– הסוּ! – פתח ואָמַר יהודי אֶחָד, בעל עֵינַיִם עגולות כּעֵיני הפר, אשר ישב כל העֵת בקרן־זוית ליד החַלון ועישן סיגַריות והִטה אוזן לשמוע סיפורי־מַעשׂיות על גנבות וגזֵלות וּמַעשׂי־חָמס. – הניחו לִי ואסַפר אני לָכם סיפור יפה, אַף זה מַעשׂה בגנבה, שאֵרע במקומינו, ודווקא בבית־המדרש, ובעצם יום־הכיפורים! חַיֵיכם, כדאי לָכם להסכית ולשמוע.
עירנו כּתריאֵליבקה – אני עצמי מאַנשי כּתריאֵליבקה אָני – עיר קטנה ודלה היא, עיר שכּוּלָה עניִים, וגנבים אֵין אִתּנו. אֵין עוסקים אֶצלנו בגנבה, משום כמה טעמים: משום שאֵין ממי לגנוב, ומשום שאֵין מַה לגנוב. ומלבד זאת, הרי סתם יהודי אֵינו גנב. כלומַר: סתם יהודי אָמנם גנב הוא, אֶלָא שאֵינו נחשב על סוג אותם הגנבים, שפורצים באִישון־לילה דרךְ החַלון, או שבאים על בני־אָדם בסכין לשחטם. עסוק ועשׁוק, עקוף ועקוב, סַבב וסַבךְ וסַכסךְ אִיש אֶת רעֵהוּ בכל מיני קנוּניות ועסקים נפתלים, עד כדי הציג זה אֶת זה כלי ריק – מַה טוב וּמַה יפה; אבל לא שיִשלח היהודי אֶת ידו אֶל כיס חברו, כדי שיִתפס בכף ויִהיֶה מובל אַחַר־כךְ בראש כל חוצות בטלָאי צהוב על שכמו – עניין זה נאֶה לבן־נח, ולא לבן־יִשׂראֵל. ואַף־על־פי־כן שווּ־נא בנַפשכם, כי בכתריאֵליבקה עירנו קרה מקרה גנבה, ודווקא בבית־המדרש, ובעצם יום־הַכיפורים, ולא גנבה קטנה – אֶלף ושמונה מאות קרבונים בבת אַחַת!
וַיהי היום – בערב יום־הכיפורים, לעֵת תפילת המנחה, היה מַעשׂה – ולעירנו בא אורח, והוא אִיש יהודי מליטה, וּמַראֵהוּ כּמַראֵה סוכן או קבלן. כדרךְ העולָם, סר אותו היהודי לאַכסַניה, הניח שם אֶת צרורו וּפנה לָלכת אֶל בית־הכנסת ונזדמן לבית־המדרש הישן. כשנכנַס לבית־המדרש לעֵת המנחה, מצא שם אֶת הגבאים יושבים אֶל קערות הצדקה. "שלום עליכם”. – "עליכם שלום”. ”מאַיִן בא יהודי?” – ”ממדינַת ליטה”. ”מה שמכם?” – ”מַה לָכם ולשמי?” ”הלא לבית־התפילה באת?” – ”אֶלָא לאָן אֵלךְ עתה?” ”אִם כן, הלא רצונךָ להתפלל אִתנו?” – ”אֶלָא מה אֶעשׂה עתה?”, ”אִם כן, הלא תתן לָנו לתוךְ הקערה?” – ”אֶלָא מה, כלום חינם אֶתפלל?”
בקיצור, אורחנו הוציא מכיסו שלושה קרבונים והניחָם לתוךְ קערת בית־המדרש, ונוסף על כךְ – שקל־כסף לתוךְ קערת החַזן, שקל להרב, שקל לתלמוד־תורה ומַחצית השקל לקערת הצדקה הכוללת, מלמד מַה שפיזר להעניים, הצובאִים על פתח הבית – מִספרם אֶצלנו, בלא עַין־הרע, רב כל־כךְ, שאִם יאׂמַר אָדם להתמַכר אליהם ולפתוח אֶת ידו לכולָם, לא יספיקו לו אוצרות רוטשילד.
כיוָן שראו באֵי בית־המדרש טיבו של אורח זה, נזדרזו ופינו לו מקום מכובד בראש כותל־המזרח. תׂאמרו: מאַיִן נמצא לו מקום פנוי, אַחרי שכל המקומות בכותל־המזרח מקומות נושבים הם? הלא עֵיניכם הרואות!… וכי מאַיִן יִמצא מקום במשתה של שׂמחה, בחתונה או בברית־מילה, כשהכל מסובים לשולחָן, יושבים צפופים ומַמתינים לסעודה, ופתאום יקום שאון בבית – הגביר בא! ומיד הכל מַרתיעים ומזיזים זה אֶת זה, דוחקים ומצמצמים עצמם כל־כךְ, עד שיִתפנה מקום מרווָח לא לגביר אֶחָד, אֶלָא לשנַיִם? להודיעכם, שהדחַק יפה ליהודים: אִם אֵין אחרים דוחקים אותם מבחוץ, הרי הם דוחקים אֶת עצמם מבפנים…
בקיצור, אורחנו בא לָשבת בראש כותל־המזרח וביקש מאֵת שמש בית־המדרש עמוד להתפלל עליו. כשהגיע זמַן כל־נדרי, הרכין האורח אֶת ראשו אֶל עמודו, התעטף בטלית ובקיטל ועמד להתפלל. וכךְ היה עומד בתפילָתו כל הלילה וכל היום, עומד על רגליו במקום אֶחָד, לא נע ולא זע ולא ישב לָנוחַ אַף רגע, – ואֵין צורךְ לאמור, שלא שכב כל אותו הלילה, – ולא מש מן העמוד כחוט השׂערה, אֶלָא אִם הגיע זמַן שמונה־עֶשׂרה או זמַן כורעים. לָצום יום ולילה אֶחָד ולעמוד כל הזמן עמידה ממושכת, בלי לשבת אפילו פעם אַחַת – זה כוחו של ליטאי!… ורק כשתקעו תקיעה אַחרונה והגיע זמן תפילת מַעריב של חול, וחַיִים־חָנה המלמד (שתפילת מַעריב של מוצאֵי יום־כיפור מורשה היא לו מקדמונים) עמד לסַלסל בגרונו: ”המַערי־יִ־יִב ערבים!”, – נשמַע פתאום קול מַר צורח: ”הושענא! הושענא! הושענא!”… פנו כה וָכה לראות – והנה האורח נופל לאָרץ מתעלף. עמדו עליו לזרוק מַיִם אל פניו ולהשיב רוחו אֶל קרבו – והנה הוא מתעלף שוב. מַה פשר המַעשׂה? מַעשׂה יפה. אֶלף ושמונה מאות קרבונים היו צרוּרים לו, לאותו ליטאִי, בצרורו, והיה חושש, הוא אומר להניחָם באכסַניה – וכי קלים בעֵיניךָ אלף ושמונה מאות קרבונים?! ביד מי אֵפוא יפקיד מַטמון כזה בעיר נכריה? הרי לא יִשׂאֵהוּ אִתּו בכיסו לחַלל אֶת קדושת יום־הכיפורים! נמלךְ, הוא אומר, ותקע אֶת הכסף בחשאי לתוךְ תיבת עמודו למשמרת – המצאָה של ליטאִי! התבינו אֵפוא, מַדועַ לא זז כל היום כולו מן העמוד אַף רגע?… ואַף־על־פי־כן לא הועילָה לו חָכמתו. בשעת תפילת שמונה־עֶשׂרה או בשעת כורעים חָמַל עליו, כפי הנראֶה, אִיש חַנון ורחום ומשךְ ולָקח אֶת צרור הכסף ושׂם בכליו.
בקיצור, האורח שלָנו עומד ומַרתיע, בוכה ומַרעיש עולָם בזעקתו: מַה יעשׂה עתה ולאָן יִפנה באֵין הכסף אִתו? הכסף הזה, הוא אומר, לא כספו הוא, כי־אִם כסף־זרים, והוא עצמו אֵינו, הוא אומר, אֶלָא שומר שׂכיר, שליח מטעם בית־מסחר אדוניו, יהודי עני ומטופל בבנים, – הרי אֵין לו עכשיו תקנה, הוא אומר, אֶלָא להשליךְ אֶת עצמו לתוךְ הנהר, או לָקום פה, הוא אומר, ולתלות אֶת עצמו בבית־המדרש הזה לעֵיני כל העֵדה!…
שמעו אַנשי בית־המדרש כדברים האֵלה – ועמדו במקומם כולָם כנטוּעים, רוּחָם נבוכה, והדיבר אֵין בפיהם, ומגודל התמהון שכחו, כי עינו כל היום בצום נַפשם וכי צריכים הם למַהר אִיש לביתו לסעוד אֶת לבם. גדולה היתה חרפתנו בפני האורח, ושבעתיִם גדולה ממנה היתה הבושה בפני עצמנו: גנבה כזאת, אֶלף ושמונה מאות קרבונים! והיכן? בבית־המדרש, הוא בית־המדרש הכּתריאֵלי הישן! ואֵימתי? בעֶצם יום־הכיפורים! מַעשׂה נורא כזה לא נשמַע במַחננו מיום עמוד כּתריאֵליבקה על תלָה!
– שמש! סגור אֶת הדלת! – כךְ פקד הרב שלָנו. וזאת לָכם לָדעת, כי חמדה גנוזה יש לנו באוצרנו – הוא רב עדתנו, ר’ יוזפל שמו, יהודי כשר וישר, צדיק תמים בדורותיו, אַף כי אֵיננו מחודד ביותר, אבל כנגד זה מזגו מזג טוב, רךְ ונוחַ לבריות מאֵין כמוהו. כל כוחו של זה בתום דרכו וביושר פעלו. לפעמים הוא מַמציא לפי־תומו המצאות נפלָאות כל־כךְ, שלעולָם לא יעלו על דעת אחרים, ואפילו מאָה שנים יִחיו! לאַחַר שסגרו אֶת הדלת על מַסגר, פתח ר’ יוזפל ואָמַר אֶל כל הקהל, והוא עצמו פניו לבנים כסיד, ידיו רועדות ועֵיניו בוערות:
– שמעו־נא, רבותי, אַחינו בני יִשׂראֵל, רע המַעשׂה אשר לפנינו! הלא מיום שברא אלוהים את השמַיִם ואֶת האָרץ לא נשמַע כדבר הזה, כי יִמצא בכתריאֵליבקה עירנו אִיש חוטא ופושע, אשר לבו יסיתו לשלוח יד ברכוש זרים ולָקחת מאֵת יהודי עני, בעל אִשה ובנים, מַטמון כסף אשר כזה! ואֵימתי? ביום גָדול וקדוש, ביום דין, הוא יום צום הכיפורים, ואולי גם בזמַן תפילת נעילה, – הלא מַעשׂה נורא כזה לא נשמַע בתוכנו מיום שברא אלוהים אֶת השמים ואֶת האָרץ! לא אוכל להאמין, כי מקרה לא־טהור כזה קרה בקרבנו – לא, לא אוכל להאמין בשום אופן! ואֶפשר? מי יודע? מי תיכן אֶת רוח האָדם, היורדת לפעמים גם למַטה, ואֶת יֵצר לבו הרע, המַעבירו, בעוונותינו הרבים, על דעתו ועל דעת קונו? הלא מרובים צרכי עמךָ ודעתם קצרה, ויהודים עניִים מבקשים שקל־כסף ואיננו, ויֵצר־הרע, הוא השׂטן, רחמנא ליצלן, יֶארוב על כל מדרךְ כף־רגל, יֶארוב ברשתו לחטוף עני, ובפרט, כשהוא מַראֶה לו אוצר כזה, אֶלף ושמונה מאות קרבונים, – אֶפשר שנכשל, חַס ושלום, אֶחָד מאִתנו ולא עמד בנסיון, אֶפשר גזרה נגזרה עליו, שיחטיא אֶת נַפשו ויעבור עברה חמורה כזאת ביום גדול ונורא, ביום דין? לפיכךְ חַייבים אנחנו לחקור ולדרוש ולגלות אֶת שורש הרעה. לא ננוח ולא נשקוט עד אשר נוציא כאור משפט ונַחשׂוף אמת ממסתרים. על כן, רבותי, הוא אומר, הבה נקום ונבדוק אִיש אֶת רעֵהו, הבה נחַפשׂ ונמשמש ונריק אֶת כיסי כולָנו, למן הראשון בבעלי־הבתים ועד שמש בית־המדרש, אִיש ממנו לא נעדר. הנני, יהודים, קומו ובדקוני!
כךְ השמיע רבנו ר’ יוזפל אֶת משפטו, ותוךְ כדי דיבור עמד ופיתח אֶת אַבנטו והפךְ אֶת כל כיסי בגדיו לעֵיני כל העֵדה. וממנו ראו וכן עשׂו גם שאָר בעלי־הבתים, כוּלָם עומדים ומפתחים אִיש אַבנטו, הופכים ומריקים אֶת כיסי בגדיהם זה לעיני זה, עד אשר הגיע הדבר ללייזר־יוסיל. וכשהגיע הדבר ללייזר־יוסיל, נתכּרכּמו פניו. תחילה עמד זה וטען, כי רואֶה הוא אֶת פני האורח כפני מתעתע. כל העניין כולו אֵינו אֶלָא אחיזת־עֵינַיִם של ליטאִי. אִיש לא נגע ברכושו ואִיש לא גָנב את צרור כספו. שקר הדבר, שקר וכזב – וכי אֵינכם רואִים אֶת הליכותיו של זה, כי רק תואנה הוא מבקש?…
שמע הקהל והרים קול שאון: הכיצד? כל בעלי־הבתים החשובים מחלו על כבודם והריקוּ אִיש אֶת כיסיו – למה אֵפוא יִנָּקה לייזר־יוסיל? וכי בשביל שהוא מיוחָס, יִפטר בלא כלום? ”בדקוהו! בדקוהו!” – צעקו כל אַנשי בית־המדרש.
ראה לייזר־יוסיל, כי כּלתה אֵליו הרעה, התחיל להתחַנן ולבקש רחמים על נַפשו בדמעות־עֵינַיִם, כי יחוסו עליו ולא יִבדקוהו. עמד ונשבע בכל מיני שבועות שבעולָם, כי הלוַאי יִנקה מכל רע, כשם שנקי הוא מן הגנבה, אֶלָא מפני מה הוא מסרב? מפני החרפה. זו חרפה היא לו, הוא אומר. מבקש הוא בכל מיני לָשון של בקשה, כי יחוסו על ימי־נעוריו ואַל יביאוהו לידי בזיון כזה – אַל יִבדקוהו! ”עשׂו לי, הוא אומר, כל מַה שלבכם חָפץ, ורק אֶת זאת אַל תעשׂו לי – אַל תבדקוני!” מַה תׂאמרו על מפונק שכמותו? כסבורים אַתם, ששמעו אֶל תחנוניו ונהגו בו כבוד?…
ואולָם חַכו־נא כמעט רגע! כמעט שכחתי בחָפזי לסַפר לפניכם, מי הוא אותו לייזר־יוסיל ומַה טִיבו. לייזר־יוסיל זה אֵיננו מילידי כּתריאֵליבקה. הוא עצמו מוצאו ממרחַקים, מקצות האָרץ, ובא למקומנו להיות סמוךְ על שולחַן חותנו. חותנו העשיר חפרו ממַטמונים, לקחו אַחַר כבוד והביאו אֵלינו להשתבח בו בעיר, כי פישפש ומצא לבתו חתן־שעשועים, אֶבן טובה ומַרגָלית, אֶלף דף גמרא בעל־פה, ובעל־תנַךְ, ובעל־לשון־הקודש, ובעל־חשבון, הן בתשבורת והן באַלגברה, וידו יד סופר מהיר, ושאָר מַעלות טובות ומשובחות. כשהביא לביתו אֶת הכלי היקר הזה, נזעקה כל העיר לקראתו: הכל רצו לראות אֶת המציאה, אשר מצא גביר עירנו במרחַקים. והנה למַראִית־עין לא התנַכר זה במאום: חָתן ככל החתנים, מַראֵהו מַראֵה גבר, ורק חוטמו אָרוךְ ביותר, ועֵיניו בוערות כלפידי־אֵש, ופיו כמַעין המתגבר – אֵש וגָפרית תחת לשונו! עמדו לתהות בקנקנו ולנַסות אֶת כוחו בדף גמרא, בפסוקי מקרא, בפרקי רמב"ם ובשאָר ירקות – אֵש להבה! בקי הוא, הכלב הזה, בכל מקום שמוליכים אותו, בכל אשר יִפנה ירשיע! והגיע הדבר לידי כךְ, שר’ יוזפל שלָנו העיד עליו במו פיו, כי ראוי הוא להיות רב בכל תפוצות יִשׂראֵל. ואֵין צורך לאמור בחָכמות חיצוניות – שם הריהו עושׂה כאָדם בתוךְ שלו. תדע לָךְ: יֵש בעירנו חַקרן אֶחָד מובהק, דייזיל בן רב שעיה שמו, משוגע ואִיש־הרוחַ מאֵין כמוהו, והרי זה אֵינו מַגיע עד קרסוליו של לייזר־יוסיל! ולא עוד, אֶלָא שראשון הוא לייזר־יוסיל גם למשׂחקים באַשקוּקה – אֵין דומה לו בכל האָרץ! הלא פי הוא המדבר אליכם: מושלָם בכל המַעלות!
דבר המובן מאֵליו, שאַנשי העיר קינאו בהגביר על חתנו התכשיט המפואָר. אָמנם מרננים היו אַחרי אותו תכשיט, כי הציץ ונפגע. למשל: דעתם של הכּתריאֵלים שלָנו לא היתה נוחָה ממנו, שפיקח הוא ביותר (כל יתר כנטול דמי), ושמפריז הוא על מידת ענוותנותו, מתהלךְ עם כל אָדם באַהבה ובאַחוָה, מתרעה עם כל קל שבקלים, בין שהוא בחור, בין שהיא בתולה ובין שהיא אֵשת־אִיש… ושוב לא ישר בעֵיניהם הילוכו המשונה, שהוא מהלךְ תמיד תפושׂ במַחשבותיו, מתוךְ פיזור־הנפש, מאַחר לָבוא לבית־המדרש, מתעטף בטליתו ועומד לעיין ב“באֵר מַיִם חַיִים” או ב“אֶבן־עֶזרא”, כיפתו שמוטה לו לערפו ולבו רחוק מתפילה. אָמנם ראׂה לא ראו בו כלום וכל עוול לא נמצא בו, אֶלָא שהיו ממַלמלים אַחריו, כי חָכמתו קודמת ליִראתו – אֵין אָדם באָרץ, אשר יִהיֶה כליל השלמוּת.
וכך הוָה, כשהגיע הדבר ללייזר־יוסיל זה ועמדו לתהות עליו, לחקור ולשאול אֶת פיו, על מה ולָמה הוא מסרב כל־כךְ לבדיקה, – הלא זה לו האות, כי הגנבה בידו היא! – אמַר להם: ישׁביעוהו בנקיטת חפץ, ינַתחו אֶת בשׂרו לנתחים, יִסרקו אֶת גופו במַסרקות של ברזל – ובלבד שלא יפשפשו בכיסיו! כאן לא יכול עוד להתאַפק גם רבנו ר’ יוזפל, אַף כי אִיש טוב הוא ונוחַ לבריות במאוד מאוד. עמד ונתן עליו בקולו:
– אִי לָךְ, אַתה האִיש! הלא ראוי אַתה, כי יעשו לךָ לא אֵדע מה! הגע בעצמךָ: רואֶה אַתה אֶת דמי אַחיךָ היהודים ניגרים לעֵיניךָ, הכל מוחלים על עֶלבונם ומוסרים עצמם לבדיקה, – ואַתה עודךָ מסתולל? רוצה אַתה להיות יוצא מן הכלל? מַה־נַפשךָ: או תן תודה והשב אֶת הכסף לבעליו, או קום־נא והראֵנו אֶת כיסיךָ וכי להתל בעֵדה של יהודים, בלא עֵין־הרע, אַתה אומר? הלא עשׂה יעשׂו לךָ פה לא אֵדע מה!
בקיצור, עמדו ותפסו לו לאותו בחור, השכיבוהו על הסַפסל בעל־כרחו והתחילו לפשפש בכיסיו ולהריקם – ובדקו ומצאו… כסבורים אַתם, מַה מצאו? כמה וכמה עצמות מכורסמות של תרנגולת צלויה וכתריסר גלעינים לחים של שזיפים רענַנים, אשר נאכלו זה לא־כבר. המשערים אַתם אֵפוא, מַה נחמד היה מַראֵהו של אותו תכשיט לאַחַר שהריקו אֶת החמדה הגנוזה הזאת מכיסו?… המציירים אַתם לעצמכם אֶת קלסתר־פניו אותה שעה ואֶת תואַר פני חותנו העשיר ואֶת מַראֵה פני רבנו העלוב?… רבנו ר’ יוזפל פנה לצדדים מגודל הבושה ולא יכול לָשׂאת עין אֶל הנִצבים עליו. וכאשר הלכו המתפללים מבית־המדרש אֶל בתיהם לסעוד אֶת לבם אַחרי הצום, לא חָדלו מסַפר זה עם זה בדבר האוצר הטוב, אשר הריקו מכיסו של אותו התכשיט, וכולָם גָעו בצחוק. ורק ר’ יוזפל בלבד הלךְ יחידי, אָבל וַחפוי־ראש, כולו מיצר ודואֵג, ולא יכול להרים ראש ולָשׂאת עין אֶל אִיש, כאִילו הוא עצמו נמצא בקלקלתו…
היהודי המסַפר סיים, כפי הנראֶה, אֶת סיפורו, מפני שחָזר ועישן שוב סיגָריה.
– והכסף מה היה עליו? – שאלנוּהוּ כולָנו פה אֶחָד.
– אֵיזה כסף? – תמַה היהודי, מַעמיד עלינו פני תם ומַעלה עשן מפיו.
– כיצד אֵיזה כסף? האֶלף ושמונה המאות…
– אַ־אַ־אַה? – קרא היהודי קריאָה ממושכה. – האֶלף ושמונה המאות? אָבדו.
– אָבדו?
– אָבדו לעולָמים!…