בישיבת הועד הפועל הציוני, 6 באפריל 1948

במשך ארבעת החדשים, מאז החלה ההתקפה עלינו ב־30 לנובמבר, נהרגו למעלה מ־900 יהודים; היהודים בירושלים העתיקה נצורים זה כמה חדשים; כל ירושלים העברית מנותקת, למחצה כל הזמן, והיא היתה מנותקת לגמרי עשרה ימים, ורחפה עליה סכנת רעב, שעדיין לא חלפה; כמעט כל הדרכים בארץ משובשות, ואין יהודי יכול לצאת לדרך בלי סכנת נפשות; כמה משקים חקלאים שלנו, בגליל, בשומרון, בעמק הירדן, ביהודה, בנגב — נתקפו, לפעמים התקפות קשות, על ידי מאות, וגם על ידי אלפים פורעים; ובשלוש הערים: חיפה, יפו—תל־אביב וירושלים אין התגרות פוסקות אף לילה; אלפים של ערבים זרים מזוינים, רבים מהם אנשי־צבא וקציני־צבא של מדינות שכנות, פלשו לארץ, ומספרם הולך וגדל; הם באים בעיקר מסוריה, מעיראק ומעבר הירדן, מקצתם גם ממצרים, והם באים — חלק מהם בכל אופן — מזוינים בנשק שנשלח למדינות אלו על ידי הממשלה האנגלית; לרבים, אם לא לרובם, של הערבים בארץ, גם בעיר וגם בכפר, יש נשק פרטי, ומי שעדיין אין לו — משתדל לרכוש לעצמו גם במחירים מופרזים,

משלמים 100—120 לא״י בעד רובה; חונה בארץ, על דעת הממשלה, הלגיון הערבי. זהו כאילו צבא של עבר־הירדן, אבל הוא מוחזק למעשה על ידי האימפריה הבריטית, והוא החיל הממושמע, המצויד והמאומן ביותר בכל ארצות ערב.

 

סבונו אויבים    🔗

הממשלה בארץ עוינת אותנו. אם כי היא כבר מתפוררת והולכת, היא מנסה עוד ערב צאתה, גם בעקיפין וגם במישרין, למנוע ולכבול אפשרות ההתגוננות של הישוב. בניגוד להחלטות האומות המאוחדות סירבה הממשלה לשחרר באחד בפברואר נמל תל־אביב, אם כי שוטריה וצבאה יצאו מאיזור תל־אביב, ואניות מלחמה בריטיות משוטטות יומם ולילה במימי תל־אביב. למעשה מקיימת הממשלה הבריטית בלוקדה ימית על הארץ המכוונת נגד היהודים, בשעה שגבולות היבשה במזרח, בצפון ובדרום פתוחים לערבים — לכנופיות ולצבאות ערבים. אמנם היא עושה חיפושי נשק גם אצל יהודים וגם אצל ערבים, מזמן לזמן, והיא מחרימה נשק, אצל יהודים ואצל ערבים, ולפעמים מסייעת בכוח הצבא לישובים יהודים ולפעמים לישובים ערבים — אבל נשק היא מחלקת אך ורק לערבים, בערים ובכפרים, והמדיניות הקבועה והברורה בשטח הבטחון היא — כבילת ידי הישוב המתגונן, ומתן כל האפשרויות לערבים בארץ ובארצות הזרות לתקוף אותנו.

נוסף לכל אלה אנו עומדים בשטח השירותים הממלכתיים בפני חלל ריק, שנפתח למעשה עוד לפני ה־15 במאי. אין שום שלטון יעיל בארץ והשירותים הולכים ומתפוררים ונהרסים, ותוהו־ובוהו מתגבר, והוא יגיע לשיאו ב־15 למאי, ביום שבו מתבטל באופן רשמי השלטון המנדטורי; הארץ תהיה אז פתוחה להסתערות מלאה של כוחות האויב. והרזרבות של האויב הן כמעט בלתי מוגבלות. היחס בין יהודי ארץ־ישראל ובין הערבים בארץ ובארצות השכנות — בלי צפון אפריקה — הוא בערך אחד מול 45; ולערבים יש מעמד ממלכתי: שש מדינות יושבות באו״מ, ומדינה שביעית — עבר־הירדן — היא בעלת־בריתה של אנגליה, וחלק גדול של נשק הצבא הבריטי מועבר ללגיון הערבי. ולעם היהודי הנתקף אין עדיין שום מעמד ממלכתי, אין לו שלטון, אין לו הכרה בינלאומית, הוא אינו קיים כלל כיחידה ממלכתית, הוא אינו יכול לרכוש נשק, כי בשק מוכרים רק לממשלות מוּכרות, והערבים יכולים, באופן לאגלי וגלוי לקנות נשק בכל מקום; ונגד העם היהודי המחוסר מדינה, עומדות שבע מדינות ערביות עצמאיות: לבנון, סוריה, עבר־הירדן, מצרים, סעודיה, תימן. יש להן צבא מאומן, פחות או יותר, יש לאחדות מהן גם חיל תעופה. למצרים יש גם חיל ימי. זהו המצב בתמציתו, ומצב זה מעמיד בפנינו שאלת־גורל, כאשר לא עמדה בפנינו זה מאות בשנים — למעלה מאלף ושמונה מאות שנה.

 

לנו אין ברירה    🔗

השאלה איננה אם להתגונן או להיכנע — לנו אין כלל ברירה כזו. וכשאני אומר ״לנו״ איני מתכוון לכל יהודי ארץ־ישראל. יהודי בודד או יהודים בודדים בארץ יכולים להניח שיש להם ברירה. שאפשר לא רק לא להתגונן, אלא גם להיכנע; ב״לנו״ אינני מתכוון גם לציונים סתם — חבר בהסתדרות הציונית מספיק לו להיות שוקל שקל, — ואיני מזלזל בחשיבות השקל גם ברגע זה כאשר הענינים העומדים לפנינו חמוּרים ביותר. אבל השוקל את השקל אינו חייב ליהרג על הציונות. דבר זה אינו כתוב בשקל ואין זה חלק של המשמעת הציונית. השוקל את השקל מביע את הסכמתו לשאיפה מסוימת המנוסחת בפרוגרמת באזל, אבל הוא אינו חייב למסור נפשו על שאיפתו זו.

ב״לנו אין ברירה״ — אני מתכוון לאותם היהודים, גם בארץ וגם בגולה, המסוגלים לחיות חיים מסוג אחד בלבד: חיי עצמאות יהודית במולדת. יהודים אלה, בין שהם פה, ובין שהם עתידים לבוא לארץ־ישראל, אין להם ברירה ואינם יכולים להיכנע, והם לא יכנעו לא למופתי, לא למנהיגי הליגה הערבית, גם לא לממשלתו של באוין, או לממשלות אחרות שיתנו יד למזימתו של באוין. יהודים אלה מוכרחים להתגונן, מוכרחים לעמוד על זכותם ועל זכות עמם למולדת ולעצמאות. וכשמנסים לשלול מהם זכות זו בכוח — הם יגנו על זכותם בכוח, בכל הכוח שיש בידם. לאותם היהודים שזכות זו היא גם זכות היסטורית, זכות אבות, גם זכות יצירת דורות של חלוצים, גם זכות מוכרת ע״י רשות בינלאומית, וגם זכות הסבל והטרגדיה של היהודים בעולם במשך דורות ובדורנו, לכל היהודים האלה. זכות זו היא להם שאלת חיים ומוות; להם אין ברירה אלא לעמוד בכוח — ובמלוא הכוח — עד שזכותם תקום.

השאלה העומדת לפנינו היא — איך להילחם למען הנצחון, שיבטיח את קיומו החפשי של עמנו, התפתחותה הבלתי־מופרעת של יצירתו הארצישראלית, עתידו הממלכתי ומעמדו הבינלאומי.

 

הכל — למען הנצחון    🔗

בישיבת הועד הפועל הציוני האחרון בציריך, באבגוסט 1947, עשיתי נסיון שלא הצליח. ביקשתי להעמיד את התנועה הציונית על ההכרה שהבטחון של הישוב הוא בשעה זו הבעיה המרכזית, החיונית, המכרעת, הקובעת הכל, ושצרכי הבטחון הם הם הצריכים לכוון את כל הליכות התנועה הציונית והישוב כלפי פנים וכלפי חוץ. התנועה הציונית לא היתה מוכנה אז, כנראה, לשמוע דברים אלה.

עתה אין צורך לשכנע את התנועה הציונית, ובודאי לא את הישוב, שהמצב חמוּר והסכנה רבה. ואף על פי כך אני מסופק אם התנועה הציונית, ואפילו הישוב, כבר הסיקו את המסקנות הנובעות מהמצב הזה, ואם הם מוכנים לסגל את כל חייהם ואת סידוריהם ויחסיהם לצורך, שמצב זה מחייב.

אנחנו עומדים גם בפני הכוח התוקף הערבי הנמצא בארץ, וגם בפני הפוטנציאל הכביר של מדינות ערב, הנתמך גם מבחינה פוליטית וגם בנשק ע״י מעצמה גדולה או מעצמות גדולות אחדות. כל מי שעיניו פקוחות יראה ויבין שבלי מאמץ עליון (ומאמץ עליון פירושו — מאמץ שאין למעלה ממנו) לא ננצח. ומאמץ עליון מחייב שעבוד (ואני בכוונה בוחר במלה לא סימפטית זו) כל חיי הישוב, משקו, כוח האדם שלו, התחבורה שלו, ידיעותיו הטכניות והמדעיות, אמצעיו הכספיים, כוחו המוסרי, עתונותו, חייו הציבוריים, כל מוסדות ההסתדרות הציונית, אמצעיה וכוח השפעתה הפוליטית — בלי כל אלה קשה להניח שאפשר להתגבר.

לא ננצח על ידי כוח צבאי בלבד. בימינו אין מלחמה נעשית על־ידי צבא בלבד. כל מלחמות דורנו נעשות על־ידי כל העם. ומלחמתנו אינה קלה מכל שאר המלחמות, ולהיפך — היא קשה יותר. כי מלחמה זו אינה נגד הכוח הצבאי היהודי — אלא נגד הישוב כולו, ופחות מבכל מלחמה אחרת אפשר להבחין אצלנו בין חזית לעורף. כל אחר מאתנו: גדול וקטן, איש ואשה, זקן וטף — אם הוא רוצה או אינו רוצה בכך — הוא בחזית. והמלחמה הוכרזה נגדנו כשאין לנו עדיין מעמד של מדינה ואין לנו ממשלה מוּכרת, ואין אנו יכולים לרכוש נשק, ולא קשה לשים מצור עלינו בים — כשם ששמו מצור ביבשה. כל ישוב שלנו הוא ישוב ספר וכל אחד מאתנו יושב על הגבול, — ובלי גיוס כולל, בלי שלטון מלא על כל אמצעי הישוב וכוחותיו — לא נעמוד.

בצבא בלבד — גם אילו יכולנו להקים צבא גדול יותר — לא נעמוד אם לא נגייס את המשק, את הרוח ואת החוסן המוסרי. גם אנשי־צבא שאומנותם בכך הכירו שהכוח המוסרי ערכו כשני שלישים מן הכוח הצבאי. ואולם בשני שלישים אלה בלבד אי־אפשר לנצח. דרוש גם החלק השלישי… וכל זה כופה עלינו מסגרת־ארגון חדשה, גם לישוב וגם לתנועה הציונית, המותאמת לצרכי המלחמה.

תפקידו הראשי של כנס זה של הועד הפועל הציוני הוא — לארגן במסגרת זו את הישוב ואת התנועה הציונית, לאו דוקא בהתאם לקונסטי­טוציה הציונית ולאלפי ההרגלים שלנו, ולא לפי המקובל במשך חמשים שנה, אלא אך ורק כפי שאנו מצוּוים על־ידי צרכי ההתגוננות. אם לא יעשה זאת — הוא יחטא לשליחותו ויתחייב בנפש העם היהודי.

 

הנעמוד בפני אויב?    🔗

יש להגיד מלים אחדות על השאלה המטרידה עכשיו ודאי כל אחד מכם: האם בכלל נוכל לעמוד? אני מודה שאין לקבל תשובה כדבר המובן מאליו. אם כי אני כשלעצמי בטוח שאנו יכולים לעמוד, לא אתימר להוכיח זאת כשם שמוכיחים תיאורימה מתימטית. הוכחות כאלו אין בידי, ואני מסופק אם יש בידי מישהו. אילו היינו שואלים פי מומחים לאסטרטגיה ולכלכלה, שאינם יודעים את נפש הישוב ואת כוחה הפנימי של הציונות, ואומרים להם: הרי כאן ישוב יהודי של 650 אלף נפש וכך וכך הוא מספר הגברים והנשים בגיל מסוים המצויים בו; וזוהי החקלאות של הישוב, וזוהי החרושת שלו ונכסיו, וזוהי ידיעתו הצבאית וציודו הצבאי, ואלה הם אמצעיו הכספיים; וכזו היא התנועה הציונית באמריקה ובאבסטרליה, בדרום אפריקה ובפולין ובארצות אחרות, והיא נכונה לעזור לישוב, אבל היא כבולה על־ידי ממשלות הארצות האלה, ומרוחקת אלפי מילין מהארץ; ומצד שני — ישוב ערבי בארץ המונה מיליון ומאה אלף ואתו עוד שלושים מיליון ערבים, לא מעבר לים, אלא בשטח רצוף עם גבולי הארץ, ולמיליונים אלה יש מדינות וממשלות וצבא ותקציב ותותחים ואוירונים ואניות, והם מקבלים נשק מאת אנגליה, ונתמכים על־ידה תמיכה כספית, פוליטית וצבאית והם יכולים להגיע הנה בנקל ולהסתער על הישוב היהודי. — אילו היינו עושים כך, חושש אני שהמומחים היו מראש עונים: לא, אין תקוה לישוב זה לעמוד.

ואילו היינו שואלים את המומחים, לא היום, אלא לפני ארבעה־חמישה חדשים, לאחר שהיינו מוסרים להם כל הידיעות על הישוב והפוטנציאל הצבאי שלו ועל הערבים והפוטנציאל הצבאי שלהם וקשריהם עם האנגלים, והיינו שואלים אותם: היוכל ישוב זה לעמוד חדשים מספר? איני מפקפק גם כאן בתשובה השלילית. והנה עברו ארבעה חדשים. ההיסטוריה של החדשים האלה היא פחות או יותר ידועה: עמדנו. והלקח של ארבעת החדשים אומר משהו.

 

פרשת עמידתנו    🔗

כשהחלה ההתקפה הערבית בגדנו, בשלושים לנובמבר, לא היה לישוב צבא; היו לו רק כוחות־הגנה מקומיים, אשר זה שבעים שנה הם מגינים על ״הנקודות״ בשעת הצורך. היה לכוחות אלה גם איזה סידור ארצי, אבל כמעט כולם היו מרותקים למקומם. אלה לא היו חיילים מאומנים כהלכה; הם לא היו אפילו מה שהיו אנשי ״השומר״ לפני ארבעים שנה — אנשים שהגנת הישוב היא מקצועם. אלה היו אנשים העסוקים בעבודתם ובמשקם, נותנים מזמנם החפשי שעות אחדות בשבוע לאימונים. ומוכנים בשעת הצורך להגן על מקומם. מלבד אלה היתה רק חטיבה אחת קטנה שמנתה כמה אלפים איש שהיו מגויסים למחצה; גם חטיבה זאת נתנה מחצית זמנה למשק, ורק מחצית זמנה עסקה באימונים צבאיים, אבל כוח זה היה מוכן תמיד לכל קריאה ולא היה מרותק למקום — הכוונה לפלמ״ח. היתה התחלה של עוד כוח אחד שלהלכה היה בלתי־מרותק למקום אבל גם הוא מתנדב, ולא מגויס. הוא קיבל אימונים צבאיים, ולא להגנה מקומית בלבד. אבל היה עסוק בעבודתו בבתי־חרושת, בשדה, בבתי־מסחר, ורק חלק משעות הפנאי נתן לאימונים — יום או יומיים בחודש; בז׳רגון של ההגנה היה קרוי הכוח הזה בשם חי״ש (חיל שדה).

התקציב שעמד לרשות צרכי הבטחון היה מצער — ולא הגיע אפילו לשליש מהסכום שמוציאה אנגליה על הלגיון הערבי. לא אוכל להגיד כלום על הציוד, אבל כל אחד יוכל לשער לעצמו מצב הציוד לפי התנאים שבהם אנו חיים בארץ.

ובמצב זה החלה ההתקפה הממושכת ב־30 לנובמבר 1947 שלא פסקה אף ליום בערים, בדרכים ובישובים חקלאיים בכל רחבי הארץ. והנה, במשך ארבעה חדשים אלה לא חדר האויב אף לנקודת־ישוב אחת — ויש לנו נקודות ישוב מבודדות ומעוטות אוכלוסין שהן מרוחקות: על הגבולות ובמדבריות הנגב. האויב לא הרס אף נקודה אחת, ואף אחת לא נעזבה. אמנם בערים — גם בחיפה, גם בתל־אביב וגם בירושלים — בכמה משכונות הספר, העתיקו יהודים את מושבם מדירות סמוכות לגבול לדירות מרוחקות יותר ממנו, כי היריות ברובים, במקלעים ובמרגמות הולכות ונמשכות לילה־לילה, לפעמים גם יומם־יומם, אבל אף שכונה אחת לא נכבשה. לעומת זאת נכבשו על ידינו הרבה נקודות של האויב. כוחות־המגן שלנו חדרו לנקודות ערביות — גם לנקודות רחוקות מאוד מישובים יהודיים — בגליל, בשומרון, ביהודה ובנגב. והרי לכם רשימה ארוכה של ישובים ערביים כאלה: ערב־סוקריר, פלוג׳ה, חאלסה, סלמה, יזור, ביר־עדאס, עין־חזב, חאואסה, בלאד אל שיך, נוריס, כפר קנה, שפרעם, סעסע, חסס, חסיניה, אבו־שושה, קסטל, דיר־איוב ועוד. בחורינו עשו שמות בכנופיות, והרבה ישובים אחרים שמספרם עולה בהרבה על אלה שנקבתי קודם בשמותיהם, נעזבו על־ידי הערבים מתוך פחד. בירושלים ועל ירושלים מתנהלת עכשיו מערכה גדולה, ואם כי לפי שעה נסתיימה בהצלחה, הרי טרם נשלמה; עוד הדרך לירושלים אינה בטוחה ועוד לא חלפה הסכנה לשלום העיר. אולם החלק היהודי של ירושלים, מאז חורבנה, לא היה כל כך יהודי כמו עכשיו. יש לנו עכשיו בירושלים גוש גדול הדומה מבחינה יסודית לתל־אביב: הוא יהודי במאה אחוזים, מיושב כולו על־ידי יהודים. אבל יש בירושלים לא רק גושים רצופים, יש גם ״איים״: של יהודים בשטח הערבי, ושל ערבים בשטח היהודי. כל האיים הערביים בשטח היהודי נעזבו על־ידי הערבים, הם במלטו מהם: רוממה, כרם א־סילה, שייך באדר, ליפתא ועוד, אבל שום שכונה יהודית בתוך השטח הערבי לא נעזבה, אם כי היא נתקפת יומם ולילה במשך חדשיים; ונתקפת לא רק על־ידי ערבים בלבד. גם בחיפה נמלט שליש הישוב הערבי. — הישוב היהודי לא ברח משום עיר.

יש מקרים שיהודי בודד בורח מהארץ. אבל הישוב שלנו בכללו, לא רק בהתישבות החקלאית אלא גם בערים — בירושלים, בחיפה ובתל־אביב — עומד בעינו. עכשיו מפנים הערבים כפרים רבים בשטח שבין תל־אביב וזכרון־יעקב. יתכן שזה נעשה על פי לחץ מפקדי הכנופיות מתוך צרכים אסטרטגיים ערביים: מוציאים נשים וילדים ומכניסים כנופיות לוחמות, אבל יתכן שזה נעשה מתוך פחד. תהיה מה שתהיה הסיבה, יש להניח שרבים מן הכפרים הערביים לא ישארו שוממים, ובחורים יהודים יכנסו לשם — והם כבר נכנסו למספר כפרים.

יש לזכור שלערבים היה לא רק יתרון כמותי עצום, אלא גם יתרונות אחרים — וקודם כל בציוד. להמון הערבים בארץ יש נשק. ליהודים אין כמעט נשק פרטי, מחוץ למשקים חקלאיים ומושבות. עוד יתרון חשוב היה לערבים: היזמה, כי הם היו התוקפים. בידיהם לבחור להם בכל פעם את הישוב שאותו יתקיפו. זהו יתרון כביר. — ולבסוף, על צדם עמדה הממשלה, כלומר הממשלה הבריטית, מלבד המדינות הערביות. ואף על פי כן, עמדנו בכבוד, ואילו הערבים נכשלו הרבה במקומות שונים.

 

לקראת הבאות    🔗

עובדה זו נותנת יסוד לאמונה בעתיד. אם כי אסור עדיין להסיק מסקנות מרחיקות לכת. אם לא קרה אסון במשך ארבעה חדשים, אין פירוש הדבר כי הסכנה אינה קיימת. יש להכיר שהפוטנציאל הלוחם הערבי עוד לא נכנס אלא חלקו. משערים שבארץ נמצאים עכשיו ששת אלפים — שבעת אלפים חברי כנופיות זרות, אבל מספרם יכול לעלות במשך הזמן גם לעשרות אלפים ויותר. ויש גם צבא ערבי סדיר. בעוד זמן קצר ישתרר בארץ תוהו־ובוהו רשמי. הממשל הבריטי, כל עוד נמצא בארץ, יש עליו חובה מסוימת והוא פועל לפי חוקה מסוימת; עם צאתו מהארץ ומסירת השלטון לצבא, הוא יהיה שליט כאן ללא כל חוק וללא כל אחריות וללא כל חובה. הפרלמנט האנגלי ראה לחוקק חוק שהצבא הבריטי הנשאר בארץ לאחר ה־15 במאי (אומרים שהוא ישאר רק עד ה־1 באבגוסט 1948; איני מוכן לערוב שהדבר לא ידחה לעוד שנה, שנתים, חמש שנים) רשאי לעשות ככל העולה על רוחו מבלי שתהיה עליו כל אחריות ובלבד שיעשה זאת in good faith (״בכוונה טובה״) והצבא עצמו הוא הפוסק כוונה טובה מהי.

היה סכסוך בין ארגון האומות המאוחדות וועדת הביצוע שלו ובין נציגי בריטניה באומות המאוחדות בדבר שחרור נמל יהודי לאחר האחד בפברואר. נציגי בריטניה טענו שאינם יכולים לעשות זאת, כי לא יתכן לחלק את השלטון; כל זמן שהם בארץ הם צריכים לשלוט על הארץ כולה. אבל מי שחושב בודאות שאחרי ה־15 במאי ישוחרר נמל תל־אביב אינו אלא טועה. הצי הבריטי יהיה שליט במימי ארץ־ישראל, ובבית שאני יושב בו, על שפת הים, אני רואה אנית משחית בריטית מטיילת בלי הרף בין תל־אביב ויפו. ולא רק בים, גם בארץ נשאר צבא, שאין לו אמנם שום תפקיד אחר אלא לפנות את עצמו, אבל הוא רשאי לדאוג לבטחונו, ולצרכי בטחון הוא רשאי לסגור גם את נמל תל־אביב, שלא יכניסו נשק ליהודים, העלול לסכן את שלום הצבא. מנימוקים אלה יוכל הצבא אפילו לכבוש את תל־אביב, אם יראה צורך בכך לשם שלום הצבא, ואין דין ואין דיין. יש גם להניח שחופש־הפעולה של הערבים יגדל אחר ה־15 במאי. לעומת זה אין שום בטחון שיגדל חופש הפעולה שלנו להתגונן ולהצטייד. ולכן אני אומר: עמידת הגנתנו בארבעת החדשים מעודדת ומעוררת כבוד, והעם היהודי והישוב רשאים להתגאות במגן היהודי. אבל אסור לנו להסיק מכאן מסקנה שלא יאונה לנו כל רע, ושאין מקום לדאגה.

בסיכום ארבעת החדשים ציינתי ההצלחות שהן שליליות: לא עזבנו נקודה, לא נכבש שום ישוב יהודי. עלי להוסיף שגם בחיוב חל שינוי לטובה: גדל כוחנו, לא רק הכמותי. לא אעמוד כאן על פרטים ואין לפרש הדברים יותר מדי. אומר רק שכוחנו הלוחם עכשיו גדול מבשעה שנכנסנו למערכה זו. ויש סיכוי, ללא ודאות — אין ודאות במערכה מדינית, ואין ודאות במערכה צבאית — שהכוח הזה יגדל באופן פרוגרסיבי.

לגידול הכוח הכמותי שלנו גבולות אוביקטיביים: גודל הישוב בארץ, ויכלתו של העם היהודי בפזוריו לשלוח לנו עזרה באנשים. אבל כוח האדם הוא רק אחד הגורמים במערכה. חשוב לא פחות ממנו הציוד והאמצעים הכספיים, החוסן המוסרי והאינטלקטואלי. באלה ננצח. וכשאני מדבר על נצחון — ואני מאמין בנצחון — וחולק בהחלט על אלה החושבים את עצמם מומחים, הרי אני עושה זאת על יסוד הנחה אחת: שהצבא האנגלי או משהו הדומה לצבא האנגלי, לא ילחם בנו. על כל פנים לא יותר מאשר עד עכשיו: יכביד, יגביל, יכבול, אבל לא ילחם בנו בפועל. על יסוד הנחה זו אני מעיז לחלוק על הערכותיהם של המומחים הנ״ל. — כי לא הכמות בלבד קובעת, ובתנאים מסוימים אין הכמות בין הגורמים המכריעים, אם כי אין לזלזל כלל וכלל בערכה. אולם עלינו לדעת מראש שמבחינת המספר אנו חלשים — וכוחנו העיקרי צפון ביתרון האיכותי, ולכן תנאי לנצחוננו — ניצול וגיוס מלא.של יתרוננו זה.

 

באלה ניערך למערכה    🔗

למען נעמוד וננצח במערכה זו, דרושים חמשה דברים:

א. לגייס את כל כוח האדם שלנו לנשק ולמשק באופן הרציונלי ביותר ובמלוא ההיקף, מתוך התחשבות יחידה ואחת — צרכי הבטחון.

ב. להכין, לייצר ולהשיג את הציוד הדרוש לנו, ובכללו כלי־רכב בכל שלושת הממדים — ביבשה, בים ובאויר, בהתאם להכנות שכבר נעשו ונעשות.

ג. להסדיר את המשק, התעשיה, החקלאות, המסחר, האכספורט והאימפורט, חלוקת המזונות וחמרי הגלם בהתאם לצרכי שעת חירום, למען החזקתו של הכוח הצבאי שילך ויגדל בכמותו ולמען קיום הכלכלה והמשק היהודי בארץ בתנאי מלחמה, ללא ערעור ותמוטה.

ד. להקים בישוב רשות מרכזית יחידה ועליונה שתחלוש על כוח־האדם, הצבא, עובדי המשק, התעשיה והחקלאות, על הפיננסים, וכל שאר השירותים הממלכתיים בישוב ובארץ, ורשות זו תקבל תמיכה מלאה ונאמנה של התנועה הציונית והעם היהודי בתפוצות.

ה. לא להסתפק בתכסיסי מגן בלבד, אלא לתקוף במועד הנכון לאורך כל החזית, ולא רק בשטח המדינה היהודית, ולא רק בתחומי ארץ־ישראל, אלא למחוץ את כוח האויב באשר ימצא.

מחמשת הדברים שמניתי רק הדבר השני — ההכנה, הייצור והרכישה של הציוד הדרוש לנו ביבשה, בים ובאויר — אינו תלוי כולו בנו בלבד. רק בחלקו הוא תלוי בנו, ובחלקו — בגורמים שאין לנו עליהם שליטה, אבל כל שאר הדברים תלויים אך ורק בנו.

את תפקידו המיוחד של הכנס הזה של הועד הפועל הציוני אני רואה במתן סמכות לביצוע הדבר הרביעי — הקמת רשות מרכזית יחידה ועליונה בישוב, כי בלעדי הסמכות הזאת אי־אפשר יהיה לעמוד במערכה.

והרי כמה בעיות, שהן גם צבאיות וגם ישוביות, שעלינו לייחד להן תשומת לבנו:

 

בעיית ירושלים    🔗

א. ירושלים — היא שניה לתל־אביב במספר תושביה היהודים, וזה בלבד עושה את המקום הזה לחשוב ביותר. אבל לא זה בלבד קובע. למותר להסביר בועד הפועל הציוני מה ערכה של ירושלים בהיסטוריה של העם היהודי ושל הארץ ושל העולם. כאחד מאלה שהיו מוכנים עוד ב־1937 לקבל בהתלהבות מדינה יהודית בחלק מהארץ, הייתי במיעוט בהנהלה שהצביע נגד חלוקת ירושלים.

ערכה של ירושלים לא ניתן להימדד ולהישקל ולהיספר; כי אם יש לארץ נשמה — הרי ירושלים נשמתה של ארץ־ישראל. והמערכה על ירושלים היא מכרעת, ולא מבחינה צבאית בלבד. יש להבטיח לא רק הדרך לירושלים והגנת עמדותינו בתוכה — אלא יש להביא ולחזק את מעמדה בכלל.

ירושלים דורשת וזכאית שנעמוד אתה. השבועה ההיא על נהרות בבל מחייבת היום כבימים ההם. אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל.

קודם כל עלינו להבטיח הצרכים הבוערים של ירושלים: מלאי של מזון, מים ודלק לכמה חדשים. ירושלים — נקל להרעיבה, להצמיאה ולשתקה. סכנת הצמאון הוסרה במידה ידועה, אם כי לא מספקת. סכנת רעב קיימת, והצלחת השיירה של היום אינה צריכה לסנוור את עינינו. ההתקפה על ירושלים עלולה להתגבר. אויבינו יודעים שנפילת ירושלים היהודית היא מכה אנושה לכל העם היהודי. יש לאפשר לירושלים לעמוד זמן ממושך, גם אם תהיה נצורה כשם שהישוב הקטן ההירואי בעיר העתיקה עומד במצור זה כמה חדשים; אך בזה לא די. הכרח שיהודי ירושלים ידעו שיש להם לא רק מזון, אלא גם עתיד וכי הישוב בירושלים יגדל ויתבצר. זה מחייב לקיים בירושלים כל אותם המפעלים הציבוריים, הפוליטיים והרוחניים ואף אותם מפעלי תעשיה וחקלאות ההולמים את ירושלים, ושאין הכרח שיהיו דוקא במקום אחר, גם אם הם יכולים להיות במקום אחר. כל אימת שיש ברירה בין ירושלים ובין מקום אחר — ירושלים קודמת. יש רק עוד עיר אחת בארץ שבחשיבותה לנו אינה נופלת בהרבה מירושלים — וזוהי חיפה.

וראוי הדבר שתהיה הנהלה מיוחדת לירושלים, סוכנות מיוחדת לירושלים, קרנות מיוחדות לירושלים, ועד לאומי מיוחד לירושלים, מפלגה מיוחדת — מפלגת ירושלים, מפלגה של ״משוגעים״ לענין ירושלים.

 

הנגב    🔗

בעיית הנגב שונה מבעיית הגליל, עמק יזרעאל, השרון וכל חבל אחר בארץ. בכל מקום בארץ עלינו להגן על ישובים קיימים ואילו בנגב עלינו להגן על מדבר, על לא־ישוב. השטח הקרוי בפינו נגב, אינו אלא שער־הנגב; בצפון־הנגב תקענו יתדות ראשונות. יש בתוכנו אנשים שלגלגו מאז ומתמיד למפעל הבניה והיצירה כלמפעל של בטלנים, והם מכריזים עכשיו על נצחון האידיאולוגיה שלהם — באשר כולנו טרודים עכשיו במלחמה. אני מרשה לעצמי להגיד כי צנור המים שהונח בנגב, לא זו בלבד שאפשר למנותו בין המפעלים הגדולים שעליהם גאוותנו, אלא הוא גם משמש בסיס יחיד ליכולת העמידה ולמאמץ המלחמתי. בלי צנור זה לא היה לנו כל אחיזה בנגב, ואיני יודע אם היינו אפילו חולמים על הגנת הנגב. דוקא לוחמי הנגב יודעים ערך הצנור וערך הנקודות המעטות אשר הקימונו בשממה ההיא. אולם הגנת הנגב אינה דומה להגנת חבל אחר. ולא נוכל להגן עליו אם לא ניתן לו מה שאין לו — יהודים, הרבה יהודים, יהודים מצוידים גם במקלעים, מרגמות, רובים, רמונים ומכוניות משוריינות וטנקים, וגם במחרשות ובאתים ובמזמרות, כדי שיוכלו להפריח כל נקודה שיש בה טיפת מים, ויוכלו לבנות ישוב ליד כל מעין ולגדל בערבה עצים וירקות. אם מחוז חפצנו הוא אילת — והמטרה של הגנת הנגב היא אילת — עלינו להקים שורה של ישובים ממין חדש, שונים מהרגיל, שאינם כתובים ב״שולחן ערוך״ של אקדמיה צבאית, אלא מהוים חטיבות מעורבות של מתישבים ולוחמים, חקלאים וחיילים. כך גוזרים עלינו התנאים המיוחדים הגיאוגרפיים, הפוליטיים והחקלאיים של הנגב. בלי מלחמה לא נעשה התישבות, ובלי התישבית לא ננצח במלחמה בנגב.

 

אכלוס כל חלקי הארץ לשם הגברת כוחנו    🔗

כל נצחוננו במלחמה זו תלוי בשינוי יסודי שנעשה בהרכב האוכלוסין היהודים ובחלוקתם בחלקי הארץ השונים. דומני, שהמלחמה תביא בעקבותיה גם שינוי גדול בחלוקת האוכלוסיה הערבית. המלחמה אולי תתקן מה שעוותה ההיסטוריה שלנו עד עכשיו. בהתרכזותנו היתרה בישובים עירוניים מעטים, למרות ההכרה הציונית שהשיבה לקרקע היא הדרך הבטוחה ביותר לשיבה למולדת ולעצמאות, לא נוכל לעמוד במערכה אם לא נאכלס, תוך כדי המלחמה, את הגליל העליון והתחתון, המזרחי והמערבי, את הנגב וסביבות ירושלים, ולו גם באופן מלאכותי — באופן צבאי. לא נוכל להחזיק מעמד בכמה מחלקי הארץ — אם לא נאַכלס אותם יהודים.

 

רשות עליונה אחת לעניני הבטחון    🔗

ואני חוזר לעיקרון הרביעי — ריכוז עניני הבטחון ברשות מרכזית אחת. — לדעתי זהו התפקיד המרכזי של כנס זה של הועד הפועל הציוני. אין הסוכנות יכולה למסור סמכות בשטח זה לאיזה שהוא גוף בלי יפוי־כוח מפורש מהועד הפועל הציוני, ובלי סמכות חדשה, אחידה ומרכזית אין לקיים בטחון.

אחרי הרבה דיונים ומתוך לחץ מבחוץ — של ועדת הביצוע של האומות המאוחדות — וחששות לחלל הריק שיווצר בעקב ביטול המנדט, הגיעו המוסדות לידי הכרה, שיש צורך בהקמת שני מוסדות חדשים: מועצת ממשלה זמנית בת ל״ו או ל״ז וממשלה זמנית בת י״ג חברים. נציגינו באומות המאוחדות עמדו בכל תוקף, ובצדק, שלא נחמיץ את השעה ונקבע בעוד מועד כלים ממשלתיים למדינה היהודית, ונגיש להם הצעה בדבר הרכבם. גם בלי קשר עם סידורי או״מ אפשר היה להגיע לצורך זה — מתוך בחינת הבטחון וצרכי ההתגוננות שלנו.

יש לנו כמה וכמה מוסדות למען הבטחון, ולכולם — זכרות רבות. אילו הייתי בא לכתוב היסטוריה, הייתי יכול לקשור כתרים להנהלת הסוכנות היהודית שבירושלים, להנהלת הועד הלאומי, וכן לאותו מוסד הקרוי המפקדה הארצית ולועד הבטחון על מעשיהם למען בטחון הישוב והארץ. לא הייתי שוכח גם את פעולת מגבית ההתגייסות וּועדות המצב. — כולם עזרו ופעלו למען הבטחון.

אולם אין השעה יפה לכתיבת היסטוריה. אנו עומדים בקשרי מלחמה, ואין לנו אלא דאגה אחת ויחידה — לנצח. ומתוך הכרח חיוני זה הגעתי לידי מסקנה שיש להעמיד, במקום המוסדות המרובים בעלי הזכויות הרבות, מוסד אחד ויחיד אשר יחלוש על כל האמצעים ויסדר כל צרכיו של הישוב ויתאימם לדבר המרכזי והעיקרי — לבטחון. בנידון זה לא חשוב כלל מה יוחלט באו״מ, ומה תעשה ועדת הביצוע. בין אם יכיר הרוב הדרוש של חברי או״מ ובין אם לא יכיר בממשלה ובמועצת הממשלה — המערכה הצבאית שהוטלה עלינו מחייבת שלטון מרכזי בישוב ושל הישוב — שלטון הנשען על תמיכתה המלאה של התנועה הציונית בעולם.

אין לד עכשיו ענין מעניני הישוב, שאין לו מגע ישיר או עקיף בבטחון. המשטר בבתי־חרושת, חלוקת־העבודה, הובלת כלי־רכב מהעמק לחיפה או מהעמק לירושלים, עבודת פועלים או עבודת פועלות, דרכי הייצור במשק החקלאי ובחרושת — כל אלה עניני בטחון הם. התרת אפית עוגות לשוק או איסורה; חלוקת מנות מזון ודלק בשוק חפשי או בפיקוח; יציאה חפשית מהארץ או פיקוח עליה; חופש בפרסומי העתונות או הגבלתם — אלה ואלה הם עניני בטחון. יש הכרח שכל הענינים האלה בישוב יקבעו ויתנהלו על־ידי רשות אחת שתי רשויות כאלה — פירושן אנרכיה, שלוש רשויות — אנרכיה כפולה והרת אסון.

נקים רשות אחת עליונה, מכרעת ושלטת בכל הענינים החיוניים של הישוב; לא רק בעניני הבטחון במובנו המצומצם, אלא בכל החיים הכלכליים, הציבוריים והרוחניים. מוסד זה צריך לקבל מלוא הסמכות מהישוב ומהתנועה הציונית, ועד בוא הנצחון יהא החולש היחיד על כל ענינינו בארץ. בלי זה לא יתכן בטחון ולא תיתכן מערכה.