פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2033

יום חמש מאות ועשרה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט בשבט תשפ"ה. 27.2.2025.

עם הצרופה: דני קרמן: לכתוב באיור, לזיכרו של אורי שולביץ.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: מוֹעֲדִים לְלֹא שִׂמְחָה. // איליה בר זאב: אל עין נון – מול גנוסר. // אורי הייטנר: צרור הערות 26.2.25. // עירית אמינוף: על רשימתו של אורי הייטנר. // רוֹן גֵּרָא: מִלּוֹת נֶחָמָה. // יוסי אחימאיר: נאצים כן, שואה לא. // משה גרנות: על "שום גמדים לא יבואו" מאת שרה שילה. // יצחק הורוויץ: קטע מכתבה ב"בקהילה" מיום 13.2.2025 עם תמונתו של יהודה ראב בן עזר. // עמיר לבנת: פנייה לצאצאי העיר Győr  בישראל. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. 2001. פרק שביעי. הרצאת דודי על התפוז. השושנה הפעורה של עדה-פרומנדה. //

מנחם רהט: שתיקת הכבשים. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי. 1979. פרק 14. // נעמן כהן: יאיר גולדנר-גולן – חלופה מתונה –  הדרך היחידה למיטוט חמאס. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ

(1981-1972)

כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

מוֹעֲדִים לְלֹא שִׂמְחָה

שָׁנִים רַבּוֹת,

נָחוֹת,

בִּגְבִיעַ חַיֵּינוּ  –

הַקָּטָן  –

אֵין לְהֲגִיחוֹ  –

בְּחִפָּזוֹן;

תֵּן לָנוּ

שְׁהוּת

לִנְצֹר גְּבִיעֵנוּ  –

הַקָּטָן  –

לְלֹא תַּקָּלָה:

עַד בּוֹא

הָאוֹר הַגָּדוֹל;

הַלֵּב מְפַרְפֵּר  –

עַל כָּל טִפָּה  –

יַיִן מְשֻׁמָּר,

חָרִיף,

נִנְסֹךְ בּוֹ

גַּם סְתָו

וְגַם אָבִיב.

*

הוּא הֵעִיר בִּי  –

הָרוּחַ;

וְזוֹ בָּאָה

עֲטָפַתְנִי  –

רַחֲמִים גְּדוֹלִים,

לִטְּפָה  –

דַּבְלוּלֵי-שְׂעָרִי  –

הַלַּח,

אֵין יִסּוּרִים:

הוּא שָׁלַח

אֶת הָרוּחַ  –

וְהִיא בָּאָה,

צָבְעָה

הַכֹּל יָרֹק

רַךְ

עַל גַּבִּי

יָרֹק כֵּהֶה;

אוֹרוֹ בָּא מֵעִמְקֵי הָאִי

וּדְמוּתוֹ  –

פֶּתַע

הִבְהֲבָה  –

הִתְגַּלּוּת.

1976

 השירים נמצאים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אהוד: אולי אם אחד השופטים במשפט ההזוי של נתניהו יחלה, ואחריו יחלו עוד אחד ועוד אחת, והמשפט ייפסק למשך כמה שבועות – ישתפר מצבנו במלחמה בשבע החזיתות ומדינת ישראל לא תיחלש בעיני אויביה.

נתניהו פנה לשופטים ואמר: "אנחנו נמצאים במצב שבו אנחנו מנסים לאזן בין צרכים, צורך אחד זה לקיים את פועלה של הממשלה, והצורך השני הוא לקיים את המשפט. לא יכולנו לפרט אפילו מקצת השיקולים שמנחים לאי-העסקת ראש הממשלה 30 שעות בשבוע, אני עובד יותר מהממוצע, זה נכון, אבל בזמן שאנחנו מאותגרים בשבע זירות, כל בר דעת מבין שזה לא מאוזן. איך אפשר להשוות את זה לדיון על הודעות דובר מלפני 10 שנים? שינוי הנסיבות שאנחנו מדברים עליו, אני אגיד בצורה זהירה, יש לו השלכות על עתיד המדינה." חדד הוסיף: "תבינו שמדובר בדברים רציניים שקורים לגורל המדינה, ובזמן הזה אנחנו רוצים לאפשר לראש הממשלה את הדברים שאחראיים על הקיום שלנו. הדיון הזה תימהוני, הזוי." ["הארץ" באינטרנט, 24.2].

אהוד: לפי גבהות לב השופטים וניתוקם מן המציאות, שאינם מוכנים אפילו לשמוע את שר-הביטחון אלא רק את מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, ושהם מגבילים את מיספר הישיבות שבהן ראש הממשלה יכול להזים את ההאשמות המופרכות נגדו  – סביר להניח שהשופטים האלה ירשיעו את ראש הממשלה, למרות חפותו המזדקרת לעין הציבור בכל הופעה ובכל חשיפה נוספת של ההגנה, ואולי השופטים הללו אפילו יעזו להטיל עליו הרשעה עם קלון כדי למנוע ממנו להמשיך לכהן כראש ממשלה – וזאת, כי אם יזכו אותו, שזו המציאות הבולטת לעין מכל פרשת החייטות המופקרת של תפירת ההאשמות המופרכות נגדו – תגיע הפרקליטות של מדינת ישראל לפשיטת רגל משפטית ומוסרית גדולה שתהדהד כאזהרה לדורות!

* * *

איליה בר זאב

אל עין נון – מול גנוסר

1

חַבַּלְבַּל

בעקבות ש, טשרניחובסקי, כל שיריו –"אַתְּ כֹּה ריחָנִיָּה..."

אֲנִי נִפְתָּח לְעֵינֵי שֶׁמֶשׁ, מַזְמִין פַּרְפָּרִים רְעֵבִים לְגַפֵּף, מֵגִיף תְּרִיסִים

 וּדְלָתוֹת.

 מְלַוֶּה בְּלָבָן אֶת דַּרְכִּי הַעֲיֵפָה בְּמַעֲלֶה הָאַרְבֵּל,

מִתְפַּתֵּל בַּמּוֹרָד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,

עִם בַּזֵּי הַצּוּקִים זַעֲקַת 

 שֶׁבֶר.

אִישׁ גָּדֵל מֵהֶעָפָר, סוֹפֵר חֲשֵׁכוֹת.

2

 אַתְּ מְחָפֶּשֶׂת נִיחוֹחֵי גֶּבֶר.

בֵּין בָּתִּים לֹא לָךְ מְטַלְטֶלֶת דַּעְתֵּךְ בְּמַרְתְּפֵי הָאַלְכּוֹהוֹל.

בִּרְחוֹבוֹת חֲסֵרִים מְדַדָּה אֶל שׁוּם מָקוֹם. 

בַּת  – מִי אַתְּ?*

3

תַּצְפִּיתָנִיּוֹת כְּגֶחָלִים לוֹחֲשׁוֹת, בְּעוֹלַם שֶּׁהָיָה –

עוֹלַם הַגּוּפוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת

נָמוֹג.                   

תִּקוּן חֲצוֹת, מָסַךְ הַכֶּסֶף מְרַצֵּד –

קִינוֹת

קוֹל מוּסִיקָה וַאֲפֵלָה, אִישׁ זוֹעֵק

 וְהֵן בּוֹכוֹת  –

דְמָמָה.

4

 בִּרְחִי יַלְדָּה בְּטֶרֶם תַּרוּצִי עֵירֻמָּה לִגְסֹס,

בִּרְחוֹבוֹת

הָעִיר,

אוֹרְצֵל בִּרְחוֹבוֹת חֲסֵרִים,

בְָּאֲפֵלָה אַתְּ מְדַדָּה אֶל שׁוּם מָקוֹם

וְאֵל הַחֲסָדִים לֹא רַחוּם –

מִסְתַּתֵּר.

עוֹד חָטוּף זוֹעֵק לַשָּׁמַיִם.

*בראשית כ"ד.

עין נון. ויקיפדיה.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 26.2.25

* הדרך לניצחון – ישראל חייבת לנצח במלחמה. אסור שהיא תסתיים בניצחון הטבח, כי תבוסה ישראלית תהיה הרת אסון לדורות. ניצחון, פירושו מימוש המטרות שהממשלה הגדירה: מיטוט שלטון חמאס וכוחו הצבאי והחזרת החטופים. בלי השגת כל שלוש המטרות הללו, אין ניצחון. ובעיניי, יש להוסיף מטרה נוספת – גריעת שטח מרצועת עזה.

מה האפשרויות העומדות בפנינו?

א. חתימה על שלב ב' בעסקת החטופים והפסקת המלחמה. אם נבחר בדרך הזאת, חמאס יישאר בשלטון ויילך ויתעצם, ולא נשיג שתיים משלוש המטרות, אלא רק אחת, השבת החטופים.

ב. הימנעות משלב ב' וחידוש המלחמה עכשיו. במלחמה כזו, בהנחה שתנוהל אחרת מכפי שנוהלה עד כה מלחמת הדשדוש, אנו עשויים להשיג את מיטוט שלטון חמאס וכוחו הצבאי, אך בסבירות גבוהה לאבד את החטופים.

אני מבכר את אופציה ג. חתימה על שלב ב' והחזרת החטופים בפעימה אחת. ולאחר מכן, אף שמדובר בהפרת ההסכם, ואני מעריך שתהיה זו הפרה בגיבוי אמריקאי, לחדש את המלחמה, והפעם ללא כל כבלים ומגבלות וחשש מפגיעה באחינו שבידי האוייב. וגם ללא מגבלות ביידן ה"הומניטריות". רק כך נוכל להשיג את כל מטרות המלחמה.

עלינו לאמץ אד-הוק את תרבות ההסכמים המזרח תיכונית; שם קוד – חודייבה. הסכם חודייבה הוא הסכם שחתם מוחמד עם שליטי מכה, בשעת חולשה, ואותו הוא הפר ברגל גסה כשהתחזק. זו היתה התפיסה של הפלשתינאים בהסכמי אוסלו ובכל הפסקות האש איתנו לאורך השנים. איני רוצה שנאמץ את תרבותם, אבל למען המטרה הקדושה של החזרת החטופים, בהסכם תחת סחיטה, עלינו לנהוג כך. הכרה כזו ונכונות נפשית לנהוג כך, תאפשר לנו גמישות מקסימלית בשחרור החטופים.

אני שומע את הקריאות להציב אולטימטום לחמאס לשחרר מיד את החטופים או שנפתח את שערי הגיהינום. אם זה יצליח, ונשיג כך את החטופים בלי לשחרר מחבלים ובלי לסגת מציר פילדלפי, זה נהדר. אבל אם זה לא יצליח, הדבר עלול להביא לרצח כל החטופים. אני מציע לא להמר על גבם של החטופים. אם נדע עמוק בפנים, שאנו נחושים לחדש את המלחמה לאחר השבת החטופים, לא יהיה צורך בהימור.

מן הראוי שראשי האופוזיציה יעבירו מסר לרוה"מ, שייתנו לו גיבוי מלא לחידוש המלחמה אחרי השבת החטופים.

* אל מול הכחשת 7 באוקטובר – טוב עשה ירדן ביבס, שדרש מדובר צה"ל לתאר את זוועת רציחתם בידיים של ילדיו הפעוטים, כדי שהעולם ישמע.

עובדת מולנו בכל הכוח תעשייה עתירת הון של הכחשת 7 באוקטובר, המשקרת ללא כל עכבות. ומולה, ההסברה שלנו משותקת. עלינו להציג בפני העולם את הזוועות במלוא אכזריותן. עלינו לדאוג שמקסימום אנשים, ובראש ובראשונה מעצבי דעת קהל, יצפו בסרט הזוועות, ללא כל צנזורה.

עלינו לנהוג כך גם אם יהיו בתוכנו פיינשמקרים איסטניסטים, שיכנו זאת "פורנוגרפיה של המוות" וכינויים מן הסוג הזה.

בהמשך התברר שירדן ביקש לפרסם אך ורק את מה שהגרי אמר. נתניהו חטא לו בכך שסיפר יותר, ללא אישור המשפחה. אך עקרונית, נכון לפרסם את האמת בכל אכזריותה. האמת הזאת אינה פוגעת בכבוד הנרצחים, אלא להיפך – היא לכבודם, ואילו ההסתרה פוגעת בכבודם.

* עם של רוצחי תינוקות – רצח תינוקות הוא פרקטיקה פלשתינאית ותיקה. אריאל וכפיר ביבס, שנרצחו בידיים, הם ממש לא הראשונים. סאמיר קונטר רוצץ בכת של רובה את ראשה של עינת הרן בת ה-4 לאחר שרצח לעיניה את אביה, בפיגוע רצחני בנהריה. קונטר היה כתוצאה מכך לגיבור לאומי פלשתינאי ולבנוני, ושוחרר בעסקת החזרת גופותיהם של רגב וגולדווסר, החיילים שנהרגו וגופותיהם נחטפו בידי חיזבאללה, באקט הפתיחה של מלחמת לבנון השנייה. לאחר שיחרורו, הוא התגייס לחיזבאללה, כיהן בתפקיד פיקודי בכיר, וכעבור שנים אחדות, בהיותו בסוריה, נעשה לו מה שיש לעשות לכל המחבלים המשוחררים בעסקאות.

בשנת 2001, במתקפת הטרור הערפאתית לאחר וועידת קמפ-דיוויד ("האינתיפאדה השנייה" בכיבוסית), רצח צלף פלשתינאי את התינוקת בת החצי שנה שלהבת פס בחברון, בפגיעה ישירה במצחה.

בגיליון פסח תשס"א (2001) של עיתון "הקיבוץ", פירסמתי שיר בעקבות הרצח. בשיר התייחסתי לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום. שורת הסיום רומזת לדמותו כסבא חביב בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל".

החתן

(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום

יאסר ערפאת, אבו עמאר

(להלן – "החתן")

יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.

למשל – צלפים.

צלף מצטיין הוא

שליחו של החתן

כזכור – פרס נובל,

(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון

והוא פגע בראש של תינוקת קטנה.

ראש קטן, של תינוקת.

מטרה לא קלה.

כדי לפגוע במכה ראשונה

צריך כישרון רב.

וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש

במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן

(פרס נובל... שלום... זוכרים?)

מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים

אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו

הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית

עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן

סחט אט אט, בקור רוח

את ההדק.

לחיצה קלה ו... בול!!!

קול קול קול קול קול קול קול

* כן יאבדו – נאאל עביד, מחוליית הסיוע של המחבל המתאבד שביצע ב-2003 את הטבח בקפה הלל בירושלים, שבו נרצחו 7 ישראלים ונפצעו 57, נלכד לאחר הפיגוע וישב בכלא.  הוא שוחרר ב-15 בפברואר במסגרת עסקת החטופים. כעבור שבוע, הוא נפל למותו מגג גבוה לתוך ערימת אבנים.

במקרה שלו אפשר כבר לוותר על מה שעלינו לעשות למחבלים המשוחררים.

* מי פוצץ את העסקה הראשונה – בפולמוס על עסקת החטופים, נשמעת טענה, שחוזרים עליה שוב ושוב עד שהיתה כמעט לאקסיומה, שישראל פוצצה את העסקה הראשונה, וכתוצאה מכך נרצחו מיספר חטופים זקנים שהיו אמורים להשתחרר בה.

הטענה הזאת אינה נכונה. ההיפך הוא הנכון. על פי ההסכם, חמאס אמור היה לשחרר תחילה את כל הנשים (האזרחיות) והילדים ואח"כ את הזקנים. בטרם החזירו את כל הנשים והילדים הם הודיעו ש"אינם מוצאים", כביכול, את חלקם, והודיעו שיחזירו בפעימה הבאה את הזקנים.

מה ישראל היתה צריכה לעשות במצב כזה? זה מילכוד. הסכמה, כמוה כוויתור על הנשים והילדים. אי הסכמה, עלולה להיות ויתור על הזקנים. כך או כך, השלמה עם הפרת-הסכם כל כך מהותית בידי חמאס, היתה עלולה להיות מבוא להפרות נוספות.

צוות המו"מ המליץ לא להסכים. צה"ל המליץ לא להסכים. שב"כ המליץ לא להסכים. נתניהו, גלנט וגנץ היו בדעה שאין להסכים. איזנקוט היחיד שאמר שצריך להציל כעת את מי שאפשר ואח"כ נתקדם. בהתאם לעמדה הכמעט מוסכמת, ישראל הודיעה לחמאס שזה לא מקובל עליה ושעליהם להשיב את הנשים והילדים, כפי שהתחייבו. כתוצאה מכך, חמאס חידש את האש עוד בטרם פג תוקף ההפוגה. יתר על כן, לאורך ביצוע העסקה, חמאס הפר אותה פעמים רבות, הן בפעולות טרור שהפרו את ההפוגה, הן בעיכוב שחרור חטופים או בשחרור מיספר קטן יותר משסוכם בפעימה ובכך שסירבו לאפשר לצלב האדום לבקר את החטופים.

היום אנו יודעים ששירי, אריאל וכפיר ביבס נרצחו עוד לפני כן. רוב הנשים שלא שוחררו בפעימה חולצו או שרדו עד ההסכם השני. ואילו הזקנים שאמורים היו להשתחרר לא שרדו. עם זאת, גם שתיים מהנשים, כרמל גת ועדן ירושלמי נרצחו בשבי. יתכן, שבחוכמת הבדיעבד נכון היה להחליט אחרת. אבל ההחלטה שהתקבלה, במצב שהיה ולנוכח המידע שהיה, היתה נכונה. ולבטח, שהיא אינה "הפקרה". ובוודאי שלא ישראל פוצצה והפרה את העסקה.

* פנטזיה – כיוון שאיני נוהג לשתף אנשים בפנטזיות שלי, לא אכתוב כאן על המטס הקטלני של חיל האוויר מעל ההלוויה של נסראללה.

* מדיניות נכונה – בנאומו בסיום קורס קצינים, הציג ראש הממשלה את מדיניות ישראל העדכנית כלפי סוריה, שתחת שלטון פלגי אל-קאעדה. ישראל לא תאפשר ירידה של ארגון היאת תחריר אל-שם, ארגונו של אל-ג'ולאני, או של צבא סוריה החדש מדרום לדמשק. ישראל תבטיח שדרום סוריה תהיה מפורזת. ישראל תגן על חייהם ושלומם של הדרוזים בסוריה. צה"ל יישאר לזמן בלתי מוגבל על כתר החרמון ואזורים אסטרטגיים במזרח הגולן.

זו מדיניות חכמה ונכונה, ומה שחשוב במיוחד – זו הפקת לקחים ממחדל 7 באוקטובר. הלקח העיקרי הוא שאל לנו לאפשר התבססות של איום על גבולנו. יש להבטיח זאת גם בלבנון ובעזה.

* האם טראמפ יבגוד גם בנו? – האם טראמפ עלול לבגוד בנו ולמכור אותנו, כפי שבגד באוקראינה ומכר אותה?

מצד אחד, זה נראה בלתי סביר. טראמפ הוא הנשיא הידידותי ביותר לישראל עד כה. בקדנציה הקודמת הוא הכיר בירושלים כבירת ישראל, העביר אליה את השגרירות, הכיר בריבונותנו על הגולן, ביטל את הסכם הגרעין האיראני, ותוכנית המאה שלו, שאינה מושלמת, היא התוכנית הפרו-ישראלית ביותר, שהציגה ארה"ב מעולם.

הקדנציה הנוכחית החלה באיום על חמאס שהביא לעסקת החטופים, בביטול האמברגו של ביידן על חימושים כבדים לישראל, וזמן קצר לאחר מכאן טראמפ הציע את רעיונותיו להגירה מעזה, שלדעתי אינם ריאליים, אך הם פרו ישראליים מובהקים.

אבל מצד שני, בוגדנות היא אופי. מי שבגד באוקראינה עלול לבגוד גם בנו. הוא ביזנסמן, רואה הכול בעיניים עסקיות, ואם יחשוב שזה טוב לו, לא תהיינה לו עכבות. ויש סימנים לכך. חתירתו להסכם גרעין עם איראן והודעתו שישראל לא תתקוף אם תהיה עסקה, היא מבוא לבגידה. במקום להשמיד את מתקני הגרעין או לפחות לגבות את ישראל ולסייע לה בפעולה כזו, הוא הולך למכור אותנו. אין הסכם עם איראן, שאינו תרמית איראנית, שנועדה להרדים את ארה"ב ולהסיר מעליה את הלחץ, כדי לקדם את ההתגרענות, שאליה הם מתייחסים כאל מצווה דתית.

לדעתי, בנושא הזה ישראל תהיה חייבת ללכת עד הסוף, גם במחיר עימות עם טראמפ. אלא, שאין לנו הנהגה שבנויה לכך.

* פוסט אמת – כאשר טראמפ מכנה את זלנסקי, לא את פוטין, "דיקטטור", ומאשים את אוקראינה, לא את רוסיה, בפרוץ המלחמה, הוא מזכיר לי את אלה, שמאשימים את ישראל בתוקפנות ובפשעי מלחמה, במלחמת "חרבות ברזל".

* בעד ציר הרשע – בושה! ישראל הצביעה באו"ם נגד אוקראינה.

נתניהו הופך את ישראל למדינת חסות של טראמפ.

מילא, לא רוצה להתעמת אם טראמפ, אפשר להיעדר מהצבעה. לא מכובד, אבל עובר. להצביע בעד ציר הרשע? בעד פוטין, הרודן, התוקפן, בעל הברית של איראן?

נתניהו חסר כבוד לאומי. חסר עמוד שדרה.

* בוש ונכלם – כבר שנים אני מטיף להכרה ישראלית ברצח העם הארמני, ואני בוש ונכלם על הבחירה הבלתי מוסרית שלנו לא לעשות כן.

ההצבעה באו"ם נגד אוקראינה, היא המשך המגמה הבלתי מוסרית הזאת.

* מצדיקים את ההחלטות האנטי ישראליות – קיבלתי תגובות לועגות על רשומות שכתבתי בגנות ההצבעה המבישה של ישראל באו"ם נגד אוקראינה. המגיבים לועגים לתמימותי, ו"מסבירים" לי את "עובדות החיים" – אין דבר כזה מוסר וצדק ביחסים הבינלאומיים. יש רק אינטרסים.

ובכך הם הצדיקו עשרות ומאות הצבעות אנטי ישראליות מדי שנה לאורך עשרות שנים באו"ם ומוסדותיו. בכך הם הצדיקו את הגינוי לציונות בעצרת האו"ם והגדרתה כ"גזענות". בכך הם הצדיקו צביעות העולם ביחס לישראל. הכול בסדר, אין מוסר וצדק – רק אינטרסים.  

* למוטט את הטריבונל – פרידריך מרץ, הקנצלר הנבחר של גרמניה, הוא פרו ישראלי מובהק, ומתחילת המלחמה תמיכתו בישראל היא ללא סייג.

הדבר החשוב ביותר, הוא כוונתו להפר את צו המעצר של הטריבונל האנטישמי בהאג ולהזמין לביקור רשמי את נתניהו. אני מקווה מאוד, שאכן כך הוא ינהג לאחר כניסתו לתפקיד, ושיעשה זאת במהירות.

ביקור כזה, אצל אחת המדינות החשובות בעולם ואולי החשובה מבין המדינות החברות בבית הדין, יהיה מסר חשוב מאוד של ערעור תוקפו של הגוף הרקוב הזה, שהפך לזרוע המשפטית של טבח 7 באוקטובר. יש לקוות, שמדינות נאורות נוספות תלכנה בעקבותיו, ותהפוכנה את הטריבונל לחוכא ואיתלולא. צעד כזה, לצד סנקציות אישיות של ארה"ב על המעורבים בפסיקה האנטישמית, עשויים למוטט את הארגון.

ראוי שהארגון הזה יתפרק, והעולם יקים בית דין בינלאומי חדש, שיושתת על ערכי צדק, חירות ושלום, ולא על אנטישמיות.

* כולנו אשמים – חכ"ל איילת נחמיאס ורבין, פרסמה מאמר ב-y-net, תחת הכותרת "בקשת הסליחה הלאומית המוצדקת ביותר בהיסטוריה." במאמר היא הצדיקה את בקשת הסליחה שהשמיעו וכתבו ישראלים רבים ממשפחת ביבס, כיוון שכולנו נהנינו מהשקט, רצינו בשקט וגיבינו את מדיניות הממשלה. "הדרג המדיני בראשות נתניהו בכל השנים האלה, זיהה את הסנטימנט ולא היה גב בינלאומי – כי הרי על ישראלים, במיוחד יהודים, מותר לירות טילים."

אני יודע שיהיו מי שיראו בדבריה "הנחה" לראש הממשלה ולממשלה ו"הקלה" באחריותם, בנוסח "כולנו אשמים". גם כשאני כותב משהו על "כשלנו בכך ש..." מיד קופצים עליי "מי זה כשלנו?" לא היתה כאן ממשלה? אין ראש ממשלה?

הממשלה אחראית. ראש הממשלה אחראי. אבל כשלנו כחברה. מדוע כשהממשלה הפקירה את ביטחון הנגב המערבי, הרשתה לחמאס להצית את שדותיהם ללא כל תגובה, העבירה לחמאס פרוטקשן קבוע של מזוודות הכסף האיראני כדי להרוויח עוד כמה שבועות של שקט וכו', הרחובות לא התמלאו במפגינים לפחות כמו בליל גלנט? למה השלמנו עם העובדה שאזור במדינת ישראל חי תחת אש, שיש לה שם חיבה מכובס - "טפטופים"? מדוע לא גילינו ערבות הדדית? כי כולנו שונאים מלחמות, ולכולנו נוח יותר שקט וכולנו קצת דחיינים. כן, כולנו התמכרנו לשקט.

אין זה מוריד כהוא זה מאחריות הממשלה וראש הממשלה. מנהיגות אינה צריכה להיות פופוליסטית. מנהיג אמיתי שהיה כאן אמר שהוא לא יודע מה רוצה העם אבל הוא יודע מה רצוי לעם. ובסופו של דבר ההיסטוריה שופטת את המנהיג על סמך מעשיו והחלטותיו, ולא האם הוא ריצה את ההמון. "פני הדור כפני הכלב" נאמר במשנה בתיאור של "עקבתא דמשיחא". ר' ישראל מסלנט (1810-1883), אבי תורת המוסר, מפרש, שמדובר בהנהגה לקויה, שאינה מובילה את הציבור, אלא הציבור הוא שמוביל אותה. ההנהגה נמשלת לכלב, שאמנם הולך לפני בעליו, אך ללא הרף מביט לאחור כדי לדעת לאן בעליו רוצה שילך.

אז נכון, אין למדינת ישראל מנהיג. אגב, העם הוא שבוחר שוב ושוב באותו אנטי מנהיג. אבל המנהיג האולטימטיבי, משה – גדול הנביאים, אמר: "מי ייתן כל עם ה' נביאים," כלומר, גם מן האזרח הקטן נדרש להיות ראש גדול, לראות את עצמו כאילו האחריות היא עליו. אנחנו, אזרחי ישראל, נרדמנו בשמירה. מבלי להסיר מאומה מאשמתו של נתניהו, עלינו לומר כמו הנשיא אפרים קציר אחרי מלחמת יום הכיפורים: "כולנו אשמים."

* על מה התשואות? – הרמטכ"ל הרצי הלוי התקבל בתשואות רמות וממושכות בטקס סיום קורס קצינים. וזה מעורר תמיהה. על מה ולמה? הרי מדובר ברמטכ"ל 7 באוקטובר. הרי מדובר ברמטכ"ל שתחת פיקודו היה הכישלון הגדול ביותר בתולדות צה"ל. מגיעות לו מחיאות כפיים על מסירותו ותרומתו רבת השנים לביטחון ישראל וגם על ההישגים במלחמה, אבל מפגן כזה? ממש לא.

אז על מה התשואות? על כך שמהרגע הראשון הוא לקח אחריות על הכישלון. על כך שהוא התפטר בשל אחריותו. על כך שלא גלגל את האחריות כלפי מטה. על כך שהוא התנצל בפני עם ישראל ובפני תושבי הנגב המערבי על המחדל. על כך שלא טייח את הכישלון. וכיוון שהוא עמד ליד מר מחדל, האחראי והאשם מס' 1 במחדל, מי שבנה את המחדל כמפעל חיים בכל שנותיו כראש הממשלה, והוא בורח בפחדנות מאחריותו, מסכל את חקירת המחדל ולא מעלה על דעתו להתפטר, אלא רק מתבכיין ומגלגל את האחריות כלפי מטה ותעשיית השקרים וההסתה שלו מסיתה נגד ראשי צה"ל והשב"כ וממציאה קונספירציות ועלילות דם. ההשוואה בין שני האנשים שעמדו על הבמה, היא הסיבה לתשואות.

* השאירו את הפוליטיקה מחוץ לצה"ל – ראש הממשלה התקבל בקריאות בוז בטקס סיום קורס קצינים.

זה מכוער מאוד. זה לא מכובד. וכלל לא חשוב מה דעתי על נתניהו. היום זה נתניהו. מחר יהיה ראש ממשלה אחר, אולי מישהו שאתמוך בו. ומתנגדיו יעשו לו אותו הדבר, כפי שביביסטים התפרעו בעת נאומו של בנט בטקס יום הזיכרון.

צה"ל צריך להיות מחוץ לפוליטיקה והפוליטיקה – מחוץ לצה"ל. הפגינו נגדו כאזרחים. כעת אתם בטקס צבאי – נהגו בממלכתיות.

* יש לה הוכחה? – את השמועה, שלפיה יאיר נתניהו הוגלה מהארץ כיוון שהיכה את אביו, אני מכיר כבר כשנה וחצי. מעולם לא העליתי על דעתי להעלות אותה על הכתב או בכלל להפיץ אותה בדרך כלשהי, כיוון שאין לי שום הוכחה שיש בה ולו בדל של אמת. ולא מחשש לתביעת דיבה לא הפצתי את השמועה, אלא כיוון שמוסרית, לא אפיץ שמועה חמורה כזו, שאין לי שמץ של מושג אם היה נכונה. ואילו הייתי רוצה להפיץ אותה, לפחות הייתי מסייג אותה, או מעלה אותה כשאלה – "האם זה נכון ש...?"

ח"כ לזימי הפיצה את השמועה בדיון בוועדה בכנסת, אל הפרוטוקול, בלי שום סימן שאלה או סייג, אלא כידיעה ברורה. יש לה הוכחות? אם כן, שתציג אותן. אם לא, זו הזנייה של הכנסת. אדרבא, אם היא בטוחה בדבריה, שתודיע שהיא מוכנה להסיר את חסינותה ולהגן על דבריה מול תביעת דיבה.

הסוגייה שאותה העלתה לזימי נכונה – מדוע אנו צריכים לממן את שהייתו של הנסיך בגולת התפנוקים במיאמי? השאלה הזו נכונה בין אם השמועה נכונה ובין אם היא שקר. שרבוב השמועה לדיון, ללא הוכחה, מחייב אותה לנהוג כפי שציינתי.

* חוק גיוס סביר – יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת יולי אדלשטיין אמר שגוברים הסיכויים להגשת חוק גיוס סביר.

איני יודע למה הוא מתכוון, אבל יש רק חוק גיוס סביר אחד – ביטול הסדר "תורתו אומנותו" והחלה בפועל של חוק שירות ביטחון על החרדים, לצד ניתוח דחוף לניתוק המגזר המשתמט מעטיני תקציב המדינה. כל חוק אחר, אינו חוק גיוס ואינו חוק סביר. כל חוק אחר הוא חוק השתמטות מושחת.

* השתמטותם אומנותם – עוזרו של שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף, מוטי בבצ'יק: "לא באנו למשכורות וגם לא לתפקידים, אנחנו יכולים גם להתפטר אם צריך." יפה! כך ראוי. למה באתם? אולי להבטיח שהחטופים ישוחררו? אולי להבטיח חזרה למלחמה כדי לנצח בה? לא. "אם לא יהיה חוק גיוס, לא יהיה תקציב וגם לא תהיה ממשלה." מלחמה? שלום? תקציב טוב? תקציב רע? כלכלה חופשית? מדינת רווחה? מהפכה משטרית? רפורמה משפטית? חוק הלאום? לא חוק הלאום? משהו לאומי, משהו של כלל ישראל, משהו למען עם ישראל? כלום. רק דבר אחד מעניין אותם – ההשתמטות. השתמטותם אומנותם. תן להם להשתמט – הם יתמכו בכל מדיניות שלך.

* במה עוסקת ממשלת הפיגולים – המלחמה עוד לא הסתיימה. חיילי צה"ל פועלים ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה. ביהודה ושומרון צה"ל בעיצומו של מבצע. אנו עומדים בפתחה של הכרעה דרמטית וקשה בסוגיית החטופים. לפני ימים אחדים היינו על סף מגה-פיגוע שעלול היה לגבות חייהם של מאות אזרחים ולהצית מחדש את המזה"ת. אנו נמצאים במערכה בינלאומית קשה, בהאג ובכלל. רוב תושבי הצפון שפונו טרם חזרו לבתיהם. יישובי הדרום והצפון טרם שוקמו. בעקבות המלחמה אנו במצב כלכלי קשה.

במצב כזה, חובתה ואחריותה של הממשלה לעשות הכול כדי ללכד את העם. ובמה עוסקת הממשלה? לוין, קרעי וחבר מרעיהם מתעסקים בניסיון נואל להדיח את היועמ"שית. ממשלת פיגולים מטורפת וחפה מאחריות לאומית.

– מבקר המדינה (המבקר הכי פחות נשכני בתולדות המדינה, שמסיבה זו מונה בידי נתניהו, בדיל מסריח עם אחמד טיבי): כישלון מוחלט של הממשלה בתוכנית לשיקום העוטף. לא העבירו 5 מיליארד שכבר אושרו. אין ראש מנהלת.

תבינו, זה לא "ימין" ולא "שמאל". זה רקב טוטלי ומתמשך. זה הרס מושחת ומתמשך של השירות הציבורי, באמצעות מינויי מקורבים לאחות של בת דודה של קבלן קולות בפריימריז, בוז והסתה וקונספירציות "דיפ-סטייט" שקריות.

מי שצופה בנאומי הג'ובים המתלהמים של שר הג'ובים הביביריון דודי אמסלם יבין איך הרס השירות הציבורי הביא אותנו למצב הזה. מי שרואה ש[---] כמו יוסי שלי הוא מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מבין מדוע המדינה משותקת. כשראשי השירות הציבורי אינם ממונים על פי כישוריהם אלא על פי נאמנותם, ולא נאמנותם למדינה אלא לראש הממשלה ומשענת חייו, ככה זה נראה.

ב-7 באוקטובר לא רק צה"ל נעלם. המדינה נעלמה. כל מה שנעשה, נעשה בידי מתנדבים וארגוני מתנדבים שהחליפו את המדינה. וזה נמשך עד היום. גם על המחדל האזרחי מ-7 באוקטובר צריך ועדת חקירה ממלכתית.

המדינה אינה מנוהלת. זו הממשלה הגרועה ביותר בתולדות המדינה. זו ממשלת קקיסטוקרטיה. כך הם החריבו את משטרת ישראל. וכך הם ממוטטים את כל השירות הציבורי.

תקומת הנגב המערבי והגליל היא משימה לאומית, שדורשת הנהגה לאומית שתגייס את השירות הציבורי ותפיח בו מקצועיות ומוכוונות למשימה הגדולה, ושתשכיל לגייס את הציבור, כפי שנהגו ממשלות בן גוריון ואשכול, שבנו את המדינה, וכמו ממשלת שמיר שהובילה לעלייה הגדולה מבריה"מ ואתיופיה ולקליטתה. אבל ממשלת הפיגולים הזאת עוסקת בציד מכשפות, בהסתה, בפיטורי יועמ"שית וכד'.

את ממשלת הפיגולים הזאת צריך להעיף לפח האשפה של ההיסטוריה (אם יהיו מוכנים לקבל אותה שם). יש להקים ממשלה חדשה, ממשלה לאומית, ממשלת ציונות ממלכתית, של מפלגות מרכז, ימין ושמאל ממלכתיות, כאלו שקיימות היום ושתקומנה בקרוב, שתשקמנה את מדינת ישראל.

* לחזור לחוק הנאשם – לדעתי, על בית המשפט להיעתר לבקשת נתניהו ולרדת לשתי ישיבות בבית המשפט בשבוע, בשל העומס והאחריות עליו כראש הממשלה.

אולם הסיטואציה מוכיחה עד כמה אבסורדי המצב, שבו נאשם בפלילים מכהן כראש הממשלה. האבסורד הוא בעיקר במובן המוסרי, אך כפי שאנו רואים, גם במובן התפקודי.

בכנסת הקודמת היתה הזדמנות לשנות את המצב האבסורדי, ולחוקק את "חוק הנאשם", שעל פיו מי שנאשם בפלילים לא יוכל להתמודד על ראשות הממשלה. היה רוב לחוק החשוב הזה, שאותו הובילו גדעון סער וליברמן, אולם בנט התנגד וסיכל אותו. עם זאת, גם אילו החוק התקבל, הוא לא היה משנה את המצב הנוכחי, כי הוא לא היה רטרואקטיבי ולא חל על נתניהו.

אני מקווה שכלקח ממה שאנו רואים היום, הכנסת הבאה תחוקק את החוק.

* בהשראת חלוצי דגניה – אמש ערכנו סדנה אסטרטגית, במסגרת תהליך אסטרטגי של מדרשת השילוב גולן (השם החדש, עדין לא רשמי, של מדרשת השילוב נטור, לקראת המעבר מנטור לקמפוס הקבע), שיש לי הזכות הגדולה להיות היו"ר שלה.

הסוגייה שבה עסקנו, היא לאן הולכת המדרשה בשנים הבאות, לאן היא מתפתחת, תחת הכותרת "מהמקומי ללאומי", כלומר לאן היא מתפתחת כדי להשפיע על החברה הישראלית ולקדם את ערכיה לטובת כלל ישראל.

הדבר המרגש, הוא שהסדנה התקיימה בחצר ראשונים בדגניה א', ערש התנועה הקיבוצית, ערש ההתיישבות העובדת, ערש תנועת העבודה הציונית. מקום שהיה כור גרעיני של יצירתיות ציונית, חלוצית, בית היוצר של חברת העובדים הארצישראלית. אין מקום מתאים יותר כהשראה לסדנה שלנו.

33 איש השתתפו בסדנה, שנערכה בין השעות 9:30-17:00. השתתפו חברי ההנהלה, הצוות (שרבים מהם בוגרי המדרשה), כמה "לשעברים" ובוגרים שמובילים היום תוכניות המשך ברוח המדרשה בירושלים. היה זה מפגש מרתק ומעורר השראה של אנשי רוח ומעש, שבאו לחלום יחד, מתוך מחויבות להגשים לפחות חלק מן החלומות. והיו גם שני זקני העדה – יהודה הראל ומוקי צור, שתרומת חוכמתם וניסיון חייהם לא תסולא בפז.

יצאנו עמוסי צידה לדרך להמשך התהליך ולבניית הקומה השניה של מדרשת השילוב בת ה-13.

* נלחמת למלא חובות – בשער חצר הראשונים בדגניה א', חקוקה הכתובת: "כל תנועות הנשים בעולם נלחמות לזכויותיהן של החברות, ואילו תנועתנו כאן בארץ נלחמת למלא חובות." זהו ציטוט של חיותה בוסל, ממייסדות דגניה וממנהיגות הקיבוץ.

התרבות היהודית היא תרבות של חובות (מצוות). ודאי שהתרבות הציונית היא תרבות של חובות. לא כל שכן התרבות הקיבוצית ("והיא כמו הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת"). אין דבר זר לתרבות הזאת יותר משיח הזכויות, לא כל שכן – שיח המגיע-לי. אם יש דבר שדפק את הקיבוץ, זו החדירה פנימה של תרבות המגיע-לי, הסותרת את מהות הקיבוץ מניה וביה.

במהלך הסדנה נאחזתי באמירה הזאת של חיותה בוסל, בנושא תרבות החובות כאחד מיסודות מדרשת השילוב, המחנכת את תלמידיה ומכשירה אותם להיות אליטה משרתת.

* לזכרו של עודד ליפשיץ – בשעה שיצאה הלווייתו של עודד ליפשיץ, עצרנו את דיוני הסדנה, והקדשנו דקות אחדות לזכרו. כמה מאיתנו הכירו אותו אישית, ודיברנו עליו. כיוון שעודד היה אקטיביסט פוליטי, חבר קיבוץ דעתן, שכתב והשמיע מעל כל במה אפשרית את עמדותיו ונלחם עליהן, אי אפשר לדבר עליו בהתעלם מעמדותיו, וכך כל הספד היה שונה מרעהו, בהתאם להשקפתו הפוליטית של כל דובר. אני, למשל, סיפרתי על עשרות שנות התכתשות בינינו מעל דפי העיתונות הקיבוצית, כמי שמייצגים שני קטבים אידיאולוגיים בתנועה.

אך ההערכה אליו היתה משותפת לכולנו. ובטרם חזרנו לדיונים, שתקנו – שתי דקות דומיה.

* ההתנדבות הביטחונית אצלי בדם – ב-1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים וגל של פיגועים קשים ובראשם הטבח בקריית שמונה והטבח במעלות, כאשר תחושת הביטחון האישי של אזרחי ישראל התערערה מאוד, החליטה הממשלה על הקמת המשמר האזרחי; יחידות מתנדבים אזרחיות במסגרת המשטרה.

אבי התנדב למשא"ז מיד עם הקמתו, ובמשך שנים אחדות, אחת לשבועיים, הוא התייצב בתחנה, חתם על קרבין, ויצא לסיור רגלי עם מתנדב נוסף, ששובץ לאותה משמרת, למשך שעתיים-שלוש ברחבי השכונה.

שנים אחדות לאחר מכן, בהיותי בן 17, בכיתה י"א, גם אני התנדבתי למשא"ז. התחנה היתה בשבט צופי ר"ג, שבאותם ימים היה ביתי הראשון. הייתי מדריך, רשג"ד, תרבותניק ופעיל מרכזי מאוד והשבט היה מרכז חיי. וכיוון שתחנת משא"ז היתה בשבט, ההתנדבות היתה מבחינתי ומבחינת חלק מחבריי חלק אינטגרלי מפעילותנו. המדריכים שלנו התנדבו למשא"ז וכשהגענו לגיל 17 – גם אנחנו. וכך, אחת לשבועיים יחד עם חבר נוסף חתמתי על קרבין וסיירנו בשעות הערב ברחובות השכונה. אחת לכמה חודשים ירינו במטווח העירוני בקרבת איצטדיון ר"ג. עד כמה הכשרה של ירי כמה כדורי קרבין היתה באמת משמעותית אילו נדרשנו לאירוע? איני יודע. אבל אני יודע שערך ההתנדבות בכלל וההתנדבות הביטחונית בפרט הוא אצלי בדם. וכך, כל ימיי באורטל, כולל יותר מעשרים שנה במקביל שירותי במילואים בצנחנים, אני משרת בכיתת הכוננות (עם הפסקה קטנה שאותה קטעתי ב-7 באוקטובר) ובצח"י – צוות חירום יישובי, מיום הקמתו.

אני מאמין שלנו, האזרחים, יש תפקיד ביטחוני חשוב. לא כל שכן לנו, התושבים באזורי הספר. ומה שראיתי את אבי עושה, כשהיה בן 44, ואני עשיתי בגיל 17, דוחפים אותי למה שאני עושה היום בגיל 62, רק ברמה מקצועית אחרת לגמרי, כי כיתת הכוננות, או כפי שהיא נקראת היום – מחלקת הגנת היישוב, היא יחידת לוחמי חי"ר לכל דבר.

* ביד הלשון: קקיסטוקרטיה – בצרור ההערות הקודם השתמשתי בביטוי קקיסטוקרטיה, ונשאלתי מה פירוש הביטוי.

קקיסטוקרטיה היא ממשלה המנוהלת על ידי האזרחים הגרועים ביותר, הכי פחות מוכשרים וחסרי מצפון. התוצאות של קקיסטוקרטיה עלולות להיות הרות אסון. המילה נטבעה במאה ה-17, והיא הלחם של שתי מילים ביוונית עתיקה: קקיסטוס, שפירושו – הגרוע ביותר וקרטיה, כלומר שלטון. ויחד, שלטון הגרועים ביותר.

כתב ש"י עגנון ב"שירה": "והחכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם, מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם, ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך קופצים הטיפשים והרעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם..."

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

עירית אמינוף

על רשימתו של אורי הייטנר:

דבריו של אורי הייטנר על הירידה מארצנו, כן כן הירידה – בלי להתבייש לומר את המילה, מדייקים  במאפייניה מאז ומעולם.  הייתי מוסיפה לדבריו על גלי הירידה מארצנו בשנות משברים קשים,  גם את הירידה הגדולה של תלמידי חכמים מארץ ישראל לאחר מרד בר כוכבא ותוצאותיו המרות. רבים מתלמידי החכמים ירדו לבבל, ואף למקומות מרוחקים יותר.

תמיד ליוותה את הירידה מן הארץ מסכת טיעונים המנמקים את סיבת העזיבה לטובת מקומות אחרים. הטיעונים כולם מאשימים את המדינה עצמה בעזיבתה ובירידה ממנה. וכך כל היורדים בורחים מן השירות בצבא, בורחים מגיוס ילדיהם לצבא, בורחים מן המחירים המרקיעים, מחוסר האדיבות, מחוסר האכפתיות של הממשלה כלפי הפרט ומכל שאר "המגרעות הנוראות" שלנו הישראלים, שחלקן, עלינו להודות, אמנם נכונות.

ידוע לכל כי שם בארצות אליהן הם יורדים, הכול נפלא: הדולר צומח על ענפי העצים, לצבא אין חובה להתגייס, שם אפשר להתקדם מקצועית ולקבל משכורת גבוהה פי 4 מחבריהם שבארץ,  שם תרקיע הקריירה של כל מי שהוא רופא, חוקר, איש היי טק, אמן, הרבה מעבר לזו של חבריו, הנשארים. שם כולם מנומסים ואדיבים איש לרעהו,  שם המימשל דואג לפרט באופן אישי, בגיל 17-18 ירוצו ילדיהם לקולג', ובגיל 21 יהיו כבר בעלי תואר, כשילדינו ונכדינו שלנו – הישראלים – שרצו שלוש שנים "על הג'בלאות", רק יגיחו מן החאקי ויתחילו לחפש את עצמם בארץ או בטיול הגדול בעולם.

"אילו רק היתה הארץ הזו כמו ארצות הגויים, לא היו יורדים לעולם, אבל שתדעו שהם אוהבים את הארץ בנשמתם, אין לכם מושג כמה, הם לא מפסיקים לחלום עליה" – במנהטן, בקליפורניה, מיאמי ביץ', טורונטו, לונדון ברלין, באמסטרדאם ובפורטו.

כמו במאות הראשונות לספירה, כן עתה, מגיעים היורדים ארצה בארונות העץ, להיקבר באדמת המולדת, מי כדי להשכים קום מיד עם בוא המשיח, ולהיות בין הראשונים להקביל את פניו, ומי בשל 'אהבת המולדת המפעמת בו' לאורך כל שנות ישיבתו בגולה. השימוש במילים המכובסות, כפי שכותב הייטנר: רילוקיישן, הגירה, או למשל: פוסט דוקטורט, ופוסט פוסט דוקטורט, השתלמויות וכיו"ב, אינן אלא הסוואה. מדובר בירידה – ירידה מוסרית!

הביטוי בראשיתו, התכוון בפירוש לירידה פיסית,  היא הירידה מא"י שחלקה שוכן על ההר, אל בבל השוכנת על המים.  החכמים שירדו בבלה כדי למסור שם בישיבות בבל את תורת א"י, אשר נידונה, גובשה ונלמדה בישיבות ארץ ישראל,  נקראו "נחותי" – היורדים. אולם בהמשך הדרך קיבל הביטוי משמעות מוסרית – מי שיורד מארץ ישראל אל הגולה – יורד [פיסית], יורד  מוסרית, נוטש את ארצו לטובת כיסו, נוחיותו, נוחיות ילדיו ופינוקיו. אסור לנו להתבייש מן השימוש בביטוי –  הם אכן יורדים! ואם נשוב להגדרתו  של יצחק רבין שכינה אותם: "נפולת של נמושות," נודה שאין מתאימות מהן, אכן זה המצב. גם אם הם נושאים תארים רמים. הביטוי בהחלט יעבור גם היום, וביתר שאת, ואין לחוש מפני הפגיעה ב"פוליטיקלי קורקט", יש לקרוא לילד בשמו.

המיספר המזעזע של יורדים מן הארץ בשנה האחרונה, [מאז פרוץ המלחמה הארורה], מעיד כאלף עדים על אופי הירידה – או אם נאמר בגלוי – על אופי הבריחה – מארץ ישראל, 'להציל את עצמי ובני ביתי.' כל ילד יודע מי הם הבורחים ראשונה מן הספינה כשהיא טובעת. לדאבון לבנו זה המצב גם כאן ועכשיו.

יישר כוחך אורי הייטנר! אנחנו נהיה בין אלה שאוהבים אותה ונשארים בה כי אנו מחוייבים אליה ללא כל תנאי! – כפי שכתבת.

נשמח כמובן אם ארצנו, תפקח את עיניה ותהיה נפלאה עבור כולנו, כפי שקיווה אהוד מנור שהלך שבי אחריה ללא כל תנאי:

"לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה,

לא אוותר לה,  אזכיר לה ואשיר כאן באזניה,

עד שתפקח את עיניה."

ואז כשכל מאבקינו ישאו פרי והיא תשתנה לטובה ותהיה אור גדול לעולם, אזיי יארזו את עצמם כל היורדים, ויחזרו אלינו, ואנו, הנשארים נכין למענם בינתיים את המצע המרופד.

מי יסיר עפר מעיניך יצחק רבין,  והיית רואה את הנפולת הזו בעיניך: 'טובי בנינו': רופאים [בעיקר], אנשי הייטק, חוקרים ומדענים ורבים אחרים, שיש באפשרותם לבצע את המהלך הזה.

יפה עשה אורי הייטנר שציטט את יעקב אורלנד "אנחנו שרים לך מולדת ואימא":

"זכרי כי נשבענו ללכת קדימה – לבנו יגל לך הסוד,

אנחנו רוצים לאהוב אותך אימא, אנחנו רוצים בך לחיות...

אנחנו מאד רוצים להאמין, והיורדים ימשיכו לאהוב ולהאמין מרחוק.

עירית אמינוף

* * *

רוֹן גֵּרָא

מִלּוֹת נֶחָמָה

לְבוּשׁוֹ מְהֻדָּר

בְּעֵינָיו מַקְדִּירִים עֲנָנִים,

כְּאֵב שׁוֹתֵת לְאִטּוֹ.

נוּגֶה שֶׁכְּאֵבוֹ נִכָּר.

נִשְׁמַר מִן הָרַחֲמִים.

גֵּווֹ רָפוּי, חִוָּרוֹן בִּשְׂפָתָיו

הַלְּהוּטוֹת לְמִזְמוֹר תְּהִלִּים,

מְהַלֵּךְ  בְּרֹאשׁ נָטוּי,

מְמַלְמֵל מִלִּים שְׁבִירוּת.

נִזְהָר מִן הָרַחֲמִים.

אִם תִּרְאוּהוּ וְלִבְּכֶם נִכְמָר,

אַל תַּכְבִּידוּ מַשָּׂאוֹ

בְּמִלּוֹת נֶחָמָה.

רון גרא

* * *

יוסי אחימאיר

נאצים כן, שואה לא

דבר נדיר הוא, כאשר אדם בן 99 מוציא לאור ספר. ולא סתם ספר, כי אם ספר הסוקר את פרשת חייו הארוכה. ולא סתם פרשת חיים, אלא פרשה מטלטלת, בין חיים למוות, בין שואה לתקומה. זהו מיכאל-מיקי גולדמן-גלעד, הזכור כמי שחיים גורי המנוח הפיק עליו סרט "המכה ה-81" ומי שהיה קצין המשטרה, עוזרו של גדעון האוזנר, התובע הראשי במשפט אייכמן ב-1961 ועד להוצאתו להורג של הצורר הנאצי.

הוא מעיד עצמו: "את הספר התחלתי לכתוב כשהייתי בן 97. זה סיפור חיי למען יישאר זכר להוריי, לאחי, לאחותי ולמשפחתי, זכר ועדות לחיים שחיינו שם, לחלומות שהיו והתנפצו אל מול מכונת ההשמדה הנאצית." זכיתי לקבל ממנו שי את הספר, כשבאתי לבקרו ולהעניק לו את שני ספריי החדשים, שעניינם השנה הארורה של מלחמת 'חרבות ברזל'.

באותו מעמד בדירתו נכחו עוד שני אורחים: רב אלוף (מיל') גדי איינקוט ואלוף (מיל') אמיר אשל. הידידות ביניהם נרקמה בעת שמיקי גולדמן הוביל משלחות של הצבא והמשטרה במחנות ההשמדה בפולין. הוא, אוד מוצל מהשואה, שיכול היה להימנות על ששת המיליונים, נהג לספר את עדותו המצמררת שם באושווייץ-בירקנאו.

ספרו –  "שמונים מלקות ועוד אחת" – מתמקד בכל הנוראות שעברו עליו כנער תחת הנאצים ומשתפי-הפעולה עימם, האוקראינים. אין הוא יכול להתעלם מהזוועות של 7 באוקטובר: "אני חי בארץ הזו שמונים עשורים. במהלך השנים הללו כבר קשה לספור את המלחמות והמבצעים שעברנו, אבל אף לא אחד מהם דומה למלחמה הזו."

הוא מוסיף בתקיפות: "בעודי כותב את הדברים הללו, חוזר אני אל ימי מלחמת העולם השנייה, אל הימים הנוראים ההם, אני שומע אנשים שאומרים שזה כמו השואה. אז אני רוצה לומר, בצורה ברורה וחד-משמעית: זו לא השואה. יש ימים שמה שקורה כאן אכן מזכיר לי את אותם ימים שחורים משחור, אבל זו לא השואה."

וההסבר: "יש הבדל גדול בין הטבח הנורא שקרה לנו בשבעה באוקטובר ובין מה שקרה לעם שלנו בחמש שנות המלחמה ההיא. לא רק מיספרית, גם מהותית... היום יש לנו מדינה משלנו וצבא משלנו, אנחנו חיים כאן כבני אדם ואיש לא יכול להתייחס אלינו כאל תתי-אדם, כאל מספרים."

מיקי גולדמן, האיש שעבר על בשרו את מוראות השואה באירופה ורואה לנגד עיניו את מוראות הימים הללו בארצנו, יודע מה הוא שח, כשהוא מבקש לשמור את המילה "שואה" אך ורק לאסון הגדול ביותר שניתך על עמנו, באין לנו מדינה, באין לנו צבא, באין מי שיגן על עמנו מפני החיה הגרמנו-נאצית.

צריך לקרוא את עדותו האישית, המרתקת וכואבת גם יחד, כדי להבין מה עבר על עמנו חסר-הישע, אז, בשנות מלחמת העולם השנייה, לעומת מה שאנו חווים עתה.

נכון, אירגוני המחבלים גרועים אפילו מהנאצים. שנאתם ליהודים, הן במעשיהם והן בדיבוריהם, אולי אף קיצונים יותר מזו של הגרמנים דאז, ועדיין ההבדל גדול. חמאס יכול היה לנו באותו יום מר ונמהר, רק על שום המחדל הצבאי ואי התרעה לדרג המדיני.

הנאצים החדשים הללו שרוצים בהשמדת המדינה היהודית, ניסו להתעלל בנו כאומה, כיחידים ששואפים לשלום ולדו-קיום, אבל לא הצליחו להגשים את זממם.

ב-7 באוקטובר לא עברה עלינו שואה כעם, קובע מיקי גולדמן ממרום שנותיו. עברו שואה כל מי שנרצחו, נפצעו, נחטפו, מי שהתעללו בהם. זהו פשע בל-יסולח. לפחות נתן לנו להבין עם מי יש לנו עסק.

מנגד, גם חמאס, חיזבאללה, הג'יהאד האסלאמי ושאר אירגוני הטרור האנטישמיים למדו על בשרם את עוצמת זרוענו. מה שהיה בשואה אסור שיישכח ואסור שיגומד. היינו חסרי אונים לחלוטין. עם הקמת המדינה לא באנו אל המנוחה והמחלה, אבל מצב העם היהודי בארצו, עם כל הקשיים, האיומים, הקורבנות, טוב לאין שיעור ממצב האומה בטרם שהוקמה המדינה.

בתקופה שכזאת לא קל למוסדות העוסקים בהנצחת השואה להעביר את מסר שליחותם. הרי כולנו הלומים מפשעי החמאס. עם זאת, טוב ש"יד ושם" אינו שוקט על שמריו, מגביר פעילותו, במיוחד בתחומים שלא טיפל בהם עד כה: יצירת מרחבי שיח, הקמת בית האוספים המרשים, ויצירת מיני-תיאטרון,  "לגעת בזיכרון", שמטרתו לקרב את בני הדורות הנוכחי והבאים להכרת השואה, באמצעות הצגות-יחיד שמבוססות על קורבנותיה.

"אני איש מאמין, מאמין במדינת ישראל, מאמין באלוהים, שיש לי שאלות גדולות אליו, מלבד השאלה: למה?" – כך מסכם גולדמן-גלעד את ההקדמה לספרו. למה קרתה לנו השואה? למה נפל עלינו אסון ה-7 באוקטובר? – אלה שאלות שילובנו ויבוררו עד סוף הדורות.

יוסי אחימאיר

* * *

קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:

https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz

ויש גם אפשרות לקבל את החומר באמצעות צרופה המצורפת לגיליון.

* * *

משה גרנות

ראשומון בצפון

על "שום גמדים לא יבואו"

מאת שרה שילה

עם עובד 2005, 254 עמ'

סרטו המפורסם של אקירה קוראסאוה משנת 1950 "ראשומון" הפך לאורך השנים למודל עבור יוצרים, המבקשים להתחקות אחר אמת "היסטורית", ונתקלים בנקודות ראות שונות על אותו אירוע. כזכור, הסרט מביא ארבעה מונולוגים שונים בעניין אונס ורצח שאירעו אי אז בנבכי ההיסטוריה – לכל אחד מהקשורים באירוע, כולל הנרצח שמועלה באוב, יש גרסה שונה, ואף מהופכת לזאת של האחרים.

כאמור, המודל הזה, החושף את הקושי לחתור לאמת אחת ויחידה, אומץ על ידי יוצרים רבים, ואזכיר כאן דוגמה בולטת במיוחד אצל בחיר סופרי ישראל החדשה, א"ב יהושע, ברומן המונולוגים שלו – "המאהב".

שרה שילה, סופרת עטורת פרסים (ביניהם – פרס ספיר 2005) בחרה את מודל ראשומון בתיאור אירועים ומחשבות שפקדו בני משפחה אחת בעיירת עולים בצפון הארץ. שם העיירה אינו מופיע בשום מקום בספר, אבל נקל לשער באיזו עיירה מדובר על פי פרטי ידע שונים המשובצים בספר, וגם על פי הביוגרפיה של המחברת. האירועים מתוארים מנקודות ראות שונות במונולוגים של בני משפחת דדון, ואלה הם: סימונה האם האלמנה, דודי ואיציק בניה, קובי, בנה הבכור ואתי, בתה היחידה של סימונה.

כאמור, יש חמש נקודות ראות על אותם אירועים: עיירת העולים הצפונית היא מוכת הפגזות של קטיושות, ומצויה באימה תמידית מחדירת מחבלים. בעיקר מוזכרות שתי קטיושות שנפלו בעיירה ב"הווה" של העלילה, כשכל אחד מהגיבורים נמצא במקום אחר, ופועל בדרך אחרת. העיירה מתוארת מעיני התושבים כמוזנחת מאוד, כיוון שחלקם נמנעים לשלם ארנונה, חשמל ומים, בעיירה פועלים מתנדבים המבקשים להיטיב עם המקום, כמו מורות חיילות, ובחור שמבקש ליפות את העיירה בציירו על הקירות הרים מושלגים, יערות וכותל מערבי. למסעוד, אבי משפחת דדון, היה דוכן פלאפל שפרנס את המשפחה בשפע שאפשר לו לקיים מסיבת בר-מצווה מפוארת לקובי, הבן הבכור. הוא נעקץ על ידי דבורה, קיבל דום לב, ונפטר. חמשת אחיו משתלטים על הפלאפל, ומתעלמים מהמשפחה הדוויה. לפני מותו של הבעל, סימונה נכנסת להריון, ויולדת תאומים. היא נאלצת לצאת לעבוד בפרך במעון לפעוטות. קובי הבן הגדול נאלץ להפסיק את לימודיו  – הוא יוצא לעבוד וגם מסייע לאם בגידול התאומים.

מנקודת הראות של סימונה חייה נהרסו עם מותו של מסעוד. היא הכירה אותו באונייה שהובילה את העולים ממארסיי לארץ. היא אהבה את קולו, צחוקו וריחו. הוא בעל טוב ונדיב, ואפילו שוטף רצפות בבית, מה שנחשב בעדה לבושה. אבל לאחר שילדה את איציק מעוות הגפיים, מסעוד מתרחק ממנה, ומבלה את רוב זמנו אצל אימו, כשגיסותיה לועגות לה על כך. היא מתארת בסרקזם כיצד החברה דורשת ממנה להתנהג באבל – אסור לחייך, אסור להתאפר, סופרים לך את הדמעות. היא מתארת את העבודה במעון כסיוט: האימהות לעולם אינן מרוצות, ודבורה המנהלת, ניצולת שואה עם מספר על היד, מפחידה עם הקריזות שלה את העובדות ואת הפעוטות. סימונה מתארת את הכאבים וההשפלה שנשים עוברות בהריון ובלידה. בזמן הקטיושה, המוזכרת לעיל, היא נמצאת במגרש כדורגל, מייחלת למותה, ואז לפחות ילדיה יזכו לפיצוי כספי מהמדינה. בסוף המונולוג היא קוברת את טבעת הנישואין שקיבלה ממסעוד ליד קברו.

קובי, הבן הבכור של המשפחה, מקבל בגיל שלוש-עשרה תפקיד של "הגבר" במשפחה, מאחר שהאב נפטר. הוא באמת מפסיק ללמוד, מתחיל לעבוד כבר בגיל שש-עשרה, כדי לסייע למשפחה, ומעמיס על עצמו גם את גידול התאומים הפעוטים, יחד עם אתי אחותו. התאומים חושבים שהוא אבא שלהם, וכדי לחזק להם את האשליה הזאת, הוא ישן עם אימא באותה מיטה. מגיע מנהל חדש במפעל (כנראה, מפעל טקסטיל) בשם טלמון, הנזקק לקומבינות של קובי כדי להתמיד כמנהל (המנהלים לפניו התחלפו בשרשרת). המנהל מגדיל את המפעל ואת מיספר הפועלים, כשהוא נזקק לסימנים מקובי את מי להעסיק, ואת מי לא (בעיקר, לא את בני דודיו אשר התעלמו מאימו האלמנה). מורדי, חברו של קובי, מדריך אותו איך להיפסל משירות בצבא, והוא גם מסיע אותו לראשון לציון לראות דירה לדוגמה שעושה עליו רושם אדיר. בקומבינה שלו הוא מצליח לשכנע את טלמון להעסיק רואה חשבון ערבי בשם ג'מיל, ועימו הוא עורך קומבינות נוספות כדי להשיג כסף עבור מקדמה לדירה בראשון לציון. התוכנית שלו היא גם להגר לנורווגיה, להביא משם אישה שתהיה שפוטה "קומפלט" למסורת המשפחה המרוקאית. אם בשאר המונולוגים אנחנו מוצאים כבוד ויראה כלפי האב מסעוד, מסתבר שקובי מזלזל בו על כך שכל חייו היה רק בפלאפל, ומוציא ללא רשות עשרות בקבוקים מהחנות כדי להשקות את המתאספים לשמוע את דבריו של הרב כהנא. בהשפעתו של מורדי, ואולי גם של הרב כהנא,  הוא נכנס לכפר של ג'מיל ודורש באלימות את הכסף שהפקיד בידו. ג'מיל נותן לו את חבילת הכסף, מטפל בכאבי הגב שלו וברגלו הנפוחה, ומשפחתו מזמינה אותו לארוחה. באמצע הארוחה נשמעים שני בומים, והוא רוצה לרדת למקלט, אבל בכפר הערבי אין מקלט. כשקובי בבית, הפתרון שלו לאזעקות הוא להיכנס לארון, ולשפוך שמן על הרצפה, כדי שהמחבלים יחליקו.

לאיציק, שכאמור נולד עם מום בגפיים, יש "פתרון" אחר לאזעקות ולחדירת מחבלים: הוא צד בז, שהוא משוכנע שהוא נקבה, מעניק לה את השם דלילה, ומתכוון לאמן אותה לנקר את עיניו של המחבל. לשם כך הוא נזקק לסיוע של אחיו הגדול יותר, דודי, שישים מול עיניו בשר פיגולים אשר יגרום לבז לנקר את עיני המחבל. ברור שהניסוי לא מצליח. הוא מתייחס לדלילה כאל אשתו, ובונה לה מקום במטבח ישן, לשם הוא מעביר גם את מיטתו. כשיש אזעקה, איציק, המחזיק מעצמו גבר, מביא איתו את הציפור למקלט. לאיציק יש תיאוריה שלימה באשר ל-7 מצבים שבהם מותר לגנוב – אחד מהם – כאשר האיש ממנו גונבים הוא בעצמו השיג את הממון בעושק. הוא גונב בטריות עבור הטרנזיסטור של אתי אחותו, אבל בעטיו של המום הוא נזקק לעזרתו של דודי בגניבות: דפים מספר על ציפורים, שרוך עור ממורה חיילת כדי לקשור את רגלה של הציפור, דגלים כדי להורות את הדרך של המחבל לבלוק "שלנו", כדי שהציפור תנקר לו את העיניים. הוא מלמד את דודי איך להיכנס לדירות דרך החלון, ואיך להשתחל שניים לקולנוע בכרטיס אחד. הציפור מחליפה נוצות, ואיציק מבין לפי הספר שהבזה הופכת להיות זכר. כדי למנוע "אסון" זה הוא מתכוון לגזור את הנוצות, ובידיו המעוותות הוא ממית את הציפור, והוא פורץ בבכי.

כל תושבי העיירה הם מאמינים עממיים (אימא מאמינה שהבעל נפטר משום העין הרעה בבר-מצווה המפוארת), ואילו איציק שונא את אלוהים שהטיל בו מום. דרכו של האל לגנוב מאחד ולתת לאחר, על כן אין עבירה בגניבה. ולא רק זאת, איציק משוכנע שלאלוהים כיף לעשות רע.

כאן ברצוני לפתוח סוגריים: לכל הדוברים בספר זה יש שפה עילגת, וכמובן גם לאיציק. הכלל הידוע בספרות מופת הוא שלא ניתן ליצור עומק ספרותי כאשר הגיבורים הם שטחיים ושפתם עילגת. והנה, בספר שלנו דווקא איציק הנכה, בעל התיאוריות המוזרות, מביע רעיון מקורי באשר ליחס האל לברואיו: כמו שהנמלים אינן יודעות שאיציק מביט עליהן, והוא עצמו אינו מבדיל ביניהן, כך גם האל מביט על בני האדם, שהם בעיניו כמו נמלים (עמ' 124-122). הזכרנו את שתי הקטיושות – איציק מזלזל בהן, ובמיוחד בקובי הפחדן שמסתגר בארון. דודי, לעומת זאת, מעריץ את קובי, שנותן לו כסף ללכת לקולנוע, מרוויח כסף ומטפל בתאומים. וכן, דודי נשבע בקבר של אבא שיפסיק לגנוב.

הפחד מקטיושות גורם לתושבי העיירה ליצור כל מיני דרכי הגנה, כמו מקרר ליד הדלת להקשות על כניסת המחבלים, מוט ברזל על הדלת, קלצ'ניקוב ביד (חסר כדורים) תוך צפייה בטלוויזיה ועוד.

העברית של אתי, הבת היחידה במשפחה, היא מצוינת, ולעיתים אפילו פיוטית, ורק כשהיא מזכירה את דבריהם של אחרים, היא מקפידה לצטט את שגיאותיהם. היא, כנראה תלמידה טובה (ב"הווה" היא בת 17), כי היא מזכירה את מוראות השואה ואת סיפורי התנ"ך. בזמן שתי הקטיושות היא נמצאת רחוק מהבית, ונדחפת עם עוד תושבים רבים אל המקלט שהיה נעול. לבסוף נמצא המפתח, והכול נדחסים למקום הזה שבית השימוש שלו הוא מוצף מים ומלוכלך. היא מצטטת בכישרון רב את צרחות הפחד לפני הכניסה, והשיחות אחר כך. היא כולה דאגה למה שקורה עם שני התאומים (כאמור, הם נכנסו לארון), ונאלצת להצטופף בין המון אנשים ולטפל בתינוק של מרסל ויהודה. היא היחידה שיודעת שבז זכר מחליף את נוצותיו בבגרותו (ואינו הופך מנקבה לזכר), והיא היחידה ששומעת רכילות קשה על אימה שישנה במיטה אחת עם בנה (עמ' 220). לכן צריך לשכנע את האם לספר לתאומים את האמת, שקובי איננו אביהם. אבל היא לא מצליחה לומר דברים אלה לאם. היא מתכוונת לספר לתאומים את האמת, באמצעות סיפור על אם, כמו זאת שלהם, שנאלצה להמון ידיים כדי להשתלט על כל המשימות עד כי הפכה לתמנון. הסיפור אמור להוביל אל גילוי האמת לגבי קובי, אבל אין לה אומץ לעשות כן. תיאור הסיפור לשני התאומים, והשאלות-הפצרות שלהם – בנויים לעילא, ממש פנינה ספרותית (עמ' 230 ואילך). הקורא נרמז איך קרה שאתי חפה מעילגות שפה – היא מצאה טרנזיסטור מקולקל של אבא, מצליחה לכוון שנתות בשיניים, מאזינה ללשון הנפלאה של ראומה אלדר, ומייחלת להיות ביום מן הימים קריינית רדיו כמוה.

באשר לשם הספר "שום גמדים לא יבואו" – המשפט הזה מופיע ארבע פעמים בספר (עמ' 15, 24, 98, 221), ועל הרוב מתייחס לכך שאת העבודה הרבה לא יבצעו גמדים, וצריך להפשיל שרוולים ולעבוד.

בכל מונולוג יש עולם שונה בהתייחס לאותן נסיבות: קטיושות, מחבלים, פרנסה, הווי משפחתי וכד'. אני מודה שבתחילה לא האמנתי שניתן להגיע להישג ספרותי כשהגיבורים הם שטחיים ועילגים, ואני שמח שהתבדיתי – ספר מעניין שפותח צוהר לעולם שישראל הוותיקה לא ממש מכיר.

משה גרנות

* * *

יצחק הורוויץ

קטע מכתבה ב"בקהילה" מיום 13.2.2025

עם תמונתו של יהודה ראב בן עזר

...המושבה הראשונה שנוסדה על ידי חרדים מירושלים, פתח תקווה, סבלה אף היא מהתנכלויות. המושבה הוקמה בלב עמק עכור, באזור ערבי נטוש ורווי יתושים. בין הכפרים יהודיה וחיריה, בקירבת שטחי השבט הבדואי אבו כשכ, ששלט בשפלת הירקון עד הים. מיד עם תחילת פיתוח המקום על ידי היהודים, החלו העימותים עם השכנים הערבים, הבדואים פלשו לשטחים המעובדים ופרצו לבתי המושבה. פרדות העבודה ופרות החלב שהוחזקו באורווה וברפת משותפים, היו יעד לניסיונות שוד חוזרים.

המתיישבים, שנמאס להם מהמצב, מינו את השומר הראשון והאגדי, יהודה ראב. לפי עדותו: "לא עבר יום ללא ניסיונות שוד, ולילה-לילה היו ביקורי ידידות בשדה או בחצר, בניסיון לגנוב את הבהמות."

באחד המקרים הצליח ראב ללכוד מיספר גנבים והביאם למעצר במשטרת יפו. בתגובה, התרחשה התנפלות מאורגנת של ערביי הכפרים השכנים, במיוחד הכפר יהודיה, על המושבה, כמאתיים פורעים תקפו את המושבה, היכו אנשים ברחוב, שברו חלונות, גנבו כלי בית ועקרו עצים.

אהוד: פתח-תקווה נוסדה בשנת 1878. בשנת 2028 תימלאנה לה 150 שנה. סבי יהודה ראב (1858-1948) חפר בה את הבאר הראשונה, חרש את התלם הראשון והיה השומר הראשון. אני זכיתי לגדול על ברכיו עד גיל 12 לערך.

חלק מן המידע המובא בקטע שצוטט כאן אינו מדוייק, בייחוד המשפט הראשון.

* * *

עמיר לבנת

פנייה לצאצאי העיר  Győrבישראל

ג'יור (Győr), עיר קטנה בצפון מערב הונגריה, בין בודפשט לווינה ולברטיסלבה.

כ-5,600 יהודים חיו בה לפני המלחמה. רק כ-500 אנשים חזרו חיים ממחנות העבודה ומהמשרפות.

בחודש יולי האחרון, קרן השורשים היהודיים בג'יור יזמה מפגש בינלאומי שבו השתתפו למעלה מ-150 משפחות של שורדים מכל העולם. שם גם נולדה יוזמה של מיספר משתתפים מישראל: להקים מחדש את קהילת המשפחות הישראליות של שורדי העיר ג'יור. קהילה שהיתה פעילה עד כאשר בני דור יוצאי העיר הלכו לעולמם.

המטרה היא למצוא ולאחד את כל צאצאי השורדים מהעיר ג'יור שחיים בארץ. את השורדים המעטים שנשארו, את הילדים שהקימו משפחות מפוארות, את הנכדים והנינים שלכולם מכנה משותף אחד – שורשיהם בג'יור.

להיזכר בעבר, להוקיר את היקרים, למצוא את המשותף, ולהבטיח את העתיד.

במידה ויש לכם שורשים מג'יור, אנא שלחו את דרכי הפנייה הנוחים לכם אל עמיר לבנת, amirlivnat@gmail.com

תודה מראש,

עמיר

*

יהודה ראב: "סבו של אבי, יהודה שטרן, היה גר בעיר ראאב שבהונגריה ומכאן שם משפחתו ראב. (רק ב-1922 התאזרחנו בארץ ונקרא למשפחתנו בשם בן-עזר, קיצור מאליעזר, (שם אבי). סבי היה שלמה ראאב, איש כפר סילש, שעסק בחקלאות. הוא היה יהודי למדן וחרד ועלה לארץ-ישראל זמן מה לאחר המרד ההונגרי שבשנות 1848-9. לא זכיתי להכירו, אך בילדותי ידעתי כי סבא לי בארץ-ישראל. סבי זה מת בירושלים. שם אשתו היה אסתר, בת יחזקאל נוימן, רב בעיר יוקה, פלך קומורן." [יהודה ראב: "התלם הראשון", 1956, 1988].

אהוד: ראאבּ היה השם הגרמני, בתקופת הקיסרות האוסטרו-הונגרית, של העיר ההונגרית Győr. לדעתי מבטאים גִיוֹר.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק שביעי

הרצאת דודי על התפוז. השושנה הפעורה של עדה-פרומנדה

יום אחד לקחו אותי הוריי ל"בית האיכר" לשמוע את דודי אלכס, שביקש להוכיח שאינו נופל מטשרניחובסקי, וכתב הרצאה פיוטית בשם "המלך תפוז" המתארת את גילגולי החקלאות במושבתנו.

מייסדי המושבה ובהם סבי ישבו בשורה הראשונה, מקלותיהם בין רגליהם, תמונותיהם ותמונות חבריהם שהלכו לעולמם מתנוססות גבוה על הקירות מסביב, והם מכחכחים ומהנהנים לאות הסכמה כאשר קטע מדברי דודי מצא חן בעיניהם במיוחד.

לנו, בני-איכרים, היה הבית מקדש-מעט למרות מה שהסופר חיים ברנר כתב שאנחנו "ילידי הארץ, הנירפים והמושחתים" שוכבים עם בהמות ומוכנים לזיין כל מה שזז.

מקרפיף ערימות-העץ הגדולות ממול, בצידו הריק של רחוב נורדאו, נשמעו קולות קצובים של ביקוע בולי-עץ בגרזן בידיו של יוסקה המרסק, בעל פני התורכי.

"לפני שנים רבות, רבות," פתח דודי ואמר, לבוש בחליפתו החומה, קומץ פרחי יסמין לבנבנים תקוע בכיס העליון, והמגבעת החומה, רחבת-התיתורה ובעלת הקצה המחודד, מונחת על השולחן לצידו, "כאשר נוסדה מושבתנו, ראשונה בארץ, לא היה לאיכרים מה לאכול, והם היו רעבים. הלכו אל החיטה ואמרו לה: 'חיטה, חיטה, תהיי לנו מלכה.'

 "אמרה החיטה: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תקנו מחרשות ושוורים. תחרשו את השדות אחרי הגשם הראשון. תזרעו חיטה בתלמים. תקצרו את השיבולים בקיץ. האסמים יתמלאו חיטה. תטחנו את החיטה לקמח ולא יחסר לכם לחם לאכול כי עובד אדמתו ישבע לחם.'

 "קנו האיכרים שוורים ומחרשות. חרשו את השדות וזרעו את גרגירי החיטה. אבל השמיים הורידו יותר מדי גשם, הצמחים בשדות חלו במחלות חיטה – קימחון, חילדון ופחמון, ולא היה לאיכרים מה לאכול. הלכו האיכרים אל הגפן ואמרו לה: 'גפן, גפן, תהיי לנו מלכה.'

 "אמרה הגפן: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו באדמה זמורות גפן. בקיץ הרביעי תבצרו את האשכולות ותאכלו ענבים מתוקים. תסחטו מהענבים את המיץ, זה התירוש. והוא יתסוס בחביות ביקב ויהיה ליין שמשמח את הלב. תמכרו את היין ותהיו עשירים ולא תהיו רעבים אף פעם כי יין ישמח לבב אנוש.'

 "נטעו האיכרים כרמים. בנו יקב וגם בית-חרושת לבקבוקים, למילוי היין. בעונת הבציר הובילו בעגלות אל היקב סלי-נצרים מלאים ענבים. שרו שירי בציר. האוויר היה מלא ריח נפלא של תירוש ועינב שתססו בחביות והיו ליין. אבל קיץ אחד התמלאו העלים של הגפנים כנימות שחדרו עד לשורשים. הגפנים התייבשו. האיכרים הלכו בכרמים ובכו ועקרו את הגפנים בגלל המחלה שהיה לה שם יפה ומצלצל: פילוקסרה..."

אל ההדים שהשמיעו מכות הגרזן הקצובות, שבהן ביקע יוסקה המרסק גזעים לכפיסים במגרש ממול, ניתווסף לפתע תקתוק קבקבי-עץ מכיוון הכניסה ל"בית האיכר".

בדלת הזכוכית הגדולה של המבוא הפנימי הופיעו פני המדונה של עדה-פרומנדה, שהתנוססו מעל לשמלתה הארוכה בעלת המיפתח הרחב החושף אין-כלום. אפה נלחץ אל הזכוכית ונתפחס כאשר צעקה לעבר דודי:

 "אבא! אבא! למה עזבת אותי?"

מיד קפץ לסלק אותה מר טרונסקי קל-הרגליים, שליח המועצה הכפרית, אבל באולם נפלה הרגשה לא-נעימה, כאילו מישהו הדביק עוגה של בוץ או חרא על הקיר.

אני כל-כך הסמקתי כשעדה צעקה, קיוויתי שאיש מהמשפחה לא ירגיש בכך. לפני שנים אחדות אמא שלחה בידי תבנית ובה כיכרות-לחם ופיתות רכים, מכוסים במטליות-בד, להביא אל התנור של בומבַּיי בשוק הגדול. זה היה ודאי אחד מימי שני או חמישי בשבוע, שבהם נהגו אימהותינו האיכרות ללוש את הבצק. ישבתי יחף על שרפרף בחוץ וחיכיתי שתסתיים האפייה, כשאני נהנה לשאוף את ריח הלחם הטרי. על הכיכרות החמים הניח בומביי האופה את ערימת הפיתות השחומות, שאמא משחה אותן בבית בחלמון ביצה ופיזרה עליהן גרגירי קצח שחורים.

בדרכי הביתה התחלתי לכרסם אחת מהן, והנה צצה מולי עדה-פרומנדה הגבוהה ובעלת הפנים המטומטמות כשהיא מתנודדת בשמלתה הארוכה על קבקבי-העץ, ואמרה:

 "בן-דוד קטן שלי אני רעבה תן לי פיתה."

 "לא!" אמרתי, והחזקתי את חבילת דברי-המאפה החמה קרוב לחזה, למרות שצרב לי. "אני לא בן-דוד שלך!"

 "בן-דוד קטן שלי אני רעבה נורא לא אכלתי שבועיים תן גם לי פיתה אם לא אני אמשוך לך בזובי."

 "לא."

 "ואם אראה לך קוס אז תתן גם לי פיתה בן-דוד קטן שלי?"

 "מה?" התבלבלתי. הייתי תמים וטרם ידעתי אפילו מה בדיוק ההבדל בין ילד לילדה. באותה תקופה קדומה בחיי חשבתי שגם לילדות יש זוּבִּי.

 "בן-דוד קטן שלי ראית פעם בחיים קוס של גיברת?"

עמדנו לבדנו במשעול העובר בין החצרות, בגבעה מעל לשוק. דבר לא זז. לא נשמע. רק נץ אחד טס גבוה בשמיים, מחפש ציפור או גוזל לצלול עליהם ולטורפם.

עדה-פרומנדה הרימה מולי את שולי שמלתה הארוכה, לא היו שם תחתונים, לא היה שם כלום. רק שיער חום בהיר ומדובלל צמח בשיפולי הבטן הפחוסה. היא פתחה באצבעותיה משהו שניראה כמו פצע או שושנה אדומה.

בטיפשותי מילמלתי, "מה? בנות זה לא כמו אצל בנים? זה מה שנישאר אחרי שחתכו לך?"

 "חתכו לאמא שלך טומטום!" ניצלה עדה-פרומנדה את התדהמה שלי, הירפתה משולי שמלתה כמורידה מסך על מערומיה – אצבעותיה הארוכות חטפו פיתה מהבילה מהחבילה החמה שאימצתי לחזי, הכל בתנועה מהירה אחת, כאותו נץ העט אל טרפו – והיא ברחה ממני בצחוק קולני כשקבקביה נוקשים רחוק.

אותה שעה נשמע באולם "בית האיכר" קירקור הקיבה של אבא שלי.

אבא סבל מגאזים. כדורי הפחם שלעס ובלע לא עזרו לו, רק השחירו את לשונו והתאימו למראה הפסימי שלו. כאשר היה מתאפק מלהפליץ, היתה בטנו מקרקרת.

איש לא היה מעלה בדעתו שאבא הוא המקרקר. זה היה יכול להיות כל אחד אחר. אבל אימא היתה תמיד בכוננות שמירה עליו, מה שכמובן הגביר את התנועות הבלתי-רצוניות של מעיו.

ואכן, היא מיד הפנתה אליו מבט מאשים ולחשה:

 "אולי מספיק כבר... אתה לא יכול לשלוט על עצמך?"

כולם שתקו באולם הגדול של "בית האיכר", כובשים את צחוקם למשפחה שלנו, רק סבא הקיש במורת-רוח על הרצפה במקל שבין ברכיו, כתובע מדודי להמשיך בהרצאתו.

ואכן אלכס דודי, שעל פניו לא ניראו שום אותות התרגשות, ומערכת העיכול שלו היתה מצויינת, הוא אף פעם לא הפליץ, החליק לאחור את שערו השחור ופתח בפרק המספר על התות. גם אל התות הלכו האיכרים וביקשו: "תות, תות, תהיה לנו מלך."

 "אמר התות: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו עצי תות. את העלים יאכלו זחלי המשי. מהפקעות תעשו קורי משי. מהקורים תטוו בד משי יקר ותמכרו אותו, ולא תהיו רעבים.'

 "התמלאה המושבה עצי תות רחבי צמרת. באביב ובקיץ קטפו האיכרים את העלים ושמו עליהם את הביצים הזעירות. מהביצים בקעו זחלי המשי והם כירסמו את העלים, גדלו והשמינו. אחר-כך סגר עצמו כל זחל בפקעת של קורי משי זוהרים, והאיכרים אספו את הפקעות הצהובות וזרקו אותן לדודי מים רותחים בבית-החרושת למשי. אבל האיכרים לא הצליחו להפריד מן הפקעות את קורי המשי. בית-החרושת למשי נסגר לפני שטוו בו אפילו סליל חוט אחד. הלכו האיכרים אל השקד ואמרו לו: 'שקד, שקד, תהיה לנו מלך.'

 "אמר השקד: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו כרמים של שקדים. תמכרו את היבול ולא תהיו רעבים.'

 "נטעו האיכרים כרמים של שקדים. בט"ו בשבט התכסו הגבעות, עד קצה האופק, בשלג יפה של פריחה. בקיץ קטפו את השקדים. בכל החצרות ישבו האיכרים ופועליהם וקילפו את השקדים. במרפסות נאספו עשרות שקים גדולים ובהם ארוזים שקדים שהדיפו ריח וטרי. אבל התברר שאי-אפשר למכור את השקדים. אין קונים, מפני ששקדי חוץ-לארץ טובים יותר. עקרו האיכרים את עצי השקד. בקושי היה כסף לקנות לחם, והאיכרים היו רעבים. הלכו האיכרים אל השיטה ואמרו לה: 'שיטה, שיטה, תהיי לנו מלכה.'

 "אמרה השיטה: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו שדרות של עצי שיטה. מהפרחים תייצרו בושם ותמכרו אותו לנשים בכל העולם. מכולן יעלה ריח הבושם שלי. מי שמייצר אותו לא יהיה רעב לעולם.'

 "נטעו האיכרים שדרות של עצי שיטה. באביב פרחו העצים, ושלג צהוב של פרחים מילא את כל המושבה בריח חריף ומשכר. אבל גם בית-החרושת לבושם נכשל. ביום עבודה שלם הצליח כל איכר לקטוף פרחי שיטה שאפשר להפיק מהם תמצית רק לבקבוק בושם אחד. המצב נעשה קשה. פחות פרה ברפת. פחות לחם. בגדים יותר משומשים, ולא היה כסף לשלם שכר-לימוד של הילדים..."

 "למה עזבת אותי אבא למה עזבת יתומה עלא זובי אנשים רעים מנוולים אני אגלה לנציב העליון שבין שתי הקומות של בית האיכר אתם מסתירים ת'סליק [את הסליק] של רובים!"

קולה של עדה-פרומנדה עבר מחלון גבוה לחלון גבוה, דרכם חדר האור לאולם מאחורי גבו של דודי.

מר טרונסקי, שליח המועצה הכפרית, רץ מיד החוצה כדי להשתיקה.

שמעתי את מסייה בוריס קלדם, אבא של ארלטי זכרונה לברכה, שישב לא רחוק מאיתנו, לוחש בשפתיים הדוקות, "צריך לחסל את המשוגעת, זה אסון להגנת המושבה!"

מסייה בוריס היה חבר של דודי. מאחר שתאוותו של מסייה בוריס לנשים לא ידעה שובעה, בגד לא רק באשתו אלא גם בפילגשו הצעירה, המורה אפרת ירקוני.

כאשר ניראתה בלילה מכוניתו ליד הבית של שיינע-פשה גרשוני הצעירה, שבעלה נסע מטעם אגודת "פרדס" לאלכסנדריה אל סוכני הנסיעות אלרמן ומוס ליין לשדל אותם לפתוח קו ישיר של "פרינץ ליין" מיפו לליוורפול, או ליד ביתה של גברת צעירה פנוייה אחרת, היו אישתו בתורה ואפרת בתורה עושות לבוריס סקנדלים: "איפה היית אתמול בלילה, ראו את המכונית שלך..."

הלך מסייה בוריס ונתן לדודי את המפתח הנוסף של מכוניתו ועשה אותו שותף בה, ומאז שימש לו כאליבי. השניים היו, כמאמר הערבים, "טיזיין ביל באס," שני עכוזים במכנס אחד.

לפעמים היו נוסעים במכונית של מסייה קלדם לתל-אביב, שם לא היתה האווירה כה שמרנית כמו במושבה. הם היו הולכים לקולנוע "בית העם" לראות את פולה נגרי משחקת בפילם "המקדש הסיני". שותים בירה בקפה פילץ, בקפה גינתי או במועדון הלילה דולפין בר, מבלים, רוקדים ואוכלים. באה עלייה גדולה של יקיות, באו בחורות יפות מרומניה, ומה חסר לווארשאיות, ללודז'איות, לצ'נסטחוביות וגם לביאליסטוקיות? יושבות על אש רעבה. בוערות. כן, היו בתל-אביב יפהפיות אירופה, עולות חדשות, חסרות אמצעים, שרצו מאוד להתערות בארץ.

דודי ומסייה בוריס עזרו להן להתערות וקיימו מצוות בעילת עלייה.

כאשר נשלחו השניים מטעם אגודת "פרדס" לבוקארשט לשם ייצוא השאמוטי כפו עליהם את חברתו של ר' מורדכה, מראשי ועד המושבה. שני ההוללים הודיעו לו שמישהו מחכה לו בחדרו במלון. פתח ר' מורדכה את הדלת והנה זונה רומנייה חסרת בושה נתלית על צווארו, משחקת בדבלולי זקנו ומחככת ערוותה הפעורה במכנסיו השחורים. אוהו!

ועתה, היחיד שהתעלם מצעקותיה של עדה-פרומנדה היה דודי, שהמשיך לקרוא ממחברתו:

 "הלכו האיכרים אל הטבק ואמרו לו: 'טבק, טבק, תהיה לנו מלך.'

 "אמר הטבק: 'אם אתם מושחים אותי למלך עליכם, מלאו בשיחים שלי את השדות שלכם, כי אותי מעשנים בסיגריות ובנרגילות, בסיגרים ובמקטרות, ויש שתוחבים את האבקה באף – ומתעטשים! ומי שמגדל אותי לא יהיה רעב לעולם.'

 "נסעו האיכרים לתורכיה, שבה איזורים שלמים חיים מגידול הטבק, והביאו זרעים והנביטו אותם, ושתלו את הטבק בשדות, וקטפו את העלים הדביקים, וישבו בחצרות עם הנשים והילדים והשחילו במחטים את עלי הטבק על חוטים, ויבשו אותם במחרוזות, וכל המושבה התמלאה בריח מחניק. אבל בתי-החרושת לסיגריות הציעו עבור יבולי הטבק מחירים נמוכים שלא כיסו את הוצאות הגידול. הלכו האיכרים אל התפוז ואמרו לו: 'תפוז, תפוז, תהיה לנו מלך.'

 "אמר התפוז: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, לכו ותביאו את תפוח-הזהב הכי טעים – את השאמוטי, מהפרדס של אנטון איוב ביפו, ותגדלו אותו, ותייצאו אותו באוניות לכל העולם, ולא תהיו רעבים אף פעם.'

 "חרשו האיכרים חריש עמוק..."

אותו רגע נשמעה קריאתה של פרלה הגמלונית, שישבה עד כה בשקט בשורה האחרונה:

 "אוי, אני מתעלפת..."

 "וחפרו בארות, והכניסו בהן משאבות-מים..."

 "אוי, אני מתעלפת... חביאו לי מים!"

והיא התעלפה.

הרימו אותה והוציאוה החוצה, אל יוסקה בעלה, שיפסיק לחטוב בולי עצים ויטפל בה.

ואכן הוא בא, מחה בשרוולו את הזיעה מעל פניו, גירש את הזבובים מעל ראשו ונתן לה סטירה.

היא התעוררה וגירפצצה בירה בריח דג כבוש ובצל קצוץ. מתברר שאכלה יותר מדי.

דודי התעלם גם מההפרעה הזו, שכביכול נבעה מדבריו, (שום דבר מגונה לא דבק בדודי מעודו. אחת מתכונותיו, אולי האופיינית ביותר, היתה שהקרין על בני-שיחו חגיגיות תמיד. כמעט כל פגישה עימו – חגיגה), והמשיך: "חפרו בור ברוחב שלושה-ארבעה מטרים, עד לעומק שבו המים 'מזיעים'..."

הימהום של הסכמה לדבריו נשמע מפי זקני המושבה.

 "ומשהגיעו לחול הרטוב חפרו באמצע שוחה עמוקה, ולאחר שניקוו מים בשוחה מילאו מהם בקבוק והכריזו: 'פני המים ניראים!' – אך לעיתים נפלו קירות החול היבשים של הבור החפור, והעבודה נפסקה."

ושוב הימהומים לאישור, והזקנים היושבים בשורה הראשונה מקישים על הרצפה במקלות ההליכה שבין ברכיהם.

 "ולאחר שגמרו את חפירת הבור, ובנו את כתלי הבאר מלמטה למעלה במסגרות עץ, וגמרו את בניין הקירות, והרכיבו בתוך הבאר על עמודי ברזל את ה'חנזירה', שהיתה דומה לחבית גדולה לאגירת המים, ומעל לבאר התקינו את האנטילייה משני אופני-עץ גדולים המונעים על-ידי גמל או פרד, והבהמה סובבה את התוף ועליו השרשרת עם תיבות העץ המעלות את המים אל ה'חנזירה', וכדי שלא יאבד לה שיווי-משקלה תוך הסיבוב החרקני מסביב לבאר, הלבישו על עיניה 'משקפיים' עשויות קש או עור, ולא אחת קרה שבהמת-העבודה נפלה לתוך הבאר, ולפעמים החול היה נגרף עם המים וסותם את מקורם, ולכן החלו לחפור את הבארות באדמת החמרה הכבדה למרות שבאדמות החול נמצאו המים קרובים יותר לפני הקרקע, והקושי בחפירת בארות, וההשקעה הרבה הדרושה לנטיעת פרדס הנושא יבול ראשון רק לאחר חמש שנים, גרמו לכך שהפרדסים הראשונים ניטעו רק במקומות שבהם המים נישאבו מנחל או שמי-התהום לא היו עמוקים, אבל אז הגיעו למושבה מנועי הקיטור, ומנועי הנפט והגאזולין, ומשאבות הבוכנה, והגיעו הפילטרים שהמציא המכונן ליאון שטיין כדי למנוע את גריפת החול עם השאיבה, והגיע הצמנט לעשיית הבטון, וניבנו תעלות-השקאה ובריכות השקאה, ובית החרושת ביפו החל להתקין צינורות-מלט להוליך בהם את מי-ההשקאה מהמשאבה אל עצי הפרדס..." החל דודי ממש שר את שירת הפרדסים, וזקני המושבה מקישים במקלות-ההליכה, והאיכרים רוקעים ברגליהם ומהמהמים איתו בקצב המנגינה, שאותה ידעו רק במושבה שלנו, ושדמתה קצת ל"חד גדיא", ודודי מנצח עליהם בידיו:

 "וההתלהבות לנטוע תפסה את כולם, ובכל החצרות עלו ריחות השתילים של הלימון-מתוק ושל החושחש, וחוואג'ה בַּארֶס הפך בפי כל לאבו-אלחושחש, והשתילים שימשו ככנות שעליהן הורכב השאמוטי של יפו, ובין חלקות הפרדסים הצעירים פרשו מסילות ברזל צרות, ועל הפסים משכו סוסים קרוניות עמוסות פרי אל בתי-האריזה, ושם ישבו המבררות על מחצלאות, והאורזים עטפו את התפוזים ושמו בתיבות, והנגרים היכו בפטישים והכינו תיבות-עץ, ומבתי-האריזה יצאו שיירות גמלים טעונים ארגזי תפוזים אל רציף-הנמל, והסבלים העמיסו את הארגזים על האוניות, והן הפליגו לארצות רחוקות, והארץ התמלאה פרדסים של שאמוטי, ולנסיה, לימון ואשכולית, טאבורי, קלמנטינה, מנדרינה, סטסומה, אתרוג ותפוזינה, פומלו ופומלית, והמלך תפוז כבש את העולם – ומאז האיכרים ומשפחותיהם לא היו רעבים אף פעם, אף פ-עם!!!!!!!!!!..." [והפינלה כמעט כסיום: "חד גדיא, חד גד-יא!!!!!!!!!!!..."]

מחיאות כפיים נירגשות נשמעו, תרועות. העיניים נצצו. שנים חלפו. היום לא נותר אפילו פרדס אחד במושבה שבימיה הטובים היתה מושבת ההדרים הגדולה בארץ.

הערת המלביה"ד: לא כל זני ההדר שדודי הזכיר כבר היו אז בנמצא בארץ.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

שתיקת הכבשים

כבר חלפו כמעט שבועיים מיום שהושמעו דברי הבלע כנגד המדינה וחיילי הציונות הדתית, ולא נשמע קול מחאה במחנה החרדי * אבל יש צדיקים בסדום, אשר למרות ההבלים המזעזעים, רואים אור בקצה המנהרה ומבינים שאין שום דרך לבלום את תהליכי הישראליזציה בציבור החרדי.

בעולם השקלא וטריא ההלכתית קיים המושג 'מִדֶּשַׁתִּיק, שמע מינה דניחא ליה', שמשמעותו בעברית תקנית היא, שתיקה כהודאה: כאשר בר הפלוגתא שלך שמע והגיב בשתיקה, משמע שהוא מסכים איתך. שמעתי ושתקתי - משמע הסכמתי.

מכוח עיקרון זה מוקיע הציבור הדתי לאומי, הרואה בתנועה הציונית ביטוי לפעמי גאולה שמיימיים, את דברי הנאצה, הכפירה, הבורות והשיסוי, שהשמיע מי שמכונה גדול הדור, הרב דב לנדו, ראש מועצת רבני 'דגל התורה' הליטאית. למשל הדופי שהטיל בקדושי עליון שנפלו בהגנת העם היושב בציון, צדיקי עולם, שאין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם, שבכלל קיבלו חינוך מעוות, לטענת הרב ד"ל. כביכול, נפלו לשווא.

איזה ביזיון. לא היתה נבלה כזאת בישראל מאז ימות עולם.

וכל הטירלול הזה אינו אלא קצה הקרחון של ערימת דברי הבלע והביזיון שהטיח כנגד הראי"ה קוק והרב מיימון; לצד ביטויי תקווה לשלטון הערבים כאן בארץ ישראל. יורשיהם הרוחניים של פורעי ה-7 בנובמבר, מפלצות נאציות, פריצי חיות, ששחטו ושרפו מכל הבא ליד, אנסו ורוצצו ראשי תינוקות, הם שראויים לשלוט כאן. טירלול כל כך הזוי, שראוי לבחינתם, עם כל הכבוד, של מומחי תורת הנפש.

כי אחרת, איך אפשר להסביר אחרת דברי ניאוץ אלה? – "אפשר בלי מדינה לחיות טוב עם הערבים... אפשר כמו שר' חיים זוננפלד עשה, לכבד את הערבים. היה די טוב שמושלים כאן הערבים. מצב הכי טוב."

הצד השני של מטבע 'מִדֶּשַׁתִּיק, שמע מינה דניחא ליה', החמור לא פחות מהדברים עצמם, הוא היעדר תגובה של הציבור החרדי לדברי ההבל והפלצות. העולם החרדי כולו נתעטף בשתיקת כבשים מתחסדת: למן הרבנים עיני העדה ועד ללבלרי התקשורת החרדית; למן האדמו"רים וראשי הישיבות ועד לעסקנים והח"כים. כולם נאלמו. אפילו הרבנים הראשיים, שמהם מצופה שינחו את העם היושב בציון את הדרך אשר ילכו בה. כולם התעטפו בשתיקת הכבשים. ו'מִדֶּשַׁתִּיק, שמע מינה דניחא ליה'.

תשמעו סיפור שיבהיר את גודל ה'ניחא ליה': בעיר מעורבת התארגנו שתי קבוצות ווטסאפ לנשים, האחת לחרדיות והשנייה לדתיות לאומיות. אישה שמחוברת לשתיהן סיפרה ברוב תדהמה, שבעוד שהקבוצה השנייה עסקה כולה בהודעות מלחמה: הלוויות, מודעות אבל, סיוע למילואימ'ניקים ומשפחותיהם, ביקורי פצועים, ועוד, עוסקות נשות הוואטספ הראשון בענייני אופנה וטיפוח: סידורי לק ג'ל, פאות נוכריות, טיולים וקניות בחו"ל, וכדומה. המלחמה והנופלים לא שייכים להן.

אבל למרות הניתוק, לא אבדה תקוותנו. יש אור בקצה המנהרה. אפילו הפתשגן החרדי 'יתד נאמן' שמכנה ברגיל את הרב ד"ל 'מרנן ורבנן', הבין הפעם שדברי הבוטות והבורות שהשמיע חרגו מתחת לקו האדום וגנז אותם.

מי שכן התייחס, בביקורתיות חריפה אך מנומסת לדברי הביזוי והשיסוי, היה כתב העת המקוון החרדי 'צריך עיון', בעל אוריינטציה ליטאית. עורכו הרב יהושע פפר, למדן חרדי בעל אומץ לב אישי ומצפון יהודי, מוקיע במרומז ובנימוס את הדברים המקוממים ומסביר שרק מי שמנותק מן המציאות שהתהוותה כאן מאז קום המדינה, מסוגל לכך.

לדבריו, מי שמתבונן בעיניים מפוכחות בהישגי התנועה הציונות, רואה מדינה יהודית ש"הצליחה מעל ומעבר לכל ציפייה: הביסה את אוייביה, קיבצה מיליוני יהודים, כלכלתה משגשגת וצבאה עוצמתי, חידשה את השפה העברית, והפכה למעצמה בינלאומית ולגאוות האזור." וגם אם המדינה רחוקה מלהיות מושלמת, הרי בגדול "מדובר בתופעה שאין לה אח ורע בהיסטוריה האנושית. לא פחות."

לצד צמיחת המדינה, אומר הרב פפר, אין להתעלם מצמיחת היהדות החרדית במדינה: "מכדי 2.5% מהאוכלוסיה בעת הקמתה, צמחה למימדים אדירים של 14% כיום, הקימה מוסדות מפוארים של ישיבות וכוללים, קהילות של אברכים ובני תורה, חצרות חסידיות, שירותי קהילה ודת מפותחים, תנועת תשובה שכמוה לא נודעה מעולם, ואף הגיעה להישגים פוליטיים יוצאי דופן, כשכמעט כל קואליציה מאז 1977 כללה את המפלגות החרדיות."

אך על הברכה הזו רובץ, לדידו, עול מעיק: "מהצד הישראלי, החרדים היו לנטל משמעותי על המדינה. הדגש העיקרי בעבר היה הכלכלה: ההשתתפות הנמוכה של חרדים בשוק העבודה, בפרט באזורים המובילים של התעסוקה הישראלית, נוטלת מהמדינה מנוע צמיחה משמעותי. מאז ה-7.10, נוספה לכך זעקה רבתי בנושא השירות הצבאי, המשפיעה במיוחד על לכידות החברה היהודית בישראל. כמובן, ככל ששיעור החרדים באוכלוסייה ממשיך לתפוח, מה שבוודאי יקרה בשנים הקרובות, כך הלחצים הכלכליים, הצבאיים והחברתיים ימשיכו לגדול, וכך תתעצם תביעת הציבור הכללי: אין זכויות ללא חובות."

על רקע זה הפך יעד ההתבדלות של הציבור החרדי, שאליו עדיין חותרים חלק מהרבנים, לבלתי אפשרי: "ההתבדלות המוחלטת בלתי אפשרית, וזאת משלוש סיבות. האחת היא הגודל: חברה כה גדולה, חייבת כלכלית וריאלית מעורבות עמוקה עם המדינה. כשהחרדים שרים בממשלה וחברים בקבינט, ממי כבר אפשר להתבדל? סיבה שנייה היא המדיה החדשה: חדירת האינטרנט יצרה אזורים משותפים שלא תלויים בגאוגרפיה, והפכה התקרבות רעיונית ותרבותית לתופעה שאינה ניתנת לעצירה. ושלישית, הזמן עושה את שלו: ההימצאות המשותפת במשך עשורים ארוכים, תוך עמידה מול אתגרים וסכנות משותפים, גזרה על החרדים מגוון תהליכי ישראליזציה."

שורה תחתונה, על פי 'צריך עיון' החרדי: "העם נמצא במקום אחר. מעטים בלבד יזדהו עם דברי הרב לנדו. החרדי הממוצע מכיר בתמיכת המדינה בפריחת עולם התורה. גם אם יש הסתייגויות עמוקות ביחס אליה, ברור לכל שמדינה ערבית לא היתה מקבצת את הגלויות, לא מקימה את עולם התורה, ולא מאפשרת את תנועת התשובה... היהדות החרדית עוברת תהליכי ישראליזציה ומַעֲבָר לתפיסה לאומית עמוקה... חלקים גדולים בתוכה רואים את הסיפור הישראלי כסיפור שלהם – לא מושלם, רחוק מכך, אך סיפור שהאחריות על כתיבת פרקיו הבאים מוטלת עליהם... רבים בציבור, כולל רבנים משמעותיים, רואים את מלחמות ישראל בתור מלחמה להצלת העם ולא להצלת המדינה, כפי שפסק הרב אלישיב זצ"ל (עי' קובץ תשובות, ח"א, סימן רמ"ג). החרדים תופסים עצמם כחלק מהרוב היהודי במדינה, חלק מסיפור שיבת ציון. הם מבינים שהאחריות הכבירה מוטלת עלינו בגשם וברוח, בתורני ובאזרחי, גם אם המסלול למימושה אינו קל ופשוט."

במילים אחרות: הציבור החרדי מזדהה ברובו עם המדינה, גם אם אינו חושף זאת מול ה'השקופע' שמובילים רבנים שנותרו מאחור, שעודם חיים בתוך בועה שמקדשת את העבר ומנותקת לגמרי מן המציאות הדינאמית.

נחמה פורתא.

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

פרק 14

יומיים לפני-כן התקשרה מירה טלפונית עם איה ושאלה מה זה עושים צחוק ממנה כששולחים אותה להכיר אימפוטנט.

הן קבעו להיפגש למחרת לפני-הצהריים בקפה "אוסלו" לא רחוק מדירתה של מירה. מירה לא לימדה אותו יום. היא באה ראשונה. בפינה ישב שפוף המשורר רטוש וסימן קווים בעיתון "הארץ" שהיה פרוש לפניו על השולחן. מולו ישב איזה איש מוצק ונמוך, עטור-זקן, עם מבט של חולה-ספרות בעיניים. מירה אהבה את שירי רטוש ואף לימדה מהם. "העֶלם הרך הזה / אשר היה / עפר תחת כפות / רגלייך – / אשר צדה לנפשך / ולא מצא כי אם את / יצועייך – / נאסף עתה אל / עולמו – / לעשות מלחמה / ושלום / לבדו – "

חוץ מברנר נהנתה מירה מרוב-רובה של הספרות העברית החדשה – זלדה, עגנון, גנסין, דבורה בארון, אלתרמן, יזהר, ומן הצעירים כמובן עמוס עוז ו-א.ב. יהושע ואפלפלד, ועמיחי ואבידן ודליה רביקוביץ וזלדה, ועמליה כהנא-כרמון ויונה ולך והדרה לזר ואידה צורית ויעל מדיני והיתה חתומה על "סימן קריאה" ו"הספרות" וקונה את "עכשיו" ולא מצאה עניין ברוב סופרי דור הפלמ"ח חוץ מיזהר, כמובן; ראשה היה כבר כפרלמנט של דיעות וגישות והערכות מפני שדמותו הדומיננטית של פרופ' אביגדור ברנע היתה רודפת ומלווה אותה בכל קריאותיה, מה עוד שהוא עצמו החל מפרסם לאחרונה "סיפורים-מופתיים" בעלי יסודות צורניים-טהורים וסגנון סטרילי הרמטי, ובשם בדוי דווקא – ב. גדור, ואומץ לא היה בה להודות שאין היא מבינה בהם אפילו משפט שלם אחד.

היא העריצה את וירג'יניה וולף ואייריס מרדוק ואת זלדה ואלי ויזל, וניסתה שלוש פעמים להתחיל לקרוא את "בעקבות הזמן האבוד" בתרגום האנגלי ועדיין לא התייאשה. לעומת זאת הסתפקה בראיית הסרט "יוליסס" עם ריצ'ארד ברטון ולא ניסתה לקרוא את הספר, האנגלית שלה לא הספיקה לשם כך, אבל גם את ג'ויס העריצה. חברותיה המורות היו עומדות לא-פעם נדהמות לנוכח היקף ידיעותיה בספרות ומתפלאות בינן לבין עצמן איך בחורה בעלת טעם כה תרבותי ומעודן היא גם שכבנית כזאת.

ואולי דווקא משום כך.

היא לא יכלה, למשל, לסבול סופרים כרחל איתן, שספריה נראו לה כמין המשך למדורי הרכילות בשבועונים. גם פנחס שדה הרגיז אותה. וגדעון תלפז. ואילו כלפי אורי בן עמי היה לה יחס מיוחד, אמביוואלנטי. מצד אחד הוא ראוי לכל גנאי על מה שעשה לאיה. ובכלל, בשביל מישגלים היא לא צריכה את הספרות. מצד שני, כשרצתה להשׂביע ולחוש איזו נקמה מתוקה באיה, או סתם סקרנות, היתה דווקא מחפשת אותה בספריו. אבל איך אפשר להתייחס ברצינות לסופר שאחר-כך אומר בתוכנית "שאלות אישיות" בגלי צה"ל כי אם הוא יכתוב פעם רב-מכר, או אז הוא היה רוצה שאנשים יקראו בספרו מתוך סקרנות וסלידה ורוגז ושלא תהיה בספר אפילו שורה אחת שתיראה כאילו נכתבה כדי למצוא חן בעיני הקורא.

גם אריקה ג'ונג עוררה בה רתיעה. יהודייה אמריקאית אכסהיביציוניסטית אינטלקטואלית ומופרעת שמשתמשת באבר-המין שלה כדי לכבוש את העולם, ועוד קוראים לזה ספרות פמיניסטית. מירה לא העריכה סופרים שחושפים בספריהם את חייהם הפרטיים וכותבים בלי בושה מה אכלו לארוחת-בוקר ואיך ישנו בלילה. היינריך בל, למשל, מה כולם מתפעלים מהיינריך בל? למלא שני עמודים על איך מנגבים את התחת! יש מספיק לכלוך בחיים גם בלי זה. ובספרות אני מחפשת משהו אחר, חגיגי, שלא לדבר על המגעיל פיליפ רות שאת מי מעניינת העצירות של אביו?

האם לגשת אל רטוש? מזה שנים התכוונה להזמין אותו לפגישה בבית-הספר, אבל את מיספר הטלפון שלו לא היה אפשר למצוא. וכאשר החליטה סוף-סוף לגשת אליו, הוא כמו השתופף עוד יותר על מקומו והתבונן בה באלכסון במבט מלגלג-קמעה ובחיוך עייף – והינה באותו רגע ממש הופיעה איה מתנודדת בפתח ומילאה את בית-הקפה כולו בהווייתה הצחקנית והמושכת תשומת-לב ובעיניה הירקרקות שמבריקות תמיד, ובחופשיות הליכותיה – וכבר לא היה טעם לגשת אל רטוש.

הן ישבו בחוץ, בקצה העיר, מול רצועת-הירקון ששטה בה מדי פעם סירת-חותרים. לצד הגשר שהמה מכוניות שטסות העירה והחוצה. ארובת-רידינג ושדה-התעופה עם המטוסים הקטנים והדאקוטות הנוחתים כשירות-מוניות אווירי. קבוצה של צעירים וצעירות בהירים מאוד, מארץ-צפונית, שמתגוררים באכסניית-הנוער הסמוכה, ישבו לשולחן עם תרמילי-בד ומפות צבעוניות וביררו כיצד להגיע לכאן ולכאן, ומילאו בכתב-צפוף איגרות-אוויר כחלחלות.

איה התאוננה על מיחושיה. הרופאים אינם מוצאים דבר. אחד מהם אף רמז שאולי הסיבה היא נפשית. משהו כמו – חוסר תשומת-לב מצד הסביבה הקרובה. אצלה! רופא אחר, קשיש, מקופת-חולים "מכבי", דוקטור הרבסט, הציע שאולי כדאי לה בהזדמנות להיכנס לבדיקות בבית-חולים. זה אף פעם לא מזיק.

מירה האזינה באוזן אחת. איה הבשרנית, האוהבת-חיים, שטורפת טורט-גלידה וכבר מהרהרת ודאי במנה נוספת – היא ומחלות! הסיבה היא ללא ספק נפשית. רמי מאס בה והיא בו, ולאיש מביניהם אין אומץ להודות בדבר ולהסיק מסקנות.

"את יובלי הקָקֶר הקטן השארתי עם אימא שלי." אמרה איה. "ואורית'לה חוזרת מגן-חובה בשתים-עשרה ורבע וצריך לטגן לה את הקציצות מפני שהיא לא אוכלת שום דבר מבושל שהיה מונח במקרר, רק טרי. וזה כדאי לך שתדעי אם אני אמות פעם."

"אַיוּשׁ, אולי מספיק?"

"דווקא את ורמי מתאימים זה לזה. עכשיו אני כבר יכולה להיות קצת אובייקטיבית. אז מה, מירוּשׁ, אפי לא מספיק טוב בשבילך?"

"זה אצלך סגולה לדיאטה?"

"מה?"

"כל הדיבורים המאקאבריים האלה, כמו אימא שלי – אני אמות לך!"

"בחייך, מירל'ה, נמאסו עליי האימהות האלה, שלי, של רמי. בואי נדבר על משהו יותר שמח. אני משתגעת אחרי טורט-הגלידה הזה, היתה כאן שיכבה שלימה של חלווה."

"אז תזמיני לך עוד מנה." אמרה מירה, שהסתפקה בספל-אספרסו. "אם זה רק מסתדר לך עם הדיאטה שלך – "

"אני רואה שקמת היום  על צד שמאל – " אמרה איה, "אימפוטנט, אימפוטנט! את השתגעת או מה? יש לך איזה מחסן נסתר של גברים-פנויים יותר טובים ממנו?"

"אם ארצה אז כמוהו יהיו – תריסר."

"כן? איך את בכלל מגיעה להכיר אותם בתריסרים?"

"מה הבעייה? יש לי תא-דואר."

"מה? בחייך! את בטח מתלוצצת."

"את לא מאמינה? זה פה בסניף-הדואר הקרוב – 22135."

"מה פתאום תא-דואר? ואיך בכלל מגיעים דרך זה לגברים? מה, את נערת תא-דואר? זה נדמה לי לוקח קצת יותר מדי זמן, עם הדואר שלנו."

"מה נדלקת פתאום? אני את מיספר הטלפון שלי לא מוכנה לתת סתם כך. זה ברור, לא? אז אני נותנת מודעה בעיתון, ומצלצלת אחר-כך, לפי המכתב, רק אל מי שמתחשק לי לנסות."

"תשמעי מירה, את ממש בחורה עם ביצים. כשאני הייתי רווקה עוד לא היו טכניקות כאלה."

"שלא תהיינה לך אשליות שזה מי-יודע-מה כי אל"ף: את זה אני עושה רק בתקופות של בצורת. ובי"ת: התוצאות הממשיות די עלובות בסך-הכול. רוב אלה שפונים הם נשואים, וזה מתברר כבר בטלפון או בפגישה ראשונה. ומי שלא נשוי הוא בדרך-כלל קצת קוקו או איזה גרוש-מתוסכל שרוצה לזיין אותך וכל מישהי אחרת שמתחת לגיל סבתא שלו כדי לחגוג את החרבּון של הנישואים שנהרסו עליו, או איזה גבר מזדקן שחושב שאת נערת-טלפון, או דון-ז'ואן מזרחי צעיר שמסביר לך שהוא יודע איך לתת לבחורה את הסיפוק שלה מפני שהעדינות חשובה לו בעיקר והוא לא אחד שאחרי שקיבל את הסיפוק שלו מסתובב לצד השני. אחד הציג עצמו בטלפון בתור איש-עסקים בגיל שלושים-וחמש, מרוויח מצויין, עם מכונית, ומחפש ידידה. החלטתי שזה נשמע לא רע, ובייחוד שהוא מבוגר ממני בכמה שנים טובות."

"השתגעת? הוא מבוגר ממך!"

"טוב, אז לצורך ההיכרויות האלה, ובכלל, כשאני פוגשת מישהו חדש, ואם לא איכפת לך – גם בקשר לאפי, אז אני שלושים-וחמש לכל היותר."

"אל"ף, אפי כבר יודע. ובי"ת, אם תמשיכי כך, מירל'ה, את תיכנסי עוד מעט למיטה עם התלמידים שלך!"

"את עם ההגזמות שלך! אני רואה שאין טעם לספר לך."

"לא, להיפך, תמשיכי, תמשיכי, אני מתה לשמוע – " איה כבר היתה באמצע המנה השנייה של טורט-הגלידה.

"בקיצור, נפגשנו בפתח של בית-הקפה, הוא ניגש אליי, הציג עצמו בשם הפרטי, יואל, כפי שהזדהה בשיחה הטלפונית. הושיט לי לשלום יד מחוספסת, יד של פועל, לחה מִזיעה-קרה. ישבנו. הוא נראה בן ארבעים לפחות. מדוכדך ועייף. אמרתי לו זאת.

"'כן, אני עייף,' ענה בקול שנשמע בקושי, 'אני קבלן לכל מיני עבודות של צבע, רמונטים וטאפטים. מרוויח מצויין. כמו שאמרתי לך בטלפון, שאני מדבר ממקום העבודה שלי, לא מהבית, מפני שאין לי חיים בבית – "

"'אתה נשוי?' שאלתי אותו כאילו בהפתעה, למרות שהבנתי תיכף.

"'בטח שאני נשוי, את לא הבנת מן הדברים שלי?'

"'הבנתי שקראת את המודעה שלי. והבנת פחות או יותר שאני בחורה משכילה שמעוניינת בבחור רק למטרות של היכרות רצינית. זה לא אומר שצריך לחשוב תיכף על נישואים, אבל בוודאי שאין לזה טעם אם כבר מההתחלה אתה נשוי למישהי אחרת.'

"'תראי, אני אמרתי לך בטלפון שאני מחפש ידידה רצינית, כן? מישהי שאפשר יהיה לצאת איתה לבלות, לשוחח, שיהיה מעניין, רציני, בבית אין לי את כל זה. אשתי לא יוצאת אף פעם מהבית. רק  הילד, המשפחה שלה. המשפחה שלי. טלוויזיה. כסף. טלוויזיה. כסף. ועוד פעם טלוויזיה. די, נמאס לחיות כך כל החיים. אני רוצה ידידה בשביל לבלות, ללכת לקולנוע, לשחיית-לילה, למועדונים סגורים כמו באכדיה, בהילטון. אלה החיים האמיתיים. נכון שאני קצת מוגבל, מפני שאם מישהו מהמשפחה יראה אותי, זה יהיה רע מאוד בשבילי בגירושין. אבל יש מקומות שאני בטוח שהם שלא מכירים אותי, ולקולנוע לא מוכרחים ללכת דווקא בתל-אביב. אפשר לנסוע במכונית שלי לכל מקום בגוש דן ואפילו יותר רחוק. תשמעי, אצלי גם הגיל לא כל כך חשוב, אם כי אני מעדיף אישה עם ניסיון, שתבין יותר טוב את הצרכים שלי. מפני שלי יש צרכים גדולים. אני לא מתבייש בזה ובטח לא מסתיר את זה. אני צריך הרבה.'"

"'למה אתה מתכוון?' – אני שואלת אותו, למרות שכבר הבנתי."

"תשמעי מירה, את הרי ממש... פאנטאסטי... אני ממש לא מאמינה! את בטוחה שלא המצאת את זה מאיזה עיתון?"

"אני נראית לך שקרנית?"

"לא. אני מוכרחה להודות שלא."

"בקיצור – 'הרבה, לפחות שלוש פעמים ביום,' – הוא אומר לי, וידי הפועל המזיעות והקרות שלו מטיילות בעצבנות על השולחן ומשחקות בספל, בכפית, במפית ובסוכר. 'אני אוהב את זה, וזה בכלל לא מכביד לי על החיים ולא מסבך אותם כי כשאין לי אישה, אנו מאונן. אני עושה את זה הרבה, אפילו באמצע העבודה, כדי להתרוקן מהלחצים. אבל אני מעדיף לעשות את זה עם ידידה.'"

"כך הוא אמר, לאונן?"

"כן."

"תשמעי, איך שהזמנים השתנו, מירה, אני בתור רווקה, הייתי ממש מפחדת לשבת עם אחד כזה."

"מה יש? את חוששת שהוא ימרח לך את הגלידה ישר על הפרצוף או משהו כזה?"

איה צחקה והשתתקה, וחדלה לגרד בכפית את השיירים הבלתי-נראים של טורט-הגלידה, שדבקו לצלחת-הזכוכית החומה, המוארכת.

"בקיצור – 'תארי לעצמך,' – הוא אומר, 'שאני אפגוש פה בקפה נערה בת שש-עשרה, מושכת מאוד, יפה מאוד, עם חזה קטן, בולט, ומכנסיים קצרצרים, ואני אגש אליה ואגיד לה דוּגְרִי שתבוא איתי לחדר כי אני רוצה ללטף אותה, לחבק אותה. היא תקים צעקות ותזמין משטרה. תחשוב שאני משוגע, מניאק. אבל בחורה רצינית כמוך תבין אותי. מקסימום – תגידי לי שאת לא מעוניינת, ולא יקרה כלום. ככה זה, בין ג'נטלמנים. בחורה כמוך בטח יודעת מה היא רוצה, מה חסר לה, מה הטוב ביותר בשבילה, ואת גם תדעי להעריך כראוי מה שיואל יכול לתת לך. אבל תראי, אני רוצה להיות 'פייר' איתך. אני בטח לא אוכל להיות איתך כל השבוע. אני צריך להיות זהיר. אם יתפסו אותי, אז כמו שאמרתי לך, זה יהיה נגדי בגט.'

"'ומה יהיה איתי בשאר ימי השבוע?' – אני שואלת.

"'מה יהיה איתך בשאר ימי השבוע? – אז אני אגיד לך את האמת, דליה – '"

"מה פתאום דליה?"

"מה חשבת, שהשתגעתי לגלות לאחד מופרע כזה את השם האמיתי שלי? מתערבת איתך שקוראים לו יואל בדיוק כמו שדליה היה שמי. אז השמוק הזה אומר – 'אני אגיד לך כבר את האמת, דליה, שאם את תהיי איתי, אם נסכים, אז אני לא ארשה שמישהו אחר אפילו יגע בך!'

"'אבל מה אני אעשה בשאר ימי השבוע?'

"'מה – פעמיים בשבוע לא מספיק לך?'

"הזכרתי לו שרק לפני כמה רגעים אמר שהוא צריך מזה הרבה, שלוש פעמים ביום. ואז נדלק לו איזה אור של מוּכֶּה, של מסוכן, בעיניים, ממש רועד כשישב מולי, ואמר: 'אז בואי ניגש פה לשבת בפארק כמה זמן. תעשי את זה בשבילי, טוב? אין לך מה לפחד, אנחנו לא נלך לשכב בגן-ציבורי, איפה שילדים משחקים. אז רק לכמה רגעים. תעשי את זה בשבילי, טוב? נשים עלינו את המעיל, על הברכיים,' והיד שלו, מתחת לשולחן, החלה מתחככת בעצבנות מן המותן לירך שלי. ופתאום הבנתי מה הוא רוצה ממני, ונעשה לי מין גועל כזה מכל המשחק, שקמתי ובלי לומר שלום יצאתי. הוא ניסה לצאת אחריי ונדמה לי שגם שמעתי אותו אומר כמה מילים לא-ברורות, אבל היה עליו לשלם למלצרית, כדי שלא יחשבו שהוא בורח, ואת ההפסקה הקצרה הזאת ניצלתי, והיה לי מזל, עצרתי מונית והסתלקתי מכאן."

"מכאן?"

"נו בטח, מדוע אני מספרת לך? זה כאן קרה הכול. בדיוק בשולחן שאנחנו יושבות אליו. והוא ישב איפה שאת. נסעתי עד רמת-אביב, ככה סתם. ירדתי, וידאתי שהוא לא עוקב אחריי ולקחתי מונית אחרת בחזרה."

"ואת לא מפחדת לשבת כאן, מאז?" התלוצצה איה.

מירה החלה צוחקת צחוק מוזר.

"הוא... הוא אפילו הציע לי... הנחה... אם אני צריכה איזה רימונט בדירה שלי..."

"תשמעי," אמרה איה, "היום אם מוצאים בעל-מקצוע טוב, לא צריך לזלזל. ובעצם, אולי דווקא אחד גס כזה, קבלן-טפטים עם איראקציה שלוש פעמים ביום, גם בשעת העבודה, היה יכול להיות שיעור טוב בשבילך, אַתְּ, עם כול השיגעונות שלך..."

אך מירה החלה בוכה, בשקט.

"הרגשתי כל-כך מושפלת... כשחזרתי... לדירה הריקה..."

"נו, נו, מירל'ה, באמת... לא התכוונתי. תשמעי, אני לא רוצה להישמע כמו אימא שלך או אימא שלי, אבל, איך את יכולה עכשיו להשוות בכלל את כל המלוכלכים האלה, המזיעים והמסריחים, עם בחור רציני כמו אפי חיימסון... אז מה אם לא עמד לו בפעם הראשונה?" הרימה קולה, "ריבונו-של-עולם, לא מגיע לו שתיתני לו עוד צ'אנס..."

השבדים או הדנים לטשו אליהן עיניים כאילו הם מבינים עברית.

"טוב. בסדר." התעשתה מירה. מסתירה עיניה במשקפי-השמש שלה. "בעצם, כל הסיפור הזה שסיפרתי לך היה כדי לשכנע את עצמי במה שידעתי שאת רוצה להגיד לי – שאני צריכה להיפגש עם אפי לפחות עוד פעם אחת."

אותה שעה עלה לעומתן, ממרחק-מה, גבר כבן ארבעים שהיה הלבוש ספק בגדי-עבודה ספק בגדי תימהוני מרופטים, מחזיק סולם-אלומיניום, דלי וחבילת-עיתונים.

"בואי, בואי נסתלק מכאן," נבהלה מירה וקמה. "אני פוחדת שזה הוא."

"שרק יבוא!" אמרה איה. "אני מחפשת אחד כזה שיצפה לי מחדש את הקירות בבית, ואם יעשה בעיות אז אני אתלה אותו בביצים שלו – "

"תתביישי איה, אורית'לה היתה צריכה לשמוע אותך מדברת כך. אני נכנסת לשם, ותרשי לי להזמין אותך."

 "יופי. תודה. למה לא אמרת בהתחלה? הייתי אוכלת עוד טורטָה-גלידה. אני בטח אמות לפני שאגיע לשבת כאן עוד פעם עם רמי."

האיש עם הסולם חלף על פניהן לאיטו מבלי להסתכל לעברן. זה היה מנקה חלונות-ראווה.

"אם היה לי כישרון כמו שלך," אמרה איה למירה כשיצאה, "כבר הייתי כותבת על זה סיפור."

"מה את חושבת?" מירה כבר היתה רגועה, "שהסיפורים של ה'אֶקְס' שלך הם על רמה גבוהה יותר?"

"אני כבר לא כועסת עליו. הייתי די אינפנטילית כשהתחתנתי איתו. חוץ משני הילדים אני לא יודעת אם עשיתי עסק טוב שעזבתי אותו. טוב, שיהיה בריא שכתב עליי מחזה, אורי מרוויח מכל מה שקורה לו, אבל מה יצא לי מכל זה? שאני הולכת למות, זה מה שיצא לי – "

"תפסיקי, טיפשה! באמת כבוד גדול, להיות גיבורה באיזה סיפור-למשרתות! כאילו את חיה או מתה לפי מה שהוא מחליט בסיפור שלו." אמרה מירה.

"ואת מזכירה לי את שני הטיפוסים האלה ב'החבובות מרחוב ההפתעות' שמעירים כל הזמן הערות בתוך ההצגה על התוכן שלה."

"אני מתארת לעצמי שאחרי כל המליצות הנפוחות של אורי בן עמי אז לחיות עם רמי זה בוודאי כמו נווה-במידבר."

"תלוי, זה תלוי. גם אפי יכול להדביק לך איזה טאפט, אם תרצי. צ'אוּ – "

"צ'אוּ – "

נפרדו ליד חנות-העיתונים בכיכר מילאנו, ואיה הלכה לתחנת האוטובוס 25 לרמת-אביב.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

יאיר גולדנר-גולן – חלופה מתונה –

 הדרך היחידה למיטוט חמאס

ל"דמוקרט" הליברלי, יאיר גולדנר-גולן, ראש מפלגת הדמוקרטים, יש רעיון גאוני איך למוטט את החמאס.

"החמאס," טוען גולדנר-גולן, "שורד בזכות נתניהו ונתניהו שורד בזכות חמאס. זהו קשר סימביוטי, שהפך את שלטון הטרור ברצועת עזה לחלק בלתי נפרד מהמציאות הפוליטית במדינת ישראל.

"מנהיגות אמיצה וציונית [למשל שלי המנהיג גולדנר-גולן] היתה מבטיחה פירוז מוחלט של הרצועה. ישראל היתה שומרת על חופש פעולה ביטחוני מלא עד להשגת יציבות, וכל אזורי רצועת עזה היו נשארים בפיקוח מבצעי הדוק. חמאס היה מודר לחלוטין מניהול הביטחון, הכלכלה והחברה האזרחית ברצועה, ובמקומו היה קם שלטון פלסטיני מתון בפיקוח של מדינות ערביות פרגמטיות וגורמים בינלאומיים.

"כל עוד נתניהו וממשלתו אוחזים בהגה השלטון, לא תהיה תקנה למדינת ישראל. שינוי אמיתי יוכל להגיע רק עם החלפת הממשלה והתחייבות לאסטרטגיה חדשה, שתעדיף את ביטחון מדינת ישראל על פני הישרדות פוליטית.

"ההרס העצום ברצועת עזה יצר הזדמנות היסטורית לשינוי. מדינת ישראל יכולה להוביל מהלך בינלאומי לשיקום הרצועה ולכינון שלטון מתון שם, אך היא לא תוכל לעשות זאת כל עוד נתניהו מחזיק בכיסאו. מי שמשאיר את חמאס בעזה כדי לשמר את שלטונו לא יביא ביטחון למדינת ישראל. הגיע הזמן להנהגה חדשה – ציונית, אחראית וביטחונית – שתעדיף את טובת מדינת ישראל על פני הישרדות פוליטית אישית."

(יאיר גולן, "חלופה מתונה - הדרך היחידה למיטוט חמאס", "אל-ארצ'", 23.2.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-23/ty-article-opinion/.premium/00000195-323d-d670-ad97-7fff8f540000

הבנתם? מהי החלופה המתונה למיטוט החמאס" אליבא דגולדנר-גולן? רק נסלק את נתניהו ונביא את גולדנר-גולן – והחמאס ימוטט, ועזה תהיה מפורזת תחת "שלטון פלסטיני מתון."

דבר אחד לא מסביר גולדנר-גולן. ונניח שנתנהו אכן ייפול, איך הוא גולדנר-גולן ימוטט את החמאס, יפרז את עזה, ויקים שם שלטון מתון? וזאת עם הבטחתו להקים ממשלה עם אחמד טיבי ואיימן עודה. איך הוא ימוטט את החמאס?

קשה להאמין שזה האיש היושב כיום על כיסאו של בן גוריון.

אפילו אלוף בומשטיין-בן עורך "הארץ" לא מאמין לו.

(אלוף בן, "ומה מועמדי השמאל והמרכז מציעים ליום שאחרי היום שאחרי? כלום", "אל-ארצ'י", 25.2.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-25/ty-article-opinion/.premium/00000195-3763-d670-ad97-7ff73fa60000

בכיר חמאס מוסא אבו מרזוק מודה לראשונה:

אם הייתי יודע מה יהיו ההשלכות – לא הייתי תומך ב-7/10

בפראפראזה לדברי נסראללה ב-2006 כי אילו העריך, ולו באחוז אחד, שתפרוץ מלחמה בעקבות חטיפת שני חיילי צה"ל, הפעולה כלל לא היתה יוצאת אל הפועל. גם בכיר הלשכה המדינית של חמאס, מוסא אבו מרזוק, הודה בריאיון ל"ניו יורק טיימס" כי אם היה יודע מה יהיו השלכות מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר – הוא לא היה תומך בה. לדבריו, לא היה תומך במתקפה אילו היה יודע איזה הרס היא תמיט על רצועת עזה, שכן "ידיעת ההשלכות הללו הייתה הופכת תמיכה במתקפה כזו לבלתי אפשרית."

אבו מרזוק טען כי לא ידע על התוכניות הספציפיות להוציא לפועל את המתקפה ב-7 באוקטובר, אך הוא ו"מנהיגים פוליטיים" אחרים של חמאס אישרו את האסטרטגיה הכוללת של הארגון לתקוף את ישראל. "אם היה ידוע שמה שקורה יקרה, אז לא היה 7 באוקטובר," הוא העריך.

לדבריו, קיימת נכונות בתוך חמאס לנהל משא ומתן על עתיד הנשק של הארגון בעזה – צעד שלפחות פומבית מנהיגי חמאס עד כה דחו על הסף.

https://rotter.net/forum/scoops1/889141.shtml

ב-7 באוקטובר הוא צהל ושמח והודה לאלוהיו על טבח היהודים, יש לדאוג שלא יצהל וישמח יותר.

אירלנד עקבית בהבעת הזדהות – 1945 היטלר – 2025 נסראללה

 ב-30 באפריל 1945, יום התאבדותו של היטלר, הגיע ראש ממשלת אירלנד דה-ואלירה לשגרירות הנאצית בדבלין, והביע בשם העם האירי את תנחומיו לעם הגרמני "על מות אדולף היטלר" המנהיג הנערץ על ידו.

ב-23.2.2025 יחד עם דגלי מדינות "ערב" ומדינות מוסלמיות, בלט דגלה של "אירלנד" החברה באיחוד האירופי. הדגל "המערבי" היחיד שהונף בהלווייתו של הארכי=טרוריסט נסראללה.

הנה ראו:

https://rotter.net/forum/scoops1/889136.shtml

אי אפשר לומר שאירלנד אינה עקבית.

בושה וחרפה – בפעם הראשונה:

ישראל וארה"ב הצביעו נגד אוקראינה באו"ם

לצד צפון קוריאה ורוסיה, וארה"ב, ישראל הצביעה בעצרת הכללית של האו"ם, נגד החלטה שאותה יזמו אוקראינה והאיחוד האירופי – במלאת 3 שנים לפלישה הרוסית לאוקראינה. ההחלטה קוראת לשמירה על ריבונותה ושלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה, לעצירת פעולות האיבה ולפתרון בדרכי שלום של המלחמה של רוסיה נגד המדינה.

93 מדינות הצביעו בעד ההחלטה; 65 נמנעו ו-18 מדינות הצביעו נגד ובהן ארה"ב, רוסיה, הונגריה, ניקרגואה, סודן, מאלי, איי מרשל, האיטי, אריתריאה, ניג'ר ופלאו.

זאת הפעם הראשונה מאז פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה שארה"ב וישראל מצביעות נגד קייב. להצבעה החריגה קדמה תפנית דרמטית במדיניות הממשל האמריקני במלחמה, אחרי שהנשיא דונלד טראמפ תקף במילים חריפות את הנשיא האוקראיני וולדימיר זלנסקי – ואימץ למעשה את עמדת רוסיה.

מאז תחילת המלחמה ישראל תמכה בשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה, ואף ניסתה לתווך בינה לבין רוסיה, כאשר ראש הממשלה דאז נפתלי בנט טס בשבת למוסקבה ונפגש עם פוטין. ישראל צידדה לכל אורך המלחמה באוקראינה ואף סייעה לה, בעיקר באספקת פריטי מיגון, בהם קסדות, אפודים ומסכות אב"כ. כמו כן ישראל העבירה לאוקראינה את מערכת ההתרעה "צבע אדום", ושתי המדינות גם החליפו מודיעין על הסיוע האיראני לרוסיה, בעיקר בנוגע לאספקת כטב"מים תוקפים.

במקביל, אוקראינה ציפתה לאורך שלוש שנות המלחמה שישראל תעלה מדרגה ותספק לה גם נשק התקפי, אך ישראל נמנעה מכך עקב החשש לעורר את זעמה של רוסיה, דבר שגרם לאכזבה קשה אצל האוקראינים. דיווחים שהתפרסמו לאחרונה העלו כי ישראל העבירה לאוקראינה מערכות הגנה מסוג "פטריוט", אך התברר שלא מדובר בסיוע ישיר אלא במסירת המערכות לארה"ב, שהעבירה אותן בעצמה לאוקראינה. דעת הקהל באוקראינה צידדה בישראל אחרי טבח 7 באוקטובר, וככלל במדינה חשו אחדות גורל עם ישראל.

(איתמר אייכנר, רועי רובינשטיין)

https://www.ynet.co.il/news/article/bjx005mqqyg

נכון באוקרינה היו חמלנציקי, פטלורה, ודמניוק.

נכון. אוקראינה הצביעה פעמים רבות נגד ישראל, וכך גם בהחלטה החמורה שהוביל חוסיין באראכ אובמה במועצת הביטחון שלפיה כל ההתנחלויות כולל ירושלים והר הבית הן לא חוקיות.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4897598,00.html

נכון אוקראינה גם הצביעה על שיפוט ישראל בהאג,

אבל למרות זאת אסור היה לישראל להצביע נגד אוקראינה המותקפת, ובעד רוסיה התוקפת. (אגב רוסיה הצביעה נגד ישראל יותר פעמים).

במלאת שלוש שנים להתקפה הרוסית אסור היה לישראל להכשיר את התוקפנות הרוסית ואת הכיבוש הרוסי. זהו אות קלון מוסרי שעלול לפגוע בישראל בעתיד שחלילה יכשירו התקפות עליה והכשרת שטחים כבושים ממנה. זוהי התקפה על העולם החופשי והדמוקרטי.

שר החוץ, גדעון משה זריצ'נסקי-סער, וראש הממשלה, בנימין מילקובסקי-נתניהו, עשו טעות מוסרית ופוליטית חמורה שתעלה לנו ביוקר.

עודה בשארת מכה על חטא הערבים:

החטא הגדול של הפלסטינים הוא שהם בכלל קיימים

"כמעט אחרי כל מאמר שאני כותב נגד מדיניות הממשלה באים אלי בטענות: מה, אין לך משהו נגד הפלסטינים? על פניו הם צודקים, הרי איש ישר עם עצמו חייב קודם כל לבקר את הפגמים בצד שלו. זו עמדה נכונה," כותב כתב "הארץ" היווני-נוצרי שהסתערב בגין הכיבוש הערבי, עודה בשאראת.

"לנוכח הדרישה ההולכת וגוברת, שאנו, הכותבים הערבים, נצביע על השלילי אצלנו, הנה הביקורת שלי: הטעות הקרדינלית שלנו, הפלסטינים, היא שאנחנו בכלל קיימים. אני מלא זעם על הוריי. אם הם לא היו קיימים, לא היו מגרשים אותם מכפר מעלול, הרי אי אפשר לגרש אזרחים שאינם. ואפשר להמשיך כך: אם ברצועת עזה לא היו פלסטינים, נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, לא היה טורח על תוכנית לגרש אנשים שאינם נמצאים ושר הביטחון הקודם לא היה מורה על הרעבתם.

"באמת, אנחנו תאונה היסטורית שממררת את חיי היהודים, ואפילו גורמת לחלקם לככב בבית המשפט הפלילי בהאג. לכן בגלגול הבא נבקש מאחינו היהודים, שיחפשו מקום אחר, שאין בו הצרה הצרורה שנקראת פלסטינים, ועדיף שלא יהיו ערבים בכלל."

(עודה בשאראת, "החטא הגדול של הפלסטינים הוא שהם בכלל קיימים", "אל-ארצ'", 24.2.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-24/ty-article-opinion/.premium/00000195-32fa-d871-a5bf-b3ff6e000000

הבנתם את החכמולוג? בשאראת הגזען היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי ואיבד את זהותו ותרבותו אוחז במיטב המסורת של הערבים הנוצרים האנטישמים שניסו לעלות בגזענותם האנטישמית על הערבים-המוסלמים כאסטרטגית קיום, והביקורת שלו אינה על הערבים, אלא על היהודים.

אין תימה אפוא שבני עדתו הערבים הנוצרים נעלמו כמעט לחלוטין מהשטחים הכבושים ע"י הערבים בשעה שבתחילת המאה העשרים הם עוד היוו כעשרים אחוז מהאוכלוסייה.

רימא חסן – האוחזים בחרם בחרם יאבדו

שר הפנים משה ארבל הורה בצהריים לאסור את כניסתה לישראל של חברת הפרלמנט האירופי רימא חסן. חסן נחתה בנמל התעופה בן גוריון במסגרת משלחת מטעם האיחוד האירופי, אך בהמלצת משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות הוחלט למנוע את כניסתה עקב פעילותה נגד המדינה - שהתבטאה בין היתר בתמיכתה בחרם על ישראל.

מלבד חסן, שטענה כי הגיעה לישראל עבור קידום פרויקט במזרח ירושלים, גורשו מהארץ גם שלושת מלוויה.

חסן, אזרחית צרפת, נולדה במחנה הפליטים הפלסטיני נירב שבסוריה, ומגדירה עצמה פלסטינית. היא נחשבת לאחת השונאות הגדולות של ישראל באירופה ובפרלמנט האירופי. בישראל מייחסים לה בין היתר קמפיין תמיכה בחמאס. היא, מנגד, טוענת כי גינתה את "פשעי המלחמה של חמאס" גם כן, אך טענה שהיא מסרבת ל"צו הפוליטי-תקשורתי להפוך את האמפתיה הטבעית הזו לתמיכה במדינת ישראל."

במשרד התפוצות ציינו כי חסן קראה בפומבי לחרם על חברות מסחריות הפועלות בישראל, השתתפה ביוזמות להחרמת המדינה ופרסמה תכנים המעודדים הטלת סנקציות נגדה. בין היתר, ב-31 במאי אשתקד קראה להחרים את ערוץ TF1 בשל ריאיון שערך עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ולאחר מכן האשימה את ישראל באפרטהייד, וקראה להטיל עליה חרם מוחלט. בספטמבר האחרון קראה להחרים את רשת המזון "קרפור" בשל פעילותה בישראל, ובשבוע שעבר הביעה תמיכה בחרם על רשת סטארבקס בטענה כי היא "שותפה לרצח העם בעזה."

בנוסף, צייצה חסן שתי תמונות של נערים פלסטינים משליכים אבנים על טנקים ישראליים, וכתבה: "1986 בפלסטין, 2025 בפלסטין". לאורך המלחמה היא שיתפה מאות פוסטים על הרוגים פלסטינים ברצועת עזה וביהודה ושומרון, והאשימה את ישראל ב"רצח עם" של הפלסטינים.

שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי, שהמליץ למנוע את כניסתה של חסן, מסר:

"מדינת ישראל אינה מחויבת לאפשר את כניסתו של אף גורם רשמי ממדינה זרה, לרבות חברי פרלמנט, אם הוא פועל להחרמתה ולפגיעה בלגיטימיות שלה. רימא חסן, חברת פרלמנט באיחוד האירופי, מובילה קמפיינים עוינים נגד ישראל, קוראת לחרמות ומעודדת סנקציות כלכליות נגדה. ישראל לא תעניק במה או לגיטימציה לאלו הפועלים נגדה, ואנו נפעל בכל הכלים שברשותנו כדי למנוע את ניצול הדמוקרטיה שלנו לצרכים אנטי-ישראליים. ריבונותה של ישראל אינה הפקר, ואנו נגן עליה בנחישות."

https://www.ynet.co.il/news/article/r1jgxg551x

יישר כוח. יש ללכת תמיד ע"פ הכלל "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא" ו"האוחזים בחרם, בחרם יאבדו". בל ייכנסו אויבי ישראל אליה, ויצאו אויביה מתוכה.

ליברמן מממן החמאס

איווט אביגדור לובוביץ'-ליברמן מתקיף מעל כל במה את בנימין מיליקובסקי-נתניהו על מימון החמאס, והנה בראיון איתו הוא מודה שהוא עצמו כשר אוצר בממשלת "השינוי והריפוי" של בנט-למפל-לפיד-עבאס, הוא אישית העביר כספים לחמאס ומימן את החמאס.

התירוץ שלו הוא שבממשלה עם "האחים המוסלמים" "אני אמרתי מראש שבממשלת השינוי לא נוכל להקדיש מספיק זמן לנושאי חוץ וביטחון."

הנה ראו את דבריו בראיון:

https://rotter.net/forum/scoops1/889095.shtml

איווט אביגדור לובוביץ-ליברמן הגיבור הגדול שצועק עכשיו מהאופוזיציה מודה שהוא יחד עם בנט ולמפל-לביד העדיפו את "האחים המוסלמים" ו"רק לא ביבי" על הקדשת זמן לנושאי חוץ וביטחון, ולכן הם מימנו את החמאס.

מתחת לאף של ישראל, אחרי יותר משנה של מלחמה:

 איראן מתגאה בהעברת סיוע לעזה

מתחת לאף של ישראל, גם אחרי שנה וארבעה חודשים של מלחמה: איראן מעורבת בסיוע שמגיע לתושבי רצועת עזה. "איראן המדל", עמותה שפועלת למתן חסד וסבסוד אירועי התרמה גדולים למען הפלסטינים, שיתפה ברשתות החברתיות סרטונים של משאיות סיוע בתוך הרצועה, כשעליהן מתנוססים דגלי הרפובליקה האיסלאמית.

באחד מהסרטונים ששיתפה העמותה, שפועלת בחסות המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי, נראים המוני עזתים שהגיעו לקבל מים. בעמותה ציינו כי "העם האיראני תמיד עומד לצד העם הפלסטיני הגיבור."

איראן, שממפה את הצרכים של התושבים, שולחת כספים לנציג פלסטיני שלה שנמצא ברצועה, כדי שייתן להם מענה. לפי גורמים בעזה, אותו נציג מקבל כסף מטהרן באמצעות העברה בנקאית, ובעזרתו הוא משלם בין היתר גם עבור מים נקיים – שאותם הוא מחלק בחינם במשאיות שקישט עם דגלי איראן.

העמותה האיראנית מקדמת גם מתן סיוע כלכלי וחבילות סיוע מיוחדות לנשים אחרי לידה. כמו כן, העמותה מכינה אוכל להמוני העקורים במחנות הפליטים, והכול מצולם ומתועד עבור האירנים כדי שימשיכו להזרים כספים לסיוע – שעוזרים להם לשמור על המעמד שלהם בעזה גם ביום שאחרי המלחמה.

https://www.ynet.co.il/news/article/syarkzic1g#autoplay

אם עובר כסף איראני לעזה (בלי נתניהו, ליברמן, בנט, ולפיד), עובר גם נשק. מישהו נרדם בשמירה. איך נכנס כסף איראני לעזה כשעדיין ציר פילדלפי בידי צה"ל? מה יהיה אחר פינויו? או שהכול עובר דרך ישראל בהסכמה, או שלא בהסכמה. בכל מקרה דומה שחוזרים ל-6 באוקטובר.

לפעמים עבריינות היא דבר חיובי למדינה –

הדוגמה של אולמרט הוכיחה זאת

העבריין והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט, הציג לראשונה בסרט את מפת החלוקה שהציג ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן באוגוסט 2008 – המפה, אותה נאלץ מחמוד עבאס לשרטט על מפית, לא נחשפה עד היום. "ב-50 השנים הבאות לא תמצא מנהיג ישראלי אחד שיציע לך את מה שאני מציע עכשיו," משחזר אולמרט בריאיון ליוצרי הסרט הדוקומנטרי "ישראל והפלסטינים – הדרך ל-7 באוקטובר."

לדבריו, הפציר באבו מאזן לחתום על התוכנית באופן מיידי. "אמרתי לו – 'תחתום על זה, תחתום על זה עכשיו!'"

ההצעה הוצגה ליו"ר הרשות הפלסטינית לאחר שהשניים הצהירו כי הם מכירים בפתרון שתי המדינות. לדברי אולמרט, היא כללה סיפוח של 4.9% משטחי הגדה המערבית – ו"אנחנו היינו מוותרים על חלק זהה," נוסף לכך שהמדינה הפלסטינית העתידית היתה מקבלת עצמאות על יותר מ-94% משטחיה.

עזה היתה מתחברת ליו"ש באמצעות מנהרה או כביש מרצועת עזה, כשכבר אז – באוגוסט 2008 היתה עזה בשליטת חמאס.

 בסרט נזכר אולמרט בתגובתו של המנהיג הפלסטיני: "הוא אמר: 'ראש הממשלה, זה מאוד חמור. זה מאוד מאוד-מאוד חמור'." בראיונות שהעניק לתקשורת ישראלית בהמשך טען אבו מאזן כי אם השיחות היו נמשכות, הוא מאמין שיכול היה להגיע להסכם עם אולמרט "תוך חודשיים."

לפי ההצעה, ישראל תשמור על כל ההתנחלויות הגדולות בשטחן בגדה – מעלה אדומים, אריאל, קדומים ועוד. עשרות התנחלויות שפזורות ברחבי הגדה ובבקעת הירדן היו מפונות מתושביהן.

תוכניתו של אולמרט, לדבריו, כללה את חלוקת ירושלים. כל אחד מהצדדים יכול היה לתבוע חלקים מהעיר כבירתו, בעוד שניהול "האגף הקדוש" – שכולל את העיר העתיקה, על אתריה הדתיים והאזורים הסמוכים לה – יועבר ל"וועדת נאמנים" שהיתה אמורה להיות מנוהלת על-ידי ישראל, הפלסטינים, סעודיה, ירדן וארה"ב.

את המפה המוצעת אולמרט כאמור מעולם לא חשף – וגם לא הסכים למסור עותק שלה לאבו מאזן עצמו, אלא אם יחתום עליה במקום. בתום פגישתם, עבאס סירב לחתום על ההצעה – ואמר שהוא צריך להראות לאנשיו את ההצעה, כדי לוודא שהם מבינים בדיוק מה מוצע. אולמרט טען כי לאחר אותה פגישה חש אופטימיות: "נפרדנו כאילו אנחנו עומדים לצעוד לעבר ההיסטוריה."

אולמרט מתעקש כי מדובר בפספוס היסטורי של הפלסטינים. "זה היה חכם מאוד מצד אבו מאזן אם הוא היה חותם על זה. אם יו"ר הרשות היה חותם על ההצעה, וראש ממשלה ישראלי עתידי היה מנסה לבטל אותה – "הוא לעד יכול היה לומר שהכישלון בפתרון הסוגייה הוא באשמת ישראל."

חודשים בודדים לאחר מכן, בפברואר 2009, נערכה מערכת בחירות בישראל – שבסופה חזר לשלטון ראש הממשלה דאז – וגם היום – בנימין נתניהו. התוכנית והמפה של אולמרט, הפכו להיסטוריה.

https://www.ynet.co.il/news/article/b1bq0dkcyx

עבריינות במדינה היא דבר שלילי ביותר, קל וחומר עבריינות של ראש המדינה, והנה למזלה של ישראל ועתידה, העבריינות של אהוד אולמרט ושחיתותו הביאה אותו להפסיד את השלטון וללכת לכלא. מי אמר שעבריינות זה תמיד שלילי? לא כל רע בא להזיק. מדינת ישראל ניצלה מאולמרט המושחת ומתוכניתו המופקרת.

מזלנו גם שאבא של מאזן דיבר אמת.

עמוס קלויזנר-עוז "מדבר" עם האוייב

במאמרו המצוין של פרופסור אהוד מנור על רוחב הבנת  המציאות של יגאל פייקוביץ-אלון הרלבנטית לזמננו ("חדשות בן עזר", 2032), הוא הוסיף: "עמוס עוז ניסה להראות 'שיש עם מי לדבר.' בינואר 1983 ראה אור ספרו הידוע 'פה ושם בארץ ישראל' במסגרתו ערך עוז השוואה בין 'השחר' של סמולנסקין ל'אל פאג'ר' של אש"ף בעריכתו של זיאד אבו-זיאד. שהרי 'פאג'ר' בערבית פירושו 'שחר'. בהמשך נפגשו שני אנשי 'השלום' – עוז וזיאד – לשיחות בהן עלתה בין השאר טענת 'הסימטריה' הידועה, לפיה 'בשני הצדדים יש אויבי שלום ותומכיו.' עוז סבר שעורך 'השחר' הפלסטיני הוא אחד מהם. כך חשדו בו גם עמיתיו בעולם הערבי, וזיאד נזעק להכחיש את כוונות השלום שלו. בין השאר כתב זיאד בשבועון 'אל מית'אק':

"'שומה עלינו לייצא אל הרחוב הישראלי ביטויים כגון 'ארגון השחרור הפלסטיני, המהפכה הפלסטינית, זכות הפלסטינים להגדרה עצמית, זכות השיבה,' וכן הלאה וכן הלאה. קיצורו של דבר, אחד בערבית אחד בעברית." (עמוס כרמל הביא את הדברים בעיתון 'דבר', 25.1.1983).

"במילים אחרות, חלק מהותי באסטרטגיה שניסח איובי, ושעל מהותה עמד יגאל אלון לפחות שבע שנים קודם לכן, כבר ב-1967, היה השימוש באידיוטים שימושיים במערב בכלל ובישראל בפרט. ההיסטוריה מלמדת אותנו שגם אם הם מתים, הם בהחלט מתחלפים ואף מתרבים."

כאן ראוי להזכיר כי כ"אידיוט שימושי" (הגדרה מדויקת של פרופסור מנור) עמוס קלויזנר-עוז, הלך הרבה יותר רחוק. בפוזה מזויפת של מעין טולסטוי הישראלי – איש המוסר, הוא אימץ את המוסר הישועי "ואהבת את אויבך" (מתי פרק ה)* כאשר הפך לחברו הטוב של מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה (כתאאב שוהאדת אל-אקצא), הרוצח הסדרתי מרואן ברגתי, והעניק לו את ספרו במתנה, באשליה שקריאתו תביא אותו לתמוך בשלום, ואז יוכיח קלויזנר-עוז את דבריו "ש"יש עם מי לדבר".

אין גבול לאידיוטיזם השימושי.

*מעולם בהיסטוריה לא היה נוצרי שהגיש את הלחי השנייה, ואהב את האוייב. יהודים לעומת זאת היו גם היו.

הפשיזם חוזר – יונתן קלוגר-יבין: לכו לכנסת,

ואל תעצרו עד שהממשלה תיפול!

יונתן קלוגר-יבין (בנו של השדרן היינץ קלוגר-חיים יבין) כותב: "מאז 7 באוקטובר השתלט על הרשת החברתית יום כיפור שאינו כלה. במיוחד לאחר בשורה על מותו של חטוף, מופיעות בקשות סליחה ומחילה, לפעמים תוך ציון שמו, לפעמים רק המלה "סליחה" לבדה מרחפת כאי בודד מוסרני על רקע שחור אסתטי. סליחה על מה?

"מי שאחראי לטבח 7 באוקטובר הוא חמאס, לא אתם. חמאס לא יבקש סליחה. מי שאחראית בצד זה של הגבול להפקרה היא ממשלת החורבן, לא אתם. גם העומד בראשה לא יבקש סליחה. גם כנופיית הימין הפלילי, שאחראית להידרדרותה של ישראל לסף הכחדה, עם הזיותיו המסוכנות של הפלג האידיאולוגי מחד ותאוות השלמונים של הפלג הקרימינלי מנגד – לא תבקש סליחה. וגם אתם: אל תבקשו סליחה. בוודאי לא סליחה ריקה מתוכן. במקום זה, לכו להלוויות של בני משפחת ביבס, ומשם עלו לכנסת, ואל תעצרו באדום עד שהממשלה הרקובה הזאת תיפול, וכל האנשים הבזויים שצריכים לבקש סליחה ייעלמו מחיינו."

(יונתן יבין, "אל תבקשו סליחה, לכו להלוויות, ומשם לכנסת, ואל תעצרו עד שהממשלה תיפול", "אל-ארצ'", 23.2.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-23/ty-article-opinion/.premium/00000195-2df5-d09e-a3ff-7dfdbbf80000

הבנתם? יונתן קלוגר-יבין, המתנאה כדמוקרט וכליברלי מטיף כפשיסט ללכת בדרכו של מוסוליני במצעד על רומא. לעלות לכנסת ולא לעצור באדום עד תפיסת השלטון.

מזעזע איך האידיאולוגיה הפשיסטית כל כך נפוצה בתנועה הפרוטסטנטית.

שלטון, מר קלוגר-יבין, בדמוקרטיה, מחליפים רק בבחירות, ולא בכוח ההמון.

אם אתה קלוגר-יבין, את זה אתה צריך להבין.

במקום טירלול נירמול: למשל

להטביע בים את הבטון מעזה ולהרחיב את שטחה

צביה פרסקי-פרס-ולדן, בתו של שמעון פרסקי-פרס בעל חזון "המזרח התיכון החדש", המתנאה כבלשנית התפתחותית חברתית, מקנאת באביה ויוצאת עם חזון משלה:

"שתי פנים לטירלול בעזה. מה כבר לא נכתב על טראמפ השני ועל שליפותיו. אנשינו בוחרים לדון בהצעות המופרכות שלו בהיבט המעשי-ביצועי והטכני ולא בהיבט המוסרי. הגירה מרצון היא מילה מכובסת לגירוש, והיא מעליבה את כולם. את אלה המציעים אותה לא פחות מאשר את המגורשים, את היהודים והערבים כאחד.

"הגירוש או ההגליה שמציעים הוא גם פגיעה באזרחינו הערבים שלחלקם יש משפחות שם, והוא גם יקשה עד מאוד על הידברות בהמשך. גם אם יש בין העזתים כאלה שקצה נפשם במרורים של החיים ברצועה, והם רוצים להתרחק ולהתנתק ממנה, עדיין אי אפשר להעתיק בכוח אוכלוסייה שלמה מארצה ולהפיץ אותה לכל רוח.

"בתשובה לטירלול כדאי דווקא לחשוב על פתרונות מעשיים אחרים לנירמול. למשל לבדוק את האפשרות להשתמש בכמויות העצומות של הבטון ופסולת הבניין שיש לפנות בעקבות ההרס, להטביע אותן בסמוך לחוף ולהרחיב את שטחה של עזה. בחלק מרצועת הים ביפו משוקעות הריסות בתים שעמדו שם בעבר, ובעקבות שיקוע זה השתנה קו החוף.

"על מנת לעבור ממצב של טירלול למצב של נירמול, זקוקים שני הצדדים, שני העמים, האזרחים והמנהיגים, לבירור יסודי של מה, איך ולמה קרה ב-7 באוקטובר. רק ככה עשוי להתחיל תהליך השיקום הנחוץ כל כך לכולנו, ורק בעקבותיו נוכל לשוב ולחשוב על מזרח תיכון חדש כמקום ראוי לגדל בו את הדורות הבאים."

(צביה ולדן, "במקום טירלול נירמול: למשל להטביע בים את הבטון מעזה ולהרחיב את שטחה", אל-ארצ'", 22.2.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-22/ty-article-opinion/.premium/00000195-2e8b-d670-ad97-7fdf246f0000

הבנתם? צביה פרסקי-פרס-ולדן היא נורמלית ולא מטורללת. היא יודעת למשל "איך ולמה קרה ב-7 באוקטובר, והעיקר יש לה פתרון שיביא נורמליות ושלום לעזה. היא תזרוק את הריסות עזה לים ותגדיל את שטח עזה ואז יתגשם החזון של אביהּ "חזון המזרח התיכון החדש".

מזלנו הוא שלנו, המטורללים, יש נורמלית כצביה פרסקי-פרס-ולדן,

פרופ' אסא קאשער-כשר:

 "אולי כל הרעיון של מדינה עצמאית גדול על העם היהודי"

על תולדות משפחת קאשר, ועל החלטתו של פרופסור אסא קאשער-כשר המתנאה לפילוסוף לנטוש את העם היהודי "המוטציוני". (תיאורו של העם היהודי המהדהד את תורת הדרוויניזם הגזעני-נאצי, יכול לתפוס מקום של כבוד בכל מנשר אנטישמי): "העם היהודי שאלה פניו אינו העם היהודי שלי, אינו העם היהודי שאני מעוניין להימנות עם בניו. אני נשאר אדם בעל מוצא יהודי. תמיד אהיה כזה. המוצא שלי והזהות שלי הם היהדות הבריאה שקדמה למוטציות החולניות, הממאירות, הגסות והדוחות, שלנגד עינינו."  – כבר כתבתי:

"ונניח, רק נניח שקאשער-כשר צודק בביקורתו, אז כשישעיהו הנביא הוכיח את העם הוא אמר: 'הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים,' אבל מעולם הוא לא אמר אני נוטש את העם בגלל היותו כזה. אני מוכיח את העם, לא נוטש אותו. אסא קאשער-כשר המתנאה להיות נביא מוסר בעל תוכחה – נוטש את העם כשאינו מוצא עוד חן בעיניו. זה ההבדל בין נביא אמת לנביא שקר."

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01797.php

וכתבתי גם על הסכנה של פרופסור אסא קאשער-כשר לדמוקרטיה הישראלית כאשר קבע "בפרלמנט שלנו (בזמן ממשלת הריפוי והשינוי) יש אופוזיציה שאינה פועלת בשיקולים של טובת הכלל, אלא רק בהתנהלות פרועה לשמצה לטובת נאשם בשחיתות, גם לרעת הכלל, ולכן אין טעם לקיים דיון בכנסת וראוי להסתפק באישור הממשלה." כלומר, היות שהאופוזיציה בישראל אינה לדעתו פטריוטית, והיא פועלת לרעת הכלל, אין טעם להביא החלטות לכנסת.

https://www.kipa.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99/1143446-0

ובזה הלך קאשער-כשר בעקבות ה"אתיקה" של המשפטן הנאצי קרל שמיט שב-1933 הפך למשפטן הראשי של הרייך השלישי והגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי". ולפי תורתו "ריבוני הוא מי שמכריע על מצב החירום." שמיט עשה הבחנה בין המונח "חופש" הגרמני (Freiheit) לבין המונח הצרפתי   (Liberté). הליברליזם המערבי הוא אוניברסאלי, לעומתו "החופש הגרמני" (פרייהייט) הוא חופש המאפשר לגרמנים לפעול נגד "האויב המהותי" שלהם – היהודים, ולרצוח אותם. לכן הכינוס בו החליטה המפלגה הנאצית לקבל את חוק "אזרחות הרייך, הגנת הדם הגרמני, והכבוד הגרמני," נקרא "כנס החירות" – 

( Reichsparteitag der Freiheit)

והחוקה נקראה כמובן, "חוקת החופש".

אסא קאשער-כשר מבדיל בין דמוקרטיה אחת בה האופוזיציה טובה לממשל, לבין דמוקרטיה אחרת בה האופוזיציה אינה טובה, ולכן אין להתחשב בה.

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01791.php

והנה עתה בכל יום שישי יוצא פרופסור אסא קאשער-כשר המתנאה לפילוסוף מביתו ברמת גן, ונוסע לבקר את יהורז, בכורו, מפקד מבטיח בחיל השריון, מת ב-1991 והוא בן 25, בזמן חופשת לימודים מהצבא. הוא יצא לטיול רגלי בסיני, מעד ולא חזר. מאז אביו בא לבקר אותו בקביעות בבית העלמין הצבאי בקרית שאול, מנקה ומסדר את הפרחים, מחליף את הנר הבוער בגומחת המתכת. והוא עובד כעת על ספר הספדים ליהורז.

בין לבין הוא נותן ראיון בו הוא מאוכזב שמוסר הלחימה של חיילי צה"ל השתנה, והם אינם מקיימים עוד את הקוד האתי של צה"ל שהוא היה שותף בכתיבתו.

"הקוד האתי" נחשב למס שפתיים. לצבא אין מושג איך להטמיע את זה בקרב המוני חיילי המילואים. זו נקודת התורפה. לפעמים אני שואל את עצמי, ומר קאשער-כשר: "אולי זה גדול עלינו. אולי כל הרעיון של מדינה עצמאית גדול על העם היהודי. הוא היה יותר מדי שנים במנטליות של מיעוט, שבה מותר לעשות הכול כדי לשרוד ובאמת רדפו אותו, הוא לא התפנק. אבל אולי נשארנו תחמנים ושקרנים שאי אפשר לסמוך על מילה שלהם? יצרנו ממשלה עם טיפוסים כאלה, ראש הממשלה שלנו הוא שקרן שאי אפשר לסמוך על מילה שהוא אומר ועל הבטחה אחת שהוא נותן. הגענו למקומות איומים, אולי זה גדול עלינו?"

בעקבות המלחמה, הקריאות לנקמה בעזה והחטופים קאשער-כשר מספר שישב בין השנים 2008 ל-2012 בוועדת שמגר, ששקדה על קביעת העקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים. חלקים מעבודתה נותרו חסויים עד היום, חברי הוועדה, מאיר שמגר, עמוס ירון וכשר, הציעו שינויים מבניים והסדרה וקבעו נוסחה שלפיה יחושב כמה אסירים פלסטינים המוחזקים על ידי ישראל ישוחררו תמורת כל שבוי ישראלי.

קאשר-כשר: "פעמיים ישבתי בוועדות שמגר, פעם אחת בכתיבת קוד אתי לחברי הממשלה ופעם אחת בוועדה לעניין פדיון שבויים. משתי הוועדות האלה זה מה שיצא," הוא מסמן אפס בין האגודל לאצבע. "הם לא רוצים כללים, לא רוצים שיגידו להם מה מותר ומה אסור, ומה שבא להם הוא בהתאם לאידיאולוגיה שלהם. האידיאולוגיה של הליכוד היא לשלוט – לחלק ג'ובים, לתת לזה ולזה כמו מאפיה. שלוש המפלגות האחרות בקואליציה, כל אחת מהן מעוניינת בכוח לטובת האג'נדה שלה. הם לא רוצים חוקים, וזאת האינפנטיליות של המדינה."

"מינה אותנו שר הביטחון אהוד ברק. כתבנו, נתנו לו את הדו"ח אחרי שהזמנו את כל מי שיש לו איזשהו קשר לנושא, בעבר ובהווה – הרמטכ"ל, ראשי המוסד והשב"כ, המפכ"ל, מתאם השבויים בעבר וזה שלפניו. גלעד שליט היה עדיין בעזה, אז החלטנו להמתין עד שישוחרר כדי לתחקר ולהפיק לקחים מהתהליך. היה תהליך, למדנו ממנו ואז הגשנו את הדו"ח.

"נוסחת התמורה עבור כל שבוי היא סודית ביותר. המחשבה היתה אם זה יעזור או יפריע לנו מול האוייב שהדבר יהיה ידוע. חוץ מזה, הצענו שיהיה גוף קבוע שמתעסק בנושא וכשיש פרשה הוא עוסק בפתרונה המעשי.

"על פי פרסומי עבר מדובר במפתח של פלסטינים אחדים, עד עשרה לכל היותר, תמורת כל שבוי ישראלי.

"למען האמת, אנחנו לא חשבנו על מצב כמו זה שאנחנו נמצאים בו עכשיו, מאות חטופים שלנו שם ואלפי אסירים בכלא שלנו. אי אפשר להשתמש כעת במה שכתבנו לצורך נוסחת התמורה. לא היה אפשר להעלות על הדעת מצב כזה. בסוף אנחנו נותנים אלפי מחבלים תמורת מאות אנשים, זה לא רחוק מנוסחת התמורה שלנו."

(גילי איזיקוביץ, "פרופסור אסא כשר, אולי כל הרעיון של מדינה יהודית עצמאית גדול על העם היהודי", "אל-ארצ'", 20.2.25).

https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2025-02-20/ty-article-magazine/.highlight/00000195-18a0-d8ed-abf7-faef03e10000

האם כמות המחבלים שמשוחררים עכשיו דומה להחלטת ועדת שמגר? יש בהחלט לפרסם את ההחלטה ולדון בה. ממילא כל החלטה תתקבל לגופו של עניין לפי המצב בשטח, ולא לפי החלטת הועדה.

אז הגענו לזה ש"איש המוסר" המתנאה כפילוסוף אתי, אסא קאשער-כשר, חושב שאין הצדקה לקיומה של מדינת יהודית עצמאית ומחינה מוסרית צודק יותר לחיות תחת דיקטטורה פשיסטית ערבית, שם יוכרז בנו יהורז החייל כפושע מלחמה.

להעביר את העזתים לקטאר

תוכנית הפינוי-בינוי של עזה שהגה טראמפ לעזתים נתקל בהתנגדות גדולה של מצרים ועבר-הירדן העניות, וגם של העזתים. הם רוצים לצאת למדינות אירופה הנוצריות העשירות ולא למדינות מוסלמיות עניות, לכן הרעיון הטוב ביותר הוא לדרוש מקטאר שתקלוט את העזתים בשטחה. יש לה את האמצעים לכך, וממילא היא מממנת בהון עתק זה שנים את העזתים. גם מצרים וגם עבר-הירדן צריכות להיות בעד התוכנית הזו.

למרבה הצער זה לא יקרה כי לדונלד ג'ון טראמפ, ולסטיבן צ'ארלס ויטקוף, יש אינטרסים כלכליים בקטאר, והם לא יציעו זאת. (כמסתבר גם לישראלים יש אינטרסים כלכליים שם).

מכל מקום יש להעלות את הדרישה שקטאר לא תממן יותר את החמאס בעזה, אלא רק את העזתים (והחמאסניקים ביניהם), שיעברו אליה. 

זה כמובן לא יקרה, אבל כתעמולה זה יכול רק להועיל.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* פלסטינים בעזה בחורף: "כל בוקר אנחנו קמים קפואים!"

ג'וחא: תחנקו תינוקות יהודים ותתחממו!

* אהוד: לפחות דבר אחד התברר ביום הלווייה – האבל של עם ישראל על שירי, אריאל וכפיר ביבס גדול ומלכד את העם הרבה יותר מהשינאה לנתניהו.

* אהוד: לאחר ה-7 באוקטובר וחניקתם של אריאל, כפיר ואימם שירי, מה דעתכם על עונש המאסר הממושך בכלא צבאי שהטילה הפרקליטות הצבאית הצבועה והצדקנית על סמל אלאור אזריה משום שווידא הריגתו של מחבל?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!

אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי.

*

קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:

https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-28, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל