הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1015

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' בשבט תשע"ה, 29 בינואר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סְחַרְחֹרֶף. // נעמן כהן: כריתת ראש באיסלאם. // מתי דוד: הבית השלישי במבחן מנהיגותי. // אורי הייטנר: 1. הגבול עם סוריה – מצב חדש? 2. צרור הערות 28.1.15. // מנחם רהט: גשר אחד יותר מדי, שיבוצו של כדורגלן הצמרת אלי אוחנה בצמרת הבית היהודי, יבריח רבים ממצביעי הבית היהודי לחיקו של אלי ישי. // מנשה שאול: והמלחמה נגדנו נמשכת – שש הערות על ההסלמה הביטחונית ברמת הגולן. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: קטעים מתוך יומנֵי 2003-2004. 1. מה נשתנה, ומדוע. 2. קל יותר להכחידנו. 3. סבי יהודה ראב והטמפלר קארל הֶפֶר. 4. פילוסופים יהודים צרפתיים. // איליה בר-זאב: 70 שנה ל"שיחרור" אושוויץ. חפירות (2014). // משה כהן: הנדון: הלאה ביבי. // מרדכי בן-חורין: להבין, וכדאי מאוד לזכור! // רון וייס: נקמתו של אובמה בוא תבוא. // אהוד בן עזר: אני והמו"ל הגרמני [לשעבר ישראלי] שלי אברהם מלצר, מתוך היומן, יום רביעי 26 במאי 2004. // אהוד בן עזר: בארץ עצלתיים או ספר האופטימיות. פרק תשיעי: בפונדק "החרדל המחבק" ופגישה עם אפרֵם קונסטנטין חביתותצקי. מכון הי-טק עצלתיים קוֹם, מש"ע, גן חתונות עצלתיים ואגודת מגרמי עצמות. // ממקורות הש"י.

 

 

 

* * *

יוסי גמזו

סְחַרְחֹרֶף

 

הַחַזָּאִים, אִצְטַגְנִינֵי שְרִירוּת הָרוּחַ

וְגַחֲמוֹת גַּלֵּי הַחֹם וְהַצִּנָּה

נִבְּאוּ כִּי כָּל שֵדֵי הַסַּעַר הַפָּרוּעַ

שֶסּוּפָתָם צוֹבֶרֶת עֹז וּמַקְצִינָה

יֵצְאוּ הַלַּיְלָה מִגִּדְרָם בִּמְחוֹל הַזַּעַף

כְּמוֹ הָעֲנָק מִמְּנוֹרָתוֹ שֶל אַלָּדִין

וּכְמוֹ לִילִית וְסַמָּאֵל וְרַעַף-רַעַף

יַקִּישוּ כָּל גַּגּוֹת הָעִיר כִּבְיוֹם-הַדִּין

שֶבּוֹ טוּרֵי שִנָּיו שֶל כָּל נִבְרָא בְּצֶלֶם

נוֹקְשִים בְּפַחַד זֶה לַזֶּה, מֵאֵימָתָם

שֶל אֵיתָנֵי הַטֶּבַע הַמַּכִּים בְּהֶלֶם

אֶת הַשָּמַיִם הַשּוֹפְכִים אֶת חֲמָתָם.

 

וְהַבְּרָקִים, בְּהֶבְזֵקֵי טֵרוּף זִיג-זָגִי

פּוֹרְמִים בְּאֵש כְּחֻלָּה אֶת רוֹכְסָנֵי הַשְּחוֹר

שֶל עֲלָטָה שוֹתֶתֶת גֶּשֶם הַנִּמְזָג עִם

שִעוּל הָרַעַם הַצָּרוּד וְהֶעָכוֹר

וְכָל הַלַּח וּשְחוּז הַכְּפוֹר מַנְחִית מִגֹּבַהּ

אֶת נִיאָגָרוֹת זַעֲמוֹ שֶהֵן בְּרָכָה

לִשְׂדוֹת הַבַּר בָּם הֶעָתִיד יַצְמִיחַ שׂבַע

אֲבָל יוֹשְבֵי כְּרַכִּים, עָמֹק בַּחֲשֵכָה

צְלוּפַת הַמַּיִם וְהַקֹּר הַזֹּאת חָשִים בָּהּ

אֶת זְקִיקוּתָהּ שֶל הַחַיָּה הָאֱנוֹשִית

לְחֹם גּוּפוֹ שֶל הַזּוּלָת וְגוֹשְשִים בָּהּ

כִּבְכִי עוֹלָל אֶל אֵם בְּדוּיָה אוֹ מַמָּשִית.

 

וְאַתְּ לְפֶתַע מְקִיצָה לְנַהַם פֶּרֶא

שֶל אֵיזֶה רַעַם הַמַּחְרִיש אֶת כָּל אֶחָיו

בְּנַהֲמַת הַדֹּב שֶלּוֹ הַמְּפַרְפֶּרֶת

אַדְווֹת הֵדִים בִּתְהוֹם שֶל לַיְלָה בְּלִי כּוֹכָב

וְאַתְּ זוֹעֶקֶת כְּטוֹבַעַת הַנִּזְרֶקֶת

מִתְּהוֹם יַמָּם שֶל מַחְשַכִּים סִיּוּטִיִּים

אֶל כְּפוֹר חוֹפָהּ שֶל הָעֵרוּת שֶאֵין בָּהּ שֶקֶט

אוֹ הַרְגָּעָה וְשוּם כְּזָבִים פִּיּוּטִיִּים

לֹא יְשַכְּכוּ אֶת מַכְאוֹבֵי הַלָּמָּה-לָמָּה

שֶל הַלְּבַד-לְבַד הַזֶּה שֶלֹּא רָפוּ  

כָּל אַכְזְבֵי וַדָּאוּתוֹ שֶלֹּא נֻחָמָה

בִּכְלוּב חַדְרֵךְ הָאַפְלוּלִי וְהַקָּפוּא

כִּבְדִידוּתֵךְ שֶהַתִּקְווֹת אוֹזְלוֹת מִמֶּנָּה

כְּגַרְגִּירֵי שְעוֹן-הַחוֹל שֶהַשְּנִיּוֹת

אַט-אַט הוֹפְכוֹת בּוֹ לְשָנִים אֶת הָאַל-מֶנַע

שֶיֵּש בּוֹ בֵּית-עָלְמִין שָלֵם שֶל אַשְלָיוֹת.

 

 

 

וְכָךְ, בַּחֹשֶךְ, לִצְלִילָן שֶל שִמְשוֹתַיִךְ

הַנִּרְעָדוֹת מֵאַרְטִילֶרְיַת רְעָמָיו

שֶל הַסְּחַרְחֹרֶף הַהוֹלֵם בְּרַקּוֹתַיִךְ

כְּאֵיזֶה דֹפֶק-אַדִּירִים שֶנַּהֲמָיו

דָּשִים בָּעִיר הַזֹּאת בְּאֶגְרוֹפֵי הַמַּיִם

הַמַּכְפִּילִים בֵּין גִּרְגּוּרֵי הַמַּרְזְבִים

אֶת פִּרְאוּתָם שֶל סִיּוּטַיִךְ וְאֵימַיִךְ

וְאֶת יַתְמוּת הַחֲלוֹמוֹת הַנִּכְזָבִים

אַתְּ לְכוּדָה כְּדַג שָכוּחַ בָּאַקְוַרְיוּם

אוֹ אָמוֹדַאי בְּפַעֲמוֹן-זְכוּכִית שָקוּף 

בִּמְצוּלוֹת יָם שֶלֹּא הֵאִיר אוֹתָן זֶה כְּבָר יוֹם

וְכֻלָּן לַיְלָה, לֵיל-תָּמִיד, שֶבּוֹ תָקוּף

לִבֵּךְ הַחַת וְהַנִּפְחָד מִכָּל כְּרִישֶיהָ

שֶל גַּלְמִידוּת הָעַד-מָתַי הַזֶּה הַמַּר

בְּמַלְתְּעוֹת תּוּגַת-הַבְּלִי וְיֵאוּשֶיהָ

וְהַחֲבָל הַזֶּה הַתָּם וְהַנִּכְמָר.

 

וְאַתְּ הִכַּרְתּ פַּעַם יַלְדָּה אַחַת פּוֹרַחַת

שֶשּוּם סַגְרִיר עַל שְמֵי חַיֶּיהָ לֹא נָחַת

וְהַחַיִּים בָּהֶם הִשְקִיפָה כְּאוֹרַחַת

נִרְאוּ לָהּ אָז כְּהַבְטָחָה גְדוֹלָה אַחַת

וְהֶעָתִיד הָיָה עוּגָה שֶל יוֹמֻלֶּדֶת

וְלֹא נֵרוֹת דָּלְקוּ בָּהּ אֶלָּא סִכּוּיִים

אֲשֶר כֻּבּוּ לֹא בִּנְשִיפָה אַחַת בּוֹדֶדֶת

כִּי אִם אֶחָד-אֶחָד בְּהִמּוּרִים שְגוּיִים

וְהַגּוֹרָל שֶעֶלְבּוֹנוֹת רַבִּים הֵטִיחַ

גִּלָּה פִּתְאֹם כְּשֶהוּא עוֹיֵן וּמְאַיֵּם

שֶלֹּא כָּל מִי שֶלִּילָדוֹת קְטַנּוֹת מַבְטִיח

שְלַל הַבְטָחוֹת יָפוֹת זוֹכֵר גַּם לְקַיֵּם.

 

וְהִיא שֶלֹא יָדְעָה אֶת מַמְרוֹרֵי הַכַּעַס

וְאֶת בְּגִידַת הַזְּמַן חִכְּתָה לַטּוֹב אַט-אַט

וְרַק דָּבָר אֶחָד קָטָן הִיא לֹא יָדְעָה אָז:

שֶהַיַּלְדָּה הַזֹּאת

תְּהֵא אֵי פַּעַם

אַתְּ.

 

לָכֵן עַכְשָיו, כְּשֶהַסּוּפָה בַּחוּץ צוֹלֶפֶת

בְּפַרְגּוֹלֶיהָ הַקְּפוּאִים וְהַלַּחִים

וְהָאֵימָה הַיַּלְדוּתִית אֵינָה חוֹלֶפֶת

מִן הָאִשָּה שֶאַתְּ כָּעֵת – וּכְמוֹ גָחִים

מִקָּטַקוֹמְבּוֹת זִכְרוֹנֵךְ כָּל רְעָדֶיהָ

שֶל הַיַּלְדָּה מֵאָז, בַּחֶדֶר הָאָפֵל,

הַהֲלוּמָה וּמִתְבּוֹסֶסֶת בִּפְחָדֶיהָ

מִקּוֹל הָרַעַם הַשּוֹאֵג בָּעֲרָפֶל

וּמִזְדַּעֶקֶת שְנוּקַת-בֶּכִי אִמָּא-אִמָּא

רַק שֶכַּיּוֹם כְּבָר אֵין שוּם אִמָּא, אֵין אֶל מִי

לִקְרֹא לְעֵזֶר וְהַחֹשֶךְ שֶבָּךְ פְּנִימָה

עוֹנֶה לַחֹשֶךְ הַמֵּימִי וְהַשְּמֵימִי

הַמִּשְתּוֹלֵל בְּלֵיל הַגֶּשֶם הַזֶּה שָמָּה

בֵּין שְחוֹר עָבֵי הַכְּפוֹר וּכְחוֹל בִּרְקֵי הָאֵש

וְלֹא יוֹעִילוּ יְפִיחוֹת הַלָּמָּה-לָמָּה

וְקַר, עָקָר וּמְנֻכָּר הוּא כָּל הַיֵּש –

אַתְּ מִתְהַפֶּכֶת עַל צִדֵּךְ מִבְּלִי לָדַעַת

אִם יֵש לָהּ סוֹף לַטּוּנְדְרָה שֶל מִטָּה קָרָה 

וְאִם עַל אַף שֶהַבְּדִידוּת אֵינָה נִגְדַּעַת

אוּלַי צָפוּי עוֹד אוֹר בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה.

 

שֶכֵּן אוּלַי בְּרֶגַע זֶה, כְּשֶאַתְּ פּוֹגֶשֶת

אֶת הַיֵּאוּש הַמְּיַבֵּש אֶת הַדְּמָעוֹת

עוֹבֵר שָם אֵיזֶה אַלְמוֹנִי בַּחוּץ, בַּגֶּשֶם

מִבְּלִי לָדַעַת שֶאַתְּ כָּאן, קָרוֹב מְאֹד

לִבְדִידוּתוֹ שֶכְּבָר שָנִים הוּא מְחַפֵּשׂ בָּהּ

אוֹתָךְ בִּלְבַד, אוֹתָךְ שֶאֵין אַתְּ מַעֲלָה

עַל דַּעֲתֵךְ שֶהוּא עֲדַיִן מְהַדֵּס בָּהּ

בֵּין זָרֻיּוֹת רַבּוֹת מִסְּפֹר בָּאֲפֵלָה

כְּמוֹ אֵיזֶה שְלִיחַ אִינְטֶרְפּוֹל אוֹ שוֹטֵר-חֶרֶש

שֶבְּלִבּוֹ יֵש קְלַסְתֵּרוֹן שֶכָּל פְּרָטָיו

הֵם כָּל פְּרָטַיִךְ, רַק שֶלָּךְ, לֹא שֶל אַחֶרֶת

אַךְ אַתְּ פָּשוּט אֵינֵךְ עוֹלָה עַל עִקְבוֹתָיו

כְּשֵם שֶהוּא אֵינוֹ עוֹלֶה עַל עִקְבוֹתַיִךְ

אַךְ בְּנִגּוּד גָּמוּר אֵלַיִךְ הוּא אֵינוֹ

אוֹמֵר נוֹאָש, שֶלֹּא כָּמוֹךְ מִתִּקְווֹתַיִךְ

כִּי כְּמוֹ גוֹזָל שֶל קוּקִיָּה אַחַר קִנּוֹ

שֶכְּלָל אֵינוֹ קַיָּם הוּא תָר הֵיכָן אַתְּ חֵרֶף

כָּל הֵעָדְרַיִךְ שֶנִּלְאוּ מֵהַלְאוֹתוֹ

אַךְ אַתְּ יֶשְנֵךְ וְהוּא חוֹלֵם אוֹתָךְ בְּלִי הֶרֶף

כְּשֵם שֶאַתְּ עַצְמֵךְ שָנִים חָלַמְתְּ אוֹתוֹ.

 

וְאַתְּ אֶת שְמוֹ וְאֶת כְּתָבְתּוֹ אֵינֵךְ יוֹדַעַת

וְאֶת פָּנָיו עוֹד לֹא רָאִית כָּאן מֵעוֹלָם

אַךְ הוּא מוֹצִיא אוֹתָךְ כָּל לַיְלָה מִן הַדַּעַת

וּבְלִי לָדַעַת שֶזֶּה הוּא – הוּא כְּבָר נֶחְלָם

שָנִים רַבּוֹת כָּל-כָּךְ בַּחֹשֶךְ הַנָּגוּעַ

בִּרְעַב הָאֵין שֶלָּךְ, בַּקֹּר וּבַחֲסָךְ

וְהוּא כְּאֵב וְרִיק פָּעוּר וְגַעֲגוּעַ

שֶבְּדָמֵךְ לִבְלִי רַחֵם אַרְסוֹ נִמְסָךְ

וְאַתְּ זְקוּקָה לוֹ וְהוּא לָךְ וְהוּא בָּטוּחַ

שֶהַסִּימְפוֹנְיָה הַבִּלְתִּי גְמוּרָה הַזֹּאת

שֶהַזָּרוּת תְּקוּעָה בָּהּ כְּמֶרְחָק מָתוּחַ

בֵּין בְּדִידוּתוֹ וּבְדִידוּתֵךְ הָאֲחוּזוֹת

בְּאֵיזֶה שְבִי הִסְתַּבְּרֻיּוֹת אֵינָה חֹק-טֶבַע,

אֵינָה גְזֵרַת-גּוֹרָל שֶאֵין בָּהּ עוֹרְרִים

וְהַתְּמוּרָה שֶהִיא הַקּוֹנְטְרָה שֶל הַקֶּבַע

כְּמוֹ שֶאָבִיב הוּא הִפּוּכָם שֶל סַגְרִירִים

עוֹד מְסֻגֶּלֶת לְהָנִיס כִּצְחוֹק שֶל יֶלֶד

אֶת כָּל תּוּגַת הָעֲרִירוּת בְּלֵב נֵעוֹר

וְאֶת קַדְרוּת הַפָטָלִיזְם שֶל קֹהֶלֶת

בְּאֵיזֶה מַשֶּהוּ אַחֵר מְאֹד, שֶל אוֹר

וְאַתְּ עֵדָה לִיפִיחָתָם הַמְּצַמְרֶרֶת

שֶל הַסּוּפָה בַּחוּץ וְהַיֵּאוּש בִּפְנִים

וְאַתְּ יוֹדַעַת אֵיךְ חֶרְדַּת-הַלֵּב סוֹמֶרֶת

וְאֵיךְ לֵילוֹת הַבְּדוֹד לָךְ עֹרֶף קַר מַפְנִים

וְאַתְּ יוֹדַעַת גַּם עַד מָה מְתַעֲתַעַת

הִיא אַשְלָיַת הַזָּר הַהוּא, הָאַלְמוֹנִי

וְרַק דָּבָר אֶחָד קָטָן אֵינֵךְ יוֹדַעַת:

שֶזֶּה קַיָּם

וְזֶה מַמָּש

וזֶה אֲנִי.

 

* * *

נעמן כהן

כריתת ראש באיסלאם

כריתת הראש, על פי המסורת המוסלמית, הינה סמל להשפלת הכופרים ע"י המוסלמים. הסיפור המכונן הוא על המשורר היהודי כעב (עקיבא) בן אלשרף איש ית'ריב (אל מדינה) שיצא בשירתו נגד מוחמד. מוחמד הורה לאנשיו לרצוח אותו, והרוצחים (חברו הטוב מילדות, בן המינקת שלו) כרתו את ראשו והביאו אותו כתשורה למוחמד.

 בכך נעשה כעב הראשון שראשו נכרת כסמל להשפלת הכופרים באיסלם. (ד"ר ישראל בן זאב, היהודים בערב, י-ם, 1957. עמ' 43, עמ' 145).

מצוות המלחמה בכופרים וכריתת ראשיהם מובאת במפורש בקוראן:

"ובפגשכם את הכופרים והכיתם אותם על צוואר עד אם תפילום חללים." (סורה 47 פסוק 4).

"הנני אתכם וחיזקתם את המאמינים. הנה אפיל בלב הכופרים פחד, והכיתם אותם על צוואר... עקב אשר המרו את אללה ושליחו." (סורה 8 פסוק 12).

ועוד על כך:

http://www.islamreview.com/articles/Golden_rule_of_Islam.shtml

הערבים חוגגים את חג הקורבן על ידי כך שכל גבר שוחט בסכין במו ידיו. הם אינם מסתפקים בשוחט מקצועי, האמון על מלאכת השחיטה. לכל אחד ניסיון. כך גם התפשט האסלאם: "דין מוחמד בסייף!"

אימון בשחיטת כבשים כתרגול שחיטת יהודים ע"י "דאעש פלסטין": שלוחת הארגון בישראל, שבעה ערבים-מוסלמים תושבי הגליל הקימו שלוחה של ארגון "המדינה האיסלאמית" (דאעש) בישראל: עו"ד עדנאן עלא א-דין, בן 40 מנצרת, כרים אבו סאלח, בן 22 מסכנין, אחיו שריף-חאלד אבו סאלח, גם הוא בן 22 מסכנין, בן דודם, עלאא אבו סאלח, בן 28 מסכנין, חוסאם מריסאת, בן 30 מדיר חנא ומוחמד אבו סאלח ופאדי בשיר – שניהם בני 28 מסכנין. האחרון הוא בנו של מוחמד בשיר, ראש עיריית סכנין לשעבר.

עו"ד עלא א-דין שימש מדריך צבאי עבור חברי הקבוצה. שמו עלה לכותרות כשהסית בחשבון הפייסבוק שלו, לרצוח יהודים בימי מבצע "צוק איתן". א-דין, שעבד אז עם הסנגוריה הציבורית, פרסם את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לרצוח את היהודים באחרית הימים כתנאי לגאולה. בסוף הציטוט על הרג יהודים הוסיף: "למישהו עדיין יש את החוצפה לערער על הצדק שבח'דית זה?"

א-דין הדריך את חברי הקבוצה לשחוט כבשים במו ידיהם על מנת "לחזק את הלב" בשחיטת יהודים. לאחר שאחד מאנשיו סיפר לו כי הוא מתקשה לנוכח מראה של דם, הוא שוחח עמו על הצורך "להתחזק" בעניין זה.

לאחר תפיסת הרשת של דעאש, ותפיסת מוחמד חסן מתרוך בן ה-23, המחבל עם הסכין באוטובוס בתל אביב, שהסביר שסה"כ "רציתי להגיע לגן עדן," יש לצפות לגל של ניסיונות של ערבים-מוסלמים לשחוט יהודים ולערוף את ראשם כמצוות מוחמד נביאם.

 ראו הוזהרתם!

 

האם זוהיר בהלול הוא גזען מוסלמי?

זוהיר בהלול, הרכש החדש של מפלגת "המחנה הציוני", הותקף על ידי מתנגדי מפלגת "המחנה הציוני" בדברים הבאים:

על כך שהוא הגדיר עצמו ערבי-פלישתינאי ולא ישראלי, את אימרתו "אני קודם כל פלסטיני ואח"כ ישראלי" חיזק בהלול ואמר "הגנטיקה שלי כפלסטיני קודמת לעובדה שאני ישראלי."

על כך שב-16 ביוני, בראיון ברדיו א-שמס מנצרת, העלה את סמר אל-חאג', אשתו של אחד מרוצחי רפיק אל חרירי, שהיא אחת ממארגנות המשט הלבנוני, הביע אהדה למשט וכן לבת-שיחו אותה כינה בשידור "אישה גדולה", כאשר בהמשך איחל לה "הצלחה במשימתה". כל זאת תוך הימנעות מלהתייחס לדברי הבלע שלה על מדינת ישראל שאותה כינתה "הרשות הגזלנית."

על כך שהעיד לטובת מילאד חטיב, תושב מג'ד אל-כרום שהורשע בקשר עם חיזבאללה וסיוע לאוייב במלחמה, ונידון לשבע שנות מאסר בפועל.

ייאמר ברורות, כל אלו אינם פוסלים את זוהיר בהלול מלכהן בכנסת ישראל. מה שכן יכול לפסול אותו כאיש ציבור, היא השאלה האם הוא אוחז בדעות גזעניות אנטי-יהודיות, לכן על בהלול לענות על השאלה האם הוא רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות או מופת מוסרי?

אנו נבדוק אם בהלול הוא גזען מוסלמי, או אם לאו, ונודיע את תוצאות הבדיקה.

 

ערכים אוניברסליים –

מלחמה נגד הגייסות הפראיים למען המולדת הקדושה

לאור עליית הגזענות הרצחנית המוסלמית עליית החמאס, דעאש, ואופנת עריפת הראשים העליתי רעיון בפני אנשים מסוימים לשנות את מילות ההימנון הלאומי "התקווה" למילים הבאות:

 

קומו ילדי המולדת,

הגיע יום התהילה.

נגדנו ניצבת העריצות,

דגל מוכתם בדם הונף.

שומעים אתם, בשדות

גועים הגייסות הפראים הללו,

מגיעים עד זרועותינו

לשסף את בניכם, את רעיכם.

 

אל הנשק, אזרחים!

היערכו בגדודים,

צעד, צעד!

יָרווה דם טמא

את תלמינו.

 

אהבה קדושה למולדת

הדריכי, תמכי בידנו הנוקמת.

חירות, חירות יקרה,

הילחמי לצד מגינייך;

הילחמי לצד מגינייך.

תחת דגלינו, כדי שהניצחון

ירוץ לקול צלילייך הגבריים;

כדי שאויבייך הגוססים

יחזו בניצחונך ובתהילתנו!

 

מיד כמובן הותקפתי על היותי "פשיסט" ועל המילים הפשיסטיות של ההימנון רווי הדמים הזה. מה פתאום לקרוא לאוייב הערבי-מוסלמי "גייסות פראים"? לשם מה האכזריות במילים "ירווה דם טמא"? והשיא הפשיסטי המילים: "אהבה קדושה למולדת." רק פשיסט מדבר על אדמה קדושה ועל אהבת המולדת.

השיר הלאומני בעל המסר הלאומני, הכולל לפחות 11 התייחסויות לאלימות, הוא לא אחר מ"לה מארסֵיֶיז" – בצרפתית La Marseillaise – ההמנון הלאומי של צרפת. השיר חובר ב-1792, בעיצומה של המהפכה הצרפתית, בידי קצין צבא בשם רוז'ה דה ליל. ההמנון נקרא "המארסייז" משום שהראשונים שאימצו אותו היו חיילים בני מארסיי.

לאחר נפילת נפוליאון נאסרה שירת "המארסֵיֶיז", והוא נחשב להמנון השמאל הצרפתי. בתקופת הרפובליקה השלישית (החל משנת 1879) הוא הפך להמנון הצרפתי. בסוף המאה ה-19 הוחלף ההמנון הצרפתי ב"אינטרנציונל", ואילו "המארסֵיֶיז" הפך להמנון של הימין הצרפתי. בתחילת המאה ה-20 היו לצרפת שני המנונים, ולאחר שוך הקרבות של מלחמת העולם השנייה חזר "המארסֵיֶיז" לשמש כהמנון הלאומי של צרפת.

והנה הפתעה, בעוד שסביר היה שהרעיון להחלפת מילות ההמנון יתקבל למשל במחיאות כפיים ובהנפת דגל ישראל ע"י ח"כ המתלהמת של הליכוד, מרים סיבוני-רגב (כפיים!), התקבלו מילות השיר כ"ערכים אוניברסאליים" דווקא ע"י אישה אחרת, המתנאה ב"שמאליותה" והכותבת כך:

"הולנד (נשיא צרפת) יכול לעמוד עם כיפה ויהודים צרפתים יכולים לשיר בכל ליבם את ה'מרסייז', מכיוון שגם הוא וגם הם שותפים לערכים אוניברסליים. רק ערכים אוניברסליים יכולים לגייס ולאחד. פטריוטיות אמיתית שמתמשכת לאורך זמן ומאחדת את כל הפלגים של מדינה יכולה לנבוע רק מאוניברסליזם."

ומי החתומה על הדברים? אווה אילוז. ("'ביטחוניזם' של ישראל אינו התשובה; צרפת לא נכשלה." הארץ", 16.1.15).

על אווה אילוז, העולה החדשה ילידת מרוקו, הגזענית האנטי-אשכנזית, ויחסה ליהדות ולישראל, כבר כתבתי: "מגזענות אנטי-אשכנזית לשנאת ישראל והיהדות":

 

ובכן גברת אילוז, אהבת המולדת הקדושה ומלחמה באוייב הם-הם ערכים אוניברסליים. ואם אוניברסאליים – אז לא רק אהבת צרפת אלא גם אהבת ישראל.

 

[אהוד: אווה אילוז היא בורה ועם-הארצית בכל הנוגע לישראל ולתולדותיה. רק עיתון אנטי-ישראלי ופרו-פלסטיני כ"הארץ" מסוגל לתת במה "מכובדת" להגיגיה המבולבלים, שלא לומר – המטומטמים].

 

על ה- – Flâneur המשוטט – אמנות השיטוט העירוני והתועלת ממנו

המשורר הצרפתי שארל בודלר תיאר את המשוטט העירוני בפריז במאה ה-19, כאמן – משורר של העיר הגדולה ובכך הגדיר את השיטוט העירוני כאמנות. המשוטט, לדבריו, משתלב בהמון כדג במים. הוא אוהב להיות בחוץ ומרגיש בבית בכל מקום. הוא אוהב להיות במרכז העולם – ובו זמנית נחבא מהעולם. הוא כנסיך שנהנה שוב ושוב מהאנונימיות של הרחוב. הוא אוהב חיים, והעיר בשבילו היא מקור אנרגיה מחשמל. מצד שני, הוא גם מראה של ההמון, כמו קליידוסקופ, שבורך במודעות לכל אחד ממרכיבי העיר.

הסופר בלזק הכתיר את השוטטות כגסטרונומיה של העין.

בעיני וולטר בנימין, המשוטט הוא הדמות העיקרית של הצופה העירוני – בלש, שחקן וחוקר העיר.

אני אישית רחוק מדמות רומנטית אינטלקטואלית זו של "המשוטט" אבל היות ויוצא לי לשוטט, כלומר ללכת הרבה ברחובות תל אביב, יש לי לפחות רווח משני מהשיטוט.

בתל אביב מתים הרבה זקנים. לאחר המוות מפנים את היורשים את הדירה, מוכרים את הרהיטים הראויים, ואת כל השאר משליכים פשוט לרחוב. אין יום כמעט שאיני נתקל בקופסאות עם ספרים ישנים, לעתים ספרים יקרי ערך שהזורקים אינם מודעים כלל למחירם.

והנה מצאתי זרוקה חוברת זיכרון שיצאה לזכרו של אורי אילן בן קיבוץ גן שמואל שהתאבד בכלא בסוריה. בפתח החוברת הקדשה אישית מפייגה ושלמה אילן הוריו. מקבלת החוברת נפטרה מן הסתם, והחוברת נזרקה לרחוב.

פייגה אילנית, אימו של אורי אילן, היתה חברת הכנסת הראשונה מטעם מפ"ם. וכאן הערה קטנה על השם. בפולנית, אם שם הגבר וילנר (וילנאי – מוילנה), האישה מקבלת בפולנית את השם וילנסקה (וילנאית מווילנה). למשל, אסתר נוביק התחתנה עם מאיר וילנר והפכה לווילנסקה. אסתר וילנסקה חברת כנסת מטעם מק"י. כך גם פייגה הינדס התחתנה עם שלמה שיטקו שעיברת את שמו לאילן והיא נהפכה לאילנית. אם הגבר אילן האישה היא ע"פ הדוגמה של השפה הפולנית – אילנית.

והנה הפתעה: בעמוד הראשון של חוברת הזיכרון כתובות המילים הבאות:

"נשמור על זכרו, דמותו ומופת גבורתו" – "מותו הטראגי של אורי בכלא דמשק הוא ביטוי לגבורה עילאית. זאת בשבילו הדרך היחידה לשמור על כבוד צה"ל, כבוד המדינה וכבוד התנועה. אנו עומדים נדהמים ומזועזעים נוכח גילוי זה של גבורה, ועם זאת עלינו לומר לך אורי ברגע זה שאנו נפרדים ממך – אנו גאים על כך, שהעדפת את הנאמנות לשליחות על החיים. אין אנו מאמינים בחיי נצח, מעבר לעולם הזה, אך אנו מאמינים בנצח האידיאלים שלמענם חינכנו את אורי, בהם האמין, למענם הקריב את עצמו."

במבחן הזמן, מילות ההספד נשמעות לנו מוזרות ואף מקוממות. למות למען הכבוד? וכבוד של מי? כבוד צה"ל, כבוד המדינה, וכבוד השומר הצעיר. דומה שכיום משפט כזה "למות למען הכבוד" היה זוכה לתואר לאומני פשיסטי, קל וחומר אצל אנשי השומר הצעיר.

והנה עוד הפתעה – מי חתום על ההספד? הפתעה: שמחה פלפן.

שמחה פלפן (1911-1987), חבר קיבוץ גן שמואל, קיבוצו של אורי אילן, היה ההיסטוריון הראשון מאלה הקרויים "ההיסטוריונים החדשים". פלפן נולד בפולין ב-1911 ועלה ארצה בשנת 1930. הוא היה המזכיר הכללי של מפלגת מפ"ם, ומנהל המחלקה הערבית במפלגה משנת 1959 עד אמצע שנות ה-70. בשנת 1957 יסד פלפן, בהשראתו של מרטין בובר, את הביטאון New Outlook – שנועד, לפי דברי המערכת, "להבהרת הבעיות הקשורות בשלום ובשיתוף פעולה בין עמי המזרח."

בשנת 1988 יצא לאור ספרו של שמחה פלפן "לידתה של ישראל: מיתוסים ומציאויות". הספר עוסק בתיאור המיתוסים הציוניים שעוצבו בראשית ימי המדינה ובוחן את ההשפעה שהיה להם על המדיניות הישראלית בשנים שחלפו.

פלפן איבחן כשבעה מיתוסים ציוניים מרכזיים והוא מנסה להוכיח כיצד המציאות כלפי הערבים סותרת את המיתוס.

The Birth of Israel: Myths and Realities, Pantheon Books, New York, 1987

למשל, בניגוד למיתוס הציוני, היהודים הם-הם האחראים האמיתיים לנכבה ולבעיית הפליטים הערביים.

אין תימה אפוא שהתעמולה הערבית-פלישתינאית אימצה את "ההיסטוריה החדשה" של החבר פלפן.

http://www.palestineremembered.com/Articles/ZionistFAQ/Story1785.html

להיסטוריון רוברט ויסטריך, חוקר האנטישמיות הנודע, שהחל את הקריירה שלו כעוזר לשמחה פלפן "ההיסטוריון החדש", יש תובנה חדשה ומטרידה. ל"היסטוריונים החדשים" מיסודו של שמחה פלפן, קובע פרופסור ויסטריך, יש תפקיד חשוב ביצירת האנטישמיות ושנאת ישראל החדשה הרווחת היום במערב, ובמיוחד באנגליה.

רוברט ויסטריך– שנאה עצמית? זה יותר אהבה עצמית.

http://www.news1.co.il/archive/0024-d-50578-00.html

הנה כי כן, אודי אדיב בן קיבוץ גן שמואל לא צמח על מצע ריק. בקיבוץ גן שמואל של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, התפתח זרם אידיאולוגי שהחל לצאת נגד הציונות.

אורי הייטנר קובע כי עצם העלאת השאלה עם מי מזדהים היום בשומר הצעיר, עם אורי אילן או עם אודי אדיב, היא מכוערת ורווית שנאת חינם. ("חדשות בן עזר" גיליון 1012), ובכן, לא השאלה ההיא מכוערת. מכוערים הם אנשי השומר הצעיר שנטשו את אהבת המולדת של אורי אילן והלכו או הולכים לאורם של שמחה פלפן ואודי אדיב.

יש להדגיש כי הנזק שגרם שמחה פלפן לישראל ולעם היהודי הוא גדול לעין ערוך מהנזק שגרם בן קיבוצו אודי אדיב הבוגד והמרגל למען הפשיזם הסורי.

 

כניעה"Soumission"1

לא מכתבר כתבתי על ספרו של מישל וולבק "כניעה"Soumission  המתאר את שלבי הפיכתה של צרפת למדינה מוסלמית.

 

והנה מסתבר שתהליך של כניעה החל גם כאן אצלנו. רשת "סטימצקי" תכננה אירוע השקה בקניון איילון לגיליון של השבועון הצרפתי, שהופץ אחרי הטבח בפריז. ומיד חבר הכנסת מסעוד גנאים (רע"מ-תע"ל), המייצג את תנועת "האחים המוסלמים" בארץ, שיגר איומים. הוא פנה לנתניהו ואיים: "סטימצקי מתכוונת להפיץ תמונות הפוגעות בנביא מוחמד. צעד זה חמור מאוד, מסוכן מאוד וטיפשי. זה אינו חופש הביטוי אלא פגיעה קשה בקודש הקודשים של המוסלמים אשר תביא לתסיסה ולכעס רב מאוד בקרב הערבים והמוסלמים... ואף אחד אינו יכול לצפות את התוצאות. לכן, הנני פונה לכבודך בבקשה להתערב אישית בכדי למנוע מרשת סטימצקי להפיץ את העיתון הנ"ל ואת התמונות הפוגעות בנביא מוחמד, אחרת ממשלת ישראל ורשת סטימצקי יהיו אחראיות לכל תוצאה."

בעוד שהגזען הערבי-המוסלמי מסעוד ננאיים, רואה בדברי מוחמד שהיהודים הם קופים וחזירים שיש להרגם כתנאי לגאולה, דברי מופת ודורש את חופש הדיבור לצטט אותו, הוא מאיים על כל מי שאינו רואה בהם מופת מוסרי, ושולל את חופש דיבורו.

בו-ביום נופצו חלונות חנות סטימצקי בנצרת עילית.

סטימצקי נכנעה ללחץ, ביטלה את אירוע המכירה, ועברה למכירת "שארלי הבדו" באינטרנט בלבד.

גם  ארגון "מיזאן" ל"זכויות האדם" (הערבי-מוסלמי) פנה לפני כמה ימים לרשת סטימצקי ודרש מהם לא להפיץ את העיתון. עו"ד עומר כמאיסי מהארגון אמר: "אם הרשת לא תיענה לבקשתנו אנו נפנה לבית משפט ונבקש צו מניעה להפצת העיתון. מדובר במעשה חמור ביותר וחייבים לעצור את הצעד הזה."

בד בבד אלפי ערבים מוסלמים-פלישתינאים הפגינו ברמאללה ובחברון נגד פרסומי הקריקטורות בגנות הנביא מוחמד. חלקם היו עטויי מסיכות שחורות וקראו להקמת חליפות איסלאמית. מפגינים אחרים הניפו דגלים שחורים ולבנים וקראו קריאות נגד צרפת.

 

אברהם גבריאל יהושע תומך בכניעה

ומי תומך בכניעה? הסופר אברהם גבריאל יהושע תמך בראיון לגל"צ  26.1.15, בהחלטת רשת הספרים סטימצקי לבטל את אירוע המכירה ולהפיץ את עותקי המגזין "שארלי הבדו" באינטרנט בלבד.

יהושע אמר: "אני רוצה לראות את העורכים של 'שארלי הבדו' מציירים קריקטורה של ישו דוחף יהודים ערומים לתאי גזים? למה הם נטפלים למוחמד? מוחמד הרי יצר ציוויליזציה גדולה, חשובה, שבמשך מאות שנים היתה המובילה בעולם, עם כל כך הרבה דברים שאנחנו עדיין נהנים מהם! אז מוחמד אחראי לרציחות? מה שקורה בעולם הערבי כיום הוא טראגי, בעיקר ערבים הורגים ערבים... אז בשביל מה סטימצקי היתה צריכה את זה, בשביל 300 עותקים? הרבה, אפשר למכור הכול באינטרנט. אני לחלוטין תומך בהחלטה של סטימצקי, אנחנו חיים באזור שיש בו חומר נפץ ולא צריך להוסיף אש."

דומה שהסופר המכובד קצת התבלבל. בעוד שישו מעולם לא דרש לרצוח יהודים, מוחמד דרש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים (ביניהם את הסופר עצמו). האם דרישה זו לרצח יהודים מוגדרת אצל אברהם גבריאל יהושע "ציוויליזציה גדולה?"

 

כניעה"Soumission"2

בערב (הסעודית ע"ש המשפחה השולטת) מת המלך עבדאללה בן ה- 90 וירש אותו סלמאן בן ה-79. המלך החדש הוא הבן ה-25 של עבד אל-עזיז סעוד, מייסד הממלכה הסעודית.

נשיא המדינה ראובן ריבלין, (ריבלין הוא בעצם נשיא רק של חצי העם היות ובגלל שיוכו המפלגתי הוא מתנגד להנצחת חללי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בפרשת אלטלנה), רקד מיד "מה יפית" למלך החדש:

בעוד שהמלך האבסולוטי הסעודי עבדאללה, ערף ראשים, סקל למוות נשים וגברים נואפים, והומוסקסואלים, גדע ידיים לגנבים, אסר על נשים לנהוג במכוניות, ואסר על יהודים להגיע לגיא ההריגה של אל-מדינה, כי ערב חייבת להישאר "יודן ריין". ובעוד שהוא משתייך  לאסכולה הוואהבית תנועה אסלאמית-סונית שמרנית, המפרשת את האסלאם ככתבו וכלשונו. מייסדה היה מוחמד אבן עבד אל ווהאב (1691-1787) מאזור נג'ד שבחצי האי ערב. חסידי הזרם (אל-מווחידון (המייחדים), המאמינים ב"תווחיד", בלעדיותו של אללה, או ה"והאבים" בפי אויביהם) טענו שהמודרנה על חידושיה החומריים והתיאולוגיים השונים עיוותו את האסלאם. הם קראו לשוב אל טהרת הקוראן ולאמץ את אורח חייהם של הנביא מוחמד וחסידיו. הם האמינו באללה בלבד, ראו בסגידה למוחמד ולנאמניו פוליתאיזם, והרסו את המצבות והמבנים שהוקמו על קברים, כולל זה של מוחמד נביאם. הם התנגדו לפירושים מודרניים של האסלאם וציוו על התנזרות מוחלטת מכל מותרות, כולל קפה וטבק. הזרם נהג לראות בכל המוסלמים שלא קיבלו את תורתו ככופרים שדינם מיתה, כולל השיעים.

ולמרות כל אלו רואה בו ריבלין דמות מופת והביע תנחומים בשם כולנו:

"שמעתי בצער על מותו של המלך הסעודי עבדאללה. המלך עבדאללה היווה דוגמא למנהיגות שורשית, שקולה ואחראית, בעלת מסורת דתית עמוקה. כשומר המקומות הקדושים לאיסלאם המלך עבדאללה פעל כגורם ממתן, המכבד את רגישותה וקדושתה של ירושלים וחתר לקידום חזון אזורי משגשג. מדיניותו הנבונה תרמה רבות לאיזונו ויציבותו של המזרח התיכון."

כמובן שגם שמעון פרסקי-פרס הצטרף לשירת ה"מה יפית" כאשר הביע תנחומים על מות עבדאללה "החכם והאמיץ" כהגדרתו.

 

שבעים שנה לשחרור אושוויץ

היום, שבעים שנה לשחרור אושוויץ ויום השואה הבינלאומי – נזכור תמיד את מכחיש השואה ומכחיש העם היהודי – ההיסטוריון ד"ר אבא של מאזן.

 

 

* * *

יימח שמם וזיכרם של אנשי חיזבאללה

המבקשים לכפות עלינו מלחמה בצפון – ומאזן אימה לכל תגובה שלנו על תוכניותיהם הנפשעות!

                                            אהוד בן עזר

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

מתי דוד

הבית השלישי במבחן מנהיגותי

בכל דברי הימים של ההיסטוריה היהודית, לאורך אלפי השנים, רק שלוש פעמים התקיימה ריבונות יהודית חופשית כמדינה / מלוכה חופשית. פעמיים בעבר הרחוק, לתקופות קצרות, בימי הבית הראשון והבית השני ובפעם השלישית רק במאה ה-20, עם הקמתה של מדינת ישראל לאחר השואה ומלחמת העולם השנייה.

הבית הראשון והבית השני, שתי הממלכות האלה התפרקו ונהרסו מבפנים בגלל שנאת חינם ומלחמת אחים. בגלל מחלוקות פנימיות בלתי נשלטות על רקע, קרע בין השבטים, העדות והמעמדות. בגלל מחלוקות דתיות ומדיניות. בגלל קיטוב בין קנאים למתייוונים בין עניים לעשירים.

התוצאות הטראגיות היו אובדן החרות והעצמאות שגרמו לחורבן, לכיבוש ולגירוש. בעקבות חורבן הבית הראשון והשני, היהודים הוגלו מארצם והפכו למיעוט שסבל מאות בשנים מרדיפות, נדודים וגירושים ברחבי העולם.

 

הבית השלישי – משואה לתקומה

רק כעבור יותר מאלפיים שנות גלות של רדיפות ונדודים ברחבי העולם קם לתחייה הבית השלישי עם הקמתה של מדינת ישראל במאה ה-20 לאחר השואה ומלחמת העולם השנייה. על סף שנתה ה-67 של מדינת ישראל חיים בה 6 מיליון יהודים עם הישגים אדירים בכל תחומי החיים על פי כל אמות המידה. ואולם כל זה נתון לסכנה של אובדן שליטה לעתיד המדינה, לאור כל מה שקורה בתוכה ומסביבה.

כל אותן התופעות השליליות ההרסניות שגרמו לאובדן העצמאות של הבית הראשון והשני קימות ומתעצמות במדינת ישראל שהיא הבית השלישי.

קיטוב חברתי, עדתי וסוציאלי. שנאה, הסתה, איבה ואבטלה. מחלוקות מדיניות ודתיות ללא פשרות. עושר מנקר עיניים מול עוני זועק לשמיים. סמים, עוני, פשע, אלימות ושחיתות שלטונית. נביאי שקר ומכסחי מיתוסים. דמוקרטיה שהפכה לסדומוקרטיה ואנרכיה. חוסר סולידריות ופטריוטיזם נורמטיבי. "עגל הזהב" ו"אחרי המבול" שולטים בחיינו.

הביטחון הלאומי נישחק, החזון הציוני נישכח, ההרס הפנימי נמשך. משבר המנהיגות, המדיניות והאמינות – מובילים להתפרקות ולהתפוררות, השחיקה הביטחונית, השחיתות השלטונית והפוליטיקה ההרסנית זו סכנה קיומית.

ארבע חזיתות של איסלם קיצוני מאיימות לפתוח במלחמה כוללת נגדנו, שמסכנת את קיומנו.

 

חביב בורגיבה, נשיא טוניסיה לשעבר, אמר לפני שנים רבות לחבריו בליגה הערבית: "הערבים לא צריכים להילחם נגד ישראל כדי להרסה מבחוץ, מאחר שהיהודים יהרסו את עצמם בעצמם, במריבות פנימיות בתוכם."

במחנה ההשמדה מיידנק מוצב שלט זיכרון: "גורלנו אזהרה לכם."

במחנה ההשמדה טרבלינקה מוצב שלט זיכרון: "לעולם לא עוד. (שואה).

 

תהליכי ההרס העצמי מובילים לייאוש, לאכזבה ולמחשבה כיצד לבלום את ההתפוררות, לעצור את ההתדרדרות ולחסום את הסכנה הזו.

השאלה היא: על מה חלמנו – היכן נכשלנו? מה רצינו – היכן טעינו?

בכל חלקי הציבור יש רצון לשינוי. לרצון להתנתק מהמריבה המפלגתית ההרסנית השגרתית. כולם מחפשים דגל, כתובת ואכסניה, אליה יוכלו להצטרף לפעולה, כדי להביא לתקווה ולאמונה חדשה. כולם רוצים להחזיר את החברה והמדינה למסלול ממלכתי לאומי, אחראי ואמיתי של עם אחד וגורל אחד, של סולידריות ופטריוטיזם ציוני וחברתי, מול הסכנה הקיומית מהאיסלם הקיצוני. כולם חולמים לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.

 

דרושה מנהיגות לאומית של מופת ואמת

דרושה מנהיגות של מופת ואמת שתבטיח את המשך קיומו של הבית השלישי באמצעות הביטחון הלאומי, צדק חברתי ומוסרי והחזון הציוני המקורי. דרושה התנתקות זמנית מהמריבות ההרסניות בין ימין לשמאל. המדינה זקוקה לריפוי מונע, החברה זקוקה לריפוי בעיסוק והמפלגות זקוקות לריפוי בהלם, כדי למנוע החלטות חלם.

זעקי ארץ אהובה הצילו את המדינה.

יש לנו עם חזק וארץ נהדרת הזקוקים למנהיגות אחראית שתגבש הסכמה לאומית מול הסכנה הקיומית.

 

 

* * *

באבל על מות עו"ד ארנן גבריאלי

ידיד לסופרים וליוצרים בישראל

צוק איתן במאבק ובהגנה על זכויותיהם

 

 

 

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. הגבול עם סוריה – מצב חדש?

מלחמת יום הכיפורים ראויה לשם "מלחמת ההרתעה".

יותר מכל מלחמה אחרת, דווקא מלחמת יום הכיפורים, זו שבכל שנה ביום השנה לפתיחתה אנו עסוקים בהלקאה עצמית וחיטוט בפצעים שהותירה, יצרה הרתעה אסטרטגית רבתי.

יש הצדקה לחיטוט בפצעים: המחדל המודיעיני והביטחוני שקדם למלחמה והביא להפתעה האסטרטגית ולהצלחת ההונאה המצרית-סורית (שאחד מאמצעיה היה יוזמות שלום, כביכול, שהציגו המצרים בארה"ב), לפלישת האויב אל תוך מדינת ישראל מצפון ומדרום, לכיבוש שטחים ישראליים לראשונה אחרי קום המדינה, לפינוי יישובים ישראלים ולמחיר דמים כבד ביותר, שלא היה כמותו מאז מלחמת השחרור.

אין ספק שבמלחמה זאת השיגו מדינות ערב את הישגיהן הגדולים ביותר בשדה הקרב, בעיקר בראשית המלחמה, אך בגבול מצרים צבא הפולש נותר בשטח ישראל גם בסיומה. הישגים אלה אפשרו למנהיגים להתפאר בניצחון, ולראשונה לא לחוש מושפלים. אולם דווקא המלחמה הזאת לימדה את הערבים את הלקח, שלא יוכלו להכריע את ישראל במלחמה.

ב-25 שנותיה הראשונות של המדינה, נערכו ארבע מלחמות כוללות בין ישראל לבין לפחות אחת משכנותיה, ומלבד מלחמת סיני עם יותר ממדינת אויב אחת. ב-41 השנים שחלפו מאז, לא התקיימה עוד אף מלחמה כוללת, ומלחמה כזאת אינה צפויה בעתיד הנראה לעין, על פי כל ההערכות. אין זה מקרה. העובדה שהמלחמה הזאת, שבה ישראל הופתעה ונתפסה לא מוכנה באופן שאין סיכוי שיחזור על עצמו, הסתיימה בניצחון ישראלי מכריע, כשצה"ל עוצר מאה ק"מ מקהיר ופחות מארבעים ק"מ מדמשק, שמה קץ למלחמות הכוללות.

נשיא מצרים תירגם את התובנה הזאת ליוזמת שלום עם ישראל. נשיא סוריה תירגם את התובנה הזאת לאי לוחמה נגד ישראל, ולחזון האיזון האסטרטגי – חתירה לאיזון אסטרטגי בין סוריה לישראל בטרם תצא למלחמה.

הלקח הערבי ממלחמת יום הכיפור, היה שינוי האסטרטגיה – מניסיון להכריע את ישראל במלחמה, לניסיון לכרסם את יסודותיה ולייאש אותה ואת אזרחיה באמצעות טרור ולימים גם ירי טילים, ובעיקר מאז ועידת דרבן (2001) גם באמצעות מהלכי דה-לגיטימציה שנועדו למוטט אותה על פי המודל של מיטוט המשטר הלבן בדרא"פ. סוריה שותפה לאורך השנים בעיצוב האסטרטגיה הזאת, אך את גבולה עם ישראל היא שמרה כגבול שקט.

ביום הכיפורים תשל"ד פלש הצבא הסורי לישראל, כבש את רוב הגולן ואת החרמון. ביום החמישי למלחמה גורשו אחרוני הפולשים משטח הגולן וצה"ל רדף אחריהם עד פאתי דמשק. לקראת סוף המלחמה צה"ל שיחרר גם את החרמון. הסורים ידעו היטב שהדבר היחיד שעמד בין צה"ל לבין כיבוש דמשק ומיטוט המשטר, הוא החלטה ישראלית לעצור. את הלקח הזה הם הפנימו היטב, לפחות כל עוד הגולן והחרמון ישראליים, לא כדאי להתעסק עם ישראל.

בתום תשעה חודשי מלחמת התשה, המשכה של מלחמת יום הכיפורים, נחתם ב-31 במאי 1974 הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. מאז ובמשך כארבעים שנה, הגבול נותר שקט לגמרי. כל הסיפורים על כך שההתיישבות בגולן, סיפוח הגולן, מלחמת של"ג, הימנעות מהסכם על נסיגה מהגולן יביאו למלחמה, התבררו כהפחדות סרק. אסד האב הנחיל את ההרתעה הישראלית גם לבנו, שאף הוא שמר על גבול שקט. אותה סוריה, שכאשר היא שלטה בגולן היא הפרה באופן יומיומי את הסכם שביתת הנשק עם ישראל במשך 18 שנות קיומו, כיבדה באדיקות את הסכם הפרדת הכוחות, כאשר הגולן הוא בידי ישראל.

במשך ארבעים שנה הגבול בין ישראל לבין אויבתה המרה ביותר – סוריה, היה גבולה השקט ביותר של ישראל, שקט יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן. במשך ארבעים שנה, הגולן היה האזור השקט ביותר בישראל; חף מפיגועי טרור ואפילו רמת הפשע בו נמוכה מאוד. הביטחון האישי שלנו, תושבי הגולן, היה חזק יותר משל שאר תושבי הארץ. למעט כמה עשרות טילים שנורו לעבר הגולן מלבנון במלחמת לבנון השנייה, נהנינו משקט אמתי.

השקט הזה היה תוצאה של משטר מרכזי חזק, המשליט את רצונו על הסורים. המצב הזה השתנה עקב מלחמת האזרחים. סוריה התפוררה לגורמים. הגבול בינינו לבין הסורים אינו נשלט עוד בידי צבא סוריה, אלא בידי ארגוני טרור איסלאמיסטיים, הנלחמים בינם לבין עצמם, כמו חיזבאללה השיעי הנלחם נגד דאעש וג'בהת אל נוסרה הסוניות, אך אלה ואלה אויבים מרים שלנו. אלה ואלה אינן מדינות מסודרות וממושמעות, שיש להן אחריות להאכיל מיליוני אזרחים, אלא ארגוני טרור שתכלית קיומם הוא הטרור. אלה ואלה רואים בישראל את האויב הראשי.

אנו חשים את השינוי בזליגות מן המלחמות הפנימיות שלהם מפעם לפעם, אך גם במקרים אחדים של ירי מכוון. שיגורו של ג'יהאד מורניה להיאסף אל אביו, נועד לסכל התארגנות של חיזבאללה ואיראן לפיגועים בגולן. ייתכן ששאיפת הנקם על הסיכול יביא להתגברות הפיגועים.

בשלב זה, שבו מתקיימת מלחמת האזרחים, הצדדים אינם רוצים לבזבז עלינו תחמושת. אך אין זה מן הנמנע שהמצב ישתנה וחיינו ישתנו.

השקט הביטחוני בגולן, לאורך עשרות שנים, היה לחלק מהמותג הגולני, חלק מהווית החיים של תושבי הגולן שהוקרנה למצטרפים ליישובי הגולן, למטיילים הרבים בגולן ולציבור הרחב.

ומה יהיה עכשיו? איך יהיו חיינו אם התחזית הקודרת הזאת תתממש, והגבול השלו והשקט יהיה לגבול של עימות וטרור?

 

בסרט העשור לקיבוץ אורטל, סיפר שלמה גלר מקיבוץ בית השיטה, המדריך של הגרעין המייסד – גרעין אורטל ומהמלווים את אורטל מטעם בית השיטה, על המאבק של חלוצי אורטל בניסיון לקבוע את מיקומה של אורטל מזרחה יותר. הם לא רצו להיות ג'ובניקים, הוא סיפר, ותיאר את התסכול של מי שבאו ליישב את הגבול ונאלצו להסתפק ביישוב הממוקם... 5 ק"מ מן הגבול.

אורטל עלתה על הקרקע ארבע שנים לאחר הסדר הפרדת הכוחות, כשאיש לא העלה על דעתו שיחזיק מעמד זמן רב כל כך. הסיפור על ראשוני אורטל הוא סיפור אופייני לראשוני המיישבים את הגולן בכל היישובים. התודעה הביטחונית של מי שהתיישבו במודע ומרצון סמוך לגבול עם סוריה, על מנת לעצב את הגבול, היתה מרכיב משמעותי ביותר בהתיישבות בגולן. אני מאמין שגם בשנות השקט הרבות, התודעה הזאת היתה קיימת במוח האחורי של כל אחד מאיתנו, וגם של המצטרפים אלינו. אנו יושבים סמוך לגבול עם המדינה הקיצונית ביותר בין אויבינו.

יש לקוות שהתחזיות השליליות לא תתאמתנה והשקט יחזור לגבול וימשיך לשרור בגולן. אך גם אם חלילה המציאות תהיה שונה, אני סומך ובוטח באמונה הציונית, בחוסן החברתי ובלכידות הקהילתית של תושבי הגולן, וביכולתנו לעבור בהצלחה כל מבחן.

אם עמדנו בהצלחה במבחן הקשה של ממשלות ישראליות שניסו לעקור אותנו, שום דבר לא ישבור אותנו.

 

2. צרור הערות 28.1.15

* ההתייצבות המונוליטית של מקהלת התקשורת הישראלית לשטיפת מוח ציבורית, שהגיעה לשיאה בסוגיית נסיעת ראש הממשלה לנאום בפני בתי הנבחרים בוושינגטון מעמידה כל אחד מאתנו למבחן – האם אני אזרח המסוגל לחשוב באופן עצמאי?

 

* לעתים אני שומע את המשפט "אם יהיה הסכם רע בין ארה"ב לאיראן."

יש לומר ברורות – אם יהיה הסכם בין ארה"ב לאיראן, הוא יהיה הסכם רע.

אין מצב שבו הסכם יהיה טוב יותר מעמדת הפתיחה של אחד הצדדים.

עמדת הפתיחה של ארה"ב היא השלמה עם היות איראן מדינת סף גרעינית.

הסכם כזה הוא הסכם רע, הסכם מינכן 2.

זהו הסכם שיש לעשות כל הניתן כדי לסכל אותו.

 

* מהו הסכם טוב? תומכי מדיניותו של אובמה בנושא האיראני, מנפנפים בפתרון משבר הנשק הכימי בסוריה, בלי פעולה צבאית כמודל המעיד על אופן פעולתו המוצלח. אדרבא, מי יתנגד להסכם מן הסוג הזה, שיחייב את איראן לפרק את כל יכולותיה הגרעיניות? אולם למרבה הצער לא בהסכם כזה מדובר וארה"ב כלל אינה דורשת זאת, אפילו כעמדת פתיחה.

יש לזכור שמה שהביא את אסד לקבל את תנאי ההסכם, היה איום מוחשי ומיידי בפעולה צבאית של ארה"ב.

סביר להניח שאסד לא השמיד את כל יכולותיו הבלתי קונבנציונליות, אולם אף אחד אינו יכול להבטיח שבפעולה צבאית ניתן היה להגיע לתוצאה טובה יותר. תוצאה דומה באיראן, שתסיג את יכולותיה 20 שנה אחורה, היא בהחלט תוצאה רצויה.

החרפה משמעותית של העיצומים על איראן עשויה לגרום לאיראן לפוצץ את המו"מ. אם כך יהיה, האנושות עלולה להינצל מהסכם מינכן 2, שהוא האיום הגדול ביותר על האנושות מאז מלחמת העולם השנייה.

 

* אם ראש הממשלה יכול להשפיע על בתי הנבחרים בארה"ב בסוגיית הגרעין האיראני, אסור לו להחמיץ את האפשרות לעשות כן, גם במחיר חריגה מהפרוטוקול ועימות עם אובמה. אם חלילה ייחתם הסכם מינכן 2, העובדה שהיה עימות כזה ממש לא תהיה חשובה. אם לא ייחתם הסכם מינכן 2, ולנאומו של נתניהו יהיה חלק בהישג, העובדה שהיה עימות כזה ממש לא תהיה חשובה.

במשך שנים נתניהו מעמיד על ראש שמחתו, סדר יומנו וסדר היום העולמי את סוגיית הגרעין האיראני. היום אנו מצויים סמוך להכרעה אודות הסכם הנותן גושפנקא בינלאומית להפיכתה של איראן למעצמת סף גרעינית. אך טבעי, שנתניהו יפעל היום ככל יכולתו נגד ההסכם המתגבש.

במשך השנים, נמתחת ביקורת חריפה על המיקוד של נתניהו בנושא, על כך שהוא אובססיבי לנושא, על כך שהוא משועבד לנושא, על כך שהוא "משוגע לדבר אחד", על כך שהתמקדותו בסוגיה באה על חשבון נושאים אחרים, חשובים לא פחות. איך פתאום אלה שביקרו אותו על ה"אובססיה" שלו, מציגים לפתע מצג שווא על פיו נסיעתו של נתניהו לפעול נגד הגרעין ברגע ההכרעה הקריטי, נובעת משיקולי בחירות?

תחליטו.

אפשר להתווכח על השאלה האם נכון לבצע את המהלך של נתניהו. האם הסיכוי המוגבל להשפיע על הקונגרס שווה ערך לסיכון המוחשי לקרע עם הממשל? האם שכרו של המסע לא יצא בהפסדו? כתומך בנסיעה ובנאום, אני עצמי מתחבט בסוגיה.

אולם ההאשמה שמדובר בתרגיל בחירות מכוערת ומוזילה את הדיון הפוליטי בישראל. דומני שהיא מעידה יותר על הטוענים אותה, מאשר על מושא ביקורתם.

 

* ניסיון להסביר מדוע הספין התורן של זהבה גלאון – הדרישה האבסורדית לא לשדר את נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים בטענה שזו עבירה על חוקי תעמולת הבחירות, ייתן לגיטימציה לגימיק, כאילו זו טענה הראויה לדיון.

לכן יש להסתפק בגינוי הספין האנטי דמוקרטי הזה, המוריד את המערכת הפוליטית לשפל.

 

* שבועות אחדים טרם בחירות 1981, נפגשו ראש הממשלה בגין ונשיא מצרים סאדאת באופירה שבסיני, אז עדין בשליטה ישראלית. איש לא טען אז שסאדאת משרת את תעמולת הבחירות של בגין. היה ברור שגם בבחירות על ראש הממשלה למלא את תפקידו.

באותם ימים, החוק אסר להציג את תמונותיהם של המועמדים ולהשמיע את קולם בכלי התקשורת האלקטרוניים. וכך, היה שידור מגוחך, שבו הושמע רק נאומו של סאדאת ולאורך כל הביקור הצלמים הקפידו לא לתפוס בעדשתם את ראש ממשלת ישראל.

וכיצד ראו ושמעו אזרחי ישראל את נאומו של ראש הממשלה? בשידורי התעמולה של הליכוד.

זה נשמע מגוחך? זה באמת מגוחך. החוק תוקן מאז.

יש מי שכנראה מתגעגעים אליו, כמו זהבה גלאון, שבספין אבסורדי פנתה לוועדת הבחירות המרכזית בדרישה לאסור את שידור נאומו של נתניהו בארה"ב.

פנייתה הקנטרנית של זהבה גלאון (שכנראה אינה מכירה א"ב של סדרי ממשל במדינה דמוקרטית), למבקר המדינה בדרישה לבדוק את נסיעתו של נתניהו לארה"ב, אינה ראויה לתגובה מצידו, אפילו בסמס בנוסח: "עזבי אותי, באמשלך."

 

* נתניהו ינהג בחוכמה אם ישעה להצעתו של דן מרגלית, וידחה את נאומו בפני בתי הנבחרים ליומיים אחרי הבחירות. בכך, יוציא את האוויר החם מתחת לתעמולה הזדונית של האופוזיציה נגדו, כאילו הנסיעה והנאום נובעים משיקולים אלקטורליים.

 

* ב-26.7.45 חולל קלמנט אטלי, מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית, סנסציה פוליטית רבתי, כאשר גבר בבחירות לפרלמנט הבריטי על המנהיג המנצח של מלחמת העולם השנייה וינסטון צ'רצ'יל. אטלי היה ראש ממשלה מצוין, שהוביל לשיקום הכלכלה הבריטית לאחר המלחמה ולכינונה של מדינת הרווחה הבריטית.

כמה אנשים זוכרים היום את אטלי? מן הסתם, הוא זכור בעיקר בגין מימרתו הצינית והמרושעת אודותיו של צ'רצ'יל: "מכונית ריקה עצרה בפתח דאונינג 10 ומתוכה יצא קלמנט אטלי" (אמירה בלתי הוגנת כלפי מי ששירת כסגנו בממשלת האחדות הלאומית בימי המלחמה). אמנם אטלי הצליח בתפקידו כראש הממשלה, אך הוא לא הכריע הכרעות היסטוריות הרות גורל ששינו את פני ההיסטוריה. אלמלא נבחר הוא, אחר היה מבצע את המלאכה, טוב פחות או טוב יותר ממנו.

את צ'רצ'יל, לעומת זאת, יכיר כל ילד גם בעוד אלף שנים, חרף המאמצים של "ההיסטוריונים החדשים" הבריטיים (כן, אין זו צרה שלנו בלבד) לסדוק את דמותו ולהכפיש את שמו. זאת, כיוון שבשעת המבחן הגדולה שההיסטוריה הציבה בפני דורו – הוא היה האיש שעמד בפרץ והנהיג את ההתנגדות לכוח העולה של היטלר, שאיים על עתיד האנושות. צ'רצ'יל הנהיג את האומה הבריטית למאבק גבורה, תוך נכונות לשלם מחיר כבד כדי לנצח את הרוע הנאצי, כשהוא מבטיח לאזרחי מדינתו רק "דם, יזע ודמעות." צ'רצ'יל היה האיש שאמר להיטלר "עד כאן," וסחף את העולם החופשי לניצחון.

 

* בשבוע שעבר כתבתי דברים לזיכרו של צ'רצ'יל במלאת יובל למותו, ודיברתי על הצורך בצ'רצ'יל של המאה ה-21 שילחם באיום הגדול על האנושות – הקנאות האסלמית, ובראשה איראן החותרת לנשק גרעיני.

על הדברים קיבלתי תגובות אנטי צ'רצ'יליאניות ופרו צ'מברלייניות, תוך שיכתוב ההיסטוריה והאדרת דמותו של המנהיג הכושל שנכנע להיטלר. אחד המגיבים הזכיר בבוז שהבריטים "בעטו את צ'רצ'יל מכל המדרגות" בבחירות שאחרי המלחמה (וכמובן שכח לציין שהבוחר הבריטי גם החזיר אותו לשלטון ב-1951).

ההיסטוריה הוכיחה מעבר לכל ספק את צדקת דרכו של צ'רצ'יל ואת החומרה שבדרכו הרת האסון של צ'מברליין. אולם מי שמסרבים ללמוד מן ההיסטוריה ומצדדים היום בגישה צ'מברליינית, משכתבים את ההיסטוריה.

 

* צ'רצ'יל הוא חתן פרס נובל לספרות, על זיכרונותיו מתקופת המלחמה. אולם יצירתו הספרותית המשמעותית ביותר היו נאומיו הגדולים כמנהיג האומה במלחמה, שחישלו את רצון הקיום, כושר העמידה והאמונה בצדקת הדרך של העם הבריטי. הנאומים היו מרכיב במנהיגותו האמיצה ומעוררת ההשראה.

אין ספק שצ'רצ'יל ראוי לפרס נובל, אולם לא לספרות אלא לשלום. אין אדם הראוי לפרס נובל לשלום יותר ממנו, כיוון שבחירתו במלחמה ולא ב"שלום בדורנו", הייתה התרומה הגדולה ביותר לשלום העולם.

ומוטב שלא ניכנס כאן להשוואות עם פרסי נובל אחרים לשלום...

 

* ומשהו בענייני שמאל וימין, בהקשר הזה. צ'רצ'יל וצ'מברליין היו שניהם מן המפלגה השמרנית. הלייבור צידדו בצ'רצ'יל הנץ ולא בצ'מברליין הפייסן. כאשר הסכם מינכן קרס, הזמין צ'מברליין את הלייבור לממשלת אחדות, אך הם היתנו את הצטרפותם לממשלה בהחלפתו של צ'מברליין בצ'רצ'יל. צ'רצ'יל התכוון תחילה למנות את צ'מברליין לתפקיד שר האוצר בממשלתו, אך הלייבור סירבו להצטרף לממשלה שבה חבר צ'מברליין. לבסוף התפשרו על כך שצ'מברליין קיבל, למען כבודו, תפקיד זוטר בממשלה, טקסי בעיקרו, האחראי על מועצת המלך.

 

* ברשת ב' נדונה ספקולציה שלפיה אובמה וריבלין רוקחים פגישה ביניהם מאחורי גבו של נתניהו, בעת ביקורו של ריבלין בארה"ב לאירועי יום השואה הבינלאומי באו"ם.

כנראה שטרם הגיעה ל"קול ישראל" השמועה, שלפני למעלה מחצי שנה התחלף נשיא המדינה.

אילו התקיימה פגישה בין השניים, לא כקנוניה, זה היה מצוין – עוד הזדמנות למנהיג ישראלי להשמיע באוזני נשיא ארה"ב את עמדתה של ישראל בסוגיית הסכם הכניעה שהוא רוקם עם איראן.

 

* ועוד בענייני הנשיא – בתכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, עירית לינור וקובי אריאלי ביקרו את ריבלין על הודעת ההשתתפות בצער העם הסעודי במות מלכו, ולגלגו על ההודעה.

אני רואה רק חיוב בהודעה הזו. נכון, בין המדינות אין שוררים יחסי שלום, והפרוטוקול אינו מחייב הודעה כזו. אולם מי אמר שהפרוטוקול הוא גבול התמרון של מדינה? מדובר במחווה יפה, שאין לה כל עלות מבחינתנו. אז למה לא? זאת מחווה יפה וראויה וצעד מדיני נבון.

 

* בעיני הטוקבקיסטים הימננים (ימנן = תמונת הראי של הססמולן) המתלהמים, הדמות השנואה ביותר בחודשים האחרונים היא נשיא המדינה ריבלין. הוא "אוהב ערבים", וזאת, בעבורם, תחתית שרשרת המזון. יותר גרוע אפילו מ"ערבי".

הם מעדיפים את נתניהו המצדד בשתי מדינות לשני עמים ובמו"מ עם קרי הציע ויתורים מרחיקי לכת – על פני ריבלין הדבק באדיקות ברעיון ארץ ישראל השלמה. למה? כי נתניהו מספק להם אמירות נגד ה"סמולנים", מגדיר את מפלגת העבודה "אנטי ציונית", נותן להם את "אנחנו או הם" האהוד עליהם, בעוד ריבלין דבק בממלכתיות, באחדות לאומית וב"שם ירווה לו משפע ואושר, בן ערב בן נצרת ובני."

 

* הפוליטיקה המחנאית של "אנחנו והם", היא הרעה החולה של החברה הישראלית. כאשר סיסמת הבחירות הזהה לשתי המפלגות הגדולות היא "אנחנו או הם", שתי המפלגות מתחייבות, בעצם, להמשיך ולהעמיק את הקרע בעם ואת הדיכוטומיה בין שני מחנות, בניגוד לאינטרס הלאומי של ישראל.

 

* שתי סוגיות הנוגעות להתנהלותו האישית של נתניהו עלו השבוע על סדר היום – סוגיית התנהלותה של שרה נתניהו כלפי עובדים בבית ראש הממשלה, וסוגיית הטיפול של היועץ המשפטי לממשלה בפרשת "ביביטורס".

אקדים ואומר שהעיתוי של הפרסומים, ללא ספק, אינו מקרי, וכך גם הבולטות שנותן לכך ynet. קצת מגוחך כשזה בא מעיתון הבית של הפושע אהוד אולמרט, איש הציבור המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל. אולם אין בכך כדי להימנע מדיון ציבורי, והבחירות הן בהחלט עיתוי נכון לכך, הרי זה הזמן שבו אנו בוחרים את השלטון.

בנושא התנהלותה של שרה נתניהו, אין ספק שמדובר בשערורייה ממדרגה ראשונה. כל עוד דובר בעדות של עובדת או עובד אחד, ניתן היה לפקפק אם הוא דובר אמת. כאשר באופן סדרתי, עובד אחר עובד מוסרים את אותן עדויות מזעזעות על היחס אליהם, ברור שהדברים נכונים ביסודם. העובדה שעובדים בישראל זוכים ליחס משפיל כזה במוסד ממלכתי כמו בית ראש הממשלה, ושבית ראש הממשלה מנוהל בצורה מטורפת, חמורה ביותר וחייבים לשים לכך קץ.

את הפתרון לבעייה הצעתי כבר פעמים אחדות בעבר. מאחר ואיננו יכולים לבחור לראש הממשלה את בת זוגו וגם ראש הממשלה עצמו אינו נבחר על פי נושאים כאלה, צריך להפריד הפרדה מוחלטת בין אשת רוה"מ לבין עובדי בית ראש הממשלה. העובדים כפופים לדרג מנהלי, ורק הוא אמור לתת להם הוראות. אשת ראש הממשלה תוכל לפנות אליו בבקשות ובתלונות. יש לקבוע לאלתר נוהל כזה. ומבחינה ציבורית, ראוי ראש הממשלה לגינוי ציבורי ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אשתו. הוא נבחר הציבור, ממנו נדרשת דוגמה אישית ועליו לתת לציבור דין וחשבון.

בנוגע לטיפול של היועץ המשפטי – קראתי את הכתבה ב-ynet ואני חייב לציין שאין בה כלום. זו התפלפלות סרק ודרשנות יצירתית בטקסט משפטי, כדי לטעון שלא נעשה טיפול ראוי בפרשה מצד היועה"מ. לא היה כל הבדל בין הטיפול בפרשה לטיפול המקובל בחשדות כלפי ראשי ממשלה. החוק מחייב זהירות יתר בטיפול בתלונות נגד ראש הממשלה, כדי להימנע מהדחת ראש ממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות, בשל חשדות קלושים. כך בדיוק נהגו הפרקליטות והיועץ המשפטי גם בפרשת אולמרט וגם אז הדבר היה מוצדק.

יש לי אמון מלא ביועץ המשפטי לממשלה, אם כי כמו כל אדם יתכן שהוא שגה בהחלטתו זו, כמו בכל החלטה אחרת.

 

* מאז 1995 לא היתה בישראל הסתה קשה וחמורה יותר מההסתה האישית, רוויית השנאה, נגד נתניהו. אחד מהגרועים במסיתים, הוא המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי ב"הארץ", שבחברה מתוקנת אף עיתון לא היה מפרסם את דברי הנאצה וההסתה שלו. היום החצוף הזה מפרסם מאמר הסתה נוסף, שכולו האשמה אישית של נתניהו ברצח רבין, וטענה שכעת הוא נוהג באותה דרך נגד הרצוג ולבני.

 

* ומהסתה – להסתה.

לפני ואחרי הבחירות המקדימות במפלגת העבודה, כתבתי נגד בחירתו של יוסי יונה לרשימת מפלגת העבודה, בשל עמדותיו הפוסט ציוניות ובשל תמיכתו בסרבנות בצה"ל.

ודווקא מתוך עמדה זו, אני רואה צורך להוקיע את סרטון ההסתה של "הבית היהודי" נגד יוסי יונה, שהוצג הערב בחדשות הערוץ השני, והשר בנט שהתראיין במשדר לקח עליו אחריות מלאה ותמך בתוכנו ללא סייג.

הצגת עמדותיו וגינוי הצבתו ברשימה היא תעמולה ראויה, אך לא זה מה שמוצג בתשדיר. בתשדיר הוצג יוסי יונה כמחבל, כחמאסניק. זוהי הסתה חמורה, על סף התרת הדם ויש לשים לה קץ.

בדיוק כפי שיש לגנות את מאמרי ההסתה של ספי רכלבסקי ואורי משגב נגד נתניהו, כך יש לגנות את סרטון ההסתה נגד יוסי יונה. בדיוק כפי שהחומרה במאמרי ההסתה של רכלבסקי ומשגב היא שאין המדובר בטוקבקיסטים או מציירי גרפיטי, אלא בכותבים מרכזיים בעיתון חשוב, כך החומרה בסרטון נגד יוסי יונה, היא שאין זו הדלפה של רעיון קיצוני שקופירייטר זרק בסיעור מוחות, אלא סרטון רשמי של מפלגה, בגיבוי מלא של יושב הראש שלה, שר בישראל.

מערכת הבחירות הנוכחית מאופיינת בשנאה והתלהמות שלא ידענו כמותן שנים רבות. כאילו לא למדנו לאן הסתה עלולה לדרדר אותנו.

מי שמגנה את ההסתה של ספי רכלבסקי ואורי משגב ואינו מגנה את ההסתה של הבית היהודי – צבוע בדיוק כמו מי שמגנה את ההסתה של הבית היהודי ואינו מגנה את ההסתה של ספי רכלבסקי ואורי משגב.

 

* בחירתו של בנט לשריין את ענת רוט, פעילת "שלום עכשיו" לשעבר שהתפכחה, ברשימת "הבית היהודי" (גם אם במקום שאינו ריאלי) היא החלטה יפה ונבונה. קראתי מאמרים של רוט, והתרשמתי מאוד מכנותה, מרצינותה, מעומקה ומרהיטותה. וכן, מכך שאינה חלק מ"תסמונת המומר" – החוזר בתשובה שנהיה חרד אנטי חילוני קיצוני, החוזר בשאלה שהיה לאנטי דתי קיצוני, השמאלן שנהיה ימין קיצוני ולהיפך. היא דווקא מתונה ושקולה ואינה מיידה בליסטראות בעברה ובמי שנוקטים בעמדות שהיו עמדותיה.

לעומת זאת, הבחירה באלי אוחנה מבישה. זהו פופוליזם זול. בחירה ברדידות כדגל. ומה שגרוע יותר, הוא הצירוף שלו כ"מזרחי" שימשוך קולות של מזרחים. זו התנשאות לשמה – כאילו מזרחים יבחרו במפלגה כי העמידה כוכב כדורגל ברשימתה. כאילו חסרים אנשי רוח, חזון ומעש איכותיים מעדות המזרח. 

 

* הצטרפותה של יעל כהן-פראן, יו"ר התנועה הירוקה, לרשימת "המחנה הציוני" היא תרומה חשובה למאבקים למען הגנת הסביבה ונגד הטייקוניזם הפוגע בסביבה למען התעשרותו ורווחיו. כהן-פראן הייתה בין מובילי המאבק נגד מונופול הגז ועשתה זאת בהצלחה ובכישרון.

עם זאת, כמו פעילים רבים בארגוני הסביבה, גם כהן-פראן לוקה לעיתים בראייה צרה, הבוחנת כל דבר אך ורק דרך משקפיים ירוקים, ולא על פי האינטרס הציבורי הכולל. דוגמה לכך היא המאבק, שהיא היתה בין מוביליו, נגד כביש שש. בניגוד למאבקים צודקים נגד השתלטות של בעלי הון וזרוע על חופים ציבוריים ושטחים פתוחים כדי לספסר בהם להגדלת רווחיהם הנדל"ניים, כביש שש נועד להועיל לציבור הרחב ובעיקר לתושבי הפריפריה, הגליל והנגב. זהו מיזם שתרם באופן משמעותי לכלכלה ולחברה הישראלית. המאבק נגדו היה אקט אנטי חברתי ומזיק. במקום לפעול נקודתית על תיקוני תוואי אלה או אחרים, כדי למזער את המחיר האקולוגי של המיזם החשוב, הם נאבקו לשפיכת התינוק עם המים, וליוו את המאבק במסע הפחדות שהמציאות הפריכה אותן.

יש לקוות שכחברת כנסת וכאדם בוגר יותר, תשכיל כהן-פראן להרחיב את אופקיה ואת מוטת אחריותה הציבורית.

 

* מפלגת דב חנין זועבי.

 

* העדה הבדואית, בניגוד לעדה הדרוזית והעדה הצ'רקסית, אינה מחויבת בגיוס. ובכל זאת, רבים מבניה מתנדבים לצה"ל (עוד טרם הקמת המדינה התנדבו בדואים לפלמ"ח), רבים משרתים בקבע, רבים משרתים במג"ב ובמשטרה.

בתוך העדה ובמגזר הערבי יש גורמים הלוחמים נגד ההתנדבות, ובראשם הח"כים הערבים וגורמים עוינים כמו התנועה האסלאמית.

על מוסדות המדינה ועל החברה הישראלית לחבק את הזרם החיובי בקרב העדה הבדואית, לחזק את זיקתם אליה, לשלב אותם בתוכה. זו התשובה להסתה.

למרבה הצער, אירועים כמו אירועי רהט, מחזקים בסופו של דבר את הקיצונים ומסיגים לאחור מאמץ של שנים לחיזוק זיקתם של הבדואים למדינה. יש לציין, שאחד ההרוגים באירועים הוא אח שכול ממלחמת יום הכיפורים ובן של אדם ששירת שנים רבות בקבע. ההרוג השני שייך לשבט שרבים מבניו מתגייסים. עובדה זו רק מחריפה את הבעיה.

בעקבות האירועים, יש לחזור ולפעול ביתר שאת כדי לחזק את החלק החיובי בקרב העדה הבדואית, ולעצור את ההידרדרות.

 

* אני שותף בחודשים האחרונים ליוזמה של הקמת מכינה קדם צבאית לנוער בדואי בטובא זנגריה. את היוזמה מובילים יחד המועצה המקומית בראשות ראש המועצה חסן היב, ומספר פעילים חברתיים בגליל ואני בתוכם. בראשית השבוע נפגשנו בלשכת ראש המועצה עם נציגי משרד הביטחון, למפגש שקידם מאוד את היוזמה.

המפגש, שנקבע לפני זמן רב, נערך בצל אירועי רהט, וחלקו הראשון יוחד לשיחה על הנושא. חסן היב דיבר על הכאב בעדה וביקר את המשטרה על התנהלותה. עם זאת, הוא גם תקף את הפוליטיקאים הערבים, האמונים על דיג במים עכורים, שניצלו את האירוע ואת אווירת הבחירות כדי לשלהב את היצרים, במקום לנהוג כמנהיגות ולנסות להרגיע את הרוחות. הוא סיפר בגאווה שבעיצומם של האירועים, בטובא זנגריה נערכו מפגשים עם נוער מבתי הספר היהודיים בגליל, כדוגמה לדרך אחרת.

בעניין המכינה הקדם צבאית – מאחר והקמת מכינה כזאת במגזר שאינו חשוף לה עלולה להימשך שנים אחדות, הוחלט בשלב ראשון לקיים סמינר נודד של ארבעה חמישה שבועות, בתנאי פנימייה, לבוגרי י' וי"א במגזר הבדואי, בהובלת האגף החברתי במשרד הביטחון: "הנער של היום, המנהיג של מחר." מטרת היוזמה כולה, לצד עידוד ההתנדבות לצה"ל, היא העצמת הנוער הטוב כמנהיגים בקהילה, כאזרחים תורמים וחיוביים, כאזרחים שומרי חוק, כאנשים שיובילו בעתיד את הקהילה והעדה למקום טוב יותר ולהשתלבות אמת במדינת ישראל.

 

* על ערביי ישראל להבין, שהפשע, הסמים, הנשק הבלתי חוקי, האלימות במשפחה, הם האוייב הגדול ביותר שלהם ולכן המשטרה הנלחמת בתופעות הללו היא הידיד הגדול ביותר שלהם. הבעייה היא שההנהגה הפוליטית שלהם, הקובלת בצדק על כך שהנוכחות המשטרתית ביישוביהם דלילה, מסיתה את הציבור לראות במשטרה אוייב. התוצאה היא האירועים הטרגיים ברהט ובמקומות אחרים.

 

* צה"ל עורך ביעור חמץ לקראת סדר ט"ו בשבט? באיחור ניכר, של חודשים אחדים, צה"ל בועט בעריקי 8200 ומרחיק אותם משורותיו.

והיה מחננו טהור.

האם די בהדחתם מצה"ל, או שראוי להעמיד אותם לדין ולהעניש אותם? איני יודע. מה שחשוב לי הוא לטהר את צה"ל מחבורת מכוערי הנפש הללו. אותי, באופן אישי הם לא מעניינים. צה"ל מעניין אותי. צה"ל שהחבורה הזאת מורחקת ממנו, הוא צבא טוב יותר, ערכי יותר ומוסרי יותר מצבא הכולל טיפוסים כאלה.

 

* יחסי ישראל ויוון בשנים האחרונות הם ירח דבש של ממש. לאחר שנים רבות של עוינות יוונית לישראל ותמיכה באויביה, בשנים האחרונות, בין השאר בזכותו של ארדואן, שהפך את תורכיה לאויבת של ישראל, האויב המשותף הפך את שותפות האינטרסים בין המדינות ליחסי שותפות הדוקים.

האם ירח הדבש יימשך גם תחת שלטונו של ציפרס? אם ציפרס הוא אכן פטריוט יווני, כפי שהוא מציג את עצמו, האינטרס הלאומי של יוון יחייבו לשמור על היחסים הטובים ואף להדק אותם.

 

* התאגדות העובדים בעבודה מאורגנת, היא הגורם המרכזי לשינוי הדרסטי במצבם של העובדים וליציאתם מעבדות לחירות בעולם המערבי במאה השנים האחרונות. התאגדות העובדים היא המחסום בפני התלות המוחלטת של העובד במעסיק, ומבטיחה לו בזכות את זכויותיו. התאגדות העובדים גם מבטיחה דאגה למשפחות, לגימלאים, לפעילות חברתית תרבותית של העובדים ועוד. כמו כל דבר חיובי, יש מי שמנצלים לרעה את הכוח כנציגי העובדים, אך אין בכך כדי להצביע על הערך החשוב והחיובי של העבודה המאורגנת.

כאשר שר הכלכלה נפתלי בנט אומר שהקמת ועד עובדים הוא כישלון של המעסיק, הוא רוצה לומר שעל המעסיק להעניק יחס חיובי ותנאים טובים לעובדים, שייתרו את הצורך בהתארגנותם. אין ספק שנדרש יחס הוגן וחיובי של מעסיקים לעובדים ושעל שר הכלכלה לעודד זאת. אולם בהיעדר עבודה מאורגנת, המשמעות של העסקה הוגנת עלולה להיות של אבא טוב המיטיב עם ילדיו, כשמתלווה לכך תלות של העובדים במעסיק כתלות של ילדים בהוריהם. מן הראוי, שהעובדים ייהנו מתנאים טובים, שכר הוגן ושמירה על זכויותיהם בזכות ולא בחסד. לכן, מן הראוי ששר הכלכלה יאמר את ההיפך הגמור – שחשוב וראוי לעודד התארגנות עובדים, בכל המגזרים כולל ההיי-טק, אך מן המנהלים נדרש יחס הוגן וחיובי לעובד, שייתר מאבקים מקצועיים. כלומר, היה עליו לומר שההתארגנות חשובה, אך מעסיק שהעובדים שלו פותחים בשביתה או בעיצומים או אף מאיימים בסכסוך עבודה – נכשל.

הציונות הדתית, לאורך כל השנים, הצטיינה באיכפתיות חברתית, בחקיקה חברתית, בהגנה על החלשים ועל ציבור העובדים. חבל מאוד שבנט מסיג את הציונות הדתית לעמדות אנטי חברתיות.

 

* מחקר שבחן את הישגיהם בלימודים ואת ציוניהם של תלמידי בתי הספר הממלכתיים דתיים המעורבים (בנות ובנים יחד) לעומת הנפרדים, הוכיח שבבתי הספר המעורבים ההישגים טובים יותר, למרות שבתי הספר הנפרדים אליטיסטיים, יוקרתיים ויקרים יותר. מאחר ובית ספר אינו רק מכשיר לציונים אלא בית חינוך, גם אם התוצאות היו הפוכות, ראוי היה שהחינוך יהיה מעורב. על אחת כמה וכמה בן בנו של קל וחומר, כשהעובדות מוכיחות באופן נחרץ, שגם ההישגים הלימודיים בחינוך המעורב טובים יותר.

 

* ביולי 1996 הזמין אותי דיוויד לנדאו לשיחה. דיוויד לנדאו היה אז עורך חלק ב' של העיתון. העמוד הראשון של חלק זה היה עמוד מאמרי הדעה של הכותבים הקבועים בעיתון, ובעמודו השני היה טור פובליציסטי שנקרא "במה", שאירח כותבים שאינם חברי מערכת העיתון. אני פירסמתי שם מפעם לפעם מאמרים, רובם בנושא הגולן. את המאמרים שלחתי בפקס לדיוויד לנדאו, אך מעולם לא שוחחנו.

היתה זו לי הפעם היחידה שביקרתי במערכת "הארץ". הוא ישב בחדר קטן וצנוע. הופתעתי לגלות שהוא אדם דתי, חובש כיפה, לא בדיוק מתאים לסטיגמה של עיתונאי "הארץ". פגשתי איש אנגלוסקסי, נעים הליכות, נחמד ואדיב. בפגישה הוא הציע לי עבודה בעיתון. הוא הביע הערכה רבה לכתיבתי, ורצה לצרף אותי ככותב, אולם לא כפובליציסט, אלא כעיתונאי הכותב כתבות עומק, המבוססות על תחקיר, פעם או פעמיים בשבוע.

ההצעה החמיאה לי מאוד, דווקא כיוון שבאה מעיתון "הארץ", שכבר אז היה עיתון יוני מאוד, שתמך בנסיגה מהגולן. הערכתי מאוד את העובדה שדווקא מהעיתון הזה קיבלתי הצעה כזאת. ידעתי שזה עשוי להיות בעבורי קרש קפיצה לעולם העיתונות. היה זה חודש לאחר עליית הליכוד לשלטון, כשנדמה היה שלא צפויה לי תעסוקה כדובר ועד יישובי הגולן. גם את לימודיי האקדמיים סיימתי באותה תקופה.

בסופו של דבר נקראתי לדגל, לחזור לתפקיד מזכיר הקיבוץ, והעדפתי את ההצעה הזאת על החלופות האחרות. כמזכיר הקיבוץ, לצד תפקידי בוועד יישובי הגולן, לא היה באפשרותי לקבל את התפקיד בעיתון, ולכן השבתי בשלילה. לאורך כל השנים זכרתי את דיוויד לטובה בזכות הצעתו זו.

לימים היה לנדאו עורך "הארץ". בשנים האחרונות, לאחר סיום תפקידו, הוא עסק רבות בנושא יהדות התפוצות ובפרט יהדות ארה"ב, נושא הקרוב מאוד לליבי, וקראתי מאמרים שלו בכתבי עת שונים. הערכתי אותו, חרף עמדותיו הפוליטיות הרחוקות משלי, אם כי מצד שני הן רחוקות גם מן הקו הנוכחי של "הארץ". הוא היה מקורב מאוד לשמעון פרס, וקרוב לעמדות מפלגת העבודה. נדמה לי שההקצנה הגדולה של "הארץ" היתה לאחר סיום תפקידו כעורך, לפני 7 שנים.

הצטערתי מאוד לשמוע היום על מותו של לנדאו. יהי זכרו ברוך!

 

* כתבו עליי בעיתון! "רשת פייסבוק קרסה... ברשת פעילים 1.35 מיליארד איש." אני ביניהם. סלבריטי!

 

* ביד הלשון: השבוע הוא שבוע החלל הישראלי, לזכרו של אילן רמון, שנהרג השבוע לפני 12 שנים בהתרסקות מעבורת החלל קולומביה.

אילן רמון היה האסטרונאוט הישראלי הראשון, כלומר טייס החלל הישראלי הראשון. בשובו משליחותו לחלל, הוא נפל חלל.

האם יש קשר בין החלל החיצון לבין חלל במובן הרוג?

בשני המקרים החלל מבטא ריק. אנו משתמשים במילה חלל כדי לתאר מקום ריק – חלל החדר. גם המרחב האינסופי שמחוץ לאטמוספרה מוגדר חלל, כביטוי לריק הגדול שבין הגורמים השמימיים. במקרא חלל הוא מי שנבעו בגופו חללים, עקב נעיצת כלי נשק. לכן השתמש דוד במילה זו בקינתו על שאול ויהונתן, שנפלו בחרב: על במותיך חלל. כפי שהחליל נקרא כך בשל החורים המנקבים אותו. בתחושה הרגשית, איננו משתמשים במונח חלל, כלפי נופל, בשל החללים שנפערו בגופו, אלא בשל תחושת הריקנות בחיינו, בקולקטיב, כתוצאה מנפילתו של החייל. יש בכך מעין אמירה, שאין תחליף למי שנפל. הוא הותיר אחריו חלל ריק.

 

 

 

 

* * *

מנחם רהט

גשר אחד יותר מדי

שיבוצו של כדורגלן הצמרת אלי אוחנה בצמרת הבית היהודי, יבריח רבים ממצביעי הבית היהודי לחיקו של אלי ישי

אילו הייתי אלי ישי, הייתי שולח השבוע זר פרחים ענק שבענקים לנפתלי בנט וחבר יועציו. ההחלטה לשריין את מקומו של כדורגלן העבר אלי אוחנה בצמרת הבית היהודי, היא – ורק היא! – מבטיחה לא רק שרשימתו 'יחד' תעבור את משוכת אחוז החסימה הגבוהה, אלא גם תדלג מעליה ותגיע לכנסת ה-20 עם לפחות 6 מנדטים.

אילו אני יוני שטבון, הייתי מבקש עליה מיוחדת לתורה בשבת הזו, ומעניק ברכת 'מי שבירך' מיוחדת לנפתלי בנט, על תרומתו הכבירה להישרדותי הפוליטית. אם עד יום ג' השבוע הוערכתי, כלומר יוני שטבון, כמי שסיכוייו לראות את הכנסת הבאה מבפנים אפסיים, הנה עכשיו, לאחר השיבוץ התמוה של אוחנה בעשיריה הראשונה, הבטיח בנט לא רק את שובי לכנסת, אלא אולי גם את מינויי לתפקיד בקואליציה הבאה, סגן שר, אולי שר.

 

גנבו להם מפלגה

נפתלי בנט הוא אדם חכם, תכסיסן, שבשירותו כמ"פ ביחידת מגלן המובחרת, למד לקרוא נכון את המפה. אבל מסתבר שגם חיילים מקצועיים טועים לפעמים בקריאת המפה, וכובשים גשר אחד יותר מדי. בנט לא הבין, שהבאתו של אלי אוחנה, לרשימה שהלוגו שלה היה פעם 'מפלגה דתית לאומית', ושגם היום, עם שינוי שמה, עדיין הרוב המכריע של מצביעיה בא ממחנה הציונות הדתית, מהווה פגיעה עמוקה בציפור הנפש של היהודי הדתי-לאומי, בשל התעסקותו העיקרית במשחקי כדורגל הנערכים בשבת.

לא שברשימת הבית היהודי לא מופיעים עוד מועמדים ששמירת השבת אינה הצד החזק שלהם. וזה בהחלט בסדר. ולא שאין לכלול מי שאינם שומרי שבת ברשימת הבית היהודי. כולם רצויים, בתנאי שיכבדו את אחד הערכים היותר נעלים שהם תשתית אמונתם של מרבית מצביעי הבית היהודי.

והואיל ואלה הם פני הדברים, אין ספק, שרבים מהמצביעים הפוטנציאליים, שחשבו להצביע הבית היהודי, למרות הסתייגויות פה ושם, יברחו לשדות זרים.

 

בית יהודי חדש

לאן יילך הבוחר שתמיד הטיל לקלפי את האות ב'? לא ללפיד ולא לבוז'יציפי, מקדְשי החילוניות, וגם לא לש"ס ולא ליהדות התורה האנטי ציוניות.

מה נשאר? – אלי ישי ויוני שטבון ומשה הגר ואחרים. וכך הולך ומוקם לנגד עינינו ממש, בית יהודי חדש, בהנהגת ישי-שטבון-הגר.

יהיו שיאמרו שהדתיים-לאומיים יתקשו להצביע לישי, בהיותו מייצג תפיסה חרדית מעוותת. טעות. זה אמנם היה ב-2002, כשתמך בגלוי בפינוי חברון ובהסכם אוסלו. אבל התרוצצותו ב-2005 בקרב מגורשי גוש קטיף, לפני ואחרי, עם דמעות בעיניים ופרצוף של תשעה באב, הוכיחה ששינה טעמו. לא ייזכרו לו עוונות 2002, כשם שלא זוכרים לאלי אוחנה עוונות 2005, כשהתבטא בעד ההתנתקות והמשך הנסיגות בהובלת הליכוד. לא זה העניין.  

ככלות הכול, מה הנדוניה הערכית שמביא עימו אוחנה לבית היהודי? האם היתה לו אי פעם אמירה כלשהי בתחום יהודי ערכי כלשהו? התבטאויות כלשהן בעניין מדיני כלשהו? התחברות איזושהי להתיישבות ביו"ש, בנגב ובגליל? עשיה חברתית רצינית? מהו הערך המוסף שלו, חוץ מכדורגל? במה הוא טוב מדני דיין ורונן שובל? מהו מביא עימו הכדורגלן האגדי לבית היהודי, חוץ מזוג רגליים מוכשרות בהחלט? 

 

מתינות ללא התבטלות

נכון שהבית היהודי אינה דומה ואינה אמורה להידמות לרשימות החרדיות: יהדות התורה וש"ס. שכן הציונות הדתית, בניגוד לחרדים, מצדדת בקבלת האחר, בראייה נכוחה של המציאות, בהימנעות מייקוב הדין את ההר, בהתנגדות לדהירה בעיניים עצומות אל הקיר שממול. אמת נכון הדבר: מרבית מצביעי הבית היהודי דוגלים במתינות, אבל לא עד כדי התבטלות, לא בפני הציבור החרדי האנטי ציוני, שאינו מוכן לראות בשיבת ציון נס מופלא, ולא בפני הציבור הכללי, שבחלקו אמנם ציוני אך בחלקו כבר פוסט ציוני.

יהיו שיאמרו שאלי אוחנה נושא בחובו פוטנציאל אלקטורלי, בזכות רבבות אוהדיו. האם באמת מישהו מאמין שאליל ההמונים באמת יסחף את מעריציו לעבר הבית היהודי? אם זו התואנה לצירופו, גם במחיר אובדן צביונו המיוחד של הבית שלנו, למה שלא נצרף גם את מיודענו בשאר, מוכר הגבינות במחנה יהודה, ואת צדקיהו מן החמוצים (מבלי לפגוע באף אחד מהם אישית, שעמלים ביושר לפרנסתם)?   

איננו יודעים עם מי נוהג בנט להתייעץ, אבל בטוח שלא שאל לעצתם של חבריו הרב אלי בן דהן והרב אביחי רונצקי, אורי אורבך ושולי מועלם, אבי וורצמן ומוטי יוגב, ושאר חבריהם לרשימה. יש לו יועצים אחרים. אבל אם התוצאה היא אלי אוחנה בצמרת, הרי זוהי עצת אחיתופל. אולי הם יקוששו עוד כמה קולות של אוהדי בית"ר ירושלים, אבל יאבדו הרבה יותר לטובת 'יחד' של ישי-שטבון, ששובם לכנסת הבאה מובטח עכשיו יותר מאי פעם.

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

מנשה שאול

והמלחמה נגדנו נמשכת

שש הערות על ההסלמה הביטחונית ברמת הגולן

 

הערה ראשונה

לחיזבאללה יש חשבון של נקמת דם בעקבות החיסול של רמטכ"ל הארגון עימאד מורנייה. זה 7 שנים מנסה חיזבאללה לבצע פיגוע נקם, אך ללא הצלחה, מלבד הפיגוע בבורגס נגד תיירים ישראליים.

 

הערה שנייה

חיזבאללה מעביר את חזית העימות מדרום לבנון לרמת הגולן. זאת, כדי לא לסבך את לבנון שהרוב בה מתנגד להסלמה נוכח ההרס שנגרם ללבנון במלחמת לבנון השנייה.

 

הערה שלישית

איראן מעורבת ישירות בפעולות צבאיות נגד ישראל. יעידו על כך מציאותם של אנשי צבא איראניים בחוליית המחבלים עם בנו של מורנייה, ג'יהאד, שחוסלו ברמת הגולן.

 

הערה רביעית

הטענה שהשמיעו גורמים בישראל כי יש קשר בין הפעולה נגד חוליית חיזבאללה לבין הבחירות – משוללת יסוד. לפי מקורות חוץ, במרוצת שלוש השנים האחרונות פעל צה"ל נגד חיזבאללה ומשטרו של אסד, וזאת ללא קשר לבחירות.

 

הערה חמישית

חיזבאללה מתאמן על השתלטות על יישוב בגליל העליון, שתשקם את תדמיתו הפגועה. זה שנתיים שהארגון משתתף בקרבות בסוריה ורוכש ניסיון קרבי. לצה"ל יש תוכניות לסיכול פעולות כאלו.

 

הערה שישית

חיזבאללה נמצא במצב של נחיתות טקטית. הוא נלחם בעיראק נגד דאע"ש מתוקף ציווי מאיראן, נלחם בסוריה למען משטרו של אסד, וגם בלבנון מצבו אינו נוח עקב הפיגועים נגד יעדיו מצד ארגונים סונים קיצוניים. בנוסף, הפיגועים של הסונים נגד העלווים תומכי המשטר הסורי אינם מקלים על מצבו. חיזבאללה לא הגיב על הפיגוע האחרון נגד העלווים בטריפולי.

נוכח מצבו זה, הדעת נותנת שכעת תקיפה מסיבית נגד ישראל אינה נוחה לו. למרות זאת, ישראל מתכוננת לאפשרות החמורה ביותר.

 

 

הרהב וסיבותיו

מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה מפגין שרירים ומתפאר בכמות כלי הנשק שברשותו ובאיכותם. בראיון ארוך שנתן ב-14.1.15 לערוץ "אלמיאדין" הפרו-איראני אמר כי "לחיזבאללה יש נשק רב, הרבה יותר ממה שהאוייב משער. יש לנו סוגי נשק רבים שעולים על הדעת וכאלה שאינם עולים על הדעת."

משקיפים בלבנון מיהרו להסביר את הסיבות המניעות את נסראללה להתפאר דווקא בימים אלה בכלי הנשק שיש לו. הם מציינים כי "דבריו אינם מכוונים לישראל, שיודעת מה יש לו, אלא לחצר הפנימית שלו. הוא מפגין את כוחו כלפי אנשיו וכלפי בעלי בריתו הנוצרים, כלומר לגנרל (דימ.) המארוני מישל עאוון, בעל בריתו של חיזבאללה. מטרת הפגנה זו היא להרים את המורל הירוד ולהשתיק את הקולות הקוראים לחיזבאללה לסגת מסוריה היות שמעורבות זו מתישה את לבנון.

ויש מניע נוסף להצהרות נסראללה. הציווי מגיע מטהרן והוא נועד להשפיע ולאיים על הזירה הבינלאומית כדי לבטל את הסנקציות נגד איראן המתמודדת עם הקריסה של מחירי הנפט.

 

 

הבטיחו אך לא הבטיחו לקיים

לפני כחודש היתה שמחה גדולה בקרב הפלסטינים, כשנציגי המדינות התורמות התכנסו בקהיר והתחייבו לתרום 5.4 מיליארד דולר לשיקום רצועת עזה. הסכום הגדול הפתיע אפילו את ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, שציפה ל-4 מיליארד דולר. השמחה היתה גדולה. אך מתברר שיש בעייה רצינית: התרומות פשוט אינן מגיעות. נתקבלו רק כ-100 מיליון דולר, שהם כ-2 אחוזים בלבד מן הסכום המובטח.

יש לציין כי איראן לא תרמה וגם לא השתתפה בכינוס התורמים, שכן אין היא מוכנה למסור כסף כלשהו לאבו-מאזן. איראן גם אינה מעוניינת ברגיעה שעלולה לשרור בעקבות השיקום. היא דווקא מעוניינת בירי מתמיד על יעדים ישראליים כתנאי להגשת סיוע, ולכן איראן ממשיכה לסייע לג'יהאד האיסלאמי שמוכן לירות לעברנו מדי פעם.

מרבית התרומות הובטחו ממדינות ערב המתונות, ובראשן סעודיה, כמו גם ממדינות האיחוד האירופי וארה"ב. ולמרות ההבטחות, התרומות אינן מגיעות. הרשות שולחת שליחים לסעודיה כדי להאיץ את הגשת התרומות.

כדי להבין מדוע הכסף אינו מגיע, אין צורך לפנות לפסיכיאטר שיגלה לנו את צפונות ליבם והרהוריהם הכמוסים של הנמנעים ממילוי התחייבויותיהם. הסיבות די ברורות, וחלק מן הנרתעים ממתן הכסף שהבטיחו, דיברו על כך קבל עם ועדה. התורמים אינם בטוחים שהתרומות אכן תושקענה בשיקום הרצועה, בבנייתם של עשרות אלפי הבתים שנהרסו במבצע "צוק איתן", בשיקומם של מוסדות-ציבור כמו בתי ספר, בתי חולים, וכן כבישים ובתחנות כוח.

 התורמים רואים כיצד חמאס משתמש בבטון המגיע מישראל לשיקום מנהרות הטרור, בעוד שהתרומות מותנות בכך שתימסרנה לרשות הפלסטינית ולא לחמאס. התורמים מבקשים לראות רגיעה ("תהדיאה") שתאפשר את עבודות השיקום, וזו אינה קורית. חמאס אינו מקפיד למלא את התחייבותו למנוע ירי טילים לעבר ישראל ומעשי תוקפנות נגד חיילי צה"ל. התורמים רוצים לראות סימנים של רצון פלסטיני לחדש את המו"מ הישיר עם ישראל וללא תנאים מוקדמים.

במקום כל אלה, מתרוצץ אבן-מאזן בבירות העולם, במסדרונות האו"ם ובבית הדין הבינלאומי בהאג במטרה להערים קשיים על ישראל. בכך הוא מפר את ההסכמות בין שני הצדדים להימנע מנקיטת צעדים חד-צדדיים. צעדים אלה הם בבחינת חרב פיפיות. כי לעומת הטיעונים של הפלסטינים שישראל כביכול ביצעה פשעי מלחמה – לא יקשה להוכיח שדווקא חמאס הוא שביצע פשעי מלחמה, כשירה 12,500 טילים ופצמ"רים לעבר אזרחי ישראל מאז 2005, כשהוא דוקר אזרחים בסכינים, חוטף נערים ורוצח אותם, דורס עוברי אורח, וביניהם תינוקת בת 3 חודשים והורג מתפללים בעת תפילה בבתי-הכנסת.

אם אלה אינם פשעי מלחמה, אז מה הם פשעי מלחמה?

 

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 322

 

 

* * *

אהוד בן עזר

קטעים מתוך יומנֵי 2003-2004

1. מה נשתנה, ומדוע

11 בנובמבר 2003. אני נמצא בהקלדת היומן שבכתב-יד מתקופת 1969, כלומר 34 שנים לאחר התרחשותם, וזאת ובתחילת השנה הרביעית לאינתיפאדת אל-אקצה, שפרצה בשלהי ספטמבר 2000. בשלוש השנים האחרונות השתנתה מאוד הערכתי לגבי האפשרות להגיע להסדר של שלום עם הפלשתינאים, נתתי לכך ביטוי פובליציסטי וגם ספרותי – בפרק הסיום של "ספר הגעגועים", שהוא עיבוד מחודש לספרי "לשוט בקליפת אבטיח" (1987).

מה נשתנה, ומדוע?

א. בגיל 67, משוחרר משירות במילואים מאז מלאו לי 55 שנים (ואפילו מחזיק ברישיון אקדח פרטי לצורך הגנה עצמית ונסיעות להרצאות במקומות מרוחקים) – אני יכול לבחון את יחסינו עם הערבים מנקודת מבט יותר אובייקטיבית מאשר יכול בחור צעיר בן 33 (כפי שהייתי אני בשנת 1969) שעלול לקבל כל יום צו-קריאה למילואים. מה עוד שכיום, בשנת 2003, מדובר בדרך-כלל בשירות מילואים פעיל מול טרור פלשתינאי רצחני, שירות יותר מסוכן מן האימונים, הקשים אמנם, שאליהם זומנתי אז.

ב. ברומאן "אנשי סדום", קארל הגרמני, הנאצי-לשעבר, מבקש לכפר – בעוד צבי, ה"צבר", מסרב לחוש רגשי-אשמה על מות חייל שלו באשמתו. והמסר המובלע, או האזהרה – שגדל כאן דור עברי, "כנעני", מנוּער מהמוסר שאיפיין יהודים ויהדות (מוסר שעליו שומר טוב יותר דווקא הרופא היהודי-האמריקאי, דניאל) – דור שעלול לדמות לדור הגרמני הצעיר שגידלו הנאצים.

ואולם בינתיים חלו לא מעט שינויים היסטוריים ואידיאולוגיים. מוסר יהודי לא נחשב עוד למוסר של חלשים, של קורבנות, אלא מזוהה בישראל עם מוסר יהודי תוקפני ולאומני של "גוש אמונים" ודומיו. ואילו דור הגיבורים של צבי, של ה"צברים", נתון מאז אוקטובר 2000 וספטמבר 2001 במלחמת הישרדות של ישראל כמדינה יהודית מול רוב מוסלמי-ערבי-פלשתינאי, החפץ להשמידה, ופועל בגלוי נגד מיעוטים יהודיים בגולה. צבי קרוב כיום יותר לצד הקורבן מאשר לצד החוטא היהיר, ועם זאת הוא אזרח במדינת ישראל שחיה עדיין על חרבה ואשר אחרת אין לה קיום.

ג. דבר דומה אמור לגבי פוליק ב"לא לגיבורים המלחמה". הוא אמנם מבטא גם את מצבי בתקופה המתמשכת של כתיבת הספר, את הצרות שלי עם המילואים, אבל הניתוח ההיסטורי שלו פחות תקף עכשיו. פוליק תוקף בעיקר את ההנהגה הישראלית, שהביאה אותנו למצב של גטו מזויין במזרח התיכון, הנהגה שלא עמדה בהבטחה להגשמת החלום הציוני של חיים נורמאליים, חיים של שלום, מבלי שנהיה שנואים על כל שכנינו.

אבל מאז שיברון הסכם אוסלו, ופרוץ האינתיפאדה של ספטמבר-אוקטובר 2000, ברור, לפחות לי, שאי-אפשר לבוא בהאשמות רק על ההנהגה הישראלית, כאילו בגללה אין שלום, ובגללה אנשים משרתים בתור חיילי מילואים במשך שנים רבות – אלא שאובייקטיבית אין קשר בין מעשינו ה"טובים" וה"רעים" לבין שנאת הערבים כלפינו ואי-השלמתם עם נוכחותנו במזרח-התיכון. דברים אלה כתבתי כבר בסיום מסתי "פורצים ונצורים" (1968), אבל רק במהלך האינתיפאדה האחרונה הגעתי למסקנה שאין סיכוי לשלום.

"לא לגיבורים המלחמה" (1971) יצא לאור במהדורה חדשה בשנת 2000, "אנשי סדום" (1968) יצא לאור במהדורה מחודשת בשנת 2001. כשם שאיש לא הבין ולא התייחס ברצינות למסרים שלהם בתקופת צאתם לאור, כך גם לא היתה שום התייחסות אליהם כאשר יצאו לאור במהדורות החדשות. חוץ ממני איש לא הרגיש בשוני הרב שבין עמדותיי בשני הרומאנים לבין הערכת המצב שלי כיום, שבאה לביטוי בעיקר בפובליציסטיקה שלי בשלוש השנים האחרונות. אשריי, סופר לא-חשוב אני! – איש חוץ ממני אינו מכיר את כלל יצירתי.

 

 

                      2. קל יותר להכחידנו

5 בינואר 2004. יום שני. עלה בדעתי רעיון: הסיבה האמיתית לדרישה של מדינות העולם ובייחוד מערב-אירופה מישראל שתתנהג ברמה מוסרית הרבה יותר גבוהה מכל מדינה אחרת – אינה ההערכה הגבוהה ל"עם הנבחר" ולמוסר היהודי אלא התקווה הכמוסה או הגלוייה שאם נהיה יותר מוסריים [למשל, נוותר על האופציה הגרעינית או על חיסול הטרור או נחזור לגבולות 67' יחד עם זכות השיבה לפלסטינים] – נהיה יותר חלשים, ולאויבינו יהיה קל יותר להכחיד אותנו מעל פני האדמה.

 

3. סבי יהודה ראב והטמפלר קארל הֶפֶר

25 בינואר 2004. יום ראשון. מייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, בשנת 1878, הושפעו מאוד מהצלחתן של מושבות הטמפלרים: רפאים בירושלים ושרונה ליד יפו.

בשנת 1917, כאשר איכרי פתח-תקווה עמדו בסכנת גירוש צפונה, בעוד המושבה תחת שלטון התורכים, בני-בריתם של הגרמנים, וכאשר החזית עִם הצבא הבריטי מתקרבת מדרום, הבטיח האיכר הטמפלרי קארל הֶפֶר מווילהלמה (כיום בני עטרות) לדאוג לפרדסו ולביתו של סבי יהודה ראב (בן עזר).

לאחר חודשים אחדים כבשו הבריטים את וילהלמה והגלו את הטמפלרים למצרים, ואז קארל הפר ביקש מסבי יהודה לשמור על ביתו ולעבד את אדמותיו – וכך היה עד שובם של הטמפלרים ממצרים בחסדו של הנציב העליון הבריטי הראשון הרברט סמואל.

בשנת 1933, כאשר הגיעו לאוזניו של קארל הפר החדשות על עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הטריח את עצמו בעגלה מווילהלמה לפתח-תקווה, עלה לבית ידידו הוותיק יהודה והכריז: "הֵר יוּדָה, באתי להביע לפניך את מחאתי על עלייתו של היטלר לשלטון! אני רוצה שתדע שאינני שותף לדיעותיו, וכי אני מתנגד לו בכל ליבי!"

 

4. פילוסופים יהודים צרפתיים

18 במרס 2004. יום חמישי. פילוסופים יהודים צרפתיים מעוררים בי בדרך כלל רתיעה מסויימת. קודם כל, רובם אינם ממש פילוסופים.

לווינס הוא במידה רבה אפיגון של בובר, שגם הוא לא היה מקורי ביותר בתור פילוסוף.

דרידה הוא בדיחה שמתאימה לשיחות ליל שישי של גברות עבריות ששמו מצלצל בפיהן מצויין.

ברנאר אנרי-לוי הוא כוכב-טלוויזיה יפה ונרקיסטי, וגם טריבון עיתונאי שהתפרסם בהגנה על המיעוטים הנכונים בעיני הקהילייה האינטלקטואלית של מחנה השלום; אנרי-לוי לא היה אוהב גדול של ישראל, עד שהחלה האנטישמיות הצרפתית טופחת על פניו, ואז התעורר לנושא גם בספרו הדוקומנטארי על העיתונאי האמריקאי היהודי דניאל פרל, שנרצח בפאקיסטן. אמנם, המסקנות האופרטיביות שלו בספר מפוקפקות. אם איני טועה הוא רואה את לוב ותימן כמדינות מסוכנות יותר מעיראק ואפגניסטן, מבחינת האיום של טרור גרעיני.

בכתבה "מה מזכירים פסי הרכבת?" – בגיליון "גלריה" של "הארץ" מהיום, מספר גואל פינטו על סרט "דוקומנטארי" של ישראלי-לשעבר אייל סיוון, שנעשה במשותף עם פלשתינאי שחי בבלגיה ומלמד בניו-יורק, מישל חלייפי שמו – סרט המשווה את הגבול של תוכנית האו"ם ב-1947 ואת "קו התפר", מבחינת היחס לערבים – למחנות ההשמדה ליהודים בשואה.

והנה עוד פילוסוף (איזו נחת, כל כך הרבה פילוסופים!) יהודי-צרפתי, אלן פינקלקראוט, גם הוא אישיות רדיופונית, נחלץ לתאר את הישראלי-לשעבר האנטי-ציוני אייל סיוון – כ"אנטישמי יהודי", ונתבע על הוצאת דיבה.

אבל, מספר בשמו גואל פינטו, התנגדותו של פינקלקראוט ל"דרך 181" (זה שם הסרט) אינה מעידה על תמיכה במדיניות ישראל בשטחים. "גם אני נגד מדיניותו של אריאל שרון וגם אני נגד בניית החומה," אומר פינקלקראוט, "אבל לקרוא לזה 'נאציזם' זה אבסורד. רק תדמיין שני במאים – ישראלי ופלשתינאי, שני אנשים כמו סרי נוסייבה ודויד גרוסמן – יוצאים למסע, ש[אליו] יצאו סיון וחלייפי. האם נדמה למישהו שגרוסמן או עמוס עוז היו מסתירים את הזוועות שישראל אחראית עליהם? לא. זה היה סרט של שני פטריוטים שמציגים את הזוועות הישראליות, אבל היה בזה אמת. אמת כואבת. אבל אמת."

אכן, מעשה לוליינות פילוסופי יהודי-צרפתי מבריק. פינקלקראוט אינו מאשים אותנו, חס ושלום, בנאציזם, אלא רק ב"אמת כואבת" של "זוועות ישראליות" שעליהן יכולים "להעיד" סופרים כגרוסמן ועוז! (וכנראה הוא יודע מה הוא אומר).

מר פינקלקראוט הנכבד, אתה ויהודֵי "מה יפית" שכמותך אינכם מגינים על ישראל ועל יהודי צרפת מפני האנטישמיות. אתם עוזרים להביא אותה עליהם ועלינו!

 

 

 

* * *

איליה בר-זאב

70 שנה ל"שיחרור" אושוויץ

חפירות (2014)

 

וְשׁוּב מַסָּע בְּחֶשְׁכַת עֵמֶק הַפְּגָרִים מִתַּחַת לַעֲצֵי הַיַּעַר,

אֶל הַשָּׁרָשִׁים הַמַּמְשִׁיכִים

לִינֹק דֶּשֶׁן אֱנוֹשׁ –

טְרֶבְּלִינְקָה.

הַבָּאִים בַּשַּׁעַר יֶחְווּ אֶת יְפִי אֲרִיחֵי הַנּוֹי בַּדֶּרֶךְ

אֶל בַּלְהוֹת הַבֶּלַע –

"עַל חוֹף מֵי אֲכֵירוֹן עֲטוּף הָעֶצֶב,"*

הִטַּהֲרוּת.

 

* התופת, (הקומדיה האלוהית) – דאנטי אליגיירי (1265-1321) שיר שלישי – תרגום עמנואל אולסבנגר.

 

 

* * *

משה כהן

הנדון: הלאה ביבי

מכובדי,

כתושב ירושלים נוהג אני להתהלך ברחובות ירושלים ובסמטאותיה, ונוכח לדעת שוב ושוב עד כמה ביבי הרס את כלכלת ישראל. בכל רחוב הדחפור נתן קולו, ומגדלי יוקרה רבי קומות ורבי מידות קמים כפטריות אחרי הגשם. זה לא מעיד על עוני?

רחובות העיר ומגרשי החנייה מפוצצים ממכוניות חדשות וחדישות. זה לא  מעיד על עוני?

מקומות הבילוי, בתי הקפה  והמסעדות שוקקים והומים מבקרים. האין זה מעיד על העוני?

חיי התרבות, אירועי המוסיקה, התיאטרון והאמנות פורחים. האין זה מעיד על עוני?

הוא אשר אמרתי, הלאה ביבי, הוא הורס לנו את הכלכלה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים.

 

* * *

מרדכי בן-חורין

להבין, וכדאי מאוד לזכור!

יותר מאשר ארה"ב הינה הידידה של ישראל [ב"או"ם שמום" הערבי]  וספקית הנשק העיקרית להגנתנו, ישראל היא הידידה האמינה של ארה"ב, המספקת את הביטחון לה באזורנו המוסלמי – השואף להביא לעולם את חשכת המאה השביעית.

מי ומה הוא אובמה? הוא המנהיג בימינו את המעצמה הגדולה בעולם – ארה"ב. נבין אם נזכור את המנהיג בעבר את המעצמה הגדולה בעולם –"בריטניה הגדולה":

האידיוט שהנהיג בעבר את המעצמה הגדולה בעולם, חתם עם גרמניה הנאצית על הסכם מינכן 29/09/1938 – הסכם, שהיה מההסכמים הגרועים ביותר בהיסטוריה ושהיה אחראי לפרוץ מלחמת העולם השנייה ולמותם של 60.000.000 באירופה.

ה-Stone head המנהיג בימינו את המעצמה הגדולה בעולם – עומד לחתום עם איראן האסלאמית על ההסכם שיביא למותם של מאות מיליונים בעולם.

אז – היהודים היו "בסה"כ רק" הראשונים להשמדה – היום, "רק" ישראל הראשונה...

 

 

* * *

רון וייס

נקמתו של אובמה בוא תבוא!

סופר נידח שלום,

נתניהו "אכל" אותה. ברוב חוצפתו הוא אירגן לעצמו לנאום בפני שני בתי הקונגרס, לפני הבחירות בישראל. מטרתו היתה לגרום לכך ש-67 חברי סנאט ארה"ב יתמכו (בזמן שמתנהל מו"מ עם איראן) בחוק הקובע הטלת סנקציות נוספות על איראן, אם המו"מ ייכשל, ורוב זה ימנע מאובמה להטיל וטו על החוק.

הנשיא – ברק אובמה, קיבל חוות דעת מכול המומחים לאיראן בארה"ב, לפיה אם החוק יתקבל, האיראנים יפרשו מהמו"מ וימשיכו לפתח באופן מואץ פצצה גרעינית. נוכח חוצפתו של ביבי, שאירגן לעצמו נאום בקונגרס (בעזרת השגריר הישראלי דרמר) מאחורי גבו של נשיא ארה"ב – לא נותרה לאובמה ברירה והוא הודיע שנתניהו לא יתקבל בבית הלבן. כמו כן הופעל לחץ כבד על הנציגים הדמוקרטיים בקונגרס לסגת מהגשה ותמיכה בחוק זה.

הלחץ נשא פרי, ונגוזה האפשרות, לה פילל נתניהו, להשגת 67 קולות בסנאט. לכן, אם החוק יעבור, אובמה יטיל וטו וימנע את קבלתו. אובמה הוא אדם קר רוח ושקול, אבל הוא לא מלאך ואין לו עור של פיל. נקמתו בוא תבוא.

רון וייס

רמת-גן

 

אהוד: מהפה שלך לאוזן של כל שונאי ישראל.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

אני והמו"ל הגרמני [לשעבר ישראלי] שלי

אברהם מלצר

מתוך היומן, יום רביעי 26 במאי 2004

אהוד שלום,

קיבלתי את האי-מייל הארוך [שלך, מתאריך 25.5.04], קראתי ונדהמתי. כמו שכבר אמרתי: אני מעריך ומעריץ אותך בתור סופר ובטח ארצה להמשיך להוציא את הספרים שלך. ודרך אגב, אנחנו עושים מה שביכולתנו ויש לי גם כבר תגובות שיהיו ביקורות בעיתונות [על "אנשי סדום" בגרמנית], אבל בגרמניה, שבה יוצאים לאור כל שנה 60,000-70,000 ספרים [כותרים] (לא הכול כמובן פיקשן) זה לוקח יותר זמן.

על מה שאתה כותב קשה להגיב, לא בגלל שאין לי תשובות, אלא בגלל הפאנאטיות האבסולוטית שאני קורא במשפטים כמו: "מנוי וגמור איתנו שאם לא תהיה ברירה ניקח איתנו את רוב-רובם של שכנינו לגיהינום..." – אז אתה באמת חושב על הרג המוני של עם או אפילו עמים? לא יאומן. אז איך אתה יכול לכתוב עוד משהו נגד הנאצים, שהם גם ראו באופן סובייקטיבי את היהודים בתור האוייבים הנצחיים שלהם. אז הם עשו את מה שאתה עוד רוצה לעשות.

ערפאת לא התכוון אפילו יום אחד לשלום אמת? ושרון, נתניהו וכולי, – הם באמת התכוונו לשלום אמת. מצחיק. עוד יותר מצחיק אותי שאתה כותב שהמדיניות של שרון וממשלתו... מאוזנת, זהירה וחכמה... על איזה פוליטיקה אתה כאן כותב? על פוליטיקה של פעולות תגמול, של הריסות בתים, של רצח, הרג וגירוש. אז אנחנו לא יותר רעים מהם, אבל גם לא יותר טובים.

אתה יודע להזכיר שיום-יום נרצחים יהודי-ישראלי אחד או שניים. אבל יום-יום גם נרצחים פלשתינאים, עשר או עשרים. על זה אתה לא בוכה, כמובן. אבל תדע לך, שיותר ויותר יהודים באירופה ובאמריקה לא רוצים להיות שותפים בפשעים של הצבא הנאור שלך.

ישראל כמעוז הדמוקרטיה, ההומניזם והתרבות... רק אם אתה משווה את הדמוקרטיה המיליטאריסטית של ישראל עם סוריה, מצרים או ירדן... אז אתה עוד יכול לומר שישראל דמוקראטית. אבל אם תשווה את ישראל עם אירופה או אפילו אמריקה, אז אין מה לדבר. על זה שישראל מפילה פצצה של 1,000 קילו על אזור מגורים שבו מסתתר טרוריסט(?) – בכל ארץ אירופית, מגרמניה עד אנגליה, לא היית מקבל אפילו צו מעצר [נגד הטרוריסט, כנראה. – א.ב.ע].

הבעייה שלך, של בן-דודי [דני מצר] והרבה כמוכם היא, שאתם באמת רואים את מה שאתם עושים כמלחמה של בני אור בבני חושך. אבל אני לא רואה אתכם כבני אור. זו גישה סופר-גזענית שאני בשום פנים ואופן לא מקבל.

Last not least, אפילו אם אתה צודק, אז אתה בעד זה שהישראלים ייהפכו לרוצחים, לעם של גזענים, פשיסטים...

  "אינך יכול לעשות עיסקה עם כוחות הרשע הרוצים להחריב אותך," כאן אתה צודק. אבל בא לך כבר פעם אחת לראש, שהפלשתינאים גם רואים את זה כך?

אתם חיים בפרנויה עיוורת. מאיפה אתה לוקח מאות מיליונים של ערבים מוסלמים שרוצים להשמיד את מדינת ישראל?

הסכסוך הצטמצם בשנים האחרונות לסכסוך בין ישראל והפלשתינאים... אבל זה בדיוק היה מה שלא מתאים לך ולשרון. תאמין לי, הייתי בכמה וכמה ארצות ערב. רובם שם אומרים:

Fuck the Israelis and fuck the Palestinians, we don't care.

בברכה ובידידות,

אברהם מלצר

 

תל-אביב 29.5.04

לאבי מלצר היקר שלום רב,

את דבריי: "מנוי וגמור איתנו שאם לא תהיה ברירה ניקח איתנו את רוב-רובם של שכנינו לגיהינום..." – אתה מבין כמחשבה שלי על הרג המוני של עם או אפילו עמים, ושואל: "אז איך אתה יכול לכתוב עוד משהו נגד הנאצים, שהם גם ראו באופן סובייקטיבי את היהודים בתור האוייבים הנצחיים שלהם. אז הם עשו את מה שאתה עוד רוצה לעשות?"

אני חושב שהעמדה הסובייקטיבית שלך, שתלושה-למדיי מהמציאות שבה אנחנו חיים כאן, ומן המלחמה שבה אנחנו נתונים שלא ברצוננו – מקשה עליך לרדת לעומק דבריי. אני מתכוון, וכל אחד הבין אותי כך – שרק אם תגיע השעה שבה מדינות ערב סביבנו, או איראן, ינסו להשמיד את ישראל, או אפילו "רק" את מרכזי האוכלוסייה הגדולים שלה – בנשק גרעיני, אזיי אנחנו ניקח איתנו את המזרח התיכון כולו לאבדון. במקרה של ישראל, תקדים מצדה לא יחזור על עצמו. אם חס ושלום מצדה החדשה תיפול – גם הרומאים החדשים יושמדו כולם. זאת תהיה שואה עולמית.

ואם לא איכפת לך, בזכות כוח ההרתעה הזה אנחנו חיים עדיין במזרח התיכון, ולא היה חסר הרבה שנאיים בו, ברמז מרתיע בלבד, כאשר היה חשש שהשריון הסורי יפרוץ לעמק הירדן ויכבוש את צפון הארץ, במלחמת יום כיפור. כתבתי על כך בפרטות בספרי "אומץ", סיפור חייו של משה דיין, אבל כמובן ששום הוצאה אירופית לא מצאה עניין לתרגם אותו, כי אצלכם כיום ה"בון טון" הוא להיות נגד ישראל, ובשינוי  האימרה: "הכה בישראלים – ותציל את נפשך!"

אנחנו איננו גזענים, איננו נאצים ואיננו פשיסטים. אלה שרואים בנו את מקור הרוע, להם ראויים תארים אלה. אך אל דאגה, כאשר תתפוצצנה רכבות בתחתית של לונדון, בברלין, או פאריס, (בלונדון אין שום שמירה על פתחיהן) – והמוסלמים יגבירו את אחיזתם באירופה, אתה תראה אז מי הם הגזענים האמיתיים, וכיצד אירופה המערבית, הנוצרית – תתגונן בכל כוחה נגד הטרור המוסלמי וההגירה המוסלמית, וכבר ראינו כיצד הטרור במדריד הצליח לשנות שם תוצאות של בחירות, להוריד ראש ממשלה אמיץ שניסה להילחם בטרור, ולהבריח את ספרד ממלחמתה בעיראק.

היינו עכשיו בלונדון וראינו את השלטים ואת ההפגנות, שבהם הטרוריסטים הם בוש, בלייר ושרון, ואילו הטרור הפלשתינאי, הערבי והמוסלמי הוא הקוזאק הנגזל שכל הצבועים והמתחסדים מרחמים עליו. שום עוול בעולם לא איכפת להם, כולל הג'נוסייד של הסודנים בשחורים בדרום-סודן, או רצח בדם קר של אם יהודייה בהריון עם ארבע בנותיה בישראל. רק קורבנות מלחמתו של צה"ל בטרור הפלשתינאי נחשבים, והם מביאים עדנה למרקסיסטים אנגלים זקנים ולבני-בריתם הפלשתינאים, והכול מאורגן בכסף סעודי או של שונאי ישראל אחרים, דוגמת הקווקרים.

כשאני רואה את הצביעות הזו, והפחדנות, וחוסר ההבנה הגמור למאבקה של ישראל על עצם קיומה – אזיי אני גאה כפליים להיות יהודי, ישראלי וציוני. אכן, לא הטורקים רוצחי העם הארמני, ורוצחי הכורדים, לא הטורקים שטרם גילו את מפוצצי בתי-הכנסת באיסטנבול – ולא הגרמנים... יטיפו לנו מוסר כיצד להילחם בטרור המבקש להפוך את רחובות ערינו לגיהינום, טרור שאינו תובע "רק" את סיום ה"כיבוש" אלא את סיום נוכחותנו במזרח-התיכון.

כמובן שהפלשתינאים סובלים. מעולם לה היה מצבם טוב יותר מאשר בתחילת ספטמבר 2000. כולנו האמנו אז בהסכם אוסלו, ושלא תהיה עוד מלחמה. והיו קזינו ביריחו ותיירות ישראלית בשכם ובעזה. ושניים וחצי מיליארד דולר שקיבלו הפלשתינאים סיוע מהמערב. אבל הם במו-ידיהם בחרו באופציה של חידוש הטרור, ותרשה לי לומר לך שאני באמת מרחם כיום על הפלשתינאים, אבל לא יותר מכפי מה שהם מרחמים עליי. אני מחזיק אקדח ברשיון ונושא אותו עימי כשאני נוסע למקומות מרוחקים, לא כדי לצוד ערבים, כפי שהנאצים צדו יהודים להנאתם – אלא כדי להתגונן מפני מחבל פלשתינאי, אם ינסה להרוג אותי, וכדי שלא להירצח בידיים ריקות.

מצד שני, הנה לך תופעה מרנינה – קבוצת הכדורגל בני סכנין מהגליל, המורכבת מערבים ישראליים, יהודים ישראליים ושחקני רכש זרים – זכתה בגביע המדינה בכדורגל, ותייצג אותנו תחת דגל ישראל בתחרות הקבוצות האלופות באירופה. הם מאושרים ואנחנו מאושרים. גם אני מאושר. וכי יכולה להיות הוכחה טובה מזו ליכולתם של ערבים ישראליים לקשור את גורלם עם ישראל, להזדהות איתה מתוך גאווה, ולא להתייצב על צד אוייביה?

אתה אולי לא תהיה מאושר מכך, אבל משחקיה בחו"ל של קבוצת בני סכנין יהיו מבצע יחסי ציבור מצויין לישראל, שהיא, מה לעשות, דמוקרטית גם בהשוואה למדינות קשוחות כארה"ב.

חבל שוויכוח כה עירני, כזה המתקיים בינינו, אינו מתרחש סביב "אנשי סדום" בתקשורת הגרמנית. אני מציע שניקח בינתיים פסק-זמן, ונמשיך בוויכוח בעל-פה אם וכאשר אנחנו נגיע לגרמניה או אתה לביקור בישראל.

שלך בידידות,

אהוד

 

* * *

ערב הוקרה לאיתמר יעוז קסט

באגודת הסופרים, "בית הסופר", קפלן 6 תל אביב

בתאריך 2.2.2015 שעה 19.30

בתוכנית:

יו"ר אגודת הסופרים, הרצל חקק – "משורר ההתגלות"

בלפור חקק – "תפיסת הדו-שורש"

ד"ר שילהב קסט

הרב אראל יעוז קסט

יערה בן דוד – על הספר: "עיון בשירת איתמר יעוז קסט"

בעריכת פרופ' חנה יעוז ז"ל

אביב עקרוני – "עקד" ו"פסיפס"

ענת זגורסקי שפרינגמן – משירי איתמר יעוז קסט

ליווי מוסיקלי – תלמידי בית הספר תלמה ילין בנגינת חליל

איתי שמיר ומעין פרנקו

מנחה: דליס

 

 

* * *

אהוד בן עזר

בארץ עצלתיים

או

ספר האופטימיות

 

תל-אביב, 2000-1982

 [לא הופיע מעולם בספר מודפס]

 

פרק תשיעי

 

בפונדק "החרדל המחבק" ופגישה עם אפרֵם קונסטנטין חביתותצקי.

מכון הי-טק עצלתיים קום, מש"ע, גן חתונות עצלתיים

ואגודת מגרמי עצמות.

 

חביתותצקי, הבעלים של פונדק הנקניקיות והבירה "החרדל המחבק", יצא לקבל את פני אבבטן בקול תרועה אדירה שנשמעה כפקק הנחלץ מבקבוק יין תוסס. אפרם קונסטנטין חביתותצקי היה איש גבוה ורזה מאוד, ופניו נראו אף הם כפקק שנחלץ מבקבוק, והם חרוט הפוך, צר למטה ורחב למעלה. לראשו כובע-טבחים לבן ונפוח, ומזגו מזג מוזג תוסס ועליז.

"בֶּבֶּה," הניח כפו על כתפו של אבבטן, ממעכה קצת בחיבה, "איך היתה הגלידה בבריכה היום? לא התאמצת יותר מדי? שמעתי שעומדים לסגור את העיתון שלך!"

"אפרם! אתה יודע שאני לא אוהב את ההתחכמויות האלה. ובייחוד שאני נמצא כאן עם אורח-הכבוד, חבר צעיר ומוכשר מאוד."

"בבה, רוצים לסגור את העיתון שלך מפני שאתה מסרב לפרסם בו מודעות המעודדות את הקוראים הצעירים להתחיל לשתות בירה מגיל צעיר!"

"אפרם, על כך אבא שלי היה נוהג לומר – דבר שכזה אסור להגיד אפילו בצחוק – "

"בבה, אני נשבע לך בשלושים מטר נקניקיות שזוהי האמת לאמיתה!"

"באמת מתחשק לי לאכול נקניקיה בלחמנייה עם חרדל," אמר רני, שריח המאפה הטרי והנקניקיות החמות בקע והגיע אליו מהמיטבח של הפונדק.

"בכבוד, בכבוד רב!" התכופף אליו אפרם חביתותצקי הגבוה, ושולי כובע-הטבחים הנפוח ריפרפו רגע על שיער ראשו של רני. "היכנסו בבקשה אל פונדקי הצנוע. שמו הראשון היה 'מחלבת הנקניקייה הצוחקת' אך בלחץ החוגים הדתיים בישראל הוכרחתי לשנותו לפונדק 'החרדל המחבק' כדי שגם התיירים הישראליים יוכלו לאכול בו."

מעל לפתח אכן מתנוסס שלט פלואורסצנטי "החרדל המחבק" באותיות דמויות נקניקיות זוהרות בצבעי אדום-נקניקייתי על רקע צהוב-חרדלי. בפונדק פנימה ישבו סביב שולחנות-עץ כבדים תושבי עצלתיים והיטיבו ליבם כשהם בוצעים באגטים ארוכים ופריכים ותוקעים לתוכם נקניקיות מחובקות בשכבות חרדל עבות, מקנחים בכוסות בירה מקציפות ושרים:

 

"ה-ב-ט-לה היא כל ח-יי-נו

מכל ע-בו-ד-אה ת-צי-ל-נו!

יא חלילי יא ע-צ-לי

יא חלילי יא ע-צ-לי – "

 

על הקיר התנוססו תעודות ממוסגרות שהעידו באותיות שחורות על רקע זהב-לחמנייתי אדום-נקניקייתי וצהוב-חרדלי – כי אפרם קונסטנטין חביתותצקי זכה בפרס ראשון בתחרות ממלאי-הנקניקיות בווינה ובפרס שני בתחרות אופי הבאגט ביום "חג הלחם" בארבעה-עשר במאי בפאריס. היתה מודבקת גם כתבה מהמוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים" ובה תיאור החג.

 

חג הלחם בפאריס

 

זכור נא, כשתבוא פעם לפאריס בארבעה-עשר במאי שכור לך חדר ברחוב ז'ורז' קיבייה ליד גן החיות, בית מיספר שלושים ושניים, קומה שנייה, ומשם טייל לך לכיכר שלרגלי ההוטל דה-ויל, הוא ארמון העירייה של פאריס שעל גדת הסינה, וככה לא תחמיץ את "חג הלחם".

בבואנו לשם היתה הכיכר מלאה אוהלים לבנים שבהם חילקו חינם פרוסות קטנות של לחם, באגטים ומיני מאפה אחרים, עוגיות ופיצות. הדוכנים באוהלים היו ערוכים לפי מדינות: אנגליה, אירלנד, פורטוגל, הולנד, לוקסמבורג, רוסיה, ספרד, איטליה, בלגיה, עצלתיים ועוד, ודגליהן מתנוססים ממעל. ישראל לא השתתפה מטעמי כשרות וכישרון.

באוהל הענק המרכזי ניצבו תנורי האפייה הגדולים והיו בו עמדות-לישה רבות ומקומחות מול הקהל. הילדים הורשו להיכנס פנימה, לחבוש כובעי אופים לבנים-גבוהים ולעזור לאופים בלישה תחת הדרכתם.

במרכז עבודות הלישה, שימון התבניות בחמאה, הכנת עוגיות בצק שמרים קלועות בקשר עגול, ואפיית בצקי כל המסורות השונות של הביתנים הלאומיים – נמצאה במה מוגבהת שעליה התנהלה הצגה חיה של משלחות האופים, מדינה אחר מדינה. היו אלה אנשים רציניים שמקצועיותם מהולה בהומור, בייחוד האופים הצרפתיים כבדי הגוף והגיל שניראו כחבורת רופאים מדופלמים.

כל קבוצת אופים לאומית, כו-לם בכובעי אפייה לבנים גבוהים – הביאה עימה לבמה המוגבהת דוגמאות טריות שאפתה מלחמים וממיני מאפה אחרים, שאופיינים לארצה. בזו אחר זו עלו משלחות פורטוגל, רוסיה ואיטליה. המומחה הצרפתי בחן בבקיאות כל כיכר לחם שהעבירו לו. חתך אותה לשניים באמצע. לא בצע אלא ממש חתך בסכין. הרים את המחצית, הריח. חזר וסגר את כיכר הלחם – מחצית אל מחצית. ושוב הרים מחצית והפעם לא סתם הריח אלא לחץ עליה כאילו כדי להריח את הריח היוצא מתוך הנקבוביות שבתוך המאפה, את אוויר התסיסה שהיה כלוא בלחם לאחר האפייה. ורק לאחר שסיים את הבחינות האלה, בצע כזית מן הלחם, טעם והעביר גם לטועמים האחרים ובהם גם נשיא מיסדר האופים הצרפתי שגם ניהל את הטקס. הכל נעשה בשיא הרצינות. שהרי הלחם הוא יסוד מזונו של האדם. רק תרבויות פרימיטיביות מזלזלות בו ומתייחסות אליו כאל המובן מאליו. המבינוּת בלחם, והתחרות באפיית הלחם, אינן פחות מסובכות מאלו של תעשיית היין או הגבינות. וניראה אפילו שבלחם קשה יותר לאחז עיניים ולרמות.

כאשר עלתה משלחת עצלתיים בחלוקים ובכובעים של אפייה בוורוד-בהיר בראשותו של אפרם קונסטנטין חביתותצקי החלו היהודים בקהל לשיר את הימנון ארץ עצלתיים (שמתאים לכל אזרח ללא הבדל דת, גזע ומין) –

 

תחזקנה ידי כל אחינו המאוננים

על עפרות ארצנו באשר הן שם

אל תיפול רוחכם, עליזים מתרוממים

שכם על שכם לעזרת העם!

 

– ואחדים הפליצו מרוב התרגשות וטשולנט. ג'ו גולדנברג, בעל המסעדה וחנות הדליקטסים היהודית הגדולה בפאריס בפינת רחוב רוסייה מיספר 7 – "דליקעטעסן סטור לאנץ' פור קליינע אור גרויסע פרעסער", 01-48872016, מטרו סן-פול – עשה ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" ואפרֵם שלנו, גבוה מכו-לם, בכובע וחלוק לבנים, זר באגטים זהוב טרי תקוע תחת זרועו...

 

מכאן והלאה מישהו התיז גוש חרדל על הכתבה שעל הקיר, כניראה מקינאה, ולא היה אפשר לקרוא את המשכה.

 

ליד הדלפק ניצב סיר גדול כדוד והוא רותח ומעלה אדים. חיה צ'ופצ'יק, סגניתו של אפרם קונסטנטין, שלתה מתוכו מדי פעם מחרוזת נקניקיות מהבילות וגזרה ביניהן במספריים גדולות לפי הזמנת הלקוח: "חצי מטר! מטר! מטר וחצי!"

בדלפק עצמו היה כמובן ברז לבירה וכוסות זכוכית גבוהות, ומאחור שורת אצטבות ובה ניצבו צפופים עשרות לחמים צרפתיים טריים, זהובים-שחמחמים וארוכים מאוד, וכמו מבקשים להיבצע ולהיחרק בפריכותם בפה של כל סועד וסובא. וכדאי גם להזכיר את כד החרדל הגדול, שממנו הסועדים מילאו קנקנים ויצקו על נקניקיותיהם.

שפע והמולה ועל הכל ניצחה חיה צ'ופצ'יק בתרווד, במספריים ובברז הבירה, ואפרם קונסטנטין חביתותצקי פיזר בדיחות והתרוצץ הלוך-וחזור מאורחי הפונדק אל המאפייה שבחדר האחורי, והביא משם מדי פעם צרור באגטים טריים מלוא זרועותיו.

כאשר חיה צ'ופצ'יק היתה צריכה לומר לאפרם קונסטנטין – "אל תבלבל לי בראש!" – היא אמרה: "אל תבלבל לי בצ'ופצ'יק!"

"ניקח ארבעה מטר נקניקיות וארבעה באגטים, אך לא נישאר לשבת כי הערב יש לי הרצאה ואנחנו ממהרים הביתה, וגם ליליסימה כבר מחכה והיא מאוד עצבנית בזמן האחרון, את יודעת..." התנצל אבבטן.

"אפרם קונסטנטין יצטער מאוד, בֶּבֶּה," אמרה צ'ופצ'יק בקולה הצרוד-קמעה והחד-גוני. עיניה היו עצובות תמיד בגלל מחלת ילדות שמשכה את זוויותיהן כלפי מטה, אך בטבעה היתה בחורה עליזה מאוד. "כשהוא רואה אותך, הוא נזכר בבדיחות המוצלחות ביותר!"

"לא צריך להגזים!" אמר אבבטן, "ותפסיקי לקרוא לי גם את בבה!" ובאותו רגע ממש ניגש אליהם אפרם קונסטנטין עם הלחמים.

"הכול בסדר, רני?" שאל ועיין בהזמנה, ומיד בצע למענם, לכל אורכו, את הבאגט הראשון, וטמן בו מטר נקניקיות מחובקות בחרדל.

"אולי אפשר לקבל גם חמאה?" שאל רני. "אני לא רגיל לאכול לחמנייה בלי חמאה."

"חמאה?!" הרים אפרם קונסטנטין את קולו, "חמאה עם בשר?! אצלנו הכל כשר! הלא אם יהיה כתוב בספר שכותבת הסופרת אפרוחה ברנר על ארץ עצלתיים," אפרם מרח חמאה בפנים הפריך של הבאגט העומד לקלוט לחיקו את הנקניקייה, "כי בפונדק 'החרדל המחבק' מגישים נקניקיות בחמאה – לא ימליץ משרד-החינוך הישראלי על הספר ולא יקנו אותו לתלמידים בבתי-הספר! "

"מה?" נחרד אבבטן. "מי כותב על עצלתיים? – מי זאת אפרוחה ברנר? – זאת שכותבת שירים גסים לילדים?"

"בבה," אמר אפרם קונסטנטין חביתוצקי, "מה אתה דואג? הלא את העיתון שלך ממילא מחרימים בישראל בגלל התמונה של אנבל ציצקי-תוחעס מפתה ילדים קטנים לשתות בירה!"

"שקר! שקר!" התרתח אבבטן ושפמו החום קצר רעד, "הבירה היתה שחורה! בריאה! גם נשים הרות שותות אותה כדי שתלדנה ילדים בריאים!"

"זאת היתה לבנה! בבה!"

"שחורה!"

"לבנה! בבה!"

"שחורה!"

"הי!" קם בחור שזוף בעל זרועות שריריות שעליהן כתובות-קעקע בדמות עוגן ובחורה ערומה שחצייה התחתון דג, "תפסיקו להעליב את החברה שלי! או.קי?"

הבחורה שישבה לצידו שתתה בירה ומיצמצה בעיניה מיצמוץ עצבני.

"מה אתם, מורעלים?" ירק הבחור לרצפה.

"סליחה," הוציא אבבטן פנקס ועיפרון, "מה התכוונת במילה מורעלים?"

"אם לא תסתום את הַפֶּה-זָבֶה שלך אוריד לך סטירת-לחי על החרצוף..."

"טוב, טוב, בוא נלך!" נבהל אבבטן ורצה למשוך אחריו את רני החוצה, אך רני – נעלם!

"...המפוצלח שלך!" המשיך לצעוק אחריו הבריון המקועקע, "יא חתיכת שׁוֹמֶן-טוּז שכמוך! איך אתה לא מתבייש להיות שמן כל-כך?"

איפה רני?

"הצורה שלך עלבון לכל מה שהולך על שניים ומשתין מקדימה!"

"שתיים..."

"שניים! – סתום ת'פֶּה-זָבֶה! – שחורה תקרא לאימא שלך, לכוס אימא שלך ולכוס אם-אם-אם-אמכ!"

 

 

הפסקה

 

אתם כבר מנחשים. רני שוב הלך לשירותים, פתח את הדלת, ומה הוא ראה? – חושך! חושך-שבחושך כמו הפסקת חשמל –

ומי ניצב מאחורי הדלת? –

בכומתה שחורה כשולי קדרה?

כשולי קדירה, מהפיח. רני ידע שבמקור הכומתה כחולה!

נדודים –

אלא מי?

והוא שחור כולו, גם הפיג'אמה, ולא משיזוף אלא מהחושך שבתוכו עמד, והזיעה הסריחה ממנו כה חזק עד שהיה לה ריח של שמרים.

"שלום רני. באתי להציל אותך מארץ עצלתיים. העצלתוחים יאכילו אותך נקניקיות עד שתיחנק. העצלתוחים ישכנעו אותך ללכת עירום עד שכל אחד יצחק ממך ברחוב ויחשוב שאתה משוגע, ומטומטם גם! מי שהעצלתוחים עוקצים אותו, מי שנדבק בחיידק העצלות שלהם – נעשה חולה במחלת הבטלנות ולא יהיה מסוגל לעבוד לעולם חוץ מאשר בלהפריד נקניקיות במספריים, ובסוף יישאר בלי כסף, גם!"

"מה רע בללכת ערום? מה רע בגלידה? – 'ויהיו שניהם ערומים, האדם ואישתו, ולא יתבוששו,' – זה פסוק נהדר מן התורה, גם הסופר אבבטן חושב כך!"

"אל תזכיר לי את הנאד הנפוח הזה!" צעק נדודים השחור, העטוף לילה. "את השק המפוטם הזה! את אלוף המעיים המהלכים על שתיים! את השמנפוצקלה המאוהב-בעצמו! את בעל הקורקבן הגדול כישבן! את בעל הנחיריים שתחילתם בקרביים! את סופר הנירדמים הזה, את מרדים הסופרים הזה, את הלהטוטן השמן הבולע נקניקיות במחרוזת כמו בקרקס, אותו, את אפרם קונסטנטין חביתותצקי, ואת הגברת חיה צ'ופצ'יק – "

"מה?"

"לפוצץ! לפוצץ!"

"מה אתה צועק כל כך, נדודים? אולי אתה סתם מקנא?"

"במי?"

"בעצלתנים."

"בעצלתוחים? אני? מה פתאום?"

"אולי מפני שאתה סובל מנדודי-שינה?"

"אני?!" הרים נדודים קול איום ונורא, "אורח-כבוד מפורצץ שכמוך! איך אתה מעיז לומר זאת, עליי, וכבר פעם שנייה!" והוא שלח יד להפליק לרני סטירה חזקה, אך רני לא טיפש, הוא מיהר לסגור מול פניו את דלת חדר-השירותים בטריקה אדירה –

ובבת-אחת נעלם החושך, ועימו נדודים. ונעשה אור. אור גדול.

 

 

המשך הסיפור האמיתי

 

"אל תרגיז אותו, בבה!" אמר אפרם, "הוא האלוף שלנו!"

"אלוף מה?" התרגז אבבטן.

"הנקניקיות, בבה. אוכל שניים-וחצי מטר בלי גרפץ אחד!"

"וגם אני קראתי על כך בספר הנפלא 'המישמנאים והמירזנאים'," אמר רני, שחזר בינתיים אך לא גילה דבר ממה שראו עיניו בשירותים. "יש בספר תמונות נהדרות, באחת מהן תחרות בין שני מישמנאים, אחד מכל צד – מי יסיים ראשון לבלוע מחרוזת של נקניקיות!"

"מי כבר כתב ספר כזה? אפרוחה ברנר?" אמר בביטול אבבטן אבל שפמו רעד בעצבנות.

"כתב אותו הסופר הצרפתי המפורסם אנדרה מורואה!" אמר רני.

הם היו עתה בדרכם החוצה, חזרה לשדרות עצלתיים שהשתקף בהן אור בין-הערביים.

אבבטן התעלם מההערה האחרונה של רני, בצע כעשרה סנטימטר באגט ולעס בכעס, כאילו האכילה מקצרת את הדרך, ולפתע עצר.

"אדוני הסופר, מדוע אנחנו עומדים?"

"אתה לא רואה? אני צריך לגרד את הביצים!" התנועע באי-נוחות אבבטן מצד אל צד.

"ומה הבניין שם מצד ימין?" הצביע רני לעבר בניין נמוך ומוצק שחלונותיו הרחבים נאטמו בווילונות כבדים. רק שלוש אותיות ענק זוהרות בוורוד התנוססו על גגו:

 

– הט"ע –

 

"זהו מכון הי-טק-עצלתיים קוֹם, מקור ההכנסה העיקרי שלנו אחרי שערות-הסוכר – וזאת במחשבה-לעתיד של שלטונות עצלתיים, שחוץ מבעיות שנת שמיטה – יום אחד כבר גם לא יהיו לנו די פועלים לאסוף את שערות-הסוכר ונצטרך להפסיק לעבד את המטעים כמו שוויתרו בישראל על הפרדסים כענף ייצוא מיספר אחד.

"בעבודת שעה עד שעתיים ביום של כל עצלתן מוכשר, גם כשהוא שוכב על מיטתו ועוסק במחשבות, מכון הי-טק עצלתיים קום מפרנס בכבוד את ארץ עצלתיים על כל עצלתניה ועצלתניותיה. בשעת סכנה המכון נכנס עמוק לאדמה ומוגן מכל פיגוע או פיצוץ – כימי, ביולוגי וגרעיני."

"מה המכון שם מצד שמאל, איפה שהדלת פתוחה?" הצביע רני לעבר חלון-ראווה גדול ומואר ומעלה אדים שעל זגוגיתו זהרו רק שלוש אותיות שובבות בוורוד:

 

– מש"ע –

 

"זהו מכון מריטת שיער עצלתיים בהנהלת הנאטורופילית המפורסמת הרצגובינה," אמר אבבטן בהתקרבם לחלון-הראווה, "הנה כתוב: 'גברת הרצגובינה אנטונסקו, מורטת שיער, גם מיפשעה ואורך התחלתי של הפין, ונערות ליטוף ומריטה בהזמנה.' אתה רואה?"

"אני רואה אותה עובדת שם בפנים בתוך אדים," אמר רני. "מישהו רזה שוכב לה על הברכיים והתחת שלו ערום..." התחיל לצחוק.

"ששש... זהו מעצב-האופנה ציצי חביתותצקי, אחיו של אפרם קונסטנטין חביתותצקי, הבעלים של פונדק הנקניקיות והבירה 'החרדל המחבק'. הגברת אנטונסקו מדללת לו בפינצטה את השערות בתחת. בוא נתקרב כי הדלת פתוחה ונוכל לראותה במריטה. לשמוע אותה מדברת יותר מעניין מכל הספרות העברית החדישה גם יחד."

"...אני מזועזעת מהרגלי ההיגיינה שלכם, הישראלים," עלה מהאדים קולה של הרצגובינה השמנמנה, "אתם לא מנקים טוב! אין לכם בידה כמו אצלנו בעצלתיים?!" – "אוי!" צרח הנמרט – "צריך לנקות את פי הטבעת, אדוני! לא חשבת על זה, אה? למה אתה רוחץ שיניים ולא רוחץ את זה? בגלל שבפה יש שיניים?" – "אוי!" – "אלוהים, למה אתה צריך שהסוף של המעיים שלך יהיה מלוכלך?! ואם מישהו ירצה לתקוע אותך? יש בקטריות בכמויות שמה! אתה לא יודע שבעצלתיים, בכל מסעדה, יש בידה על יד שירותים?" – "אוי!" – "אין אצלנו מסעדה אחת שאין לה שירותים עם בידה. וככה בכל מקום. אתה יודע כמה שאתם מפגרים שם בארץ [אל"ף בקמץ] ישראל שממנה באת? זה חוסר תרבות בריאותי!" – "אוי!" – "יש אחוז גבוה של דלקות ואנשים נאלצים לעבור ניתוחי ציסטיטיס של הקולון, זה החתיכה ההתחלתית של החלחולת, ארבעה סנטימטר." – "אוי!" – "אדוני, אתה פשוט לא יודע לשמור על הגוף שלך. הגוף שלנו הוא מכונה, תשמור אותה נכון – תאריך ימים..."

 

השניים פנו ממכון מש"ע והמשיכו ללכת. – "אוי!" – נשמעה מרחוק עוד צעקת ציצי אחת בהימרט שערה מפי-טבעתו, ופתאום אבבטן: "לכל הרוחות! מנוולים! לשרוף אותם אחד-אחד! אני מיד מטלפן לעירייה שימחקו!"

"מה?" נבהל רני.

"אתה לא רואה!" הצביע אבבטן לעברן של כתובות בכחול על צהוב שנמרחו על הקיר:

 

חמ חמ חמל חמלני חמלניצקי זכאי!

 

מוות לעצלתיים הוורודה! חנק שחור לחילונים!

 

ישוחרר הקדוש הדרוס רבי מאיר בעל השאכטה

מבית-סוהר שונאי ישראל בניו-יורק!

 

השניים המשיכו ללכת בשדרות עצלתיים, כשאצל אבבטן לחץ-הדם ודאי קפץ.

 

משיח דפק את הדת!

 

"מה האוהל שם מצד ימין?" הצביע רני לעבר אוהל בהיר גדול שחובר בצינורות עבים למכונות מיזוג-אוויר. שלוש אותיות ענק בוורוד זהרו על גגו:

 

– גח"ע –

 

"זהו גן חתונות עצלתיים, המשוכלל והתרבותי ביותר במזרח-התיכון," נשם אבבטן עמוקות כדי להירגע, "את החופה עורכים בדיוק בשעה שנקבעה. הטקס דתי או אזרחי, שניהם תקפים באותה מידה. השימוש במיקרופונים ובהגברת-קול אסור, לכן הקהל שקט ושומע כל מילה. הכיבוד הראשון כולל שתייה קלה, משקאות, חטיפים ומתאבנים על קצה הלשון, בשום אופן לא סעודה של ממש. בתום החופה לא מפריחים יונים לבנות כדי שלא תלשלשנה ממעל על האורחים – שיושבים כבר לשולחנות והמלצרים מקבלים מהם הזמנות אישיות לפי תפריט עשיר מאוד. הגענו למסקנה, שהסכום למנה באג"ח (אולמות וגני חתונות) הפלצנים יוצא גבוה יותר מהמסעדות הכי יקרות בעיר. הצלחנו להעמיד בסכום נמוך יותר כיבוד ברמת שני כוכבים של מישליין, כשר ולא כשר. בשיטת ההסעדה הזו לא נזרקות ולא ממוחזרות כמויות האוכל האדירות וחסרות-הטעם שהיו נותרות אצל אג"ח הפלצנים. ברכות, נאומים, מקאמות משפחתיות, מוסיקה לריקודים והופעות אמנים מקצועיים וחובבים – כל אלה מותרים רק לקראת חצות, כדי שלא לעצבן את מרבית האורחים. בין המנות אין הפסקות למוסיקה ולריקודים כי אין בהן מוסיקה לריקודים, יש רק חמישייה קאמרית שמנגנת באחת הפינות בשקט יצירות של בטהובן, שוברט ומוצארט, ובלבד שלא יפריעו לאורחים – שחלקם לא ראו זה את זה זמן-רב וחלקם סובל מאי הבנת הנשמע – לשוחח ביניהם בניחותא. בישראל שממנה באנו הגיעו היחסים בין מזמינים למוזמנים עד משבר. העלבונות רבים. למשפחות החתן והכלה אין ברירה אלא לסבול את ההידהוד הנורא של מערכת ההגברה עד תום הערב אבל אורחיהן נקרעים בין קריעת עור התוף לבין מחוייבותם המשפחתית והחברית – בריאות מול נימוס. יש גידול ניכר במכירת אטמי-אוזניים בלתי-ניראים לחתונות ומכשיר-דמוי-שמיעה שמנתק.

"ואילו בעלי האג"ח הפלצנים מצידם פיתחו שיטה מתוחכמת וערמומית, שתחילתה באיחור החופה, והמשכה בהפסקות-ריקוד ארוכות בין מנה למנה תוך כדי ניצול ההרעשה הוולגארית רבת הדציבאלים שמבריחה את מרבית האורחים, בייחוד המבוגרים התרבותיים – עוד בטרם הוגשו המנות העיקריות והאחרונות. אלה מגיעות בדרך-כלל לקראת חצות הלילה. חרף העובדה שאג"ח הפלצנים מחייבים את המשפחות במחירן של כל המנות שהוזמנו – הם נוהגים להכין מראש רק כמחצית הכמות, ועדיין נותר להם עודף בזכות הרעש והשעה המאוחרת."

"מה זה וולגארי?"

"גס. המוני. ההיפך מתרבותי. זה אפשר להגיד על כל אחד, ללא אפלייה."

"בחתונות אצלכם לא רוקדים?"

"רוקדים, ועוד איך! – צמוד לאוהל גח"ע בנינו אולפן ריקודים סגור ששום קול לא בוקע ממנו. התקנו בו עמדת תקליטן, מערכת הגברה, אורות מתחלפים וגם ריצפה שרוטטת בקצב תחת רגלי הרוקדים ובשלב מסויים היא כאילו מתחילה להתמוטט וגורמת להם ריגוש רב. אתה זוכר שבישראל התמוטטה ריצפה של אג"ח פלצני שמוקם בקומה גבוהה והיו פצועים והרוגים? למרבה הפלא האסון רק הגביר את הריגוש של הרוקדים הצעירים – כמו אלה שמזדיינים בחניקה – ולכן הכנו להם את האטראקציה של התמוטטות רחבת הריקודים."

 

"בית השימוש שם לנשים מצד שמאל גם כן לריקודים, אוה, לא… מפעל, לגבינות?"

 

00

נשים

– פט"ע –

 

"לא פטה, פט"ע. לא שמעת על פרמצבטיקה טבעית עצלתיים? מהשתן של נשות עצלתיים, שהן בריאות, אופטימיות, דדניות ונכנסות בקלות להריון – מזקקים תרופה לפיריון שמרפאה נשים עקרות בכל העולם שממליטות תינוקות מה-זה חמודים! מה-זה מתוקים! תמונות שלהם תלויות בכל מקום בעצלתיים. הפט"ע הוא אחד מענפי הייצוא החשובים ביותר! שום דבר לא הולך אצלנו לאיבוד כי העצלות היא מיצבור אדיר של חחי"א – חשיבה חופשית יוצרת אנרגיה. אצלנו שותים מים, בירה, שמן זית, יין ומיץ תפוזים טרי מאות ואלפי ליטרים בשנה וכך השתן האליטיסטי שלנו הוא הצח ביותר על פני כדור-הארץ ולא עולה לראש ולא מפריע לחשוב ולייצא, וככה גם הזרע!"

 

"ומה הארמון שם אחריו מצד שמאל?" התעלם רני מהמילים הקשות פרמצבטיקה, ממליטות ואליטיסטי והצביע לעבר בניין גבוה ומואר, שאדים עלו בחלונותיו הרחבים, המוארים. שלוש אותיות ענק ורודות התנוססו על פתחו:

 

– אמ"ע –

 

"לא, תן לי לנחש," עצר רני את תשובת חברו המבוגר, "זה בית-המרחץ, ראשי-תיבות – אגודת מתרחצי עצלתיים!"

"ראית בחיים שלך בית-מרחץ?"

"לא."

"קראת בספר של הסופר הצרפתי המפורסם אנדרה מורואה?"

"לא."

"אז דע לך שהפעם טעית. הבניין שייך לאחת האגודות הוותיקות והמכובדות ביותר בעצלתיים, אגודת מגרמי עצמות, שאני גאה להיות חבר בה. אילו היה לנו זמן, ולא היתה לי הרצאה הערב, וליליסימה לא היתה מחכה לנו בקוצר-רוח שלה – היינו נכנסים לשם ועושים חיים! – לכל הרוחות! מנוולים! לשרוף אותם אחד-אחד! אני מיד מטלפן לעירייה שימחקו!"

"מה?" רני שוב נבהל.

"אתה לא רואה!" הצביע אבבטן לעברן של כתובות נוספות בכחול על צהוב שנמרחו על קירות הבתים בשדרת עצלתיים היפה וכיערו אותם. "והפרימיטיביות! אפילו לא יודעים עברית!"

 

במה עתם טובים מחמלניסקי מפילי עוברים?

 

ראש-הממסלה רסח את עצמו בידי קדוש תמעוני!

 

החילנות היא האופים של העליטות!

 

כל המחסל זונה אחת כאילו הסיל עולם ומלועו!

 

"מר אבבטן, איזה חיים עושים באגודת אמ"ע?" ניסה רני לנתק אותו מהרוגז.

"מגרמים! גירום העצמות הוא עניין לא פשוט. לפעמים הבעל אוהב לגרם עצמות מהמרק, והאישה לא סובלת את קולות המציצה, ולפעמים להיפך. ויש הרבה עצמות שאין להן מגרמים, כי לצערנו משפחות רבות מקילות ראש במצווה החשובה של גרימת עצמות, ואפילו זורקות אותן לכלבים ולחתולים או לאשפה! ממש חילול עצמות! לכן יסדנו את אגודת מגרמי עצמות, אלינו מגיעות כל העצמות המבושלות שאין להן מגרמים, אלינו מגיעים כל המגרמים שלא מרשים להם בבית למצוץ – וליד סירי המרק המהביל של האגודה אנחנו מוצצים עושים חיים!"

"חשבתי שאצלך דווקא מרשים למצוץ!" אמר רני.

"תענוג יקר. על כל מציצה אני צריך לפצות את ליליסימה בקניית שמלה או עגילים על שהואילה בכלל לסבול את הקולות!"

"מה, נשים לא מוצצות?"

"אבל הן עושות את זה בדרך-כלל בשקט, במיטבח, ומעמידות פנים כאילו רק אנחנו להוטים למצוץ."

"אבל למה המוצצים צריכים בניין גדול כל-כך?"

על החלונות האטומים, הלבנים, הצטיירו צללים מתנועעים של בני-אדם ועצמות קופצות באוויר, ונשמע רעש עמום של סירים גדולים ושל תרוודים, כמו באולם ייצור של מפעל מזון.

"בניין גדול לאסוף את כל העצמות, ושיהיה מקום לכל החדשים החוזרים במציצה!" המשיך אבבטן ללעוס בקול רם תחת לשפם החום קצר את הבאגט הטרי ובשקט הוסיף, "אתה יודע לשמור סוד? תבטיח לי שלא תגלה לאיש בעולם? זה הסוד הכי שמור בעצלתיים. בבור, אלה המרתפים והחדרים הפנימיים של אמ"ע, יושבים המדענים הכי טובים שלנו ושוקדים על פיענוח סוד האנרגיה כדי שלא ישתרכו תורים ארוכים לפני תחנות הדלק כל פעם... הי!" שב והרים קולו, "מה קרה לבאגטים?"

"מה קרה?" תמה גם רני.

"נעלמו!"

"אולי אכלת אותם?"

"ארבעתם? לא ייתכן. רק נגסתי קצת, פה ושם, מהקצוות."

"אז הקצוות בטח נפגשו באמצע, כמו שאומרים," הציע רני בנימוס, "והבניין הקטן עם האנטנות וצלחות הטלוויזיה והשלט על הגג הוא בטח הטלוויזיה שלכם?"

 

– אט"ע –

 

"נכון. אולפן טלוויזיה עצלתיים."

"רק אולפן אחד כזה נמוך?"

"לא צריך יותר. בימינו אין הבדל בין חדשות, ראיונות, פרסומת, בידור, דרמה, בישול, אסונות, זיונים, ספורט, סרטי מתח ואימה, טלנובלות, תוכניות דוקומנטאריות ותחרויות פרסים בשידור חי. הכל ממוסחר ומתואם מראש במטרה להוליך שולל את הצופים כאילו מה שהם רואים זוהי המציאות האמיתית והיחידה. איזו מציאות?! כמעט הכל מבויים, מפוברק וגדוש פרסומת גלוייה וסמוייה! – כמו לחפש את המטבע תחת הפנס! – צמיגים בוערים על הכביש מול מצלמות טלוויזיה זוהי מציאות? זיון בתקריב, עינויים ורצח בסרטים זה דימיוני? הלא כל זמן שהאסון לא מתקרב לביתם הפרטי, לא נוגע להם ישירות, רוב הצופים אינם מבדילים כלל בין מציאות לדימיון, בעיניהם הכל בידור! הלא הראש שלהם מלא רק במה שבוחרים להראות להם בטלוויזיה! הם ממוכרים לה!

"כמובן, כל זמן שלא פורצת מלחמה או רעידת-אדמה ממש על-יד הבית שלך, שאז הדרקון יוצא מן המסך ומתחיל לטרוף אותך!

"לכן התוכניות שלנו מוקלטות באולפן הממוחשב, שמורות באופן דיגיטאלי ומשודרות ברצף אחד עשרים וארבע שעות ביממה ללא הבחנה בין סוגי המישדרים, כשבתחתית התמונה מופיעה כיתובית מתמדת: 'זכור, הצפייה בטלוויזיה מזיקה לשכל!'

"צריך תאונות? צריך שריפות, גם זונות? מובטלים? פיצוץ? בישול? סקס? אולימפיאדה? תאונת מטוס? אנבל ציצקי-תוחעס? ישבנים? ישיבת חוזרים בתשובה? פיצוץ? שטפונות? אוהי זורר? רעידת-אדמה? מוניקה לווינסקי? מוסיקה? חיים יבין? פח"ע [פעילות חבלנית עויינת]? תרח בן נחור? רפול? קוס גרמני? אנטולי שרנסקי? משיח בן יוסף? פאראזיטים? הריסת בתים? רצח אישה בוגדת? קרן מור? – הכל נמצא במאגר, הכל זמין. אם צריך משהו חדש, מזמינים את האינטרסנטים עם המיצג שלהם לכאן. הרבה יותר נקי וזול. בעייה לשרוף צמיג באופן וירטואלי ולהביא לאולפן חמישה שחקנים רוסיים רעבים והשישי מעיירת פיתוח עושה נשיא?

"ובמה למשל עסקו בטלוויזיה כל השבוע האחרון? בתרבות? לא. בספרות? לא. בראיון עם עורך הגיליון החדש של המוסף לתרבות 'ידיעות עצלתיים'? לא. עסקו בזוג סנדלי אצבע פאריסאיות שאין כדוגמתן בארץ, סלח לי שאני משתמש בלשון נקבה – שנגנבו על החוף ממלכת הדוגמניות יפהפיית עצלתיים אנבל ציצקי-תוחעס! – ומומחים התווכחו ביניהם אם נגנבו על ידי אדם רעב כדי למכור אותן או על ידי אישה קנאית כדי לנעול אותן או על ידי מעריץ פטישיסטי כדי להריח אותה בהן ולאונן עליהן – סלח לי שאני משתמש בלשון נקבה, הפטשי... כשאני נזכר באבקת הטאלק בין אצבעות כף-רגלה המושלמת..."

"אני לא כל כך מבין מה שאתה אומר, אבל, באמת, רק ערוץ אחד יש לכם?"

"אנחנו גם מממנים הרבה הפקות של הטלוויזיה בישראל."

"מדוע?"

"כי הן כל כך גרועות שהן מעלות את אחוז הצפייה אפילו בטלוויזיה שלנו! וחוץ מזה יש לנו עוד ערוץ אחד לסרטי קולנוע טובים. לאלה אין תחליף כי הם איים של אמנות בתוך ים של זבל טלוויזיוני. אוי! – חכה לי כאן. אני קופץ אל אפרם קונסטנטין להביא ארבעה באגטים חדשים. זה קמצן! היית מאמין? – מאז זכה בפרס השני בתחרות אופי הבאגט ביום 'חג הלחם' בכיכר ההוטל דה-ויל בפאריס – התחיל לאפות אותם קצרים יותר!"

אך בעיני רני לא מצאה חן ההצעה. החשיך כבר, ולהישאר לבד ליד בניין אמ"ע שבחלונותיו עלו אדים כאילו מבשלים בסירים בני-אדם ולא מרק-עצמות – – דרך-הבטן, רני אהב מאוד לגרם עצמות, אהב יותר מהמרק עצמו, אבל לא חשב שבשביל דבר פעוט כזה צריך להקים אגודה ולבנות בניין יקר ומפחיד שניראה כמיבצר – – להישאר לבד לא התחשק לו, ובייחוד שמי יודע מי יופיע פתאום מן החשיכה ו –

 

השניים חזרו ל"החרדל המחבק" וקנו ארבעה באגטים נוספים במילוי הנקניקייתי-החרדלי ומיהרו לחזור הביתה, לא לפני שאבבטן לחש על אוזנו של אפרם קונסטנטין חביתותצקי עם היפרדם, ביציאה –

"שמעתי שטמנו פצצה באחד הבאגטים שלך!"

"אל תדאג, בבה, ותפסיק לדגדג אותי עם השפם שלך! זהו הבאגט שמכרתי לך! העולם נחלק לחמורים עם ביצים ולחמורים בלי ביצים, לחכמים עם ביצים ולחכמים בלי ביצים, ואתה בבה אפילו לא יודע אם אתה עם או בלי ביצים – מפני שאתה צריך ראי כדי לבדוק אם יש לך עדיין ביצים!"

"צי-צי-צי!..." הושיט לעברו אבבטן לשון ענקית, "חביתותצקי! – כל הראש שלך מלא ביצים! – צי-צי-צי... מה-זה ביצים, חביתות!"

זה היה חוש-ההומור שלהם: לטלפן אחד לשני באמצע הלילה בשינוי קול ובשם בדוי. להפחיד זה את זה, להעליב במילים גסות, להכשיל, לזרוק לבריכה לפני שמספיקים להוריד בגדים, להזמין רקדנית ערומה או מאה פיצות על חשבון המקבל – ועל כל מתיחה או תעלול שהצליח, נרשמה נקודה לזכות המנצח. התוצאה האחרונה היתה שלושת אלפים שש מאות ארבעים ותשע לזכות אבבטן, שלושת אלפים שש מאות חמישים ואחת לזכות אפרם, זאת אומרת שבמשך עשרים השנים האחרונות לא החמיצו אפילו יום אחד של להציק אחד לשני, ובכל זאת נותרו במצב של כמעט שיוויון גמור.

את מניין הנקודות רשמה חיה צ'ופצ'יק בצ'ופצ'יק של העיפרון שתקוע תמיד בבדל-אוזנה הימני (היא שמאלית) כדי לרשום כמה עצלים חייב לה כל אחד מן הלקוחות בפונדק "החרדל המחבק".

 

בדרכם חזרה עברו על פני –

 

– בא"ע –

 

שבחזיתו התנוסס השלט:

 

סיק טרנזיט גלוריה מונדי!

[כך חולפת תהילת העולם!]

 

אל תשליכונו לעת זיקנה

כי ככל שמזדקנים

הסקס עוזב את הפתחים

ונישארים בלי חשק

ועם קקה פיפי

כמו ילדים קטנים!

 

 

וכשהגיעו סוף-סוף לבית בן-עצל – היה חשוך.

 

 

המשך יבוא

 

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* 1 שקל = 1 זית. הזמנו באחת המסעדות ארוחת בוקר אחת לשניים, כרגיל. קיבלנו ארוחה טעימה שכללה גם קערית קטנה ובה 6 זיתים דפוקים טריים גדולים וטעימים מאוד. מאחר שאנחנו משוגעים על זיתים דפוקים בדרך המסורתית, בלי שום – רק מי מלח שביצה צפה בהם, פלפלים חריפים ורבעי לימונים – ביקשנו תוספת, ואכן קיבלנו עוד קערית קטנה ובה 6 זיתים גדולים בירוק-חאקי מאותה איכות.

כאשר הגיע החשבון שמנו לב לכתוב, תוספת זיתים – 6 שקלים. עכשיו אנחנו יודעים מה ערכו האמיתי של שקל –  1 זית. ובהתאם – 1 דולר שווה כ-4 זיתים.

 

* עיתונות צהובה הוא כינוי גנאי לעיתונות לא-איכותית, העוסקת בעיקר ברכילות ובשערוריות ופונה לרגשותיו וליצריו של קהל היעד הנמוך תוך שימוש בשיטות כתיבה, עריכה ועיצוב סנסציוניות. כותרת עיתון המתארת התנהגות נלוזה של אשת ראש ממשלה, בין שזו עובדה ובין שזו עלילה – היא בבחינת עיתונות צהובה מגעילה ורכילאית.

ולעניין עצמו: אם זו אמת, הרי שהיא צריכה לעורר רגשות של רחמנות, אמפטיה וצער אנושי – ואם זו עלילה ושקר – היא צריכה לעורר גועל מהעיתון ובוז לעורכים, לכתבים ולקוראים הנהנים.

מאידך, כותרת עיתון המתארת את התנהגות הפלילית של בכירי השלטון החל בראש ממשלה ונשיא וגמור בראשי עיר, משטרה ומנכ"לים ופקידיהם, היא עיתונות במיטבה.

מרדכי בן חורין

ת.ד. 2170 סביון 56511

 

* גלוייה נשכחת של אסתר ראב לאימו ולאחותו של אהוד בן עזר:

דורה ולאהלה יקרות!

מה שלומכן? אני מקווה ששלום לכן. אמש טילפנתי לבית אודי וענתה לי ענת שהוא במילואים. ענת חולה זה כשבועיים ויש לה שפעת קשה כפי הנראה, חום גבוה. אימה מטפלת בה – אולי כדאי שתבקרנה אותה כיוון שהיא לבדה.

אצלי אין חדש – הבריאות אפסית ואני מתאמצת לכתוב – וזה לא קל עם כל הטרדות המקיפות אותי.

טוב, שלום וברכה לכן בריאות והצלחה

                                                                 דודה אסתר

 

אהוד: תאריך אין, אבל חותמת הדואר היא 24.12.69. הייתי אז במילואים בשארם א-שיח'. הגלוייה נשמרה אצל אשתי הראשונה, ענת פיינברג.

 

* שלום לנעמן כהן, אֶת עדה בת יצחק פטיש מכיר אני היטב. משפחת פטיש מוכרת ואיכותית.

מפעל נעמן עבד עם מיגוון מעצבים. שמוליק כץ החתום על צלחת נעמן, קובה חבר כפר מסריק ועוד ועוד....

שמעון בדר, מעצב ראשי ואיש מדהים, מתגורר בקריות והוא כנראה היחיד שיכול  לספר פרטים מעניינים.

מוזיאון העיר בחיפה מעלה במרץ שנה זו תערוכת פורצלן אירופית משולבת עם התעשייה של נעמן וכדאי להגיע אף לפתיחה.

שלח מכתב זה לאהוד ונשמור קשר.

אז ביי ממני,

חנן

lisshanan@gmail.com

 

אהוד: אנא, שילחו לנו פרטים על התערוכה, כשתיפתח.

 

* הרשה נא לי, אהוד היקר, להוסיף סיפור קטן כמשל לפולמוס שבעקבות הפואמה הנפלאה של יוסי גמזו "על השחיתה": מעשה שהיה כך היה. בשנות ה-80 של המאה הקודמת אני ושותפיי בחברת "הנץ" ניסינו נואשות להבקיע את הביורוקרטיה של שלטונות חיל האוויר הישראלי ולהתקבל אצל הקצין החולש על התצ"א (תצלומי אוויר), על מנת להציע לו את שיטת הדפוס החדשה אשר פיתחנו, שמעלה את רזולוציית הצילום כמה מונים, לעומת שיטת הרשת הקיימת – ובמשך זמן רב לא עלה בידינו להבקיע אותה. נזכרתי אז, שאחי הצעיר יוסי הוא מילדות ידיד נפשו של הטייס המהולל וסגן מפקד חיל האוויר דאז, אשר שיינפלד (אשר נפטר מן העולם בחלוף זמן מה, למרבה היגון). אמרתי ליוסי: "תבקש מאשר שיזרז את העניינים." יוסי דיבר עם אשר וחטף ממנו מקלחת צוננים, על שיוסי מבקש ממנו פרוטקציה. אחר כך אני חטפתי בצדק מקלחת צוננים מיוסי, על ששלחתי אותו למשימה הזו...

  איש לא היה נמצא ניזוק אילו נעתר אשר לבקשה... הפגישה המיוחלת התקיימה לבסוף, והולידה שיתוף פעולה פורה – אבל כמה אציל נפש נותר בזיכרוני זכרו לברכה של האיש ההוא!..

 יואל נץ

 

* לאהוד בן עזר שלום, שמחתי להיווכח שכמוני הקטנה והבלתי חשובה, גם אתה חושב על השם  "המחנה הציוני" שהוא שם לא מוצלח ומגוחך. זה החל מהצמד בוז'י וציפי. זיווג משונה שמקרין חוסר חזון מנהיגותי, ואמביציה מופרזת לכהן כראש ממשלת ישראל. והמשיך לשם המשונה הזה – המחנה הציוני. שהוא פשוט פרדוכס בהתגלמותו. ושלא לומר מיותר לגמרי.

וגם אני אצביע נתניהו. אין מצב שאצביע לצמד בוז'י וציפי. פשוט אין. בגלל הגיחוך שהם מעוררים בי וביחד עם השם הזה.

תודה,

חוה ליבוביץ

 

* אהוד בן עזר:  נודע לי שהייתי מועמד לפרס אקו"ם למפעל חיים בספרות השנה – אך לא הייתי ראוי לזכות בו.

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל