פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1718

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט בשבט תשפ"ב, 31.1.22.

עם הצרופות: 1. האנדרטה לזכר הנספים באסון אוסלו. 2. המתיישבים הראשונים עובדים בינוב. 3. מרל ברנט. 4. שולמית אלוני משיאה את בני הזוג כהן-ברנט.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: זרה. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן. לא נחוץ לי גבר לירי. על הפזמון "רינה". // ד"ר רון בריימן: המדגרות של יפעת וניצן. // אורי הייטנר: 1. מהפכה חובקת כול. מאה שנה למותו של גורדון. 2. צרור הערות ‏30.1.22. // אסתר ראב עם גורדון בדגניה. // עמנואל בן סבו: הזכות לציין את יום זיכרון השואה הבינלאומי. // ארנה גולן: שירי קורונה ומגיפה. חלק שני. עידן עמֵדי ושירו "בקרוב ייפתחו השמיים". חנן בן ארי ושירו "געגוע לבני אדם". // שֹישֹי מאיר: נוֹלְדוּ מְבֻגָּרִים. // עדינה בר-אל: 1. מרל ברנט  – לוחמת למען זכויות הכלל. 2. "ילדי אסון אוסלו" וייסוד מושב ינוב. הַשְלָמָה. // נעמן כהן: יהדות בין הפרופסורים ישעיהו ליבוביץ לאליעזר שבייד.  // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת ראשונה. המשך. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

זרה

חִיֵּך בְּשָׂרוֹ אֶל

זָרוּתֵךְ

עֶלְבּוֹן

הִקְפִּיא עוֹרוֹ –

בְּמַתֶּכֶת עוֹרְקָיו

וּבְסוֹרְגֵי דָּמוֹ

כָּלוּא, כָּמֵהַּ

יֶלֶד לְמַבָּט

שֶׁלָּךְ –

אֲבָל שְׂחוֹקֵך שָׂרַט

מָלוּחַ

תּוֹךְ עֵינוֹ.

1962

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

לא נחוץ לי גבר לירי

על הפזמון "רינה"

פזמונו של אלתרמן "רינה", שכותרתו המקורית היתה "רוֹמַנס על ספסל", נכתב להצגה "חַגְלָיָדַע" של "המטאטא" (תכנית ל"ז, בכורה: 25.5.1935). הוא זכה לביצוע מחודש בשנת 1958, כששולב בהפקה "תל-אביב הקטנה". מדובר בעיבוד חופשי של שיר רוסי  שהולחן בשנת 1934 בעבור סרט קולנוע פופולרי – "החבריא העליזה" –  של הבמאי גיאורגי אלכסנדרוב.

היתה זו  קומדיה של טעויות הבנויה על סדרה של  מצבים אבּסוּרדיים, כגון מינויו של  רועה צאן מן הקולחוז למשרת  מנצח של תזמורת. בתפקיד הראשי כיכב בסרט הזמר והבדרן היהודי  ליאוניד אוטיוסוב, שצולם בעת ביצוע השיר כשהוא יושב על ענף גבוה ושר את שירו בפָּתוֹס. מן השיר הבוקע מפיו ניכּר שמחשבותיו נישאות מעלה מעלה, עד שבשורת הסיום של שיר זה – במפנה של בָּתוֹס  (bathos) – הענף  שעליו הוא יושב נשבר,  ו"גיבורנו" נופל ארצה ונחבט בכל גופו.

ליאוניד אוטיוסוב בסרט "בחורים שמחים", 1934. מתוך ויקיפדיה.

גם הגבר המאוהב ברומנסה של אלתרמן מיטלטל באהבתו בין שמיים לארץ, אך אהובתו מחזירה אותו בכל פעם אל קרקע המציאוּת:

יֵשׁ בָּעוֹלָם הַרְבֵּה שָׁמַיִם,

הַרְבֵּה שִׁירִים וַאֲהָבוֹת.

אֶפְשָׁר הָיָה מָנָה אַפַּיִם

לַחֲלֹק, וְהָרוֹצֶה – סָחַב גַּם עוֹד!

אֲבָל אֲנַחְנוּ בְּנֵי-בְּלִי-מֹחַ,

צָרִיךְ אוֹתָנוּ – לְמִשְׁפָּט!

בַּאֲשֶׁר לָנוּ קְצָת לֹא נֹחַ,

לָנוּ טוֹב מְאוֹד, אִם לָנוּ רַע מְעַט!

רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשָּׁמַיִם!

רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַסַּפְסָל!

רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת סַנְדָּלַיִךְ,

אֶת אוֹר עֵינַיִךְ,

אֶת אַרְנָקֵךְ אֲשֶׁר נָפַל!

אַל תְּדַבֵּר בְּקוֹל דְּרָמָטִי

אַל תִּהְיֶה כָּל כָּךְ עָדִין –

אֲנִי מֵאִמָּא'לֶה שָׁמַעְתִּי:

לִגְבָרִים, בִּתִּי, אָסוּר לְהַאֲמִין!

לֹא, לֹא! אֲנִי אֵינֶנִּי גֶּבֶר...

לֹא דּוֹן ז'וּאָן צָעִיר וָרֵיק.

אַהֲבָתִי קָשָׁה מִדֶּבֶר –

זֶה הֶרְגֵּל שֶׁלִּי

מֵאָז – מִשֵּׁיח' אַבְּרֵיכּ.

רִנָּה – אַל תְּסַלְסֵל לִי סֵרֵנָדָה!

רִנָּה – וְאֶת לִבִּי אַל תְּבַלְבֵּל!

רִנָּה – תָּשׁוּב אֶל חַנָּה וְאֶל עָדָה,

הֲלֹא יָדַעְתָּ

שֶׁהִיא בּוֹכָה יוֹמָם וָלֵיל!

תִּבְכֶּה לָהּ, עָדָה, תִּתְיַפֵּחַ,

אִתָּךְ הַלַּיְלָה כֹּה בָּהִיר.

אֲנַחְנוּ פֹּה וְשָׁם יָרֵחַ,

אַתְּ רוֹאָה – הִנֵּה

כִּמְעַט חִבַּרְתִּי שִׁיר.

לֹא! לֹא נָחוּץ לִי גֶּבֶר לִירִי,

נָחוּץ לִי גֶּבֶר מְנֻמָּס!

אֵינְךָ מַזְמִין אוֹתִי הָעִירָה

וְאֵינְךָ קוֹנֶה לִי

גְּלִידָה אֲנָנָס!

רִנָּה – נִקְנֶה גְּלִידָה עִם אֲנָנָסִים!

רִנָּה – נֵלֵך יוֹם יוֹם לַסִּינֵמָה,

רִנָּה – נִשְׁתֶּה גָּזוֹזִים וְתַסָּסִים

נִרְקֹד בְּגֵ'זִים

מָה עוֹד תִּרְצִי, הַגִּידִי מָה?!

אֲנִי רוֹצָה שֶׁתֹּאהֲבֵנִי

וְשֶׁתִּקְרָא לִי בֻּבָּה'לֶה (בֻּבָּה'לֶה!)

שֶׁעַד עוֹלָם לֹא תַּעַזְבֵנִי

וְשֶׁתֹּאמַר לִי

אֵיךְ לִבְּךָ אֵלַי מָלֵא.

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ כִּפְלַיִם

כִּי אַתְּ אֵינֵךְ אוֹהֶבֶת כְּלָל!

לִבְשִׁי אֶת זֹאת, לִבְשִׁי בֵּינְתַיִם,

פֹּה תּוֹפְסִים תָּמִיד

נַזֶּלֶת מִן הַטַּל.

רִנָּה – אַל תְּדַבֵּר לִי עַל נַזֶּלֶת!

רִנָּה – מַסְפִּיק וְדַי, כְּבָר מְאֻחָר,

רִנָּה – בּוֹא תְּלַוֵּנִי עַד הַדֶּלֶת,

לֹא אֵין תּוֹעֶלֶת

שֶׁנִּשָּׁאֵר פֹּה עַד מָחָר.

מָחָר, אִם לֹא אֶהְיֶה כּוֹעֶסֶת,

תִּגַּשׁ אֵלַי, זֶה קְצָת בַּחוֹל...

אֶצְלִי יֵשׁ חֶדֶר וּמִרְפֶּסֶת,

דִּיזֶנְגּוֹף שְׁמוֹנִים,

קוֹמָה שְׁנִיָּה מִשְּׂמֹאל.

וּמָה תַּגִּידִי הָלְאָה, רִנָּה,

לֹא אַל תַּגִּידִי לִי דָּבָר...

אֲנִי מֵבִין, אֲנִי אֲבִינָה,

זֶה סִימָן

שֶׁאֶת הַכֹּל אָמַרְנוּ כְּבָר!

רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשָּׁמַיִם!

רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַסַּפְסָל!

רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת סַנְדָּלַיִךְ,

אֶת אוֹר עֵינַיִךְ,

אֶת אַרְנָקֵךְ אֲשֶׁר נָפַל!

פזמונו של אלתרמן, שנכתב בהתאמה גמורה לריתמוס של השיר הרוסי, נראה שיר פשוט, אפילו פשטני, שאינו זקוק לפירושים כלשהם, ואולם "בכל זאת יש בו משהו."

בראש וראשונה, יש בדיאלוג שלפנינו היפוך מִגדרי משעשע: הגבר  רגשני ולירי – משולל כל  חוש מעשי. נדמה לו שאם הזכיר בדבריו את הירח, הרי שכבר נתמלטו מפיו דברי שירה. האישה, לעומת זאת, מתגלה כיצור תכליתי, מעשי, יוזם וכלל לא רומנטי.

כדי להמחיש את התלהבותו של הגבר המאוהב, המוכן להוריד לאהובתו את כוכבי השמיים אל הארץ, הפזמון עושה שימוש בריבוי של מֶריזמים. merism הוא ציין-סגנון המנסה להקיף את האובייקט המתואר באמצעות אִזכּוּר קצותיו, כגון שורת הפתיחה של הפזמון "שיר בוקר" המקיפה את המציאוּת הארץ-ישראלית מלמעלה למטה – ממורדות הלבנון עד ים המלח: "בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת / וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל."  בפזמון "רינה" האוהב יורד ממרומי  השמים אל הסנדלים שעל הקרקע ואל הספסל הנטוע באדמה. הוא מצהיר שהוא אוהב את רינה מכף רגל ועד ראש: מֵאוֹר עיניה של  נערתו האהובה ועד  לסנדליה ולארנקה שנפל על הארץ (ארנקה נפל כנראה בעת שבני הזוג התגפפו על הספסל בשדרת העיר).

השיר מזכיר פעמיים  את הארנק ואת הסנדלים, ואלה הם כמובן סמלים פרוידיאניים מוּכּרים וידועים בעלי אופי אֶרוטי או סקסואלי מובהק. התיק, או הארנק, כמוהו כרחם הנושא בחוּבּוֹ עוּבּר או כקוּפּה האוצרת בתוכה את סודותיה האינטימיים של האישה (התיק והסנדל כמוהו כגוף האנושי שאף הוא "כלי" או בית קיבול, העטוף בעור). התיק בשיר זה מכיל בחוּבו שפע של רמזים מוצפנים, לרבות רמזים אֶרוטיים (ובל נשכח שאיבר המין הנשי מכוּנֶה "נרתיק").

סמל הארנק מזכיר את סמל הצעיף בשירו הגנוז של אלתרמן "איתך – בלעדייך" (גזית, ב', חוב' א' תרצ"ד), שנכתב כשנה לפני הפזמון "רינה". כאן הגבר המאוהב מודה בקִנאתו על שצעיפה הדק של אהובתו (סמל בתוליה) "נִדְרַס וַיִּתְבַּזֶּה." תלתליו השחורים – תלתלי הליל – ולִבנת בשׂרהּ של האהובה, כמו גם סיפור הצעיף  (או המטפחת) מעלים על הדעת את סיפור אותלו –  הגיבור השייקספירי שרצח את אשתו האהובה בשל החשד שמטפחתה, סמל הבתולין, נמצאת בידיו של גבר זר.

יצירת אלתרמן מלאה בפרדוקסים, והוא אפילו חיבר טור שכותרתו "הפרדוקס מדבֵּר". בפזמונו "דצמבר", למשל, במָקום שבּוֹ מצפה הקורא, או המאזין, שהחורף ימשוך את האדם הביתה, להתחמם מול התנור, הוא מגלה שההפך הוא הנכון.  החורף דווקא מושך את האדם לצאת מביתו ("מוֹשֵׁךְ מִבַּיִת אֱלֵי חוּץ"). גם הפזמון "רינה" מלא בפרדוקסים, שניתן אולי לקשרם עם אופייהּ ההפכפך של הצעירה שאינה יודעת להחליט אם להיעתר לחיזוריו הנמרצים של הגבר המאוהב בה עד השמיים.

וכך, בתוך שיר קצר, אנו עדים לכך שרינה גוערת במחזר הנלהב, משמיעה באוזניו דברי ביקורת נוקבים ומעליבים, ואפילו מוכנה לוותר עליו ולשלוח אותו לחנה ולעדה. ואולם, בהמשך השיר מתברר שהיא מעוניינת בו דווקא, אף נותנת לו הוראות מדויקות איך להגיע לדירתה. מתברר שהיא להוטה להתעלס איתו לא פחות ממה שהוא להוט אחריה.

בהפכפכותה כי רבה, היא סותרת את עצמה לא פעם. בהתחלת הדיאלוג היא אומרת לגבר המאוהב שהיא אינה רוצה גבר לירי ורומנטי ("אַל תְּסַלְסֵל לִי סֵרֵנָדָה!" – "לֹא נָחוּץ לִי גֶּבֶר לִירִי"), ודורשת ממנו גלידה אננס, במקום דברי אהבה ערטילאיים, הפורחים באוויר. ואולם, כשהוא נשמע להוראותיה ומבטיח לה את כל הנאות החיים הארציות שהיא דורשת ממנו, ואף מוכן להעניק לה יותר מן הנדרש, לפתע היא משַׁנה את נימת דבריה ואת רוחם, ודורשת ממנו  הצהרות אהבה  רומנטיות ("שֶׁעַד עוֹלָם לֹא תַּעַזְבֵנִי / וְשֶׁתֹּאמַר לִי / אֵיךְ לִבְּךָ אֵלַי מָלֵא.")

ואף זאת, הגבר המחזר הופך לפתע לנגד עינינו מצעיר מאוהב, שאיבד את ראשו, לדמות אבהית – מבוגרת, אחראית ומגוננת. הוא מבטיח ל"ילדתו" (או ל"בובתו") גלידה, דואג לה שתכסה את זרועותיה בבגד לבל תצטנן (כמו הורה הדואג שילדו יֵצא מן הבית מצויד בסוודר). למרבה ההפתעה מתברר שאין מדובר בכלל במחזר צעיר. לגבר שבשיר הדיאלוג שלפנינו יש עבר עשיר עם חנה ועם עדה, ובשיר (אשר בוצע על הבמה בשנת 1935) הוא לפתע מזכיר את חוויותיו מימי שיח' אברכּ (מימי ארגון "השומר" שנוסד ב-1909).

[אהוד: לדעתי הכוונה ל"גבר" שהוא בן-דורו של אלכסנדר זייד (1886-1938), כבר לאחר שעזב את "השומר" ואת כפר גלעדי והתיישב עם משפחתו בשיח' אבריק].

וקשה שלא להרהר בשינויים המִגדריים מרחיקי הלכת שחלו מהתחלת המאה העשרים ועד הלום.  הנה, הצעירה דורשת ממחזרה שיקרא לה "בובה", כינוי שנשים בנות זמננו (על כל פנים ביובל השנים האחרון, מאז החל במקומותינו המאבק על מעמד האישה) סולדות ממנו ומִדוֹמָיו.  גם גברים למדו שלא להשתמש בכינויים ("ילדונת", "מיידעלע", "בובה" ו"בובה'לה"). 

כשנה לפני שחיבר את  הפזמון "רינה" השתמש  אלתרמן בכינוי זה בשירו הגנוז "משהו כחול, מאוד כחול"  (טורים א', גיל' מ"ג-מ"ד מיום 29.6.1934), שבּוֹ פונה הדובר אל הפרוצה הבובתית במילים: "גְּשִׁי גַּם אַתְּ, בֻּבָּה, כִּי סַנְדָּלַיִךְ – אֹדֶם /  כִּי רִיסִים שְׁחֹרִים לָךְ וִירֵכַיִךְ שֵׁן" (תוך שימוש מושכל בכפל-ההוראה של המילים "שֵׁן" ו"אודֶם", שהן גם שמות-עצם מוחשיים המציינים חומרים יקרי-ערך וגם ציוּניהם של  צבעי הלבן והאדום).

ובשירו הגנוז "קונצרט לג'ינטה" (גזית א', חוברת א', ינואר 1932) אומר הגבר לאישה  הצעירה, שהיא  ספק מלצרית ספק פרוצה: "הַבִּיטִי-נָא יַלְדֹּנֶת [...] לְבָבִי – עוֹלָל דּוֹהֵר נְטוּל כֻּתֹנֶת."

ואכן, הפזמון "רינה" מציג צעירה טיפשונת והפכפכת, שמאוהבת בעצמה ואינה יודעת מה היא רוצה. הגבר המאוהב קורא לה בשמה שש-עשרה פעמים (!), ואילו היא אינה מזכירה את שמו אפילו פעם אחת (!). רינה של אלתרמן היא צעירה אגוצנטרית הנקשרת לגבר מבוגר ממנה בהרבה, העוטף אותה בשלל מחמאות והצהרות אהבה לוהטות כדי לִזכּוֹת בחסדיה, והיא  (לאחר שהיא שולחת אותו לכל הרוחות – אל חנה ואל עדה) נותנת לו במפתיע הוראות מדויקות איך להגיע היישֵׁר אל חדרה, אל מיטתה.

זיוה שמיר

* * *

לפורים בטהראן מכינים, בלי ועדת חקירה –

עמוד תלייה גבוה לנתניהו

כי הוא דאג שתהיינה לישראל הצוללות

שמאיימות על איראן!

* * *

ד"ר רון בריימן

המדגרות של יפעת וניצן

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה" מיום 27.1.2022

הממשלה הנוכחית באה לעולם כשהיא נישאת על גלי השנאה של האנרכיסטים, נושאי הדגלים השחורים של הבלפוריאדה, שהיו חוד החנית של מחנה השמאל/תקשורת, עם רוח גבית של רבים במערכת המשפטית. הממשלה הנוכחית באה לעולם על סמך קולות שניתנו לשתי מפלגות ימין (ימינה, תקווה חדשה) והועברו – בניגוד לרצון הבוחרים שלהן – אל רע"ם וגרורותיה (מרצ, האבודה). ראש הממשלה הנוכחי הפך להיות בובה בידיהם של מחמוד עבאס, אביגדור ליברמן ויפעת שאשא-ביטון. שורות אלה נכתבות מיד אחרי כניעתו המחודשת של ראש הממשלה הנ"ל לשני שרים פופוליסטיים והרפתקנים:

שרת החינוך – שרת המקלות בגלגלים – יפעת שאשא-ביטון, שבמקרים שונים פעלה בניגוד להחלטות הממשלה, ושבריאותם של ילדי ישראל אינה מעסיקה אותה ואינה גורמת לה להבין שבריאותם וחייהם חשובים יותר מהכתבת גחמותיה לראש הממשלה ולמדינה כולה.

שר הבריאות – שר הזחיחות – ניצן הורוביץ, האיש הלא נכון במקום הלא-נכון, שאילו היתה תבונה בראשו היה פועל על-פי עצת יועציו המקצועיים ולא בניגוד לה. האיש ככל הנראה חותר להתפטרותם של מנכ"ל משרד הבריאות פרופסור נחמן אש, ראש שירותי בריאות הציבור ד"ר שרון אלרעי-פרייס, והממונה על המאבק בקורונה פרופסור סלמאן זרקא. הורוביץ מתנהג כמו המלך רחבעם, בנו של שלמה המלך החכם מכל אדם, ומי שהתפוח שלו נפל הרחק הרחק מאביו. הורוביץ בחר בעצת ה"ילדים" ולא שעה לעצתם הטובה של ה"זקנים" (מלכים א', י"ב).

השרה הנ"ל מאשימה את מזכ"ל הסתדרות המורים, יפה בן-דוד, בכך שהיא נקטה צעדים כוחניים ופוליטיים על גבם של ילדי ישראל (בקריאתה למורים שלא להגיע למקומות עבודתם המסכנים אותם בכך). לא יאומן, אבל ליד שאשא-ביטון אפילו יפה בן-דוד אינה נראית כוחנית.

אם ראש הממשלה לא יתעשת ולא יפסיק את חשיפת ילדי ישראל וכלל אזרחיה לנגיף המשתולל, כולנו נראה בימים הקרובים התגברות של ההפקרות במה שיהפוך למדגרות ההדבקה מבית מדרשם של השרים הנ"ל, התפשטות נרחבת של המגפה, עלייה במספר החולים קשה ועלייה בקצב התמותה.

אם ראש הממשלה לא יתעשת ולא יפסיק את העדפת הלא-מחוסנים על פני מי שקיימו את חובתם ואחריותם האזרחית והתחסנו, כולנו נראה כיצד מי שמסכן אחרים זוכה ליחס מועדף בבתי החולים, בתי הספר ורשות הרבים, בשעה שדווקא מי שנמצא בקבוצות סיכון ומי שהתחסן נקרא להסתגר בביתו ולהשאיר את רשות הרבים להנאתם של מתנגדי החיסון ושל מי שמפר בידודים. מדוע להפסיק טיפולים רפואיים מתוכננים לחולים (לא קורונה) כדי לפנות צוותי רפואה ומיטות אשפוז במטרה לטפל במי שהתעלם מהצורך להתחסן?

ראש הממשלה תלוי בשרים הנ"ל ובשרים אחרים, אבל אם לא ירסן אותם במקום להיגרר אחריהם, סופו ליפול בגלל משוגותיהם הפופוליסטיות וההרפתקניות. למעשה, ראש הממשלה ניצב בצומת דרכים ועליו להחליט: לפטר או להתפטר! הרכב הממשלה אינו מאפשר לו לפטר את השרים הנ"ל, מה שעשוי להוביל אותו לדרך האחרת.

ד"ר רון בריימן

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

* * *

שר האוצר ושר החקלאות הם אנטי-ציונים?

לא? – אז מדוע הם מאשרים ייבוא פירות, ירקות, מחלות-צמחים ומזיקים שעתידים להרוס את החקלאות הישראלית, ובקרוב עלול לעמוד בפני השמדה – כנראה בגלל פלישת מזיקים – ענף ההדרים!

* * *

אורי הייטנר

1. מהפכה חובקת כול

מאה שנה למותו של גורדון

בכ"ד בשבט מלאו מאה שנה למותו של אהרון דוד גורדון. 

אחת מאמרותיו מצוטטת מאוד בשנים האחרונות, בעיקר בקרב אנשי חינוך: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור."

האמת הפשוטה הזאת, מכילה שני מסרים. האחד הוא שיש אור וחושך, יש מאבק בין אור וחושך ויש לנצח את החושך. המסר השני, הוא המסר המבטא את ערך ההגשמה שאיפיין לאורך השנים את תנועת העבודה הציונית, וישפוט כל אחד מאיתנו, האם הוא מאפיין גם היום את המתיימרים להיות ממשיכיה. ערך ההגשמה פירושו, שאיננו תנועת מחאה, איננו תנועת הפגנות וצעקות. אנו תנועה מגשימה, המיישמת בפועל את האור, כלומר את ערכי החברה הצודקת, הראויה. כך אנו מביאים אור לעולם, וככל שנביא יותר אור, כך נגרש את החושך. זה הבסיס שעליו הקימה תנועת העבודה הציונית את הקיבוץ, את המושב, את חברת העובדים, את ההסתדרות הכללית, את קופת חולים, את מוסדות הערבות ההדדית והסולידריות החברתית. וכך היא בנתה את הארץ והקימה את המדינה.

הגדרתו של א.ד. גורדון את הציונות הייתה: "תחיית העם היהודי בארצו." הוא ראה בבניין אומה את מטרת הציונות. "בניין אומה אינו בניין חברה. יסודותיו לאין ערוך יותר עמוקים. אבני היסוד הן פה לא רק הסדר המתוקן של החיים הכלכליים והצדק המבוקש בהם, כי אם גם כל המידות של החיים העליונים. פה נבנה והולך יסוד לא רק לחיים ציבוריים חדשים, כי אם גם לנפשיות ולמחשבתיות לאומיות... אבל בעיקר חשובה העצמות הלאומית, הטעונה ביטוי מיוחד, עצמי בכל גילויי החיים... הלוא זה ההבדל שביננו לבעלי החומר ולבין בעלי הרוח יחד, שאנחנו גורסים: חיים, חומר ורוח כאחד בכל טיפה של פעולה חיונית."

כאן מציג גורדון את תפיסתו את המהפכה הציונית כמהפכה חובקת כול, התובעת הן מן הפרט והן מהקולקטיב לשינוי משמעותי, מהותי, באורחות חייו, הן החומריים והן הרוחניים והתרבותיים. הרי אנו קיימים כדי לגרש את החושך מהעולם באמצעות הגברת האור.

הדרך להגשים את המהפכה הזאת, מתחילה בחינוך הנוער – חינוך המבוסס על אמירת אמת על אודות אורח החיים הריקני המאפיין את הנוער והצבת דרישות גבוהות ביותר מן הנוער, תביעות אנושיות ולאומיות, להעלות עצמו לדרגה הגבוהה ביותר, כפרט, כחברה וכאומה. כותב גורדון:

"אני מרשה לי לחשוב, כי אין הדור הצעיר אשם כל כך כמו מחנכיו. אין לו מי שיגלה לו בכל הבהירות האכזריה את הריקנות שבחייו, מי שיעמיד לפניו, בכל תוקף... את התביעות העליונות של נפש האדם, את התביעות האנושיות והלאומיות לחיים עליונים או פשוט לחיים מתוקנים, מי שיפקח את עיניו לראות, כי כל ערכם של החיים המתוקנים הוא ביחס הגדול של האדם אל החיים, אל עצמו ואל עולמו."

לשם הגברת האור כדי לגרש את החושך, יש להבחין בין אור וחושך, בין טוב ורע. להביט במלוא הביקורתיות על הנגעים בחיינו, להכות "על חטא" ולתקן את דרכנו. אולם ההכאה "על חטא" אינה טקס וידוי, אלא הגשמה בפועל של הדרך המתוקנת. אחרת, אין כל ערך לווידוי. אמר גורדון:

"הרבה דברים הולכים ונבראים פה, אבל קודם כל אנחנו מוצאים פה את עצמנו, את הכרת ערכנו, אותו 'עצמנו', שאנחנו יכולים בלב בטוח ושלם להתוודות לפניו על חטאינו, שחטאנו לעצמנו. ולא בקול רם נתוודה, לא על לבנו נתופף, כי אם במעדר ביד נכה בכוח באדמתנו, באדמת אבותינו, ובקול דממה דקה – שפתינו נעות וקולנו לא יישמע, או גם שפתינו אינן נעות – נתוודה ונאמר:

על חטא שחטאנו לפניך בטפילות,

ועל חטא שחטאנו לפניך בפרוטה,

ועל חטא שחטאנו לפניך בצרות עין,

ועל חטא שחטאנו לפניך בתימהון לבב."

א"ד גורדון, 1922. מתוך ויקיפדיה.

אהרון דוד גורדון, האב הרוחני של תנועת העבודה הציונית, נולד בחג השבועות תרט"ז, 1856. הוא היה המנהיג הרוחני של תנועת "הפועל הצעיר", שלא הגדירה עצמה כסוציאליסטית ובוודאי שהוא לא הגדיר את עצמו ככזה, לא כל שכן לא כמרקסיסט, אך כל פלגי תנועת העבודה, כולל "השומר הצעיר" המרקסיסטית-לניניסטית, אימצו אותו כרועה רוחני. כולם ראו בו דמות מופת הן בהגותו התובענית ובעיקר באורח חייו, שהגשים את שהטיף לו.

הביטוי שהודבק להגותו, "דת העבודה", אינו שלו. הוא מעולם לא השתמש בו, ואילו הכיר אותו, מן הסתם היה שולל אותו. הדת של גורדון היתה הדת היהודית. הוא היה יהודי דתי, מאמין ושומר מצוות. אולם שמירת המצוות שלו היתה בדרכו הייחודית. למשל, הוא התפלל בכל בוקר "שחרית", אך בשלב מסוים הוא חדל להניח תפילין, כי הנחת תפילין מעור חיה, סתרה את אורח חייו הטבעוני, מהכרה. כלומר, כאשר הוא מצא סתירה בין מצוות הדת לבין מצוות המוסר שבו דגל, הבחירה שלו היתה במוסר.

אולם ההגדרה "דת העבודה" נבעה מהמקום המרכזי שהוא הציב לעבודה בכלל, לעבודת הכפיים בפרט ומעל לכל לעבודת האדמה, כביטוי לעילוי האדם ולריפוי העם היהודי. כפי שניתן ללמוד מהטקסט שקראנו "על חטא", הוא ראה בחיים היהודיים בגולה חיים חולים וחטאים והביטוי למחלה הוא ההתרחקות מהטבע, התרחקות מן האדמה, התרחקות מן העבודה. והוא אמר: "בעבודה לקינו, בעבודה נירפא."

המיתולוגיה של תנועת העבודה יודעת לספר על מנהיגי התנועה שהיטיבו לדבר על העבודה הפיזית, אך בפועל לא הגשימו אותה. חלקם התגלו כלא-יוצלחים בעבודה ואחרים העדיפו את הפוליטיקה והעסקנות. בן גוריון, ברל, טבנקין, יערי, חזן, בן אהרון – לא ממש עבדו עבודה פיזית.

מסופר שיום אחד יעקב חזן הסתובב בחצר קיבוצו כשהוא לבוש בבגדי עבודה כחולים, והילדים קראו לעברו: "חזן, היום מגיעה הטלוויזיה לצלם?"

מי שהיה קצת יוצא דופן, היה לוי אשכול, שהיה פועל חרוץ וחקלאי מצטיין ונחשב ל"אלוף המעדר", אך אף הוא מהר מאוד נשאב לתפקידי הנהגה פוליטית. איני מציין זאת בביקורת, כי אכן, מדובר במנהיגים גדולים, שייעודם היה להנהיג והם אכן הנהיגו את התנועה ואת היישוב להקמת המדינה. אולם יש מחיר לפער בין הדיבור והמעש, שאותו היטיב לבטא שייקה אופיר במערכון המפורסם שלו על מנהיג הפועלים, ובו המשפט האלמותי: "כל חיי רציתי לעבוד, אלא שלא היה לי זמן."

גורדון היה שונה. גורדון לא רק דיבר וכתב על העבודה, אלא קם מדי בוקר, אחז בטוריה, והלך לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה. לא כשבאה הטלוויזיה לצלם, לא יום, לא חודש ולא שנה, אלא מדי יום, כאורח חיים. וממש לא היה מדובר באדם צעיר. גורדון עלה לארץ עם חלוצי העלייה השנייה בגיל 48. עד אז, מעולם לא עבד עבודה פיזית. הוא לא אחז בידיו מעולם טוריה. גיל 48 באותם הימים לא היה 48 של היום. זה היה בפירוש גיל מתקדם. בוודאי כאשר הוא חי עם חלוצי העלייה השנייה, שרובם היו בסוף שנות העשרה ותחילת שנות העשרים לחייהם, כך שהוא היה ממש סבא בעבורם, עם הזקן הלבן הגדול שעל פניו. וגם היום, ממש לא קל לאדם בן 48 להתחיל לעבוד עבודה פיזית מפרכת. אבל גורדון אמר – ועשה. הוא חי עם הפועלים, חי את הקשיים שלהם, את העוני, את הרעב, את המאבק ליום העבודה, את הקדחת. הוא היה דמות מופת, לא רק בשל הגותו שבה התווה דרך לחיי מופת, אלא בעיקר כיוון שהוא הגשים אותה בפועל, בחייו, בהגברת האור שתגרש את החושך.

אף שהוא היה המנהיג הרוחני של מפלגת "הפועל הצעיר", הוא נמנע מעסקנות פוליטית, והיה בעיקר מדריך רוחני, בכתביו, בשיעוריו, בשיחות אישיות ארוכות, לעיתים לאורך לילות, עם החלוצים הצעירים שראו בו את רבם ובמופת ששימש באורח חייו.

גורדון היה אינטלקטואל מבריק, בעל ידע רחב הן בהשכלה יהודית תורנית והן בהשכלה כללית רחבה ושלט בשפות רבות. הוא נולד באוקראינה, עבד כפקיד, והיה פעיל ציוני, ציר בקונגרס הציוני ועסק בהרצאות ושיעורים לקירוב לבבות הנוער לציונות. הוא היה נשוי ואב לשבעה ילדים, שחמישה מהם מתו בילדותם. שרדו בתו ובנו, שהקצין בדת והתרחק ממנו. גם הבן נפטר בגיל צעיר, עוד בחייו של גורדון, והדבר גרם לו לשיברון לב. גורדון עלה לארץ לבדו והחל לעבוד כפועל שכיר, ולאחר שנים אחדות הצטרפו אליו אשתו ובתו.

גורדון היה פציפיסט, התנגד בתוקף להקמת הגדודים העבריים מחשש למיליטריזציה של היישוב. הוא היה שוחר שלום ושאף ליחסים טובים עם הערבים ונקט גישה מתונה מאוד כלפיהם. הוא לא שינה את דעתו, גם כאשר ב-1908 ערבים התנפלו עליו, שדדו אותו ופצעו אותו פצעים קשים. רק לאחר מאורעות 1921 ולאחר אירועי תל-חי, באחרית ימיו, התפכח והבין שכנראה אין מנוס ממאבק עם הערבים על הארץ, ואמר את הדברים בנאומו בוועידת "הפועל הצעיר".

א.ד. גורדון נפטר ממחלת הסרטן בכ"ד בשבט תרפ"ב, 22 בפברואר 1922, בגיל 66.

2. צרור הערות ‏30.1.22

* שורש המחלוקת –המחלוקת בין ציונות לשוקניזם עמוקה מאוד, יסודית מאוד. זו לא מחלוקת על אקיבוש. זו לא מחלוקת על "זכויות האדם". זו לא מחלוקת על השלום. זו לא מחלוקת היסטורית על ה"נכבה". כל אלה ביטויים חיצוניים, על פני השטח. המחלוקת האמיתית היא על מהותה וזהותה של מדינת ישראל. העמדות בסוגיות אקטואליות נובעות מן המחלוקת הזאת.

המחלוקת האמיתית היא על שאלת היותה של ישראל מדינה יהודית. כל השאר – סימפטומים.

השבוע החליטה הממשלה להעביר לידי הלמ"ס את המשימה של חישוב מיספר היהודים בעולם, ולא להסתמך על מחקריו של פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה, כפי שהיה מקובל עד כה.

גדעון לוי פרסם פשקוויל נגד עצם ספירת היהודים בעולם ועצם העניין של מדינת ישראל בעם היהודי. הדברים שכתב בנדון, הם לב האידיאולוגיה השוקניסטית:

"האובססיה היהודית של ישראל מכה שוב... ההנחה הציונית קובעת, שזאת עתודת ההגירה לישראל ופוטנציאל התמיכה העיוורת בה. ככל שיש יותר יהודים, כך טוב יותר לישראל. ככל שיותר עולים לישראל, טוב עוד יותר לישראל. הגיעה העת להשתחרר מהקלישאות הללו. הן איבדו כל קשר למציאות... ישראל אינה צריכה לספור כמה יהודים יש בעולם כי אין היא 'מדינת העם היהודי'. אין היא מדינה של מי שאינם אזרחיה. ישראל היא מדינת הישראלים... ספירה ותיוג של אזרחי מדינות זרות אינם עניינה של ישראל, וייחשבו להתערבות בוטה בענייניהן הפנימיים של אותן מדינות ובזכויות הפרט בהן... יהודי קנדה הם הרי אזרחי קנדה, אזרחיה בלבד, קנדים לכל דבר, וכמותם יהודי צרפת... עידוד ההגירה אליה כבר איננו רלוונטי: הלוואי שלא יבואו יותר, צפוף כאן כבר מאוד... ההתבוללות כבר לא אסון כמו שלימדו אותנו. וכי מה רע בה? כשחלק גדול מיהודי העולם בוחרים לא לזהות את עצמם כיהודים, בדיוק כמו חלק הולך וגדל של הישראלים. זהות חילונית ואזרחית בעולם הגלובלי מחליפה בהדרגה את היידישקייט, ומגוחך לספור ראשים יהודיים... המדינה צריכה להכיר בכך שהיא מדינת הישראלים."

זו תמצית האידיאולוגיה השוקניסטית על רגל אחת. אין לאום יהודי. ישראל אינה מדינת העם היהודי אלא רק מדינת אזרחיה. היהודים שאינם חיים בארץ הם קנדים או צרפתים לכל דבר ואין שום קשר בינם לביננו, ומבחינתנו אין הבדל בינם לקנדים או צרפתים שאינם יהודים. עלייה היא הגירה – והיא דבר שלילי. כלומר, הגירה של יהודים, הרי גדעון לוי מטיף ל"זכות" השיבה כלומר להגירה של מיליוני פלשתינאים. והוא תומך מאוד בהגירה המונית של מבקשי מקלט. לאלה המדינה שלנו אינה צפופה. היא צפופה רק לעליית יהודים.

זה שורש המחלוקת בין ציונות לשוקניזם.

אגב, בעקבות מאמר של אורי משגב, שמתנתק לאחרונה מן האידיאולוגיה השוקניסטית, ופירסם לפני שבועיים מאמר שבו הסביר מדוע הציונות אינה קולוניאליזם, הגיב השוקניסט דימיטרי שומסקי ובמאמרו הוא הפתיע אותי. הוא כתב שבתקופת האימפריה העות'מאנית הציונות עוד לא היתה קולוניאליסטית. היא החלה להיות קולוניאליסטית רק מאז הצהרת בלפור...

* האופוזיציה המהותית – בניגוד לאופוזיציה הביביסטית לממשלה, שאמנם היא פרועה באופן חסר תקדים, אך היא אופוזיציית סרק פרסונלית, שכל מה שעומד מאחורי מחאתה הוא דה-לגיטימציה לעצם קיומה של ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו – יש לממשלה הזאת גם אופוזיציה מהותית, המתנגדת לה בשל מדיניותה. האופוזיציה הזאת באה לידי ביטוי בעיקר בעמודי הדעות של "הארץ". וכך שאול אריאלי כותב שאין זכות קיום לממשלה כיוון שאינה מקדמת את חזון שתי מדינות לשני עמים, וכך אילנה המרמן היוצאת ב"קריאה דחופה" למרצ: "צאו מן הממשלה הזאת." היא כותבת ש"עוד לא נולדו התבונה והמוסר שיצדיקו את שעבוד העקרונות שלכם... לעקרונות של שותפיכם לממשלה, מבנט ושקד, דרך סער וליברמן ועד גנץ."

אני סולד מעמדותיו של אריאלי ועוד יותר מכך של המרמן; הן איומות ונוראות בעיניי. אבל בדמוקרטיה חשוב שתהיה אופוזיציה. כיוון שהם מבטאים אופוזיציה מהותית לממשלה, ולא אופוזיציה שאין שום תוכן להתנגדותה, הם ממלאים תפקיד חשוב בדמוקרטיה הישראלית.

(לשם הבהרה – יש הבדל אדיר בין אריאלי, שהוא פטריוט ישראלי בעל דעות שמאל יוני קיצוניות ואובססיה חולנית למדינה פלשתינאית ולנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, לבין המרמן, שהיא אנטי ציונית אוטואנטישמית תומכת בהתלהבות בטרור הערבי וסייענית טרור כשלעצמה – מבריחת שב"חית סדרתית. אבל הצגתי אותם יחד, כיוון ששניהם מהווים אופוזיציה מהותית התוקפת את הממשלה בשל מעשיה ומדיניותה, ולא בשל מי שאינו עומד בראשה).

* ראש הממשלה מתראיין – בעבר, חלק בלתי נפרד מסדר יומו של ראש הממשלה, היה להתראיין ולהשיב לשאלות העיתונאים. העיתונאים הם באי כוח הציבור ותפקידם להפנות לראש הממשלה את השאלות הקשות ותפקידו להתמודד איתן ולהשיב. משחר ילדותי אני זוכר את ראשי הממשלה יושבים באולפן "מוקד" או "שיחת ועידה" בטלוויזיה, מתראיינים ביומן הבוקר או יומן הערב ברדיו, מתארחים ב"ראיון השבוע" של דב גולדשטיין ב"מעריב" או של רפאל בשן ב"ידיעות אחרונות". אני זוכר היטב את גולדה, רבין, בגין ("בוקר טוב מר קיטל"), שמיר ופרס מתראיינים.

בקדנציה הראשונה של נתניהו, וביתר שאת בכהונתו של ברק, ראשי הממשלה נסחפו בבולמוס ראיונות. הם הגזימו. אי אפשר היה כמעט לפתוח את הרדיו בלי לשמוע את אהוד ברק מלהג וחוזר עד לזרא על אותן קלישאות ששמענו מפיו הבוקר ואתמול. הם המאיסו את עצמם והיתה על כך ביקורת חריפה.

כיוון ששניהם הובסו בבחירות, אריק שרון החליט לעצור את השטף הזה. אולם במקום לחזור לגישה המאוזנת שהיתה מקובלת לפניהם, הוא הלך לקיצוניות שנייה. את השלשול הכרוני החליפה עצירות כרונית. הוא נקט בגישה על פיה יש לבנות את המנהיגות על דיסטנס. לא צריך לשמוע את ראש הממשלה, אלא לעיתים רחוקות. בטח שאין הוא צריך להשיב על שאלות עיתונאים. למה מי הם בכלל. לדבר אל הציבור? מעל הראש של העיתונאים ובלי שאלות. הוא יצר מסורת, הנשמרת עד היום, על פיה התקשורת מוזמנת לפתח ישיבת הממשלה, שבה ראש הממשלה מוסר הצהרה שבועית, ללא שאלות, ללא דיון, וכך מעביר את המסרים לתקשורת. מדי פעם, כמו ערב עקירת גוש קטיף, הוא נשא נאום לאומה. אבל לא התראיין. כך נוהג "מנהיג-על" במדינה לא דמוקרטית.

אהוד אולמרט הלך בדרכו. נתניהו המשיך בדרכם. נתניהו אפילו ביטל את המפגש השנתי בכ"ט בנובמבר של ראש הממשלה עם ועדת העורכים ואגודת העיתונאים; מסיבת עיתונאים שהועברה בשידור חי מדי שנה. בזמן נתניהו פרחו הרשתות החברתיות, וכך הוא יכול היה לדבר עם הציבור, באופן חד-כיווני, ללא שאלות, בהפצצה חד-כיוונית שבה ניתן להעביר כל מסר, כל הסתה, כל שקר, באמצעות הפצת סרטונים. לאלה הוא הוסיף "הצהרות לתקשורת" ללא שאלות, לא מסיבת עיתונאים. ובתקופת הקורונה הפקיע שעות פריים-טיים רבות לנאום יומי (כמעט) לאומה, בלי שאלות. רק לקראת הבחירות יצא לבליץ של ראיונות לכל כלי התקשורת, שבהן התנגח בעיתונאים, השפיל אותם לקול תרועות הבייס.

אני שמח שבנט חזר להעניק ראיונות לתקשורת. הצהרותיו, גם בנושא קורונה, הן ברוב המקרים מסיבות עיתונאים שבסופן הוא נשאל שאלות. ומדי פעם, כמו בסופ"ש האחרון, הוא יוצא בבליץ ראיונות.

הכיוון נכון, אך זה מעט מדי ולא בדרך הנכונה. אין צורך בבליץ כזה אחת לחצי שנה. יש להכניס לסדר היום של ראש הממשלה ראיונות מפעם בפעם בכלי תקשורת שונים, שבהן התקשורת תבצע את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה והוא יתייחס אליה בכבוד ויעביר באמצעותה את מסריו לציבור. כך ראוי. אך גם הדרך הנוכחית שבה הוא נוקט, היא שיפור דרמטי אחרי שלושת קודמיו.

* שלוש הערות על ראיונות בנט – קראתי שלושה מראיונותיו של בנט לתקשורת, ליוסי ורטר ב"הארץ", נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" ומוריה קור ב"ישראל היום". בסך הכול הזדהיתי עם מרבית דבריו. אני גם רואה בו ראש ממשלה טוב. ויש לי מספר הערות.

א. בחודשים האחרונים הצטיין בנט בהצגת תרבות פוליטית חלופית לזו ששלטה בכיפה בעיקר בעשור האחרון; תרבות ה"אנחנו" במקום תרבות ה"אני, אני ואני". תרבות של ראש הממשלה כ"ראשון בן שווים" לעומת ראש הממשלה כשליט יחיד. לצערי, בראיונות אלה בנט חזר לתרבות ה"אני ואני". הייתי מגדיר זאת כ-2 בסולם האגוצנטריות של נתניהו. 2 מתוך 100. וזה מדאיג. השינוי בתרבות הפוליטית צריך להיות מוחלט, מהפכני ולא כמותי.

ב. בנט מיטיב לנהל את משבר הקורונה. המדיניות של חיים לצד הקורונה ושל השארת המשק ומערכת החינוך פתוחים לצד המשך והגברת החיסונים ושמירה על האוכלוסיות בסיכון ועל הזקנים, היא מדיניות נכונה והיא מוכיחה את עצמה. בנט קיבל החלטות אמיצות ונכונות – חיסון הבוסטר על פי המלצת המומחים הישראלים עוד לפני אישור ה-FDA וההחלטה על החיסון הרביעי לבני 60 ומעלה. יש לו בהחלט במה להתגאות. לשם מה הוא צריך להוסיף על כך השתלחות ב"מדיניות הסגרים" של קודמו? הסגרים לא היו מדיניות אלא הכרח המציאות, כל עוד לא היו חיסונים. בלי החיסונים, אין לי ספק שגם בנט היה מטיל סגרים. ועל החיסונים ראוי נתניהו לשבח – ישראל הקדימה את כל העולם ברכישת החיסונים ובחיסון האוכלוסייה, וזה היה בקדנציה של נתניהו. איני מצפה מבנט לשבח את נתניהו שתוקף אותו בארסיות ושקרנות כזו, אולם אין זה ראוי לתקוף אותו שלא בצדק.

וראוי להצביע גם על הכישלון של בנט – המיעוט היחסי של המתחסנים בכלל ובין הילדים בפרט ובעיקר הכישלון הקולוסלי במבצע החיסונים בבתי הספר. מוריה קור שאלה אותו על כך והוא התחמק. הוא אמר בצדק שתפקיד הממשלה הוא לספק את החיסונים ומרגע זה ההחלטה היא אישית של ההורים. זה נכון, אך מבחן המנהיגות הוא לשכנע ולהניע את הציבור להתחסן, ובכך הוא נכשל.

ג. בנט סיפר לוורטר על שיחתו עם נתניהו לפני הקמת ממשלת השינוי. יש לזכור שבנט וימינה תמכו בממשלה בראשות נתניהו והלכו איתו. מי שהכשיל אותה היה סמוטריץ', שסירב להצטרף לממשלת נתניהו עם רע"ם. הסיטואציה שנוצרה, היתה ברירה בין סיבוב בחירות חמישי והרה אסון – להקמת ממשלת השינוי. באותה שיחה איים נתניהו על בנט, שהוא יפעיל נגדו את כל הצבא שלו כולל הכתב"מים שלו. איום נורא של מי שמוכן לשרוף את המועדון ובלבד שהוא יהיה ראש הממשלה. ב"אולפן שישי" של ערוץ 12 נמסר שנתניהו מכחיש את הדברים. כיוון שנתניהו הוא שקרן מוחלט אין שום ערך להכחשתו. והבעייה אינה בכך שהוא איים, אלא בכך שהוא מקיים את האיום.

* שאלות הבהרה לאמסלם – הביביריון דודי אמסלם הודיע שכאשר "נחזור" לשלטון נשליך לכלא את מנדלבליט. אין לי בעייה עם ההצהרה הזאת. בסך הכול זה בסדר, כך מתנהלת מדינת חוק מתוקנת. אבל יש לי שלוש שאלות הבהרה לאמסלם. א. לכמה שנים תשלחו את מנדלבליט לכלא? ב. האם המאסר שלו יכלול עבודת פרך? ג. בהזדמנות קודמת הבטחת שכאשר תעלו לשלטון תקימו מכלאות למתנגדי המשטר. האם מנדלבליט יישלח למכלאות שתקימו, או לאחד מבתי הכלא הקיימים?

* אינה ראויה להיות שופטת – צפיתי בתוכנית "עובדה" עם השופטת המודחת אתי כרייף, ויצאתי ממנה עם שתי מסקנות. א. אתי כרייף לא עברה עבירה פלילית. ב. אתי כרייף אינה ראויה להיות שופטת.

המשפטיזציה והפליליזציה של החברה הישראלית יצרה תודעה ציבורית מושחתת, שבה אנו מוותרים על הרף המוסרי שאנו מציבים בפני מנהיגים ואישי ציבור ואנו מסתפקים בסף הפלילי. אם הנ"ל אינו עבריין פלילי, הוא כשר. הגישה הנפסדת הזאת נשחקה לכזו שגם אם הנ"ל הוא עבריין פלילי אבל השופטים לא קבעו שהעבירה היא עם קלון, הוא כשר. ומכאן נמשכה ההידרדרות לכך שגם אם הוא עבריין פלילי עם קלון זה בסדר גמור מבחינתנו אם הציבור תומך בו, כי זאת ה"דמוקרטיה". ובהמשך הידרדרנו לתודעת סדום ועמורה על פיה מי שחקרו אותו או העמידו אותו לדין הם הפושעים, כבאיומו של הביביריון אמסלם על מנדלבליט שכשנחזור לשלטון נשליך אותו לכלא; אמירה שנועדה בעיקר להלך אימים על השופטים. את ההידרדרות הזאת יש לעצור, לא בהתקדמות קטנה אלא בקפיצת דרך מהפכנית – לשוב ולהציב דרישות מוסריות, אתיות ונורמטיביות גבוהות, כרף שאנו מציבים בפני מי שרוצה להיות מנהיג או שופט.

אתי כרייף, קיבלה במה אדירה להשמיע את כל טענותיה, את גרסתה המלאה, בכושר שכנוע ורהיטות, והמסקנה שלי מההאזנה לדבריה, היא שמדובר באישה לא מוסרית, שהמטרה מקדשת בעבורה את כל האמצעים, שמציגה את הנורמות המוסריות הירודות שלה במגוון תחומים או כעניין פרטי שלה שאינו קשור להיותה שופטת ואינו צריך לעניין את הציבור או כנורמה של "כך עושים כולם," ועל כך הוסיפה את הפריטה הפופוליסטית א-לה אבישי בן חיים על מיתרי "אישה מזרחית מן הפריפריה." אדם כזה אינו ראוי להיות שופט.

* החלטה אמיצה – מנדלבליט קיבל החלטה אמיצה בנושא אהוביה סנדק – הוא פסק על פי ראיות וממצאי החקירה ולא על פי משפט הרחוב, האלים והמתלהם. משפט השדה ניסה להפליל את השוטרים בעיקר כדי להלך אימים על שוטרים בעתיד, לבל יתעסקו עם נוער הזוועות. יידוי אבנים על מכוניות נוסעות הוא מעשה טרור שנועד לרצוח. השוטרים הגיעו למקום כדי לסכל את הפיגוע והמפגעים ניסו לברוח מהם וסיכנו בנהיגה מטורפת את עצמם ואת השוטרים. המרדף הסתיים בתאונה שבה נהרג סנדק. חבריו שחשבו שהוא קפץ וברח, הסתירו מפני השוטרים את העובדה שהיה איתם נער נוסף, ובכך הביאו למותו. אני מקווה שהיועמ"ש ישלים את החלטתו, בהחלטה להעמיד לדין את הנערים ובעיקר את הנהג, על נהיגה מסכנת חיים, ועל "לא תעמוד על דם רעך" בהפקירם את חברם. בימים הקרובים צפויות התפרעויות אלימות של נערי זוועות ופרחי כהניזם, בהובלת מנהיגם בן גביר.

* לפיד בדרכו של נתניהו – הערר שהגיש יאיר לפיד על החלטת ועדת השרים לחקיקה לתמוך בהצעת החוק של ח"כ רוטמן ("הציונות הדתית") בנושא חוק האזרחות, הזהה כמעט להצעת החוק הממשלתית, וניסיונו למנוע את העברתו אך ורק כיוון שהמציע הוא מהאופוזיציה, הוא התנהגות ביביסטית אנטי פטריוטית, המזכירה את קואליציית ביביטיבי שהפילה את החוק לפני כחצי שנה. אילו הצליח לפיד לשכנע את מרצ ורע"ם לתמוך ללא סייג בהצעת החוק הממשלתית וניתן היה להעביר אותה, ניחא. אבל משמעות עמדתו היא הכשלת החוק. אין לי טענות למרצ ורע"ם. הן מתנגדות לחוק מטעמים אידיאולוגיים. אבל לפיד תומך בחוק בכל ליבו, מבין את חשיבותו הביטחונית והדמוגרפית, ובכל זאת הוא מעדיף, בדיוק כמו נתניהו, שיקולי עסקנות צרים וזרים על השיקול הלאומי. אני מאמין שהרוב בממשלה ידחה את הערר והחוק יתקבל. מה שיישאר הוא הסירחון שלפיד ישאיר אחריו בהתנהגותו הביביסטית.

* נוק-אאוט לתום יער – הרבה מדובר על שחיקת מעמד המורה בישראל. יפה בן דוד ומה שהיא מייצגת ועצם העובדה שהמורים בחרו בה כנציגתם, מסבירה את אחת הסיבות לכך. יפה בן-דוד מגלמת גם את העוינות לרעיון העבודה המאורגנת ואיגודי העובדים. היא מדגמנת את האופן שבו עוכרי העבודה המאורגנת מציגים אותה. בתחרות על הבריונות וגסות הרוח יפה בן-דוד משאירה הרבה מאחוריה את דמותה ב"ארץ נהדרת" אותה מגלמת תום יער.

* הטרלול הפרוגרסיבי התורן – נדירים מאוד המקרים שבהם אני מזדהה עם מאמר של קרולינה לנדסמן, אבל הסכמתי עם כל מילה במאמרה "סוף המשחק". במאמר הזה היא יצאה חוצץ נגד הטרלול הפרוגרסיבי התורן – JewFace ממשפחת "פשעי" ה-BlackFace. הכוונה לגל חדש בעולם האמנות במערב, שהחל בטענה שאדם לבן אינו יכול לשחק אדם שחור וכעת נוסף אליו גל הטוען שאדם שאינו יהודי אינו יכול לשחק יהודי. הטריגר – ליהוקה של הלן מירן לתפקיד גולדה מאיר (איני יודע באיזה סרט מדובר, היא לא כתבה על כך).

זהו עוד דרדור של שיח הזהויות והפוליטיקלי קורקט המאוס. כל מהותו של המשחק, בתיאטרון או בקולנוע, הוא היכולת של אדם להיכנס לדמות אחרת, להזדהות איתה ולהציג אותה. אין שום דבר פוגעני בכך ששחקן לבן צובע את עצמו כדי לשחק תפקיד של שחור ולהיפך. צדקה לנדסמן בהגדירה את המשך הטרלול הזה כ"סוף המשחק", תרתי משמע.

לפני שנים אחדות צפיתי בהצגת הסיום של בית הספר האנתרופוסופי "זומר" ברמת-גן, שם למדה אחייניתי. מופע הסיום לא היה הצגת דאחקות על הווי בית הספר, הממחזר את הצגת הדאחקות של השנה שעברה ושל ארבעים השנים שקדמו לה, אלא מחזה של ממש, המבטא את התוכן ההומניסטי והמוסרי שעליו מחנך בית הספר. המחזה היה "זעקי, ארץ אהובה", המבוסס על הרומן בשם זה של אלן פטון, שיצא חוצץ נגד הגזענות והאפרטהייד כלפי השחורים בדרום אפריקה. אחייניתי, שהשתתפה בהצגה, צבעה את עצמה ונראתה שחורה לכל דבר. המסר של ההצגה הוא אנטי גזעני מובהק, וכיוון שהוא בוצע בצורה מופלאה ובכישרון רב, הוא ריגש מאוד והעביר את המסר בצורה חזקה מאוד. זה היה בסך הכול לפני שבע שנים. אבל בנורמות החדשות, שהעריצוּת הפרוגרסיבית מנסה להכתיב לנו, היא היתה נחשבת "גזענית", רחמנא לצלן.

* מלחמות הגולן של רן שריג – מתוך ספרו של מייקל אורן, "שישה ימים של מלחמה" (הספר הטוב והחשוב ביותר על מלחמת ששת הימים): "יגאל אלון שחלף עם הג'יפ שלו על פני נפאח, נעצר בצד הדרך ושאל קצין – רן שריג, מפקד פלוגת סיור – שהמתין באפס מעשה, מה עושים הוא וחייליו. 'מחכה לפקודה,' השיב לו שריג. 'איזו פקודה, תרוץ מיד לקוניטרה,' צעק אלון. קוניטרה נכבשה בשעה 12:30."

זאת היתה המלחמה הראשונה של רן שריג על הגולן. המלחמה השנייה היתה מלחמת יום הכיפורים, שבה רן, אז כבר אל"מ, פיקד על חטיבה 179. בקרבות הבלימה בגולן הוא נפצע בצווארו אך בחלוף שלושה ימים ברח מבית החולים, חזר למערכה ולקח פיקוד על החטיבה. החטיבה השתתפה במתקפת הנגד במובלעת הסורית והשתתפה בקרב נגד השריון העיראקי. לאחר מכן החטיבה ירדה לחזית המצרית וחצתה את התעלה.

המלחמה השלישית היתה מסוג אחר לגמרי – המאבק על הגולן בשנות התשעים. רן היה בין מייסדי וראשי "השמאל עם הגולן," התארגנות של אנשי מפלגת העבודה והשמאל נגד הנסיגה.

רן שריג, בן בית השיטה וחבר הקיבוץ עד יומו האחרון, הוא בנו של נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב של הפלמ"ח במלחמת השחרור, ואחיו של המשורר יוסף שריג ("אור וירושלים") שנפל בגולן במלחמת יום הכיפורים.

בית השיטה היה הקיבוץ המאמץ של אורטל, בשנותיו הראשונות. הכרתי את רן לפני ארבעים שנה, כשהייתי בשל"ת המוקדם בבית השיטה והוא היה מזכיר הקיבוץ. לימים, הוא היה יו"ר חיצוני של ההנהלה הכלכלית של אורטל. רן שריג נפטר ביום רביעי, בגיל 86. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: מלחמת הדיאדוכים – נתניהו הגדיר את קרבות הירושה בליכוד, בשבוע שבו נדמה היה שעומדת להיחתם עסקת טיעון – מלחמת הדיאדוכים. דיאדוך הוא ביוונית עתיקה תופס מקומו של אחר, והכוונה היא ליורש. מלחמת הדיאדוכים היא הכינוי שניתן למלחמות בין יורשיו של אלכסנדר הגדול על השלטון באימפריה היוונית בין השנים 323-280 לפנה"ס. כמובן שכוונתו של נתניהו היא שהוא אלכסנדר הגדול ואם הוא יילך תהיה במפלגתו אנרכיה של מאה שנים.

אורי הייטנר

* * *

אסתר ראב: פעם אני עם דלי על המדרגות, לקומה העליונה, ולקראתי בא א.ד. גורדון והולך ישר אליי, רציני, מתעכב על ידי ואומר:

 "דרישת שלום לך ממנו."

תחילה לא הבינותי – אבל מיד תפשתי שמדובר במרדכי ק. [קושניר] – שהיה כרוך אחרי גורדון – התאדמתי כמובן עד שורשי שערותיי – אם כי מ. לא היה בחירי אלא מחנכי בתורת העבודה. הסתכלתי בו, אמרתי תודה, לפי חינוך הבית – והשתדלתי שהדלי לא יישמט מידי.

[מתוך "ימים של לענה ודבש" סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב].

* * *

בישראל פיתחו תוכנות ריגול משוכללות

בעזרת הפרוטוקולים של זקני ציון

בכל העולם מרגלים ומשתכללים

משתכללים ומרגלים ללא שום הגבלות –

אבל רק ישראל בְּריגול נאשמת!

* * *

עמנואל בן סבו

הזכות לציין את יום זיכרון השואה הבינלאומי

אם מנהיגי העולם הנאור לא יִצקו תוכן ומעש משמעותי אמיתי, עקבי ושיטתי אל מול האנטישמיות המשתוללת בעולם – אפשר להכריז על ביטולו של יום  זיכרון השואה הבינלאומי.

האנטישמיות ממשיכה להרים ראש ובמועל יד להתפשט בעולם. שנאת היהודים המזוקקת לא נעלמה מהנוף האנושי מעולם, היא רק התכווצה או התרחבה לפי רוח התקופה, לעולם נוכחת.

בכל שנה, ביום השנה הבינלאומי לזיכרון השואה, יום חשוב מאוד ומשמעותי המשמר את זיכרון השואה בזיכרון העולמי, מתייצבים מנהיגי המדינות ונשבעים בנקיטת חפץ לפעול ביד ברזל ובאגרוף פלדה נגד האנטישמיות והגזענות.

נאומיהם רהוטים, נאמרים בקול סמכותי, כל אות, פסיק ותג נשמעים יצוקים ביתדות של עשייה, ובכל שנה התקווה שמשהו ישתנה מתרסקת בקול נפץ אדיר אל קרקע המציאות ובכל  שנה מספר האירועים האנטישמיים, אירועי השנאה והגזענות נגד יהודים ברחבי העולם עולה ועולה. בכל שנה בזמן שהמנהיגים מצהירים הצהרות, מבטיחים הבטחות, ברחבי מדינותיהם מתרחשים פשעים נגד היהודים.

גם השנה, שנה שנייה להתמודדות העולמית מול מגפת הקורונה, האנטישמיות הישנה והרעה מתעצמת וגוברת. לא רק באיראן המבקשת להשמיד את העם היהודי מעל פני האדמה ולמחות את זכרו מתחת לשמיים – אלא אף בקרב מדינות נאורות, דמוקרטיות, ידידות למדינת ישראל.

יהודים בארצות הברית מותקפים בטבורה של עיר, באמצע היום, יהודים בגרמניה מושפלים, יהודים בבלגיה מבוזים, יהודים בצרפת נרצחים, יהודים בבריטניה מאוימים, על מדינות מזרח אירופה אין צורך להכביר במילים כמו על חלק מהמדינות המוסלמיות. יהודים ברחבי העולם מסתירים סממני זיהוי יהודיים מחשש שמא יבולע להם ויותקפו.

יותר ויותר סטודנטים יהודים הלומדים באוניברסיטאות בעולם מתרחקים מכל התכנסות בעלת סממנים וזיהוי יהודי, חשים אימה ופחד מול שנאת היהודים בתחפושתה החדשה, שנאת ישראל.

המציאות בה הרוחות הרעות של אמצע המאה הקודמת נושבות בעוז ובעוצמה היא כתם על מצחם של העמים הנאורים, היא אות קלון למנהיגי העולם המדברים בשפת חלקות ואזרחיהם חשים ביטחון לפגוע ביהודי רק בשל היותו יהודי, שיח השנאה בכלל וברשתות החברתיות בכלל הפך לדבר שבשגרה. 

עד לפני שנתיים, בנסיעותיי לארצות העולם, התעקשתי שלא להסיר ולהסתיר שום סממן יהודי. המחשבה להסתיר את זהותי היהודית-ישראלית גרמה לי לחלחלה, לזעזוע על עצם המחשבה שיהודי עדיין צריך להסתתר כמו אז. לא כמחאה, לא כהתרסה אני מתעקש שלא להסתיר את זהותי כי אם בשל הזכות הבסיסית של כל אדם לכבוד, לחירות, לשוויון ולצדק.

נאצים פגשתי בספרי ההיסטוריה, בסרטים, בסיפורי האודים המוצלים מאש, מעולם לא פגשתי נאצי פנים מול פנים, עד לפני כשנתיים.

בנסיעה האחרונה לגרמניה, בברלין סמוך לאנדרטת השואה, הגיח לעברי רכוב על אופניו נאצי חדש, בשנות הארבעים לחייו, עם לחיים ורודות ושיער זהוב. עיניו ננעצו בי, הוא האט את רכיבתו, עצר קרוב אליי לפני מעבר החצייה וירק לכיווני.

זאת היתה הפעם הראשונה בה כחצי מטר הפריד ביני לבין נאצי בשר ודם.

הכיפה על ראשי הבהירה לו כנראה שלא כל היהודים עלו בכבשנים, נקברו בקברי אחים בבורות המוות, נטבחו בצעדות המוות, הבהירה לנאצי ורוד הלחיים כי הפתרון הסופי איננו סופי ממש.

עמדתי מולו זקוף ומלא בביטחון, הבטתי אל תוך עיניו התכולות, חייכתי אל מול פרצופו הזועם והשונא, מיישר את כיפתי.

הנאצי ורוד הלחיים נעץ בי מבט טורף, קפץ את אגרופי ידו על כידון האופניים השיב לי מבט שונא, בעוד אני ממשיך לחייך כלפי חוץ וסוער פנימה, 'קרב התרנגולים' שהוביל הנאצי ורוד הלחיים הסתיים כשצג הרמזור התחלף לירוק.

יום השואה הבינלאומי יהיה משמעותי ובעל ערך רק אם נאצים ורודי לחיים לא יעזו לפגוע ביהודים, רק אם אנטישמיים מכל הדתות, מכל הצבעים, מכל הלאומים, רק אם המנהיגים יצמצמו את הבטחותיהם ויובילו בחקיקה, במעשים את השינוי הנדרש, המיוחל.

העם היהודי חי, קיים, פורח ומשגשג. העם היהודי לא יאפשר לעולם לפגוע במי מבניו.

העם היהודי, דווקא ביום זיכרון השואה הבינלאומי, חייב להניף אל על, בעוז ובעוצמה את הדגל, להבהיר לעולם כולו ולמנהיגיו, לעולם לא עוד , לעולם יהודי לא יסתתר, לא יתחבא, לא יפחד.

ליום זיכרון השואה הבינלאומי יש זכות להתקיים רק אם מנהיגי העולם ישתמשו  בכל הכלים החוקיים העומדים לרשותם להיאבק ברוחות הרעות המנשבות בעוז במדינתם, ולא רק במילים יפות . בגזענות ובאנטישמיות נלחמים יום יום שעה שעה , לא בנאומים יפים ובהבטחות סרק פעם בשנה.

עמנואל בן סבו, מחנך, משורר, סופר ופובליציסט, מחבר סדרת ספרי ילדים מעצבי זהות בנושא השואה.

* * *

אֶת נתניהו כנראה הרסתם

ועכשיו השאלה היא –

נפתלי בנט מתאים להיות ראש ממשלה?

נפתלי בנט ראש ממשלה?

יאיר לפיד מתאים להיות ראש ממשלה?

* * *

ארנה גולן

שירֵי קורונה ומגיפה

בקרוב ייפתחו השמיים וחושך הקורונה יחלוף

שירֵי זמרים על  הקורונה והמגיפה

חלק שני

עידן עמדי ושירו "בקרוב ייפתחו השמיים"

ונפתח את החלק הזה בשירו של זמר נוסף, הלא הוא עידן עמדי, שעל אף גילו הצעיר יחסית, בן 34, הוא מן האהובים והמוערכים היום ביותר ומהאהודים על קהלים מזרמים תרבותיים שונים בארץ. והיום אפילו ראיתי שהוא נבחר לשיר בטקס המשואות שיתקיים השנה.

עידן עמֵדי אכן גדל ברקע דתי מסורתי אבל החינוך הדתי והעולם האמוני אינם במרכז יצירתו השירית ואף כי הם בהחלט תשתית לו, היא  כזו שאינה מובלטת אלא קיימת ברקע כמובן מאליו ועל כן עשוייה לדבר גם אל קהל חילוני.

בדומה לקודמו ולרבים מבני דורו אף הוא זמר יוצר, כלומר זמר  הכותב את רוב שיריו ולחניהם בעצמו. הוא  יליד ירושלים, בן משפחה ידועה בעיר, ופעיל כעשר שנים פוריות ורבות משמעות ביצירה ובהופעות. שיריו הם בסגנון רוק ופופ בעיקר אבל כוללים גם מרכיבים של שירי נשמה בעלי צביון יהודי והוא שולט במגוון כלי נגינה המעניקים גיוון ועושר להופעותיו.

ייחודו ניכר היה כבר בשירו הראשון, "דמעות של לוחמים", שזכה  להדים נרחבים כיון שאותו כתב והלחין על חוויותיו כלוחם בחיל ההנדסה הקרבית בצה"ל. הוא כתב אותו מתוך כנות מדהימה וחשף  כאב של לוחמים, שבעודם  נתפסים כנועזים וללא חולשה הוא מציג אותם בכאבם ודמעותיהם ברגעים של משבר. השיר זכה במקום שני ב"כוכב נולד" אבל משהופיע בסינגל הגיע למקום הראשון. יצויין גם, שהוא נכלל לאחר מכן באלבום בשם "תשליך", ששמו קשור בהחלט עם קונוטציה דתית, אבל בהופעות הקהל המגוון מצטרף לשירתו. בכך אוחדו שני ההיבטים בשירתו, הישראלי הלוחם  והדתי-ציוני.

מעניין שלאחר מכן עמדי התעמק ביהדות, כולל בספר של הרב לאו ובהיבטים של השואה, ונתן לכך ביטוי בשיריו, ואולי משום כך אהובים הטקסטים של שיריו, שמתאחדים בהם ההיבטים השונים של חיינו, שלא לדבר על הלחן הקיצבי והמרגש. יש אף לציין את הרמה הלשונית התיקנית ואפילו את המיטפורות המקוריות.  אין תימה, שכבר שירו הראשון  זכה ליותר מ-4  מיליון צפיות!

ואיך ייקרא שירו על הקורונה? "בקרוב ייפתחו השמיים"! שמיים בכפל משמעות. וגם הריקוד של בני הזוג שנהיו "נקיים" מ"החושך" של הקורונה שרק ביקר בעולם, נובעת מהופעת האור האור האלוהי.

המעניין הוא שגם שיר זה הופיע כבר בשנת 2020 (באוגוסט, בשעת התקווה שהיתה), וכבר בשם השיר הוא נותן ביטוי לביטחון ברחמי ההשגחה העליונה שיתגלו בקרוב. ומעניין גם שלאחר מכן הדברים מתקשרים  בדברי בת זוגו, זו שאליה מכוון הדובר באומרו  "ביתנו", כי "יש אלוהים גדול והוא שומר עליך ועליי" והדברים הולמים את כל הקהלים.

אין תימה  שבאתר "סרוגים" קיבלו את השיר בהתרגשות גם על שום האופטימיות שבו וגם על האמונה בחסדו של האל. הם גם מבליטים את הכמיהה להתכנס שוב יחדיו ולהתעוררות הלבבות לאחר הבידוד שנכפה עלינו. וכך נאמר בשני בתיו הראשונים של השיר:

בקרוב ייפתחו השמיים,

גם ביתנו יואר מן הסתם

ונרקוד בסלון יחפים,

נקיים מהחושך שביקר בעולם.

בקרוב שוב נרוץ אל המים, כמו ילדים,

בלי פחד, בלי חום או קור,

וניצוץ יתגנב לעינייך יעיד שחזרנו למה שהיה.

בקרוב את תרימי ידיים,

זה לא אומר שנכנעת, את סוף סוף חופשייה,

כמו בפעם ההיא שאמרת לי

"יש אלוהים גדול שומר עלינו משם."

הדברים ששכחנו

הם עוד ישובו לפעם, רק בקצב חדש.

כמו בפעם ההיא שאמרת לי:

 "יש אלוהים גדול שומר עליך ועליי".

בהמשך מתוארים צבעי הלבן והכתום של הרקיע כשהשמש תופיע, אך העיקר הוא שנחזור לעצמנו ואז נבין שלא היתה שום משמעות למירדף ההישגים שניהלנו "והמילים יחזרו להשפיע כמו שהשפיעו תמיד, לפני שליבנו נירדם."

ואכן, זה המסר של השיר. עידוד, תקווה, אמונה בכוחו וטובו של האל, ועל כן לא להיכנע ולא להתייאש, וחשוב מכך – לחזור לעצמנו, כמו ילדים, נחזור לטבע, להרגשת החופש בעולם,  למילים הנכונות ולפעולה בכוחן, ונצפה ללב שיתעורר וינחה אתנו.

והרי זה מסר של אנושיות ורוחניות, של אמונה באדם ותקווה שבסיסה באמונה המכנסת אנשים אל הטוב. שיר של ציפייה להתעלות. אלא מה? – שכמו כל קודמיו הוא לא שיער שזה לא סוף הדרך וגלי קורונה עדיין צפויים.   

חנן בן ארי ושירו "געגוע לבני אדם"

שירו של בן ארי, שמילותיו נכתבו בשיתוף עם ליאור אנגלמן, שאף הוא זמר יוצר אהוב ומוכר, נכתב גם הוא לערך בתקופה שבה נכתבו השירים הקודמים, ויצא כסינגל קליפ במרץ  2000. היה זה עם התפרצות חוזרת של הקורונה אף כי לא שיערו, כמובן, את הצפוי עוד לקרות.

השיר זכה להשמעות מרובות ולשבחים ולצפיות רבות מאוד, ולתשומת לב מרובה באתר "סרוגים", מה שלא מפתיע על רקע עולמו הרוחני, פירסומו והפופולריות של שיריו ולחניו שאף הם נכתבים על ידיו. סגנונו נע בין פופ ורוק לבין מוסיקת נשמה ומוסיקה יהודית, וזה סגנון אהוב מאד כיום.

עינב שיף כתב עליו ב"7 לילות" מיום 21/01/22 כי הצלחתו כה גדולה עד שכבר עבר את "נקודות השיא" – כבר שר בטקס הדלקת המשואות, הופיע בקיסריה ובאולם מנורה מבטחים והכל היה מלא בצופים נלהבים, כמו גם באמפיתיאטרון  של ראשון לציון. "זה כבר לא קונצנזוס. זה קונגלומרט," מסכם שיף, ואומר כי מקור הצלחתו הוא בכך שהוא דובר לכל הקהלים. מהדתי מסורתי ועד החילוני, כולל  הדתי לאומי.

מי הוא, אפוא, חנון בן ארי?

נציין תחילה כי הוא מדור הצעירים, ילידי שנות ה-80, בן 33 לערך וחניך הזרם הדתי לאומי. כיליד קרני שומרון ובן  לאב שהיה גם ראש מועצת היישוב וגם חזן ופייטן, התחנך בן ארי בחינוך הממלכתי דתי, למד זמן מסוים בישיבה, שירת בצבא בגדוד "נצח יהודה" ובמקביל החל בפעילות מוסיקלית, בנגינה על פסנתר וגיטרה. כבר כנער התגלה כמלחין יוצר. וכבר הסינגל הראשון שלו התקבל לגלי צה"ל וזכה באחד המקומות הראשונים. כך היה גם בהמשך, כשהוציא 5 אלבומים.

דומה כי הכיוונים התרבותיים הישראליים המגוונים זוכים לאחדות בפעילותו. זה ניכר גם בכך שאחד משיריו זכה ב"שיר השנה" ובפרס אקו"ם, ואף נבחר בשנת 2021 לזמר השנה. הופעותיו בקיסריה, כמו בכל האולמות, תמיד מלאות. היום הוא חי בפרדס חנה, נשוי ואב לילדים.

נעיין אפוא בשירו על מנת להבחין במאפייניו הייחודיים.

געגוע לבני אדם

מגדלים בשמיים בנינו

בן אדם, מי צריך בן אדם?

לא יבוא עוד מבול בימינו

לעולם, לעולם לא ניפול!

תעזוב, נסתדר בעצמנו

חכמים, נבונים וצודקים

וכלום לא נמצא מעלינו.

עד שבאת והִדבקת

ושִגעת, והִסגרת

והִבהלת, הִבהלת, מי את?

בהמשך הוא מייחס "לה", לקורונה כמובן, שאינה נזכרת כלל בשיר, דווקא את החזרת השפיות! את הגעגועים לבני אדם, את תחושת הבדידות השורפת כי כבר לא טסים מפה לשם.

 "כל הפארקים נעולים / חתונות כמעט בלי איש / כמעט איבדנו את עצמנו / כמעט הפסקנו להרגיש."

ואם כך, מה תהיה מסקנתו הסופית?

"עוד מעט זה הכול ייגמר

ואני מבקשת שבבוקר אחרי שתלכי

לא נהיה שוב אותו הדבר."

מדהים, לא? לא רק שבדומה לקודמיו אין הטחה כלשהי כלפי שמיים אף כי הכוח האלוהי קיים ברקע, אלא שבשעה שהוא פותח באמירות שליבנו גבה וסברנו שכוחנו אינו מוגבל ואין כוח אלוהי מעלינו, ועד כדי כך הגזמנו שהיינו כמו בתקופה שקדמה למבול, לא הכוח האלוהי הוא הכתובת ככוח המעניש ומעמיד אותנו על גבולותינו האנושיים, אלא "את", המגיפה, ובכלל מי את  שפרצת לחיינו, מאיימת ולא מובנת! היא הכתובת להטחה!

אלא שאז חלה תפנית מוחלטת, כי הקורונה, "את" – שזו המגיפה הנוראה עם הסגר והבדידות, הפסקת האירועים החברתיים והמגע בין בני האדם – נועדה  ליצור חוויית תיקון. איזו? שלא נהיה כמות שהיינו, שלא נהיה גאוותנים, בטוחים בעצמנו, לא פתוחים לבני אדם.

עכשיו, כשנוכחנו עד כמה כואבת הבדידות, הלוואי ולא נשוב להיות כמות שהיינו, גבוהי לב ואדישים לזולת. ומעניין, שבסוף נחשפת דווקא דוברת, כלומר, דמות נשית שהיא הפונה אל המגפה, כביכול לאישה הכוח לדבר אל הקורונה שכן שמה נשי! אלוהים אינו נזכר גם בסיום אף כי כל אחד יבין שהוא הכוח המפעיל הכול, ואולי גם זה הטעם לכך שהשיר דובר לקהלים המגוונים, יש אף להניח, כמובן, שהלחן הנהדר והמרגש תומך בטקסט ומחזק את משמעותו.

ואכן הוא עצמו אמר בראיון לאתר "סרוגים": "התלבטתי. חשבתי שאולי קצת מוקדם לסכם את ההזייה שאנחנו עוברים. בדרך כלל אני אוהב לתת לדברים לשקוע. אבל פרץ הכתיבה הוא לא משהו שאני מצליח לשלוט בו. אז זרקתי את השכל והנה משהו קטן על החוויה המוזרה הזו שכולנו נמצאים בה. מאחל לכולנו בריאות ושיגרה!"

 המשך יבוא – שיר של חממה ושיר של שרית חדד

* * *

שֹישֹ­י מאיר

כמו תמיד אני נהנית לקרוא את העיתון ומתפעלת מאוד מההתמדה. בין היתר עניינה אותי הכתבה של חנה סמוכה מושיוב. אני זוכרת שבאותם זמנים, כשלילד היה קשה בבית ספר, היו מתעניינים כמה ילדים יש לו במשפחה. האם הוא ממשפחה מרובת ילדים או לא. כאילו זה הקריטריון היחיד או הראשי לקשייו. והנה אני מצרפת לך שיר על אותה תקופה.

נוֹלְדוּ מְבֻגָּרִים

הֵן כִּבְּסוּ אֶת בְּגָדֵינוּ בְגִיגִיוֹת

הֵן הֵכִינוּ לָנוּ אֹכֶל עַל פְּתִילִיּוֹת

גְּבָרִים עָבְדוּ בְּזִיפּוּת כְּבִישִׁים

בַּחֹם הַלּוֹהֵט, אוֹ בִּיעָרוֹת קֶרֶן קָיֶּמֶת

וְאִלּוּ אֲנַחְנוּ הִתְבַּיַּשְׁנוּ בָּהֶם

עַל הַשָּׂפָה,

עַל הַלְּבוּשׁ

עַל הַדַּלּוּת

וְעַל הַמִּנְהָגִים הַמּוּזָרִים.

לֹא הִשְכַּלְנוּ לִרְאוֹת שֶהֵם

אָסְפוּ אֶת כֹּל חַיֵּיהֶם בְּחִיפָּזוֹן

בְּכַמָּה מִזְוְדוֹת בַּרְזֶל

וְעָקְרוּ לְאֶרֶץ חֲדָשָׁה

הַיְּשֵׁר לִצְרִיף אוֹ אֹהֶל בַּמַּעְבָּרָה.

לְגַבֵּי דִּידֶנּוּ

הֵם הָיוּ הַמְּבֻגָּרִים שֶאַחְרָאִים

עַל צְרָכֵינוּ שֶׁלָּנוּ,

כָּאן וְעַכְשָׁיו.

ונָטַרְנוּ לָהֶם עַל כָּךְ שֶבְּעֶטְיָם

עֲלוּבִים כֹּה נִרְאוּ חַיִֵּינוּ, הַיְּלָדִים,

לֹא עָלָה אֲפִילּוּ עַל דַּעְתֵּנוּ

שֶׁלֹּא מִזְמָן גַּם הֵם עַצְמָם הָיוּ

יְלָדִים.

בְּעֵינֵינוּ הֵם הָיוּ מְבוּגָרִים.

תָּמִיד.

* * *

עדינה בר-אל

1. מרל ברנט – לוחמת למען זכויות הכלל

מרל ברנט, חברת מושב ינוב בשרון, מושב שנוסד אחרי אסון הידוע  בשם "ילדי אסון אוסלו", תורמת רבות בעשייתה למען אחרים. בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על פעילותה במושב ועל פעולותיה המגוונות ברמה האזורית והארצית למען שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.

מרל ברנט נולדה בקייפטאון, דרום אפריקה בשנת 1954 למשפחה שמוצאה מליטא. הוריה החליטו לעלות ארצה משתי סיבות: הראשונה היתה עקב התנגדותם העזה לאפרטהייד שהיה  שם. הם לא רצו לגדל את ילדיהם במדינה מסוג זה. סיבה שנייה היתה נטייתם הציונית. המשפחות המורחבות משני הצדדים, גם של אביה וגם של אימה, התנגדו מאוד למעבר למדינה כה צעירה ולא יציבה. בכל זאת עלו השניים ארצה בשנת 1959 עם שני ילדיהם הקטנים, אך ללא כל תמיכה מורלית או כלכלית.

המעבר לא היה קל למרל, שהיתה אז ילדה בת חמש. "מקום לא מוכר, שפה חדשה, אנשים זרים, זכורה לי היטב תחושת הזרות, אי הודאות. הרגשתי מאוד לא בטוחה ופיתחתי אילמות סלקטיבית," היא מעידה. "רק בכיתה ד' התחלתי להרשות לעצמי להתבטא בחופשיות."

ובכל זאת היה למרל תחום בו הצטיינה והוא המחול. היא רקדה מגיל צעיר. מבית ספר "ברנדיס" בהרצליה עברה ללמוד בבית ספר "אליאנס פרנסיז" ברמת אביב, אחר-כך עברה לבית ספר "תלמה ילין" לאומנויות. היא נשרה מהלימודים בגיל שש-עשרה וחצי אך המשיכה לרקוד ולעבוד. בצבא שירתה בנח"ל עם גרעין "נרקיס" שיועד לקיבוץ גרופית בערבה. בעת שירותה הצבאי פרצה מלחמת יום הכיפורים.

בדרום אפריקה, קנדה וגרמניה

לאחר שחרורה מהצבא מרל הצטרפה להוריה שחזרו לדרום-אפריקה. "המטרה שלי היתה להכיר את המדינה בה נולדתי. טיילתי הרבה ואין ספק שדרום אפריקה מהממת מבחינת יופייה הגיאוגרפי. בנוסף, לימדתי מחול, עסקתי בכוראוגרפיה והופעתי הרבה. בין לבין גם סיימתי את בחינות הבגרות. מדרום-אפריקה טסתי לקנדה ללמוד באוניברסיטה בטורונטו. שם סיימתי תואר ראשון עם התמחות בטיפול בתנועה.".

אחרי חמש שנים בקנדה היא נסעה לעבוד בגרמניה בבית ספר למחול, במקום שנקרא אוברסדורף, באלפים. היא עזרה לפתח ולהעביר סדנאות בשיטת Dance Alive, שיטה בה התמחתה בקנדה. סדנאות אלו הועברו לפסיכולוגים, מטפלים רגשיים ולמורים למחול. המדובר בשיטה המקשרת בין הגוף לנפש.

בארץ – טיפול באמצעות תנועה

"מגרמניה חזרתי ארצה," מספרת מרל, "והתחלתי ללמוד לתואר שני בלסלי קולג' המכשיר מטפלים באומנויות, בשילוב לימודים בארץ ובבוסטון. כיון שכבר היה לי תואר בתחום הטיפול בתנועה, לימדתי מקצוע זה בלסלי קולג' בשנה השנייה ללימודיי, וכך מימנתי את המשך לימודיי עד קבלת תואר שני – A.M.

"כשסיימתי את הלימודים," ממשיכה מרל, "עבדתי כמטפלת בתנועה במקומות שונים ובנוסף העברתי סדנאות והרצאות שבועיות בנושא 'התמודדות עם מצבי לחץ וטכניקות הרפייה' לאנשי צבא קבע בחוות בריאות שהיתה בגבעת אולגה, שנקראה 'אולגה על הים'. בתקופה הזו גרתי בדירת גג קטנה במרכז תל אביב עם נוף לים. את בן זוגי לחיים, גדעון כהן, פגשתי בעת ההיא. גדעון סיים לימודי משפטים ועבד במשרדו של עורך הדין אמנון זכרוני." 

שתי חתונות אזרחיות

מרל וגדעון התחתנו בדצמבר 1990. השיאה אותם ח"כ שולמית אלוני ז"ל שהיתה חברת כנסת לוחמת למען שוויון זכויות לכולם. אגב, באותה שנה היא יזמה את חוק עבודת הנשים. וכיצד הגיעה שולמית אלוני להשיאם?

על כך מספרת מרל: "כאשר למדתי ב'תלמה ילין' שולמית אלוני הגיע לביקור  וסיפרה לנו על טקסי החתונה האזרחיים שהיא עורכת. החלטתי מיד שאם אתחתן ואם זה יהיה בארץ, אבקש ממנה לערוך את הטקס. ואכן לפני הנישואין כתבתי לה ושאלתי  אם תהיה מוכנה להגשים לי חלום בן 20 שנה. למרות שבשלב זה שולמית אלוני כבר לא ערכה טקסים אלה יותר, היא הסכימה והגיע לאירוע שהיה בהחלט מרגש."

הטקס האזרחי השני של מרל וגדעון נערך בדרום אפריקה, וזה כדי שנישואיהם יוכרו גם בארץ. פה מוסיפה מרל פרטים מעניינים על עברו של בן-זוגה גדעון:

"גם גדעון מדרום אפריקה, ובהיותו שם היה פעיל נגד האפרטהייד. הוא נתפס והוכנס למעצר בית. בכל חודש היה עליו להתייצב בבית-המשפט כדי להראות את נוכחותו. המעניין הוא," מספרת מרל, "שטקס הנישואין שלנו נערך בדיוק באותו בניין בו התייצב בעת מעצר הבית שלו. המעגל נסגר. האפרטהייד נפסק. בנוסף היה נחמד שגם שם אישה, שופטת, השיאה אותנו."

הזוג חזר לארץ אחרי טיול, ואז פרצה מלחמת המפרץ. "באותה שנה עזבנו את תל-אביב ועברנו לגור ליד הורינו בנתניה ושם נולדו ילדינו – אלון שהוא כיום בן שלושים וליאן שהיא בת עשרים ושבע."

שינוי בחיים ופעילות במושב ינוב

"רצינו שילדינו יגדלו באווירה כפרית בטבע, עם שדות ומרחבים פתוחים. בשנת 1995 מצאנו משק במושב ינוב ושם בנינו את ביתנו. בחרנו במושב זה בזכות האופי הכפרי האווירה הטובה והנעימה וכן הקירבה לתחנת רכבת, כי משרדו של גדעון היה בתל-אביב. אני באותה תקופה עבדתי במרכז גמילה 'צעד נוסף' בקיבוץ בחן הקרוב."

בשלב הזה מתחילה הפעילות הקהילתית של מרל, פעילות שנמשכת כבר יותר מעשרים שנה. "אחד הדברים הראשונים שעשיתי עם הגיעי למושב היה להצטרף לוועדת התרבות, וזאת מתוך הבנה שאם אהיה פעילה, ילדיי ירגישו שייכים."

ואז החל פרק חדש ולא צפוי בחיי המשפחה. מספרת מרל: "כאשר בתי ליאן היתה בת שנה, היא היתה מצוננת מאוד תקופה ארוכה. קיבלה טיפול אנטיביוטי מתמשך ולכן לא חיסנתי אותה. הרופא ממש כעס עליי, טען שזו הזנחה פושעת מצידי, והתעקש שעליי לחסן אותה מיד, כי 'נזלת אינה מחלה.' זו היתה טעות גורלית.  תוך 24 שעות עלה לה חום הגוף והחלו שלשולים. לכאורה תופעות רגילות אחרי חיסון אבל מצבה הגרוע נמשך חודשים והדבר  גרם לכשל התפתחותי."

מאז במשך שנים רבות התייעצה המשפחה עם רופאים שונים כדי להבין מה קורה לילדה.  השנים הבאות כצפוי לא היו פשוטות כלל. "מצאתי עצמי משקיעה יום יום בביקורים אצל רופאים, מומחים שונים ואנשי טיפול. בקיצור, הפסקתי לעבוד מחוץ לבית כדי להיות פנויה יותר לילדים שלי. כיום," מעידה מרל על בתה, "ליאן היא נערה מדהימה, יצירתית, מלאה שמחת חיים, בעלת חוש הומור נפלא. אך ליקויי למידה רב-מערכתיים ובעיות בריאותיות שונות נשארו."

מרל אינה אישה שתשקוט על שמריה, והיא המשיכה לפעול במושב: "ניהלתי את חדר הכושר במושב במשך כמה שנים, וכן התחלתי להפעיל חוגים וקייטנות לילדים. בעקבות זאת פנו אליי הורים וביקשו שאפתח צהרון.  הסכמתי, פתחתי צהרון וניהלתי אותו במשך שש שנים. ביקרו בו ילדים מגיל שלוש עד שש מכול האזור. זה איפשר לי להיות פנויה לטיפולים עבור ליאן בבוקר ולהסיע לחוגים אחר הצהריים."

במקביל להפעלת הצהרון התבקשה מרל למלא תפקיד במושב: רכזת קשישים. בימים ההם הקשישים שבאו למועדון "שישים פלוס" היו כולם מייסדי המושב. הפעילויות הרבות במועדון כללו התעמלות ואמנות לנשים, ומשחקי דומינו לגברים. מרל זוכרת כיצד היו מגיעים הגברים למועדון, מתיישבים לשחק וזאת בליווי שיחות מתובלות בהומור מקומי מיוחד. בנוסף נהנו כולם, נשים וגברים יחד, מארוחות בוקר וימי הולדת חגיגיות שנערכו בכל ראש חודש. כמובן שיצאו גם לטיולים ולבילויים באזור כגון רחצה בים. "זו היתה תקופה קהילתית מְחַבֶּרֶת ומיוחדת מאוד," מסכמת מרל.

על היתרונות בפעילויותיה במושב מספרת  מרל: "זה נתן לי תחושת שייכות ושותפות. מאוד אהבתי את ילדי המושב והמושבים השכנים. כיום הם כבר בוגרים כולם. גם מהעבודה עם הקשישים הרווחתי. היו בינינו יחסים קרובים ממש. למדתי להכיר עולמות חדשים, שהרי כל אדם הוא עולם ומלואו. הסיפורים שלהם, עשירים בהווי ורקומים בזיכרונות ריתקו אותי. הם סיפרו על הילדות והבגרות במקומות השונים בטוניסיה. יחד עם זה היו גם זיכרונות קשים מתקופת מלחמת העולם השנייה. היו כמובן גם סיפורים על העלייה ארצה והשנים המיוחדות כל כך של הקמת המושב."

אחד האירועים המשמעותיים בעבודתה של מרל היה הפקת אירוע שנת ה-65 למושב ינוב. זו היתה דרמה מוסיקלית רבת משתתפים – ילדים, נוער, מבוגרים וקשישים – בה סופרה ההיסטוריה של המושב בתמונות, שירים וריקודים.

יש לציין, שבמקביל היתה מרל חברה בהנהלת האגודה במשך כמה קדנציות, וזמן קצר גם חברה בהנהלת הוועד המקומי.

בית הראשונים – מרכז תיעוד

המבנים הראשונים שהונחו על הקרקע במושב ינוב היו צריפי עץ שנשלחו מנורבגיה. כאשר מרל הגיעה למושב נותרו עדיין צריפים בודדים במשקי חברים, אך הצריף הראשון שנבנה, בית הראשונים, היה במצב גרוע, נרקב ומתפורר.

 "כשהחלתי בתפקיד רכזת קשישים פניתי ליו"ר האגודה, מאיר חדד, וביקשתי שהמבנה ישופץ כדי לשמש מועדון קשישים ומרכז תיעוד של המושב." היו"ר מאוד תמך ברעיון, הדבר אושר באסיפה הכללית והחל תהליך השיפוץ. "וידאתי שמייסדי המושב יהיו שותפים מלאים. כל החלטה הקשורה לחידוש המראה של פעם עבר את אישורם, החל מגודל וסוג המרצפות, צורת השיש במטבח וכלה בצבע המבנה. הם הרי חיו בצריפים הללו וזכרו היטב כל פרט."

היה למרל חשוב לשמר את המקור והמראה האוטנטי. "את קירות העץ החיצוניים הרקובים החלפנו בעץ המקורי של הקירות הפנימיים, שפונו על מנת לפתוח חלל שישמש למועדון. חלונות ותריסים רקובים הוחלפו במקוריים שקיבלנו מבעלי הצריפים האחרים במושב. כך שוקם בית הראשונים ונשאר נאמן למקור."

אחר-כך עברה מרל מבית לבית ואספה תמונות מוותיקי המושב. בעזרת תושבים סרקה אותן, פיתחה ומסגרה. התמונות המקוריות הוחזרו לבעליהן, והתמונות המוגדלות הוצגו על קירות בית הראשונים. הם היוו מקור מידע על ימיו הראשונים של היישוב. בנוסף, פעמיים בחודש קיבלה מרל קבוצות מבקרים, וסיפרה להם את סיפור ייסוד המושב ועל "ילדי אסון אוסלו".

למען בעלי מוגבלויות – שלושה פרויקטים

"החיים האמיתיים שלי." כך מגדירה מרל את עיסוקיה בשנים האחרונות. "לפני אחת-עשרה שנה התחלתי להיות מעורבת בפעילויות ברמה האזורית וברמה הארצית. ברמה האזורית יזמתי פורום שנקרא wמיוחדים בשרון'. זהו פורום המבוסס על  שיתוף פעולה בין משפחות ורשויות משמונה רשויות שכנות בשרון הצפוני. הפורום שם דגש על פיתוח מענה לילדים, בוגרים ומשפחות עם צרכים מיוחדים. שיתוף הפעולה מתבטא בשלושה מישורים: בין ההורים, בין הרשויות והמשפחות, ובין הרשויות לבין עצמן. פעילות הפורום ממלאת ומעשירה את שעות הפנאי של הילדים והבוגרים עם מוגבלויות ומהווה מקור למידע ולתמיכה למשפחות. אנחנו עורכים מסיבות בחגים  ומקיימים חוגים  שונים כמו  כדורסל, רכיבת אופניים, טאקוונדו, אמנות ועוד בהתאם  לביקוש. בימים אלה אנו  בסבב מפגשים עם הרשויות כדי להחיות שוב את העשייה שפחתה עקב הקורונה. העבודה רבה, אבל מעשייה בשיתוף פעולה, רק טוב יכול לקרות."

ברמה הארצית משמשת מרל כמנכ"לית עמותה בשם צח"י – צרכני חינוך ייחודיים. זו העמותה הארצית של נציגי הורים בוועדות מתוקף חוק חינוך מיוחד. בנוסף מול משרד החינוך היא הרכזת ארצית של נציגי ההורים ויושבת כנציגת הורים בוועדות.

התחום הנוסף שהיא מייחסת לו חשיבות רבה, הוא קידום "חיים בקהילה". "המטרה שלנו היא ליישם חיים בקהילה עם סל סיוע אישי המותאם לכל אדם עם מוגבלויות. כך כתוב באמנה הבינלאומית לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אמנה שעליה חתומה גם מדינת ישראל, ואכן כך נכון לחיות. מה שקורה עתה הוא פשוט נורא." טוענת מרל בהתרגשות, "אנשים עם מוגבלויות מוסללים למוסדות. כל מוסד, גם אם יש בו וילונות יפים ונקרא 'דיור בקהילה' שולל מהאדם את חופש הביטוי וחופש הבחירה בצורת חיים על פי רצון, העדפה ויכולת. כל מפעיל של מוסד מקבל מהמדינה סכום כסף מכובד עבור כל 'חוסה'. מסכומים אלו," מציינת מרל, "מממנים משכורות לעובדים ורווחים לבעלי המוסדות. אנחנו מאמינים שאותו תקציב צריך להגיע ישירות לאדם עם המוגבלות, באופן שיאפשר לו לרכוש שירותים על פי בחירתו, רצונו, צרכיו והעדפותיו. אנו, קבוצת הורים ובוגרים עם מוגבלויות, פועלים לקדם מהלך זה,  שיאפשר חיים בכבוד לכל אדם."

לסיום, מרגע שהגיעה המשפחה למושב ינוב, עסקה מרל בתחומי החינוך והתרבות למען כולם – מילדי גן ועד קשישים. במשך שנים תרמה רבות למושב בו היא חיה. על ההחלטה לגדל ילדיה בסביבה כפרית היא אומרת "שני ילדיי חיים בטוב, עם הרבה אהבה לטבע. אין לי ספק שזו היתה החלטה נכונה." 

על פעולותיה בשנים אחרונות היא אומרת: "המשותף לכל הפעילויות שלי הוא הצורך בפיתוח שירותים ושוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות." נראה שהפעילויות האלו לטובת אחרים ולשוויון הם פרי חינוך שקיבלה מהוריה. הם, וגם בן-זוגה, לחמו כנגד האפרטהייד בדרום-אפריקה. עתה היא לוחמת אמיצה למען כל מי שלא זוכה לשוויון זכויות.

* נדפס ב"קו למושב" גיליון 1217, 20.1.2022

2. "ילדי אסון אוסלו" וייסוד מושב ינוב

מושב ינוב הוקם על ידי עולים מטוניסיה. הוא עלה על הקרקע במרץ 1950. קדם לייסודו אירוע טראגי, תאונה אווירית, בה נהרגו 27 ילדים שנפרדו מבני משפחותיהם בטוניס, והתכוונו להגיע ארצה. ילדים אלה נודעו כ"ילדי אסון אוסלו". 

בשנת 1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, הגיעו לטוניסיה שליחי עלייה ושיכנעו הורים לשלוח את ילדיהם לארץ. מספרת מרל ברנט, שהדריכה קבוצות אורחים במושב: "בתחילה הכוונה היתה לשלוח בני נוער, אך בסופו של דבר נשלחו ילדים צעירים. התכנון היה לקחת אותם לתקופת הבראה בנורבגיה, לחוות בריאות ליד אוסלו, כהכנה לעלייה ארצה, ולהיפגש לאחר מכן בארץ עם הוריהם שיעלו גם הם."

ב- 20 בנובמבר 1949 המריאו מטוניס שני מטוסים של החברה ההולנדית "אייר הולנד". מטוס אחד נחת בשלום, ואילו המטוס השני – שהיו בו 28 ילדים, ארבעה אנשי צוות ושלוש מטפלות  – נקלע לערפל כבד ונעלם מהמכ"ם. ייתכן שהמפות שהיו בידי הטייס לא היו מדויקות והוא הנמיך את מטוסו ופגע בצמרות העצים. חיפושים נרחבים נערכו באזור, בים, באוויר וביבשה. אבל רק לאחר יומיים, ב-22 לנובמבר, נמצאו שברי המטוס על ידי יערנים בעיירה בשם הוּרוּם ליד אוסלו. להפתעתם הרבה מצאו ילד בוכה יושב בזנב המטוס. הילד, יצחק אלל, היה הניצול היחיד בתאונה המחרידה הזו.

תהליך זיהוי הגופות היה קשה ועצוב והילדים כולם הובאו לקבורה בערי מגוריהם בטוניסיה.

תושבי אזור האסון כמו גם אזרחים רבים אחרים בנורבגיה הזדעזעו כשנודע על התאונה הנוראה. יו"ר מפלגת העבודה הנורבגי, מר האקון לי, יזם מבצע התרמה מהתושבים במטרה להקים "יישוב נורבגיה" בארץ ישראל לזכרם של הנספים באסון הנורא.

ראשי ההתיישבות בארץ כבר תכננו להקים בשרון יישוב חדש ליד כפר יונה ומקום זה יועד ליישוב לזכר הנספים. "סיפרו לי כי רק משפחות בודדות של הנספים הגיעו למקום," מספרת מרל, "אחרים לא רצו להתיישב במושב שהזכיר להם את מות יקיריהם. טוניסאים צעירים, חלקם מתנועות נוער, וזוגות נשואים עם ילדים קטנים, הגיעו למקום והתיישבו יחד בכניסה למושב באזור שנקרא 'המחנה'. עמד שם מבנה גדול ומפואר שהיה שייך לפלסטינאי בשם נבולסי. המשפחות הצעירות שוכנו במבנה ואילו הרווקים באוהלים סביבו. התפתחו שם חיי חברה מיוחדים, אך בחורף התנאים היו קשים," ממשיכה מרל, "סיפרו לי כיצד האוהלים התעופפו ברוחות העזות ובגשמים. היה להם רק ברז מים אחד, וכולם חיכו בתור כדי להשתמש בו. את הסיפורים הללו מספרים המייסדים עם חיוך וברק בעיניים. ביום הם עבדו במקומות שונים באזור כולל בפרדסים בסביבה ויצרו הוויי מיוחד."

כשהגיעו הצריפים מנורבגיה, חלק מהצעירים השתתפו בבנייתם ובהרכבתם. התושבים הצעירים החליטו שהמקום לא יקרא "יישוב נורבגיה" אלא "ינוב" על פי הפסוק  מספר משלי "פי צדיק ינוב חכמה". (משלי י', 31).

הצריף הראשון שהונח על הקרקע ניתן למשפחתו של יצחק אלל. לאחר כמה שנים הם עברו לבקשתם למשק אחר במושב. ברבות הימים שינה יצחק את שם משפחתו ל"אל על". הוא הקים משפחה במושב ינוב, ונפטר בשנת 1987 ממחלת הסרטן, כשהוא בן 48 בלבד. אנדרטה לזכר 27 הילדים, שלוש המלוות וארבע אנשי הצוות שנספו הוקמה ליד הצריף הראשון, "בית הראשונים" של המושב.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב" גיליון 1218, 27.1.2022

* * *

נעמן כהן

יהדות בין הפרופסורים ישעיהו ליבוביץ

לאליעזר שבייד

את שמו של אליעזר שבייד שנפטר לאחרונה שמעתי לראשונה מאויגן הירשלר-מאיר איילי המורה שלנו לתלמוד. איילי שהוסמך בעברו לרבנות, נטש את חיי התורה והפך לחלוץ בעמק יזרעאל בקיבוץ גבת, ובפילוג עבר ליפעת. הוא היה עסוק, בדומה לשבייד, בסוגייה איך לשמר את היהדות בקרב הנוער החילוני של הציונות הסוציאליסטית. בעברו היה איילי בן טיפוחיו של ברל יעקב כצנלסון הכהן שעסק גם הוא באות סוגייה. למשל במאמרו "חורבן ותלישות" שפורסם ב"דבר" ב-26 ביולי 1934, מחה כצנלסון בחריפות על שכחת תשעה באב בקרב התנועה.

איילי ושבייד פעלו במשותף בנושא החינוך היהודי במוסדות "איחוד הקבוצות והקיבוצים" של מפא"י.

היהדות הרפורמית, כלומר יהדות ללא מצוות, היתה קיימת כבר זה זמן רב, אבל באוריינטציה אנטי-ציונית. כלומר יהדות ללא עם יהודי ולא מצוות העומדת (בנוסח הנצרות) על דוגמות בלבד. דוגמות של מוסר של גרמני בן דת משה, או אמריקאי בן דת משה. אם לנסח בקיצור הבעייה היא, איך להביא את היהדות הרפורמית נטולת המצוות, לא רק לציונות החילונית, אלא גם לציונות הסוציאליסטית שביסודה שללה את הדת כ"אופיום לעמים" כדברי קרל הלוי מרקס.

הראשון שעסק בכך ואף פיתח תורה מקורית משלו היה אהרן דוד אורייביץ גורדון 1856-1922). הוא היה יהודי דתי אורתודוכסי שעבד עשרים שנה כפקיד אצל הברון גינצבורג. כאשר עלה לארץ ב-1904 בגיל 48 עבד כפועל חקלאי שכיר. גורדון פיתח תורת גאולה המורכבת משעטנז בין הגות יהודית לטולסטוי ולניטשה, ולמיזוג עם הטבע.

 (חיבורו "האדם והטבע"):

https://benyehuda.org/read/4790

גורדון נהפך למעין יהודי רפורמי ("ניו אייג'י" במונחים של ימינו). הוא הפסיק לקיים מצוות עֲשֵׂה. וקיים רק מצוות "לא תעשה". תורת המוסר שלו נודעה בשם "דת העבודה" שהשפיעה על "הפועל הצעיר", ועל תנועת הנוער "גורדוניה" שנקראה על שמו.

אם העבודה אצל בורוכוב המרקסיסט אבי הציונות הסוציאליסטית היא אמצעי לבניית חברה ומדינה יהודית, אצל גורדון עבודת הכפיים היא מטרה. אידיאולוגיה רומנטית. עבודה גואלת.

גורדון שמת לפני מאה שנה סבר שאי קבלת תורתו כתורה מסיני היא כשלון הציונות.

("תחילת התדרדרותה של התנועה הציונית היתה כבר אחרי הקונגרס הציוני הראשון", כותרת "הארץ" בעיתון המודפס)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.10561645

ברור שתורת גורדון אינה מתאימה לחברה תעשייתית מודרנית.

אליעזר שבייד יליד הארץ, בן להורים מהעלייה השלישית, בן הציונות-הסוציאליסטית, התחנך ב"מחנות העולים" (בקיץ 1937 התקיים בקיבוץ גבת סמינר רעיוני של התנועה. בסיומו הופקה חוברת בשם "בבריתך" המסכמת את רעיונותיה המרכזיים של התנועה. הזדהות מלאה עם ארץ-ישראל כמרחב בו העם היהודי יגאל עצמו מהגלות. ארץ ישראל כוללת גם את עבר הירדן כאתר לטיולים ולהתיישבות (מכאן התנגדות לתוכנית החלוקה של ועדת פיל) בדרך יצרית הכוללת הבעות של ניסיונות התמזגות עם נופי התנ"ך. כיבוש רגבי הארץ דרך הרגליים החשופות, חיבוק נופיה, היכרות עם כל אבן, עץ ומעיין) – ואחריה התגייס לפלמ"ח, והגשים בקיבוץ. מאחר יותר היה פעיל במרכז "איחוד הקבוצות והקיבוצים" של מפא"י. ועסק בהוראה וגם בפיתוח תוכניות לימודים. היה פרופסור למחשבת ישראל, וזכה בפרס ישראל במחשבת ישראל.

מהבחינה הפוליטית הוא היה בצעירותו חבר ב"מן היסוד", אך בעוד שעמיתיו פנו שמאלה הוא פנה ימינה, אולי בהשפעת "מחנות העולים", (וברל שהתנגד לחלוקה בתוכנית פיל), ולא היה פעיל כמותם נגד "הכיבוש היהודי".

שבייד היה כתבן פורה. כתב ארבעים ספרים ו-850 מאמרים. מחקריו המדעיים במדעי היהדות לא היו פורצי דרך, והוא לא גיבש תורה הגותית ייחודית משל עצמו. בדומה לברל יעקב כצנלסון הכהן שהיה הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, אך לא השאיר תורה סדורה.

ישעיהו ליבוביץ יליד ריגה, בא ממשפחה בורגנית, איש "המזרחי". היה אמנם חבר הסתדרות, ואפילו רץ בבחירות מטעם "העובד הדתי", אבל עקרונית התנגד לסוציאליזם וראה בקיבוצים רק דרך טובה לכיבוש הארץ. עם זאת היה מקורב לברל ומאד העריכו על שככהן הוא שמר על המצווה שאסור לכהן להיות בבית הקברות, ועל כך שכתב בצוואתו כי יכתבו על קברו ברל הכהן (ששר, "ישעיהו ליבוביץ על עולם ומלואו", י-ם, 1988, עמ' 36)

בהשכלתו היה ליבוביץ פרופסור לביוכימיה, כימיה אורגנית, ונוירופיזיולוגיה. מחקריו במקצועות האלו לא פרצו דרך מדעית. מעולם לא היה חוקר במדעי היהדות, ולא פרופסור למחשבת ישראל, אבל הוא גיבש תורה הגותית יהודית המבוססת על הרמב"ם תוך פסילת הקבלה שהשתלטה על היהדות האורתודוכסית, בה ראה עבודה זרה. במרכז הגותו היתה הסוגייה איך לשלב את היהדות האורתודוכסית (העומדת על מצוות ולא על דוגמות כדוגמת הנצרות) במדינה יהודית מודרנית. שילוב ההלכה שנקבעה בגולה תחת שלטון זר עם מציאות חדשה של מדינה ריבונית יהודית. הלכות שבת והמדינה, מעמד האישה והמדינה. וכו'.

ליבוביץ הדגיש תמיד שהוא אינו הומניסט. אנשים לא הבינו אותו עד הסוף. ההתנגדות שלו ל"כיבוש" ותביעתו לסגת מהשטחים היתה מתוך נקודת השקפתו (המוטעית לדעתי) שכל זמן שהיהודים יהיו עסוקים בכיבוש הם לא יתפנו למלחמת אזרחים בין דתיים לחילוניים בנוסח החשמונאים על השלטת ההלכה על עם ישראל.

ליבוביץ' היה מורה נפלא. הטוב במורים. (גילוי נאות למדתי אצלו). כל בעייה פילוסופית סבוכה התבהרה על ידו. לא חייבים להסכים איתו, אבל לא ניתן כיום לדעת יהדות בלי להכיר את תורתו. גם היהודים האורתודוכסים ביותר לומדים אותו, או לפחות מתעניינים בתורתו. לכן תורתו תהיה נצחית ורלוונטית תמיד. לא בכדי נכתבו על הגותו כל כך הרבה ספרים.

התורה התיאולוגית-יהודית-חילונית שתהיה רלוונטית לחילונים ותביאם ליהדות טרם נכתבה.

המלצה לכל חילוני. אם חשקה נפשך לדעת יהדות, לך קרא בספריו של ליבוביץ. בה בעת תלמד ותכיר דרך ספריו את אוצר התרבות המערבית ההומניסטית, מהעולם הנוצרי דרך הפילוסופיה היוונית, של העת העתיקה, המוסלמית של ימי הביניים, עד לפילוסופיה המודרנית.

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה והכחשת השואה (1)

הגזען הערבי-מוסלמי-סוני-הסורי-פלישתי, אחמד כמאל אחמד א-טיבי, הוא ערמומי ומתוחכם. בנאומו בכנסת לרגל יום השואה הבינלאומי הוא טוען נגד הכחשת השואה וממשיך מיד ב"התנגדות למשטר ולאידיאולוגיה גזענית (דקה 5) המבקשת לבסס עליונות של גזע אחד על האחר בישראל. "גם היום יש לצעוק נגד כל תופעה של אפלייה גזענות ושנאה לערבים ולפלסטינים היא נורמה אנטי מוסרית בחברה הישראלית וברוב היהודי. כאן ועכשיו יש לזעוק נגד התקפות יום יומיות אלימות שריפת מכוניות מכות שריפת עצים פגיעה באדם ופגיעה ברכוש של הפלסטינים בשטחים הכבושים. בידי נוער הגבעות וחיילים חמושים. האנטישמיות נולדה שם במערב לא כאן."

טיבי: נאום ציון יום השואה הבינלאומי 2022.

https://youtu.be/Ce6lQPmdmAQ

טיבי לא הזכיר כמובן בנאומו את תרומת המופתי, מוחמד אל חוסייני, חברו הטוב של היטלר להשמדת היהודים,

(פגישת היטלר עם המופתי מוחמד אל-חוסייני בברלין)

https://www.youtube.com/watch?v=CVGUUaZyXyg

וכמובן שגם לא את חיסול יהודי ערב ע"י מוחמד וקריאתו להשמדת היהודים המובאת באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ כיום.

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

לדידו של טיבי היהודים הם ממש כנאצים.

נאומו של טיבי הוא דוגמה זילות והכחשת השואה במסווה של גינויה.

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה והכחשת השואה (2)

"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, 27 בינואר, הוא יום שחרור מחנה אושוויץ ב-1945, נופל הפעם על יום השנה השמונים להירצחו של מחולל לח"י, אברהם שטרן, יאיר, האגדי. כאשר הקצין הבריטי מורטון ירה ביאיר הכפות בגבו, הוא עשה מעשה נאצי." (יוסף גסינביץ'-אחימאיר, "חדשות בן עזר", 1717).

יוסף גסינביץ-אחימאיר גם הוא מוזיל ומכחיש שואה. שטרן יאיר נתפס כטרוריסט ע"י הבריטים והם ירו בו ככזה, ולא בגלל היותו יהודי. הם לא ירו באשתו ובבנו. הכינוי נאצי לבריטי שעושה גסינביץ' אחימאיר (בדיוק כפי שעושה אחמד טיבי המכנה יהודי נאצי) הוא בגדר זילות והכחשת שואה.

אם זה מעשה נאצי מעניין איך יגדיר יוסף גסינביץ'-אחימאיר את הרצח של אליהו שאול אלברט גרין גלעדי?

גלעדי, שהיה חסיד סאטמר, עלה לארץ והצטרף לאצ"ל, ופרש ממנה עם שטרן ל"אצ"ל בישראל", ואחר כך ללח"י.

במאבק על הנהגת הארגון לאחר מותו של שטרן, נעשתה לו "כיפה אדומה", והוא חוסל בפקודת יצחק יזרניצקי-שמיר ונקבר בחולות. רוצחיו לא גילו את מקום קבורתו עד היום.

 באירוניה גמורה כל שנה באזכרה לשטרן מוזכר גם שמו עם חללי הלח"י.

בתחילה שמו לא הוזכר במודעה. הנה:

https://web.nli.org.il/sites/nli/english/digitallibrary/pages/viewer.aspx?docid=NNL03_EDUSP5535&presentorid=NLI_EDU

אך לאחר מכן שמו הוסף לשמות חללי הלח"י במודעה. וכן לאתר יזכור של צה"ל.

טוראי אליהו שאול גרין גלעדי באתר יזכור לחללי צה"ל:

https://www.izkor.gov.il/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%95%20%D7%92%D7%9C%D7%A2%D7%93%D7%99%20%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9F/en_a06e35e829cb9e38a79a9f2fdf875d15

תַּעֲלוּמַת הַקֶּבֶר

חוֹלוֹת רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן.

הַחוֹל מְסָמֵא אֶת הָעֵיְנָיִם, 

הַשֶּׁמֶשׁ מְסָמֵאת אֶת הַתְּחוּשָׁה.

יְרִיָּה אַחַת מְדוּיֶקֶת לְהַפְלִיא

אֶל הַמַּטָּרָה מוּטָחַת.

גוּפָתוֹ שֶׁל אֱלִיהוּ גִלְעַדִי נוֹפֶלֶת עַל הַחוֹל.

הַמַּאֲבָק עַל הַפִּקּוּד בְּלֶחִ"י,

עַתָּה הוּכְרַע סוֹפִית.

עֲשָׂרוֹת שָׁנִים אַחֲרֵי זֶה,

חוֹף הַיָּם בְּתֵל אָבִיב, 

שְׁעַת בֹּקֶר.

הַחוֹל אוֹתוֹ חוֹל,

הַיָּם אוֹתוֹ יָם,

יָזֶרְנִיצְקִי שָׁמִיר, 

רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה (בְּגִימְלָאוֹת),

פּוֹסֵעַ, מְהַלֵּךְ, עִם שְׁנֵי מְאַבְטֵחִים, 

לְאֹרֶךְ הַטַּיֶּלֶת.

הַחוֹל מְסָמֵא אֶת הָעֵיְנָיִם,

מַמָּשׁ כְּאָז, בְּרִאשׁוֹן לְצִיּוּן.

הַחוֹל כִסָּה הַכֹּל, אֵין קֶבֶר.

שָׁמִיר שׁוֹתֵק, אֵינֶנוּ מְגַלֶּה הֵיכָן.

כָּמוֹהוּ בְּדִיּוּק הֵן גַּם אֲנַחְנוּ,

רוֹצִים לִקְבֹּר דְּבָרִים רַבִּים בָּחוֹל,

עָמֹק עָמֹק, וְלֹא לִזְכֹּר זֹאת לְעוֹלָם. 

ככלל יש אירוניה מסוימת בחיבור שעושה גסינביץ-אחימאיר בין "מחולל לח"י האגדי" (כפי שהוא מגדיר אותו) לבין אביו-מורו, "בעל טורו של פשיסטן", שהשפיע עליו, לבין יום הזיכרון לשואה.

אברהם יאיר שטרן היה היחיד שפינטז בעיוורון מוחלט על ברית פוליטית עם היטלר לפיה הוא ייתן יד להקמת מדינה יהודית בארץ, ויעדיף אותה על השלטון הבריטי. ועל המופתי חברו.

הנה האפולוגטיקה עליו באתר חסידי שטרן:

https://lehi.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A7%D7%A9%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%95%D7%A5-%D7%9E%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%A2/

לגבי השפעת אבא שאול גסינביץ'-אחימאיר ו"מצבי הרוח הפשיסטיים" שלו, על שטרן – איני רוצה לייגע את הקוראים ולמחזר את מה שכבר כתבתי עליו, על עקרונותיו "בעיקרי התחייה", על מקורותיו באידיאולוגיה הפשיסטית, השפעת דאנונצ'ו על ההימנון שכתב לאצ"ל וגנב אותו מעת שפרש ממנו ללח"י, "חיילים אלמונים", בו כתב בטירוף פשיסטי: "חלומנו למות בעד עמנו", המנוגד בתכלית לדברי טרומפלדור.

הנה, כל המתעניין שיקרא כאן.

לסיכום, אברהם שטרן-יאיר הקריב את חייו למען הקמת מדינת היהודים וככזה יש להוקיר ולכבד אותו. לא את האידיאולוגיה שלו ותורתו. אנחנו מכבדים את החיים. חלומנו לחיות בשלום בביטחון ובחופש.

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה והכחשת השואה (3)

הבה נלך כצאן לטבח!

בתגובה על "פרשת ניצנים: הגרסה של אבא קובנר", מאת מיכאל קובנר ("הארץ", 21.1) כתבה שרי קול-פלג כך:

אבי, משה קול (קולודני) ז"ל, היה מראשי תנועת "הנוער הציוני", שאנשיה הקימו את קיבוץ ניצנים, ומכאן שאני מכירה את הסיפור מקרוב. הניסיון של מיכאל קובנר להסיר את האחריות מאביו הוא מביש. שמעון אבידן, מפקד חטיבת גבעתי, לא היה זקוק להגנה של אבא קובנר — זה מקטין מערכו, ולכן ההסבר לכך שקובנר לא הגיע להיפגש עם אנשי ניצנים הוא רק תירוץ, ולא סיבה לגיטימית. אבידן וקובנר לא באו לקבל את פני לוחמי ניצנים כשחזרו מהשבי, לא הגיעו לנחם. כמו כן, אבא קובנר כתב את הדף הקרבי, ושמעון אבידן חתם עליו. הניסיון של מיכאל קובנר להקטין את חלקו של אביו הוא בושה. החרפה היא של שניהם (ראוי לציין, כי, אמנם אחרי שנים, ראה אבידן לנכון לבוא לקיבוץ כדי לדבר עם אנשיו).

לבסוף אפשר גם להזכיר, כי אבא קובנר כתב ב-31.12.41 בכרוז (ביידיש) לתושבי גטו וילנה "אל נלך כצאן לטבח," ביטוי נורא, שדבק ברבים מקורבנות השואה.

שרי פלג (קול)

תל אביב

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/.premium-1.10559004

הבנתם? אבא קובנר מואשם בעוד האשמה איומה. קובנר היה צריך לקרא לתושבי הגטו: הבה נלך כצאן לטבח! ואז זה היה מרגיע את קורבנות השואה.

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה והכחשת השואה (4)

"אנחנו חייבים להשוות את הנכבה עם השואה"

הסרטן אלון שוורץ רוצה להצליח בעולם ולעשות כסף ומה יותר קל מלעשות סרט על רוצחים יהודים הטובחים בערבים. והוא עשה סרט על הטבח בטנטורה ב-48.

"כולנו," אומר שוורץ, קורבנות של נרטיב מומצא. אנחנו חייבים להשוות את הנכבה עם השואה – ולהגיד במה זה שונה."

("אנחנו חייבים להשוות את הנכבה עם השואה – ולהגיד במה זה שונה")

https://m.ynet.co.il/articles/by511a6stk

אז מר שוורץ בוא נעשה השוואה ונראה מה דומה ומה שונה. בהחלט זה שונה. הנה רק שני דברים שונים: (בלי קשר לאמינות הסרט אם היה טבח בטנטורה או לא היה).

א. היהודים לא נלחמו נגד הגרמנים במטרה להשמידם. לגרמנים היתה תוכנית מסודרת להשמדת כל היהודים בעולם בלי קשר למעשיהם.

ב. מנהיג ערביי ארץ ישראל, המופתי הירושלמי, מוחמד אמין אל-חוסייני, חברו הטוב של היטלר ושותפו להשמדת היהודים באירופה ארגן את כל ערביי ארץ ישראל והעולם הערבי כולו, להשמיד את שארית הפליטה. "הגרמנים," חשב המופתי בסיפוק, "כמעט והגשימו את חלומי. לא נשארו מספיק יהודים שיוכלו להקים מדינה." המופתי חישב בדקדקנות: הגרמנים איבדו רק 8-10 אחוז והיהודים 30% הגיע הזמן להשלים את המלאכה! הרי מוחמד תבע לרצוח את כל היהודים בעולם כתנאי לגאולה.

ליהודים מצידם לא היתה תוכנית דומה להשמדת הערבים.

הנה ההשוואה. הדומה והשונה.

מסקנה: בעצם דבריו, אלון שוורץ מוזיל ומכחיש שואה.

עוד סיבה לאנטישמיות

גריגורי פיפוברוב עולה מרוסיה, עלה לארץ, שירת בגולני, ירד מהארץ לאוקראינה ונהפך לפטריוט אוקראיני המוכן להקריב חייו למען אוקראינה, לכן הצטרף עכשיו ללוחמים האוקראינים במאבק נגד רוסיה, ואפילו אין לו אזרחות אוקראינית.

https://m.ynet.co.il/articles/h1zam1ctk

הנה הדוגמה האהובה ע"י סטלין והיטלר לקוסמפוליט.

ושוב "יאָ, בּרעכען!" – "כן, לשבור!"

הרוויזיוניסט, ולדימיר זאב יבגניביץ ז'בוטינסקי צעק ב-4.11.1932 במאמר באידיש בעיתון היומי היידי הנפוץ ביותר בפולין, "היינט" ('היום'): "יאָ, בּרעכען!" – "כן, לשבור!" את ההסתדרות!

ההתנגדות של ולדימיר זאב יבגניביץ ז'בוטינסקי להסתדרות, וקריאתו לפרקה בדומה לתנועות הפשיסטיות באירופה הביאה את דוד יוסף גרין-בן גוריון, לכנותו "ולדימיר היטלר". 

והנה בעוד שיורשת הרוויזיוניסטים, (וולדימיר זאב יבגניביץ ז'בוטינסקי, ומייצ'סלב בגון-מנחם בגין), ח"כ מרים סיבוני-רגב, הצטרפה למעוז תנועת העבודה – ההסתדרות. ("בסביבתה אומרים שהיא היום מאמינה בגוף ובערכיו ולכן התפקדה").

https://rotter.net/forum/scoops1/715805.shtml

הממשלה החדשה, "ממשלת השינוי והריפוי" הכוללת גם את מפלגת העבודה ואת מחליפת בן גוריון – מרב קסטנר-מיכאלי, אימצה לראשונה את העיקרון הז'בוטינסקאי הישן של יאָ, בּרעכען!

לאחר שראשת ארגוני הסתדרות המורים, יפה בן דוד, יצאה חזיתית נגד הממשלה ורה"מ בנט ושרת החינוך שאשא ביטון, כשניסתה להגן על המורים מהידבקות במגיפה, והכריזה על שביתת מורים וניטרול כניסתו לתוקף של מתווה הבדיקות במערכת החינוך, כדי למנוע את הדבקות המורים, החליטה הממשלה לקדם נגדה שלושה חוקים שונים.

חברי הקואליציה סגן השר אביר קארה (ימינה) וח"כ משה טור-פז (יש עתיד) מקדמים שלושה חוקים שנועדו להגביל גם את ארגוני המורים וגם את העומדים בראשם.

הגבלת כהונה של ראשי ארגוני הסתדרות המורים לשתי קדנציות בלבד, ולהצעה למורים לעבור למסלול מחוץ לארגוני ההסתדרות, והעסקתם ע"פ חשבונית, תוך העלאות שכר ל-8,000 ואף 9,000 שקלים וקביעות של חמש שנים לאותם מורים בעבודתם, וביטול הקביעות לאחר מכן.

https://mobile.mako.co.il/news-politics/2022_q1/Article-ef30fa6ecec9e71026.htm

קבלת הממשלה את עיקרון "יא ברעכן" הזבוטינסקאי הישן תביא אמנם לשינוי, אבל לא לריפוי. המערכת רק תחלה במחלה גדולה יותר. הפגיעה במורים תביא לפגיעה חמורה הרבה יותר בתלמידים.

נישט ברעכן – לא לשבור!

תודה לזיוה גרבורג-שמיר

תודה לפרופסור זיוה גרבורג-שמיר על המדור שלה בו הביאה תרגומי שירה, תוך פרשנות והקשרים מדהימים של הספרות המשווה. כה חבל שהסתיים.

הקישור לאתרהּ פתח בפניי עולם ומלואו.

https://www.zivashamir.com/

על פועלה הספרותי ראויה זיוה גרבורג-שמיר ללא ספק לפרס ישראל.

העורך, אהוד בן עזר, המלֵץ עליה לקבלת פרס!

[אהוד: מאחר שאני סופר לא "חשוב" ולא נחשב, שלא היה ראוי אפילו לקבל את פרס אקו"ם על מפעל חייו בספרות העברית – אני חושש שהמלצה שלי על זיוה רק תזיק לה].

מנפתלי כהן לפייר נייראק – יהודי שהתחפש לגוי

דוד סיטבון כותב כך על נפתלי כהן שהפך לפייר נייראק: "זה מקרה בודד בספרות העולמית שיהודי כתב בלי שיתחפש לגוי. אדרבה הוא כותב כמו גוי שהתחפש ליהודי." ("חדשות בן עזר", 1716)

מוזר הרי נפתלי כהן היהודי התחפש לפייר נייראק הגוי הצרפתי. (פייר שם צרפתי נוצרי על שם פטרוס הקדוש)

השאלה היא למה בכלל ישראלי יורד שמצתרפת צריך לעניין אותנו. הוא הרי אפילו לא תפס את עצמו כיהודי גלותי.

הערכים החדשים של מר"צ

מסתבר שלמפלגת מר"צ יש כיום ערכים חדשים. מפלגת מר"צ מייצגת היום אפליית נשים, מחייבת עטיית החיג'אב, מחייבת פוליגמיה, ורואה בחיוב רצח על כבוד המשפחה, (ולהט"בים).

כל מי שמתנגד לערכיה החדשים של מר"צ מוגדר על ידיה כגזען ומואשם בגזענות והתנשאות ו"ברצון 'לתקן' את החברה הערבית כדי שתתאים יותר למערב..."

"הערבים ראויים לשוויון, לא ל'חינוך מחדש'." כך כותבת ח"כ מטעם מר"צ:

(ג'ידא רינואי זועבי, "גזענות שאינה מודעת לגזענותה", "אל-ארצ', 26.1.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10568259

מסתבר שלא רק "ימינה" ובנט שיטו במצביעיהם ורימום, אלא גם מר"צ שיטתה במצביעיה שלא ידעו במה בחרו.

התנחלויות ערביות בכורדיסטן

טיהור אתני וגירש בעלי האדמות

עמותה ערבית ישראלית, ומדינת כווית – בונות ביחד התנחלויות ערביות בעפרין בצפון סוריה באזור הכורדי המיועדות עבור שכירי החרב שלהם תוך טיהור אתני של הכורדים וגירוש בעלי אדמות. המבנים, לרבות המסגד שנבנה בתרומת ערבים-ישראלים, נבנים על אדמות הכורדים אשר גורשו בכוח. מדובר בבניה לא חוקית בהתנחלויות ערביות לא חוקיות:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=729254&forum=scoops1

עכשיו רק לא מובן איך שותק האקטיביסט הפרו-איסלמי, ממוצא כורדי, משה מזרחי-רז, הנאבק בארץ למען כיבוש ערבי? מדוע אינו פועל נגד הכיבוש הערבי של כורדיסטן ארץ אבותיו ונגד והקמת ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות שם. מדוע אינו מתלונן להאג על פשעי מלחמה?

מעניין אם גם גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון "אוהבת הזולת" תומכת בכיבוש הערבי שם, ובהקמת ההתנחלויות הערביות.

מאוהב לאוייב

יגאל פייקוביץ-אלון גייס רבים משבט אל הייב (שהגיע בתקופה העות'מנית מסוריה) לפלמ"ח והם נקראו יחידת "פל-הייב". סומאיה פלאח (40) דוקטורנטית מהטכניון מערב אל הייב. חשודה במגע עם סוכן זר, וכניסתה לחיפה נאסרה:

https://m.ynet.co.il/articles/b14rxh5pk

אי אפשר לומר שאין התקדמות בחברה הבדואית.

התגשמה נבואת ישעיהו (מ"ט י"ז)

מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ

ישעיהו הנביא ניבא ש"מהרסיך" – המהרסים והמחריבים אותך, יֵצאו ממך החוצה, והנה מסתבר שהנבואה התגשמה. המהרסים – אקטיביסטים פרו-איסלמים רבים, יצאו מאיתנו וירדו לארצות אחרות. לדוגמה:

איתן ברונשטיין, העולה מארגנטינה מארגון זוכרות הנכבה ירד לבלגיה.

פרופ' עדי אופיר, סרבן שירות ביו"ש וממקימי תנועת הסרבנות "השנה ה־21", וזוגתו ד"ר אריאלה אזולאי ירדו לארה"ב.

פרופ' ענת בילצקי, לשעבר יו"ר בצלם ירדה לארה"ב.

דנה גולן, לשעבר מנכ"לית שוברים שתיקה ירדה לאנגליה

פרופ' ניב גורדון, לשעבר מנכ"ל רופאים לזכויות אדם, ירד לאנגליה.

גילה סבירסקי, בעבר מנכ"לית הקרן החדשה לישראל ויו"ר הנהלת בצלם וממקימות קואליציית נשים לשלום, ירדה לאנגליה.

פרופ' חיים יעקובי, שהקים את עמותת במקום, שפעילותה מתפרסת מהבדואים, דרך המסתננים ועד לפלסטינים, ירד לאנגליה.

 פרופ' חנן חבר, שהיה שותף בהקמת השנה ה־21 והיה פעיל בארגון יש גבול, ירד לארה"ב.

פרופ' אילן פפה, פעם חד"ש, איש ההיסטוריונים החדשים, ירד לאנגליה.

יונתן שפירא, שיזם את מכתב הטייסים הסרבנים, ירד לארה"ב.

יעל לרר, שהייתה פעילה מרכזית בברית שוויון, שימשה עוזרת פרלמנטרית של עזמי בשארה, ירדה לצרפת.

פרופ' חיים בראשית, שעמד בראש בית הספר לתקשורת במכללת ספיר, ירד לאנגליה.

ד"ר מרסלו סבירסקי, שהיה ממייסדי עמותת קול אחר בגליל, שעסקה בפתיחת היישובים הקהילתיים לאוכלוסייה ערבית, ירד לאוסטרליה.

יגאל ארנס הבן של משה ארנס, ירד לארה"ב.

הסרטן אייל סיוון, ירד להולנד. (ומשם קרא להחרים את האירוויזיון בתל אביב).

אודי אלוני, הבן של שולמית אדלר-אלוני, ירד לארה"ב, וקורא להחרים אותנו מניו יורק.

ועוד ועוד.

(קלמן ליבסקינד, "מה גורם לבכירים לשעבר בשורה של ארגוני שמאל לעזוב את הארץ?" מעריב, 28.1.22)

https://rotter.net/forum/scoops1/730080.shtml

 כולם כולם ירדו בגלל הכסף. להרוויח יותר כסף. מסתבר שהסתה אנטי ישראלית בחו"ל מאפשרת להם להרוויח הרבה יותר מאשר בישראל. עכשיו אנחנו רק מחכים להתגשמות נבואת ישעיהו (ישעיהו י"א 14) שתביא את השלום הנצחי.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

[המשך]

...טוב, יש לי מזל מחורבן לסטירות-לחי. הפעם הראשונה שאני זוכרת שחטפתי סטירה זה היה בגן-החיות הישן, שכבר מחקו אותו. התכופפתי מעבר למעקה הירוק, הנמוך, העשוי ברזל, לעבר כלוב-האריות – ואז השתין האריה סילון חזק לעבר אימא, או אולי זו היתה הלביאה? – והארנק שלה התעופף, בחיי – לעבר חצר עופות הפלמנגו דקי-הרגל! ואז גם התעופפה אליי הסטירה. טוב, הייתי עדיין ילדה. אבל כבר לא הייתי ילדה לפני כמה שבועות, כאשר חיים תוגתי, שמציק לי כבר חודשים באהבתו הבכיינית, המשתפכת, מאז נכנסתי איתו למיטה בפעם הראשונה, וכולו מלא רחמים עצמיים וסיפורי דפיקות אחרות – הופיע אצלי בראשית הערב, מבלי להודיע קודם, הוא ידע שאסרב לראותו – ומצא אותי בדרכי למטה, אל החבר החדש שלי חמיאל גילרמן, כן, מהמשפחה התל-אביבית העשירה, הוותיקה, הידועה וכל מה שאתם רוצים, שחיכה לי במכוניתו, לארוחה סינית במסעדת הצמרת "קוּ צֶ'ה מַה יֶה" שאני משתגעת עליה.

רצתי חזרה לדירה. שטפתי פנים. השתנתי, מפני שהייתי נרגשת ומלאת כעס ורציתי ממש להטביע את חיים תוגתי תחתיי, באסלה. אילו יכולתי לדחוף אותו לשם! – אבל הוא כבר נעלם. ורחצתי שוב את החלקים התחתונים שלי ובישמתי אותם בקצת אִינְטִימֵט [הכוונה לרבלון אינטימט. – אב"ע], אני יודעת שהוא כבר לא נחשב בושם מי-יודע-מה, אבל לעיתים רחוקות גבר שיוכל לעמוד בפני הפיתוי לדחוף את אפו בעקבותיו, ואיך הם זוכרים אותך אחר-כך, מותק – אם רק תגלי להם מה שֵׁם הריח שאת מזליפה על פותצ'יק! בשביל מה? לקנות לך בקבוק? לא. קמצנים. אולי הם יטפטפו אותו על האצבעות המטופחות שלהם – אצל הגברים הישראלים הידיים חלקות יותר מאשר אצל הנשים שלהם. אולי מפני שמעטים מהם עובדי-כפיים ממש, – כדי לגרות את עצמם כשהם מאוננים? הה? מה שהם בוודאי עושים, הגיבורים שמעמידים בפנייך פנים כאילו לכל זיקפה יש להם בחורה מן המוכן, והם עושים לך טובה! יש להם!? הלא הקמצנות היתה מזמן הורגת אותם אם היה עליהם לצאת לבילוי ערב שלם עם בחורה כל פעם שעומד להם! – שלא לדבר על הפחד הקטנוני והתיסכול שתוקף אותם אם בסוף הערב, אחרי שהאכילו אותך ב"קו צ'ה מה יה", למשל, את לא נותנת להם או אומרת פתאום שאת מטומפנת. אני קראתי פעם בעיתון מודעה שהיהלום הוא הידיד הכי טוב של האישה. אז אולי יש מצבים שבהם צריך להחליף את הידיד משום שכל היהלומים לא יעזרו לך כמו שתעזור הזכרת שמו של טמפונצ'יק, שאולי מונח לו עדיין בלבנוניתו הבתולית, עטוף בארנק, עם המוליך העדין או ממולא בדולארים.

כתבתי דולארים? סליחה, אסביר בפעם אחרת.

אחר-כך תיקנתי את האיפור, להשוות את גוון הלחי הפגועה לתאומתה הבתולה. שמתי טיפה מאחורי כל אוזן, ויצאתי.

תוגתי השמנמן נעלם, כמובן! הוא סיפר לי שהוזמן להשתתף בכתב-עת מחאה ספרותי חדש, שהמצב נואש, כולם נמצאים כבר מעבר לגבול, החיילים, הממשלה והמשוררים, רק למלקקים-בתחת יש תקווה. הוא סטר לי על לחיי ליד פתח המעלית, והמעלית עדיין חיכתה בקומה.

כניראה נמלט במדרגות, מרוב פחד. משהו כבד שעט שם למטה, בכיוון דלת-הכניסה. ואולי, אני טועה? הלא מאז שהחטיף לי כבר עבר זמן-מה. מכל מקום, ואף-על-פי-כן ולמרות הכול, כמו שאומרים – נכנסתי למעלית וירדתי בה. בראשי הלם עתה הכאב העמום, זעזוע טרי, כאילו התנגשתי בשור-בר אימתני שעורו עבה כקיר. לילך, אמרתי לעצמי, החזיקי מעמד וחייכי, ושום מְפִיתחת אישבושת בן-זונה חסר כוח-גברא מוכה שגעון-גדלות בכייני לא יקלקל לך בשר-לבן ברוטב חמוץ-מתוק וצלעיות-חזיר אפויות בתנור בחברת הזיִן המצוחצח הזה, החבר החדש שלך חמיאל גילרמן.

"הַי – "

"הַי!"

"מה את מצוברחת?"

"שברת פעם רגל לפני הצגת-בכורה?"

"אוהו, את עם השקרים שלך – "

"שתדע לך, חמיאל, אתה עוד לא מכיר אותי הרבה זמן, אבל אני בחורה ישרה. מעודי לא שיקרתי – "

"אז מה פתאום הצגת-תיאטרון? אפשר לחשוב שאת מצפה – " נתגנבה איזו נימת חשש חמדנית לקולו, כאילו אני מתכוונת לגזול ממנו משהו הערב. לרוששו או להפילו בפח.

"טוב. אתה ממילא לא תבין דבר. אז תגיד לי לפחות, מה אתה מצוברח?" עתה היה תורי לדאוג. קצת אהבתי אותו. לא יותר מדי.

"היתה לי שיחה לא נעימה עם אימא של לינדה – "

"דחוף את לינדה שלך לתחת!"

"לילכצ'יק!"

"לילכצ'יק, לילכצ'יק – רק הבעיות המשפחתיות שלך חסרות לי הערב! ביקשתי ממך להתחתן איתי? – "

"טוב. בואי נעזוב את זה, ונעלה אלייך."

"לפני הארוחה?"

"יותר בריא. רוצָה שאקבל התקף-לב ותישארי מחוברת למת?"

"זה לא עושה עליי רושם," אמרתי לו, "כבר היו לי מספיק מתים חיים – "

הוא שוב לא הבין.

"חסרי כוח-גברא!"

"נו טוב, אז עולים?"

"לא עולים."

"אוּך, איך שבא לי עלייך, לילכצ'יק. תראי את החסר-כוח-גברא שלי! אני לא יכול לנהוג במכונית ככה!"

"איך? מה... מה זה?" נבהלתי, כי המופרע שיחרר את כוח-גברא שנתגלה זקור לפתע עד להגה כמין יתד של כישופים או ראש נחש שהזדקף, קורץ אליי עין אחת באור האדמדם של פנים המכונית.

"את רוצה שאני אסובב איתו את ההגה או מה, וכך ניסע?" היתמם.

"חמיאל! תכניס אותו חזרה, מיד!" אמרתי לו, "איך אתה לא מתבייש?"

"אני לא יכול. זה בגללך. כמו שד, מהבקבוק! אז בבקשה תכניסי לי אותו, תעזרי לי, נו, יש קופסה של ממחטות-נייר, מאחור – "

"תגיד, אתה לא-נורמאלי? מה אתה חושב, שאני עושה את זה במכוניות?"

"אחרי משקה ראשון במסעדה, יעבור לך הטעם – "

"אתה השתגעת?"

והחצוף הניח את ידו על העורף שלי, במין לטיפה קשה, כאילו שאם הוא עשיר, הכול מותר לו, והתחיל מכופף לי את הראש, ויתד הכוח-גברא שלו נעשתה קרובה אליי ומדיפה ריח מתוק, כבד, כמו פריחה סמיכה באביב, והטיפה השקופה, שנצצה בקצה הכיפה ונשתקפה בה אדמומית האור של המכונית, הסתכלה אליי כמו עין של רמזורצ'יק ב"עצור", עין מכושפת. פחדתי ורציתי לצרוח כי הרגשתי מושפלת נורא, וגם הלחי השמאלית שלי עדיין כאבה מן הסטירה, אבל טיפת העין הרוטטת, האדמדמה הזו, כמו טימטמה אותי ואני אמרתי רק –

"תכבה לפחות את האור במכונית – "

והוא כיבה, והיה רק מעט אור מפנס-רחוב סמוך, ובינתיים הנחש איבד את עינו הנוצצת, ואני החלטתי לעשות סוף-סוף סדר וניסיתי להכניס לו את הדבר חזרה למכנסיים, וכמובן לא הצלחתי, אבל מגע האצבעות שלי כניראה שיגע אותו כליל כי בבת-אחת הרגשתי דחיפה מלמעלה, כמו מכבש על עורפי, וירדתי עליו, בין ההגה לבטנון שלו, ובלעתי את הכוח-גברא שלו כמו איזה גֶרְגָלֶ'ה מהמרק וחשבתי שאני נחנקת אבל ידעתי שזה לא יימשך זמן רב כי הוא היה מגורה, שיגעון, ופחדתי שעוד רגע יתיז –

ואז הרגשתי, קשה לי להגדיר בדיוק את תחושת הזמן שהיתה לי אז, כי פתאום הדבר היה בתודעה שלי – אצבע שלו זוחלת עמוק בעמק עגבותיים ומנסה לחדור –

"תוציא אותה מתוסיק!" הרמתי לרגע את ראשי, והכוח-גברא נשמט ממני על ההגה, מרטיב אותו, "אני לא רוצה שתיגע לי – "

"מהר, מהר – " זירז אותי שוב למטה, בידו השמאלית, מכופף אותי, ושם, מאחור, הרגשתי שהוא חותר למשהו ולא מוצא את המקום הנכון, אבל היה כבר מאוחר מדי לשנות כי אצלי הכול התחיל לפרפר בפה כמו צינור-השקאה שבגלל הזרם החזק נשמט מהיד והוא מקרטע על הדשא ומתיז, ובלשוני חשתי טעם איום, מגעיל, של התפכחות וספֶּרְמָה, ובבת-אחת הכוח-גברא המצומק והרטוב נעלם מבין שפתיי, ונישאר רק הריח, הריח –

"איפה ממחטות-הנייר?" כמעט היקאתי. "אני מוכרחה לירוק – "

"עוד לא מצאתי – " נאנח.

"מה?"

"את הפותצ'יק שלך, לילכצ'יק מותק, את צריכה... גם את... שתיהני. מגיע לך! מפני שאת... בטח מגורה, נורא, אני יודע – "

"עזוב אותי, פרברט! תן לי משהו לנגב, אחרת אני מקיאה עליך את כל הספרמה שלך!"

השמעתי קול השתנקות בלתי-נעים. נבהל ומילא את הפה שלי במפיות-נייר. דחף ודחף.

"תפסיק! אתה חונק אותי! משוגע – "

ואז נפלה האבן. אבן גדולה, כבדה – כך נדמה לי – על גג המכונית. אני תיכף הייתי בטוחה שזה מעשה-ידי תוגתי, ושהוא אורב לנו ושומע ואולי גם הציץ וראה את המציצה שלי, מתאים לו. יש לו אופי של מי שנולד לסבול, ולהביא צרות גם על אחרים. אדם שכותב שירים מזעזעים ועומד להשתתף בכתב-עת מחאה ספרותי חדש, ולוקח אותי איתו להפגנות ומתוודה כי לפני שהוא כותב שיר הוא מסוגל לעמוד שעות ולהציץ מבעד לחרכי התריס לעבר דירה בבית ממול, – בתקופה ההיא עוד האמנתי לו שהוא אוהב כוסאלאך, – ושם הבת הצעירה, תלמידת-תיכון, היתה מתרוצצת כל היום בתחתונצ'יק ובפיג'אמת בייבי-דול קצרצרה ושקופה, יושבת שעות לרוחב המיטה שלה ברגליים פשוקות, הגב לקיר, קוראת או סתם חולמת ומדי פעם היא מלטפת את עצמה ומעבירה יד מפונקת, לבנבנה, בין ירכיה השמנמנות ומצחקקת לעצמה, בקול רם, כמגלה עולם חדש בְּכּוּסָלֶה. ואחר-כך מסוגל תוגתי לשבת לילה שלם ולכתוב על חושניותה ועל יופייה האלמוני, הבתולי עדיין, בקיצור – חמיאל אמר שהוא רוצה לצאת מהמכונית כדי לתפוס את התוקף, ואני נבהלתי כהוגן וגם צרחתי, אם איני טועה, אבל לא הנחתי לו לצאת, בזאת אני בטוחה, רק חסר היה לי שייפגשו!

"קודם נתרחק מכאן. מיד! אתה לא יכול לדעת איזה משוגעים מסתובבים ברחוב! ממש סכנה – "

וניגבתי לו את הזין הקטן הרועד שנעשה בינתיים כמו צ'יפצ'ימון רטוב וחמקמק שכמעט נתפס ברוכסנו, כשסגרתי לו – כבר בנסיעה, את החנות ואני שואלת את עצמי, לילך, האם עוד תזכי הערב לטעום צלעיות-חזיר אפויות בתנור ברוטב אדמדם ומתוק ב"קו צ'ה מה יה" הצמרת?

כי האמת שהרגשתי מזוהמת ופקעת-עצבים והייתי מוכנה לחסל אפילו גביע קוטג' ובלבד שאעביר את הטעם הזִרעי הנורא שנותר לי בפה ושכל המכונית הסריחה ממנו.

"איך תוכל להסיע בבוקר את לינדה והילדים?" שאלתי אותו, "בַּסְפֵּרְמַאוֹטוֹ שלך!"

"שרק אגיע לרגע הזה," אמר.

"מה יש?"

"מדאיג אותי, בינתיים, הרבה יותר – הכתם במכנסיים ואיך אסביר את הסימנים של האבן על הגג – "

ראיתי שהוא חותר, יותר ויותר – לחזור אליי, לדירה. בטח חשב שאכבס לו את הכתם ואייבש לו את הזין במגהץ חם!

"שמע חמיאל," אמרתי לו, "לכל נבזות יש גבול. ולא שאני משתגעת שתבזבז עליי כסף, אבל אם הבטחת – אתה צריך לקיים, אחרת אתה נמושה! – אחרת – אני שולחת ללינדה במעטפה את הקלינקס שלך כמו ששלחו אחֵי יוסף את כתונת-הפסים ליעקב אבינו, 'הכירי נא, גברת גילרמן, למי הממחטות האלה!' – 'טרוף טורף חמיאל!' – תקרא אשתך בקול רם ותרוץ אל אבא שלה, להתאונן עליך – שירוץ אל אבא שלך הנפוח – 'אנחנו הגילרמנים בוני תל-אביב!' – 'לא! אתם הגילרמנים הנואפים מסביב!' יאמר לאביך אבא של לינדה. 'הבן שלך נוסע עם גג-מכונית דפוק, מפני שאתם מושכים עליכם את כל המאניאקים – " תגיד לי, לאן אתה נוסע? חמיאל – "

"אני לא יודע, אני נוהג כבר עשר דקות סתם כך, בשביל לייבש את התחתונים – "

"שמע, אני מוותרת, קח אותי הביתה, אבל בתנאי – שלא נכנסים!"

ובאותו ערב גמרתי עם חמיאל, החבר הנשוי החדש שלי, שיכולתי לעשות רק "פיפ!" – ולהוציא מהמשפחה החרמנית שלו כמה עשרות אלפי כּוּס-דולארים.

מוטב לי לנוח בבית, חשבתי. אולי גם אטלפן אל חברתי דינה דוּפַּבֶּרְג, בתו של עורך-הדין הידוע, ואספר לה כיצד שלחתי את חמיאל ללינדה, רק שלא תחשוב שאני מתכוונת להזמין אותה לישון אצלי כמו לפני שבועיים, כאשר הזמנתי אותה ואת תוגתי, וישבנו אצלי בחדר הגדול כל הערב, על השטיח העבה, ודיברנו.

המשך יבוא

הערה: השמות והדמויות ברומאן "הנאהבים והנעימים" בדויים, למעט כותבת המחברות המקוריות לילך הרמוטק, הידועה גם בשם פאני צדקיהו. וכמובן אין כל קשר בין חמיאל גילרמן כאן לבין משפחת גילרמן שתרמה את בניין גילרמן לאוניברסיטה העברית בירושלים – או לכל משפחת גילרמן אחרת, וכך גם לגבי שם המשפחה של עו"ד דופברג הידוע מתל-אביב, אבא של דינה.

[נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.

את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-40 נמענים לפי בקשתם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, התודה – לְךָ, על העבודה הענקית, ההשקעה, הרמה הגבוהה – פשוט מרומם נפש! אי של שפיות בים שלצערי הזוהמה פושטת בו!

התרגשתי מתשומת הלב לפרופ' שבייד ז"ל.  אובדן ענק!

ישר כוח!

נאוה

אהוד: אני אופטימי. מדינת ישראל חזקה יותר מהאנשים והאנשוֹת המנהיגים אותה כעת, שחלקם באו כנראה מארץ ליליפוט. ישראל תשרוד. היא הרבה יותר טובה, עשירה, דמוקרטית, אינה חדלה להיבנות בקצב מדהים – בניינים, כבישים, נמלים ומסילות – ואפילו מנוהלת עדיין לא רע בהשוואה למרבית מדינות העולם, גם אם עם קצת חריקות – כי הממשלה החדשה טרם הצליחה לקלקל את המדינה.

קחי לדוגמה את חוק הבריאות הממלכתי ועימו קופות החולים היעילות, המשרתות נאמנה את הציבור הישראלי על כל מגזריו – גם אלה שכלל אינם משלמים מס בריאות. הרבה תודה מגיעה לחיים רמון שבזכותו נחקק חוק הבריאות הממלכתי המושתת על קופות החולים – אך מערכת המשפט שלנו דפקה את רמון בגלל נשיקה והדיחה אותו מהחיים הציבוריים, ולא זוכרים לו כיום את תרומתו העצומה למערכת הבריאות בישראל, שהתגלתה בייחוד בימי מגפת הקורונה.

זאת ועוד, כשאַת היית המפקדת שלי במדור מרצים של קצין חינוך ראשי, גם אלי שבייד היה  כמוני איש מילואים של המדור, ואני זוכר הרצאה נהדרת שלו ברב-שיח בפני חיילים וקצינים במועדון של הוועד למען החייל ברחוב בן יהודה בירושלים, בנושא החילוניות.

* אהוד היקר, אורי הייטנר מצביע על כך שהרב דויד לאו הוא בור בקורות ההלכה היהודית, ומראה בצדק איך חז"ל "פירשו" את החוקים הדרקוניים של התורה כדי להתאימם להגיון ההומאני.

יורשה לי לציין שחז"ל לא היו ראשונים בשינוי ההלכה – מסתבר שעד ימיו של יאשיהו (620 לפני הספירה, כלומר, כ-600 שנה אחרי מעמד הר סיני כפי שהתורה  קובעת), לא היתה תורה בכלל: אילו יפתח היה יודע מה כתוב בתורה, הוא לא היה מקריב את בתו לה'; אילו נכדו של משה היה יודע מה כתוב בתורה, הוא לא היה סוגד לפסל. לדויד המלך לא היה מושג מה כתוב בתורה, אחרת לא היה מחזיר לעצמו את מיכל, שנישאה בינתיים לפלטיאל בן ליש, הוא לא היה נכנס טמא מת למקדש, הוא לא היה עורך מפקד לעם בלי ההסתייגות שמציעה התורה.

 ה' אהב את שלמה, וקרא לו ידידיה, והוא מקריב קורבנות בבמה אשר בגבעון בניגוד למה שכתוב בתורה. ירבעם בן נבט הוא שליח ה' (אחיה השילוני בוחר בו בצו ה'), והוא מעמיד פסלים בבית אל ובדן. יאשיהו הוא המלך הראשון בקורות עם ישראל שקראו בפניו את התורה, והוא קורע את בגדיו בתדהמה – הוא הרי היה צריך לומר שהתורה ידועה לו, ואין בקריאה לפניו שום חידוש, אבל התגובה שלו מוכיחה שלא היתה קיימת תורה כתובה לפני ימי מלכותו. ובכן, יאשיהו ערך רפורמה דתית, ואחריו עשה זאת עזרא, ואחר כך חז"ל. כדאי שהרב דויד לאו ילמד משהו על קורות ההלכה.

הכתבות של חנה סמוכה מושיוב הן תרומה אדירה למכתב העיתי "חדשות בן עזר": היא כותבת בכאב על שתי תקלות שגרמו לפער בין העדות: ריבוי הילדים בעדות יוצאי ארצות האיסלאם – שגורם לדלות כלכלית ותרבותית, ו"הכבוד" שהופך את הגבר לשליט יחיד במשפחה, שאינו מאפשר יציאת האישה אל המרחב.

תודה לחנה סמוכה מושיוב.

שלך,

משה גרנות

* תגובה לרשימתו של נעמן כהן "קוצו של יו"ד" בגיליון 1716. ההערות הארסיות שלו בעניין אחימאיר, ז'בוטינסקי אלטלנה וכדומה – אינן במקום.

 רבות דווח בעניין ז'בוטינסקי והשואה, כולל זה שעל אף תוכנית האווקואציה שלו – ראה בשנת 1933 את הנאציזם כאפיזודה. אך מאוחר יותר לא הרפה. כגון:

"לעיתים חושש אני כי השעה כבר מאוחרת יותר מן השעה השתים-עשרה, כלומר חצות הלילה, כלומר הסוף... האנושות יושבת ומצפה למלאך המוות. ובקרב אנושות זו, אנחנו היהודים" ('המשקיף' 27/1/39) – וזאת מול גישת המוסדות בארץ, שסירבו להמר על טרנספר מסיבי של יהודים מאירופה לישראל. למשל נאום וייצמן בלונדון ב-8/1937: "אמרתי לוועדה המלכותית הבריטית כי תקוותם של ששת מיליוני יהודי אירופה היא – הגירה. נשאלתי: 'התוכל להביא שישה מיליוני יהודים לארץ ישראל?' עניתי: לא..." ('כחש', בן-הכט, עמ' 28).

עניין רבין ואלטלנה הוא פצע פתוח אך מן הדין היה לאזן.

למשל, כותב ש. נקדימון ב 17/6/2019 ב-YNET  – "...ההחלטה על הירי נתקבלה בעקבות דיווח של ישראל גלילי... שמסתיים באמירה נחרצת: 'הדבר מחייב החלטות ברורות ומהירות...'  הדיווח הוקרא בישיבת ממשלה בו ביום, וממנו היתה קצרה הדרך להחלטת בן גוריון בכתב 'יש להשתמש בכוח בלי היסוסים ומיד...' יצחק רבין, מפקד חטיבת הראל באותם ימים, היה מעורב בתקרית הדמים ונצטווה ללכוד את מנחם בגין. אחרי 29 שנים, כראש ממשלה, הוא העביר את השרביט לבגין. 'אפשר כי מראש לא נתכוון בגין אלא להעשיר את הלוחמים (של ארגונו שכבר היו בצה"ל) בנשק נוסף ובתחמושת (אותו היו חסרים),' הוא כתב לאחר מכן בספרו 'פנקס שירות', 'אולם בשעה שהמאורעות נתרחשו הייתי משוכנע כי כוונות אצ"ל היו מרחיקות לכת – לתפוש בכוח את השלטון בישראל.'"

עוד צר לי על השימוש של נעמן כהן במונח הארסי "מצבי רוח פאשיסטיים." עמית שלי בתעשייה ביטחונית ידועה (י.צ.), שמשפחתו היתה מוותיקי רשל"צ, סיפר לי מיספר פעמים ששמע (!) את סימה אומרת שאלו לא היו יהודים בשפת הים. אך היא הונחתה אחרת. פאשיסטים אמרת?
גם על ענייני ז'בוטינסקי ואלטלנה שמעתי מיד ראשונה מפי אבי הבית"רי ששרד את השואה, היה אחראי על הבריחה משצ'צ'ין, וינה, ולבסוף מרסיי (עלה ארצה ב-48') ומפי חברו מ.כ. שעלה על אלטלנה.

אלי מיאסניק

כפר סבא

* נעמן כהן: תגובה לתגובה של אליהו מיאסניק: מוזרה מאוד טענתו של אליהו מיאסניק שמגדיר את האמת שכתבתי – "הערות ארסיות". יש לתמוה אם כן מהי לדידו הגדרת השקר?

ולגופו של עניין.

1. הפסוק שמביא אליהו מיאסניק מז'בוטינסקי אין בו הוכחה כלשהי לכך שהוא חזה את השואה.

העיוורון המדהים (שלא לומר האיוולת) של ז'בוטינסקי, שבניגוד לתעמולת חסידיו המציגים אותו כנביא שניבא את השואה, לא רק שהוא לא ניבא כלל את השואה, אלא מתוך כחש עצמי ראה את המציאות כפי שרצה שתהיה ולא כפי שהיא, ולכן גם לקה בעיוורון מוחלט לסכנתה. ז'בוטינסקי חזר והדגיש במאמריו שאין שום סיכוי למלחמת עם גרמניה כי גרמניה חלשה ופולניה חזקה. ז'בוטינסקי לא העלה על הדעת שהגרמנים יבצעו שואה ליהודים, במובן של השמדה טוטלית. הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) כתב באוטוביוגרפיה שלו שכנער הוא העריץ עד מאוד את ז'בוטינסקי כנביא וקרא בשקיקה את מאמריו, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה שז'בוטינסקי חזר וניבא שהיא לא יכולה לפרוץ, מאז סר חינו של ז'בוטינסקי כפרשן וכמדינאי בעיניו. (אורי אבנרי, "אופטימי", עמ' 103)

הנה מאמר המסכם את העיוורון הפוליטי המדהים של ז'בוטינסקי:

http://humanities.tau.ac.il/segel/yshavit/files/2012/05/%D7%9E%D7%99_%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%96%D7%90%D7%91.pdf

ודוק: דיבורים על סכנת האנטישמיות ליהודי אירופה היו  רווחים אצל כל מנהיגי הציונות, אבל רק הרצל חזה את השואה, כלומר את השמדת היהודים, והזהיר מפניה. מלבדו אין מנהיג יהודי שחזה את השואה, ודאי שלא ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי.

2. אליהו מיאסניק מביא ציטוט מרבין: "אפשר כי מראש לא נתכוון בגין אלא להעשיר את הלוחמים (של ארגונו שכבר היו בצה"ל) בנשק נוסף ובתחמושת (אותו היו חסרים)."

ובכן מה פירוש "בגין התכוון להעשיר את לוחמיו?"

ודוק: האירוע קרה לאחר הקמת המדינה, והקמת צה"ל, כשצבא הכיבוש המצרי נמצא כ-30 ק"מ מתל אביב. מה היה אומר אליהו מיאסניק כיום אם בעת שצבא איראני מאיים על תל אביב, סמוטריץ' מייבא אוניית נשק לחלק ולהעשיר את לוחמיו, ומנצור עבאס מביא אוניית נשק לחלק ולהעשיר את לוחמיו שלו?

בכל העולם הדמוקרטי הנאור כל המנסה לעשות פוטש נגד ממשלה חוקית וצבא המדינה בעיצומה של מלחמה, היה מועמד לקיר. לשמחתנו בן גוריון לא עשה כן. בן גוריון מנע מלחמת אזרחים שמייצ'סלב בגון-מנחם בגין ניסה להתחיל בה.

3. אני בהחלט מבין את אליהו מיאסניק על ש"צר לו" על דברי אבא שאול גסנוביץ'-אחימאיר בעל הטור "טורו של פשיסטן" שניסה לתרץ את האידיאולוגיה הפשיסטית שלו בעברו ואמר: "פניתי עורף ל'מצבי רוח פשיסטיים'." (ודוק: מצבי רוח פשיסטיים" הוא ביטוי שלו).

https://mymilim.info/?p=17613

אליהו מיאסניק צודק. צר לכולנו (לא רק לו, גם לי) שיהודי יכול להיות בעל "מצבי רוח פשיסטיים."

* מוטי הרכבי: צבא רוסיה מאפשר בפעם הראשונה למטוסים איראניים נושאי מטעני נשק לנחות בבסיס האווירי הרוסי המיימים ליד לטקיה. לאחר קיום פטרולים אוויריים רוסיים וסורים משותפים לאורך גבול סוריה-ישראל ברמת הגולן, והצבת יחידות של המשטרה הצבאית הרוסים באזור המכולות בנמל לטקיה, מדווחים המקורות הצבאיים של תיק דבקה על צעד רוסי נוסף למנוע מחיל האוויר הישראלי מלתקוף משלוחי נשק איראני לסוריה.

בשבוע האחרון החלו הרוסים לאפשר למטוסי מטען איראניים לנחות בבסיס האווירי הרוסי המיימים Hmeimim air base, ליד לטקיה. זו פעם ראשונה שהרוסים מאפשרים לאיראן להשתמש בבסיס המהווה את מרכז פעילותה הצבאית של מוסקבה בסוריה. המקורות שלנו מוסרים, כי השבוע קיימו הכוחות הרוסיים בסוריה ביחד עם הכוחות הסוריים תרגיל נ"מ.

המקור: תיק דבקה

הקרדיט: לפיד, בנט, גנץ

* ג'וחא: נתניהו הוא פטריוט אמיתי כי רק בזכות השנאה כלפיו מתקיימת ממשלה בישראל!

* לכבוד: אהוד בן עזר, סופר נידח. בעקבות מאמרה של זיוה שמיר בגיליון 1716 – "קובלנת המשורר על קשיי הכתיבה".

שלום וברכה! כשקראתי את מאמרה של זיוה שמיר אודות הקשיים והייסורים של המשוררים בכתיבתם, ישר נזכרתי בראיון שהתראיין סופר נידח (אהוד בן עזר), לעיתון נידח (מוסף שבת של "מקור ראשון", צוטט גם ב"חדשות בן עזר" גיליון 643). התרשמתי מאוד מתשובתו של הסופר למראיין (נחום אבניאל) בנוגע לכתיבת שירה.

ציטוט מתוך הראיון: "אני לא מתכוון לחזור לשירה, תודה לא-ל," הוא מודה בפניי. "כתבתי אותה כשהייתי במצב אישי ומשפחתי קשה, והמצב הקשה הוא שהוליד אותה. כעת אני מרוצה ושמח, ואין לי צורך עוד בכתיבה הזו."

התשובה הקצרה הזו כל כך מצאה חן בעיניי, ששמרתי את הכתבה ואני מצטט ממנה את התשובה מפעם לפעם, כשאני מדבר עם אנשים על שירים ומשוררים... אני חושב שהיא מייצגת את דמותו של אהוד בן עזר ומסבירה מדוע אני כל כך אוהב את הסופר הנידח הזה!

אגב, זאת הזדמנות לומר לך שוב תודה על עריכת והפצת המכתב העיתי. כבר כתבתי לך בעבר שבעיניי זה העיתון הטוב ביותר בישראל (אולי בעולם כולו, אינני יודע כי אינני קורא עיתונות מן העולם). אפילו הוספת את דבריי לציטוטים הקבועים בסוף כל גיליון וזה אחד הדברים שממלאים את ליבי גאווה. העיתון שלך הוא חלק מהחיים של קוראיו. הקביעות שבה אתה שולח כל גיליון וגיליון במועדו מרשימה. בדרך זו המכתב העיתי נהיה חלק מ'השעון הביולוגי' שלי כמנוי. בכל מוצאי ראשון ורביעי! כמו השמש שזורחת בבוקר ושוקעת בערב...

אגב, אם כבר אני כותב לך, אזכיר את יוסי גמזו עליו השלום וכמה חסרים לי השירים שלו שפתחו כל גיליון. השירים של אסתר ראב יפים ובטח שהשירים שלך, אבל בניגוד לשירים של יוסי גמזו, הם לא נכתבו במיוחד כדי לפתוח את הגיליון הבא של 'חדשות בן עזר' ואין בהם את אותה התייחסות אקטואלית לאירועי השעה שהיתה באותם שירים. אני מהרהר האם לא כדאי שמועצת המערכת תתכנס ותצא בקול קורא למציאת כותב, שיכתוב שיר אקטואלי לפתיחת כל גיליון. בזמנו, מושיק תימור היה מקריא את השיר של יוסי גמזו בכל שבוע בתוכנית הרדיו המעולה שלו, 'שישי אישי' (תוכנית שבוטלה לפני חודשים ספורים בהחלטה מרושעת של תאגיד השידור הממשלתי הקרוי 'כאן') – וככה נחשפתי לקיומו של המכתב העיתי לפני למעלה מעשר שנים. אז שוב, כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות,

אריה הוכמן

קורא נידח

* ציטוט: ההונאה העצמית הערבית: מחלקים את החשמל מישראל, בלי להזכיר אותה. ופתאום כבה החשמל. צפו:

ההונאה העצמית נמשכת. היום [26.1] חתמו במשרד האנרגיה הממשלתי בביירות שלושה שרי אנרגיה על הסכם למכירת חשמל מירדן ל"לבנון". השרים היו של משטר בשאר (כי זה יעבור דרך שטחי המשטר), "לבנון" וירדן. אלא ש-100% מהחשמל של ירדן מגיע כיום מהגז הישראלי, זה כמובן לא הוזכר, אנחנו בשביל שלושתם (גם הירדני) "האוייב הציוני": [סרטון החשכה].

החשמל הוחזר, והם חתמו. אך זו לא ההונאה העצמית היחידה: מצרים חתמה עם ירדן, "סוריה" ו"לבנון" להעביר גז "מצרי" דרך צינור ערבי ישן, עוקף ישראל, עד ללבנון. אלא שמדובר בגז ישראלי, שיגיע מאשקלון. כיוון שב"לבנון" פרצו הפגנות נגד גז ישראלי (קראו לכך: "כיבוש"), הודיעו ממשלות ארה"ב וביירות שזה "גז מצרי".

שיישארו בחושך, ישויות מומצאות, לא הייתי מעביר להן שום דבר, והמורדים הסוניים ודאעש כבר החלו לפוצץ את הצינור הזה, העובר ב"סוריה" (בהמשך).

ולידיעת היצואנים הישראלים: ל"לבנון" יש מוניטין מפוקפק, שלא משלמים שם חובות אנרגיה. במשך שנים סיפקו להם חשמל שתי ספינות טורקיות, ולאחר שהחוב הצטבר למעל 200 מיליון דולר שלא שולמו, הספינות נטשו את לבנון, והחוב עדיין קיים. מ"לבנון" יש לקבל רק כסף מראש. אגב, עם החשמל מ"ירדן", והגז מ"ירדן", זה יוסיף שם אולי כמה שעות חשמל ביום. ייאוש.

גם בעיראק אין חשמל, והיום [26.1] פירסמו שם את הסרטון הבא על הפסקת חשמל בשדה תעופה שם, שאיני יודע אם הוא באמת קשור, אך הוא שיקוף של המצב ה"ערבי": "ייאוש גרוטסקי".

אין ספק, השלום בפתח: [סרטון].

ד"ר גיא בכור באתר שלו, 26.1.2022.

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר –

לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

עד היום אין רחוב בתל אביב על שמה של אסתר ראב אבל גם כבר אין גשר על שמה של יהודית מונטיפיורי!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2291 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל