לוגו
מעבר בוג
מיקום ביצירה:
0%

שתי פעמים בשנה, פעם אחת בחודש ניסן ופעם אחת בחודש אלול, יוצא פישל המלמד מבאלטה ונוסע לחַאשציוואטה אֶֹל ביתו, אֶל אִשתו וילָדיו, – לחַג הפסח ולחַג הסוכות. גזֵרה נגזרה על פישל המלמד, שיִהיה נע ונד כל ימיו, מתגלגל בנכר ואֵינו בא אֶל אִשתו וילָדיו אֶלָא כאורח נוטה לָלון. ואַף כי אורח חָביב הוא לָהם ויקר מכל יקר, אֵינו שוהה עמהם אֶלָא ימים מועטים, ימי החָג, וכיוָן שעברו ימי החג, מיד הוא מתחַייב חובת גָלות וחוזר שוב לבאלטה, אֶל עבודת מלמדוּת, אֶל הגמרא ואֶל הרצועה, אֶל התלמידים הגסים ומטומטמי המוחַ ואֶל חיֵי עוני ונדודים, מתגלגל בנכר ומתגעגע בחשאי על ביתו, על אִשתו וילָדיו.

אבל כנגד זה, כשפישל בא לביתו לחַג הפסח, אֵין דומה לו בכל האָרץ! בת־שבע אשתו יוצאת לקראתו, מורידה מטפחתה על מצחה, פניה מַאדימים כאֵש, עומדת ושואֶלת אותו דרךְ־אַגב, בלי להביט חָלילה אֶל פניו: “מַה שלומךָ?” והוא משיב לָה: “ואַתְ מַה שלומךְ?” ואֶפרים בנו, בחור בר־מצוָה, נותן לו שלום, והאָב שואֵל אֶת בנו: “עד היכן אֶפרים, הגעת בתלמודךָ?” ורייזיל בתו, נַערה שחַרחורה ונאוָה, שמַחלָפה גוּצה קלוּעה לָה לראשה, נופלת על צוָארו לחַבקו וּלנַשקו.

אַבא, מה הבאת לי מַתנה לכבוד יום טוב?

צמר־גפן לשֹמלה, ולאִמא הבאתי מטפחת משי. הליכי ותני לאִמא את המטפחת.

ופישל עומד ומוציא מתוך שֹק הטלית מטפחת חדשה של משי (אָמנם כלאֵי משי), ובת־שבע מַאדימה עוד יותר, מורידה מטפחתה עד עֶיניה, פונה כה וָכה, כנחפזת למלאכתה, חוזרת בבית אָנה ואָנה ועומדת במקום אֶחָד.

הראֵני־נא, אֶפרים, אֶת הגמרא. הבה אָבחָנךָ ואֶראֶה, עד היכן הגעת בתלמודךָ?

ואֶפרים הלא נַער חָרוץ הוא, תלמיד מובהק ומַתמיד גָדול, בעל תפיסה נאָה ובעל זכרון מצוין, ולא עוד, אֶלָא שנַפשו חָשקה בתורה! ופישל בוחנו, יושׁב ושומע, כיצד זה קורא לפניו אֶת הגמרא. חוזר אַחרי דבריו ומסייע אותו, ודעתו מתרחבת והולכת, נַפשו רוחצת בעדנים וְלבו עלץ בקרבו – אַךְ נַער חָרוץ הוא, בן יקיר לי אֶפרים! כלי מפואָר!

אם רוצה אִתה לילךְ לבית־המרחָץ, הרי כותונת מזומנת לְךָ כאן!

כךְ אומרת לו בת־שבע אִשתו דרךְ־אַגב, בלי להביט חָלילה אל פניו, ופישל מַרגיש בלבו, כִּי טוב לו עתה מאוד, רואֶה אֶת עצמו כאָדם שנמלט מבית־האסורים לאַויר העולם, וחָזר אֶל קרוביו ואֶל אהובי־נַפשו. והוא מצייר לו בדמיונו אֶת בית־המרחָץ, המהּביל כולו מרוב חום. הנה הוא מטפס ועולה בכבש אֶל האִצטבה העֶליונה, משטח ומתפרקד שם להנאתו ומַלחיץ עצמותיו, חובט עצמו בחבילת זרדים ומזיע יפה וסופג הבל רב, ונַפשו לא תשׂבע.

הוי, יהודים רחמנים, עוד, עוד! הוסיפו הבל, הרבו הבל!…

וכשהוא חוזר מּבית־המרחָץ, כולו צַח ואָדום ורָענן, כנולד מחדש, הריהוּ יושׁב קודם כל לעיין מתוךְ הרחבת־הדעת בהלכות הפסח. אַחַר־כך הוא לובש אֶת קפוטת־השבת, חוגר למותניו אֶת האַבנט החָדש, חוזר אָנה ואָנה בבית ומציץ בדרךְ־הילוכו עַל בת־שבע אִשתו, הלבושה שמלה חדשה ומקושטת במטפחת־המשי וחוט של חן משוך על פניה – אָכן אִִשה נאָה עדַיין בת־שבע, כשרה וצנועה! והוא הולךְ עם אֶפרים בנו לבית־הכנסת. נכנַס לבית הכנּסת, מיד הכל מַקיפים אותו ונותנים לו שלום מכל העברים: “ברוךְ הבא רב פישל! מַה שלומו של יהודי מלמד?” “יהודי מלמד מַרביץ תורה לתינוקות”. “מַה נשמע בעולם?” “עולָם כמנהגו נוהג”. “מַה נשמע בבאלטה?” “באלטה עומדת על תלה”… הכל בנוּסח אֶחָד, שחוזר ונשנה בכל שנה ושנה. ורב ניסן החַזן עובר לפני התיבה ומתפלל ערבית, מסַלסל גרונו בניגון וקולו הולךְ וחָזק, וְכשהוא מָגיע לפסוק “וידבר משה אֶת מועדי יי אֶל בני יִשׁראֵל”, קול זה עולה ובוקע שחָקים. ואֶפרים עומד ליד אַביו, מתנועע ומתפלל בכוונה עצומה. ועֵיני פישל רואות, ודעתו מתרחבת והולכת, נַפשו רוחצת בעדנים ולבו עלץ בקרבו – אַךְ נַער טוב הוא, בן יקיר לו אֶפרים, כשר וישר!

יום טוב! שנה טובה!

יום טוב! שנה טובה!

השולחַן ערוךְ והכל מתוקן לסדר: מַצה ומרור, אַרבע כוסות וחרוסת, זרוע וביצים, בצלים ותפוחי־אדמה ושאָר ירקות. מיטת היסב אַף היא מוכנה: שני סַפסלים עומדים מצורפים זה לזה וכר גָדול על־גביהם. עוד רגע ופישל יעלה למלוךְ. עוד רגע ופישל יָשב על כיסא־מלכותו, כולו עוטה לבנים, המַלכה בת־שבע, חבשה מטפחת־משי, מימינו, ובני המלךְ, אֶפרים בכובעו החָדש ורייזיל במַחלפת־ראשה הגוּצה ממולָם – הבו גודל, יהודים! תנו כבוד לפישל המלמד, שעלה למלוךְ על כיסא־מַלכותו!

ליצני הדור בחאשציוואטה, החומדים לָצון כל ימיהם, מבדחים דעתם להנאתם ומלגלגים על כל העולָם כולו, וכל־שכן יהודי שמלמד הוא, הוציאו לעז על פישל מודעֵנו, כִי פעם אַחַת בערב פסח, הריץ דיפישה לבת־שבע אִשתו בלשון המדינה לאמור: “רעַבּיאַטאַ סאָבּראַני. דעָנגי וועָזוּ. פריגאָטאַוו פוּלי. יעָדוּ צאַרסטוואָוואַט”. פשוטה של דיפישה זו כךְ הוא: “אסַפתי תלמידי. צררתי אֶת כספי. לבבי לביבות. אני בא למלוךְ”. דיפישה זו – כךְ מספרים ליצני הדור – נתפסה למַלכות בדרךְ־הילוכה. באו אֵצל בת־שבע ובדקו בביתה ולא מצאו כלום. תפסו לו לפישל ואסרוּהוּ בשדלשלאות של ברזל ושלחוהו לעירו בכבוד גַדול עם שאר אסירי המלךְ. כךְ מספרים ליצני הדור. ואַף־על־פי־כן יכול אני לאמור לָכם בהן־צדקי, כי לא היו דברים מעולם. כל זה אֵינו אֶלָא פרי דמיונם של מוציאֵי־לעז ומפיחי־קריה. מימיו לא הריץ פישל דיפישות לביתו, מעולָם לא בא אָדם אֵצל בת־שבע לבדקה

ומעולָם לא שלחו אֶת פישל לעירו עם אסירי המלךְ. אָמנם פעם אַחַת היה מַעשׂה ותפסו לפישל ושלחוהו לעירו עם האסירים, אבל לא בשביל דיפישה תפשוהו, אֶלָא בשביל פאספורט, ולא מבאלטה שלחוהו, אֶלָא מיהוּפּץ. ולא בעֶרב פסח היה מַעשׂה, אֶלָא בתקופת תמוז, בעצם ימות החמה. ומַעשׂה שהיה כךְ היה: פעם אַחַת התאַוָה פישל תאוָה לנוע ליהוּפץ ולבש לו שם מַעמד למלמדוּת. הסיח דעתו ושכח לָָקחת אִתו פאספורט, הנחוץ לכל אָדם באשר הוא אָדם. כסבור היה, שדין יהוּפּץ כדין באלטה — וטעה, ונפל בפח, והתגלגל בחרפה וביסורים ימים רבים, למַען יסַפר לבניו ולבני־בניו הבאִים אַחריו, שלא יִכנסו ליהוּפּץ לבש שם מַעמד למלמדוּת.

מאָז הוא נוסע כל ימיו לבאלטה להרביץ תורה לתינוקות. וכיון שערבי פסחים ממַשמשים ובאִים, הריהוּ נחפז לכלות עסקיו בהקדם־בזמן, מכין עצמו לנסיעה ומביא דרכו בחשבון, שתהיֶה ביאָתו לביתו מכוונת לשבת־הגָדול. במה דברים אמורים? כשהחשבון עולה יפה, כלומַר, כשהדרכים כתיקונם והעגָלות מצויות בשוק, ואֶפשר לעבור אֶת מַעבר בוג אִם בעֶגלת־חורף על־פני הקרח, או במַעברה על־פני המים. אבל מַה יעשׂה אָדם מיִשׂראל בזמן הפשרת־שלָגים, כשהביצה מתרבה, ועגָלה אֵין בשוק, וקרח הבוּג נקרע זה־עתה, והמַעברות אֵינן עושות עדיִין אֶת דרכן, וסירת־דוגה יש בה משום סכנת נפשות, וחַג הפסח הנה זה עומד אַחַר כותלנוּ? ויש לאמר; אִם כן, מַה יעשׂה אָדם מיִשׂראֵל, הנוסע בעֶרב שבת עם חשכה ממַחנוקה לברדיטשב, עולה במַעלה ההר, ולבו מתעטף ברעב, ומטר סוחף ניתך על ראשו, והאַוויר מַחשיךְ והולךְ, וזמַן הדלקת הנרות ממַשמש ובא, והוא עייף ויגע וירא־אלוהים — ופתאום מתפקע סדן מסדני העגָלה? הצד השווה שבהם, ששניהם עלובים וטעונים רחמים.

פישל המלמד מלומד בפורענויות אֵלו כל־צרכו וכבר טעם טעם של טילטול־דרכים בימיו. כמה טורח ונדודים כבר שבע בחַייו, מיום שנַעשׂה מלמד והתחיל נוסע מחַאשציוואטה לבאלטה ומבאלטה לחַאשציוואטה! כמה נסיונות נתנַסה וכמה גילגולים נתגלגל בנסיעותיו וכמה מאורעות אֵירעו לו בדרכו זו! פישל המלמד כבר ניסה ללכת ברגל כמה וכמה פרסאות, הולךְ והודף אֶת העגָלה המאחוריה. וכבר קרה מקרהוּ להתבוסס בביצה בפישוט ידיים ורגלים עם כומר אֶחַד, הכומר מלמַעלה והוא מלמַטה. וכבר אִינה המקרה לידו לָנוס מנוסַת־מוות מפני סיעה של זאֵבים, שדלקו אַחרי העגָלה מחאשציוואטה עד פיטשאנה, ולבסוף נתגָלה הדבר, כי לא זאבים היו הלָלו, אֶלָא כלָבים. ואולם צרה זו, שהתרגשה ובאה עליו באותו עֶרב פסח, שבו הכתוב מדבר, מיוחדת במינה היתה, שכמותה לא ידע ולא הרגיש מימיו.

וצרה זו נתגלגלה לפישל על־ידי נהר הבוּג. כלומר, בימי האָביב ההם הפשיר הקרח באִיחור זמן ומי הבוּג פרצו וגָאו בה בשעה, שפישל המלמד היה עומד מוכן לדרךְ ונחפז לביתו. ופישל היה נחפז לביתו מאוד. מפני שהזמן קצר והשעה דחוקה ביותר: אותו עֶרב פסח חַל להיות בשבת־הגָדול.

אֶל הבוּג בא בעֶגלת־אִיכר ביום החמישי בשבת לפנות ערב. אָמנם לפי חשבונו צריךְ היה לָבוא לכאן ביום שלישי בבוקר, מפני שיצא מבאלטה ביום ראשון אַחרי גמַר השוק. בא השׂטן והשׁיאו לָצאת לשוק ולחַזר אַחרי עגלת־עראי. מוטב שהיה נוסע בקרונו של יענקיל שקץ (בעל־עגָלה מפורסם בבאלטה), יושב אֶצלו על־גבי הזיז שמאחורי הכילָה, רגליו תלויות ומתלבטות באַוויר וכל גופו מיטלטל ומתענה וכואֵב, ובלבד שהיה בא לביתו בזמַנו ומוצא מנוחה זה־כבר! אֶלַא שביקש לקמץ בהוצאות הדרךְ, ונענש. יונה השיכור זה שמסַרסר עגָלות בבאלטאה, הלא התרה בו כמה פעמים לאמור: “שמע לקולי, רב קרוב, מוטב שתיתן על ידי שני קרבונים, ותזכה לישב בכילָתו של יענקיל בהרחָבה, כמלךְ ברהטים. זכור כי רעה נגד פניךָ — עֶרב פסח לנו היום!” אֶלָא רצה הקדוש־ברוךְ־הוא לנַסות אֶת פישל וזימן לו בשוק ערל אֶחד מחאשציוואטה, הידוע לו מכבר־הימים.

היו, שמַע נא רבי! אֶפשר שנסַע לחאשציוואטה?

טוב ויפה. כמה, למשל, יעלה שכר נסיעה?

לשׂכר הנסיעה שאל, ואם יביאֵהו הערל אֶל ביתו לחַג הפסח — דבר זה לו עלה על דעתו כלָל לשאול. כי מַה שאלה יֵש כאן? דומה אפילו יצֵא אָדם ברגל אַחרי העָגלה ויפסע פסיעות קטנות, עקב בצד אגודל, כפוסע לאחוריו מתוך תפילת שמונה־עָשׁרה, אַך הוא יגיע אֶל ביתו לעֶרב יום טוב מקץ שבוע ימים!

ואולם שיצא פישל מן העיר, מיד הרהר חרטה ולבו חיה נוקפו, אַף־על־פי שעֶגלת הערל מרוּוחָה היית, והוא יושב בה יחידי, פושט רגליו להנאָתו, כדוכס לכל דבר. ראה פישל באיצטגנינוּת שלו, כי פסיעה אִטית זו, שסוסו של הערל פוסע ומזיז עצמו בכבדות, לא ירחיקו מרחָק רב, לפי שכל אותו היום היו נוסעים ונוסעים ונראִים כעומדים במקום אֶחָד. וכל אשר הציק פישל לערל והתאַמץ להוציא מפיו מילים, אם רב עוד הדרךְ לפניהם, כן הקשה זה אֶת ערפו והחריש ולא ענהוּ דבר, זולת: “אַ כּטאָ יאַהאָ זנַא?”, כלומַר, מי יודע? ורק בשעה מאוחרת, בהיות העֶרב השיגַם יענקיל שקץ ובא מאַחריהם בקול שאון ורעש, בחריקה ושריקה ובקישקוש מסילות ושלשלאות של ברזל, הוא ואַרבעת סוסיו האַבירים, הקלים מנשרים, וכילָתו הגדולה והרחָבה, המלאָה נוסעים מפה אֶל פה, מלפניה ומאַחריה. ראה יענקיל שקץ אֶת המלמד יושב בעגלת הערל, מיד הניף מַגלָבוֹ, הצליף בו אַחַת ושתים באַוויר, נזף בשניהם, בבעל־העגָלה וברוכבו, שפךְ בוּז עליהם ועל סוסם העלוב, וכשעבר מהם והרחיק מעט, נפנה לאחריו ורמז במַגלָבוֹ להערל על אֶחָד מאופני עַגלתו:

הוי, בן־אָדם, הביטה וראֵה! הרי זה אופן שלךָ מסתובב!

טפרררררו! — קרא הערל ועצר אֶת סוסו, ירד מעל העגָלה עם המלמד ועמד להתבונן אֶל האופנים, לבדוק בסדנים, נשתטח וזחל מתחת לעגָלה, פישפש שם ולא מצא כלום. כשהבין הערל, כי צחוק

עשׂה לו יענקיל, שלח אֶת ידו אֶל תוךְ בית־צוָארו להתגרד במַפרקתו והתחיל לקלל אֶת יענקיל ואת כל אֶחָיו היהודים קלָלות נמרצּות כל כךְ, שאוזן פישל לא שמעה כמותן מעולָם, קולו של הערל הלךְ וחָזק וחמתו בערה בו יותר ויותר:

הלוַואי שלא תראֶה בטוב כל ימיךָ! שלא תאריךְ ימים על האָרץ! שלא תגיע למקומךָ! שתהא לךָ השנה הזאת לך לקלָלָה ולא לברכה! שתכלה ותאבד! אַתה! ובהמתךָ! ואִשתךָ! ובתךָ! ודודותיךָ! וקרוביךָ! וכל אַחיךָ היהודים, כופרי אלוהים הארורים!!!

עברה שעה ארוכה עד שעלה הערל וישב בעָגלָתו, ועדיין לא נתקררה דעתו ולא חָדל לשפוךְ אֶת חמתו על יענקיל בעל־העָגלה ועל כל היהודים יחד, עד שבאו שניהם, הוא והמלמד, בעֶזרת השם יִתברךְ אֶל הכפרים ונטוּ שם ללינַת־לַילָה.

למחר השכים פישל עם עלות השחר, עמד להתפלל. קרא פרק ב“חוק ליִשׂראֵל”, סעד לבו בכעךְ והיה מוכן ומזומן לדרךְ. אֶלָא שחווידור, הוא בעל־העגָלה שלו, לא היה מוכן עדיִין: הלָה נִכנַס לישיבה עם אֶחָד מרעיו והתמַהמַה עד בוש, היטיב אֶת לבו ושתה לשכרה, עד שנרדם במקומו וישן כל אותו היום ומַחצית הלילה, ורק אַחַר־כךְ יצאו לדרךְ.

הכיצד? ‏‏‏‏– הטיף לו פישל מוסר, לאַחַר שכבר ישבו בעגָלה. – הכיצד, חווידור, יִכנס הרוּחַ באִמא שלךָ, היִתכן? הלא שׁכוּר שׂכרתיךָ בפירוש ליום טוב! האֵין אלוהים בליבךָ? או יושר אָיִן?…

דברי־כיבושים אֵלו וכיוצא באֵלו השמיע פישל, ולא חָדל מהוכיחו ומהטיף לו מוסרו, חציו מדבר גויִית וחיצו בלשון־הקודש ומשׂבר לו אֶת האוזן בתנועות ידיים ועקימַת פה וחוטם. וחווידור אָמנם הבין, עד היכן הדברים מַגיעים, ואַף־על־פִי כן לא ענהוּ דבר וחצי דבר. נראָה, כי בלבו הודה על עוונו הכיר, כי צדק פישל הפעם, ולכן ישב והקשיב למוסרו והחריש, כתינוק שסרח. וכךְ היו מַרתיעים ונוסעים, עד שהגיעו ביום הרביעי סמוךְ לפיטשאנה ופגעו שם ביענקיל שקץ, שכבר חָזר מחאשציוואטה בקול שאון ורעש, בחריקה ובשריקה, כדרכו, ובישׂר אֶת פישל ואֶת בעל־העגלה שלו בשורה טובה:

מוטב שתתהפכו ותשובו לבאלטה: הבוג ניתק ממקומו!

לבו של פישל המלמד אַף ניתק הוא ממקומו, כששמע בשׂורה זו. וחווידור, שסבור היה כי יענקיל משטה בו גם הפעם, התחיל שוב לקללו קלָלות נמרצות ושפךְ את כל כעסו ומרי־שׂיחו על ראשו של יהודי זה ועל ידיו ועל רגליו. ולא פסַק פיו מקלָלָה עד שהגיעו ביום חמישי בשבת אֶל נהר הבוג. כשבאו אֶל נהר הבוג, סרוּ אֶל בית פרוקוף באראניוּק בעל־המַעברה לשאול אֶת פיו, אֵימתי יפליג במַעברה. בין כה וָכה התרחש ובא ערב. חווידור ופרוקוף ישבו לשתות, ופישל המלמד עמד להתפלל תפילת מנחה.

השמש פנתה לשקוע ושפכה אֶת קרניה האדומות על ההרים הרמים אשר משני עֶברי הנהר, שמקצתם עדיִין מכוסים שלג ומקצתם כבר התחילו מוריקים, וכולָם חרושים שלוליות דקות, המשתלשלות ויורדות מלמַעלָה למַטה, נופלות ומשתפכות בהמיה אֶל הנהר, פוגשות שם על דרכן קילוחי־מַיִם, הנוזלים ושוטפים מתוךְ קרעֵי הקרח הזע. אותה שעה נראתה חַאשציוואטה כולָה מסודרת ומונַחַת על־גבי טבלה, היא ובתיה הקטנים וראש בית־יִראָתה הרם שנשקף מרחוק, מתוךְ שקיעת החַמה כנר דולק. עמד פישל לתפילת שמונה־עֶשׂרה, הסתיר עֵיניו בכפו והתאַמץ לגָרש מלבו אֶת המַחשבות הזרות, שטרדוּהוּ ובילבלו תפילתו ושימשו לפניו בעירבוביה: בת־שבע אִשתו עם מטפחת־המשי החדשה, אֶפרים בנו עם גמרא, רייזל בתו עם מַחלפות־ראשה, בית־המרָחץ המַהביל עם האִצטבה העֶליונה, ומַצות חַמות עם דגים טובים מפולפלים, ומרור חָריף, שריחו עולה באַף, עם חמיצה של פסח ושאָר מַאכלים טובים, שיֵצר לב האָדם לָהוט אַחריהם. וכל אשר התאַמץ פישל לגָרש אֶת המַחשבות הזרות האֵלה ולהסיח דעתו מהן, כן התרגשו ובאו בהמון וטרדו אֶת מוחו, כזבובי־קיץ הלָלו, ולא הניח לו לכוון אֶת לבו בתפילתו.

גָמַר פישל להתפלל שמונה־עֶשׂרה וירק ב“עלינו” חָזר ובא אֵצל פרוקוף ונכנַס עמו בשׂיחָה על המַעברה ועל עֶרב יום טוב, חציו מדבר אֵלָיו גויִית וחציו מבאֵר בלשון־הקודש, משׂבר לו אֶת האוזן בתנועות ידיים, מלמדו פרק בהלכות הפסח, מה עֶרכו של חַג זה ליִשׂראֵל ומַה טיבו שֶל עֶרב יום טוב שחָל להיות בשבת, ומסַיֵים אֶת דבריו בלָשון בקשה ותחנונים, כי אִם חַס ושלום, לא יעבור אֶת הבוּג עד מחר, אַחריתו עדי־אובד, כי מלבד שאִשתו וילָדיו יושבים שם בביתו ומחַכים לו בכליון־עֵינַיִם (לדברים אֵלו מוציא פישל מלבו אנחה עמוקה, השוברת גופו‎), צריךְ יהיה, חס ושלום, לצום שמונה ימים רצופים, להזיר עצמו מן האכילה ומן השתיה, וסופו שיגוע פה ברעב, ואנה הוא בא? (כאן נפנה פישל לצדדים, שלא יראה פרוקוף את הדמעות, אשר עלו בעיניו).

פרוקוף באראניוק הבין, כי מצבו של פישל העלוב ברע, ולכן נתכוון לשדלו בדברים טובים והשיב לו, כי אמנם יודע הוא גם יודע,שמחר חג להם ולא עוד, אלא שיודע הוא גם את שם החג זה. וגם יודע הוא, כי בחג זה נוהגים היהודים לשתות יין ויי“ש חריף. וגם יודע הוא, כי עוד חג אחד יש ליהודים, שבו שותים יי”ש, ושם החג ההוא “אָזני־המן”. ושוב יודע הוא, כי יש חג שלישי, שבו היהודים חייבים לשתות לשכרה, אלא שכבר שכח את שמו של אותו חג…

טוב ויפה! – נכנס פישל לתוך והפסיקו בקול בוכים. – אבל מה אעשה ליום־חגנו? שמא מחר, חלילה, אל תפתח פה לשטן, לא יעלה ולא יבוא?…

על הדברים האלה לא ענהו פרוקוף כלום, ורק עמד ורמז לו בידו על הנהר, כאדם האומר: “שא עיניך וראה את כל המתרחש שם!”

ופישל נשא עיניו אל הנהר וראה שם את אשר לא ראו עיניו מעולם, ושמע שם ראה את אשר לא שמעו אָזניו מעולם. לפי שיֵש רגלים לדבר, כי פישל המלמד כמעט לא ראה מימיו את עולָמו של הקדוש־ברוךְ־הוא בחוץ כמות שהוא, ואִם ראָהוּ לפעמים, לא ראה אותו אֶלָא בהיסח־הדעת, בדרךְ־הילוּכו, כשהיה נחפז ורץ מן החדר לבית־המדרש ומבית־המדרש שוב לחדר. מי־התכלת של נהר בוּג היפה, השוטפים בין שני הרים רמים ונישאים, המיית השלוליות, המשתלשלות ויורדות במדרון מלמַעלָה למַטה, שאון קרעֵי־הקרח, הזעים ומהלכים על־פני המים, נוגה החַמה השוקעת, הבועֶרת באֵש, ראש בית־היִראָה, הדולק כולו מרחק, ריח אַוירו של עֶרב פסח הרענן והמחַיֶה נפשות, ועל כולָם – הקרבה היתרה בינו ובין בני־ביתו, שנַפשו נכספת וכלה אליהם ואֵינה יכולה להשׂיגם, – כל הדברים הלָלו יחד כאִילו נסכוּ רוחַ חדשה על פישל, נטלוּהוּ ונשׂאוהו כעל כנפי נשרים והביאוהו לעולָם אַחר, עולָם שכולו טוב, ונדמה לו באותה שעה, כי כפשׂע בינו ובין חאשטציוואטה, ומַעבר הבוּג קל מאוד, כּאַיִן וכאֶפס הוא, ובלבד שיעשׂה הקדוש־ברוךְ־הוא נס ויצליח אֶת דרכו!

מַחשבות אֵלו וכיוצא התרוצצו במוחו של פישל, בעומדו יחידי על שׁפת הנהר, שימשו לפניו בעירבוביה והסיחו אֶת דעתו מכל העולָם כולו, עד כי לא ראה ולא הרגיש, כי כבר החשיךְ היום ועלָטה באה, והשמַיִם נזרעו כוכבים, ורוחַ קלה התגנבה וחָדרה אֶל תחת קפוטתו, ומשם נגעה בטליתו הקטנה, – ופישל המלמד עדיִין עומד ומהרהר, מפנה לבו לחלומות ודמיונות, מתעמק בעניינים רמים ונשׂגָבים, שלא עלו מימיו על דעתו: בכבשונו של עולָם, בסוד הליכות שמים וכל צבאם, בהדר וטבע וגאונו, בבורא שמַיִם ואָרץ, וכל כיוצא באֵלו.

ליל־נדודים עבר על פישל המלמד בביתו הקטן של פרוקוף בעל־המַעברה – לילה כזה אַל יִשָנה עוד! והנה חָלף הלילה ובא הבוקר והציצה החַמה בפנים מאִירות ושׂוחקות. יום נאֶה ונפלא הגיע, יום בהיר בשחָקים, מַשפיע חום נעים ורךְ, מַפשיר אֶת שיירי השלג ובוללָם יחד ועושׂה אותם כמין דייסה, והדייסה מתמַגמגת והולכת עד שהיא נַעשׂית קילוחי־מַיִם, והמַיִם זורמים ושוטפים מכל אַפסים, הולכים ומשתפכים כּולָם אל תוך מי הבוג. והבוּג בהיר כולו, רם ומשופע, ועֵינו כעֵין התכלת הטהורה, ורק לפעמים עדיִין נראִים עליו קרעֵי־ הקרח הגדולים והעצומים, שמַראֵיהם מראֵה חַיות גדולות ונוראות, מיני פילים לבנים, הרודפים ודולקים זה אַחַר זה, אָצים ורצים, דחופים ומבוהלים, כנחפזים מאוד לדרכם. פישל המלמד התפלל תפילת שחרית, סעד אֶת לבו ביֶתר החָמץ, שנשתייר לו בשׂק טליתו, ויצא אֶל הנהר לראות ולָדעת, אֵימתי יפליגו במַעברה. ומַה נבהל ונשתומם, כששמע מפי פרוקוף, כי לא יוכלו להפליג במַעברה עד יום הראשון הבא! פישל נזדעזע כולו, תפס אֶת ראשו בשתי ידיו, ניענַע כל אֶברי גופו, גָער בפרוקוף, חירף וגידף אותו, חציו מדבר אֵלָיו גויִית וחציו בלשון־הקודש, משׂבר לו אֶת האוזן בתנועות ידיים: הכיצד? הלא אֶתמול נתן תקווה בלבו להעבירו אֶת הבוּג במַעברה! על זה השיב לו פרוקוף במנוחת־נפש יתירה, כי מעולם לא נתן תקווה בליבו להעבירו במַעברה; הבטח הבטיח אותו להעבירו, ואָמנם, לכשירצה, יכול הוא להעבירו אֶת הנהר לא במַעברה, אֶלָה בעריבה, כלומַר, בסירת־דוּגָה קטנה, ובשׂכר זה ישלם לו פישל לא פחות ממַחצית הקרבון.

לו תהי סירת־דוּגָה, לו תהי עריבה,ובלבד שלא אָחוג חָלילה אֶת חַגי בחוץ!

כךְ אָמַר לו פישל והיה מוכן ומזומן באותו רגע לשלם לו אפילו שני קרבונים, או לקפוץ אֶל תוךְ הנהר ולעברו בשׂחייה, למסור אֶת נַפשו על קדושת החָג. ומיד עמד להבהיל את פרקוף ולָאוץ בו, כי ימַהר ויִקח אֶת העריבה או אֶת סירת־הדוּגָה שלו ויעבירהו לעֵבר הנהר השני, לחאשׂציוואטה, למקום שמחַכים לו שם בכיליון־עֵינַיִם בת־שבע אִשתו ואֶפרים בנו ורייזיל בתו. אֶפשר שהם עומדים כולָם מעֵבר הנהר, שם על ראש ההר, ורואִים אותו בעֵיניהם, ורומזים אֵלָיו בידיהם, וקוראִים אֵלָיו בפיהם, אֶלָא שהוא אֵינו רואֶה אֶת פניהם ואֵינו שומע אֶת קולָם, לפי שהנהר גָדול עתה ורחב, רחב מאד, אשר לא היה כן מעולם.

השמש כבר עמדה באֶמצע השמַיִם העמוקים. הבהירים והכחולים, בשעה שפרוקוף ציוָה אֶת פישל לקפוץ אֶל תוךְ העריבה. וכששמע פישל אֶת הדברים האֵלה, מיד רפו ידיו וכשלו רגליו, ולא ידע אֶת המַעשׂה אשר יעשׂה. מימיו לא עבר בעריבה על־פני המים. מימיו לא הפליג בסירה על־פני הנהר. ונדמה לו, כי כאשר אַךְ יציג אֶת כף־רגלו בעריבה, מיד תתהפךְ על פיה ותורידהו מצולות!

קפוץ אל תוך הערבה, ונפליג! – אמר לו פרוקוף שנית ובמחי משוט אחד קרב בסירה אל שפת הנהר ונטל מידי פישל את תרמילו.

עמד פישל המלמד והפשיל אֶת כנפות קפוטתו למַעלה והתחיל חוזר במקום אֶחַד, חוזר ונמלךְ בדעתו, אִם יִקפוץ או לא יִקפוץ? מצד אֶחַד – עֶרב פסח שחָל להיות בשבת־הגָדול, בת־שבע אִשתו, אֶפרים בנו, רייזיל בתו, בית־המרחָץ, סידור פסח, כיסא־המלכות… ומצד שני – סַכנת־נפשות, מַלאַךְ־המוות, “המאַבד עצמו לדָעת”… כי אִם חַס ושלום, תנוע הערבה רק רגע אֶחָד, הלא אָבד פישל, עבר ובטל מן העולָם!… וכךְ היה חוזר במקום אֶחַד וכנפות קפוטתו המופשלות בידיו, עד שכעס עליו פרוקוף, גָער בו בנזיפה ואָמר לו, כי ירוק יִירק בפניו ויעבור לבדו לחאשציוואטה. שמע פישל אֶת שם “חאש־צי־ווא־טה” יוצא מפורש יוצא מפי פרוקוף, נזכר בבני־ביתו אהובי נַפשו, עמד והתחַזק בכל כוחותיו, קפץ ונפל לתוךְ הערבה. נאמר כאן “נפל”, מפני שתכף לכניסתו נעה הסירה לצד אֶחַד; כסבור היה, שנופל הוא, ונרתע לאחוריו; כיוָן שנרתע לאחוריו, מיד נפל על פניו ונשתטח מלוא־קומתו על הקרקע. וכךְ עברו עליו רגָעים אָחדים, עד ששבה רוחו אֵלָיו, ופניו לבנים כפני מת, וידיו ורגליו רועדות, ולבו נוקפו בחָזקה: טיק־טיק־טק! טיק־טיק־טק!

כאָדם היושב על כסאו בתוךְ ביתו, שוקט ושלֵו ובטוח, כךְ ישב פרוקוף בתוך העריבה, מניף משוטו לצד אֶחָד, חוזר ומניפו לצד שני – והעריבה מַחליקה והולכת על־פני המַיִם, והמַיִם מַבהיקים כאַספקלָריה מאִירה, וראשו של פישל סובב עליו כגלגל, ולבו סחַרחָר, והישיבה קשה לו מאוד. כלום יושב הוא? דומה, שאֵינו יושב, אֶלָא תלוי, תלוי ועומד באַווִיר. כמעט יזוז רגע שלא כשורה, כמעט יֵרתע רגע ויִתנודד לצד אֶחַד – מיד יוטל אֶל המַיִם, ופישל אֵיננו!… ומתוךְ מַחשבה זו עולה על לבו אותו פסוק משירת־הים: “צללו כעופרת במַיִם אַדירים”, – ושׂער ראשו סומר מפחד, וכל בשׂרו נַעשׂה חידודים. וכי קלה בעֵניכם מיתה משונה זו? הן גם לקבר־יִשׂראֵל לא יבוא! והוא מתפלל בלבו ונודר נדר… מַה יִדור? שמא צדקה? אֵין לו במה לשלם: הלא מסכן הוא, עני ואֶביון! לפיכךְ הוא נודר נדר בלבבו, כי אִם יִהיֶה אלוהים עמו ויביאֵהו בשלום לביתו, יֵשב כל הלילות ויעסוק בתורה, ויעבור במשךְ השנה על כל הש"ס כולו, אִם יִרצה השם.

חָשקה נַפשו של פישל לָדעת, אִם רחוקה עוד הדרךְ לפניהם עד החוף. ואולָם לצערו ולהוָתו ישב בסירה ישיבה הפוכה: פניו כלפי פרוקוף ואחוריו לחאשציוואטה. לשאול אֶת פי פרוקוף ירא הוא. חושש הוא להוציא הגה מפיו, שמא יכשילהו קולו. נדמה לו, שאִם אַךְ יִפתח אֶת פיו וישמיע קול, מיד תתנודד הסירה, וכיוָן שתתנודד הסירה, אֵין פישל עוד! אַךְ הנה פתח פרוקוף עצמו אֶת פיו והתחיל מדבר. מלמד הוא אֶת פישל פרק בהלכות הפלָגת הסירה. קשה, הוא אומר, הפלָגַת סירה במַיִם בזמן הפשרת הקרח! בשעה זו, הוא אומר, הסַכנה מצויה ביותר, ולפיכךְ, הוא אומר, אַל יֵצא אָדם על המים בדרךְ ישרה ואַל יהי אָץ להפליג. חַייב אָדם, הוא אומר, להיות זהיר ומתון ביותר, להתחַכם הרבה ולילךְ בעקיפים, סחור־סחור, מַפליג קצת וחוזר לאחוריו, מַפליג קצת וחוזר לאחוריו…

הנה גוש קרח מתרגש ובא עלינו!

כךְ אומר פרוקוף ומַטה אֶת הסירה אחורנית ומפנה דרךְ לגולם־קרח גָדול ועצום, השט ועבר על פניהם מתוךְ המולה משונה מאוד, שאוזן פישל לא מעה כמותה מעולָם. ופישל רואֶה עכשיו עין בעין, עד היכן מַגיעה הסַכנה בנסיעה משונה זו! והוא מהרהר חרטה בלבו על המַעשׂה אשר עשׂה. אֶת כל אשר לו היה נותן עתה, ובלבד שיבוא במהרה אֶל החוף, או שיחזור לאחוריו.

אָה! הרואֶה אָתה? – אומר לו פרוקוף ורומז לו בידו לפניו.

פישל מרים אֶת עֵיניו בחשאי, מתיירא לָזוז ממקומו, מַביט וחוזר ומַביט, ואֵינו רואֶה כלום. רואֶה הוא לפניו רק מַיִם בלבד, מַיִם רבים, מַיִם שאֵין לָהם סוף.

הרי זה קרע גָדול של קרח, ההולךְ ובא עלינו. צריךְ להזדרז ולעבור במהרה, כי לחזור לאחורינו לא נַספיק עוד.

כךְ אומר פרוקוף ושוקד על מלאכתו בשתי ידיו, מניף משוטו על ימין ועל שׂמֹאל, והסירה מַחליקה והולכת, שטה על־פני המים כדג, ופישל מַרגיש אותה שעה, כי צינה עוברת בכל אֶברי גופו. רוצה הוא לשאול דבר, אֶלָא שהוא מתיירא להעמיד אֶת חַייו בסכנה. ואולָם הנה פרוקוף עצמו מדבר:

אִם לא נכוון אֶת הרגע ולא נקדם אֶת הקרח בעוד זמן, רעה נגד פנינו.

כאן לא יכול פיל להתאַפק ושאל בחרדה:

דהיינו? מַה מַשמע רעה נגד פנינו?

מַשמע, שאָבדנו, – אומר פרוקוף.

אָבדנו?

אָבדנו!

דהיינו? מַה מַשמע אָבדנו? – חוזר פישל ושואלו.

מַשמע, שיִפגע בנו.

יִפגע?

יִפגע!

ופישל אֵינו מבין עדיִין כל־צרכו אֶת פירוש המילים האֵלה ואֵינו יכול לעמוד על פשוטן, אֶלָא שיודע הוא ומַרגיש, כי סַכנה קרובה, כי מַעבר־בוּג זה יֶש בו משום " מַעבר־יבוק "… וזיעה קרה מכסה אֶת כל בשׂרו, ושוב עולה על לבו אותו פסוק משירת־הים: “צללו כעופרת במַיִם אַדירים”…

וכדי להניח אֶת דעתו של פישל, מסַפר לו פרוקוף מַעשׂה יפה ונעים, מאורע שאֵירע לו בשנה שעברה, בתקופה זו מַמש, כשנפתח הבוּג והמַעברה לא הפליגה עדיִין בנהר. נזדמן לו הימים ההם ברנש אֶחָד, פקיד מפקידי מכס־היין אשר בעיר אוּמַאן, אָדם מהוּגָן ביותר, שהבטיח לשלם לו קרבון שלם. יצאו בסירה ונפגעו פגיעה רעה בשני הרי־קרח גדולים ונוראִים. ביקש לפנות על ימין – ונכנַס לבין שני ההרים. ביקש להבקיע ולָצאת מתוכם – נתקלה הסירה הסירה בקרח ונהפכה על פיה ושניהם נפלו אֶל המים. נַעשׂה לו נס וצף על־פני הנהר וניצל, והפקיד מאוּמַאן שקע וטבע, ויחד עמו ירד לטמיון גם הקרבון.

פראָפאַוו קאַרבאָוואַנעָץ! כלומַר אָבד הקרבון! – כךְ סיֵים פרוקוף אֶת סיפורו היפה מתוךְ אנחה, ופישל חָרד כולו ובשׂרו סמר מפחד ולשונו דבקה לְחִכּוֹ, ולא יכול לדבר דבר ולהשמיע קול ולהוציא הגה מפיו.

בעֶצם הנסיעה, כשהגיעו עד אֶמצע הנהר, נתעכב פרוקוף מתוךְ יִשוב־הדעת, יושב ומַביט אֶל המים. אַחַר־כךְ הניח אֶת המשוט, הוציא בקבוק מתוךְ כיסו העמוק, הפךְ אֶת הבקבוק לתוךְ פיו וגָמַע ממנו שתים ושלוש גמיעות בזו אַחַר זו, חָזר ופקק אותו, שילשלו לתוךְ כיסו וקינַח לגימתו בפת־קיבר, ופנה אֶל פישל והתנַצל לפניו, כי שתיה זו חובה היא לו: חַייב הוא לגמוע פעם ושתים מקן המַר־המַר הזה, שאִם לא כן, תהיֶה הרגָשתו רעה על־פני המים. ומיד מחה אֶת שׂפתיו, נטל אֶת המשוט בידו, הציץ שוב על המַיִם ואָמר:

ועתה הבה נברח!

לאָן יִברחו? מפני מי יִברחו?… דבר זה לא ידע פישל והתיירא לשאול. ורק הרגיש בלבו, כי יֶש כאן משום קרבת מַלאַךְ־המוות, לפני שפרוקוף עמד על ברכיו

וקרב אֶל המלָאכה בכל תוקף, התחיל חותר במשוטו על ימין ועל שׂמֹאל, ובשעת מַעשׂה פנה אֶל פישל, רמז לו בידו על קרקע הסירה ואָמר לו:

רבי! שכב למטה!

ופישל הבין מיד, כי גזֵרה נגזרה עליו להשתטח, ולא סירב. ראה פישל מרחוק חַשרת־קרח איומה מתרגשת ובאה עליהם, ועצם אֶת עֵיניו, נפל אַפיִם ונשתטח על קרקע הסירה והתחיל רועֵד כולו, ככבשׂה נפחדת, צועֵק מנַהמת־לבו בלחש “שמע יִשׂראֵל”, קורא וידוי הקצר, מהרהר בקבר־יִשׂראֵל ורואֶה אֶת עצמו כאִילו כבר ירד ושקע תהומות, ודג אֶחָד גָדול רץ ובא אֵלָיו ובולע אותו אֶל קרבו, כמו שבלע אֶת יונה הנביא בשעתו, בברחו תרשישה. והוא נזכר בתפילתו של יונה הנבִיא, שהתפלל ממעֵי הדגה,והוא קורא תפילה זו בניגון ובלחש, בוכה תמרורים ומוריד דמעות: “אפפוני מַיִם עד־נפש, תהום יסובבני”…

כךְ מזמר פישל המלמד בלחש, בוכה ומתמוגג בדמעות, מַעלה על דעתו אֶת בת־שבע אִשתו, אַלמנה עוטיה ושוממה, ואֶת בניו היתומים העלובים, וגדולים

רחמיו עליהם ולבו לבו לָהם. ופרוקוף אַף הוא עומד ושוקד על מלאכתו, חותר על ימין ועל שׂמֹאל, ומזמר בשעת מַעשׂה מין זמר משונה בלשונו הגויִית:

אִי לָכֶם, עוֹרְבִים!

אִי, שְׁחוֹרי־כְנָפָיִם!

שְׁחוֹ־רֵי־כְנָ־פָ־יִם!….

ופרוקוף רואֶה אֶת עצמו על המַיִם כאִילו הוא על היבשה ועושה פה כאָדם העושׂה בתוךְ ביתו. ותפילת “אפפוני” של פישל נבלעת בפזמון “העורבים” של פרוקוף, ואֶנקת “יסובבני” של פישל מתמַזגת בשירת “שחורי־הכנפיִם” של פרוקוף, ומעל־פני המַיִם נישׂא מין זמר משונה של שני קולות מנַצחים זה אֶת זה, מין דוּאֶט נפלא, שמיום בריאת הבוּג לא שמעה אוזן אָדם כמותו.

“לָמה מפחד כל־כךְ יהודי זה מפני המוות? – מהרהר פרוקוף באראניוּק בפני עצמו לאַחר שעבר בשלום על־פני גוש־הקרח הגָדול והוציא שוב אֶת הבקבוק מתוךְ כיסו העמוק, גָמָע ממנו שתים ושלוש גמיעות וקינַח לגימתו בפת־קיבר. – דומה, יהודי קטן כמותו, דל וצנום ולבוש־קרעים, לא תואַר לו ולא הדר, כמוהו כאַיִן, ואַף־על־פי־כן ירא הוא אֶת המוות יִראָה גדולה ומפרכס בכל אבריו!”…

ופרוקוף עומד ודוחף אֶת פישל בקצה מַגָפו בצדו, ופישל נרתע ומזדעזע כולו. פרוקוף נותן את קולו בצחוק, אַךְ פישל אֵינו שומע. פישל עוסק בתפילה, פישל אומר וידוי, קורא קדיש אַחרי נשמתו, מפשפש במַעשׂיו ומהרהר בקבר־יִשׂראֵל.

קום, רב שוטה! כבר הגענו! כבר באנו לחַאשציוואטה!

כךְ אומר פרוקוף באראניוּק לפישל המלמד, אוחז בו ומזעזע אותו, כמעירו משנתו. ופישל מתנַער, מרים ראשו בחשאי, לאַט־לאַט, מציץ ומתבונן על סביבותיו בעֵיניו האדומות, הדומעות:

חַאש־צי־ווא־טה???…

חַשציוואטה! תן, רבי, מַחצית הקרבון!

ופישל זוחל ויוצא מתוךְ העריבה ורואֶה בעֵיניו, כי אָמנם בעירו הוא, בעיר־מולדתו, ואֵין הוא יודע אֶת המַעשׂה אשר עליו לעשׂות עתה: האִם ימַהר וירוץ לביתו? אִם יֵצא במחול? או יקדים ויִתן שבח והודיה לפני הקדוש־ברוךְ־הוא, שהצילו מסַכנה גדולה? והוא מסַלק להערל אֶת מַחצית השקל, חוטף ונוטל אֶת תרמילו ופונה לָרוץ הביתה, אֶלָא מיד הוא מתעכב ועומד רגע במקומו, הופךְ פניו אֶל בעל־המַעברה ואומר לו בלָשון שחציה גויִית וחציה לשון־הקודש:

שמַע־נא, פרוקופי מַחמד־נַפשי! אַתה בוא מחר, אִם יִרצה השם, אֶל פישל המלמד לשתות כוס יי"ש של פסח ולאכול דגים של יום טוב. השומע אָתה? למַען השם!

אֶלָא מה? כלום שוטה אני כל־כךְ? – משיב לו פרוקוף באראניוּק ולוקק שׂפתיו מתוךְ הנאה מוקדמת לזכר היי“ש של פסח והדגים הממולָאִים, שיִטעם מחר. – יי”ש של פסח? דגים של יהודים? טוב, רבי, טוב!

כשבא פישל המלמד לביתו, יצאה לקראתו בת־שבע אִשתו, כולָה אדומה כאֵש, הורידה אֶת מטפחתה על מצחה ושאלה אותו דרךְ־אַגב, בלי להביט אֶל פניו: “מַה שלומךָ?” אָמַר לָה: “ואַת מַה שלומךְ?” אָמרה לו: “מַדוע אֵיחַרת לָבוא כל־כךְ?” אָמַר לָה: “חַייב אני לברךְ הגומל! נס מן השמים!”… ויותר לא הגיד לָה דבר ולא רצה לסַפר כלום על נסיעתו הנפלָאָה. לא היה לו פנאי לכךְ. ולא עוד, אֶלָא שלא היה סיפק בידו גם לבחון אֶת אֶפרים בנו בתלמודו ולמסור לרייזיל אֶת מַתנתו ולב־שבע אֶת מטפחת־המשי. אֶת כל זה דחה לאַחַר זמן. בקש פישל שלא להחמיץ אֶֶת השעה ולָבוא לבית־המרחָץ בעוד יום, ובקושי רב עלה הדבר בידו. ואַף כשחָזר מבית־המרחָץ, לא סיפר לבני־ביתו כלום, אֶלָא דחה אֶת דבריו להבא, לאַחַר הסדר. ורק אָמַר מדי פעם בפעם: “נס מן השמים… חַייב אני לברךְ ברכת הגומל… הקדוש־ברוךְ־הוא נוהג בחַסדו כל אָדם… יִתברךְ ויִשתבח שמו”…

ותיכף קרא לאֶפרים ומיהר והלךְ עמו לבית־הכנסת.