א    🔗

יום אחד שבה מאשה מן המושבה ומיד תפסה את חנקה — קשה להאמין, אך חנקה זו היתה פעם מזכירת הקיבוץ — וסיפרה לה, כי הנה, בחצותה את הבירג׳ה בא לקראתה חבר־נעורים אחד, גם הוא מן התנועה, חבר שלא ראתה אותו מיום שיצא להשתלם בלימודי החקלאות בצרפת. אה, אמרה מאשה, פגישה כל־כך מוזרה. אבל העיקר הוא, שבחור זה, ראובן פרידמן, היה שרוי בדכדוך נורא, ממש לבלי הכירו. ומה נתברר? יושב הוא, עם קיבוצו שלו, במושבה וקיבוץ זה עובר עליו משבר חברתי המעמיד בסימן שאלה את עצם קיומו. ובכן, אמרה מאשה, כשראה אותי שמח מאוד, וכששמע מפי על אודות הקיבוץ שלנו הביע משאלה להצטרף אלינו. הן חלום־חייו הוא הקיבוץ, לכך הכשיר עצמו בצרפת וכדי ללכת לקיבוץ עלה ארצה. ובכלל, סיימה מאשה דבריה, הוא היה נער מקורי מאוד, בעל ערכים!

ראוי לומר, כי בימים ההם לא היינו בהולים לקפוץ על מציאה כזו. לא קיבלנו לתוכנו חבר חדש אלא אם הכרנוהו ובטוחים היינו בו, שייקלט קליטה הרמונית אל תוך חברתנו. אבל מאחורי העניין הזה התייצבה חנקה במלוא התוקף, בעיקר מפני מצבה המיוחד של מאשה. היא אמרה הן וכל הקיבוץ ענה על־כורחו אמן.

הנה כך הגיע להדם עוד באותו שבוע לקיבוצנו. אין לכחד, עוד לפני שהציג את כף־רגלו על אדמתנו כבר נקבעה איזו עמדה שלילית כלפיו — בשל מאשה. אדם שהולך אחר מאשה — והרי זה היה הטעם לקבלתו — כבר הוא חשוד על הכול. שכן כבר בימים הראשונים ההם דמתה מאשה לרגב־עפר בעיצומו־של־קיץ ומועדת היתה לעמוד בבתוליה. זה היה יחסנו אליו, אף־על־פי שלכאורה בשר מבשרנו היה. בן עשרים ומשהו, ככולנו. גבוה ודק, ומעורפו ומעלה נוטה לפנים, כתיל שנכפף, ידיו ורגליו חבולות ומפתחות פורוּנקלים וקרבּוּנקלים. באחת, הכול כרוח הזמן. לא רק זה. זמן מועט אחר בואו גילינו, שהערכתו הלגלגנית של הקיבוץ לא היה לה על מה שתסמוך. אבן טובה היה להדם. בעבודה נקלט, כאילו משקנו נחלת־אבותיו הוא. לא היתה מלאכה קשה לכוחותיו, לא היה ענף שנבצר ממנו. ועל הכול — כשרון־ההמצאה שלו ולהיטותו לעבודה. לא אהבה, אלא תאווה! סגולה זו חשובה היתה מאוד בעינינו בימים ההם, מפני שאז היו ההסתגלות לעבודה וההישגים המשקיים אבן־בוחן לעצם יכולתו של הקיבוץ להתקיים. אלא מה — הכול טוב ויפה, אבל החברים היו אז אנשים צעירים, שאהבו גם ליהנות מחייהם — הרי שיחות, והרי ריקודים והרי סתם מזמוטים. ופתאום רותמים את העגלה בערב ויורדים למושבה. ואילו להדם — למן היום הראשון היה פרוש מן החברים. תנאי־מגורינו לא היו משופרים. היו צריפים, שבכל אחד מחדריהם שכנו שניים, שלושה ואפילו ארבעה חברים, אבל להדם — כבר ביום הראשון התחיל לאגור חומרים למעון משלו. הקצה לעצמו פינה מחוץ למחנה, במקום שנטענו חורש של איקליפטים, ולשם היה מושך שקים, פחים, כלונסאות, לווחים. טיפוסים כאלה אנחנו מכירים בכל קיבוץ, אבל יש מקרים ויש מקרים — פעמים נקשר לראשם כתר של רומנטיות ואז אין דבר שמשמח את עין החברים יותר ממלונה כזאת, ופעמים היא נתקעת כקוץ בעיניהם ונעשית סמל לכל מיני מידות מגונות, שהקשה שבהן היא זו המכונה אנטי־סוציאליות. עם אלה האחרונים נמנה להדם. חדש היה בתוכנו והכול היו בודקים בציציותיו. כוונתו הברורה להתבדל, מיד בבואו, מן החברה, נתפרשה כעלבון וכצעד לא־קיבוצי, שיש להגיב עליו. אבל להדם — ודבר זה נתחוור לנו מיד — לא היה אדם, שפנים זעומות משנות את דעותיו. אפילו לא דברים מפורשים. המשיך לגרור לפינתו את כל גרוטאות המשק, ובסופו של דבר נמצאו חברים, שניכנעו ואפילו זירזו את החצרן, שימצא לו איזו דלת וחלון.

וכבר באותם הימים גם דבק בו כינויו — להדם. הרי מלבד פרשת המלונה אי־אפשר היה לגלות בו שום מום. ובכל־זאת! עניין העברית, למשל. אצלנו היתה החלטה פרינציפיונית, שמדברים רק עברית. אבל יש עברית של ישעיה ושל איוב ויש עברית של מאשה ושל אולגה. להדם אהב לצחצח בלשונו. וכבר בשיחת־הקיבוץ הראשונה נטל את רשות־הדיבור ופתח בזה הלשון: “אוזני היתה כרויה לכל דבריו של שלמק. סבור אתה, שלמק, שדברים של טעם השמעת לנו — רפת גדולה, מעיינות של חלב, בשר לפי החברים. ואני אומר — להד״ם!”

רבים מן החברים, ובעיקר אולגה, שהיתה פעם צחקנית גדולה,ּ הסתפקו בשני פסוקי הפתיחה. קול־לחש עבר את חדר־האוכל: להדם… כזה הוא — מתנאה במלים יפות: להדם, טרַ…רַ…רָם. הוא עצמו נראה כמין להדם, לא יכלה עוד אולגה להתאפק, ירתה את צחוקה וחברותיה־לשולחן אחריה וכל השיחה אחריהן. וכך נולד שמו — להדם!

תחילה השתמשו בו רק כשהיה קם להסביר עמדתו בעניין מן העניינים — ובאיזה עניין לא היתה לו עמדה? — אבל לא עברו ימים מועטים והכינוי נשתרש בתוכנו והשכיח את שמו כליל. התחילו לקרוא לו להדם גם בפניו, ואפילו כשהיו תולים פתק בחדר־האוכל לא היו רושמים: ראובן פ׳ — אלא להדם. אין צריך להוסיף, שכינוי כזה דיו לשוות לנושאו פרצוף מסוים מאוד. מה גם, שלא חסרו לחברים צבעים להעשיר בהם את ציוּר־דיוקנו. הרי המלונה והרי לשונו והרי מאשה. שמאשה רוצה בו — בכך לא היינו מפקפקים, אלא שהוא — לא ממנה ולא מקצתה. ולא רק היא — בכלל, כאילו פטרו בוראו מן הצורך באשה. אפילו לא ניסה להתקרב אל אחת מחברותינו. אמנם, מספר חברותינו נפל הרבה מן הביקוש, אבל כל אחד היה מנסה מזלו, נאבק, מבקש לו פתרונים, ואילו להדם — אצבע קטנה לא נקף. כשלא עבד — נסגר במלונתו. לא היה במלונה — עסק בניסויים חקלאיים, התרועע עם הבדואים, שיישבו אז השלטונות באזורנו, החליף מכתבים עם בוטנאים וזואולוגים למיניהם, או הרה חידושים לרציונליזציה של החיים בקיבוץ.

וכך, מהר מאוד, כמעט בלא שידענו כיצד, גבהה חומה בינו לבין הקיבוץ. פועל טוב — כן, זה הרבה מאוד. אבל יש לדעת — בריות כלהדם אין חברינו מחבבים, למעלה מזה: אינם רוחשים להם אמון. מי ששונה במידה כזו מן הכלל — משמע יש בו איזה עיוות, איזה מום. והרי להדם המציא לחברים שלל ראיות לאימות הדעה הרווחת.

הרי המלונה. לא רבים עברו את סִפה, אבל לא היה אצלנו תינוק, שלא ידע למנות את כל החידושים המשונים שחידש שם. כיוון שהיה רציונליסט — היה רציונליסט בכול. כל חיינו — היו מביאים דברים בשמו — נבנו מן הצורך ובכוח השכל, אבל עדיין דבוקים לנו בגבנו, כחטוטרת, מנהגיה של חברה זרה, שאם לא נקום ונשרשם, סופנו שניקבר תחתיהם. ענין הריהוט — לדוגמה. חדרינו קטנים. מרבית צרכינו מתמלאים מחוץ לחדרים, ואף־על־פי־כן לא נפטרנו מלהיטות יהודית משונה אחרי כלי־בית למיניהם, שמצרים לנו כל פינה רווחה. וראו את מגורי אנשי־המזרח. איזה מרחב, איזו רחבות־דעת! ולהדם נאה דורש ונאה מקיים. חברינו סיפרו, שהנכנס לחדרו אינו רואה אלא מיטה צרה מחופה בשמיכה וגיטרה בנרתיקה התלויה על הקיר. יש לו שולחן — אבל מצומד הוא בצירים אל הקיר ואין להדם פותחו, אלא בשעה שמשתמש בו. מרים את לוח־השולחן ומציב תחתיו את שני כרעיו, המצומדים אל קצהו השני של לוח־השולחן. כך גם שני שרפרפים משני צדי השולחן. שאר כליו, וספריו ואוספיו, סדורים על מדף שנמשך לאורך ארבעת הקירות, סביב־סביב, בגובה הכתפיים. בזה האופן מציל הוא לעצמו את רוב שטח־הרצפה בחדר.

דבר זה הוא עובדה, אבל היו דברים שהתהלכו בקיבוץ, שעד עכשיו אין לדעת אם אמת הם או פרי־ליצנותם של החברים. סיפרו עליו, שכל־כך רציונליסט הוא, שבלילה, כשהוא שוכב לישון, הוא מסדר בגדיו בסדר קבוע, הגיוני וחסכוני מאוד, שלא יצטרך לבטל רגע אחד בבוקר. בגד ראשון שצריך אדם להיכנס לתוכו בקומו ממיטתו, הם הגרביים, שיישמר חומן של הרגליים; אחריהם לובשים לבנים. אחרי־כן מכנסיים, חולצה, נעליים, כובע, ואחרון־אחרון, בפתח ממש, נוטלים אשכולית. חשוב מאוד — היו מביאים בשמו — שיאכל אדם אשכולית בשעת קימה. אם כן, מובן, סיימו הליצנים, שבדומה לכך נכנס הוא למיטתו, כלומר בסדר הפוך — עומד בפתח, מניח אשכולית על הרצפה, וצעד בצעד משיל כל בגדיו עד שיוצא מתוך גרביו ונכנס אל תוך מיטתו.

אבל כאן הגענו לציור דמותו של להדם, כפי שנתגבשה במרוצת השנים. את ההתחלות כבר קשה לשחזר ואין להכריע אם מתחילתו היה כזה, אם במרוצת השנים הלך ונשתנה, או שרק דמיונו האכזר של הקיבוץ ציירו כך. מכל מקום, משנתגבשה דמותו, שוב לא נשתנתה, אף־על־פי שהשנים הוסיפו לבוא דחופות זו אחרי זו. אילו שאל מישהו היכן הן השנים הללו, אפשר היה להוליכו בחצר ולהראותו, שהנה נתרוקנו הרווקיות ולעומתן נתמלאו בתי־הילדים; שנזרעו שטחי־הבתה וגבה הפרדס; ששוב אין מדשדשים ברגל אל המושבה, כדי לזַכּוֹת את הקיבוץ ביום־עבודה מכניס, אלא נתמלא המשק ענפים, ואותם שתילים צהבהבים, שננעצו אל תוך אדמת־הביצה והתפלשו לרגלי מלונתו של להדם, הרימו עכשיו ראשם ונעשו חומה גבוהה. רק להדם, דימינו כולנו, רק הוא אינו משתנה ואין תמורות חלות בחייו. לאמיתו של דבר, כבר התרגלו החברים אליו ואל זרוּיותיו ולא ראו בהם חידוש. יש בקיבוץ שמריה, יש תנחום, יש פֶלה, יש אולגה — יש גם להדם. אמנם, פתע־פתאום היה מתעורר אחד החברים, כשהיו יושבים באחד הצריפים ומשיחים שיחת־חולין על הקיבוץ וכל אשר בו, ושואל: אבל מה בכל־זאת יהיה סופו? קשה היה להשיב על כך, מפני שרוב חברותינו כבר נמצאו להן גואלים, ואילו האחרות — לא היתה בהן אחת שתאכוף עצמה עליו. ואז היו אומרים באנחה: אם לא נקבל מהר השלמה — אין לו תקנה. הוא מזקין והולך.

כשמלאו ללהדם עשרים־ותשע שנים זכינו להשלמה. אבל הוא כבר היה רווק זקן. קומתו נכפפה עוד קצת, השמש היכתה וחרצה בפניו קמטים עמוקים. כמעט לא ראינוהו יוצא מבגדי־העבודה המטולאים. בעונות הבוערות היה עובד מחושך עד חושך, שבעה ימים בשבוע, וכשהיתה לו פעם שבת לא היה יוצא ממלונתו, אלא עוסק בלימודיו, או מנגן. ובאמת, דבר זה צריך להזכיר — הוא היה אוהב־נגן ומיטיב־נגן. את הגיטרה הביא עמו מצרפת וגם לחניו האהובים היו גליים וספרדיים. אבל אפילו כשרון זה, שבקיבוץ עשוי להפוך את בעליו למרכז חברתי, לא הועיל. מפני שאי־אפשר היה להניעו שינגן בציבור. רק בלילה, בהיות להדם לבדו במלונה, היה מגיע לאוזניו של שומר־הלילה קולה של הגיטרה הבא מן החורש. פעמים היה שומר הלילה קרב, נשען אל הקיר ומאזין, וכשהאזין היה שומע, שלהדם גם שר, ואפילו ממין שירי המחול הקפצניים, העליזים, שאין בהם אפילו שמץ של כיבוש־היצר.

אבל עד שהגיעה ההשלמה כבר לא הרבה לפרוט על הגיטרה, וַאפילו לא ביחידות. כמה מן החברות נתעוררו והחלו למנות שבחיו באוזני הבנות הצעירות של ההשלמה. החלו לגרור אותו, ממש בכוח, לחברתן. אז עלתה הצעה, שלהדם יהיה מדריך ההשלמה. שעת־רצון ירדה על הקיבוץ והיו מוכנים לסכן קליטתה של חבורה שלמה, שציפו לה כמה שנים, ובלבד שתינתן הזדמנות ללהדם למצוא תיקון. אבל כאשר בא אליו שמריה, לא רצה להדם לשמוע את דבריו עד סופם: אל תצחיק אותי — אמר — אני אהיה מדריך? אינני מתאים ואינני רוצה — והניחוֹ והלך לו למטעים. היה בציר ושלחו אליו את הבנות הצעירות לעבודה — והוא לא נע ולא זע. עכשיו, אחר שהקיבוץ נרתם כולו למשימה הזאת, לזווג את להדם, וגם היו סיכויים ריאליים מסוימים, ואילו להדם בעט כדרך שבעט, אמרו הכול נואש. אפילו הרמונו של שלמה נופל לו בירושה — היתה הלצת העונה אצלנו — היה מכניסו מיד לקופת הקיבוץ. עכשיו כבר לא חלק איש על כך, שלהדם הוא מקרה אבוד.

הכול — להוציא את פלה. פלה היתה חברתו של שמריה, ושמריה הוא רעוֹ האחד של להדם. רעוּת משונה מזו אין הדעת משיגה. שמריה מעמודי הקיבוץ הוא, עמוד, כפשוטו. כל מקום שמתחיל להתמוטט — מציבים תחתיו את שמריה והוא תומכו. תומכו בגבו הרחב, שאינו נרתע משום עבודה, בעורפו העב והשעיר והעיקש, בראשו, שמלא כולו שכל־ישר ודעת־המשק. קיבוץ, לטעמו, אינו קופה שלתוכה מכניס אדם ימי־עבודה ומוציא את צרכיו. קיבוץ הוא אחוזה גדולה, שהוא בעליה. מטייל הוא לפנות־ערב עם ילדו בחצר ורואה שברז חבית־הנפט, שמאחורי המקלחת, דולף — מה עושה חבר רגיל? או שמשים עצמו כאינו רואה, או שמשתומם על רשלנותו של החצרן. אבל שמריה מניח את ילדו, הולך ומביא מפתח־צינורות ומתעסק בחבית עד שמובטח לו, שטיפת נפט אחת לא תישחת ארצה. או שהוא מוצא שק, שכבר נטמן בעפר — הוא מרימו, מנערו, מקפלו ומביאו לחצרן. ולא רק בשקים הוא נוהג כך. גם בחברים. גם הרעות בינו לבין להדם ניזונה מרגש־האחריות העמוק של שמריה, אולי גם מחיבתו למקוריותו של להדם. וגם להיפך. כך, מכל מקום, סברנו אנו. אבל לא זו היתה דעתה של פלה.

פלה בטוחה היתה, שלא זו בלבד, שדיבה היא, שאין להדם מסוגל לאהבה, כפי שריננו אצלנו, אלא להיפך, מן האוהבים הגדולים הוא, שנשרפים באהבתם. ואת מי הוא אוהב — אותה, כמובן. ניתנה אמת להיאמר, בצעירותנו היתה פלה היפה בקיבוץ. יפה מאוד. דקה היתה וגוֹן־עורה חם ועיניה פתוחות תמיד לכל אדם. מי שהביט ביופיה של פלה לא היה מדמה, שנתארך המרחק אליו, אלא אדרבה כאילו כבר הוא ממהר ומקצרו. ואמת היא שרבים חיזרו אחריה. אבל גם זו אמת, עד מהרה היתה כתמונות היפות שבלוח־שנה. וכי אין התמונה עומדת בעינה גם כשמתיישן הלוח? ובכל־זאת — קצת אבק, קצת שמש וכבר לא היא. רק פלה לבדה לא הבחינה בכך והיתה מונה את אוהביה, כדרך שנוהגים אנשי המזרח במחרוזת ענברים. היתה מרמזת, שפלוני מגלה לה סימני חיבה, שהם מחוץ לגדר המותר; שבאחת מנסיעותיה לתל־אביב ביקש הנהג את ידה לפני שעשו את חצי הדרך. ועוד הוסיפה: כאשר גילתה לאותו נהג, שאם לשני ילדים היא, לא האמין. בטוח היה, כך אמר לה, שגימנזיסטית היא. כך בחוץ וכך בבית. בסתר־לבם הניחו הכול את לבם לרגליה, אבל — ההכרח לא יגונה — כשאין לאדם חלת־סולת מסתפק בלחם־קיבר. הוא הדין בלהדם. איזה סמך הביאה לאהבתו? לא היה לה צורך בשום ראיה, שהרי עניין זה לא היה טעון הוכחה. כל בר־דעת יבין מעצמו, שלא מקרה ריק הוא, שרק בחדרם הוא בן־בית, שידידו של שמריה הוא. מי יאמין, שנפש מוזרה ורומנטית כנפשו של להדם תדבק בשמריה, שעם כל סגולותיו הקיבוציות, כל־כך ארצי ונטול־פיוט הוא! ופלה באמת שמה עצמה פטרונית ללהדם. כשראתה שבלו מכנסיו היתה הולכת למחסן ומקימה שערורייה, עד שמיהרו והניחו בתאו מכנסיים חדשים. בשבתות החורף, כשהיו יוצאים עם הילדים ללקט פרחים, היתה מקפידה להביא זר נרקיסים למלונתו. היתה נוזפת בו על שאינו מתגלח בכל יום ובכלל נהנתה מאוד, שיש אדם שהוא עלוב כל־כך ומזקין בלא עת, והכול מפני אהבתו אותה.

פלה חשבה מה שחשבה, הקיבוץ חשב מה שחשב, אבל פני הדברים עצמם לא נשתנו ולא זזו מאותו מקום שהגענו אליו. עמד יחסו של הקיבוץ ללהדם ועמד אורח־חייו. הסכמת הציבור היתה, שאין עוד תמורות צפויות בחייו: הוסף־יוסיף לעבוד, להתרועע עם הבדואים, לחדש חידושים, להטיף לרציונליזציה ולהזקין. ועל־כן אין פלא, שהמחנה כולו הוכה בתדהמה כאשר קם להדם, בשנה השתים־עשרה לחייו בתוכנו, בחורף ארבעים־ושתיים, והתגייס לצבא הבריטי. תחילה פשוט לא האמינו לשמועה: להדם וצבא! אבל עד מהרה נקלטה המחשבה ושלחה שורשים — ובאמת, הרי זה כמעט מחויב־המציאות. סוף־סוף החליט להדם לעשות את המעשה האחד שנותר לו לעשותו, לעזוב. אמתלה מצוינת להסתלק מן הקיבוץ — המלחמה! וכבר נטתה דעת־הכלל לסמוך ידיה על החלטה זו, שחוק־החיים כפה על להדם.

ואולם, בערב, כאשר ישבו החברים הוותיקים בחדריהם הלבנים, שצמחו כבר ועלו מקרקע הקיבוץ ובצריפים שנבראו יחד עמו, ובחוץ היה חורף, היכה אותם מצפונם: זה לא בסדר. זה לא בסדר. יש לחפש פתרון אחר ללהדם, כך לא יעזוב אותנו, על־ידי שיילך לצבא, למלחמה. חורף ארבעים־ושתיים היה החורף הקשה ביותר של המלחמה. מדוע חייב דווקא להדם העלוב ללכת?

שלחו אליו את שמריה, רעוֹ. תחילה זקף שמריה עיניו בתמיהה — מה פתאום? מי מתגייס לצבא? מי סיפר לכם? להדם לקח שבתות — תמיד לוקח הוא את השבתות שלו בחורף. נוסע יותר מדי לתל־אביב? — עסקו של מי זה? מה אתם מרבים כל־כך לבחוש בקדירתו של הזולת? ואף־על־פי־כן נשמע והלך. שם על ראשו שק והלך למלונתו של להדם. פתח שרפרף מן הקיר, הציבו על כרעו וישב. ולהדם, הוא ישב על מיטתו והאזין, בשתיקה. כשסיים שמריה את דבריו היטה להדם ראשו לשמאל, נעץ זרת אל תוך אוזנו וקדח בה בתנועות מהירות ונמרצות. אחר עקר זרתו מתוך האוזן ובחנה, לראות אם העלתה משהו בציפורנה, ואולם על דברי שמריה לא השיב. אבל כששב שמריה ומנה את כל הנימוקים ואמר, כי אם באמת ובתמים מתכוון הוא להתגייס, עליו לדעת, שהשיחה לא תאשר את הדבר בשום פנים ואופן, מפני שאין המשק יכול לוותר עליו — קם להדם, הגביה ידו אל המדף הנמשך, בגובה הכתפיים, סביב לקורות המלונה, הוריד מעליו מעין חריט עשוי שעוונית חומה והוציא מתוכו פנקס חום, גדול במקצת מפנקס־חבר של ההסתדרות, והושיטו לשמריה.

“סולדז׳יר׳ס בוּק,” אמר.

שמריה קם מן השרפרף, חזר וסגרוֹ אל תוך הקיר, כדרך שסוגרים ספר, נטל את השק הרטוב מפינת המלונה וחבשו לראשו.

“אם כך,” אמר, “אני חוזר למיטה.” אבל אחר שכבר פתח את הדלת החזיר פניו אל להדם. “בכל זאת משונה, שדווקא לי לא סיפרת.”

“ולמי סיפרתי?”

“כל הקיבוץ יודע.”

“זה אינו ראיה,” חייך להדם. “אצלנו יודעים. תמיד יודעים משהו.” למחרת, לפני שהאיר היום, נסע להדם במכונית החלב. מוזר ובהול היה גיוסו. אפילו מסיבת־פרידה נאה לא הספקנו לעשות. והיתה איזו הרגשת־עצב, כאילו גם הליכתו היא ככל חייו בתוכנו. אך את הנעשה אין להשיב. כעבור חודש נשלח למצרים וכבר אי־אפשר היה לקיים את המסיבה. ועדת־המגויסים קנתה לו נרתיק־עור נאה לכלי־גילוח ושלחה אחריו. כעבור שישה חודשים בא לכמה ימי חופשה ועבד בבציר. כעבור שנה בא שנית לימים אחדים וכאשר נשלח המחנה השמיני לאיטליה, פלש גם להדם עמו. וזהו. שלוש שנים ארוכות נעדר להדם מן הבית. שתי פעמים בשנה היה שולח גלויה ועליה צילום של מקום מן המקומות, שהיו תולים אותה בחדר־האוכל. שתי פעמים בשנה היה שמריה מקבל מכתב ופלה היתה מספרת את תוכנו לכל החברים. חיינו חיי־עבודה ופעילות מרובה הם, והשנים, כדרכן, שוטפות ועוברות. כשנסתיימה המלחמה שמחנו מאוד, הקיבוץ רקד עד אור הבוקר ונבחרה ועדה לקליטת המשוחררים. מטעמים שונים הוצבה פלה בראש ועדה זו, בעיקר מפני שהציעה עצמה לתפקיד, באומרה, שהעיקר הוא בוועדה זו, שחבר ירגיש חום, ירגיש שהוא בא הביתה, שבעיותיו האישיות מובנות ושהקיבוץ מוכן ללכת לקראתו. באביב ארבעים־ושש החלו חברינו חוזרים בזה אחר זה הביתה. ואילו להדם — בשנה האחרונה לא קיבל שמריה אפילו את שני המכתבים ורבים היו מפקפקים אם בכלל ישוב לקיבוץ.

 

ב    🔗

כשבער עלינו הקיץ במלוא גבורתו שב להדם הביתה, אבל כמה שבועות לפניו שב דוב, דוב של גינקה. פלה, שמשתדלת היתה למלא את תפקידה על הצד הטוב ביותר, דאגה לכך, שכל אחד מן המשוחררים ירגיש בקיומה של הוועדה שבראשה הוצבה, ואפילו לא עורר שובו שום בעיות. לצעירים — אנשי ההשלמה — דאגה לחדר ולרהיט, ולוותיקים, לבעלי־המשפחות, לשי צנוע, אות לתשומת־לבו של הקיבוץ. אך את כולם כאחד היתה תוקפת באותה שאלה עצמה: להדם, האם ראה מי את להדם, או שמע על־אודותיו? איש לא שמע. חברינו פזורים היו ביחידות הארצישראליות המרובות שבצבא הבריטי, מפרס ועד הולנד, ואת להדם לא ראה אדם. עד שבא דוב.

דוב של גינקה הוא קופה בלתי־נדלית של מרץ ושל תוכניות גדולות. בעניין זה קרובים הוא וגינקה זה לזה כאצבעותיה של יד אחת. גינקה, כל תפקיד שהוטל עליה, היתה מעמידה את כל קיומו של הקיבוץ על ביצועו: כאשר נבחרה לנהל את המטבח הוקדשו כל ישיבות המזכירות וכל שיחות הקיבוץ לתזונה והגזברים היו ממשכנים על־כורחם את החובות האחרונים כדי להבטיח תקציב־תזונה ראוי לקיבוץ; כאשר ריכזה את ועדת־החינוך, הופסקה בניית הלול באמצעה כדי לבנות כיתה, הוצא אדם מן הפרדס המתקיים בנס כדי שיכשיר עצמו להוראה, היו כל האמהות מדירות שינה מעיניהן מחרדה לגורל ילדיהן, כדרך שצויר בלשונה היפה של גינקה, ואצבעותיהן הורמו לאישור כל הצעותיה של גינקה בתחום הפדגוגי. וכך דוב. נכנס לראשו חוג דרמטי — שוב לא ייעקר מתוכו הרעיון, אפילו בצבתות; עלה על לבו נשף־פורים, הרי אפילו תכה, חס־וחלילה, המגיפה את חצי־הקיבוץ, יהיו הנותרים אנוסים להתמקיין בנשף־חשקו של דוב. אבל עד כאן הדמיון. מכאן — מתחיל השוני: מה גינקה חושקת שפתיה, דוב פושק שׂפתיים. רע מזה — כאילו אין לו שׂפתיים כלל, אלא לשון בלבד. אפילו מחשבותיו אינן מתחילות בראשו או בלבו, אלא בלשונו. כשיצא עם הבריגדה לאירופה ולשונו הושבתה, החל מריץ אגרות. ולא רק לגינקה, אלא לכל ידידיו. פעמים היה משגר שניים שלושה מכתבים ביום אחד. היה, דרך משל, ברומא, וטיפס ועלה במדרגות העקלקלות של כנסיית סן־פטר עד שהגיע למשרד דואר ותיקני — מיד קנה עשר גלויות־צילום וכתב עליהן: “ממרומי כנסיית פטר הקדוש ליקירי במולדת.” או: “גם בעומדי נוכח הדר בירת־הנצרות מתגעגע אני לשדות בציון.” אחרי־כן היה ממהר ועובר לכנסיית סן־פְיֶיטְרוֹ אִין וינקולה ורואה את פסלוֹ של משה ומגודל ההתפעלות היה משגר בו ביום עוד מניין גלויות ועליהן פסוקים מעניין משה ויציאת־מצרים וכיבוש רומא על־ידי אנשי־צבא עברים. ובדרך זו היה מדווח לקיבוץ על כל המוצאות אותו באירופה. אך כשחזר הביתה ופלה, כדרכה, מיהרה אליו לברכו ושאלה מיד אם יודע הוא משהו על־אודות להדם, נתברר שלא הכול גילה במכתביו, ומה שלא גילה יתגלה עכשיו. “הו, להדם,” חייך ולא הוסיף.

“על מה אתה מחייך?” שאלה פלה.

“לא כלום,” אמר דוב. “להדם הוא בסדר גמור, פלה.” “ראית אותו?”

“ראיתי, שמעתי… היינו הך…”

“מה שמעת?” אמרה פלה ותוך כדי כך הרגישה איך נתקעת מחט ארוכה אל תוך ראשה, סימנו של אחד מהתקפי המיגרנה הבאים עליה לאחרונה.

“לא כדאי להרבות בשאלות, פלה,” צחק דוב, כיוון שמצב־רוחו היה מרומם. "העיקר שהוא בסדר. הרבה יותר בסדר מששיערנו.

“דוב!” אמרה גינקה וניכר היה מיד, שלה כבר סיפר דוב הכול בפירוט רב וכי התרתה בו, שישתוק ולא יילך רכיל בלהדם.

אבל פלה כבר נרמזה וכל הקיבוץ נרמז ובמקום שלא הספיק הרמז, פירש דוב מפה לאוזן: להדם נראה בחברתן של נשים. ואלו נשים! מאלו ששוקי אירופה מוצפים בהן. דַמפינג של זונות היא אירופה ארבעים־וארבע־שש. ולהדם — אין פלא. וגם לתמוה עליו לא צריך. וגם לא לראות בכך מום מוסרי. להדם — מסכן. אבל להדם גם גבר. עכשיו ישקוט. עכשיו ישוב הביתה. מכל־מקום — עכשיו בטוחים אנו שהוא מין זכר, חה־חה!..

דוב צחק ושומעיו צחקו עמו. אמת היא, שאף־על־פי שאנו מתקוממים בכל נפשנו ובכל אורח־חיינו כנגד התנוולותה של האהבה, הנה במקרה זה לא רגש איש ולא השמיע מלת־גנאי אחת כנגד להדם. אדרבה, כאילו שמחו הכול בשמחתו, שסוף־סוף זכה גם הוא לאשה, שסוף־סוף נשברה חומת־הקרח העבה, שחצצה בינו לבין החיים. וחברים גם ביטאו דעתם זו — תחילה בחדר, בלילה, בשיח שבינו לבינה, ואחרי־כן גם בחבורות, בגילוי־לב חברי ומתוך אהדה מסוימת. שהרי אין אנו יכולים להתעלם מכך, שכל הפרשה הזאת שגילה דוב, אין היא שחיתות־המידות, היעדר בסיס מוסרי לחיים, אלא עניין טרגי, למען האמת טרגי־קומי. גם בעל הדמיון המצומצם ביותר אי־אפשר היה לו שיימנע מחיוך, כשראה בעיני רוחו את להדם שלנו אוזר חלציו ויוצא לבקש אשה ברחוב. וברגע שניתנה רשות לדמיון הותרו גם הלשונות ובמשך כמה שבועות לא ירד להדם מעל שולחנם של חברינו.

אין צורך להוסיף שלא כל חברינו. עדיני־הנפש וכבדי־הראש שתקו וסלדו מפומבי זה, שעשה דוב לצרתו של חבר. היו אפילו כאלה, שהתפללו בלבם, שלהדם לא ישוב לקיבוץ, שלא ישמש — ואפילו לא יגיעו הדברים לאוזניו — נושא ללעגם של גסי־הרוח.

*

אבל אדם אחד היה בקיבוצנו, שדחה בתוקף את סיפורו של דוב ומיאן להאמין בו — הלוא היא פלה. כבר באותו מעמד אמרה פלה לדוב, שהוא אדם וולגרי ודמיוֹנוֹ מזוהם. מובן, שגינקה מצאה עצמה נפגעת ואף כי אמרה, שדברים אלה השתיקה יפה להם, ואמת היא, שמוטב אילו החשה, מכל־מקום הוסיפה, שאין לה שום רשות להתבטא כך, כאילו בודה דוב דברים מלבו. היא בוטחת בדוב, שלא היה משמיע דברים אלה אילולא היה בטוח בהם. “ועוד משהו, פלה, אם כבר הגענו לכך: איני יודעת על מה כל הקצף ומה זה נזדעזעת? להדם הוא, לדעתי, הטיפוס הקלאסי של הגבר מן הסוג הזה. מן הבחינה הפסיכולוגית, מכל מקום, הרי ברור, שאותם האנשים, אשר אינם מאמינים בכוחם להאהיב עצמם על אשה נרתעים מכל מגע של אהבה, כדי שלא תתבזה גברותם. ואז הם קונים אהבה. בכסף. כן, פלה,” הוסיפה גינקה בהתרגשות ולא הניחה לפלה לבטא במלים מה שהביעו פניה, “אמת זו אולי אינה נעימה לאנשים מסוימים, אבל עצימת העיניים לא תועיל כאן. ויש כאן יסודות עמוקים יותר. מן הבחינה הפסיכולוגית, פלה. הרי זה מיכניזם מסובך ביותר. רווק מסוגו של להדם אינו מאמין, שאשה עשויה לאהוב אותו מפני שבעמקי לבו הוא יודע, שאינו מסוגל לאהוב. זה נכון, פלה, הוא אינו מסוגל לאהוב… זו כל האמת, פלה. ופרויד מסביר יפה את הדבר הזה, את הפיקסציה על האם. זה הקיבָּעוֹן שלו — הוא מאוהב באמו…”

פלה לא יכלה עוד לשמוע את דברי גינקה ובטריקת־דלת יצאה מן החדר. ואולם מדעתה לא זזה. ולא עוד — אלא שמאותה שעה התמסרה כולה להכנת קבלת־הפנים ללהדם, לכשישוב. קודם־כול — החדר. אף־על־פי שאין לשער כוח־חיותם של מבני־עראי בקיבוץ, הנה את מלונתו של להדם החריבו כבר בשנה הראשונה לגיוסו. עכשיו עמדה על כך שיינתן לו חדר, חדר ממש, באחד הבתים. וכי מי ראה חדר ראוי למגורים ואינו מיושב? וכי מי שמע שיפנו חדר לאדם שאינו במציאות ואין יודע אם יהיה במציאות? מתי דברים אמורים — כשאין המוסדות צריכים להידיין עם פלה. פלה השיגה את החדר, ציידה אותו במערכת רהיטים, מאלה שהחלו מתקינים לחברים בנגרייה שלנו, ובאותו יום שרב, שהופיע להדם, לא נשאר לו אלא לפתוח את דלת חדרו ולשבת.

 

ג    🔗

חשוב לספר איך היתה שעה זו אצלנו, כשנראה להדם בשובו מן המלחמה. הרי אנחנו, יותר משממית אותנו החום — קוטלת אותנו הזיעה. מן הצוואר ולמעלה נעוצים אנחנו בפי הכבשן ומן הצוואר ולמטה מתהלכים בתוך מים חמים. העובדים בשדה, או מתחת לגגות־הפח, מתנועעים כמו בסרט אטי, ואלה שאינם עובדים וסגרו עצמם בחדריהם והשילו כל בגדיהם ושטחו גופם על המרצפות, טובעים גם הם תחתיהם חותמות של זיעה. החצר עומדת ריקה, אפורה, כאילו נשאב האוויר כולו מתוכה. עצי־הפלפל נעוצים ברחבה הכבושה, פתח חדר־האוכל, מאובקים, דהויים, כתפאורה ישנה. נפש חיה אינה נראית, להוציא את אבא שלייפר, הפוסע בגאווה לעבר האוטובוס לקבל את שק הדואר.

ובשעה זו, באחת־עשרה ורבע, ראו את להדם, במדי־הצבא ובשק נקניקי לבן על שכמו, עובר בצד המקלחות ומחסן הבגדים ופניו אל חדר־האוכל. פתאום הבחינו בו. אולי היתה זו חבורה של מאספי־קש, שהקדימה לבוא לאכול, אחרי שסיימה פריקת עגלה, אולי היה זה זאב החצרן מבעד לחלונו המסורג של מחסן־החצר, ואולי החברות העובדות במחסן־הבגדים. רק דבר זה ודאי הוא, שבבת־אחת נשבר, כביכול, השרב. הכול קמו לתחייה. מי שראהו — הניח הכול ורץ לחדר־האוכל, ומי שלא ראהו נתבשר מפי חברים. כשהציב להדם רגלו בפתח חדר־האוכל כבר היה עם רב שועט אחריו.

אין צורך להסביר מה הריץ את כל הקיבוץ לחדר־האוכל. ודאי הוא שבכל זרויותיו אהבנוהו כולנו ושמחנו ששב אלינו, אבל היתה כאן, בלא ספק, גם השפעת הדברים, שהתהלכו בין החברים בשבועות האחרונים. הכול רצו לראות במו־עיניהם ומיד מה צורתו של להדם עכשיו. צהלת הנדחקים והנדחפים פנימה היתה כצהלת קרנבל.

ואולם המראה שנגלה לעינינו היכה אותנו בתדהמה. הרי ודאי שזה להדם — ולא הוא! אי־אפשר היה לטעות בו, בעיקר שעמד בתוכנו ושמח בכל אחד וצחק והתנשק והתכתש, אבל אילו בא מולנו ברחוב, בתל־אביב, לא היינו מאמינים. בגד של טרקטוריסטים שחוזר מן המכבסה חולצת־שבת… באמת, קודם־כול הבגדים: חָקִי מעומלן ומגוהץ־עד־ברק, כאילו לא בד אלא מתכת רקועה. ולא רק הבגדים — פניו עומלנו וגוהצו. לאן נעלם האבק שבערוצים היוצאים מזויות עיניו אל אוזניו? לאן נעלמו הערוצים עצמם? ומי שפך לתוך עיניו את הצחוק המתנצנץ? הזה קולו המתגלגל ועולה על כל הקולות? ארבע שנים מיום שהלך לצבא, שלוש מיום שראינוהו בפעם האחרונה והוא — כאילו נגרעו שנותיו! אפשר לומר, שגבר נאה הוא להדם להדם לבדו נראה כאינו חש בשינוי הגדול. מנהגו בחברים — כאילו מימיו לא התבודד במלונה, כאילו מאז ומתמיד היה איש רעים להתרועע. ואילו החברים, ברגע שנפל מבטם עליו, היו משמיעים קול־השתוממות, אם בינם לבין עצמם ואם בינם לבין הקרובים להם, ואחרי־כן שולפים מרפקיהם בפגיונות ומבקיעים לעצמם דרך, לראות אם גם מקרוב ניכר בלהדם שינוי־צורה. מעגל נרגש ונרעש נתהדק מסביבו — הקרובים אליו משכו שולחן והעלוהו עליו בכוח. אחרים משכו כיסאות ועלו גם הם עליהם. חדר־האוכל, שבאחת־עשרה ורבע הוא רחוץ וערוך לארוחת־הצהריים, היה כולו מהפכה ומהומת־דברים.

ואז הופיע שמריה. תוך כדי הילוך מחה את קרחתו, שכבר כיסתה את רוב ראשו, וכשקרב למעגל פשט את שתי ידיו הקצרות והעבות ופתח לעצמו ערוץ בתוך המהומה. להדם, בהתרגשותו הרבה, קפץ מעל השולחן, חיבק את שמריה ונשָׁקוֹ על שתי לחייו, וגם שמריה לא משל עוד ברוחו ונשק את להדם בריעות גדולה. ובכך הגיעה קבלת־הפנים לשיאה. להדם מילמל כמה דברים על שמחתו של חבר הזוכה לכך, בשובו הביתה; אחד החברים אמר גם הוא משהו בשבחו של להדם, שהבית כבר מחכה לו והמשק זקוק לו. ואחרי־כן החזיק שמריה בזרועו ומשכו אחריו, אל מחוץ למעגל. כל מי שביקש לעכבם אמר לו שמריה: “עזוב אותו עכשיו. עזוב אותו. בערב. בערב.” ובאמת, כל אותו היום ניצבו שמריה ופלה על המשמר ולא הניחו לטרדנים להיכנס לחדרו החדש של להדם. בעיקר, כמובן, פלה. היא הביאה ארוחת־צהריים על מגש, כמו לחולה, הביאה לו חפצים מן המחסן, שאלה לשלומו, סיפרה לו כמה יפה מראהו וכמה שמח הקיבוץ בשובו, כמה השתדלה היא שתהיה לו הרגשת־בית מן הרגע הראשון, מפני שזה לדעתה המכריע בקליטתו של חבר. ואל נא ישתבח בלבבו —הוסיפה פלה בצחוק־משובה — שרק לכבודו נעשה כל זה. הרי היא מרכזת את הוועדה לקליטת המגויסים, וכל זה היא עושה בתוקף תפקידה. ובכל־זאת היא מאוד שמחה לראות כמה יפה צורתו. ואיך נראים אנחנו בעיניך, הוסיפה דרך־רמז. להדם אמר לה ולשמריה איך הכול בעיניו. הוא נרגש מאוד, אמר, מפני שבכל־זאת, שובו של אדם הביתה אחרי ארבע שנים… מפני הרגע הזה חשש: איך יראה הוא עכשיו את הקיבוץ ואיך יראה הקיבוץ אותו… אבל רק עכשיו הוא יודע קיבוץ מהו. איפה זה בעולם חוזר חייל לבית, לחברים, לעבודה, איפה זוכה הוא למאור־פנים כזה. ויפה כאן — הבתים הלבנים, שנבנו בקצה הפרדס; הדשאים הירוקים שמכסים את שטח המחנה, כאילו אין הקיץ שורף את כל הצומח — יפה, מאוד יפה, פלה, אמר.

זה היה ביום, ובערב קיימו מסיבה ספונטנית לכבודו והביאו עוגיות ומציות וקפה. החברים שאלו ולהדם סיפר. סיפר גם על מה שלא שאלו — על המלחמה, על הפליטים, על הבריחה. הוא היטיב לספר, להדם זה, שבעבר אי־אפשר היה לדובבו. ואנחנו כולנו ישבנו בפה פעור ולא חדלנו משאול את עצמנו מה קרה כאן. אבל עדיין היו מזומנות לנו הפתעות. כשנתאחרה קצת השעה נראתה פתאום פלה, כשהיא נכנסת לחדר־האוכל ובידה הגיטרה של להדם, אותה גיטרה, שרק שומרי־הלילה זכו לשמוע את קולה מבעד לקירות המלונה. ולהדם לא הניח שיפצירו בו. השולחנות כבר נדחקו לצדדים והחברים ישבו במין מעגל־מרובע. והוא לקח את הגיטרה וניגן. וגם נגינתו סיפרה את כל הדרך, שעבר בארבע השנים הללו. בּלָדות סקוטיות ורומנסות איטלקיות ושאנסונים צרפתיים. הוא ניגן והחברים נילוו אליו ברחש־שׂפתיים. הוא עבר לנגן נעימות נשכחות, מאלו שהיו שרים בשנת העלייה על הקרקע, לפני שש־עשרה שנה, מאלו שהיה הוא מנגן במלונה ורק שומרי הלילה זכו לשומעו. ואחרי־כן ביקש להדם לקום וללכת, אבל החברים לא הניחו לו. הם רצו להוסיף ולשמוע, ואולי רצו להוסיף ולהביט בלהדם ולהיווכח אם באמת ייתכן הדבר, שאדם שהכירוהו משך שתים־עשרה שנה, יחזור אליהם אחר, ממש ההיפך הגמור של עצמו. וכך הוסיפו לשבת עד שתיים לאחר חצות, ואולי גם מאוחר יותר. כשליווּ אחרוני החברים את להדם לחדרו החדש ומן הדשאים עלה ריח הכיסוח וההשקיה, ומעל לבתי הקיבוץ עמד ירח יולי. שלבנוֹ אטום כפני מת, ושיכרתו של היום המשונה ההוא החל לפוג, חשו כי פרקי להדם נהירים להם פחות מששיערו, והיה אפילו מי שהירהר מתוך הרגשת־אשם בשתים־עשרה שנותיו של להדם במלונה. דין הוא להוסיף — אמת היא, שלהדם חדש זה נתאהב עלינו, אבל גם זו אמת — מתוך שהיה לנו להדם שלנו, עורר זה החדש חשדות ונטייה לזהירות, ואולי גם אי־אמון, כדרך שנוהגת חברת בני־אדם בזר החודר לתוכה.

 

ד    🔗

מה שאירע בשבועות שבאו אחרי אותו יום, אפילו החשדנים שבנו לא ראו בחלומם. גדולה מזו: דומה לנו, שאין לו אח ומשל לא בקיבוצנו ולא בשום קיבוץ אחר.

להדם עדיין היה חייל. למחרת בבוקר נסע למחנה־השחרורים ברחובות, כדי להשתחרר כדין. ורק כששב בפעם השנייה, חזר להיות כאחד מאתנו, לא בחָקי־הצבא המעומלן, אלא בחָקי שלנו, שהלבין במכבסה, ובחולצה הירוקה, שבגיהוצה ניכר השמא יותר מן הברי. אבל פניו הוסיפו להיות מגוהצים וצוחקים. חזר והביא עמו — ככל החיילים — צרורות מצרורות שונים. הכול יודעים, שבשנה ההיא נפגמו כמה וכמה מעקרונות־השיתוף המקודשים אצלנו. לא בכל קיבוץ נכונים היו לקדש מלחמה על כל רדיו ועל כל קומקום חשמלי ועל מיני סדקית, שהביאו המשוחררים לנשותיהם.

אמנם, בעניין זה היה קיבוצנו הולך תמיד אחר בית־שמאי. אצלנו, למשל, נוהגת היתה קומוּנה־אלף הרבה שנים אחר שביטלוה כבר קיבוצים רבים. וגם בעניין מענקי־השחרור שקיבלו חיילינו, היתה לנו דעה משלנו. מה גם שנמצא חבר שהציע תוכנית נאה לשימוש בכספים אלה: דוב, כדרכו, רתם את מרצו העצום ואת לשונו הגדולה למפעל בניית בריכת־שחייה, מתנת החיילים המשוחררים לקיבוץ. יכולים חברים להלעיג על דוב ואף לטעון, שמקומו לא יכירו בכנסת־חכמים, אף־על־פי־כן הרבה חגים ושמחות וצעצועי־יום־הילד לא היינו זוכים להם אלמלא דוב. כך גם בריכת־השחייה. מתי יש לקיבוץ כסף מיותר לתכלית זו? אבל כאשר יש לו דוב המרעיש עולמות ומחרים את כל כספי החיילים לקופה זו ומארגן קרן ימי־עבודה, מובטחים אנו, שבריכה היה־תהיה.

ואולם, כשהתיר להדם את צרורותיו נתברר, שהביא עמו כל דבר אסור. הווה אומר: רדיו־פטיפון ותקליטים; פינג׳ן חשמלי ומערכת כלי־קפה; ספרייה שלמה של אלבומי־אמנות; כריות־עור מרוקמות ושטיח של מטר־ושמונים על מטר־ועשרים. כל זה נתברר מיד, לפי שלהדם לא טרח להעלים דבר. אך גם להיוועץ במזכירות לא טרח. אין צריך להוסיף, שכל הקיבוץ נזדעזע. אבל מבחינה אחרת — כאילו רווח לכולם: שכן מן המעשה הזה, ניתן לומר, נתברר, שלהדם אותו להדם הוא, וכל השינויים הכבירים שהתחוללו בו, כביכול, אינם תמורות אלא תהפוכות. ולכן גם סטתה תגובת־הקיבוץ מן העקרונות המקובלים עלינו. אילו נהג חבר אחר כן לא היו מהססים ואומרים לו: חבר, לא בא בחשבון, אבל להדם — שאני.

כדרך שנהוג אצלנו במעשים שאין הפומבי יפה להם, נתכנסו כמה מנכבדי־העדה בחדרו של שמריה, שאף־על־פי שלא שימש באותה שנה בשום מוסד ממוסדות הקיבוץ, הנה מכל הבחינות היה הוא האיש שאליו נשאו הכול עיניהם בפרשה זו. גם דוב וגם גינקה נטלו חבל באותו דיון, דוב מפני שמעשהו זה של להדם מעמיד בסכנה את כל התוכנית לגייס כספי החיילים, וגינקה כמרכזת ועדת־החינוך. גינקה, לאמיתו של דבר, היא שדרשה בכל תוקף לדון בדבר הזה ואפילו להביאו לשיחת הקיבוץ, ורק אחרי שאמר מיכה, המזכיר, כי עניינים אלה צריכים שיקול־דעת רב הסכימה להצעתו לקיים את הפגישה הבלתי־פורמלית הזאת. מיכה הזמין גם את תנחום, שמקובל על הכול כבעל תבונה רבה וקרוץ מחומר המתלקח רק בטמפרטורות הגבוהות ביותר. נכחה, כמובן, גם פלה.

פתח מיכה, מזכיר הקיבוץ. עוד יזדמן לנו למנות כמה מסגולותיו של מיכה, אבל כאן נזכיר רק אחת, שלשונו רכה ומשברת כל אוזן. מחמת כמה וכמה דברים היססו חברים רבים אם ראוי מיכה לכהן כמזכיר הקיבוץ, אך לאחר זמן הודו אף הם, כי לא היתה עוד לקיבוץ שנה מעוטת־משברים כשנת־כהונתו של מיכה.

לא היו משברים — להוציא את פרשת להדם. אבל כאן באמת לא במיכה האשם, מפני שיותר משעשה הוא לא היה שום חבר מסוגל לעשות. מכל־מקום, באותה פגישה פתח מיכה ואמר, שתמה הוא, ככל החברים, על להדם, שלא מצא דרך להיוועץ בו, או בשמריה, או בחברים אחרים, לפני שפגע בצורה בוטה בעקרונות היסודיים ביותר של החיים הקיבוציים. אמנם, הוסיף מיד מיכה ואמר, אפשר להבינו. להדם אינו חבר רגיל. וקיבוץ נבחן לא ביכולתו להתמודד עם הרגיל, אלא דווקא בניצחונו על הפרובלימטי. כולנו מכירים את להדם. כולנו יודעים, שאין זה דבר קל לבחור כמותו, שצעיר כבר אינו, לשוב למסלול זה שצעד בו לפני גיוסו. והרי גם אז אמרנו, שדרכו של להדם אינה דרך. עכשיו אנחנו יודעים, חברים, אמר מיכה, שאפילו להדם אינו מסוגל לעמוד בפני שצפו של ה“אלן ויטל”. אלא מה — כשאין דואגים לניקוז, אלא מציבים סכר, נפרצים בסופו של דבר כל הסכרים וישנה בִּיצה. מכל־מקום, סיים מיכה את דברי־פתיחתו, עלינו לדון בעניין מתוך מגמה קונסטרוקטיבית. עלינו לדעת, שלפנינו חבר יקר ואדם גלמוד, שמתיר לעצמו כמה זוטות, שישמשו לו, אם מותר לומר כן, כמין תחליף לאותם דברים טובים שאנו זכינו בהם, ואילו הוא, למרבה הצער, חסר אותם.

כאן חייך מיכה וגם חברים אחרים לא עמדו עוד בארשת הכבדה, שמתחייבת בדיון כגון זה. מה גם, שהיה כאן שחוק כפול, זה שמדובר בו וזה שמדבר. גם אצל מיכה פורץ ה“אלן ויטל” — אבל תמיד זורם הוא באפיקים טבעיים. החל במי־זוכר־מתי וכלה במרתה, עכשיו.

אבל, דוב, דוב עצר את החברים ממש בפתח המלכודת, ששם להם מיכה.

“לפי ההיגיון הזה,” אמר דוב, “לפי ההיגיון הזה, לאן יגיע הקולקטיב? אם יתחיל כל חבר לפתח לו צרכים כאלה — לאן נגיע? תארו לעצמכם, למשל, שאני וגינקה נפרדים מחר ונעשים פתאום רווקים, ובכן, מה? האם יכניס כל אחד מאתנו רדיו לחדרו וקומקום חשמלי, ומרבדים…” ודווקא גינקה, היא שהיסתה את דוב, אף־על־פי שדעתה היתה כדעתו, שאין לוותר ללהדם, ולו רק מן הטעם החינוכי. לא ברדיו מדובר, אמרה, אין אנו צרי־עין. הקיבוץ יודע ללכת לקראת חבר, כשצרכיו הם באמת מיוחדים במינם, ואילו צרכיו של להדם — ואני נכונה להוכיח את הדבר הזה, הוסיפה — הם אחרים. בהתנהגותו של להדם יש קווים אינפנטיליים מובהקים וכל מי שיש לו הבנה מינימלית בפסיכולוגיה, רואה זאת. המלונה העלובה שבתוך החורש והחדר המצועצע והמהודר שהוא מתקין לעצמו עכשיו, הם שני פנים של אותו מטבע. הקיבוץ צריך לעזור לו להתבגר סוף־סוף, ולא להיכנע לקפריזות שלו. מפני שדבר אחד אסור לקיבוץ לשכוח ואפילו לרגע: שכל חברה מחויבת לקיים מיכניזם של הגנה עצמית, לעמוד בלא רתיעה על ערכיה היסודיים, שאם לא כן תתמוטט פתאום, כאותו רהיט נאה, שהעש כירסמו מבפנים. היא אינה מציעה לקרוא את להדם לסדר לא לחייבו למסור מיד הכול לקיבוץ — זה עלול דווקא להגביר את התנגדותו. כנגד זה חוזרת היא על הצעתה המקורית — לקיים בירור עקרוני בשאלות שיתוף ושוויון בשיחת הקיבוץ, עם מסקנות מחייבות.

את גינקה לא שיסע איש. גינקה אינה דברנית, אך כשהיא קמה לבסס עמדה אין לעצרה, עד שהיא מגיעה לאפיסת־כוחות. כשראה מיכה שתמו דבריה, שאל את שמריה אם יש לו מה לומר, אך שמריה הציע, שתנחום ידבר תחילה.

תנחום לא חלק על דוב ולא על גינקה. הוא אפילו אמר, ששיחת קיבוץ כזאת — לא על עניינים שוטפים, כדרך שהורגלנו בשנים האחרונות, אלא על בעיה עקרונית גדולה — תהיה בה ברכה רבה. הוא אף מסכים עמה, הוסיף ואמר, שאסור להצמיד את שני הדברים. בכלל, אמר, המתינות היא מידתם של המבוגרים. בקיבוץ צעיר עלול היה עניין כזה לגרור אחריו הוצאת החבר הסורר, ואחריו, בשרשרת קונפליקטים, משבר גדול בקיבוץ כולו. אני סבור, אמר תנחום, שטעמים עמוקים מאוד הביאו למהפך זה בהתנהגותו של להדם — כדרך שרמזה גינקה בצדק, נזדרז להדגיש — ולפיכך עלינו להתאזר בסבלנות ולראות איך ייפול דבר. ייתכן מאוד, שיש בו איזה מום נפשי, כדברי גינקה. ובכן? כשיש אצלנו חבר מסוים, שבגלל מום גופני התבייש ללכת למקלחת המשותפת, האם לא ידענו, עוד בראשית דרכנו, לבנות לו שירותים נפרדים, ליד חדרו? האם פגע דבר זה בעיקרון? בכלל — אמר תנחום, כּדרך שהוא מדבר, כמעט במלמול, תוך משיכת־כתפיים, כמנהגם של אנשים המדברים אל עצמם — מה הפחד? אם אנחנו כולנו בסדר — הרי בעל־מום אחד לא יעבירנו על אמונתנו — ובכלל, נחכה ונראה…

הקיבוץ החליט לחכות ולראות, עם שפה ושם נמצאו חברים — ודוב, כמובן, בראשם — שאמרו, כי לא עמדה פרינציפיונית כאן, אלא סתגלנות קלוקלת, שמקורה באימה מפני שלוות־החיים שתוחרד. חרב דמוקלס, אמר דוב, תלויה על ראש הקומונה והיא ססמת־הסלף: הליכה לקראת החבר.

מכל־מקום, חברים אלה היו מיעוט, ואילו הרוב סמך ידו על הכרעה זו, שלגבי להדם יש להתיר את הרצועה. הרי חברינו לא יכלו לעכל את המחשבה, שלהדם נשתנה כל־כך. עכשיו גילו, שאותו להדם הוא ולכן היו נכונים להקריב קורבן יקר למען דבר יקר הימנו — חברנו המסכן להדם. ועוד: לפני שהספיקו להפוך בסוגייה זו ולרדת לעומקה — כבר ירד על הקיבוץ הרע מכול, זה שאפילו רואי־שחורות לא ראוהו בחלומם. להדם התקין את חדרו, הציב כל כליו במקומותיהם, לבש בגדי־עבודה נקיים ושב לענף־טיפוחיו — למטעים. חברים, שתחילה קיבלוהו בקול ענות ואחרי־כן נרתעו מפני שלהדם פרץ את גדרות אורח־חיינו — לא החרימוהו, אלא באו לבקרו בחדרו. הדעת נותנת, שכמה מחברינו באו גם כדי לראות הכצעקתה.

כצעקתה. במאור פנים קיבלם להדם בחדרו, מיהר להראות להם את הפטיפון החשמלי ואת מבחר תקליטיו, מיהר להוציא ספלוני־חרסינה ולבשל קפה תורכי בפינג׳ן החשמלי שלו, כשהוא מציע עם זה עוגיות ניו־זילנדיות עשויות בחמאה, שהביא מן הנאאפי שבחיפה. אחרי־כן היה מציב על שולחנו — כבשעת מסדַר צבא — בקבוקי משקאות חריפים: ברנדי, רום קובני, או וודקה לחברים ואג־ברנדי, קירסו, או סתם ורמוּט, לחברות, דוחק עליהם לשתות עמו לחיים ולחיי־חיים, משמיע אחד מתקליטיו, ובאחת — מתאמץ מאוד לשמח את לבב אורחיו. אמנם, לא כדרך שמקובל אצלנו. ומפני כך הסתפקו בביקור אחד בלבד. פשוט — אין זה תענוג רב לשבת במרפסת חדרו של להדם, בלב־לבו של הקיבוץ, נוכח השביל המוליך לחדר־האוכל, לשתות אלכוהולים ולהרעיש עולמות בתקליטיו של להדם. לא, אין זה תענוג גדול. החברים חדלו לבוא אל להדם — אבל חדרו לא נתרוקן. לא במהרה עמדו על עובדה זו, שכן תחילה צריך היה להצטלל האוויר, שנתעבה בשוב להדם הביתה. אך כשגילו עיני החברים ללבם מה מתרחש, עמד לבם מדפוק. פתאום נתברר, כי חדרו של להדם נהפך לבית־ועד לחברות. כן, כן, חדרו של להדם נעשה אבן השואבת אליו את חברות קיבוצנו. הקלוּבּ, כפי שאמר דוב, שכעסו על להדם לא שכך. קשה לתאר את מראה מרפסתו של להדם באותם ערבי־קיץ, כשפלה ואולגה ומאשה וגוסטה ואלישבע ישבו שם, הן ושאר חברות הבאות ויוצאות וקול־צחוקן הולך מסוף הקיבוץ עד סופו. קשה גם לתאר את פני הקיבוץ באותם הימים מפני שפניו היו כבושות בקרקע. קשה בכלל לספר את המעשה הזה, שנשמע כולו כאילו הוא גוזמה, וכל מי שהיה או הווה חבר קיבוץ יהיה מוכן להישבע בכל היקר לו, שדבר זה לא ייתכן כלל. ואף־על־פי־כן — עובדה. פתאום נתחוור שאותו להדם, אשר בעבר היה אפילו שיוכו המיני בחזקת סימן־שאלה גדול, בילבל עכשיו את עולמן של חברותינו, הסיח דעתן מן השיחות ומן הוועדות ומן התפקידים ומחדר־המשפחה והביאן לכך, שכל שעה פנויה היו באות ומתקבצות בחדרו.

וזה היה המראה שנתגלה לכל חבר העובר בשביל, מול פתח חדרו של להדם — ומי אינו עובר בשביל זה בערב? שולחן ושרפרפים ותיבות וארגזים למיניהם מוצבים על המרפסת המוארת. דלת חדרו של להדם פתוחה — והפטיפון מנגן בלי חשך, ואם אין הפטיפון מנגן יושב להדם ופורט על הגיטרה שלו. ריח הקפה הולך מקצה הדשא הגדול ועד קצהו, שהרי הכול יודעים לאילו מרחקים מגיעים ריחות בערבי־קיץ חמים, ובעיקר ריחו של קפה משובח. פרימוס ניצב בפינה וסיר גדול מלא קלחי תירס שפוּת עליו — אף זה ריח שאינו יפה לעצבים דרוכים. ענבים, שלהדם היה מביא יום יום מן הכרם, או פלחי אבטיח, או צלחת שזיפי סנטה־רוזה, שטרם נתמסמסו בשרב. ועל הכול — הצחוק. מדי כמה דקות היה קול צחוק רם, צחוקן של החברות, מפלח כסכין את לבם של החברים. הן כבר צוחקות, אמר דוב בכל פעם שנשמע קול צחוק זה. זה היה המראה, כפי שנתגלה לעיני החברים. אבל מכאן אין עוד הסבר איך הגיעו הדברים לכך. ועוד: משרטוט חטוף זה קשה להשיג את עוצם־תדהמתו של הקיבוץ, כאשר עמד סוף־סוף על המתרחש. ולא מקרה הוא. אנחנו לא הטינו כלל את מחשבתנו לאפיק זה — להדם ונשים, ולכן לא שמנו עינינו לראות כיצד ובמה כובש הוא את לבן, ואילו החברות עצמן — בשעת מעשה שתקו ולאחר מעשה שתקו. לא דיברו אלא אותן שגינוהו ככלל החברים, כגון גינקה. לשבחה של גינקה ייאמר, שהיא לא נפלה ברשתו, ולא עוד אלא שהיא ראשונה הזעיקה את הקיבוץ — אולי דווקא משום שאשה היא. זה היה במוצאי־שבת אחת. אחרוני־החברים כבר סיימו את ארוחת־הערב, עובדי חדר־האוכל כבר סילקו את הכלים משולחן המאחרים, כבר טואטאה הרצפה וראשוני החברים החלו להתכנס לשיחת־הקיבוץ. מיכה, שלא כדרכו, הקדים מאוד ונכנס לחדר־האוכל, הוא וספר־הפרטיכלים של השיחות. הלך לכותל המערב, אל האמצעי שבשורת שולחנות זו, אשר המסורת קבעתו כמקומו של המזכיר בשיחות הקיבוץ והיטהו כך, שבשבת החברים לשיחה, תתהווה כמיץ חצי גורן גדולה, ששולחן המזכיר בפתחה. ופתאום נכנסה גם גינקה. נכנסה בצעד רחב, נמרץ, נשתהתה כדי פסע אחד תוך צמצום מצחה, שנתווה מיד קמטים אנכיים, מפולשים מעיניה האפורות ועד לשורשי שערה המסורק לאחור, אסוף וצנוף וכלוא במכבנות. ומיד הבחינה במיכה המכין שולחנו לשיחה. השלימה את הפסיעה שלא נעשתה וקרבה אליו. “מיכה,” אמרה. “אני מבקשת רשות־דיבור מיד בראשית השיחה.” החברים שכבר נתקבצו בפינות חדר־האוכל ועסקו בענייניהם, זקפו ראשיהם כאיש אחד. “מה קרה?” שאל מיכה בהנמכת־קול ובמתינות, כמורה שתלמיד מתלמידיו פורץ אליו כדי להשמיע תלונה, ותוך כך נטל את הכיסאות, שנתייתמו משעקר מתוכם את השולחן, וקבע להם מקומות חדשים. "מה עוד צריך לקרות, מיכה, כדי שתבין את חומרת המצב? הילדים, הילדים שואלים אותי מה זה מתרחש לילה־לילה בחדרו של להדם!״

“אה!” קרא מיכה. ואחרי־כן כרך זרועו, דרך חיבה, על מותניה של גינקה וחייך: ״הרי את היודעת — ילדים אוהבים לשאול שאלות. גינקה, קצת אורך־רוח."

מן המטבח יצאה מרתה, משולהבת, סינרה מקיף את גופה ושוליו אחוזים בגומי של מכנסיה הקצרים ומטאטא ארוך בידה. היא חצתה את חדר־האוכל לאורכו, כדי לטאטא את האכסדרה, שהוא סוף עבודת־הערב בחדר־האוכל.

“מיכה, אם לך יש אורך־רוח, בבקשה, ואילו אני מסתפקת במידת החרפה, שכבר הגענו אליה. אני מבקשת את רשות הדיבור, כדי למסור הודעה אישית.”

“אנחנו נדבר על כך, גינקה,” אמר מיכה, אבל כבר לא האזין לדבריה, אלא נפנה לצאת בעקבות מרתה. “מיכה!” קראה אחריו גינקה, אלא שמיכה רק חייך אליה והפטיר בניע־יד: “נדבר על כך, גינקה. נקיים בירור במזכירות. אפילו מחר בבוקר,” ויצא.

גינקה נשארה עומדת במקומה, המומה. החברים, שצפו בכל מהלך הדברים, לא יכלו עוד להתאפק וצחקו בינם לבין עצמם. “צחקו, צחקו!” התיזה לעומתם. “גם הילדים שלכם מתחנכים לאור הדוגמה הנפלאה הזו ולאור הדוגמה של מזכיר הקיבוץ!” ואחרי־כן יצאה, בקומה זקופה ובצעד נמרץ, בפתח האחורי של חדר־האוכל.

אותו ערב לא הגיעו הדברים לשיחה, שכן גינקה נקראה לבירור דחוף, שקיים חבר המורים בענין סדרי־העבודה בשנת הלימודים החדשה. ייתכן גם, שבמתכוון לא באה גינקה לשיחה, הואיל וביקשה להכשיר תחילה את דעת־הציבור. ואכן, כאשר נסתיימה אותה ישיבת־מורים וגינקה הלכה לחדרה — כשהיא עוברת בשביל מול חדרו של להדם, ששם נראו הדברים, כאילו לא שיחה יש בקיבוץ ולא ישיבות ולא כלום, אלא אור גדול במרפסת ולהקת נשים וקולות צחוק ולהם יושב ובחיקו הגיטרה, שהוא מוציא ממיתריה ניגונים של איזה בי־מרזח צרפתי — הפכה פתאום פניה והלכה אל שמריה, לחדרו.

השיחה כבר נסתיימה ושמריה ישב בחדרו, סמוך למנורת־השולחן ועיין בספר. גינקה הקישה אחת בדלת, פתחה אותה ונכנסה.

“שמריה,” אמרה. “עלי לשוחח אתך בעניין נכבד.”

שמריה ישב בגופייה, מחמת החום, ושערו כיסה את כתפיו ועורפו, כדשא שחור. הגביה עיניו מן הספר, נעץ אצבעותיו הקצרות בחזהו ולא אמר דבר. גינקה לא המתינה, משכה שרפרף ובאה וישבה לידו.

“שמריה,” אמרה. “האם אתה רואה את הנעשה בחדרו של להדם?” שמריה לא השיב, אלא גירד את חזהו באצבעותיו הקצרות.

“אני דיברתי על כך עם מיכה. אני תובעת להעלות את העניין כולו בשיחה.”

“מה אמר מיכה?” שאל שמריה.

“מיכה! מה יכול מיכה לומר — הניחני באמצע חדר־האוכל ורץ אחרי מרתה.”

שמריה חייך, אך לא אמר דבר.

“בעצם,” הוסיפה גינקה, “אין מיכה מתמיה אותי כלל. עכשיו, שאולגה מבלה את ערביה על מרפסתו של להדם, לא יהיה מי שיפריעו מלעשות עצמו לצחוק בעיני כל הקיבוץ. הרי מרתה מלגלגת עליו.”

כאן המקום להסביר מי היא מרתה. מרתה הופיעה בקיבוצנו זמן מועט קודם לאותו מעשה, כשישה חודשים אחר תום המלחמה. מפליטות השואה היתה, וכשעלתה ארצה באה ישר אלינו, מפני שקיבוצנו היה המקום האחד שבו יכלה למצוא לה אחיזה. אמנם, גם אנחנו לא הכרנוה, אבל את אחיה ידענו ואהבנו. אחיה, ארק, היה מראשוני חברינו, בפולין. נער ברוך־כשרונות, עושה ומעשה. כבר בצעירותו היה מן המתבלטים בתנועה, ואילו עלה עמנו היה מגיע בודאי לגדולות. ולא רק בזכות כשרונותיו, אלא מפני שכמעט בבלי־דעת חיבב עצמו מיד על כל מי שבא במחיצתו. ואולם, סמוך לעלייתנו נתגלה אצלו מום־לב חמור. רק מי שבא אל הקיבוץ מתוך תנועת־הנוער, מתוך הקבוצה החינוכית, יכול להשיג את כל כובד המכה שהוכינו אנו ושהוכה ארק. אנחנו רצינו שיעלה עמנו, למרות חוליו. ואילו הוא אמר, שלא יוכל לשאת חיים אלה, שבהם יהיו הכול עמלים ויוצרים והוא סמוך על שולחננו, אוכל ואינו עושה. הוסכם בינינו, שימתין זמן־מה, יראה איך עומד הוא במחלתו, ילמד מלאכה מתאימה ליכולתו ולצרכינו ויעלה אלינו. ובינתיים קיימנו קשרים אמיצים עמו, שהרי על אף הנסיבות שהפרידו בינינו, היה אחד מאתנו. היינו שולחים לו את כל פרסומי הקיבוץ, משתפים אותו בכל שלבי צמיחתנו ומסיימים כל מכתב בתקווה, כי בקרוב נתראה. אלא שלא כך היה. מדי פעם היו רופאיו מציתים תקווה בלבו ואילו מחלתו מתגברת עליו. ובין כך חלפו השנים, מהר חלפו, ופרצה המלחמה, אשר עקרה את בתינו ואת אהובינו מן השורש.

לפיכך, לא ייפלא, שכאשר הופיעה יום אחד מרתה אצלנו, היתה התרגשות גדולה בקיבוץ. אמנם היא היתה הצעירה בבית ארק וחברינו זכרו אותה רק כפי שהיתה בשנת עלייתנו, כבת תשע או עשר, אבל הכול המטירו עליה חיבה גדולה. ניתנה האמת להיאמר, הרבה עמדה לה זכותו של ארק אחיה, שכאילו נגאל זכרו בבוא אחותו לשבת בתוכנו. אבל גם היא עצמה עשויה היתה להתחבב על כל אדם ואדם. כבת עשרים־וחמש־שש היתה כשבאה אלינו, אבל כל־כולה נשתמרה בבתוליה, כאילו לא עליה עברו כל הנוראות. יפהפייה אולי לא היתה, אבל חינה היה רב כל־כך, שכל גבר עשוי היה להיכבש לו. דרך־כלל היתה עצורה בהליכותיה, חתומה, ספק ביישנית, ספק מלאה הכרת ערך עצמה. אך פתאום בא חג־הפורים הראשון שלאחר המלחמה, כחודשיים־שלושה אחר שבאה אלינו, והנה נתגלתה לנו מרתה אחרת, צחקנית, אוהבת לרקוד, שובבה. נראה, שבאותו חג הפורים אמנם נפלה המחיצה בינה לבין חברינו. מאותו יום לא היתה עוד מרתה אחותו של ארק, אלא חברה בזכות עצמה. היא נתחבבה מאוד, בעיקר על החברים. בעיקר על מיכה.

מן הרגע הראשון פרש עליה מיכה את כנפיו. קודם כול מפני שבאותה שנה שימש מזכיר הקיבוץ, וחובה לא־כתובה של מזכיר היא עמידה לימין חברים חדשים בשעת קליטתם. אך גם אלמלא כן לא היה מיכה מניח ידו ממנה, מפני שזה דרכו של מיכה, שהוא מתאהב בכל נערה צעירה המגיעה אלינו. כזה הוא מיכה. והרי מרתה היתה באמת צעירה כדי עשר שתים־עשרה שנה מחברותינו הוותיקות, ובכללן אולגה שלו. שאלה אחרת היא אם לבה של מרתה נטה אליו, שאלה שלא ידענו להשיב עליה. מרתה, כאחיה ארק, היתה נוטה חיבה לכל אדם, ואולי מפני כן היה כל אדם מחבב את שניהם. אבל יותר מכן — לא ידענו. אנחנו נטינו לחשוב, שבסופו של דבר תלך אחר גיורא, מן ההשלמה, שהיה אוהבה באמת, בכל לב, כדרך בחור צעיר. אולי מפני שרצינו, שכך יהיה. הן משום שחמלנו על אולגה, שמזה שנים היתה נמקה בקנאתה באהבהביו הבלתי־פוסקים של מיכה, הן משום שחררנו למרתה שלא תסתבך, הן משום שגיורא התאים לה יותר וקשר בינו לבין מרתה היה מהדק את קשריו עם הקיבוץ, שתמיד היו תלויים בספק אפילו בעיני גיורא גופו. מכל־מקום, זו היתה מרתה וזה היה מקומה בקיבוצנו באותה שעה שפרצה גינקה לחדרו של שמריה. משום כך גם אמרה: “עכשיו, שאולגה מבלה את ערביה על מרפסתו של להדם, לא יהיה מי שיפריעו מלעשות עצמו לצחוק בעיני כל הקיבוץ. הרי מרתה מלגלגת עליו” — והיה מקופל באמירה זו רמז נוסף, כלומר, “ואתה, שמריה, פלה שלך גם היא אחת מאותה כנופיה!” אבל שמריה, אותו אין מעלים בחכה. הוסיף לשתוק ורק הגביה מעט את חרטום־נעלו, כאילו רצה לקרבו לעיניו ושב והצניחו בטפיחה לרצפה.

“שמריה, אנחנו חייבים לעשות משהו בעניין הזה,” אמרה גינקה.

“מה את רוצה לעשות?” שאל שמריה.

“אומר לך, שמריה, בכל האכזריות ובכל האחריות: אין עוד מקום ללהדם בביתנו.” “את מגזימה, גינקה,” אמר שמריה, לאטו, ולגינקה אף נדמה היה שהוא מגחך. “משעשע מאוד!” הרימה קולה. “ללעג ולקלס נהיה ברחבי התנועה. ילדינו יתביישו לגלות מאיזה קיבוץ הם! ואתה — מחייך!”

״איני מחייך, אבל — האם מציעה את, שנחליט על הוצאת להדם מן הקיבוץ?" “אחר התראה — כן!”

“מה נאמר לו?”

“את מלוא דעתנו. שיש לנו סגנון־חיים שלנו, ומי שסגנון זה אינו לרוחו רשאי לבור לו צורת־חיים יפה יותר.”

“ואם ישאל במה חטא?” “ובכן אין לנו מה לומר?”

“מה?” “שמריה!” קראה גינקה וקמה ממקומה. “האם מרמז אתה בכך, שאינך מוצא כל פסול במעשיו של להדם?”

“לא אמרתי כך, שאלתי מה נטען. אם הפטיפון וכל המַחוּטלך, הרי אנחנו התרנו לו…” “אתה, שמריה. לא אני.”

“בסדר, אבל התרנו. ומאחר שהתרנו — האם ישנו חוק האוסר לנגן את ורדי בקול? האם אסור לבשל תירס? כולם עושים זאת. אסור להכין קפה בחדר? מנהג זה פשט כבר בכל הקיבוצים.” “זאת אומרת, שכל הבּכּחנליות האלה הן בסדר גמור!”

״לא אמרתי כך, גינקה. שאלתי — מה נאמר ללהדם?" “שמריה, נדבר גלויות. אנחנו חברים מנעורינו. זה יותר מעשרים שנה. ואנחנו מכירים איש את רעהו לפני ולפנים. יודע אתה יפה אילו חברות באות לחדרו של להדם.”

“פלה, למשל,” אמר שמריה, כשהוא מחייך קצת, אולי כדי להסוות את רצונו, שלא תוסיף לדבר בעניין זה. אלא שגינקה לא נרמזה.

“כן, פלה, למשל. נדבר גלויות, שמריה. פלה אינה שלווה. יש איזה אי־שקט בחייה…” “לעומת זאת,” שיסעה שמריה באותו חיוך, “מיום ששב להדם, יש שקט רב בחיי. מעודי לא הרביתי כל־כך לקרוא.”

“שמריה, אל תהפוך את הפרשה הזאת להלצה. אתה יודע מדוע באה אולגה אליו. ומאשה. יש כאן גילוי של היסטריה סביב אישיותו המופרעת של להדם, שהחליט — ואני משוכנעת בכך — לקעקע את אושיות־חיינו, לנקום בנו…”

“על מה?”

“על מה? בדרך הפרויקציה הוא מטיל על הקיבוץ את האשמה על כל מומיו. הוא אדם חולה. אסור לו להימצא בין אנשים בריאים.”

“גינקה,” אמר שמריה וזו הפעם בכובד־ראש, כדרך שהיה מדבר בישיבות או בשיחות, כל מלה שקולה ומדודה. “גינקה, בדבר אחד הדין עמך — להדם רוצה לנקום בנו. אבל על מה? אינני יודע, כל העניין הזה — החדר שלו והמסיבות ערב־ערב, וחיזוריו אחר כמה מחברותינו…” “אחר כולן. אפילו אחרי.”

“עניין זה, גינקה, הוא רציני יותר. אולי הוא חולה, ואולי החברות חולות במקצת, ואולי זקוקים כולם למסיבות הללו, אבל דבר אחד ודאי — להדם הוא חבר שלנו, חבר שלי, חבר טוב, חבר ותיק. גם עם תנחום התייעצתי ודעתו כדעתי — צריך להמתין, בסבלנות, עד שיתברר לנו שורש דבר.”

“או עד שיהיה מאוחר מדי.”

“עכשיו, על כל פנים, מוקדם מדי.”

״כלומר, אתה משלים עם החרפה הזו! ואני — לא! אני רוצה להודיע לך, שאתפטר מוועדת־חינוך ובשיחה אנמק את סיבות התפטרותי. אם בית־מרזח זה מוצא־חן בעיניכם — בבקשה! אני — לא!" וגינקה פנתה לצאת מן החדר.

“אני חושב, שאינך משרתת בכך שום מטרה חיובית, גינקה!”

“ואני חושבת דבר אחר, שמריה,” אמרה גינקה, בדלת הפתוחה.

“אילו נמצא בקיבוץ הזה גבר אחד, היה להדם עף מכאן בעצמות מרוסקות!”

כשיצאה גינקה, קם שמריה ממקומו, הלך לפתח הבית, השתופף אל ברז המים, גמע כמה גמיעות גדולות וחזר לעיין בספרו ליד מנורת השולחן.

 

ה    🔗

אמנם, גינקה לא עמדה באיומיה, כיוון שלפי שעה לא היה לתביעותיה הד בלב החברים, שדעתם מכרעת בקיבוצנו, ואף־על־פי־כן ניתן לומר שבמוצאי אותה שבת נסתמנה תחילתו של השלב המכריע ביחסים שבין הקיבוץ לבין להדם. ראיתם סיר־חלב שפוּת על האש וצובר בתוכו את החום — שום אדם לא יידע לכוון את רגע רתיחתו. עשוי הוא לעמוד ולצפות ולהמתין ביד פשוטה לאותו הרף־עין, שבו יש למהר ולהרחיק את הסיר מעל האש, אלא שדיו כהוא־זה של היסח־הדעת כדי שכבר יהא לאחר הגלישה ולאחר־הכול. פתאום החל הקיבוץ כולו לרתוח ולבעבע ולהעלות קצף ולתבוע מעשים. להדם — מושחת! מופקר! מבולבל בדעתו! תחילה שתקו הכול ועכשיו לא נמצא חבר שלא ידבר בכל שעה על להדם ועל מעשיו. מיכה ניסה לשכך את הרוחות והיו מי שאמרו לו דברים מפורשים, כלומר שהוא נוח לו בהפקרות זו. אפילו שמריה לא הצליח לקנות לב אחד בטענותיו. אפילו לא תנחום.

אה, עוד אין אתם יודעים מה טיבו של קיבוץ מרגע שהוא נתפס להלך־רוח אשר כזה. לכאורה, כולם אנשים שאנו פוגשים בכל מקום ובכל עת — איש איש ועבודתו שהוא יוצא לעשותה בבוקר ושב ממנה בערוב היום; איש איש וחדרו שהוא מטאטאו ושוטפו ומקיפו פרחים וצמחי־נוי; איש איש ואשתו וילדיו שהוא מתגולל עמהם, בין מקלחת לארוחת־הערב, על הדשא המקריח פתח חדרו. ועוד — זה אוסף בולים וזה מחבר חרוזים וזה פותר בעיות שח; זה מעגים נפשו על צרת־העולם וזה משמח לבו באשת חברו, באחת — כל מה שאתה מוצא בעולם כולו מתקפל לו בצנעה בין משעוליו של קיבוץ אחד. ואולם בשעה אשר כזו, כשקם חבר יחיד לערער יסוד מיסודותיו של הקיבוץ, נעשים כולם מקשת־פלדה, קמים כחומה בצורה ועומדים כסלע איתן כנגד המהרס והמחריב הפורש מן החבורה.

כמה ימים עברו עד אותה שעת־רתיחה? באמת, קשה לומר. רק זה אפשר לומר, ששעה זו באה ונהייתה. פתאום, כאמור. אברהם הגדול הוא ששימש מאיץ, בלשון חומרי־הנפץ. אברהם הגדול אינו גדול כלל, אדרבה, כיוון שגבו כפוף נראה הוא נמוך מאברהם השני. ואולם שם זה — שניתן לו, להבדילו מאברהם השני — תאם להפליא את מיהותו, שהיא בקשת הגדלות שבחיים, בעיקר בחיינו. כל אדם יש לו שעה, שלבו צועק, שגדולה היא, אבל לא כל אדם יכול לצעוק גם בגרונו. אברהם הגדול יכול. כך היה ביום שעלו עשרת חברינו הראשונים לגבעת הקוצים, שממנה קם קיבוצנו — הוא שהביא יין מן המושבה, הוא ששתה, הוא שהשתכר, הוא ששר והוא שדיבר. דברים יפים דיבר, דברים שאין מי שהיה באותו מעמד שוכח אפילו אחרי עשרים שנה, אפילו אחרי שרוב חברינו לא ידעו כבר היכן מקום אותה גבעת־קוצים פחוסה. כך היה כשנתבקשה קריאת־בוז וכשנתבקשה קריאת־יחי. כשכלאו אנגלים את חברינו במכלאות, ירק אברהם ראשון בפניהם וכשבאו ראשוני הפרטיזנים אלינו, פינה את חדרו בעסק גדול והלך לגור בצריף פחים, באמת ובתמים. וגם באותו ערב היה כך.

בשש וחצי מתחילה ארוחת־הערב בקיבוצנו. מטפלות ועובדות־מטבח מקדימות, קצת חברים מדייקים לבוא, מפני שאוהבים הם לאכול כשחדר־האוכל נקי וריק ואין בו עדיין המולת עשרות הפיות וקשקוש הכלים, שרק מי שלמד לא לשמוע אותה נוח לו בה. אבל בשבע, אחר שליוו ההורים את ילדיהם לבתיהם, מתמלא בבת־אחת כל חדר־האוכל אוכלים וממתינים־לתורם ומסדרי סידורים למיניהם. בשעה זו נכנס גם אברהם הגדול. כיוון שגבו גבנוני נדמה צווארו כיוצא מתוך לוח־חזהו, אפו מאהיל על שפתיו ועיניו מביטות מלמטה למעלה. עיניו צוחקות והן מחפשות חבר קרוב לספר לו מעשייה משעשעת. נצר מגזע חסידים הוא, מכאן פרץ־הרגשות, שפעם הם בקוטב זה ופעם בקוטב שכנגד, מכאן חיבתו למעשיות. והנה נחות עיניו על תנחום. תנחום — זה האיש שבאוזניו ראוי לספר מעשייה כזו. ואברהם הגדול, ידיו שלובות לו על גבו ואצבעותיהן משתעשעות אלו באלו, פוסע ומגיע לאותו שולחן, שהחברים עומדים סביבו וממתינים עד שתסיים מרתה את ניקויו ועריכתו מחדש אחרי אוכליו הראשונים. תנחום, שהוא גדל־גוף באמת — אף שמפני כובדו ונטיית כל אבריו כלפי מטה, אין דבר זה ניכר אלא כשאברהם הגדול נצמד אליו — פותח פניו בחיוך רך ומאופק לקראת המעשייה.

עד כאן מה שעשוי לחזור הרבה פעמים. מכאן ואילך מה שאירע רק פעם אחת: ברגע שהכינו עצמם לישיבה הגיע גם להדם אל השולחן, רחוץ, מגולח ופניו מאירות. בקול גדול בירך את כל אלה שקדמו לו ומשך כיסא. ובו־ברגע נתכרכמו פניו של אברהם הגדול רק כדרך שפניו של אברהם הגדול עלולים להתכרכם, וממש עם שישב קם, דחק את כיסאו לאחור, עד שהתהפך על שני כרעיו האחוריים ונפל בקול חבטה ארצה, מיתח ראשו מתוך חזהו ופנה אל דלת היציאה. השולחן כולו נדהם, מפני שפתאום כבר היה מובן לכולם מדוע קם אברהם ויצא, וגם תנחום הבין, שמשהו אינו כשורה והוא קרא אחריו: “אברהם!”

כאילו לאות הזה חיכה, נפנה אברהם לאחור וקרא בקול גדול, עד שפתאום הושלך הס בכל חדר־האוכל — ומי שלא ישב בארוחת־ערב בחדר־האוכל לא יוכל להשיג כל עומקה של דממה זו: “איך יכול אתה לשבת לשולחן אחד, בחדר־אוכל אחד, עם ה…עם האוֹיסווּרף הזה… אויסווּרף!… את האוויר הוא מרעיל!” ופתאום נפנה אל כלל החברים, שעיניהם היו נעוצות דומם באותה פינה וצעק: “איך יכולים אתם כולכם לשאת את החרפה הזאת בביתנו!”

ויצא.

הדממה עמדה בחדר־האוכל. אפילו המגיש קפא במקומו, הוא ועגלתו. עיני הכול היו נעוצות בלהדם, שעכשיו סוף־סוף נורקה בפניו האמת, אמיתם של כולם. הרי, מה יעשה להדם כעת! להדם לא נרעש, לא נבוך, אף לא החציף פנים. נטל תרווד בימינו, הגביה את מכסה קערת־המרק ומילא את צלחתו, החזיר את המכסה למקומו, משך לעצמו פרוסת־לחם ופתח באכילה, כאילו לא בו דברים אמורים, ובכלל — מאום לא אירע. תנחום, שקם ממקומו כאשר אמר אברהם מה שאמר, כמו לעצור בעד הסערה הקרובה לפרוץ, עמד ולא ידע מה יעשה — אם לצאת בעקבות אברהם ולדבר על לבו שיחזור, אם להישאר במקומו. הדממה עדיין עמדה בחדר־האוכל כולו, לא קול ולא זיע. רגע חכך בדעתו וחזר וישב.

“תנחום,” אמר להדם לתנחום, איש־הפרדס. “אני צריך את העגלה שלכם ליום אחד.”

“מה?” אמר תנחום.

“הפלטפורמה שלנו נשברה היום ואין לנו במה להוביל את הפרי.” בחדר־האוכל החלו ללחוש קולות. נפצי צחוק. צלצולי כלים. המגיש חזר לרוץ עם עגלתו ולספק מנותיהם של החברים. אוזן קשובה קלטה את שמו של להדם המתגלגל מפה לפה, משולחן לשולחן, אוזן רגישה שמעה את הרוגז, את סערת־רוחו של הקיבוץ. אבל אוזניו של להדם לא שמעו דבר. הוא רוקן מלוא הצלחת מרק חם, הזיעה ביצבצה ממצחו, כותנתו הנקייה שלבש במקלחת, כבר היתה דבוקה לעורו, אבל הוא אכל בתיאבון ובהרחבת־הדעת, התקין לעצמו סלט מגל הירקות שלפניו, שתה תה והסדיר עם תנחום את ענייני הבציר של מחר. וכשסיים, מחה במטפחתו את שפתיו ואת מצחו ואת עורפו, אמר שלום לכל השולחן, חצה את חדר־האוכל לאורכו, עיין בשבועון הקיבוץ ובהודעות הוועדות התלויות על הקיר בחודה של סיכה, ויצא.

תנחום לא מיהר לקום ממקומו. תנחום יודע את נפש חבריו. ותנחום הוא איש, ששניים הם הדברים החשובים לו מכול — קיבוצו ומנוחת־נפשו. עכשיו, יודע הוא, יבוא הקיבוץ וישבית מנוחתו. עכשיו לא יניחו לו לזוז מכאן. ואמנם, עוד פירפרה הדלת על ציריה אחר שיצא בה להדם, וכבר ניגשו ראשוני החברים אל תנחום ותיארו באוזניו, איש־איש בלשונו, את רגשותיהם.

“התאפקנו. התאפקנו בכל כוחנו. אבל, תנחום, כך לא יימשכו הדברים. שיקום ויילך. לאשר יישאנו הרוח. ואם לא יילך בעצמו, נפריח אותו אנחנו, תנחום. את רגליו נקצץ תחתיו, תנחום. הוא נולד מטורף, להדם, אבל הצבא הבריטי שיגע אותו לגמרי. עכשיו אנחנו מאמינים במה שסיפר דוב — אילו נשים היו לו באיטליה. לך אליו, תנחום. לך אליו ואמור לו, שיפריח עצמו מכאן. מחר…”

תנחום מילמל משהו, ניענע בראשו על כל מה שהשמיעו ובלבד שיניחו לו לחמוק מתוך המהומה הגדולה, שקמה בחדר־האוכל. כאשר יצא סוף־סוף ופנה ללכת לחדרו, עצרוֹ שמריה, שישב על ספסל, ליד צריף המזכירות והמתין לו. נראה, שאף שמריה מבין, שאין עוד להניח ללהדם לעולל ככל העולה על רוחו וכי יש לעשות מעשה.

שמריה, שריח הקרב הקרוב לבוא עלה באפו, ביקש להקדים תרופה למכה, וקצת אחר ביקורה של גינקה אצלו, ניסה להעמיד את פלה על חומרת הדברים. תחילה לא ירדה פלה לסוף דעתו… “את מבינה, פלה. בקיבוץ אסור לזלזל ברגשות החברים…” “אבל למה אתה מתכוון?” “הישיבה הזאת במרפסת, ערב ערב, הקומזיצים, המשקאות, הרעש…”

“מה רע בכך?”

“אל״ף — אין זה לרוחו של הקיבוץ, ובי״ת — בי״ת, פלה, ללהדם יש כוונה בכל העניין הזה, כוונה לא טהורה…”

במקום זה נתחוור לפלה הכול והיא שפכה את כל לבה, ובנשימה אחת:

“איזו קהות־מוחין… איזה טמטום. חבר חוזר הביתה, אחר ארבע שנים, מאירופה, מן המלחמה, מהחזית. ומי? להדם, חבר שצריך לנהוג בו בעדינות, בחיבה. והנה — זה כל מה שמונח במוחכם… לא, אל תפריע לי, שמריה. אני המומה! שתים־עשרה שנה חי בתוכנו חבר, בבדידות, בפרישות, במלוּנה, ככלב. וכאשר שב, והוא רוצה לשמוח מעט, להעמיד פנים שהכול בסדר, והוא רוצה להיות חבר ככל החברים…”

“כל החברים נוהגים כך, פלה?”

״אל תשסע אותי!… כן, כך נוהגים כל החברים. איך — כך?…

וכי מה הוא עושה? מזמין כמה חברים לשמוע מעט מוזיקה… זה מיותר, לשמוע מעט מוזיקה? לצחוק מעט. זה הכול…"

“מניין לך, שזה הכול, פלה?”

“מפני שאני יודעת. אני מכירה את להדם יותר ממך ויותר מגינקה, אף־על־פי שאינני מנפנפת כל הימים בפרויד. אוי ואבוי היה לקיבוץ אילו נהגו כולם לפי הרצפטים של גינקה. היא מבקשת להוכיח, שיש לו תסביכים, שהוא קשור לאמו. ובכן, שמריה, אני הייתי סבורה כל השנים שאתה אדם נבון, אבל אם גם אתה הצטרפת לדברי־הרכיל של גינקה ושל דוב ושל היתר, אומר לך משהו: אין כל קשר בין להדם לבין הפסיכולוגיה. הוא פשוט אדם, אדם מסכן, אדם אוהב, אדם שכל חייו היו קורבן לאהבה, שלא זכה בה… שמריה, יש דברים שלא נעים לדבר בהם, אבל ברגע מסוים אי־אפשר שלא לאומרם. אני יודעת מה חושבת גינקה עלי. היא חושבת שאני פטפטנית וטיפשה ואני תקעתי לראשי את הרעיון, שלהדם מאוהב בי. אבל זו אמת. אני יודעת זאת, ואתה יודע זאת. לא כך?”

“ראי, פלה, מה זה משנה?”

“זה משנה מאוד!… כיוון שלהדם הוא חבר קרוב לנו, לך ולי… ואתה יודע גם זאת — שמאותה סיבה התגייס לצבא!.. להדם הוא בעל נפש, בעל נפש רגישה מאוד, רומנטית… ייתכן מאוד, שהוא החבר הרומנטי ביותר בקיבוצנו. הרי הוא כמו ילד, כמו ילד זקן. בעצם, אינו זקן. הוא צעיר יותר מכולכם. הוא אוהב לשיר, לשמוח…”

״פלה, את אינך יודעת מה את שחה! שתים־עשרה שנה היה כלוא במלונה שלו. ואז היה באמת בחור צעיר. פתאום נעשה הוא הבחור השמח ביותר בקיבוץ… הלוא יש דברים בגו!" “ודאי שיש. פתאום מרגיש אדם, שחייו חולפים, שנעוריו לא ישובו עוד. והוא רוצה להציל לעצמו משהו. וכי יכול אדם מסוגו של להדם למלא את כל חייו בהמצאת פטנטים, בתִרבוּת צמחים… בלי אהבה, בלי שמחה? ובאמת, גם עכשיו אינו שמח. פעמים אני רואה, כשאנחנו יושבים אצלו, איך מתעגמות עיניו והוא מביט בי במבט כזה, עד שגם אני קרובה לפרוץ בבכי.” “אני מתחיל לחשוב, שהתאהבת בו,” חייך שמריה.

“אתה טיפש. או אולי כוונתך היא לאסור עלי לבקר בחדרו…”

“לא בזה מדובר, אלא בצורה… בסגנון… חברים פנו אל המזכיר…”

“אל המזכיר! מעניין מאוד, שמריה. ומה אומר המזכיר עצמו? כשרץ המזכיר שלנו בלשון שלוחה בעקביה של מרתה אין איש פונה אל המזכירות ואין איש משמיע הגה, אבל כאשר אולגה שלו נוטלת לעצמה רשות לשבת על מרפסת חדרו של חבר ולצחוק בקול גבוה מדי, רצים כולם אל המזכיר… אני מוכרחה ללכת עכשיו, שמריה. שמריה, אתה תשכיב הערב את אסא.” ועכשיו, עכשיו הלכו להם שמריה ותנחום לאטם, ירדו בדרך העפר התחוח דרך המסגרייה ובית־הקירור אל עבר הרפתות המוארות באור גדול, הנשפך בצללי־צללים אל קערוריות החול, הלכו והפכו בעניין. דרך זו שביקש שמריה, הרחקת החברות מן החדר, לא תצלח, שכן קשרו הללו ביודעין קשר כנגד רצונו של הקיבוץ. אבל קריאת מלחמה על להדם אף היא לא תועיל — אלא אם כן נכונים הם לנהוג לשיטתם של חמומי־המוח, כלומר לגרשו מן הקיבוץ, והרי לכך לא ייתנו הם ידם, בשום מחיר שבעולם.

מוצא אחד מן התסבוכת הזו נראה לשניהם, פתרון שיש בו כדי להניח את דעת הכול, אלא שאף זה צריך הכנה וטיפול זהיר, ונבון. יצאו תנחום ושמריה בשער המשק, בדרך הלבנה מאוד הנמשכת אל השדות. גם תנחום וגם שמריה עובדי־אדמה מובהקים הם, מיום שבא הקיבוץ להתנחל כאן ועד עצם היום הזה, שמריה מפני שנולד להיות בעל משק ותנחום מפני שהקיבוץ היה חשוב בעיניו ועבודת־האדמה בקיבוץ עיקר־העיקרים ומפני שהיה אוהב להתייחד עם עצמו ועם הרהוריו. אין עבודה יפה לתנחום מעבודת העונות בפרדס. האחרים — בעונה הבוערת מזעיקים אותם ואחרי־כן מריצים אותם מענף לענף לכבות גם שם את הדליקות. ואילו תנחום — הוא אינו זז מהפרדס, קוטף בשעת קטיף, מגזם בשעת גיזום, משקה בשעת השקיה ובימים אחרים מתקן את הסולמות, בוחן את המזמרות, עוקר עצים, שכבר עשו את שלהם, ונוטע שטחים חדשים, מותח שורות של ברושים, מושך לשם מים. וכל העבודות וכל העונות אינן מסיגות גבולה של רשות־היחיד שלו, שהיא עיקר אצל תנחום, רשות ההרהורים.

אבל אף־על־פי ששניהם עובדי־אדמה ומרבים לשהות בשדות, מחוץ לגדר המחנה, הנה ימים רבים כבר לא יצאו כך, כמו באותו ערב, לשוח לרוח הערב, לאטם, בלא שתהא מטרה בקצה דרכם. עברו בין המספוא לבין מטע השזיפים הצעיר, הגיעו לכרם, הגיעו לתירס, חצו את הוודי, עברו את שדה החיטה, שעמד גלוח בין קציר לחריש וחבילות נדושות עודן פזורות אי־פה אי־שם, והן מבהיקות מאורו של הירח ומטילות רצועות־צל שחורות, והן כאבני־מזבח. כאשר הגיעו אל מקשת־האבטיחים ישבו. שמריה צחק אל תנחום ושאלו אם הוא רוצה ללחלח גרונו באבטיח. תנחום הינהן ושמריה יצא לפשפש בשדה אחר אבטיח נאה. סכין לא היתה להם ושמריה ניפץ את האבטיח אל יתד של ברזל, שמצא על שפת הדרך. ושניהם, שני גברים מיושבים בדעתם, קרעו באצבעותיהם נתחים מבשרו המימי של האבטיח, מילאו בו את פיהם, שהגיר מזויותיו את המיץ על הסנטר ועל הבגדים, עד שהיו אנוסים להשתופף לפנים ולאכול את האבטיח כדרך הערבים, לנגוס ולירוק את הגרעינים. ופתאום לא יכלו עוד שניהם להתאפק ופרצו בצחוק של משובה. מה זה קרה להם הערב, אמרו בלבם, מחו אצבעותיהם הדביקות מן האבטיח החם ושוב לבשו רצינות.

הירח המלא, הירח החם והנוגה של הקיץ, והשדות הפתוחים שיבשו את שיחתם, שהתכוונו לעשותה תוכנית מחושבת לפתרון בעיית להדם, אבל עכשיו חזרו לעניינם. יש דרך, אמר שמריה — לשלוח את להדם לזמן־מה מן הבית, לא לגרשו, אלא אדרבה להטיל עליו איזו שליחות. ובין כך ובין כך יירגעו הרוחות ואנו נוכל לראות אנה פני להדם מועדות. תנחום הסכים עמו, מפני שבדבר זה היו שניהם תמימי־דעים, שלהדם מצניע איזו כוונה בכל התעלולים הללו. יש רק לחשפה.

וברוח זו הסכימו ביניהם. הם אף הרחיקו חשוֹב והעלו כמה שליחויות אפשריות, כגון שישלחוהו לשנתיים לאוניברסיטה בירושלים, שיכשיר עצמו לשמש בהוראה, כמורה למדעי־הטבע. זה יהיה פיתיון נאה ללהדם, ואף הקיבוץ יהיה מוכן לכך. חייבים לנסות. הפתרון הזה נראה ביותר, מכל הבחינות. אבל ייתכן, שלהדם יטען, שאינו רוצה לעסוק בהוראה, ייתכן שיקום מישהו ויטען, שאינו ראוי לעסוק בחינוך הבנים המתבגרים. אם כן, יש הצעה מקבילה. הנה פנו זה עתה אלינו, שנשלח אדם אחד לאירופה, למחנות, להדריך את העולים ולהכינם לארץ־ישראל ולקיבוץ. להדם הוא האיש המתאים לכך. הוא היה באירופה. הוא מכיר את הבעיות — ואגב, פלא שלא השאירוהו שם, לעבוד בבריחה. גם שם נחבא בוודאי אל הכלים ולא עמדו על סגולותיו. כן, זה היה הפתרון. וייתכן גם, ששם תימצא לו סוף־סוף בת־זוג. זה העיקר, נאנחו שמריה ותנחום, מה לעשות, אך זה העיקר. אילו הצלחנו לנעצו בחדר־המשפחה היה הכול בא על מקומו בשלום.

לבסוף קמו ממקומם ונפנו לשוב לחצר הקיבוץ. השעה היתה מאוחרת ולבם טוב עליהם, אולי לא כל־כך בשל הפתרון שנמצא להם אלא מפני שזכו לטיול־לילה יפה, כמעט הרפתקת־נעורים. הלכו להם מחשים בעפר הדרך ומהרהרים בינם לבין עצמם.

אבל כאשר היו כבר קרובים מאוד לשער, ליד המתבנים, נרעדו לפתע שניהם. שתי דמויות חלפו במהירות את מעגל האור השפוך סביב הרפת, כמו הוחרדו מתוך החשיכה, חלפו ונמהלו שוב בתוך החושך, בין אורוות הבהמות למוסך.

“ראית?” לחש שמריה, מתוך התדהמה.

תנחום ראה. גם בכהרף־עין אפשר להכיר את מרתה, לא כל שכן את להדם, אחר כל־כך הרבה שנים בכפיפה אחת.

“לא, זה כבר גודש את הסאה,” אמר תנחום ושמריה שמע מקולו, שעכשיו הציפה אותו החימה, חימה שאין תנחום יודעה אלא פעם בעשר שנים, כשהסכנה האורבת לקיבוץ גדולה באמת. “מחר אנחנו הולכים שנינו אל להדם ומדברים אתו דברים מפורשים. אם עד מרתה הרחיק — הרחיק מעט יותר מדי!”

 

ו    🔗

אותו ערב היה הכול ברור וגמור, אך למחרת היום, כשנצרכו לצרף מחשבה למעשה, אבד לשמריה כל ביטחונו. ולא שהוא הססן. עיקר כוחו של שמריה חברנו הוא דווקא בפסיעותיו המאוששות. אלא מה — מתי מאוששות פסיעותיו, כשהוא רואה את הקרקע, שעליו מהלכות רגליו. ואילו להדם — אף בשנים ההן, כשהיינו קרובים זה לזה, לא פתח לו להדם את לבו ומעולם לא הסיגה שיחתם את גבול הפרט, לא־כל־שכן עכשיו. מיד אחר הפגישה הנרגשת הגביה להדם חומה ולא פתח בה לשמריה אפילו פתח־שיחה. מה יאמר לו הערב, כשאין הוא יודע מה צפוי לו מצד להדם? וראה את מקרה אברהם הגדול.

חברה שאין לה נימוסים משלה, הלכות־חיים משלה, אינה יכולה להתקיים. קצת סלסולים ודבר־מתוך־דבר ואקדמות אינם זיוף, כדרך שנוטים היינו לחשוב בצעירותנו, אלא נעשים הכרח למן הרגע שאפילו שני אנשים בלבד באים לחיות בכפיפה אחת. ואכן, השיחה עם להדם לא היתה כפי שתכננוה שמריה ותנחום. בתשע בדיוק נכנס שמריה לחדרו של תנחום וקצת אחריו הגיע גם להדם. אף־על־פי ששרב־היום עוד עמד בחדר לא יצאו למרפסת, כנהוג אצלנו בעונת־שנה זו, שלא לנקר את עיני החברים. ישבו שלושתם ישיבת אנוסים — שמריה על המיטה הרחבה, מעלעל מתוך פיזור־הדעת בשבועון התנועה, שמשך מתוך סל; להדם על כיסא־מתקפל, הופך צווארו ומשיט עיניו סביב־סביב, כאילו לא היה מעולם בחדר זה; ואילו תנחום — תחילה התהלך בחדר, כמתכוון לעשות מעשה מארח ועכשיו יושב על שרפרף וכפותיו פשוטות על ברכיו, במבוכה.

“אני עוד לא הייתי בחדר הזה,” אמר להדם.

“לא היית?” תהה תנחום.

"לא.

כשהתגייסתי גרתם עדיין בצריף."

“נכון, נכון,” אמר תנחום. ואחרי־כן שתקו. אחר ששתקו מעט הניח שמריה מידו את השבועון ואמר לתנחום: “חום אצלך בחדר.”

“זה רק בקיץ,” אמר תנחום, ומיד הוסיף: “אולי אתם רוצים מעט מים?” וקם לקחת את כד־החרס מפינת החדר.

“אני יכול להביא מעט יין יבש,” אמר להדם, בלי ניד־עפעף. “לא,” אמר שמריה, ואף הוא כאינו־מבין. “תנחום הוא מן המסתפקים במים מן הג׳רה.”

“ואף־על־פי־כן, מעט יין יבש,” אמר להדם.

לא נענה. ישבו שלושתם בחדר המוארך, סמוכים זה לזה, ולהדם הזר שבהם. אפילו נראה היה לשמריה, שעד עכשיו לא ראהו כמו. עיניים עמוקות מאוד, כאילו תחבם יוצרם בבוהניו אל תוך ארובותיהן. מתוך כך חבויות הן בצל גבותיהן. מתוך כך מזדקר גם אפו במודגש מפניו, אף דק, ארוך, שכל פגיעה עלולה לשברו. כל פניו זרים, פנים שאי־אפשר להידבר עמהם. “להדם,” שבר שמריה את השתיקה. “אתה רוצה לדעת בוודאי לשם מה הזמַנו אותך” “אדרבה,” אמר להדם וזז קצת בכיסאו.

“ידוע לך, שהחינוך גורם לנו צרות רבות. מורים, מחנכים, הילדים גדלים, צריך כיתות־המשך. ואין אנשים. כלומר, אנשים מתאימים, אנשים שהוכשרו לכך. בעיקר במה שחשוב לנו ביותר, חקלאות וכל מה שקשור בזה. גם לימוד עיוני, גם מעשי. והנה אתה, חשבנו תמיד, אתה תהיה האיש שתיטול על עצמך…”

“האומנם?” אמר להדם. “לא ידעתי.”

“אמת, אמת,” אמר תנחום. “כל השנים עסקת בניסיונות, בעיון…” “כן,” הוסיף שמריה. “ורצינו לשמוע את דעתך. ועדת־חינוך דנה בעניין זה.”

“גינקה הציעה אותי?” שאל להדם, וכמעט בוודאות ראו תנחום ושמריה איך מהבהב הצחוק באפילת עיניו.

״כמה חברים,״ אמר שמריה. ״השאלה היא — מה יחסך לגוף ההצעה?"

“חיובי בהחלט, עקרונית,” אמר להדם. תשובתו היתה מיידית, החלטית, כל־כך החלטית עד שרגע אחד דימו תנחום ושמריה שאין מה להוסיף. “השאלה היא, כמובן, מתי. אתם רוצים, שאכנס לעבודה כבר השנה?”

“לא, לא השנה. ההצעה היא, שתצא לשנתיים, לערך, להשתלמות, נאמר באוניברסיטה. ואחרי כן…” “לא, זה לא. לא בא בחשבון,” אמר להדם בשקט ובתוקף. “מדוע?” שאל שמריה.

“איך יכולים אתם לתבוע ממני דבר כזה, אחרי שנעדרתי ארבע שנים מן הבית. אין שום תוקף מוסרי לתביעה כזו.” אף־על־פי שאמר תוקף מוסרי הוסיף הצחוק לרקד בחשכת עיניו, כמו מכוח־עצמו. “עכשיו חזרתי הביתה. עלי להסתגל מחדש לעבודה, לחברה. איך אפשר להעלות על הדעת, ששוב אשָלח לשנתיים…” שמריה הציץ בתנחום, שלא נתן חלקו לשיחה. לתנחום ראש גדול, מושזר שיבה, והוא הרכין ראשו ומנה את המרצפות. תנחום מבין גם הוא מה שמבין שמריה, ששיטת התמרון של להדם היא הימנעות מקרב־מגע. הוא ישיב רק על מה שישאלוהו, תוך העמדת פני תם. לכן מחשה תנחום.

עכשיו ארכה השתיקה מאוד. מבחינה מסוימת הגיעה שיחה זו לסופה, אלא אם יעז מישהו לומר ללהדם במלוא־פה מה הדבר. שמריה החליט, כי הוא לא יעשה זאת. ותנחום הוסיף לשתוק. אבל פתאום הגביה תנחום ראשו. כשמגביה תנחום ראשו נראים סהרוני־העור התלויים לו מתחת לעיניו, נראה החוטם הכבד, שתמיד גבו אדום ומתקלף מעט מן השמש והרוח, נראים תנוכי־אוזניו המרופדים פלומה, תחילותיה של פימה המתקשתת כגשר מסנטרו אל צווארו העב. כשמגביה תנחום ראשו סימן שהוא מקרב מחשבותיו ללשונו.

“יש אצלנו חבר אחד, חיים צינדר,” פתח, כאילו לא ממין העניין, אבל מי שמכיר את הצוהב שמתכנסים פתאום פניו של תנחום, היה יודע, כי הוא שרוי בהתרגשות גדולה. “חיים צינדר. מה בדיוק נפל בין חיים צינדר לבין הקיבוץ? אני אינני זוכר. איש אינו זוכר. הוא רגז, כמדומני, על שלא נבחר לריכוז הבנייה במשק. ואולי זה היה מפני שלא הציעו לו לנצח על מקהלת הקיבוץ. איש אינו זוכר. אבל חיים צינדר ברוגז על הקיבוץ יותר מארבע־עשרה שנה. הוא אינו שר בחדר־האוכל, לא בחגים ולא במסיבות. אפילו בחדר אינו שר, כדי שהשכנים לא ייהנו חלילה מקולו. והלוא לחיים צינדר יש קול נפלא, קול אופראי. רק במקלחת…” וכאן, פתאום, נתחייך תנחום, שרואה בכל מצב את צד ההומור, “כשהוא נהנה מן המים החמים ומן הסבון הוא פותח פתאום בשיר, במלוא הכוח, עד שהוא מתעורר ונזכר בנדרו וחונק את השיר. שום תקנון קיבוצי אינו יכול לחייב חבר לשיר, לשמח את חבריו, אפילו לא להיות מאושר.”

שמריה ולהדם האזינו יפה לדברי תנחום, וכיוון שהם מכירים אותו, ידעו גם, שעכשיו מתקרב הוא אל העיקר, שפתאום יאבד שיווי־משקלו ויתפרץ, כפי שהוא מתפרץ פעם בעשר שנים. “שום אדם אינו מחויב להיות מאושר בקיבוץ. הוא חייב רק לעבוד בשבילם, בשביל השאר. זה הכול. אבל אני רוצה לומר לך, להדם, שיש איזה דבר נוסף בקיבוץ. אתה לא יודע מהו וגם אני לא יודע מהו. אבל הוא קיים. יכול להיות שיש אצלנו הרבה חברים עם פצע פתוח בלבם, יכול להיות שיש הרבה חברים שמפרישים מוגלה. ודאי שיש רודפי־שררה, ודאי שיש צרות־עין ורכילות. ודאי שחברים רבים, השד יודע מה הם עושים כאן בכלל. אבל יש דבר אחד שעליך לדעת, להדם, שכל מי שחי פה מוכן לקום נגד מי שישלח ידו אלינו. יכול להיות שכאן פועל מיכניזם של הגנה על הקיבוץ כצורה של אהבה עצמית, כצורה של הנעורים. אוי למי שיפגע בכוח נורא זה. דמו יהיה מותר, להדם!” חתך בפתוס, בהגבהת קול נמרצת, שלא כדרכו. כל אותו הזמן האזין להדם דומם לדברי תנחום, תוך שנרכן לפניו והגביה מן הרצפה את שני כרעיו האחוריים של הכיסא, כאילו להיטיב ראות את הדברים האלה. עכשיו לא נפסקה שתיקתו, אף־על־פי שלכאורה נאמר הכול, והוא היה חייב להשיב. רק לאחר דקה ארוכה ניענע ארוכות בראשו, נפנה אל שמריה ואמר: “רעיון נכון. רעיון נכון מאוד!” ומיד קם על רגליו ואמר: “נו… דומני שאלך. מחכים לי בחדר.” באדיבות חייך אל שניהם וכאשר נחה כבר ידו על כף המנעול חזר ואמר: “רעיון נכון מאוד, תנחום!”

 

ז    🔗

עד שהעלו שמריה ותנחום משפט חדש על לשונם כבר היה להדם בחדרו, כמדי ערב. עכשיו היה ברור להם, שפני להדם למלחמה. להדם אינו מוכן לגלות את טעמם של מעשיו המשונים, ואילו הם, ככל שיהפכו בדבר אינם מוצאים להם הסבר. אמנם, ראוי לעשות צדק לשמריה ולתנחום ולציין, כי אחר שראו את להדם ואת מרתה בלילה נכנס יתוש למוחם והדריך מחשבתם לכיווּן חדש. ולא רק הם, בקיבוץ כולו עברה פתאום הרינה — להדם ומרתה. שהרי כך הוא אצלנו — סוד הוא דבר הידוע לכול ואין איש מדבר עליו. מכל מקום, עד שהשיגו את טיב הקשרים ועמדו על רקמתם כבר באה ההתפוצצות. בו בערב. שמריה ותנחום ראו את להדם ואת מרתה ונזעקו. רצו להציל אותו ואותה מן החרפה, בטרם.ידע על כך כל הקיבוץ כולו. פגיעה במרתה, ידעו, לא ימחל לו הקיבוץ עד עולם. ואולם, כפי שכבר רמזנו, היו עוד עיניים פקוחות. כשקם שמריה לצאת מחדרו של תנחום, נלווה גם תנחום אליו. להילוות — משמע עד לבית הסמוך, משמע להיכנס בהזדמנות זו לבית־השימוש שבגבול השכונה. הלכו ושתקו, שמריה על מרצפות השביל ותנחום על הדשא המטולל, בצדו. כל החדרים היו מוארים, חברים ישבו על המרפסות, התרווחו להם על כיסאות־נוח על הדשא, ומכיווּן חדרו של להדם, מכיוון חדרו נשמע, כמדי ערב בערב, קול הפטיפון, כפי שהוא מנסר בחדר־האוכל בלילי־חגים. להדם מצפצף על הקיבוץ. אבל לפני שעשו ארבע פסיעות צמחה לפניהם דמות, חבושה כובע גדול ורובה על שכמה. “נו!” הטיחה לעומתם הדמות ואז ראו שדוב היא. שמריה ותנחום שתקו. “מה גמרתם אתו?” התריס דוב. הם שתקו. אין שמריה ותנחום מחבבים את דוב, שחוטמו בכול. “מה הקונספירציה הזו?”

“זה יהיה בסדר,” אמר שמריה ושלח רגלו לפנים.

במקום זה השיג דוב, שאינו ראוי, לדעתם, להיות שותף לסודם. כל אדם היה נעלב, אבל דוב נעלב ואמר כן:

“סודי־סודות, אה? כאילו כל־כך קשה לנחש מה אמרתם אתם ומה השיב הוא? אתם הטפתם לו מוסר בשם הערכים הקיבוציים והוא אמר טפו! מטורף זה, הרי הוא איש מסוכן.” ועדיין שתקו השניים. “סודות… אם כך אספר לכם אני משהו… גילוי שלהדם בוודאי לא גילה לכם — את מרתה מכירים אתם, אה?” “מרתה?” נתחלחל תנחום.

“כן, מרתה!.. גם לרגלי בחורה מסכנה זו, אחותו של ארק, פרש רשתו!”

לא פלא שתנחום התחלחל ושמריה התחלחל. אם דוב יודע על כך הרי שכל הקיבוץ יודע, או.ידע בתוך שעה אחת. עדיין זוכרים הם את הסיפור שהביא עמו מאירופה, את המעשה באותן נשים מופקרות. אבל עכשיו כבר היו נוטים להאמין לכל מה שיספרו על להדם, אפילו לכל מה שיספר דוב.

קצת בושה היא לחזור על דברי דוב כלשונם, בושה היא לכולנו. ולא מפני שהפיח כזבים, שהרי באמת ראה משהו. אמנם, עד מהרה התברר, שראה ולא ידע מה הוא רואה, אבל דווקא לכך אין כל חשיבות. חשוב רק איך ריגל אחר להדם, איך עקב אחר כל צעדיו, בדרכים שאינן מקובלות, ועיקר־דבריו חשוב. מי יכול היה לשער, אמר, שעד מרתה הגיע! הרי לא ראינום אפילו יושבים ליד שולחן אחד, לא ראינום מדברים, ומרתה עצמה — ידענו שמיכה מציק לה, אבל מיכה הוא שוטה מזדקן, שהיא משתעשעת בו. כל נערה אוהבת שמחזרים אחריה, ויהיה מי שלא יהיה. על גיורא ידענו. זה עניין רציני. וכולנו היינו מברכים עליו. אני אפילו הרחקתי לכת — הוסיף דוב ואמר — ודיברתי הן עם מרתה והן עם גיורא. עשיתי מעשה־שדכן. זה היה חשוב מאוד, אילו התקשרו שניהם. הקיבוץ היה זוכה מכל הבחינות. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא, שלא הייתי מעלה בחלומי, כי גם כאן התערב האיש המושחת הזה. במקרה, ערב אחד יצאתי בשעה מאוחרת מן החדר — תסלחו לי, לצורך ידוע — והנה נדמה היה לי, שרואה אני את מרתה חומקת מכיוון חדרו של להדם. בשתיים אחר חצות!..

משניעור חשדו, הוסיף דוב, לא התעצל והחליט לחקור בדבר ביסודיוּת. סידר, שיוקדם תורו לשמירת־לילה והחל שׂם מארבים ללהדם. וכבר בערב הראשון, כלומר שלשום, נתברר לו, שלא טעה, שאמנם נועדים השניים. הפעם יצא להדם לקראתה. שוב בשעה מאוחרת אחר חצות. אל הפרדס הלך, בקצה שכונת־הצריפים. לא עברה שעה קלה וגם מרתה הופיעה. הוא היה רחוק מהם, אמר דוב, ולא יכול לשמוע מה הם מדברים, אבל ברור היה לו, שדברים קשים הם, מפני שפתאום שמע את קולה של מרתה. “לא! לא! לא!” צעקה. “אני אברח מהמקום הזה. אני לא אשאר כאן אפילו יום אחד. הנח לי!”

כאן נשתהה דוב, במין אתנחתה דרמטית. אפשר להישבע, כי אילו בא מישהו אל שמריה ותנחום חברינו בימים אחרים במין מעשייה כזו, היו משלחים אותו לארץ־הפלפל, אבל בשעה זו היו נכונים להקשיב לכול, כל־כך מבוהלים היו.

“ואחרי־כן?” דחק בו תנחום, שחכו יבש מגודל ההתרגשות. למחרת, כלומר אמש, סיפר דוב, שוב שם להם מארב. במשך כל היום כולו אי־אפשר היה לראות סימן כלשהו בפני שניהם שמכירים הם זה את זה. ובערב, הוסיף להדם להתהולל בחדרו. אחרי שסיימה עבודתה, ואחרי שנחלצה מטרדתו של מיכה הלכה אל המוסך, שם חיכה לה גיורא ושניהם יצאו בטנדר לשדה, שהרי גיורא מפסיק בערב את הבארות. אומר אני לכם, אמר דוב, עונג לראות את הזוג הזה. מי, אם לא גיורא, יוכל להשיב לנערה זו, אחר כל מה שעברה באותן השנים, את שמחת חייה? אבל זה אינו העיקר. עיקר הוא, שאחר אשר נפרדו, ליד חדרה של מרתה, חזר אותו מעשה, כבלילה הקודם. הפעם לא בפרדס, אלא בגבול הכרם. אינני יודע איזה כוח שטני יש בו, אמר דוב, אבל מרתה לא עמדה בדיבורה. לא רק שלא ברחה מן הקיבוץ אלא שבה ונפגשה עמו. “הנה, זהו להדם שלכם!”

אילולא החושך היו נראים ודאי פניהם של שמריה ושל תנחום והם מכוסי־כלימה. עצם־ההאזנה לסיפור זה עשאם שותפים לבילוש, לפריצה לסתרי־סתריו של רשות־היחיד. ועם זאת, עם זאת האמינו, נבהלו, קיבלו גרסתו של דוב במלואה. באמת, פלא הוא, ששני אנשים חכמים כמותם לא ראו את האמת הפשוטה. ואולם, קל להיות פיקח לאחר־מעשה. ועוד זאת, אפילו היו מבינים, אפילו היו נחלצים מיד להציל את מה שניתן להציל, לא היו מצליחים, מפני שהכול כבר היה עשוי.

מכל מקום, בו־במקום החליטו שמריה ותנחום לקום ולקרוע את המסיכות; עוד הלילה, הכריזו באוזני דוב, יכנסו ישיבת־מזכירות דחופה ויביאו את להדם בפניה. עכשיו יחויב לדבר דברים ברורים וחד־משמעיים. אם מתכוון הוא להוסיף ולנהוג כך, יחייבוהו לסלק עצמו מכאן מיד עם שחר. אבל תחילה הולכים הם אל מרתה, לשמוע מה בפיה.

צריפה של מרתה היה מואר ושמריה דפק בדלתו. כשנכנס, ראה את שכנתה של מרתה, את כרמלה, שוכבת במיטה, קוראת. תוך כדי כניסה החטיפה עינו של שמריה מבט בחדר וראתה את המיטה השנייה, מיטתה של מרתה — לא שטיח, לא שמיכה, לא סדין, רק המזרן הערום, המזרן הדק והקשה על המיטה הצרה. וכל פינת החדר, סביב למיטה, ריקה ומנוגבת. “איפה מרתה?” שאל שמריה, אף־על־פי שכבר ידע מה התשובה. “נסעה,” אמרה כרמלה, סתמית. אבל ברור היה, כי גם היא יודעת. “מתי?”

“לפנות ערב. אחרי העבודה.”

“כך,” אמר שמריה. ואחר שהות: “ומתי היא חוזרת?”

“היא לא חוזרת. היא עזבה. היא וגיורא.”

“עזבה?” העמיד שמריה פנים תמהות. ואולי באמת לא האמיץ, שתגיע עד כאן.

“כן, עזבה.” אמרה כרמלה.

“אמרה לך מדוע?” לא התאפק שמריה.

“שאל את להדם!” לא התאפקה גם כרמלה והשיבה לו בחימה.

 

ח    🔗

שאלה מעניינת היא, מה היה קורה אילו הקדימו שמריה ותנחום את הליכתם אל מרתה ביום אחד, או אילו לא הניחו ללהדם לחמוק מחדרו של תנחום בטרם גילה מה מסבב את מעשיו המשונים, כלומר, אילו הותרה פקעת־היחסים שבין להדם למרתה יום אחד קודם. ההיתה מרתה עוזבת? ההיתה עוזבת עם להדם? ההיו נשארים שניהם בקיבוץ? שאלות חשובות הן, אבל שאלה הנשאלת שלא בעתה שאלה אווילית היא.

אווילית — מפני שמעוּות כזה לא יוכל לתקון. ברגע שראו שמריה ותנחום את מרתה ולהדם חומקים בין הרפתות, דימדם משהו במוחם, אבל כיוון שאף הם הושפעו מהתנהגותו המוזרה של להדם ומהלך־הרוח של הקיבוץ נגדו, לא עמדה להם חוכמתם. עכשיו, כשיצאו נזופים מחדרה של מרתה, הואר פתאום מוחם באור התבונה. לא מוחם, אלא מוחו של תנחום. מפני ששמריה היה כולו אש בוערת, דווקא מפני ידידותו עם להדם ואמונתו בו. “בוא!” רעד קולו. “בוא ונלך אליו לחדר. אני רוצה לשמוע כמה דברי הסבר מפיו, בפני כל החברות.” אבל תנחום החזיק בידו ולא הניח לו ללכת.

“חכה,” אמר תנחום. “חכה עד לבוקר. יש כאן דברים משונים ומסובכים יותר מששיערנו.” “למה אתה מתכוון?”

“אינני יודע, אבל נדמה לי, שמוחו הנפתל, המלא תחבולות ופטנטים, קירב את סופו.” הרבה מעלות טובות יש לשמריה, אבל חריפות־השכל ומהירות־התפיסה אינן כלולות בהן. הוא לא הבין את רמזיו של תנחום ולפיכך רגז:

"איזה סוף?.. דבר דברים ברורים י אני חושב, שאנחנו נביא עליו את הסוף!״

“ומה דעתך על מחשבה מעין זו, אף־על־פי שהיא נשמעת כמחשבת מטורף, מה דעתך על כך, שלהדם פגש את מרתה באירופה, שלהדם הביא את מרתה לקיבוצנו?”

איש חכם הוא תנחום. אולי החכם בחברינו. אבל צר מאוד, שחוכמתו איחרה כל־כך לבוא.

 

ט    🔗

תנחום ושמריה לא הלכו, כמובן, לחדרו של להדם, אלא פרשו להם דומם, איש־איש לחדרו. ולמחרת בבוקר, למחרת בבוקר ישב העגלון וישבו החברים והילדים שגויסו לבציר על הפלטפורמה וחיכו ללהדם, מרכז־הענף. אבל להדם לא בא לעבודה. הלך חבר אחד לחדרו, לראות מה הדבר. חדרו היה נקי ומסודר, כל דבר מונח במקומו ולא ניכר שום סימן שלהדם ישן בו בלילה. ושום סימן ללהדם גופו.

כך נעלם להדם מקיבוצנו. רוב החברים שמעו על כך עם שנפוצה הידיעה על עזיבתם של מרתה ושל גיורא. עכשיו השיגו פתאום הכול את קשרי הדברים, שאיש לא יכול היה להעלות על דעתו עד אותו יום. גם מה שסיפר דוב קיבל עכשיו משמעות חדשה, שונה לחלוטין, טרגית. מוזרים ויפים דרכי חברינו: קודם יום אחד מוכנים היו לגזור על להדם ארבע מיתות־בית־דין, כל־כך גדול היה כעסם עליו ועל תעלוליו, עכשיו נפתחו בלב החברים מעיינות הרחמים. עכשיו היה שוב להדם המסכן, העלוב, להדם שלא תהיה לו אשה עד עולם. עכשיו היו סולחים לו הכול, ובלבד שידעו שבריא ושלם הוא. שהרי כולנו חרדנו לשלומו, והיו מי שביטאו חרדתם בקול ותבעו לשלוח חברים לחפשו, או אפילו לשתף את המשטרה בחיפושים אחריו. אחר אשר הוכה מכה זו עלול הוא לכל מעשה, ואפילו לשלוח יד בנפשו.

ימים רבים עברו ולא שמענו לא על להדם ולא על גורלו. אבל בינתיים נתברר כל מעשה להדם ומרתה. איך התברר — ועוד בפרטי־פרטים — פלא הוא, מפלאי קיבוצנו. אולי מפי מרתה. אולי מפי גיורא ששמע מפי מרתה וסיפר למישהו ואולי קצת מכאן וקצת משם. דבר אחד ברור: פרשה זו הציקה לחברינו מאוד, הם התחילו לבחון מחדש כל יום וכל שעה מאז שב להדם מן הצבא — את מראה פניו בשעת הפגישה, את הערב הראשון, המלא שמחה, את ראשית שיגעונו — כשמילא את חדרו בכל מה שאינו מקובל בקיבוץ, את החנגות. מתוך כל אלה נבנה הסיפור השלם, הסיפור שהעציב לא־מעט את לבם של טובי חברינו:

את מרתה פגש להדם בקיץ ארבעים־וחמש, קצת אחרי שנסתיימה המלחמה באירופה. שיירת מכוניות מפלוגתו נשלחה ללינץ, לקבל ניצולים שהחלו נוהרים מפולין דרומה, לעבר איטליה. ככל החיילים שנסעו בשיירות אלו סובב גם להדם בין הפליטים ושאל מי ומה הם, אולי יש בהם אחד ממשפחתו או מעירו. ימים גדולים באו אז לכל מי שנתן חלקו להצלה, אבל קשה היה לכל מי שראה מתוך המעט שנמלט את הרב שהושמד, את יתמותו שלו. הנה כך, פתאום, מצא להדם לא אח ולא אחות אלא את מרתה, אחותו של אדק, שהוא לא הכירו, אבל זכרו הילך בקיבוץ. קל לשער כמה חיבה העתיר עליה להדם. ומרתה, מרתה לא פגשה את להדם אלא את החייל ראובן פרידמן, הנוהג מכונית־משא בפלוגת־צבא יהודית. זה הדבר החשוב, שהובן עכשיו על־ידי חברינו.

ועוד: את מרתה פגש אחר שלוש שנות שירות בצבא, אחר ששלוש שנים היה ראובן פרידמן. מה היו שלוש שנים אלו אין אנחנו יודעים, אבל זה אנחנו יודעים: אותו בוקר, כשיצא במכונית־החלב בדרכו לסרפנד היה רווק מזדקן, שמנצל את המלחמה כדי להימלט מגורלו. כשפגש את מרתה — היה גבר במלוא־אונו. חייל. גיבור. ודאי שבעיני מרתה היה כזה, ואולי לא רק בעיני מרתה. מן הסיפור שהגיע לאוזנם של חברינו נשמע, כי ראובן — והרי היא ידעתו בשם זה — היה מעיין שופע של מרץ ושל עליצות־נעורים. בתוך שבועות אחדים השכיח מלבה את כל המלחמה, הריצה ממקום למקום, משעשוע לשעשוע, הלבישה, דאג לשכנה כהלכה וכאשר עברה הבריגדה לארצות־השפלה, לקחה עמו, כדי שלא תזדקק לחסדי מוסדות־העזרה של בעלות־הברית. גבר צעיר, מאושש ועליז היה ראובן פרידמן. אין פלא שמרתה נשבתה לו.

אין פלא, נאנחו חברינו כשהגיעו למקום זה. ואין פלא שלהדם לא ידע את נפשו מגודל־אהבתו למרתה. כל כשרון־ההמצאה שלו, סקרנותו הגדולה, אהבת־הנגינה, הכול־הכול זרם באפיק אחד, אפיקה של מרתה. אבל אחרי־כן, שקלו החברים וטרו, מה קרה אחרי־כן? אחרי־כן קרבה שעת השיבה הביתה, השעה שבה יחזור ראובן פרידמן, על כורחו, להיות להדם. כשהגיעו החברים לפרשה זו אי־אפשר היה להם שלא לבטא את כעסם על להדם, לא כעס אלא אי־יכולת להשיג את מהלך־מחשבותיו של להדם. ודאי, אמרו, ארבע שנים היה טוראי ראובן פרידמן ועכשיו נזכר, שחוזר הוא להיות להדם. אם כן, מדוע לא כתב — לשמריה למשל — שהנה כך וכך אירע לו? התבייש? חשש? אם כן, מדוע היה לו להקדים את נסיעתה של מרתה ועוד לסבך את הדבר על־ידי שכפה עליה להעלים את הקשר שביניהם? והרי דווקא בכך עורר את דעתה על כך, שמשונה הוא בעיני קיבוצו! מדוע זה, לעזאזל, אמרו החברים בחמתם וברחמיהם על להדם, מדוע בכלל לקח את מרתה לקיבוץ? הרי איש לא היה חושב לו זאת לרעה אילו הלך לשבת עמה באיזה מקום אחר, חדש?

חבל, אמרו החברים, חבל. מפני שבאותו רגע אבדה לו מרתה. גדולה מזו: באותו רגע חזר להיות להדם, כפי שאנו הכרנוהו וידענוהו. עכשיו די היה שבערב בואו ירמז לו דוב, שוטה מופלג זה, כי שמע על אותן נשים מופקרות ובקריצת־עין יוסיף, כי נותן הוא בדיעבד הסכמתו, כדי שיעלה בראשו של להדם הפטנט הנורא עם החדר ועם החברות. להוכיח לכול שגבר כהלכה הוא. גבר! גבר, הפטירו החברים במנוד־ראש, גבר מסכן. ואולי — הוסיפו ואמרו — אולי לא דוב, אלא מרתה היא שאמרה לו בערב הראשון, שבקיבוץ הזה לא תוסיף לשבת, אחרי כל מה ששמעה, אולי כבר אז היה גם בעיניה לא ראובן פרידמן, כי אם להדם, ואז, בייאושו, עשה מה שעשה? חבל, אמרו החברים ברחמים גדולים, מפני שבאמת אהבו את להדם, את להדם שלנו, חבל. אבל כל אדם, הוסיפו ואמרו, כל אדם וגורלו הגזור, כנראה. מכל מקום, טוב שלפחות כעת מצא בעצמו את הכוח ללכת מכאן.

 

י    🔗

ואולם כתום ארבעה שבועות, כאשר נחוג חג־האסיף בקיבוצנו, שב להדם, שלם בגופו. שיבה שנייה זו היתה היפוכה הגמור של שיבתו הראשונה. בקול דממה נכנס לקיבוץ, ובקול דממה קיבל הקיבוץ פניו. מי שלא ראהו בכניסתו — לא ראה, אך גם מי שראה הפך פניו ושם עצמו כאינו רואה. לפנות ערב בא ושם פניו לחדרו. מזל גדול, שטרם הופקע חדרו למטרה אחרת, שהרי האמן לא האמנו שישוב ומצוקת־הדיור גדולה אצלנו. אבל אף־על־פי שארבעה שבועות היה החדר נטוש לא העז איש להציע את חיסול חדרו של להדם והרחקת רהיטיו. עכשיו שב להדם לחדרו ולא יצא מתוכו כל אותו הערב. האור במרפסת נשאר כבוי ועל חלון חדרו האהיל וילון. איש לא נכנס לחדרו באותו ערב, אפילו לא שמריה, אפילו לא פלה.

פלה החביבה שלנו! חרף כל מה שאירע, חרף כל מה שסופר על אהבת להדם ומרתה, הוסיפה היא להחזיק בגרסתה, מפני שהיו לה הוכחות חותכות, שלבו של להדם נתון לה ומפני שכל עוד לא שמעה על פרשה זו מפי להדם עצמו הרי כל מה שמהלך עכשיו בקיבוץ הוא, לדידה, סתם רכילות. מה פלא, שפֶלָה שלנו גם לא היתה בהולה להעמיד רכילות זו במבחן המציאות. כך היה בערב. ולמחרת בבוקר קם להדם לעבודתו, כאילו לא אירע דבר בינתיים. וכשראוהו החברים בבוקר, לאור השמש, עברה רעדה את כולם. אדם שפניו ידועים, שפניו יפים, והוא נכווה בשריפה. מראה אדם שפניו שרופים. מראה נורא. אדם אחר. כלומר, אולי לא אחר אלא להיפך, אותו להדם, הארוך והכפוף, החרוש, שהכרנוהו לפני שנים, אבל זקן יותר. זקן. יש שעות, שבהן אין טוב וסלח, אין רגיש מן הקיבוץ. איש לא קינטר את להדם, איש לא הניח לו שירגיש, ולו בהבהוב־עין, שמשהו כבר ידוע לחברינו. יתר על כן, כאילו לא נעדר להדם מן הקיבוץ יום אחד, אלא הכול זורם ונמשך — לא הצבא, לא מרתה, לא כלום. ועם זאת אי־אפשר היה להימנע מזהירות מופלגת. איש לא פתח בשיחה עמו, מפני הפחד משדות ממוקשים. איש לא עבר את סף חדרו.

מוזר היה בתחילה הדבר. פתאום נעשה חדר זה מרכז של עליצות ושל שאון ופתאום לא היה עוד. כשם שנהג עכשיו להדם בלבושו ובגופו — לא היה יוצא מבגדי־העבודה מחושך עד חושך, היה מתגלח אחת בשלושה ימים, היה עושה שבתותיו חול — כך נהג בחדרו. מרפסת של חדר־קיבוץ היא אספקלריה של החבר. מרפסת כזו אם אין מטאטאים אותה ומקרצפים אותה יום־יום, היא מתכסה לשלשת, הרוח מסיעה אליה עלי־שלכת ופיסות־נייר ואבק. העזובה מתפלשת לפני מפתן החדר. ומפנים למפתן — שב הכול להיות כבימי המלונה. וכאן, בעצם, מגיע הסיפור בחברנו להדם לסופו.

עשר שנים עברו מאז. ודאי שהחברים לא שכחו את הפרשה ההיא, אבל כמעט אין מזכירים אותה, מפני שהיא נשמעת כמין סיפור שאינו שייך לחיינו, שאינו שייך ללהדם, זה שחי עמנו שתים־עשרה שנה לפני לכתו לצבא ועשר שנים אחרי שובו. ורק איש חדש המגיע לקיבוצנו מתעורר מיד לשאול על חבר זה, מפני שמטבע הדברים מעורר דווקא הלא־רגיל, היוצא־דופן, את עינו של אדם זר. ואז מספרים לו על מסירותו למשק, על ענף־המטעים שהקים אצלנו, שהוא היפה בכל משקי ההתיישבות העובדת, על הצלחותיו המפליאות באקלוּם זנים שונים ושיבוחם, על בקיאותו הרבה בגיאוגרפיה ובהיסטוריה של האזור.

הרבה מספרים לאיש הזר על חברנו להדם, מפני שרב חלקו בבניין משקנו, אבל את עיקר הסיפור, את סיפור־חייו, אין מספרים. לעתים — פשוט מפני שכבר אין הוא חלק מחייו, כפי שהם נגלים לחברינו. לעתים נזכרים בו תוך כדי דיבור, ואולי אף מתגנבת נעימה של עצבות ושל צער לתוך הדברים, אבל על שלושת החודשים ההם עוברים בשתיקה גמורה.

להדם שלנו וסיפורו שלנו. אך אם חדה עינו של האיש הזר והוא מהיר לעמוד על כמה זרוּיות בהתנהגותו של להדם, כגון עמלנותו שממש אין לה גבולות, כגון פרישותו ושתקנותו, משיבים לו, שיש אנשים שונים בעולם ויש חברים שונים בקיבוץ. וזה — חברנו להדם.