I 🔗
קול תרועת מלחמה וקול מצהלת סוסים מיוּזנים נשמעו בדממת יערי צפון אמיריקה, אשר עם נחל גודסון והנהרות.
האנגלים והצרפתים באו לכבוש ארץ לא להם – היא ארץ קַנַּדָּה – ולרשתה. וישימו להם האנגלים מבצרים רבים בין גודסון ובין הנחלים. באחד המבצרים האלה – הלא הוא מבצר “וִילְיַם הֶנרי” – חנה שר הצבא מונרא ומספר אנשי צבאו אלף איש; וממנו והלאה, מהלך חמש שעות, היה מבצר “אֶדוארד”, ושם שר הצבא וֵיב ומספר אנשי חילו חמשה אלפים איש.
והשמועה באה למבצר “וילים הנרי” לאמור: “שר צבא הצרפתים מונטקַלם הולך וקרב, ועמו עם רב “כעלים אשר על עצי היער” – וישלח שר הצבא מונרא את אחד הפראים הקל ברגליו אל שר הצבא ויב לאמר: " מונטקַלם הערום והנורא קרב אל מחננו; ועתה הואל נא לשלוח לי גדוד אחד מאנשיך והיו לי לישועה בעת צרה”. וביום השני בטרם עלה השחר יצאו ממבצר “אֶדוארד” חמש מאות ואלף איש לבוא אל מבצר “וילים הנרי” ונוגנים ותופפים הולכים עמהם לשלחם ביערות הסבוּכים אשר בין שני המחנות. בעת הזאת נראו על ידי אחד האהלים אשר במחנה ויב שלשה סוסים אסורים לעץ אחד: שנים מהם קטנים ויפים חבושים במרדעות נחמדות למראה מאד והשלישי סוס אביר ועליו כלי נשק כאשר ישאו פקידי הצבא. ולא רחוק מהמקום הזה עמד איש אחד גבה קומה מאד, בעל ראש גדול וידים ארוּכות ודקות, והוא לבוש בגדים צבועים, וחליל קטן יראה בכיס בגדיו המשֻנים; ועל יד האיש הזה עמד נשען תחת העץ, הפראי ההוא אשר בָּשׂר את השר ויב את דבר בוא מחנה מונטקלם הכבד. הפראי היה חמוש בקרדם ושכין כמשפט ההודים הפראים ילידי היערים. על פניו כתבת קעקע, המעידה עליו כי איש מלחמה היא, עיניו – כידודי אש ובהביטו תמונת איש אירופא, ימהר ויסב את עיניו מנגדו בבוז וקלסה.
ושתי בתולות טובות תאר יצאו מאת האֹהל בלוית פקיד הצבא הִיוַרְד ותעלינה על הסוסים הקטנים, ויעל הפקיד גם הוא על סוסו ויהיו נכונים לרכב. אז יקרב האיש גבה הקומה אל הסוסה הרזה אשר אכלה חציר יבש ויוביל אותה משם והלאה; והפראי הקל ברגליו העיף עין על הנערות הרוכבות ויעבור לפניהן להראות את הדרך. ותאמר הבכירה מהנערות אל הפקיד: “אדוני! הגידה נא, הנוסיף נפגוש ביערים האלה אנשים נוראים כפראי הזה ההולך להראות את הדרך? יראה ורעד יבוא בי ובאחותי אלישבע בראותנו את מראה הפראי הנורא מאד…!”. ויען הפקיד ויאמר: “האיש הקל ברגליו אשר אתן יראות אותו עובד במחננו זה ימים רבים… בן הוא לשבט הפראים הנאמנים בבריתנו; ואחרי אשר הבטיחני להוליכנו במסלה נעלמה ביער הגדול הזה אל מבצר “וילים הנרי” ולהביאנו בשלום, – לכן אל תתני אותו לאויב ואל תפחדי, כי אם בטחי בו כי נאמן הוא לנו וטובתנו הוא חפץ!”. ותאמר אלישבע: “אם אמנם ישמח לבי מאד בזכרי כי עד מהרה אבוא אל אבי הטוב, בכל זאת יצר לי מאד כי האיש הזה אשר מראהו נורא הולך לפנינו לנחות אותנו בדרך נסתרה…”
– בטחי בי, אלישבע! – אמר הפקיד – כי לא תאֻנה אלינו כל רעה, כי לולא מצאתי את לב הפראי נאמן לפני, כי עתה לא יצאנו לדרכנו…!"
ותפן אלישבע אל קוֹרא אחותה, הבכירה ממנה, ותאמר: “ואת אחותי היקרה, אמרי נא לי: מה הפראי הזה בעיניך?” ותען קוֹרא ותאמר: “מדוע לא אבטח בו? העל כי עור פניו חום ומנהגיו לא מנהגינו?” ויוסף היוַרד לדבר אליהן ויאמר: “גבירותי! טוב תעשינה כי לא תחשֹׁדנה את האיש הזה, והלכנו לבטח אחריו והיינו טובים! הרֹאוֹת אַתן את סבכי היער? הפראי שם פעמיו להעצים הרבים, הענפים הסבוכים, אל נכון היא המסלה הנסתרה אשר ינחנו בה למען נמהר לבוא אל מחוז חפצנו!” הדברים האלה הרגיעו את אלישבע ויסירו את פחדה ותדפוק את סוסה ותטהו לבוא אל סבכי היער, ותפלס לה דרך בידיה בין העצים הסבוכים. ותעש קוֹרא כמוה וירכבו שלשתם בדרך אשר הראה להם הפראי.
ברגע הזה נשמע לאזניהם קול שעטת פרסות סוס מאחריהם. ויבט הִיוַרְד אחריו וירא והנה איש גבה קומה רוכב אליהם. וישאלהו הִיוַרְד לאמר: “את מי אתה מבקש?”
– הֻגֹּד הֻגַד לי – ענה האיש – כי רוכבים אתם אל מבצר “וִילְיַם הנרי” ואֹמר אל לבי: "טוב להתחבר עמכם מאשר לרכב לבדד!'
– נִמְהָר אתה, אדוני, מאד! – אמר היורד. הנך חפץ להתחבר עמנו ולא שמת על לב כי שתי גבירות רוכבות אתי ולהן הצדקה להגיד: הטוב בעיניהן הדבר אשר אתה חפץ לעשות אם לא?
– לבי אומר לי – ענה האיש – כי הגבירות לא תחשכנה אותי מבוא בחברתן. הנה נתן לי ה' קול ערב המשמח לב, ומנעורי משורר אנכי את שירי דוד בן ישי וכל השומע את זמרותי ושמח עליהן… זכרו נא אולי שמעתן את שם דוד גַמוט מורה הזמרה… הנה הוא לפניכם…! ויהי כאשר חפץ הִיוַרְד להשיב את פניו ותמלא אלישבע פיה שחוק ותאמר אל הִיוַרְד: “ילך נא האיש אתנו! ואם יודע הוא באמת לשיר ולשמח לבב אנוש – לא יהיה עלינו למשא”. – "אם כן, אמר היורד: “ישמיענו נא האיש את קולו וידענו, האמת בפיו אם לא!”
בשמוע האיש את הדברים האלה ויוצא את ספרו מכיסו וישם את כלי-הרֹאי על עיניו ויפתח את הספר ויחל לשיר ולחלל בחלילו. ותהי שירתו נעימה וקולו ערב ודברי המזמור משמחים לב ונפש; וישמעו שלשתם את השירה והזמרה ותערבנה עליהם מאד. ויהי כאשר ראה היורד כי מתכונן האיש לשורר עוד, ויאמר לו: “אדוני! חדל, כי טוב לנו לעבור חרש ביער הגדול הזה ולא נשמיע את קולנו!” וימהר דוד ויסגור את ספרו ויסר את כלי הרֹאי מעל וישימן בכיסי בגדיו. ברגע הזה העיף היורד עין על השיחים וירגז תחתיו… וישיח עם לבבו לאמר: “מה זאת? האֻמנם ראיתי בין הענפים הסבֻכים האלה עיני איש-מסתתר האורב לנו? ואם שגיתי… מדוע רעשו ענפי השיחים וינועו?” – ויהי כאשר הוסיפו לרכב ולא נראה עוד כל דבר אשר ירגיזהו. ויאמר אל לבו: “לשוא פחדתי – לא היה פחד!… אין זאת כי אם את הגרגירים הנוצצים ראיתי בעינים! אך שלום ושלוה מסביב! נסעה ונלכה ולא נירא רע”.
ויהי כאשר הרחיקו לבוא ביער ויפרדו פתאם מאחריהם ענפי שיחים סבוכים, ואיש אשר מראהו נורא יצא ממחבואו ויבט אחרי הרוכבים לדעת את הדרך אשר ישימו אליו את פעמיהם… ועַד הפראי הנורא מביט בשמחה רבה אל הרוכבים ולבו אומר לו כי שללו לא יחסר היום – הרחיקו המה לרכב ולבוא בסתר היער המלא חתחתים ומוראים גדולים… והיום רד מאד והעצים הגבוהים והענֵפים אשר ביער הנורא הֵצלו ויהיו כעבים על ראשי הרוכבים ולא נתנו לקרני השמש האחרונות לחדור ולהאיר את הדרך. פתאם עמד הפראי ההולך לפניהם מלכת וישען תחת העץ ויבט בסתר היער. וירע הדבר הזה בעיני היורד, ויגש אל הפראי ויאמר אליו: “מדוע יְפגר אחי החוּם מלכת? היָגע בלכתו?”
– מַגוא לא ייעף ולא ייגע! – ענה הפראי – מגוא תעה בדרכו!…
– יפה אף ללין ביער הגדול והנורא הזה! דבר היורד בשפל קולו. והפראי הניע בכתפיו ויהי דמיונו כאיש אשר לא חטא ולא עוה, ובנקיון כפיו ובתם לבבו התעה את הרוכבים. ברגע הזה ראה היורד כי הפראי משגיח אל אחד השיחים הנעים והנדפים, ומדי התבוננו אליהם תברקנה עיניו מאד. אז יביט גם היורד אל המקום ההוא וירא – והנה נפרדו הענפים ויחצו לשנים ושלשה אנשים יצאו מבין השיחים ויגלו אליהם. פני האחד כפני איש אירופה, ופני השנים הנותרים כפני ילידי היערים החומים. האירופי היה לבוש כתנת ירוקה כאשר ילבשו הצידים, ועל ראשו כובע עור. פניו היו רזים ובכל זאת ענו בו כי לו הכח והגבורה והעז. אולם מה רב היה ההבדל בין האיש הזה ובין שני ילידי היער ההולכים אתו. כתבת קעקע נתונה בבשרם, לראשיהם המגֻלחים מדבקות נוצות נשרים, והקרדֻמות והשכינים אשר בחגורותיהם העידו עליהם כי בנים נאמנים הזה להמוהיקַנים – הוא השבט הגבור והנורא והישר בין כל פראי האדם ילידי היערים. ויגש היורד אל שלשת האנשים ויאמר אל האירופאי: "יגדל נא חסדך, אדוני, והראיתנו את הדרך אשר נבוא בה אל מבצר “וילים הנרי”!
– אל מבצר “וילים הנרי”? – שאל האירופי ויתמה מאד – הלא רחוקים אתם מהמבצר ההוא מרחק רב מאד.
– אנחנו תעינו בדרכנו – הוסיף היורד לדבר: "הפראי אשר הלך לפנינו לראותנו את הדרך תעה בלכתו ויתעה גם אותי ואת שתי בנות מונרא שר הצבא ההולכות אתי…! ועתה תפול נא תחנתי לפניך, אדוני, והראיתנו את הדרך אשר נבוא בה אל מחוז חפצנו! –
– היהיה כדבר הזה אשר אמרת? – שאל האירופי – כי יתעה פראי בלכתו ביער? לא, אדוני התמים! שגית הרבה מאד בחשבך מחשבה כזאת על יליד היער… אין כהפראים אנשים יודעים את דרכי היערים ומסתריהם ומחבאיהם ומסלותיהם ונתיבותיהם… ועתה הואילה נא והגידה לי: למי מהשבטים הפראים מתיחש הפראי המַנחה אתכם? –
– לשבט ההוּרָנים! – ענה היורד –: – השבט הזה נאמן בבריתו מאד! – ושני המוהיקנים הטו אזניהם לכל הדברים אשר נדברו שניהם, וכשמעם את המלה “הוּרני” יוצאה מפי היורד, התעוררו מאד ולא יכלו התאפק מקרוא את קריאת תמהונם “הוּגי!!” כדרכם תמיד.
– הוּרָני ונאמן בברית?? – שנה האירופאי את דבריו – לא היה עוד כדבר הגדול הזה ולא יהיה כמוהו לעולמים! לכן דע לך, אדוני, כי הפראי אשר בטחת בו בטחון גדול בגד בך ויתעך ביער… ורק על זאת ישתומם לבי בתוכי, כי לא נפלתם עוד בידיהם ולא שחטוכם עד בואכם אל המקום הזה! – ויהי בשמוע היורד את הדברים האלה ויקח את קנה הרובה ויור בהפראי הבוגד, אולם החטיא את המטרה, כי מהר הפראי הערום ויסתתר בהשיחים וילך כנחש על גחונו לבלי יֵראה ולא יִיָרה. אז נוכח היורד לדעת כי כל דברי האירופי אמת וצדק.
– אין הבוגד שוה במעט העופרת אשר ירית בו! – אמר האירופי, הנקרא בפי כל יודעיו “בעל-עין-הנץ” אל היורד. ואחר פנה אל שני המוהיקנים וידבר אליהם בשפתם – היא השפה הַדֶּלְבַרִית – דברים אחדים, ויגש אל הִיוַרְד ויאמר: "אנכי ורעי השנים נכונים להביאכם אל מקום בטוח, ולנתם שם הלילה ושכבתם ואין מחריד; ורק שאלה אחת אשאל מכם: הבטיחוני כי לא תגלו לאיש את מסתרי; ואף גם זאת בהיותכם אתנו כל הלילה לא תשמיעו את קולכם ודוממתם, כאשר יִדֹם עתה היער הגדול הזה אשר לא נשמע בו גם קול עלה נדף!…
– בטח בי אדוני! – אמר היורד – כי הקם אקים את הדבר אשר אתה שואל ממנו!
– אם כן, טוב הדבר! מהרו ולכו אחרינו ולא נתמהמה עוד ביערים האלה המלאים מוקשים, חתחתים ואורבים… ההוּרָני אשר הנחה אתכם הוא ראש שבט הַמִּנַוּיִם אשר אין כמהם לרע ולערמה בין כל השבטים הפראים חי נפשי כי הוליך אתכם אל בני שבטו להתנפל עליכם ולשחטכם – אחרי הדברים האלה נגש היורד אל שתי הנערות ויספר להן את דברי האירופי. עודנו מדבר, ויגש בעל-עין-הנץ ושני רעיו המוהיקנים וישתחוו להנערות ויברכו אותן בשלום. – הנה אנחנו עוברים עתה במסלה נסתרה – אמר בעלי-עין-הנץ – ועל כן אין טוב לנו כי אם הלך נלך ברגלינו ולא ישמע קול שעטות פרסות סוסינו ולא נִוָּדע לאורבינו! – ויהי כאשר ירדו הנערות מעל סוסיהן, ויאמר בעל-עין-הנץ אל המוהיקני הכביר לימים: “שמעני נא, טשיננַבוק! קח את הסוסים והורדתם אל שפת הנהר ונטשת אותם שם; והיה אם ימצאום הפראים ואמרו: “התחבאו המוהיקנים ומרעיהם במקומות האלה!” ולא יחפשונו במקום אחר ולא יגלו את מסתרנו… הס! – קרא בעל-עין-הנץ בדאגה – קול רעש בין השיחים ההם אנכי שומע!…”
– קול שעטת פרסות סוסה והסַּיָּח הרץ אחריה אתה שומע! – אמר היורד – בצאתנו לדרך התחבר עמנו איש אחד מורה הזמרה וירכב על סוסה וסיח קטן רץ אחריה; עתה הוא הולך וקרב אלינו. – הסיח ירֹה יירה! – אמר בעל-עין-הנץ אל המוהיקני הצעיר – הרכב ידך על הקשת וירה בסיח! ויחנן מורה הזמרה את קולו ויאמר: “אל נא תמיתֻהו!” ולא שעה המוהיקני לדברי המתחנן אליו ויור בסיח, ויפול הסיח ארצה, וימהר טשיננבוק ויוצא את שכינו ויכרות את ראש הסיח וישלך את גופו המפרפרת אל הנחל. ותראינה הנערות את המראה הזה ותרגזנה תחתיהן. ויאמר בעל-עין-הנץ: “אנכי צויתי להמית את הסיח כי ראיתיו ממהר לרוץ ומקים שאון… והיה כי ישמע קול שאונו ביער ונודענו אל הפראים והיתה אחריתנו להכרית! ועתה אל תעצבו ובטחתם, כי לבעבור ייטב לכם עשיתי את הדבר; הבה לכו אחרי אל שפת הנחל”. – ויקחו המוהיקנים את הסוסים ויורידום אל שפת הנחל ויאסרום אל העצים אשר בין הסלעים. ובעל-עין-הנץ הולך לפני היורד ודוד ושתי הנערות. ובגשתו אל סבכי העצים אשר על שפת הנחל, ויוציא משם סירה קטנה ויורידנה על פני המים ואחר קרץ בעיניו אליהם, לאמר: “רדו בסירה” – וירדו ארבעתם. וירד גם הוא בסירה ויקח את המשוטים, ועד מהרה שטה הסירה משם והלאה ותבוא בלב הנחל ושתי הנערות חרדו חרדה גדולה בראותן את הסירה הקטנה ואת המים הרבים השוטפים במרוצתם ואת הסלעים ואבני הנגף החוסמים את דרכם… ויהי כאשר ראו כי הולכה הסירה וקרבה אל שבלת מים ותתחלחל אלישבע מאד ותעצם את עיניה מרב פחדה; אולם בעצם הרגע הזה עמדה הסירה על יד צור חלק הנמצא מתחת למים וראשו מגיע לשפת הנחל. – “עתה באנו אל מחוז חפצנו! " אמר בעל-עין-הנץ “עלו לבטח על ראש הצור ואנכי אשוב אל שני רעי המוהיקנים להביא ציד”. ויעשו כאשר צֻוו; והסירה נדחפה מעמדתה, ובעל-עין-הנץ היושב בה נעלם כרגע בחשכת הלילה מעיניהם; וכעבור רגעים אחדים וישב בעל-עין-הנץ עם שני המוהיקנים ויעלו שלשתם על הצור ויוציאו מן הסירה את האילה אשר צדו. ובתחתית הצור היתה מערה ארוּכה מאד ומבואה נסתר מעין רואים. ויקח בעל-עין-הנץ לפיד ויאֶר את הלילה וילך לפניהם. וכאשר באו אל תוך המערה ויקח ענפים יבשים וישם אותם בפי המערה עד כי לא נודע עוד מקומה. אז נוכחו ה”אורחים", כי אמנם נסתרו עתה מעין כל ואין איש אשר יוכל לגלות מסתרם.
ותשגחנה הנערות אל שני המוהיקנים לאור הלפידים ותראינה כי בני היער האלה גבורים המה, ופניהם יעידו כי אמיץ לבם מאד ולא ישובו מפני כל. ותשבנה שתיהן על מצע דשא ותקשבנה לקול מִתַּךְ-המים אשר היה באזניהם כקול הרעם הנשמע ממרחקים, ותדברנה על המוראים הגדולים ביערים אשר רק את שמעם שמעו ועיניהם לא ראום עד היום… ובעת הזאת כלו המוהיקנים לצלות את בשר האילה ובעל-עין-הנץ מהר ויוציא חבית שכר קטנה ויקרא לאורחיו לאכול לחם. – ויהי הם מדברים איש אל רעהו ומיטיבים את לבם, – וישמע פתאם קול צעקה נוראה מאד, אשר כמוה לא שמע איש מהם בכל ימי חייהם, ויהמו האנשים איש אל רעהו ויחרדו ויצא לבם.
– מה זאת?? – שאלה אלישבע וכל עצמותיה רחפו.
– מה קול הצעקה אשר שמענו – שאל היורד משתאה.
על השאלות האלה לא מצאו מענה, כי בעל-עין-הנץ ושני המוהיקנים ישבו שלשתם וידברו בלאט בשפת הדלברים. אחרי כי יצא המוהיקני הצעיר דרך אחד המבואים הנסתרים מן המערה, ובעל-עין-הנץ פנה אל היורד ויאמר: "אין איש ממנו יודע להגיד מה הוא הקול הנורא אשר שמענו. זה שלשים שנה לשבתי ביערים האלה ואדמה בלבי כי יודע אני את כל קול ואת כל שאון ואת כל רעש אשר ישמע ביער, – וארא עתה כי שגיתי הרבה מאד…! ברגע הזה שב אונקס, הוא המוהיקני הצעיר – אל המערה. וישאו כלם את עיניהם אליו, כי דמו לשמוע מפיו את משפט הצעקה אשר החרידה אותם.
– על דעתי – אמרה קוֹרא – הקול אשר שמענו הוא קול אנשי חיל הבאים להחריד את אויביהם!
– לא! – ענה אונקס – מצפוננו לא נבעה עוד, אור הלפידים אשר במערה לא יראה החוצה כי היריעות העבות התלויות על מבואה וקירות האבנים לא יתנהו להראות להאנשים אשר יארבו לנו…!
– עלינה על יצועיכן ותננה שנת לעינכן! – אמר בעל-עין-הנץ אל שתי האחיות – אנכי והמוהיקנים נעמוד על המשמר –, ובטרם יצא השמש – בעת אשר שֵדי היער – ההורנים – יישנו את שנתם, נהיה רחוקים מהמקום הזה מרחק רב מאד…!
II 🔗
ותרמנה שתי האחיות את היריעה אשר חצתה את המערה לשנים ותבאנה להחדר השני ותצענה תחתיהן עלי עצים וירק דשא ותחבקנה אשה את רעותה ותשכבנה. אז נגש היורד אל בעל-עין-הנץ ויחל לדבר אתו על אדות הקול הנורא אשר הפיל עליהם אימתה ופחד… ויהי אך הוציא מפני דברים אחדים – וישמע קול הצעקה האיומה שנית, ויבהלו האנשים מאד ויתפלצו. – “לא טוב נעשה”, אמר בעל-עין-הנץ: “אם יוספים אנחנו לשבת בסתר המערה בחבוק ידים – ומצאה אותנו הרעה פתאום… קול הצעקה הזאת איננו אות לטובה! תשבנה הנערות הענוגות במערה ואנחנו נקומה ועלינו על הצור”. ותגש קוֹרא אל בעל-עין-הנץ ותשאלהו לאמר: “האמנם רעה נגד פנינו וצרה קרובה לבוא?”
– גברתי! – אמר בעל-עין-הנץ – זה שלשים שנה אנכי לומד לדעת את כל הקולות אשר ישמע ביער… כי יש אשר החיים תלויים לך מנגד אם לא תדע להבחין בין קול לקול, ועתה תבחן אזני את אנקת הנמר ואת שריקות הצפור ואת קריאת שדי היער, הלה המה ההוּרנים, אשר לא ייעפו ולא ייגעו להגות בגרונם קולות מקולות שונים להפיל פחד פתאום על אנשי חרמם… אזני תבחן את קול יליל היער בהיות רוח סערה… והקול הוא קול קורע לבב ומרגיז נפש… כי יש אשר תשמע בקול יללתו בכית ילדים וזקנים, אנקת בני תמותה, שועת לקוחים למות… ובהתלכד הקולות הרבים האלה והיו לחרדת אלהים!! גם יש אשר אשמע את קול הברק בפוצצו את העץ ובפוֹררו את ענפיו; אולם כקול אשר שמענו בלילה הזה לא שמעתי עוד בכל ימי חיי!".
– הבה נלכה ועלינו על ראש הצור! – אמר היורד ויקח את קנה הרובה בידו. ובצאתם מן המערה וישאפו רוח צח ותחי רוחם. הככבים האירו כנקודות כסף בשמים הטהורים, הירח זרע אור כהה על כל היקום, עצי היער הגדולים והענֵפים לא נעו ולא זעו; ורק קול מתוך המים הפריע את דממת היער הנוראה. “כל חמודות הלילה ביער באמיריקה, כל קסמיו ונוראיתיו תחזה העין פה!” דבר היורד אל לבו “מה מאד נכספתי לראות ליל פלאות כזה ומה הרביתי להתענג ביפיו, לולא היו עתה פה שתי בנות מוּנרא, אשר להן נשבר לבי בקרבי”.
– שמעו שמעו! – קרא בעל-עין-הנץ, וברגע הזה נשמע הקול האיום בשלישית. אז אמר היורד: “רק עתה אחרי אשר שמעתי היטב, אוכל להגיד את משפט הקול הזה. קול נורא ומשונה כזה ישמיעו הסוסים תמיד בנפול עליהם אימת מות – בצאת נפשם. רבת שמעה לה אזני קולות משונים כאלה במלחמה, – בנפול כדור מות בקרב הסוס ובהתקלחו במעיו… אמנם בשמעי את הקול בשבתי במערה לא ידעתי מה זה ועל מה זה; אולם עתה לא אשגה אם אֹמר כי נכון דברי כנכון היום!… אין זאת כי שומעים אנחנו את קול צעקות סוסינו המוּמתים בידי הפראים, – או רואים הם כי צרה קרובה ואין עוזר…!”
והמוהיקנים השמיעו את קול הקריאה “הוּגי!” וירגזו תחתם. ויאמר בעל-עין-הנץ: “אולי התנפלו זאבים על סוסינו לטרפם ולאכלם בכל פה, והסוסים הנענים קוראים לעזרה…” וימהר אונקס וירד בסירה ויבוא אל המקום אשר החבאו שם הסוסים ויתבונן אליהם וירא כי לא אֻנתה עליהם כל רעה וישב ויאמר: שלום להסוסים! וימהר היורד ויבוא אל המערה וירגיע את הנערות. ודוד מורה הזמרה שמע את דברי היורד וילך וישכב בירכתי המערה ויישן. והיורד אמר אל לבו: לא אתן הלילה הזה שנת לעיני. וישב על ירק הדשא הצבור במערה… ועד מהרה נפלה עליו תרדמה ויישן גם הוא. ורק בעל-עין-הנץ ושני המוהיקנים עמדו על משמרתם, ולא נעו ולא זעו ולא השמיעו את קולם ויהי דמיונם כפסילים אשר פה להם ולא ידברו, וגרון – ולא יהגו.
והככבים שם במרומים הפיצו את אורם הנעים והירח הגיה את אורו הכהה וילך הלוך והסתר בין עצי היער החרישים. בכל המקום השלך הס; אין נע ואין זע, אין קול ואין הגה… ולוּ גם קרב אל המקום הזה איש המיטיב לראות ולשמוע, כי עתה לא גלה גם הוא את מקום הנסתרים והנחבאים.
עברו שעות אחדות… הירח כבר חלף הלך לו – וקרן אורה הופיעה על צמרת העצים הגבוהים ותהי כמבשרת את עלות השחר. וירד בעל-עין-הנץ מעל ראש הצור ויבוא אל תוך המערה ויגש אל היורד וישלח ידו ויגע בו ויעירהו. – הערבה לך שנתך, אדוני? – שאל היורד את בעל-עין-הנץ. ויאמר בעל-עין-הנץ: “אך שקט ודממה לנו מסביב. באה העת לצאת לדרכנו. העירה נא את הנערות, והייתם כלכם נכונים לרדת אל הסירה”! ולא אֵחד היורד לעשות כדבר בעל-עין-הנץ ויער את האחיות לאמר: “אלישבע וקוֹרא עורנה! באה העת לצאת לדרך!” וטרם כלה היורד לדבר את דבריו וישמע פתאום קול המולה ושאון, קול ענות גבורה – כקול פראים רבים בהתגברם על אויביהם..! וקולות הפחדים האלה נשנו ושלשו בסתר היער ויחרישו את האזנים… וייקץ דוד מורה הזמרה לקולות המשונים והמוראים האלה, ויקרא בחרדה: האמנם נפתחו שאול ואבדון ואת יושביהם השליחו בנו וירכיבום על צוארינו??…
ויאמר בעל-עין-הנץ: “הס! אל תשמע את קולך”! ויצאו הגברים מתוך המערה ויעלו על הצור. וימהר בעל-עין-הנץ וירד בלאט אל הסירה ויעלם כרגע בין העצים והסלעים. ויהי כאשר עמד דוד על ראש הצור ויבט כה וכה. – ויברק פתאום ברק כדור מות בעבר הנהר ממולו, וישמע קול יריה, ויפול דוד מלא קומתו ארצה. כראות הפראים כי הצליח הכדור אשר שלחוהו ויריעו תרועת שמחה וגיל וירקדו ויפזזו וירונו. אולם משוש הפראים היה עדי רגע, כי ירו בהם שני המוהיקנים ויפצעום וימחצום.
אז היתה מלחמה להפראים הרבים ביושבי המערה המעטים.
והיורד הביט בעינים כלות אל המקום אשר ישוב משם בעל-עין-הנץ; ובראותו כי הסירה איננה שבה ויתעצב אל לבו מאד, ויראה ורעד באו בו ויאמר: האֻמנם בגד בנו האיש אשר בטחנו בו ויעזבנו בעת צרה?… אולם ברגע הזה ברק כדור מות ויפול אל המקום אשר הפראים נחתים שם… וישמע קול יללה, קול מוּגי לב בנוסם… כי בא בעל-עין-הנץ אל מקום סתר ויור משם אל קהל הפראים ויחרידם וינוסו ויפוצו. אז לקח היורד את מורה הזמרה השוכב ארצה וישאהו אל המערה וישכיבהו על ירק הדשא. ועד מהרה באו גם שני המוהיקנים ובעל-עין-הנץ לראות מה נעשה בו.
– רק בפעם הזאת נצל האיש הזה ממות! – אמר בעל-עין-הנץ – אמנם סכלות לא מעט היה הדבר אשר עשה מורה הזמרה, כי הלך קוממיות על ראש הצור ויגלה לעיני הפראים כהגלות נגלות אחד האנשים הקצים בחייהם…! ועתה כאשר יוסיף לישון אחרי המכה אשר הוּכה, כן ייטב לו וכן יחזק!
– האמנם תחשוב, אדוני, – אמר היורד אל בעל-עין-הנץ – כי יוסיפו עוד הפראים להתגרות בנו מלחמה?
– אין הקומץ משביע את הזאב הרעב… רק אחד מהם נפל חלל… ועוד מעט ושבו אלינו שנית והתגרו בנו מלחמה בערמתם ובתחבולותיהם ובנכליהם הרבים, ואין לנו בלתי אם התקוה האחת כי ישלח מונרא שר צבא האנגלים את אנשיו והיו לנו עזרה בצר! –
– קוֹרא ואלישבע! – אמר היורד – השמעתן כי רעה גדולה נגד פנינו? החבאנה במערה ונסתרתן מכדורי המות אשר יורו בנו הפראים. לבי אומר לי כי דאֹג ידאג לכן אביכן הטוב ועד מהרה ישלח לנו עזרתו! – ותתחלחלנה הנערות מאד ותעשינה כאשר צוו. והיורד ובעל-עין-הנץ והמוהיקנים יצאו מן המערה ויעמדו בנקרת הצור וישימו את עיניהם על עבר הנהר השני. ויהי כאשר ראה היורד כי שקט ודממה ביער, ויאמר אל בעל-עין-הנץ: “אין זאת כי אם נסו הפראים ולא ישובו עוד”!
– כדבר אחד האנשים אשר דרכי הפראים זרו לו תדבר, אדוני – אמר בעל-עין-הנץ – לכן שמע ואנכי אגיד לך, כי כל דרכיהם הסכנתי. יודעים המה, הפראים, את מספר אנשינו כי מעט הוא, – ולא ינוחו ולא ישקטו עד אם ינקמו ממנו את נקמת דם אחיהם השפוך… הס, אדוני! הביטה וראה את הסלע הלז ואת המים השוטפים עליו… חי נפשי, כי בני השטן האלה אומרים לקפץ מהסלע המימה ושחוּ ובאו אל עבר האי השני והתנפלו עלינו פתאום… החרישה! אל תשמע את קולך אם חפץ חיים אתה!"
וייצא היורד את ראשו ממחבואו ויבט אל המקום אשר הראהו בעל-עין-הנץ וירא והנה ארבעת פראים ירדו מעל אחד הסלעים המימה וישחו אל עבר האי השני, ברגע הזה ירד פראי חמישי מעל הסלע ויאמר לבוא אל עבר האי השני ויהי בבואו במעמקי מים ותיגענה ידיו מאד, ויושיטו לו הפראים בול עץ ארוך למען יאחז בו וימשוהו מן המים; אולם פתאום עבר עליו גל גדול ויגרפהו; – ויעבור רגע אחד ויראה הפראי הטובע שנית על פני המים וישלח את ידיו ויבקש עזרה, ויצעק צעקה גדולה ומרה – ויצל במים ולא נראה עוד. ויגע המראה הזה עד לב היורד ויכון להציל את הפראי ממות. ובעל-עין-הנץ אשר התבונן אל היורד ויבן לרעו, מהר וישם את ידו על שכם היורד ויאמר: “עמוד! אל נא תעשה את הדבר הזה ולא תשיא עלינו מות…! מסתרנו יגלה להפראים הצמאים לדמנו ובמה נעמוד על נפשנו? אבק השרפה הנמצא בידנו מעט הוא מאד, ואף גם זאת והאד העולה מן הנחל הרטּיבהו עד כי לא יצלח לכל…” ויהי כאשר כלה לדבר אל היורד וישם את אצבעו בפיו וישמיע קול שריקה ותשמע לאזני המוהיקנים העומדים על משמרתם וישרקו גם הם, ויהי הדבר הזה לאות כי שמע איש את קול רעהו וידעו מה לעשות… והיורד הביט שנית אל המקום אשר קפצו שם ארבעת הפראים וירא והנה פראים רבים עולים ויורדים בסלע המימה וממהרים לשחות ולבוא אל עבר האי השני. פתאום שמע היורד קול צעדים ויבט אחריו וירא את המוהיקני הצעיר הולך וקרב אליו, וכגשהו אליו וישם את ידו על שכמו ויאמר בלט: “הביטה: וראה!” ויאמר היורד: “אנכי רואה אותם. הנה הם נאספים לצאת למל…” ומלתו עודנה על לשונו – וישמע קול הפראים ברֵעֹה. ויהי עתה קולם חזק מבראשונה ותצלנה אזניהם! וארבעת הפראים אשר יצאו מן החוֹרים, אשר התחבאו שם, קפצו על הסלע אשר היה כקיר מבדיל ביניהם ובין המוהיקנים והיורד ובעל-עין-הנץ, ויהי הם הולכים וקרבים אל המערה, ויקח בעל-עין-הנץ את קנה הרובה ויור בהם פתאום… ויפול הפראי אשר פגע בו כדור המות ארצה, וימת כרגע.
– עתה, אונקס, ירה בהשלשה הנותרים! – צוה בעל-עין-הנץ – וגם אתה, היורד אדוני, מה ראית עשינו מהר ועשה כמונו! – ויור אונקס וימת את הפראי השני, ושני הפראים הנותרים לא נסוגו אחור וילכו לקראת בעל-עין-הנץ. וימהר ויזנק אליהם וישלך בכח את קנה הרובה אשר בידו אל פני הפראי אשר קרב אליו מאד. וישמיע המוכה קול זעקה וקול יללה, ויוצא את שכינו ויעמוד מול אויבו הבא להרגו. רגע אחד עמד זה לעמת זה ויביטו ויראו איש באויבו. אז ירים בעל-עין-הנץ את אגרופו ויך מכה גדולה בזרוע הפראי ותשבר. וימהר בעל-עין-הנץ ויגזול מידו את שכינו וידקרהו וימיתו. ובעת הזאת התנפל הפראי השני על היורד; וימהר היורד וישלף את חרבו ויאמר להציל את נפשו מיד הקם עליו; אפס כי נשברה החרב כרגע ובידו לא היה כל כלי מלחמה אשר יוכל לעמוד בו על נפשו. אז ראה כי אין לו להשען בלתי אם על כח ידיו ואֹמץ לבבו… וישתער על הפראי ויפיל את שכינו מידו, ויתנפל הפראי בחמה שפוכה על היורד ויאבקו ויפלו יחדו, ותהי מגמת כל אחד מהם להפיל את אויבו מעל הסלע המימה; וכאשר הוסיפו להאבק ולהתגלגל על הסלע כן יקרבו שניהם יחדו אל קצה הצור… וכחות היורד החלו לעזב אותו, וידיו יגעו מאד ויחש כי פתאום אחזה יד הפראי בצוארו ותטלטלהו ותחנקהו… ותסחבהו… וירא מראש הצור את התהום הגדולה הרובצת תחתיו ואת המים העזים והשוטפים… וירא את פני הפראי השמח כי עוד מעט ויחזה נקם… ותפול עליו אימת מות, וכל עצמותיו רחפו ועיניו חשכו מראות… עוד מעט יהדפו הפראי ונפל מראש הצור אל התהום הנוראה… ופתאום – ויד אוחזת שכין, מבדילה בין שני הנאבקים… יד הפראי זבת דם הרפתה מהיורד… יד אוּנקס המושיע, הוציאה בחזקה את היורד מזרועות הפראי ותצילהו ממות, והפראי נדקר ונמחץ והשלך אל התהום!…
– מהרו המלטו והחבאו במערה! – קרא בעל-עין-הנץ – עוד מלחמה כבדה לנו באויבינו! – וכרגע הלך היורד אחרי המוהיקני הגואל אותו ממות ועד מהרה נסתרו במערה. עוד הפעם שקט המקום ממלחמה, ולא נשמע בלתי אם קול שאון מִתֹך המים והמית גליהם… אולם לא ארכו הרגעים, והפראים השואפים לנקום את נקמת אחיהם החלו לירות באף ובקצף גדול ובחמה שפוכה ויפילו את כדוריהם אל הסוסים ואל העצים ואל תוך הנחל. ויאמר בעל-עין-הנץ: “ירבו נא הפראים לירות ולאבד את כדוריהם! כאשר תשבת המלחמה ואספנו לנו כדורי מות רבים… ואתה, אוּנקס, אל תרבה לשים עופרה בקנה הרובה, כי הכדורים הכבדים יחטיאו את המטרה!” ויאמר היורד אל בעל-עין-הנץ: אל נא תשת את החטאת הזאת על העלם הזה, המהיר במלאכתו מאד… הלא הפליא היום לעשות ויצילני ממות! וכדבר היורד את הדברים האלה ויושט את ידו לאונקס ויאמר: “כאשר יקרה נפשי בעיניך, כן תיקר נפשך בעיני כל הימים!” ויאמר בעל-עין-הנץ: “חיי האנשים היושבים ביערים תלואים להם תמיד מנגד: היום הצלת את נפש רעך ממות ומחר מציל רעך את נפשך ממות… פעמים רבות עשה אונקוס עמדי חיים וחסד, כאשר עשה עמך היום להפליא, ואנכי, גם אנכי השלכתי את נפשי מנגד לבעבור הצילו ממות… אולם מה זאת?? הכדור אשר נפל עתה לרגלינו כונן ביד חרוצים וכמעט לא החטיא את המטרה…!” ויקח בעל-עין-הנץ את כדור העופרת אשר נפל לרגליו ויתבונן אליו וירא והנה נהפך הכדור העגל למטיל עופרת שקערורה ויאמר: “אכן נפלא הדבר הזה מאד! האמנם יירו עלינו מהעבים אשר על ראשינו?…”
– הביטו נא! – קרא אונקס ויט את ידו אל מוּל האלון החסון והענף אשר על שפת הנחל.
וישימו כלם את עיניהם על האלון וישגיחו אליו מאד ויראו והנה פראי אחד אשר מראהו נורא הסתתר בדליותיו הסבוכות ובידו קנה רובה. ויאמר בעל-עין-הנץ: “צר מאד כי בני השטן האלה חסרים כנפים… לוּ יכלו לעוף, כי עתה רכבו על במתי עב, ואותנו הורידו אל תחתיות ארץ… ועתה, אונקס, הרם נא את קנה הרובה וכוננתהו, אולם לא תירה כי אם לפי דברי!” ויעש אונקס כדברי בעל-עין-הנץ. “ירה!” אמר בעל-עין-הנץ, בראותו את הפראי היושב בסתר האלון מתכונן לירות. ברגע הזה ברק הכדור… ענפי האלון ועליו נופצו ויעופו ברוח ויפוצו לכל עבר; אולם צחוק הבוז והקלסה אשר השמיע הפראי המסתתר באלון, הראה להם כי החטיא הכדור את המטרה. ועוד המה מתיעצים על הפראי, – וכדור מות עף מן האלון ויגע בכובע בעל-עין-הנץ וישליכהו מעל ראשו ארצה… עוד הפעם נשמע קול תרועת הפראים ויללת ששונם, וכדורים רבים מאד עפו ברעש ממעל לראשי הנצורים ויחרידום וירגיזום מאד. – “אונקס! קרא נא את טשינגכוק אביך והיה לנו לישועה! הבה נתחבר כלנו יחד וירינו בהנחש הארור היושב בסתר האלון והורדנוהו משם!” וימהר אונקס ויקרא לאביו ויבוא ויתבונן אל האלון ואל הפראי המסתתר שם. ויהי כי ראה הפראי כי נזהרים מאד האנשים אשר כונן אליהם את קנה הרוֹבה, – ויזהר גם הוא וישמר לנפשו מאד; וכאשר יוסיף להסתתר בין הענפים כן יחדל מראות את האנשים אשר חפץ במותם מאד; ויור פעמים רבות ויחטיא את המטרה ויתעצב אל לבו, ויהין להגלות מעט אל אויביו למען אשר ייטיב לכונן את קנה הרובה… ועין אונקס ראתה את הפראי ברגע הוציאו את ראשו ורובו מבין הענפים ויקרץ בעיניו אל שלשת האנשים… וארבעת קני הרובה כוננו כרגע, וכדוריהם עפו אל האלון… הפראי נפצע אנושים מאד ומחצית גופו נראה היטב אל בעל-עין-הנץ, ויקח את קנה הרובה ויור עוד הפעם… וינועו ענפי האלון וירעשו, ויפוצו העלים הנקטפים ברוח ויעופו הנה והנה. פתאם נפל מידי הפראי, הזבות דם, קנה הרובה ויפול ברעש ארצה. אז ראו ארבעת האנשים מראה מרגיז נפש ונוגע עד הלב מאד. כי השלכה גופת הפראי הפצועה מראש האלון ותאחז בשני ענפי האלון, עיניו נשואות למרום ופניו החורים יענו בו כי כבר אמר נוּאש לחייו, ותחתיו – בנחל הלכו המים הלך ושטף וידע לבו כי עוד מעט תשטפהו השבלת… וירא היורד את ענות נפשו ויכמרו עליו רחמיו מאד ויחנן את קולו ויאמר אל בעל-עין-הנץ: “אנא, אדוני! ירה בהפראי הגוע לעינינו ושמת קץ לצרות לבבו אשר הרחיבו מאד… ראה נא בעניו ובהמגור אשר מסביב לו ורחמתָהו!… גם הוא איש כמונו!…” “עוד מעט ואבק השרפה יאזל מכלינו” – אמר בעל-עין-הנץ – ואיך אעשה את הרעה הגדולה הזאת ושחתי את המעט הנשאר לנו… אל נא תשכח, אדוני, כי מלחמתנו בהפראים לא לשעה היא ולא לשתים, כי אם ליום או לימים רבים!… ולקחתי את מעט אבק השרפה אשר יוכל להציל את נפשותינו ממות בעת צרה – והשחתיו לריק? לא, אדוני, אל נא תפגע בי לעשות את הדבר הזה".
יללת הפראים ביער נדמה. כדורי המות חדלו חדלו… כל העינים היו נשואות אל הפראי הנתון בין השמים ובין שבלת המים, והמטולטל מפני רוח הסערה… והפראי לא יצעק ולא יאנק. ורק זאת יראו המתבוננים אליו, כי מלאו שפתיו הלבנות זעם ועיניו תפקנה משטמה ושנאה עזה כמות… וירא בעל-עין-הנץ את ענות נפש הפראי וירגז תחתיו… ושלש פעמים לקח את קנה הרובה בידו ואמר לשלוח אל לבו כדור מות למען שים קץ לצרות נפשו, אפס כי הדעת, כי נשאר לו מעט אבק שרפה עצרתהו ותקשיח את לבו. בעת הזאת יגעה יד הפראי הימנית מאד וירף מהענף אשר אחז בו.. כחותיו האחרונים החלו לעזבהו… עוד יתחזק ויאסוף שארית כחו לאחז בענף שנית… ירים את ידו אחת ושתים, אולם לשוא יעמול… ידו רפתה מאד… ויגע המראה הנורא הזה עד נפש בעל-עין-הנץ ויור בפראי… אז בא רעד בגופו ותרחפנה כל עצמותיו… ברגעיו האחרונים אסף את רגליו אליו ויורד את ראשו על חזהו ויצלל כעפרת בשבלת המים אשר שטפתהו ולא נודע כי בא אל קרבה! אז נשמע קול יללת הפראים המבכים על אחיהם עז הנפש ואמיץ הלב אשר מת בלא עת מיתה משונה ונוראה מאד!
ובעל-עין-הנץ נחם על מעשהו הטוב ויאמר במנוד ראש: "נסכלתי מאד כי רך לבי בראותי את מצוקות הפראי ואכלה לריק את כדור העופרת האחרון… סכלות לא מעט!… כמעשה אחד הנערים הקטנים עשיתי! האם לא אחת היא לפראי לפול המימה חי או מת… אונקס! מהרה ללכת והביאה לי את הקרן הגדולה אשר בסירה, בה נמצא כל אבק השרפה אשר נשאר לנו ואשר נוציאו עד תמו בעמדנו על נפשנו… וימהר אונקס ויבא את הקרן לבעל-עין-הנץ ויפתח אותה וירא והנה היא ריקה!… ועודנו מדבר – והפראים הרבים והעצומים החלו לירות, וימהרו ויתחבאו במערה וינצלו מכדורי המות אשר שלחו אליהם ההורנים. ושתי האחיות ומורה הזמרה התחלחלו מאד ויגשו אל מבוא המערה לראות מה זה ועל מה זה, ויראו כי גדולה הרעה אשר נגד פניהם… כי סירה אחת מלאה פראים הלכה הלך וקרב אל המערה, וידעו הנצורים כי עוד מעט ונגלה מסתרם ונפלו בידי אויביהם מבקשי נפשם. ויקח בעל-עין-הנץ את קנה הרובה ויכוננהו לירות אל הסירה, אולם לשוא היה עמלו, כי רֵק היה הקנה מאבק שרפה ומכדור עופרת…
– אחרנו את המועד! – קרא בעל-עין-הנץ במרירות – ילידי התפתה האלה לכדו להם את המים ואין כדור עופרת אשר ישיגם וימחצם". ברגע הזה הרים הפראי המוליך את הסירה את ראשו, ויט את ידו אל אחיו המביטים אחריו וישמע קול ענות גבורה… אז יענה לו כל קהל הפראים בקולות תרועה גדולה, ותחרשנה האזנים, וינועו הלבבות… כשמוע בעל-עין-הנץ את משוש הפראים ויקרא ויאמר: “שישו, ילידי שאול ואבדון, שישו וגילו! מלאו פיכם צחוק ולשונכם – רנה! אשריכם! בשלשת קנה הרובה, אשר כדוריהם לא שבו ריקם כי אם הצליחו לאשר שלחום, בשלשת קני הרובה האלה ימצא כל אחד ממנו תועלת, בתועלת אשר ימצא הצבי באזן-הדב היבשה”1).
– אנחנו לא נדע מה נעשה! – אמר היורד – הגידה נא, אדוני, מה לנו לעשות לישועתנו לרוחתנו, ושמענו ועשינו! – ולא ענה בעל-עין-הנץ דבר, כי אם הקיף באצבעו את גלגלתו, לאמר: “הפראים יבואו והפשיטו את עורנו מעל גלגלותינו כמשפטם כל הימים!…”
– האמנם אפסה כל תקוה לצאת מן המצר? – שאל היורד במרירות – הפראים לא גלו עוד את מסתרנו, והיה כי נראה כי קרבו אלינו – ונלחמנו בהם וגנונוּ על המערה ולא נתן אותה בידיהם!
– במה תלחם בהם? – שאל בעל-עין הנץ – הבחצי אונקס אם בדמעות שתי הנערות?… צעיר אתה, אדוני, לימים וה' חננך עשר וכבוד ואוהביך חפצי טובתך רבים, – על כן יצר לך מאד למות לעת כזאת… אולם שימה נא את לבך אל מצבנו הרע וראית כי צדקו דברי!… הבט מהמערה אל הסלע אשר בתחתיה וראה את המוהיקני הזקן היושב ועושה את מעשהו האחרון בהשכל ובדעת ובמנוחה, וידע אז לבבך כי השכיל האיש הזה ממנו לעשות – וישא היורד את עיניו וירא והנה טשינגכוק יושב שקט ושאנן על הסלע, אור פניו לא נפל, את ראשו לא הוריד, כי אם לקח במנוחה את שכינו וקרדמו וישימם אצלו ואחר הסיר את נוצת הנשר מעל ראשו ויכון לקראת המלחמה והמות…
– איככה אוכל ואכון לקראת המות, ותקותנו לא אבדה עוד? – קרא היורד – הביטה, אדוני, אחריך וראה כי אין איש מבקש נפשנו… אין אויב ואין מתנקם… הפראים עיפו מאד לכבד המלחמה וישעו מעלינו! –
וינע בעל-עין-הנץ בראשו ויאמר – יוכל היות כי יעבור רגע או אולי שעה תחלוף עד אשר יתגנבו הנחשים הערומים לבוא אלינו, אז הראה גם אתה, אדוני, ונוכחת כי מנוס אבד ממנו!… טשינגכוק אחי ורעי! – הוסיף בעל-עין-הנץ לדבר אל המוהיקני הזקן – שמע נא את דברי, היום נלחמים אנחנו את מלחמתנו האחרונה… עוד מעט ובאו עלינו הפראים והריעו תרועת שמחה על מות המוהיקני וגם עלי, בעל-עין-הנץ, ישישו כי אמצא קבר.!! –
– תבכינה נשי הפראים ההורנים להחללים אשר הפיל בהם “הנחש הגדול”2), יום גבר עליהם ויבוא באהליהם ויהרג את מבחר גבוריהם… לשון טשינגכוק תאלם לנצח, ואיש לא יהיה בכל הארץ ממזרח שמש עד מבואה, אשר יודיע את קברות עשת עשר גבוריהם אשר נפלו בקרדמו. ישננו הפראים האלה את שכיניהם וקרדמותיהם וימרטום עד היות להם ברק והשליכום בי ביד חזרה ובזרוע נטויה ובאף ובקצף גדול ורצחוני נפש… והיה הרצח הזה רק נקם אחד מעשתי עשר גבוריהם אשר כליתי והשמדתי מתחת שמי ה“!!… ואתה, אונקס בני, החטר האחרון מגזע המוהיקנים אמיצי הלב, קרא נא לפראים הנבזים האלה… ימהרו נא לצאת עלינו למלחמה בטרם ימוג לבם הרע וחרדו כנשים…!”
– את חלליהם מבקשים המה בין דגי הנחל להמשותם מן המים – אמר אונקס – הם צוללים כעופרת במים ונופלים כפרי מעל האלונים אשר התחבאו שם… אולם הדֶלברים ממלאים פיהם שחוק! –
– רואה אנכי, – אמר בעל-עין-הנץ במנוד ראש, לשני המוהיקנים – כי הם לבבכם מאד, ותאמרו לקרא להפראים לתגר בם מלחמה למען הביא במהרה קץ לחייכם!… הנני! אמות גם אני, אפס כי חלילה לי מעשות כמוכם ברגעי חיי האחרונים. אנכי לא אבזה איש ולא אלעג לאדם וסלחתי לכל אשר חטא לי והרע אותי כל ימי חיי! – אז תצא קוֹרא ממחבאה ותגש אל האנשים הנכונים לקראת המות ותאמר: “למה תמותו? המלטו על נפשותיכם ביערים וקראו אל ה' ושלח לנו עזרה בצרה! לכו לכם, אתם הגברים הגבורים! למה תספו גם אתם והצל לא תצילונו? האמנם ייקר לנו המותה וינעם בדעתנו כי גם אתם נוספתם על החללים? לכו מהרה והמלטו כי יש לאל ידכם, – וידעתם כי מודות אנחנו לכם את חסדיכם אשר עשיתם עמנו עד הרגע הזה!”
– לא נעשה כאשר דברת! – קרא בעל-עין-הנץ – טוב לנו לנפול בחרב מחיות חיים של בוּשה וכלימה! אנחנו לא נעזבכן בעת צרה, והיה גורלכן גורלנו ואחריתכן – אחריתנו!… ואף גם זאת בבואנו אל אביכן ושאלנוּ: איפה עזבנוכן ועל מי נטשנו אתכן, מה נגיד לו כי יפקוד עלינו?? –
– לכו ואמרתם אליו לאמר: אנחנו עזבנו את בנותיך למען החיש להן עזרה… על כן באנו אליך. אולם אם תאחר ישועתו לבוא ואמרתם אליו לאמר: בנותיך הלקוחות למות ברך ברכוך לפני מותן ותאהבוך בכל לבן ובכל נפשן ותתפללנה בעדך לה' עד הרגע האחרון, עד צאת נפשן!… – לדברי הנערה האלה התעורר בעל-עין-הנץ מאד, וירך לבבו האמיץ, ותרא דמעה גדולה באחת מעיניו… אולם עד מהרה הבליג על יגונו וידבר אל המוהיקנים דברים אחדים בשפת לא ידעה הנערה, ואחר אמר: “טובה עצתך אשר יעצת היום. הננו והלכנו לנו. אפס כי לא אל סתרי היערים נבוא כי אם נפרש את ידינו ושחינו בנחל עד בואנו אל קצהו… ואתן, בנות טובות, שמען לקולי ועשינה כאשר איעצכן: כאשר תוּבלנה בידי צר,כי יפלו עליכן ושבו אתכן, וכֵפֹּתֶן את ענפי העצים אשר תעבורנה ביניהם ושברתן אותם לבעבור נדע עקבותיכן, ובטחתן כי יש תקוה להצילכן מרעתכן”, וככלותו לדבר ויתן לקוֹרא את ידו ויברכנה בשלום ויצא, וירד הוא וטשינגכוק מהסלע אל הנחל ויעלמו מעין רואה. ואונקס עמד בעת הזאת נשען תחת הסלע ומחשבותיו עמקו מאד, ותגש אליו קוֹרא ותאמר: “רעיך הלכו להם וימלטו… למה תעמוד אתה מרחוק ולא תלך עמהם?”
– עיני אונקס רואות פרחים רבים תלוים על בלי מה… ובסור מחסיהם ונקטפו ואבדו, ואיך יעשה את הרעה הגדולה הזאת ועזבם – וחטאת נפשו? אונקס יעמוד פה – ענה המוהיקני הצעיר – ולא יעזוב את הפרחים להיות מרמס לרגלי הנמרים והזאבים!! –
– אולם – אמרה קורא – הצל לא יצילנו אונקס ואת נפשו יגמול רעה גדולה מאד?! לכה, עול ימים, חכם לבב ורב כח, אל אבי והיית לו משם לישועה… לך כי זה חפצי וזאת שאלתי; ואתה אל נא תשב את פני! – וישברו הדברים האלה את לב אונקס וימררוהו מאד, וימהר ויקפץ מעל הסלע אל הנחל השוטף… רק פעם אחת ראוהו מֹשה את ראשו מתוך המים לשאוף רוח, ואחר נעלם מעיניהם ועקבותיו לא נודעו.
– ואתה, היורד אדוני – אמרה קורא – "הנה שמעתי עליך לאמר: תיטיב לשחות במי הים! המלט על נפשך, כי מה בצע בדמך?…
– אנכי לא אמוש מן המקום הזה כל עוד רוחי בי, ואַת אל נא תפגעי בי לעזבכן, כי לא אשמע בקולך. –
ותרא קורא כי תשחית את דבריה על אזן לא שומעת ותחדל ממנו ותבוא אל אלישבע אחותה ותלכנה שתיהן ותסתרנה בירכתי המערה. והיורד לקח מלא חפניו עלים יבשים וישימם בפתח המערה עד כי לא נראה עוד מבואה. ואחר תלה את היריעות במערה בתוך ותהיינה חיץ בינו ומורה הזמרה ובין שתי הנערות, וישב הוא ודוד אצל מבוא המערה אשר על יד התעלה הקטנה, – ורק קרן אורה אחת האירה את המקום אשר ישבו שם.
– “יבואו נא הפראים!” – אמר היורד – “אנחנו נדע מה נעשה”. ובדברו לקח את קנה הרובה וישם בו כדור עפרת ואבק שרפה מאשר מצא בארגז תחת היריעות. ויעברו רגעים אחדים ויאזין ויקשיב… ופתאום נשמע קול יללת הפראים, קול מבקש ואומר, כי הולכים הם וקרבים.
– אבדנו כלנו אבדנו – קראה אלישבע במרירות ותפול על צוארי קורא אחותה ותבך… וקול הרעש והשאון והיללות הולך הלך וחזק, הלך וקרב… גם ממעל להמערה נשמעו הקולות הדוקרים לב ובשר… הנה נשמע משוש הפראים על יד מבוא המערה… הנחבאים יחדלו מהאמין בחיים… לבם יוצא לכל קול צעד וכל קול צחוק…
– הנה קנה הרובה הארוך – נשמע קול הפראים ברֵעֹה, ויבינו הנחבאים כי מצאו הפראים את קנה הרובה הארוך אשר לבעל-עין-הנץ. “קנה הרובה הארוך! קנה הרובה הארוך!” קראו זה אל זה. אחרי כן נועצו נוסדו יחד וילכו אל נקיקי הסלעים ונקרות הצורים וידמו בלבם כי מצא ימצאו את בעל “קנה הרובה הארוך” שוכב מת. ואימות מות נפלו על הנחבאים כשמעם קול צעדי הפראים בלכתם על החציר היבש הצבור ליד פתח המערה. פתאום נגעה יד אחד הפראים בהיריעה אשר במבוא המערה השני ותחדר קרן אורה אל המקום אשר ישבו שם שתי הנערות. ותחרד אלישבע חרדה גדולה עד מאד ויחורו פניה ותקרא: “אויה לנו!” וישא היורד את עיניו ויבט אל המקום אשר הביטה אליו אלישבע, והנה על הסלע אשר ליד המערה גהר פראי אחד ועיניו משוטטות בכל נקרה ובכל נקיק, ויתבונן אליו היורד ויכירהו והנה הוא הפראי הקל ברגליו אשר הוליכם ביער ויתעם בצדיה. אז יוסיף היורד להשגיח אליו מאד ועפעפיו בחנוהו לדעת: הגלה הפראי הזה את מסתרם אם לא? וירא וידע כי עיני הפראי השוכב על הסלע והרואה אור גדול, לא חדרו עור אל חשכת המערה ונפשו ירעה לו מאד כי נכזבה תוחלתו. אולם פתאום נהרו פניו הנזעמים, וקול תרועת שמחתו החרישה את האזנים – וידע אז היורד כי תקוותו ותקוות הנפשות הקשורות בנפשו אבדה לעד!
ועשן עלה באף היורד ןישכח את הנערות ואת התבל ומלואה ויקח בחמתו את קנה הרובה בידו ויור אל הפראי הבוגד. אולם כאשר כלה העשן וירא היורד והנה רֵק המקום אשר ירה אליו, הפראי אשד בקש נפשו איננו! דממת מות שררה רגעים אחדים במקום הזה; נדם קול הצעדים ומשוש הפראים לא נשמע עוד… ופתאום נשמע קול יליל הפראים, קול אדיר וחזק, קול פראים רבים צמאים לדם אדם– קול אויב ומתנקם החפץ לרחץ פעמיו בדם הרוגיו… כרגע ירדו הפראים מעל לסלע אל המערה ויהרסו את החיצים אשר במבואותיה ותמלא פה לפה. והיורד ומורה הזמרה ושתי הנערות נסחבו בידי הפראים ויעמדו בתווך! והמון פראים צעירים לימים נגשו אל היורד ויביטו ויראו בבגדיו היפים בגדי שר צבא, וישתאו אליהם ויחמדום וירא היורד את פני הפראי מוליכו בדרך והנם נזעמים מאד ויתחמץ לבבו ויתאפק ויגש אליו ויאמר: “איש מלחמה, אתה, מי ידמה לך? אולי תאבה והגדת לאויבך העומד לפניך בלי נשק וכלי מלחמה, מה ידרשו מכניעיו ממנו?…”
– הם שואלם להאיש לבן-הפנים, היודע בכל היערים דרך ומסלה… הוא האיש אשר עינו עין-הנץ, להביט למרחק, וקנה רובה ארוך נמצא תמיד בידיו… את הדברים האלה דבר מגוא בשפת אגליה ותהי שפתו נלעגה מאד, כי לא יבין לדבר כן.
– בעל-עין-הנץ נס וימלט… לשוא הדלקוהו כי לא תדביקהו! – ויגע מגוא בראשו כי לא האמין לדברי היורד, ויאמר: לא צפור הוא בעל-עין-הנץ כי יפרוש כנפיו לעוף ולא דג – לשחות מתחת למים ולא ישאף רוח…?
– אמנם לא דג הוא בעל-עין-הנץ – ענה היורד – אבל יודע הוא לשחות כאחד מגדי הים.. שא עיניך והביטה לקצה הנחל… שם התעלם בעל-עין-הנץ כאשר אזל אבק השרפה מכליו…!
– ומדוע לא נמלט גם שר הצבא?… האמנם קץ בחייו וישאל את נפשו למות?…
– רק מוגי לב יעזבו את הנשים בעת צרה!
– והמוהיקנים האם המה יודעים לשחות במים כבעל-עין-הנץ? – מגוא לחקור ולדרוש – איה “הנחש הגדול”?
– גם הוא עבר מיכל המים!
– והצבי הקל ברגליו – האמנם איננו פה אתכם?
– אם לאונקס שאלתני, ותשם לו שם “צבי הקל ברגליו”, הנני להגידך כי גם הוא הלך אחרי אביו וימלט.
ויהי כי כלה מגוא לחקור את היורד וישט מעליו ויגש אל אחיו הפראים ויגד להם את כל הדברים האלה. וישמעו הפראים את הדבר הרע הזה ויתאבלו מאד ויילילו וירוצו כמשוגעים אחת הנה ואחת הנה. ויצו מגוא אליהם לאמר: גשו אלי והתיעצנו! ויגשו אליו וידבר אליהם בשפת לא ידע היורד ואחר לקחו את הסירה ויוליכוה אל מבוא המערה ויצוו על היורד ודוד ועל שתי הנערות לרדת בה. וכאשר ירדו ארבעתם בסירה וישבו אתם שני פראים, וכעבור רגעים אחדים ויראו – והנה באה הסירה אל שפת הנחל השנית. אחרי כן הובלו הסוסים מהחרשה והמון הפראים נחלקו: אחד מראשי הפראים עלה על סוס היורד וירכב משם והלאה אל סתר היער וילכוּ אחריו פראים רבים, ורק מגוא וששת פראים נשארו לשמור את השבוים. אז יגש מגוא אל היורד ויצוהו להושיב את הנערות על מרדעות הסוסים, וכאשר נעשתה מצותו צוה לרכוב אחריו וירכבו.
III 🔗
ויסע מגוא את שבוייו צפונה למען הרחיקם ממבצר וילים הנרי מרחק רב. אז תזכור קורא את דברי בעל-עין-הנץ אשר אמר אליה לפני הפרדו ממנה: כפי את ענפי העצים אשר תעבורי ביניהם והיו לנו לאותות וידענו את עקבותיהם!… אולם כאשר נסתה לכף ענפי העצים ולשברם, – ויבט אליה אחד הפראים באף ובחמה ובקצף גדול ותתחלחל מאד ותחדל מעשות כאשר היה עם לבבה. ורק פעם אחת הצליחה ותשבר את ענף העץ אשר עברה לפניו ותפל בדליותיו את מַנוֹלה3 אולם עד מהרה ראה אחד הפראים את המעשה הזה וימהר וירם את המנול וישיבהו לה ואת ענפי העץ שבר ויגיעם עד האדמה למען יחשב כל הרואה את העץ השבור כי נאחזה אחת מחיתו יער בענפי העץ ותשברם. ואחר העיף עליה עין זעם וישם את ידו על קרדומו לאות כי מרה תהיה אחריתה.
ומגיא לא ייעף ולא ייגע בלכתו, אין כושל באנשיו ואין שטן בדרכו – דרך היערים הסבוכים והריקים מאין יושב. ויהי כאשר הרחיקו ללכת יבואו אל עמק עמוק אשר בתחתיתו הלך נחל קטן עקלתון, ועל יד העמק גבעה גבוהה ותלולה אשר אין לעבור בה. ויצו מגוא להנערות לרדת מעל סוסיהן ולעלות על הגבעה ותרדנה מעל הסוסים ויאמר מגוא: תעלינה הנערות וכל הגברים על הגבעה, ויהי כאשר עשו כמצותיו וישב על האדמה ויאמר: פה נשב ונחנו מעמל דרכנו! ויקחו הפראים את האילה אשר צדו ויצלוה. ויאמר היורד: עתה באה העת אשר אחקרה בה את מגוא וידעתי את מחשבותיו אשר הוא חושב עלינו.
ויגש היורד אל מגוא ויאמר: "האל מבצר וילים הנרי מוליך ומביא אותנו מגוא?… הנה נעצב האב אל בנותיו השתים ובראותו אותן מובאות בידי מגוא – היתה משכוּרתו שלמה.
– שר הצבא הגדול לבן הפנים אוהב את ילדיו אהבה עזה מאד… ואכזרי הוא לילידי היערים, אשר אמר להיות להם לאב טוב ורחום; אולם עתה בא יום נקם ושלם…!! לך ואמרת לנערה בעלת העינים השחורות כי חפץ מגוא לדבר אליה דבר! וילך היורד לאט עד גשתו אל שתי האחיות, כי דברי מגוא העירו בלבו מחשבות רבות מאד; וכגשתו אליהן ויאמר אל קורא: “לכי אל מגוא כי קראך לבוא אליו, ואת דעי וראי כי חוּפשתנו וחיינו תלוים בידיו… נסי דבריך אליו, אולי תוכלי הועיל!” וילך היורד וקורא אל מגוא ויעמדו לפניו. ויאמר מגוא אל היורד: “לך לך מזה, כי דבר אין לי בלתי אם הנערה הזאת. שמעי נא, בת שר הצבא לבן הפנים!” אמר מגוא וישם את ידו המגאלה על שכמה “אחיך לבני הפנים גרשו אותנו – את בעלי העור החום מהיערים אשר נולדנו בהם ונחיה ונהיה טובים. ויהי כאשר הקשינו אל רודפינו, וירדפונו באף וירעו אותנו מאד; ויהי כאשר היה אביך לראש לאנשי חילו ויתן דת לאמר: ענש יענש כל איש חום מאשר ישתה את “מי האש”… ומגוא לא נזהר ויכסל מאד וירחב את פיו וימלאהו “מי אש” וישכר. ויודע הדבר ויביאוהו לאביך הזקן… ועתה תגיד נא בתו: מה היה להזקן לעשות למגוא השכור? תדבר נא ואשמעה!”
– אבי – ענתה קורא – רודף צדק, וגמול ידיך השיב לך! –
– צדק רדף?? – קרא מגוא בחרי אף “הלזה תקראי צדק, כי עשה איש און אחר ענש יענש לעושי עולה?… הנשמעה נבלה גדולה כזאת אשר עשה אביך לו – לראש שבטי ההורנים? – כי אסרוהו אנשי חיל אביך ויכוהו בשבט כאשר יוּכה הכלב? … כאשר אסרו בני הטשיפיוים את מגוא אל העמוד ויפצעוהו פצעים גדולים ואנושים, – מלא פיו שחוק ויאמר: רק עם לא עז כנשים יפצעו ככה… אז ימריא רוח מגוא במרום ויגבה מאד… אולם כאשר הוכה בשבט – במצות אביך – נקלה מגוא, נפשו היתה כעפר… רוח ההורני, לא תהי שכורת מיין ולא תשכח את ענותה כל הימים!!”
– אם עול פעל אבי ויחטא נגדך, יראהו נא עתה ההורני, כי מרבה הוא לסלח! – ענתה קורא. וינע מגוא בראשו בלעג ובוז ולא ענה דבר. ותוסף קורא לדבר אליו ותאמר: “אמר נא מה תקח מידינו והיה הדבר אשר נתן לכפרת פשע ולסליחת עון?”
– בת שר צבא האנגליים המכה תלך אחרי ראש שבט ההורנים המוכה אל אהלו ושבה בו כל ימי חייה ושאבה מימיו ואפתה לחמו וצלתה את החיות והעוף אשר יצוד… והיתה בת שר הצבא לבן הפנים לאשה לראש שבט הפראים בעלי העור החום… –
– נבל נבלה ידבר!! – קראה קורא במרירות – רק יליד תפתה יכול להגות מלבו נקמה נוראה כזאת… היה לא תהיה! – ובדברה את הדברים האלה ותפן אליו ערף ותשב אל אחותה והיורד, ותרא אלישבע את פני קורא אחותה והנם חורים מאד ותקרא אליה לאמר: “הגידי נא לי, אחותי, מה דבר בך ומה עניתיהו?” ותען קורא לאמר: "מה אֹמר ומה אדבר? הביטי את פני הפראים וידעת מה נגמר עלינו!… " ותבט אלישבע אליהם ותרא והנה פניהם – פני אויב ומתנקם. כי נגש מגוא אל מרעיו הפראים וידבר אליהם את הדברים האלה: “מיום בוא לבני הפנים אל יערינו הרבו הרע; אנחנו ישבנו שלוים ושקטים ונאכל את החיות אשר צדינו ביערינו ונשבע ונשמח… ועתה מוּרדפים אנחנו על צווארינו, מבחר גבורינו נפלו חלל, נשינו וטפינו הלכו שבי… לכן, אחי ורעי, קומו ונקמנו את נקמת דם אחינו השפוך… הבה נרחץ את פעמינו בדם הרשעים האלה!…”
ויהי כאשר כלה מגוא לדבר את הדברים האלה ויתנשאו שני פראים ממקומם ויזנקו כאריות אל היורד ויאחזוהו, והשלישי השתער על דוד מורה הזמרה ויפילהו ארצה. ויאבק היורד עם שני הפראים הקמים עליו בכל מאמצי כחו, אולם הם חזקו ממנו ויתקפוהו ויאסרוהו אל אחד העצים… וכאשר הרפו ממנו רגע אחד ויבט כה וכה וירא והנה גם שתי הנערות ודוד אסורים כמוהו אל העצים. ומעיני הפראים כידודי אש יתמלטון, פניהם – פני להבים וכל עצמותיהם תאמרנה: נקם ושִלם!! ואחרי כן קרבו אל שני עצים ויכפו בכח את ראשיהם ויגיעום עד עפר ויאמרו לקשור את ראש העץ האחד בימין היורד ואת ראש העץ השני בשמאלו ולהרפות פתאום מהעצים הכפופים והקשורים בידיו והיה כאשר יזקפו, – ונקרעה גופתו לשנים…!
ועוד הפראים עושים את מעשיהם הנוראים האלה, ויגש מגוא אל קורא ויאמר: “ועתה מה תאמר בת מונרא? התמאס את ראש שבט ההורנים ותמאן להיות לו לאשה או תבחר במות – והיתה גלגלתה אשר תתגלגל מעל ראש הגבעה הזאת לחיתו יער – לשחק בה?… הבזאת תחפץ בת מונרא?!”
– הרף ממני! – קראה קורא באמץ לב: “חדל ממני, כי נצב אתה לשטן לי ביני ובין אלהי אשר בידו אפקיד את רוחי!” אל ילעג הפראי לאלישבע הבוכיה ויאמר בלעג: הילדה הענוגה בוכה… חפצה היא חיים! תשָׁלח אל מונרא והיתה נחמתו בזקנתו…!
– מה ידבר, אחותי היקרה? – שאלה אלישבע ופניה ענו בה כי שבה תקותה. – האמנם יאמר להשיבני אל אבינו?"
– אלישבע אחותי היקרה! – אמרה קורא ורחמיה נכמרו מאד: “דעי כי יש תחבולה אחת להצילך ממות, אפס כי רע ומר לי עד מאד לעשותה…!”
– מה הוא הדבר אשר לך לעשותו? – שאלה אלישבע: “אהה! לוּ צוה לי את הדבר ההוא, כי עתה עשיתיו למענך ולמען אבינו הזקן, ולוּ גם ידעתי כי כפשע יהיה ביני ובין המות…!”
– המות? גם אנכי כמוך נכונה למות בכל עת ובכל שעה למען נפשות הקשורות בנפשי, אפס כי הדבר אשר אמר לי הפראי לעשות, ימר אלף מונים מהמות ומכל מצרי שאול… הלא כה דברו אלי: לכי אחרי אל ארצי ואל מולדתי, והיית לי לאשה, – ולא מות תמותו כלכם!! –
– אל נא תוסיפי לדבר עוד את הדבר הזה! – אמר היורד – אמנם יקר המותה מחיים באהל הראי הזה.
– מה תאמרי את, אחותי האהובה? – אמרה קורא – הנני לשמוע בקולך ובכל אשר תאמרי אעשה!
– לא! לא! אחותי הרחמניה! אל תשמעי לו ואל תאבי אליו… הבה נמותה יחדו, ולא נפרד במותנו, כאשר לא נפרדנו בחיינו! –
– אם כן מותי?! – קרא מגוא באף ובקצף גדול, ובדברו את הדברים האלה וישלך אליה את קרדמו החד להמיתה… אפס כי החטיא את המטרה – והקרדום חלף על פני היורד ויקצץ אחת מקוצותיה ויטבע בלב העץ אשר אלישבע היתה אסורה אליו. וירא היורד, כי אבדה כל תקוה ויתאמץ וינתק את אסוריו וישתער על אחד הפראים אשר כונן את קרדומו להשליכו אל אלישבע, ויאחז האחד בהשני ויאבקו ויפלו שניהם ארצה. ויחזק הפראי מהיורד וילחצו בכח אל האדמה וישם עליו את ברכיו… וירא היורד את המאכלת הממורטה אשר הוציא הפראי מחגורתו וידע כי בא קצו… וברגע הזה נשמע קול אדיר וחזק, קול יריה מחריש אזנים… אז יחוש היורד כי חדל הלחץ, וישא עיניו אל הפראי וירא והנה פניו חורים, כחוט התכלת שפתיו, עיניו קמות… ונופל מת על העצים היבשים… רק רגע אחד עמדו מגיא ומרעיו משתאים ומשמימים מאד – בעלות המות פתאום באחד מרעיהם; וכעבור הרגע הזה – ויקראו כלם קול גדול: “בעל קנה הרובה הארוּך בא בא!!” ואחר השמיעו קול יליל וקול צעקה. אז ישמע מסתר היער קול מבשר ישועה, כי יצא בעל-עין-הנץ מסתר היער וימהר וידלג על הגבעה להציל את הלקוחים למות… וירץ אחד הפראים בשכינו החד אל קורא להמיתה; אולם בעצם הרגע אשר ברק השכין לנגד עיניה, קם גואל חדש ויעמוד בינה ובין מבקש נפשה… ויתפלץ הפראי וישמיע קול ילילו לאמר: אויה! “הנחש הגדול!” “הצבי הקל ברגליו!” ויהי כאשר ראו שבעת הפראים את בעל-עין-הנץ ושני המוהיקנים ויחרדו חרדה גדולה עד מאד וינועו ויעמדו מרחוק, ויכונו לנוס; אולם עד מהרה התעשת מגוא ויתאושש… ויכלמו גם מרעיו מוגי הלב ויבושו לנוס מהמקום הזה. ומגוא מהר ויוציא את שכינו הארוך והחד מחגרתו ויתנפל בעברה ובזעם על טשינגבוק… ולא בא אונקס לעזרת אביו כי מלחמה היתה לו באחד הפראים; ולא ארכו הרגעים וימחץ אונקם את ראש איש מלחמתו וימיתהו… וכאשר דמה מספר אנשי מגוא למספר האנשים אשר עם בעל-עין-הנץ ויך איש אישו ויאבקו, וימחץ האחד את השני ויהי כל המקום הזה לחרדת אלהים!…
ובעל-עין-הנץ הפיל את הפראי אשר נאבק עמו על הארץ, ויקח היורד את הקרדם אשר בידו וישליכהו על אויבו, כי חם לבו מאד ויאמר לקחת נקם; אולם עד מהרה ראה ונוכח כי לא טוב עשה בהפילו את קרדמו מידו: כי בגשתו בידיו הריקות אל אויבו ההולך לקראתו בשכינו – היה כפשע בינו ובין המות, אולם עד מהרה התגבר על אויבו וילחץ את ידיו – האחת אל השניה – ולא נתנהו לנגוע בו בשכינו. וברגע ההוא אשר החל היורד לחוש כי כחותיו עוזבים אותו, נגש בעל-עין-הנץ ויקרא: “מות להפראים!” ויכהו מכה אחת גדולה ולא שנה לו, כי נפל המוּכה מת על הארץ.
ועוד כלם נאבקים ונלחמים, והנה הפראי החמישי זנק אל קורא האסורה אל העץ וישלך אליה את קרדמו; אולם החטיא את המטרה, כי חלף הקרדם על פני זרעותיה ויקץ את אסוריה. בראות קורא כי נתקו מוסרותיה ותרץ אל אלישבע ותפול על צווארה ותבך מרב שמחתה מאד. וימהר הפראי וידלק אחריה ויאחז בקוצותיה ויכרכן על יד שמאלו, ויברך אותה… ואחר לקח את שכינו ביד ימינו… ובטרם שחט את הנערה, – השמיע קול צחוק גדול; אולם קולו זה היה האחרון בימי חייו, כי ראה אונקס את הדבר הזה וימהר כחץ מקשת וישתער על הפראי… ויאבקו בכל כחם ויפלו שניהם ארצה. ועד מהרה קמו שנית ויך איש אישו ויפצעו עד זוב דם… בעת הזאת מהר היורד ובעל-עין-הנץ לעזרת אונקס ויקומו על הפראי וירוצצו את גלגלתו וימת.
ויהי כאשר נשאו את עיניהם לראות איה טשינגבוק הנאבק עם מגוא ויראו והנה עמודי אבק וחול ועלים נובלים עולים מן הארץ וידעו כי שם נמצאים הנלחמים. וירוצו שלשת האנשים ויבואו לעזרת טשינגכוק וישגיחו אליהם ויראו והנה מתגלגלים שניהם יחדו ונאבקים בחמה שפוכה, ופניהם ובשרם פצועים ונמחצים וזבים דם ולא יכלו להכיר ולדעת מי מהם טשינגכוק ומי מגוא, וייראו כלם לשלח יד במגוא, כי אמרו פן תפגע ידנו בטשינגכוק והמתנו אותו! ועודם מתגלגלים ונאבקים ויורדים עד קצה הגבעה, ויתגבר טשינגכוק על מגוא וידקרהו בשכינו… אז הרפה מגוא ממנו ויהי כאיש אשר נפשו יצאה. ויקם טשינגכוק ויקרא קול גדול: “התגברו הדֶלברים! להם הישועה!!” ויאמר בעל-עין-הנץ: “הבה ויריתי במגוא והמתיו, כי לי אומר לבי: עודנו חי! לכן יצא נא כדור מות מקנה הרובה אשר לבעל-עין-הנץ ושם קץ לחיי הנבל ואיש הדמים הזה!…”
ברגע הזה נהיה דבר אשר לא פללו ולא יחלו לו; כי התגלגל פתאום מגוא מעל הגבעה עד תחתיתה, ואחר קם על רגליו וירץ אל סתר היער ויעלם מעיניהם; וירוצו אחריו ויבקשוהו ולא מצאוהו וישובו אל הגבעה ויעלו עליה. בעת הזאת רצה קורא אל אלישבע ותפול על צוארה ותחבק אשה את אחותה ותבכינה מרב שמחת לבן. ודוד מורה הזמרה הוציא את חלילו מכיסו ויחלל ויזמר לה' הגואל אותו מכל רע. אחר הדברים האלה אמר בעל-עין-הנץ: “הבה נלכה מזה – לבוא אל מחוז חפצנו!” וירדו כלם מעל הגבעה ויבואו אל היער וימצאו שם את הסוסים אסורים אל העצים ויעלו עליהם וירכבו. ויהי כאשר הרחיקו מן הגבעה ויאמר היורד בעל-עין-הנץ, “נפלאת היא בעינינו כי באתם שלשתכם אל הרגע הנכון ותצילונו ממות… הואל נא, אדוני הטוב, וספרה: איכה נהיה הדבר הגדול הזה?” ויאמר בעל-עין-הנץ: “לעשות רצונך חפצתי, הטה אזנך ושמע”. ויאמר היורד: “דבר כי שומע אנכי!” ויאמר בעל-עין-הנץ: “אני ושני המוהיקנים לא רצנו אל מבצר “וילים הנרי” לבקש עזרה, כאשר אמרנו, כי אם עברנו את הנחל ונסתר בעצי היער ונשים עינינו עליכם – לדעה מה יעשה בכם, ונראה כי העבירו הפראים אתכם את הנחל ויחצו לשתי מחנות… ותחלו לבוא בסתר היער – ותעלמו מעינינו… וימרר הדבר הזה אותנו מאד ונשם את נפשותינו בכפינו ונלך על ידינו ועל רגלינו ונזהר מאד עד אשר נגליתם אלינו שנית; אפס כי לא ארכו הרגעים ותסתרו עוד הפעם מעינינו… ונפן על ימין ועל שמאל ונתבונן אל ענפי העצים לראות – אולי נמצאם כפופים או שבורים ולא מצאנו ונדאג לכם מאד… ויפקח אונקס חכם הלבב את עינינו ויאמר: התבוננתי אל מהלך הסוסים הקטנים, אשר הנערות רוכבות עליהם, וארא כי מרימים הם את רגליהם מימינם ומשמאלם יחדו, כאשר יעשה הדב בלכתו; על כן אין טוב לנו כי אם שום נשים עין על עשב האדמה ויצאנו בעקבי הסוסים הקטנים וידענו את הדרך הלכו בו!” ויאמר היורד: “השכיל אונקס מאד! לתבונתו אין חקר!… הסוסים הקטנים האלה הובאו מִנַרַגַנְזַבַּי, וזה משפטם להיות שונים בלכתם מכל הסוסים אשר על פני האדמה!” ויוסף בעל-עין-הנץ לדבר ויאמר: "אנחנו עשינו בעצת אונקס ונצא בעקבי הסוסים ונלך ונבוא עד עץ שבור… ונבן כי למען התעות אותנו שברו הפראים הבוערים את ענפי העץ, לאמר, כל הרואה את העץ השבור ואמר, אין זה כי אם חיה רעה נאחזה בענפיו ותשברהו… אולם לא כאשר דמו כן היה… אנחנו הבינונו בשלמה נשבר העץ ולא סרנו מעקבי הסוסים ימין ושמאל ונסתר ונלך ונבוא אל הגבעה ונראה והנכם לקוחים למות!… ועודם מדברים ויבואו אל עין מים וירדו מעל סוסיהם וינוחו. אז הגיש אליהם בעל-עין-הנץ לחם ובשר מאשר הכין ויאכלו כלם וישתו וייטיבו את לבם ויהיו אך שמחים.
IV 🔗
ויעלו על סוסיהם וירכבו בדרך אשר נחם בעל-עין-הנץ. והדרך – דרך חול לעמקיה וגבעותיה אין מספר. והמה עוברים את המקומות האלה ולא עמדו גם רגע, ואף גם זאת בלכתם בעמקי היער נסתרו מחמת השמש הבוער כתנור ויהיו להם צללי העמקים והעצים לישועה ולרוחה. ובעל-עין-הנץ מביט כה וכה בלכתו ומשגיח מאד אל האזוב אשר בעצי היער ואל השמש ההולך הלוך וירוד ואל המעינים והנחלים, והיו לו כל הדברים האלה לאותות ולציונים ולתוים לדעת על פיהם את הדרך ילך בה. ויבואו אל חורשה קטנה ויראו והנה כר רחב בתוך ועל ידו עומד בית עץ חָרֵב ועזוב. “הבה נלינה במקום הזה והיינו שאננים מפחד רעה!” וכדבר בעל-עין-הנץ את הדברים האלה ויפתח את דלת החרבה. ואחר פנה אל היורד ויאמר: “שא עיניך וראה את הגבעות הקטנות האלה… אלה קברות הפראים אשר נפלו במלחמה לפני שנים רבות! הפראים יראים את מתיהם יראה גדולה, על כן לא יהינו לגשת אל המקום הנורא, והבית החרב הזה עומד על תלו זה שנים רבות מאד ועין פראי לא ראתהו עד היום! תבאנה נא הנערות בצל קורתו ושכבו בו לבטח ואין מחרידן!” וכדברו את הדברים האלה ויקח ענפים דקים וירק דשא וישאם אל הבית וישטחם על הארץ. ותבאנה הנערות ותתפללנה לה' הגואל אותן ממות ותשכבנה על מצע העשב ותישנה. והיורד אמר בלבו: “ליל שמורים יהיה לי הלילה הזה, לא אתן בו שנת לעיני!”… אולם כאשר שכב על האדמה נפלו עליו חבלי שנה ויישן; אפס כי לא היתה תרדמתו גדולה, כי בשמעו קול צעדי טשינגכוק הקיץ בחרדה וישלח ידו לקחת את חרבו ויאמר: “מי אתה, האיש, הלנו אם לצרינו?”… – “אוהבכם אני!” ענה טשינגכוק ויאמר: "ירח עולה ומבצר “וילים הנרי” רחוק הוא מאתנו! נקומה ונלכה! ויקם היורד ויכון ללכת. וברגע הזה הקיצו גם שנתי הנערות ותצאנה מהחרבה, ואונקס הביא את הסוסים וירכבו כלם. בעל-עין-הנץ עבר לפניהם לנחותם בדרך. ויהי כאשר הוסיפו לבוא ביער ויצו צעדיהם מאד כי סלעים ואבני נגף ותעלות ובצות נצבו להם לשטן בדרכם. ויעברו בכבדות משם והלאה ויבואו אל צלע גבעה גבוהה מאד ויחלו לעלות בה ויעפו ויגעו מאד, כי גדרו הסלעים והשיחים את ארחם ויכשילום. אולם כאשר יוסיפו לעלות בגבעה כן יאור להם וכן תקטן חשכת הלילה. ויהי כאשר באו עד הראש, – ויזרח להם פתאום אור השמש האדֹם – וימתק לעיניהם ותחי רוחם! אז יאמר בעל-עין-הנץ אל הנערות: רדנה מעל סוסיכן, ותרדנה. ויסר מעל הסוסים את מרדעום ואת רסנם הוציא מפיהם ויאמר: “ילכו הסוסים אל אשר יהי רוחם ואכלו את עשב השדה ככל אשר יחפצו; אפס כי טוב יעשו כי ישמרו מזאבי היער הרבים – לבלי יהיו טרף לשניהם!…” ויאמר היורד: “האמנם לא נמצא עוד כל חפץ בסוסינו?”
– התבונן נא אל ההר וראית כי לא נוכל לרכב על סוסינו, פן יכשלו ונפלו אל אחד הפחתים והפילו גם אותנו ורעה לנו זאת מכל הרעה אשר באה עלינו עד היום. – ויוסף בעל-עין-הנץ לדבר ויאמר: “הבה נלכה מזה והלאה קדמה ובאנו אל מבצר ולים הנרי”; אפס כי נזהר מאד ונשמר פן יראונו אנשי חיל מונטקלס החונה נגבה-מזרחה". ויהי כאשר הביטו כה וכה ויראו את הסוללות השפוכות בידי אנשי חיל “וילים הנרי”; וישאו את עיניהם קדמה-מזרחה ויראו אהלים רבים עד מאד נטועים בעמק וסוללות גבוהות מסביב להם וצבא-הרכב יורו כפעם בפעם אל מבצר “וילים הנרי” וקול היריות נשמע עד למרחוק.
– אלה המה גדודי מונטקלם!" אמר בעל-עין-הנץ: “מה רע ומר כי אחרנו לבוא… הן עוד מעט ויצא השמש בגבורתו ומלא כל היער אורה ונגלינו לאנשי מונטקלם האורבים במסתר, והיתה אחריתנו רעה ומרה…”
– אמנם כן, – אמר היורד – הצרפתים ואורביהם נטושים על פני כל המקומות אשר נלך בהם; אולם בכל אלה נוכל לעבור בשלום אם נטה מעט מן הדרך הזה והלכנו בדרך אחר!…"
– לא נטה ימין ושמאל! – אמר בעל-עין-הנץ: “הבה נחכה עד אשר יעלה אֵד מן הארץ וכסה את עין השמש, אז אנסה להעבירכם בשלום את המקום הזה!” וירדו לאטם בצלע ההר ויעמדו, ויחכו לשני המוהיקנים אשר הלכו לתור את המקום. וכשובם אל בעל-עין-הנץ וידברו אתו דברים אחדים בשפת הדלברים.
– הצרפתים הקימו את חיל המשמר בדרך אשר נעבור בו! – אמר בעל-עין-הנץ במרירות: “והיה אם גם נלך בכסות האד את עין הארץ, נפגע בהם ונפלנו בידיהם לעשות בנו כטוב בעיניהם”. וטרם יכלה בעל-עין-הנץ לדבר, וישמע קול יריה מרעיש ארץ, כי ירו בכלי תותח ויעף הכדור ויפול על עץ גדול ועב ויעקרהו ויהפכהו על פניו.
– הכדור הזה עף ממבצר. “וילים הנרי”… אמר בעל-עין-הנץ: “על כן יהיה לנו לאות כי המבצר אשר אנחנו הולכים אליו נמצא ממולנו; הבה נלכה אל המקום אשר ירו משם!” וילכו כלם אחרי בעל-עין-הנץ. ואד עלה מן הארץ ויהי חשך ואפלה ולא ראו איש את אחיו. ויפנו על שמאל ויוסיפו ללכת. ויהי כאשר תעה בעל-עין-הנץ ויפן על ימין. וישמע פתאום קול אחריהם לאמר: "מי הולך??
– לכו ואל תעמדו! – צוה בעל-עין-הנץ ויפן שנית על שמאל; אולם כאשר יוסיפו ללכת כן לא יחדלו הקולות המיראים אותם לאמר: “מי הולך”?! וירא היורד כי צרה קרובה ויען צרפתית ויאמר: “אָני!” – “בער!” מי אתה, אמרת “אָני!?” פיך יענה בך כי לא אוהב צרפת אתה כי אם אויבה!… עמוד! ולא – תִּיָרֶה, אַחי, ירוּ!… בעצם הרגע הזה ברד עליהם ברַד כדורי עופרת ויעופו מעל לראשיהם ולא נגע אחד בהם.
– הבה נירה גם אָנו! – אמר בעל-עין-הנץ: “והראינו אותם את אשנו הגדולה וחשבו כי יצא בהחבא גדוד ממבצר “וילים הנרי” למלחמה, – ונסו. או יחדלו ממנו עד אשר יבואו אליהם גדודיהם לעזרה!…”
ויהי כירות בעל-עין-הנץ ואחוזת מרעיו ותחרד כל המחנה אשר ביער, ויורו המורים מכל עבר ומכל פנה, ויהי רעש גדול וינועו העצים.
– האמנם נאספו עלינו כל אנשי צבאות הצרפתים להמנו ולהשמידנו מעל פני הארץ? – קרא היורד בחרדה: “סורו נא מזה, רעי, אם חפצים אתם חיים!”… בעל-עין-הנץ אמר לעשות כדברי היורד ברגע המהומה הראשון; אפס כי תעה לבו מאד ולא ידע את הדרך ילך בו. אז נגש אליו אונקס ויראהו את מענית הכדור המשלך ממחנה מונרא ויאמר: “הלא זה הדרך, ברֹת לך ללכת בו!”
והקולות טרם יחדלון וילכו הלך וחזק הלך וגדל. ופתאם האיר כדור גדול את כל המקומות אשר מסביב וקול רעם אדיר חזק החריש את האזנים ויחריד את הלבבות ויעמדו ההולכים מלכת. הכדור הזה בא ממחנה מונרא! אמר בעל-עין-הנץ: “ורק עתה נוכחתי לדעת כי הסכלתי ללכת בדרך הזה, ונרחק מרחק רב מהמקום אשר אנחנו נושאים אליו נפשנו. השמאילו! ובאנו עד מהרה אל מוּנרא!” ועודם מדברים וישמע פתאם קול קורא בחזקה: “הכום אל תחמלו!… חזקו, גבורי, ואמצו!… חכוּ עד גשת האויב אליהם, וראיתם כי קרבו, והמטרתם עליהם את מטר אֶשכם הגדולה!”
אבי! אבי! קראה אלישבע אשר הכירה את קול אביה בצוותו לאנשי חילו הלא בתך אלישבע אשר אהבת לפניך אל נא תמיתנה!…
דֹמו קרא האיש בדאגה אל תרימו את ידיכם ואת רגליכם! בנותי האובדות שבו, בחמלת ה' עלי!… מהרו ופתחו את השער!… – וישמע היורד בהסוב הדלתות על ציריהן – וישא את עיניו וירא את אנשי צבאו הרבים ותחי רוחו!
בעצם הרגע הזה יצא מתוך האד שר צבא גבה קומה, זקן ונשוא פנים, וירץ לקראת שתי בנותיו הנמצאות וישימן כחותם על לבו.
– “אודה יה!” כי מלט את בנותי ממות. – קרא הזקן בשמחה רבה, ויבא את בנותיו אל המבצר.
* * *
והעת ההיא היתה עת צרה למוּנרא ולאנשי חילו אשר במבצר, כי בהקציפו את מגוא ראש שבט ההוּרנים, לא נח הפראי הזה ולא שקט ויבוא אל מונטקלם שר צבא הצרפתים ויאמר לו: “לך אני וכל אשר לי, והיינו לך לישועה בצאתך למלחמה על האנגלים, ולא נסור ממך עד כלותך אותם!” וירא מונרא כי כבדה המלחמה וישלח אל שר הצבא וַיב לאמר: “מהרה שלחה לי אלף איש כי צרה קרובה ואין עוזר” ויהי כי לא נתן לו ויב את שאֵלתו, – ויכרות מונרא ברית שלום עם מונטקלם לאמר: “מכל אנשי החיל וכלי הנשק והדגלים לא יקח מונטקלם דבר, – בלתי אם את המבצר לבדו”.
וביום עזוב מונרא את המבצר, ויצאו כל אנשי חיל ויקחו אתם את כלי נשקם ואת דגליהם וילכו, ומונרא שר צבאם והיורד בראשם. ומאחרי המחנה רכבו שתי בנותיו ועובדיהן ושפחותיהן ודוד מורה הזמרה, והמאסף לכל המחנה – עגלות נושאות אנשי חיל פצועים וחולים ונשים וטף וצידה לדרך. ויהי כאשר הרחיק מוּנרא ואנשי חילו לבוא היערה, – וישמע פתאום קול שריקה… ובעצם הרגע הזה יצאו מבין העצים הסבוכים כאלפים הוּרנים ויסבו את העגלות ואת שת בנות שר הצבא ויכתרום ולא נתנום לעבור משם והלאה. ויחרדו כלם חרדה גדולה עד מאד ויצעקו לעזרה – ואין מושיע להם, – כי רחקו אנשי הצבא ההולכים את מונרא והיורד מרחק רב. ויעמדו אנשי החיל הפצועים על נפשם וילחמו בהפראים: אולם עד מהרה הכרעו לטבח ודמם נשפך כמים וקורא ואלישבע לא יכלו לחליק משם, כי הנשים והטף והפראים גדרו דרכן, ותצעקנה בכח ולא נשמע קול צעקתן לקול אנקת החלל ומהומה ומבוכה אשר במחנה. ויהי כראות קורא כי ישועה רחקה ממנה ותאמר אל דוד: “מהרה המלט על נפשך!” ויאמר דוד: “חלילה לי מעזוב אתכן בעת צרה! הבה אנסה להצילכן מרעתכן… אולי אצליח לגרש את “הרוחות הרעות” האלה כאשר הצליח דוד בן ישי ויגרש את הרוח הרעה אשר דבקה בשאול בן קיש…” בדבר הגבור הזה את דבריו – ויקח את ספר התהלות ויזמר בקול גדול… וקול הזמה הערב לא התבולל בקול אנקת החללים, המדוקרים והשחוּטים, ויבדל מהם וישמע לאזני הפראים. ויהי כאשר נגשו אחדים מהם אל שתי הנערות לנצל את עדין להפשיט את עור גלגלותיהן מעליהן, – וישמעו את הזמרה ויאספו את ידם ויביטו אל המשורר ויראו בו וישתאו אליו מאד!
–– ראו נא! – קרא זה אל זה לאמר: – "איש החיל הזה שר את השירה הזאת לפני מותו, נחדלה נא ממנו עד תם השירה, וטבחנו את יתר לבני הפנים, מוּגי הלב אשר התחבאו ביער!…
ברגע הזה קרב מגוא אל שתי הנערות וישמיע קול תרועת שמחה… ואחר שם את ישו המגואלה בדם על שכם קורא ויאמר: “בֹאי אתי… אהלי עודנו ריק! בטחי כי ייטב לך שם, מאשר במקום הזה!”
– גש הלאה בן תפתה! אל תגע בי, יליד שחת! – קראה הנערה ותתנער מידו המלאה דמים.
– מגוא הוא גבור ואיש מלחמה נודע לשם! – אמר הפראי בשמחה – עתה תגיד נא לי בת השר לבן הפנים: התאבה ללכת אחרי, והיתה לגברת כל נשי שבט ההוּרנים ובתולדותיו?
– אפלה נא בחרבך, ובידך אל אפולה! – קראה הנערה באֹמץ לב – שלח חציך בי והמיתני, ועד אהֹלך אל נא תביאני! – כשמוע מגוא את הדברים האלה אשר דברה קורא באמץ לב וברוּח נכון, ויעמוד רגע אחד משמים… ואחר זנק אל אלישבע המתעלפת ויאחזנה וישאנה מהמקום הזה הלאה – להביאה בסתר היער… אז קמה מחשבת מגוא אשר חשב לאמר: בקחתי את הצעירה והלכה אחרי גם הבכירה… כי בראות קורא את אחותה נלקחה מעליה, ותמהר ותרץ אחרי מגוא ותקרא: “הרף, בוגד ואיש בליעל! חדל ממנה! מה חפצך בה?!” ומגוא לא הסב את פניו ולא הביט אחריו וילך הלך ובוא את סתר היער. וקורא ודוד ממהרים לרוץ אחריו ולא ישימו לב אל החללים הרבים המושלכים בדרכם ואל הנפצעים והנמלטים ההולכים על ידיהם ועל רגליהם; וברוצם יקראו בחזקה: עמדה נא עמוד! רחם נא!… ויהי כי הרחיקו לבוא היערה ויפן מגוא על שמאל ויעמוד אצל אח הפחתים. אז יצא אחד הפראים מבין השיחים ויוביל את שלושת הסוסים אשר רכבו עליהם שתי הנערות ודוד, ויושב מגוא את אלישבע על הסוס ויצו לקורא ולדוד לעלות על סוסיהם; ואחר לקח הוא ומרעהו את הסוסים ברסנם ויוליכם משם והלאה ויביאום אל סתרי היער.
V 🔗
ביום השלישי אחרי הסוֹב מבצר “וילים הנרי” למונטקלס נראו חמשת אנשים הולכים לבוא אל המבצר הזה. רוח גדולה וחזקה הניעה את עשבות ארץ המישור אשר עברו בה האנשים האלה והקור חזק מאד. ולעת ערב התקדרו השמים וגשם גדול נתּך ארצה. ויוגיעו הרוח והמטר והרפש את ההולכים ויחלשום מאד; ובכל זאת לא יחדלו האנשים מלכת, ויתחזקו וישאו את רגליהם ויבואו אל היער. חמשת האנשים האלה המה: בעל-עין-הנץ ומרעיו, והיורד ומונרא, אשר שכל את שתי בנותיו יום אחד; ומדי לכתם לא ידברו זה אל זה, כי ידע כל איש את נגע לבב הזקן הממאן להתנחם על שתי בנותיו…. ויהי כי באו אל המקום אשר שכבו שם החללים הנופלים בידי הפראים וישחוּ וישגיחו אל כל חלל ואל כל גופת מת, כי אמרו: אולי נמצא את שתי בנותיו בין החללים האלה, ויבקשו ולא מצאו. וילכו משם והלאה ויגשו אל צבור הנשים והטף השחוטים ויחלו להתבונן עליהם… ברגע הזה השמיע אונקס את קול קריאתו: “הוּגי!” ויתעורר בעל-עין-הנץ מאד כי ידע אשר לא יקרא העלם “הוּגי” להבל ולריק, ויאמר: “הגידה נא, העלם, מה קראת? הלא דבר הוא!” אז ימהר אונקס ויסר מעל ענף עץ קרע4 צעיף ירוק אשר נאחז בו.
– מצעיף בתי קוֹרא – הקרע הזה! – צעק הזקן צעקה גדולה ומרה – אללי לי! איה בנותי האהובות? הבה נחפשה את דרכנו… אולי נמצאן! –
– אונקס ינסה למצא את שתי בנותיך! – אמר המוהיקני הצעיר בתם לבבו.
– אל נא נתמהמה במקום הזה! – אמר בעל-עין-הנץ ויעבור לפני ארבעת האנשים. ברגע הזה נשמע שנית קול אונקס המבשר ואומר כי מצא עור קרע אחד מצעיף קוׂרא. ויאמר בעל-עין-הנץ: “אנחנו בדרך, נחה השׁוֹבה את בנותיך! עתה נודעו לנו היטב עקבותיהן!”
– מהולל שם ה'! – קרא מוּנרא בכל לב – אולם מי יגיד לנו אנה הובלוּ?
– אם יד הפראים הוליכה, אותן, אין לנו בלתי אם ללכת אל קצה גבול קַנַדָּה ומצאנו אותן, – אמר בעל-עין-הנץ אל הזקן האֻמלל… – “הוּגי!” קרא טשינגכוק וישֹׁח וישגיח אל עקבות רגלי איש הנראים על האדמה. ויהי כאשר התבונן אונקס אל מצעדי הגבר הנראים על האדמה ויקרא:
– מגוא!… אונקס ראה את נעלי העור אשר על רגליו ויודע כי תבנית אחת לנעלים ולהעקבות האלה.
– עוד הפעם יליד התפתה! – קרא בעל-עין-הנץ בקצף: – עוד הפעם נלכדו בשחיתותיו; אחת היא על כן אמרתי כי לא ינוח ולא ישקוט הנבל הזה עד אם ירה יירה! –
– ועתה, טשינגכוק, התבונן נא גם אתה אל עקבות מצעדי הגבר האלה וחוית את דעך ושמענו, כי טובים השנים מן האחד! – וישח טשינגכוק וישגיח מאד ויקרא גם הוא: “מגוא!”
– נכון הדבר כנכון היום! – קרא בעל-עין-הנץ – עקבות מגוא וקורא נודעו לנו היטב.
– ואלישבע? – שאל מוּנרא בדאגה גדולה – היהיה כדבר הרע הזה כי מצא נמצא רק את קורא לבדה ואלישבע תאבד ממנו לעד?
ובעל-עין-הנץ מתהלך אנה ואנה ועיניו משוטטות בכל המקומות מסביב. פתאום עמד מלכת ויאמר אל אונקס: “מהרה והבא אלי את החפץ הנראה בין העצים השנים ההם!” וימהר אונקס וירץ אל העצים ויקח את חליל דוד ויביאהו אל בעל-עין-הנץ.
– עתה ימצא גם החוֹלד5 העור, את השוֹבה ואת שביו! – אמר בעל-עין-הנץ: – הבה נלכה בעקבותיהם! – ויעברו המוהיקנים לפניהם לנחותם הדרך ולהשגיח אל העצים היבשים ואל האדמה אשר תדרוכנה כפות רגליהם – למען דעת את הדרך ילכו בה – ולא הרחיקו ללכת, ויעמדו פתאום וידברו זה אל זה… וישמע בעל-עין-הנץ את דבריהם ויאמר: “הנה מצאו המוהיקנים עקבות רגלים קטנות!” ובדברו ויגש אל המוהיקנים.
– הנה מצאנו פה – אמר אל מוּנרא– עקבות רגלי הסוסים המרימים את רגליהם מימינם ומשמאלם יחדו… עתה נדע את הדרך: אל העצים האלה היו אסורים הסוסים. במקום הזה עלו השבויים עליהם, וזה הדרך רמסו אותו בלכתם… לקנדה נלך!" –
– אולם עקבות אלישבע לא נודעו לנו גם עתה! – אמר מוּנרא ויאנח בשברון מתנים.
– אונקס! הביאה נא אלי את החפץ אשר הרימות מעל הארץ! – אמר בעל-עין-הנץ. וימהר אונקס וימציא את החפץ ליד בעל-עין-הנץ. ויעף היורד את עינו על עדי הזהב אשר הובא ויכירהו ויאמר: “עדי אלישבע הוא!” ויקחהו ויגישהו למוּנרא. ויוסיפו ללכת והחשך כסה את הארץ ויתנהלו לאִטם עד בואם אל מבצר “וילים הנרי” – ויאמר בעל-עין-הנץ: “הבה נלינה במקום הזה, ומחר בעלות השחר נשכימה ונצא לדרכנו!” ויקחו המוהיקנים קרשים שבורים מאשר מצאו בחרבות המבצר ויעשו אהל; וישימו אש בענפים יבשים אשר קוששו ויצלו את הבשר אשר הוציא להם בעל-עין-הנץ מילקוטו, וישבו על האדמה ויאכלו; ואחר שכבו חמשת האנשים על מצע הדשא ויישנו וינוחו מעצבם ומעמלם. והשחר טרם יעלה, ובעל-עין-הנץ העיר את מוּנרא והיורד משנתם, וימהרו וישימו איש איש את אדרתו עליו וילכו. ובלכתם לא דברו דבר ולא השמיעו גם הגה כי הזהירם בעל-עין-הנץ לאמר: אל נא נשמיע את קולנו ולא נִוָדע להפראים המלאים את היערים. ויהי כי באו אל שפת הנחל ויאמר בעל-עין-הנץ: “אנחנו נסורה מעל המקום הזה ולא תרמסנה רגלינו בחול אשר על שפת הנהר ולא יודעי עקבותינו!” וילכו וידרכו על העצים ועל האבנים עד בואם אל המקום אשר נמצאה שם סירת בעל-עין-הנץ, וירדו כלם בסירה ויעברו בנהר. וההרים והעצים הענפים אשר משני עברי הנהר הסתירום מעין רואים, ותהי דרכם צלחה.
וכאור הבקר ויבאו אל “תעלת גיאורג”. ויהי כאשר החלו לעבור בין האיים הרבים והקטנים אשר על הנהר הגדול, ויתעוררו המוהיקנים מאד וישגיחו אל כל אי ואל כל חוׂרשה ויביטו אחריהם ויפנו כה וכה… ויהי כי שאל אותם היורד מדוע יחרדו את החרדה הגדולה הזאת? ויענו המוהיקנים בשפל קולם לאמר: מלאה הדרך הזאת חתחתים רבים ואורבים ומרגלים… בעת הזאת ראו חמשת האנשים האלה עמוד עשן עולה מאחד האיים הקרובים… – עתה הראיתי לדעת – אמר בעל-עין-הנץ – כי צדקו דברי המוהיקנים האומרים: נקל לעבור בשלום ביערים מעבור במים! אין זאת כי נמצאו על האי ההוא פראים או צרפתים… והיה כי נִגָּלה אליהם ועשו אותנו כלה!… ועתה, טשינגכוק, מה תאמר ועשינו!? –
– אין טוב לנו בלתי אם נמהר את מרוצת הסירה ובאנו אל האי הקרוב לנו ונסתרנו בין העצים הסבוכים! – ויטבו דברי משינגכוק בעיני כל היושבים בסירה ויעזרוהו להריץ את הסירה, ועד מהרה באו אל מקום אשר ראו משם את כל חוף הנהר ואת כל אשר עליו.
– הנה שתי סירות עומדות שם! – אמר בעל-עין-הנץ – גם עמוד העשן לא יחדל מעלות… אמנם מה טוב, כי החל האד לעלות מן האדמה ויסתירנו מעיני האנשים הנמצאים על האי… כי לוּלא זאת, כי עתה כבר חרשו אזנינו מקול משוש הפראים… נמהר והוספנו להריץ את הסירה עד בואנו אל האי אשר בחרנו לנו… והיה אם גם יורו בנו יושבי האי, לא ישגונו כדוריהם, כי רחקנו מהם מרחק, רב ממטחוי קשת – וטרם יכלה בעל-עין-הנץ לדבר – וקול יריה נשמע לאזניהם, ואחרי קול היריה – קול יליל ומהומה, כקול אשר ישמיעו הפראים אולם הכדור לא נגע בהם, כי אם נפל המימה ברגע הזה ירדו הפראים בסירותיהם וימהרו לרדוף ולהשיג את חמשת האנשים, החותרים בכל כחם לבוא אל האי הקרוב להם.
– הרף את המשוט! – אמר בעל-עין-הנץ אל טשינגכוק – הבה נעמדה במקום הזה! כדורי הפראים לא ידביקונו… אולם לי קנה רובה אשר כדוריו לא ישובו ריקם! – ובדברו את הדברים האלה ויקח את קנה הרובה בידו ושלש פעמים כונן אותו לירות, וירף ממנו כי אמר: “יוסיפו נא הפראים לגשת ואז יִיָרוּ…” ויהי בכוננו את קנה-הרובה בפעם הרביעית ויהי נכון לירות –, וישמיע אונקס פתאום את קול קריאתו: “הוּגי!” ויאמר בעל-עין-הנץ: “מה זה ועל מה זה?” וירם אונקס את ידו ויאמר: “הביטה וראֵה את הסירה אשר מעבר הנהר”… וישא בעל-עין-הנץ את עיניו וירא והנה מעבר הנהר השני הגיחו אויבים חדשים והם ממהרים לעבור את הנהר ממוּלם לחסום את דרכם. וירף בעל-עין-הנץ את ידו מקנה הרובה ויקח את המשוט ויעזר את טשינגכוק למהר את מרוצת הסירה ולהרחיקה מרודפיה מרחק רב. ותרץ הסירה כחץ מקשת על פני המים השקטים. והפראים לא חדלוּ מדלוק אחרי הנסים והנמלטים וימהרו גם הם את מרוצת סירתם. ויהי כראות בעל-עין-הנץ כי קרבים הפראים הלך וקרב אליהם, ויאמר אל מוּנרא והיורד: “שכבו בירכתי הסירה כי נכונים הפראים לירות!…” ועודנו מדבר – וקול יריות רבות נשמעו לאזניהם. ויחלפו הכדורים על פניהם ויגע אחד מהם במשוט אשר ביד טשינגכוׂק, ויירה המשוט מידו והלאה ויפול המימה… כראות הפראים את הדבר הזה וישמיעו קול תרועת שמחה גדולה מאד. וַיֶפֶן אונקס את הסירה אל המקום אשר נפל שם המשוט מיד אביו. וכגשתה אל המשוט וימהר טשינגכוק וישלח את ידו ויתפשהו וירימהו ויראהו להפראים הצוהלים וירע גם הוא תרועת שמחתו! – “הנחש הגדול!” “קנה הרובה האָרוך!” “הצבי הקל ברגליו!” קראו הפראים קול גדול מאד. אז הרים בעל-עין-הנץ את קנה הרובה אשר בידו למען הראותו להפראים. וברגע הזה ירו הפראים אליו ויעופו הכדורים ויטבעוּ בצלע הסירה. " הנה הם מורים בנפש חפצה!" אמר בעל-עין-הנץ “אולם אין גם אחד בהם אשר ישַׂכֵּל את ידיו ולא יחטיא את המטרה”. הוא טרם כלה לדבר – וקול היריות נשמעו עוד הפעם, ויגע כדור אחד במשוט אשר בידו… “אבה אִירה גם אָני!” אמר בעל-עין-הנץ ברגז, ובדברו ויתן את המשוט להיורד ויור אל סירת הפראים הקרובה… ואחד הפראים אשר עמד בעת ההיא בתוך הסירה וקנה רובה בידו, – נפל פתאום אל תוך הסירה, וקנה הרובה אשר בידו נפל המימה; כי נחת בו הכדור אשר ירה בעל-עין-הנץ וימיתהו.
אז נקבצו כל סירות הפראים יחד להתיעץ מה לעשות, ויחדלו מרדוף. “ירדפו נא הפראים אותנו!” אמר בעל-עין-הנץ “קנה הרובה אשר בידי יעשה בהם שמות – ואלינו לא תאֻנה כל רעה…”
“כדבריך כן הוא!” אמר היורד “אולם אם נוסיף להלחם בפראים האלה, הן נחדל מחפש את בנות מונרא… ואל הדבר הזה אנחנו כלנו נושאים את נפשנו… על כן אנכי אומר: אין טוב לנו בלתי אם המלט נמלט עתה, והיו לנו הרגעים האלה, אשר הפראים חדלו לשום אלינו לב, לישועה ולרוחה!” וישמע מוּנרא את דברי היורד ויאמר: “גם אנכי כהיורד אַדברה: אל נא נתמהמה עוד, – והלכנו מעיניהם!”… ויעש בעל-עין-הנץ כדברי היורד ומונרא – וירחקו מהפראים מרחק רב מאד. ויהי כאשר באו אל שפת הנחל וימצאו שם מפרץ ויעלו על היבשה; ואחר לקחו את הסירה וישאוה היערה ויטמינוה, כי אמרו: אם נעזוב אותה על שפת הנחל ונודעו עקבותינו לפראים והוסיפו לרדפנו! ויהי כאשר הטמינו את הסירה, ויקחו את כלי נשקם בידם וילכו לארך עין המים אשר ביער. וכבוא השמש ויאמר בעל-עין-הנץ: “הבה נלינה במקום הזה ונחנו מעמלנו ומעצבנו – וסעדנו את לבנו!” ויעשו כאשר אמר בעל-עין-הנץ וילינו במקום הזה; ובטרם עלה השחר –, הקיצו משנתם ויוסיפו ללכת; ויהי בלכת בעל-עין-הנץ לפניהם להראותם את הדרך, וירא מוּנרא והיורד כי נסתרה הדרך גם ממנו ויצר להם הדבר הזה מאד. ובעל-עין-הנץ מביט כה וכה, יפנה על ימין ועל שמאל, ועד מהרה ישוב מהמסלה אשר הלך בה ומשגיח אל העצים ואל האבנים ואל העשב ויעמוד פתאום מלכת…
– עקבות מגוא נעלמו מעינינו! – אמר בעל-עין-הנץ בדאגה אל מוּנרא – אנכי ומרעי המוהיקנים השגחנו בשבע עינים אל כל מדרך כף רגלנו ולא מצאנו עוד כל דבר וכל ציון וכל עקב אשר נאמר עליו: ראֵה זה הוא הדרך הוֹליך בו מגוא את שבויותיו…" –
– הבה נשובה ונוסיף לחפש את דרכנו – אמר היורד – מי יודע, יחננו ה' ויגלה את עינינו – עוד הם מדברים ונועצים, ואוּנקס רץ כצבי אל אחת הגבעות הקטנות ויעמוד. ויתבונן היטב אל המקום אשר עמד שם, וירע תרועת שמחה גדולה… וימהר בעל-עין-הנץ וירץ ויעל על הגברה וישגיח ויט את ידו אל מוּנרא והיורד ויקרא להם ויאמר: “נודעו עקבות מגוא ושתי בנות שר הצבא!… התבוננוּ אל מצעדי הגבר הרחבים ואל עקבות כפות רגלי-נשים קטנות!… גשו הנה וּראוּ ושמח לבכם שמחה גדולה! אשריך, אונקס! עינך – עין הדַיה, ולבך – לב אריה!” וירוצו היורד ומוּנרא אל המקום ההוא ויראו את עקבות שתי הבנות האֻמללות – ותחי רוחם.
– הבה נלכה! – אמר בעל-עין-הנץ – הגדיל ה' את חסדו עמנו ויפקח את עינינו… אנחנו בדרך, נחה מגוא את השבויות… הנה גם עקבות שני סוסים קטנים המרימים את רגליהם בלכתם, כאשר יעשה הדוב בלכתו… אין זאת כי אם אבדה חכמת מגוא ולא נזהר בלכתו כמשפטו כל הימים!…" וכשוב תקותם אליהם וישמח לבם וישאו את רגליהם ויוסיפו ללכת בעקבות מגוא, ולא שמו לב אל האבנים ועינות המים הרבים אשר גדרו את דרכם, כי האמיצה התקוה הטובה את לבם ותרב להם עצמה. ויבואו לפנות ערב אל נחל “סַרָמָן” ויעברו בו ברגל, ויבואו6 בעמק ויראו והנה עין מים קטן הולך, וימצאו על שפתו לפידים ונחלים וענפים נחרים ויביטו כה וכה ויראו והנה עשבות האדמה מְלֻחָכִים, – וידעו כי עמד מגואַ במקום הזה והסוסים הרעבים לחכו את העשב. ויהי הם הולכים בעקבות הסוסים ויעף אונקס פתאום את עינו על בעל-עין-הנץ, ויהי דמיונו כאיש השואל דבר אשר נשגב ממנו… ברגע הזה ראה היורד והנה מרדעות שבורות ושמיכות סוּסים מגואלות לפניו ותבוא מחשבה נוראה על לבו וירגז תחתיו ויתפלץ…
– מה משפט המרדעות השבורות אשר עינינו רואות במקום הזה? – שאל היורד ופניו חורו מאד.
– על אדמת אויבנו עומדות רגלינו! – אמר בעל-עין-הנץ – ואימתנו לא תבעת עוד את מגוא, כי בתוך עמו הוא יושב ובארצו בוטח; ובכל אלה הערים הנבל הזה ויסתר את עקבותיו מאתנו… לכן תהיינה עינינו פקוחות מאד והשגחנו אל כל מדרך כף רגל… וקוה נקוה כי ירא ה' בעני האב השכול ומצא את בנותיו האֹבדות…"
אז יחלקו כלם וילכו איש לעברו וישגיחו אל כל עץ ואל כל ענף, וישיתו לב לדרך אשר הלכו ויחקרו ויחפשו – ולא מצאו כל דבר אשר יהיה להם לנחמה ולתקוה ולמנוחת לבם.
– רק יליד תפתה יוכל לעשות בערמה רבה כאשר עשה מגוא! – אמר בעל-עין-הנץ בחרי אף – הבה נשובה אל עין המים ונחפשה את הדרך בשבע עינים, פן יתפאר הנבל הערום באזני אֶחיו לאמר: דרך מגוא ביבשה, – היא דרך הנשר בשמים!… – וישובו האנשים כדברי בעל-עין-הנץ, וישימו לב אל כל ענף ואל כל אבן ואל כל שׂכָּה7 אשר נמצאו מושלכים בדרך, וירימו אותם ויהפכום כי אמרוּ אולי השלכו אלה בצדיה למען כסות את עקבי ההולכים ולהעלימם מעין רואים. אולם לשוא היה כל עמלם… כי לא מצאו מאומה.
ואונקס ואביו הלכו על ידיהם ועל רגליהם למען ימצאו את העקבות הנעלמים וייעפו מאד. ברגע הזה שם בעל-עין-הנץ את לבו אל עין מים קטן היוצא מנחל “סַרָאָן” (הוא עין המים אשר ממנו והלאה לא נודעו עוד עקבות מגוא) וירא והנה המים אדמדמים ועל פניהם תשיטנה אגוּדות שער…
– אשר בקשה נפשי מצאתי! – קרא בעל-עין-הנץ בשמחה רבה – מדם הסוסים ההרוגים אדמו פני מי הבצה הזאת וגופותיהם נצפנו ביער!… אונקס! מהרה ועברת את הנהר והתבוננת אל האדמה אשר תדרך כף רגליך. לי אומר לבי, כי עברו השבוים בנהר ברגל!… וימהר אונקס ויעבור בנהר וישמיע קול תרועת שמחה לאמר: “עקבות רגלים קטנות אנכי רואה! נשבעתי “בהרוח הגדול” כי שתי בנות שר הצבא לבן הפנים דרכו בהמקום הזה!…” ויעברו כלם בנהר ויתבוננו אל עקבות הנערות. ויאמר בעל-עין-הנץ: “אמנם הערם הערים ההורני מאד; אולם ערמת לבו הרע לא הועילה לו הפעם, כי נחפשו עקביו וימצאו, – ואת כל עמלו נשא רוח”.
VI 🔗
ותעבור שעה אחת ויחדל בעל-עין-הנץ מלכת ויאמר: “לבי אומר לי כי קרובים הפראים אלינו מאד; ואם יוספים אנחנו ללכת –, ונפלו עלינו פתאום ועשו אתנו כלה! כי יעצתי: יפנה טשינגכוק על ימין ואונקס – על שמאל, ואני ושני שרי הצבא נלכה בעקבות מגוא, – וראיתם מה, וּשרקתם שלש פעמים בקול עורב והיה לנו לאות…” ויעשו האנשים כעצתו. ויהי בלכתם שלשתם, וירא בעל-עין-הנץ והנה גבעה קטנה לפניו ועליה אלון חסון ומתחתיו בעשב יושב איש אחד ויהי כראות היורד את הדבר הזה וישלח את ידו אל קנה הרובה לכוננהו לירות בהאיש היושב תחת העץ כי כפראי נראה לו; אולם בעל-עין-הנץ חשׂכו ויאמר: “אדוני, אסוף ידיך… על דעתי לא פראי יושב במקום ההוא, כי את רענו, את דוד מורה הזמרה תחזינה עינינו!… עמדו פה ואני אלך בהחבא ואבוא אל האיש ההוא וראיתיו, השגיתי אם לא?” ויסתתרו מוּנרא והיורד בין השיחים ויביטו אחרי בעל-עין-הנץ. ויראו והנה נגש עד האיש היושב ויעמוד מאחריו… ואחר שם את ידו על שכמו ויאמר: “שלום לך, אדוני מורה הזמרה!” ויהי כי הסב האיש את פניו אל העומד מאחריו, – ויראו והנה דוד-מורה הזמרה לפניהם!… וישמחו עליו שמחה גדולה וירוצו אליו לחקרו ולשאלו: מה נעשה בשתי השבויות?…
– הגידה לי, שאהבה נפשי, מה שלום שתי בנותי? – שאל מוּנרא וייחל לדברי פי דוד.
– השלום לאלישבע ולקורא? – שאל היורד גם הוא. –
– שתי בנותיך הלכו שבי… עובדי האלילים שבוּ אותן ויביאון לכפרם – ענה המשורר במנוחה ויוציא את ספר התהלות מכיסו ויאמר: "חנוּני, אדוני, ותנוני לשיר ולזמר לה' על גאֻלת נפשנו ועל הביאכם שנית אלי – כי ראות פניכם לא פללתי!…
– עוד היום גדול! – שסע אותו היורד בדברים – עוד תשיר ותזמר ככל אַות נפשך; אולם עתה חדל והגדת לנו: איה שתי הנערות ומה שלומן? –
– הפראים משכו אליהן חסד ויתהלכו אתן כרעים, כאַחים ולא תחסורנה דבר בלתי אם את אביהן אשר כלתה נפשן אליו מאד!…
– ברוך אתה לה'! – קרא מונרא – תנחומיך שעשעו את נפשי מאד! –
– ועתה הגידה נא: איפה נמצאו שוביהן? –
– מגוא ואחוזת מרעיו הלכו לצוד יחמור, ומחר, שמעתי אומרים, יעזבו את המקום הזה ועברו את היערים עד בואם לקצה גבול ארץ קנדה… בתך הבכירה הובלה אל הכפר העומד בתחתית ההר הגדול ההוא והצעירה כלואה באחד הבתים אשר בכפר כעשר כברות ארץ מזה והלאה, ונשי עובדי האלילים הפקדו עליה לשמרה מכל משמר! – ויאמר היורד: “אהה! אלישבע האֻמללה הטובה בבנות, – המעט לה את לכתה שבי, – ויחסרוה את נחמתה בעניה ויפרידוה מעל אחותה, למען ימר לה שביה כפלים!!”
– כדבריך כן הוא! – אמר מורה הזמרה – מר לה מר מאד… אולם מנחם אני אותה בנגינותי ובמזמורי תהלות דוד בן ישי!
ויאמר בעל-עין-הנץ אל דוד: “הגידה נא: איכה נהיה הדבר הגדול הזה כי שלחוך הפראים לחפשי ויחדלו ממך?”
– אל יפלא הדבר הזה בעיניך! – אמר דוד – תפלות דוד בן ישי ומזמוריו אשר זמרתי באזני הפראים הפכו את לבותם ויגרשו את הרוח הרעה מקרבם, וייראו מגשת אלי ומנגוע בי, ולכן הולך אני אל כל אשר יהיה רוחי ללכת ואיש לא יכהה בי, והיום בצאתי לשוח בשדה אמרתי לשבויות: השקטנה! אנכי לא אעזבכן עד אשר תושענה בה' המפליא לעשות…
ויפן בעל-עין-הנץ אל מונרא והיורד ויאמר: “זה דרך הפראים להתחסד תמיד עם כל חסר לב ומשתגע ונכה רוח…” ואחר הוסיף לדבר אל דוד ויאמר לו: “הגידה נא לי: מה תבנית קני הרובה אשר להפראים האלה?”
– מה לי ולקנה רובה? – שאל דוד וישתאה מאד – לבי לא ילך אחרי דברים ריקים כאלה!
וימרו הדברים האלה לבעל-עין-הנץ וישיח עם לבבו לאמר: “לולא רחמוהו הנחשים הארורים האלה ויגשו להפשיט את עור גלגלתו מעליו, – כי עתה נחם מאד על אשר לא למד את ידיו לקרב ולא התבונן על קנה רובה…”
–אולי ידעת והגדת לנו את תבנית כתובת הקעקע הנתונה בבשרם? – הוסיף בעל-עין-הנץ לחקר את דוד.
– כתבת הקעקע אשר בבשרם ראיתי והנה היא נתעבה מאד!… –
– מה דמותה? הדמות נחש אם חיה ועוף? –
– לא דמות נחש וחיה ועוף לה, כי אם תבנית צב שירון8 נבזה ונמאס וכל רואהו ידוד ממנו! – ויהי כשמוע המוהיקנים את דברי דוד ויתעוררו מאד ויחלו לדבר עם בעל-עין-הנץ ויועצו. ואחר פנה בעל-עין-הנץ אל מונרא והיורד ויאמר: “נכבד מאד הדבר אשר הודיענו עתה דוד, כי ידע נדע על פי תבנית כתבת הקעקע – מי הם השבטים אשר הסתירו את הנערות, ואף גם זאת נדע כי יכבד הדבר ממנו לעשותו – להוציא את הנערות מידי שוביהן אשר החביאון ברוב ערמה ומזמה ושומרים ושומרות הפקדו עלהן לשמרן יומם ולילה!…”
אחרי כן החל טשינגכוק לדבר עם בעל-עין-הנץ בשפת הדלברים; וכאשר יוסיף לדבר כן יחזק קולו וכן יחם לבבו, ובטרם יכלה את דבריו, – הסיר את אדרתו ויגל את חזהוּ ויראו כל העומדים עליו, – והנה תבנית צב-שריון שרוטה בבשרו וישתאו וישתוממו מאד. וירא טשינגכוק את האנשים משתאים אליו וידבר בשפתו אל בעל-עין-הנץ ויגד לו מה משפט כתבת הקעקע הזאת. ואחר פנה בעל-עין-הנץ אל מוּנרא והיורד ויאמר: "דעו כי טשינגכוק מתיחש לשבט הדלברים בעלי “צב השריון” ועל כן ראיתם את הדמות הזאת גם בבשרו. ועתה אחרי הודיע מוׂרה הזמרה אותנו כי בבשר הפראים אשר החביאו את שתי הנערות נמצאה כתבת קעקע כזאת, על כן אמרנו, אין זאת כי “קרוב” טשינגכוק להפראים ההם – ואם יחננו ה', נמהר ונוציא את שתי הנערות ממחבואן והבאנו אותן אל אביהן בשלום… ועתה ילך נא מורה הזמרה אל הנערות וּבשר אותן כי קרובים אנחנו להן וישועתן לא תאחר!…
ויהי כאשר התכונן דוד ללכת, ויאמר אליו בעל-עין-הנץ: “כשמעך קול עורב השורק שלש פעמים, ומהרת ובאת אל החורשה הזאת! זכור את הדבר הזה אל תשכחהו… והיה כבואך – וחכית עד אשר יצא אחד מאתנו אליך והורך את המעשה אשר תעשה!”
– גם אנכי אלכה! – אמר היורד – וראיתי את שלום שתי הנערות ונחמתין מיגונן.
– למה חפץ, אדוני, בדבר הזה? – שאל בעל-עין-הנץ – הקץ בחייו וישאל את נפשו למות?
– חלילה לי משאל את נפשי למות – אמר היורד – הנה שמעתי אותך לאמר: הפראים לא יגעו באיש משתגע וּנכה רוּח… על כן אמרתי: כבואי אליהם ושניתי את טעמי ואשתגע ויראו מגשת אלי… ואם טוב הדבר בעיניךָ והתחפשתי באפר והשתניתי ולא יכירוני רואָי!"
וירא בעלי-עין-הנץ, כי מדבר היורד באמת ובלב שלם, ויאמר: “לא אָניא עוד אותך מלכת, אחרי רֹאי כי חפץ אתה לעשות את הדבר הזה בכל לבך ובכל נפשך – ולמה אשחית דברי אל אזן לא שמעת?… שבה נא פה! ואנכי אצוה על טשינגכוק לתאר על פניך ועל בשרך תבנית כל חיה וכל עוף וכל דג – והיית לזועה לכל רואיך!”… ויעש היורד כדברי בעל-עין-העץ ויתן את בשרו לטשינגכוק לתאר עליו ככל אשר ייטב בעיניו, וכעבור רגעים נהפך היורד לאיש אחר. ויאמר אליו בעל-עין-הנץ: “אמנם שונית מאד – פניך פני פראי אשר רוח רעה מבעתו… לך אל הפראים כאשר אמרת, – וה' יצליח את דרכך אשר אתה הולך עליה ושבת אלינו בשלום, והשיבות את שתי הבנות אל אביהן!”…
VII 🔗
ויהי כאשר הרחיקו דוד והיורד ללכת, וירא היורד כי הסכיל מאד עשׂה. האיש אשר הלך עמו להראותו את הדרך, היה חסר לב וקצר יד מהושיע בעת צרה… אולם עד מהרה השיב אל לבו, כי לא למענו הוא הולך, כי אם למען השבויות ויקר בעיניו המותה וכל מצרי שאול אם רק יחלץ את הנפשות הנקיות מצרתן… ועל כן כאשר הוסיף ללכת ולקרב אל המקום אשר נמצאו שם השבויות כן יאמץ וכן יחזק לבו. ויהי כי ירדו מאחת הגבעות ויראו והנה כפר קטן לפניהם, ובכפר כחמשים בתי חומר אשר בעפר יסודם; ויהי כבואם הכפרה ויראום הילדים המצחקים ויחרדו חרדה גדולה עד מאד ויצעקו צעקה גדולה ומרה וינוסו. ברגע הזה יצאו מאחד הבתים כשנים עשר פראים מלומדי מלחמה. ויביטו ויראו בשני האנשים המוּזרים וישתאו עליהם מאד, ודוד לא שם לב לכל המביטים אחריו ויוסף ללכת משם והלאה עד בואו אל בית המועצה אשר בכפר בּתּוך. ובקרבם אל הבית הזה וירא היורד והנה פראים רבים מסובבים אותו, ושלשה פראים זקנים נגשו אליהם וישבו, וישם אחד מהם אש בלפיד ויאר את הלילה, וירא היורד כי משגיחים הפראים אליו מאד וירגז תחתיו. בעת הזאת קם אחד הזקנים וידבר אליו הוּרנית, וישם היורד אות כי לא יבין את השפה הזאת. ויהי כאשר החריש הפראי וידבר היורד בשפת צרפת לאמר: “האין בכל אַחי איש היודע לדבר אנגלית או צרפתית?” ויפנו אליו פראים רבים –, אולם איש מהם לא ענהו דבר. “מאד יצר לי” הוסיף היורד לדבר “אם בכל האנשים הגבורים והחכמים האלה לא ימצא גם אחד אשר יבין את השפה, בה ידברו האבות הגדולים, – אֲבות קנדה!” כשמוע הפראים את הדברים האלה ויחרישו כלם. איש מהם לא נע ולא זע. ויהי דמיונם כפסילים אשר אין רוח בהם; אולם לא ארכה הדומיה, והזקן אמר: “בדבֹר אבינו הגדול עם בניו – בני קנדה, – ידבר תמיד **בשפת ההוּרנים!” **
– אבינו הגדול – ענה היורד – לא יפלה בין בניו, גם הלבנים וגם השחורים, החוּמים והאדומים, כלם אהובים לו, והיה לכם לאות הדבר הגדול הזה כי צוני אבינו לאמר: “לך אל בני קנדה ורפאת את חוליהם”. ועתה הגידה נא לי את שמות האנשים החולים, ואתה תחזה כי רפא ארפא להם, וחולה לא ימצא בכל מושבותיכם אשר לא אוכל להסיר את מחלתו מקרבו!
– מדוע יתארו האנשים הלבנים את פניהם – להיותם כאחד מאתנו; הלא לבנת פניהם היא תפארתם ותהלתם?
– האם לא יפשוט ראש ההוּרנים את בגדיו – בגדי ראֵם – וילבש אדרת לבני הפנים, בהתיצבו לפני האבות? אַחי תארו אותי כתּאַר אשר לפניכם וחלילה לי מתעבו וממאַס אותו!
וייטבו דברי היורד בעיני הפראים ויהיו למנוחת לבם. אז יגש אחד הפראים ויפתח את פיו לחוות גם הוא דעו על בוא שני האנשים האלה, ובטרם יכלה לדבר, – נשמע פתאום קול רעש ומהומה, קול תרועת שמחה וענות גבורה, מאחד היערים הקרובים, וימהרו כל הפראים האלה וירוצו לקראת המריעים – ויריעו גם הם. ויאספו לקולם כל אנשי הכפר, הנשים והטף וירוצו אל היער. וירא היורד את הדבר הזה ויתאַוה גם הוא לראות מה קול התרועה. וילך וירא והנה פראים רבים באים מהיער, ולפניהם הולך פראי – איש מדות. ובידו מוטה ארוּכה ועליה עורות גלגלות רבות. – ויהי כאשר באו הפראים עד לפני הכפר ויעמדוּ, ואחד מהם דבר דברים אחדים אל קהל הפראים, ויעוו כלם את פניהם ויתעוותו מרוב חדוה ושמחת לב. ואחר הלכו לבו הכפרה, ותקחנה הנשים מקלות וקרדומות, והילדים הוציאו את השכינים והקרדומות מחגורות אבותיהם וירקדו כלם ויקפצו וירונו, למען הראות כי בשמחת אנשי החיל ישמח לבם גם הם; וכבואם הכפרה ויקוששו עצים וישימו בהם אש ויגדילו את המדורה ויראו כל ההולכים בחשך אור גדול.
ברגע הזה ראה היורד והנה איש אחד טוב תֹאר נשוא פנים מובל בידי שני פראים ויבן היורד כי הולך האיש הזה שבי לפני אויביו והוא משושם הלילה הזה. וישתאה היורד מאד בראותו כי השבוי הולך במנוחה ובבטחה ולא ישים לב אל צהלת הפראים ואל קולותיהם המיראים אותו. ויהי כגשתו אל קהל הפראים ויריעו כלם תרועת שמחה גדולה ותבּקע הארץ לקולם. פתאום התחזק השבוי וינצל בכח מידי אנשי החיל המחזיקים בו וירץ כחץ מקשת אל העמוד הגדול אשר לפני בית המועצה ויאחז בו.
ולפנים בההורנים החוק הזה: אין לגעת באיש המחזיק בעמוד בית המועצה, עד אם יאספו השופטים וחרצו עליו משפטם. ויקצפו הפראים על השבוי קצף גדול ויחרקו שניהם; אולם איש מהם לא נגע בו ויעמדו מרחוק.
בעת הזאת קרבה אליו מרשעת אחת מנשי ההוּרנים ותעז ותאמר: "שמע נא, בן לשבט הדלברים! בני שבטך מוּגי לב כנשים. לא להם, לא להם לצאת במלחמה בכלי נשק. אלכה נא ואשאלה מאת בתולות ההוּרנים לאמר: “תּפורנה להדלברי הזה שמלת אשה!” ויהי כאשר כלתה המרשעת לדבר, וימלאו הפראים פיהם שחוק וילעגו להשבוי ויבוּזו לו מאד. אולם גם הצחוק והבוּז והלעג לא נגעו עד הדלברי ויהי שאנן ושלו, ויהי דמיונו כאיש אשר אין לבו לכל המעשים הנעשים סביבותיו ודבר אין לו אל כל הקהל הסובב אותו. וירא היורד את הדבר הזה ויוסף להשתומם ולהשתאות אל אֹמץ לב השבוי ואל גאונו ורוּם עיניו ואור פניו, ויגש עד לפני העמוד וישגיח אליו – וירא – והנה אונקס הוא האיש המחזיק בעמוד, ויתפלץ מאד. וראשי שבט ההוּרנים נקבצו באו אל בית המועצה לחרץ משפט ויצווּ להביא את אונקס ולהעמידו לפניהם. ויהי כאשר ראה היורד כי הוּבל אונקס אל שופטיו וילך גם הוא אחריו לדעה מה יעשה בו. ויהי כי התיצב אונקס לפני השופטים, ויאמר אליו אחד מהם בשפת הלֶני–לנַפים: “בן דלברי! אם אמנם בן הדלברים מוגי הלב הנך, בכל זאת הגדלת היום לעשות! לכן זאת נעשה לך, לחמך ומימיך ינתנו לך ככל אַות נפשך; אולם זכור ואל תשכח כי בתוך ההוּרנים אתה יושב ולחמם אתה אוכל ומימיהם אתה שותה, ועתה תברך נא נפשך את מיטיביך ואנשי חסדך”.
– שבעה ימים לא אכלתי לחם ומים לא שתיתי בארבי לההוּרנים. הנני אצומה גם היום! – ולא שם הזקן השופט לב לדברי גאונו ויוסף לדבר: "שנים מאנשי חילי רודפים בעת הזאת אחרי רעיך, והיה כשובם, ואמרו אליך חכמינו: מוּתה! ומַתּ – "
– האמנם אין אזנים להוּרנים? – שאל אונקס בבוז וקלסה – הלא שמעתם את קול היריה פעמים... לכן דעו כי לא ישובו עוד שני האנשים אליכם לעולם.
וימררו הדברים האלה את ההוּרנים ויאנחו במרירות. וישיח היורד עם לבבו לאמר: עוד מעט והתקצפו ההוּרנים ושפכו את חמתם על איש חרמם ועשו אתו כלה; אולם שגה הרבה מאד, כי ברגע הזה אמר הזקן במנוחת לבו לאמר: “אם הדלברים המה אנשי חיל מנעוריהם ובמלאכתם מחירים הם מאד, – איכה נהיה הדבר הגדול הזה כי נפל אחד גבוריהם בידינו – ומשפטו יצא מלפנינו?”
– כי רדף הדלברי הזה אחר ההוּרנים, מוג לב אשר ברח מפניו, ובדלקו אחריו נפל אל אחד הפחתים. גם הבּיבר9 החכם בחיתו יער ילכד בפח – ובדבר אונקס את הדברים האלה וירם את ידו ויאמר: “הנה ההוּרני מוּג הלב אשר הפך עורף”. וישאו הזקנים את עיניהם ויראו והנה עומד ההוּרני מוּג הלב ככלי מלא בוּשה. וקול המולה נשמע מפיות הנאספים, קול תלונה עזה המבשר ואומר כי היטב חרה להם על אחיהם רך הלבב אשר הפך עורף לפני אויבו. ויפתח ראש העדה את פיו ויאמר בחרי אף: “הוי, קנה רצוץ!! אתה העטית בוּשה על בני שבטך, לשונך תתהלל בשבתך בתוך עמך; אוּלם נאלמת היא במלחמה! אויביך יראו רק את אחוריך ואת ערפך אשר אתה פינה אליהם, אולם איש מהם לא ראה את פניך; על כן מחה נמחה את זכרך ולא יזכר ולא יעלה על לב כל הימים”. ובדבר השופט הזקן את הדברים האלה – וידקרהו וימת!
ברגע הזה כבה הלפיד ויהי חשך. ויצאו כל ההוּרנים מבית המועצה; ויכון גם היורד לצאת. בעצם הרגע הזה לחץ איש את זרוע היורד וידבר באזניו בשפל קול לאמר: פי אונקס מדבר אליך. ההוּרנים כלבים המה, רעיך בטוּחים מפחד רעה. בעל–עין–הנץ לא ינום ולא יישן. אונקס יתנכר אל היורד, והיורד יהיה נכרי לאונקס. רב לי לדבר". ויצא היורד מן הבית וילך אחרי ההוּרנים ויט אֹזן ויקשב לכל דבריהם כי אמר: אולי יודע לי מקום אלישבע! ויהי כאשר ראה כי עמלו לריק, וישט מעליהם וישב שנית אל בית המועצה אל דוד לשאלו אולי נודע לו המקום אשר אלישבע יושבת שם.
ויהי כאשר שב וירא והנה אנשי חיל ההוּרנים יושבים במעגל, איש איש מקטרתו בידו, ומספרים איש לרעהו את הקורות אותם במלחמה האחרונה. ויגש אליהם היורד ויעמד את פניו ויהי דמיונו כאיש שמח בשמחתם וישב אצלם. ויאמר אחד מהם אל היורד: “אבינו המושל בקנדה אוהב את ילדיו – לא ישכחם ולא יעזבם. יהיה שמו מבורך. ועתה אשת אחד ממכרי חלתה מאד כי רוח רע יבעת אותה תמיד, אולי יוּכל רעי הרופא, מלאך אבי קנדה, לגרש את הרוח הרע?”
– הרוחות שונים מאד, יש רוּח הירא מחכמתי ויש אשר לא יירא ולא יפחד. –
– אחי הוא רופא גדול וחכם לבב, ינסה נא לגרש את הרוח הרע! – ויהי כאשר קם היורד ללכת אחרי הפראי ההולך לפניו להביאו אל אשת מכרוֹ, וירא והנה איש הולך לקראתו; וכעברו לפניו, וירגז היורד תחתיו, כי ראה את פני הפראי הבא כפני מגוא מבקש נפשו. והפראים פנוּ למגוא דרך ויושיבוהו בראש ויגישו לו מקטרת וישימו אש גם במקטרותיהם אשר כבו ויעלו עשן. ומגוא מקטר את מקטרתו במנוחה שלמה. לא יאנח ולא ישאף רוח בכבדות, ויהי דמיונו כאיש אשר אין דבר אשר יוגיעהו ויחלשהו; וגם שני הימים אשר עברו לו ביער בצאתו לצוד ציד לא ענוּ את כחו, ולא רפו את ידיו. ועשרת רגעי הדומיה עברו, ויפתח אחד הזקנים את פיו ויאמר: “שלום בואך, אחי! המצאת את עקבות היחמור, אם הרגת את מלך היערים?”
– אנשי חילנו הצעירים הולכים בכבדות מרב הציד אשר עמסו עליהם. ילך נא, אחי, לקראתם וראָם! –
– אחי הצליח בצאתו לצוד ציד, ואנשי חילנו הצליחו גם הם, כי גברו על הדלברים האורבים לנו. ואחד מהם – דלברי, ירא ורך לבב, נתפש חי והובא הכפרה –
– ההפשיטו אנשי חילי את עור גלגלתו – שאל מגוא.
– הנה הוא לפני אחי! יביט נא ויראה בו! –
ומגוא לא נשא עוד את עיניו אל הדלברי, כי אם כלה לקטר את מקטרתו, וישפך את הדשן ממנה ויחגר את חגרתו וישם בה את קרדמו ויקם מעל הארץ וישא את עיניו אל השבוי ויתבונן אליו ויקרא פתאום בקול שמחה: “הלא “הצבי הקל ברגליו” לפניכם!!” – כשמוע העם את השם הגדול והנורא הזה יוצא מפי מגוא ויתעוררו מאד ויקראו גם הם בחזקה: “הצבי הקל ברגליו” אשר הרבה חללינו נפל בידנו. שימו כבוד לאנשי חילנו הגבורים כאריות והקלים כצבאים".
וישמע אונקס את קול ששונם ותרועת גבורתם ויבז להם וימלא פיו שחוק. וימר להם השחוק מאד, ויגש מגוא ויט אליו את ידו ליראהו ויאמר: " אי לך, דלברי! מחר אתה מוּמת!"
– המים החיים לא יחיו את ההורנים. הגלים והמשברים יעברו על עצמותיהם הטמאות והמגואלות לטהרן ולרחצן ולא תטהרנה ולא תרחצנה מצואתן. – אויה לך, עם אֻמלל! אנשיך – נשים ונשיך – ליליות10. ועתה לך כנוס אלי את כל הכלבים – ההורנים, ושמו עיניהם עלי וראו כי רק איש חיל אחד עומד בכל המקום הזה!!"
והחרפה אשר נשא אונקס על שוביו שברה את לבם עד מאד. – וירא מגוא את הדבר הזה וידבר אל אֶחיו הנכלמים ככל אשר היה עם לבבו הרע, ויעורר את חמתם על כל הדלברים הגאים ויתנם לפני בני בליעל וישכן לארץ כבודם. ואיש אחד מהפראים התעורר מאד לשמע דברי מגוא ותבער בו חמתו כאש וישמיע קול יללה ויזרק את קרדמו החד אל אונקס מרב כעס ונקמה; אולם החטיא את המטרה והקרדום חלף על פני השבוי ולא נגע בו לרעה. ויאמר מגוא: “חדל! כזרוח השמש יוּמת הדלברי וראה כל בשר את חרפתו. אז תבאנה נשינו ובתולותינו וראו את גופתו המפרפרת ותחוינה נקם. הבה נראה: היניח הדבר הזה להדלברי לישון הלילה הזה?”
VIII 🔗
והפראים אשר הפקדו לשמור את אונקס הובילו אותו מן המקום אשר עמד שם ויביאוהו אל אחד האהלים. ומגוא קם מעל הארץ וישם את פעמיו לאהלו, ולבו היה נכון בטוח כי אין דבר בכל התבל אשר יוכל לחלץ את נפש אויבו ממות.
והפראי אשר חפץ ברפואת אשת מכרו אמר אל היורד: “הבה נלכה אל האשה החולה ורפאת לה!” ויצאו שניהם את הכפר, ויפן הפראי על שמאל וילך השדה – וישם את פניו אל אחת הגבעות. בעת ההיא קמו ילדי הפראים לצחק שנית ויקחו את גחלי האש ואת הלפידים הבוערים וישליכום אל הענפים היבשים הנמצאים מסביב למדורות, – ותתלקח האש ותאחז בענפים – ויזרעו את אורם ויאור גם להיורד דבר אשר החריד את עצמותיו מאד. וכאשר יוסיף לגשת כן ירבה מראֵה הדבר המוּזר ליראתו ולבהלו… ברגע הזה אחזה האש בענפים רבים ותּאֵר את הלילה, ויתבונן היורד אל המפלצת וירא והנה דוב גדול שחור הולך לקראתם, ויעברו לפניו ולא נגע בהם ויוסיפו ללכת. ויהי כי הביט היורד אחריו ויחרד חרדה גדולה עד מאד כי ראה והנה שב הדוב וממהר ללכת אחריהם. ועוד הוא חושב לשאל את הפראי: ומה משפט החיה הנוראה הזאת? – ותפתח פתאום דלת המערה אשר הובל אליה. וימהר היורד ויבוא בה ויאמר לסגר את הדלת; אולם ברגע הזה נהדפה הדלת בכח ויבא גם הדוב במערה…
ומבוא המערה ארוך וצר מאד וידע היורד כי גם אם ישוב לצאת מן המערה, לא ינצל מהדוב העומד במבֹאה לחסם את דרכו, – וילך אחרי הפראי ההולך לפניו להביאהו אל תוך המערה. פתאום שם הדוב את רגליו על עורף היורד, – ויחרד חרדה גדולה ויצא לבו; אולם בכל אלה התאפק ולא השמיע קול צעקה, לבלי יקל בעיני הפראי הרואה אותו כראות פני רופא חכם לבב ומפליא לעשות. ויהי כאשר הרחיקו ללכת במערה ותֵּרא בירכתיה קרן אורה… ויעברו חדרים רבים עד בואם אל החדר אשר נגה שם האור. ויבואו החדרה וירא היורד והנה אשה שוכבת על מצע רך ונשים רבות סביב לה ויתבונן עליה וירא את פניה הרזים ואת ידיה הצנומות והדקות ועיניה הקמות וידע כי תקצר יד כל אדם לרפא לה. ולמען הרגיע את לבות האנשים והנשים החפצים ברפואתה, פתח היורד את פיו ויחפץ להגות ולצפצף כדבר אשר יעשו המהגים; אולם ברגע הזה נשמעה זמרת דוד מורה הזמרה במערה. וכאשר כלה לזמר, – וישמע פתאום קול ענות, והקול כקול היוצא מפי חיתו יער. ויפן היורד כה וכה וירא והנה הדוב הוא המשמיע את הקול המשונה, ויפלא הדבר הזה בעיניו מאד. ויהי כשמוע דוד את קול החיה העונה לו ויתחלחל מאד וילפת – וינס מן המערה… ויאמר הפראי אל הנשים: “צאֶנה מהמערה כי לא לכן עמוד במקום הזה!” וכצאת כל הנשים ויאמר הפראי: “עתה יעשה נא, אחי, כחכמתו ורפא לחולה!…” ויהי כי פתח היורד את פיו להגות ולצפצף, – ויהמה הדוב בקול נורא ואיום מאד…וישיח היורד עם לבבו לאמר: "איכה אעשה? עוד מעט וקם עלי הדוב וטרפני ובידי אין חנית וחרב לעמוד על נפשי! וירא הפראי כי חדל היורד מעשות אל להטיו, ויאמר: הידעונים והמהגים עושים את מעשיהם באין איש עמהם, – הבה אלכה לי, ואחי החכם ירפא לחולה בחכמתו כי רבה היא! וכעברו לפני הדוב ויגער בו ויאמר: “נבל! אל תשמע את קולך, הלא הנך רואה כי הולך אנכי!” ובדברו את הדברים האלה ויעזב את היורד ויצא מן המערה. ויותר היורד לבדו ותפול עליו אימה ופחד ותרחפנה כל עצמותיו: והדוב ישב ממולו ויט אוזן ויקשב אל קול צעדי הפראי ההולך הלך והרחיק מהמערה, וירא היורד את הדבר הזה וישתומם אל מעשה הדוב וישתאה אליו מאד. ואחר החל להתבונן אל כל הכלים הנמצאים בחדר ויבקש לו בהם קרדום או שכין למען אשר יוכל לעמוד על נפשו בקום עליו החיה הרעה לטרפו.
ברגע הזה התנשא הדוב וישלך פתאום מעליו את עורו השחור וינד בראשו – ויפול הראש הנורא. ובעל–עין–הנץ התיצב לפני היורד, המשתומם והמשתאה מאד למראֵה עיניו!
– הס! – אמר בעל–עין–הנץ בלאט, “הפראים מתהלכים במקומות האלה ועיניהם פקוחות, ואזניהם קשובות לכל הגה היוצא מפיך; והיה כשמעם כי תדבר דברים אשר לא לרפואת החולה הם ועשו אתך כלה!”
– אולם אחת אבקש ממך: הגידה נא לי איכה נהפכת לדוב, ומה הוא הדבר אשר נשאת אליו את נפשך בבואך עד הלום? –
– למען אונקס באתי! – הראית אותו? –
– נשבר לבי מאד להעלם הזה, הוא יושב בבית הסוהר ומחר כאור הבוקר יומת!
– למה תאמר אדוני, אונקס יומת? עוד שעות רבות תעבורנה עד אשר יחלף הלילה. הלא חרפה היא לי לעזוב את העלם הגבור הזה בידי ההוּרנים השפלים ומוּגי הלב. לא יקום הדבר הזה ולא יהיה! “הצבי הקל ברגליו” ינצל מידם!! –
– השלום למוּנרא הזקן וּלטשינגכוק? –
– שלום להם! – ענה בעל-עין-הנץ – הם נחבאו במעון אחד הביברים… ואתה, אדוני, הלא ידעת כי לא יבוא פראי למעוז הביבר, גם אם ידע כי ימלט המעון הזה את נפשו ממות! – ויוסף בעל-עין-הנץ לדבר ויאמר: – ועתה אחרי הודיעי אותך את שלום מונרא וטשינגכוק, הנני לספר לך איכה נהיה הדבר הגדול הזה כי נפל אונקס בידי ההוּרנים. אחרי הביאנו את מוּנרא ואת טשינגכוק במשכן מבטחים. הלכתי אני ואונקס אל הכפר אשר אמרנו: שם נמצא את קורא! אפס לא הצליח ה' את דרכנו אשר הלכנו בה, כי פגשונו הוּרנים אחדים. אז יחם לב אונקס מאד ויתגר בם מלחמה. ויהי כראותו כי נמוג אחד מהפראים וירדפהו אונקס להשיגו ואל נזהר ויפול ברשת זוּ טמנו לו. וארא את הדבר הזה ואכונן את קנה הרובה ואוֹר בהם פעמים ואמת שני פראים. ואלך ואבוא עד לפני הכפר ואפגש שם את מכשפם הגדול הלוחם את מלחמותיו עם השטן ועושי דברו… וארא את עור הדוב אשר עליו ואחמדנו ואֹמר: אַשריני כי נקרה אלי הבגד הנחמד הזה… ואקום על המכשף הפראי ואביאהו אל טשינגכוק ומוּנרא ואֹמר: יהי נא הפראי הזה עמכם עד שוּבי בשלום אליכם, ואפשיט מעליו את עור הדוב ואלבשהו ואבוא הלום… ועתה אשאלך, אדוני היורד, המצאת את אלישבע בכפר הזה?
– לא, אדוני! השגח השגחתי אל כל בתי הכפר ואבקשה ולא מצאתי! –
– אל כל בתי הכפר השגחת!? אולם לא בקרת עוד במערה הגדולה והרחבה הזאת. הבה אלכה ואבקרה בכל המבואות והחדרים והמחִלות, אולי אֶמצא ושמחתיך! –
וּכדבר בעל-עין-הנץ את הדברים האלה וילבש שנית את עור הדוב וילך על ידיו ועל רגליו ויגש עד החיץ ויחל לתפש ולעלות בו. ויהי כאשר עלה עד הראש וירא את אלישבע יושבת כלואה בחדר צר. וירד ויגד להיורד ויאמר: “אלישבע נמצאה במערה הזאת. פתח את הדלת אשר משמאלך ובאת אליה החדרה. אנכי אמרתי לשאל לה לשלום, אפס כי יראתי פן יחרידנה פי הדוב המדבר אליה כאחד האדם; אולם גם אתה, אדוני, השתנית מאד ופניך היו לזועה לכל רואיך, וכאשר תקרב אליה פתאום – ותבהל”. ויסוג היורד מהדלת אחור ויאמר: “האֻמנם נורא מראי מאד?”
– גם הזאב וגם הדוב לא ייראוך ולא יחילו מפניך; אולם נורא אתה לעלמות ענגות כבת מוּנרא הצעירה. כי יעצתי: רחץ וּטהר! ואחר תדבר עם אלישבע ככל אשר תאַוה נפשך. וכאשר תכלה לדבר ותארתי את פניך ושניתים עד אשר לא תודע לכל איש. וגם הדבר הזה לך לישועה, כי יראו הפראים את פניך כפני מכשף הודי המשנה את פניו פעמים רבות.
ויעש היורד כדברי בעל-עין-הנץ ויבוא החדרה אשר אלישבע יושבת בו. ויהי כראותה אותו ותשמח עליו שמחה גדולה ותרץ לקראתו ותקרא: “האתה זה, היורד אדוני? הגם אבי פה?” ויגד לה היורד את כל אשר בקשה נפשה לדעת וינחמה וידבר על לבה לאמר: “הרגעי והשקטי! ישועתך קרובה: אני ובעל-עין-הנץ נחלצך מצרתך”. ברגע הזה נגעה יד בשכם היורד. ויבט אחריו ויחרד חרדה גדולה מאד, כי ראה והנה מגוא לפניו…
וירא מגוא את חרדת היורד וימלא שחוק פיו. ויהי עם לבב היורד להתנפל על אויבו ולעשות אתו כלה, אפס כי עד מהרה השיב אל לבו כי אין בידו חנית וחרב – וידע כי בכח ידיו לבדו לא יגבר על מגוא.
ופני מגוא נזעמים מאד ויחרק שניו לירא את אלישבע ואת היורד לבהלם, ואחר סגר את הדלת ויאמר: “לבני-הפנים ערומים המה מאד ובערמתם יצודו גם את הביברים החכמים; אולם בעלי העור החוּם יודעים לצוד גם את לבני הפנים” –
– מגוא! – קרא היורד בחרי אף – עשה ככל אשר תוּכל וידעת כי בוז אבוז גם לך וגם לנקמתך. –
– הככה יהיו דבריך גם בעת ענותך? – שאל מגוא בבוז ולעג.
– גם אז בוז אבוז לך ולעמך הנבזה והנמאס מאד –
– מגוא הלא איש חיל ובלו לב אריה, הנה נכון הוא לקרא לאנשי חילו ובאו וראו בשחוק לבן הפנים אשר ישחק ביום ענותי – ויהי כאשר כלה מגוא לדבר, ויפן את שכמו ויאמר לבוא אל מבוא המערה, – והנה המית דוב נשמעה לאזניו. וישגיח מגוא רגע אחד אל הדוב, וימהר ויסב את עיניו מנגדו בבוז וישא את רגליו ללכת; אולם הדוב חסם את דרכו ויהמה בקול מרגיז נפש ומחריד לב מאד. ויקצוף עליו מגוא קצף גדול וידבר אליו הוּרנית לאמר: “מה לך, סכל, כי התיצבת בדרך לשטן לי? לך אל הנשים והילדים וצחקת אתם; אולם חדל לך מאנשים נבונים וחכמי לב” ויהי הוא מדבר, והדוב התנפל פתאום עליו ויפילהו בכח גדול ארצה וילחצהו אל האדמה. וירא היורד את הדבר הזה וימהר ויקח תקות עור11 ארוכה וחזקה ויאסר בה את רגלי מגוא ואת ידיו, ויהי דמיונו בבול עץ אשר לא ינוע ולא יזוע. אז השליך בעל-עין-הנץ את מסוהו מעל פניו ארצה ויבט בלעג על מגוא השוכב לרגליו. “הוגי!” קרא מגוא משתומם מאד. “הוּגי, הוּגי!” שנה בעל-עין-הנץ את קריאת הפראי בלעג “רק ידיך ורגליך אסורות, ידידי, אולם לשונך תהלך עוד חפשית; הואל נא וחנני לשים מחסום לפיך ונאלמה גם לשונך!” ובדברו לקח שֶׂכֶר12 ויתקעהו בחזקה בגרונו. והשׂכר סכר את פיו עד כי לא יכול להוציא גם הגה. אחרי הדברים האלה אמר בעל-עין-הנץ אל היורד: “קח את אלישבע ונסת עמה מזה ובאתם היערה” –
– קצרה ידי מעשות את הדבר הזה – אמר היורד בדאגה – “הנערה התחלחלה מאד ותתעלף”. ויגש אליה היורד ויקרא אליה בחזקה: “קוּמי, עורי, ישועתך קרובה!” אולם צעקותיו לא העירו אותה ותוסף לשכב ותהי כאיש אשר נפשו יצאה. “גם זה לטובה!” אמר בעל-עין-הנץ: “מהרה וקחה את כל הבגדים והשמלות ואת כל בלויי הסחבות אשר תמצא על יד ההורנית החולה, ועטפת את אלישבע מכף רגלה ועד קדקדה לבלי תראה לעין, ולקחת אותה על זרועותיך ונשאת אותה היערה”. וימהר היורד ויעש ככל אשר אמר לו בעל-עין-הנץ, ועד מהרה עברו במבוא הארוך ויגשו אל הדלת, וישמעו מאחריה קול פראים רבים מדברים איש אל רעהו. ויאמר בעל-עין-הנץ: "כי ישאלוך הפראים לאמר: “מה אתה נושא? ואמרת אליהם: את החולה אנכי נושא היערה” – ויקרע בעל-עין-הנץ את מסוהו וישם אותו על פניו שנית, ויהדף את הדלת ותפתח. וישמיע בעל-עין-הנץ קול המיה מחרשת אזנים, ויבהלו הפראים ונשיהם וינועו ויעמדו מרחוק. ושני פראים אמיצי לב נגשו אל היורד הממהר ללכת וישאלוהו לאמר: “הגרש אחינו את הרוח הרע מקרב החולה? מה נושא, אחינו החכם, על זרועותיו?”
– את החולה אנכי נושא! – ענה היורד – הרוח הרע גורש כלה מקרבה והנה הוא כלוא במערה. החולה תובא היערה ושם יחלימוה העשבים המרפאים, ומחר בבקר שוב תשוב בשלום האהלה אל אישה! – ודברי היורד אשר דבר בנחת ובמנוחה הרגיעו מאד את לבות הפראים, ויאמרו: “לכה אחינו, הבאת אותה היערה ועשית לה כחכמתך וכתבונת לבך. הננו והלכנו אל הרוח הרע הכלוא במערה והכינו אותו שוק על ירך ונקמנו ממנו את נקמתנו”.
ויסב היורד את פניו אל הפראים ויאמר: “אחי! האבדה חכמתם? הלא יבוא הרוח הרע בכם להחליאכם ולענותכם ולמרר את חייכם. אם אוהבים אתם ימים לראות טוב, חדלו ממנו ולא תבואו להמערה; אפס כי בראותכם, כי נתק הרוח הרע את מוסרותיו ונכון לצאת מהמערה, ונאספתם כלכם עליו והמתם אותו בקרדומתיכם אשר בידיכם”.
ויהי כשמוע הפראים את דברי היורד אשר הזהירם ויעמדו על יד הדלת מזה ומזה וקרדמותיהם בידיהם למען המית את הרוח הרע בעצם הרגע אשר ישלח את ראשו מן הפתח. והיורד והדוב ההולך אחריו מהרו ויבואו היערה. ויסר היורד את הבגדים ואת בלויי הסחבות אשר שם על אלישבע וישכיבה על העשב הרך ותחי רוחה.
– במקום הזה לא תאונה לכם כל רעה! – אמר בעל-עין-הנץ – תנוח הנערה מעט והלכת עתה אל שפת הנהר צפונה עד בואכם אל מִתַּך-המים, ופניתם על ימין ועליתם על ההר וראיתם את אחד הכפרים אשר לשבט הדלברים ובאתם שמה ונסתרתם כי יסתירוכם בני השבט הזה; אולם אל תהינו לחלף משם והלאה פן ישגוכם הפראים ההורנים והפשיטו את עור גלגלותיכם. –
– האֻמנם תעזבנו לעתות בצרה? – שאל היורד את בעל-עין-הנץ.
– תפארת הדלברים וגאונם נמצא עתה בידי ההורנים – אמר בעל-עין-הנץ ויאנח במרירות – המוהקיני האחרון מוצא להורג, ואיככה אוכל והתעלמתי ממנו? העלם הזה היה אצלי שעשועים יום יום ויאהבני ויגמלני גמולות רבות, גם בקיץ וגם בחורף. גם ביום וגם בלילה התהלכנו יחד דרך היערים הגדולים והעצומים והנוראים. מקערתי האחת אכלנו יחד, – ובנפול עלי תרדמה וקם העלם ושמרני מכל צר ואויב ומכל פגע רע; ובישנו הוא את שנתו ואהיה אנכי שומרו, ותיקר נפש העלם הזה בעיני מאד – והנני לעשות למענו ככל אשר תהיה לאל ידי. –
וירא היורד כי עזה אהבתו את אונקס ממות ויחדל ממנו. ויברכם בעל-עין-הנץ וישא את רגליו וילך אל כפר ההורנים, וכאשר הרחיק ללכת ויקומו גם הם וילכו שנים יחדו אל כפר הדלברים.
IX 🔗
ולא ארכו הרגעים וישב בעל-עין-הנץ הכפרה ויזהר בלכתו וישמר לנפשו מאד. וירא בקצה הכפר בית חמר וילך ויגש אליו, וישקף בעד בקיעי הקירות וירא כי אור כהה בבית; ויוסף להתבונן אל האיש היושב בו, ויכר את דוד וירא והנה הוא יושב והוגה בספר, וימהר בעל–עין–הנץ וילבש את עור הדוב ויבוא הביתה ויתיצב לפני דוד, ויחרד מורה הזמרה חרדה גדולה עד מאד ויוציא אל חלילו מכיסו ויאמר: “הוי, מפלצת, אינני יודע מי אַת ומה חפצך בביתי; אולם אם תשוקתך לזמרת יה הביאתך הלום, הנני ושוררתי באזניך שירי דוד מלך ישראל!” וינע הדוב בראשו ויפל מסוהו ויאמר: “שים נא את חלילך בכיסך ושמע את הדבירם אשר אדבר אליך”.
– האמנם פיך, בעל-עין-הנץ, מדבר אלי? – שאל דוד נרעש מאד.
– כדבריך כן הוא! הגידה נא אם ידעת: איה אֻנקס? –
– אללי לנו! קרא דוד – הוא יושב בבית הסוהר, ומחר, שמעתי אומרים, מות יומת! –
– טוב! – אמר בעל-עין-הנץ – הואל נא והביאני אליו – ובדברו את הדברים האלה וישם את מסוהו על פניו, ויאמר דוד, “אני אלך”. וילכו ויבאו אל בית הסוהר.
וחמשה פראים, כלם גבורים, הפקדו לשמר את האסיר וקרדמותיהם ושכיניהם בידיהם. ויהי כאשר נגש דוד והדוב – המכשף אל הבית ויפנו להם השומרים את הדרך ויתנום לבוא אל אונקס הביתה, כי כן דרך הפראים, לתת את הקדושים והידעונים ואת כל איש “אֲחוּז רוּח” לעשות כטוב וכישר בעיניהם.
– החפצים, אחי, לשמוע את קול אונקס המשוע והנאנק? – שאל דוד את הפראים.
– טוב דברך! הננו לשמוע ולהתענג – ענו הפראים בשמחה רבה.
– אם כן סוּרוּ נא מעט מבית הסוהר, ובאתי אני ורעי המכשף אל אונקס והשלחנו בו את הרוח; אולם ראוּ הזהרתיכם, עמדו מרחוק, פן יצא הרוח מאונקס ודבק בכם והמר לכם מאד. – וישמעו הפראים השומרים את הדברים האלה ויחרדו ויעמדו מרחוק. ויבוא הדוב אל הבית וילך דוד אחריו. ובבית הסוהר חושך ואפלה ורק זיקי הלפידים העשנים יראו זעיר שם וזעיר שם. ואונקס שכוב אסור בעבותים בפנת הבית ולא יגוע ולא יזוע. וישמיע בעל-עין-הנץ קול, בקול אשר ישמיע הנחש בהרמסו, ויתעורר אונקס מאד וישם עיניו על הדוב העומד לפניו ויכירהו: " בעל-עין-הנץ!" אמר אונקס בלאט, ויתחזק לקום מעל האדמה ולא יכול.
– דוד! קחה את השכין וגזרת את העבותים אשר על האַסיר – ויהי כאשר נעשתה מצות בעל-עין-הנץ, וימהר ויגש לאונקס שכין ארוך וחד ויאמר: “היה נכון! הפראים עומדים על יד הבית!”
– כצאתנו מן המקום הזה והלכנו אל בני צב-השריון – אמר אונקס.
– טובה עצתך! – אמר בעל-עין-הנץ – בני “צב-השריון” המה אבות אבותיך; אולם איכה נעשה בצאתנו מן הבית, והפראים השומרים לא יתנונו לעבור?! –
– ההורנים כלבים המה! אולם הדלברים קלים ברגליהם וגם את הצבאים יתחרו! –
– אמת נכון הדבר! אמר בעל-עין-הנץ – אבל איש כמוני לא ירוץ כצבי והיה אם ירדפוני הפראים והדביקוני! כי יעצתי, לבש את עור-הדוב אשר עלי ועמדה לנו מרמתנו להנצל מידי הפראים! – ויעש אונקס כדברי בעל-עין-הנץ. אז יפנה בעל-עין-הנץ אל דוד ויאמר: הואל נא ופשטת את בגדיך ולבשתי אני אותם! ויתן לו דוד את כובעו ואת מעילו ואת חלילו ואת “משקפיו” נתן לו. ואם אמנם ידע דוד, כי צפוי הוא עתה אלי מות; בכל זאת גמר אֹמר לתת נפשו תחת נפש אונקס אשר השליך פעמים רבות את נפשו מנגד ויציל אותו ממות!
– לי אומר לבי – אמר בעל-עין-הנץ – הפראים לא יערבו את לבם לגעת בך, כי על כן “קדוש” יאמרו לך; אולם אם יקרה כדבר הזה ובחום לבבם יקומו עליך ויהרגוך, – ידע תדע כי נקם ננקם לדמך השפוך מהפראים! – וכדבר בעל-עין-הנץ את הדברים האלה ויכון לצאת הוא ואונקס. ויאמר דוד: "חכו כמעט רגע עד אם כליתי לדבר אליכם את דברי האחרונים! חלילה לכם מנקום משופכי דמי! אולם אם טוב בעיניכם לעשות עמדי חסד והתפללתם לה' בעד הפראים לאמר: “אנא ה'! ברא להם לב טהור וחדש בהם רוח נכון, והיו טובים לכל!”
– בה'! אהלל דבריך – אמר בעל-עין-הנץ – לב טהור נתן לך אלהים ואין כמוך איש מרבה לסלוח! – ויצא אונקס ובעל-עין-הנץ מבית הסוהר, ויקח בעל-עין-הנץ את החליל ויחלל ויזמר, ואונקס הלך על ארבע כדוב אחריו. ויגשו אליהם הפראים ויאמרו: “מתי נשמע את קול שועת הכלב הדלברי?” ויהי הם מדברים והדוב המה ברגע הזה בכל כחו ויחרדו הפראים ויסוגו אחור, כי אמרו: נסורה נא ממנו, ולא נעלה עלינו את חמתו! ויהי כאשר הרחיקו מן הכפר וימהרו לרוץ ויבואו היערה, וינוחו. פתאום נשמע לאזניהם קול אדיר וחזק, קול שאון וזעקה, – וידעו שני הנמלטים כי נודע בכפר דבר תרמיתם.
– יבואו נא עתה אלינו! – אמר בעל-עין-הנץ – אנחנו נודיעם דבר! הבה נקרבה אל השיחים אשר בקצה היער ולקחנו לנו משם את שני קני הרובה אשר צפנתי. – ועודם מדברים ויגשו אל המקום ההוא ויקחו את קני הרובה ויוסיפו ללכת בסתר היער ויסתרו.
X 🔗
ויהי כאשר ראו השומרים כי הרחיקו המכשפים ויגשו אל בית האסורים ויטו אזנם, כי אמרו: אולי נשמע את שועת הדלברי. ויביטו בעד הבקיעים לראות מה עושה אונקס, ויראו לאור הלפידים הכהה את רגלי דוד הארוּכות ויתמהו איש אל אחיו ויאמר: נהפך האסיר לאיש אחר למען יהיה מראהו לצחוק וללעג. אולם כאשר הסב אליהם דוד את פניו ויראו את התום ואת הענוה השפוכים עליהם,– לא יכלו התאפק עוד ויבואו הביתה ויראו כי אונקס איננו, ויאמרו להתנפל על דוד ולשסעהו כשסע הגדי; אולם ברגע הזה פתח דוד את פיו וישורר במנוחה: “בידך אפקיד רוחי!” וייראו הפראים מגשת אליו באמרם: “נח “הרוח” על איש הרוח, וכל הנוגעים בו יאשמו” –! וימהרו ויצאו מבית הסוהר וירימו את קולם ויצעקו צעקה גדולה ומרה. וייקיצו אנשי הכפר וירוצו לקולות הצעקה ותהי המהומה גדולה מאד; וכאשר נודע הדבר כי נס אונקס וימלט ויקומו מאתים הוּרנים וישימו את כלי מלחמתם עליהם ויכונו לדלוק את איש חרמם. וראשי העם נאספו אל בית המועצה ויחכו לבוא מגוא. בעת הזאת בא אֲבי ההוּרנית החולה ויספר לראשי העדה את כל מעשה המכשפים במערה. ויהי כשמעם את דבריו ויתנדבו עשרה פראים מראשי העדה לבוא אל המערה ולחפש שם את הבורח. וכאשר באו אל תוך המערה ויראו והנה מתה החולה ויבינו כי שקר דברו המכשפים ויקצפו עליהם קצף גדול. ויהי הם נדונים איש ברעהו, ומגוא האסור בעבותים התחזק ויחל להתגלגל אל עדת הפראים, ויצא לבם ויתחלחלו, כי כראות פני “רוח” ראו את הדבר המתגלגל וקרב אליהם. אולם כאשר השגיחו אליו ויראו כי מגוא האסור בחבלים מוּטל לפניהם וישתאו וישתוממו מאד, ויקחו את שכיניהם ויגזרו את החבלים. ויקם מגוא ויעמוד ויתנער ויחליץ את עצמותיו, ויהי דמיונו כאריה היוצא מסוּבכו, וישא את עיניו ויביט כה וכה ויאחז בשכינו ויחרק שניו.
– מהרו והמיתו את הדלברי היושב אסור בבית הסוהר! הבה ארחץ פעמי בדמו!–
– הדלברי קל הוא ברגליו מאד וינס – ענה אחד הפראים את מגוא, – אולם לאנשי חילנו נודעו עקבותיו –
– הוא נס??! – קרא מגוא בגרון נחר – איכה נהיה הדבר הזה? – ואחד מראשי הפראים אמר לצדק את השומרים ויאמר: “אל נא תשת עליהם חטאת! בא “הרוח הרע” ויתעלל בנו ויך את עינינו בסנורים”.
– “הרוח הרע”? –אמר מגוא בלעג – הידעתם מי הוא ומה שמו? הלא הוא בעל-קנה-הרובה-הארוך, אשר הרבה חללינו מנעוריו עד היום הזה!! – וכל הפראים השמיעו קול זעקה גדולה עד מאד כשמעם את השם הנורא הזה ויילילו ויספקו כפיהם ויתאבלו מאד. ויהס אותם מגוא ויאמר: הבה נלכה לבית המועצה! ויבוא אל הבית ויספר להם מגוא את כל הקורות אותו במערה, ואחר צוה לדלוק את הנסים ולהשיגם. ולא ארכו השעות וישובו הרודפים ויאמרו: יצאנו בעקבות הנסים ונרא כי באו אל כפר הדלברים הקרוב. כשמוע מגוא את הדברים האלה וישיח עם לבבו לאמר: “מחר כאור הבקר ולקחתי עמדי עשרים איש מבחורי העם והלכתי הכפרה אל הדלברים ודרשתי מהם את שבויי חרבי, ואם ימאנו והתגריתי בם מלחמה”.
ויהי בחצות הלילה וישב מגוא אל אהלו ולא עלה על יצועו ולא נתן שנה לעיניו מרוב מחשבות נקם ושלם אשר סערו בלבו. וטרם עלה השחר ויצא הוא ואנשיו לבוא הכפרה אל הדלברים, וכבואו וירא והנה נעורו כבר אנשי הכפר משנתם ואיש איש עושה את מלאכתו. וישאל מגוא להם לשלום ויענוהו שלום גם הם. ואחר נגש אליו אחד מראשי המדברים אשר בכפר ויאמר: “ברוך בואך, ההורני הנבון, הבא אל אחיו היושבים לחוף הים לאכל אתם את לחם הבקר!” – “אמנם כן הוא בא!” ענה מגוא ויקוד. ויקרא מגוא לבוא האהלה לאכל לחם וילך ויאכל וישבע ויותר.
– הגידו לי, אֵחי! – אמר מגוא – אולי היתה עליכם למשא הנערה השבויה אשר הוּבאת לכם?–
– אך טוב לנו שבתה בתוכנו! – ענו הדלברים.
– לא רב המרחק בין כפר הדלברים ובין כפר ההורנים, ואם אך תהיה שבויתי עליכם למשא, ושלחתם אותה אל נשי ההורנים בכפר! –
– הנערה לא היתה עלינו למשא! יהי שבתה בתוכנו ברוך! – ענו הדלברים. וירא מגוא כי לא יוכל עתה לקחת את קורא מידם, וישבר לבו בקרבו ויחרש רגעים אחדים, ואחר התעשת ויאמר: “יגידו נא לי, אֵחי, אולי ראו בימים האלה עקבות לבני-הפנים ביערים?”
– עד מחננו הקריבו האנשים הזרים האלה! –
– הקמו אֵחי על הכלבים האלה ויגרשום? –
– איך נעשה את הדבר הזה והוא לא יתּכן?! כל זר וכל אורח נטה ללון וכל רעב ללחם ברוך יהיה בואו אלינו!–
– כל זר ולא זר מרגל ואורב!– קרא מגוא בקנאה גדולה – האנגלים השליחו בנו את מרגליהם. עד לפני אהלנו באו. אולם אנכי בנתי את אשר לפני. וילכו אל הדלברים לכרות אתם ברית ולהסיר את לבם מאחרי אבינו הגדול מלך-צרפת – ועתה הלא יהיה לכם הדבר הזה למכשול עון ולמזכיר חטאת!– ויהי כשמוע הדלברים את הדברים האלה ויורידו לארץ ראשיהם ויתעצבו אל לבם. וירא מגוא כי כן, ויוסף לדבר אליהם לאמר: "מה תאמרו כי יפקוד עליכם שר צבא הצרפתים לאמר: "באו אויבי, האנגלים, אליכם וימצאו שם מנוחה, ויקחו מאֶשכם וישימוה במקטרתם, מלחמכם אכלו וישבעו. –
– מי המה האנגלים, ואויבי מונטקלם מי המה? – שאלו הדלברים.
– בעל-קנה-הרובה-הארוך!! הדלברים ימצאֻהו ביום פקדם את שבוייהם! – ויהי כשמוע הדלברים את הדברים האלה ויפול עליהם פחד פתאום וירגזו תחתיהם. וירא מגוא כי נפעמו האנשים, וישמח לבו מאד. ויעברו רגעים אחדים ויקומו ראשי עדת הדלברים וילכו אל אֹהל אחר להועץ. ויצוו לקרא לכל חכמיהם ולכל שופטיהם לבוא אל הככר הנרחב – הוא המקום אשר שם יתאספו השופטים –. ויהי דבר ראשי השבט אל כל העם להתקבץ יחד ולשמוע את המשפט אשר יוציאו על “האורחים המרגלים” את הארץ. ויקם מגוא וילך גם הוא אל הככר. השמש יצאה על הארץ ואלף איש משבט הדלברים נקבצו באו אל הככר הגדול אשר בתחתית ההר וישבו תחתיהם.
ובעצם הרגע אשר נגלו שלשת השופטים הזקנים ההולכים לבוא אל קהל הנאספים ויקם כל הקהל פתאום ויעמדו, ועיניהם נשואות בכבוד ובאהבה וביראה אל האיש הזקן נשוא הפנים ההולך בתוך; וקוֻצות הזקן הזה לבנות כלבנת השלג, והרוח יטלטלן אחת הנה אחת הנה ובאו ונפלו על פניו אשר קמטו מרוב שנים ואֹרך ימים מאד. ובגדיו בגדי עור יקרים ונחמדים למראה ועליהם אל מול חזהו אַגֹרות-כבוד13 אשר נתנו לו שרי צבאות אירופה החפצים ביקרו, וקרדום מצפה כסף ונציב שכין זהב טהור נשקפו מחגורתו הנחמדה מאד.
– תַּמֶנֻגְד! חכם החכמים הולך וקרב – קרא זה אל זה ואמר – שופטנו הדגול מהיר הצדק ישפוט היום. –
ומגוא גם הוא נרעש בראותו את הזקן נשוא הפנים הקרב אל המחנה, וימהר וינח את מקומו ויתאמץ לעבור בין העם הרב ולקרב אל המקום אשר ישב שם השופט הגדול, למען תיטבנה עיניו לראות את פני האיש אשר שמו וזכרו ברוך ומהלל מאד!
ויגשו שלשת הזקנים אל העם וישבו, וילכו אליהם ראשי השבט ויכרעו להם על ברכיהם וישימו את ידיהם על ראשיהם. ומקרב העם יצאו אנשי חיל מובילים את השבויים: קורא ואלישבע בראש והיורד ובעל-עין-הנץ אחריהן. ויקם השופט היושב לימין תמנדד וידבר אנגלית לאמר: "מי מהשבוים נקרא בשם “La longue Carabine” (“קנה-הרובה-הארוך”)? ואיש לא ענה את השואל דבר, וירא היורד את מגוא ויחרד ויגע לבבו, ובעלי-עין-הנץ נפעם מאד וידום; אולם רק רגע אחד היתה מבוכתו – ועד מהרה התאושש ויאמר: “לא היתה לההוּרנים כל צדקה לשים את שמי “בעל קנה הרובה הארוך!” אני הגבר נקראתי בפי שארי בשרי בשם “נתנאל” “ובעל-עין-הנץ” אכוּנה בפי הדלברים, ויבואו ההוּרנים ויקראו לי שם חדש “בעל קנה הרובה הארוך” – לא בצדק ולא במשפט”. אז ישאו כל האנשים הרבים האלה את עיניהם אל האיש המדבר אשר גדלו ומעשי תקפו ותבונת לבו נודעו לכל המתהלכים ביערים הגדולים והנוראים, וישתאו אליו וישתוממו לאמר: הזה האיש הגבור והנורא?? ויקם שנית הזקן השופט ויאמר: הס כל בשר!… ותקם הסערה לדממה. ויפן הזקן אל מגוא ויאמר לו: “דבר נא אתה ונשמעה מה בפיך”! אז יקום מגוא ממקומו וילך ויעמוד ממול ארבעת השבויים ויבט עליהם בגאוה ובגודל לבב ובשנאה עזה, אשר לא תדע גבול ותכלית אין לה, ויפתח את פיו ויאמר: “הרוח הגדול יוצר האדם משח את האנשים בצבעים שונים, יש אשר פניהם שחורים מהדוב העצל, לאלה אמר: עבדים תהיו כל ימיכם וכביבר לא תשבתו ממלאכה! ויש אנשים אשר פניהם לבנים כחולד-האַלון14 אשר ביערים, ויאמר להם: רוכלים תהיו ואת הארץ תסחרו! וכנפי יונה נתן להם לעוף אל כל אשר יהיה רוחם ולא ייעפו ולא ייגעו, ומרמה ומזמה מלא את לבם הרע ורוח תאוה נפח בהם לבלע את כל היקום ולמשול בכל הארץ. אלה המה האנשים לבני הפנים! וייצר הרוח הגדול את האנשים אשר עור פניהם אָדום ונוצץ כשמש היוצאה שם, ויתן להם את היערים שם חיות ופרי עץ אין מספר. ורוחות גדולים וחזקים יוצאים מאוצרותיו להפג את החום בקיץ, וילבש את החיות עורות טובים ונחמדים והיו לבניו כסוּתם בקרה וחם להם, ויהי להם גם הקיץ וגם החורף לברכה! אמנם יש אשר ילחמו הבנים החוּמים איש עם אחיו; אולם מי בער ולא ידע כי לבעבור הראות גבורת ידם ואֹמץ לבבם יעשו מלחמות!? ויָבָל הרוח את שפתם, – ויהי גם הדבר הזה להם לישועה, כי תשמע כל חיה למינה את שפת העם אשר ביעריו מצאה לה מנוח; ויתן לכל השבטים כמתנת ידו וכברכת אשר ברך אותו. יש אשר ישכון שבט אחד על יד השדות המכוסים שלג רב, והיה הדוב החיה הקרובה אליהם; ויש אשר הושיבם על אדמת מבוא השמש – וציד לא יחסר להם לעולם. אולם לבניו הטובים והאהובים אשר בחר בהם מכל השבטים נתן את חֻפי נחל המלח. היודעים אַחי את שם העם הגדול, המהולל והמבורך הזה??”
– הלא הם בני הלֶנפּים! – קראו כעשרים איש פה אחד.
– העם הגדול והמבורך הזה היו הלני-לנפים! – שנה מגוא בחרדת קדש – השמש עלתה להם תמיד ממי הנחל המלוּחים ותלך ותרד אל מי הנהר אשר מתקו מאד לשותיהם ואשר השקו את האדמה הרווּה והצמיחוּה ותהי כגן עדן לפניהם. אולם למה יוסיף אחד ההוּרנים יליד היערים לדבר ולספר באזני הבנים לבני הפנים את כל אשר עבר על העם הגדול ההוא? מה יתן ומה יוסיף לי אם אַזכיר את גודל העם ההוא ואת כבודו ואת אשרו ואת מעשי תקפו ואת מפלתו ואת עניו?? אם יש פה בכל הקהל הגדול הזה איש אשר עיניו ראו את העם הגדול ואת מעשי גבורתו, כבודו ותפארתו, וענה בי נגד כל העם לאמר: רק אמת דבר מגוא!
אז תהיינה כל עיני העם תלויות אל הזקן נשוא הפנים, אל תמנגד, כי עיניו ראו את העם המבורך, את הלנפים. ויתחזק תמנגד ויקם מעל הארץ ויעמדו שני הזקנים מזה ומזה לתמכו, וידבר תמנגד ויאמר: “מי הוא קורא להלנפים ומזכיר את שמם? מי הוא המדבר על המעשים אשר כבר עברו ואינם? האם לא תהפך הביצה לתולעת, והתולעת לזבוב – וגם הוא אבוד יֹאבד וזכרון אין לו? למה ידבר אל הדלברים, צאצאי הלנפים, על העשר והכבוד, התפארת והגדולה, והם כבר אָבדו ואינם? הלא ייטיבו אשר יעשו כי יודו למַנִטָּה15 וברכו את שמו על השארית הנמצאה!”
– ככה ידבר האיש החפץ ביקר תמנגד! – ענה מגוא.
– איש החפץ ביקרי?? – שאל תמנגד בחרי אף – האמנם היו ההוּרנים אדוני הארץ ואת אשר יכבדו יכבד? יגיד נא ההורני: מה הוא הדבר אשר המריצהו לבוא עד הלום? –
– הצדק והיושר! – ענה מגוא – שבויי נמצאו עתה בידי אַחי, ואבוא היום לקחת את הדבר אשר לי לבדי ואין לזר חלק בו! – ויסב תמנגד את פניו אל אחד הזקנים וידבר אליו דברים אחדים ואחר שם את עיניו על מגוא ויאמר: “חקים טובים נתן לנו מנטה ובהם נלכה; הוא אמר: “האכילו, בני, את הרעב והשקו את הצמא!” ותעשו את המצוה הזאת, ויבוא האחד ויאמר כי לו האנשים האלה! תנו אותם בידו וסר מעלינו והלך לדרכו!” ואך הוציא תמנגד את הדברים האלה וארבעת אנשי חיל אחזו בהיורד ובבעל-עין-הנץ ויאסרום. ומגוא שמח מאד כי חזה נקם ויגש אל שבוייו, ומדעתו כי לא תאבה קוֹרא ללכת אחריו ברצונה וימהר ויאחז בימין אלישבע ויאמר אל האנשים העומדים עליו: תנו אותי לעבור! ותפל קוֹרא לפני רגלי תמנגד ותבך ותתחנן אליו לאמר: "לפניך, השופט, אנכי מפילה תחנתי. אל נא תפן אל דברי האיש הרע אשר סבבך בכחש… רחם נא את האֻמללים החפים מפשע, ההולכים למוּת! – ויפקח תמנגד את עיניו העצומות וישגיח אל הנערה החורת המתחננת אליו ויאמר: “מִי אָתּ?”
– עלמה אנכי! בת העם אשר אתם בוזים לו מאד. אולם ידוע תדע כי הבת הזאת לא הרעה מימיה לך ולעמך ולא נגעה בכל איש לרעה; ועל כן מצאה את לבבה לבקש ממך על הדבר הזה. –
וידום תמנגד ויעצום את עיניו, ויהי דמיונו כאיש השוכח את התבל ומלֹאה, את האנשים ואת יצר לבם הרע את כזביהם וערמתם ואת תרמיתם, – ולבו ומחשבותיו נתונים נתונים המה אל עולם שכולו טוב וישר וצדק ואהבה.
– לא לי, לא לי, אדוני! כי אם לאחותי עשה חסד! – הוסיפה קוֹרא לדבר – מעט ימי שני חייה, אך זה החל שמשה לזרוח ותקותה לבוא. תשוב נא אל אביה הזקן והיתה נחמתו בעניו! ייקרו נא חייה בעיניך ושלחת אותה בשלום! –
– ידעתי! – ענה תמנגד – ידעתי כי לבני הפנים נאים המה מאד, ועינם לא תשבע ובטנם תחסר תמיד! ידעתי גם ידעתי כי יתאמרו לכבׁש את כל הארץ, ואף גם זאת, – העני והדל, כל פוחז וכל איש ריק בהם, יתאוו להשתחרר בהגדולים והטובים בעמנו! אולם אל נא יתפארו לפני מנטה! ממזרח שמש באו לבני הפנים אל ארצנו להשם אותה, – יעזבוה נא עתה ועלו ממנה! פעמים רבות מאד ראיתי את הארבה אשר בא ויאכל את עלי העצים וישחיתם, ובכל אלה לא חדלו העצים בבוא עתם מהוציא פרח ומהציץ ציץ! –ותתנודד קורא מאד בדבר תמנגד את הדברים האלה ותוסף לדבר ותאמר: “אנכי לא אכזיבך! כי לא לאשה רפת כח כמוני הוכח; אולם ישנו פה עמך היום אחד מבני שבטך אשר אין כמוהו גבור ונבון דבר ואמיץ לב בכל הארץ. יגש נא הוא אליך ויוכיח בינינו! ושמעת ושמת על לב ושפטת כי מהיר צדק אתה ולא תתן לשפך דם נקי!”
– נחש ארור הוא! – אמר אחד הזקנים אל תמנגד – הוא בגד בעמנו וישכר בכסף להאנגלים וירב את חללינו. – על כן נקם ינקם! –
– יתיצב נא לפני – אמר תמנגד – ושמעתי מה ידבר ומה יצטדק? – ויהי כעבור רגעים אחדים ויצא אונקס מתוך העם וילך ויגש אל תמנגד ויתיצב לפניו. ועיני תמנגד עצומות ותגע בו יד אחד הזקנים, וידע כי עומד האיש הקרוא לפניו, ויאמר: “באיזו שפה ידבר השבוי אל מנטה?”
– בשפת אבותיו! – ענה אונקס – בשפת הדלברים. – ובהוציאו את הדברים האלה משפתיו ויקם שאון והמולה במחנה, והמיה נשמעה כהמית הדוב המתכונן להתנפל על טרפו.
– דלברי? – שאל תמנגד משתומם מאד – ראיתי עוף השמים וגם חיתו יער השלמו לבני האדם ויבואו אל אהלו, ותשכח הצפור את קנה בשדה והחיה את מעונה ביער; אולם כי יעזוב דילברי את עמו ויבגד בו, לא ראיתי ולא שמעתי בלתי היום!! –
– רננת “צפרים” דוברי שקר שמעה אֹזן תמנגד ותערב עליו! – אמר אונקס. וכדבר המוהיקני את הדברים האלה, ותהיינה אזני תמנגד קשבות מאד לקולו ויזכור כי כבר שמעו אזניו קול נעים כזה מפי הגבורים אנשי השם במחנהו – מפי המוהיקנים, ויתעורר הזקן מאד ויפתח את פיו ויאמר: “מה זאת? היחלום תמנגד בהקיץ? מה משפט הקול אשר שמעו אזניו? החלף הלך לו הסתו והקיץ שב שנית להלנפּים?” ויחריש כל העם אשר במחנה וישימו את עיניהם על פני תמנגד ויראו כי הופיעה עליהם נהרה, וישיחו עם לבבם לאמר: “מראות גדולים יראה עתה תמנגד, על כן מלאים פניו זיו ומפיקים נוגה”. ויהי כאשר ארכו מאד רגעי-הדומיה, ויערב אחד הזקנים את לבו להזכיר את אונקס אל תמנגד ויאמר: “הבוגד הדלברי יתחלחל מאד לשמוע את דברי תמנגד, ככלב יהמה בעת אשר יראו אותו האנגלים דרך לצאת על אֶחיו למלחמה. יעשה לו כגמול ידיו!”
ויען אונקס בחרי אף ויאמר: “ואתם הלא תפזזו ככלבים, בהשליך הצרפתים לכם את אשר יותירו מפידם!” וקול רעש והמולה ושאון קם במחנה, ועשרים איש שלפו את שכיניהם ויהיו נכונים לגזור את אונקס לגזרים; ויהס אחד מהזקנים את העם, וידבר תמנגד לאמר: “דלברי! שמך לא נאה לאיש כמוך! ימי חורף רבים עברו לעמי, גם קרן שמש אחת לא זרחה להם; האנשים הבוגדים בעמם בצר להם, בוגדים אכזרים המה! חקים משפטים צדיקים נתן לנו מנטה!… הבוגד נתון בידכם: עשו אתו כטוב בעיניכם!…” ויהי אך הוציא תמנגד את המלה האחרונה מפיו ויקראו כל האנשים פה אחד: נקם ינקם הבוגד! הוציאוהו מן המחנה וישרף! וירוצו אליו אנשי החיל ויקרעו את כתנתו, את כתונת-הצידים מעליו, ויכונו להטילו אל הלהבה… אולם ברגע הזה נראתה לעיניהם תבני צב-השריון השרוטה בבשרו, וישתאו מאד וישתוממו ויסגו אחור… אז יבוא אונקס עד לפני תמנגד וירים את קולו ויאמר: מי מהדלברים יערב את לבו לשרוף את החוטר האחרון מגזע המוהיקנים ולכבות את נרו לעולם ועד? אם תמצא ימצא איש כזה בהדלברים ובא אל המדורה והוסיף אש ועצים הרבה והדפני אל הלהבה, – וכבה דם המוהיקני האחרון את אשכם הגדולה!…"
– מי אתה? – שאל תמנגד ויתחזק לקום.
– אני אוּנקס בן טשינגכוק, בן האֻנַּמִּים16 הגדול! –
– יום תמנגד קרב למות… בא שמשו! יהי שם מנטה מבורך מעתה ועד עולם, כי לא עזב את חסדו אתנו וישלח את בחירו לשבת תחתי על כסאי למשפט… האח! אוּנקס בן האֻנמים נמצא! הואילו, בני, ותנו את הנשר הגוע להביט בהשמש הזורח לו! – ויגש אונקס ויכרע לפני תמנגד. ויחבקהו הזקן בכל כחו ויפקח את עיניו וישגיח אל העלם באהבה רבה וברחמים גדולים, וישמח ויבך, ויֹאמר: “ארבעת אנשים מחוטר צב-השריון כבר מתו ואינם וישארו אך שנים – טשינגכוק ואוּנקס בנו… ועליהם שמעתי לאמר: מתהלכים ביערים ויושבים בהרים… מדוע נפקד מושבם עד היום?”
ויקם אונקס ויעמוד ויאמר: “שמעוני, אֵחי! זה הדבר אשר עזבנוכם עד היום ונלך מעמכם: היו ימים אשר ישבנו על שפת יאור המלח ונשמע את קול משבריו והמון גליו ונהיה אדוני המקום ההוא. ויהי כאשר נגלו אלינו האנשים לבני הפנים ונעזוב את המקום הזה ונצא בעקבי הצבאים ונבוא אל הנהר אשר ישבו שם אבותינו ואבות אבותינו, ויאמרו אבותינו: “במקום הזה נצודה ציד! מי הנהר הזה הולכים אל היאור הגדול הוא יאור המלח, אולם אם נלך אל מבוא השמש ומצאנו שם עינות מים ונחלים ההולכים אל יאֹרים אשר מימיהם מתוקים; אפס כי שם ימור המוהיקני כמות דגי ים המלח הנתונים במים מתוקים. והיה ביום הגדול ואמר מנטה: “יקיצו שוכני עפר והלכו להם!” וקמנו ושבנו אל יאור המלח ואז יהיה לנו ולבנינו אחרינו עד עולם!” אלה הדברים וזאת התקוה אשר ישעשעו את נפשות בני צב השריון. הם לא ישימו לב אל השמש ההולכת הלך ובוא כי אם אל השמש העולה וזורחת!” ויהי כאשר כלה לדבר וירץ אל בעל-עין-הנץ וינתק את מוסרותיו ויעמידהו לפני תמנגד ויאמר: “אבל הביטה נא אל האיש לבן הפנים הזה! איש ישר הוא ואוהב להדלברים… ועל כן אם טוב אונקס בעיניהם ייטב נא גם רעו אשר רַעה לו לפניהם!”
– האיש אשר התהלך את אונקס כרע וכאח ימצא חן גם בעינינו! – אמר תמנגד. ברגע הזה נגש מגוא ויאמר אל תמנגד: “שופט צדיק וישר! צוה נא והשיבו לי את הדבר אשר הפקדתי בידיך!”
– הגידה נא לי, בני, – אמר תמנגד –, האֲשר שבה ההורני הזה בחרבו בקשתו הוא דורש ממני? התקף אותך ויקחך שבי? הגידה אל נא תכחד דבר!–
– אין לו כל צדקה להתעמר בי! – ענה אונקס – גם הנמר יוכל לנפול ברשת זו טמנו לו; אולם עז הוא ויודע לעלות ממנה! –
– ובעל קנה הרובה הארוך? –
– הוא התעלל בהורנים וישימם לעג ולקלס… ילך נא ההורני הזה ושאל את נשי עמו למראֵה הדוב.
– והאיש הזר והנערה לבנת הפנים אשר נמלטו אמש אלי? –
– ילכו שניהם אל אשר יהיה רוחם ללכת! –
– והנערה אשר הפקיד מגוא זה ימים אחדים בכפרי? – על השאֵלה הזאת לא נמצא מענה בפי אונקס וידום.
– והאשה אשר הביא מגוא אלינו ויאמר כי שבוית חרבו היא?? שנה תמנגד את דבריו.
– לי היא! – קרא מגוא – אונקס הלא ידעת כי לי הצדקה לקחתה אלי, אנכי שביתי אותה!! –
– בני מחריש! – אמר תמנגד ויתבונן אל אונקס מאד.
– אמת הדבר! – ענה אונקס בלאט ויאנח בשברון מתנים.
– הוּרני! – אמר תמנגד – סורה מעלינו! –
– האשוב מעליכם כאשר באתי בידים ריקות? – שאל מגוא – או יצוה תמנגד לעשות משפט צדק והשיב לו את שבויתי?… הנה אהלי ריק! תבוא נא האשה וישבה בו! – ויפן תמנגד אל אחד הזקנים ויאמר: “מה משפט האיש הזה בעמו?”
– ראש שבטו הוא ומאַשרו! –
– נערה! – אמר תמנגד – מדוע תמאני ללכת אחרי האיש הזה החפץ לקחת אותך לו לאשה? לכי! והיית לברכה בקרב נשי השבט הזה! –
– טוב מותי מחיי! – ענתה קורא.
– הוריני! – אמר תמנגד – הנערה תמאן להיות לך לאשה, ובקחתך אותה – והבאת עליך קללה ולא ברכה.–
– כדבר נשי בני עמה תדבר גם היא! – אמר מגוא בלעג: – בת משפחת הסוחרים והרוכלים היא וכמוהם תפשוק שפתיה. מגוא איש חיל הוא ונבון דבר, ולהכניע רוגנת נפשו יודעת מאד! –
– אם כן, – אמר תמנגד – קח לך אשר הבאת אלינו ולך לך, כי מצות מנטה עלינו: “משפט צדק שפטו בשעריכם!” – ויגש מגוא ויאחז בחזקה בזרוע קורא, ויסורו הדלברים ויתנום לעבור.
– עמוד, עמדה נא! – קרא היורד וירץ אל מגוא: קחה כופר הנערה זהב וכסף ואבק שרפה ועופרת, ככל אשר תאַוה נפשך, ועשרת מכל בני שבטך!–
– מגוא הוא בעל עור חום ולא ימצא כל חפץ בהמתכות הנוצצות אשר אתה אומר לתת לו!–
– אֵל מלא רחמים! – קרא היורד – האמנם לא תרחם את הנערה האֻמללה? אליך, תמנגד, שופט צדק! אתחנן: רחם נא את האֻמללה!–
– משפט הדלברים נחרץ. הגברים לא ישנו את דבריהם ולא ישנום! – ענה תמנגד.
– שמעני, מגוא! – קרא בעל-עין-הנץ – הלא ידעת כי חוּפשה נתונה לי – ורגעים אחדים יעברו והלכתי אל המקום אשר הסתרתי שם את קנה הרובה. אנשים רבים מבני שבטך עוד יפגשוני ביערים האלה. באיש מהם לא אגע! – נשבעתי לך בקנה הרובה אשר כדוריו הצליחו אשר שלחתים, ורק אתה לבדך השמר לנפשך מאד!! – הביטה אותי וראֵה: כחי במתני ואור עיני אתי, כי ביער הרענן המלא כח עלומים וּלשד החיים גדלתי, ויתן היער מלשדו עלי וידשן את עצמותי וירב עָצמתי. ועתה השיבה את לבך לדבר הזה וידעת כי יש לאל ידי לעשות עם בני שבטך רעה… אולם אם תשלח את הנערה השבויה לנפשה, אזי אבוא אני תחתיה והיתה נפשי בידך תחת נפשה! – ואם אמנם ידעתי גם ידעתי כי ענה תענה אותי באף ובחמה ובקצף גדול, בכל זאת ייקר בעיני המות וכל מצרי שאול אם אֵדע כי חלצתי את נפש הנערה האֻמללה מצרה! – ואתה, מגוא, הלא ראשון לעמך אָתה! השב את הנערה והצילה את עמך מאויב ומתנקם!–
– ויפג לב מגוא כי לא האמין לדברי בעל-עין-הנץ ויאמר: “הבאמת ובלב שלם דברת אלי??”
– אחת דברתי ולא אשנה!– ענה בעל-עין-הנץ. ויפן אל היורד ויאמר: – הנבל יודע כי אחרי מותי תהיה לו הרוחה, ואיך לא יחפץ בי? הנני הולך למוּת! – היה ברכה אונקס, ידידי. הנה מצאת לך רעים רבים בין בני שבטך, ולי אומר לבי, נאמנים יהיו לך, כאשר נאמנה אתך רוחי כל הימים. את קנה הרובה אשר טמנתי תמצא במקומו. קחהו וראית אותו וזכרת את האיש אשר אהבך ויברכך לפני מותו!… ועתה, מגוא, הרף מהנערה ושבה אל בית אביה! הנני בידיך לעשות אתי כטוב בעיניך!" – והזקנים והעם הרואים את המעשה הגדול אשר בעל-עין-הנץ עושה השתאו אליו מאד ויתמהו איש אל אחיו ויאמרו: “עושה גדולות!”
– מגוא הוא איש מלחמה ונבון דבר וראש שבטו! – אמר הפראי – כן רק מחשבה אחת וחפץ אחד בלבו. לכי אחרי! – צוה על קוֹרא וישם את ידו על שכמה – ההוּרני מואס בכל איש המרבה דברים והפושק שפתים – ותתנער קורא מיד מגוא אשר שם עליה ותאמר: “שבויתך אני והנני הולכת אחריך, למוּת! אל תגע בי, אכזרי, ואל תקחני בחזקה!!”– ואחר פנתה אל בעל-עין-הנץ ותאמר: “אדוני ישר הלבב והמרבה להיטיב!– קח את ברכתי אשר אנכי מברכת אותך בטרם אלך ואינני! – חסדך אשר אמרת לעשות עמדי – כהררי אל, לכן ברוך תהיה כי לך יאתה! – ועתה הואל נא והוסיפה לעשות חסד עם בית אבי, והבאת בשלום את בתו האחת אשר נותרה לו והיתה נחמתו לעת זקנתו ונחם בה אחרי בתו הבכירה”. ויהי כאשר כלתה לדבר את הדברים האלה ותגש אל אלישבע ותפול על צוארה, – ותבכינה ותשקנה אשה לאחותה.
– הנה אנכי הולכת אחריך! – אמרה קורא אל מגוא הזועם – הנני נפרדת מעל אחותי יחידתי אשר אהבתי כנפשי, כי כן צֻויתי!–
– לך לך – אמר היורד אל מגוא – חקי הדלברים לא יתנום לעצרך! – אולם מה לי ולחקיהם?… עבור נא לפני את גבול אדמת הדלברים, ונחמת באחריתך!–
– תבוא נא “היד הפתוחה”, הנטויה לנקום ממני! היערים פתוחים! – קרא מגוא בלעג ובבוז.
– עמוד! – קרא בעל-עין-הנץ אל היורד – אל תלך לבדך אחרי מגוא כי הערים יערים לך והביאך אל אחד המקומות הנסתרים והמיתך שם! –
– מגוא! – אמר אונקס – צדקת מנטה תנחה את הדלברים! שא עיניך השמימה וראה את השמש ההולכת הלך ובֹא, ואת ראשי האלונים אשר יפוזוּ מקרניה, ודע כי ברגע עבור קרני זהבה מעל צמרת העצים, יחדלו חקי מנטה מהגן עליך; ובטרם תבוא השמש אדוּמה כדם והסתר תסתר במורד ההרים, ומהרו הדלברים לצאת בעקבותיך ומלחמה תהיה להם בך ובעמך מדור דור!–
– סוּרו ממני! – קרא מגוא בלעג ויט את ידו אל הדלברים – "הוי, נשים! כלבים, שפנים, גנבים! – גשוּ הלאה, – ולא, ירוק אירק בפניכם, וכל הדלברים שומעים את חרפתם ומחרישים – כי מצות מנטה עליהם לאמר: “כל הבא אליכם וחרב ושכין וקרדום אין בידו, האכיל תאכילוהו, ונתתם אותו לעבור בשלום את גבול ארצכם… אל תגע בו יד איש”!– וימהר מגוא ויקח את קורא וימשכנה אחריה להביאה הכפרה אל אהלו.
XI 🔗
ויהי כאשר נעלם מגוא מעיני הדלברים כי הרחיק ללכת,– וילך אונקס אל בית המועצה וילכו אחריו גם אנשי החיל. ויעברו רגעים אחדים ויצא איש חיל ויגש אל אֹרן17 ויפצל בו פִצלותיו; ויבוא איש חיל שני ויכרות דליותיו, ואחר נגש איש חיל שלישי וימשח את מצבת האֹרן בצבע אדום כדם. אז יבוא אוּנקס – והוא משוּח בצבע שחור כמשפט האנשים היוצאים למלחמה, וינף את קרדוּמו ויך בחזקה באחד העמודים וישמיע קול תרועת מלחמה; ואחר הרים את קולו ויאמר: “הנני לכם לראש, פני ילכו אתכם בקרב”! – וירע כל העם כאיש אחד, תרועת שמחה גדולה, ותבקע הארץ לקולם. ואנשי החיל הולכים וקרבים אל מצבת האֹרן המאָדמה וקרדמותיהם בידיהם ויחצבו אותה הלוך וחצוב עד אשר לא נשארו בה בלתי אם שרשיה בארץ. ויהי עד כה ועד כה ובעל-עין-הנץ הלך ויבא את קנה הרובה אשר טמן, והיורד הסתיר את אלישבע במשכן מבטחים. וישלח אונקס מרגלים לרגל את המקום אשר נחבא שם מגוא בעברו עם קוֹרא ביער, וסירה צוה להביא אל טשינגכוק ומוּנרא למען יבואו כה אל המחנה היוצא למלחמה והיו לעזר. ולא ארכו הרגעים ויַעש כדבר אוּנקס ויהי כל העם נכונים לצאת. ובעל-עין-הנץ לקח גדוד אנשי חיל וילך לפניהם ביער לאֹרך שפת הנהר היוצא מכפר ההוּרנים; אולם שוא היה עמלו, כי נעלמו עקבות מגוא. ברגע הזה נשמעו קולות יריות מאחרי הגדוד הזה, ואחד מהדלברים נפל ארצה מת.
– מבני תפתה כאלה העושים במחשך מעשיהם יגורתי תמיד!– אמר בעל-עין-הנץ – הסתרו, רעי, גם אתם ויריתם! – ויפץ העם אשר אתו ויעשו כאשר צֻווּ; ועודם הולכים משם והלאה, הלוך והתחבא, הלוך וירות, ויקרבו אל ההוּרנים המסתתרים ביער, ולא רב היה עוד המרחק ביניהם. ויהי כי הקריבו זה אל זה וירא איש אישו וילך וילחם עמו, ותארך המלחמה שעות אחדות ולא נודע עוד מי גָבר ומי חָלש.–
ברגע הזה נשמע מאחרי ההוּרנים קול יריה אדיר וחזק, וכדור מות עף ממעון הביברים, ואחרי קול הרעש השמיעו הדלברים קול יליל כקול אשר ישמיעו בעת המלחמה.
– דעו! – אמר בעל-עין-הנץ – כי ירה טשינגכוק בהוּרנים. את קול יריתו אנכי מכיר. ושמתם על לב כי נמצאים עתה ההוּרנים מלפנינו ומאחרינו!– ואימת מות נפלה על ההוּרנים ויפוצו וינוסו איש לעברו. אז תכבד עליהם יד הדלברים ויפילו מהם רב. וטשינגכוק ומוּנרא ובעל-עין-הנץ נפגשוּ; אפס כי לא הרבו לדבר איש את רעהו, כי המלחמה לא חדלה ולבם ומחשבותם נתונים נתונים היו אליה. ואנשי חיל הדלברים תרו להם ביער גבעה רחבה להלחם באויביהם, ויהיו להם העצים הרבים למחסה ולמסתור, ויביטו משם ויראו והנה במורד ההר הרחוק מהם נמצא עמק ובו עצים רבים וענפים. המכסים את עין הארץ; ועשן עולה מן העצים ההם, והצפרים תעופנה אחת הנה ואחת הנה על ראשי העצים, וידעו האנשים כי שם בעמק מלחמה לאונקס ולאנשי חילו בהוּרנים. ויקשב טשינגכוק ומרעיו וישמע לאזניהם קול ענות חלושה וקול ענות גבורה. ואֹזן טשינגכוק בחנה את הקולות ויאמר: כבדה שם המלחמה מאד ויד הדלברים עושה חיל. – ויוסף טשינגכוק לדבר אל בעל-עין-הנץ ויאמר: “שוּבה אתה ואנשיך החורשה וישבתם בה עד ראותכם את אחרית המלחמה, ואז תדע מה תעשה”! ויהי כעבור רגעים אחדים, לא נשמעה עוד בת-קול היריות כאשר תשמע תמיד בירות איש ביער, וידעו כי יצאו הנלחמים מן היער והמלחמה נפוצה על פני השדה; ועודם שמים לב אל הדבר הזה ויראו והנה אנשי חיל נסים מן היער ההוא להמלט על נפשם. וירא היורד את הדבר הזה ותקצר רוחו, ויאמר אל טשינגכוק היושב שאנן על אחד הסלעים ועיניו נשואות אל המקום אשר היתה שם המלחמה: הנה באה העת! – נקומה נא ויצאנו למלחמה על ההוּרנים". – ויאמר בעל-עין-הנץ: “נחכה נא לאות אשר יתן אוּנקס; הן יודע העלם הזה כי קרובים אוהביו אליו”. – בעת הזאת נאספו הוּרנים רבים על יד הארנים ויאמרו להסתר שם, וירא בעל-עין-הנץ את הדבר הזה ויקרא למרעיו לאמר: “ירוּ!” והיתה להם המלחמה מפּנים ומאחור. ויעשו כדברי בעל-עין-הנץ, וקול תרועת השמחה הגדולה אשר השמיעו הדלברים בנפול הוּרנים אחרים חלל, אָמר לכל כי כדורי טשינגכוק ומרעיו לא החטיאו את המטרה. ויהי כראות ההוּרנים כי אזלת ידם וינוסו; ורק גדוד הוּרנים קטן מאד אשר נכלמו לבקש להם מנוס הלכו אל הגבעה אשר ישב שם טשינגכוק. ברגע הזה יצאו אנשי חיל הדלברים מן היער ואוּנקס מפקדם בראש. וירם אונקס את ידו ויאמר: “ראוּ שם נמלטים אויבינו”. – וירץ אוּנקס ושבעת דלברים קלי המרוץ להשיג את ההוּרנים וירא והנה מגוא הולך בראשם. ויחם לבב אונקס מאד וידלק אחריו ושכינו נטוי בידו. ויבט מגוא אחריו וירא את אוּנקס הדולק אחריו וישמר ויאמר: “זה הרגע שקויתיהו! יגש נא הדלברי הרץ לבדו וקמתי עליו ודקרתיו”. – ברגע הזה נגלה בעל-עין-הנץ ומרעיו למגוא ויצר לו מאד ויסר מהגבעה אשר אמר לעלות עליה וינס. ואוּנקס הזעיק את אנשי חילו וירדף אחרי מגוא הרץ לבוא אל כפר ההוּרנים; וירא היורד ובעל-עין-הנץ את הדבר הזה וירוצו גם הם אחרי אוּנקס. ויהי כי בא מגוא הכפרה, ויעמוד הוא וגבוריו וילחמו עם אוּנקס ואנשיו. ואוּנקס ירים כפעם בפעם את קרדומו ויגזור על ימין ועל שמאל ויעש הרג רב בּהוּרנים, עד אשר לא נשארו בהם בלתי אם שנים, שלשה אנשים. וירא מגוא את הדבר הרע הזה וימהר וינס אל המערה אשר החבּאה שם אלישבע בהיותה שבויתו. והרודפים דלקו אחריו ויבואו גם הם אל המערה ויעברו חדרים ומבואות רבים, ויראו פתאום בקצה אחד המבואות הנסתרים שמלות אשה לבנות מטֻלטלה מפני רוח.
– קוֹרא היא!! – קרא היורד בשמחה רבה.
– הנה קוֹרא! – שנה אוּנקס את דברי היורד וירץ אליה כצבי.
– הנה הנערה! – קרא בעל-עין-הנץ בקול חזק – התאוששי, עדינה, התאוששי! אנחנו חשים לעזרתך. – אז ישווּ האנשים האלה את רגליהם כאילות לעבור במבוא הצר והאָפל ולבוא אל המקום אשר ראו שם את השמלה הלבנה; אולם לא יכלו למהר את מרוצתם כי מכשולים רבים ואבני נגף ומוקשים היו בדרכם אשר הכשילום והפילום וּמחצום… וישלך אוּנקס את קנה הרובה מידו וימהר ללכת. ברגע הזה ירה בו אחד ההוּרנים וימחץ את זרועו.
– נזהר נא מאד ונשמרנו לנפשותינו – אמר בעל-עין-הנץ – הדרך הזאת מלאה חתחתים, בני הבליעל עושים במחשך מעשיהם. – בעת הזאת ראו הרודפים והנה שני הורנים קרבו אל קוֹרא וישאוה משם והלאה ויעלו מן המערה דרך המבוא השני, ומגוא עומד עליהם ומצוה אותם להסתירה במקום פלוני אלמוני. ויתחזקו שלשת הרודפים וירוצו בכל כחם להשיג את שני האנשים המוליכים את קוֹרא, וירץ אונקס כחץ מקשת ויעבור הרים וגבעות וסלעי מגור ופחתים עד קרבו אל הפראים המוליכים את קוֹרא.
– עמוד! עמדה נא! – קרא אונקס וירם את קרדומו – ראש הדלברים מצוך לעמוד.–
ותשמע קוֹרא את קול אוּנקס ותאמר אל מגוא: "לא אסור מהמקום הזה! – המיתני, בן בליעל, אם חפץ אתה במותי; אולם ממקומי לא אמוש! – וירימו שני הפראים המוליכים אותה את קרדוּמותיהם להכנה. וימהר מגוא ויקח את קרדוּמותיהם בחזקה מידיהם וישליכם מעל ראש הצור אשר עמדו שם; ואחר הוציא את שכינו מחגורתו ויאמר: בחרי לך, נערה, באשר תחפצי: באֹהל ראש ההוּרנים או בשכינו!! – ולא ענתה אותו קוֹרא ולא שתה לב לדבריו, כי אם כרעה על ברכיה ותשא עיניה אל השמים ותאמר: בידך אני, עשה אתי כנקמת לבך הרע!–
– האשה! – קרא מגוא וכל עצמותיו רחפו – החיים והמות לפניך, ובחרת בחיים! – ובדברו את הדברים האלה ויתבונן אל הכורעת לראות אולי תשים לדבריו לב ותנחם על דבריה; אולם לשוא השגיח, לריק התבונן. קוֹרא לא שתה לב לדבריו ולא האזינה להם. אז תּרום יד מגוא וּברק שכינו יראה לעיניה. בעצם הרגע הזה נשמע קול זעקה בתחתית הצור, כי בא אוּנקס עד הצור ויקפץ עליו בכל כחו. ויסוג מגוא אחור… ברגע הזה זנק אחד הפראים אל קוֹרא ויבא את שכינו בלבבה, ויקצוף עליו מגוא קצף גדול ויתנפל עליו ויאמר לחנקהו; אולם אוּנקס עמד בין שניהם ויכוֹן לנקום את דם קוֹרא השפוך ממגוא. רגע אחד נרעש מגוא בראותו את אוּנקס לפניו; אולם עד מהרה תקע את שכינו בחזהו וישמיע קול צחוק מרגיז לב ונפש! – ואוּנקס התנשא כנמר מעל הארץ ויתנפל על רוצח נפש קורא ויפילהו ארצה; ואחר התחזק שנית ויכון להתנפל על מגוא; אולם איש הדמים הזה מהר ויזנק אל העלם הגוע ויאחזהו בזרועו ויבא את שכינו שלש פעמים בלבו. וכנפול אוּנקס ארצה לרגלי רוצח נפשו ויבט עליו בשאט נפש ובבוז ובמשטמה עזה – וימת.
– רחמים! – חמלה! – קרא היורד בחזקה: רחם למען תרחם גם אתה! – אולם מגוא מלא פיו שחוק ויקח את שכינו המגואל בדם וישליכהו אל היורד העומד ומתחנן אליו. ברגע הזה החל בעל-עין-הנץ לתפש ולעלות על הצור, וכבואו עד הראש לא מצא שם בלתי אם את קוֹרא ואת אוּנקס המתבוססים בדמיהם, ויפן כה וכה וירא והנה מגוא מגיח מנקרת אחד הצורים. ויהי כאשר עמד המרצח במקום אשר בטח בו כי לא תשיגהו עוד כל יד אנוש וישם את פניו אל בעל-עין-הנץ ויט את אגרופו עליו ויקרא: “לבני הפנים כלבים המה, הדלברים מוּגי לב כנשים! – מגוא הוא איש חיל ונבון דבר כאחד שרי הצבאות הגדולים. היום נתתי את בשר לבנת הפנים ואת בשר הדלברי לעוף השמים ולבהמת הארץ”. –
וכאשר כלה לדבר את הדברים האלה ויקפץ מהסלע אשר עמד עליו על הסלע אשר ממולו; אולם רגליו מעדו, ובנפלו אל השוּחה העמוּקה אשר בין שני הסלעים, אחזה ידו בסבך ויֻתּן בין השמים ובין הארץ. וירא בעל-עין-הנץ את הדבר הזה ויכון לקפץ מהסלע אשר עמד עליו ולהשיג את בן הבליעל. וירא מגוא כי צרה קרובה ויחל למשש ברגליו את חלקת הצוּר למצא מנוח להן, ויתפתל ויתעות כאשר יעשה הנחש, עד אשר מצאו רגליו שן סלע ויעמוד עליה. אז יקח בעל-עין-הנץ את קנה הרובה אשר בידו ויכונן אותו – ויוֹר כדור מות במגוא. ובת קול היריה נשמעה ונשנתה ונשלשה בגיא ובעמק ובכל הכפר הגדול ההוא, עד אשר אבדה כלה בסתר היער.
וידי מגוא רפו; ויעווּ פניו מאד ועל שפתיו קצף כקצף אשר על פני המים, ועיניו פקוחות ומביטות אל בעל-עין-הנץ באף ובחמה ובקצף גדול ובשנאה עזה. עוד הפעם הניף את אגרופו, ותרעדנה ברכיו ותחשכנה עיניו ותרף ידו היגעה מהסבך – ותפול גויתו אחורנית אל התהום הרובצת תחתה ותפזרנה כל עצמותיו.
XII 🔗
………………………..
השמש יצאה על הארץ ותזרע את אורה לשמח נפש ולהרנין לב; אולם רבבות קרני זהבה לא שמחו היום את לבות בני הלנפים. שבת קול תרועת המלחמה, כפר ההוּרנים נשם ונחרב, הפליטים יצאו את הכפר ואינם. בכל זאת איש מהדלברים אל ישמח כי חזה נקם, כל פנים קבצו פארור, כל איש ידיו על חלציו!!
על ככר נרחב אשר לפני הכפר הדלברי נראה אפריון עשוי מענפי עצים – ומכסהו סדין בד המכסה את גוית קוֹרא בת מוּנרא המונחת באפריון. כל הדלברים נקבצו באו אל האפריון ויעמדו עליו דוּמם. ושש נערות דלבריות אוחזות בסלים מלאים פרחים ועשבים נותנים ריח ניחוח וזורקות לרגעים פרחים וּבשמים על מכסה האפריון. ומוּנרא הזקן הממאן להתנחם יושב על הארץ לרגלי בתו; ראשו מוּרד לארץ ועיניו יורדות דמע, ועל ידו עומד דוד ומשמיעהו תנחומות-אל מספרו אשר בידו.
וממול האפריון הזה יראה מראה תוּגה אחר: הדלברים המתאבלים אל אוּנקס המוּמת הושיבוהו על ירק דשא ויתמכוהו מזה ומזה לבלי יפול, וישימו נוצות יפות בקוֻצתו ויתנו עליו עדי זהב. וטשינגכוק אביו יושב ממולו ובידו אין כלי מלחמה ובשרו ופניו רחצו מצבעיהם, ובעל-עין-הנץ נגש אל טשינגכוק וישען על קנה הרובה וישם את עיניו על אוּנקס המת ועל אביו המתאבל אליו. ברגע הזה נגש תמנגד אל המקום אשר אוּנקס יושב עליו ויפתח את פיו ויאמר אל כל הקהל: “בני הלנפים! מנטה הסתיר את פניו! – את עיניו גרע מכם ואת אזניו האטים ולשונו נאלמה ותקראהו אליו ולא יענכם! – אין איש מכם רואהוּ ובכל זאת משפטיו לנגדכם תמיד. – הה, זעם מנטה! – ולפני זעמו מי יעמוד??” וכדבר תמנגד את הדברים האלה ותהי דממה בכל הככר, אין נע ואין זע ואין משמיע קול ואין מוציא מפיו דבר. –
אז תקחנה הנערות פרחים ותרמוסנה אותם ותמוללנה אותם ואחר לקחו את האפריון אשר קוֹרא השכבה בו ותשאנה אותו ותבאנה אל גבעה קטנה; וילכו גם מוּנרא והיורד ודוד ובעל-עין-הנץ אחריהן. ויהי כאשר באו אל הגבעה ויראו את הקבר הפתוח ואת ארון העץ העומד אצלו, ותשמנה הנערות את קוֹרא בארון. ויגש מוּנרא וישק לבתו בפעם האחרונה, ויברך את הנערות הדלבריות ויודה להן חסדן האחרון אשר עשו עם המתה, ויפרד מעם ראשי השבט ומעם בעל-עין-הנץ ויעף עיניו עוד הפעם על הגדיש18 ויאָנח בשברון מתנים ויעזוב הוא ודוד את המקום הזה, וילך הכפרה לקחת את אלישבע. אז יגש היורד אל בעל-עין-הנץ ויברכהו על כל החסדים אשר עשה עמו ויפרד מעליו ויעל על סוסו וירכב גם הוא הכפרה. וכבוא מוּנרא והיורד אל אלישבע וינחמו אותה מיגונה הגדול – ויעזבו את הכפר וילכו לשוּב ארצה אנגליה.
* *
*
היום רד מאד… החושך החל לכסות את הארץ, הדלברים הלבישו את אוּנקס את בגדיו ויורידוהו הקברה ויהיו פניו מוּסבים מזרחה, וישימו אצלו בקבר את כלי מלחמתו ויקברוהו. בעת הזאת נגש בעל-עין-הנץ אל טשינגכוק ויאמר: “שנינו אהבנו את אוּנקס בכל נפשנו וזכרו לא ימחה מלבנו כל ימי חיינו; אמנם לא יארכו הימים והלכנו אליו; אולם עד העת ההיא יבטח נא לבך בי כי לא אעזבך, ולא אטש אותך והוספנו לשבת יחדו כאשר ישבנו עד היום הזה”! – ויתן טשינגכוק את קולו בבכי ויאמר: “בני היה גבור חיל וחכם ואמיץ לב! – מי יאמר כי לא כן דברי? מי יכזיבני וישים לאַל מלתי? ועל כן נקרא אל מנטה – לבוא אליו! – יחדלו נא, אַחי, מבכות אותו”. וישמע כל העם וידום. אז יפתח תמנגד את פיו שנית ויאמר להדלברים: "רב לכם! צאו לפעלכם ולעבודתכם. – חמת מנטה לא שככה עוד. למה ישב תמנגד גם הוא במקום הזה ולא יעזבהו? כל הארץ הזאת נִתנה ללבני הפנים, המה היו אדוניה! העת אשר כלתה נפשי אליה לא באה עוד. אהה! יומי אָרך מאד. בבוקר ראיתי את בני האֻנמים צלחים ושלוים ומבורכים, ועתה כי רד יומי ולילי לא בא עוד, ותראינה עיני את קבורת המוהיקני האחרון.
-
ביערי אמעריקא יש מין צמח אשר מראהו כמראה “אזן הדב” והצבאים יאכלוהו באות נפש בעודנו כאבן. ↩
-
בשם זה נקרא טשינגכוק בפי ההורנים. ↩
-
Handschuh Нерчэтка, (בר“ר כ”ח). ↩
-
Kлoчekъ, Stückchen. ↩
-
Kpoтъ, Maulwurf ↩
-
במקור כך: “ויביאו” כאשר האות י' מחוקה למחצה. כנראה צ“ל ”ויבואו“. – הערת פב”י ↩
-
Cykъ, Reis ↩
-
Чepe‖axa, Schildkrŏte ↩
-
(חולין קח"ז) Biber, Бобръ. ↩
-
ליליה: Cona, Eule ↩
-
Riemen, Ремень. ↩
-
Knebel, Затычка. ↩
-
Meдa– Schaumȕnze ↩
-
Γophoctaй, llerinclin ↩
-
בשם “מנטה” יקראו הפראים האלה את “הרוח הגדול”. ↩
-
צב השריון. ↩
-
Cooha, Wichte ↩
-
Gгаьhȕɡеӏ насыпь Мог?льная ↩