לוגו
מערת המכפלה
מיקום ביצירה:
0%

 

א.

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם. ויהי דבר אלהים אליו בחלומו לאמר: הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, ויהיה זרעך כעפר הארץ. וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויקרא שם המקום בית אל. וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. וירא באר בשדה ואבן גדולה על הבאר. ולא יכלו הרועים לגול את האבן מעל פי הבאר. עודנו מדבר עם הרועים ורחל באה עם הצאן אשר לאביה, כי רועה היא. ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך.

יעקב בכה למראה פני רחל מגיל ומרעדה, יען כי נשקפה אליו כחזיון עוטה-הוד כלול בהדרו, אין משלו בבשר ודם, ואף בקרב מלאכי אלהים, אשר עלו וירדו בסולם בחלומו, לא נגלתה אליו דמות להמשיל אליה ולהחבירה. לא יכלו עיני-בשרו כלכל מפלאות היופי, אשר לא נחזה לו כמוהו על פני ארץ רבה. פחדים אפפוהו, פן אך חזיון-בדים הנהו או כי רק כשי עד ארגיעה נפלה לו למנה רחל בת לבן אחי אמו. אף חלפו כבזק רעיון-אימים, כי הנשגב לא יכון לאורך ימים בחיק הבריאה וחיש מהר בוא יבוא עליו החתף. מבלי משים פרצו הדמעות מעיניו. אפס נפשו התעטפה מבושת שככה לו. אחרי אשר זה עתה הראה עוז גבורתו לגול לבדו את האבן הכבדה מעל פי הבאר, והנה נגלה לפתע לעיני רחל ולעיני כל הרועים רך-לבב ונכא-רוח, אשר דמעותיו ניגרות ללא מעצור. הכי לא יתלחשו הרועים בלעגם לו ולרחל, אשר נפשו חפצה ביקרה, לאמר: הכזהו גבור אשר כוח אין לו לעצור בכיו?

יעקב בכה ורחל צחקה במצהלות-אושר למראה יעקב בן רבקה אחות לבן אביה, הנאדר בגבורה. אף היא, כמוהו מסוערה ברוחה, לא השכילה כלכל מעשיה, ותחת ללכת עמו צעד בצעד ללבבהו במבטיה ולעודד את רוחו, עזבתו בבכיו ותרץ להגיד את הבשורה לאביה, כי בא יעקב בן אחותו רבקה.

רחל שיותה רגליה כאילה ויעקב גם במשים האט את צעדיו. לא הרהיב עוז בנפשו לדבר על לבה, כי תעצור את מהלכה, אחרי אשר ירטה לה הדרך להביא את הבשורה, ואף חשב טוב לפניו לבלי לארח עמה לחברה, פן יבוא אל בית-לבן סוער ומבוהל. הכי כפוחז וכחושק יופיע לראשונה בו את יצרי-לבו הדרוכים ואת תאוות נפשו להילוות אל רחל. אך בצעדו אט-אט ישכיל בין כה וכה לכנס את פזורי רעיוניו ולשוות למראהו ארשת מושל ברוחו ונבון-הליכות. עטרת האורח רוח נכונה ולב שוכן על מי-מנוחות. אף כי האורח הלא-קרוא.

המיית הלב כמוה כהמיית ים: יש אשר יעמוד איש על שפת הים והוא את געשו לא ישמע, עד אשר יסב את לבו אליו בקשב לאשורו. לא השמע בלתי אם הקשב יפרוט נאמנה על מיתרי הרוח באנוש. ככה גם יעקב בעמדו לרגע קטן על עמדו להקשיב למורשי-רוחו למען יביאם בפקודים, האזין לפתע תחת דכי הבכי רנן שמח רץ בחביון-רוחו, כמו פלגי-בשורה. כל המעדנות הרדומות בקרבו הקיצו וזרעו בו עוז וחדוה. נמוגו פחדיו וחרדותיו. זכר דבר האל בחלום הלילה בא לפניו לאמר כי הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך והיה זרעך כעפר הארץ. כעת צחק בבכיו, כאשר לפני כן בכה באשרו, בהביטו לראשונה אל רחל יפת התואר ויפת המראה. ויאמר: אכן, החלומות לא שוא ידברו. יש חלומות אשר כמוהם כבשורות. הכי למה נתבשרתי בחלומי, כי זרעי יהיה רב? יען כי רחל, ברוכת החן, המיועדה להיות אשתי, זרע ברך תלד לי. זו קומתה דמתה לתמר ובטנה כגפן פוריה. עלץ לב יעקב ויגל בו רוחו. וידמה כי לא זה עתה הופיעה רחל לעיניו בחין-הדרתה, בלתי אם משכבר הימים ראה אותה עין בעין ואותה שיוה לנגדו תמיד בשבתו באהלים תפוש רוב דמיונות וחזיונות ובהתהלכו בדרכי-נוד בברחו מפני עשו אחיו. ויתן יעקב אל לבו ויאמר: מה גדול היום הזה ומה נהדרה השעה הזאת, בהם בא לא לבד הפתרון לחלום ליל אמש, כי גם הפשר לכל מקרי-חיי מאז צאתי מרחם אמי ועד היום. הכי לא חנם אהב יצחק אבי את עשו מנה אחת אפיים ועשו שנאני וחזקה עלי מצות אמי להתחפש כעשו ולעשות מטעמים לאבינו כאשר אהב לאצול לי את ברכתו לפני מותו? הלא למען ישטמני אחי עשו כפלים ויבקש להרגני ואימלט על נפשי בדרך חרנה מקום הבאר, אליה באה רחל עם הצאן.

יעקב היה חולם בהקיץ מעודו ולזאת גם העמיק בין וחקור, כי חזיונות ושרעפי הלב אחד מוצאם. אשר יזרע חזיון יקצור הגות. לא יפלא, כי הגיון אדיר ונמרץ כנחל איתן פרץ לפתע מחובו, שטף ועבר את כל מורשי-רוחו לאמר: רחל לי נועדה מאז ומקדם. כחוה אחת לאדם כן רחל אחת לי. וכאשר לקח אלהים את האדם מלפנים ויניחהו בגן עדן ולאחר זאת עשה לו עזר כנגדו, כן הקרה לפני מקדמות העתים את רחל, למען נצמיח נטעי נעמנים בגן-עדן חיינו להקים בי את ברכת האל לאברהם אבי אבי ואעשך לגוי גדול וליצחק אבי והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. היטב זכר יעקב סוד שיח רבקה אמו, אשר הביעה באזניו, לא נשמע קולה כמעט מרתת, כי שנים עשר השבטים, עליהם סובבה השמועה בבית אברהם וממנו עברה לבית יצחק, יצאו מחלציו, כי הוא השלישי לאברהם. מודעת היא, כי בדור השלישי יהיה האות הזה.

היה היה ליעקב כמו בחלום, אשר חזיון נאחז בעקב רעהו וזה מזה יאמץ עד כי יהיה לבליל, ככה התבוללו רעיונים רבים, בהולים ורדופים, בהגיונו. הבטחת גוי גדול בפי האל לאברהם וליצחק, רז שנים עשר השבטים, אשר לחשה לו אמו בטרם היפרדו ממנה, ריבו עם עשו על אודות הבכורה, אשר ראשיתו, כדבר אמו, בהיות הוא ועשו מתרוצצים במעיה, ברכת אביו ויתן לך אלהים מטל השמים ומשמני הארץ, אשר מליה לבשו ברחל תבנית חיה, כי זוהר שחקי-מרום, דשן האדמה וריח השדה אשר ברכו ה', אותו אהב יצחק אביו, חוברו בה יחדיו. חשקיו, אשר פקדוהו בהקיץ ובחלום וכל מאוייו כהי המראה ונעדרי החקר, פחדיו אשר אפפוהו בלבשו את בגדיו ואת עורות גדיי העזים על ידיו לתפוש את אביו בלבו ולהוציא במרמה מפיו את ברכתו, כולם עלו בלולים במורשי-רוחו ונלוו אליו כעדרי-צאן נוהרים אל השוקת האחת, רחל מחמד-לבו, המיועדה לו מאז ומקדם ועד לזרעי-זרעו בדורות לאין ספור.

הנה זה עתה השתפך רנן בלבו, כל עצמותיו אמרו האח והידד, תבל שחקה לפניו בשלל צבעי הקשת ושוב נבצר ממנו למנוע עיניו מבכי. עיניו זלגו דמע, יען כי בלבו נפתח מקור-דמעותיו. אפס הבכי הזה כבר היה מהול שמחת-עולם. או כי כל בכי מקדש חג. לא יבך בלתי אם לב, הנושא בחובו תום-אמונה, כי יש אוזן שומעת לבכי-אנוש וכי קסם הוצק בקנים הגה והי לטהר את הנפש מסיגיה וגם לרפא את פצעיה. בשגם הבכי יהיה לנו גם תחת תפילה, אשר נישא לפני האל במרומים למלא משאלות לבנו. רחל היתה כעת משאלת-לב יעקב וכל חיי-רוחו, ועם רוחו גויתו בה. תהיה רחל לו יהיה גם הוא לנפשו. כי רק באור פניה לו חיים. תאסוף את פניה ממנו לא יכונו עוד חייו על פני ארץ רבה, ואיכה תקום לו רחל, אם לא בדמעותיו ירחצנה ובדכי-בכיו אליו יארשנה ולפני השוכן במרום יפיל תחינתו לאמר לדבק עמה טוב, אך טוב סלה?

יעקב נעצר בלכתו לרגע גדול. נפשו אמרה לרחל חפצי בה, ולזאת גמר אומר להתמהמה רב יתר בדרכו לבית אביה. הוא השתוקק אליה ופחד אחזו לראותה שוב בעיני-בשרו והוא טרם הכין רוחו והתקדש לה. הטוב כי היטב יביט אליה ויתבונן בה בעיני-רוחו, כי ימתיק עמה לראש לכל סוד-שיח, בחלום-חזיונות ישתעשע עמה מעט-קט. מי יתנהו לבוא עמה לבדה אל הראיון, באין אנשי בית-לבן עמהם, למען אותה לבדה יראה, עין בעין, וכל אחר לא יתערב עמהם. עזה היתה תשוקתו, כי מצעדו האטי ייארך עוד רבות בשעות למען בחזיון-דמיונו למועד ארוך יתרפק עליה, היטב יחבקנה ונשיקות-לב יאצוֹל לה עד בלי די, על מוקד-לבו יעלנה ויצרפנה ובה יידבק באהבה ובתחנונים, למען תהיה לו מקנת חזיונו וערגונו.

זה עתה הביט יעקב לראשונה בפני רחל וכבר היתה האהבה כאש בעצמותיו. לא יפלא כי בעקב האהבה העזה הקיצו בלבו גם הגיגי-המות. הלא בכל עת תהלכנה האהבה והמות צמודות יחדיו1. הכי לא יאמר משל הקדמוני כי עזה כמות אהבה? אף משפט האוהב לדבר בלבבו וגם בפיו אל בחירתו לאמר: אהבתיך מעולם ועד עולם אהבך. וזה האות, כי חיי נתונים לך ואף המות לא ייקר בעיני בעבורך. הה, מי יתן לי חיים עמך או למצער את מותי אקח מידך. כאבן המשחזת לסכין וכמצרף לזהב, ככה יהיה המות כור הבוחן לאהבה. אשר לא יעשה אהבתו מזבח התמיד לו, לא אוהב נאמן הנהו. ויעקב, אשר כבר היה נכון להקריב נפשו על אהבת רחל, שזר לתוך ארג הגיגיו במרוצתם גם את הרעיון, אשר אחת ישאל אותה יבקש, כי כאברהם ושרה וכיצחק ורבקה, ככה הוא ורחל בבוא יומם ישכבו יחדיו במערת המכפלה, אשר נועדה משכן לאברהם וליוצאי-חלציו עד דור שלישי.

יש אשר כל מקרי האדם, הצפונים בחיק העתיד, יבואו לפניו צרורים בצרור רגע כהרף-עין, את כל הנצורות יראה כבמחזה, כמו שומה עליו לשתות מגביע-חייו פעמיים, לראשונה ימצנו כולו במעוף הבזק ולאחרי זאת ישתהו נטף אחרי נטף. ככה חבק יעקב בזרועות-דמיונו את רחל הרועה, נשאה ורוממה בסופת-חיים עזה שנים על שנים, טלטלה טלטלת כלה ורעיה, אשה ועקרת הבית ואם הבנים, מספרם שנים עשר שבטי ישורון, ועד שכבם יחד חבוקים ומחובקים באהבת עולמים במערת המכפלה. החיים הארוכים, המלאים והדשנים ההם, נהיו בעיניו כרגעים אחדים באהבתו אותה. אפס חיש מהר פוזרו ערפלי הדמיונות ועיני יעקב נפקחו לראות את מקרי החיים על קויהם הנפרדים כמשפטם מדי יום ביומו ובכל איש כתכונתו.

פעמי יעקב בוששו לבוא. בעוצר-רגשו ובגודל-מבוכתו לא קם בו רוח לבוא לבית לבן. אף בגשתו אל הבית שב על עקבותיו פעמים מספר ובטרם עברו סף הבית שת על פניו מסוה השלוה, אף שקד בדי עמל להיות שקט ושאנן בכל מורשי-רוחו. דמות לו כבן-משפחה אשר רק זה חפצו לשחר שלום שארי-בשרו ולהתחקות על מעמד הבית והליכות-יושביו.

למרבה תדהמתו ראה יעקב, כי אף לבן נפעם ונרגש למראהו ואף הוא כרחל בסערת-רוחו. הכי לא עקב זאת רץ לקראתו ויחבקהו וינשקהו ויביאהו אל ביתו ושפתיו ברור מללו אך עצמי ובשרי אתה? על אף זאת הבליג יעקב על סערתו ולא גילה לפניו את רוחו לראשונה. בשגם לבן ענה ואמר לו בראש-שיחו עמו, כמו ניחש את חפצו הנסתר והגיד לו בטרם נשאל, כי שתי בנות לו, שם הגדולה לאה ורחל היא הקטנה. דברי לבן ברמזי-מליהם הדאיבו את לב יעקב, אפס אחת גמר אומר לבל יגלה בטרם מועד את צפונות-לבו לפני לבן. גם במעוף-מבט ראשון בחן וראה, כי עיני לאה רכות ורחל יפת-תואר ויפת מראה. זאת לא זאת, כי פי שניים ביפי רחל מאשר נחזתה לו ליד הבאר. כמו תבל-יה הפתוחה והרחבה שיוו לה רב יתר הוד והדר מאשר נוה-אב. ויעקב החריש באהבתו אותה ובלבו שמר את הדבר.

 

ב.

יעקב יושב-אהלים שם איש תם הלך לפניו בפי כל קרוביו יודעי-שמו.

רבות עמלה אמו עד אשר נשמע לה לעשות כעצתה ולסובב את אביו העיוור בכחש, למען יוציא מפיו במרמה את הברכה, אשר הועידה לעשו בנו בכורו. ויען כי לא חרש מעודו מזימות על זולתו ולא הסכין לדבר בלב ולב, לא ידע, כי עשו בצדיה האיר אליו פניו בשנים אחרי הברכה, אשר ניתנה לו מאביו, למען יבוא עליו במחתרת ויכנו נפש. בשנית קמה אמו לעזרתו לחלצו מכף אחיו האורב לו להמיתו. היטב המריצתו לברוח על נפשו: אפס יעקב מהליכות-עשו לא למד לקח וכעת, בבואו אל בית-לבן, התהלך גם עם דודו, אשר אספו אל ביתו, בתום-לב ובמישרים. כאשר שח אליו הדוד מקץ חודש לשבתו בביתו בחלקות-לשונו: “הכי אחי אתה ועבדתני חנם” ענה ואמר לו בהתגלות הלב: “אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה”. אחת דבר ושתים השמיע מבלי משים ואולי במשים. הוא יעבוד ברחל הבת הקטנה ושבע שנים יעבוד. אשר יקרא את הכתוב הזה כלשונו, הלא ישתאה וישתומם: מה ראה יעקב על ככה לנקוב מכסת שבע ולא חמש או שלוש שנים? דעת לנבון נקל, כי יעקב איש תם וישר בלהט-רוחו באהבתו לא שיכל את לשונו כאחד הרוכלים להמעיט בפיו את מספר השנים, אשר כבר כלה ונחרצה היתה מעמו לעבוד בעד רחל. ואולי לא נשגה במשפטנו כי מכסת שבע השנים התמלטה מפיו עקב אשר באר שבע היתה שם עיר-אבותיו ושם באר המריבה, עליה התעשקו רועי גרר עם רועי אביו. אל נכון היה יעקב מנחש בלבו ואומר, כי האל אשר ענה ליצחק אביו בבאר-שבע כנגד קמיו, אשר סתמו את בארותיו, הוא אשר יענה גם לו במשאלתו העזה לקחת לאשה את הנערה רחל, אשר נקרתה לו על יד הבאר. אם כה ואם כה ויעקב דבר אל לבן לא בלב ולב. מבלי אשר נדרש גילה לפניו את צפונותיו, כי נכון הנהו לעבדו שבע שנים תמימות בעד רחל.

יעקב התם לא שת אל לבו את דבר החכם הקדמון, כי סובב רשע לצדיק. אף לא ידע את הפתגם הממשל מימי-קדם עם חסיד תתחסד ועם עקש תתפתל, בהאמינו לתומו, כי מה' מצעדי גבר ואשר ישר ילך, חייו יתנהלו למישרים. בשבע שנות-עבודתו בעד רחל נוסה יעקב במסות רבות וקשות. ביום אכלו החורב והקרח בלילה. לאה שמרה צעדיו, לבל ינסה דבר אל רחל ולבל יסור מעמה. הבת הבכירה, ללכת שבי אחרי הצעירה, אשר למענה התרצה לעבוד את אביה, לרעות את עדרי-צאנו ולשמור עליהם. אף בני-לבן הצרו את צעדיו על כל מדרך כף-רגל. אדיר היה חפצם להפיל את חתיתם עליו, לבל יתעצל במלאכתו ולבל ידמה בנפשו, כי אחרי אשר ישא את אחותם רחל לאשה יקח כמוהם חלק כחלק בכבודת-אביהם. בלילות הרבים, בנדודי-שנתו, הלוך וסבוב את מכלאות הצאן, הציקוהו רעיונים מרעיונים שונים ופחדים החרידוהו. פחד יצחק אביו עליו פן ירע לבו על עשותו אליו במרמה. פחד עשיו אחיו עליו, כי באחד הימים יבוא על עקבותיו וישפוך עליו חמת-זעמו. היטב ידע זדון עשיו, רוע יצריו, לבו הערוך כתנור תאוות נקם ושלם.

לעתים יהמו מעיו לאמו הורתו, אשר בנה-מחמדה גלה ממנה בענין רע ואולי עד עולם לא ישוב עוד לראות את פניה. היטב זכר יעקב, כי בהקיצו משנתו במקום אשר קרא לו בית אל נדר נדר לאמר: “אם יהיה ה' עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים”. אולם כעת אחרי אשר נמכר ללבן לעבדו שבע שנים בעבור רחל, יש אשר לבו ינבא לו רעות, כי בשובו מקץ שבע שנים אל בית-אביו לא תהיה עוד אמו מחמל נפשו בחיים ובית אביו יהיה זר לו. מי לו שם ומה לו שם? עשיו יהיה המושל בכל בית-אביו ונשותיו הרבות מבנות חת צופיות הליכות הבית ועושות בו את סדריהן, אשר נפש רבקה אמו קצה בהם.

רוח יעקב נעכרה בקרבו בהגותו בזאת ומורשי-לבו התבלעו כמעט, לולא רחל יפת התואר ויפת המראה, הנצבה נגד עיניו תמיד בימי שרב ובלילות הצינה העזה, אשר תעודדהו ותסמכהו וחפרה החמה ובושה הלבנה לעומתה, לא היתה קמה בו הרוח לכתת את רגליו יומם ולילה בעקבי הצאן. אכן, רגליו צועדות בערבות הדשא בימים ומסביב למכלאות הצאן בלילות, אף רוחו כעוטיה תמיד על רחל במראותיה הרצים ושבים ללא הפוגה. הכי אחת היא לו רחל? הלא אין קצה לדמויות הנוצצות חליפות בפניה, לא ישבע לעולם תמונתה. רגע תתלקח השמש במאור-פניה ומשנהו כירח יהל. הנה שובע-שמחות במראיה והנה חן-יגונים הוצק בחזותה. פעמי בת-נדיב לה וקומתה אומרת כבוד נגידה ומצוה. גם בסערת-רוחה עוטה דמותה שלוה ואף בהתהלכה כחולמת יפכו מבטיה מלב בוטח וער. בכל ענין, עליו יסוב שיחה, לא תהיה פוסחת על השעיפים, ומענה-לשונה תהיה בכל עת כשואלת. עוז ורוך יחדיו בה נשקו. הכי לא רכת-שנים הנה? מרוך ומהתענג לא ישמע כמעט קול מצעדיה. יש אשר תהיה כמו חמוקה, נחבאת לה. קסמים בידיה לצוות על גווה להיות כמו לא היה. תו הגאון, אשר יתן את אותותיו בפניה, יעיד עליה, כי רחל היא רחל. לאמר, אשת הקדומים, אשת התמיד, כאדם ראשון באדם כן היא ראשונה באשה, אשר היתה בחיים גם בטרם נולדה בת ללבן, ימיה כימות עולם ועד לקץ הימים. לא אחת היא בבשר ודם, אשר קץ כל בשר לה, כי אם רוח בצלם האשה, לא תחלוף לעד. הכי רחל תמות? – ישאל יעקב בחרדה את נפשו לקול צעדיו בלילות, בהגותו בזאת חלחלה תאחזהו ולבו יחוש כמו מוט תמוט הארץ וירעשו כל מוסדותיה בקרבו. לא יכול כלכל ברעיונו מות רחל. אך לבו ימר לו עקב אשר בהגותו בה ייצמד חיש מהר אל הגיון המות, כמו חיק אחד לרחל ולמות.

יעקב אהב את רחל אהבה עזה. כל אוהב מתהלך כחולם, אף כי יעקב, אשר מיום צאתו מבאר שבע פקדוהו חלומות וחזיונות רבים מני ספור. הוא ראה בעליל מלאכי אלהים עולים ויורדים בסולם, והאל נצב עליו ומדבר אליו לאמר: אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. יש אשר ידמה, כי חושיו התבלעו בו ולא ידע עוד לשית פדות בין מראה-עינים ובין החלום. הוא מני אז מלאכים ישית אנשי-שיחו ומתי סודו. כל מקרי-ימיו האחרונים החלום שפוך על פניהם. יש אשר לא יאמין למשמע אזניו, כי רחל אחות ללאה ובת ללבן, והיא הלא נעלה מהם בתכונתה ובכל סגולות-רוחה כגבוה השמים מן הארץ. רק אין זאת, כי בית-לבן אך חזיון-תעתועים הוא ורחל נפילה היא, אחת מבנות אלהים. אף הרועים ליד הבאר לא היו בלתי אם מלאכי-מעלה, אשר נגלו אליו בתבנית רועי-צאן להיות המליצים בינו ובין רחל.

שבע שנים תמימות התהלך יעקב בימים ובלילות כחולם ברחל, כי בה ראה חזות הכל ומהכל נשקפה לו תבנית רחל. כל צלמי-אנשים זרו לעיניו. וכאשר רומם את רחל מעל לכל מראות-תבל, כך אף הוא נבדל לו מכל היש, לא הביט אל השמים, אל השמש והירח והכוכבים, בלתי אם להשקיף מבעדם אל פני רחל. ויען כי היה תפוש מחשבות לאין-קצה על אודות רחל וכל מעיניו צללו אל קרבה, לא הקשיב אף במעט לצלצלי המלים, אשר השתפכו מסביבו בשיחות האנשים. אזנו היתה חרשה גם להליכות העתים, לא ראה יום ולא בחן לילה, חול ומועד נקפו והוא לא ידע, כדבר הכתוב: ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה.

לא נפלאת היא, כי בתום שבע השנים ויעקב ביקש את משכרתו מעם לבן, הלא היא רחל, ולבן בערמתו הרבה המיר בלילה את רחל בלאה ויעקב בהקיצו בבוקר ראה והנה היא לאה, לא צעק יעקב חמס ולא קרא אוי לי, וי לי, כחשת לי, לבן, הולכתני שולל, לא ייעשה כזאת, בפלילים אביאך, אחרי כי מראש ולא בסתר דברתי אליך, כי “אעבודך שבע שנים ברחל בתך הקטנה”. יעקב החריש באהבתו את רחל ואף בפיו לא התלונן כי אם שח חרש ובשפה רפה: למה רמיתני? וחיש מהר הרפה ממנו. עוד שבע שנים נוספות בינו ובין רחל מה הן? ואם שומה עליו לעבוד בשנית שבוע בעבור רחל, יעשה זאת באהבה וברצון. אם כה ואם כה הוא לרחל ורחל לו מיועדה מקדמת הימים. האל קננתה לו בראשית הבריאה, בהנחיל עליון גויים, בהפרידו יצור אנוש לאדם ולחוה, ביצבו גבולות למספר שבטי ישראל. וכאשר ימים ושנים קלו מני ארג בצפיתו לרחל ושבע נוספות כאין הן בעיניו, ככה גם לאה, אשר ניתנה לו לאשה בלילה, לא תשית חיץ בינו ובין רחל, אשר אותה אמץ אל לבו מאז ומקדם ובזרועות-דמיונו יחבקנה תמיד, את כלולותיו עמה כבר חגג בגן-עדן מלפנים, עמה ישב בזבול הנצח ובמערת המכפלה, משכן אבותיו, ישכבו יחדיו, עמה יראה חיי עולם בבואם יחדיו בסוד הנאצלות. ולא כן לאה, אשר אגודתו עמה על ארץ נוסדה ואך בלהט אהבתו לרחל יחמול גם על לאה אחותה חמלה רבה.

 

ג.

כל איש נולד בצלמו הנבדל ותו האחד חקוק בתכונתו, לא ימיר טבעו, גם בשנותו טעמו לעתים. אף כי יעקב איש תם, אשר האמת היתה נר לנתיבו, כל שיחו ושיגו נתנו בו את אותותיהם, כי יעקב הנהו, ואף בקולו יתנכר, כי קול יעקב הוא. אולם גם הישר והנאמן עד בלי די, יש אשר לפתע תנוח עליו רוח אחרת ויתהפך כחומר חותם, או כי הנסיבות תתהפכנה אליו בתחבולותיהן להטותו לארחות-חיים לא שערם לפנים. הלא מבלי משים יובא בכור-נסיונות חדשים, עד כי ייהפך מבלי דעת לאיש אחר בפעליו ובהליכותיו למראה עינים. מעשה לבן, בהביאו אל יעקב בלילה את לאה תחת רחל, חולל תמורה בשיח יעקב ובשיגו.

יעקב אהב את רחל, כאז כן עתה, וכלפנים ראה בה חזות הכל, תכלית מעשה שמים וארץ, כל בה חיי-רוחו. אולם תחת אשר לפני בואו אל לאה היתה רוחו מרחפת בגבהי השחקים הרחק מבני-אנוש, לחבק את רחל, השוכנת בערפלי מרומים, כמו אין ביקום האל זולתי הוא ורחל, הנה עתה נהיה איש ללאה. אכן, אגודתו עם לאה על ארץ נוסדה, עתה יחלק את יצועה לעתים, יש אשר יחליף עמה אמרים על כל דבר אשר נפל בבית או בשדה, על ילדי-יום ועל מקרי בני הצאן, על שיה אשר המליטה שה נקוד וטלוא או חום, על העזים אשר תתיחמנה בבואן לשתות, על כבשה תועה, על כל מקום מרעה דשן ועל פעמי שודדים האורבים בלילות למכלאות. אפס עם לאה לא ימתיק שיח, אף כי סוד-שיח, ואף צפונות-רוחו לא יביע באזניה. בדברו אליה יהגה ברחל, בה דבוקה מחשבתו יומם ולילה, בצעדו בהר ובגי, בשבתו באהל, באכלו את הלחם, על משכבו בלילות תאמרנה כל עצמותיו רחל, אותה יראה בכל חלום ובכל חזיון. המעט אשר דמותה תזרח לעיניו על כל מצעד כף-רגל ובאורה תגיה את מחשכי-לילותיו, תאיר לפניו כמנורה על דרך-חייו, אשר עברה מאז צאתו מרחם-אמו עד הימלטו על נפשו מחמת עשיו אחיו וכמו תתן פשר לסתומות-מקריו מלפנים. פעמיים יעבוד ברחל. אות וסמל הוא לו, כי אורח פעמיים לו בכל, בהיולדו היה בן-תאומים. לא בפעם הראשונה, בלתי אם בחתרו בפעם השניה יצא מבטן-אמו. והלא זה היה דבר עשיו אחיו אליו: הכי קורא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים, את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". כעת נטל עליו להיות איש לנשים שתיים. אך תחת זאת תשעשעו התקוה, כי עם רחל יהיה במערת המכפלה לשנת-עולמים.

נמשלו הרעיונים לכוכבים. כמוהם ירוצו ויקרצו. הנה יתנהלו במסילותיהם והנה יבזקו אל למרחוק בקפיצות ובדילוגים. יש אשר ידמה יעקב בחלחלה: הכי לא צחוק-שגיון יעשה בנפשו בהביאו בכל עת את רחל בחוברת עם הגיון המות והוא טרם ראה עמה חיים לאשורם, בהימנע ממנה פרי בטן. פעמיים כבר הרתה לאה ללדת לו. לבן הראשון קראה ראובן, באמרה ראו בן, כי עתה יאהבני אישי, ולשני קראה שמעון לאמר: יען כי שמע ה' כי שנואה אנוכי ויתן לי גם את זה ועתה יאהבני אישי אל נכון. אך איככה יאהב הוא את לאה וברחל כל חיי-רוחו? הכי יאהב גבר פעמיים?

שנים נקופו ורחל עודנה עקרה. אהה רחל, אשר היתה כרחל אלמת מבלי לגלות באזניו את ענות-נפשה בקנאתה בלאה אחותה, פתחה לפתע את פיה בהיולד ללאה אחרי לוי גם הבן הרביעי, אשר קראה לו יהודה לאות תודה לאל שככה לה להיות אם הבנים. שמחה, ותאמר אליו: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. היטב חרה ליעקב בדברה אליו ככה, כמו תחת אלהים הוא, אשר ימנע ממנה פרי-בטן. אפס לבו בן, כי לא על אשר זרע אין לה תרגז, בלתי אם עקב אשר לבה ירע לה, פן לקח יעקב את אהבתו ממנה ונתנה לאחותה, אשר ילדה לו ארבעה בנים.

רחל רגזה ולא בכתה. ועל זאת התחמץ לב יעקב בקרבו רב יתר, עד כי חשב להישבר. כאשר ראה אותה לראשונה פרצו הדמעות מעיניו. מאז רבות בכה לפניה, לעתים ילך אחרי צאנו הלוך ובכה על אודות רחל, כי פעמיים המר לה שדי, בתת אביה לו את לאה תחתיה ובהיסגר עליה רחמה רבות בשנים. אפס טרם ראה דמעה נוצצת בעיני רחל. היא בלבה תישא את יגונה ופניה יצהלו תמיד. הכי לא תתעטף עליה נפשה בענותה? אולם לפיה תאמר הס מאנחה ולעיניה הרפינה מדמעה. זו רחל וזה ארחה, לכן אימה אחזה את יעקב בפרץ-זעמה, בדי עמל עצר את בכיו. ותחת זאת אף הוא השיב לה בזעמו לאמר, כי לא תחת אלהים הוא לפתוח רחמה. לראשונה ראתה רחל את יעקב בקדרות-פניו ובזעם-פיו, והיא לא הסכינה לזאת, כי מאז נקרה אליה ליד הבאר היה מאיר אליה פניו ומלבבה במבטיו. אולם המעט אשר לא יספה להרעימו ברוגז-פניה ותוכחות-מבטיה, פתחה פיה בתחנונים לאמר: הנה אמתי בלהה בוא אליה ותלד על ברכי ואיבנה גם אנכי ממנה. כמו רק על עקרותה, ולא גם על חרדתה למזג האהבה אשר יחסר לה מיעקב, סוב יסוב ציר יגונה.

יעקב החריש. רבות נתייסר לאחרי זאת על האלם אשר יפקוד את פיו בכל עת לדבר. נפלאה אהבתו לרחל עד אין מלים להביענה, אף לא תקום בו רוח להגידנה, פן יחללנה. רק עיניו תהיינה לו לפה, אך האשה לא לשיח העינים, בלתי אם לניב שפתים תאזין ותשפוט. הלא יבוש וייכלם לדבר אהבה אל רחל, כי בדבר הגבר אהבה אל האשה אך ירום וינשא מעליה לתרום לה רגשות-לבב ולאהבנה נדבה, לחמול עליה חמלה, אפס רחל… רחל בת השחקים… הכי הוא יעלה על דל שפתיו את נדבת-לבו לה? הוא גם הפעם לא פתח את סגור-לבו לפניה להביע באזניה את הרעיון, אשר יפעמהו תמיד, כי האהבה ברוממותה לא תחשק בפרי-בטן, כי באהבה עזה ונאמנה: הפריה היא אך למותר.

כי לא ליפה בנשים הרות והתהפך בצירי יולדת ונשוא בחובה חרדות ופחדים תמיד לגורל עוללה. המעט אשר האהבה והפריה לא תהיינה חוברות אשה אל אחותה, גם התפארת לא תלד בלתי אם את נפשה ותקום רק על אשר לה. הכי לא ברחל שפר חלקו, לא בה לבדה רב לו רב? היטב יזכור מוראות אשר אפפוהו תמיד, בטרם נשא את רחל לאשה, פן גם בתום השבוע השני לעבודתו בעבורה, לא תהיה רחל לו. הכי לא הלך הגורל עמו בקרי עד כה? ומי לידו יתקע, כי לא תקום לו פעמיים צרה ובשנית תלקח ממנו בערמת לבן אביה. אפס עתה… עתה… אחרי אשר התחולל פלא-נס ורחל לו היא, מה עוד יבקש לנפשו? ברחל קמה לו ברכת אביו יצחק במלואה, מטל השמים ומשמני הארץ בה, כל חזיון בה וכל צלמי הבריאה נשקפו בה כבמחזה. איככה ייאמר, כי עקרה רחל, והיא כחוה לאדם אם כל חי? כל ילדי-תבל ילדי-רוחה הם. הכי לא ילדה עבורי עולם ומלואו? אין דמות אשר היא לא תשווה אליה. היא רחלה וכבשה, כרוב וכוכב, כל מלאכי-מרום, אשר נחזו לו בסולם בלילה, וכל חי למינהו ישחקו חליפות בפניה. בהגותו בה יקרא לה בתועפות שמות כתועפות מראותיה. היא גדיה ואילה, צפורה ומעינה, דודאה וצאנה, חזיזה ובארה, בשגם מאז נגלתה אליו עם הצאן ליד הבאר בתואר פני הכרוב אשר לה, נעשתה הדמות המשולשת בארה וצאנה וכרובה חותם-תכניתו בחזון רחל. לכל אשר ילך תשקשק אחריו הבאר ויגעו הצאן ותרחף הכרובה. אפס בהופיע רחל לעיניו תיאלמנה שפתותיו לדבר אליה אהבה, אף לא תקום בו רוח לקראה בשמה. תבל כולה תהיה אז מעון לרחל וכל הברואים כמלאכי-אלהים לפניו. מה יאמר ומה ידבר אל רחל, אשר מידה לו הכל, אף שיח-פיו ונשמת-אפו?

 

ד.

לא נחת ביעקב. נשים שתיים לו ואהבה רק אחת בלבו. הכי לא יעשה שקר בנפשו, בהקימו זרע מלאה ואף אשתו יקרא לה? בהתחמץ לבו בקרבו יאמר: רק אין זאת, כי שבט הגורל, אשר הפליא מכות אמי, נח גם עלי, וכאשר בנים שנים התרוצצו בקרבה, וזה מזה יאמץ, עד כי נקע לבה מן הפלגות אשר בקרבה ובאין היא יודעת נפשה שאלה אם כן למה זה אנכי, ככה נשים שתיים מתרוצצות בי בביתי, עד אשר גם אני לא אדע עוד כמעט את נפשי. הכי לא נחלק לבי עלי אחרי אשר לאה ילדה לי ארבעה בנים? והנה גם ביתי מלא ריב ומדנים, כי לאה תקנא אותי לרחל ורחל לבה ירע על לאה אשר מיאנה תת לה מן הדודאים, אשר מצא בשדה ראובן בימי קציר חטים. בצר ליעקב מצא ניחומים לנפשו בהגיונו, אשר לא מש מלבו, כי אך צו האל הוא לבל יקים זרע מן היפה בנשים, כי תכלית התפארת היא להתנוסס ושמור על צלמה, ולא היות כלי שרת למשך הזרע לדורי-דורים. אם ככה, הלא במשפט נשא גם את לאה לאשה, למען ימלא את משמרת פקודתו, אף היא צו האל, מורשה במשפחתם מאברהם, אשר הושמה עליו, הנכד, להקים שנים עשר שבטים, אשר יהיו לגוי גדול, עם סגולה לאל.

אפס גם הנחמה הזאת נהיתה לאכזב, כאשר זכר אלהים את רחל וישמע אליה ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף לי ה' בן אחר, למען יצא ממעי הבן השנים עשר ליעקב ויקום חזונו להוציא מחלציו שנים עשר שבטים, אשר יהיו לגוי גדול, כדבר האל. לב יעקב בן כעת כי אך בשגיונו כי רב דבק ברעיון, כי העקרות היא עטרת לתפארת וכי רק לאה נועדה לו מעם האל לבנים. היפלא כי בהיולד ליעקב יוסף מרחל לא היתה שמחתו שלימה? איכה תהיה שמחתו שלימה, אם מעתה לא יהיה עוד לבו שלם בקרבו וכל עוד רוח-חיים באפו ייסרוהו כליותיו על אמצו את לאה לאשה ולהיות עקרת-ביתו?

אף אחרי אשר פתח אלהים את רחמה ותהר ללדת היתה כמו חולמת הריונה ותחת לשבוע שמחות עקב היצור החי, חזון-טיפוחיה לפנים, אשר נרקם במעיה, שפכה צקון לחשה הנוגה באזני יעקב לאמר: הכי לא חלום הריתי ללדת תחת גויה בבשר ובדם? ובבוא עתה ללדת זעקה מרה בציריה מי יתנני מותי ולוּ עוללי יחיה, כמו לא רחש לבה חוסן-ובטחון, כי האל, בפתחו את רחמה, חשבה לטובה. אף שחה בקול דממה דקה, כמו אל נפשה: הכי בפרי-בטן חשקתי? אני אך אחת שאלתי אותה ביקשתי, כי תיאסף מעלי חרפתי, לבל יאמרו, כי רחל הנאהבה ליעקב היתה עקרה. היטב ראה יעקב והתבונן, כי גם בקראה את שם הבן, אשר יולד לה, יוסף, לאמר יוסף לי ה' בן אחר, היא אך נתרצתה אליו ותאמר לכפר את פניו במנחה, נדבת-שפתים, ולבה בל עמה.

הבה ונתן אמת ליעקב וגם אמת נדבר על-אודות יעקב, הוא ביקש בכי-רחל, לו ציפה ואליו ייחל ימים רבים. יעקב הוקיר את הדמעה הנאמנה, בת העין, הניגרת מקרב ולב. וזה דבר יעקב בהגיגיו תמיד: אל מי אשווך, בת העין, הניגרה עלי לחי? אל הפנינה, כמוה הנך ברה ועדינה, כל טועמיך יבואו בשערי החסד והחנינה. זאת לא זאת, כי את גם כתפילה זכה. שקוי תהיי לנפש הדוויה וצרי לכל חלי. למזמור שיר יהיו בך כל אנקה ונהי. לזאת יאמר יעקב בכל עת צרה ויגון גם לנפשו: עלי באר הדמעות, עלי! זאת לא זאת, כי רבות שמע מפי רבקה אמו שבח והלל לדמעה, אשר רפאות בה לנפש, אשרי יודע בכי. ובנוח הרוח על רבקה אמו להגיד מהלל הבכי תספר אגדות מני קדם, אשר שמעה מפי אברהם אבי יצחק, אשר ידו רבה היתה בכל משל ומליצה וספורים שובי-לב, על הקסם הרב הצפון בבכי לרפא חולים, לעודד כל רוח נהלאה2 ולהפיח רוח-חיים גם במוכה-אלהים, אשר כבר בא עד דכא. כאשר גורש אדם מגן-עדן געה בבכי עז, יען כי נפלה רוחו בקרבו ויאמר נואש, ולולא בכיו כי אז שחה לעפר נפשו. וכאשר אברהם גרש את האמה הגר בחרון-אף שרה אשתו אל המדבר ותתע3 במדבר באר שבע ויכלו המים מן החמת ותשלך את הילד תחת אחד השיחים ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך, כי אמרה אל אראה במות הילד, מיד הופיע מלאך אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר? אל תיראי, כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. דמעת-אנוש תחריד גם לב מלאך. וכאשר מתה שרה בקרית ארבע היא חברון בא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. הנה כי כן, הבכי הוא לחם חוק לבני-אנוש. בכה יבכו להולכים למות ואף החיים יבכו על נפשם, אף העבים בשמים נטפו דמעות. בכי, בכי, רחל, בכי גם את וייקל מעט מעליך משא-נפשך – יהגה יעקב לעתים בנהמת-רוחו. אשרי האיש המשכיל אל הבכי. אשר חנן אותו אלהים בכל סגולות-אנוש, הכי רק את זו, הנעלה בסגולות, היבבה מני לב, לא תינתן לו?

 

ה.

ויהי מקץ ימים מעטים אחרי אשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן: שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי. יעקב לא יכול עוד כלכל את בית המדנים הלזה. בשגם בו ניבעו, עתה רב יתר מאשר לפנים, כל הפרצות והפלגות אשר בנפשו. במרי-רוחו שאל את לבן: ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי? יעקב איש תם יושב אהלים, לא אל בית כזה, המלא ריב ומדנים, התפלל מעודו. אהל תם, לב שלם ורוח שלוה ונאמנה היו מאוייו תמיד. רבות נפתל יעקב על אפו וחמתו עם לבן עד אשר השכיל להוציא מידיו את נשיו וילדיו, ועם עשיו אחיו, אשר שלח אליו מלאכים לכפר את פניו במנחה, ובה עדרי עזים ותישים, רחלים ואילים, גמלים ופרות, פרים, אתונות ועיירים. אך גם אחרי אשר העביר את מעבר יבוק נשיו, שפחותיו ואחד עשר ילדיו וכל אשר לו, אכף ההכרח עליו, איש אוהב שלום, מאבק נוסף עם איש או מלאך עד עלות השחר. ירך יעקב נקעה ובזרוח השמש ראה כי צולע הוא על ירכו. וזה משפט יעקב מעודו לשוות לכל המראות הנפלים, אשר נקרו לפניו, אף כי למקרי-חייו הסגולים דמות אותות ומופתים למוצאות ברוחו. לזאת נתעצב מאד אל לבו, בראותו כי צולע הנהו. אכן, צולע הנני בכל, אמר בנהמת-לבו, ברגלי ובנפשי גם יחד. אך לשוא דימיתי, כי תם וישר הנני. הלא אין הגיון בי, אשר איננו פוסח על שתי הסעיפים. גם ברחל ובלאה תיקרא לי אשה. כרחל כן לאה אם ליוצאי-חלצי. הכי לא בצדקה אעשה בחרצי את משפטי, כי רק אשה אחת לי, והיא רחל, נגד אלהים ונגדה נא כל האנשים? רגע יהגה ככה ומשנהו ידבר אל לבו לאמר: הכי לא חרפתי הלילה את נפשי למלט מידי עשו אחי שתי נשי יחד ואת כל צאצאי? אות הוא, כי לא רק רחל לי היא. היטב יזכור, כי בעת האבקו עם המלאך, כאשר נפשו ריחפה בין החיים ובין המות, גמר אומר, כי אם ימלט מכף מבקש נפשו ויוסיף להתהלך בארצות החיים, ישיב את לבו גם אל לאה, אם בנו-בכורו ויתר בניו, לאהוב אותה כמו את רחל. רק אין זאת, כי מחרדתו הרבה לשלום יוצאי-חלציו מחמת המציק אשר לעשיו גברו בלילה ההוא רחמיו על לאה אם הבנים וממקור הרחמים תצא האהבה.

רוח יעקב נעכרה עד למאד. היטב פחד כי מן היום והלאה יהיה לבו נקלע בין שתי אהבות העולות בד בבד, יאחז באחת וגם מן השניה לא יניח ידו. והוא הלא מבוקשו מעודו להוקיר רק דבר-סגולה, אשר לו מצוות הבכורה, אין שני להמשיל אליו ולהחבירה. יעקב שת עצות בהגיונו למלט נפשו מן הפלגה החדשה אשר קמה עליו למוטט את שלום-רוחו. אך לשוא היה עמלו. הוא אל לבו שח: הכי לא במשפט אטה כנהר אהבה גם אל לאה? הלא אחרי אשר הצלתיה בלילה ההוא מיד עשו, אשר התנכל להפוך את שתי נשי לשפחותיו, אף היא נפש אשר עשיתיה וכמו נבראה לי בריאה חדשה. אפס לבו הוכיחו על פניו לאמר: הכי עקב זאת גם לאה השנואה מתמול תהיה לי כרחל להיותי מכון לה בכל עת, כאשר הייתי לרחל? הכי תקום פעמיים רחל ליעקב? התיוולד רחל שניה? כל מורשי לבו התקוממו על ההגיון לשית את לאה בחוברת עם רחל. לא היתה כרחל, לא תקום עוד כמוה. לא תקום. אך נפשו ידעה עד מאד, כי מאז מאבקו עם המלאך גם בלאה, אם הבנים, תיקרא לו אשה. אף חושו הגיד לו כי לימים ייאמר בישראל לאשר יבוא בכלולות: יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל.

יעקב החביא את הגיונו זה בתהום נפשו, אחרי אשר גם בעמלו הרב לא יכול דכאו כליל. אפס בעיני האהבה יידלה אף ההגיג אשר נחבא לו בתהום הנפש, כי הן, הגדולות והפקוחות לרוחה, תחדורנה למחשכי לב. לא יפלא כי מעיני רחל לא נעלמה התמורה, אשר התחוללה בלבו מאז השחר ליד מעבר יבוק. עקב זאת נעכרה רוחה אף היא ופגה העליצות ממראיה. ויהי הדבר הזה ליעקב למקור-חרדות ותמהון-לבב, כי רחל הרכה והענוגה, המאירה ככרוב ללא ארשת דאגה בפניה ושמץ תלונה בפיה, השוקקת מצהלות תמיד, כמו טרם נגעה בה דעת יגונים, ושפתותיה אף נוטפות מנעמים משובבי-נפשות, שנתה לפתע טעמה ואת מראיה, כמו נהפכה לאיש אחר. יש אשר יתקדרו פניה ופעמון צחוקה ידום ולקולה לא יהיה עוד רנן מתוק, אף מליה לא תעלוסנה עוד כמשק כנפי-רננים ומבטיה יפיקו תוכחה חסרת-פשר, כמו עוכר-נפשה הנהו. הזאת רחל? ישאל יעקב את נפשו בהמיה ובחרדה רבה.

היטב יזכור את תמהונו ודכאונו, כאשר רחל, אשר נשקפה אליו רבות בשנים ברת-לב וזכת-רוח, חפה מכל שמץ קנאה בלאה אחותה המאושרה ממנה, אשר בניה כנטיעים מגודלים מסביב לשולחנה, פתחה לפתע את פיה ואמרה “הבה לי בנים”. לא לבד שיחה, אף מליה הממוהו כרעם ביום בהיר. הזאת רחל וזה שיחה? – שאל את נפשו. אולם חיש מהר הצדיקה באמרו, כי אל נכון רבות סבלה הרחלה בסתר תוכחות-בוז מעם לאה, עד אשר התמלטו מפיה הניבים כמדקרות. בשגם אף הוא בדברו אל לבן מקץ שבע שנות עבודתו בעבור רחל הביע באזניו מלים כדרבנות הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבוא אליה. מפיו שמעה מלים מתלהמות וכן דברה גם היא. אפס שיחה הזועם אז היה אך שגיון בן-חלוף וחיש מהר הכתה הנוחם על זעמה ועל דברה ותתרצה אליו בבלהה אמתה. ולא כן עתה, אשר עננת-עצב, אֵם כלרוגז, לא תמוּש מעל פניה. אות הוא כי כאבה נעכר עד למאד.

אף הפעם רחש לב יעקב את המשאלה לשוב ולשנן לפניה את האומר, אשר כבר הביע אותו באזניה פעמים לאין ספור, כי מעודו לא הגיד ועד אחרון יומו לא יגיד ללאה אשתי את, כי רק היא רחל אשתו מאז ומקדם ועד לנצח נצחים, אין לו אשה אחרת על פניה, כאשר אין לו אלהים אחרים בלעדי אלהי אברהם ואלהי יצחק אבותיו, אשר נגלה אליו בצאתו מבאר שבע וילך חרנה וישכב על האבן אשר שם למראשותיו. ויהי בהקיצו ולבו בן, כי המקום בית אלהים ושם שער השמים. אפס שכלו הגיד לו, כי הפעם בדברו זאת יהיה הכחש על שפתיו. מה בצע בניבו וללבו כבר גונב השפק, אם באמנה רק אשה אחת לו ולא נשים שתיים? את רחל יאהב, כאשר יאהב את הארץ ואת השמים ואת צבא השמים, את הדשא והמים, את האל הרועה אותו מעודו. ברחל לו מגד שמים מטל ומגד תבואות שמש ומגד גרש ירחים ומגד גבעות עולם. היא פרדס רמונים, כפרים עם נרדים, מור ואהלות עם כל ראשי בשמים, אך לאה היא אם הבנים, מבטנה יצאו השבטים הרבים, אשר יירשו את הארץ, כאשר הבטיח האל לאברהם וליצחק. הנה כי כן, לא עוד אחת היא לו רחל ולא עוד שלם בו לבו. רק אין זאת, כי איש חציוני עשה אותו האל, כחזיון אשר הראה לו בחלומו והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. אף הוא רחוק לבו מהגיונו כרחוק ראש הסולם מרגליו.

למרבה הפליאה פתחה רחל בשנית את פיה ותדבר אליו בקול רך ולאוט, עוטה בושת, כמו באה בסוד מורשי-רוחו ומאבק הגיונו עם רגשו נגלה לפניה ותאמר: – היטב אדע, יעקב מחמדי, כי לאה אם הבנים הרבים, אשר שם זרע יעקב יקרא עליהם מעתה ועד עולם והמה ירשו ארץ, כאשר הבטיח אלהים לאברהם וליצחק אבותיך ולך בבית אל. אך אני אחת אשאל מעמך אותה אבקש, שכבך עמי, עמי לבדי במערת המכפלה, מורשת אבותיך, יחדיו נשכבה ונישן שנת-עולמים וזולתנו לא יהיה עמנו שם, כאברהם ושרה, יצחק ורבקה, ככה ייאמר יעקב ורחל הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.

לרגע קט שת יעקב עצות בנפשו מה יגיד במענה-לשונו לרחל מחמל-נפשו. משפת-מרמה רחק, אפס האמת תחרידהו. רק פעם אחת שקר במצות אמו, כאשר שאלו אביו אתה זה בני עשיו ויאמר אני. ולא חכו לבד יהגה אמת, אף הכרת-פניו תען בו את מערכי-רוחו. הכי יוכל לכסות מעם רחל, כי צו-מורשה הוא לבית אברהם, אשר עד שילשים משפט הבכורה לאשה הראשונה לשכב עם אישה במערת המכפלה. וכאשר שכב אברהם עם שרה ויצחק, אשר אל נכון כבר נאסף אל אבותיו, עם רבקה, ככה אחת דתו להיקבר יחד עם לאה ולא עם רחל? לא, כי בחכמה יעשה בגלותו את הדבר באזני רחל בעוד מועד, למען תשיתהו אט-אט אל לבה, ובבוא יומה לא תתחלחל לשמועה כי באה במפתיע, עד אשר תוכה בתמהון ובשממון-לבב. ככה הגה יעקב וכן שח באזניה בהתגלות-לבו. אמנם, היטב פחד פן רחל תתעצב מאד אל לבה בהיוודע לה הדבר לאשורו ותבך בכי גדול. אפס רוח מבינתו הגיד לו, כי גם הבכי בעוד מועד על צרה, אשר תבוא ברבות הימים, יש אשר יביא מרפא בכנפיו, ימלט משא מעל נפש או כי ייהפך לגשם-נדבות לרחצה ולטהרה. והלא יעקב נכסף משכבר הימים לראות אגלי-דמע בעיני רחל כלילת החן, אשר כל סגולות-אנוש נפלו לה למנה, ואך הדמעה, גולת הכותרת לתפארת, לא נוצצה אף פעם בעיניה. ומה מאד השתוקק, כי לא יחסר מזג החן ברחל אף כגודל הנטף, למען תהיה מכלל היופי. אפס רחל, אשר נוצרה זכה וחפה מכל חרדה, רכה ובהירה כיום בהיר בשחקים, מנעה אף הפעם את עיניה מבכי מעט ואף עננת-קדרות קטנה ככף ידה הענוגה לא שכנה על פניה. היא הגה לא הוציאה מפיה וארשת-מבטיה לא הפיקה אף אות מרי דק מן הדק, ואך פניה חוורו מעט.

לראשונה נהמם יעקב מדומית-רחל. היה היה לו הדמי כמו אלם, אשר אפף את פיה ואת כל מורשי-לבה עקב הבשורה הנוראה, אשר הכתה אותה כרעם. ויאמר יעקב בלבו: רק אין זאת כי נמשלה רחל לרחלה נאלמה לפני גוזזיה אשר בענותה כי רבה שחה לעפר נפשה ולא תצלח עוד לזעקת-כאב. על רחל המחרישה ביגונה היה לב יעקב דוי עד בלי די ומעיו המו לה. ויאמר יעקב אל רחל, למען יהיו דבריו לה לניחומים מעט:

– הלא אך עפר הגויה. לא בית-חמרנו, בלתי אם רוחנו, משכן האהבה. ואם בצו האל נארשה לאה הראשונה לי עלי אדמות נגד עם ועדה, הלא הצדקה לה, כי תשכב עמי ויחד נחבק עפרות האדמה. אפס רוחי ורוחך, רחל, תתחברנה לאחדים בחיק הנצח, כי כל בך חיי-נצחים לי. עמך יחד רחלה האראלה נלין בצל שדי… ומה ממך יהלך בשכבי עם לאה על כברת האדמה הקטנה אשר במערת המכפלה? הלא אתך נשוטט בגבהי השחקים עד אפסי אין-קץ. אחרונה היית לי עלי אדמות, אך ראשונה ויחידה תהיי לי במרומים.

ותאמר רחל אל יעקב:

– אמותה הפעם אחרי שמעי זאת מפיך. אמותה הרגע. לא אחפוץ עוד בחיים. רק בך חפצתי ועמך, יעקב, במותי בחיקך אשב תמיד, את רוחי בזרועותיך תחבק ולא תרף. עמי, רק עמי תהיה ואין עוד זולתי עמך.

שחקת-נחת רחפה על שפתי רחל בדברה אל יעקב, מבטיה הפיקו עדנים, אשר תוכם רצוף כליון-נפש, כמו באמנה ירטה לה הדרך אל החדלון. לב יעקב פילל אשר לא למען המרות רוחו והכעיסו הגידה לו זאת, כי את לבה שפכה בשיחה. וישתאה עד למאד בסתר מחשבתו: למה זה ועל מה זה כה מרה עליה נפשה ובחיים תגעל? הכי לא עשה אותה יוצרה יפה בנשים ולא העניק לה כל סגולות הרוח באנוש? והכי לא נפלאה אהבתו לה מאהבתו ללאה ולכל הנפשות אשר עשה ממנה? אפס יעקב לא הוסיף לדבר אליה זאת ואך בלבו חשב, כי רחל באה עד דכא עקב אשר לא הסכינה למלט כל יגון וכל ענות, אשר יפקדוה, בבכי הטוב והמרפא. כל איש ודרך-עוצב אשר לו. כאשר יתכסו השמים בענני-קדרות, ככה תלבש כל נפש לעתים את כסות התוגה. אפס כאשר ברדת הגשם ימוגו העננים ויהיו כלא היו והשמים ילבשו זוך והדר כשלמה, ככה גם פלגי-דמע יקרעו את מעטה היגונים מעל הנפש ואשר יבכה כנפשו שבעה שב ורפא לו מחליו ברוח ונסו ממנו יגון ואנחה. ולא כן רחל, אשר האל במרומים עצר את מקור-בכיה, ולא תוכל לדת אף אגל דמע, לכן ירבץ ענן כבד וקודר בסתר-רוחה ולא ימוש משם.

יעקב הוסיף להחריש ברחמיו עליה. וגם ברבות הימים ראה למגינת-לבו, כי רחקו מבטי-רחל ואל נכון כן רחק לבה מצלמי-אדם ומחקרי המעשים אשר מסביבה, כמו לא דבר לה עוד עם החיים ואך שוגה היא בחזיון רחוק, אשר למשפחת האדם אין בו כל חלק ונחלה. עיניו ראו בעליל, כי מאור-פניה ימעט מיום ליום ולא נותרה עוד שארית לשחקת הנחת בפניה, כמו באמנה עשתה חוזה עם המות. אהה, אף הודה הצוהל פג ותחת זאת לבשו פניה חן אבל ופאר אלמנה בנעוריה. היה היה לו כמו אט-אט ובבטחה חגיגית תצעד אל קצה. מעטה החדלון היה פרוש גם על חין-צחוקה וכל חזותה כמו אומרת מה חדלה אני.

 

ו.

תמורה רבה למראה עינים התחוללה ברחל אחרי אשר יעקב שמע קול האל מדבר אליו לאמר: קום עלה בית אל ושב שם ועשה מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשיו אחיך. ולאחר זאת אמר לו אלהים לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ואלהים הוסיף לדבר אליו לאמר אני אל שדי פרה ורבה, גוי וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו. היה היה לו ליעקב, כמו רוח חדשה החלה את רחל וחשק החיים התלקח בה בחזקה. מאור-פניה ומצהל-קולה שבו אליה כמו מלפנים ושחקת הנחת עלתה בה כפורחת. קסם עז הוצק בלשונה בדברה אליו על השם החדש, אשר הוכתר בו בצו האל, והוא שנתן בו נשמה חדשה והפכו לאיש חדש. ובדברה כמו הטיפה ניחומים לנפשה לאמר:

– מעתה לא עוד יעקב אתה, בלתי אם ישראל. ליעקב נשים שתיים, אך לישראל אשה רק אחת. אני האחת לך, יעקב, אתה יעקב כולך לי, לי, לי בלבדי.

אף הפטירה במתק-שיח ובמצהל-קול:

– ואשר לדבר האל, כי מלכים יצאו מחלציך… ממעי יצא המלך. מי יתן ועוד בן אחד יולד לי, למען יהיו מלכים שניים, כדבר האל.

עלץ לב יעקב למראה מאור פני רחל ולמשמע קולה הצוהל. ויהי הדבר לו לאות, כי רוחה הנכון נתחדש בה. ויעקב בהציבו מצבה במקום אשר האל דבר אתו ובהציקו עליה שמן אמר אל רחל:

– יהי השמן הזה זכרון גם לשמן-ששון, אשר נסכת בלבי בשובך לאור באור פני החיים.

אף קרא למקום, אשר דבר בו אלהים, בשם בית אל לאות, כי מעתה יהיה גם בית יעקב ורחל נכון ובוטח, כי השמחה במעונם.

אך, אהה, אחרית השמחה ההיא, אשר גאה גאתה בלבבות שניהם, היתה תוגה רבה. אך נסעו מבית אל ויהי עוד כברת דרך לבוא אפרתה, נאחזה רחל בצירי יולדה ותקש בלדתה. ויהי בראות רחל כי מחלתה אנושה וכוחותיה עוד מעט יעזבוה ותפתח את פיה ותאמר ליעקב:

– יעקב בחירי, צוה ויצאו כל האנשים מעלינו בטרם תצא רוחי.

ויעש יעקב כן. ותדבר רחל כל עוד כוחה בה ותאמר:

– יעקב בחירי, נפשי קשורה בנפשך… מאז ראיתיך ליד הבאר… נקשרה נפשי בנפשך, עד כי לא הייתי עוד לנפשי. חפצי היה, כי נהיה שנינו לבדנו, אתה ואני לבדנו לא איש זולתנו, כל חיינו לבדנו, אין לך זולתי. אפס לא רצה האל בזאת. נחצית יעקב, אף לבך היה חלק עליך. נשים שתיים היו לך נגד האנשים. הגד לי, יעקב: האם גם נגד אלהים? הגד לי יעקב את אמתך בעת אני הולכת למות.

ויבקש יעקב לפתוח פיו, אך המלים נעתקו ממנו. תחת זאת נפתח מקור-בכיו. רחל אספה שארית כוחותיה ותדבר בקול בוטח לאמר:

– אל תבכה יעקב מחמלי, אחרי אשר כבר בכית בגללי כאשר נשקת לי לראשונה ליד הבאר. מני אז ועד היום יהלך בכיך בקרבי. לא יבכה גבר פעמיים, כאשר לא יאהב פעמיים. הכי לא פיך אמר לי אחרי גנבי את התרפים מבית-אבי, אשר התרפים הרבים אך הבל המה, כי האחד שוכן בכל, אחד בשמים ואחד בארץ? אף האהבה הגיונה אחד, אחד, רק אחד. אחד איש לאשה ואחת אשה לאיש. אחת רחל ליעקב. האף אין זאת?

את מליה האחרונות הגידה בלי קול כמעט. כוחותיה ניגרו מקרבה בעליל, כאשר ניגר האור מן הנר בטרם דעכו. מבטיה, אשר קמו ונצבו אל מול פני יעקב, הפיקו צו נגידה מהול חמלה רבה ושפתותיה רחשו ללא-קול, כמו לפתע כלו לה כל אוניה. אולם חיש מהר שב הדבר אל פיה וקולה מאושש כשהיה ברור מילל:

– יעקב, לא… ישראל… מלאכי וגואלי, הקשב לי… הקשב אל המשאלה אשר בפי. הבטח לי, כי תמלא את משאלתי. לא כי הישבע לי, כאשר נשבעת פעם לאבי, לבן, אז… בגלעד, אשר תמלאנה.

– אני נשבע לך באלהי אברהם אבי ופחד יצחק – ענה יעקב בקול חגיגי, בו כרת את בריתו עם לבן בלקטו אבנים לעשות מהן גל-עד.

רחל שיסעה את דבריו בקול רועד, שהתאושש אט-אט:

– יעקב מחמדי, אל תקרא בשם פחד יצחק ולי היית תמיד איש גבור חיל עשוי ללא חת, כן חזיתיך בכוח, אם גם למראה עינים היית כאיש אשר לבו נע ונד כקנה בכל עת, מורדף תמיד אם מעשיו אחיך ואם מלבן אבי ואם מלאה והשפחות המלהגות על אהבתך לי. לא יאה לך, יעקב, כי המגור יתן אותותיו בפניך. אל תירא יעקב, ידיד-נפשי. הנך גבר בעוז ואל תאמר אלהי אברהם ואלהי פחד יצחק. לא שניים, בלתי אם אחד, אלהי אברהם יצחק ויעקב… דבר אלי בשפה ברורה כאשר דברת פעם אל לבן אבי אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה… אשר לא עוד תאמר אף פעם כי גם בלאה תיקרא לך אשה. רחל היא לך אחת ואין שניה לה מעתה ועד עולם. לא תתערב עוד נפש זולתנו בחברתנו.

קולה במליה האחרונות היה כמו נחבא. יעקב, אשר עיניו ראו ולבו בן, כי כוחותיה עוד אחת מעט יעזבוה כליל, ציוה עליה בעוז-רגש, לבל תרבה שיח, בשגם מלבו הוציאה מלים והוא נשבע לה באלהי אברהם יצחק ויעקב, כי אחת תהיה לו רחל ואין שניה לה מעתה ועד עולם, אשתו נגד אלהים ונגד אנשים, בת-לויתו בארצות החיים ועמו תשב בנצחים.

ויהי בשמוע רחל דברי יעקב וינהרו פניה ומבטיה התלקחו באור-יקרות. ויהי לו ליעקב, כמו רחל כיפת הרקיע ונוגה עיניה שמש הזורחת. לאחרי זאת נגלתה אליו בחזיון כעין שדה אשר ברך האל, אשר יצחק אביו אהב בכל מאדו את ריחו. וירא יעקב את רחל כאחת מבנות הצאן וככוכב במרומים וכל צלמי-תבל זרחו בפניה חליפות. ותהי לו כרבקה אמו ברכבה על הגמל ולמראה יצחק הבא לקראתה אחזה פחד עז ותפול מעל הגמל, ויאמר יעקב בלבו: “אין זאת, כי הפחד מורשה הוא לי לא מיצחק אבי, בלתי אם מרבקה אמי”. למרבה הפליאה נסבו רעיוניו גם על עבודתו בלילות, כאשר שח אל לבן לאמר: לא תתן לי מאומה אם תעשה לי הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמור. ולאחרי זאת עבר בכל הצאן, הסיר משם כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכבשים וטלא ונקוד בעזים למען יהיה זה שכרו. ולבן אמר לו: הן יהי כדבריך. ויסר ביום ההוא את התישים העקודים והטלואים ואת כל העזים הנקודות והטלואות וכל אשר לבן בו וכל חום בכשבים ויתן ביד בניו. והוא לקח לו מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות. ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים אשר תבואן הצאן לשתות… וייחמו הצאן אל המקלות ותלדנה הצאן עקודים נקודים וטלאים.

גדולים חקרי-לב וגדולים חקרי העין הצופיה במרומים. מה רבו ההגיגים חדלי הערך, אשר פקדו את יעקב בעת אשר ראש רחל צנח על כרה אחרי אשר יצאוה אוניה האחרונים. רק אין זאת, כי הפוקד על הרוחות עינו פקוחה על האדם לסובב את המקרים, לבל תהיינה עיני-שכלו פקוחות בעת אשר יבואהו האסון הנורא לעשוק ממנו את הנפש, אשר היתה משוש חייו.

עיני יעקב נצמדו אל מבטי-רחל האחרונים, אשר נשלחו אליו לפרידת-עולמים. ואף אגל-דמעה לא הזיל בגוועה לעד. זאת לא זאת: בפחזותו כי רבה והיותו מעוצם דכאונו תפוש מחשבות נעדרות-שחר וחדלות-תכלית, לא השכיל לעשות למתה את כבודה האחרון ותחת להביאה לבית לחם ולקברה בארץ אבותיו היה בהול על רוחו לקברה בדרך אפרתה היא בית לחם.

אפס את השבועה אשר נשבע לרחל להודיע קבל עם ועדה, כי היא אחת לו, מלא בתום-לבב. כאשר מלאו ימי יעקב להיאסף אל אבותיו והוא קרא לכל שנים עשר שבטיו ולנשותיהם ולצאצאיהם להגיד להם את אשר יקרה אותם באחרית הימים, פקד על כל איש ואיש מהם את זכר כל מקריו ומעשיו ואף מיצרי-לבם הרעים לא מנע שיחו. מיום היות אבות מצווים לבניהם אחריהם טרם חוברה תעודה כה עזה ונועזה, תוכה רצוף מוסר-אב שנון ונמרץ להוקיע חטאי הבנים במעלליהם ובעשתונותיהם. יעקב רך הלבב, השוחר שלום כל איש ואף אל עשו אחיו ידבר בתחנונים, שח אל צאצאיו אמת המוחצת כחרב. על ערש-מותו נהיה אמיץ כארי והגיד דברים כדרבונות, ללא כל פסיחה על השעפים. רק אין זאת, כי הוא לא אל החיים לבדם ערך שיחו, כי גם אל רחל המתה, אשר רוחה רחפה לעיניו תמיד ופיה היה עם פיו להיות עשוי ללא חת בשיחו. ראובן פחז כמים, שמעון ולוי כלי חמס מכרותיהם, דן נחש עלי דרך, בנימין זאב יטרוף. וככלותו לדבר על אודות שנים עשר השבטים למסוך לכל איש את מנת-כוסו, הוסיף לאמר: אני נאסף אל עמי, קברו אותי אל אבותי, אל המערה אשר בשדה עפרון החתי, במערה אשר בשדה המכפלה, אשר על פני ממרא בארץ כנען אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החתי אחוזת קבר, שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושם קברתי את לאה.

ובהביעו את שם לאה לא הוסיף אשתי, כאשר עשה לאברהם וליצחק.

ויביטו הנצבים ליד יעקב ההולך למות בתמהון איש אל אחיו וכולם יחד השתאו על אודות יעקב, אשר מנע פיו לענוד לראש לאה, אם הבנים, את זר הכבוד אשתי. ויעקב החריש. אך הוא הביט אל הנצבים עליו בעינים מפיקות שכל טוב, אשר תתנינה בו אותותיהן, כי עוד אומר אחד כבד-דעה שמור בלשונו ועוד אחת מעט יתמלט מעל שפתיו. אפס הוא נדם. ואחרי אשר עיניו נעצמו כמעט, הביע בקול דממה דקה אומר, אשר ברגעי הגוויעה הנהו חסר-שחר לאין קצה. הלא כתוב הוא בפרשת ויחי, במוצאי שיחו, בו ציוה לביתו אחריו, לאמר: מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת.

אכן, כל הנצבים הבינו, כי באומר אחרון זה הסתיר יעקב אביהם הגווע צפוני-מחשבתו על אודות לאה, אשר ניתנה לו תחת רחל.

לאלהים מערכי-לב נעלמים בחביון האנוש, ואשר יקרב לפני אלהים לא יהיה צפון עוד מעיני האנשים. כל הנצבים הבינו אל נכון רמזי-שיח יעקב על אודות לאה עד תומם. בשגם הוא גם בפתח דבריו בצוותו לביתו לאמר: הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם. כפל לשונו. בני יעקב המה בני לאה וישראל אביכם שח למען בני רחל, כי יעקב גם ללאה, אך ישראל לרחל לבדה.

יעקב לא בכה במות רחל יחידתו. על זאת הכהו הנוחם, כאשר יסרוהו כליותיו תמיד על אשר לא ממעי רחל יצאו בכורי-בניו. לזאת כאשר חלה ובא יומו להיאסף אל אבותיו, הזכיר שוב פעם בשיחו עם יוסף את זכר המחזה בהיגלות אליו אל שדי בלוז בארץ כנען ויברך אותו ויאמר לו הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים. ויעקב הפטיר אל יוסף לאמר: ועתה שני בניך הנולדים לך… לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. בעת מותו אמר יעקב להשיב לב רחל נאהבתו עליו ולכפר את פניה במנחת הבכורה, אשר ניתנה לשי לשני ילדי יוסף, לאפרים ולמנשה.

יעקב איש תם וישר לא כיסה מיוסף גם את שגיונו לקבור את רחל אם יוסף בדרך אפרתה תחת להביאה לארץ כנען. ויען כי חזה מראש אשר יקרה לזרעו ולזרע-זרעו באחרית הימים, גילה גם לאוזן יוסף, אשר הוא למען זאת קבר את רחל בדרך, כי ברבות הימים, בהגלות נבוזראדן את בני ישראל מארצם והגולים יעברו דרך שם תצא רחל לקונן על מרי-גורלם ולבכות את שברם, כדבר הנביא ירמיהו: קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מיאנה להינחם על בניה כי אינם.

רחל, רחלה האלמת, אשר לא הזילה בחייה אף אגל-דמעה, נטל עליה לעורר קנים הגה והי ולהוריד פלגי-דמעות יובלות לרוב, עד אשר כה יאמר ה‘, בדבר הנביא, מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאום ה’.

תש"י


  1. “אחדיו” בטקסט המקורי, צ“ל: יחדיו – הערת פב”י.  ↩

  2. “נחלאה” בטקסט המקורי, צ“ל: נהלאה – הערת פב”י.  ↩

  3. “ותת” בטקסט המקורי, צ“ל: ותתע – הערת פב”י.  ↩