גיליון מס' 907

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בשבט תשע"ד, 9 בינואר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: נִצְנוּץ קָטָן שֶל אוֹר בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה. // עמוס גלבוע: האווילות חוזרת על עצמה. [ציטוט]. // יואל רפל: עברית של ט"ו בשבט. // נסיה שפרן: רם פרגאי, פרק מתוך ספרה החדש "הסלע האדום – המסעות האסורים לפטרה". [המשך מהגיליון הקודם וסיום]. // מלי טויב (אהרנסון): ההליכה לפטרה. // מכתב מאת ליטמן מור על הטיפול באריאל שרון. // משה כהן: הנדון: שיח זכויות. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [42] חֵרֶמָאוּת. // מרדכי מרטין בובר: ציונות אמתית וציונות מדומה, מתוך ספר הראיונות של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. חלק ראשון. // אורי הייטנר: צרור הערות 8.1.14. // מוטי הרכבי: מסתנן-"עבודה" מוסלמי: "זאת לא הארץ שלכם!" // נעמן כהן: 2014 שנים לעורלה הקדושה של ישו. // יצחק שויגר: סאן דיאגו. // יוסי שדה: מתי מותר ומתי אסור לשקר! // ד"ר גיא בכור: התפשטות האיסלם באירופה "העתיד של מערב אירופה יהיה העתיד של קוסובו ולבנון, של מלחמות דת, מכוניות תופת ומתאבדים." [רץ באינטרנט]. // יהודה דרורי: תוכניתו הבזויה של אבו-מאזן. // נורית גוברין: גם הפעם שילמת את "המס" הקבוע של ספריך. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק ארבעה-עשר: שך-שך, פח-פח, טך-טך ואחי הקפריסאי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

נִצְנוּץ קָטָן שֶל אוֹר בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה

הַפִילוֹסוֹף הֶר גֵּיאוֹרְג וִילְהֶלְם פְרִידְרִיךְ הֶגֶל

הֶרְאָה כֵּיצַד מִנִּגּוּדִים קִיצוֹנִיִּים

נוֹצָר מִזּוּג שֶפִיכְטֶה (שֵם אַחֵר בְּסֶגֶל

קָנוֹנִי שֶל הוֹגֵי-דֵּעוֹת גֶּרְמָנִיִּים)

כִּנָּה מֻקְדָּם יוֹתֵר "סִינְתֵּזָה" – וְכֻלָּנוּ

עֵדִים יוֹם-יוֹם לְכָךְ שֶבְּלִי כָּל הַתְרָאָה

מֻדְגָּם הַדְּפוּס הַזֶּה גַם בְּחַיֵּינוּ אָנוּ

לֹא לְטוֹבָה בִּלְבַד כִּי אִם גַּם לְרָעָה.

כָּך לְמָשָל הַעֲמָקַת תְּהוֹם הָרֶשַע

בֵּין יְהוּדִים לְכַפְרִיִּים עַרְבִים בִּמְחוֹל-

שֵדִים שֶבּוֹ חוֹבְרִים יַחְדָּיו בְּאוֹתוֹ פֶּשַע

שְנֵי טִמְטוּמִים אַנְטָגוֹנִיסְטִים כִּבְיָכוֹל:

אִינְדּוֹקְטְרִינַצְיָה מִילִיטַנְטִית פָלַסְטִינִית

הַמְּפֻמְפֶּמֶת בִּדְרָשוֹת הַמִּסְגָּדִים

וּבְסִפְרֵי שְטִיפַת-הַמּוֹחַ הָרוּטִינִית

בָּהֶם בַּמַאדְרָסוֹת מֻלְעֶטֶת לִילָדִים

מַמָּש בְּלִי הֶרֶף מַשְׂטֵמָה אֶל הַיָּאהוּדִים

וּכְנֶגְדָּהּ – טֵרוֹר עִבְרִי הַמַּעֲכִיר

דַּוְקָא בְּעַם לְמוּד פּוֹגְרוֹמִים וּפַרְהוּדִים

אֶת צִדְקָתֵנוּ בַּחֶרְפָּה שֶל "תַּג מְחִיר".

וְכָךְ אֵרַע שֶבִּרְיוֹנוּת שֶיֵּש בָּהּ גֹדֶש

שֶל אַלִּימוּת פְּרוּעָה וּמִין גִּ'יהָאד נֶגְדִּי

בְּמַאֲחָז בִּלְתִּי חֻקִּי (שֶשְּמוֹ, "אֵש קֹדֶש",

הוּא לַעַג צִינִי לְכָל אֵתוֹס יְהוּדִי)

הָפְכָה כִּמְעַט לְלִינְץ' בִּכְפָר שֶשְּמוֹ הוּא קוּסְרָה

וּלְמַרְבֵּה הַהַפְתָּעָה, הַבִּרְיוֹנִים

נִצְּלוּ מִטֶּבַח בְּמֶחְוָה חַסְרַת הִסּוּס רַק

בִּזְכוּת יָשְרָם שֶל פָלַסְטִינִים הֲגוּנִים

שֶחָצְצוּ בֵּין אֲסַפְסוּף שֶעָט בְּלִי בֹּשֶת

עַל הַפּוֹלְשִים לַכְּפָר וּמִי שֶלְּחָצוּם

וְאַף סִפְּקוּ לָהֶם גַּם מַיִם גַּם תַּחְבֹּשֶת

עַד שֶהִגִּיעוּ כּוֹחוֹת צַהַ"ל וְחִלְּצוּם.

זֶה לֹא קָשוּר רַק לַסִּינְתֵּזָה נֹסַח הֶגֶל

הַמִּתְהַוָּה מִשְּנֵי קְטָבִים מְנֻגָּדִים

שֶלֹּא פּוֹסְקִים כָּאן לְעַצְמָם לִירוֹת בָּרֶגֶל

וּלְהַרְחִיק בְּסִכְלוּתָם אֶת הַצְּדָדִים

מִכָּל סִכּוּי לְהַשָּׂגַת פִּתְרוֹן הִיסְטוֹרִי

שֶל דּוּ-קִיּוּם מוּל הַנְצָחַת הַדּוּ-אִיּוּם

שֶל שֶפֶךְ-דָּם מוּל מַס-שְׂפָתַיִם רֵיק, רֵטוֹרִי

שֶל פָּקָה-פָּקָה עַל שָלוֹם שֶבְּבִיּוּם

יַחְ"צָנוּתוֹ הַדִּיפְּלוֹמָטִית אָץ גּ'וֹן קֶרִי

וּמְאַלְתֵֵּּר קְפִיצָה לָרֹחַק בֵּין בִּירוֹת

וּמְבַשֵּׂר "יֵש הִתְקַדְּמוּת" גַּם אִם שוּם פֶּרִי

עוֹד לֹא הֵנִיבוּ תִקְווֹתָיו הַכַּבִּירוֹת.

זֶה רַק מַצִּית אוּלַי פִּתְאֹם בַּלֵּב הַסְּקֶפְּטִי

שֶהַפִּכְּחוּת אוֹתוֹ כָּל בֹּקֶר מַזְהִירָה

מֵאַשְלָיוֹת שֶל high עִם down אֶפִּילֶפְּטִי

נִצְנוּץ קָטָן שֶל אוֹר בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה:

שֶלַּשְּפוּיִים, כְּמוֹ שָם, בְּקוּסְרָה, שֶהִצִּילָה

תְבוּנָה אֶת כְּבוֹד כְּפָרָם – וְלָנוּ, לְמוּלָם,

יִפֹּל סוֹפְסוֹף הָאֲסִימוֹן בִּמְקוֹם חָלִילָה

עוֹד קָרְבְּנוֹת אֵיבָה אֶצְלֵנוּ וְאֶצְלָם.

* * *

עמוס גלבוע

האווילות חוזרת על עצמה

בספר איוב מופיע הפסוק  הבא: "אני ראיתי אוויל משריש ואקוב נווהו פתאום." הפרשנות המקובלת עליי לפסוק היא שהאוויל, ובסלנג של ימינו המטומטם, מכה שורשים חזקים, חוזר כל פעם על איוולתו, אך יגיע בהפתעה הרגע בו ישלם על איוולתו ורכושו יֵרד לטמיון. ספר משלי מלמדנו ש"גם אוויל מחריש חכם ייחשב." דהינו, הכי רצוי לאוויל שישתוק, לבל תתגלה איוולתו, ואם יעשה כך הרי שהבריות עשויים לחשוב שהוא דווקא חכם.

כאשר אני מתבונן בנעשה ובנאמר ובנכתב בימים אלו בארצנו, אי אפשר להימלט מהמחשבה  שהאווילים גם מכים שורשים וגם לא מחרישים, אלא להיפך: תוקעים בשופרות האיוולת.

לפני שהחל המשא ומתן עם הפלסטינים הכריזה הממשלה שלא יהיו שום תנאים מוקדמים. אבל, היו כמה תנאים, והממשלה נכנעה ובחרה בשחרור מרצחים במקום להקפיא בנייה בהתנחלויות .

בחירה רעה, בזויה, אבל מה עושה הממשלה? לפני כל שחרור, מכריזה על מכרזי בנייה בהתנחלויות, ובכך יוצרת מיד התנגדות בינלאומית והעולם "שוכח" שאנו משחררים מרצחים (מה שאף מדינה נאורה לא עשתה!) ומתמקד בהתנחלויות.

ולא רק זאת, משחררים גם מרצחים ממזרח ירושלים על מנת "לחזק את אבו-מאזן". כלומר,  ממשלת ישראל מכירה בכך שמזרח ירושלים שייכת למעשה לרשות הפלסטינית, ובו בזמן  היא נשבעת בנקיטת חפץ כי בכל הסדר ירושלים תישאר מאוחדת בריבונות ישראל, כלומר ירושלים המערבית והמזרחית כאחד!

וכדי להשריש את האיוולת ועדת שרים מאשרת הצעת חוק לסיפוח בקעת הירדן. לספח לא יספחו, אך  תרמו  בעולם לדימוי השלילי של ישראל  ונתנו לפלסטינים עוד תחמושת הסברתית.

או ניקח את חברת הכנסת שטרוק, מהבית היהודי. היא נשאלת בתוכנית טלוויזיה מה היא תוכניתה המדינית המעשית בהקשר ליהודה ושומרון. היא מחייכת ולא משיבה. לאחר שדוחקים בה היא משיבה בערך כך: לבנות את הארץ, ליישב את ארץ האבות. 

איני יודע כבר האם זה ימין או ימין קיצוני, אך  שורשי האיוולת זועקים מאדמת האבות, לפחות לגבי דידי.

ומהצד השני, קחו למשל מאמר שהופיע בסוף השבוע שעבר ועניינו היה אמירתו של בוגי יעלון, שר הביטחון, כי היה מעדיף חרם אירופאי על פני ירי רקטות על נתב"ג .

הכותבת תוקפת את השר אישית (הוא "בור", "חשיבתו חסרת מעוף", וכיוצא באלו דברי "מחמאות"), וקובעת: "יכול להיות שאיזה פסיכי  בצד הפלסטיני יחליט לירות רקטה לעבר נתב"ג, וגם אם יצליח  לפגוע , הרי המכה שינחית צה"ל על העיר ממנה יצאה הרקטה, תהיה כה כואבת, שרקטה שנייה כבר לא תוכל  לצאת לדרך. גם המטורף  ביותר מבין הפלסטינים  מבין זאת היטב."

בלי שום קשר לימין ושמאל, אלו דברי איוולת שראוי לשים אותם במסגרת. הם היו כל כך מוכרים לי, זה היה הפזמון בתקליט שהושמע אחרי אוסלו, ולפני ההתנתקות: הם לא יעזו בכלל לירות עלינו, ואם יירו כדור אחד, צה"ל החזק יכניס להם באבי אביהם, ועזה תרעד כולה!  

אכן האווילות חוזרת על עצמה, ומכה עוד שורשים. אתה עומד נדהם ושואל עצמך: רגע רגע, ואם הרקטה תבוא מגבעה ולא מעיר, אז מה יהיה? ואם תבוא מעיר, אז צה"ל  ישמיד אותה  כמו שאסד עושה בחאלב, למשל?

רק פסיכים יורים רקטות? פסה אלימות בחברה הפלסטינית? ומה יהיה על התיירות לישראל, ועל חברות התעופה? ויש עוד "אלף שאלות".

אכן, הבינה בארצנו יצאה לחופשה.

* * *

יואל רפל

עברית של ט"ו בשבט

מהם מקורותיה של לשון בני האדם? ממה היא מתפתחת וממה היא מתעשרת? אין ספק, הסובב הנשקף והנראה בחיי היום-יום הוא הבסיס והיסוד להתגבשותה ולמורכבותה של השפה. על כן, אדם החי בטבע מרחיב את שפתו ומעשיר אותה בביטויים ובתמונות שמקורם בצומח; אדם החי ביער והניזון מבשר חי של הציד מעשיר את שפתו בביטויים שמקורם בעולם החי; איש הדיג והים יעטר את לשונו בביטויים מחיי הספנות והדיג. אבותינו עובדי אדמה היו, ולקשריהם בלב ובנפש אל הארץ 'הטובה והרחבה' נתנו ביטוי עשיר שמקורו בצומח ובגידולי השדה. עד כדי כך נשתרשו הביטויים בשפתנו – וכבר השתמשתי במילה שמקורה בצומח, השתרשו – שאין אנו חשים בייחודם ובערכם כמבטאים את הוויית חיינו. השפה העברית עשירה מאוד במילים, מושגים ופתגמים הלקוחים מכל העולמות העוטפים את חייו של עובד האדמה.

במקרים רבים מתואר האדם לא כיצור חי אלא כאילן או כפרי. "בחור כארז" "רך כקנה וקשה כארז" שמקורו במסכת תענית, "לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז" הניב "אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון" שמקורו במסכת ברכות ( נז ב) "אפילו ריקנים שבך (ישראל) מלאים מצוות כרימון."

אדם המבקש סיוע לדעתו והשקפתו "נתלה באילן/נות  גבוה/ים." מהו מקורו של ביטוי זה? כך נאמר במסכת פסחים (קי"ב, א) "חמש עצות לחיים נתן רבי עקיבא לרבי שמעון בר-יוחאי כשהיה רבי עקיבא חבוש בבית-האסורים, ואחת מהן: אם ביקשת  ליחנק היתלה באילן גדול." (פסחים קי"ב א). ובשיר השירים אומר הדוד לרעיה "זאת קומתך דמתה לתמר."

מכל הביטויים שנקשרו לט"ו בשבט, זה המוכר והשכיח מאוד הוא על פי הפסוק מחומש 'דברים' – "כי האדם עץ השדה." ביטוי שהתפרסם מאד בזכות שירו של נתן זך שהלחין שלום חנוך. אלא שהפירוש שנתן המשורר אינו תואם את הפסוק מהתורה. עיקרו של הפסוק, ציווי על התנהגות האדם בעת הטלת מצור סביב חומת העיר. הפירוש של זך מותיר את שלוש המילים שבהמשך "לבוא מפניך במצור" ללא כל משמעות. עבור זך כי האדם עץ השדה כיוון שחייו של העץ דומים לשל האדם. כבר הראה יעקב צ. מאיר שהנימוק הנכון מצוי בהמשך הפסוק "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות" – אין לכרות את העץ בעת מצור משום שהאדם מתפרנס ממנו ולכן "אותו לא תכרות." התוצאה היא, בעת מצור סביב חומת העיר, שהוא ראשית הפסוק, עץ פרי אסור לכרות ואילו עץ שאינו נושא פרי מותר לכרות.

חז"ל קבעו "חייו של האדם אינם אלא מן האילן" (ספרי, שופטים), ועל כן ייחסו לעץ תכונות אנושיות רבות. "כל האילנות משיחין אלו עם אלו כאילו משיחין עם הבריות" (בראשית רבה).

ובמקום אחר מושווה האדם לאילן "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין... אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיומועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו" (אבות ג, כב). הפרופ' אביגדור שנאן, בפירושו המבריק למסכת אבות, כותב כי כוונת הדרשן לומר "מי שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת" אך גם להפך. מי שמרובה חכמתו אך מעשיו מועטין, אין חכמתו מתקיימת. ומשמעות הדברים תקפה גם לגבי תלמידי חכמים של זמננו.

ח.נ. ביאליק, שהכיר היטב את חיי היער, כיוון שבמשך כמה שנים היה אחראי על  היערות של חותנו, כתב את המשפט המופיע במאמרו 'הלכה ואגדה' "מרוב עצים לא יראה היער." משפט זה הוא מקור  הביטוי "מרוב עצים לא רואים את היער" אך גם אם אין אנו נתפסים לפרטים לא נוכל "לדבר אל העצים", שהרי מי יודע  חכמתם של אלה שנמשלו לטיפשים ולקשיי תפיסה "בולי עץ", עד שאנו בבחינת לוקחים מכל הבא ליד ומדברים "אל העצים ואל האבנים" שמקורו ומשמעותו, לדבר אל אנשים שאינם מקשיבים כלל כאילו הדיבור הוא אל עצים או אל אבנים. ניב לשון זה מבוסס על הנאמר בספר מלכים א (פרק ה) המתאר את חכמתו של שלמה המלך שידע לדבר את שפת כל החיות ושפת הצמחים. וכך נאמר: "וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים." לא רק בודדים נמשלו לעצים, אף עם ישראל כולו נמשל להם. "כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו" (ישעיה ה, ז). ואילו הקב"ה מצא את ישראל "כענבים במדבר" (הושע ט, י). במשל יותם (שופטים ט), שבט"ו בשבט נעשה בו שימוש רב, מסמלים הזית, התאנה והגפן בני אדם בעלי תכונות חיוביות, המסרבים לקבל עליהם את תפקיד המלך, ואילו האטד, השיח הקוצני הגדל במדבר והבוער בקלות רבה, מסמל את אבימלך, אחיו של יותם, שהסכים לקבל על עצמו את תפקיד המלך, ודברי הסכמתו הם דברים חלולים ונבובים.

מוצאו של האדם הוא 'שורש' ועל כן האדם הנכבד שורשיו במשפחת חכמים והוא עצמו מגזע מיוחס. התעשרה השפה עד שחיברה בדומה לטבע את השורש והגזע ונוצר הביטוי, פלוני הוא "נצר משורש אלמוני."

הביטויים המדמים את חיי האדם לצומח נשתגרו בשפתנו עד שאין אנו נותנים דעתנו על משמעותם. באומרנו כי חברנו הוא "בחור כארז וחסון כאלון" האם שני  העצים לנגד עינינו? נראה שלא, אך הביטוי שנשתרש מבטא את המחשבה ואת המראה.

השפה חיה ומעלה חידושי לשון בכל דור ודור, ולא תמיד אנו מרגישים בראשוניות של הביטוי בחיי הטבע. לכן הפעילות הענפה בכל תחומי היצירה, אף היא מקורה בענף שיסודו בעץ. ועדיין לא הזכרנו את ריבוי השמות הפרטיים הלקוחים מעולם הצומח – עצים: תמר, אלון, אורן, רימון, ארז, אילן, דפנה, שקד, הדר, ערבה. משמות עצים לשמות פרחים המשמשים שמות פרטיים: אורנית, דליה, ורד, כלנית, לילך, חבצלת, נורית, ציפורן, רקפת, ולאלה אפשר להוסיף כהנה וכהנה.

* * *

נסיה שפרן

רם פרגאי

פרק מתוך ספרה החדש

 "הסלע האדום – המסעות האסורים לפטרה"

המשך מהגיליון הקודם

פלוגה ג' בצנחנים

כדורי נחשב מאז ומתמיד כבית היוצר ללוחמים. 'כבר אמרתי לך עד כמה אנו ב"כדורי" חיים את החיים של הצנחנים, והפעולה של עזה נגעה לנו מאוד ללב. וכן ידועים לנו היטב 8 החברה שנפלו בהתקפה, כך שמצב הרוח ירוד עד למאוד,' כתב רם לחברתו בשנתו האחרונה בכדורי. 'בקשר למוראל זה לא מוריד כמלוא הנימה, זה רק ממריץ את ההליכה לצנחנים למרות שכל אחד יודע היטב מה שמחכה לו.'

 אך ההתגייסות לצנחנים לא היתה קלה. על-אף מבנה גופו האיתן סבל רם משורה ארוכה של תחלואים. בכוח רצונו העז הוא הדחיק את הבעיות הללו והתעלם מקיומן. כיוון שראייתו היתה לקויה הוא נסע ללשכת הגיוס, העתיק את לוח הספרות ולמד אותו בעל-פה. כדי שלא יתגלו בעיותיו הרפואיות הגיש לבדיקה שתן של חבר.

רם התגייס באוגוסט 1955 והחל את הטירונות במסגרת פלוגה ג'. קורותיה של פלוגה זו הונצחו לימים בפרטי פרטים בספרו של זאב שמילוביץ 'בין הנפילים'. וכך הוא מתאר את הרגשתו בהגיעו לבסיס הצנחנים בתל-נוף:

'אני בחרדת קודש, המחנה נראה לי כמו בית המקדש, כל צנחן שחלפנו על פניו נראה לי כאחד מהכוהנים.'

 יש להניח שרם פרגאי, שהשתוקק כל כך להיות צנחן, לא הרגיש אחרת. באוגוסט 1955 כבר חלפו שנתיים מאז הוקמה יחידה 101. יחידת הצנחנים כבר הצמיחה גיבורים מוכרים כמו מאיר הר-ציון, ירמי ברדנוב וסופפו; לפלוגה א', שיצרה למעשה את המסורת, כבר היה מעמד מיתולוגי. זו היתה טירונות קשה ומפרכת שלא כולם יכלו לעמוד בה. 'התחלנו את הקורס קרוב ל-120 חבר'ה, אחרי שלושה חודשים, כשגמרנו קורס צניחה, נשארנו 86, וכשהגענו לסיום היינו רק 72,' זכר יהודה דרורי, שסיפרה אחת הפרידה בין מיספרו הצבאי למיספר הצבאי של רם.

את מחירה של כומתת הצנחנים האדומה, שהיתה סמל הגיבוריות של התקופה וכה רבים חשקו בה, סיכם זאב שמילוביץ כך: 'אלף חמש מאות קילומטרים ברגל עם חגור פילים על הגב, מאות קילומטרים של ריצות, ריצות בוקר, ריצות ערב, ריצות לילה וסתם ריצות. מאות שעות אימונים, הסתערויות, מסלולים, כידונים, גילגולי קרב, ת"ס, תס"ח, מאות מטווחי ירי, אלפי כדורים, אאווווו אחד גדול באוזניים, מאות שעות של שמירה בגשם, ברוח, בקור ובחום, עשרות חפירות בורות ועשרות התייצבויות לילה עם המיטה ובלי המיטה.'

רם אהב את האימונים המפרכים ומעולם לא התלונן. מגבלותיו הגופניות לא עצרו אותו לרגע. במטווחים היה תוקע קופסת פח נוצצת במרחק מה מן המטרה. בגלל בעיות ברכיים היה נוחת בקפיצה על הישבן ובעזרת רובה מייצב את עצמו. הוא אהב את אווירת היחד שנוצרה במהלך האימונים: 'זה ממש תענוג לראות איך מחלקות מתאמנות ובזמן ההסתערות, בזמן הריצות, כל הזמן שרים ושרים. אני מתפלא איך אני יכול לשיר כל כך הרבה, כנראה שגם לכך נותנים כאן כושר. כאשר אני נמצא בהסתערות, ובדרך כלל לא על מישור, לסחוב יש לי די, אני מזיע, עייף, רצוץ ושר את השירים בתוך היריות – המוראל עולה ושוכחים הכול.'

לאחר שסיים קורס צניחה כתב: 'כל הצניחות עברו בשלום ועתה אנחנו צנחנים ותיקים. תשע צניחות זה לא מספר מבוטל. זה תשע פעמים לפחות של מבחנים אישיים והתגברות על שניות ארוכות של חולשה. הייתי מציע לכל גבר לעבור זאת.' הצניחה, שבעבר נקשרה לא אחת בדמויותיהן של הצנחניות חביבה רייק וחנה סנש, נעשתה באותן שנים לסמל העליון של הגבריות.

בקורס מכ"ים הפגין רם חוש מנהיגות. לילה אחד יצאו לתרגל פשיטה, והמפקד, שהיה פצוע ברגלו, נאלץ לחזור לבסיס. רם, בלי שהתבקש, נטל על עצמו להוביל את כולם. לדברי מפקד הפלוגה, אלישע שלם, רם התבלט בשתי תכונות: מצד אחד אומץ לב, ללא ספק תכונה ראשונית בחייו והחשובה ביותר, ומצד שני 'חוש למנהיגות – מאד טבעי, אולי גם מנהיגות קצת גסה, אולם עובדה שכשהיו צריכים לעשות משהו בפלוגה, לדחוף מכונה, לעשות דברים מאד לא רצויים, כשרם היה אומר: "יאלה, בואו נעשה את זה!" היו עושים את זה.'

בצעדת ארבעת הימים צעד רם בשלשה הראשונה כשהוא גורר אחריו נחשלים.

רם היה תמיד מין 'יהושע הפרוע' והיה מודע לחולשותיו אלה, אשר בצבא נודעה להם משמעות מרובה. שלא כמו ביחידה 101, שם לא נודעה חשיבות רבה להופעה החיצונית ולדקויות המשמעת הצבאית, הרי בגדוד הצנחנים המשמעת הייתה חמורה ונוקשה. מרסל טוביאס, מפקד פלוגת הטירונים, היה חניך צבאות זרים, והוא הפעיל אמות מידה נוקשות להופעה החיצונית: 'מדים מגוהצים בעמילן, נעליים שאפשר להתגלח עליהן, חגורה מעל לקורקבן.'

רם התאמץ מאוד. 'את ממש לא תכירי אותי, ישבתי אתמול בלילה ובמקום ללכת לסרט גיהצתי את בגדי א' והיום כל הבוקר כיבסתי את כל המדים והלבנים. הלילה בוודאי גם אישן שעות ספורות, עליי לנקות את הרובה כיוון שהמ"פ מכניס בכל הסדקים את ממחטתו הלבנה בעזרת סיכה ואוי לזה שיגרום לליכלוך ממחטתו של המ"פ.' כתב לחברתו.

אך על-אף המאמצים האלה 'בכל מה שהיה קשור בסדר ובמשמעת של צחצוח נעלים וסידור מיטה היה רמי "שלומפר" מאין כמוהו,' זכר אחד ממפקדיו בטירונות. הבגדים שקיבל בקלט נעלמו ולפני חופשה היה נוטל מדים של מישהו אחר. באופן קבוע היה חסר לו הכפתור העליון בחולצה, ובכלל היתה לו מערכת לבוש משונה: חולצה בלי גופייה, מכנסיים בלי תחתונים, נעליים בלי גרביים. כל עניין המשמעת הצבאית עמד בניגוד גמור לאישיותו ולטמפרמנט שלו וגרם לו סבל רב.

'קורעים אותנו בקורס,' כתב מקורס מ"כים. 'לילה לילה פשיטות עם חומר, עם פצועים, נסיעות, חוזרים בבוקר סחוטים. אולם כל זמן שהשפשוף חזק, ואני אוהב נורא להשתפשף, אני בא על סיפוקי המלא מהקורס.'

אך ברגע שמתעוררת בעיית המשמעת – 'אני כמעט ומאבד את עצביי. זה כל כך נראה לא במקום שפשוט זה מוציא לי את החשק לאימונים ללילה הבא. ישנה בי הרגשה כנה, שכאשר אני אהיה מפקד מחלקה, אסחוט את החברה עד אפיסת כוחות, אולם אדע גם לרופף משמעת.' 

רם, שהפנים היטב את הערכים הצבאיים של יחידת הצנחנים, התקשה להפנים את חשיבותה העליונה של המשמעת הצבאית על כל כלליה ודקדוקיה. הוא לא היה היחיד. עובדה היא שהמפקדים סלחו לו לאורך כל הדרך. 'על רם פסחנו בהערותינו,' זכר אחד ממפקדיו. 'ידענו שראשית זה לא יעזור והוא לא ישתנה ושנית – מעלותיו האחרות חיפו על "חסרון" זה.'

מפקד אחר הודה כי בשל תכונותיו החיוביות 'העלמנו עין מהרבה תכונות אחרות, שהן ללא ספק חשובות אבל חשובות פחות.' ההסתבכות החמורה ביותר שלו בצבא אירעה בתקופת הטירונות, כאשר ברח בלילה מן הבסיס כדי לראות את חברתו. העונש על עבירה כזאת היה חמור מאוד: 35 ימי מאסר והדחה מן הגדוד. בסופו של דבר הסתפקו ב-21 ימי ריתוק וביטול חופשה רבע-שנתית. אז התברר שרם נועד להיבחר לחניך המצטיין הפלוגתי. צערו היה רב, בעיקר משום שהישג כזה היה גורם אושר כה רב לאימו. הוא התנחם בכך שתהיה לו הזדמנות נוספת בקורס מ"כים והבטיח שיהיה חניך מצטיין – הבטחה שלא יעלה בידו לקיים.

מהלך שירותו הצבאי של רם פרגאי בגדוד הצנחנים מדגים היטב את התכונות והכישורים אשר זכו להערכה בגדוד יוקרתי זה, וגם מאילו תכונות הרשו לעצמם המפקדים להעלים עין. 'הוא רצה להיות גיבור. זה דבר גדול מאוד, אולם זה תמיד הוליך אותו למעשים די פזיזים. וזה שלא הצליחו להשתלט על התכונה הזאת, שהיא חיובית אבל יש לדעת לשים לה גבול, היה בעוכריו,' אמר המ"פ אלישע שלם לאחר מותו.

פזיזותו של רם, שמפקדיו הבחינו בה, לא מנעה ממנו להישאר בגדוד הצנחנים. רם היה סוס דוהר, ומשה דיין, כזכור, העדיף את הסוסים הדוהרים על השוורים המתנהלים לאיטם. רם פרגאי 'היה גזור לפי המידות ששירטטו משה דיין ואריק שרון לנוער משנות ה-50 ועד מלחמת יום כיפור: הם רצו לטפח אנשים שלא רק יידעו איך להילחם, אלא יותר מכך – יאהבו את זה.

רם אכן אהב את הצבא. זמן קצר לאחר תחילת קורס מ"כים כתב: 'יש לי שלושה דברים כרגע בצבא: הכומתה (הגדוד), העוזי שלי, והחברה שעליי להילחם אתם. את הכומתה, יותר נכון, הגדוד, לא בטעות כתבתי במקום הראשון.'

רם, שהיה רגיש להלכי הרוח של הזמן, ספג גם משהו מפולחן המוות האפל שהוחדר לגדוד הצנחנים. בתחילת הטירונות צפה בצנחנים לפני צאתם לפעולה וכתב לחברתו: 'היום הייתי באמת כולי קנאה, כאשר המג"ד אמר "כמה מהם לא יראו את חברותיהם שנית..." והקנאה עמדה לי מחוץ לפרצוף.' ולאחר שנפל חבר בקרב: 'על החברה שלו אין לי מה לכתוב. אני מקווה שלא תהיי במקומה. ואם כן – תבקשי מהמג"ד שלנו את הכנפיים שלי. אני מתחיל לכתוב שטויות, אבל תאמיני לי אני כל כך קרוב למות, שאני ממש צוחק לו.'

פעולות התגמול והפציעה

ההזדמנות להשתתף בקרב לא באה כל כך מהר. בפעולת כינרת נחשבה עדיין הפלוגה כטירונית ולא נשלחה לקרב, ולאחר פעולה זו, כזכור, לא נערכו פעולות יזומות במשך 9 חודשים. היו אפילו רגעים בהם התחרט רם על כך שלא הלך לנח"ל: 'אני אוהב את הגדוד. אני ממש שרוף לו, אינני גם מחכה לשחרור כמו כל שאר החברה. אולם לעיתים נידמה לי שחוץ משפשוף וקריאה אין לי פה שום דבר, ובינינו, הרי על סיפוקי פה עדיין לא באתי.'

בסופו של דבר בא רם על סיפוקו. הוא השתתף בשלוש פעולות התגמול באזור הר חברון, א-רהווה, ג'רנדל וחוסאן, וגם בפעולת קלקיליה. על אנשי מחלקתו הוטל לבצע חסימה על הכביש המוביל משכם לקלקיליה. הכוח נקלע למלכודת של חיילי הלגיון והתפתחה שם לחימה קשה. רם נפצע במהלך הקרב. 'שכבנו על הקרקע והשבנו אש,' זכר אחד הלוחמים. 'הערבים ירו אל הרשף של העוזים ופגעו היטב. רם פרגאי ישב על סלע וירה בירדנים. לפתע כדור פגע בו ושבר לו אצבע. רמי לא התרגש ולא ירד מן הסלע עד שאחד החבר'ה הוריד אותו בכוח.'  הוא החזיק אז את היד הפגועה על חזהו וביד השנייה עזר לסחוב פצועים.

בגלל הפציעה הזאת הוא לא השתתף במבצע סיני. אין ספק שזו היתה החמצה אדירה לגביו. רם ראה עצמו תמיד ראשון לפעולות ולמעשי גבורה. רם, שלאחר כל פעולה היה הראשון שריכז סביבו חבורת אנשים, שעבורו ה'יהיה מה לספר לחבר'ה' היה כל כך חשוב, נאלץ לשמוע על קרב  המיתלה ועל הקרבות האחרים מבלי שיוכל להוציא הגה ולומר: 'זה לא נכון – אני הייתי שם.'

במלחמה זו נהרג החבר הטוב ביותר שהיה לו בצבא. שוקי כהן היה החבר הקרוב היחיד שהיה לו מלבד מנחם בן-דוד. שניהם היו גבוהים ונאים מאוד, דומים במבנה ובכושר הגופני וגם מחוספסים מאוד. משך תקופה ארוכה חלקו השניים אוהל סיירים. שוקי כהן היה בן בית אצל משפחת פרגאי. לא אחת עזר לאחותו הקטנה של רם בכתיבת חיבורים. חברו הטוב ביותר נהרג במיתלה – ואילו הוא שכב בבית החולים עם פציעה קלה יחסית.

לאחר מבצע סיני לא היו עוד פעולות, הסיירת פוזרה, ורם הועבר לתפקיד הדרכה בנח"ל – תפקיד לא זוהר במיוחד. אצבעותיו עדיין לא תפקדו כשורה והוא היה עומד עם העוזי מאחורי הצריף ומתאמן בירייה. מפעם לפעם היה משקיע את מרצו בפעילות שאהב, כמו מסע חוליות לפלוגה, אך לא פעם היה נעלם. 'כולם נלחמו ועשו דברים – ואילו הוא נדחק הצדה,' זכר חברו אהרון טויב. 'הוא לא תיפקד כחייל. הוא היה הולך והיה בא – הוא היה למעשה על תקן של נפקד.'

גם בחייו האישיים נחל אכזבות. בתקופת כדורי התאהב רם בנערה שהכיר בתנועה, צעירה ממנו בשנה, וזו היתה ככל הידוע אהבת חייו היחידה. בנות נמשכו אל רם. הוא היה חסון וגבוה, שופע שמחת חיים. מכל הבנות שחשקו בו נמשך רם דווקא אל הנערה הכי לא מתאימה. מרים היתה שונה ממנו בכול: מאופקת, לא נסחפת, מיושבת בדעתה, מסודרת והולכת בתלם.

'אינני יודע מה מצאתי בה שאני כל כך משוגע אחריה,' כתב ביומנו. ייתכן שנמשך אליה מפני שהיתה שונה ממנו כל כך, וייתכן גם שקסם לו האתגר: 'אני לא מכיר את עצמי בתור אחד שמתייאש מהר. אחרי הכול, מה אפשר להשיג בלי ללחום, במובן הרחב?' כתב לה בתחילת הקשר ביניהם. היא נענתה לו בהיסוס, נרתעת אולי מכוחו הסוחף, והוא כתב לה הרבה מכתבים מכדורי ואחר כך מהצבא. בשנה האחרונה היא ניתקה את הקשר איתו, אך ללא ספק ליבו היה עדיין נתון לה.

הטיולים היוו מפלט. הוא ערך שני טיולים גדולים באותה תקופה. הוא טייל כשבועיים בחצי האי סיני, וחלק גדול מן הדרך לסנטה-קתרינה עשה בהליכה. ידוע יותר על מסעו האחרון, מסע שערך לבדו כחודש לפני המסע לפטרה. זה היה לאחר הניתוח השני שלו. 'נמאס לי למדוד את הרחובות בעיר ולכן החלטתי לצאת לבדי לטייל מלהב לעין גדי,' כתב ביומן הטיולים שלו. הוא כינה מסע זה בשם 'התמרון הגדול' – וזה היה בפירוש מסע הכנה לפטרה.

במהלך המסע הזה הוא פגש את מרים, שהגיעה לשם במסגרת מסע של קורס מ"כיות. ביומנו הוא כותב: 'רציתי מאוד לראות אותה. הרבה זמן לא ראיתיה ומי כמוני יודע מה זה לא לראות הרבה זמן בת אותה אתה אוהב.' וכשראה אותה: 'ליבי הפסיק לדפוק אולם החלטתי נחושה להינזר ממנה ויהי מה ולכן החלטתי להיות אדיש.' הוא המשיך עם קורס המ"כיות והתארגן לשינה סמוך להן. הציוד של המ"כיות לא הגיע והוא נאבק עם עצמו לא להציע לה את שק השינה שלו: 'החלטתי לא לנקוף אצבע. בשבילי היא תהיה בת רגילה. ישנתי ככל היותר רחוק ממנה; אולם אודה על האמת, כאשר עצמתי את עיניי ניסיתי לחלום שהיא נותנת לי נשיקת לילה טוב ולו רק נשיקה אחת.'

על המשך המסע הזה הוא לא הספיק לכתוב. ידוע שחצה את הגבול, הסתבך בקרב יריות עם שלושה בדואים, וסיים את המסע בעין-גדי. אחרי 'התמרון הגדול' חש עצמו רם מוכן למסע הגדול מכולם – המסע לפטרה.

'אצלי הדרך לשמיים עוברת בפטרה ולא בתל אביב'

רם החל להתעניין בפטרה לאחר רצח החמישה. בהיותו בן 14, כאשר יצא לטיול הראשון שלו בנגב, היתה לו פגישה מקרית, אולי גורלית, עם אריק מגר: 'לילה ירד, אורות שדה-בוקר לא רחוקים, והנה לפני שתי דמויות. ראיתי בחור צעיר ומזוקן, יחף, עם שק גדול על גבו ובחורה הולכים בכיוון דרומה.'

בכדורי היתה תלמידה ממושב בית-שערים הסמוך למושב כפר-יהושע. 'כשהוא שמע שהכרתי קצת את גילה בן-עקיבא – הוא התחיל לחקור אותי כאילו הייתי אחת מהחמישה שהלכו לפטרה,' זכרה תמי איתן. 'הופתעתי מהלהיטות שלו לדעת את כל הפרטים. אף אחד אחר לא שאל אותי עליה.'

לאחר הרצח של שושנה הר-ציון ועודד וגמייסטר כתב לחברתו: 'אני משתדל לשחק כלפי חוץ כאילו זה לא נוגע לי (מנחם כמוני). הסיבה פשוטה: זה בדיוק כמו שלא יצא ממני הרצון ללכת לפטרה על אף המקרה של רצח החמישה. משוגעים כמוני ישנם הרבה ב"כדורי" אבל הם לא לפי רוחי, יש מספר קטן מאוד של אנשים שאתם אני מוכן ללכת לטיול בנגב או קצת הצידה... האחד הוא מנחם. וכאן הצרה שלא מצאנו בן לויה שלישי שנהיה מבסוטים ממנו שנינו, תמיד רק אחד מבסוט ולכן אנו מותרים עליו.'

 בסוף אותה שנה, כבר בצבא, כתב מן הנגב: 'חלמתי על טיול לסלע אדום (פטרה), לא הייתי רחוק (מבחינה טופוגרפית), אולם הבטחתי למנחם שאם אלך, אז רק איתו.'

על-פי כל העדויות פיתח רם מין אובססיה כלפי ההליכה לפטרה. לא נראה שעמד מניע אידיאולוגי כלשהו בבסיס הרצון להגיע לפטרה. ביומנו ובמכתביו גם לא מופיעה אף פעם תלונה על כך שכבר מיצה את כל מה שאפשר לראות בתחומי הקו הירוק – תלונה שנשמעה לא אחת מפי מטיילי 1953. לא נראה אפילו שהשאיפה ללכת בעקבות גיבור הדור מאיר הר-ציון הייתה המניע העיקרי – כמו אצל דרור ודימיטרי. רם רצה להיות גיבור, בכך אין כל ספק, אך נראה כי בנוסף לשאיפה להוכיח את גיבוריותו, לעצמו ולאחרים, הניע אותו משהו עמוק יותר. כל מי שהכיר אותו זכר דחף שהיה חזק יותר מזה של צעירים אחרים שחלמו אז על פטרה. אחד מחבריו זכר: 'רם רצה ללכת לפטרה מהרגע שאני מכיר אותו. פטרה היתה חלום חייו, הוא שתה בצמא כל סיפור של מישהו על פטרה, הוא קרא על פטרה, הביא תצלומים של פטרה.'

חבר אחר זכר: 'הטיול לפטרה היה משאת נפשו וחלומו של רם מזה חמש שנים לפחות. משנפלו חמשת המטיילים הראשונים בדרך לפטרה החל רם מתענין במקום. הוא עשה למעשה עבודת נמלים למצוא פרטים, מפות וידיעות שונות על איזור פטרה.'

דומה שעבור רם הפכה פטרה למשאת נפש, למחוז חפץ נכסף, למקום של עלייה לרגל, ליעד גדול מהחיים. רם היה איש של שליחות, של נאמנויות גדולות, של כמיהה אל משהו גדול ממנו. פטרה הפכה למוקד של הכמיהות והכיסופים האלה.

הרבה צעירים חלמו אז להגיע לפטרה, אבל המרחק בין החלום הערטילאי לבין מימושו היה רב. אפילו אצל רם פרגאי, שהיה 'מושקע' באופן העמוק ביותר בחלום פטרה, חסר היה 'המניע האחרון.'

רק בתקופה שלאחר פציעתו התהוו התנאים שאיפשרו את הגשמת החלום. הפציעה, לצד השינויים שהתחוללו במצב המדיני והצבאי, הבהירו לו בוודאי שמשאת הנפש שמילאה את כול-כולו בשנים האחרונות, להיות לוחם, כבר לא תוכל להתממש. קיננה בו גם תחושת אשמה על כך שלא השתתף במבצע סיני. 'אנשים בגדוד הגיעו לנכונות ולשותפות כזו, שהרגישו שרק על-ידי שיסכנו את עצמם יגיעו למצב של שווה עם שווים. נדמה היה להם שרק ע"י הפקרת חייהם יחזירו את החוב שהם חייבים,' זכר חבר.

כך חש גם רם: 'ניכר היה שבשלה בו ההכרה כי את אי-השתתפותו במבצע קדש יכפר רק במעשים של אומץ לב וגבורה אשר גולת הכותרת בהם תהיה הליכה לפטרה, וגם אם ידע כי במעשה זה הוא עלול לשלם בחייו.' בחייו האישיים לא היתה אז שום נפש קרובה, ולרם היה צורך עז בידידות קרובה ואינטימית. אחותו, אותה אהב בכל ליבו, היתה עדיין ילדה קטנה. מרים, אותה עדיין אהב, ניתקה את הקשר איתו. שוקי כהן, חברו הקרוב מן הצבא, נהרג במיתלה. מנחם בן-דוד היה מרוחק: 'היחסים בינינו התקררו,' כתב חודשים אחדים קודם לכן. 'לא חשבתי שהעניינים ביני ובין מנחם יתגלגלו לידי כך, שאחרי שלוש שנים כאלה ב"כדורי" אפילו לא נתכתב.'

והיה גורם נוסף שאיפשר דווקא אז את מימוש החלום: היה לו המון זמן פנוי – מה שמעולם לא היה לו עד אז. בעקבות הפציעה נזקק אמנם לטיפולים ואף נותח פעמיים, אבל זו לא היתה פציעה מן הסוג שאינו מאפשר תפקוד. הפציעה באצבע הותירה לו המון זמן פנוי – וגם יכולת פיזית לממש חלומות נושנים.

במהלך שהותו בבית החולים התאשפז שם גם מאיר הר-ציון, שעדיין לא החלים מפציעתו הקשה. מאיר הר-ציון אמר שם לרם: 'מה אתה מסריח פה, לך לפטרה.'

אם כך בדיוק אמר אין לדעת כמובן, אך המשפט הזה צוטט לימים במאמרים שונים שנכתבו במשך השנים על ההליכה לפטרה. 'המילים של מאיר "מה אתה מסריח פה, לך לפטרה," קיבלו מעמד של כבוד בטיפוח המיתוס, כמעט כמו מילותיו של טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו".'  נכתב באחד מהם. הפגישה עם מאיר הר-ציון בוודאי סייעה לחלום לרקום עור וגידים. מפי הר-ציון שמע רם פרטים מדויקים על מסלול ההליכה, והר-ציון אף שרטט עבורו מפה של האזור.

ב'תל השומר' התרקמה בין רם לבין מיכה שגריר, שהכירו זה את זה מילדותם בשכונה, תוכנית הליכה לפטרה. מיכה שגריר, שהחלים אז מתאונת צניחה, היה מן הבודדים שם שלא נפצעו בפעולה קרבית: 'באווירה של בית החולים, של גיבורים באים וגיבורים יוצאים – היתה לזה חשיבות עליונה.' ייתכן שגם פציעתו של רם, על-אף שנפצע בפעולה, לא היתה פציעה 'גיבורית' די הצורך.

'בתחילת 1957 התחמקנו, רם פרגאי ואני, צמד מביתן 25 של בית-החולים בתל השומר, והדרמנו לבאר מנוחה שבערבה, מצויידים בחלום ישן, מפה ומימייה ועוד קצת ציוד,' כתב לימים מיכה שגריר. 'לא היינו כמובן היחידים שערגו אל המקום ההוא שמעבר להרים ולמדבר. המסעות ל"סלע האדום" הודרכו וניזונו מתערובת של משובות נעורים, הערצת גיבורים כמו מאיר הר ציון ומצוקה של מצור. מיד בתחילת המסע נתקפתי פיק ברכיים. השתפנתי כבר בקילומטרים הראשונים אחרי חציית גבול שאינו נראה. בגללי סבנו על עקבותינו.'

בין הפצועים ששהו אז ב'תל השומר' היה גם אורי רז, איש פלוגה א', שנפצע בפעולת א-רהווה. רם הציע גם לו ללכת לפטרה, אך אורי רז סירב.

אין ספק שרם רצה מאוד ללכת לפטרה עם ידידו מנחם בן-דוד, אך ברור גם שהיה מוכן ללכת בלעדיו, אפילו עם מכרים שפגש באקראי. אך הניסיונות האקראיים למצוא שותפים למסע לא עלו יפה, ובסופו של דבר התרקמה תוכנית הליכה עם ידידו הטוב מנחם. אל השניים היה אמור להצטרף חבר שלישי. החבר, ישראל פסח, היה ידיד של רם מימי 'התנועה המאוחדת' בתל אביב. 'נפגשנו במקרה על מדרגות תיאטרון "הבימה" בהצגה מיוחדת לחיילים. זה היה בערך חודשיים לפני ההליכה שלו. רם היה עדיין חבוש עם גבס על היד,' זכר ישראל פסח. רם סיפר לו שקיבל מפה ממאיר הר-ציון – והוא מוכן ללכת. סוכם ביניהם שרם יכין את המסלול ויודיע על מועד היציאה. רם אמנם שלח מכתב לקיבוץ חמדיה, שם שהה הגרעין של ישראל פסח, אבל פסח שהה אז בסיני עם הגדוד וקיבל את המכתב כבר לאחר שהארבעה נהרגו.

בדרכו לעין-רדיאן, שם שהה מנחם במסגרת הנח"ל, עצר רם בפיקוד דרום בבאר-שבע, שם שירת במודיעין יהודה דרורי, בן כיתה מכדורי. רם סיפר לו על המסע מלהב לעין-גדי, שבחלקו נערך מעבר לגבול. דרורי, שהכין אז תיק על משטרות הר חברון, קיבל אישור ממפקדו לתחקר את רם על מסעו, והשניים נכנסו לחדר המפות. במהלך השיחה סיפר לו רם שהוא מתכונן לצאת לפטרה. הוא כעס מאוד על כך שהחבר שהבטיח להצטרף לא הגיע ואמר: מילא, אמצא מישהו שלישי בסביבה. דרורי הזהיר אותו שיש מקומות באזור פטרה שמוקשו על-ידי הירדנים. רם ביקש לסמן את האזורים הממוקשים, דרורי הושיט לו עיפרון ירוק שהיה בכיסו, ורם שרטט עיגולים ירוקים על המפה שהכין עבורו מאיר הר-ציון. לפני שנפרדו דרורי הזהיר אותו שוב מן הסכנות, אך רם חייך, כאילו כל זה אינו נוגע לו. דרורי לחץ את ידו ואמר: דרך צלחה, נקווה שניפגש פה ביום ו'. רם גיחך: או בשמיים. דרורי התפרץ: הנה, אתה יודע בעצמך... רם שיסע אותו: כן, אני יודע, אבל אצלי הדרך לשמיים עוברת בפטרה ולא בתל אביב.

המשפט הזה – אצלי הדרך לשמיים עוברת בפטרה ולא בתל אביב – השתמר בזיכרון הדור, ואף הופיע פעם במדור 'סוף פסוק' של 'מעריב'. למעשה, ישנו רק עד אחד ששמע מפי רם את המשפט הזה, הלוא הוא יהודה דרורי, והוא מופיע בספר הזיכרון 'צבר ושמו רם', אשר דרורי סייע בכתיבתו. המשפט הזה נקלט בזיכרון הדור מפני שהוא קיפל בתוכו באופן המזוקק ביותר את הכוח שמשך את רם לפטרה – את היסוד הצלייני שהיה חבוי במסע לפטרה.

רם היה מודע לסיכונים באופן העמוק ביותר. מבין הארבעה היה רם ככל הנראה היחיד אשר הפנים את אפשרות המוות הכרוכה במסע המסוכן הזה. רם כתב את יומן הטיולים שלו לאחר פציעתו. זה לא היה יומן שנכתב בקביעות, כזה המלווה את החיים, אלא יומן שנכתב על טיולים מן העבר. רק על המסע מלהב לעין-גדי כתב סמוך להתרחשותו. היומן הוא למעשה מעין זיכרון-דברים. בעיתונות התקופה נמסר: 'חבריו של רם פרגאי מספרים, כי הוא השאיר מכתב בו הוא מביע רצונו, שאם יפול בדרכו יובא לקבורה עם חברו הטוב ביותר מנחם בן דוד.'

שנים רבות לאחר מות בנו סיפר אביו של רם פרגאי: רם אמר לי: 'הר הרצל זה מקום לשכב בו.'

אמרתי לו: 'תשכב ליד בחורה, מה פתאום בית-קברות.'

רם החי ראה בעיני רוחו את דמותו של רם המת. הילת המוות פרטה על אי-אלו מיתרים סמויים בנפשו. רם, שהיה רגיש כל כך לגינונים ולסממנים חיצוניים, נפעם אולי מן ההרואיות הטרגית שבמותו. רם היה ככל הנראה הראשון אשר מסעו לפטרה התאפיין במיסטיקה של מוות – מסע אל מקום מכושף וקסום אשר ממנו לא תמיד חוזרים. ועם זאת, זה לא היה מסע התאבדות. זו לא היתה הליכה אל מוות ידוע מראש. זה היה מסע צלייני בנוסח 'למות או לכבוש את ההר'. בראש ובראשונה היתה כמיהה לכבוש את ההר. אבל היתה לצידה נכונות לשלם על הכמיהה הזאת במחיר החיים.

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

ההליכה לפטרה

לא קראתי את ספרה  החדש של  נסיה שפרן "הסלע האדום, המסעות האסורים לפטרה". אקרא בקרוב. ברצוני להוסיף פרטים לגבי הכתבה שהתפרסמה בעיתון האינטרנטי של אהוד בן עזר. הפרק על רם פרגאי.

רם היה במסגרת שרות צבאי. שירת בסיירת צנחנים בפיקודו של יוסי יפה. הוא נפצע  בפעולת התגמול בא-רהוה. כף ידו התרסקה ושהה בחופשת מחלה. הוא היה מתוסכל מאוד שנמנע ממנו בגלל פציעתו להשתתף בפעולות תגמול הבאות כגון ע'רנדל. חבריו לסיירת צנחנים  לקחו בהן חלק ואף נפצעו.

השאלה שנסיה שפרן היתה צריכה לשאול היא היכן היו חבריו והצבא בעת שהתכונן להליכה לפטרה. חלק מחבריו הזדהו עם תוכניתו ללכת לפטרה ואף ראו בו גיבור. עד היום מעריצים את דמותו של רם פרגאי. זו היתה תקופה אחרת בארץ. כמעט בכל מקום בארץ חצץ גבול בין ישראל לשכנותיה. מעבר לגבול שכנה ארץ אוייב ובהרבה מקומות שרר "שטח הפקר" בין הארצות. נסיעות לחו"ל לא היו מקובלות וכמעט לא היו קיימות כך ש"הטיול" לעבר המקומות האסורים היה מפתה מאוד. האגדה על ההליכה לפטרה היתה קיימת בקרב הצעירים בארץ. סיפורי ההולכים  שחזרו ואלו שלא חזרו היו ידועים לכולם.

רם התכונן לטיולו לפטרה. הוא לקח מפות בפיקוד דרום. כשנודע שרם נעדר, מפקדו יוסי יפה התעניין היכן נמצא רם. יוסי יפה היה ה"אליף" של בני מחזורו של רם בכדורי. הוא זה שהפסיק את נוהג החניכה המשפיל של ה"אליפים" בכדורי. מטבעו היה מנהיג. מוכשר בלימודים ובכל שטח אחר. הוא אהב את הארץ בכל נימי נפשו. אני זוכרת  שלאחר שחרורו מצה"ל הדריך באנגלית  בני משפחה אמריקאים בטיול ברחבי הארץ ולא ידע איך לתרגם להם  לאנגלית את המילה " ציונות".

אחד מחבריו של רם עוד מימי כדורי, שירת עימו בסירת צנחנים, הוא  סיפר ליוסי שכנראה רם מתכונן לצאת לפטרה. יוסי שלח אותו מיד לקצין פיקוד דרום בבאר שבע. קצין המבצעים שמע את הסיפור והעמיד לרשותו מטוס פייפר עם טייס. המטוס ובתוכו החבר טסו לאורך הגבול עם ירדן אבל רם פרגאי וחברו בן כיתתו מכדורי, מנחם בן דויד – כבר עברו את הגבול ולא היה אפשר לעצור אותם. נצפו עקבות של קומנדקר שהגיע עד הגבול וחזר. רם ומנחם כנראה המשיכו מאותה נקודה ברגל. הקומנדקר היה מיטבתה.  חבריו של רם ומנחם מהתנועה וכדורי, היו  בהיאחזות יטבתה , הם היו נלהבים ומסוחררים מתוכניתם של רם ומנחם בן דויד, שהיה בן מחזורו בכדורי,  לצאת לפטרה. הם גינו את החיפוש אחריו והניסיון למנוע ממנו לצאת לפטרה.  הם ראו בזה מעשה בגידה.

את אביו של רם פגשתי בעת שניסה לדובב את חבריו של רם לגבי דמותו של רם. עשהאל בן דויד, אביו של מנחם,  היה בן כיתה של אבי בבית ספר החקלאי במקווה ישראל. פגשתי אותו ואת אשתו בנסיבות שונות. ביקרתי בפטרה לאחר השלום עם ירדן. מקום מרשים ביותר, אבל האם  היה צידוק להפיכתו למיתוס  עבור בני נוער בתקופות השונות?

* * *

מכתב מאת ליטמן מור

אל אהוד ידידי סופר נידח שלום רב,

להלן מכתב ששלחתי למערכת  "הארץ" ולא הודפס,

כנראה נידחה.

אודה לך עבור הדפסת המכתב בעיתונך.

ליטמן מור על הטיפול באריאל שרון

בתגובה על עלבון לאריאל שרון" מאת ד"ר דניאל דליות, ובתגובה על "שמונה שנות התעללות" מאת מנחם בן, דנה זמיר ("הארץ" 6.1.14 ,8.1.14) – בזמן כתיבת שורות אלה שרון נמצא בחיים. בניגוד לעמדת שלושת הכותבים/בות ברצוני, להביע דעה שונה. ובמיוחד לביטוי "התעללות" ו"עלבון" שעובר שרון במשך כל הזמן הנורא שמטפלים בו להחזיקו בחיים. מבחינה מקצועית אינני מוסמך להתייחס לנושא אולם ארשה לעצמי להתייחס לבעיה כאדם מן השורה  (כמי שמצפה להגיע "אם ירצה השם" בעוד 73 ימים לגיל 95).

אם שרון משותק לגמרי הרי הוא מקבל את העונש מאלוהים כמו כולנו בשר ודם: בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב."

אם הוא כן מרגיש, ויש אפילו סימפטומים של כאבים, הרי בכל זאת מה אנו יודעים מה היא משאלתו להמשיך בטיפול או לוותר? שהרי "מה שרואים מפה לא רואים משם, ולהיפך."

גם המובהקות של השערה במחקרים נמדדת על פי מבחן סטטיסטי. כתיבת צוואה מוסדרת אף היא לפי חוק. זכורני שבצעירותי פחדתי לתת דם מהעורק. בעבר הקרוב הסמיכות לנגוע ב-Aids  היתה סכנה, ועד היום קיים הוויכוח על סל התרופות.

ב"הארץ" מה-7.1.14, עמ' 14, ישנה כתבה שעכשיו המציאו שעון יד אשר ישמש תזכורת לעונדים אותו "לחיות את חייהם במלואם." כלומר אדם יסתכל במשך כל חייו ויבדוק כמה זמן – ימים, יש לו לחיות במקרה הטוב או למות במקרה פחות טוב. בו בזמן שאנו עושים מאמצים להאריך את תוחלת החיים.                           

* * *

שנת 2014, תשע"ד

היא שנת ה-120

להולדתה בפתח-תקווה

של המשוררת ה"צברית" הראשונה

אסתר ראבּ

באפריל שנת 1894, תרנ"ד

ולשמחתנו גם יופיע הקיץ בול דואר ישראל

הנושא את שמה ודיוקנה

* * *

משה כהן

הנדון: שיח זכויות

מכובדי,

בראש סולם הערכים של "הציבור הנאור" שלנו עומדות זכויות האדם. המדינה ככזאת אינה ערך אלא אמצעי למימוש הזכויות. יש להודות שאכן זהו אידיאל נעלה. לפיכך אין לפעילי הזכויות בקירבנו בעייה לדרוש קליטתם של כמה רבבות מסתננים מאפריקה כדי לא לפגוע בזכויות, גם אם זה מערער את המדינה והחברה מבפנים.

כששואלים את המפגינים האפריקנים מהן דרישותיהן – הם כוללים גם איחוד משפחות. אם תשאלו פעילי זכויות יגידו לכם ובצדק שאיחוד משפחות הוא זכות יסוד. הווי אומר, האוכלוסייה האפריקנית תלך ותכפיל את עצמה כמה מונים. למה לא, העיקר הזכויות ולעזאזל המדינה. הרי פליטים היינו, אז מי צריך מדינה. כול הכבוד לפעילי הזכויות, אכן אנשים יפים. המסתננים (סליחה הפליטים) הרי טוענים שאין לנו זכות בעלות על הארץ. 

חברה יפים, הגיע זמן להתפכח, הזכויות כבודן במקומן מונח, אך לא כדאי להתאבד למענן. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים. 

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [42]

חֵרֶמָאוּת

להחרים!

אכן, רעיון גדול הגו הוגי הדעות, הפרופסורים והמרצים, המאוגדים ב-ASA – "אגודה ללימודים אמריקניים", וכמוהם אנשי אקדמיה וסטודנטים בעולם כולו [אפילו באוניברסיטת תיז אל נאבי שבדרום הסהרה] – להחרים את המוסדות האקדמיים בישראל ואת העוסקים בהם, בגלל היותה של ישראל "מדינה כובשת", מדינת אפרטהייד, מדינה של יהודים מצורעים.

במסגרת זו של חרם טוטאלי על המדינה הציונית, אין לשתף פעולה עם האוניבסיטאות והמכללות בישראל ובשטחים הכבושים על-ידיה [בעצם, ישראל כולה היא בבחינת שטח כבוש], לא להזמין מרצים, מדענים וחוקרים ישראלים [ציונים] להרצאות, הוראה ומחקר במוסדות האקדמיים בעולם.

יש להימנע מלקרוא מאמרים מדעיים של מדענים ישראלים, לא להשתמש בהמצאות ושכלולים ישראליים בתומי הרפואה, הביולוגיה, הפיזיקה, המחשבים.

במיוחד לא לכבד את חתני פרס נובל הישראלים – הם מונים יותר מדי זוכים, לעומת ה"נומרוס קלאוזוס" המתבקש, בהיותם עם קטן למדי. למעשה, היהודים השתלטו על ועדת פרס נובל, על התקשורת, על מוקדי הכלכלה העולמית, בעוד מיליונים בעולם נמקים בעוני וברעב.

ואגב, למרות שהוכח שהחוברת "הפרוטוקולים של זקני ציון" היתה מעשה זיוף של המשטרה החשאית של הצאר ברוסיה לפני יותר מ-100 שנה, עד היום לא הוכח מבחינה מדעית-אמפירית שהיהודים אינם שואפים להשתלט על העולם כולו.

כמובן, אין לקרוא את ספריהם של עמוס עוז, א. ב. יהושע, ס. יזהר, סעיד קשוע, וגם לא של ביאליק וטשרניחובסקי ועגנון, מאבות התרבות העברית-הציונית.

יש לאטום אוזניים ולא להאזין לתזמורת הפילהרמונית הישראלית וגם לתזמורות אחרות המגיעות לארצות אירופה ואמריקה, לא לבוא לתיאטרונים שלהם, להחרים שחקנים וזמרים ואמנים ישראלים אחרים.

במקום זה יש להעדיף אנשי תרבות ומדע ואמנות מארצות דמוקרטיות, תרבותיות, שוחרות שלום, כדוגמת סוריה, תימן, סומליה סודאן ואחרות.

במשחקי כדורגל עם קבוצה ישראלית, יש להפגין נגדם במועל-היד הנאצי החדש.

כמו בחרמות שמטילים ילדים בכיתות ד-ה על ילדים אחרים, בלתי אהודים בכיתה ובחברה, יש להודיע ברשתות החברתיות על החרמתו של כל ישראלי באשר הוא, ואין לקיים אִתו שום קשר חברתי או מדעי.

בכך תוגשם למעשה הקביעה העתיקה [המופיעה בברית הישנה], מפי איש האלוהים בלעם, שהכריז [החרים] עוד לפני 3000 שנה ויותר, כי עם ישראל – "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב," כלומר בני ישראל לא ייחשבו לאנשי תרבות בקרב הגויים.

ככל שתגבר הדֶה-לגיטימציה של ישראל, כן ייטב לעולם כולו. כי הלא  יש לפתור סוף-סוף את בעיות העולם, וזאת על-ידי התנכלות למדינת ישראל ואזרחיה, וכאשר יהיה "שלום על ישראל" [כלומר שלום ולא להתראות...] יבוא הקץ לרוע בעולם וישררו בו שלום ושלווה לנצח נצחים.

ויפה שעה אחת קודם.

פרופ' ט. מ. בֶּל

אוניברסיטת סיליטאון.

להרוג! – את הרופאים הציונים!

הם מצילים פצועים סוריים, הן חיילים והן הנלחמים נגדם, מטפלים בילדים חולים שלנו – ובכך הם משרתים את התעמולה הישראלית-הציונית.

מה קורה פה?

הרי כל החיים שלנו ובמשך דורות הטיפו לנו וחינכו אותנו והסבירו לנו עד כמה היהודים [צאצאי קופים וחזירים] הם אכזריים, בלתי אנושיים, מתנהגים בברוטליות כלפי כל אדם שאיננו בן דתם.

לא ייתכן ששיקרו לנו כל הזמן. לא יכול להיות שהרופאים והאחיות וכל מערכת הבריאות שלהם מצילים פצועים וחולים וילדים סורים, תוך התעלמות גמורה מכך שאלה אויבים מעבר לגבול, והם עושים זאת מתוך הומניות וחמלה ונאמנות לשבועת הרופא.

אין ספק שיש פה איזו תרמית ציונית. כי דבר זה מגלה לנו פתאום פנים שונות לגמרי של האוייב הציוני, כפי שלימדו אותנו לראות אותו. זה משרת כמובן את התעמולה הציונית.

וכפי שאנו, בני האומה הערבית שוחרת הכבוד מוכנים למסור את נפשנו על כבודנו האישי והלאומי והדתי, עלינו לאסור בכל החומרה פנייה לעזרה והצלה מידי הרופאים הישראלים. ואפילו פצועים אלה ימותו, הרי הם ייהפכו לשהידים קדושים, למען מטרה נעלה וחשובה מחייהם העלובים.

בל יעזו הרופאים היהודים-הישראלים לשלוח סכין בגופו הקדוש של פצוע סורי!

להרוג אותם!

ד"ר עבד אל רחמן, ג'יהדי,

דמשק

קשה להיות ליבֶּרַל

סח לי ידידי הטוב: אתה הרי מכיר אותי – ליברל עם ראש פתוח ולב רחב, אוהב אדם ושוחר משפט וצדק. אך לאחרונה אני נמצא במבוכה רבה ועומד בפני דילמה קשה:

נשבר הלב לראות מאות אפריקנים צועדים – חלקם יחפים – בקור החורפי – בדרך לירושלים, להביע את תביעתם לצדק, לחמלה ולעבודה.

אבל מצד שני – רובם המכריע, כמעט כולם, הם בעצם מהגרי עבודה בלתי חוקיים, שהסתננו בדרכים שונות לישראל, בחיפוש אחרי עבודה מכניסה, שיפור איכות חייהם ושיפור מצבן הכלכלי של משפחותיהם שנותרו במולדתם.

וכיוון שאיש לא דאג להם, הם "התנחלו" ברובם בשכונות דרום תל-אביב, כשהם משבשים את חייהם של התושבים שם, שפוחדים לצאת מבתיהם מאימת הזרים הללו.

אז מה עושים? הרי "עניי עירך קודמים" נאמר במקורותינו, בעוד שעניי אפריקה מקדמים את אחיזתם במקום, גם כאן, גם בערים אחרות. הם גרים בתנאים לא-תנאים, מחפשים עבודה – ואין. מתפרנסים מגניבות, משוד ותקיפה, מטילים אימה על סביבתם.

מה לעשות?

הלא מדינת ישראל הקטנה אינה יכולה להכיל 50,000 אזרחי-חוץ שהסתננו אליה, ואין להם שום סטטוס חוקי-משפטי בארץ זו. הם אינם פליטים שברחו מארצותיהם בשל מלחמות, סכנת חיים, מאסרים וכלא. מי שמוגדר כפליט אכן זכאי להכרה מצד המדינה שאליה ברחו, וזו חייבת לאפשר לו חיים נורמליים עד עבור זעם ושובו בביטחה למולדתו.

תאמר: אם אתה כזה ליברל, רחום וחנון, רוצה לעזור, מדוע לא תפתח להם את ביתך, תעניק להם מיטה ושולחן באחד מחדרי דירתך, תאפשר להם להתגורר בשכונה שלך, תדאג להם לעבודה [אולי במקומך], תבטיח להם טיפול רפואי, תקבל ותשלב את ילדיהם עם ילדיך בגנים, בבתי-הספר.

כן, ידידי, אך עד כאן הליברליות שלי לא מגיעה...

דומה שההצעה שישובו לארצותיהם מרצון, תוך מענק כספי מצד המדינה היא אחד הפתרונות הנאותים ביותר. אבל רובם לא מקבלים הסדר זה ומעדיפים להישאר בארצנו, אפילו תוך כליאה במחנה מעצר [פתוח], למרות שיש בכך פגיעה בחופש הפרט שלהם.

לחילופין, אין ברירה למדינת ישראל אלא להחזיר את המסתננים הללו לארצותיהם, אם ברצון כנאמר לעיל, ואם באונס, תוך שילוחם במטוסים למולדתם. זה לא נעים, כמעט לא אנושי, אך דומה שבמצב הנוכחי, זה הפתרון הטוב ביותר [למעשה – הגרוע פחות].

אכן, לא קל להיות ליברל בימינו.

* * *

מרדכי מרטין בובר:

ציונות אמתית וציונות מדומה

 [החלק הראשון של השיחה מבוסס על סטנוגראמות של שיחות צעירים מקיבוצים עם בובר בשנותיו האחרונות]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

הספר אזל ולהוצאת "עם עובד" יש ספרים חשובים יותר להדפיסם

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

שאלה:  נפגשתי עם צעיר מאנשי חב"ד והוא הכניסני לפרדס החסידות. הייתי בישיבת חב"ד בלוד. היה קשה לי להיות בשבת בישיבה, אך כנראה נדבקתי במשהו. התוודעתי עם "המשפיע" בערב – זה היה דבר מרשים. הושפעתי מהם ומאז אני נמצא איתם בקשר. כשראיתי את אורחותיהם חשבתי על ה"השלכה" לגבי חיי הקיבוץ. חסרה אצלנו הרגשת הקדושה בזמנים מסויימים. אדם לא יכול אולי לחיות תמיד בקדושה, אך לעיתים הוא זקוק לכך. אני מנסה לחפש את הדרך. אמרתי לאנשי חב"ד: "אין לי אמונתכם."

וענו לי: "לא חשוב, תצום ביום הכיפורים."

ניסיתי פעם ופעמיים לצום ואט-אט אני מרגיש שיום זה אומר לי משהו. אני נמצא בסביבה חילונית שאינה מקבלת בעין יפה בני-קיבוץ ההולכים לבית-הכנסת, ואפילו כשזה פעם בשנה – ביום הכיפורים. חסרה לי גם הרגשת השבת, ההפסקה שבזרימת החולין. ישנו צורך בהרגשה שונה בשבת, אך במקום זאת יש כדורסל או כדורגל, ואתה חש ש"זה לא זה". אווירת החברות שבקרב החסידים מעלימה את הזרות שבין אדם לאדם, וגם היא חסרה קצת בקיבוץ.

מרטין בובר: איני מסכים למה שאמר לך שם אותו איש – שאפשר לצום גם בלי אמונה. 

שאלה: לא כך בדיוק אמר לי. אמרתי לו שיש לי חיפושי-דרך וענה לי שאתחיל במעשה – לא לעבוד בשבת וכו'. ומעשה אחד יביא את האחרים בעקבותיו. נוכחתי שהדרך הזאת טובה אך היא נסתמת בפניי בסופו-של-דבר. אדם יכול להיות שלם עם עצמו, אך חשובה הסביבה שיש בה אותם חיפושים.

מרטין בובר: איני בדעה שטוב לקיים מצוות בלי אמונה, זאת אומרת בלי כוונה. לדעתי לא רצוי לעשות משהו בלי כוונה.

שאלה:  כלומר, תחילה צריך להיות הביטחון ב-100%?

מרטין בובר:  "100%" – זה ביטוי שאיני משתמש בו. בדרך-כלל אין דבר כזה בחיי אדם. מה שאני עושה – אני עושה עד כמה שאפשר לי לעשות בכוונה. צריך להיות, לדעתי, משהו משותף לקיבוץ ולחסידות. מה שאדם עושה – יעשה מתוך כוונה.

שאלה: אך איך לממש זאת? אין לי, למשל, אפשרות לחוש את השבת בסביבתי, בתוך החברה בה אני חי.

מרטין בובר: אני מתכוון לדבר כללי יותר, לאו דווקא למצוות מעשיות. חיי אדם ראויים לשם זה אך ורק אם הוא עושה כל שהוא עושה בכוונה יתרה. שהוא עושה מה שהוא עושה – לשם כך, זה לא בהכרח עניין דתי. לדעתי, בקיבוץ, גם בלי עניין דתי אפשר לחיות חיי כוונה.

שאלה: הצד הרוחני הוזנח בקיבוץ.

מרטין בובר: אתה צעיר. אתה צעיר ותוכל להשפיע שנים רבות. לא בדרך התיאוריה אלא בדוגמת החיים. איני מאמין בתיאוריות. אני מאמין בדוגמה אנושית. למרות כל הקשיים, ואני מבין שיש קשיים – צריך שיחיה אדם חיי אמת, כלומר אותה אמת שהוא מאמין בה. לא האמת בתורת אידיאה ולא האמת בתורת דמות אלא האמת בתורת מעשה – היא התפקיד המוטל על היהדות. מטרתה של היהדות היא לא תורה פילוסופית ולא יצירה אמנותית אלא התורה לאמיתה.

שאלה: לקיבוץ יש עקרונות ומוסכמות. אדם לא יכול להיות שלם באמיתו שלו בקיבוץ גדול. אמיתו עשוייה להיות בניגוד לעקרונות הקיבוץ.

מרטין בובר: האם זה אסון שאדם חי בניגוד לעקרונות קיבוצו? יחיה את חייו למרות הכול וזה ישפיע על החברה אט-אט. ההשפעה האמתית היא תמיד איטית, לדעתי, יש שני כוחות מנוגדים, שני מיני השפעה: האחת, השפעה מדומה, והיא כוח עצום, זו ההשפעה הפוליטית, התעמולה. הקצב של התעמולה הוא הטמפו הנחפז, זה של העיתונות, הרדיו, הנאום וכו'. וישנה השפעה אמיתית, החינוך, והיא השפעה איטית. דרך קשה היא, אך היא צריכה להכריע. ההיסטוריה האמיתית היא ההיסטוריה של הקצב האיטי. אלה תולדות הכוח האמיתי. אדם חי ומגשים את מה שהוא מתכוון להורות, יש והוא צריך לתת את כל חייו. אך כדאי לחיות חיים כאלו. כשם שאתה רוצה שיחיו החברים האחרים – כך עליך לחיות.

שאלה: אם אני בתור מדריך, או מורה, רוצה לחנך לדברים שאני נתון בלבטים לגביהם, המותר לי לשתף את חניכיי בהתלבטויותיי? לדוגמה – חינוך לפי ערכי היהדות. היש זכות מוסרית לאדם שאינו מאמין, לחנך לערכים שיש לו זיקה אליהם, אך אינו שלם עימם?

מרטין בובר: אספר לך מה אני עשיתי כשילדיי היו בני שתים-עשרה בערך. בן ובת. קראתי איתם מדי יום ביומו בתנ"ך, בעברית כמובן. ולא אמרתי להם: זוהי אמת גמורה, צריך להאמין במה שכאן. אמרתי להם: חשוב מאוד שתדעו במה האמינו בני-אדם שכתבו את הדברים הכתובים כאן.

ואספר לך עוד דבר. כמה שנים לאחר מכן, כשהיה בני חייל בצבא אוסטריה – הלכתי איתו ביער והוא אמר לי: "זה שאתה לימדת אותנו כך תנ"ך – השפיע עליי מאוד מאוד. ודווקא עכשיו, במצבי בצבא – לא שהייתי יכול להאמין ממש במה שהאמינו אותם אנשים עליהם קראת בפנינו. אבל העובדה שהם האמינו באמונה שלמה וחזקה כזו, זה השפיע עליי ועוד הולך ומשפיע מדי יום ביומו. שאותם אבות אבותיי האמינו בכוח כזה."

שאלה: מה יחסך לביטוייה של היהדות שלאחר התנ"ך – ובמיוחד התלמוד?

מרטין בובר: הזכרתי את התנ"ך, אך אין זה הדבר היחיד. ומהתנ"ך איני מקבל את החוקים והמשפטים. אתה חושב שבדבריי על התנ"ך אני מתכוון למה שכתוב ב"שמות" לאחר עשרת הדיברות?

שאלה: זה הכול אותו תנ"ך.

מרטין בובר:  אך איני מאמין בכולות כזו. נתתי את התנ"ך בפני ילדיי שהם במשך חייהם יקלטו מה שטוב וחשוב בשבילם. איני מכניס דבר בליבם. אני מסייע בידם.

שאלה: שמע מה שאספר לך. היה לנו סמינר, ולאחת השיחות בא רב – אדם שמאמין באלוהים. מדבריו הבנתי שהוא מאמין שכל מאורע ומעשה בחייו בה מלמעלה – יש מי שמכוון את הכול. הכול נגזר מהשמיים ולא בידי האדם להחליט. באתי ושאלתיו: "כל דבר ואף הפעוט, בחייך – אתה מרגיש שהוא מכוון מלמעלה וששום החלטה אינה בידיך?" – והוא ענה: "כן." לא יכולתי לתפוס כיצד אדם רואה את כל מעשיו כגזורים מלמעלה. הנה אני, אני - - - אינני מבין זאת.

מרטין בובר:  אם אתה לא הבנת, אתה רוצה שאני אבין?

שאלה: אני רוצה שתגיד מה אתה חושב.

מרטין בובר:  דבריו מנוגדים אף למה שכתוב בתנ"ך. הנביאים אינם גוזרים אלא מעמידים בפני בררה: "אם תלכו... ואם לא..."

הדוגמה היפה ביותר תמצא בספר יונה. וביטוי לכך אצל כל הנביאים – שלא לשם הגדת עתידות נשלחו, אלא כדי להפגיש את בני-האדם עם הבחירה וההכרעה. לאדם יש רצון והוא יכול לקבוע מה יהיה בשעה הבאה. השאלה היא: האעז את המוכח כבלתי-אפשרי, או אשלים עם הבלתי-נמנע? האעז להיות לאחר ממה שהנני, מתוך אמונה שאכן בתוך-תוכי אחר הנני ורק בדרך זו אוכל לבחון זאת, – או אקבל את קוצר-ידי בהווה כקוצר-ידי לנצח? האם עתידנו מתחדש והולך, או שנגזר עלינו מראש לאין מפלט?

אדם חי, המכיר מתוך ניסיונו האישי את ההכרעה החופשית ואת חלקה בשינוי המצב האובייקטיבי, אינו יכול להיות שרוי במחשבה על התרחשות שהיא נגזרת מראש. ולא תוכל לדעת את מידתו וגבולו של מה שניתן להשיג בכיוון הרצוי עד שלא תלך באותו כיוון. כוחות-הנפש אינם נמדדים אלא בדרך שימושם, ברגעים המכריעים של חיינו לא התכנון בלבד קיים ולא ההפתעה בלבד מושלת אלא עם שאנו מבצעים נאמנה את שתיכננו, אנו נפתעים על-ידי גילויים ותגובות רבי-תעלומה. צריך להניח מקום גם להפתעות מעין אלו. מי שמתכנן כאילו הן מן הנמנעות, עושה אותן לנמנעות. כנראה שאותו רבי לא קרא את התנ"ך.

שאלה: טוב, זו נקודה אחת. עכשיו אכנס יותר עמוק.

מרטין בובר: טוב, היכנס.

שאלה: אנשי אמונה מאמינים במשהו עליון שהוא מקור הדברים. ותראה, יש מי שמאמין כמו הרבי הזה שסיפרתי עליו. ויש מי שמאמין באלוהים בדרך אחרת. ושאלתי היא – כיצד אתה מאמין באלוהים?

מרטין בובר:  שמע נא, על זה אין צורך לדבר בשיחה זו, כיוון שכמעט כל מה שכתבתי – על זה כתבתי. לא נדבר עליי - - -

שאלה:  כשדיברנו עם אותו רבי על השואה, שאלנו אותו – כיצד בני אדם דתיים יכולים להבין את השואה?

מרטין בובר:  שאלה זו נשאלתי כבר אז. כאן יש להבחין בין עניין אנושי ובין אותם הדברים שאיש אינו מבין אותם. שאל אותי בשעתו צעיר שאלה זו וכתבתי לו אז, שאם אדם מאמין באלוהים – הוא מקבל אותו כמו שהוא. ממש כמו איש שמתאהב ומקבל את העצם האהוב כמו שהוא. אלוהים – אי-אפשר לדבר עליו. אפשר רק לדבר אליו. לשם כך אין צורך לדעת עליו כל מה שאפשר לדעת.

דבר זה עניתי פעם לבן-גוריון כשהזמין אותי לפני כמה וכמה שנים. עוד כשעמדתי בדלת – שאל אותי: "למה אתה מאמין באלוהים?"

אמרתי: "אם להאמין באלוהים פירושו לדעת לדבר עליו – איני מאמין באלוהים. אך אם פירושו לדבר אליו – אני מאמין.

"איני יודע אם הבין. הוא יכול להבין, אך אינו רוצה. אני נוטה לדעה שלא רק את השואה אלא גם את כל המלחמות יש להבין מתוך טיבו של המין האנושי. השואה ורקעה – זה צריך להעסיק את הגרמנים מה גרם לזאת. זוהי בעייתם.

שאלה: אבל זה נוגע גם לנו, אנחנו הקורבנות.

מרטין בובר:  אז מה אתה מסיק מזה?

שאלה: שעלינו להיות חזקים יותר. אבל, אם נצפה במדינה שלנו על רקע השואה – היש ערך להגנת היהודים על עצמם?

מרטין בובר:  יש לכך ערך סנטימנטאלי או רוחני. אך לא עובדתי. האם הגנתם תוכל לשנות את דרך ההיסטוריה? מבחינה היסטורית, כלומר מבחינת גורלו של העם – אין הבדל.

שאלה: האם משמעות היותנו מדינה כאן אינה יכולה לשנות הרבה לגבי ההיסטוריה היהודית?

מרטין בובר:  מדינה פירושה ריכוז העם, אך לא לשם שעות א-נורמאליות כאלה. אלא לשם התפתחות אמיתית – בגוף ובנפש. ודאי, אני מעריך מאוד ערכה של המדינה. לפי דעתי רק בעוד שלושה-ארבעה דורות נראה באמת מהו ערכה של מדינה זו. ערכה ילך ויגדל, שעה בה תחלוף הפוליטיזציה, שעכשיו אוכלת חלק גדול של כוחות העם. בעוד שלושה-ארבעה דורות תהיה תועלתה של המדינה גדולה עוד הרבה יותר, היא תהיה פנימית יותר.

שאלה: השאלה היא אם המדינה תוכל לעמוד בפני שעות א-נורמאליות?

מרטין בובר:  אני בעד מלחמה אם יש צורך בכך. איני בעד פאסיביות. אך אינני בעד מלחמה למען ההצלחה. באחד מספריי כתבתי: "אין אני פאציפיסט קיצוני ואין אני גורס שבכל אתר ואתר יש להגיב על אלימות בחוסר-אלימות."

 שאלה: עוד בקשר למדינה. האם עלינו לשאוף להיות מדינה נורמאלית – או שאנו "עם סגולה". ואם אנו עם סגולה, מה הייעוד?

מרטין בובר: אני מאמין שיש משהו מיוחד לנו, אך אין להגדירו. תקוותי היא, כפי שרמזתי כבר, שבעוד שלושה-ארבעה דורות, כשתעבור הפוליטיזציה של עכשיו, ישתנו גם היחסים בינינו לבין הערבים. אני תקווה... אה, קשה שיתגלו אותם כוחות.

שאלה: מנין הם ישאבו?

מרטין בובר: החומר ישנו.

שאלה: אך האמונה איננה.

מרטין בובר: כרגע אין צורך באמונה. האמונה תתגלה כשלא נבזבז כל כוחותינו בעניין הפוליטי. תחול התחדשות, אפילו דתית. לא המשך אלא התחדשות. אך איני יודע באיזו צורות.

שאלה: ספגתי מעט מן האווירה המסורתית בה חי אבי. כמה ממנה אוכל למסור לבניי? ומה ימסרו בניי?

מרטין בובר: ישנן תמיד מהפכות פנימיות-רוחניות, שלא ציפו להן. אתה הרי יודע – בהיסטוריה היה תמיד כך. לא כל מה שמתרחש – הינו עניין של חינוך. חינוך יוכל לעזור אם יש כבר משהו שאינו מבוסס עליו. התקווה אינה מבוססת על חינוך, מסורת וכולי. התקווה מבוססת על עובדה שכיום יש דור חדש של צעירים העוסקים בבעיות אלה ושנכספים להתחדשות. היום אני רואה כיסופים. אמנם אסור עליי להשתמש במלה דת. אסור עליי לומר שאלו כיסופים להתחדשות הדת – אינם רוצים לשמוע מילה זו.

שאלה: היש תוחלת לחינוך, היש בכלל אפשרות לחנך? – חינוך יכול לבוא בשתי דרכים: הטפה ודוגמה אישית...

מרטין בובר:  לא רק דוגמה אישית, אלא גם מגע אמיתי,  אם אתה אדם בודד ואין לך מגע – לא תצליח.

שאלה: דורנו אינו מתוקן.

מרטין בובר: דור מתוקן? היה דבר כזה?

שאלה: דור שאינו מתוקן איך ייתן דוגמה אישית?

מרטין בובר: מה זה דור? דור זה דבר מופשט. אני מכיר רק אישים. איני פרפקציוניסט, איני מאמין בשלמות. אני רוצה לשפר ולתקן את אשר ניתן. אתם – וזה מיוחד לכל הדורות של הצעירים – אומרים: "או – או." או שלמות או אפס. תשפרו ותתקנו את המצב, איש במקומו ואיש כיכולתו. מי ששם לב בכל יום ויום, לא רק להפתעות הרעות, אלא גם להפתעות הטובות – יראה כאילו הכול תלוי בטיבם של בני-אדם ולא של האינסטיטוציות. האינסטיטוציה השלמה ביותר לא תביא פיתרון אם מבצעיה אינם פועלים כראוי. האינסטיטוציה היא רק בחינת תנאי קודם.

שאלה: אבל איך לתקן?

מרטין בובר: אתם רוצים טמפו מהיר. אני מכיר רק טמפו איטי ושמו חינוך. יש לחנך את המחנכים וזה תפקיד קשה. אתם חושבים שאפשר להוציא מן החיים את היסוד הטראגי, וזה בלתי-אפשרי.

שאלו אותי פעם, בהיותי בארה"ב, כיצד אפשר לשנות את החוקה. עניתי לשואלים שלא זה העיקר, אפשר לעשות דברים עם חוקה זו ואפשר עם חוקה אחרת. כל אדם בריאה חדשה הוא ועליו לתקן מידתו בזה העולם. הדבר שהוא יחיד ומיוחד בכל אחד ואין כמעט בשום אדם אחר, אותו חייב האדם לפתח ולהביאו לכלל מעשה.

שאלה: איך יוכל האדם לפתח את עצמו?

מרטין בובר: מצד אחד צריך להיות יחס בין אדם לחברו ומצד שני חשוב הדיסטאנס. קיימת "צפיפות" שאינה מאפשרת לאדם להסתכל בחברו, והיא מונעת את ההתייחסות. זוהי גם אחת השאלות העיקריות בחיי הקיבוץ. יש להם צדדים מעשיים שלא כאן המקום לעסוק בהם. אך היסוד נשאר בהתייחסות ההדדית, בפתיחותו של האדם לגבי זולתו.

באחד מספריי כתבתי: "חיים משמעם להיות נקרא, ואין אנו צריכים אלא להאזין. --- כל אחד מאתנו נתון בתוך שריון, שכמעט אין אנו מרגישים בו עוד מחמת הרגל. יש רק רגעים כהרף-עין שחודרים דרכו ומזרזים את הנפש לקבלו."

הדו-שיחיות בנויה גם על היות האדם פתוח להפתעות. מחר אני עשוי להגיע לידי שיחה אמתית עם אדם שעד היום לא היה לי מגע עימו.

שאלה: כיצד אפשר לחנך ל"דו-שיחיות" וליצור אצל המחנכים אמון ב"פגישה"?

מרטין בובר: קשה שלא להאמין במציאות חיה. בה במידה שתיווצר מציאות דו-שיחית – גם יאמינו בה. אין אני אידיאליסט ואינני יודע אידיאות מהן. אני יודע דברים מוחשיים ומתגשמים.

באחד מספריי כתבתי: "איני יודע שום שפע מלבד שפעה של כל שעת-חלוף על תביעה ואחריות שבה. איני מתיימר כל עיקר שיכולני לה תמיד. אבל יודע אני ועד, שבדרישה אני נדרש ולתביעה לאחריות הריני נתבע." ("סוד שיח", עמ' 122).

שאלה: בעבודה החינוכית קיים מתח ניגודים בין הסכום הגדול של ידיעות לימודיות שמקנים למתחנך, לבין הערכים שצריך לגבש בתוכו: אמון, הדדיות, אהבה, שיתוף וכו'. גם קיים ניגוד בין המחנך ועבודתו לבין הכיוון הניתן בבית-ההורים.

מרטין בובר: קיימת אי-הבחנה בין הסוציאלי ובין הבין-אנושי. קירבה אין משמעה התייחסות. יש לשאוף לשיפור ולא לשלמות. כל סיטואציה היא חדשה וכל ילד – עולם חדש, ועל המחנך ללמוד כל יום מחדש. אין נוסחאות שתפתורנה את הבעיות ואין הדברים נקנים במחיר זול. איני גורס מיתודה – אני מאמין באישים. היחס בין המחנך והחניך הוא יחס מיוחד. אין כאן הדדיות גמורה ולא תיתכן כזו. בעולמנו אין היחס החינוכי מתקיים בין מחנך וחניך אחד, אלא בין מחנך ובין כמה חניכים. ויש לזכור שצריך להיות מדי פעם בפעם יחס אישי אל החניך, ואין להחליפו בשום דבר אחר! משום כך אני בדעה כי מקצועו של המחנך הוא הקשה והנעלה ביותר. אלא שהחברה שלנו (בעולם כולו) עדיין אינה יודעת על כך. משום שמעריכים כל כך את העולם הפוליטי ודוחקים את העולם הפדגוגי. נראה לי שמקומה של המיתודה הינו מצומצם. בלעדיה אי-אפשר, אך העיקר ניתן על-ידי היחס המיוחד אל אותו חניך יחיד, ודווקא אליו ובייחודו.

שאלה: היש אפשרות ליצור בחניכים אמון ב"פגישה" וב"דו-שיח"?

מרטין בובר: איני מתכוון לאמון ב"פגישה", אלא לאמון באיש מסוים זה. אין צורך שאני, כילד בן עשר, אדע משהו על "פגישה" או "זיקת-גומלין בין בני-אדם." אך יש צורך שבקרבת המורה ארגיש שלאיש זה אוכל לספר הכול. העיקר הוא שאתה, המחנך, תהא אותו איש שאפשר להתייחס אליו באמון.

אי אפשר ליטול מן החיים את היסוד הטראגי, לכן אני אומר תמיד: שיפור במקום שהשיפור אפשרי – שיפור ולא שלמות. קשה לא להאמין במציאות חיה. אם תיווצר מציאות דו-שיחית, גם יאמינו בה.

אם הוראה מתכוונת ל"מה" – היא אינה חינוכית. אם היא מתכוונת ל"איך" – היא חינוכית. חינוך אינו עניין של "מה", אלא של "איך": איך אתה מלמד, איך אתה מפגיש. וזה תפקיד קשה ביותר. אפילו בשדה הלימוד הטכני יש "איך" – למרות שדומה כאילו אין כאן מקום לנשמה, למגע חווייתי. כאשר המורה מכניס את התלמיד לעולם הטכניקה, חשוב איך מרגיש התלמיד בכל צעד וצעד, שהעיקר הוא ההומאניזאציה של הטכניקה, שיחסים אמתיים בין בני-אדם יהיו בתוך הטכניקה.

שאלה: הטוב והרע... אני מרגיש שיש בי שני עולמות. ועולם טוב יותר שבתוכי נתון במסווה. ואני מרגיש שאני צריך לבטא אותו.

מרטין בובר: אולי תוכל להדגים?

שאלה: בחברה שלנו אני מקובל כטיפוס שלילי, שאין בו מעלות. ובתוכי אני מרגיש שגלום טוב. אני מקובל כקל-דעת, שאינו קורא וכדומה. אבל אני קורא הרבה וגם כותב לעצמי, אך כשנכנס אדם אני סוגר את הספר...

מרטין בובר:  אין זה שלילי. אין לי עקרונות. יש מה שצריך לעשות עכשיו, וכאן. אין לי עקרונות, יש לי רק כיוון וחושים, פעולה בהתאם לסיטואציה.

שאלה: חיינו בקיבוץ מבוססים על עקרונות.

מרטין בובר: כשאני מחנך צעירים, אני מסביר להם שיש להם דברים שלמענם כדאי לחיות. למחנך אמיתי יש השפעה גם בלי מילים. ודבר שני: ראייה. לראות מדי פעם את הסביבה שלי, התנאים, הנסיבות. איך לחיות עכשיו. אפילו את עשרת הדיברות צריך לתרגם ללשון הנסיבות. אם מצווים עלי לכבד את אבי ואת אמי, מדי פעם בפעם, בנסיבות מסוימות, עליי לפרש כיבוד זה. והוא יהיה שונה, אחרת אי-אפשר.

שאלה: אמרת שאתה נגד עקרונות; גם זה עצמו עיקרון. מהו עיקרון לדעתך?

מרטין בובר: עיקרון הוא שיש תמיד לנהוג כך וכך.

שאלה: "תעזור לחברך" זה עיקרון?

מרטין בובר: אם תעשה זאת עיקרון תטעה. יש מקרים שאי-אפשר לעזור ושאסור לי לעורר בתוכי את הרגש שאני רוצה לעזור לו שכן הוא אינו רוצה בכך. יש בכל פעם לשקול מחדש.

שאלה: יש דברים שאיננו יכולים לוותר עליהם.

מרטין בובר:  עיניים פקוחות – זה מה שאני מציע, ולא עיקרון.

שאלה: ולפי מה אשפוט?

מרטין בובר: לפי ראיית המצב. לא אוכל לתת לך את הדבר בזול יותר. ניסיתי בשלושים השנים האחרונות לעקוב אחר התפתחות צעירים וראיתי שלושה שלבים.

כשעליתי לארץ ב-1938 היה הדבר הבולט ביותר: המפלגתיות. מפלגתיות אמיתית ונמרצת – לא כמו עכשיו. דור שחי חיים של פוליטיזציה מופרזת. אני מבין לנפש הדור הזה, אולם איני מחייב זאת.

אחר-כך בא שלב שני, דור אחר שעניינו היה במה שהם כינו "חיים". באמריקה היו קוראים לזה "קארייריזם". בני דור זה, ואפילו השתייכו למפלגות, היו מעוניינים יותר בעצמם, בעבודתם, היו בכך גם יסוד בריא – חיי-משפחה.

בשנים האחרונות הרגשתי שעולה לאט דור שלישי. הבחנתי במשהו שהפתיע אותי. אותם צעירים אינם יודעים מהו שבליבם. ואם הייתי בא לומר להם, זה דבר כזה וכזה, היו מכחישים זאת. רואים אצלם: א. אי-שביעות רצון – הזהו העולם האנושי? ב. יש גבול לעולם אנושי זה, ומסביבו עולם רחב שאיבד את אנושיותו. בשיחות עם צעירים התרשמתי מאיזו אי-שביעות רצון מן החיים הפוליטיים ומחיי היחיד ומן המשפחה. יש איזו שאיפה, אילו געגועים למשהו, שאין לו שם.

ומכאן תחושת החיפוש שיש עימה חוסר-אונים. זהו השלב השלישי שבו הדור הצעיר נתון עכשיו. עדיין אי אפשר לתאר ולהגדיר דור זה כמו שאפשר היה להגדיר את הראשון כמפלגתי ואת השני כאינדיווידואליסטי. אי-שביעות הרצון של דור זה קל להבין אותה. הם מרגישים שמשהו רקוב, ואין בני-הנוער מצביעים – מה. אבל זה מעיק. גובר אי-הסיפוק. ויש געגועים, געגועים בלי שם. אין בדעתי לבוא בגושפנקה של דת. טיבם של געגועים, שהם ניגוד לגושפנקה. שהרי אם אומר "עשו כה וכה," יאמרו – "אין אתה מתכוון אלא לדת." אלא יש החולמים על משהו. ודאי, שלא יבואו ויאמרו "הגד לנו מהו הדבר." אינם שוטים כאלה. יש השופכים ליבם ומעלים שאלות אישיות יותר. הדברים הם במצב גולמי, אבל משהו כנראה התחיל לצמוח. זה עדיין לא תנועה, רק כיסופים. השינוי המכריע יבוא רק בעוד שניים-שלושה דורות. ובתוך ליבי אני מרגיש עצמי בן-בריתם של הנכדים שלי – ואולי של הנינים שלי...

המשך יבוא

תודה ללאה שורצמן לבית בן עזר שהקלידה עבורנו את השיחה מהספר הנדפס.

* * *

ברכות לך סבא יאיר היקר

 ליום הולדתך שחל ב-7.1

הרבה בריאות והרבה שנות אושר

עם הסבתא והנכד

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 8.1.14

* ג'ורג' בוש הבן, הבין נכוחה, בעקבות מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, שהעולם החופשי ניצב מול מתקפה קשה של הג'יהאד האסלאמיסטי. הוא, שעד אותו יום היה בדלן קיצוני, הבין שתפקידה של ארה"ב להילחם ברע המאיים על העולם, ויצא למלחמות צודקות מאין כמותן באפגניסטן ובעיראק.

במבחן התוצאה, דרכו של בוש השיגה תוצאות הפוכות לכוונותיו הטהורות. המלחמה בעיראק רק דירדרה את המצב. השלטון השיעי, הפרו איראני, שעלה לשלטון בעיראק, גרוע יותר מהדיקטטורה הרצחנית של סדאם חוסיין. אולם השלטון השיעי הפרו-איראני עדיף אלף מונים על החלופה המאיימת עליו – הכוחות הסלפיים של אל-קאעידה, המורדים בשלטון בעיראק וכבר השתלטו על חלקים רבים ממנה.

המציאות במדינות ערב היא כזו, שככל שנראה שהמצב רע, החלופה רעה יותר. אסד הוא דיקטטור רצחני המבצע ללא הנד עפעף פשעים נגד האנושות, אך החלופה לשלטונו רעה יותר - שלטון אל קאעידה.

חיזבאללה הוא ארגון ג'יהאדיסטי רצחני ופנאטי, אך גורמי אל-קאעידה הפועלים בלבנון, נלחמים בחיזבאללה ומנסים לחמם את הגבול עם ישראל, מסוכנים הרבה יותר.

יורשיו של רב המרצחים ערפאת אינם טובים ממנו, אך החלופה לשלטונם היא שלטון חמאס. בבחירות היחידות שהתקיימו ברשות הפלשתינאית חמאס ניצח. אבל היום אנו מתפללים לשלומו של חמאס השולט ברצועת עזה, לא רק כיוון שהג'יהאד האסלאמי מסוכן ממנו, אלא כיוון שבהשוואה לארגונים הסלפיים ההולכים ומתחזקים ברצועה, גם הג'יהאד האסלאמי מתון יחסית.

ומי שהאמין שארודאן הוא הוכחה שניתן לקיים דמוקרטיה בהובלה של מפלגות אסלאמיסטיות, מבין היום עד כמה הוא טעה. כאשר המשטרה עלתה על השחיתות של משטר ארדואן, פוטרו מאות אנשי משטרה, וזו רק ההתחלה.

* מה הלקחים לעולם המערבי?

 א. שאין ולא יהיו לו בני ברית אמיתיים במדינות ערב, ושמוטב שלא יתערב במלחמות בני חושך בבני חושך, כי התוצאה תמיד תהיה לרעה.

ב. במקום תמיכה בצד זה או אחר במלחמות הפנימיות, על המערב לפעול למניעת נשק השמדה המונית ממדינות ערב, ובראש ובראשונה באיראן.

ג. על המערב לתמוך בישראל, הדמוקרטיה המערבית היחידה במזה"ת, בצרכיה הביטחוניים ובכך שתיהנה מגבול בן הגנה עם עומק אסטרטגי, אל מול חזית מזרחית שעלולה להיות בקרוב מאוד אימפריה של אל-קאעידה מפקיסטן עד הירדן, או חלילה – מפקיסטן עד כביש 6.

* מזכיר המדינה קרי עושה את ההיפך מן הלקח המתבקש מן המצב במזה"ת.

* מה הלקח לישראל?

א. להבטיח שבכל מקרה יהיו לה גבולות בני הגנה, כלומר שגבולה המזרחי, מאילת ועד הכינרת, יהיה סמוך לכביש 90, ומהכינרת וצפונה – כביש 98.

ב. להבטיח שיהיה לה מונופול מוחלט במזה"ת על הרתעה גרעינית.

* אהוד אולמרט נשא נאום, בו התפייט בתיאור היום שלמחרת הסכם עם הפלשתינאים – כל המזרח התיכון יהיה למקום של שלום, של צמיחה כלכלית, של שגשוג וכו' וכו'. כלומר, אם ישראל תפעל בדרך שבה פעל אולמרט כראש הממשלה, כלומר תציע נסיגה לקווי 49' (עם "חילופי שטחים" קלים), תחלק את ירושלים ותכיר למעשה ב"זכות" השיבה ותקלוט המוני פלשתינאים לתחומה – או אז השיעים והסונים במזה"ת יפלו איש לזרועות רעהו, 130,000 סורים יקומו לתחיה, אל-קאעידה יבקשו סליחה ויעזבו את סוריה, לבנון ועיראק...

הבל ורעות רוח. אולמרט הציע את ההצעה המופקרת הזאת לפלשתינאים והם דחו אותה על הסף. מאז הוא רץ בכל העולם כדי לספר לחבר'ה ש... ישראל אשמה בקיפאון בשל סרבנותה – בתאוות נקם כלפי המדינה שהקיאה אותו.

והוא מדבר, ביהירותו הזחוחה, על ראש ממשלה טמבל...

* לאחר הקמת המדינה הפלשתינאית, כאשר תומכי פת"ח יברחו לישראל מאימת שלטון חמאס, או להיפך, הם יוגדרו "פליטים" או "מבקשי מקלט"? האם יהיה מותר להחזיר אותם למדינתם, שבה חייהם נתונים בסכנה?

* אני מתנגד עקרונית לרעיון של "חילופי שטחים" כפי שנהוג לכנות את רעיון הנסיגה משטחים ריבוניים של ישראל. הגישה הזו, נובעת מהגישה המעוותת של נסיגה לקווי 49' והדבקות בגבול זה כבקווי קודש. מלחמת ששת הימים היתה מלחמת מגן צודקת מאין כמותה, וחלקי ארץ ישראל ששיחררנו בעקבות התוקפנות נגדנו מאותם שטחים באותה מלחמה – הם בידינו בזכות. בידינו לוותר על חלק מהשטחים, אם אנו סבורים שהדבר משרת את האינטרס שלנו, אך זכותנו להחזיק בכל חלק מהם, כשהדבר משרת את הייעוד הלאומי שלנו. בוודאי שאין כל הצדקה לנסיגה מלאה.

* הסיבה היחידה המצדיקה את חלוקת הארץ ונסיגה משטחי א"י, היא דמוגרפית – הבטחת רוב מוצק ויציב ליהודים, במדינת הלאום היהודית.

אם יוחלט בכל זאת על "חילופי שטחים", אך טבעי שניסוג, למען אותה מטרה, משטחים המיושבים בערבים.

מי שמכנה זאת טרנספר – טועה ומטעה. היחידים שצפוי להם טרנספר בהסדר הזה, הם המתנחלים, שיישוביהם ייעקרו. לעומת זאת, ערביי האזורים הצפויים לעבור למדינה הפלשתינאית, יישארו בבתיהם וביישוביהם. בעצם, מה שמוצע להם, זה בדיוק מה שהמתנחלים מבקשים לעצמם: היישובים יישארו במקומם ויסופחו למדינת הלאום היהודית, ישראל. וכאן מדובר על כך שהערבים, המגדירים עצמם כפלשתינאים, יישארו במקומם ויסופחו למדינת הלאום הפלשתינאית.

* אם אביגדור ליברמן יתמיד בגישה היונית שאימץ, מהר מאוד נִצְפֶּה בשינוי מעניין בשיח הציבורי. אלה שתקפו אותו על שחיתותו ונזפו בפרקליטות ובבתי המשפט על החלטותיהם אודותיו, יגוננו עליו כעל אתרוג וידברו על הרדיפה הפוליטית כלפיו. אלה המגוננים עליו וטוענים לרדיפתו בידי המשטרה וגורמי אכיפת החוק, יאשימו אותו בשחיתות וינזפו בפרקליטות ובבית המשפט.

* אריק שרון שוכב על ערש דווי, וזרזירי הימין הקיצוני כבר פותחים בחגיגות. והלהיט – "יש דין ויש דיין", כלומר סבלו ומצבו הם עונש מאלוהים על עקירת יישובי גוש קטיף. אלוהים עובד אצלם, אצל מנהלי החשבונות שלו מטעם עצמם. אגב, איך הם מסבירים את פטירתו בייסורים, אחרי מחלת סרטן קשה, של אחד מראשי הנאבקים נגד העקירה, חנן פורת ז"ל?

על מה ולמה הוא נענש?

זוהי חוצפה ועזות מצח כלפי אלוהים ואדם.

* אין אדם שגרם לפגיעה קשה כל כך במפעל ההתנחלות כמו אריק שרון. אך גם אין אדם שתרם כל כך למפעל הזה, כמותו. ספק אם ראש ממשלה אחר היה עוקר את גוש קטיף. ודאי שאין אדם אחר שהיה מיישב כך את יש"ע. ולכן, עם כל הכעס המובן על שרון, יש כאן יותר מקורטוב של כפיות טובה.

* המשותף לאופן בו יישב שרון את יש"ע, עקר את היישובים והנהיג את מלחמת לבנון הוא הדורסנות ורמיסת הנורמות והחוק. מי שעודד אותו בהתלהבות כאשר נהג כך בשירות האידיאולוגיה שלו, אל ילין על כך שהוא נהג באותה דרך נגד האידיאולוגיה שלו. ומי שאִתרגו אותו לאחר המהפך בדרכו, מעידים על חוסר היושרה בקובלנותם נגדו עד אז.

* התנגדתי להתנתקות בשעתה ובוודאי שזו עמדתי לנוכח מבחן התוצאה. אולם האמנתי ואני מאמין גם היום, שמטרתו של שרון היתה להציל את מרבית ההתיישבות ביו"ש. הוא רצה להוביל יוזמה של ויתור על מקצת השטח כדי להבטיח את עיקר השטח. הוא חשש מאובדן שליטה על היוזמה, שבעקבותיה ייווצר ואקום שיביא להסכם כפוי, שבו ישראל תתומרן אל הקוראלס, כלשונו, כלומר למסלול האל חזור של הבקר בדרכו אל השחיטה. הוא טעה. בוודאי שאסור היה לו לבצע נסיגה גורפת עד קווי 49' ועקירה גורפת של כל יישובי הגוש. אך הדיבור על "עומק החקירה כעומק העקירה" חסר שחר.

* ח"כ ניסים זאב הוא זאב בעור של ח"כ. דברי הבלע וההסתה שלו נגד העובדים הסוציאליים, המגנים על שלומם, בריאותם, ביטחונם וחייהם של ילדי ישראל, אותם כינה "סוחרי ילדים" – מעידים על אומרם. הזאב מעדיף את ההורים המכים, המתעללים והרוצחים, על פני מי שמגנים על ילדיהם מפניהם. מכאן, שהוא מעדיף את ההורים המכים, המתעללים והרוצחים על פני הילדים המוכים, המעונים והנרצחים. מדובר ברשע, שאין בו אפילו קורטוב של חמלה ואהבה לילדי ישראל. פשוט איש רע. הזאב הזה מסוכן, ואין זו עוד קריאת "זאב זאב".

* ועוד מסית ומדיח סדרתי – ספי רכלבסקי. רכלבסקי המסית מעל עמודי "הארץ" עוד מתון לעומת רכלבסקי בפייסבוק. שם הוא אינו חדל מהשוואת ישראל לגרמניה הנאצית. הוא יוצא בג'יהאד נגד "המשת"פים של הקיסר הגדול," כלומר מי שאינם נלחמים נגד נתניהו. ומה הוא אומר על הטענה בדבר הפגיעה של המסתננים בתושבי השכונות בדרום תל-אביב? שזהו סוציאליזם לאומי. ומוסיף: "האם הם צריכים תרגום למה הוא סוציאליזם לאומי? כן, נאציונל סוציאליזם. וכן, כן גם שם באירופה ההיא, היו כה רבים ששטמו פולנים שהצילו, כאויבי העם."

כך מידי יום, יוצר רכלבסקי פוטו-מונטאז', שבו הוא מלביש את כולנו במדי SS.

* ביד הלשון: מתוך הכרעת הדין של השופט אורנשטיין בדבר העברת השליטה בקבוצת אי.די.בי מידיו של נוחי דנקנר לידי אדוארדו אלשטיין ומוטי בן משה: "עולה שבעלי השליטה עמדו בחובת הגילוי ולא נפל מתום במימצאים שהתגלו, וכי אין כל ראייה שיש בה כדי לשמוט את הקרקע תחת האישור להסדר הנושים."

למה התכוון כבוד השופט בכתבו "לא נפל מתום"? לא נמצא רבב, לא נפל פגם, לא נמצא מום. אלא שפירוש המילה "מתום" הפוך – מתום הוא מקום שלם. תום = שלמות. תם ונשלם. "הצור תמים פועלו" (דברים לב, ד). הנביא ישעיהו תיאר את המצב הקטסטרופלי בעם ישראל: "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן." כלומר, אין בו אפילו מקום אחד שלם, ללא פצע וחבורה ומכה טרייה. יש לציין שהשגיאה של השופט אורנשטיין נפוצה מאוד. רבים משתמשים במילה "מתום" בהיפוך משמעותה ודומני שאני שומע את הביטוי יותר במובנו השגוי, מאשר במובנו הנכון.

* * *

מוטי הרכבי

מסתנן-"עבודה" מוסלמי:

"זאת לא הארץ שלכם!"

אחרי צפייה בסרטון, אין לי ספק שמדובר בבחור שליו, רגוע ואוהב אדם. אנשי איכות מסוג זה, חבל שישבו בצפיפות בדרום תל אביב, הייתי מסדר לו דיור בצפון תל אביב ליד כל אלה שכל כך תומכים בהישארותם של  האריתראים והסודנים, ושמוכנים לארגן עבורם הפגנות ולסבך את ישראל בעוד ששערורייה.

השמאל לוקח את החוק לידיים!

אלה הם האזרחים החדשים שהשמאל הפאשיסטי רוצה לכפות עלינו בניגוד לחוק!

מצורף קליפ עם ההתבטאויות ה"מתונות" שלו:

http://www.youtube.com/watch?v=_x94fcnogNE

אם לא הבנתם מי מארגן לנו את זה, זו אותה חבורה ממומנת היטב ע"י הקרן. השמות שונים, המוטיב אחיד. חלק מהשמות: נשים בירוק או שחור, נשות הכותל, בצלם, שוברי שתיקה, ובנוסף אלה שהגיעו לעמדות כוח במדינה (פרקליטות, תקשורת, בג"צ וכו') – אולי במימון הקרן.

* * *

נעמן כהן

2014 שנים לעורלה הקדושה של ישו

העולם כולו חגג השבוע 2014 שנים לברית המילה של ישו. אפילו בדובאי ציינו את המאורע ביותר מ-400 אלף זיקוקי דינור, ואבא של מאזן בנאום בבית לחם טען שישו הנימול היה פלישתינאי.

קביעת תאריך תחילת שנה חדשה לאחד בינואר נקבע עוד קודם לכן על ידי הרומים כחגו של האל הדו-פרצופי יאנוס; האחד לחודש ינואר, הוא החודש ע"ש יאנוס, אבל הנצרות קבעה כי חגו של יאנוס יהפוך ליום ברית המילה של ישו, ומאז נחגג ראש השנה הנוצרי (ודוק: ראש השנה ה"נוצרי" לא "אזרחי", כי הוא כולל גם חיילים) כיום המציין כך וכך שנים לעורלה הקדושה של ישו. בעברית, בהשפעת הפולנית והגרמנית, נקרא חג זה סילבסטר ע"ש אפיפיור בשם זה מן המאה הרביעית שנקבע כקדוש ליום זה.

ברית המילה שבלב

כששאול התרסי (פאולוס) ייסד את הדת הנוצרית הוא קבע שאין יותר צורך במצוות המעשיות ובמקום מילת הבשר תבוא מילת הרוח. מילת הרוח היא-היא המציינת לדידו את "ישראל האמיתי" – verus israel "ישראל שברוח" מול ישראל הלא אמיתי "ישראל שבבשר".

ע"פ התורה מצוות המילה היא אחת משתי מצוות העשה היחידות (בנוסף לקרבן פסח), שמי שלא מקיימן חייב בעונש כרת. הטעם החשוב של הרמב"ם לכך הוא שברית המילה היא סמל מאחד של בני העם היהודי: "שיהיה לאנשי זאת האמונה - ... - אות אחד גשמי שיקבצם."

שפינוזה – ברית המילה תקיים את העם לעולמים ותביא לציונות

היהודי החילוני הראשון, הפילוסוף ברוך שפינוזה, העריך את חשיבות ברית המילה ובספרו מסכת תיאולוגית מדינית, הוא כותב: "כיום היהודים אין להם בהחלט שום דבר שיוכלו לייחס לעצמם על פני כל שאר העמים. ואילו העובדה שהם החזיקו ומחזיקים מעמד שנים הרבה כל-כך מפוזרים וחסרי ממלכה אינה פלא כלל וכלל מאחר שנבדלו מכל העמים באופן שהעלה עליהם את שנאת כולם. והם נבדלים לא בלבד במנהגים חיצוניים בהיפך מנהגי שאר העמים אלא גם באות ברית המילה, שעליה הם שומרים באדיקות מופלגת... אני סבור כי ברית המילה יש לה בנידון זה השפעה גדולה כל-כך עד שאני משוכנע כי היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים. יתר על כן, אלמלא ריככו יסודות אמונתם את נפשותיהם, הייתי מאמין בהחלט כי ביום מן הימים בבוא שעת הכושר שוב יקימו את ממלכתם ואלוהים יבחר בהם מחדש."

הפאוליניות היהודית המודרנית

בארץ מתפתח עתה טרנד חדש, בעיקר בקרב אלו המכנים עצמם "שמאל", שבעקבות פאולוס הם טוענים, יש להפסיק את מילת הבשר (ברית מילה) מטעמים של התעללות בחסר ישע.

כתב "הארץ" אורי משגב מתנאה בבנו הערל ("הארץ" 3.1.14). לדידו של משגב ברית המילה הוא טקס "פרימיטיבי" (הוא עצמו הרי מתקדם), שייאסר פעם על פי החוק. המעניין הוא שמשגב נעזר כאילו בנימוק ההלכתי, וטוען שבן לאם יהודייה, גם אם ערל, הוא יהודי, ולכן הוא נוזף בשני זוגות של לסביות ידידות על שום שמלו את בניהן "מטעמי שונות".

בעצם אורי שגיא ודומיו הם-הם המבטלים את המילה "מטעמי שונות", כדי להיות שונים מן העם היהודי, מסורתו, ותרבותו העתיקה, וגם בכך אין חדש. לפי המסורת היוונית נערכו משחקי הספורט בעירום, ולכן ניתן היה להבחין בהבדל בין נימולים לערלים. יהודים רבים ביקשו, לפיכך, למשוך את עורלתם מטה, כדי לטשטש את המילה ולהקל על התקבלותם בחברה ההלניסטית. במשיכת העורלה נמתח עור הפין האלסטי בהדרגה עד ששב ומכסה את עטרת הפין, והאדם הנימול נראה, לפיכך, כמי שלא נימול.

בתקופה שקדמה למרד החשמונאים, נהגו המתייוונים ביהודה, בהנהגת יאסון הכהן הגדול, למשוך את עורלתם. בספר מקבים א' (י"א-ט"ו), מסופר כי הצעירים משכו את ערלתם אחרי שנבנה בירושלים גימנסיון בו השתתפו בעירום: "בנו בית מערומים [גמנסיון] בירושלים כמנהג הגויים, משכו ערלתם, עזבו ברית קודש, התערבו בגויים, ויתמסרו לעשות הרע."

ברכת המילה

נעזוב לרגע את הזהות היהודית. מעבר לאסתטיקה ולתועלת הבריאותית של המילה, הפחתת זיהומים אצל הגבר והאישה, הפחתת הסיכוי להדבקות באיידס, למילה יש תועלת נוספת: פעולת ההשתנה קלה בהרבה כי אין צורך לגולל בכל פעם את העורלה למעלה. בייחוד בגילים מתקדמים כאשר פעולה זו הולכת ותוכפת דומה שרק בשלה כדאית ברית המילה. ותודה להוריי שהביאוני עד הלום.

האם ברוב הימים, בנו הערל של אורי משגב יודה לו על בחירתו שלא להיות נימול?

איאד א-סראג' גזען ערבי-מוסלמי בכיסוי של פסיכיאטר הומאני

לאחרונה נפטר איאד א-סראג' (1943-2013), הפסיכיאטר הראשון של עזה. א-סאראג' חקר את ההשפעה הטראומטית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ילדי עזה והגדה, ובמאמר שפירסם ב-1997 תחת הכותרת "למה הפכנו למחבלים מתאבדים – להבין את הטרור הפלסטיני", כתב כי "הדבר המדהים הוא לא הופעת המחבלים המתאבדים, אלא דווקא הנדירות שלהם".

 איך אומרים הצרפתים:

TOUT COMPRENDRE C'EST TOUT PARDONNER

"להבין פירושו לסלוח." כלומר, יש ל"הבין" את הטרור,  ולאור פשעי היהודים, פלא הוא שלא כל הערבים הם מחבלים מתאבדים.

ב-2009, במהלך מבצע עופרת יצוקה, הוא פירסם מאמר בנושא ב"ניו יורק טיימס". "הרבה ילדים בעזה מרטיבים במיטה, מתקשים להירדם ונצמדים לאמהותיהם," כתב."גרועה מכך היא ההשפעה ארוכת-הטווח של הטראומה החמורה הזו: ילדים פלסטינים באינתיפאדה הראשונה, לפני 20 שנה, זרקו אבנים על טנקים ישראלים, בניסיון להשתחרר מהכיבוש הצבאי הישראלי. חלקם גדלו והפכו למתאבדים באינתיפאדה השנייה, עשור לאחר מכן... לא צריך הרבה דמיון כדי לתאר את ההשפעה שתהיה (לאירועים הנוכחיים) על הילדים של היום."

הגזענות הערבית-מוסלמית של איאד א-סראג'

כמובן שהפסיכיאטר הערבי-מוסלמי א-סאראג' אינו מסביר את תופעת ההתאבדות כפועל יוצא של האידיאולוגיה האיסלאמית הגזענית, אידיאולוגיה המחנכת ילדים לרצוח יהודים, ומבטיחה להם שבעים ושתיים בתולות בגן העדן. לדידו של הפסיכיאטר "ההומניסט" האשמים ברציחתם הם הקורבנות היהודים.

 גם בזה הוא אינו מקורי, למסקנה מדעית דומה הגיע לפניו כבר היטלר שאמר "אני הומניסט אדיר" – Ich bin so colossal human – "היהודי לבדו אשם בכול." (פרידלנדר שאול, שנות ההשמדה 1945-1939 ת"א 2009 עמ' 330-326).

האחריות האישית של איאד א-סראג'

איאד א-סראג' תמיד התחזה לפעיל למען זכויות אדם אבל הוא אישית לא היה יכול להתגבר על גזענותו ומעולם לא יצא נגד דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את היהודים, לדידו דברי מוחמד אלו הם מופת מוסרי. אם היה פועל נגד האידיאולוגיה הרצחנית הזו היה יכול להציל נפשות רבות. רק אז יכול היה לכנות עצמו הומניסט.

זכויות אדם ברשות הערפאתית

בין 1996 ל-1998 כיהן א-סראג' ב"נציבות העצמאית לזכויות אדם" – גוף שהקים ערפאת כדי לטפל בתלונות על הפרת זכויות אדם ברשות הפלשתינאית. אלא שבשנות ה-90 הוא נעצר בעצמו שלוש פעמים בידי הרשות ואף הוכה בכלא שלה, בעקבות ביקורת שמתח על הפרת זכויות האדם בשטחה. כרגיל קל להילחם למען זכויות אדם נגד היהודים. נגד ערבים המאבק תמיד נכשל. את האידיאולוגיה הערבית-מוסלמית הגזענית כבר הזכרנו?

ספי רכלבסקי – רק לא מדינה יהודית

על ספי רכלבסקי וקריאתו הפשיסטית לחיסול הדמוקרטיה הישראלית כבר כתבתי: http://archive.is/Niv7k 

כתבתי גם על סבתו וסבו החלוצים, ועל סבא רבא שלו, הרב שעלה גם כן כחלוץ בגיליון 763 של חב"ע והנה "פנינה" נוספת פרי עטו: אבא של מאזן, טוען ספי: "דומה, בשפתו, אישיותו ותרבותו, לסבא וסבתא" שלו, ושל שאר היהודים. ובמה הוא דומה? הוא דומה בכך שהוא אינו מסכים להכיר במדינת היהודים כמדינה יהודית. "ייתכן שאבו מאזן הוא היהודי האחרון. עמידתו נגד החלפת מדינת ישראל ב'מדינה יהודית' היא מחסום אחרון בפני איום קיומי על חלומם של מיליוני אנשים ממוצא יהודי, שכמהו למדינה שבה תתגשם זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי על פי הבטחות הכרזת העצמאות לשוויון זכויות מלא, ללא הבדל דת, גזע ומין."

 (ספי רכלבסקי – רק לא מדינה יהודית, "הארץ" 31.12.13)

מעניין מה היו חושבים היום סבתא חייצ'ה, סבא אברהם, וסבא רבא הרב שמואל מנחם מנדל, על כך שנכדם האהוב ספי משווה אותם למכחיש השואה, הגזען הערבי-מוסלמי - אבא של מאזן, שרואה בדברי מוחמד לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים מופת מוסרי, ופועל לחיסולה.

אבא של מאזן מהלל את רוצח ההיסטוריון מנחם שטרן

 ויש לו סיבה טובה לכך

על שחרור המחבלים האסירים, על מאבק התודעה עם הפת"ח, ועל כך שיש להבחין בין אסירים שרצחו חיילים, שניתן לשחרר במו"מ, לבין אסירים-פושעי מלחמה שרצחו אזרחים, ושאותם אין לשחרר בכל תנאי. כתבתי כבר באכסניה זו. לעיקרון הזה יש חשיבות מוסרית ופוליטית. למרבה הצער בנימין נתניהו ממשיך במדיניותו לשחרור מחבלים ללא הבחנה. התוצאה היא שאבא של מאזן מהלל את פושעי המלחמה הרוצחים המשוחררים, וביניהם את מחמוד עטא מועמר, שרצח את חתן פרס ישראל פרופ' מנחם שטרן בעמק המצלבה. הרוצח עצמו הכריז ואמר בטקס השחרור: "אתם רוצחים, אתם גזעניים, תן לי בן אדם אחד מראש הממשלה ועד לאחרון האזרחים שלא רצח ערבי אחד."

מה דעתכם במלחמת התודעה בין ישראל לפת"ח, למי הניצחון? מי נתפס בעולם כרוצח? מוחמד עטא מועמר, או ביבי נתניהו?

הגאונות של שרת המו"מ עם הפת"ח – ציפורה-בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר

ציפורה-בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר- שרת המו"מ עם הפת"ח, הגתה רעיון מהפכני בתולדות היחסים הבינלאומיים. רעיון שמן הסתם עוד ילמדו אותו בכל הפקולטות למדע המדינה באוניברסיטאות העולם. לדידה של שרת המו"מ עם הפת"ח בדבריה בוועידת "כלכליסט", אם אי אפשר להגיע להסכם שלום עם הפלשתינאים (המו"מ הוא רק עם הפת"ח) אז "יש להגיע להסכם עם העולם."

שר הכלכלה נפתלי בנט מיהר להגיב לדברים בצורת סטטוס לעגני שאמר: "אם אין פרטנר פלסטיני, נלך על הסכם עם חיזרים." 

על הון ושלטון - רווח אישי לעומרי וגלעד מהוצאות סיעוד – אריאל שרון

את הדברים אני כותב כאשר אנחנו מדווחים שמצבו של אריק שרון הוא קריטי. את המכתב הבא שלחתי למבקר המדינה עם תחילת אישפוזו. קיבלתי ממנו הודעת קבלה, ובזה הסתיים העניין. המכתב מדבר בעד עצמו:

מבקר המדינה – מר מיכה לינדנשטראוס                                                   18.5.06

הנדון: רווח אישי לעומרי וגלעד מהוצאות סיעוד – אריאל שרון

שלום רב.

התפרסם בעיתונות ש"המדינה תממן את הטיפול בשרון ל-5 שנים ("הארץ" 10.5.06").

כל  אזרח בישראל המגיע למצב סיעודי נדרש לשלם על כך במיטב כספו. אם כספי הפנסיה והביטוח הלאומי שלו אינם מספיקים, מחייבת המדינה את בניו להשתתף בהוצאות האשפוז.

כספי הפנסיה של שרון בסך עשרות אלפי שקלים מספיקים בהחלט לכסות את כל הוצאות אשפוזו הסיעודי ברמה הגבוהה ביותר.

החלטת הממשלה לממן את כל הוצאות אשפוזו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, הינה  שערורייתית, שכן המשמעות היא שכל כספי הפנסיה של שרון יזרמו כרווח נקי לכיסם של בניו עומרי וגלעד.

בני שרון הרוויחו כבר מיליונים רבים, מהקירבה שלהם ל"הון שלטון", ולא יעלה על הדעת שמשלם המיסים הישראלי יוסיף עשרות אלפי שקלים מדי חודש על עושרם.

על משפחת שרון לממן את אשפוזו של שרון מכספי הפנסיה שלו בלבד!

מבחינת הניהול התקין יש כאן חוסר שוויון משווע בין האזרחים.                         

מן הראוי שהכספים עבור האישפוז יעברו למשפחות נזקקים שאין ביכולתם לממן אישפוז הסיעודי עבורם.

קיים כאן חשש כבד שתהליך האישור אינו נובע ממינהל תקין, אלא הוא בחינת:

Manus manum lavat  – יד רוחצת יד.

אודה לך על בדיקת ההחלטה האם היא עומדת בכללי המינהל התקין והשוויון האזרחי.

 (וכאמור אני עדיין מחכה לתשובה).

חוק מיוחד להנצחת מורשת בגין

חבר כנסת יריב לוין מהליכוד מעלה הצעת חוק שבה מוצע להבטיח בחוק מיוחד את הנצחת זכרו של מנחם בגין בדומה לדוד בן-גוריון ויצחק רבין. לפי ההצעה בכל שנה ביום פטירתו של בגין בד' אדר יתקיים טקס זיכרון ממלכתי. ח"כ לוין הוסיף ואמר כי ראוי לחוקק חוק מיוחד בגלל מורשתו של בגין.

יוזמת ח"כ לוין חיובית ביותר. בטקס הזיכרון למותו של מנחם בגין ראוי לזכור את מורשתו בדברים הבאים:

בגין כיהן כנציב בית"ר בפולין, מנהיג של כשישים אלף חניכים, כפסע לפני כניסת הנאצים לווארשה נכנס בגין לבנק הדואר, לקח את הקופה – 150 אלף זלוטי, ברח עם אשתו לווילנה, והשאיר את חניכיו למות.

מה עשה בכל הכסף לא ידוע. סכום השווה לאלף דולר (של אז) הוא נתן לנוכל פולני שהבטיח לעזור למשפחתו. (אבי שילון, הביוגרפיה של בגין). אדם פרטי שהצליח לברוח מציפורני הנאצים – ראוי להלל, אבל מנהיג הבורח עם הקופה כדי להציל את עצמו ומשפחתו בלבד, אינו ראוי לתואר מנהיג.

לשם השוואה, מרדכי אנילביץ', חבר השומר הצעיר, אנטק צוקרמן וצביה לובטקין מ"דרור", שברחו גם הם, חזרו מווילנה לווארשה לעמוד בראש חניכיהם, והקימו את הארגון היהודי הלוחם. הסיפור על בריחתו של בגין פורסם רק ב-1990, בספרו של נתן ילין-מור "שנות בטרם". אילו היה הדבר מפורסם לפני כן, ספק אם היה בגין מצליח להיבחר לתפקיד ציבורי כלשהו.

מיד לאחר הכרזת המדינה הותקפה ישראל ע"י כל צבאות ערב. במצב קיומי קשה זה פתח בגין בפּוטְשׁ מזוין נגד הממשלה החוקית וצה"ל. בגין הבריח מצרפת אונייה שבה כ-900 איש, ונשק רב, וסירב למסור אותו לצה"ל. האונייה – "אלטלנה", עגנה בחוף כפר ויתקין והוחל שם בפריקת הנשק על-ידי אנשי ארגון האצ"ל, שלפי ההסכם הצטרף כבר לצה"ל. משם עברה האונייה לחוף תל אביב. בתגובה לדרישה למסור את הנשק לצה"ל נתן בגין הוראה לחיילי צה"ל, חברי האצ"ל לשעבר, לערוק מצה"ל ולהילחם עבורו נגד חיילי צה"ל. העריקים גנבו עימם מספר משוריינים והתחילו במלחמה נגד חיילי צה"ל.

בבוקר ה-22 ביוני הורה בן גוריון לעשות את כל הצעדים הדרושים כדי לסיים את הפוטש ולהביא את האונייה ל"כניעה ללא-תנאי". בעקבות הוראה זו הפעיל צה"ל את כוחותיו, כולל ירי בתותח-שדה על האונייה, שגרם להצתתה ולנטישתה. בעימות בין צה"ל לאצ"ל נפלו 3  חיילי צה"ל ו-16 חיילי אצ"ל, חלקם עריקים מצה"ל. ה"תותח הקדוש" הזה, כפי שבן גוריון כינה אותו, הוא שקיים את הריבונות של ממשלת ישראל החוקית, בעצם ימי המלחמה המרה עם צבאות האוייב, והוא שאיפשר את הניצחון במלחמה.

בכל מדינה בעולם, גם דמוקרטית, כל אדם המבצע פּוטְשׁ מזוין נגד ממשלה חוקית בזמן מלחמה – היה מועמד מיידית אל הקיר. בן גוריון החליט שלא לעשות כך לבגין. בן גוריון מנע מלחמת אזרחים, שאותה התחיל בגין. בכושר רטורי-דמגוגי שיכנע בגין את שומעיו שדווקא הוא זה שמנע את מלחמת האזרחים. בן גוריון – ורבין שנקלע באקראי לקרב, ראויים לתהילת עולם על דיכוי הפּוטְשׁ, שאיפשר את הקמת המדינה.

נוסחה להמשך המו"מ

בימים אלו כאשר אנו מתבשרים על תוכנית קרי (כהן לשעבר) להסכם מסגרת להמשך המו"מ עם הפת"ח. על נתניהו לדרוש חזרה לנוסחה הישנה והטובה שעמדה בבסיס חוזה השלום עם מצרים והמו"מ עם הפלשתינאים בעבר, הנוסחה שנקבעה בהחלטת 242 של האו"ם "על ישראל לסגת משטחים שנכבשו ב-1967(לא מהשטחים) לגבולות בטוחים ומוכרים.  אין גבול בטוח שאינו על הירדן, לכן עליו להיות גם גבול מוכר. 

חשיבות בקעת הירדן

ראובן פדהצור, כתב "הארץ", טוען שאין חשיבות לבקעת הירדן ואפשר לוותר עליה, מפני שהחזית המזרחית התפוגגה ואין חשיבות לבקעה כחיץ מפני פלישה קרקעית. "בעידן שבו האיום העתידי המרכזי מכיוון מזרח הוא נשק תלול מסלול (טילים בליסטיים ורקטות), אין כל חשיבות ואין כל תועלת בהימצאותם של כוחות צה"ל בבקעת הירדן." (ראובן פדהצור, אפשר לוותר על בקעת הירדן, "הארץ" 23.12.13).

מה שמשמיט פדהצור (המנהל גם מאבק לביטול תוכנית בניית "כיפת ברזל", ו"החץ") הוא, שרק בקעת הירדן היא-היא שתמנע נשק תלול מסלול ביו"ש.

לאחרונה קמים גאונים אסטרטגים נוספים כפדהצור הקובעים שבעידן המודרני יש טילים ואין צורך בגבולות ביטחון. אבל לא צריך להיות גאון אסטרטגי כדי להבין שיש לשאול את השאלה אחרת. האם אנחנו רוצים לחטוף טילים מיהודה ושומרון? ויתור על גבול הביטחון של נהר הירדן משמעותו התמלאות יו"ש בטילים בדומה לעזה. נכון, אין הגבול יכול לעצור טילים, אבל השאלה מניין הם נורים. איננו יכולים לעמוד בכך שיירו עלינו טילים, רקטות, ומרגמות משטחי יו"ש.

הנזק הכלכלי שייגרם ע"י ירי מרגמה אחת על נתב"ג יהיה גדול בהרבה מניסיון הטלת חרם כלכלי אירופי, ופרדוקסאלית דווקא תגובה ישראלית לירי כזה, לאחר הנסיגה, תביא להאשמת ישראל בפשעי מלחמה (כמו בעזה) ותגביר את החרם עליה.

אין גבול בטחון של צבא בלבד

אין ולא תהיה מדינה פלשתינאית מפורזת ללא צה"ל שישמור על הפירוז מבקעת הירדן.

אין ולא תהיה שמירה של צה"ל על בקעת הירדן ללא ריבונות ישראלית של יישובים ישראליים בבקעה.

מסקנה: יש לשמור על מורשת אלון ורבין, ולשמור על בקעת הירדן.

* * *

יצחק שויגר

סאן דיאגו

בפאראפראזה על זמרתו של הזמר המנוח, שהוכתר באבל הלאומי שלנו על מותו כזמר הלאומי האולטימטיבי, אז, אני מרשה לעצמי  לשורר על פסי  השיר שהוא הניח.

יושב בסאן דיאגו על המים

רואה כלבי ים שחפים ושקנאים

יפה בסאן דיאגו על המים

חושב על הילדים הנכדים והחברים.

ואכן יפה בסאן דיאגו. העיר פרושה על הרים וגאיות מעוטרת בצמחייה עשירה, מתוחזקת ומטופלת על ידי צבא גדול של עובדים, ככה לאט וביסודיות. מטפחים כל מטר מרובע כאילו אין דבר אחר לעשות.

וזה עושה משהו גם לאזרחים. קודם כל הם שקטים. מדברים בלחש. משהו שכדאי לנסות אצלנו. אולי כדאי למנות אצלנו שר לענייני שקט, שבו עובדיו ידברו בשפת הסימנים וילמדו את הציבור שלנו וביחוד את הילדים, איך אפשר לנהל עיר עם עשרה מיליון אנשים בלי צעקות. תדמינו לכם שאימא של דני תעמוד על המרפסת. בקומה השלישית ובמקום לצעוק דני!!!!!! – היא תעשה סימן קל עם הידיים  ודני יעלה הביתה.

שלא תבינו לא נכון.  הסאן דיאגואים הם לא חרשים. הם רק מדברים נכון. מדברים חלש. אני יושב עם אשתי בחדר האוכל של המלון, עם עוד עשרים איש, ושומעים רק עברית ואנחנו הישראלים היחידים במלון. מדהים לא? אל תתבלבלו, אנחנו שומעים את עצמנו. אין יותר ישראלים במלון.

אתמול בבוקר הופיעה נערה צעירה רזה, עטופה בבגדי ספורט ומאחוריה משתרכים ארבעה זאטוטים ועוד אחד על הידיים. הם יושבים לארוחה. דממה. אוכלים בשקט. לא צובטים אחד את השני ולא משמיעים קולות. הנערה מביאה בזריזות לכל אחד משהו. ״היא בטח המטפלת שלהם,״ אומרת אשתי ולא מתאפקת וקמה לשאול אותה. ״כן, היא עונה. אני האימא.״ אני נדהם, כמו שאומרים אצלנו, אף פעם לא ידעתי שמתחילים ללדת פה בגיל 6.

ומה עושים הסאן דיאגואים כל היום? זה ברור. הם קונים. בין ההרים, יש גאיות ובכל אחד מהם יש מרכז קניות. מרכזים ענקיים בגודלם. אתה קם בבוקר ומחליט לאיזה מרכז קניות אתה נוסע. מרחקים לא גדולים. אתה רואה בטלוויזיה שהיום יש סייל  מטורף של גרביים בסירס, אז אתה נוסע עשרים קילומטר דרומה וקונה גרביים. יש לחמניות בחצי מחיר בצפון? אתה נוסע צפונה. אליל הקניות מחליט מתי אתה קם, להיכן אתה נוסע ומה אתה קונה. לא חשוב אם אתה צריך את זה או לא. יש דת חדשה. באמריקה שופינגרליגיון. במקום סידור יש קופונים ובמקום חגים יש  מכירות מטורפות. הכוהנים הם הדוגמנים והלוויים אלו המוכרות בחנויות, שבסבלנות אין קץ משכנעות אותך לקנות. ממש לא נעים לך, לא לקנות.

אתמול קניתי לי מחבט שטיחים וברז והיום אהיל למנורת שולחן. ממש אין לי צורך בזה.  אבל מה הכף והקאץ? אתה יכול ללכת להחזיר. בדקו ומצאו חכמי המסחר האמריקאים כי בעצם אתה לא בא לקנות. אתה בא לראות, כי אמרו לך בטלוויזיה שזה כדאי. עכשיו. אם אתה יכול להחזיר ללא כל סיבה ואפילו אם השתמשת קצת, אז זה מוריד לך את רף ההתנגדות לקנייה המיותרת, ושמונים אחוז קונים דבר שהם לא צריכים וארבעים אחוז לא באים להחזיר. זאת התורה כולה על רגל אחת. וגם נותנים לך קופון הנחה לחנויות אחרות שמשתתפות במבצע. ככה שאין סיכוי שתחזיר אם תחליט לחשב את ההנחה עם הקופון.

כך קניתי את מחבט השטיחים ואפילו אני לא צריך כזה, שאין לי פה שטיח. אבל חבטתי באשתי שיעצה לי לקנות את המחבט בגלל הקופון לבית המרקחת שבעזרת האדוויל שקניתי בהנחה קופונית ועלה לי רבע מחיר, הצלחתי להירפא מכאב הראש שנגרם כתוצאה מחישובי  הכדאיות.

את מנורת השולחן החזרתי במחיר יותר גבוה ממחיר האהיל וכך הרווחתי ארבעה דולרים שלמים ובניכוי הדלק  לנסיעות הכפולות על העסקות המיותרות, יצאתי בהפסד של דולר. לא  כדאי? אמריקה!! לא שכחתי את הברז, אני אקח אותו לארץ בתור מזכרת מה יש, ברז בשני דולר לא כדאי ?

הכי טוב זה ללכת לסופר. בניגוד למה שלימדו אותי בתורת הדיאטה הנצחית, בה אני מתנהל באיטיות, עולה ויורד וחוזר חלילה, כדאי ללכת רעב לסופר. ליד כל פינה עומדת איזה דודה שנותנת לך לטעום משהו. בקלות אפשר לגמור את כל הארוחה בסופר בלי לקנות. וזה גם חוסך כסף וגם מאפשר לי להימלט מעיניה הבוחנות של אשתי, שלא מפסיקה לפקח עליי כדי שלא אוכל דברים שלא מתאימים להשקפה שלה, מה צריך לאכול גבר מתבגר כמוני. פשוט נורא. להיות באמריקה בלי למרוח על הבייגל בבוקר חמאת בטנים עם דבש ולבלוס איזה  פאן קייקס, זה  כאילו לא התעוררת פה  בבוקר. ובלי לבלוע איזה המבורגר או איזה קנטקי פרייד צ׳יקן בצהריים, זה כאילו לא היית פה.

 אז בשביל מה נסעתי?

אני אגלה לכם.  נסעתי לקבל נכד חדש מבתנו הקטנה שילדה אותו בסאן דיאגו. משהו חדש. נכד שישי למנייננו. תענוג צרוף. נולד ממש ביום הולדתי בה"א בטבת בשמיני לדצמבר למניינם. וככה יהיו לנו אותם מזלות לחובבי האסטרולוגיה. אנחנו מסניפים אותו כל היום כי בעוד כמה ימים, כשנעזוב, נצטרך לשמר את הריח למשך חודשים רבים.

הקהילה היהודית בסאן דיאגו עזרה לנו להכניס  את  היילוד בבריתו של אברהם אבינו . אני מאחל לכולנו פה בארץ, אני מתכוון לחילוניים כמובן, ליהנות מהדרך האלגנטית המסורתית והנעימה שבה נעשה הטקס. המוהל הוא בעל סמיכה למוהלות מטעם איזה ארגון יהודי שדואג  לכך, והוא במקרה גם רופא הילדים השכונתי. ד״ר רובינשטיין  שמו, למי שמתעניין. טקס המילה מסורתי לכל דבר. המוהל מביא איתו לבית היילוד את הציוד וגם טלית וכיפות וטקסטים מודפסים עם כל הברכות המסורתיות באנגלית ובעברית. הוא מנהל את הטקס באלגנטיות בעברית ובאנגלית. קורא את הברכות מוסיף קצת יידישקייט על הטקס, מבקש מהאם הבוכייה והחרדה, להדליק נרות של שבת לפני הטקס וגם לברך על חלה. טוב שלא ביקש גם להדליק נרות חנוכה ולנענע בלולב. אבל הכול נעשה בחן ובמהירותי ביעילות ובמקצועיותי ואני בתור סנדק מנוסה יכול להעיד שהשניט, שנעשה על ברכי ממש, היה כראוי וזה הקטן גדול יהיה. בסוף הטקס הוא מעניק לנכד הקטן, תעודה שהוא מהול כדין ואף חתם עליה וגם אנחנו חתמנו כעדים, כדי שלא יתנפלו עליו החרדים הישראלים, בשאלה מיהו יהודי. אולי כדאי לאמץ את השיטה ולהוציא תעודה לכל יהודי ללא עזרת החרדים. אני בטוח שבתשלום נאות אפשר להבטיח גיור כהלכה לכל הרוצים בכך אפשר יהיה לסדר עם המוהל הדוקטור שלנו, שיוציא תעודה לכל אחד.

ממש לפני החזרה הביתה עושה לנו בתי הכרות עם חלק מהפזורה הישראלית בסאן דיאגו. איזו חברה חדשה עושה מסיבת יום הולדת לבתה הקטנה באחד מהפרקים הנפלאים השוכנים לחוף הים שם. מים ודשא סירות ושחפים ושמש חמימה, מי צריך יותר. אני מתערבב עם הצעירים ומתעניין כרגיל מי עושה מה ולמה הוא פה. כולם מרוצים. קל להם פה, הם אומרים. אם אתה עובד ומרוויח באופן סביר, אפשר לשכור דירה להחזיק שתי מכוניות לאכול ולהתלבש כראוי. זה משהו שחסר בארץ באופן יסודי. יכול להיות שהם צודקים. הממשלה שם לא מנסה לאזן את תקציבה מסרסרות בקרקעות המדינה ולא נלחמת באזרחים שרוצים לקנות בה משהו אלמנטרי כמו בית לגור בו. והם יכולים גם לשכור דירה בלי עזרה מההורים.

אני מביט בתקרובת שעל השולחן של הפארק. קופסה של ביגלס טריים, רוגלאך, ירקות חתוכים, מיני גבינות, קפה ושתייה, הכול במכלים חד פעמיים. אתה קונה הכול מוכן, לא יקר ומארח את אורחיך.

"אתה רואה כמה זה קל פה?" שואלת המארחת. "הכול זה חד פעמי. גומרים לאכול, שמים בפח וזהו."

ואולי היא צודקת. גם החיים הם חד פעמיים, לא? אז מי אמר שצריך לבלות אותם בארץ שכל העולם רוצה לחסל אותה וגם יש בה לא מעט משתפי פעולה מקרב האליטה האקדמאית שמסכימים איתם, ושמוציאים דיבתה ברבים תחת כל עץ רענן. מי אמר שצריך לחיות במדינה שאחת האוניברסיטאות הבכירות שלה לא נותנת פרס של דוקטור כבוד לחתן פרס נובל שהוא ישראלי אחד משלנו? אולי כדאי לחיות במדינה שאתה קם בבוקר ולא קורא את העיתון בבולמוס לראות אם לא נחרבה הארץ בלילה, שאיזה שר לא נתפס בגניבה, וששרה נתניהו לא שתתה שוב פעם את כל המים של קיסריה?!

 פעם גן עדן היה במזרח. היו פישון והגיחון אי שם בעיראק, עד שבאו הערבים והפכו את הגן למרכז רצח והרג. אז אולי צריך לשמוע לתימני העילג שמצאתי שם בפארק, ששיחק עם ילדיו.

״פה זה גן עדן,״ הוא אומר. ״יו נו, אני במנג׳מנט פרופרטיס, אני דואג שיבוא לנכות אחרי המוברס.״ ככה זה. עברית הוא שכח ואנגלית לא למד והוא חי  בגן עדן-גן דיאגו וכיף לו. בכרם התימנים שם נולד הוא  לא היה חי ככה. הוא אומר.

ועוד משהו. אמריקה לא במשבר. לא לדאוג. אמנם אני לא סטנלי פישר ולא מבין בגרעון הגלובלי ומה צריך לעשות, אבל כמו שזה נראה לי, בתור עדות ממקור ראשון של מתבונן סקרן – נראה לי שלא חסר להם כלום. מרכזי הקניות העצומים, מלאים אדם. אין מקום חנייה. אתה צריך לפתח עיניים בגב כדי למצוא מקום חנייה של מישהו שכבר יוצא. אתה עומד בחנייה כפולה והופך לעורב-אורב לחניה. כולם מסתובבים עם סלים מלאים. אתה רואה אותם באים לחנייה מיד אתה צריך למהר עם האוטו ולאותת שאתה מועמד מספר אחת לזכות בחנייה. מזל שהם איטיים ומנומסים, ורק אגרסיה מזרח תיכונית עוזרת לי למצוא חנייה.

גם המסעדות מלאות, וביקרות שבהן צריך להזמין מקום שבוע מראש. לא הכול זול בשבילנו, כמו שאומרים, אבל זה קצת מרגיז לראות שסל קניות סביר עולה באמריקה מחצית מאשר אצלנו. גם במצרכים הבסיסים.

מעניין לראות איך תעשיית הרכב איבדה את בכורתה. ככה על הכביש, בתור סוקר מטעם עצמי, ראיתי רק יפניות, אירופאיות וקוריאניות. אולי אחת לעשר היא אמריקנית. כנראה שביואיקים כאלו, כמו אוניות, יש רק אצלנו. מי אמר שאצלנו זה אמריקה?

אז מה היה לנו. קצת מחשבות סרק. חופש נהדר בסאן דיאגו היפה והחמה, והפסד מוחלט של השלג הירושלמי והבלגן הרגיל שהוא עושה. ברית מילה ונכד חדש. קצת שופינג וזהו. חוזרים הביתה. כמו שאימי עליה השלום היתה אומרת לי תמיד – ״אין כמו בבית.״

יש בזה משהו, לא?

* * *

ד"ר גיא בכור

התפשטות האיסלם באירופה

"העתיד של מערב אירופה יהיה העתיד של קוסובו ולבנון, של מלחמות דת, מכוניות תופת ומתאבדים."

[המאמר רץ באינטרנט]

מיהי העיר האירופית הגדולה שתהיה הראשונה עם רוב מוסלמי, ומי באות אחריה? ומתי זה צפוי לקרות? ריבוי המוסלמים באירופה זינק מאז "האביב הערבי", והתוצאות הן כבר היסטוריות. גם הפוליטיקה באירופה משתנה, וזה בכלל לא קשור בנו או בסכסוך שלנו, זה קשור בהם. האם אירופה נכנסה למנהרה אפלה, שאין ממנה יציאה? מה זה אומר על ההשקעות בה, הנדל"ן והעתיד בכלל? ומה העריך בפניי העיתונאי הדני הפסימי?

בתחילה חשבו שיהיה רוב מוסלמי בערים האירופיות הגדולות הראשונות רק ב-2030, שגם זה לא מאוד רחוק, אך הגירת המיליונים מן המזרח התיכון ומצפון אפריקה לאיחוד האירופי, בעקבות "האביב הערבי", זירזה את התהליך.

ההערכה היא שמאז פרוץ מלחמות האזרחים באיזור שלנו היגרו למערב אירופה כשלושה מיליון מוסלמים, מסוריה, עיראק, מצרים, צפון אפריקה ואפריקה השחורה, בנוסף למוסלמים לא-ערבים, למשל פקיסטנים, אריתראים או מבנגלדש. תהליך האקסודוס, הגירת העמים, נמשך ומתרחב גם עכשיו, בשעה אתם קוראים שורות אלה, ואי אפשר לעצור אותו.

ולכן בערים הבאות צפוי רוב מוסלמי כבר בעשור הקרוב. זה אומר ראש עיר מוסלמי, מועצה שרוב חבריה מוסלמים, תקציבים לרוב המוסלמי הזה, מיסגדים, וסדר יום חברתי ופוליטי אחר לגמרי מזה החילוני-ליברלי של היום. מעניין, המוסלמים מרבים להצביע למפלגות השמאל הסוציאליסטיות באירופה, אך הם מתכוונים למשהו אחר לגמרי מן החשיבה הליברלית-חילונית, כפי שנראה להלן.

המוסלמים מגרשים את הנוצרים מן האיזורים שלהם, ומתיישבים בהמוניהם באיזורים שפעם היו נוצריים.

העיר הראשונה שיהיה בה רוב מוסלמי תוך עשור שנים הקרובות היא העיר השנייה בגודלה בצרפת, עיר הנמל הדרומית מארסיי, עם 30-40% מוסלמים כיום. בשנת 2016 צפוי להיחנך בעיר המסגד הענק של מארסיי, שנבנה בעלות של 33 מיליון דולר, עם מינראט בגובה של 25 מטרים, ואולם תפילה שיכיל 14 אלף מתפללים, כיאה לקהילה המוסלמית הענקית של העיר. כפי שנראה בכל הדוגמאות, ברגע שאחוז המהגרים המוסלמים גבוה מאוד, הפשע ברחובות משתולל, וכבר מסוכן לחיות כיום במארסיי, במיוחד לצעירים. עם מאפיה וכנופיות הנמצאות בכל מקום. בנוגע למארסיי נדמה כאילו הרפובליקה הצרפתית הרימה ידיים (היהודים נמלטים משם), אך היום זו מארסיי, ואחר כך זו עלולה להיות גם פאריז (שבה אחוז המוסלמים עומד "רק" על 15%.

העיר האירופית הגדולה השנייה, שיהיה בה רוב מוסלמי בעשור הקרוב, היא ברצלונה, עם 30% מוסלמים, רובם מרוקאים, צפון אפריקאים וטורקים. יש ערים קטנות יותר בספרד שיש בהן כבר 40% מוסלמים, למשל העיר סאלט, וברחבי המדינה יש דרישה עצומה למסגדים ולשירותי דת מוסלמיים. הדרישות הדתיות והפוליטיות של המוסלמים בספרד עולות כל הזמן, וסביר להניח שכאשר יהיו רוב, יהפכו את המדינה להרבה יותר דתית ובהגמוניה שלהם. מוזר, זו המדינה שגירשה בצורה מרוכזת את המוסלמים שלה במאה ה-15, ועכשיו הם בהחלט חוזרים.

העיר השלישית הצפויה להיות בעלת רוב מוסלמי בעשור הקרוב היא בירת האיחוד האירופי, כמה אירוני, בריסל, שבבלגיה, עם אחוז מוסלמים כיום של 25-30%. המוסלמים בבריסל מאורגנים מאוד, ויש להם כוח יותר מאשר לכנסייה הקתולית, כיון שהמספרים שלהם מזנקים בקצב מהיר, היותם רוב הוא דבר שכבר נחזה ונצפה בידי הקהילה המקומית. יש כנסים בעיר בנושא הדמוגרפי, שם מעלים את השאלה מה יקרה כאשר הבלגים המקוריים ייהפכו למיעוט, הכיצד "נחייה ביחד"? זה שנים השם הנפוץ ביותר לתינוק בבריסל הוא מוחמד.

העיר הרביעית הצפויה להיות בעלת רוב מוסלמי באיחוד האירופי היא מאלמו שבשוודיה, עם 25-30% מוסלמים, ו-40% זרים בסך הכול. כפי שזה ביתר הערים עם אחוז מוסלמים גבוה, גם כאן שיעורי הפשיעה המוסלמית גבוהים מאוד, עם מעשי שוד, רצח, חטיפות ואונס של מקומיות, הרבה מעשי אונס.

בסטוקהולם הבירה אחוז המוסלמים מעט יותר נמוך, כ-20%, ובחודש מאי 2013 התפרעו אלפים מהם ברחובות, והתעמתו עם המשטרה במשך לילות רבים. המקומיים נשארו בבתים מן הפחד, והתקשורת השוודית הצבועה לא הסכימה בשום אופן לתאר את המתפרעים והבוזזים כ"מוסלמים". היא התעקשה לכנותם "צעירים", למרות שידעה היטב שאלה מוסלמים צעירים. אגב, כתוצאה מן המהומות, התקציבים לקהילות המוסלמיות במדינה, כמובן, עלו.

בנוגע לישראל אין לתקשורת הזו שום רחמים, אך לגבי עצמה היא רחמנית מאוד, צבועה, ומאמינה שאם לא תקרא לבעייה בשם, הבעייה פשוט תיעלם. כמו יתר הערים הגדולות המוזכרות כאן, גם מאלמו מנסה למתג את עצמה כעיר מתקדמת ומודרנית, אך התרחבות ההגירה המוסלמית פועלת בכיוון ההפוך למיתוג הזה, והיא מגבירה את אי הוודאות האישית והכלכלית בעיר. מי ישקיע בערים שגורלן קונפילקט דתי-תרבותי, זעזועים גדולים ורוב מוסלמי?

העיר החמישית שצפויה להיות בעלת רוב מוסלמי כבר בעשור הקרוב היא רוטרדם, שראש העיר שלה, המחזיק באזרחות כפולה, הולנדית ומרוקאית, הוא אחמד אבוטאלב, המכהן בתפקיד מאז 2009. ברוטרדם, המכונה בירת האסלאם של אירופה, יש שיעורי אבטלה ופשע גבוהים, כשאחוז הנשענים על הסעד והרווחה בקרב המהגרים המוסלמים עומד בעיר, ובערים האחרות, על ממוצע של 80%. במילים אחרות, המהגרים נופלים כנטל על המערכת החברתית; לוקחים ולא נותנים.

העיר השישית הצפויה להיות בעלת רוב מוסלמי בעשור הקרוב היא אמסטרדם, שבה 25% מוסלמים. שיעורי הילודה של המוסלמים גבוהים מאוד, בעוד ששיעורי הילודה של ההולנדים המקוריים נמוכים מאוד, מה גם שרבים מהם מהגרים מן המדינה בתחושה שהיא אבודה, והם לא יוכלו לעשות דבר בעניין. ההולנדים מהגרים לצפון אמריקה, אך יש קהילות שמהגרות לצפון שוודיה, שם הן מקימות מן כפרים. אלה איזורים קרים מאוד בשוודיה, ולא מיושבים. המוסלמים כבשו, וההולנדים ויתרו.

אך עוד לפני רוב מוסלמי, מדובר כבר בקהילות ענקיות של מהגרים מוסלמים בערים אלה, והפוליטיקאים שלהן כבר נבראים בצלמן של הקהילות, מן השמאל האירופי, ובהולנד גם פוליטיקאים מוסלמים במספרים גדלים. וכי אתם רוצים שיאהבו את ישראל? האם העוינות לישראל קשורה בנו? הרי כל מה שנעשה, בין אם נוותר על שטחים ובין אם לאו, האנשים האלה ישנאו ויתרחקו מאיתנו. זה לא אנחנו, זה הם.

העיר השביעית הצפויה להיות בעלת רוב מוסלמי בעשור הקרוב היא העיר לוטון שבבריטניה (כחמישים ק"מ צפונית ללונדון), עם 25% מוסלמים. המוסלמים בעיר נחשבים כקהילה שיש בה פעילים קיצוניים ומסוכנים, והאנגלים שגרו שם משתדלים להתפנות. יש כבר איזורים בעיר שנשלטים בידי כנופיות אסלאמיות, המשליטות את השריעה האסלאמית. לוטון היא העיר הגדולה השלישית באנגליה, שהלבנים הם כבר מיעוט בה, עם 45% בלבד, כשהיתר הם מוסלמים ואסיאתים. לא ירחק היום וגם פה תהיה קהילה מוסלמית שולטת. העיר ברמינגהם אוחזת ב22 אחוז של מוסלמים.

המדינות האירופיות נחשבות כעשירות, אך מאסות אדירות כאלה של מהגרים לא חוקיים, והמספרים ממשיכים לגדול, מערכת הרווחה שלהן לא יוכלו לשאת. זה יוצר בעיה כלכלית למדינות אירופה, שאין לה פיתרון, ולא רק בעייה דמוגרפית או שאלה של זהות ותרבות. משבר כלכלי מתגבר וקריסה הן, לכן, רק שאלה של זמן.

הזינוק החד במספרי המוסלמים בערים הגדולות ובכלל, מאז "האביב הערבי", כבר משנה את דפוסי ההצבעה במדינות האירופיות השונות, דבר שיוצר בעיה לציביליזציה המערבית, כמו גם לישראל. אצלנו יש המאשימים את עצמנו ביחסה של אירופה אלינו, שהיא מחרימה אותנו בגלל התנהגותנו, אך צריך להבין שקם שם דור של פוליטיקאים מן השמאל, שקהל הבחירה שלו הם מוסלמים, והוא חייב להיות נאמן להם כדי להיבחר. זה אומר שההתנכרות האירופית רק תגבר כלפינו, וזה בכלל אינו קשור בנו או במעשינו, זו הפוליטיקה האירופית החדשה. מן הבחינה הזו הקמת האיחוד האירופי היתה טעות קשה, שמאפשרת חופש תנועה של מהגרים מוסלמים לא חוקיים בכל רחבי היבשת, עם מינימום שליטה של המדינה המקומית על האזרחים החדשים, שלא מתלהבים לעבוד או להעניק למדינה האירופית. הם הרי באו רק לקחת. הם רואים במדינות החדשות שלהם פרה חולבת, שיש לנצל אותה, תוך מינימום של השתלבות. בפועל מקימים המהגרים האלה מדינות בתוך המדינות, תוך שהם מנצלים באופן קולקטיבי את השיטה הדמוקרטית, לקידום המטרות שלהם.

בצרפת למשל, ניתוח שנעשה לתוצאות הבחירות לנשיאות ממאי 2012 הראה שניצחונו של הנשיא פרנסואה הולנד וחזרת הסוציאליסטים לשלטון, לראשונה מאז פרנסואה מיטראן, נזקפים בהחלט לבוחר המוסלמי במדינה, שבחר בסוציאליסטים באחוזים עצומים. לפי אחד הסקרים לא פחות מ-93% מן המוסלמים הצביעו להולנד, ונתנו לו את הניצחון. ההפרש בין הולנד לסרקוזי היה 1.1 מיליון איש בלבד, בעוד ש-1.7 מיליון קולות מוסלמיים הלכו להולנד, וכך הם העניקו לו את הניצחון.

בקמפיין הבחירות שלו הבטיח הולנד ש-400 אלף מהגרים מוסלמים בלתי חוקיים במדינה "יולבנו", כלומר יזכו לאזרחות, והוא גם התחייב שמוסלמים הגרים בצרפת, אך אינם בעלי אזרחות, יוכלו להצביע לבחירות המקומיות הצפויות ב-2014. צעדים אלה יבטיחו לסוציאליסטים אחיזה איתנה בשלטון העתידי, משום שהמוסלמים נוטים להצביע בהמוניהם לסוציאליסטים. לבחירות המקומיות דווקא, יש חשיבות עצומה, משום שמרבית המוסלמים מתרכזים בערים הגדולות, ותהיה זו תחילת המערכה להשתלט על הערים הגדולות.

נוצר כאן מעגל קסמים שטני: המוסלמים תומכים בסוציאליסטים, משום שהם מחלקים קיצבאות וכספי רווחה. הסוציאליסטים מעוניינים להגדיל את האוכלוסייה המוסלמית, כדי לזכות בעוד כוח, וזו גומלת להם, וחוזר חלילה. גם הסוציאליסטים וגם המוסלמים סולדים מן הערכים היהודיים-נוצריים, והם מעדיפים מערכת "רב תרבותית", שבה האלמנט הנוצרי-יהודי נמחק כמעט לגמרי. כך הדת הנוצרית נמחקת, היהודית כבר כמעט ולא קיימת שם, אך הדת המוסלמית משגשגת.

הסוציאליסטים והמוסלמים סולדים יחד מישראל ומארצות הברית, ולכן מפלגות השמאל בצרפת מדגישות עכשיו את המגמה האנטי-ישראלית שלהן, המתוארת גם כאנטי-ציוניות, משום שיש יותר ממפלגה אחת בשמאל, והן כבר מתחרות ביניהן על הקול המוסלמי. זה מאוד משתלם להן בקלפי. אין למפלגות האלה דבר אמיתי עם ישראל, וממילא הבוחרים היהודים נוטשים את המדינה בהמוניהם, אלא שזהו רצון לזכות בתשומת לב קהילות המצביעים המוסלמים במדינה. ולכן זה כבר לא משנה מה נעשה או לא נעשה, האיבה כלפי ישראל רק תלך ותחמיר, בשל הנסיבות הפנים אירופיות. אם כך, אז לפחות שנישאר חזקים ואיתנים.

המצב הזה היה יכול להשתנות, אם היינו רואים איזו התעוררות אירופית לנוכח השיטפון הדמוגרפי הזו, אך התעוררות כזו (כפי שדווקא היתה השנה בנורבגיה), לא נראית כרגע באופק.

בדנמרק זכתה ראש הממשלה הסוציאליסטית, הלנה תורנינג שמידט (זו מתמונת ה"סלפי" עם אובמה בדרום אפריקה, שבגללה רתחה מישל אובמה) – בספטמבר 2011 ברוב דחוק של 8,500 קולות. לפי סדר שנערך בדנמרק, 89.1% מן המוסלמים במדינה תמכו בה, ובדנמרק יש כרבע מיליון מוסלמים. נקל לשער מה חושבת אותה ראש ממשלה על ישראל, כאשר היא יושבת על קולות המוסלמים.

תהליך דומה מתרחש בבריטניה, שמפלגת הלייבור שלה מעוניינת לחזור ולשלוט על גבי הקול המוסלמי, ולכן ההסתייגות ממדינת ישראל, אפילו בקרב השמרנים. רק מרגרט תאצ'ר הגדולה העזה להפגין קו פרו-ישראלי ברור, אך מאז אנגליה השתנתה, עד כדי הגזמה. חבר פרלמנט של הלייבור, ג'ים פיצ'פטריק, הזהיר, למשל, שלמפלגתו חדרו קיצונים אסלאמיים, שרוצים להשתית סדר דתי אסלאמי במדינה. "זה מנוגד לרעיונות שלנו על החילוניות," הוסיף, באולי תחילתה של איזו הבנה. ואכן, בני הדור השני והשלישי של מוסלמים כבר מכירים מצוין את כללי המשחק, והם פוקדים מוסלמים רבים, וכך נכנסים כצירים וכחברי פרלמנט למפלגת הלייבור ולשמאל הרדיקלי יותר.

או בבלגיה, שם רבע מן האזרחים בבריסל הם מוסלמים, תוך שהם משתלטים על המערכת המוניציפאלית.

הרצון של השמאל להציף את אירופה בעוד מוסלמים כדי שכוחו יתחזק ניכר היטב בספרד, שם ניסתה המפלגה הסוציאליסטית להעביר חוק, שיאפשר לחצי מלייון מרוקאים, הגרים במדינה, להצביע לבחירות המקומיות. צעד כזה ישאיר את הסוציאליסטים בשלטון להרבה שנים. טריק דומה מנסה לקדם אובמה בארצות הברית, תוך מתן היתרים ל-11 מיליון היספנים שחדרו לארצות הברית באופן בלתי חוקי, שכמובן יצביעו אחר כך אסירי תודה למפלגה הדמוקרטית.

הדור הצעיר של המוסלמים נכנס כבר לפוליטיקה, למשל בהולנד, ואף מקים מפלגות אסלאמיות, ביודעו שתמיכה של מיליוני מוסלמים רבים באירופה תהיה נתונה לו להרבה שנים. הוא כבר מכיר את כללי הפעולה הדמוקרטית, ואינו מוכן לשוליות מכירת התודה של דור הוריו. הוא רוצה זכויות בכוח, ואפילו נקם.

כל אלה הם תרחישים קשים מבחינת האיחוד האירופי, שיפגעו בכלכלה ובביטחון, שכן החזקים כבר מבחינים שם במגמות האלה, ועוזבים. בשיחה שקיימתי  השבוע עם עיתונאי דני (לא יהודי), הוא נשמע מתוסכל מאוד מן השינויים העמוקים האלה בארצו ובסקנדינביה בכלל. לדעתו הם בלתי הפיכים, ויובילו לשפיכות דמים. הדנים המקוריים יעברו, לדעתו, עם השנים, ל"קהילות מאובטחות" סגורות, כיוון שיתקשו לגור עם המוסלמים ועם רמת האלימות שקיימת סביבם. "העתיד של מערב אירופה יהיה העתיד של קוסובו ולבנון, של מלחמות דת, מכוניות תופת ומתאבדים." הוא נשמע פסימי לגמרי. "ואם לא אוכל לחיות בקהילות המאובטחות, אולי אבוא לגור בישראל," הוסיף בחיוך מריר, לנוכח היום התל אביבי המקסים בו דיברנו, בסוף חודש דצמבר.

ה"אביב הערבי", מתברר, לא השפיע רק על המזרח התיכון. התוצאות שלו גם על אירופה הן כבר היסטוריות, וזה רק הולך ומתגבר. כל זה אומר שהיבשת הוותיקה עמוק בצרות, מה שישפיע על הכלכלה שלה, הנדל"ן, הביטחון האישי, והעתיד כולו.

* * *

יוסי שדה

מתי מותר ומתי אסור לשקר!

סוראמלו הגדול היה אומר – במשך שנים, באו אלי חברים טובים, רופאים, שאמרו לי שזה מאוד מסוכן, שאני כל כך הרבה שותה, וכל כך הרבה מעשן.

אבל, היה סוראמלו אומר, בזמן האחרון אני לא רואה אותם יותר – איזה אנשים טובים הם היו!!!...

אז, זה רמז לכל המספידים של כל מיני אנשים.

יש לי סיפור על דלתות בעזה. עזה של שמשון הגיבור.

שמשון הגיבור הלוא נכנס ויצא בעזה, כאילו כלום.

כזכור לכולנו, פעם, היתה לשמשון שלנו בעייה בעזה, והוא הרים את שערי העיר והניח אותם על הר בחברון.

אגדה נפלאה.

אז הסיפור שלי הוא המשך ישיר לאגדות שמשון.

עברו כמעט 4000 שנה מאז, ואני רוצה להתחבר לסיפור ששמעתי מידידי, נקרא לו דוד, ששירת בעזה ב-1956.

רמז – בסיפור שלי, שוב יש בעייה עם הדלתות בעזה.

ידידי, דוד, עבד, עוד בתקופת המנדט הבריטי, בחברת אוניות ידועה, בנמל יפו.

עזבו, הבריטים, ב-1948. לצערם של עורכי "הארץ".

והנה, 1956, מלחמה, ואנחנו בעזה, צה"ל במלוא עוזו.

כשהקולות נדמו, התחיל המינהל הצבאי הישראלי לעשות הכול, כדי שהחיים יחזרו למסלולם.

דוד היה קצין במסגרת המינהל הצבאי הישראלי בעזה, בדרגת סרן.

תפקידו היה – פתיחת מחסני האוכל לפליטים בעזה.

הוא איתר את מי שהיה ממונה על המחסנים, תחת השילטון המצרי, איש בשם עיסא, וביקש ממנו לשתף פעולה בחלוקת מזון לפליטים – קמח, שמן, סוכר.

היה ברור, שלעיסא לא יהיה קל לשתף פעולה עם שלטון הכיבוש הישראלי – עוד יאשימו אותו בבגידה.

עיסא אמר – "המחסנים נעולים, ואין לי את המפתחות למחסנים. המצרים לקחו את המפתחות והלכו."

דוד, ידידי, ידע, מתקופת עבודתו ביפו אז, עד 1948, איפה יש מפתחות רזרביים. ביפו. במכס. הבריטים, שהיו מאוד מסודרים, ריכזו ביפו, מפתחות רזרביים של כל המחסנים של הנמלים. דוד הניח שהמצרים לא החליפו את המפתחות, ששימשו את הבריטים עד 1948 – עברו בסך הכול 8 שנים!

דוד שיכנע את מפקדו לתת לו חופשה של 24 שעות, והוא נסע ליפו, וחזר עם המפתחות.

וכך, לתדהמתו של עיסא, שדוד התיידד איתו, הגיע דוד עם צרור מפתחות, ופתח מחסן אחרי מחסן בעזה, בנמל, וזאת בנוכחות איש הש"ב שליווה את התהליך.

"איפה השגת את המפתחות?" שאל עיסא הנידהם. "המצרים הסתירו את המפתחות במקום שאתה לא יכול להגיע אליו – אז איך יש לך מפתחות?"

איש הש"ב, ערביסט מובהק, התערב בשיחה, ואמר – "בשום אופן אל תענה לו!"

ודוד אמר לעיסא – "זה סוד."

בישיבה שקיימו דוד ואיש הש"ב למחרת, הנחה איש הש"ב את דוד כדלקמן – "תתיידד עם עיסא. אם ישאל בקשר למפתחות – תאמר לו שזה סוד מדינה, ואסור לך לספר. לאחר זמן, כשהידידות תתחזק, והוא יחזור לשאול, תשביע אותו לא לספר לאיש, ותאמר לו את הדברים הבאים – 'כשאנחנו, הישראלים, הולכים לכבוש מקום, יש לנו תיק, עם כל המודיעין. סתם באנו לעזה? יש לנו, בתל אביב, מפתחות של כל הדלתות במזרח התיכון – אין דלת, שאין לנו את המפתחות שלה. יש לנו אפילו מפתחות של הבית שלך, ושל נאצר בקהיר."

כך סיפר דוד לעיסא, שנשבע לשמור סוד לנצח. ואז, לאחר ששמר את הסוד בדיוק 24 שעות- הגיע לגבול ההתאפקות שלו.

בהתחלה, סיפר רק לאחיו ולאבא שלו.

אחר כך, האבא, סיפר לאחד משני הדודים, שהיה לו כמו אבא – מה, לדוד לא יספר?

מן הון להון, תוך שבוע, נפוצו בכל עזה, ובכל הרצועה, כדליקת יער, וכפי שתיכנן איש הש"ב, סיפורי אלף לילה ולילה על תחכום הצבא הישראלי.

"אלה," אמרו בבתי הקפה בעזה, "היהוד, רק מפתחות?! אלה יודעים מה שאתה מדבר עם אשתך בלילה – עוד לפני שדיברת הם יודעים מה שאתה חושב. יש מי שיכול עליהם?! לא!! אין!!!"

כך הילכה ברחובות עזה, אגדת הישראלי הפלאי, מין סלאח א דין והרון אל ראשיד.

לקראת פינוי עזה, החליט דוד לספר לעיסא את האמת, וכך עשה.

עיסא לא האמין. "עלינא?"  צחק. "עליי אתה עושה ערבאדה? בטח זה מהש"ב שלכם אמר לך לספר לי שזה מפתחות מהאינגלים מהמנדט. אם אספר לאנשים בעזה – יצחקו עליי, יגידו משקר. מה פתאום אינגלים? זה אתם, היאהוד! ואללה, מי יכול עליכם?! יש לכם תיקים על כל אחד בעולם. והתיקים בש"ב בקריה בתל אביב. כל עזה יודעת!"

כמובן שסיפרתי לאבא את הסיפור, ואבא אמר –  "החכם, גם צריך לדעת מתי ולמי לספר את האמת, וגם מתי ואת מי לא לשקר."

"מה אתה מתכוון, יא באבא," שאלתי.

"האאא," אמר אבא, "זה כמו הסיפור על השיח', ועל אשתו, ועל העבד."

"מה," שאלתי, "יא באבא, הסיפור על השיח'?"

"שיח' נכבד," סיפר אבא, יצא למסע, וחזר לאחר זמן למאהל של השבט. כשהתקרב לאוהל שלו, ביום, ראה, מרחוק, שהבד של האוהל מורד, שלא יראו מה שקורה בפנים האוהל. לא כך המנהג של הבדווים – אם בעל הבית לא בבית, הבד של האוהל תמיד מקופל למעלה, שכולם יראו שהכול בסדר. התחיל לחשוד באישתו. חשד, שאשתו בוגדת בו עם העבד הנאמן שלו.

"מה עשה?

"לא דיבר, לא שאל. אכלום! חיכה חודש חודשיים, ואז שלח את אשתו לכפר של הוריה, סתם!

"אחרי כמה חודשים, שלח את אחיו, עם העבד, החשוד, לכפר  של ההורים של האישה, ואמר לאחיו – תגיד להורים של אשתי, שאני צריך כסף, ותימכור להם את העבד – וכך עשה האח.

לא עבר חודש, ואחיה של האישה מצא את הזוג, האישה והעבד, ערומים, בגורן – ובאקדח שלו, הרג את שניהם, וברח.

כך, נקם השיח' באשה ובעבד, בלי שיתעייף.

לא צריך למהר להגיד את האמת.

אחרי עוד חודש, בא השיח' לאבא של האישה, ואמר לו – "כששלחתי אליכם את אישתי, היתה נאמנה, זכה וטהורה, ואצלכם – זנתה. עכשיו, תחזירו לי את המוהר ששילמתי לכם בשבילה."

והאבא – לא היה לו ברירה, שילם!

"כך," אמר אבא, "מתנהג חכם, מתי שיודע את האמת."

"אז מה לעשות, יא באבא," שאלתי. "לשקר, או להגיד את האמת?"

"אם אתה, יא איבני, שיח', וחכם," אמר אבא, "אל תמהר לספר את האמת. ואם אתה ג'וחה, וטיפש, לפחות אל תשקר – בשביל שלא ישברו לך ת'רגל, כמו ששברו לג'וחה ת'רגל בשבוע שעבר, וסלאמה עליכום!!!"

* * *

יהודה דרורי

תוכניתו הבזוייה של אבו-מאזן

עורך דין ערבי אחד כתב לפני כמה ימים מאמר בכותרת: "תוכנית ליברמנית בזויה." המאמר מלא נאצות וחצאי אמיתות, ופרטים לא רלבנטים (כמו שאנחנו רגילים אצל אינטלקטואלים ערבים שחושבים שניתן לעבוד עלינו). וזאת לאחר כל ההכפשות, והשמצותיו האישיות על  ליברמן ושלילתו כרוסי.

אני רוצה להזכיר לערבי הזה שבן גוריון היה פולני ולפי אותו הגיון עקום הוא לא לגיטימי וכל מה שעשה לא לגיטימי, כולל הקמת מדינת ישראל. כמו כן להזכיר לאדון הזה כי בחוק הבינלאומי האחרון לגבי איזור זה, (סן-רמו 1922), ארץ ישראל כולה ניתנה ליהודים... מכאן נוכל לדון הלאה.

ערביי-ישראל כבר אינם ישראלים

ערביי-ישראל מכנים עצמם בשנים האחרונות: פלסטינים ולפיכך, קשה להבין מדוע לגור תחת שלטון פלסטיני של אחיהם יהיה דבר נורא ואיום? הרי הם מזדהים ב-100% עם ערביי יהודה ושומרון. להזכירכם, שאנחנו עדים לכך שבכל ההפגנות של ערביי ישראל בשנים האחרונות מתנופפים רק דגלי "פלסטין" (ללא כל דגל ישראל). ומספיק להקשיב לח"כים הערביים בכנסת ובכנסים הפנימיים שלהם כדי  לחוש את שינאתם אלינו. וכאשר אנו רואים את מאבקם נגד גיוס לשירות לאומי (גם של הנוצרים), וכאשר מדי פעם מתגלה קן חבלה המורכב מערבים ישראליים – ברור גם לך אדוני העורך-דין שאנחנו לא רואים בערביי-ישראל, ישראלים לכל דבר... ולכן גם לא אכפת לנו כלל אם יעבירו אתכם לאחיכם בגדה או סתם – שתיעלמו לכל הרוחות...

זה לא טרנספר –זו פשרה גיאוגרפית

לך לספרים אדוני המלומד, ולמילונים, ותבין שהמילה טראנספר הינה פרופגנדה היוצאת מפיך. יש פה בסך-הכול "פשרה גיאוגרפית" ואין שום סיבה לפיכך מדוע שהשטח הזה (עם תושביו) לא יוחזר  לבעליו בעבר שהם היום הרשות הפלסטינית... תושבים לא יגורשו מבתיהם, הם ורכושם נשארים במקום אלא שאת המיסים ישלמו לאבו-מאזן (והוא אולי, אינשאללה.. גם ייתן להם ביטוח בריאות וביטוח לאומי). מי שעובד בישראל ימשיך כרגיל, ולא יהיו גדר ומחסומים. במקום לחברי-כנסת-חובבי-אש"פ הם יצביעו באום-אל פאחם למוקטעה ולא יצטרכו להיאבק כנגד גיוס לשירות לאומי-ישראלי. אז מה כל-כך נורא פה אדוני העורך דין?

איפה כן יש טרנספר? בדרישות הבזויות של אבו מאזן

כותרת המאמר מדברת על הודעותיו של היו"ר של הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, שאמר לא פעם שבשטח המדינה הפלסטינית לא יורשה לגור ולו יהודי אחד (הנוסח המוסלמי ל"יודנריין" הנאצי שכה אהוב על התנועה הפלסטינית).

ואני אפילו לא מעלה פה את השאלה של הדדיות, אותה כמובן לא העלה גם הראיס מרמאללה... זה בעצם הדבר הכי בזוי, אדוני העורך דין, ששמענו עד היום רשמית ממנהיג הפלסטינים. וחבל ששכחת להזכיר זאת. אבל אנחנו זוכרים היטב, וליהודים זיכרון קולקטיבי טוב, ואם ליברמן יעלה במשאל-עם את נושא ה"היפרדות הגיאוגרפית" בוואדי-ערה ובאיזור כביש 6, אל  תתפלא אם 85% של היהודים יתמכו בכך. איבתכם וסירובכם להיות חלק מההווייה הישראלית – זורק אתכם למי שאתם חשים אליו קירבה – אל המקור שלהלן.

העובדה הכי חשובה שהוא שכח לומר לכם

מה ששוכח העורך-דין הזה לספר לנו זה שבעצם האיזור בו מדובר (כפרי ואדי ערה ונושקי כביש 6) היה ב-1949 חלק מיו"ש – חלק מהכיבוש הירדני, אלא שבהסכם שביתת הנשק עם ירדן, המלך עבדאללה רצה להיפטר מ"קן הצרעות" הזה (כך הוא כינה את האזור באוזני משה דיין) והחליט להעביר את האזור הזה לשליטה ישראלית... ואנחנו בטיפשותנו הסכמנו... אז נחזיר מצב לקדמותו!

* * *

נורית גוברין

גם הפעם שילמת את "המס" הקבוע של ספריך

לאהוד שלום,

סיימתי לקרוא בעניין ובהנאה את ספרך 'והארץ תרעד. סאגה ארצישראלית.' קראתי בזמנו את 'אפרת' שהופיע בספריית תרמיל בעריכת ישראל הר (תשרי תשל"ט – אוקטובר 1978) הנמצא בספרייתי, וחיכיתי להמשך המובטח. והנה, סוף סוף הגיע. למעשה ספר זה הוא סיפורן של שלוש משפחות, ואך צפוי היה שגם משפחת ראב תהיה ביניהן, ודמותה של אפרת הראשונה והשנייה מקשרות בין המשפחות והדמויות.

אבל החוט המקשר האמיתי הוא ההיסטוריה של ארץ-ישראל על פרטיה, תהפוכותיה, חילופי המקומות, ובעיקר טיפוסי האנשים והנשים. כמו שאני מכירה את ההיסטוריה ואת כתיבתך, הפרטים ההיסטוריים, שבתוכם פועלים האנשים, מדוייקים ומבוססים. התמצאותך בהם מושלמת ומעוררת השתאות. הם גם יוצרים את האווירה המהימנה שבתוכה מתרחשים המאורעות הכלליים והפרטיים. אמנם גם הפעם שילמת את "המס" הקבוע של ספריך: "מס הסקס" לצורותיו השונות ואף המשונות, אבל הפעם הוא מוחלש, אם כי קיים, כפי שהסברת, כדי שלא ילמדו את ספרך זה במקומות שאינך רוצה שיגיע אליהם. נו, באמת? גם זו טענה!

שמחתי שהצלחת להשלים את הספר לאחר שנים רבות של התחבטות בפרקיו השונים, שהתרקמו לאורך שנים במקומות שונים.

אני מברכת אותך שהספר ימצא את קוראיו הנאמנים, ואותך בהמשך יצירה פורייה ומצליחה.

בברכה חמה,

נורית גוברין

* * *

הופיעה הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק ארבעה-עשר:

שך-שך, פח-פח, טך-טך ואחי הקפריסאי.

חנוק דמעות אכזבה הסתובבתי ברחוב הרצל בהדר-הכרמל, עברתי ליד בניין שעליו כתוב באותיות שחורות גדולות "בית השעון", ירדתי לעיר התחתית ועברתי על פני בניין גבוה שעליו כתוב בצרפתית "גראנד מולין דה פלשתיין" ובאנגלית "דה פלשתיין פלור מילס" ולאחר שיטוטים נוספים הגעתי לתחנת האוטובוסים המרכזית של "אגד" ו"השחר" בקצה שדרות הכרמל של המושבה הטמפלרית לשעבר.

הבאתי את כיכר הלחם הטרי לבית הוריי במושבה כמו שאלי עמיר הביא בשעתו מקיבוץ משמר העמק תרנגול של כפרות לבית הוריו במעברה.

אימא עמדה במיטבח והכינה מיונז מחלמונים של ביצי התרנגולות שלנו בחצר, שניקרו להנאתן שבלולים ותולעים וגם עלים ירוקים של ְּרִיגְ'לֶה. הריג'לה היתה מאכל תאווה לתרנגולות המתרוצצות בחצר, את עליה הבשרניים הייתי גם יוצא לקטוף בשק לרגלי שדרת הוושינגטוניות שהובילה לביתו של יהודה רייספלד, שבו, בגלגול קודם, גדלה בשעתה צילה סגל, אימו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אימא יצקה סילון דק-דק של שמן על החלמונים הכתומים תוך שהיא טורפת אותם בחוזקה בכף עץ בקערה, עד שנוצר משהו חדש, לבן, צמיג – המיונז, ואליו היתה מוסיפה תוך בחישה טיפות של מיץ לימון וגרגרי מלח אחדים.

"אתה זוכר את הפעם הראשונה שפגשת במיונז?" היא שאלה אותי.

"בטח," נזכרתי. "נסענו עם אבא לתל-אביב וישבנו קודם בקפה 'עטרה' שבפינת אלנבי ושדרות רוטשילד. ששם היו מתאספים האיכרים שלנו מהמושבה, שבאו לעיר הגדולה, שיש בה אפילו אוטובוס קומותיים של "המעביר" ולא רק חמורים ועגלות. הזמנתם מנה בשם 'פנכה קרה' שבמרכזה חצי ביצה קשה שוכבת אפרקדן, מעוטרת בירקות חתוכים ובזיתים עם פרוסות לחם בצד, אבל אני הסתקרנתי בעיקר – מה זאת המשחה הלבנה שמונחת כמו גבעה קטנה על הביצה הכתומה, משהו שכמוהו לא טעמתי מימיי. אתם אמרתם לי שזה מיונז. שאלתי מה זה מיונז ואמרתם שזה כמו שמנת אבל לא מחלב אלא משמן וביצים. אני אף פעם לא אשכח את הטעם הנפלא של המיונז ההוא, הראשון בחיי, שבטח עשו אותו ביד, כמוך, כי אז עוד לא היו מיונזים בצנצנות כמו היום."

טבלתי את הלחם במיונז של אימא והוספתי גבינת עיזים שהכינה במו-ידיה, וזיתים שאבא היה דופק מדי סתיו בחצר, תחת עץ הזית. ישנתי את הלילה בבית ולמחרת המשכתי דרומה דרך באר-שבע והגעתי לאכסניה בסדום, שניצבה על פתחה של מערת המלח, ולימים לא נותר ממנה זכר, והמערה נסתמה.

חיכיתי לסירת המוטור הגדולה של הקיבוץ, שאותה הפעילו שניים מחברינו הימאים – שתבוא לקחת אותי ועוד נוסעים אחדים לעין גדי. הסירה הגדולה כונתה בשם שך-שך, יעני משכשכת. מהשורש – להשתשכך, במים. השתכשכות, על פי המילון – טבילה, רחצה קלה. בתחילת דרכי מהקיבוץ להשתלמות באפייה בחיפה, הפלגתי בה לסדום במשך ארבע שעות! – כאשר רגליי באמת משכשכות במים. החווייה הכי גדולה במסע היתה לעבור קרוב מאוד ללשון ולצפות בה מן הסירה. אחרי ארבע שעות השיט ירדנו, חברים אחדים, בסדום, אדומים ולוהטים מחום, ועלינו בטרמפים במכוניות שלקחו אותנו לבאר-שבע, ומשם צפונה.

זה היה מעייף מאוד. הימים ימי קיץ, והשמש היכתה בנו ללא רחמים. קשה היה לשבת בתוך החלק המוגן משמש בסירה, משום שהיה עשוי ממתכת, והקרין את כל החום שספג מן השמש פנימה. כשישבנו על קצה הסירה, אמנם היינו חשופים לשמש, אבל לפחות היתה מעט רוח לצנן אותנו.

הצטערתי שלא הבאתי איתי את הערדליים הענקיים של סבא, שהשתמשנו בהם לעבור בשלוליות בימי החורף הקשים, וזכרתי כי היו מספרים במושבה שאפשר ללכת בהם גם על ים המלח ואז אין צורך בסירה, למרות שמרבית האיכרים לא ראו מימיהם את ים-המלח, אלא אם כן היתה אחת הנשים חולת אגזמה וירדה למלון "קליה" להתרפא, וכאשר אימא שלי ירדה, והשאירה אותי בידי לני, סוכנת-הבית של סבא, לא רציתי לחזור ממנה לזרועותיה של אימי כאשר חזרה למושבה כשהיא נועלת ערדליים...

ופתאום התעוררתי ונוכחתי לדעת שאני הוזה בהקיץ בשך-שך מרוב חום. סירת-המוטור נתרמה לנו על ידי חברת "עוגן", שהפעילה שירותי סיראות בנמל חיפה. הרעיון להוריד סירה לים המלח לשם שיט בין סדום לעין גדי נולד לאחר ליל הסדר השני שלנו בקיבוץ. לקראת אותו ערב ירד ה"מק" האדום הגדול עמוס באספקה, כולל לערב הפסח, ועליו למעלה היינו גם חברים שחזרו הביתה לקיבוץ, ואורחים ידידים ובני-משפחה. ה"מק" החליק על הבוץ המלוח, שנמרח עמוק לכל אורך החוף של הר סדום. ה"מק" ירד מהנתיב. ניסינו כולנו לדחוף אותו ולסייע בהחזרת המשאית הגבוהה לנתיב הנסיעה, אך המצב לא לא שופר אלא רק הורע. ובייחוד שחברים אחדים תקעו מדי פעם נאדות בגלל המאמץ, וכדי ביזיון וקצף. והכול בא מהחומוס של מסעדת מוריס בבאר-שבע.

באין ברירה צעדנו בחזרה עד למחנה הפועלים שבסדום. באותה תקופה היה המחנה מאוכלס ברובו "פועלים" שנשלחו למקום כתחליף למאסר, ובלבד שלא יסתובבו בערי הארץ "למעלה". זו אולי הסיבה שמוכי הנוסטאלגיה, אלה המתגעגעים לימי "השוק השחור", לצנע ולרהיטי "לכול" [אמרו אז: "יש לה גוף צנע ופרצוף לכול!"] – מנפנפים באחוז הפשיעה הנמוך בשנותיה הראשונות של המדינה!

כי רבים מן הפושעים נשלחו אז לסדום.

מנהל המחנה היה בחור בשם בִּימְבֶּר, שהיה אלים ותוקפני, אולי בגלל התנאים הקשים ששררו במקום. פנינו אליו וביקשנו שיעזור לנו על ידי משלוח טרקטור-זחל או משאית כבדה, מצויידים בכבל-גרירה, שיסייעו להחזיר את ה"מק" לנתיב.

הוא סירב ואמר "עלא עֶרִי!" – ושאינו חייב לנו דבר ואין כל סיבה שיעזור לנו. אולי חשק פעם באחת החברות שלנו, שראה באכסניה בסדום, וזו סירבה לו? – כולנו היינו בני למטה מעשרים, בחל"ת, חופשה ללא תשלום, במסגרת שירותנו בנח"ל. החברות התהלכו במכנסיים קצרים מתנפחים עם שובל גומי למטה. מה שעורר מאוד את דמיונם של גברים זרים שדימיינו כנראה את הסדקים – ואילו אנחנו התייחסנו אליהן כמו אל אחיות שלנו, וכמעט שלא התגרינו למראה שלהן. מה עוד שכמעט תמיד היה לנו זין מלוח – מהזיעה היבשה או מהטבילה בים המלח. אבל נוצרו לא מעט זוגות מצויינים במשק, ויש כבר גם נינים!

חזרנו מאוכזבים ונרגזים למשאית, וחשבנו ללכת ברגל לעין גדי. הייתי מאוד מודאג שלא אספיק להכין במאפייה את החרוסת על פי המתכון המשפחתי שלנו במושבה, שהבאתי איתי. אחד החברים הציע שניקח את הגוררת "קפטן לינץ'", שבבעלות מפעלי ים המלח, ונפליג הביתה. באותם ימים ים המלח עדיין השתרע רצוף עד לסדום, ועומק המים בחלקו הדרומי היה מעל ארבעה מטר, ה"לשון" באמצעו היתה מוקפת מי ים ולא היה מעבר יבשתי ממנה מערבה.

אך זה לא היה יכול לצאת לפועל. לא היתה ודאות שבגוררת יש די דלק, ושנוכל להתקרב לחוף בעין גדי, בגלל השוקע של הספינה, מה גם שהיינו חייבים להעמיס עליה לפחות חלק מהאספקה שהיתה חיונית לליל הסדר ולשאר הפסח.

לפני שנים לא רבות, בזכות שיוט של אחת הספינות של המפעל בסדום, נכבשה עין גדי, שהיתה עדיין מנותקת מכל עבריה. מוסיה לנגוצקי התקין עליה, במעגן של המפעל בסדום – מזח נייד מתוחכם, שתוכנן כך שיהיה אפשר יהיה להציב אותו תוך כדי ירידת הכוח לחוף. המזח היה בנוי על מסילת דקוביל באורך של כ-18 מטר, ובקציה האחד מעצור חזק. המסילה היתה תלויה מחוץ לדופן של הספינה בעלת דלת הנחיתה. המסילה שולשלה לקרקעית הים כשהקצה עם המעצור נמצא בעומק והקצה השני בחוף על שפת המים. על המסילה הונחה קרונית עם ארגז מרובע שממנה הזדקר מיבנה בגובה של כ-2 מטר. הארגז מולא באבנים כבדות והקרונית שולשלה עד שנעצרה בקצה המסילה והמבנה בולט כמטר אחד מעל פני הים. כך נוצר בסיס מוצק של המזח. גשר מעץ שהוכן מראש, הונח בין הבסיס לחוף כשבאמצעיתו הוא נתמך בשתי קורות שנתקעו בקרקעית.

האלוף שלמה אראל, שהיה לימים מפקד חיל הים, שימש בשנות ה-40 בים המלח כיד ימינו של לנגוצקי בצי של חברת האשלג, והוא שעמד בראש המבצע בו הושט מסדום, בשלהי מלחמת העצמאות, הכוח הרגלי שתקע יתד בעין-גדי, זמן קצר טרם סימון הגבול שם עם הירדנים. לאחר שנים סיפר: "נחתתי בעין-גדי בעת מבצע 'עובדה' והנחתתי פלוגה של אלכסנדרוני, מחלקת הנדסה קרבית ו...10 פרדות."

המזח תיפקד שנים אחדות, כל עוד התקיים הקשר לעין גדי בדרך הים.

לבסוף איתרנו אותו לילה משאית, מעודפי הצבא הבריטי, עם הנעה קדמית, וכן חבלים וכבלים שבעזרתם, ותוך חפירה באתים ובמעדרים מאולתרים מאכסניית הנוער בסדום, הצלחנו לגרור את ה"מק" עד שעלה חזרה לנתיב.

בישיבת המזכירות ניסו למצוא פתרונות על מנת למנוע מקרים דומים בעתיד. אחד הפתרונות היה לרכוש קומנדקר, עם כננת, מהצבא, ולהרכיב מנוע דיזל שישמש לחילוץ. במקביל לפנייה למפעלי ים המלח, בבקשה לשימוש באחת מהסירות, שהיו להם במקרה של שיטפונות שימנעו תנועת רכב לאורך הנתיב, שעדיין לא היה בגדר כביש סלול. הפניות למפעלי ים המלח, במשרדם הראשי בירושלים, לא העלו דבר.

חברנו צבי למ"ד סיפר להוריו בקריית חיים על החוויות שהיו בערב הסדר, ועל מאמצינו להשיג סירה ממפעלי ים המלח. אביו הקשיב, ולאחר כשבוע בישר שהצליח למצוא לנו סירה מחברת "עוגן". חברנו ד. אומר כי באותה תקופה היה צבי למ"ד בן מלך. אביו היה גזבר סולל בונה, יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, היה דודו, ודודים אחרים ניהלו את חברת מקורות.

נמל חיפה נבנה בשנות השלושים של המאה ה-20, בתקופת המנדט הבריטי. בשנות הארבעים והחמישים כבר לא היו מספיק מקומות עגינה לאורך רציפיו, וחלק מהאוניות, כולל אוניות נוסעים, עגנו ליד שובר גלים ואף מחוץ לנמל. סירת "עוגן" השיטה את הנוסעים ואנשי הצוות של האוניות אל הרציף הראשי.

 אנשי הפלי"ם (פלמ"ח-ים) פעלו בנמל חיפה בתקופת המנדט בחסות סולל בונה שהיתה קבלנית לשינוע בנמל, וחברת "עוגן" היתה חברת בת שלה. אנשי "עוגן" דאגו גם לפנות חלק מאנשי הצוותים, ובעיקר המלווים הישראלים, שהסתתרו באניות המעפילים, לאחר שאלה נלכדו והועברו לחיפה.

 הסירה שימשה כסירת עבודה, בעיקר להשטת עובדי "עוגן", שביצעו עבודות שונות בתחזוקת הנמל. אנשי הפלי"ם, כפי שסיפר לו לימים איזי רהב, שהיה אל"מ בחיל הים ולאחר מכן מנהל נמל חיפה – התאמנו בעזרת סירה זו בפעילויות שונות בנמל ומחוצה לו. הסירה שימשה כנקודת יציאה לאנשי הפלי"ם שחיבלו באוניית הגרוש הבריטית "אושן ויגר" שעגנה מחוץ לשובר הגלים.

 הסירה היתה עשויה עץ ומצוידת במנוע ליסטר של בוכנה אחת ושתי פעימות, מקורר במים. סירה מעץ דרשה עבודות תחזוקה מרובות שכן הצבע נפגם, העץ היה מתייבש ונפתחו חריצים בין לוחות העץ של דפנות הסירה. פעילות התחזוקה כללה: הוצאת הסירה מהמים והצבתה על מינשא מיוחד, גרוד צבע, הוצאת הקנפט (סיבי כותנה) שאטמו את הרווחים בין הלוחות, ניקוי של הלוחות והרווחים, הכנסת קנפט חדש וצביעת הסירה. כאשר התרבו סירות הפלדה בנמל, שנבנו על ידי "עוגן", הופסק השימוש בסירה והיא הוצאה משימוש.

 בחורף 1956, כאשר נותקה עין גדי משאר הארץ מיספר רב של פעמים בגלל השיטפונות. אביו של צבי למ"ד, שהיה חבר הנהלת "עוגן", הציע למנכ"ל מוניה רוגוב לתרום את הסירה לעין גדי. ואכן מספנת "עוגן" שיפצה את הסירה, ציידה אותה בכל ציוד ההצלה כנדרש בחוק הימי, ותרמה לנו אותה. באחד הימים נסעו חברינו במשאית ה"מק" האדומה הענקית והביאו את הסירה לעין גדי. ליד מינחת המטוסים ניבנה מזח צף מחביות מחופות בלוחות עץ, שאיפשר לסירה לפרוק את מטענה, לרבות אנשים, מבלי לבוסס במי הים.

 הסירה ביצעה הפלגות בין עין גדי לסדום, בעיקר עם אספקה, בעת שיטפונות הנחלים, וכן לטיולים בים גם אל מול הארנון. באביב, עם תום עונת השיטפונות, הועלתה על מנשא בתוך הים ונגררה לחוף על ידי טרקטור ה-די-4 שלנו, ושם נשארה עד לחורף הבא.

הסירה סבלה רבות בים המלח: המנוע, שהיה מקורר במי ים, "נאכל" על ידי המלח שהיה בריכוז של פי יותר מעשרים מאשר מי הים התיכון. החום הרב פגע בצבע וייבש את דפנות העץ, ונדרשה פעולת תחזוקה נרחבת, מעבר לתועלת התחבורתית של הסירה. לאחר שנים אחדות היא התפוררה על המנשא בחוף. 

עוד כשהיינו במסגרת טרום-גרעין להתיישבות צורפה אלינו קבוצה מחניכי בית-הספר לדיג "מבואות ים" שבמכמורת. הם היו בוגרים ומנוסים מאיתנו כי הפליגו פעמים רבות בים ותיארו לנו גלים גבוהים וסערות מסמרות שיער. הם עד קפריסין הגיעו והיינו שומעים בקינאה את סיפוריהם על זונות קפריסאיות, יווניות ותורכיות, בלרנקה, לימסול ופמגוסטה. וגם על הפחד להידבק מהן במחלות מין. ועל השימוש בקנדונים. ועל כך שתמורת תוספת לא גדולה במחיר, מרשוֹת התורכיות להיכנס בהן גם מאחור, אבל צריך קודם לוודא היטב שרחצו כי החורים שלהן מלאים רחת-לוקום.

מי שמע אז בגילנו דברים מסמרי שיער שכאלה? רובנו היינו בתולים, וכל מה שהיכרנו מתורכיה היה באמת רק רחת-לקום [חלקום], אתא-תורכְּ ואקמק, זה הלחם, שביקשו החיילים התורכיים הנסוגים הרעבים מאיכרי המושבה בשנת 1917, ומעולם לא ראינו, אפילו בדימיון, תחת של תורכייה, ועוד זונה, ורוחצת אותו! ומפני מה? מפני החלקום שהוא מתוק ודביק? ומה ידעתי על הקפריסאיות? כלום. אבא עבד בקפריסין בשנים 1935-1934. הוא ניהל שם משק חקלאי גדול שהיה שייך לד"ר זאב ברין מחדרה וכלל כרם זיתים וגפנים, מטעי אגוזים ושזיפים וכן אקליפטוסים, זאת בנוסף לפלחה, ובנוסף לכך יחידת פרדס בת שלוש מאות דונם. בדרכון המאנדאטורי שלו רשומות כניסותיו ויציאותיו מהאי באישור המשטרה הצבאית הקפריסאית בלרנקה.

לאחר שנים התארחתי במלון פאפוס אמטוס שלחוף הים, סמוך לעיירה פאפוס, והנה בא מולי, בפואייה המפולש לים, מנהל המלון, והיתה לי הרגשה שאני מסתכל בראי, לבד מהשפם שלו, הרי הוא אחי התאום וממש בן-גילי!

מהנדס מהמושבה שלנו, ב"צ ג. – שבילדותו היה חבר-למשחקים של דודתי אסתר – גר שנים רבות בקפריסין ובנה בה בית מלון בהרים, וסיפרו שהקים באי משפחה נוספת על זו שהיתה לו במושבה, ולכן הייתי כמעט בטוח שגם אבי השובב-בשעתו השאיר לי מזכרת מקומית בדמות חצי-אח קפריסאי בעל שפם שחור עבות שנראה בן-גילי.

בערב אכלתי במסעדת המלון, "אמורוזיה", מזנון חופשי שעלה 16 לירות קפריסאיות. לפני הארוחה התקיים קוקטייל מטעם הנהלת המלון ולחצתי את ידי מנהל המלון ג'ורג' אורפאנידס. קפריסאי בעל צורה מכובדת, ים-תיכונית, שפם שעימו ניראה כמו פיטר יוסטינוב כשהיה פחות שמן. עורו שחום-קלות, כפות-ידיו עדינות, האצבעות ארוכות, חזקות והציפורניים ממש יפות, ממש כמו במשפחה שלנו.

הגישו כריכים קטנים בצורות שונות, ושתייה. שתיתי שתי כוסות של בירה מקומית בטעם שנדי, ומאוחר יותר ביליתי עם ג'ורג' בפואייה המהודר בשיחה, וניסיתי בעדינות לשאול אותו על משפחתו ועל אימו, כדי לדעת אם יש רגליים לסברה שהוא אחי-למחצה. הוא הגיב בעלבון עמוק, כמו שהגיב רוברט דה-נירו כאשר בילי קריסטל ניסה להסביר לו – בסרט "מישהו לדבר איתו" – על תסביך אדיפוס.

ג'ורג' ידע מילים עבריות אחדות וביטויים בערבית שאותם לא ייתכן שקלט רק מתיירים ישראליים שהתאכסנו בפאפוס אמטוס ומהחבר שלנו שמחה שהמליץ על המלון. לאחר כוסיות אחדות של אוזו, הודה שהיה לו דוד שחי במושבה בפלשתינה אבל הוא חושב שזו היתה מושבה של נוצרים. ליותר מכך לא הגעתי בשיחתי איתו אך הבטתי מוקסם באצבעות ידיו השחומות מעט, הארוכות והמעוצבות להפליא, בדיוק כאצבעות של בני משפחת אבי מהמושבה. דן אלמגור סיפר לי כי שהה בקפריסין במלון על הר גבוה, מלון שאותו תיכנן הארכיטקט מהמושבה שלנו, ב"צ ג. מלון יפה במיוחד, בעל אופי קולוניאלי, Forest Park, המצוי בעיירה סמוך לפסגת הר האולימפוס, שם העיירה Prooposo, והאיזור – Platress. עוד סיפר על מלון אשר שמו – Ledra Palace, המלון הגדול ביותר בניקוסיה, דומה לקינג דיוויד, ונמצא על הגבול שבין החלק היווני לתורכי בעיר, ומשמש מטה האו"ם. גם הוא תוכנן על ידי אותו מהנדס מהמושבה שלנו.

פאפוס אמטוס היה מלון מטופח, מוקפד, יפה להפליא מבחינה ארכיטקטונית, קצת בסגנון של מקדש יווני. יורד באכסדראות מרכזיות ונפתח אל הים דרך בריכה מופלאה, גדולה, מעניינת בקווים המעוגלים שלה, והמים גולשים מעל לדפנותיה, שחלקן נשקפות לעבר הים, כך שכאשר אתה שוחה ומביט מערבה, מתמזג קו המים של הבריכה עם הכחול של הים עד לבלי הפרד, כאילו הבריכה, הגבוהה יותר, נמצאת ברצף אחד עם פני הים. הים סלעי מאוד ואין חוף חולי נגיש, כמו בתל-אביב, אבל יש כניסה נוחה לים דרך סולמות שעל המזח, שהוא גם הקיר הדרומי של מעגן לסירות ולאופנועי-ים. יורדים בסולם לים כמו לבריכה. שחיתי שעה קלה בים, מתחת למים – לא היה מעניין במיוחד. יש יותר צמחייה מאשר דגים. אחר-כך אני שחיתי בבריכה. נשים אחדות היו חשופות-חזה אך רובן מבוגרות עד זקנות עם שדיים נפולים ופטמות כצימוקים כהים. וזה לא בדיוק מראה מלהיב. בלטה לטובה צעירה אחת, ליד הבריכה, שהיתה שרועה על גבה לצד בעלה, ולה חזה לא גדול בעל פטמות זקורות, עור צעיר, שחום, שרועה במיני-ביקיני, החזה זקוף, העור משגע, האחוריים מושלמים, ובצבע השזוף של העגבות יש גם מעין פסיפס של כתמים צהובים שמתלכדים עם הבד. מין פלא אופטי. ישבתי והסתכלתי עליה מצד אל צד, וגם השתדלתי לצוד אותה במבטיי כשעברתי שם למחרת, כי השניים ישבו באותו מקום. הבעל הצעיר שקוע כל הזמן בקריאה, והחשופה ניגבה בהנאה את חזה לאחר שמדי פעם חילקו למשתזפים מגבות קטנות לחות כמעט קפואות.

בסופו של אותו ערב גדוש האוזו נפל ג'ורג' אורפאנידס על צווארי והתוודה שאכן גבר פלשתינאי מהמושבה חדרה, זאת אומרת יהודי, שהיה בא באונייה לעבוד בקפריסין, בשנות השלושים, הוא אביו-מולידו! – כזאת סיפרה לו בסודי-סודות אימו האלמנה לפני מותה, והשביעה אותו לא לספר על כך לאיש, אלא אם כן ימצא בדרך נס את אביו או מי מקרובי משפחתו של האב.

שאלתי לפרטים נוספים ואמר שאימו גילתה לו רק את שתי האותיות הראשונות של השם והמשפחה: B.S. – שזה התאים לי בדיוק וחשבתי לעצמי אם גם אימא שלו היתה שמה רחת-לוקום בתחת כדי לרצות את מנהגיו המזרחיים של אבי, אף כי ידעתי שהקפריסאים שונאים מאוד את התורכים ואת אורחותיהם.

לא אמרתי במפורש לאחי-הקפריסאי שכנראה אחי הוא למחצה, וגם לא הזכרתי דבר על המצב הכלכלי של משפחתנו, וזאת כדי שלא לטעת בו מחשבות על חלקו בירושה. אבל הוא מצידו כלל לא חקר זאת כי נבהל כנראה מפרץ גילוי-ליבו הפתאומי בפני אחיו הפלשתינאי, זה אני, בעיניו פלשתינה וישראל היו עדיין אותו דבר, וייתכן גם שלא הבחין בדיוק אם אבינו המשותף הוא ערבי או יהודי, כמו בסיפור "הפרדס" של בנימין תמוז, שהרי שנינו נראינו קצת ערבים, בעלי עור שחום כמו אחדים מבני משפחתי הוותיקה במושבה. וחוץ מזה למחרת היום, כאשר אדי האוזו נגוזו ממנו, חזר להתייחס אליי כאל נופש במלון ולא אחיו-למחצה, ולא עשה שום הנחה בחשבון השהות במלון.

כל זאת לא ידעתי עדיין כאשר חיכיתי באותו יום חם באכסנייה בסדום לבואה של סירת המוטור הגדולה של הקיבוץ שלנו, נרגש מהמאורעות הסוערים שעברו עליי בחיפה ושהציבו אותי בעיניי כאחד הדון-ז'ואנים הגדולים של התקופה.

חברנו צבי למ"ד, שידע שאני מתעניין בהיסטוריה של הקיבוץ אך לא ידע מדוע – כתב לי מסין, שאליה הגיע באחד ממסעותיו העסקיים, כי חוץ מהשך-שך היה לנו גם פח-פח, משאית פורד שקרקשה בנסיעה כאילו היה בה מישהו שדופק בפחים. פח-פח, שכן היתה עשויה פחים, ומפאת גילה ותלאות הדרכים, הריתוכים נפגמו ואילו הפחים נשארו רק בגלל המסמרות (ניטים) שחיברו את הפחים לגוף המשאית.

היתה זו משאית פורד צבאית שיוצרה באנגליה (פעם היתה קיימת "פורד אנגליה" שיצרה גם מכוניות נוסעים "אנגליה" ו"קורטינה"). כחלק מהמאמץ המלחמתי יוצרו באנגליה סדרות של מכוניות משא קלות בכושר נשיאה של 5 וכן 7 טון. לכולן היה מנוע בנזין של 4 בוכנות, אותו מנוע היה גם בזחלים הבריטיים בְּרֶן קֵרְיֵיר (נושאות מקלע מסוג ברן).

למשאיות, מסוג בולדוג (המנוע היה בתוך הקבינה והחלק הקדמי היה שטוח-פרצוף כשל כלב בולדוג), היה כמובן הגה בצד ימין, כנהוג באנגליה. היתה להן הנעה חלופית בשני הצירים או כמו שנקראו בארץ "הנעה קדמית", דבר שהיקנה להן עבירות גבוהה גם בחולות המידבר המערבי. במהלך מלחמת העולם השנייה, וגם באירופה הבוצית, השתמשו במשאיות בעיקר להובלת ציוד, כולל תחמושת, דלק-בפחים, מזון ולעיתים גם חיילים.

בסוף מלחמת העולם נשארו לצבא הבריטי משאיות רבות, כולל בארץ-ישראל. חלק מהמשאיות נמכרו בארץ, וחברת החשמל השתמשה במשאיות מסוג זה להובלת עמודי חשמל, ותופי-חוטים בהנחת קווים חדשים.

באותו חורף 1956, כאשר לא היה ניתן להגיע לעין גדי אלא ברכב עם הנעה קדמית, יותר נכון הנעה כפולה, קדמית ואחורית – שנתנה למשאית עבירות נאותה בבוץ – ועד ההורים של חברי הקיבוץ, בעזרת י"צ, אביו של חברנו ר. – הצליח לשכנע את חברת החשמל למכור לנו את המשאית במחיר סימלי, והיא אכן נמסרה לקיבוץ.

המשאית עבדה די קשה וסבלה מבעיות מכניות. היא צוידה במערכת מעצורים מכנית עם מוטות ומנופי כוח (עדיין לא מעצורי אוויר כמו ב"מק" החדיש), ומדי פעם בפעם נשארה במוסך סולל בונה בבאר שבע עד שנמצאו לה חלקי חילוף. במבצע סיני קיבל המשק צו גיוס למשאית, אך היא היתה תקועה במוסך כאשר כל מערכת הבלמים שלה, מפורקת וכמובן לא גויסה. חמו של צבי למ"ד נהג, במשאית זהה של בריכות הדגים בכינרת, בדרך-לא-דרך עד לשארם א-שיך ובחזרה לקיבוץ כנרת במהלך מלחמת קדש ב-56'.

כאשר הדרך נפרצה ליד הים, במקביל למעלה יעלים, שהיה אחת מהנקודות הקשות למעבר המכוניות לעין גדי – שיפועים חזקים, פניות חדות וגם פגיעח מכל זרימה של מים בערוצים הבודדים שחצו את הנתיב – נתייתרה המשאית ולא היה בה יותר צורך היא נזנח בבאר-שבע, מה עוד שבעזרת הסוכנות רכשנו קומנדקר והסבנו את מנוע הבנזין למנוע דיזל.

אני יושב ליד הנהג בקומנדקר, לימיני על חצובה מקלע מ"ג, וככה אנחנו עולים יום אחד לתל-אביב לאורך אלנבי ודיזנגוף בצהרי יום, ואני מרגיש כאחד מ"חיות הנגב" בתקופת הפלמ"ח. הו, כמה חלמתי שג'ני, אם היא יושבת ב"כסית" על המדרכה – תראה אותי, ושהמיצים יתחילו ליזול לה!

ושתמצא דרך להתקשר איתי וניפגש כמו על הבצק במלוש במאפייתי בעין-גדי שבו איבדתי בה את בתוליי!

וכמו כדי להשלים את שלישיית השך-שך והפח-פח – כתב לי צבי למ"ד מבית מלונו בסין בדייקנות טכנולוגית גם על הטך-טך, הוא כינויו של הטרקטור DEUTZ – שלדבריו, ניבנה בפשטות יחסית על-ידי הגרמנים לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ולאחריה. המטרה היתה להחליף צמד סוסים, שנדרשו כחלק מהמאמץ המלחמתי שלהם למשיכת עגלות ותותחים בחזית.

מיבנה הטרקטור היה פשוט: שני גופים מפלדה יצוקה בתבניות חול, כל יציקה התחילה או הסתימה באגן (פ'לנג') בקוטר של כחצי מטר – הקדמית כללה בלוק מנוע של צילינדר אחד, יציאה של גל ההנעה. האחורית התחילה באגן, ובחלל היה המצמד בחלק האחורי; תיבת הילוכים פשוטה, שני הילוכים קדימה ואחד לאחור, וכן תמסורת לגלגלים האחוריים. ללא משאבת דלק, שכן מכל הסולר היה מעל למנוע. לא היתה משאבת שמן, שכן הצילינדר טבל בשמן בכל סיבוב. קירור המנוע במים נעשה בעזרת מצנן שהוצב בחזית, והסחרור נעשה כמו בטבע, מים חמים עולים למעלה למצנן והקרים זורמים מהמצנן לגוף המנוע.

מנוע הדיזל היה כאמור בעל צילינדר אחד בעל שתי פעימות, בסיבובי מנוע נמוכים עד 600 סד"ל, והרעש שהשמיע היה "טך טך!" – ומכאן הכינוי שהוצמד לו. לא היה לו מתנע ולא מצבר, ההנעה נעשתה בעזרת מנואלה. אך חברי המשק מצאו פתרון קל יותר. הטרקטור הושאר מדי ערב ליד המיבנה העילי (בנקודה הישנה, שממנה נותר כיום רק חדר האוכל הנטוש, שהוקם עוד בימי היאחזות הנח"ל). בבוקר הנוהג היה מעביר את ידית הדחיסה למצב חצי לחץ, משלב הילוך לקדמי, נותן לטרקטור להתדרדר במורד ואז משלב להילוך קדמי ומיד מוריד את ידית הדחיסה ללחץ מלא – והמנוע ניעור לחיים ומתחיל לפעום "טך טך!"

הטרקטור הגרמני הובא לארץ על ידי עולה מאוסטריה שעסק בחקלאות בחו"ל ורצה להמשיך בעיסוקו בארץ. אלא שכאשר הגיע מהאונייה למושב, נוכח שהסוכנות מחלקת טרקטורים פורדסון מאמריקה עם מצבר, מתנע ופנסים, ולכן זנח את הטרקטור הגרמני המשומש שהביא – ב"מחסני הערובה לעולה", ובחר בחדש, כנאמר – ישן מלפני חדש תוציאו.

אבא של צבי למ"ד רכש את הטרקטור הנטוש, דאג שישפצו אותו ונתן אותו מתנה לקיבוץ "בתמורה" לטקס הנישואים של בנו עם א. ז"ל.

הטרקטור שימש בעיקר בגרירה, אך כאשר שטפו חלקות נרחבות מהמלח, תוך גידול אספסת, הטרקטור גרר מקצרה ואף מגוב שנבנו במקור להיגרר על ידי סוס או פרד, והותאמו במסגריה לגרירה על ידי טרקטור. ועוד, צבי למ"ד, במכתבו: "לידיעת חובבי טרקטורים ישנים – יש בגרמניה ובאוסטריה אגודת חובבי טרקטורים כאלה, ולהם אתרי אינטרנט עם סרטונים ותמונות וכיום מחיר טרקטור כזה במצב נסיעה הוא עשרת אלפים יורו ואף יותר."

לאחר שאיחוד הקבוצות והקיבוצים יעד את הגרעין שלנו, "שדמות" – לאזרֵח את היאחזות הנח"ל בעין-גדי, באו חברינו הספנים, בוגרי בית הספר "מבואות ים", בטענות על כך ששולחים אותנו למקום שאין בו כל סיכוי לדיג.

ענה להם מזכיר האיחוד: "עוד תראו שיהיה אפשר לחיות מדיג על שפת ים-המלח!"

אולי נזכר בבריכות הדגים שהיו בקיבוץ בית-הערבה, צפונה למפעל המלח בקליה, לפני 48'.

אנחנו היינו עוצרים להתרעננות ולעיתים לארוחה פשוטה באכסנייה של סדום, שתוארה ברומאן "אנשי סדום" שכתב ידידי הסופר הנידח אהוד בן עזר, והיום לא נותר לאכסנייה זכר, וגם מערת סדום הקרירה סתומה) – לפני שנעבור את החלק הקשה בנסיעה בדרך הלא-סלולה לעין-גדי.

יום אחד הגיע אוטובוס תיירים לאכסנייה, המדריך הסביר לתיירים מדוע ים-המלח נקרא גם ים המוות, שהרי שום חי לא חי בו, ואם בטעות נכנס בשפך הירדן – סופו מוות.

התיירים החלו לנוע לעבר מערת סדום, שהיתה המקום הקריר היחיד בסביבה המלוחה והלוהטת. בעודם פוסעים הבחין מדריך-הטיול באחד החברים שלנו, שנמאס לו כנראה לחכות באפס-מעשה באכסנייה, לשתות מים פושרים ולאכול לחם יבש, מרק דלוח וסרדינים, ולכן התיישב ליד החוף של ים-המלח ובידו חכת-דייגים.

המדריך רצה להסביר לו ולתיירים הסקרניים שאין סיכוי לתפוס דגים בים המלח. אך לפני שהגיע אל חברנו הדייג, הניף זה את החכה ועליה ריקד סרדין. הוריד את הסרדין מהחכה והניחו בקופסה לצידו.

אמר המדריך: "זה לא יכול להיות! אתה דג בים המלח!?"

ענה לו חברנו: "אם תשלם לי עשר לירות – אסביר לך!"

המדריך הסקרן שילם, וקיבל תשובה: "אתה רואה? אפשר לחיות מדיג בים המלח! אתה השלישי היום שאני דג!"

המשך יבוא

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, בעניין אני קוראת את יצירותיך, והפעם מצאתי גם דברים שכתבת בפרוזה ובשיר על סן דיאגו דה קומפוסטלה וחשתי כאילו נפגשנו על אדמת ספרד, בה אני מבקרת בקביעות, כידוע לך.

נראה שזו הזדמנות לשלוח לך ברכות חמות ואיחולי המשך הצלחה בכל מפעליך היצירתיים.

בהערכה ובידידות,

אביבה דורון

אהוד: אכן, לפני שנים אחדות נכבשתי בקסם הטלנובלות הדרום-אמריקאיות ושפתן הספרדית, ואפילו הקדשתי את אחד הרומאנים שלי, "חנות הבשר שלי" לשחקנית הנהדרת שהערצתי – גבריאלה ספניק, וגם למדתי שלוש שנים ספרדית.

האכזבות שלי היו שתיים: שגבריאלה ספניק אפילו לא החזירה לי מכתב תודה, למרות שההקדשה לה נדפסה בספר בספרדית.

והאכזבה השנייה היא שלא הצלחתי בלימודי הספרדית. אני אמנם מזהה מילים ומשפטים רבים בשידורי הטלנובלות בטלוויזיה, אבל לדבר ספרדית אינני מסוגל. והרי זו שפה יפה כל כך. כמו שירה. אבל אני כל שנותיי חלש בלימודי שפות. גם האנגלית שלי לא מי-יודע-מה. והמסתורית טוענת שיש לי גם שגיאות בעברית, כי היא למדה בתיכון בקריית חיים, ואלה מומחים בתיקון שגיאות של אחרים.

* בציטוט רשימתו של מרדכי נאור על פטרה, בגיליון הקודם, שכחנו לציין את המקור – מוסף "ספרים" של "הארץ" מיום 3.12.13.

* מצד אחד – ההפגנות ההמוניות והשקטות-במאורגן של המסתננים מאריתריאה וסודאן, (כנראה גם בעזרת גופים אנטי-ישראליים בישראל-עצמה) – מעניקות להם נוכחות ציבורית רצינית מאוד כגורם שיש להתחשב בו – ולא חשוב שעצם קיומם כאן הוא הפרה בוטה של חוקי המדינה, ודינם של המסתננים האלה היה אמור להיות כדין כל מסתנן פלסטיני.

אך מצד שני, הפגנת הכוח המאורגן הזה גם פועלת לרעתם. היא ממחישה לציבור הישראלי איזו סכנה הם מהווים כיום, ובייחוד אם יקבלו זכויות תושב ואזרח ויביאו את כל קרובי משפחתם מאפריקה, וזה גם נותן מושג מה עלולה להיות זכות השיבה הפלסטינית! – ההפגנות האלה הן בומארנג שעתיד להקשיח את עמדתם של מרבית אזרחי ישראל כנגד מסתננים חצופים אלה, שיש מהם שמעיזים לערער בקול רם ובשם הדמוקרטיה  שלנו – על עצם זכותנו על הארץ!

ומי מארגן להם את האוטובוסים? הרבה כסף פוליטי, ישראלי כנראה, ואולי גם ממומן על  ידי אויבים מבחוץ – נשפך עליהם כדי לערער את מעמדה של ישראל.

* בכתבה-ראיון במוסף הארץ מיום 3.1.14 מאת איילת שני, "קללת ההצלחה", אומר נשוא הכתבה והמרואיין בה, מר חגי לוי:

"אהוד בן עזר, הסופר, כתב ספר שכולו רכילויות על פנחס שדה, דברים נורא מביכים, הוא היה מתפאר שישכב עם זו ועם ההיא, כל האידיאליזציה שעשו לחיי האהבה שלו, פתאום אתה מבין שזה לא בדיוק ככה."

ובכן, לפי דבריו, אם צוטטו נכונה, מר חגי לוי מעולם לא ראה את ספרי על שדה "להסביר לדגים" וכמובן גם לא קרא אותו ולא עמד על מידת רצינותו, אלא הסתמך על שניים-שלושה ציטוטים פיקאנטיים בכתבה קודמת בעיתון. שקרן כבר אמרנו? כן, שקרן.

 אם זו הרמה שלו, אין כלל בכוונתנו לצפות בתוכניתו על שדה בסדרת "המקוללים" שלו – כן, אם זוהי הרמה התחקירית של הסדרה וזו מידת הידע ששאבה מספרנו "להסביר לדגים", שהוא הספר החשוב, הרציני והמקיף ביותר שפורסם עד כה על פנחס שדה. ובו גם הראיון עימו, שפורסם תחילה בספר "אין שאננים בציון": "פנחס שדה עם אהוד בן עזר: אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" [1970, 1974], וכן הראיון הנדיר והחד-פעמי של ירון סחיש עם יהודית שדה: "החיים כאשלייה, כבגידה, כתשוקה, כהערצה" [1994]

חגי לוי שקרן, כבר אמרנו?

אהוד בן עזר

* אהוד, שלום! האם אחרי נאומו הזחוח אתמול, בו סיפר אולמרט שברגע שראש הממשלה יחליט להביא שלום (כלומר ייכנע לכל תביעות הפלשתינאים) יבוא על המזרח התיכון כולו שלום, שקט, שלווה, שגשוג כלכלי וכו', אתה תודה סוף סוף שטעית באיש, לכל אורך הדרך?

אורי הייטנר

אהוד: לא טעיתי. אולמרט הודח ממשרתו ואני התנגדתי לכך בכל תוקף וסברתי שהיה ראש ממשלה מוצלח מאוד.

ואולם בשום אופן לא הייתי שותף לצעדיו הפוליטיים בנושא השלום עם הפלסטינים בשלהי כהונתו, כאשר כבר ידע שיודח, ולא להכרזותיו מאז ועד היום בנושא. אני חושב שההדחה שברה אותו ופגעה בשיקול דעתו ואולי גם בבריאותו, וכנראה סיכוייו לחזור לעמדת הנהגה בפוליטיקה הישראלית קלושים מאוד. לכן אני תומך כיום בנתניהו, ראש הממשלה המייצג לדעתי נאמנה את האינטרסים של ישראל.

* דויד גרוסמן עשה זאת שוב! קטף בוננזה מוסרית על חשבון המסתננים מאריתריאה ומסודאן שהפגינו מול הכנסת, (ואשר יש בהם גם מוסלמים שונאי ישראל הכופרים בזכותנו על הארץ). הידד גרוסמן, בבואך לחזק את ידיהם – היתה לך עוד המלצה בדרך לפרס נובל לשלום ולספרות, שלא לדבר על פרס ישראל, שאולי כבר קיבלת אותו. הו, כמה נחמד ללקק את התחת לתקשורת ולעולם הנאור!

* מסתבר ש"הידיעה" על דודו של שליט קוריאה הצפונית, שנזרק כביכול לכלוב ונטרף בידי 40 כלבים מורעבים – לא היתה אלא מתיחה. הוא פשוט נרצח בידי כיתת יורים או בדרך מקובלת אחרת. שזה בסדר גמור וגם הומאני מאוד. שזה לא כמו חייל ישראלי ראוי לגינוי –  שרוצח מחבל פלסטיני שמסתנן אלינו כדי להרוג בנו.

* כמה נחמד שכמה בדרנים מטומטמים-למחצה מתחומי הבישול והזמר ה"עברי" מחזיקים מדי ערב חלק ניכר מעם ישראל בביצים! – הם ראויים לצופיהם וצופיהם ראויים להם. אין לך מרגוע נעים יותר בסיומו של יום מאשר לראות תוכנית טלוויזיה מטומטמת.

* קראתי בעונג רב את סיפורו הנחמד של בר-אדון על "שלוימה בלגולה", אבל נכון יותר לאיית "שלוימה בעל-עגלה". ביידיש תקנית מילים שמקורן בעברית נכתבות בעברית, לפיכך יש לכתוב "בעל-עגלה" ולקרוא "בָּלֶגוּלֶה", וכך גם כותבים "שמחות" ומבטאים "סִימְחֶס".

יישר כוח.

ידידיה יצחקי

* שלום, אולי הייתי צריך לכתוב: "עוז אלמוג על סר החינוך" תיקו. לדעתי שר החינוך אינו מרפרף על טקסט אלא זו היא כל מוטת כנפי הבנתו. לעיתים הוא מעודד, לעיתים הוא צוחק ולעיתים (נדירות) הוא גם מבין.

דובי

אהוד: ראיתי אתמול את הופעתו הזחוחה בטלוויזיה – ואני חושש מאוד ששי פירון הוא במידה מסויימת פטפטן ודמגוג.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,562 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,448 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-79 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל