִוַּלְתּוֹ –  פֶּן-תִּשְׁוֶה-לּוֹ גַם-אָתָּה!"

 

 

* * *

אלמוג עוז

על אפליית הדרוזים

אחרי סוף שבוע ארוך של אבל מלכד ואווירת פרגון מקיר לקיר, נזכר "ידיעות אחרונות" שהגיע הזמן לחזור למוטב, כלומר לייצר שערורייה ממלכתית חדשה. על העמוד השער של העיתון נמרח הסקופ הממונף: "העלבון וההתנצלות". למי שלא בעניינים, מדובר בכתבות המשך (follow up) של ידיעה שפירסם הכתב החרוץ יוסי יהושע ביום שישי. מסתבר שקצין ושני חיילים דרוזיים לא הורשו להיכנס לקרייה למחקר גרעיני במסגרת תרגיל אבטחה של חיל האוויר. כל החיילים התבקשו למסור את תעודותיהם למפקד, והופתעו כאשר הוא חזר לאחר כמה דקות והודיע כי שלושת הדרוזים שבחבורה אינם מורשים להיכנס, על פי הוראת איש הביטחון.

החיילים היהודיים שהשתתפו בתרגיל התקשו לעכל את הבשורה ומקצתם הציעו להישאר באוטובוס עם החיילים הדרוזים לאות סולידריות. לאחר חצי שעה שבה המתינו בחוץ הותר לבסוף לשלושה להיכנס למתקן ולהשתתף בתרגיל, אך בשלב זה הם החליטו להישאר בחוץ לאות מחאה.

יאמר לזכותו של צה"ל שהוא לא הכחיש את העובדות והקים מיד ועדת חקירה לבדיקת המקרה. אבל את "ידיעות אחרונות" זה לא סיפק. אם אפשר להפוך תקרית מקומית לכתב אשמה קולקטיבי, מדוע לא לנצל את ההזדמנות? דרושה לא רק התנצלות אישית בפני שלושת החיילים המופלים אלא התנצלות ממלכתית בפני כל העדה. לכן "ידיעות אחרונות" הזעיק את נשיא המדינה שיבקש סליחה בשם העם היהודי ואת ראש הממשלה שיתנצל בשם מדינת ישראל ואת שר הביטחון שיכה על חטא בשם צה"ל (למרות שהאבטחה במתקן מנוהלת על ידי חברה אזרחית).

ולא נצא פטורים אם לא נשסה את אחד האיתן כבלים בכנסת כדי שינבח כמו צריך (עוד לפני מסקנות הוועדה) על הדרת הדרוזים, "רק כי הם לא יהודים" ו"מי המציא את הנוהל המטופש שקובע שחייל יהודי יותר נאמן מחייל דרוזי? (לא חשוב שאין בכלל נוהל כזה).

ואין אין אין חגיגה בלי הנציגים (בשם עצמם) שיביעו את "זעם והעלבון" של העדה כולה, ואת האכזבה מהתנהגותם הבוגדנית של היהודים כלפי אחיהם הנאמנים. אלוף משנה ח', יגיד שהאירוע "פוגע בכל אחד מאיתנו" ותת אלוף מ' יביע תדהמה מההתנהגות המבישה ויתבע לעשות "בדק בית", ו"המנהיג הרוחני" (שהוא כבר מזמן לא הכי רוחני ולא הכי מנהיג) יאמר בצער "שאחרי 65 זה בושה וחרפה לכולנו." ואיך אפשר בלי המשפטן המדופלם והצדקן שיסביר לנו עוד פעם כמה כולנו גזענים (המלים "אפלייה" ו"דעות קדומות" אף פעם לא מספיקות להם).

מה שעצוב כאן זה שלוקחים מקרה אחד – חמור ומקומם ככל שיהיה – והופכים אותו, באמצעות הנדסה תקשורתית, לכתב אשמה קולקטיבי. צה"ל תרם יותר מכל מגוף ממלכתי אחר לשילוב העדה הדרוזית. הוא לא נקי מכשלים ארגוניים ואין לו חסינות מאידיוטים ובורים שמאיישים פה ושם עמדות בתוך המערכת הרחבה; אבל להסיק ממקרה אחד חריג על מדיניות רשמית ומכוונת של גזענות ואפלייה (של צה"ל ובמשתמע של היהודים בישראל) זה עוול משווע וטיפשות.

גם אם נניח ש"ידיעות אחרונות" ניפח את המקרה הזה כדי להביא לתיקון עוול (ויש לי ספק זו היתה כוונתו העיקרית) בפועל, הנזק שנגרם לעדה הדרוזית גדול מהנזק שגרם הקב"ט בשטח. כאשר לוקחים מקרה פרטי של אפלייה (וליתר דיוק בורות וקיבעון) ומתרגמים אותו למתח בינעדתי כולל, לא רק מבעירים אש מיותרת, אלא מזלזלים במיעוט. החיילים הדרוזים לא זקוקים לזעקתם של ראשי ""העדה" (המושג הזה הוא לכשעצמו בגדר עלבון בעיניי ומביע התנשאת של העיתון). הם לא ילדים חסרי ישע ויש להם פה משלהם ואמצעים ארגוניים ומשפטיים זמינים להתלונן על העוול שנעשה להם ולתבוע עונש ותיקון המצב באמצעים המקובלים. הפיכת המקרה הזה למעין "תקרית דיפלומטית" המחייבת התערבות מיידית של המנהיגים, מסמנת את הדרוזים כעם זר במדינתו שלו.

יתר על כן, אנשים מופלים כאן יום יום על בסיס דת, גזע, מין, עדה, גיל ועוד. אבל כאשר ידוענים ומצליחנים מהעדה הדרוזית ממהרים להיעלב בשם העדה כולה, הם משדרים חולשה, רגשי נחיתות וחוסר בטחון. מבלי שהם שמים לב, הם גורמים יותר נזק מאשר תועלת ונופלים בפח של העיתון הממוסחר.

לפני כשנתיים עמדתי בתור בנתב"ג בדרך לטיסה לחו"ל. איש הביטחון הפנה אליי את השאלה הסטנדרטית: "מהיכן הגעת?"

"מעוספיא," עניתי בכנות (גרתי אז ביישוב הדרוזי שבמרומי הכרמל).

תוך שנייה הופניתי הצידה ותווית החשוד הפוטנציאלי הונחה מעל ראשי.

"אינך יודע היכן עוספיא?" הטחתי בזעם באיש עם הז'קט, והוצאתי בתמימות תעודת חבר סגל באוניברסיטה.

זה לא ממש הזיז לברנש ועברו דקות ארוכות של מבוכה ועצבים עד ששוחררתי. חשבתי אז ואני חושב גם היום, שיותר משהאירוע הזה שיקף תפישה גזענית הוא שיקף פרטצ'יות ישראלית, בורות וחוסר חשיבה ארגונית. החלק הנחמד היה שהרגשתי יותר דרוזי מדרוזי וההזדהות שלי עם מקום מגוריי, עוספיא, גדלה. אמנם טרטרו אותי לחינם, רק בשל היותי דייר בכפר דובר ערבית, אבל לא עלה בדעתי לפנות לנציגי "עדת הפרופסורים תושבי הכפרים הדרוזיים" כדי שיתבע התנצלות רשמית. חשתי זעם אבל בשם פנים ואופן לא עלבון או השפלה. מי שממהר להיעלב מטיפשים ובורים מבייש בעיקר את עצמו.

 

אהוד: אולי גם כאן מתאים הפסוק – "אַל-תַּעַן כְּסִיל, כְּאִוַּלְתּוֹ –  פֶּן-תִּשְׁוֶה-לּוֹ גַם-אָתָּה!"

 

 

* * *

נתי מלאכי

מַצָּב אִי-זוּגִי

 

אֲנִי נוֹטֶה לְהָבִין אוֹתַּךְ, אֲבָל אַתְּ

כַּנִּרְאֶה שֶׁלֹּא נוֹטָה בִּדְחִילוּ

וּרְחִימוּ,

מַזָּל שֶׁאֵינֵךְ מְנַפֶּצֶת אֶת צַלָּחוֹת הַפוֹרְמַיְקָה

בַּצִּחְצוּחַ חֲרָבוֹת שֶׁל חאצ'טוריאן * 

אוּלַי רִקּוּד הַמִּלִּים יוֹבִיל אוֹתָנוּ

לְרַחֲבַת הַהֲבָנָה אוֹ נִהְיֶה

הֲלוּמֵי צַעַר,

עַל הַגִּבְעָה הַהִיא שֶׁהֶעָשָׁן הַתּוֹתָחִים

הִתְפַּזֵּר לַכֹּל הָרוּחוֹת

שֶׁאַחֲרָיו בָּא הַשֶּׁקֶט הַמְּדֻמֶּה הַזֶּה

כַּעֲרָפֶל עוֹמֵד שֶׁל צִנַּת הַבֹּקֶר

לְבֵּינְתַיִם.

 

* אחת מיצירותיו של אראם חאצ'טוריאן (מלחין ממוצא ארמני, 1903-1978) שהושלמה בשנת 1942. זו יצירה שעובדה במקור לבלט (גאינה) ולריקוד חרבות בסגנון המזורקה מתוך הפולקלור הארמני, אבל גם עובדה כיצירה מוסיקלית בקונצרטים שונים – בקלאסי, ג'אז ואפילו ברוקנ'רול.

 

* * *

יהודה דרורי

יורה לעצמו ברגל...

שחיתות בעיניי היא לא רק קבלת שוחד במעטפות מלאות מזומנים (דרך המזכירה שלך לכספת אצל עורך הדין שלך, שהוא גם חבר שלך) שחיתות הינה גם עודפי "הוצאות הבית" של משפחת נתניהו.

נתניהו הינו מנהיג שנוי במחלוקת שנים רבות. אמרו שהוא מחליט מהר ושוגה מהר, אמרו שהוא משנה דעתו לפרקים בנושאים חשובים, טענו שהוא נכנע לחרדים וטענו שהוא יעשה  הכול כנגד ה"שלום"... אבל הוא הפתיע... הוא השתפר.. הוא הקיף עצמו באנשים טובים.. הוא מתייעץ תכופות, הוא אומר את אשר עם ליבו לציבור ולאומות העולם, שומר על שתיקה מבורכת ב"אביב הערבי הרצחני" ועומד כחומה בצורה על האינטרסים הישראלים נגד  הרפיסות של ארצות-הברית.

יותר ויותר אנשים אמרו לי שכרגע נתניהו מתקבל כמנהיג ע"י מרבית הציבור ופשוט אין לו תחליף, אז יקום פה מישהו, המכיר אותו מקרוב, ויסביר לי ולעם ישראל כיצד, חוץ ממשכורתו, הוא מעז לשדוד את הקופה הציבורית בצורה כל כך בוטה וחסרת בושה ?

אינני מקבל את הטיעון שאם נתניהו היה עומד בראש אחד הבנקים הגדולים במדינה הוא היה מקבל יותר (טיעון אשר מראה לי שחיתות המגזר הבנקאי...) – כי הרי הוא ראש ממשלה במדינה אשר בה 40% מהתושבים בקושי גומרים את החודש, ועוד 25%  שבכלל לא מרוויחים כדי מחייתם ומחיית משפחתם; הוא מנהיג במדינה עם גזרות כלכליות לבקרים, במדינה עם מאות מפוטרים מדי שבוע – ולהראות לציבור ענק זה ביזבוז כספי משלם המיסים באלפי שקלים על נרות ריחניים וכמעט 100,000 שקל בשנה על סידורי פרחים? (וגם לא שכחנו כמה עלתה המיטה הכפולה במטוס לארה"ב).

אין זה מנחם אותי לקרוא שגם הנשיא שמעון פרס הינו בזבזן גדול ועולה לנו מיליונים מיותרים, כל מה שאני שואל את עצמי הוא: כיצד אדם, כביבי נתניהו, שעמל קשות על ביצור מנהיגותו, "יורה לעצמו ברגל" על-ידי הוצאה על נרות ריחניים... ע"י ניצול הקופה הציבורית עם כל הסעיפים כמו  מים, ומזוזות וגינון ועוד על הדירה הפרטית בירושלים ועל הווילה הפרטית בקיסריה (לא רק על מעון ראש הממשלה) ועל כל מה שקשור בזה?... עד כדי כך אני המום מהנתונים שהוצגו על הוצאותיו, שלדעתי כיום ניתן יהיה  בהחלט לערער גם על ההיגיון ושיקול דעתו של ראש הממשלה הנוכחי כמנהיג גם בעניינים אחרים.

 

אהוד: אני מניח שהוצאותיו של נתניהו עלו מאז שהסי.אי.אי חדל לשלם לו משכורת נוספת, כמו ששילם לעזר ויצמן ידידו המיליונר מימן [אם איני טועה בשם], ומאז שרעייתו של ראש-הממשלה חדלה לעסוק בזנות... שהלא אלה הן הבעיות החשובות ביותר שעימן אנחנו מתמודדים בימים אלה, אחרי שהתברר שהשׁר-הזיין אייל ביטון-גולן לא ידע שהוא בועל קטינות [אולי מפני שהן כבר לא היו בתולות או שהוא דפק אותן בתחת וככה נותרו בתולות?]

ובכלל, למה שהזוג נתניהו לא יסעו באוטובוסים? אפשר לממן עבורם תחבורה ציבורית בקו ירושלים-קיסריה.

 

* * *

מיכאל מעוז

זו תרומה וזה שכרה?

לאחר שהשתחררתי משירותי הצבאי – שלוש שנים בחובה ואחת בקבע, כבוגר קורס קצינים – הגעתי לאוניבסיטה כדי להירשם ללימודים. שמחתי לפגוש את ע', אותו לא ראיתי מאז סיום לימודינו בבית-הספר התיכון.

שאלתיו האם גם הוא בא להירשם ללימודים.

"לא," השיב לי, "באתי לקבל את תעודת הבוגר."

הסתבר שע' מצא את הדרך שלא להתגייס, ובזמן שאני ורוב חברינו ללימודים – עדיין רוב – שירתנו בצבא, הוא הספיק להשלים את לימודיו.

הוא לא היה היחיד. היו עוד מבני כיתתי שבחרו לא לשרת ועמדו אף הם בסיום לימודיהם האקדמיים או שעשו חיל בעבודתם. אני ושכמותי לא זכינו לשום סיוע בסגירת הפער בינינו לבין מי שלא שירתו.

הפער בינינו לא זו בלבד שלא הצטמצם אלא הלך ותפח. בעוד הם מתקדמים בעבודתם – אני עמדתי בתחילת לימודיי. בעוד הם נהנים מחופשות, אני שירתתי במילואים תוך שאני נאלץ להשלים פערים במהלך חופשותיי.

בשירות המילואים נחשפתי לתופעה מכוערת נוספת. כולנו חששנו לחיינו, אך עוד יותר מכך לפגיעה בחיינו באזרחות עקב השירות. החוק אמנם אוסר להפלות מועמד לעבודה או לפטרו בשל שירות מילואים, אך מעבידים רבים מוצאים דרך להתחמק מהוראות החוק. כולנו נחלצנו להחליף חבר במשימות, כדי לאפשר לו לבצע גיחות למקום עבודתו. לדבריו, הוא לא סיפר למעבידו שהוא יוצא למילואים פן יבולע לו. חבר אחר הגיש מועמדות לתפקיד מאבטח ונדחה כשהמעביד שמע שמדובר בקצין קרבי במילואים. הדחייה נומקה, בגילוי-לב, בכך שהקריאות הצפויות לשירות מילואים תשבשנה את מהלך העבודה. אותו בחור נתקל במודעת "דרושים" נוספת לתפקיד מאבטח, הפעם לא הסגיר את הסוד וזכה במשרה הנכספת. סקר שנערך לאחרונה גילה כי למעלה ממחצית המעבידים מעדיפים להעסיק עובדים שאינם משרתים במילואים.

ישנם גם צדיקים בסדום – מעסיקים שמודעים לחשיבותו של השירות הצבאי ומבקשים לגמול למשרתים, אלא שהתברר להם שהם עבריינים. לפני שנים אחדות הרשיע בית הדין לעבודה חברת כוח אדם על שפנתה במודעת "דרושים" רק לבוגרי צבא או שירות לאומי. בפסק דין תקדימי נקבע כי התנייה כזאת היא אפלייה אסורה של מבקשי עבודה, ערבים או חרדים.

מנתונים שפירסם צה"ל לאחרונה עולה כי למעלה מרבע מהגברים החייבים בגיוס לא מתגייסים, ואילו למעלה משליש מהנשים משיגות פטור משירות בתואנה שהן דתיות. והמספרים הללו רק עולים ותופחים.

האם הדבר מפתיע?

בימים אלה נדונה בוועדת העבודה של הכנסת הצעת חוק זכויות התורמים למדינה, התשע"ג-2013. בדברי ההסבר להצעת החוק מובהר, כי היא נועדה להבטיח כי מי שתורם למדינה יקבל את הזכויות המגיעות לו. תורמים למדינה מוגדרים כחיילים משוחררים ומשרתי מילואים. בין היתר מבקשת ההצעה להעניק עדיפות לתורמים בקבלה לעבודה ובקבלה למעונות סטודנטים.

עיתון "הארץ" יצא חוצץ נגד הצעת החוק שאת תכליתה "האמיתית" הגדיר – "להפלות לרעה ערבים" – וזאת משום שהם נמנים על "אוכלוסיות שאינן משרתות בצבא או בשירות אזרחי" ("תורמים לפגיעה בערבים", 18.11.2013). בכך הצטרף העיתון לאגודה לזכויות האזרח שהגדירה את הצעת החוק כ"קשה ומבישה... שמבקשת לעגן הדרה ודה-לגיטימציה של קבוצות מיעוט באוכלוסייה, פוגעת בשוויון ובשורה של זכויות  יסוד נוספות, מגדילה פערים ודוחקת קבוצות שלמות אל השוליים הכלכליים והחברתיים של החברה."

אני מתקשה להבין את הטענה. ניתן היה לצפות, כי בשם עקרון השוויון יתמכו דווקא "הארץ" והאגודה בהצעת החוק, שכן דווקא המצב הקיים הוא המקפח את מי שתורמים את מיטב שנותיהם למדינה ואף מסתכנים למענה בעוד חבריהם עושים לביתם. אף לא ראיתי כי "הארץ" והאגודה יצאו למאבק נגד היוזמה להכפיל את מספר הפעמים שניתן לזמן חייל מילואים לשירות פעיל משלוש פעמים בשנה לשש.

אני אף מתקשה להבין מי הן אותן קבוצות מיעוט, שלהגנתן יוצאת האגודה? בשירותי הצבאי אני פוגש את כל רבדיה של החברה הישראלית – מוסלמים, דרוזים, צ'רקסים, נוצרים, יהודים חובשי ונטולי כיפה, נשים, עולים, ותיקים וצברים. הדלת פתוחה לכל מי שמבקש להצטרף לשירות הצבאי או הלאומי ולתרום. לכן איני מבין מפני מה הם מודרים ומופלים לרעה?

ואולי עוד מילה אחת לנשיא האגודה לזכויות האזרח ולפרנסיה: אתם מתיימרים להגן על זכויות האזרח. למרות ששרתתי בשירות סדיר ואני ממשיך לשרת גם במילואים – אני עדיין אזרח במדינה. האם יהיה זה מוגזם לצפות מכם להגן גם על זכויותיי?

 

מיכאל מעוז, רס"ן במילואים בחיל התותחנים, הינו בוגר אוניברסיטת תל-אביב בהנדסת חשמל ובאלקטרוניקה ותלמיד לתואר מוסמך במינהל עסקים.

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. גם כי תרבו תפילה, אינני שומע

זכורני, בילדותי, במריבות ילדים בשכונה, לא פעם ילד "חילוני" אמר לילד "דתי" משפט כמו "לפחות תוריד את הכיפה אם אתה משקר." כמובן שזה משפט קצת טיפשי – כאילו ללא אריג הבד על הראש מותר לשקר, ועימו – אסור. אולם זו דרך ילדותית ותמימה לבטא את הציפיה ממי שאמון על עשרת הדברות ועל יראת החטא, לא לשקר, לא לגנוב.

איזה מרחק עברנו מימי התום ההם, למציאות שבה – לא שקר בוויכוח של ילדים, אלא עבריינות לשמה – שוחד, גניבה, עבריינות מינית וכד', הם חיזיון נפרץ; ולא אצל סתם "חובשי כיפות", אלא אצל רבנים מרכזיים, מנהיגי ציבור, מי שאמורים להוות דוגמה ומופת.

האב-טיפוס הוא אריה דרעי, האיש שהורשע בפשעים חמורים של שוחד וגניבה, ודווקא אז זכה לשיא הגיבוי והתמיכה מהרב עובדיה, "גדול הדור", מתמיכה חד משמעית מחבריו, והביא את מפלגתו לשיא כוחה, 17 מנדטים. ועתה, לאחר ריצוי עונשו ותקופת הקלון, הוחזר לראשות תנועתו. במחלוקת הפנימית בש"ס בין תומכי דרעי לתומכי אלי ישי, סוגיית עבריינותו של דרעי כלל לא היתה חלק מן הדיון. בכך איש לא מצא פגם.

אנו פוגשים זאת שוב ושוב, ורק לאחרונה נחשפנו להתנהגות עבריינית אצל רבנים כמוטי אלון, הרב אברג'יל, זיופי הבחירות בבית שמש וכמובן, פרשת הרב הראשי מצגר. רינונים וחשדות ריחפו סביבו כל העת ואף הגיעו לכלי התקשורת וקיבלו פומבי. הכול ידעו על כך. ואף על פי כן, הוא המשיך בתפקידו, כאילו רב ראשי מושחת הוא נורמה מקובלת.

ואילו לא היה מדובר בשוחד והלבנת הון, אלא הרב מצגר היה נתפס מעשן בשבת או אוכל במסעדה לא כשרה, ברור שלמחרת הוא כבר לא היה בתפקיד. הרי הרב הראשי חייב להיות דתי, ואם הוא אוכל טריפה, הוא לא דתי ומאליו מובן שאין הוא יכול לשמש כרב, לא כל שכן כרב ראשי. ואם העבירות הן עבירות של שחיתות ושוחד? אלו אינן עבירות על חוקי הדת? האם בווידוי ביום הכיפורים, איננו מציגים חטאים אלה, בראש ובראשונה חטאים אלה, כ"חטא שחטאנו לפניך"?

מעבר לשאלות המשפטיות והציבוריות שהתופעה הזאת מעלה, היא חייבת להניע את אמות הספים בראש ובראשונה מבחינה דתית. מה היא עושה לדת היהודית? ומה חילול השם הכרוך בכך גורם למעמדה של היהדות בחברה הישראלית וביחס לדת? וחילול השם שעליו אני מדבר אינו רק במעשים האלה, אלא לא פחות מכך בשתיקה; שתיקת הציבור ושתיקת הרבנים.

במגילת העצמאות התחייבנו להשתית את מדינת ישראל על ערכי החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. נביאי ישראל יצאו, בראש ובראשונה, נגד הצביעות שבקיום אדוק של הפולחן, מצד "קציני סדום", שחטאו ופשעו בעבירות שבין אדם לחברו. בשיאו של  יום הכיפורים אנו מפטירים בנבואתו של ישעיהו הבז לאותם מושחתים שמתפלאים על כך שאלוהים אינו מקבל את צומם ופולחנם. "הכזה יהיה צום אבחרהו? ... הלזה תקרא צום ויום רצון לה'? הלא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חופשים וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית" וגו'. ובפרק א' בחזון ישעיהו, הוא מביע שאט נפש מאותם "קציני סדום": "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא. ובפרשכם כפיכם אעלים עינַי מכם. גם כי תרבו תפילה, אינני שומע. ידיכם דמים מלאו. רחצו, הִזָכּוּ, הסירו רוע מעלְלֵיכֶם מנגד עינַי".

"וטהר לבנו לעבדך באמת," אנו מתפללים. אין עבודת ה' אמתית בלב שאינו טהור.

 

פורסם לראשונה בעיתון "ישראל היום"

 

 

2. צרור הערות 4.12.13

 

* תמונה גדולה בוויינט מזירת ההתפרעויות ביפו: דגל פלשתין מול חנוכיה גדולה. התמונה הזאת היא תמצית הסיפור. אין כאן מאבק אמיתי על זכויות הבדואים. זהו מאבק על הארץ, בין היהודים והפלשתינאים. המאבק מבטא את רצונם של הפלשתינאים להוריש אותנו ולרשת אותנו.

 

* ב-30 בנובמבר יצאו ערביי ישראל להתפרעויות אלימות. התירוץ – תוכנית פראוור. למעשה, הם יצאו, בדיוק כפי שעשו באותו תאריך לפני 66 שנה, נגד תוכנית החלוקה של האו"ם (שהתקבלה יום קודם לכן), כלומר נגד קיומה של מדינה יהודית בא"י.

 

* אני רק שאלה: אם ניסוג מיהודה ושומרון, זה יהיה סוף הסכסוך?

 

* דוגמית לתשובה על השאלה – "הארץ" מנהל היום מסע צלב נגד תוכנית של החטיבה להתיישבות להקמת יישובים יהודיים חדשים בגליל. הרצון לאיזון דמוגרפי בגליל, הוא הרי "גזענות".

 

* השפלת הקצין והחיילים הדרוזיים בכור בדימונה, היא ביטוי נקלה של גזענות. אולם חשוב לציין, שמדובר במקרה חריג, שאינו מאפיין את מדינת ישראל. תגובותיהם החד משמעיות בנדון של הנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון וצה"ל, שיצאו בתקיפות נגד ההתנהגות הזאת, היא המייצגת את מדינת ישראל. מתברר שהאבטחה של הכור הגרעיני היא בכלל בידי גורם פרטי. ואולי זו הבעיה...

 

* אהוד אולמרט, שאימץ את עמדות חד"ש והציע אותן לפלשתינאים כהצעה רשמית של מדינת ישראל, לא הביא בכך לשלום ולא קידם בכך את השלום כהוא זה. הלקח מניסיונו של אולמרט, הוא התובנה שאין בצד הפלשתינאי, בעתיד הנראה לעין, פרטנר לשלום. הרי אף ישראלי שפוי לא יציע לפלשתינאים יותר ממה שאולמרט הציע להם והם דחו. במקום למנף את ניסיונו המר למען ההסברה הישראלית, מול טענות השקר אודות "סרבנות" ישראל, אולמרט מצטרף לשקר הפלשתינאי, כאילו הצעתו לא נדחתה, על מנת לנגח את ישראל ואת ממשלתה. כל זאת, כדי לטפח את המיתוס ותיאוריית הקונספירציה ההזויה, שישראל עמדה על סף שלום קוסמי נצחי, ורק התיק שתפרו לו הימין הרדיקאלי, משטרת ישראל ופרקליטות המדינה מנעה את השגת השלום. מיתוס, שנועד להעביר לציבור מסר, שחי בתוכנו משיח, שאם רק נחזיר אותו לשלטון, הוא יביא את השלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמרו אמן.

 

* וכאילו לא גרם די נזק למדינה, עכשיו אולמרט תוקף את ראש הממשלה על מאבקו נגד מדיניות הפייסנות כלפי איראן, כאשר אין באמתחתו ולו מילת ביקורת קלושה נגד הסכם הביניים, הפוגע בביטחונה של ישראל ובשלום העולם.

אהוד אולמרט הוא הפוליטיקאי הציני ביותר בתולדות מדינת ישראל.

 

* בהתנהגותו מאז נאלץ לפרוש מראשות הממשלה, נוהג אולמרט כאותו פרח טיס, שלאחר שעף מהקורס, התעקש ללכת לנ.מ. – "אם אני לא אטוס – אף אחד לא יטוס!"

 

* נשיא איראני חכם + נשיא אמריקאי טיפש + עולם עסקי גלובלי תאב בצע = קריסת משטר הסנקציות על איראן. מדיניות פייסנות קצרת רואי מסכנת את שלום האנושות.

 

* תרחיש אופטימי – קריסת הסנקציות על איראן תביא רווחה לתושבי איראן. השיפור התלול במצבם של האיראנים, וזיכרון המצוקה בעקבות הסנקציות, יעלה את איראן לדרך שאין ממנה חזרה – העם האיראני לא יאפשר לממשל לחזור לסורו ולקדם את פרוייקט הגרעין האיראני.

מה הסיכוי של תרחיש זה להתממש? במדינה דמוקרטית מערבית, הסיכוי של תרחיש זה היה גבוה. באיראן, הנשלטת בידי משטר המהפיכה של האייאתולות, הסיכוי לתרחיש זה קלוש.

 

* יותר משהמחאה באוקראינה היא מאבק למען החיבור של המדינה לאיחוד האירופי, היא מאבק על עצמאותה של אוקראינה. הימנעותו של הנשיא ינוקוביץ' מלחתום על הסכם הסחר עם האיחוד האירופי, נתפסת ככניעה לפוטין, על חשבון האינטרס הלאומי והכלכלי של אוקראינה. אזרחי אוקראינה חוששים מפני אובדן עצמאותה של ארצם, מול התעצמותה של רוסיה ונטיותיו האימפריאליסטיות של פוטין. וחשוב לזכור, שעוצמתו ההולכת וגוברת של פוטין, היא פועל יוצא של שקיעת המערב, בגין חולשתו של אובמה.

 

* בשיח המשפטיסטי, הבוחן את פועלם של אישי הציבור רק על פי המבחן הפלילי והמשפטי, אין בעיה בפרשת הוצאות הבתים של נתניהו. הוא לא עבר על החוק, אין כל מקום לחקירת משטרה, לכתב אישום וכו'.

אולם בשיח הנורמטיבי, שהוא השיח הראוי – מדובר בשחיתות.

בניגוד לשיח המשפטיסטי, שבו אנו מציבים בפני המנהיגים סף ציפיות מאוד נמוך, לא להיות עבריינים, בשיח הנורמטיבי, אנו  מציבים בפניהם רף ציפיות גבוה – להוות דוגמה אישית, להקפיד על ניקיון כפיים, להיות זהירים בכספי ציבור ובפרט כאשר מדובר בהוצאות פרטיות, ל"הצנע לכת".

פרשת הוצאות הבתים של נתניהו, מעמידה את ראש הממשלה כנהנתן ובזבזן על חשבון הציבור. הפער בין יוקר המחייה וקשי החיים של חלקים רחבים בציבור הישראלי, לבין אורח החיים ההדוניסטי של ראש הממשלה, על חשבון הציבור, זועק לשמים.

 

* מה עלותם של נרות סירחון?

 

* השימוש של נתניהו בדברים שאמר אריק איינשטיין על רדיפתו בידי העיתונות, בעוד הוא מסרב להתייחס לעובדות שיצאו לאור על אורח חייו מנקר העיניים על חשבון משלם המיסים הישראלי, הוא דמגוגיה זולה וצינית. שעה שהציבור הישראלי אבל על אריק איינשטיין, ובתקופת האבל יש גם היסחפות בהתייחסות לכל דבר שאמר איינשטיין כאל דברי אלוהים חיים, משתמש נתניהו בזכרו של איינשטיין כשכפ"ץ מפני הביקורת הציבורית על אורחו ורבעו.

 

* אריק איינשטיין סלד מהנטיה התקשורתית לפרסם ידיעות כוזבות וחודרניות כלפי דמויות ציבוריות; תופעה שהוא נפגע ממנה באופן אישי לא אחת. את סלידתו, הביע איינשטיין בשיריו "כתבו עליו בעיתון" ו"עיתונאי קטן". אולם יש הבדל בין אמן, לבין נבחר ציבור, ובין פרטיותו של אמן (בוודאי כזה הבוחר לשמור על פרטיותו) לבין חיים פרטיים הממומנים על ידי הציבור. במקרה השני, יש עניין ציבורי מובהק, בביקורת על התנהלותו ה"פרטית" של ראש הממשלה.

 

* ספי ריבלין היה מר מימיקה. לא היה שחקן עם כזו מימיקה. הוא לא היה צריך לפתוח את הפה כדי להעביר מסר ולהצחיק, די היה להביט בהבעות פניו. גם הראיונות הרציניים ביותר ואף העצובים ביותר, היו מצחיקים, כי ספי ריבלין היה קומיקאי במשרה מלאה, 7/24.

 

* דבקותו של ספי ריבלין בדרכו האידיאולוגית, הפוליטית, ונכונותו ללכת נגד הזרם, היתה ביטוי ליושרה ולאומץ אזרחי. הנשק הקטלני של הברנז'ה האמנותית נגד הסוטים מן הקו ה"תקין", הוא הגחכה. אף אחד אינו רוצה להיות מגוחך, וזאת הסיבה להתיישרות העדרית של המגזר האמנותי ברובו המכריע, עם עמדה פוליטית צרה וקיצונית.

עמידתו האיתנה של ספי ריבלין על דרכו, פגעה בו אולי, מדי פעם, לטווח הקצר. אולם גם בעלי דעות פוליטיות רחוקות משלו, בסופו של דבר העריכו אותו על האומץ להיות נאמן לעצמו.

יהי זכרו ברוך!

 

* קראתי בהתרגשות עצומה את "דם המכבים" – סיפורו המקסים של יוסי גמזו. איך גמזו מצליח לכתוב גם פרוזה כשירה? קראתי את הסיפור במקצב ובמשקל של שירה, וחשתי אפילו חריזה פנימית.

האם ועד כמה הסיפור מבוסס על שלד אמיתי? איני יודע. אך לפחות סיפור עובדתי אחד, מצא את מקומו בסיפור – סיפור נפילתו של חנן סמסון.

רס"ן חנן סמסון, לוחם היחידה ה-101 והצנחנים, נפל במרדף בבקעת הירדן, כאשר נאמן לערכי טוהר הנשק של צה"ל, נצר את נשקו לנוכח אישה המניקה את תינוקה בפתח מערה, ונורה בידי המחבלים שהפכו אותה למגן אנושי.

 

* הכחשת השואה אינה רק הטענה שלא היו תאי גזים. נוראה ממנה, היא ההכחשה באמצעות הצגת ישראל כנאצית. הנה, דוגמה להכחשת השואה, שהציג בפייסבוק מכחיש השואה עובדיה שרבן בעקבות הרג השב"ח הפלשתינאי בפ"ת: "אדם נרצח ע"י משרת משטר כי שהה מחוץ לגטו בניגוד לחוק."

גדר הביטחון שנבנתה אחרי ש-1,500 ישראלים נרצחו בידי מחבלים שבאו מהרש"פ, היא חומת הגטו, אליבא דמכחיש השואה עובדיה שרבן.

 

* בגיליון הקודם, פורסם בחב"ע נוסח פינתי השבועית ברדיו "אורנים" שהוקדש לשיר "נערת רוק". זו ההזדמנות לספר על הפינה.

רדיו "אורנים" (הרדיו המקומי של "קול ישראל" המשודר ממכללת "אורנים" ונקלט בעמק יזרעאל המערבי), משודרת מדי יום ב' בשעות 21:00-23:00 תוכניתו של חברי (וחניכי לשעבר) רני קרן "ינשופים". בכל שבוע מקיים רני שיחה אישית עם דמות מסוימת בשעה הראשונה של התוכנית (ומשמיע שירים שבחר האורח) ובשעה השנייה הוא משמיע את הגיגיו ושירים שהוא בחר.

ברבע השעה האחרונה של התוכנית אני מתארח, משמיע שיר שבחרתי ומדבר עליו. אני משתדל לבחור את השירים בהקשר אקטואלי – יום השנה לזכרו של אחד הכותבים או המבצע, אירוע בחדשות, החג הקרוב, פרשת השבוע ועוד. השבוע, למשל, השמעתי את שירו של אריק איינשטיין "סן פרנציסקו על המים", בהקשר למותו של אריק איינשטיין ושל קמפיין הירידה מן הארץ. בשבוע הבא אשמיע, לזיכרו של ספי ריבלין, את "במצב הנוכחי" – שיר הפתיחה של התכנית "ניקוי ראש", שספי ריבלין השתתף בה. בשבוע שעבר השמעתי את "נערת רוק", בהקשר של פרשת איל גולן. את תוכן שיחתי אני מעלה על הכתב ומפרסם בבלוג שלי מִדֵי שבוע. אני מודה לאהוד, שפרסם את פינתי הנ"ל בחב"ע.

 

ניתן להאזין לתכנית ברדיו ב 103.6 FM באזור טבעון, יקנעם, רמת ישי והקריות, או בשידור חי באינטרנט בקישור הבא:

http://www.oranim.ac.il/sites/heb/community/radio-oranim/Pages/default.aspx

קישור לתכניות "ינשופים" (לא בשידור חי):

http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=331726

 

* ביד הלשון: "מאי חנוכה, דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון [=שמונה הם], דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון [=שאין להספיד ולהתענות בהם]? שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (תלמוד בבלי, שבת כא ע"ב).

"פך של שמן". מהו פך? כלי קטן לשמירת נוזלים.

בכותרת משנה למאמר של יועז הנדל לכבוד חנוכה ב"ידיעות אחרונות" נכתב "נס פח השמן."

ממש נס פח הזבל.

השאלה היא מִי הַבּוּר – יועז הנדל או העורך הלשוני שהגיה את המאמר.

בגוף המאמר כתוב, כראוי, פך של שמן. מכאן, שיועז כתב נכון, המגיה הגיה נכון. ועורך המוסף ראה בכותרת את ה"טעות" – פך ולא פח, ו"תיקן".

 

 

* * *

משה כהן

הנדון: שועלים קטנים

מכובדי,

ראש הממשלה שלנו נתון בעיצומו של מאבק איתנים גורלי נגד האיום הגרעיני האיראני וכנגד אינטרסים כלכליים אדירים של אומות העולם. בנימין נתניהו אכן מגייס את יכולותיו המעולות ואת כישוריו המצוינים למאבק הזה ועושה ימים כלילות בשירות האומה. ניתן היה לצפות שכול חלקי הציבור יתגייסו לתמיכה במאבק הכבד הזה ויחזקו את ידיו של ראש ממשלתנו, כי בנפשנו הדבר.

לכן מקומם לראות עסקנים קטנים ונציגיהם בתקשורת עוסקים בחשבונות פוליטיים קטנוניים ומזנבים בראש הממשלה בהיותו בפעילות מדינית בחו"ל. בזמן שהוא עוסק בעניינים ברומו של עולם הם מטרידים אותו בחשבון הכביסה ובחשבון הנרות שלו, הנראים סבירים למדי.

זו פשוט נבזות להעדיף את חשבונותיהם הפוליטיים העלובים על חשבון ענייני המדינה החשובים. הם מתגעגעים כביכול למנהיגים הוותיקים שחיו בצניעות. זו צביעות כי אנו חיים בתקופה אחרת ובמציאות אחרת וההשוואה עם המנהיגים דאז אינה תופסת. 

על כך נאמר בתנ"ך "אחזו לנו שועלים קטנים מחבלים כרמים" (שיר השירים ב' 15).

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

אהוד בן עזר

מה הן הרעות המטומטמות

של החוק החדש להגנת הסופר והספר בישראל?

 

1. החוק אינו חוקתי. הוא ייפול בבג"צ. הסיבה: מרבית הסופרים כבר חתומים על מאות הסכמים וחוזים עם הוצאות הספרים לשם הדפסת ספריהם. חישובי התמלוגים אינם אחידים. לעיתים רק החל מעותק האלף. לעיתים בכלל לא. לעיתים 15% ולעיתים 20% ויותר – ותלוי גם מאיזה מחיר חל חישוב האחוזים. בדרך-כלל זה ממחיר המחסן, שהוא המחיר הסיטונאי [הנמוך] של הספר ולא הקמעונאי, כלומר המחיר בחנויות.

עכשיו בא החוק החדש שמחייב את המו"לים לשלם לסופרים תמלוגים בשיעורי אחוזים קבועים לכולם – חלקם קטנים ממה שהיה הסופר מקבל בעבר, אם בכלל, חלקם גדולים יותר.

אבל זה לא יעבור. לפחות לא לגבי מרבית הספרים שכבר יצאו לאור. וספק אם אפשר לחייב בתמלוגים קבועים ספרים חדשים, מעבר להסכם המסחרי שנחתם ושייחתם בין הסופר למו"ל, מה עוד שהחוק הישראלי הולך, למיטב ידיעתנו, בעקבות החקיקה האנגלית, המשאירה את שיעור התמלוגים למשא-ומתן עסקי בין הצדדים.

 

2. חלק ניכר מהספרים המקוריים יוצא לאור במימון המחברים עצמם, או מוסדות ציבוריים וקרנות למיניהם. כך כמעט כל ספרי השירה. כך כל ספרי המחקר, המדע והעיון, כך כל הוצאות הספרים האקדמאיות, וכדומה. בצורות מימון כאלה, שהן הרוב בענפים מסויימים, ענפים שאין שיעור לחשיבותם בתרבות העברית – כמעט שאין משלמים תמלוגים כי המכירות הן מעטות יחסית. אבל עכשיו יצטרכו כל המממנים את ספריהם בכוחות עצמם או כל המוסדות המממנים את הספרים – להשקיע מראש סכום כסף גדול יותר לקראת הוצאת ספרים חדשים – כדי שיהיה גם ממה לשלם תמלוגים למחברים על פי הקבוע בחוק החדש!

אתה הבנת את זה, ברוך? יהיה עליי לשלם יותר דמי-השתתפות למו"ל שלי כדי שיוכל לשלם לי בחזרה את שיעור התמלוגים על פי החוק החדש! – וזאת אפילו אם ויתרתי לו על חלק מהתמלוגים או על כולם – כדי להוזיל את ההפקה שהיא על חשבוני!

אחרת – הוא עבריין!

 

3. יהיה אפשר, לפי החוק המטומטם הזה, להוזיל את מחיר הספר החדש רק 18 חודשים לאחר פירסומו! כמה ספרים חדשים מחזיקים מעמד שנה וחצי במחיר מלא על המדפים בחנויות הספרים? רובם נעלמים אחרי חודשיים-שלושה! – ומי נשארים 18 חודשים? – אולי רק כמה כותרים של הידוענים, שבהם מטפל ח"כ ניצן הורביץ, שהוא מיוזמי החוק, שחלקם הם הסופרים הפוליטיים שהם מצפון האומה, לרוב תומכי מפלגתו מר"צ, ושאין שום צורך לדאוג להם כי הציבור מעריץ אותם וקונה את רבי-המכר שלהם. אז מעכשיו יקנה רק ב-88 שקל לעותק ולא במסגרת של 4 במאה – כי ניצן צריך לדאוג לסופרים העשירים.

כן, זה החוק המטומטם, שמיטיב עם מעט סופרים מצליחים – שאין צורך לדאוג להם (שהרי ממילא בקרוב הם יקבלו את פרס נובל) – ודופק את כל שאר הסופרים. ובעצם הוא ידפוק בסופו של דבר גם את המועדפים האמידים של ח"כ ניצן הורביץ – כי מי ירוץ לקנות את ספריהם ב-88 שקל? רק הנשים העשירות תומכות השמאל בתל-אביב והסביבה.

תקנו אותי אם אני טועה.

 

4. שמענו שיש סופרים שמבקשים לקחת חזרה את החוזים שלהם עם הוצאות הספרם הממוסדות, ולהוציא את ספריהם על חשבון עצמם, כאשר ההוצאות תשמשנה להם אולי רק מעין מפיק – שאז החוק המטומטם החדש לא יחול על ספריהם כי הם בגדר אנשים פרטיים – והם יוכלו למכור אותם במחירים זולים כבר מהיום הראשון להופעתם בשוק! כי מה סופר רוצה? שיקנו אותו ושיקראו אותו, ולא להתפרנס מכך כי זה ממילא בלתי אפשרי בישראל ואפילו במדינת העולם זה נדיר. השווקים שם הרבה יותר קשיחים מול הסופר.

 

5. לנוכח העודפים הרבים של ספרים, בעיקר ספרי ילדים, וסתם ספרים לא-חדשים, שהצטברו במחסני ההוצאות והרשתות, עותקים אשר עצם איחסונם עולה כסף, ואשר לעיתים זול יותר לגרוס אותם ולגרוע אותם מן המלאי מאשר להמשיך להחזיקם – צפּו למבצעים של לא רק 4 ב-100 אלא אולי אפילו 10 עותקים ב-100 – ובלבד שההוצאות והרשתות ייפטרו מעודפי המלאי!

וכל זה אמור לגבי ספרים בני יותר מ-18 חודש – שאז הכול יהיה כשר גם לפי החוק החדש! וכך אולי נזכה לפחות לראות מחדש ספרים פחות חדשים, שלעיתים נעלמו מן המדפים לאחר כחודשיים כי הוחזרו למפיצים!

 

לפני כשנה או יותר השתתפתי בשידור חי בתוכנית טלוויזיה כלכלית מול הסופר-המו"ל רם אורן, שתמך בחוק, כנראה משיקולי מו"ל-סופר של רבי-מכר. אני התנגדתי והבאתי את הנימוקים דלעיל, וגם אחרים.

אחרי פברואר 2014 נראה מי צדק!

 

* * *

דורון בקל-איילון

ההנחה שנוח לא להניח

השאלה "מה ניתן ללמוד מההיסטוריה" היא, כמאמר הקלישאה, עתיקה כמעט כימי ההיסטוריה עצמה. התשובות לשאלה נעות בטווח שבין "ההיסטוריה חוזרת" לבין "אין שני מקרים היסטוריים דומים, ולכן לא ניתן ללמוד דבר מן ההיסטוריה."

העניין נותר סבוך גם עבור אלה הסבורים כי בכל זאת ניתן להפיק לקחים היסטוריים לאור התובנה כי ההיסטוריה מלמדת אותנו דברים והיפוכם. ניקח, למשל, את ניסיון האיותאללה מטהרן לפתח נשק גרעיני (והנחת היסוד היא כי ניסיון זה יימשך למרות – ואולי בגלל – ההסכם הנרפה בין איראן והמערב). מצד אחד, כדאי להוציא לפועל מתקפת מנע ולהשמיד את מתקני הגרעין שם משום שלראייה – פעולה כזו הצליחה נגד הכור העיראקי ב-1981. מצד שני, לא חסרות דוגמאות למתקפות מנע או פעולות צבאיות אחרות שנכשלו (מבצע כראמה, גליפולי, מפרץ החזירים בקובה, הפעולה לשחרור נחשון וקסמן ז"ל) ושגררו אחריהן טרגדיות אנושיות ואף מפולות מדיניות.

דבר אחד שהלימוד מההיסטוריה ודאי מספק לנו הוא כוחו של התקדים. מרגע שאירוע מסוים מתקיים, הוא נכנס אוטומטית לטווח האפשרויות הפוטנציאליות של הפעילות החברתית האנושית. כשחיילים רומאים מחריבים את קרתגו, טובחים בבניה וזורעים מלח באדמתה במאה השנייה לפני הספירה, לא ניתן עוד לומר שטיהור אתני לא ייתכן בבוסניה של סוף המאה ה-20 אחרי הספירה. ומרגע שהשמדת עם מתבצעת בארמניה בשטחה של טורקיה במלחמת העולם הראשונה, לא ניתן כבר לקבוע כי שואה נוספת לא תיתכן, גם אם מדובר במדינות מתקדמות תרבותית וטכנולוגית, כמו גרמניה או צרפת של מלחמת העולם השנייה.

 

דווקא השמדה המונית הם אינם כוללים בטווח האפשרויות

בשיח סביב תקיפה פוטנציאלית של מתקני הגרעין באיראן בולטת גישה אחת, חסרת אחריות במיוחד. על פיה אין ביכולת גרעינית איראנית סכנה לישראל, וזאת משום שהאיראנים מפתחים יכולת כזו למטרת התגוננות מתקיפה אמריקנית (לקח ממלחמות המפרץ) או לשם הישרדות במרחב הסוני.

עיתונאים, פוליטיקאים ופרשנים ביטחוניים מסוימים מקדמים את נישת השיח הזו השכם והערב. יתרה מכך, לטענתם לא ייתכן שאיראן תפעיל אופציה גרעינית נגד ישראל, משום שהיא עלולה להיות מתוגמלת בהתאם נוכח יכולת מכה-שנייה, המיוחסת לישראל. לאור זאת, הם קובעים, כל ניסיון לצייר את מאמץ הגרעין באיראן כאיום על ישראל, אינו אלא קמפיין הפחדה מבית היוצר של ממשלת ביברמן.

אלא שדווקא העובדה שאין שני מקרים היסטוריים זהים מסייעת במקרה זה להבין את גודל הסכנה שבכוח גרעיני בידי איראן. הרי מי אמר שאיראן תפעל ישירות להשמדת ישראל באמצעות מכה גרעינית? אם כבר, סביר יותר שזו תדאג לספק את היכולת לארגון טרור שינסה לבצע פיגוע גרעיני באופן שינקה את איראן מאחריות ברורה לעניין ויגרום לעולם למנוע תגובה מצד ישראל, או מה שיישאר ממנה.

אם כך, יגידו המתנגדים לגישה זו, אין ברירה אלא לשבת כל היום במקלט, שכן כוח התקדים מלמד שכל רגע עלולה להתרגש שואה או מלחמה איפשהו, מאחר ואלו התקיימו גם בעבר. ולכן, יטענו, אין להסתמך על התקדים, אלא לחשב הסתברויות של היתכנות תרחישים.

אך זהו בדיוק העניין. הדילמה הנדונה אינה התחבטות בנוגע לרכישת סוג חדש של אבקת כביסה, אלא אפשרות סיוטית של השמדת עם בנשק להשמדה המונית. והאפשרות הזו, למרבה הפלצות, כלל אינה נדונה על ידי אותם גורמים, אפילו לא ברמת ההסתברות התיאורטית של אותו "טווח האפשרויות הפוטנציאליות של הפעילות החברתית האנושית."

אולם נוכח כוח התקדים, נוכח האידיאולוגיה המשיחית הקיצונית החומייניסטית ונוכח כוונותיה, הצהרותיה ויכולותיה המתפתחות של איראן, ניתן להסיק, שבהסתברות מסוימת האפשרות של שואה גרעינית בישראל אינה מתקיימת רק בדמיונם של בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן. ההסתברות לכך ממשית עד כדי כך שהיא מחייבת מניעה בכל מחיר של גרעין איראני, בין אם בדיפלומטיה (אפקטיבית, לא כזו המבוססת על פייסנות), בין אם בסנקציות (שהוסרו כעת מהפרק עם ההסכם שנחתם בין איראן והמערב), בין אם בפעולה אמריקנית או, כמוצא אחרון, בפעולה ישראלית עצמאית.

רק שלא נשכח את אלה שהוציאו מכלל אפשרות הישנות של תקדימים היסטוריים. אחד מהם היה יוליוס לוקאסייביץ', שגריר פולין בצרפת, שקבע במאי 1938, 15 חודשים בלבד לפני כיבוש ארצו על ידי גרמניה, כי "לא ניתן להעלות על הדעת כי במאה ה-20, לאחר המלחמה הגדולה (מלחמת העולם הראשונה), כל מדינה שהיא – אפילו גדולה וחזקה כגרמניה – תוכל לספח שטחים המאוכלסים על ידי עמים אחרים, בניגוד לרצונם."

 

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 269

 

 

* * *

בתוך כחודשיים

עומדת להופיע הסאגה

 "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא תופיע בשום הוצאת ספרים "מכובדת" ולא תעבור עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם יוריד אותה לדפוס בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מהוצאת "אסטרולוג".

 

 

* * *

מידע על אירוע ההשקה של הספר של איזי (איזידור) אברהמי ז"ל, "נערה בשם עיוני", הוצאת גוונים, תרגום יואל נץ, 27 בדצמבר 2013, 11:30 סינמטק תל אביב.

איזי (איזידור) אברהמי נפטר באפריל 2013. הוא היה ידוע כשחקן הקאמרי, בימאי, מחזאי, ויוצר סרטים דוקומנטריים ברחבי תבל. אנחנו (ערגה, שותפתו ב-25 השנים האחרונות, אישתו ג'וזי, בתו אניד ונכדיו מיקה ומאי) מבקשים את תמיכתכם והשתתפותכם באירוע ההשקה של ספרו האחרון, שיהיה גם אירוע לזיכרו. רק בזכותכם נוכל להשלים את מפעל הכתיבה שלו, להוציא לאור את סיפרו "נערה בשם עיוני" ולהשיק את הספר באירוע מכובד.

 יואל נץ, המתרגם של פושקין, תירגם את ספרו של איזי מאנגלית.

חברו הטוב של איזי, מנשקה קדישמן, צייר את ציור העטיפה.

הוצאת גוונים, שתוציא את הספר לאור, משתתפת גם היא בכיסוי ההוצאות – אבל כל זה לא מספיק.

כדי שהספר יצא לאור באיכות אופטימלית וכדי שנוכל לארגן אירוע השקה מכובד לכבודו ולזכרו של איזי – אנחנו צריכים את תמיכתכם. בלעדיכם זה לא יקרה !!!!

 בעזרת אתר הדסטרט HEADSTART אנחנו מגייסים את התמיכה, בלינק הזה: http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=3246

התמיכה שלכם היא גם החוויה והתמורה שלכם, כיון שכל מי שיתמוך בסכום של 60 ש"ח ומעלה יקבל עותק של הספר! מי שיתמוך קצת יותר וקצת יותר וקצת יותר – יקבל ספר עם הקדשה, די.וי.די. מסרטיו של איזי וכו' (פירוט בהמשך). הפרוייקט הזה מיועד לא רק למי שהכיר והוקיר את איזי, אלא גם למי שרוצים להכיר אותו עכשיו, דרך יצירתו.

אנא – עיזרו לנו לממש אותו !

 על "נערה בשם עיוני" – הרומן מבוסס על זיכרונותיו של המחבר מתקופת מלחמת השחרור, והוא מפליג לסיפור ריגול, באמצעותו חובט המחבר בכל פרה קדושה שנקרית בדרכו.

על איזי (איזידור) אברהמי, 1930-2013: איזי נולד בסופיה, ונחלץ עם משפחתו מבולגריה עם פלישת הנאצים. הוא למד בבית ספר חקלאי בחיפה והיה חבר בפלמ"ח. לאחר מלחמת השחרור למד תיאטרון בבית הספר של הקאמרי, הקים את תיאטרון מקור (בו שיחקו גם זהרירה חריפאי, דודיק סמדר, פטיה דגן ואחרים). הוא המשיך את לימודיו באנגליה, בבריסטול אולד וויק, כבן מחזור של פיטר או'טול. משם המשיך כבימאי באירלנד, נורווגיה, בלגיה, הולנד וישראל.

ספרו הראשון, 'משחק השיכונים', יצא לאור על ידי צ'ריקובר ב-1974, לאחר שפורסם בארה"ב. הספר תורגם ופורסם גם בצרפת, גרמניה, ארגנטינה והולנד, ועובד למחזה-רדיו בשוויץ. ב-25 השנים האחרונות לחייו איזי ביים סרטים, בעיקר דוקומנטריים, ששודרו ברחבי תבל וזכו בפרסים בפסטיבלים רבים בעולם.

 פרטים נוספים ב: www.antv.nl

 אז מה אנחנו יוצרים פה בעצם? אנחנו מתכננים אירוע שיתקיים בסינמטק תל אביב , ב-27 בדצמבר 2013. בתוכנית: הקרנת המוקומנטרי המשעשע "ההיסטוריה של המדחן" (עם כתוביות בעברית) אותו כתב וביים איזי ובו הוא גם משחק את התפקיד הראשי. עיתונאי התקשורת נחום מוכיח ישוחח עם שותפתו של איזי, ערגה נץ, על פועלו הקולנועי, ויוקרנו קטעים מסרטיו (עם כתוביות בעברית). פרופ' רויאל נץ ישוחח על יצירתו של איזי. השחקנים אורי אברהמי (קרוב משפחה של איזי) ורולנדה שגרן (ידידה ותיקה) יקראו קטעים מן הספר "נערה בשם עיוני". מתוכננות הפתעות נוספות, עליהן נבשר בהמשך!

אלמנתו, בתו ונכדיו של איזי יהיו נוכחים והם, כמו  גם המתרגם, יואל נץ, ושותפתו של איזי, ערגה נץ, יוכלו לחתום על הספר "נערה בשם עיוני" עם הקדשה אישית.

[דבר המפרסם]

 

 

* * *

מרדכי בן חורין

שלום לכבוד נשיא איראן חסן רוחאני!

התנ"ך, ספר הספרים של העם היהודי, מסתיים בספר "דברי הימים" בפקודה שנתן אלוהים לכורש מלך פרס לפני 2573 שנה: "כה אמר כורש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי יהוה אלוהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהוה אלוהיו עמו ויעל!" [בהמשך דבריי, אתייחס לפקודה זו, עם לקחים והשלכות חשובות, לדעתי ואולי יהיו גם לדעתך, לזמננו.]

בתנ"ך, ב"מגילת אסתר", יש גם תיאור של אפיזודה איומה מלפני 2381 שנה, והדומה באופן מאוד אירוני לתקופתנו: אחשוורוש [בימינו – אייטולה חמינאי] ממנה את המן [בימינו – אחמדיניגאד!] לראש השרים של ממלכת פרס [בימינו – איראן]: " ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן בן אמדתא האגגי צורר היהודים." "צורר יהודים" זה [שאינו פרסי!] הוא איש נאלח, מתוסבך, קנאי, מכוער, בעל רגשי נחיתות שמצווה: "להשמיד להרוג לאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד." [בזמננו, יתאפשר הדבר בפצצת האטום שלבטח תהיה לכם בקרוב].

אני, מרדכי ["מרדכי היהודי"],  אשר שם בני הראשון, הוא ירדן [כרצון אימו], שמואל [כשמם של הסבים] וכורש [כהערכתי לכורש], פונה אליך נשיא איראן, חסן רוחאני, יוזם תהליך הנראה לאלה המאמינים בכנותך – כחיובי, וכהתחלה להחזרת העם הפרסי לחברת העמים החופשיים, מבקש ממך ומייעץ לך, לנטוש את כל השקרים המעוותים שהינם נחלת הבורים, המטומטמים והמתנשאים בעולמנו – ולהביא אותנו היהודים ואתכם הפרסים, לברית עולם שהחלה לפני אלפי שנים ומצווה גדולה להמשיכה לעד.

אבקש להאיר ולהעיר על ההתנהלות האבסורדית שלכם כלפי "הבעיה הפלסטינאית": למה אתם שוכחים איך הפלסטינאים שיתפו פעולה עם עיראק בכיבוש חלקים מאדמתכם ותמכו במלחמתם בכם תוך גרימת מוות למיליון מבניכם? 

למה שכחתם את חיבוקיו של יאסר ערפאת את סדאם חוסיין שהרעילכם בגזים?

למה אתם שוכחים ומתעלמים מכך שרובם של הערבים, בניגוד אליכם בני התרבות העתיקה, מוצאם ומקורם משבטי פרימיטיביים ממדבריות חצי האי הערבי, שלא תרמו כמעט דבר לתרבות האנושית מלבד קנאות, תאוות דם ושנאה לכל קידמה ונאורות?

ישראל והיהודים מעולם לא עשו דבר להזיק לכם. ההפך. תמיד היינו לצידכם. השנאה של הערבים אליכם והפער התרבותי ביניכם, היו ויישארו תמיד. שיתופי הפעולה העכשוויים עימכם, הם אך ורק לשם ניצול עושרכם וניצול של עיוות ראייתכם את הפלסטינאים. אם אכן דרך חדשה של צדק ויושרה מאומצת על ידך, עליך לדעת כי אלה השולטים בכל מוקדי האנטישמיות בעולם בכלל, באירופה ובאו"ם בפרט, מנצלים את תמימותם ובורותם של "ליברלים ואנשי שלום". הפלסטינאים ברובם הינם מהגרי עבודה לארץ ישראל, שבאו בעקבות היהודים החוזרים אליה, כבפקודת כורש בעבר, והופכים אותה משממה לארץ פורחת ומשגשגת.

 כאשר תהיינה לכם פצצות אטום אינטליגנטיות המבחינות בין יהודים לפלסטינאים, ותצליחו "להשמיד להרוג לאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד," הרומן שלכם עם הערבים, ייפסק באחת, עם איחוד הערבים הסונים נגדכם.

אולי מנחם אתכם קצת, שהחיזור והאהבה שמעתיר עליכם הנשיא השחור אובמה, תוך כדי "נטישת בני הברית" הערבים, אינם פוליטיקה טיפשית, צ'מברלינית, אלא זו אמת הנובעת מעומק וסתר נפשו. בטוחני שהוא לא שכח ולא ישכח את העבדות שנוצרה ע"י ערבים  שלכדו וספקו שחורים חופשיים מאפריקה להיות עבדים ללבנים באמריקה. אובמה גם אסיר טובה ליהודים באמריקה שתמיד היו הם בראש הלבנים התומכים בשחורים ובמרטין לותר קינג. עכשיו הם היו נלהבים לבחור נשיא שחור ראשון לארה"ב.

לפני 47 שנים, הייתי באיראן 3 פעמים: לראשונה, כתייר באיספהן, שיראז, טהרן, פרספוליס ובכפרים רבים ברחבי הארץ. פגשתי בעם נפלא ומסכן הסובל משלטון מתנשא, יהיר, מפלה ואכזרי של השח. לא האמנתי כבר אז שה"אלוהים" הזה יאריך בשלטונו ובעריצותו ולכן סירבתי להזמנתו לתכנן את ארמונו בהרים ולתכנן בעיר הבירה. התאכזבתי למראה איראן לאחר סילוקו. לא אוסיף מלח על הפצעים אך אומר לך, נשיא איראן, חסן רוחנאי: אני מקווה שאתה בעצמך תהיה למי שאתה אומר שאתה.

אני מציע לך שתנפיק כבר עכשיו עבורי ועבור רעייתי, אביבה בן-חורין, ויזות תיירים לארצך ואף תפקיד עלינו ליווי שישמור עלינו ועל כוונותינו לקדם את האחווה, השלום והאחדות עם איראן-פרס. כמובן שנסכים ונאשר פרסום ביקורנו לתועלת השלום בן אלפי השנים בין שני עמינו.

בעקבותינו ינהרו אליכם המוני תיירים יהודים מישראל ומהעולם. על הרווחים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים אין צורך להוסיף מילה.

בברכה ראויה,

מרדכי בן-חורין

ישראל 56511, ת.ד. 2171, סביון

טלפון נייד וזמין תמיד: 972-505-611004

 

 

* * *

חדשות ממיסדר אבירי מרק הכרוב

שרגא רבין

בורשט חמיצת כרוב, צמחוני

 

המתכון של אודי  לחמיצה הגיע, למרות שהחורף מתמהמה, לאחר הבורשט הראשון שלי השנה. להלן המתכון האלטרנטיבי:

 

כרוב לבן בינוני +

5 סלקים גדולים

5 בצלים גדולים

1/2 ראש שום

5 גזרים

4 תפוחי אדמה דזירה

שורש פטרוזיליה

שורש סלרי

חבילת פטרוזיליה

2 קופסאות גדולות 800 גרםTomato Max  של  טל  (רוטב עגבניות לבישול)

מלח,  פלפל שחור+לבן

 

ההכנה: בסיר גדול, כבד, עם מכסה, מרטיבים את כל התחתית בשמן זית, קוצצים את הבצלים ומאיידים עד להיותם מסמורטטים לגמרי. בינתיים קולפים את שיני השום ופורסים לפרוסות דקות. כשהבצל – מוכן מפנים את מרכז תחתית הסיר ומאיידים את השום, לא יותר משתי דקות.

הכרוב אמור בשלב זה להיות חתוך לרצועות דקות, מוסיפים את הכרוב מערבבים וממשיכים לאדות עד שהכרוב הופך סמרטוטי, ומאבד אגב כך יותר מחצי נפחו.

חותכים את הסלק, הגזר, תפוחי האדמה, והשורשים מוסיפים אותם וממשיכים לאדות עד שיתחילו להתרכך. אם שומרים שהאש לא תהיה חזקה מדי,  לא צריך עד כאן להוסיף מים כי הירקות מגירים מספיק נוזלים. 

כשתפוחי האדמה התחילו להתרכך, מוסיפים מים, עדיף מינרליים, בגובה 10 ס"מ מעל הירקות. פותחים ומוסיפים את שתי קופסאות רוטב העגבניות,  כף מלח אטלנטי, חצי כף פלפל שחור + לבן טחון טרי. מביאים לרתיחה ומבשלים עד שכל הירקות רכים, בערך חצי שעה. 10 דקות לפני כיבוי האש מוסיפים את חבילת הפטרוזיליה ואת העלים של שורש הסלרי.

הכמות שמתקבלת רצינית, אך החמיצה משתבחת עם הזמן, וביום השני והשלישי טעמה מתעצם.

אפשר להגיש בליווי שמנת חמוצה ו/או יוגורט סמיך – יוגורמה

 

* * *

אופירה רהט

עליית הביאליסטוקאים – התאריך שגוי

לתשומת לבך, אהוד חביבי,

אצל דרויאנוב ב"כתבים לתולדות חבת ציון וישוב א"י", תעודה 1423 שהקלדתי (באדיבות הקיבוץ המאוחד) ב"זכרונות איש פתח תקוה" של אבי, דוד גולדברג, נמצא בעמ' 164-165 מכתבם של חמישה מתיישבים מפ"ת המשוועים לעזרה, ופונים אל אברהם גרינבערג באודיסה, המכונה כאן "ראש לחובבי ציון". 

תאריך המכתב מפ"ת: שמונה ימים לחודש כסליו, תר"ן (1 בדצמבר 1889). ראשון לחמשת החותמים על המכתב הוא אבא למפרט, סבא-רבא שלי, שבא עם משפחתו בעליית הביאליסטוקאים. במכתב נאמר במפורש: "זה ששה ושבעה שנים אנחנו פה בפתח תקוה."

אפילו שבע שנים לפני דצמבר 1889 –  עליית הביאליסטוקאים הייתה בשנת 1882.

 ג' קרסל מצטט ב"אם המושבות" עמ' 100-101: "וכך מסופר ב'המגיד' משלהי 1882: מעיר ב"ק (ביאליסטוק) מודיעים אלינו לאמור... זה כחצי שנה בא אלינו ק-ן (קופלמן)... והנה לפני שבועות אחדים בא אלינו עוד הפעם..." בשתי הפעמים מכר קופלמן נחלאות בפ"ת, לפי הדיווח בעיתון הנ"ל. עליית הביאליסטוקאים, לפי קרסל, היתה בתשרי תרמ"ג – אוקטובר 1882.

 לצערי נבצר ממני בינתיים לקרוא את חב"ע כולו, ואני קוראת רק את הכותרות שנדפסו באותיות קידוש לבנה: עליית הביאליסטוקאים 1884!!!

אנא, פרסם גם את מכתבי בהדגשה כמו את הפסקה שפרסמת ומעליה הכותרת שבטעות יסודה, ואתה תבוא על התודה והברכה.

אופירה רהט

 

תשובת אהוד בן עזר

לצערי, אופירה, את טועה. קופלמן אמנם עשה בביאליסטוק נפשות לקניית אדמות פתח תקווה, אבל העלייה בפועל לפתח תקווה לא התרחשה ב-1882 אלא היתה זו עלייה ליישוב החדש יהוד, כאשר במשך השבוע, האיכרים-העולים-החדשים מעבדים את אדמותיהם שרכשו בפתח תקווה. מחמת קוצר הזמן לעסוק שוב בנושא אני מביא רק את הקטע מוויקיפידיה, שאיני בטוח שהוא מדוייק לחלוטין:

"לאחר שהמושבה פתח תקווה נעזבה בפעם הראשונה, לאחר שהוקמה בשנת 1878, הוחלט לחדש את קיומה על ידי רכישת חלקה של 140 דונם בשולי הכפר הערבי יהודייה. המושבה החדשה נקראה "יהוד", כשם העיר הקדומה שהייתה בנחלתו של שבט דן "וִיהֻד וּבְנֵי-בְרַק, וְגַת-רִמּוֹן" (ספר יהושע, פרק י"ט , מ"ה). השטח היה רחוק מריכוזי היתושים מחוללי מחלת המלריה שהיו בסביבות הירקון ופטר את המתיישבים מסכנה זו. בתי המושבה החדשה נבנו על סמך רישיון בנייה שנועד לבנייה בירושלים, שם היתה ליהודים חלקת אדמה שנקראה אף היא בשם "יהודייה", ולה ניתן רישיון בנייה. המתיישבים הראשונים היו משפחות מהעיר ביאליסטוק ברוסיה שכונו הביאליסטוקאים. אליהם הצטרפו אריה ליב פרומקין, ואחדים מהמייסדים הראשונים של פתח תקווה כמו יואל משה סלומון, יהודה ראב ומשה שמואל ראב, אחיו של יהודה ראב שהגיע במקום האב אלעזר‏, שהיה ממייסדי פתח-תקווה אך כבר לא יכול היה להשתתף בעבודת ההתיישבות. הם הקימו אגודה שיתופית וקיבלו על עצמם עבודה עצמית. האדמות שלהם היו במקומה של פתח תקווה של היום – מרחק 7 ק"מ. בשל המרחק הרב שנאלצו לעבור בדרך לשדות הם לא הצליחו לעבדם כראוי ולהתפרנס מהחקלאות. [רק בשנים] 1885-1886 חזרו רוב המתיישבים לפתח תקווה."

 

וכותב על כך סבי יהודה ראב בן עזר בספר זיכרונותיו "התלם הראשון":

"כשהגיעו ימי החגים של שנת תרמ"ד (1883-1884), עזבתי את ואדי חנין [נס ציונה, שם עבד באחוזת לרר, וזאת לאחר ששימש כמדריך למתיישבים הביל"ויים בראשון לציון] ואעל ירושלימה לחוג שם. באתי שוב בקשרים עם חבריי הפתח-תקוותים. במשך השנה שנעדרתי מהם התעוררו לחיים חדשים. הוחל אז בבניין יהוד, ובאו מתיישבים חדשים מביאליסטוק. בהמלצת פינס התקשרו עימי דניאל ליפשיץ ומשה ליפקיס והציעו לי לנהל את חברת הביאליסטוקים שהתיישבה ביהוד, אלה הם: לייב ליפשיץ, משה פיינשטיין, יטקובסקי, וולף ברנדה, מרדכי דינוביץ ובניו, קלינסקי ועוד. קיבלתי את ההצעה בשכר של שלושה נפוליון לחודש ודירה.

"בראשית חורף תרמ"ה [1885] נסעתי עם לאה רעייתי ליהוד ונשתקע בה. האוויר ביהוד היה בריא והמתיישבים מלאי-המרץ בנו בתים וכרו באר. גם בפתח-תקווה החלו לעבד מחדש את הנחלאות, אולם איש לא היה גר בה מפחד הקדחת.

"במשך שנת תרמ"ה (1885) נתעוררה תנועה לשוב וליישב את פתח-תקווה. ... אני נתמניתי שומר הנחלה ועברתי לגור עם רעייתי בפתח-תקווה באחד הצריפים." ["התלם הראשון", עמ' 91-92].

 

* * *

רות ירדני כץ

 טרטוריה-חבה

יצאנו עם חברים למסעדה החדשה והמדליקה שנקראת "טרטוריה-חבה" שממוקמת ברחוב יפו 119 בירושלים. ממש בכניסה לשוק מחנה יהודה. המיקום, העיצוב, האסתטיקה, התפריט והטעמים משאירים רושם גדול.

המסעדה נפתחה לפני חודש ומאחוריה עומדת משפחת חבה שבאמצע המאה שעברה, הסבא ששון ברח מבגדד בשנת 1947 יחד עם בתו ובנה. שם הוא סחר בחיטה ועשה חיל. הערבים לא אהבו את הצלחתו והתנכלו לו. הוא ברח, השאיר את רעייתו ומשפחתו הגדולה שם והגיע לארץ אחרי שנתיים וחצי של נדודים והקים מאפייה קטנה-קטנה ברחוב אוסישקין בירושלים ומכר פיתות אש-תנור. באותם ימים זה היה להיט. כאשר המשפחה התאחדה בגל הגדול של העלייה מעירק בשנת 1951, שניים  מבניו הצטרפו אליו, יעקב ועובדיה, והם לקחו על עצמם להוביל קדימה. יעקב ועובדיה הבינו איך להגדיל את עסק המאפיות שהפכו למעדניות לדברי מאפה ורכשו נכסים גם בשוק מחנה-יהודה. מהמאפיה הקטנה שהיתה ברחוב אוסישקין הם בנו אימפריה. שני האחים שעובדים יחד יותר מחמישים שנה משלימים אחד את השני וביחד הציבו לעצמם מטרות עם חזון ועשו "וי" על כל מטרה שהשיגו. כמובן שהם בנו משפחות, והילדים גדלו והם הנכדים של סבא ששון ושני האבות אמרו להם בערך כך:

"עכשיו התור שלכם. קחו את המושכות ותובילו אותנו קדימה, אנחנו  איתכם, לידכם ומאחוריכם."

אחד הבנים, עופר, שלמד בתיכון ב"לידה" והיה תלמיד מצטיין התקבל לעתודה אקדמית. אביו יעקב אמר לו שאם הוא הולך לעתודה אקדמית המשמעות היא שהוא מחויב לשרת למעלה משבע שנות שירות בצבא והוא זקוק לו בעסק המשפחתי. עופר ויתר על עתודה, שירת בצבא ולאחר מכן הצטרף לצוות משפחת חבה. 

עופר לפני שנתיים בערך בא עם רעיון חדשני למשפחתו. להתחבר למה שקורה היום ועכשיו, ובא בהצעה להקים מסעדה, בית-קפה ומעדנייה באותו חלל ברחוב יפו 19, היכן שהיה בית-מאפה. הרעיון בתחילה לא התקבל בהתלהבות. "הם לא הבינו על מה אני מדבר." אבל הוא שיכנע וקיבל את ברכת הדרך. נסע לעולם הרחב, למד, התבונן, קלט וידע בדיוק מה הוא הולך לעשות. התוצאה: חוץ לארץ זה פה.

עופר: "חלמתי על מקום ברמה הגבוהה ביותר, בלתי מתפשרת. שילבתי אנשי מקצוע מומחים מהדור הצעיר, בני גילי בערך, שהבינו למה אני חותר ויחד איתם הגענו לתוצר הסופי. בוודאי שישנם דברים שצריך לשפר, לתקן, ולשדרג. בגדול התוצאה עושה טוב על הנשמה."

השמועה עברה מפה לאוזן, והלכנו יחד עם עוד חברים. זו היתה חוויה מכל צד ומכל זווית. טעמנו כמעט מכל דבר. המקום לא מנסה לעשות מהפכה קולינרית או ליצור טרנד חדש – אבל מדובר במקום מיוחד והמחירים ממש-ממש סבירים.

לירושלמים ולא לירושלמים, אם אתם מגיעים לשוק "מחנה יהודה" כנסו ל"טרטוריה חבה" שם תוכלו ליהנות מארוחת בוקר כיפית, ממאפים שנעשים במקום. בקומה השנייה ממוקמת הקונדיטוריה. מתפריט שכולל מנות טאפס קטנות (14-26 שקל), פסטות שונות (48-62 שקל) דגים (שהכי יקר – 98 שקל)   קינוחים (19-38 שקל). אם תתאהבו במקום, וככל הנראה שזה יקרה, תוכלו לקנות הביתה גם מגוון רחב של אוכל ומאפים. המסעדה כשרה.

טרטוריה חבה, רחוב יפו 119, ירושלים. א'-ה' 06:00-00:00  ו' 6:00 – שעתיים לפני כניסת שבת.

 

 

* * *

מתי דוד

אבו מאזן: פארטנר אמיתי או משענת קנה רצוץ?

חיזוק אבו מאזן, ע"י ויתורים, מחוות ונסיגות, בנסיבות הקיימות כיום אצל הפלשתינים, הוא ניסיון נאיבי ועקר למחזר אשליות שנכשלו כבר, באמצעות אופטימיות מגוייסת חדשה.

למרות כל החיזוקים שהוא קיבל מהאמריקאים, מהאירופאים, מקרנות הסיוע הבינלאומיות, מהמצרים, מהשמאל ומהתקשורת שלנו, אבו מאזן נכשל. אין שום סיכוי שנהפוך אותו לצידנו, נגד הלכי הרוח ברחוב הפלשתיני שנסחף אחרי החמאס. ככל שנחזק אותו בכל סוגי המחוות, כולל שחרור אסירים, החמאס יהיה פופולרי יותר. דבר אחד עומד לזכותו – הוא מתנגד לטרור.

הרעיון שהחברה הפלשתינית אינה עשויה מיקשה אחת, למרות ניצחון החמאס בכל השטחים ולא רק בעזה, בבחירות שהיו בזמנו. ועל כן נוכל לסייע לאבו מאזן להעמיק את המחלוקת הפנימית, באמצעות הפת"ח "הטוב" והישן, נגד החמאס והג'יהאד "הרעים", הוא יומרני, נאיבי ובלתי אפשרי.

האסלאם הקיצוני, על כל פלגיו ובראשם החמאס השולט בעזה, הוא היום לצערנו הכוח הפוליטי החזק בשטחים, ואילו הפת"ח ואבו מאזן הם משענת קנה רצוץ. ראוי להיזכר ולהסיק מסקנות ללא פרשנות סלחנית. כשנבחר אבו מאזן כיורשו של ערפאת, רוב הפרשנים והפוליטיקאים טענו שזה רגע היסטורי שיוביל לפשרה, להסכם לקץ הסכסוך, לשחר של יום חדש. הם יצרו אופטימיות מלאכותית. הם הסבירו שכדי שחזון זה יתגשם מחובתה של ישראל לחזק את אבו מאזן ע"י "צעדים בוני אמון" שמשמעותם שחרור אסירים, הסרת מחסומים, ביטול המרדפים, הפסקת חיפוש מבוקשים ופתיחת שערים לפועלים לעבוד בישראל. כל זאת בוצע וכלום לא השתנה. התחזיות האופטימיות כשלו והתבדו.

צריך להכיר במציאות שאצל הפלשתינים יש "חלוקת עבודה" פנימית, כביכול בין מתונים לקיצוניים. הקיצונים רוצחים ומתחבאים, המתונים מגנים ומתראיינים. חלק מפיגועי הטרור הנמשכים הם ברשות ובסמכות, וחלקם בעצימת עיניים של כפל לשון והטלת האשמה על הארגונים "הלא ממושמעים" ועל יוזמות אישיות. כל זאת על רקע הסתה בלתי פוסקת במסגדים, בבתי הספר, בספרי הלימוד ובתקשורת, גם של החמאס וגם של הרשות בראשותו של אבו מאזן.

התקוות שבמקום המדים, האקדח, הכאפייה והזקן של הראיס אבו עמאר ערפאת, בא ראיס מגולח, לבוש חליפה המדבר בסגנון מאופק ותרבותי, היו תקוות שווא. הטקטיקה השתנתה, האסטרטגיה נותרה יציבה.

הפלשתינים ממשיכים לתבוע את "זכות השיבה", חזרה לגבולות 67' ופתרון הומני מוסכם לבעיית הפליטים. הם תובעים "צדק". "צדק פלשתיני" לגרסתם היא זכות השיבה לפלשתין הגדולה ללא אף יהודי בתוכה. "הסכמי שלום" הם נוסחה זמנית להשגת ויתורים ושטחים, במסגרת "תורת השלבים" של ערפאת, ובהמשך חידוש הטרור לשם השגת שטחים ו-וויתורים נוספים באמצעות "הסכמי שלום" חדשים וחוזר חלילה.

 

* * *

אהוד בן עזר

מהי מידת האמת ההיסטורית

 בבלדה של יורם טהר-לב?

מהי מידת האמת ההיסטורית שבבלדה של יורם טהר-לב על חמשת הפרשים בקיץ תרל"ח בפתח תקווה? – אני ממליץ לקרוא בעיון את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988, בייחוד בעמודים 206-207, וכן את גירסתי לסיפור "הירקונים" ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, בספרי "פרשים על הירקון", 1989.

לדעתי ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) באותו קיץ תרל"ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".

המייסדים הראשונים, שגרו כבר באזור "הגבעה", כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים", והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה.

ועוד אני מביא קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן-דב (נינתו של יהושע שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. והנה דבריה בסוף הרשימה:

הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי נכדו של סלומון, לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות. אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"

ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"

אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

 

אהוד בן עזר: מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה

של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

 

מתוך "התלם הראשון", מהדורת  1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויים בכרך עצמו ולא הובאו כאן.

יסלחו לנו  הסלפנים, הפטפטנים, המתחזים והבּוּרים – אבל רק מי שקורא או קרא את המהדורה החדשה של "התלם הראשון", עם המחקרים הנילווים לכרך הזה, יכול לדעת ולהבין לאשורם את תולדות  פתח-תקווה.

                                                                                                                                                                                                             

 

* * *

תקוה וינשטוק

מחרוזת ענבר ממצרים

אני אוהבת לשוטט ברחבי עולם, לראות עמים וארצות שעליהם שמעתי אך אותם לא הכרתי. בכל ארץ אני רוכשת מזכרת – בגד  או חפץ אופייני, ותמיד-תמיד תכשיט כלשהו. לאו דווקא תכשיט אמיתי או יקר – לעיתים זו סך הכול מחרוזת של בלוטי עצים או חרוזים זעירים. גם שנים אחר המסע, תוך ענידת התכשיט, אני נזכרת  במקום, במעמד ובתקופה בהם נרכש, ואני שבה בדמיוני לאותה ארץ.

בשעתו כתבתי בעיתון זה על תכשיט משבט המסאי בקניה. לאחרונה ענדתי מחרוזת ענבר ועלה בי זיכרה של  מצרים.

     כשהגיע הנשיא סאדאת לארץ נכנסתי לאופוריה, כמו כל עם ישראל. יומיים דבקתי במקלט הטלוויזיה ולא משתי ממנו אלא לצרכים הבסיסיים ביותר. זה היה מסעיר כמעט כמו ההכרזה על הקמת המדינה – אבל ללא אימי ונוראות המלחמה, ומודעות האבל, רק תקוות לעתיד: הנה הגדולה והמכריעה במדינות ערב עושה אתנו "שולם"! ואת השלום עשה דווקא בגין – "איש הריב והמדון" בעיני רבים!

מיד החל מבול של סיפורים, ספרים ומסעות לארץ הנילוס. בפעם הראשונה מאז קום המדינה נפתח המרחב, וארץ שכנה היתה בהישג יד, מעבר לגבול, וניתן להגיע אליה גם באוטובוס, לא רק במטוס ובאונייה.

נסעתי מצרימה זמן לא רב אחרי כריתת הברית, זה היה מסע בהדרכתו של פרופסור מנשה הראל, אז עדיין דוקטור. מסע  גיאוגרפי-היסטורי. מבוקר עד ערב שוטטנו בין העתיקות, לא מוכנים לאבד רגע. חזרנו לארץ שממנה יצאנו לחופשי לפני שלושת אלפי שנים, לַיאור, ליוסף ולמשה רבנו, לעתיקות שאין דומה להן.

בבוקר סעדנו בחופזה במלון, בצהריים אכלנו מקרטוני הארוחה שקבלנו מהמלון, שלא לאבד זמן במסעדות. הימים היו ארוכים, וכששבנו עם לילה עוד האזנו להרצאות על מצרים העתיקה. לכל היותר הרשינו לעצמנו להתעכב בדוכן וללגום מיץ מנגו לשבירת הצמא. לא סרנו לשום חנות. למעשה באתרים ההיסטוריה שביקרנו גם לא ראינו חנויות, פרט לחנויות מזון ומזכרות. כמעט והתחלתי להאמין כי מחוץ לשוק הגדול אין במצרים חנויות לבגדים או נעליים ולשאר מוצרים ומצרכים השכיחים בערים.

ניצלנו כל רגע אפשרי וביקרנו בכל אתר ראוי לשמו. מפורט סעיד שעל גדות התעלה – התעלה צרה כל כך! – ועד עמק הנילוס והדלתה והסכר הגדול באסואן, שנועד לרסן את שיטפונות הנילוס ולאגור את מימיו – מיזם ענק השרוי במחלוקת, שנחנך בשנת 1976; וברור שהגענו עם זריחה למקדשי אבו סימבל, לחזות בקרני השמש החודרות דרך פתח המקדש ישר לפסלי האלים. ביקרנו  בפירמידות הגדולות, מנסים לפענח את ציורי ההירוגליפים המעטרים אותם ובספינקס המחייך (ונזכרתי במכר שבקר במצרים לפני קום מדינת ישראל. הוא שכר מורה דרך שיובילו לספינקס ויחד רכבו על גמל בחום המתיש. בבקעה נידחת עצר המדריך והכריז בהיתממות : "מוזר. רק אתמול עמד פה  הספינקס והיום נעלם!")

היינו "בעיר המתים", בית הקברות העתיק שבין מצבותיו מתנהלים חיים תוססים של דלפונים, ובגניזה היהודית הנודעות ובמסגד הגדול וגם בשוק העצום שליד מכללת אל אזהר. ושעות שוטטנו במוזיאון הלאומי בכיכר תחריר, בין פסלי האלים והאלות וחיות הקודש, הפרעונים מכל השושלות, כלי הפאיאנס וענקי הזהב ומה שלא נשכח לעולם: אוצרותיו   של  תות אנך אמון, המלך-האל שנפרד מהעולם בגיל 19 וקברו נעלם משודדי הקברים. דיוקנו, אביזריו ובראש וראשונה כס המלכות שלו – עולם זהב ותפארת מדהימה. המוזיאון עצמו נראה מרווח אבל מיושן ומוזנח וגם מאובק מאוד. לכולנו לא היה ספק: מצרים על שלל עתיקותיה היא הארץ המעניינת ביותר בתבל.

לא הסתפקתי בביקור בודד וכעבור כשנתיים פקדתי שוב את מצרים, הפעם בטיול אישי. התכונה למסע היתה קלה ופשוטה. במשרד נסיעות תל אביבי הזמנו כרטיסי נסיעה ומלון בקהיר, ועלינו על אוטובוס תיירים שחנה ברחוב הירקון. רדומים למחצה חלפנו על פני "השניים בנובמבר", העיר החדשה שהקימו המצרים לזכר הניצחון – לדעתם – במלחמת יום כיפור. המלון היה מרכזי ומתחתיו נתגלה הנילוס על סירות הדייג, ספינות המשא, ספינות התיירים ומפרשיות השעשועים. מראה מקסים ביום ולא פחות בלילה, כשאורות כלי השייט מרצדים ומאירים את אפלת הנהר. רק עץ דקל ענף שהיתמר בדיוק מתחת לחדרנו פגם בשלמות הפנורמה וחצה אותה לשניים.

הפעם  טיילנו בנחת, טיול הנאה. שטנו לאי אלפנטינה-ייב, שבו הקימו יהודי מצרים מין בית מקדש, אחר שהמקדש בירושלים חרב. תופעה מוזרה שאין לה אח ורע בתולדות ישראל. שטנו לאי בספינת תיירים ולאורך כל הדרך ליוותה אותנו סירת משוטים, בה חתר נער כבן עשר. ה"סירה" הייתה  ארגז גדול של תה ליפטון, והנער, שחום וערום למחצה, חתר במשוטים במיומנות כשהוא מפזם בלי הרף "יא מוסטפה, יא מוסטפה!" – זמר מאוד פופולארי באותם ימים, בעוד  נוסעי הספינה שלנו ממטירים עליו מטר מטבעות.

"יא מוסטפה" לא היה השיר המוכר היחיד ששמענו בחוצות קהיר. גם שירתו של חיים משה שלנו הדהדה מכל בתי הקפה בעיר.

הפעם השתדלנו לסעוד בבקרים באחד מבתי הקפה הקטנים, בין בני העם, מעשני הנרגילות ושחקני השש בש. נהנינו מהמאכלים המקומיים, ממלוחיה, מפול. גם אכלתי פלאפל ברחוב ושתיתי מי ברז במלון. בישראל הוזהרנו להימנע מאוכל ומשתייה כאלה, אבל חשבתי בליבי שאם עם שלם אינו חושש לאכול בחוצות ואינו מקפיד על שתייה מבקבוקים חתומים – גם לי לא יזיק. הפלאפל, אגב, היה טעים ביותר.

היינו יוצאים לרחוב מוקדם, בעוד אנשי התברואה מעמיסים גלי אשפה על ה"משאיות" העירוניות – עגלות קטנות רתומות לחמורים מסכנים. צפינו בהמון היוצא למלאכת יומו, גברים, חלקם בחליפות פראנג'י ורובם בגלביות ובתרבושים תורכיים. מכר בארץ סיפר לנו כי גם היהודים חבשו תרבוש אך כשיצאו לחו"ל החליפו אותו מיד בכובע אירופי. הנשים עטו אף הן גלביות, ונראו גם גברות בשמלות קצרות, שחורות בדרך כלל, ומלמלה שחורה מכסה את מצחן ועיניהן. בבתי הקפה ובמסעדות שרר שקט נעים, והקהל נראה רגוע ובעל נימוסין. נזכרתי ביוצאי מצרים שהיכרתי בארץ, אנשי רעים להתרועע, ציבור תרבותי שנקלט יפה, גם במשרות ציבוריות, ומעולם לא עשה בעיות ולא בא בטרוניות. 

הגענו למצרים בסוכות, ובשמחת תורה הלכנו לבית הכנסת הגדול. כשקרבנו לאזור ושאלנו היכן רחוב מהדי, הבינו כולם מיד לאן פנינו מועדות. "בית הכנסת נמצא שם, מימין, " הסבירו באנגלית-ערבית.

בית הכנסת נתגלה כגדול ומפואר וניכר שנבנה בתקופת פריחה. הוא קושט בפרחים לכבוד החג, ספרי התורה ההדורים הוצאו מהארון ובאולם נוצרו מעגלים-מעגלים של חוגגים ושרים. זו היתה באמת שמחת תורה, עדנה לקהילה הזעירה שהתקבצה כולה לחגיגה. בדרך כלל, נאמר לנו, בית הכנסת סגור בימות החול, ובשבתות מגיעים לתפילה רק כמה נשים קשישות ושלושה- ארבעה גברים. אפילו מניין אין. הפעם פקדו את בית הכנסת גם אורחים מישראל ותיירים יהודיים מכל קצות עולם, אך בכולם יחד לא היה די כדי ליצור מעגלים נפרדים לגברים ולנשים והכל רקדו בצוותא במעורב.

נראה עצוב, בית הכנסת העומד בדרך כלל בשיממונו והקהילה העלובה. כשהוקמה מדינת ישראל הפכו יהודי מצרים לבני ערובה ונאסרו באשמת ציונות וקומוניזם. החל דיכוי שיטתי של קהילות והן וחוסלו כמעט כליל במלחמת ששת הימים. היהודים בהמוניהם החלו ביציאת מצרים וחלקם הניכר עלה גם בדרך לא דרך לישראל.

אבל אנו לא חשנו בשום גילויי שנאה. אדרבא. פעם, בשיטוט לילה, שמענו קולות רינה וששון בוקעים מאולם מואר באור יקרות. קרבנו למקום ואת פנינו קדמה חבורת נשים ונערות, קוראות בקולי קולות: "ארוסה!  ארוסה!" – היתה זו מסיבת אירוסין, והחוגגות היו חברותיה ובנות משפחתה של הכלה. ואף שקריאות ה"ארוסה" נאמרו  במלעיל ולא במלרע, לא היה אפשר שלא להבחין בדמיון שבין ה"ארוסה" שלנו לזו שלהם. הנשים הופתעו לשמוע שבאנו מישראל וכמעט בכוח הכניסו אותנו לאולם השמחות, אל בין  רקדניות הבטן העוטות שמלות עטורות בגדילי זהב, והפצירו בנו לרקוד עמים ולטעום מהבקלאווה ומשאר המטעמים.

בלט לעין העוני המשווע. נתקלנו בו עוד בביקור הראשון. חבורות של ילדים וילדות ובני נוער ונכים קטועי יד ורגל סגרו עלינו מכל עבר, פושטים יד לבקשיש. עתה ראינו גם את החושות העלובות, הדומות למבנים שבהם התגוררו בני דורם של הפרעונים, והן ממוקמות במרחק מה מבנייני הפאר ברחובות הראשיים. בירת מצרים נראתה עזובה ולא מתוחזקת, ולא נדרש דמיון רב כדי לשער מה מתרחש בכפרים.

סרנו ל"גרופי", בית קפה שהתחבב מאוד על החיילים מארץ ישראל ועל חיילות האי.טי.אס. – עדיין היה זה מבנה רחב ידיים עם מלצרים במכנסיים לבנים דמויי שק ותרבושים אדומים – אבל הכורסאות המרופדות כבר היו קרועות פה ושם והקהל היה דליל.

ביקרנו כמובן בשוק, מרכזו של דופק החיים, שכל טוב מצרים מתנקז אליו. במחירי מציאה קנינו כמה דברי כותנה וגלביה בהירה מרוקמת בחום. שוטטנו במרכזי הקניות המפוארים, בהם חנויות יוקרה של מיטב המותגים הבינלאומיים, ואם בביקור הראשון האמנתי לתומי כי כמעט ואין חנויות במצרים מלבד חנויות מכולת למצרכי מזון – עתה נראתה לי כל קהיר כחנויות על גבי חנויות מכל הסוגים.

מפעם לפעם נכנסנו למלונות הגדולים לשזוף את העיניים בפאר, ולהימלט מהחום המתיש למזגני האוויר. צהריים אחד סעדנו במלון נובוטל הסמוך למלון הצנוע שלנו. היתה שם חנות תכשיטים. היא היתה סגורה אך מבעד לחלון הראווה הזדקרה מחרוזת ענבר גדולה ששבתה את לבי: שלוש שורות של ענברים מאורכים, מנוקדים בפסיגי זהב זעירים.

החנות עמדה להיפתח בשעה ארבע. בשלוש וחצי כבר הייתי בדרך למלון, בתקווה לזכות במחרוזת לפני שתיחטף בידי אחרים. החנות אך זה נפתחה ומחרוזת הענברים היתה שלי. מחירה לא היה רב. מסתבר שהענבר לא היה ממש ענבר. ממש או לא – אהבתי את המחרוזת. היא  היתה כבדה ובבית הפרדתי אותה לשתי מחרוזות, זוגית ויחידה, ואני שמחה לענדן.

מאז זרמו מים רבים בנהר הנילוס. אבל השלום זרם רק בכבדות. סאדאת נרצח, בגין הלך לעולמו, מצרים עברה תהפוכות על גבי תהפוכות, נשיאים הורדו מכיסאם והושמו במאסר (גם אצלנו...) – אף אחד אינו חושב היום לבקר במצרים. מעט מזעיר נשאר מכל האופוריה והחלומות הגדולים.  רק חרוזי הענבר שלי נשארו יפים כשהיו.

 

אהוד: לדודתי אסתר היתה מחרוזת חרוזי ענבר גדולים, צהובים-חומים, שאולי רכשה אותם עוד בתקופת שהותה במצרים בשנות ה-20 של המאה שעברה. לימים קיבלה אותם ממנה המסתורית, וגם היא חילקה אותם לשתי מחרוזות, שנותרו יפות ללא פגם עד היום.

 

 

* * *

ד"ר מרדכי ניסן

ייסוד הממלכה ההאשמית של ירדן

אזכור היסטורי וסיכוי מדיני

למרות שמערבולת "האביב הערבי" נראית עוברת מעל ירדן, לא ירחק היום עד שנדע מה באמת יעלה בגורל מדינה חשובה זו. בעבר תמיד ניבאו לה כלייה מדינית על היעדר גורמי יסוד איתנים, וראוי להעיף  על הממלכה מבט היסטורי לצורך הכנה לעתיד שיבוא.

ב-1921 קמה הישות העבר ירדנית ההאשמית בהנהגת האמיר עבדאללה ששורשיו המשפחתיים מחצי האי ערב, ובכך נפרדה למעשה הגדה המזרחית  על נהר הירדן מארץ ישראל המערבית. הזיקה הלאומית הקדומה, כבסיס היסטורי למפת ההתיישבות עבור הבית היהודי המודרני, כפי ששורטטה ב-1919, לא היו בכוחה לקדם את התנועה הציונית  מעבר לנהר ועד המדבר. בייסוד עבר הירדן, ע"י הינף קולמוס של שר המושבות וינסטון צ'ירצ'יל,  ולפי דברי ראש הממשלה לויד ג'ורג' ב-22.3.21, נולדה "פרובינציה ערבית של פלשתין."

האמיר עבדאללה שאף להרחיב את אזורי השליטה כדי להקים "סוריה הגדולה" שתכלול גם את התחום שהוקצה והוגבל להתיישבות הציונית מערבית מן הירדן ("פלשתינה"). בין על ידי הצעת ועדת פיל מ-1937, ובין  לאור פעילותו המדינית בשנות ה-40, רצה עבדאללה לגמד את המשמעות הציונות לחבל אוטונומי בלבד תחת חסותו. לאורך שנות המנדט הבריטי, ועד להקמת מדינת ישראל ב-1948, עמד המפעל הציוני בארץ ישראל המערבית מול תביעות יריבים ערבים מקרוב ומרחוק קצת יותר. לכן, שתי מכשלות עמדו בדרכה של הציונות: אובדן עבר הירדן כמרחב התיישבותי יהודי, והפסד  הבלעדיות הלאומית היהודית  על ארץ ישראל המערבית.

בעבר הירדן היה למעשי אוסף של מרכיבי אוכלוסין, ביניהם בדואים, צ'רקסים, נוצרים, סורים גולים, פלשתינים ניידים, ללא ייחוד לאומי הנראה לעין. גבולות הישות הבלתי מלוכדת הזו נקבעו באורח מלאכותי באמצאות שרטוטי קווי תיחום עם סעודיה, עיראק, סוריה, ועם גבול מערבי על נהר הירדן. לאמתו של דבר הבריטים הקימו בשרירותיות את האמירות ב-1921 והכירוה כממלכה ב-1946.

במהלך מלחמת העצמאות הישראלית ב-1948 הרהיב עוז עבדאללה, ללא שום צידוק בינלאומי, משפטי או ביטחוני – וצבאו התפשט לעבר הרי יהודה ושומרון וכבש אותם יחד עם מזרח ירושלים. מאותו רגע נזרע הזרע למגמת הפלשתיניזציה של ירדן, כאשר הממלכה ההאשמית הפכה לבית לאומי ולמרחב מחייה של ערביי ארץ ישראל, ובשני צידי הירדן.

הודות לנדידת אוכלוסין מתמדת ממערב למזרח הפכו הערבים שהתכנו "פלשתינים" למרכיב רב הכמות והאיכות בחברה הירדנית עד עצם היום הזה. לצד תהליך שסיבותיו היו כלכליות, ועל בסיס זהות דתית, תרבותית, ולשונית משותפת בממלכה המתפתחת, היו קולות הן של בריטים והן ציוניים שדגלו בעידוד או תיכנון מעבר אוכלוסין ערבי לירדן כסוג של פתרון רב-תכליתי:

1. הממלכה תיהנה מתוספת תושבים ברמה העולה על האזרחים המקומיים בעבר הירדן.

2. ישראל תיהנה מדילול אוכלוסייה ערבית-פלשתינית מערבית מן הירדן, או בתוך גבולות המדינה היהודית או סמוך להם.

3. הערבים ממערב לירדן יזכו מזרחית לו במרחבי הממלכה כמוקד מדיני ולביטוי לאומי שלא עלה בידם להשיג בארץ ישראל המערבית – ושסיכויו להתממש שם הולכים ומצטמצמים מיום למחר.

ירדן כבית הקיבולת של הלאומיות הפלשתינית תביא לשינוי אסטרטגי במפת היחסים בין ישראל והערבים. על רקע דחיסת העניין הפלשתיני הנפיץ מערבית מן הירדן כסכנה קיומית לישראל, יש לחתור בנחישות להעתיק את העניין הפלשתיני אל מזרחית מן הירדן. שינוי פרדיגמה יכול לתת סיכוי לשלום יציב וצודק, עם מתן מרחב לרווחת מדינת ישראל.

 

 

* * *

לחברים שלום וחג אורים שמח

אזכרה לתהילה

מלאו חמש שנים לפטירתה של תהילה

ביום שישי י' טבת תשע"ד  ה-13/12/2013 בשעה 11

נעלה את זכרה של תהילה בבית העלמין בקיבוץ נווה איתן

שרגא רבין

 

 

* * *

עמוס אריכא

התנהלות חזירית בקיסריה

אדוני, ראש הממשלה,

אני כותב את השורות האלה בתחושת עלבון צורב על שאתה, בנימין נתניהו, מכהן כראש ממשלת ישראל, ארץ שהיא ביתי-מדינתי לא פחות משלך. לא אצטער אם תחוש ברע למקרא הדברים האלה. בגילי כבר לא רק שמותר לי להיות דובר אמת מכאיבה עד-תום, אלא זו חובתי לבאים אחרינו. לא יהיו לפני עוד הרבה מחרים להקליד ממועקות-לב הנגרמות בידי מנהיגות חזירית וחסרת אחריות כלפי נתינים רגילים שכנראה אתה מתקשה לראות אותם. אני מונה עצמי ביניהם.

אנחנו הם אותם יצורים משונים שפעם ראו בך מאור גדול לתפארת-ישראל, זכות נדירה שפירשת אותה בצורה לא נכונה עד שסברת שטוב תעשה אם לא תתגורר בקרבת "ההמון". הרי לך מותר מה שאסור לאחרים. כך התרחקת מאתנו ונעלמת מאחורי הגדר של אותה חווילה מפוארת בקיסריה; זו שבמקום לשתף את כולנו בניחוחות הנרות היקרים, נתפשת כיום כדיר מצחין למרחקים. לעתים קרובות מדי כשצר לך בקיסריה אתה מתרחק עוד יותר. אולם פעילותך הנמרצת כשר חוץ מתוזז דווקא נתפשת כתפאורה בלבד לשיטוטיך הרבים ברחבי-עולם בחברת רעייתך התמהה על קוצר הבנתנו להשלים עם העובדה שהיא חלק בלתי נפרד מהדיל שעשינו כשנבחרת. דיל מחורבן.

כולנו אולי חמורים נוערים, אבל לא סתומים. מכאן נובעת חובתנו להתריע כנגד חזירות, תכונה עלובה בדרך כלל, על אחת כמה וכמה כשהיא מופגנת בטיפשות על-ידי רמי-מעלה.

עזוב את איראן. עזוב את התיאטרליות הלוחמנית המאפיינת את הצהרותיך בכל רגע ורגע, בעוד שאתה מזניח את פיתרון בעיות קיומנו היומיומי כאן. אתה מתעלם ממה שנעשה בחינוך, בבריאות הציבור, במצוקות היומיומיות הקטנות שלנו, מגניבת כספינו בכל חודש לאיגודי מים שאנשיך המציאו למקורבים, מאי-השקיפות בלשכתך לגבי הוצאותיך הפרטיות, והמאזן נעשה מחריד יותר ויותר עד לחוסר השוויון הזועק לקרוע שמיים.  למה אתה מחכה, להתקוממות?

אתה מתנהל כמי שחי בארץ אחרת, בעולם שונה והזוי שאין בו שמץ של ישראליות אמיתית. אתה מנתב את יכולותיך בערוץ הגובל בשחיתות נפשעת אותה גינו השכם והערב נביאי ישראל באותו ספר הספרים, היצירה הגאונית של אבות-אבותינו - שלך ושלי. אבל דומה ויצאנו מרחם אימותינו איש איש יצוק בתבנית אחרת, מונחה על-ידי עקרונות חיים שמעולם לא יחפפו. תורת המוסר העברי לא תניח לך.

גם אני כרבים אחרים חושש לא פחות ממך ממה שקורה באיראן. אבל אל תגן עליי בהכרזות צעקניות המרחיקות מאיתנו את ידידתנו האחת והיחידה כאילו לשם כך בלבד ייעד אותך שר ההיסטוריה. עד שזה יהיה המצב טפל בהבליהם של חבריך לממשלה. צא למשל ובעט בעכוזו של המחבל מההתנחלויות, אותו אורי אריאל, המשמש בבוטות המחוספסת שלו כסמל האמיתי של מדינת יהודה שאתה מגדולי תומכיה. והאורי הזה מהבית היהודי שמצפצף עליך ועלינו בנשימה אחת, הוא רק דוגמה בודדת מבין אלף לעליבות תפקודה של הממשלה שאתה עומד בראשה.

זהו המצב הקלאסי בו מוטב שתחליף דיסקט חד וחלק. תתחיל לשמש כראש ממשלה הנמצא כאן, בשביל לעסוק בגוונים האפורים של היומיום. ועד שתתעשת אתה נדרש להחזיר מיד לקופת המדינה כל שקל ממאות אלפי השקלים ואולי המיליונים, שנכנסו לכיסך להחזקת בתיך הפרטיים. אין לאיש זכות להשתמש בכספים מפליגים שכאלה לעניינים פרטיים. אף לא שקל אחד מהקופה של המדינה, בעיקר גם לא לך שהמדינה מעמידה לרשותך דירה מרווחת על כל המשתמע. עליך לזכור בכל דקה כי בכספים הבזוזים האלה ניתן היה לאפשר אולי לעשרות משפחות צעירות המתחננות לקורת-גג, לשלם את הנתבע מהם כסכום התחלתי המצדיק קבלת משכנתא שממילא חונקת. במקרים אחרים ניתן היה בכסף גזול זה לסייע למאות משפחות במצוקה להתמודד עם תעריפי איגודי המים שהאמירו את המחירים כאילו מדובר בעסקים פרטיים. מכבר צריך היה לנעול אותם על בריח.

עיני איננה צרה בך על הווילה עם הבריכה בקיסריה ועל הנרות המפיצים בשמים דקים. אני מאחל לך, לרעייתך ולבני הדור הצעיר שלכם ליהנות ממגוריך עוד שנים רבות, אבל על חשבונך הפרטי בלבד.

תרשה לי לחדד את הנאמר גם בשם אבותינו, ההורים שהפקידו בידינו מדינה שאמורה להתקיים דורות רבים, ראש וראשונה כבית לאומי לכולנו מימין ומשמאל. בית אחד ויחיד שאמור להיות מנוהל בידי אנשים הגונים וצנועים, המשמשים דוגמה לבני הדור הצעיר בכל דרכיהם – שלהם ושל קרוביהם בכדי שבעת מצוקה נוכל להתחבר כולנו כאיש אחד.

כל עוד אתה יכול בזמנך הקצוב שנותר לך כראש ממשלה לשנות דרכיך, להתנצל על טעויותיך ולהחזיר את הכספים שלנו – עשה זאת היום ולא מחר, ותבורך. שמש דוגמה ומופת באורחות חייך כמנהיג הראוי לעם הספר שמלחמת העצמאות שלו רחוקה מלהסתיים, וסימני שאלה מעיקים תלויים מעל עצם קיומו ולא רק מחמת אויבים מבחוץ, אלא גם עקב הנהגה כושלת ומכשילה. אם לאו, שלא תופתע אם יום אחד יגלו אזרחים אופי שונה מההכנעה שאתה מייחס להם ויגיעו לקיסריה לומר לך מה דעתם האמיתית עליך. מבחינתי האישית אפילו לא תהיה ראוי בהתקומם-עם להערת שוליים בהיסטוריה שלנו. אתה פשוט תיחשב לטעות עגומה.

 

אהוד: לדעתי רשימתך יש בה מן הצביעות בהתגלמותה וגם לא מעט גסות רוח וצדקנות. אתם, הפובליציסטים והעיתונאים, גם הפוליטיקאים – עושים לנתניהו בדיוק מה שעשיתם לאולמרט. זה ספורט לאומי אצלנו להכות על חטאי הזולת גם אם מדובר בשטויות שאותן מנפחים ומסיתים בתקשורת, ובראש ממשלה מכהן שאחריות עצומה מוטלת על כתפיו.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

 

פרק רביעי

"אוי, הלחם שלך מזויין!" צהלה מֶלָנְכּוֹלִי

 

האלרגיה לא היתה הצרה היחידה שגרם לי המרסס. הוא פעל על עקרון משאבת-דחיסה. שמים בו נוזל הדברה, סוגרים מלמעלה ו"מנפחים" בו אוויר דחוס, תולים על הכתף ומתיזים בצינורית-רסס. לי היו כנראה שתי ידיים שמאליות. לרוע-מזלי פתחתי את מכסה המרסס בעודו טעון אוויר דחוס. המכסה עף לי לפרצוף ופתח את שפתי העליונה. שמו אותי אפרקדן על הקומנדקאר מאחור, כמו את שמרקה, ועם תחבושת-קרח גדולה על הפנים, והעלו לבית-החולים בבאר-שבע. שם תפר אותי רופא מתמחה שהותיר לי שפת-ארנבת שסועה לכל ימי חיי, מקור לרגש נחיתות כרוני ולשפמי הקבוע המצליח בקושי להסתיר את המום שבפניי. הניתוחים הפלסטיים שעברתי מאז לא הצליחו לתקן את הנזק שגרם לי הרופא הטיפש למרות שניתוחים כאלה מצליחים מאוד אצל אנשים שנולדים בשפה שסועה. אחת ממלכות היופי שלנו עברה בילדותה ניתוח איחוי שסע השפה ומאז נותרו בגופה רק הפתחים הרגילים. במשך חודש לא יכולתי לאכול מזון מוצק. רק מצצתי רסק בקשית.

בטרם הושכבתי אפרקדן תחת מחט-התפירה של המתמחה אמרתי לו לתומי שאחת מחברותינו שוכבת כאן לאחר ניתוח אפנדיציט ואולי אגש לבקר אותה אחר-כך.

התופר חייך ואמר: "ככה היא מספרת במשק? מעניין כמה פעמים אפשר להוציא אפנדיציט מאותה חברה!"

לרוע-מזלו עבר אז ד"ר מתתיהו דניאלי ושמע אותו, וכפי שנודע לי מאוחר יותר, המתמחה שתפר אותי ברשלנות והוציא את דיבת חברתנו רעה – לא סיים את תקופת התמחותו בבאר-שבע אלא ממנה הועף כמו טיל. לימים דווקא הצליח ונעשה רופאו האישי של אחד מראשי-הממשלה שלנו ואצלו כבר לא הקפיד כל-כך לגלות את האמת.

 

גימנזיסטית צעירה, מבית-הספר הריאלי בחיפה, דפקה יום אחד על דלת חדרי כאשר שכבתי על המיטה מחזיק את הבולבול ביד אחת ומדפדף בחוברת של תמונות עירום בשנייה. זה היה לפני-הצהריים, שני חבריי-לחדר היו בעבודה, ואילו אני הרשיתי לעצמי להתבטל לאחר משמרת-לילה במאפייה. בצריף כבר פעל באותה תקופה מזגן שהחליף את הטפטפת, והיה נעים להתפנק בקרירות האפלולית לעומת החום הכבד בחוץ הממיס לך את המוח והזין גם יחד. בבתי-השימוש של הקיבוץ הצעיר לא היה אפשר לאונן. אלה היו קבינות עץ עם חורים על בור צואה, ירושת מחנה-הצבא של היאחזות הנח"ל. אם לא החזקת היטב בידיך מכאן ומכאן כאשר כרעת, היית עלול ליפול לחרא שהסריח למטה בחום של ארבעים מעלות בצל.

כאשר המקישה פתחה – קודם את דלת-הרשת ואחר כך הדלת-עצמה, סונוורו עיניי מהאור ומקטע ההר שהחזיר גם הוא את האור ברקע מאחוריה. עיניה היו זקוקות לשניות אחדות כדי להסתגל לחשיכה בצהרי-יום ובינתיים הצלחתי להחזיר את הבולבול למכנסיים הקצרים ולשלשל את חוברת העירום בין המיטה לקיר.

התלמידה ביקשה לקנות לחם לחבריה לטיול. יכולתי לאכול אותה, כל-כך הייתי מגורה. היא הקישה על דלת-הרשת רגע לפני השפריץ, שאחריו חשבתי להירדם. היא נשארה לעמוד בפתח ולא נכנסה פנימה.

יצאתי איתה למאפייה, הייתי מטושטש מהאור והחום ולא יכול להסיר את עיניי מהחזה הקטן הבתולי שלה, שהיה כלוא בחולצת טריקו לבנה. גם אחוריה היו מושלמים, אם כי מכנסי החאקי הרחבים שלבשה הסתירו אותם.

נתתי לה יותר לחם משנתנה לי כסף. וטרי. בקושי הצלחתי להסתיר את הזיקפה שביקשה לחמוק החוצה מבעד למכנס, תחתונים לא היו עליי. כדי שלא תשים לב לבושה שלי נתתי לה מקל אפוי טרי מכוסה סומסום שחום. משהו. שום מאפייה בעולם לא הגיעה לרמה שאליה אני הגעתי שמה, במקום הנמוך ביותר בעולם. הגימנזיסטית הכניסה את מקל-המאפה המסומסם לתוך פיה לאט-לאט, קולטת אותו בשפתיה, לועסת, וכל אותו זמן עיניה נעוצות בי. המאפייה מלאה ריח של סומסום נגוס טרי. כניראה היה משהו נואש וחמדן במבטיי, כי הנערה הכריזה לתומה, במין חופשיות מהממת:

"חבר אופה, נכון שאתה אוננת בדיוק כשנכנסתי לחדר שלך?"

"אני... חיימקה... איך...? איך..." נתקעו לי המילים בפה מרוב תדהמה.

"בדיוק גמרנו בגימנסיה את השיעורי-הדרכה על בחיי המין אבל אף פעם לא ראיתי איך בדיוק אתם גומרים. אומרים שיש ללבן הזה שיוצא מהפיפי שלכם ריח חזק?"

מרוב מבוכה אמרתי: "זה קשור לעבודה שלי."

"איך?"

"אי אפשר להכין מחמצת-לבצק בלי טיפות זרע אחדות כמו שאי אפשר לגבן גבינה בלי לטפטף לחלב כמה טיפות פפסין."

"אוי, הלחם שלך מזויין חיימקה?" צהלה, "אוי, אם ככה, כמה הייתי רוצה גם אני ללמוד את האפייה!" התרפקה עליי בערגה קצת חשודה כשהיא מחככת בי את חולצת טריקו עם קצה פטמה בתולית חצופה, "ומה מוסיפות האופות למחמצת?"

"מה הבעייה?" הייתי לכוד כבר בקורי השקר, "חולבות את האופים כמו שרפתנים חולבים את הפרות ודירניקים את העיזים..."

"חבר אופה חיימקה, אז אתה מוכן להראות לי איך אתה חולב את עצמך?"

"איך מה?"

"איך מטפטף לך הפפסין..." אמרה במילים כל-כך מתוקות שרציתי לנשק את השפתיים שלה, ממש, "אבל כאן חם מאוד," אמרתי, "אולי נחזור לחדר?"

צחוקה התגלגל. "קוראים לי מֶלָנְכּוֹלִי, ההורים שלי עוד נולדו בהונגריה ואני עוד לא פתוחה," הלכה לפניי חובקת את כיכרות הלחם הטרי שלי מהלילה ואני חושב אולי אמרה בטוחה, "אבל אני עושה מה שאני מרגישה, עכשיו מתחשק לי לקבל ממך שיעור באפייה מפני שכל מה שאבא ואימא שלי יודעים לעשות זה לריב להתגרש, ולגלגל קבבים מסריחים על האש."

הרגשתי במבטי הקינאה הננעצים בי כאשר צעדתי לצריף עם מלנכולי המוזרה והיפה המדברת בחרוזים. קיוויתי ששושקינד או אריאל לא יחליטו לחזור פתאום באמצע יום העבודה כדי לקחת משהו. המזגן עבד. עיני שנינו התקשו להסתגל לאפלולית ונתקלתי במלנכולי מאחור או אולי בכוונה עצרה. כיכרות הלחם הטרי נפלו על העיתונים שבהם רופדה הרצפה ואני תפסתי מאחור בחזה הקטן הבתולי שלה והתחלתי לסחוט אותו כשאני צובט את הפטמות בסיבוב בין אצבע לאגודל ונושק לפלומת העורף הזהבהבה שלה. ניסיתי להוריד לה את המכנסיים כדי לתקוע מאחור כדי שלא לפגום בבתוליה. נתגלה חריץ תחת לבן ושני פלחים, שהמשכם ניראה מבטיח ורחב מאוד.

מלנכולי אמרה, "לא, לא! לא בא בחשבון!! לא מזמוז ולא זיון! אני צמחונית! מוכנה רק לראות איך אתה משפיך כמו כשהפרעתי לך קודם!"

היתה לי ברירה? השתרעתי על צידי על המיטה, הפעם עם הפנים אליה ולא אל הקיר, ביקשתי ממלנכולי להרים את חולצת הטריקו שלה ולקרב את השדיים אל פי, זה היה מראה מדהים! ניסיתי לתפוס ולנשק אבל היא מיד חמקה עם שדיה הצחים כלפי מטה ועקבה בעיניים כיצד אני משפשף את הבולבול הגדול שלי, את הנמר ההמידברי, שכבר לא היה צריך הרבה כדי להתיז עליה ועל העיתונים והלחמים...

"הלוואי שאתה היית אבא שלי..." תפסה לרגע במתיז שלי ומצצה את שאריתו. "אוף, כמה טוב לכם, אתם, האופים," אמרה, "כמה טוב לכם! פעם הבאה אני רוצה עם צימוקים!"

אספה את הכיכרות ויצאה. מיד התחיל הכלב השחור של שמרקה לנבוח, כניראה בגלל הריח של השפיך על כיכרות הלחם הטרי. יצאתי וזרקתי עליו אבני-מידבר אחדות כשאני מסתכל בערגה על מכנסי החאקי הרחבים של מלנכולי זהובת השיער וצחת-העור ממוצא הונגרי (ואולי רומני?) מתרחקת לכיוון אכסניית הנוער שבה חנו המטיילים מהריאלי בחיפה. לא. היא לא ילדה מושחתת. היא מלאך! היא פלא טבע!

 

 ממש באותם ימים נישאו שני זוגות מחברינו, מאורע שחייב אותי לבלות ללא-שינה את הלילה שלפני החתונה, ולאפות מאות בולקאלאך, לחמניות-ביס קטנות, רכות, למסיבת הנישאים, ושתי חלות-ענק – ולפנות-ערב טקס החופה בנחל דויד, קריאת מגילת הנישואים של חברי המשק, הכתובה על קלף בידי סופר סת"ם מהמושבה, אשר אני, המשורר המקומי, חיברתי את משפטיה – ומה הפלא שכאשר החלה המסיבה עם התקרובת והריקודים – עיניי נעצמו והלכתי לישון.

לא רק לחם אפיתי אלא גם חלות, פיתות מקמח לבן עם בצל, מקלונים מצופים סומסום ולחמניות שנקראו בשם בולקאלאך. עבדתי בלילות, שאז היה פחות חם.

 

בהזמנות שהדפסנו לחתונות שילבנו פסוקים על עין-גדי שמופיעים בתנ"ך כ"אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין-גדי" – עד שנגמרו. מזכיר המשק, שכמו רבים מחברינו היה בעל כוח המצאה שאינו נכנע לעובדות, ציטט בהזמנה לחתונת שני הזוגות האחרונים בתור מוטו פסוק: "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי"

כאשר שאלו אותו חברינו מניין לקח את הציטוט ואם הציץ רומז לציצים, ומהפקולטה לארכיאולוגיה באוניברסיטה הירושלמית התקבל מכתב השואל אם נמצא הפסוק על קרע קלף של מגילה גנוזה או חרס עתיק במידבר יהודה, שאם כן – זוהי תגלית בעלת חשיבות מדעית והיסטורית עצומה – ענה מזכירנו שמצא את הפסוק בתנ"ך הסיני!

 

החתונות של חברותינו עם חברינו בנחל דוד, הוא הסְדֵיר, הביאו עימן חידושים הלכתיים. לאחר שעלינו לעין-גדי פנה יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, לחברנו צבי למ"ד, וביקש ממנו להצטרף למקימי האגודה לקימום מצדה. צבי למ"ד הכיר את אלמוג (קופילביץ) מילדותו, שכן יהודה היה אח של סבתו. באחד מביקוריו של חברנו צבי למ"ד במצדה שהתה שם משלחת בראשותו של שמריה גוטמן, שעסקה במיפוי האתר ובשיפורים בשביל הנחש. התגלה במצדה מיבנה שהיתה עליו מחלוקת אם הוא בית מרחץ או מקווה טהרה. חברנו צבי למ"ד הבטיח לעזור בפתרון באמצעות עיון במשנה, בסדר טהרות הדן במקוואות. כשהיה בבית הוריו  עיין ורשם לו את עיקרי הנושאים על דף נייר, עם האסמכתאות והפירושים. על  פי המשנה, המקום שאותר במצדה ענה על הדרישות למקווה טהרה.

כעבור זמן פנתה אליו אחת מחברותינו שעמדה להינשא, ואמרה שדורשים ממנה לבוא למקווה בבאר שבע כתנאי לחופה. צבי למ"ד אמר לה שלדעתו אין צורך והוא יטפל בעניין ביום ראשון, כאשר יעלה לבאר שבע.

לאחר שהגיע לבאר שבע, לבוש מכנסיים קצרים ובסנדלים, שם כובע טמבל על ראשו ונכנס למשרדי הרבנות בעיר. הרב היחיד שהיה במקום היה הרב קושילביץ, וצבי למ"ד שלנו פנה אליו, הציג לו הנושא והסביר את דעתו, שהבריכות בנחל דוד עונות על הדרישות ממקווה טהרה, וזאת תוך הסתמכות על הנייר שנשא בידו.

הרב לא נכנס לדיון אלא שאל מהיכן שאב חברנו את הידע?

ענה צבי למ"ד, שבבית הוריו ישנם ספרים של סבו ז"ל, שלימד אותו איך לעיין ולמצוא פתרונות.

הרב שאל לשם הסב, והתברר שאחי סבו של חברנו צבי למ"ד סמך את קושילביץ כרב. מיד קרא קושילביץ לפקיד שעוסק בנישואים ואמר לו שחברוֹת עין-גדי פטורות מלהגיע למקווה בבאר שבע, והן יכולות לטבול בבריכות שבנחל דוד!

אך בכך לא נגמר הסיפור. בבוקר יום החתונה, כאשר אני כבר הייתי שקוע בשינה העמוקה  שלאחר אפיית מאות הבולקאלאך לאורחים, חברינו צבי למ"ד ומזכיר המשק היו בישיבה בירושלים, ובצהריים החלו לחזור בקומנדקר דרך קריית גת ובאר שבע לעין-גדי. כשעברו על יד מנחת המטוסים הקלים של באר שבע, כיום, מלון נוף התמרים, הציע המזכיר שייכנסו למנחת, שכן כל הפייפרים חונים בו עדיין, ואם כבר הטיסו את הרב וחזרו, יטוסו פעם נוספת לעין-גדי כדי להחזירו, וכך אחד מבין שניהם יוכל לטוס במקום להיטלטל בדרך לא דרך לעין-גדי במשך שעות רבות.

והנה התברר להם שהפייפר כלל לא המריא. הרב אמנם בא עם עוזרו, מצוייד בחופה ובארבעה מוטות, אך כשהתברר לו שאין מקום בפייפר למוטות וגם לא לעוזרו, סב על עקביו וחזר לעיר.

מיד נסעו השניים למשרדי הרבנות, אך הם היו סגורים. בצר להם פנו לראש העיר דוד טוביהו, שהיה מוכר לחברנו צבי למ"ד מעבודתו בסולל בונה. טוביהו נסע איתם בקומנדקר עד שמצאו רב שהיה מוכן לטוס לעין-גדי לבד ולערוך את החופה, ואכן היא נערכה באיחור קל, ולאחר שהובטח לרב כי הכלה טבלה כדת וכדין במימיה הקרירים והצלולים של הבריכה הטבעית במורד זרימתו של נחל דוד, ורק לאחר מכן לבשה את שמלת הכלולות הלבנה, כמו בתקופת המקרא ובסיפור "מאחורי הצאן" של יעקב חורגין, שקראתי בשקיקה בגיליונות "הבוקר לילדים" ושהיה סיפור האהבה הראשון שהיכרתי ואשר התרחש בתקופת המלכים שאול ודוד, ואפילו אחרי שישים שנה אני זוכר את שם הנערה האהובה – אחימעץ! הוי אחימעץ, אחימעץ, הלבושה בגדי לבן בין עלי הגָפֶן, חלמתי על חמוקי בתולייך הנחבאים תחת לובן הכלולות בין כרמים, אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין-גדי. שה וגדי, גדי ושה, יצאו יחדיו אל השדה.

ובימים ההם התהלך בחבל ים-המלח סיפור המעשה על כך שבתקופת הראשית של מפעל האשלג בקליה, שבצפון הים, ואחר-כך בסדום שבקצהו הדרומי, כאשר רוב הפועלים היו חברי גדוד-העבודה שממנו נוסדו קיבוצים ברחבי הארץ – היו שולחים למפעל מהגדוד את הבחורות הפחות-יפות ואת אלה שטרם הצליחו למצוא להן חתן, שתעבודנה במיטבח, ובמרפאה. וראה זה פלא – אף אחת מהן לא נישארה רווקה! במקום הנידח והמבודד והנמוך ההוא הן זהרו כזוהר הרקיע.

החברות שלנו מאוד לא אהבו את הסיפור כי יצא ממנו שכאילו אם היו בסביבה יפות מהן, לא היו נוצרים כל כך הרבה זוגות נשואים מקרב חברינו וחברותינו! ומי יודע אם הקרסביצות היו משיגות לעצמן בקלות שכזו חתן שם למעלה, בתחרות הקשה עם כל שאר בנות-גילן והצעירות מהן.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* לסופר הנידח, ערב נר שישי של חנוכה, לכבוד הנר השישי של חנוכה בתרל"ט, גיליון 896.  אתה מגיב לעוז אלמוג:

"אולם ברור כי יצירתו של איינשטיין, כל חייו, וגם בשלהי חייו ולאחר מותו – תהיה תמיד חלק בלתי נפרד מן התרבות העברית הישראלית" – למשאלה זו אני מצטרף בכל מאודי.

אך אתה ממשיך ומוסיף ללא כל איפוק:

"שהיא בעינינו גם התרבות היהודית החשובה ביותר של דורותינו." – לעניות דעתי, קצת ענווה לא תזיק כאן כלל.

אלכס לכיש

 

אהוד: אכן היא בעיניי התרבות היהודית החשובה ביותר בדורותינו האחרונים, ואין צורך בשום ענווה לשם כך. זוהי האמת.

 

* אותי זה מגעיל. "חריגה בתקציב בתי ראש הממשלה". השרה ליבנת מתרצת את הצורך בנרות ריחניים בכך שמארחים בהם ראשי מדינה וחשובים אחרים. אלה שטויות. ככל שהמדינה מפגרת וענייה יותר, או מתנשאת על העם, כך הפאר של שליטיה, רב יותר. ישראל הקטנה עם בעיותיה – תדמיתה לא תפגע אם ה'חשובים' יתארחו בצניעות וראש הממשלה והנשיא יצטנעו יותר.

בתחרות לתכנון "משכן נשיאי ישראל" זכיתי רק בפרס השני מפני שלא תכננתי את הארמון המבוקש, אלא תכנון שביטא את הצורך, לדעתי, "שנשיאותו לא תהיה להתנשאותו": מבנה טכסים צנוע ובנוי באבן טבעית המתמזגת בגן, ולמגוריו תכננתי בית קטן ליד השכנים: "בתוך עמו".

אגב כך, על התכנון לבניית "בית ראש הממשלה בקריה", שנעשה לאחרונה בפאר ובעלות צפויה של מאה מיליון... אומר: אותי זה מגעיל.

אדריכל מרדכי בן-חורין

 

* רוני סומק הוא משורר פופולארי, מוערך, אהוב ובעל קהל מעריצים רב. הוא חלק בלתי נפרד מהשירה העברית. כל זה מעלה חשד שהוא בעצם "אשכנזי" מוסווה, וכי מעולם לא היה שם משפחתו סומך והוא לא נולד בעיראק ולא שינו לו אם השם בטעות. אחרת – כיצד היה מצליח בעולם הספרות העברית הנשלט כידוע רק בידי ה"אשכנזים"?

אבל אילו היה רוני סומק משורר נידח, לא פופולארי, דחוי וכמעט לא ידוע, ואולי אפילו קצת גרפומן שנישא על גל הקיפוח העדתי שלושה דורות אחרי העליות ההמוניות של שנות ה-50' – כי אז היינו יודע לבטח שהוא איננו "אשכנזי"-מחופש אלא משורר "מזרחי" אמיתי, אותנטי, סובל מאפלייה, ואולי גם מפיגור השכלתי מסויים!

 

* ויש עוד הוכחה. אם רוני סומק היה באמת ממוצא עיראקי ולא סתם איזה אשכנזי-נסתר, מיד היו סופחים אותו, כמו את ארז ביטון – לקבוצה הקוטרים העדתית החדשה "ערס פואטיקה" – זו שמוציאה משוררים "אשכנזים" מכלל הפליאדה של הכישרונות הגדולים של השירה העברית הגדולה של המשוררים הערסים החדשים. כן, עכשיו כבר לא צריך ללקק את התחת לפלסטינים כדי להתפרסם ב"הארץ" –  אלא מספיק ללכלך שם בחרא על המשוררים ה"אשכנזים" – שכידוע רובם גרפומנים שעלו לגדולה רק בזכות מוצאם העדתי – כמו אלתרמן התימני או הגזען ביאליק, שביקש כידוע שיקברו אותו כשהוא שוכב על הבטן... לא רחוק מהתימני אריק איינשטיין מחידון התנ"ך...

 

* חג שמח אהוד, לך וליוסי גמזו, מצורפת מנורת פגזים וקסדות שצילמתי במעוז על גדות תעלת סואץ  בחנוכה ב-1971. באם תרצה תוכל לעשות בה שימוש [כאן – כאיור לשירו של יוסי גמזו בגיליון 896] תוך  ציון שם הצלם.

סוף חג שמח,

מיכה בר-עם

 

* קיבלתי מכתב מחבר: אהוד, אני מצפה ממך לתגובה הולמת על הסניגוריה של אולמרט על אובמה והסכם מינכן 2 ועל מתקפתו המרושעת על ממשלת ישראל.  

והנה תשובתי: הגנתי על אולמרט נגד הניסיונות להדיחו, שלצערי הצליחו. ויתרתי למענו אפילו על טור דו-שבועי קבוע ב"ישראל היום" – כאשר לא הסכימו לפרסם רשימה שלי שהשתמעה ממנה תמיכה בו. ואולם מעודי לא תמכתי ברעיונות המדיניים שהעלה בשלהי תקופת עמידתו בראשות הממשלה, והם נראו לי כמאמצים של טובע הנאחז בקש.

כיום אני מתמלא לא פעם רחמים למשמע דברים פוליטיים שהוא אומר, כי נדמה לי שהצליחו להרוס את האיש הזה, שהיה בעל-ערך, וכעת מרירותו מעבירה אותו על דעתו, כי למעשה הרסו כליל את סיכוייו לחזור לזירה הפוליטית ולעמדה שבה החזיק בטרם הדיחו אותו.

אבל כיום נוהגים בנתניהו באותה חזירות שנהגו בשעתו באולמרט, ועל כך אפשר אולי לומר שאין שמחה כשמחה לאיד!

כן, שיילך לעזאזל, נתניהו. מה, אין לו מה לעשות בחיים אלא רק להגן על ישראל בבירות העולם? הלא זה הכול הוא עושה בגלל הקוויאר שנותנים בארוחות בחו"ל! הוא ואולמרט, וגם דרעי וקצב, ארבעה פושעים על חשבון הציבור – ובינתיים רק ה"מזרחיים" ישבו ויושבים בכלא.

אהוד

 

*...אסיים בבדיחה עם מוסר השכל: איראני טובע בנהר, תאמר לו – "תן את ידך ואצילך – " הוא יעדיף לטבוע ולא לתת לך דבר משלו... צריך לומר לו – "קח את ידי ואצילך," הוא ייקח..."

מרדכי בן חורין

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,560 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-6  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל