כרך ראשון: ארבעים ושמונה שנה 1925–1973    🔗

עם המהדורה החדשה    🔗

במקורו ראה ספר זה אור בדצמבר 1978, למעלה משנתיים וחצי אחרי מותו החטוף של הרמטכ“ל השביעי של צה”ל, רא“ל דוד אלעזר (“דדו”), בראשון של פסח תשל”ו (1976), והוא אז רק בן חמישים ואחת. בכמה שיחות מקדימות שהיו בינינו על הספר שהתכוון לכתוב, ביקש דדו ממני שאהיה לו לעזר בעיצוב הספר, לא בתוכנו, כלומר – בניסוח, בסגנון, אולי גם במעין “פינג-פונג” אינטלקטואלי, שבו אטיח אני שאלות לעניין והוא ישיב עליהן כהלכה. למרבה הכאב לא הגענו כלל לשלב העבודה הממשית על הספר. מותו הכה בתדהמה את העם כולו. רבים, ואני בתוכם, פירשו זאת כ“שברון לב” על כפיות הטובה שהמופקדים עליו בדרג המדיני גילו כלפי מצביא שנכנס למלחמה בתנאי הפתעה והלם, ובתוך עשרים יום, במנהיגות נחושה, מחושבת להפליא, הפך את גורל המלחמה: הנהיג את צה“ל למבואות דמשק וללבה של מצרים, כיתר את אחת משתי הארמיות המצריות, שרק התערבות המעצמות הגדולות הצילה אותה מהשמדה גמורה. עליו ועל עוד כמה מפקדים בכירים הוטלה האחריות כולה על ההחלטות, המעשים והמחדלים שקדמו למלחמה. הם “נזרקו לכלבים”, ואילו את חלקו של הדרג המדיני, שהיה מעורב בכל אלה “עד לאוזניו”, הקפידו מנסחי כתב המינוי של “ועדת אגרנט” שלא להכליל בנושאים שנדרשה לחקור, וכך יצאה כביכול הממשלה, ובתוכה שר הביטחון משה דיין – שמכוח סמכותו ואישיותו הדומיננטית, שימש כמין רמטכ”ל-על – נקייה מכל אחריות ישירה למחדלים הצבאיים, המודיעיניים והמדיניים, שתרומתם ל“מחדל” ול“הפתעה” הייתה מכרעת, ומכל מקום – רחצה בניקיון כפיה; ואם לדייק: לא התביישה לברוח מן האחריות, אך זו רדפה אחריה כרוח-רפאים עד שהשבים משדות-הקרב הכריחו אותה להעביר את הנהגת המדינה לידיים אחרות.

כבר ביום פטירתו של רא“ל אלעזר – במוצאי ראשון של פסח, בעוד אלמנתו, ילדיו ורעיו הקרובים מכונסים נדהמים בדירתו שברמת-אביב – לא הירפתה ממני מחשבה אחת: עכשיו שאיננו עוד, אפילו לא תישמע האמת שלו. איתו ייקבר גם הספר שחשוב היה לו כל-כך לכתוב, ואך יום אחד קודם, ערב החג, אמר לי, “אני את [ההכנות] שלי גמרתי. בוא נקבע תאריך להתחלת העבודה”. דדו שימש אז כיושב-ראש “צים”, ואת הפגישה הראשונה קבענו ליום שלאחר שובו מן ה”קונפרנס" הבינלאומי של חברות הספנות שעמד להיפתח באותם ימים בלונדון. פתאום לא נותר דבר מכל הכוונות המוצהרות, ואני חשתי כאילו שיחה אחרונה זו נהפכה מעתה למין “צו” שהוטל על כתפיי, שעלי האחריות להתמודד עם תוצאה אכזרית ובלתי-נמנעת זו של מותו; ומצד אחר, מכוח מה אקבל עלי משימה שלא נקראתי למלאה, ואשר לא הייתה כלל לפי הכשרתי ולא לפי נטיות לבי – לכתוב ספר על המצביא במלחמת יום הכיפורים ועל תפקידו הגורלי במלחמה זו. גם כשהתחלתי להרגיל עצמי למחשבה – שאין לי זכות מוסרית להשתמט מאחריות פתאום זו – לא התכוונתי לרגע אחד להיכנס לנעליו, לכתוב את הספר שהיה הרמטכ“ל עצמו כותב, אלא לנסות לחשוף את הגנוז במסמכים שהוא ועוזריו סיימו לרכז בארונות-ברזל מוגנים היטב, לשוחח עם מספר רב ככל האפשר של “עדים” לפרקי-חייו השונים ומפקדים בכירים שנמצאו בסמיכות קרובה אליו בשעות-הגורל, ומכל אלה לנסות לצרף את האמת כפי שתתגלה לי, תהיה אשר תהיה. מאליו מובן, שנכונותי לקבל עלי משימה-בלתי-אפשרית זו, היא לבדה אינה מספקת. צריך שהמשפחה תסמוך על כך את ידיה. צריך שאוסמך לכך על-ידי מי שהסמכות בידו בצמרת המדינה ומערכת הביטחון. ותנאי בל יעבור מבחינתי: שיינתן לי לעיין בכל החומר הרב הזה בשלמותו וכי יובטח לי, שאיש לא יתערב במהלך עבודתי ולא ינסה להטותה – לא לכאן ולא לכאן. הספר שאכתוב אני, אם אכתוב, לא יהיה ספרו של דדו, שהרי זה אינו אפשרי עוד. הספר יהיה כולו שלי, ולטוב ולרע – כל האחריות תהיה עלי ועל צווארי. מה דחף אותי להכניס את ראשי לעניין, שקרע לגזרים את המדינה כולה? מין תחושה עמוקה, שאם לא אני, עכשיו, מייד, מכריז על נכונותי – יתמסמס מהר מאוד העניין כולו, “רגע החסד” יחלוף, ידידיי הטובים ביותר ישדלו אותי להתרחק מ”שדה המוקשים" הזה, ובקרב הנוגעים בדבר, בעיקר מי שוועדת אגרנט הצילה את עורם, עלולים להימצא גם מי שידאגו היטב לכך שספר כזה לא יהיה.

וכך, בלי “לישון על זה”, בלי לחשוב פעמיים, ניגשתי אל האלמנה, ואמרתי: “תלמה, אני מבטיח לך, יהיה ספר.”

כמה מעמיתיו שבחדר, בהם, אם זכרוני אינו בוגד בי אחרי כל השנים האלה, רב-אלוף חיים בר-לב, רב-אלוף צבי צור והאלופים אדן, זאבי וזמיר, עודדו אותי מאוד. אני חש חובה מיוחדת להזכיר את מי שהיה ראש-לשכתו בימי המלחמה, אל“מ אבנר שלו, לימים קצין חינוך ראשי, ראש מינהל התרבות במשרד החינוך והתרבות והיום יו”ר “יד ושם”. הוא לא רק דרש נאה, אלא בבקיאותו הרבה ובשכלו החד ליווה אותי דרך כל הסוגיות הסבוכות שהספר נדרש לעסוק בהן, דרך מוקשים ומעקשים, והיה לי למורה נבוכים ולעיניים כל משך עבודתי, כשנתיים וחצי. בלעדיו לא היה נכתב הספר, ואוסיף עוד כי מאז נקשרה בינינו ידידות עמוקה.

אחטא לאמת אם לא אוסיף, כי מרגע שנפלה ההחלטה וניתנה לי הרשות “להיכנס אל מאחרי הפרגוד”, לקרוא מסמכים ולהאזין להקלטות – שאולי איש לפניי לא התפנה להם עד אז, וחוששני שגם לא ועדת אגרנט ועוזריה ויועציה – השתחרר בתוכי מעין מעיין של אדרנלין, וימים ארוכים, מבוקר עד ערב, עיינתי בחומר. לפעמים חשתי שאני טובע בערמות התיקים והמסמכים, לפעמים גרוני נחנק למקרא הנחשף בהם, ועם זאת הולך ומתמכר לו יותר ויותר, רוצה לדעת עוד ועוד, רוצה להבין הכול. שהרי גם זה פעל בתוכי כמניע רב-עוצמה: אני שהיתי כל משך המלחמה בחזית הדרום – לא כלוחם, אלא כ“עד”, כעיתונאי, נודד מגזרה לגזרה, מחטיבה לחטיבה, מאזין לאנשי המעוזים ממש בצאתם בעור-שיניהם מן המלחמה שנפלה עליהם פתאום בעצם יום הכיפורים, מתלווה אל הלוחמים לפני חציית התעלה, בעיצומה, ולאחריה במרחבי “אפריקה”, ממבואות איסמעילייה ועד לק“מ ה-101 – והשאלות שהסעירו את הציבור כולו היו גם השאלות שטרדו את מנוחתי. הרבה יותר מאוחר, כשביקשתי לראיין את גולדה מאיר, שאז כבר הייתה ראש ממשלה לשעבר, סירבה תחילה לראותני, וכשנפגשנו גם אמרה לי מדוע: משום שנמניתי עם חבורה קטנה שהפגינה ותבעה את התפטרות הממשלה. כלומר – לא רק כדי למלא חובה מוסרית לדדו קיבלתי עלי את כתיבת הספר; נתגלגלה לידי זכות נדירה באמת, ללמוד בעצמי את העובדות ולנסות להבין מה באמת קדם לשעה שתיים אחר הצהריים ביום הכיפורים תשל”ד, איך באמת נראו הדברים במהלך המלחמה מנקודת-מבטו של הרמטכ“ל, ומה היה חלקו בשינוי הכביר שהתחולל בעשרים הימים ההם, החל מאותה תחושה תבוסתנית שביטא דיין באמירה על “חורבן הבית השלישי” ועד לעמידת צה”ל בשערי דמשק ובק"מ ה-101 בואכה קהיר. הסקרנות שלא ידעה שבעה ניצחה בסופו של דבר את ספקותיי ביחס לכישוריי וליכולתי לעמוד במשימה. רציתי לדעת את האמת.

מאז שיצאה המהדורה הראשונה של הספר “דדו – 48 שנים ועוד 20 יום”, בדצמבר 1978, עברו עשרים וכמה שנים.

לפני שאנמק את ההחלטה להוציא היום מהדורה חדשה זו, ואצביע על כמה מן התוספות החשובות שבה, עלי לומר מילים אחדות על התקבלותה של המהדורה המקורית, שבתוך ארבעה חודשים נמכרו מתוכה חמישים אלף עותקים (שני כרכים העותק). עוד לפני צאתו בדפוס זכה לברכה חמה ראשונה. פרס יצחק שדה לספרות צבאית הוענק לכתב-היד של “דדו – 48 שנה ועוד 20 יום” מידי ועדה מכובדת ביותר: פרופ' צבי יעבץ, יו“ר, תת-אלוף (אז, היום השר) מתן וילנאי והסופר א”ב יהושע. איך הגיע כתב-היד לידי הוועדה? ובכן, זה הסיפור: ההיתר לעיין בכל המסמכים ניתן לי אמנם בברכתם של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז“ל, שר הביטחון דאז, שמעון פרס יבל”א והרמטכ“ל דאז, מרדכי גור ז”ל, והכול נעשה ברשות ובסמכות. אבל מחמת אופיו הרגיש, הסודי, של החומר (ואוסיף: גם בשל אופיי שלי, הצורך המוחלט שלי לעבוד ביחידות, לעשות הכול בעצמי, לא עוזר, לא כתבנית, הכול אני, בעשר אצבעות) הביאו לכך, שסיימתי את הספר הענק הזה (כאלף עמודים בכתב מכונה) בלא שהעמדתיו לשיפוטו המקצועי-אובייקטיבי של היסטוריון צבאי, או כל היסטוריון אחר. היום אני מרשה לעצמי להתוודות על חרדות שליוו אותי כל משך הכתיבה, וכאן אציין שתיים מהן:

1) האחת, האימה הגדולה שמילא את נפשי החומר המקורי שקראתי – אלפים ורבבות עמודים. נמצאתי לא רק מלווה צעד צעד את השתלשלותה של טרגדיה לאומית גדולה, אלא חווה מחדש את כאב העיוורון, ההחמצות, המחיר הנורא. בהבדל מכריע אחד מן הנפשות הפועלות בטרגדיה זו – אני עמדתי “בחוץ”, קורא בשעה שהכול כבר קרה ושום מעוות לא יתקון עוד, מן ההתחלה יודע את הסוף. כל יום נשבר הלב מחדש למקרא דבריהם של הטובים במפקדים ובמנהיגים האזרחיים, דברים של אנשים חריפים שהוכו בעיוורון. לא במקרה אני משתמש במילה טרגדיה. כל משך הקריאה והכתיבה כמו ריחפה מעלי תחושה זו – טרגדיה יוונית, שגיבוריה יכולים לכאורה להיחלץ מתוכה, אבל הגורל כבר גזר את מהלכה, את סופה. בשובי בערב הביתה, לא יכולתי להירדם. כל האירועים שעליהם קראתי, או כתבתי, במשך היום חזרו בלילה כסרט-בלהות. לראשונה בחיי נזקקתי לכדורי-ארגעה וכדורי-שינה. אשתי יהודית ז"ל תבעה ממני בתוקף, “תצא מזה!”, ואף הוסיפה, כעיטור מוסיקלי מוכר בחייה של כל משפחה, “אם לא תסתלק מהספר, אני מתגרשת ממך!” בלי קשר לאיום הזה, בתום שנת עבודה, באתי אל ראשי הוצאת “מעריב”, שאיתם נחתם החוזה להוצאת הספר, ואמרתי להם, שאני מתקשה לעמוד בלחץ, אני מבקש להתיר את החוזה ולהחזיר את כל המקדמה (הניכרת) שכבר ניתנה לי.

שלום רוזנפלד החכם, אז העורך הראשי של העיתון (שהשתנה מאוד בזמן האחרון, כמאמרו של אותו איכר לסוסו אחרי שעשה ממנו נקניק), אמר לי שהוא מבין לרוחי, ואם איני יכול – איני יכול. “אבל,” הוסיף, “מה תגיד לתלמה?!” הוא ידע על ההבטחה הנרגשת, הרומנטית, שנתתי לה, והכה אותי אל החומש. זאת ועוד: משם הלכתי אל מי ששימש אז כמנהל “מעריב”, גוטמן רבינוביץ' ז"ל. חזרתי על אותם הדברים והוספתי שבאתי להחזיר את המקדמה.

הטקטיקה של רבינוביץ' הייתה שונה: “אם אינך יכול, אל תכתוב. אבל את המקדמה אין אנו מקבלים בחזרה.”

חזרתי אל חרדתי ואל הספר.

2) החרדה השנייה הייתה מסוג שונה לחלוטין. את ספרי התחלתי לכתוב באפריל

1. במאי 1977 היה ה“מהפך”. שלושת האישים שנתנו ברכתם לספר לא היו מעורבים כהוא-זה באירועים, שבסופו של דבר הביאו לסילוקו של המערך מן השלטון לשנים ארוכות. איני רוצה לחקור במופלא ולשאול אם היתר כזה היה ניתן לי בימי ממשלתם של גולדה מאיר, משה דיין, ישראל גלילי וחבריהם. ברור היה לי, שכמה מן הנפשות המרכזיות ב“דדו” הן עכשיו נפשות מרכזיות בממשלתו של מנחם בגין, וראש בהם משה דיין, שעם החברות בכנסת, שזיכתה אותו מפלגת העבודה המובסת, עבר ישר למשרד החוץ של בגין. ככל שהעמקתי בחומר, כן נראתה לי החלטת ועדת אגרנט לפטרו מכל אחריות ישירה – ולפסוק שבשאלות “אחריות מיניסטריאלית” לא תדון – עיוות צועק לשמיים. מכל מקום, התמונה שהצטיירה אצלי הייתה היפוכה הגמור של החלטת הוועדה. הוא הדין באלוף אריאל שרון, שאילו לא פסק כתב המינוי של הוועדה שעליה לחקור את האירועים וההחלטות בתקופת הבלימה רק “עד 8 באוקטובר”, היה מצטייר בדמיון העם לאו דווקא כ“אריק מלך ישראל”. די להזכיר כאן, שמי שמונה למפקד חזית הדרום, מעל לראשו של האלוף שמואל גורודיש, רב-אלוף חיים בר-לב, התנה בנסיבות מסוימות, על איזו דיונה בסיני (הכול כתוב בספר), את המשך פעילותו בחזית בהדחתו המיידית של האלוף שרון, ורק בקושי רב – ומחשש למהומה הציבורית והפוליטית שתתעורר – הצליח הרמטכ"ל להניאו מכוונתו לשוב למשרד המסחר והתעשייה אם לא יודח שרון מייד.

די בשתי חרדות אלה להסביר למה ציפיתי כאשר סיימתי את מלאכתי, והבאתי את אלף העמודים לעורך דאז, נפתלי ארבל, ששלח, כנדרש, עותקים לצנזורה ולביטחון שדה. בידי היו עוד כמה עותקים, ואחד מהם מסרתי לידי ידידי, שהיה גם ידידו הקרוב של דדו, ההיסטוריון פרופי צבי יעבץ – היסטוריון של התקופה הקלאסית ומפורסם במחקריו על רומי, הפלבאים שלה והקיסרים הראשונים, יוליוס והבאים אחריו, שהפכו את שמו הפרטי לשם-עצם כללי, קיסר. יעבץ אינו היסטוריון צבאי, אבל הוא בעל-מקצוע מעולה וידיד שיכולתי לבטוח הן בחוות-דעתו הרצינית והן בשתיקתו הגמורה. את כל חטאי אני מזכיר היום: חרדותיי היו ברמה כזאת, שכבר ראיתי את הספר כולו נאסר לפרסום, ואת עצמי נלחם כארי – ובכל דרך – על הוצאתו לאור. ליתר ביטחון, דאגתי להוצאת עותק אחד מן הארץ, ואני יצאתי אחריו. לא זכיתי לעלות על המוקד במלחמה על האמת. בראשית ספטמבר 1978, טילפן אלי צבי יעבץ להודיעני על זכיית הספר בפרס יצחק שדה ועל הטכס המתקיים בעוד ימים אחדים, טכס שראוי שאשתתף בו. כך נודע לי מה שצבי הסתיר מפני עד לאותו רגע, שבאותה שנה עמד בראש ועדת הפרס. כך גם קיבלתי את חוות-הדעת שלו ושל שני עמיתיו המכובדים.

החרדה נהפכה להתרגשות, לשיכרון-הלא-ייאמן. הספר לא נגנז. הוא זכה בפרס. ניתנה לו ברכתם של אלופי צה"ל, מלומדים וסופרים.

כזו הייתה התקבלותו אצל הקורא הישראלי. על כך יעיד פרט משעשע: על-פי החוזה המקורי עם הוצאת “מעריב”, צריכה הייתה המהדורה הראשונה להידפס ב-25,000 עותקים. לפני שהוחל בהדפסה, באו אלי ראשי ההוצאה, ובחשש גלוי אמרו: ומה יהיה אם נישאר תקועים עם הרבה אלפי ספרים לא מכורים?! והאמת היא, שביני לביני תהיתי גם אני: זהו ספר בשני כרכים, 700 עמודים, כריכה קשה, כמה קוראים יימצאו לוז שאלתי: מה אתם מציעים? אמרו: שתסכים לתיקון החוזה, שהמהדורה הראשונה תודפס ב-15,000 עותקים בלבד. הסכמתי מייד, ועורך הדין אמנון גולדנברג, שעמד, במידת האפשר, לימין דדו מול ועדת אגרנט והליכיה הפגומים, וכמחוות-ידידות גם כלפי, ערך את החוזה, “חתך” מתוך המהדורה עשרת אלפי עותקים. מהדורה ראשונה זו נמכרה בתוך שבוע, ונדרש מאמץ רב – וזמן יקר, כחודש, אם איני טועה – להדפסה שנייה. אך למרות החששות, נדפסו בין אוקטובר 1978 לאפריל 1979, ארבע מהדורות, ובסך הכול נמכרו כחמישים אלף עותקים (שני כרכים הספר).

התעכבתי על פרט זה, שכן חרף הסימנים המרובים, שלבו של הציבור עם דדו, שרבים כואבים את עלבונו ומתאבלים על מותו החטוף – מי שיער שרגשות אלה יתורגמו לרכישת ספרים רבים כל-כך. הקרובים לענייני ספרים יידעו להעריך מה רב היה הפער בין התפוצה של “דדו” לבין תפוצתם של ספרים שפירסמו אישים מרכזיים מאוד, שהיו מעורבים בהנהגת המדינה והצבא באותה תקופה.

התקבלותו הרחבה של הספר הסבה לי קורת-רוח רבה, ולא למען עצמי כי אם למען שמו של דדו שהוכפש ובוזה. לא גנרל אני ולא פרופסור בהיסטוריה צבאית, ואת מלאכתי עשיתי בחרדה בלתי-פוסקת לאמת, כפי שנגלתה לי מן המסמכים המקוריים ומפי עשרות העדים שראיינתי. גם היום איני מתיימר לטעון, שאיתי תמות חוכמה. אדרבה, היום אני יודע שפה ושם נעלמו (או הועלמו) ממני דברים בעלי ערך. אז גם היו עלי מגבלות שהטלתי על עצמי, מחשש שפרסום מסמכים או מקורות מדויקים מדי עלול להכשיל את עצם פרסומו של הספר, ודי לחכימא ברמיזא.

חרדותיי אמנם התבדו, אבל הן לא היו סתם פרי דמיוני הקודח. אדגים את הדבר: אני פעלתי אך ורק במסגרת שהוסמכתי לה על-ידי ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז“ל, שר הביטחון דאז, שמעון פרס יבל”א, והרמטכ“ל מרדכי גור ז”ל, וכתב היד נמסר לביקורת ביטחונית לגופים המתאימים. ובכל-זאת, נעשה ניסיון, מעין “חברי”, לשדל אותי למסור את כתב-היד לעיונה של אותה ועדת שרים מיוחדת לספריהם של שרים ועובדי מדינה, שהרי תוך כדי כתיבת הספר היה ה“מהפך” וקמה ממשלה חדשה. ידעתי, שאיני נמנה עם מכובדים אלה, וכי לא חתמתי על כל התחייבות לעשות כן, ולפיכך אמרתי פשוט: לא. היה ניסיון שני, פורמלי אבל זהיר – מכתב מראש לשכתו של השר הממונה – אבל תגובה מנומסת, מדויקת ומוחצת, שניסח ד"ר אמנון גולדנברג, שמה קץ לניסיונות אלה.

גם היה דבר נוסף, לא פחות מביך, אך שלא להלבין ברבים את פני הנוגע בדבר, אזהה אותו רק כ“קצין בכיר”. למחרת שובי מחו"ל, בצוהרי היום, שבהמשכו עתיד הייתי לזכות בפרס יצחק שדה לספרות צבאית, צילצל בביתי הטלפון, ומייד זיהיתי את קולו הסמכותי של הקצין. הוא טען כנגדי שעובדה מסוימת שבספר (לא אפרט איזו) מובאת בצורה המסלפת את עמדתו באותו עניין, שחשיבותו הייתה רבה מאוד. הוכיתי בתדהמה. הספר היה אז עדיין בכתב-יד, ורק קומץ אנשים מוסמכים, וחברי ועדת הפרס, ראו אותו. מנין לאותו קצין בכיר מה כתוב בספרי? מה קורה פה?!

ואכן, הקול הסמכותי לא הבהיל אותי, ושאלתי: מנין לך מה כתוב בספרי? מידי מי קיבלת אותו?

זה לא חשוב, הגיב בקוצר-רוח, חשוב שתתקן מייד מה שכתבת.

סלח לי, אמרתי לו. ראשית, חשוב לי מאוד לדעת איך הגעת לספר שנמסר אך ורק לצנזורה ולביטחון שדה, וכן להיסטוריון צבי יעבץ, חברו של דדו וחברי, שהפתיעני בפרס הזה. שנית, אני כתבתי מה שמצאתי, ואם בצאת הספר יהיו לך השגות, זכותך, ואם לדייק, חובתך תהיה להגיב עליהן.¹

בכך הסתיימה אי-הנעימות השנייה.

לעומת תגובה זו ועוד שתיים שלוש תגובות קנטרניות, בעיקר בשירותו של “בכיר” זה או אחר, זכה הספר להערכה מצד אנשי-צבא בכירים וחוקרים, ולא היה עד עצם היום הזה ניסיון לערעור שיטתי, יסודי, של הכתוב בו.² אדגים במה שקיבלתי כמחמאה רבתי: תא“ל יואל בן-פורת, מראשי אמ”ן, מפקד יחידת ההאזנה (848),³ פירסם ב“מערכות” מאמר⁴ “על בסיס עבודת מחקר מסווגת, נשענת על מידע מודיעיני”, שפורסמה באמ"ן בפברואר 1985. במאמרו זה, המציג “עובדות חדשות על מלחמת יום הכיפורים”, מצטט המחבר שמונה קטעים לא קצרים מתוך ספרי, ומקדים את הציטטים במילים אלה –

להבנת התמונה יש להביא בפני הקוראים את אירוע ‘כחול לבן’ כפי שהוא הצטייר בעיני הפיקוד העליון. מטעמים שלא יעניינו את הקורא, בחרתי להעתיק מספרו המצוין של הסופר ח. ברטוב “דדו – 48 שנים ועוד 20 יום” (תודה על אדיבותו ורשותו) קטעים המתארים היטב את אירועי כחול לבן.

עברו כל השנים האלה, ובפתח ספרו המעולה של אורי בר-יוסף שכבר נזכר, גם הוא קצין לשעבר באמ“ן, שבספרו עשה “שימוש רב במסמכי אמ”ן של ערב המלחמה”,⁵ שימוש המתועד היטב לאורך הספר כולו, הוא כותב על ספרי שהוא “מחקר שנותר הטוב מסוגו גם עשרים שנה ויותר לאחר פרסומו”.⁶

כל זאת הקדמתי, כדי להסביר את טעמי הוצאתה של מהדורה חדשה זו, שיש בה לא מעט תוספות חשובות. כימי דור עברו מאז שהונח הספר לפני הקורא העברי, ובאמרי “דור” כוונתי למי שמכהנים היום כמפקדי-צבא בכירים וזוטרים, לחוקרים ותיקים וצעירים, לסתם אנשים ערניים המוסיפים לחפש את האמת על הטראומה הקשה ההיא בתולדות מדינת ישראל. כשהבאתי את שבחי הספר, לא הייתה כוונתי להתהדר, אלא להסביר מדוע נראה לי שפרסומה של מהדורה חדשה זו, והחזרת דמותו של רא"ל דוד אלעזר, מגדולי המצביאים של ישראל, לתודעת הדור הם היום דבר בעיתו. הספר אזל לפני יותר מעשרים שנה. התינוקות של אז הם היום הנושאים בעול. וכבר אמר החכם: מי שאינו לומד מן העבר, נדון לחיותו מחדש. הבנת האירועים, התהליכים וההחלטות המתוארים כאן אולי תסייע לדור החדש של קציני-צבא, לאנשים השואפים להיכנס לחיים הציבוריים, או לסתם אזרחים תאבי-דעת, להבין שאותם אירועים עצמם עלולים להתגלגל, בניהול כושל, יהיר וצר-אופקים, למלחמות מיותרות, ואילו ניהול נבון ומרחיק-ראות יותר עשוי להטותם לעבר אי-הלוחמה, אולי אפילו לעבר השלום המיוחל.

מה חדש במהדורה חדשה זו?

א. רשימה מפורטת של המקורות, בכללם המסמכים הצה"ליים, שמתוכם נשאב הכתוב בספר. מטעמים שכבר רמזתי עליהם, במהדורות קודמות חששתי אפילו להזכיר את המקורות, שמא יבולע לספר כולו. אך אחרי שנמכרו כבר עשרות אלפי עותקים ומהדורה רביעית הייתה בדפוס, הגשתי לאישור הצנזורה את רשימת המקורות וזו אושרה כולה. כבר היה מאוחר להכלילה בגוף המהדורה, ולפיכך הדפיסה ספרית מעריב חוברת מיוחדת, “רשימת מקורות”, שהגיעה לידי חלק מן הקוראים. הפעם היא כולה בגוף הספר.

ב. מראי-מקום. במהדורה המקורית נמנעתי משימוש במה שמומחים מכנים “אפרט”, כלומר ציון מקורה המדויק של כל עובדה חשובה המובאת בספר. להימנעותי זו היו שתי סיבות עיקריות: האחת, להבאת מראי-מקום (footnotes) יש חשיבות רבה אם יש לקורא גישה חופשית למקור והוא יכול לבדוק בעצמו את מהימנות המובאה, וכן אם הובאה מתוך נאמנות לאותו מקור, או באופן חלקי ומסולף. למקורות אלה לא הייתה אז כל גישה למי שלא הוסמך לכך. סיבה שנייה, חששתי שאזכור מדויק של מקורותיי יעיר מרבצם את כל השדים ואולי אף יביא לגניזת הספר. די אם אדגים את צדקת חששותיי, במה שאמר באחד מדיוני הכנסת פרופ' יגאל ידין ז“ל, רב-אלוף במילואים ואז סגן ראש ממשלה בממשלתו של מנחם בגין. בכל מאודו התקומם על כך, שניתן לי לעיין בחומר החסוי ושאני מצטט בספרי דברים שאמר ב”בור“.⁷ הטיעון, שהתמונה בספרי “מעוותת”, היא שעוררה בי כל השנים את הרצון להביא מראי-מקום. מכל מקום, ראוי להרהר בעובדה המעניינת שלמרות טענת ידין, שהיה הראשון “שתבע את פרסום דו”ח ועדת אגרנט”, ולו רק כדי לתקן מה שעיוות ספרי, ועל אף שחלפו מאז יותר מעשרים שנה, לא הועמד דו"ח אגרנט המלא עד היום לשיפוטו של הציבור. אבל מאז הופיעו עוד ספרים ובהם אזכורים של מראי-מקומות, והאחרון בהם – ומכולם בולט מאוד לטובה – הוא “הצופה שנרדם”. איני רואה עוד סיבה כלשהי שלא לעשות סוף-סוף כמותם.

ג. עניינים חשובים ביותר שנשמטו מתוך המהדורה המקורית אם מחשש שפרסומם, יחרוץ את גורל הספר כולו (ומי שיעיין בדבריו של יגאל ידין שהבאתי בהרחבה בהערה 7, יסכים שחשש זה לא היה דמיוני), אם מפני שפשוט נעלמו מידיעתי. עם הסוג הראשון נמנית ההתייעצות אצל ראש הממשלה גולדה מאיר ב-18 באפריל 1973, שהוא אולי המסמך החשוב ביותר להבנת החשיבה של ההנהגה המדינית-צבאית המצומצמת בשנה הגורלית ההיא. באחד הספרים פורסמו קטעים מתוכה כדי להוכיח כמה פיקח היה מחבר הספר. חלקים מאותו דיון פירסמתי אני, אחרי שתים-עשרה שנות היסוסים ועוד מלחמה אומללה (של"ג), ב“מעריב”, ב-11 בנובמבר 1990. נוסח מלא יותר התפרסם בספר “הצופה שנרדם”, והמחבר מודה לי על שהעמדתי את החומר לרשותו. במהדורה זו אפרסם לראשונה מסמך זה בשלמותו (אגב פסיחה על חזרות מיותרות). עניין שלא ידעתי עליו כלל כשראה ספרי אור לראשונה, הוא פרשת הפגישה בין גולדה מאיר למלך חוסיין ב-25 בספטמבר, פגישה שעל מידת חשיבותה חלוקות הדעות עד היום. גם בכך, בפגישה עצמה ובפולמוסים שהיא מעוררת עד היום, אעסוק במהדורה זו.

ד. נספח מיוחד באשר לוועדת אגרנט, והצורך הציבורי לבחון את דרכי עבודתה, מעמדם החוקי ותקפות החלטותיה – הרצאה שהשמיע בכנס פומבי האלוף אילן שיף, נשיא בית הדין העליון לערעורים של צה“ל, ובתפקידו הקודם הפרקליט הצבאי הראשי. זהו ניתוח משפטי נוקב, שיש להעלותו לסדר-היום הציבורי במגמה להביא לביטול המסקנות האישיות של ועדת אגרנט לגבי הרמטכ”ל ושאר הקצינים הבכירים, שדווקא הם – ולא הדרג המדיני העליון, הנבחר, שלו הסמכות ועליו האחריות – הושפלו ובוזו לעיני כל העם.

ה. בעניין זה אביא גם הרצאה שנשאתי בעצרת לציון מלאות 25 שנה לפטירתו של דדו.

ואוסיף רק עוד זאת: חרף הוספות ותיקונים אלה, מהדורה זו היא אותו ספר עצמו, ולא שיניתי בה דבר מכל שהעליתי בשנות עבודתי על כתיבתו.

דצמבר, 2001

המצביא רא"ל אלעזר במרחק 25 שנים⁸    🔗

את רב-אלוף דוד אלעזר, הרמטכ“ל שעמד בראש צה”ל במלחמת יום הכיפורים, לא הכרתי כלל אלא לאחר אותו יום מר ונמהר, בראשון של פסח לפני 25 שנים, כשלבו פקע, והוא אז בן חמישים ואחת בלבד. בביקור בתרגיל אחד של השריון, בעת שעמד בראש גייסות השריון, ובסיור עיתונאי בעמק בית-שאן בימי מלחמת ההתשה, כשהיה אלוף פיקוד הצפון, וכן פה ושם בבתי ידידים משותפים, ראיתי את האיש שכונה בפי כל “דדו”, החלפתי איתו משפטים אחדים, וכמו רבים בישראל, נמשכתי אל דמותו הגברית הנאה, אל הסִינג סוֹנג המיוחד של קולו העמוק. את הרמטכ“ל, שבעשרים ימי לחימה עקובים מדם, הפך את גורל המלחמה הקשה ההיא מאווירה תבוסתנית ודיבורים על “חורבן הבית השלישי” – לא מפיו, אף לא פעם אחת מפיו – למציאות מנצחת, לסילוק הצבא הסורי מרמת הגולן ולהתייצבות בטווח-תותחים מדמשק, לחציית תעלת-סואץ, לכיתור הארמייה השלישית ולהערכות בקילומטר ה-101, בואכה קהיר; את המצביא המזהיר, שהכרעותיו המרכזיות חוללו מהפך קיצוני כל-כך בשתי החזיתות, לא אחת בלי תמיכת הדרג המדיני מעליו ובניגוד לדעת כמה מעמיתיו הקרובים ביותר בפיקוד העליון – לא הכרתי אלא חודשים רבים לאחר מותו. אילו חייתי מפיה של ועדת אגרנט בלבד, הייתי יודע רק זאת, שהוא וכמה מפקדים בכירים וזוטרים יותר אחראים לכל המחדלים בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים ובשלושת הימים הראשונים ללחימה, שרק אותם חקרה, וכלל לא מה שלמדתי אט-אט מן המסמכים הרשמיים, הכתובים והמוקלטים, של צה”ל.

על איש זה, שלמדתי להכיר בחודשים ארוכים של קריאת מסמכים, מן ההאזנה לשלושים וחמש קלטות שהוקלטו במוצב הפיקוד העליון, בזמן אמיתי, וכן מראיונות עם כמאה אנשים שהיו במגע איתו בכל אחד משלבי חייו – החל בחבר-ילדותו מימי זגרב, רא“ל חיים בר-לב ז”ל, עבור לחבריו לחברת הנוער בשער-העמקים ולהשלמה בקיבוץ עין שמר, תלמה רעייתו וילדיהם, וכלה בחברים במטה הכללי של צה“ל בראשותו וראשי מוסדות ביטחוניים נוספים, וכמובן ראש-הממשלה גולדה מאיר, ישראל גלילי, יגאל אלון, יצחק רבין, זיכרון כולם לברכה – על איש זה אומר מילים אחדות, בעיקר בדבר מה שלא נגעתי בו בספרי “דדו”. לא אחזור על 700 עמודי הספר, שהבאתי בו בדייקנות ובקיצור מרביים את העובדות כפי שנתגלו לי בחומר המקורי שנתגלגלה לידי הזכות לעיין בו. במתכוון אני חוזר ומדבר על “החומר”, שמתוכו הלכה ונחשפה דמותו החיה של המצביא המת, ולא על שום התרשמויות סובייקטיביות מפגישותיי עם האיש החי. “החומר” הוא שהזין את שתי אהבותיי, ההיסטוריה והספרות, ואנא, אל יתקבלו דברי כהגזמה פרועה – אם אומר, שמתוכו צמחה לנגד עיני דמותו של רא”ל אלעזר כגיבורה של יצירה גדולה, שה“סוגה” שעימה היא נמנית, משתנית מפרק לפרק.

ארמוז רק על שני פרקים מכריעים: כאשר מתקבלת ההחלטה על חלוקת הארץ לשתי מדינות, ב-29 בנובמבר 1947, דדו הוא מ“כ צעיר, כלומר זה עתה סיים את הקורס, גם צעיר בפלמ”ח, שכן התגייס – תוך מחלוקת עמוקה עם קיבוצו – רק ב-1946, בעוד שכמעט כל שאר 119 חניכי הקורס היו פלמ“חניקים ותיקים ומשופשפים היטב. סמוך לכך, כשדוחים הערבים את הצעת החלוקה ופותחים בעימות מזוין, יוצא דדו לקורס המ”מים המזורז בנתניה, שכולו מכוון אל המלחמה שכבר החלה ואל המדינה שתקום בעוד פחות מחצי שנה. כשמצטרף המ“מ הצעיר אל הגדוד הרביעי של הפלמ”ח, גדוד המטה לשעבר, דדו הוא פחות משבע שנים בארץ, רחוק מאוד מאותו ילד שבתמונה, הצועד אחר ארונה של אמו לבית-העלמין היהודי בסרייבו המוסלמית, ובמושגי הימים ההם כבר כל-כך ישראלי, שכמובן מאליו, הוא עולה כמטאור בסולם הפיקוד במהלך הקרבות האכזריים על הדרך לירושלים ועל העיר עצמה; ובקיץ, כשיורד הגדוד לשפלה למנוחה ולהתארגנות, דדו הוא כבר מפקד הגדוד מרובה-הקורבנות ועטור-התהילה.

מהלך כזה בתוך שבע שנים, מן הנער העולה, הבודד, למג“ד “הפורצים”, נכנס, כמו מאליו, אל בין הדפים היפים ביותר בכל ספרות – היסטורית, צבאית, בדיונית. וככל בדיון ראוי לשמו, אמיתו שוטפת ומכסה על כל האמיתות הקטנות, המדומות, כמו, למשל, הקשקוש הלא נפסק על ים-ההבדלים שבין דור הפלמ”ח כביכול לבין דור המדינה כביכול. היתום הקטן מסרייבו – הילד שנשלח לבדו מיוגוסלביה ימים לפני שהנאצים כבשו אותה, ורק בזכות זה לא נמנה עם דור הילדים היהודים שנשמד כמעט כולו באירופה – הוא דור הפלמ"ח. את החוויות המעצבות של אותו פרק של לחימה עיקשת – שלא אחת מפריד בה בין התבוסה לניצחון רק עוד רגע אחרון, האחרון שלאחר האחרון – יתמצת דדו באמירתו של בני מרשק, שזה הביאה מפיו של יצחק שדה: “זכור, כאשר מכה עליך הגשם – גם האויב נרטב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד יותר מן האויב.”

וגם זה חלק מן האמת הממשית, הכאובה של הזמן: כשהיה הגדוד במנוחת-התארגנות ב“מחנה ישראל”, באותם ימי-הפוגה של קיץ תש“ח, היו החיילים חופשים לצאת בערבים, לראות את משפחותיהם, לבלות עם חבריהם. היחיד שלא היה לו איש קרוב אחד מחוץ למחנה, ונשאר בתוכו, היה המג”ד, דדו. בדידותו של המפקד, במקרה זה, היא גם יתמותו.

זה סיפורו האמיתי של הדור, ולא אותם קטלוגים קרתניים המבדילים בין “עברים” או “ילידים” לבין פליטת העם היהודי. הנה כך, כבר בתש"ח נהפך דדו לאחד מסמליו המובהקים של הלוחם הצבר. כך חיים בר-לב. כך דן לנר. כך רבים וטובים.

זה פרק ראשון. ומכאן, בקצרה, לפרק האחרון, 25 שנים מאוחר יותר. אין כאן קפיצת-דרך אלא פסיחה בלתי-נמנעת על-פני פרקים חשובים שקדמו לעמידתו בראש צה“ל בימי המבחן העליון לכל מצביא, המלחמה. בין השאר פיקד על חטיבת חי”ר, ואחרי מבצע קדש עבר הסבה לשריון, היה למפקד גייסות השריון ומראשי-המעצבים של תורת הלחימה, שבששת הימים תתמודד בהצלחה מדהימה בצבאות מצרים וסוריה, שהרכיבו על גייסותיהם את דוקטרינת הלחימה הסובייטית (הרוסית). באותה מלחמה, כאלוף פיקוד הצפון, היה מראשי היוזמים של כיבוש רמת הגולן והשומרון. במלחמת ההתשה שפרצה לאחריה בעמקי בית-שאן והירדן – טבע סיסמה, שהייתה ביטוי לאותה אמירה ששמע מפי בני מרשק בשעות הגורליות של קרב סן-סימון בתש“ח. כאן אמר: “פעולת צה”ל תורמת לשקט יותר מאשר התאפקות ממושכת. אם התושבים שלנו לא יוכלו לחיות בשקט – לא יוכלו גם התושבים בצד השני לחיות בשקט”. ובניסוח שונה, מחודד יותר: “לעשות את החיים נסבלים לנו – ובלתי-נסבלים להם.”

בראשית דברי הדגשתי שדמותו של דוד אלעזר הלכה והצטיירה אצלי בעיקר מתוך הכתוב, מתוך אין סוף החיבורים, התקצירים ובעיקר הפרוטוקולים, הסטנוגרמות, קולו החי ב-35 ההקלטות שהאזנתי להן, חווה כביכול מחדש רבים מרגעי הכאב, הלבטים, “אי-ההצלחות”, בלשון הצה“לית המאופקת, כמו גם את רגעי הגדולה של רא”ל אלעזר, כאשר היה צורך בהחלטות גורליות, שבנסיבות הקשות של המלחמה ההיא, “אי-הצלחה” עלולה להתגלגל לתבוסה, ואילו “הצלחה” תהפוך את גלגל המלחמה.

בתוך היתום מסרייבו הסתתר בן-מלך, שהחל להתגלות כבר בתש"ח, ומימי היותו מפקד גייסות השריון ואלוף פיקוד הצפון, נהפכה דמותו של המפקד המצליח, הגבר הנאה ובעל כושר-הביטוי המרשים, למושא הערצתם של רבים. היום מכוסה הארץ נסיכים, כמים לים מכסים, אבל בימים ההם כבש דדו את מקומו כבן-מלך בשדות-הקרב, במרווחים הצרים, הנסיים שבין תבוסה לניצחון.

בחודשים הארוכים, הבודדים והמיוסרים – שבהם ישבתי מסוגר, קורא, או מאזין דרך האוזניות – יכולתי ממש לראות בעין איך נענה רב-אלוף אלעזר לאתגר האמיתי היחיד, שעל-פי ההתמודדות איתו נבחן המצביא: לא המדים, לא הדרגות, לא הכוח להטיל מרות, אלא הכוח הפנימי לא לסור מן הדרך שלמיטב שיפוטו המקצועי היא הנכונה, גם אם נושפים עליך כל העת מלמעלה, מלמטה, מפנים ומאחור. חשתי כאילו נתגלגלה לידי זכות נדירה לצפות בדרמה (או: בטרגדיה) שקספירית גדולה: פרולוג (ההפתעה, ההלם); מערכה ראשונה (בלימה); מערכה שנייה (החזית הסורית, האם יתמוטט הכול – או נילחם בשיניים עד לטווח-תותחים מדמשק); מערכה שלישית (המצביא, שאינו עוצם כמעט עין, צריך להכריע אם לעבור למתקפת-נגד כשחיל-האוויר נמוג לעיניו מיום ליום, מטוסים מתנפצים בעשרות אל חומת הטילים הנגד-אוויריים, מלמעלה ומלמטה, אין הוא זוכה להסכמה, שלא לומר את ההפך, והוא עצמו, בן-המלך המתייתם עכשיו שוב ושוב, מגיע לאפיסת-כוחות, כפי שנוצרת הקלטת היטב); מערכה רביעית (אחרי כמה שעות שינה, שב המצביא לשקול, לדון ולהחליט. הגלגל מתהפך במהירות, שתי אוגדות שריון מצריות חוצות אל ממזרח לתעלה ומוכות, והגיעה העת למתקפה, לחציית התעלה. כל רגע נדמה שהתקלות והמשגים והריצה חסרת-האחריות קדימה ייהפכו למפולת, אבל אותו “זכור שגם האויב נרטב”, שדדו אינו נלאה מלהזכירו, מביא בסוף לכיתור הארמייה המצרית השלישית, להתייצבות בקילומטר ה-101 שבדרך לקהיר, להסכם ההפרדה, שכ“נאָך שלֶפֶער” של הלוחמים הייתה לי זכות להיות עד לה.

וכאן באה המערכה החמישית, השקספירית – המצביא, שבשיחה לצורך הספר אמרה לי עליו ראש הממשלה גולדה מאיר: “מזלי הגדול היה שדדו היה המפקד” – המצביא הזה מודח, נזרק לכלבים, ועל-ידי מי, על-ידי גולדה וחבריה לשולחן הממשלה.

לא הם, סליחה; ועדת החקירה, שהממשלה החליטה עליה, ובכתב המינוי, בזהירות ובערמומיות, גם הגבילה מראש, את מה שעליה לחקור, ובזאת גם מה לא תחקור: תחקור את אירועי “הימים שקדמו למלחמה”, הימים, לא החודשים, לא השנים, שלא לגעת בעיקר; תחקור את “שלב הבלימה”, שבכתב-המינוי הסתיים ב-8 באוקטובר. כלומר – כל מה שחוללו רבבות לוחמי צה“ל בגבורה עילאית ובניצוחו המופתי של הרמטכ”ל, לא שייך. נקריב את דדו – והאלים יירגעו. בן-המלך היה בן-לילה שוב ליתום.

לא אוכל לסיים בלי לספר כאן על אירוע שאין ערוך לחשיבותו – הרצאתו של האלוף אילן שיף, בעבר הפרקליט הצבאי הראשי והיום אב ביה“ד העליון לערעורים, כלומר הסמכות המשפטית הגבוהה ביותר בצה”ל. הרצאתו הושמעה בסיום סדרת דיונים על מלחמת יום הכיפורים, שהתקיימה באפעל מטעם “החברה הישראלית להיסטוריה צבאית” ו“מרכז גלילי”. בהרצאות אלה נכחו מאות מפקדים בכירים במילואים, ובדיונים השתתפו רבים מן האישים שמילאו תפקידים מרכזיים בצה"ל ובמסגרות הביטחון והמודיעין במלחמה הנוראה ההיא.

למיטב ידיעתי, הייתה זו פעם ראשונה שמפקד בכיר במעמדו ובדרגתו של האלוף שיף, ובמדי צה"ל, אומר את האמת הנוקבת על הליכי העבודה הפגומים של ועדת אגרנט, על אי-הבטחת ייצוג משפטי הולם לכל מי שעלול היה לצאת נפגע מהחלטותיה, ועל העדפת שיקולים ציבוריים-ערכיים כביכול על הליכים משפטיים תקינים ועל זכויותיו האלמנטריות של אזרח מדינה דמוקרטית. מפיו של האלוף אלי זעירא, מספר האלוף שיף, שכאשר נועץ זעירא עם השופט אגרנט, שעמד בראש הוועדה הנושאת את שמו, “אגרנט יעץ לו לא להשתמש בשירותיו של עורך דין”. [הערה: כל המובאות כאן הן מתוך רישום שנעשה מתוך הקלטה וטרם נערך על-ידי הדובר – ח.ב.]

להרצאתו קרא האלוף שיף “קץ עידן התמימות”, ובכך ביקש לומר שוועדת אגרנט הייתה האחרונה שבה הועמד מה שנחשב ל“טובת הכלל” מעל לזכותו של היחיד, בעצם גם מעל לחוק ועדות החקירה עצמו, בניסוחו אז, לפני התיקון לסעיף 15, שהוכנס בימי כהונתו של שמואל תמיר כשר המשפטים בממשלת בגין. בסיכום ניתוחו זה, אמר האלוף שיף:

“הוועדה טעתה בפרשנות של סעיף 15. קודם כל הסעיף מדבר מפורשות על כן שהוא צריך לחול על כל מי שעלול להיפגע מן החקירה”. הוא משרטט את ההיסטוריה התחיקתית של סעיף 15, דוחה את פרשנות הוועדה, ומוסיף: “אפילו אם הפרשנות של הסעיף היתה סובלת פרשנות (כזאת) – לא ראוי היה לעשות זאת, קל וחומר כשהפרשנות המילולית של הסעיף לא סובלת פרשנות כזאת. מבחינת ההגינות כלפי אנשים שעלולים להיפגע, בנושא כל כך חשוב וכל כך כאוב, היה צריך לעניות דעתי לתת להם את מלוא האפשרות להתגונן, אפילו המחיר היה שחקירת הוועדה הייתה נמשכת הרבה יותר זמן”. ואכן, הוא גם מראה שיחס כזה שוב לא נסבל בוועדות חקירה מאוחרות יותר, כמו זו שחקרה את הטבח בסברא ושתילה וזו שחקרה את פרשת מערת המכפלה.

בהרצאתו, קיעקע האלוף שיף את כל היסודות שעליהם בנתה הוועדה את עבודתה ומסקנותיה. רק עוד מובאה אחת מהרצאתו רבת-החשיבות לפני שאסיים במסקנה משלי.

אומר האלוף שיף: “הדבר הנוסף, שאני מרשה לעצמי להביע ספק אם היה יכול לקרות היום, זו ההבחנה בין הדרג המדיני לדרג הצבאי”. הוא דוחה את קביעת הוועדה, שעובדת היותו של שר הביטחון משה דיין רמטכ"ל לשעבר וסמכות צבאית, אינה שייכת לשאלת האחריות. מכל ניתוחו החשוב של האלוף שיף, אזכיר רק שאלה זו שלו: איך הגיעה הוועדה להפרדה בין “סמכות” לבין “אחריות”? החוק היקנה כבר אז “לשר הביטחון את הסמכות לגיוס אנשי מילואים כללי, בכל עת שביטחון המדינה מחייב זאת”. איך ייתכן, שהאחריות בעניין זה הוטלה על דדו לבדו, שתבע גיוס, ולא על דיין שהסמכות הייתה כולה בידו, והוא הפעילה נגד גיוס כללי?

יכולתי להסתפק במילים כלליות על גדולתו של הרמטכ“ל אלעזר, שבשלוש שנות עיון, לימוד וכתיבה, גיליתי שדווקא בעשרים ימי המלחמה התעלה למדרגת גדולי המצביאים בישראל בכל הדורות. אך כבר מאז שהביאה הממשלה להדחתו – בהסתייגותו של שר אחד בלבד, יצחק רבין ז”ל – חשתי שאנו עדים לעיוות-דין נורא, וב-4 בנובמבר 1974, בהתפרסם הדו"ח החלקי של הוועדה, כתבתי במאמרי “השר הלא אחראי”:

ממסקנות הוועדה “יצא שהאחד שאינו אחראי כאן לשום דבר הוא זה המוחזק כמר ביטחון. הכול הוטל על כתפי אחד המעולים שבמפקדינו, הרמטכ”ל, תוך התעלמות מהמציאות. אמר רא"ל אלעזר: במציאות, בפועל, שר הביטחון היה סמכות אופרטיבית מעל הרמטכ"ל והובאו לאישורו כל התוכניות האופרטיביות וכל הפעולות המבצעיות לפני המלחמה. רק במלחמה עצמה חדל שר הביטחון, באופן מעשי, להיות סמכות אופרטיבית.

עכשיו אנחנו שומעים, שכל הזמן לא היה דיין אחראי. אם כך, על מה אנחנו מדברים?" היום מונח לפנינו ניתוחו של האלוף שיף, הפוסק שהליכים כאלה ומסקנה כזאת נוגדים כל נורמה משפטית. ובלשונו: “היום, ללא ספק, בוודאות זה לא היה עובר”.

בהערת אגב משמעותית מצטט שיף מתוך הביוגרפיה של השופט אגרנט, פרי עטה של פנינה להב:

“אגרנט בכלל פיקפק האם ראוי להמליץ על הדחת הרמטכ”ל, אבל כיוון שרוב חברי הוועדה חשבו שצריך לעשות כך, הוא לא רצה בנושא כל-כך חשוב להישאר בדעת מיעוט והצטרף אליהם."

גילוי זה יותר ממדהים נוכח העובדה שאחד מחברי הוועדה – כפי שמזכיר שיף – רא“ל חיים לסקוב ז”ל – שימש כאומבודסמן של מערכת הביטחון, הכפוף לשר דיין. הכול כאן קורא לרוויזיה של ועדת אגרנט, שהיו שהסתתרו מאחורי קביעותיה כאילו היו הלכה למשה מסיני. הגיעה השעה לקריאה רמה וצלולה להסרת כתם ההדחה מעל שמו של מצביא מלחמת יום הכיפורים, לתיקון מה שעיוותו אלה, שמתוך “דאגה לטובת הציבור”, הוקיעו אל הצלב את מי שהושיע את ישראל, והגנו על אלה, שמאמצי הוועדה לחפות עליהם השיגו את ההפך: חשבון אמת עשו איתם הלוחמים בשובם כואבים מחזיתות המלחמה. ומי ישכח איך לכל אורך מסע ההלוויה מתל-אביב להר הרצל, הצדיעו אלפים לארונו של המפקד המת. הגיעה העת, שגם החוק והמשפט יצדיעו לזכרו.

הספר שלא נכתב    🔗

המסוק עמד להטיס אותי למובלעת הסורית ברמת-הגולן, שם הייתה עדיין מלחמת-ההתשה בעיצומה, כמארחם של עורכי העיתונים היומיים. קהל העיתונאים הבכירים היה מכונס במסוף הצנוע של שדה-דב. אותו רגע ניגש אלי סגן-אלוף אבנר שלֵו, ראש לשכתי, ואמר לי כי ראש הממשלה גולדה מאיר מבקשת שאעלה מיד לירושלים.

שאלתי את אבנר אם נמסר לו באיזה עניין אני נקרא באורח דחוף כל-כך אל ראש הממשלה. הוא אמר לי רק זאת: תת-אלוף ישראל ליאור, מזכירה הצבאי של ראש הממשלה מסר את בקשתה ולא פירש. ידעתי מיד, שגולדה רוצה לדבר איתי על דו“ח ועדת אגרנט, שהוגש לה יום קודם, ב-1 באפריל. אבנר נראה שרוי במבוכה, והבינותי ששמע מעט יותר ממה שגילה לי. לאורחי העיתונאים אמרתי כי הואיל ונקראתי בדחיפות אל ראש הממשלה ולא אוכל להצטרף אליהם, ארצה עכשיו בקצרה את הדברים שביקשתי להשמיע באוזניהם. כשסיימתי את דברי, אמרתי לאבנר כי לירושלים אעלה במכונית ולא במסוק. אבנר ביקש רשות שלא להתלוות אלי, שכן היה עליו לסדר כמה עניינים דחופים בתל-אביב, וזה היה רמז נוסף. בדרך כלל היה אבנר מתלווה אלי, הן לסיורים והן לדיונים, דואג לא רק לרישום נאמן של הדברים, כי אם גם לתרגומם של הסיכומים לפקודות. הפעם סבור אבנר, שארצה להישאר לבדי במכונית ולסדר את מחשבותי. לא לגמרי לבדי. היה איתי נעים כהן, נהגי וידידי הנאמן זה כשבע-עשרה שנים – מאז שקיבלתי את הפיקוד על חטיבת השריון הסדירה של צה”ל (“שבע”) ועד ליום הזה, שבאותה שעה טרם העליתי על דעתי שהוא יומי האחרון כראש המטה הכללי.

יותר מארבעה חודשים עברו מאז מינתה הממשלה את הוועדה שהחלה בחקירתה חודש לאחר שנפסקה האש של מלחמת יום הכיפורים, שבעה שבועות לפני שנחתם הסכם ההפרדה עם מצרים בקילומטר ה-101. בחודשים אלה היה צה"ל נתון גם בלחימה, גם בכוננויות לקראת אפשרות של התלקחות מחודשת של מלחמה כוללת, גם בשיקום הכוחות – לאחר עשרים הימים של האינטנסיבית והקשה במלחמות ישראל – וגם בסדרה ארוכה של תחקירים ודיונים, שנערכו בצבא עצמו לצורך לימוד המלחמה, הפקת לקחים ויישומם. מיד לאחר המלחמה – יום לפני ששבה גולדה מאיר מוושינגטון – קיימתי דיון ממושך עם כמה מעמיתי וניסחתי את מחשבותי בעניין ההצעה למנות ועדת חקירה. את ההמלצות השמעתי אחר כך באוזני ראש הממשלה: הניחו לנו לחקור תחילה את עצמנו ולהניח לפניכם את מסקנותינו, אבל אל תמנו ועדת חקירה לצבא הזה – לא בעודו נתון במלחמה, לא בטרם בדק את עצמו, לא בטרם הגיש את ממצאיו. סבור הייתי, שיש להסביר גם לכלי התקשורת, שלא ללחוץ להקים ועדת חקירה, לא לבקש ראשים, לא לדרוש הדחות ולא להטיל מום במפקדים, “כי אתם פשוט תהרסו את הצבא הזה, ואין לכם אחר יותר טוב, ואתם כולכם צריכים את הצבא הזה עכשיו… תהיה חקירה פנימית, הממצאים ייבדקו, ובעוד חצי שנה, או שלושה חודשים, כאשר נהיה בהפסקת אש אפקטיבית, ניתן יהיה – אם יוחלט על כך – להחליף את ראשי הצבא.”

הצעתי לא התקבלה. ועדת החקירה קמה. אני עצמי הופעתי לפניה חמש פעמים בין ה-29 בינואר לבין ה-18 במארס, ועדותי נמשכה בסך הכול שמונה-עשרה שעות וחצי. יצאתי בהרגשה, שהצגתי כהלכה את הבעיות השונות אשר להתמודד עימן הוטל עלינו – על עמיתי ועלי במטה הכללי, במישור אחד, ועל הדרג המדיני בעצה אחת איתי, במישור השני. הבוקר, בפעם הראשונה, התפניתי משגרתה המפרכת והלא נפסקת של עבודתי והירהרתי במשמעות הַזְעקתי בדחיפות כזאת אל ראש הממשלה. העלייה לירושלים העירה בי מחדש זיכרונות על המלחמה הגדולה הראשונה שעברתי כאן, לפני עשרים ושש שנים. היום 2 באפריל. בימים אלה ממש עליתי מחולדה לירושלים, עם הגדוד הרביעי של הפלמ“ח, שבני מרשק נתן לו בחולדה את הכינוי “הפורצים”. מראשית אפריל, שבעים יום ושבעים לילה, נלחמנו על ירושלים ועל חיבורה אל הגוף העיקרי של היישוב היהודי בשפלת החוף. את המערכה הזאת התחלתי כמפקד מחלקה בגדוד, וכעבור חודשים אחדים מוניתי למג”ד “הפורצים”. לא העליתי אז על הדעת אפשרות שכעבור עשרים ושש שנים אהיה עדיין במדי לוחם, ובחלומי הפרוע ביותר לא שיערתי שאני אהיה ראש המטה הכללי של צבא הגנה לישראל במלחמה, שיופעלו בה צבאות של מאות אלפים, חמושים בכמויות עצומות של נשק חדיש ומתוחכם. במלחמת יום הכיפורים, ובעיקר בימיה הראשונים, הייתי שב ונזכר בשבעים ימי הקרב על ירושלים, מצטט שוב ושוב את דבריו של בני מרשק ברגעי הייאוש של קרב סן-סימון: זכרו, כאשר יורד הגשם עלינו – נרטב גם האויב.

נכנסתי ללשכת ראש הממשלה בקריה שבגבעת רם. על שולחנה היה הדו“ח. ראיתי שהעימות הזה איתי קשה עליה. אמרתי: “זה רע?” והיא השיבה: “קרא.”'עברתי על הכתוב ברפרוף, נעצרתי במסקנות המכוונות כלפי, והכוללות הבחנה בין מה שהוגדר כ”אחריות אישית" שלי לבין אחריותם של אחרים, מעלי וכן גם מתחתי.

אמרתי: “אני מבין שעלי להגיש את התפטרותי.”

ראש הממשלה השיבה: “לצערי הרב, כן. אבל אתה לא הולך סתם ככה. הערב יש ישיבת ממשלה, ואני מבקשת אותך לבוא לישיבה ולומר זאת לממשלה.”

אמרתי, שאני רוצה לעיין בדו“ח ולנסח – לקראת הישיבה – את תגובתי הראשונית. הוריתי לזמן את פורום המטה הכללי לשעת לילה מאוחרת באותו יום, בשובי מירושלים. טילפנתי אל תלמה, רעייתי, סיפרתי לה מה אירע וביקשתיה להמתין – עם שלושת ילדינו, הילה, גדעון ויאיר, עד לאחר ישיבת המטה הכללי. את הילה ביקשתי שישחררו לאותו לילה משירותה בצה”ל. רציתי שאת הידיעה על התפטרותי ישמעו הילדים לראשונה מפי.

נסעתי למלון “המלך דוד”, להתייחד שם, באחד החדרים השמורים ללשכת ראש הממשלה, עם מה שהכה אותי בתדהמה מוחלטת. רק את תיק “גייימס בונד” שלי – שהוא סיפור לעצמו, לקחתי איתי. באחד הימים, בשובי עם שחר מן הצפון, מלילה של עיקוב אחר אחד “המבצעים המיוחדים” שלנו, הבחנתי מתחתינו, בכביש החוף, במכונית בודדת. פתאום ראיתי את המכונית סוטה ויורדת מן הכביש ומתהפכת. הנחתנו מיד את המסוק, והצלחנו לחלץ את שני הנוסעים – בעל ואישה. הטסנו אותם לבית החולים “רמב”ם" בחיפה. לאחר זמן מה התקשרה האישה ללשכתי והפצירה בי חזור והפצר לקבל מידה שי. היא סיפרה לי את קורות חייה, מניצולי השואה הייתה – ובזה עלה בידה לגבור על התנגדותי. זה היה השי – תיק ג’יימס בונד… בפתח המלון פתחתי את התיק, הוצאתי מתוכו את האקדח, שנשאתי איתי תמיד, ונתתי אותו לנעים, שיחזירו למכונית. עליתי לחדר. החלון נשקף אל חומת העיר העתיקה. שוב נדדו מחשבותי אל הקרב שזכיתי להשתתף בו, כיבוש הר-ציון והפריצה אל הרובע היהודי. לא הצלחתי להתרכז, ורק אמרתי לעצמי: חשוב על מה שלפניך. עליך להתקדם עכשיו צעד אחר צעד. התרכז בצעד הראשון – קריאת הדו“ח וחיבור מכתבי “תוך מחאה”. אך עוד בטרם פתחתי בקריאה קפדנית בדו”ח – ובהתייעצויות עם ידיד או שניים על המכתב שאגיש לראש הממשלה – ידעתי שתקופת חיים ארוכה וסוערת בחיי הגיעה לקצה. גם סיום כזה לא חזיתי אפילו בחלומי השחור ביותר. לארץ הגעתי גם כן קרוב לפסח, לפני שלושים ושלוש שנים, בטרם מלאו לי שש-עשרה, ועשרים ושמונה שנים מהן עשיתי בשירות ביטחון ישראל, תחילה בפלמ“ח ולאחר מכן בצה”ל. לאחר ששימשתי מפקד גייסות השריון ואלוף פיקוד הצפון, זכיתי להתמנות לכהונת הרמטכ"ל התשיעי ולמפקד על הצבא במלחמת יום הכיפורים – – –

*

כך, או לערך כך, ראה רב אלוף דוד אלעזר ז“ל את פתיחת הספר שהתכוון לכתוב – פרשת חייו של לוחם ומפקד, שהדגש בה יהיה על עשייתו הביטחונית, ובמיוחד על הגרסה שלו למלחמת יום הכיפורים ולכל מה שקדם לה. בשנתיים שבין התפטרותו לבין מותו הפתאומי – בראשון של פסח תשל”ו – הגה הרבה בספר, התלבט, השקיע הרבה מאמצי נפש בריכוז חומר עובדתי, בהעלאת דברים על הכתב לקראת הכתיבה השיטתית.

בשלב מסוים פנה אלי דוד אלעזר – דדו, בפי כל אדם – ושאל אם אהיה מוכן לסייע לו בעיצוב הספר ובהתקנתו לדפוס. היסוסי הפנימיים היו כבדים מאוד, אף שתשובתי הייתה מיידית: כן, המפקד.

מדוע היססתי? מעודי לא עסקתי במלאכה ספרותית-טכנית מעין זו, ולא עלתה כזאת על דעתי. ודאי שלא ראיתי עצמי מתאים לסייע בספר כזה, המחייב גם כישורים מיוחדים – בקיאות בענייני צבא – גם זיקה נפשית; ושניהם חסרו לי. זאת ועוד: אף אני הייתי מלא כאב ורוגז על האופן שבו מצאנו עצמנו ערב יום הכיפורים, בהפתעה גמורה בעיצומה של מלחמה קשה כל כך, שמחירה בחייהם של רבים מבני הארץ השאיר פצע עמוק בגוף האומה, שלא לדבר על תוצאות אחרות, פנימיות וחיצוניות. להרגשתי זו נתתי ביטוי בטורי הקבוע בעיתון ובאופנים אחרים.

למה נעניתי? הן משום שלא ראיתי כל יכולת להשיב לפנייה זו בסירוב – הן משום תחושה, שנגרם עוול משווע על ידי עצם ההפרדה בין איש לאיש, בין דם לדם, בין “הדרג המדיני” לבין “הדרג הצבאי” ובין מפקד בכיר לחברו, והן משום הוקעתו האישית של אחד מבכירי לוחמי ישראל, אשר ועדת אגרנט עצמה קובעת לגביו כי “שירת את המדינה במסירות ובהצטיינות במשך שנים רבות ורשם לזכותו הישגים מפוארים במלחמת ששת הימים ולפניה” וכי “מן המפורסמות הוא שלמרות המשבר החמור בשלבים הראשונים של הלחימה, הוביל הרמטכ”ל את צה“ל דרך קרבות הבלימה עד לשערי האויב.” עזְרתי נתבקשה כטכנאי של כתיבה בְּספר, שיופיע מתוך עמדת הידע והסמכות של מחברו, רב אלוף אלעזר, ועל אחריותו. תשובתי לא יכלה להיות אלא זאת: כן, המפקד.

ערב פסח תשל"ו, בצהריים, בישר לי דדו, כי סוף סוף השלים את כל ההכנות המרובות, וכי מיד לאחר החג הוא מבקש לגשת לכתיבה מזורזת של הספר. קבענו לעצמנו גם שיטת עבודה וגם לוח זמנים. קולו בעל הניגון המיוחד נשמע שלו והחלטי גם יחד – ההכרעה נפלה.

למחרת נפטר. התדהמה הייתה כללית, ואף שהתקף הלב שגרם למותו לא היה בהכרח תוצאת ההתנסויות שעבר מאז יום הכיפורים, הייתה לרבים תחושה, כי לבו של האיש נשבר בקרבו. על קברו אמר מי שהיה מפקד חטיבת “הראל” בירושלים, רמטכ"ל בימים שהיה דדו אלוף פיקוד הצפון, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין:

“(דדו היה מפקד אשר) הוביל את צה”ל משלב הפתיחה של המלחמה שבאה בהפתעה אל הניצחון בסיומה. דדו, באומץ הלב האופייני לכל דרכו הלוחמת, לא התכחש לאחריותו כרמטכ“ל לאשר התרחש במלחמת יום הכיפורים. דדו מצא עצמו בודד במשא האחריות, שהוטל על כתפיו, אך לא השלים עם כך שעליו – ועליו בלבד – הוטל משא כבד זה. דדו התפטר מכהונתו כרמטכ”ל ועמד באומץ לב נוכח מציאות שלא יכול היה לשנותה – ועימה לא יכול היה להשלים. הוא נשא את כאבו הגדול בשתיקה ובאצילות רוח שאין דומות להן. לבו לא עמד לו והוא כרע נפל. בבוא היום, כאשר סיפורה המלא של מלחמת יום הכיפורים יראה אור – דדו לא יהיה עימנו."

הספר שביקש לכתוב דדו עצמו – לא ייכתב עוד.

לאחר מותו הציעו לי רעייתו תלמה וכמה מחבריו הקרובים לנסות לקבל על עצמי כתיבתו של ספר, שברור מראש כי יהיה שונה בכל המובנים מן הספר שהיה כותב על חייו ועל דרכו רב-אלוף דוד אלעזר. היה זה אתגר מסוג אחר לגמרי, אך תחת הלם המוות הפתאומי הזה לא יכולתי שלא לעשות לפחות ניסיון, וכך גם נכנסתי למלאכה קשה וממושכת זו. הייתה זו דרך רצופת ספקות ולבטים, ולא אחת קרוב הייתי להודות באי-התאמתי ולהסתלק מן הספר. כל זה – תוך כדי העשייה עצמה: שוחחתי עם עשרות אנשים, ודבריהם המוקלטים נצטברו והלכו; עיינתי בחומר ארכיוני רב; הרביתי לקרוא בספרות הקשורה לכל פרקי השירות הממושך של דדו, המסתכמים למעין היסטוריה חלקית של ישראל – ממחלקת “משמרות” של הפלמ"ח עד למטה הכללי של מלחמת יום הכיפורים. ככל שירדתי לעומקם של הנושאים כן הלכה והכבידה עלי המשימה, אך גם הלכתי ונכבשתי על ידה. יותר משנתיים הקדשתי לאיסוף החומר ולכתיבה, אבל גם עכשיו אני מודע היטב למגבלה היסודית: אין זה הספר שהיה כותב דדו – הן משום השוני הבלתי נמנע בין המסמך האישי, האוטוביוגרפי, לבין מה שכותב אדם שני, הן משום כישורי המצומצמים. העזתי נבעה במידה מרובה מן ההכרה, שהברירה היא בין השלמת המשימה לבין סתימת הגולל לא רק על האיש – שעליו אמרה גולדה מאיר: “אם היה גיבור במלחמת יום הכיפורים – זה היה דדו” – כי אם על אמיתו. ואני מודה, תוך כדי ההאזנה והעיון והכתיבה הגעתי למסקנה, שאיני רק אסיר חובה, אלא גם בעל זכות.

אילו היה הדבר אפשרי, הייתי בונה את הספר כולו ממובאות ישירות מדברים שאמר דדו עצמו, ובדרך זו הייתי מקרב את הכתיבה ככל האפשר אל התוכנית המקורית. השתדלתי לנהוג כך בכל מקום שנמצאו לי מובאות כאלה. גם את מה שהיה בפי המרואיינים השונים לומר, הן על דדו והן בסוגיות שונות, השתדלתי לשבץ כאמירתו. את עצמי, את השקפותי ואת דעותי, השתדלתי לצמצם במידת האפשר, אך ספק בעיני אם אכן עלתה בידי כוונה טובה זו על פני הספר כולו. כבן הדור, לא יכולתי להימנע – פה ושם – מדו-שיח עם החומר, הנוגע בכמה מן השאלות הגדולות של קיומנו במדינת ישראל. השתדלתי, מכל מקום, לקיים ראייה מאוזנת, ושאפתי להציג עובדות כפי שעלו מכל הדברים הרבים, בעל פה ובכתב, שהגיעו לידיעתי. אין כאן לא אוטוביוגרפיה סובייקטיבית של גיבור המאורעות, אף לא היסטוריה אובייקטיבית בעלת יומרות חובקות זרועות עולם. זהו ניסיון לצייר את דרכו הצבאית של אחד מטובי הלוחמים והמפקדים של הדור הראשון לעצמאות ישראל – נער עולה מיוגוסלביה שהיה לראש המטה הכללי – תוך התרכזות בתפקיד שמילא במלחמת יום הכיפורים ובתקופה שקדמה לה.

עלי להודות לראש הממשלה לשעבר, מר יצחק רבין, לשר הביטחון לשעבר, מר שמעון פרס, ולרמטכ“ל לשעבר, רב אלוף מרדכי גור, על שנענו לפניית הגברת תלמה אלעזר ואיפשרו לי את העיון בארכיונו של רב אלוף אלעזר. היה לי לעיניים כל משך עבודתי קצין חינוך ראשי, תת אלוף אבנר שלֵו, מי ששימש ראש לשכתו של דדו כרמטכ”ל, ועל כך אני מודה לו. אך האחריות להערכות כמו גם לכל טעות שתתגלה כולה שלי.

מטעמים שונים אביא רשימה ביבליוגרפית נרחבת, אך לא מלאה, אך אציין שנעזרתי הרבה בחומר ארכיוני, הן בארכיונו של רב אלוף אלעזר והן בארכיון צה“ל, שגם לעובדיו האחראיים אני חייב תודה. בכל מקום שיש לאזכורו של המקור חשיבות מיוחדת, אעשה כן. עם זאת, עלי לציין כמה ספרים שנעזרתי בהם בפרקים שונים בספר: “לקסיקון לביטחון ישראל” של איתן הבר וזאב שיף; “ספר הפלמ”ח”; “אבני דרך” של משה דיין; “חיי” של גולדה מאיר. נעזרתי בספרים ובמאמרים וכן בראיונות שנתפרסמו בשעתם בעיתונות היומית, עם דוד אלעזר ועם אישים אחרים, כמו גם בהקלטות שונות.

ריאיינתי עשרות אנשים, שסיפרו על רשמיהם מן הפרקים השונים בחייו ובפעילותו של דוד אלעזר. תודתי נתונה לראשי הממשלה לשעבר גולדה מאיר ויצחק רבין; סגן ראש הממשלה לשעבר, יגאל אלון; הרמטכ"לים לשעבר חיים בר-לב וצבי צור; האלופים במילואים אברהם אדן, ישעיהו גביש, מרדכי הוד, רחבעם זאבי, צבי זמיר, יצחק חופי, ישראל טל, שלמה להט, עוזי נרקיס; וְכֵן אברהם ארנן, אורי בן-ארי, זרובבל ארבל, שאול ביבר, נורי וחנן בן-יהודה, מרדכי בן-פורת, אורי ברנר, דוד גולדשטיין, יוחנן זריז, יוסף טבנקין, צבי יעבץ, מולא כהן, מיקי כהן, נעים כהן, רות כהן, פנחס להב, אסנת מרדור, אהרן סלע (רעננה), מוסקו פינצי, אסתר ראובני, יהושע רביב, רַדָאי (ראדו), יששכר שדמי, רפאל שפר, עמנואל שקד, שלמה שילוח ועוד.

הספר שצריך היה להיכתב – לא נכתב. אני מקווה שמה שנכתב, ימלא חלק מן החסר הזה.

1978

 

חלק ראשון 1925— 1969:    🔗

מסרייבו עד משמרות    🔗

"נולדתי באוגוסט 1925 ביוגוסלביה בעיר סריבו אבי היה סוחר אמיד. אמי מתה בהיותי בן 6 וחצי.

מאז נדדתי עם אבי והתישבנו בעיר זגרב שם למדתי בגמנסיה ראלית.

ב 1939 פרצה מלחמת העולם השניה והפלישה הגרמנית ליוגוסלביה היתה רק שאלה של ימים."⁹

בין שלוש ערים, המשקפות את ריבוי פניה של המדינה אשר קמה שבע שנים בלבד לפני שנולד, נעה ילדותו של דוד אלעזר. הוא נולד בסרייבו, בירת בוסניה ההררית, אשר יותר מארבע מאות שנה הייתה תחת שלטונם של התורכים, ורבים מתושביה היו מוסלמים. כמה מזיכרונות ילדותו היקרים ביותר, בעוד אמו בחיים, היו קשורים בעיר הנמל החשובה ספליט, שהקיסר דיוקלטיאנוס עשה בה את שנותיו האחרונות, הוונציאנים טבעו בה את חותם ארבע מאות השנים שמשלו בה, עד אשר השתלטו עליה האוסטרים בסוף המאה הי"ט. את שנות המעבר מן הילדות אל הנעורים עשה דוד אלעזר בזגרב, בירת קרואטיה, שדורות רבים הייתה כמין סניף דרומי של מרכז אירופה, קשורה להונגריה ולקיסרות האוסטרו-הונגרית הגדולה, שלבה בווינה.

דוד אלעזר נולד ב-27 באוגוסט 1925 בסרייבו לאביו שלמה, סוחר אמיד, שבדומה לרוב יהודי המקום היה מצאצאי גולי-ספרד, שהגיעו מסלוניקי וממקומות אחרים בבלקן התורכי. משפחת אלעזר עצמה הגיעה מבולגריה. עדויות ראשונות למציאותם של יהודים בסרייבו, מצבות ותעודות תורכיות, הן ממחצית המאה השש-עשרה. כל השנים התגוררו יהודי סרייבו בשכונה מיוחדת, מעין גטו – “סיאַווּש פאשה מאחאליס” (שכונת סיאווש פחָה), שנקראה גם “טשיפוט חאני” (בית היהודים) וכן “קוֹרטיז’וֹ” (חצר). בתחומה של אותה שכונה נבנה ב-1581 בית כנסת, אשר לפי עדותו של נוסע תורכי היה גם כעבור מאה שנים בית הכנסת היחיד בעיר. הייתה זו קהילה קטנה, שאפילו במחצית המאה התשע-עשרה לא מנתה אלא מאתיים משפחות. ובכל זאת, היו בה חיים יהודיים — תלמוד תורה וישיבה — ואף שאת הרבנים היו מביאים מרחוק, והללו היו קשורים לחכמי סלוניקי, היו פונים לפעמים בשאלות לחכמי בלגרד וכפופים למרותו של החכם באשי בקושטא. מעניין לציין, שאחד מתלמידיו של שבתאי צבי, נחמיה חיון, היה בן למשפחה מסרייבו ואף פעל זמן מה בתחומי אותה קהילה. קשריו של נחמיה חיון היו גם עם ארצות המזרח, אך גם עם קהילות באיטליה ובמערב-אירופה ובצפונה. ידוע על קשרי מסחר של אנשי הקהילה עם איטליה, קרוב לוודאי דרך ערי החוף שהיו תחת שלטון ונציאני, כגון ספליט. הדוגמה המפורסמת והמסתורית גם יחד לקשר זה היא “הגדת סרייבו”. בשנת 1894 הביא לבית הספר של הקהילה ילד ממשפחת כהן, מן הוותיקות שבמשפחות הספרדיות של המקום, כתב יד מאויר של ההגדה של פסח והציעה למכירה – שכן לאחר מות אב המשפחה, היה זה האוצר היחיד שהותיר אחריו. חוקרים הגיעו לכלל מסקנה, שזהו כתב יד מצפון-ספרד, מן המאה הארבע-עשרה, שעבר גלגולים שונים, ובדרכים נעלמות הגיע דרך איטליה אל הקהילה הקטנה הזאת בהרי בוסניה.

דוד אלעזר נולד בסביבה שעברה תמורות ניכרות בחמישים השנים שקדמו ללידתו. כתוצאה מקונגרס ברלין (1878) נותקה בוסניה מן הקיסרות התורכית ונמסרה לניהולה של אוסטרו-הונגריה, וכעבור שלושים שנה סופחה לקיסרות גם להלכה. מספר תושבי העיר גדל ועימם גם מספר יהודיה, בהם מי שבעתיד יהיו – הקהילה האשכנזית. במחצית שנות השלושים חיו בה 8,000 יהודים. כשליש מכלל 200 אלף תושבי סרייבו היו מוסלמים, קצת פחות מן המחצית נמנו עם הכנסייה האורתודוכסית-מזרחית, וכעשרים אחוזים היו קתולים.

אבל כל זה כבר היה חלק מיוגוסלביה העצמאית. בקיץ 1914 אירעה בסרייבו ההתנקשות בחייו של יורש העצר פראנץ-פרדינאנד, זו שהציתה את מלחמת העולם הגדולה ואשר אחת מתוצאותיה הייתה הקמת הממלכה המאוחדת של הסלאבים הדרומיים – יוגוסלביה.

חבריו של דדו¹⁰, בני גילו, מתארים את העיר, הזכורה להם מילדותם, כדומה מאוד לירושלים, בהבדל אחד, שחוצה אותה נהר, המיליצקָה. היה בה אפילו מין “משולש” – שלושה רחובות מסחריים גדולים – ובימים הנוראים היו אלה רחובות “מתים”, שכן כל החנויות היו שייכות ליהודים. עם הכיבוש האוסטרי בטלה שכונת היהודים, ומאז החלו היהודים תופסים עמדות מכובדות בחיים הכלכליים והציבוריים בעיר.

עם זאת, הופרה ההרמוניה הפנימית, שכן שוב לא הייתה זו קהילה אחת מלוכדת. בצד הקהילה הספרדית המושרשת, שמנתה כחמשת-אלפים נפש, קמה בינתיים קהילה אשכנזית בת שלושת-אלפים נפש. בעוד זו האחרונה נוטה להתבוללות, שמרה הקהילה הספרדית יותר על אורח החיים הישן. מתאר מוֹסקוֹ, חבר ילדותו של דדו, את סבו שלו, שהוסיף להתהלך במכנסיים תורכיים ובפֶז עד יומו האחרון. הוא היה בעל בית מסחר לנעליים, יושב בחנותו לפני תנור גחלים בעל שלוש רגליים, על ברכיו ספר קדוש, ואינו פוסק מתלמודו. גם כשהיה נכנס איכר לקנות זוג נעליים לא היה הזקן קם ממקומו, כי אם מפטיר: “תיקח… תמדוד…” וכשהיה זה בוחר לעצמו נעליים, היה חוזר ומפטיר: “תשלם… תלך…”, וכל זה בלי להרים עיניו מן הספר. כל כך אדוק בדתו היה, שבבית ילדיו לא נגע במזון והיה לוגם רק מן הסליבוביץ שלו עצמו. כשחגגו הורי מוסקו את הבר מצווה שלו הביאו הזקנים את הכלים ואת האוכל מביתם.

לידם צמח דור שני, וסבתו של דדו – אם אמו – הייתה חברתה של אמו של מוסקו וקרובה לה במושגיה. את החגים היו מקיימים כמנהג, שמרו על המסורת ו“בשבועות היו מקשטים את המנורות בדובדבנים”. לא כך בצאתם את הבית. בילוי הקיץ הגדול היה היציאה אל המרחצאות החמים, לוֵורניצְ’קהַ בַּאנְיָה, ושם היו צולים בשר על גחלים, קונים מזונות מן האיכרים, ולא מקפידים על כשרות.

ובעונות אלה – בחופשים – היה שב דדו לעיר מולדתו, אל סבתו.

בימים ההם התגוררה משפחת אלעזר בספליט. הייתה זו ילדות מאושרת מאוד – וקצרה מאוד. הוא זכר תמונה אחת, שסיפר כדי להדגים קו אופי שהבחינו בו גם אחרים עוד בילדותו. יום אחד יצא עם אביו ועם אמו לטיול בנמל – הוא היה אז לכל היותר בן שש – ובמהלך הטיול ביקש שיקנו לו איזה ממתק. אביו לא נענה, וכדי לאלץ אותו לעשות את רצונו, אמר, "אם אתה לא נותן לי, אני נשכב כאן – " והצביע על שלולית של בוץ רווי בשמן. ואכן, הוא עמד בדיבורו, והשתטח בבגד המַלָחים הלבן בתוך השלולית. תגובת האב מאלפת גם היא, הוא התרגז, הניח רגלו על הילד, כדי שלא יוכל לקום, והרביץ בו.

האִם הייתה זו התפרצות חד פעמית של האב כלפי הבן היחיד והמפונק?

מן הדברים שזוכר חברו מסרייבו מתקבל רושם כזה. הוא זוכר, שכדורגל אמיתי היה יקר המציאות, ובדרך כלל היו מאלתרים “מין כדור” למשחק. יום אחד הגיע דדו לחופשה והביא איתו כדור “של אמת”. החברים הפצירו בו להוציא את הכדור כדי לעשות משחק ממש, אבל דדו התעקש ולא הסכים בשום פנים ואופן ללכלך אותו. מצד שני, היה כיסו מלא תמיד דמי כיס, ואף שגם אביו של מוסקו, שהיה בעל מפעל לחולצות ולפיג’מות, לא קפץ ידו, מעולם לא הצליח להתחרות בדדו, שנהג בנדיבות עם חבריו וחברותיו. אביו פינק אותו מאוד ומעודו לא הרים עליו יד. באחד הקיצים בוורניצ’קה בַּאניה תעו שני הנערים בדרך ולא שבו לבית המלון אלא בשעה מאוחרת בערב, ואז הפליא בהם אביו של מוסקו את מכותיו, ודדו נדהם ואמר: “עכשיו אני מבין מה זה חינוך!”

ובכל זאת, פטירתה הפתאומית של האם האהובה – היא לקחה בדלקת ריאות ומתה בתוך שלושה ימים, כשהיה דדו בן שש וחצי – היתה כנראה מאורע שנחקק בו עמוק, ומכל מקום עתיד היה לשנות את חייו. אביו היה מרבה בנסיעות, עבר מעיר לעיר, ודדו נדד בין הסבתות. כאשר מלאו לו שתים-עשרה, העבירו האב לזגרב, בירתה של קרואטיה האירופית. שם התגורר דדו בביתה של אלמנה, החל את לימודיו בגימנסיה הריאלית השלישית, ואביו היה בא לבקרו אחת לשבועיים.

בזגרב, בקן “השומר הצעיר”, החלה חברותו עם חיים בר-לב (אז – ברצלבסקי),¹¹ שהיה תלמיד הגימנסיה הריאלית הראשונה. הרושם השמור בזיכרון חיים בר-לב על אביו של דדו, ש“הוא היה אבא טרוריסט, קשוח כזה. אני, למשל, אף פעם לא הייתי אצלו כבית, ואני לא חושב שמישהו מן החברים היה בביתו.”

זה כמעט כל מה שניתן ללמוד על מערכת יחסים זו בין הבן היחיד, שנתייתם בגיל רך מאמו, לבין אביו. חברה מימי חברת הנוער בשער-העמקים יודעת לספר, כי לא נטה לגלות את לבו ולא הירבה לספר זיכרונות. בכל זאת, הייתה תמונה אחת שנשא איתו תמיד – תמונת עצמו כילד על קברה של אמו. מן הימים הראשונים בחברת הנוער שמרה חברה זו שיר בסרבו-קרואטית, אולי היחיד שכתב דדו מימיו – “אמי”. לעומת קשר רגשי עמוק זה אל האם, שיכול היה בוודאי לזכרהּ רק במעומעם, היה יחסו אל האב אמביוולנטי. כאשר התחיל להימשך לעניינים צבאיים, אמר לא אחת שיעלה על אביו, אשר נקרא לשירות בפרוץ מלחמת העולם השנייה ועשה קריירה צבאית מסוימת בצבא הפרטיזנים של טיטו וביוגוסלביה החדשה.

איך הוליכה אותו דרכו לארץ ישראל?

צריך לראות את פני הדברים באמצע שנות השלושים, בימים שאותם ילדים היו על סף הנערוּת. ברית הסלאווים הדרומיים הייתה גדושת מתחים פנימיים, ובכמה מישורים: אפילו הלשון הסרבו-קרואטית נכתבה באותיות רומיות בקרואטיה ובאותיות קיריליות בחבלי סרביה ובוסניה. בבוסניה היה מיעוט מוסלמי גדול, שלא שכח את גדולתו תחת השלטון התורכי, ודווקא בקרבו רחשה שנאת היהודים. המגמות הבדלניות של הקרואטים פעלו נגד התגבשותה של המדינה החדשה על בסיס יציב, והמלך אלכסנדר השְליט על המדינה משטר דיקטטורי נוקשה. הוא נרצח ב-1934, ובשם בנו פטר הוקמה ממשלת עוצרים, שנטתה יותר ויותר לעבר גרמניה הנאצית.

זו ההוויה שהקיפה את הקהילה היהודית של סרייבו כפי שמשחזרים אותה בני גילו של דדו. הייתה זו קהילה מלוכדת מאוד, והשפעתם של מנהיגי הציונים בה הלכה וגברה. היו בעיר שני בנקים יהודיים – “מלאכה”, בראשותו של מאסטרו, ו“גאולה” בראשותו של מיכאל לוי. בבתים הירבו לדון באפשרויות העלייה, אך התלות בעסקים קשרה את הבריות למקומן. באותה תקופה ביקר אביו של דדו בארץ לרגל עסקיו, וכאשר החריף המצב, סמוך להקמת ממשלת¹² צווטקוביץ'-מאצ’ק וראשית החקיקה האנטישמית המפורשת, התנהלו שיחות ארוכות (בלאדינו, כדי שהילדים לא יבינו) בין האבות, פינצי ואלעזר, בשאלת שליחתם של הילדים לארץ ישראל.

אז כבר היו הם חברים בתנועת “השומר הצעיר” בעיר. מספרת אסתר, אף היא מאותה חבורה, כי היו אומנם תנועות נוער נוספות, כ“תכלת לבן”, אבל התנועה שלהם הייתה “השומר הצעיר”, שמנתה 250 נערים ונערות, בהם שלושה אשכנזים בלבד. הייתה אומנם איזו קרבה אל השמאל, ואחד החברים זוכו הפגנות ומאסרים – אך בעיני הנערים “היה השומר הצעיר משהו קשור עם פלשתינה, ופלשתינה עם יהדות.” המדריכים היו אחיהם הבוגרים של החניכים, ואילו בין ההורים היו קשרי משפחה, או ידידות שראשיתה בימי נעוריהם שלהם, במלחמת העולם הראשונה.

אנחנו עומדים בסוף שנות השלושים. דדו לומד בגימנסיה הריאלית הראשונה בזגרב והוא חבר קן “השומר הצעיר” שם. מספר חיים בר-לב: "בזגרב היו ‘תכלת לבן’ ו’השומר הצעיר‘, שהייתה התנועה היותר גדולה. ואנחנו – אחותי, אחי ואני – היינו ב’השומר הצעיר’, כי ההורים היו ציונים. לתנועה זו הגענו, בעיקר, משום שהייתה תנועה מגשימה.

יום אחד הופיע דדו לגדוד שלנו. היו בו בסך הכול שני ספרדים – כל האחרים היו אשכנזים…" הפעילות התנועתית כללה “המון שיחות נפש והתפלספויות, ולמרות שהיינו רק בני אחת-עשרה עד שלוש-עשרה, היו שיחות לאין סוף בנושאים שהעסיקו אז את התנועה – ציונות, מרקסיזם, עניינים שבינו לבינה, סובלימציה וכל הדברים האלה. אני לא זוכר, שהעסיקה אותנו הפוליטיקה הפנימית של יוגוסלביה. בגדוד שלנו היה דדו בין אלה, שהביעו נכונות להגשמה.”

איך נהפכה אותה “נכונות” למעשה?

החרדה מפני הבאות הייתה בחלל האוויר, ויציאה איטית החלה כבר במחצית שנות השלושים. אחותו הגדולה של חיים בר-לב נשלחה על ידי אביה לארץ ב-1938 מיד בגמר לימודיה. את חיים שלח האב למקווה ישראל ב-1939, בגמר “המאטורה הקטנה” (ארבע שנות לימוד בבית הספר היהודי וארבע שנים ראשונות בגימנסיה). כך נהגו הורים לא מעטים.

ואז קמה ממשלה חדשה והנהיגה “נומרוס קלאוזוס” בבתי הספר. כל הילדים היהודים, להוציא אחוז קבוע, גורשו מן הגימנסיות הכלליות. במקביל לכך נתקבלה אז בברית הקהילות היהודיות של יוגוסלביה הודעה מטעם עליית הנוער, כי הוקצו לנוער היהודי באותה מדינה 27 סרטיפיקאטים (היתרי עלייה מטעם ממשלת המנדט הבריטי). הידיעה הופצה בכל הקהילות, ובתוכן הגיעה גם לסרייבו. בוגרי קן “השומר הצעיר” עשו פרסום לדבר והחלו להתארגן לעלייה. אלא שהמימון צריך היה לבוא מן המשפחות עצמן, וההוצאה לסרטיפיקט אחד, אמרו האמהות, הייתה “כמו שעולה הכנת בת לחתונה” – שלושים ושישה אלף דינארים לנער, וזה בשעה ששכרה החודשי של פועלת מומחית לא עלה על 600 דינארים. בסרייבו התארגנו שנים-עשר ילדים, ויתר החמישה-עשר היו מבלגרד, נובי-סאד, זגרב ועוד. לא כולם היו בעלי אמצעים, ועל האמידים הוטל לשאת גם בהוצאות הנסיעה של בני העניים, וכן סייעה להם בסתר “לוגָ’ה ברית” (בני ברית).

בין הילדים העולים היה גם דדו. את לימודיו בגימנסיה הפסיק ועבר לבית ספר מקצועי, להכשיר עצמו לעלייה. לאביו, שהיה אז בשירות מילואים כתב: “במדינה שאתה טוב מספיק לשרת בצבאה, ואני אינני מספיק טוב להתקבל בה לבית ספר תיכון – אין לי מה לעשות עוד.”

מוסקו הצטרף אל “השומר הצעיר” ערב הנסיעה, והוא זוכר את השיחות על הבלתי-נודע שלעברו הם נוסעים. אותו ריגשה ביותר המחשבה, ש“אנחנו נהיה בלי הורים.” ואילו דדו אמר: “זה לא נורא.” אביו התקשר כבר אז, כך נראה, אל אישה שנייה שדדו לא חיבבהּ, וכאשר ניסה חברו לדובבו – מילא דדו פיו מים ובזה נסגר הנושא.

הנערים בעלי הסרטיפיקאטים של עליית הנוער – ונוספו עוד נערים ונערות מבולגריה ומרומניה – יצאו לדרכם בשתי קבוצות, לאחר ציפייה מתוחה וממושכת לוויזת מעבר תורכית. דדו יצא בקבוצה הראשונה, בסוף 1940, חודשים אחדים אחרי יום הולדתו החמישה-עשר. הנסיעה הייתה ברכבת, דרך בולגריה, תורכיה, סוריה והלבנון. למרות הסרטיפיקט של עליית הנוער, הוא וחבריו הועברו למחנה המעצר לעולים בלתי לגליים שהוקם זה מקרוב בעתלית, ושם הוחזק עד מארס 1941.

ספק אם כך ראה את המעבר מן העולם שהשאיר מאחוריו אל החיים החדשים, שציירו לעצמם בקני “השומר הצעיר”. גם לא יכול היה לשער כמה אכזרי וסופי יהיה הניתוק מן העבר, שאומנם ספק אם היה קשור אליו בחוטים רבים. באפריל פלשו הגרמנים ליוגוסלביה, ועד סוף 1942 נסתיים שילוחם של 14 אלף יהודי בוסניה למחנות ההשמדה. מכל הקהילה השורשית הזאת (בתוך זה יותר מעשרת אלפי היהודים של סרייבו) לא שרדו אלא כאלפיים.

כך היה גם בזגרב. לחיים בר-לב הכין “הגדוד” לקראת עלייתו מתנה – אלבום עם תמונות כל ארבעים חברי ה“גדוד” – ובצד כל תמונה – תלתל. את האלבום נתנו לידו בתחנת הרכבת, כלומר היה עליו לשאתו בידיו, או בתיק היד. כשקרבה הרכבת לגבול האיטלקי, התמלא חשש – ואולי בושה – מפני תגובת אנשי המכס למראה התמונות עם התלתלים… הוא “שכח” את האלבום ברכבת, וירד בלעדיו. ההיפרדות הזאת מן השי הסנטימנטלי של חבריו מקבלת ממד טראגי רק בראייה לאחור. מכל הארבעים שבאלבום שרדו בתום המלחמה ארבעה בלבד, בהם השלושה שהספיקו לעלות לארץ: חיים, דדו וחברה נוספת – רות פלסנר. מן הנשארים ביוגוסלביה נותרה בחיים רק אחת.

אף כי אז לא צפה את חורבנו של העולם שאותו עזב – נותק הקשר הפיסי עם ארץ המוצא מהר מאוד. בצאתו את מחנה עתלית, בפברואר, הצטרף דדו אל הקבוצה השנייה שיצאה לארץ אחריו, אבל הגיעה ישר לקיבוץ היעד, לשער-העמקים. את המפגש הראשון עם אקלים שונה, חֶברָה אחרת, אורח חיים לא מוכר – כל מה שהוא היפוכה של הקהילה העתיקה, הפטריארכלית והשמרנית של סרייבו – אפשר לראות באופנים שונים. רדאי (ראדו), ממייסדי שער-העמקים ומדריכה הראשון של חברת הנוער, זוכר את חוויית הקבלה הראשונה. יומיים-שלושה לאחר הצטרפותם של דדו וחבריו לקבוצה שהקדימה אותם, הוחג בקיבוץ ליל הסדר. באותם ימים היה זה עדיין קיבוץ צעיר, קבצני, רדיקלי, בועט במסורת אבות, ובשנים קודמות לא ידעו במה להמיר את דפוסיו המסורתיים של סדר פסח – להוציא איזו הגדה היתולית, סקצ’ים מקומיים מאולתרים וכיוצא באלה. ראדו זוכר, כי באותה שנה (שמא היה זה אחד הגילויים הראשונים, הלא מודעים, לחרדה נוכח השואה המתקרבת) נעשה אחד הניסיונות הראשונים לעצב “סדר” קיבוצי.

זיכרונם של כמה מאותם נערים ונערות לשעבר שונה. חבר אחד מספר: כשעזבנו את הבית בפברואר, היה עדיין הכול מכוסה שלג. הגענו לכאן, ישר לתוך חמסינים איומים. דשאים טרם נראו אז בקיבוץ, העצים היו שתילים רכים. על בריכות שחייה לא חלמו. שדות הקיבוץ היו מרוחקים, במפרץ, ליד קריית אתא, ושלושה חודשים לא למדנו כלל, כי אם עבדנו יום עבודה ארוך, “למאמץ המלחמתי”. היינו קמים בחושך, שבים בחושך, ואילו בערבים – בגלל ההאפלה והחום – אפשר היה לשבת רק בחושך. כדי להתגבר על החום היינו מרטיבים את הסדינים, מתעטפים בהם – וכך היינו נרדמים. רצפת החדר הייתה רטובה ממים.

לאחר מכן התארגן סדר היום בצורה שהלמה יותר את יכולתם ואת צורכיהם של בני החמש-עשרה-שש-עשרה ואת מטרות החינוך של חברת הנוער. יומם התחלק בין עבודה לבין לימודים. היום הם חברי קיבוץ ותיקים, אבל את קשיי ההסתגלות עודם נושאים בלבם. מדריכם לשעבר, ראדו, אומר: הם עבדו ארבע שעות ולמדו ארבע שעות. ואילו הם מתקנים אותו: “עבדנו קשה משעה שש עד אחת-עשרה ושלושים – בהוצאת חרדל מן השדה, בדילול תירס, קטיף תירס, סיקול, נטיעת עצים בחורשה. היינו מתקלחים, אוכלים, ובאחת בצהריים נכנסים לצריף בעל גג פחים לוהט, שהיה צמוד לסנדלריית הקיבוץ. אתה מזיע, אתה עייף, הלמות הפטישים בסנדלרייה אינה נפסקת, הזבובים טורדים – הדי-די-טי טרם הומצא – ובתנאים אלה אתה נתבע להתרכז בלימודים.”

ובכל זאת הייתה זו הרפתקת נעורים גדולה. נערים ונערות אלה היו – מעיר אחד החברים – “יוצאי השומר הצעיר בימי פריחתו. לא רק תנאי הזמן הפריעו ללימודים. אנחנו נטשנו את בית הספר בסיסמה: אין לנו צורך בלימודים. אנחנו באנו לבנות את המולדת…” ואכן, החברה ידעה גם לקבל החלטות “גדולות” וגם להגשימן. החלטה ראשונה הייתה, שאין מדברים עוד יוגוסלבית. תחילה הוכרז על “יום עברית” אחד בשבוע, ובתום שישה חודשים ערכה החברה טקס “שריפת היוגוסלבית”. מכאן ואילך דיברו הכול רק עברית, למדו בעברית, התווכחו בעברית.

הוויכוחים היו מלט ההתלכדות החברתית – ויכוחים על עניינים ממשיים וּויכוחים לשם ויכוח. תוך כך הרגילו עצמם לאורח¹³ החיים החדש, למדו לחיות זה עם זה, תוך כך החלו להסתמן הדמויות המנהיגות.

בשנות הילדות, ממש עד לעלייה לארץ, חבריו לא גילו בדדו איזו איכות מיוחדת, להוציא אולי מידה של עקשנות, של הקפדה על כבודו, ובצד אלה את עובדת היותו חברותי ומקובל מאוד על סביבתו. רק מוסקו, שעלה מבולגריה ונפגש עם דדו ברכבת בדרכו לארץ ובמעצר בעתלית, טוען שהבחין בו באיזו סגולה מנהיגותית מן הרגע הראשון:

“יצאנו לטיול הקלאסי – ההעפלה לראש הארבל. התעקשנו, כמה חברים, לעלות דווקא בנתיב הקשה יותר, בשביל המסוכן ההוא. דדו צעד ראשון, מוסקו אחרון, ובאמצע עוד כמה חברים. חבר אחד התקשה להתקדם, ועיכב את כל האחרים. דדו כבר הגיע לסופה של הדרך, אבל ברגע שהבחין בקושי, חזר על עקבותיו לכל אורך הקטע המסוכן, לקח את החבר – אני הייתי אחריו ומוסקו אחרי – ובקול רגוע מאוד שיכנעו והשפיע עליו להתקדם, לאט לאט… אני לא שיחקתי עם דדו בילדותו, אבל עניין זה היה בעיני גילוי של אומץ לב ומנהיגות מן המדרגה הראשונה…”

ראשית התבלטותו בחברת הנוער מתגלית גם בכיוון שונה לגמרי – בכושר ביטוי, במאמץ לשכנע ולנצח בוויכוח. סגולה זו נתגלתה תחילה במהלכם של ויכוחים, שבעיקרם לא היו אלא מעין משחקי חברה. היו מעלים “שאלה לוויכוח” – ריקודים סאלוניים, מגורים משותפים לבנים ולבנות, מקלחת משותפת. כל עניין מעין זה אפשר היה להעלות מרמה של פתרון בעיה מעשית לבירור רעיוני עקרוני. החבורה הייתה נחלקת לתומכים ולמתנגדים, והיה מתחיל קרב מילולי. “דדו היה פעיל מאוד בוויכוחים אלה. הוא ידע לנסח את דבריו, והוא עשה זאת בצורה מאוד תיאטרלית, נעזר בג’סטיקולציות, וניתן היה לראות שהוא יודע לעמוד לפני ציבור – לנסח, להשפיע, לשכנע, ותמיד התלכדה סביבו חבורה שתמכה בו. בתכונות אלה ניכר – גם לטובה גם לרעה.” עכשיו “כבר אי-אפשר לומר, שלא ניכרה אצלו כל מגמה – אם כי ניתנה האמת להיאמר, לא העלינו כלל על דעתנו, שדדו יהיה ללוחם מצטיין. יכולנו להעלות על הדעת, שיהיה נואם מצטיין, שחקן, חריף ומפולפל בלימודים – אך לא איש צבא.”

אשר ללימודים ניכרים אצלו שני קווים בולטים, בלשונה של נורי, מן המעטים בקבוצה שידעו עברית בבואם: “דדו לא ידע עברית, אך הייתה לו אינטליגנציה טבעית, ואיכשהו צורף לכיתת המתקדמים. למדנו תנ”ך. דדו היה מחליף פתקאות ומקשקש, אך בכל פעם שפנה אליו ראדו – מיד ידע היכן קוראים ובמה מדובר. תמיד השתוממתי איך הוא מצליח להשמיע מיד תשובה נכונה ואלגנטית – משתעל, חושב רגע ומשיב במלוא הרצינות. הוא השקיע הכי פחות מאמצים – והיה אחד הבולטים בכיתה." ראדו, המדריך, אומר: “הוא לא השקיע שום מאמצים, בשום אופן לא. אם משום שחשב, כי די לו רק לשמוע ולדפדף – אם משום שאולי היה גם עצלן. הדברים באו לו בלי מאמץ מיוחד.”

הלימודים ממש (חשבון, טבע, פיסיקה, גיאוגרפיה, ידיעת הארץ, היסטוריה, עברית, תנ"ך, ספרות-עברית) היו חלק מן הפעילות ההשכלתית. הערבים הוקדשו לפעילות רעיונית (ציונות, בורוכוביזם, מרקסיזם) ופעילות חברתית, כמוזכר לעיל. כאן נתגלה מהר מאוד כ“אינטליגנטי מאוד, תוסס… המדריכים יכלו להיעזר בו כדי ליישב בעיות חברתיות. היה לו כישרון לשכנע, לפייס, היה נעים הליכות ותכונה זו התבלטה אז היטב. הוא היה מודע לערכו ולכישרונותיו – אבל לא מתנשא,” מסכם ראדו רשמי-מדריך, אם גם מפרספקטיבה של שלושים וחמש שנים. אך גם עכשיו הוא מאיר צד אחר, אופייני לדינמיקה הפנימית של חברות קטנות כאלה: “לא הכול היה חלק תמיד. דדו היה פעיל – ולא אחת נשמעו טענות כנגד פעילותו היתירה, המוגזמת – בוועדות, בהשתתפות בשיחות, בדיונים, בנטילת רשות הדיבור בכל בעיה… שהוא מתבלט מדי, אפילו במסיבות, בהצגות… ניכרה מעין קנאה בו, שגרמה לו למצבי רוח ומשברים, אבל בסופו של דבר קיבל את הדין…”

אף שלכאורה לא נתגלתה אצלו נטייה בולטת לצבאיות, מצא עצמו מעורב בפעולת “רכש” כבר בשנתו השנייה בארץ. היו אז בסביבת שער-העמקים מחנות רבים, של הצבא הבריטי, בכללם מחנה ג’למי. אחד החברים היה יוצא יום-יום למחנה בעגלה רתומה לפרידה ואוסף את שיירי המזון בשביל לול העופות. חבר זה יצר קשר עם סרג’נט-מייג’ר יהודי, וזה הבטיח לו לסייע – באמצעות אדם שלישי – להבריח נשק ל“הגנה”. הסידור היה, שפעמיים ביום הייתה העגלה יוצאת לג’למי, וחבית שיירי המזון הותקנה באופן שחלקה שימש כ“סליק”. את התפקיד הזה הטילו בסודיות מחתרתית על דדו ועל מוסקו חברו. זו הייתה משימתו הביטחונית הראשונה. יום אחד השתוללה הפרידה וגילגלה את העגלה ואת חבית ה“סליק”, שהייתה מלאה רובים, לתעלה בצד הדרך. אף שהייתה להם סיבה רצינית לדאגה, לא איבדו את קור רוחם, עצרו משאית צבאית כבדה וזו סייעה להם לחלץ את העגלה…

והנה, באחת הנסיעות הללו לג’למי, גילה דדו לחברו – הוא היה אז בן שבע-עשרה – שהחליט להתגייס לצבא הבריטי. הוא היה נתון במשבר, אם בגלל חבֵרה, אם בגלל הניתוק המוחלט מן הבית והידיעות על הנעשה תחת עולם של הגרמנים. הדבר הובא לשיחת חֶברָה, והצעקות הגיעו עד לב השמיִם. דדו היה אז במצב נפשי קשה, היה מלא דאגה לאביו, ואילו ראדו איים להזעיק את אנשי עליית הנוער, שהוא ראה עצמו אחראי כלפיהם.

בתשובה למכתב ברכה ששיגר לו מדריכו-לשעבר, ראדו, כאשר נתמנה לרמטכ"ל, כתב דדו: “אתה אשם במידה רבה, שלא עשיתי שגיאה גורלית ולא הלכתי לצבא הבריטי. היה רגע שרציתי להתגייס, ואתה הטלת וטו.”

שלב חשוב בהתגבשות אישיותו ובהיקלטותו בארץ בא באותה שנה עצמה – 1942. הוטל עליו, יחד עם נורי, לעסוק בהדרכה בקן “השומר הצעיר” בקריית עמל. דדו חשש מאוד מן הניסיון הזה – ידיעותיו בעברית היו עדיין מוגבלות, ואילו החניכים היו צברים קשוחים. גם התנאים – צריף עלוב, לא שום משחק, לא תוכניות הדרכה – בישרו כישלון. ואכן, בתחילה התקבל בהסתייגות, אבל מהר מאוד כבש את חניכיו במשחקים צופיים, בדמותו המושכת. נורי, חברתו להדרכה, נזכרת בהליכות המשותפות לקריית עמל: “בדרך היו נרקיסים, רקפות, זה היה באביב – היינו קוטפים פרחים, ובשובנו היינו אוספים אותם… הייתה לו נפש יפה, הוא היה רבגוני, הוא לא היה משעמם… התקופה הזאת בנתה את דדו. הוא הועמד מול ההתמודדות הישראלית.”

בשובו יום אחד מקריית עמל, אירעה הפגישה הראשונה בינו לבין חיים בר-לב: “אחרי שכבר היה בארץ איזו תקופה, נודע לי שדדו נמצא בשער-העמקים. אני זוכר, שכאשר הזדמנתי לשם – הייתי אז בכיתה האחרונה במקווה ישראל – ראיתי את הבחור שב, רכוב על סוס, מטבעון, קריית-עמל באותם הימים.” שני הילדים, שהיו “היהודי היחיד בכיתתו”, זה בריאלית הראשונה וזה בריאלית השלישית של זגרב, עשו דרך ארוכה מאז המשחקים בבית החרושת של זסלבסקי ובמחנה הקיץ בסלובניה. חיים בר-לב היה כבר ארבע שנים בארץ, על סף הליכתו לפלמ“ח. ניסיונותיו החוזרים של דדו להתגייס עתידים היו להיבלם עוד זמן רב. יותר מארבע שנים נוספות תעבורנה עד לפגישתם המשמעותית הבאה – בקורס מ”כים, שמפקדו יהיה חיים ואילו דדו יישלח אליו כחניך.

ובינתיים התנועה.

חברת הנוער היוגוסלבית השלימה את תקופת חניכותה בשער-העמקים. מספרת רות, שהגיעה ממשמר העמק לאחר כשנה וחצי: “באותה תקופה בקיבוץ הארצי היו ארבע-חמש חֶברות, וזו היתה התוססת ביותר, הססגונית, מלאת החיוניות.” דדו נבחר על ידי חבריו, והפעם נמשך כנראה גם הוא עצמו אל ההתמודדות הזאת. הוטל עליו לרכז את קן קריית-חיים ולהדריך את הגדוד הבוגר. נוער “הקריות” וקן קריית-חיים היו בימים ההם שם דבר בארץ, והדרך אל לבם ואל מוחם של הסייחות והסייחים העבריים הללו לא הייתה קלה – ודאי לא למי שטרם מלאו שלוש שנים לעלייתו, ועדיין “לא היה מעורה בתנועת הפועלים ובהוויית הארץ”, כהגדרת אחד מחבריו. אותו חבר יצא גם הוא לעבודת הדרכה, ומכיוון ששֶמע הצלחותיו של דדו בקריית-חיים הגיע לאוזני החברים, הלך לראותו בפעולה. (כאן המקום לספר, שבבואו לקריית-חיים הציג עצמו דדו בשם – דוד. כשהיה פונה אליו אדם בשמו דוד, ידע – זה מקן קריית-חיים.) מספר החבר: “עדיין זכור לי נושא השיחה שניהל – ‘הקואומינדאנג’ – ואכן, הוא ריתק את החניכים. נער עולה – בגוב האריות של צברים מושרשים, מיטב הנוער – מהו גילוי של מנהיגות אם לא זה. הם קיבלו אותו והעריצו אותו.”

אך אותה שיחה עצמה מאירה, לדעת אותו חבר, צד נוסף של אישיותו: “כיוון שהכול בא לו בקלות, לא התאמץ – והייתה בו גם איזו שטחיות. עניין הקואומינדאנג, למשל. החניכים היו אומנם מרותקים, אך השיחה כולה הייתה מבוססת על הנחתו של דדו, שהקואומינדאנג היא התנועה הקומוניסטית של מאו טסה-דון. בגמר השיחה, בדרכו חזרה אל הקומונה, שהתגוררו בה המדריכים, אמרתי לו: ‘אבל דדו, הקואומינדאנג זה דווקא צ’יאנג קאי-שק.’ הוא הביט ואמר בחיוכו השובב: ‘באמת? נו, טוב, אני אתקן את זה בהזדמנות’.”

הרבה דברים נוספים חיזקו את מעמדו בכל סביבה שנמצא בה. הוא היטיב לשיר ולרקוד, ונוכחותו עוררה תגובות, פעמים של משיכה ופעמים של דחייה, אך אי-אפשר היה שלא להבחין בה. אומרת רות: “אמת, שדברים באו לו בקלות, הוא היה מבורך בכישרונות ובחן רב, אבל היו בו אמביציה ורצון להצליח, ואלה מילאו תפקיד חשוב בכל דבר שעסק בו. הוא רצה תמיד להיות הטוב ביותר, וכילכל את דרכו בקו שהתווה לעצמו. בדברים קטנים עשה אולי צעדים בלתי מחושבים, אבל בכל הנוגע למסלול העיקרי, היו בו דבקות ועקשנות של מי שידע לאן הוא רוצה להגיע.”

ונראה, ששאיפתו האמיתית כל אותה תקופה לא חדלה להיות השירות הביטחוני. בעודו מרכז את קן קריית חיים, התעוררה אפשרות לשגר שליחים לאירופה בשליחות הצלה. באופן פורמאלי הייתה זו צריכה להיות עבודה במסגרת אונרר“א ביוון, אך תכליתה האמיתית הייתה שליחות מטעם המוסדות הלאומיים מתוך כוונה לחדור ליוגוסלביה, שהייתה עדיין תחת השלטון הנאצי. הכתובת הטבעית – הגרעין היוגוסלבי בקיבוץ עמיר. מזכירות הגרעין זימנה דיון, וצריך היה להכריע בין שני מועמדים, שניהלו קרב גדול על הזכות להיבחר – דדו וחבר שני, שלום. כנהוג, הכריעה החבורה כולה בהצבעה, ומועמדותו של דדו – שחבריו לא היו מוכנים לוותר עליו – נפלה בהפרש של קול אחד. הייתה זו פעם שנייה שנחסמה דרכו אל ההתנדבות, ופעם שנייה נהג כ”איש תנועה" וקיבל את הדין.

הואיל ומשבר זה לא היה האחרון, מן הראוי להיזכר באווירת הימים ההם. הייתה זו השנה החמישית למלחמת העולם. אך לא נותרו ספקות בדבר גורלן של קהילות היהודים בכל מקום שהגיעו אליו הגרמנים. עדים באו וסיפרו על הגטאות, על מחנות ההשמדה, על עמידתם האחרונה של מורדי גטו ורשה. הצבא האדום היה בעיצומה של מתקפת הנגד הגדולה, ובמהלך התקדמותו לעבר גרמניה נתגלו ממדי ההרס והחורבן. בארץ ישראל פנו טובי הנוער – וכן גם אנשים לא צעירים – לשני זרמי ההתנדבות העיקריים, ליחידות הארצישראליות שבצבא הבריטי ולפלמ“ח, שבימים ההם היה ידוע בכינויי הכיסוי השונים שלו. מחלקות הפלמ”ח היו ממוקמות בעיקר בקיבוצים, מוקד לקנאתם של כל מי שראו עצמם “גברים” ולא ניתן להם להצטרף אל המגויסים במדים או אל אנשי הסוד של הצבא

העברי שבדרך. הנימוקים התנועתיים והלאומיים הכבדים ביותר נשברו אל רגש הכבוד ואל להט הדם של בני השמונה-עשרה והתשע-עשרה.

דדו חזר לקריית-חיים. בדיעבד, הייתה זו התנסות חשובה – הוא יצא מתוך המעגל הצר של הגרעין היוגוסלבי וחצר הקיבוץ, נמצא במחיצתם של צברים, והתקבל על ידיהם לא רק כאחד מהם, כי אם כמדריכם וכמנהיגם. הוא לא היה עוד עולה חדש.

בינתיים התנהלו במזכירות הקיבוץ הארצי בירורים בדבר עתידו של הגרעין היוגוסלבי. תשוקתו של כל גרעין המכבד את עצמו הייתה להקים “נקודה” – לייסד קיבוץ חדש ולבנות הכול מן ההתחלה. כנגד זה סבלו הקיבוצים הקיימים ממחסור כרוני באנשים, ואחר כל גרעין צעיר וטוב היו מחזרים כמו אחרי כלה יפה. הגרעין יצא לקיבוץ עמיר שבגליל העליון, שזה אך עלה להתיישבות, והאתגר משך את הלב, אך קיבל את “דין התנועה” והצטרף כהשלמה לקיבוץ עין-שמר. דדו נפרד מחניכיו והצטרף אל חבריו.

עין-שמר¹⁴ הוא מן הקיבוצים המרכזיים של תנועת השומר הצעיר. היו חברים בו אחדים ממייסדי התנועה, אידיאולוגים, סופרים, מנהיגים מדיניים. הוא נחשב לקיבוץ “אינטלקטואלי”. בשל התנגדותו העקרונית של הגרעין לשמש השלמה ליישוב קיים, ומשום ההבדלים – בגיל, ארץ מוצא (בעיקר פולין) ורקע – בין הקיבוץ לבין ה“יוגוסלבים”, השתדלו אנשי עין-שמר להקל על קליטתם של הצעירים התוססים. התקבלה אז החלטה, שבצד מזכיר הקיבוץ יכהן מזכיר נוסף, נציג ההשלמה. לתפקיד זה נבחר – ובשלב זה כבר הייתה בחירתו כמעט מובנת מאליה – דוד אלעזר. הוא היה אז בן עשרים.

לכאורה, יכול היה עכשיו לפייס בין כל שאיפותיו המרובות. הוא עבד בפלחה, ומצא סיפוק רב בשליטתו על הטרקטור. הוא היה בעל תפקיד מרכזי בקיבוץ. הוא היה יפה תואר, איש רעים, חביבן של הבנות. זו הייתה גם התקופה האידיאולוגית שלו: בערבים היה מעיין בספרות מרקסיסטית, שכן – צריך לזכור – זה היה בעיצומו של הפרק המרקסיסטי-הפרו-סובייטי בתנועת השומר הצעיר, ועין-שמר – כמו גם שער-העמקים – עמדו במרכז המהלך החדש הזה.

אבל אז, ולא נאמר שבמפתיע, עלתה שוב שאלת השירות הצבאי, ודדו מצא עצמו בפעם השלישית בפרשת דרכים. מלחמת העולם זה אך נסתיימה, ואילו בארץ ישראל רק החל המאבק על המשך המפעל הציוני. ב-1946 הושג תיאום – לשעה – בין מפקדות ה“הגנה” ושני הארגונים המחתרתיים האחרים – אצ“ל ולח”י, והוקמה “תנועת המרי”. בצד המאבק בין היישוב היהודי לבין הממשלה המנדטורית והצבא הבריטי, הוחל בהכנת כוח מגן עצמי לקראת ההתמודדות הצפויה, והבלתי נמנעת, על ארץ ישראל. חוּדַש הגיוס לפלמ“ח, וקיבוץ עין-שמר נתבע לתת את ה”אחוזים" שנקבעו לו במסגרת גיוס זה.

שוב הציג דדו את מועמדותו, ושוב הוחלט שלא לכלול אותו במניין אותם “אחוזים”. הקיבוץ פסק, שאינו יכול לוותר על האיש הצעיר הזה, שהשפעתו רבה בַּהַשלמה שזה אך נקלטה.

עתה לא קיבל את הדין. “במצב זה החלטתי להתגייס לפלמ”ח. היו אלה היחידות המובחרות של ארגון ה“הגנה”, וידעתי שהן עתידות להילחם גם נגד הערבים וגם נגד

השלטון הבריטי. בקיבוץ עין-שמר לא אישרו לי להתגייס, ולכן החלטתי לעזוב את הקיבוץ והתגייסתי לפלמ“ח,” רשם דדו כעבור שנים

הייתה זו החלטה קשה, וכפי שעוד יסופר, הותירה תגובת הקיבוץ צלקת בלבו.

הפעם היה נאמן גם למרכיבי היסוד של אישיותו וגם לכיוון המרכזי בחייו. ואילו בקיבוץ לא נחשבה הליכתו למעשה מעורר כבוד; במושגי הקולקטיב המחליט הייתה זו “בגידה”.

דדו לא רצה עוד להכפיף את רצונו לרצונם של האחרים. הוא אהב להחליט לבדו, לכוון את חייו בדרך שנראתה לו גם דרושה וגם תואמת את נטיית לבבו. הוא החליט.

דדו התגייס לפלמ“ח ב-1946, בהיותו בן 21. בקיבוצו – ובתנועה – היה כבר אדם מוכר, צעיר שתלו בו תקוות, אך לפלמ”ח הצטרף כטירון, “צנחן”, מבוגר מן הטירון הממוצע באותה מחלקה שהוצב אליה, בקבוצת “משמרות”, לא כל כך אחד מ“החֶבְרֶ’ה”.

במחלקת “משמרות” החלה ההתמודדות מחדש, מהתחלה, אבל שם מתחילה דרך חייו כלוחם וכמפקד, דרך שהלך בה עשרים ושמונה שנים.

צבאו הפרטי של יוספלה    🔗

לא אחת מיתרגמות החלטות גדולות לרגעים קטנים. דדו הלך לפלמ“ח בתקופת שפל בגיוס, וכיוון שבא מרקע שנחשב מתאים, הוצב ליחידה שניתנה לה קדימה ראשונה – פלוגת הסיירים, היא פלוגה ז' של גדוד “המטה”. הוא צורף למחלקה שנקראה על שם הקבוצה שבה ישבה – “משמרות”. המ”מ היה מן המעולים שבסיירים ובמפקדים הצעירים של הפלמ“ח, חיים פוזננסקי (“פוזה”). עד כאן – הכול טוב ויפה. מכאן, היה טירון שצנח לתוך יחידה קטנה ומגובשת – אנשיה היו מגויסים שנה ויותר – בתוך כוח שמלאו אז חמש שנים לייסודו. כל יחידה כזאת הייתה כמין אורגניזם, מחוברת אל היחידות האחרות הפזורות ברחבי ארץ ישראל הקטנה ברשת בלתי נראית של חברויות, מסעות, היכרויות בקורסים, הווי ועָגָה שהתגבשו בפלמ”ח במהלכן של אותן חמש שנים. וכל זה – על תשתית זיכרונות משותפים משפת ימה של תל-אביב, מתנועת הנוער, מבית הספר החקלאי, מן הקיבוץ, מפרדסי המושבה שבשרון, מיישובי הגליל. כאלה היו גם חברי מחלקת “משמרות”, שבעיניהם היה הבחור הנאה מעין-שמר, המבוגר מרובם, “כזה לבן”, כפי שזוכר אחד מהם. אנשי המחלקה הוכנסו, למשל, בסוד המפעל המחתרתי לייצור פצצות מרגמה ורימוני יד במשמרות. את דדו נזהרו בתחילה מלהכניס בסודו של המפעל הזה, בשעה שבין האחרים במחלקה עבר, למשל, רפול (רב-אלוף (מיל.) רפאל איתן), הצעיר מדדו בשלוש-ארבע שנים, את מבחן “בית היציקה”.

לרוע מזלו, אף חלה זמן קצר לאחר בואו – ולמרות שהליכתו לפלמ“ח הייתה מלווה במשבר עם הקיבוץ – לא היה מקום אחר בארץ שיכול היה דדו לראותו כבית. את ימי מחלתו עשה בעין-שמר. מרחק של כלום מפריד בין קבוצת משמרות, מצפון לפרדס-חנה, לבין קיבוץ עין-שמר, השוכן קילומטרים ספורים מזרחה. היה מקובל, שהמשקים תוחבים “כמה גרושים” לידי חבריהם המגויסים, כדי להשלים את שכרו הזעום של הפלמ”חניק. כדי להימנע משיחה מביכה, חיזק דדו בשתיקתו את ההנחה המוטעית, שגם הוא “מסודר”. רק מאוחר יותר, כשהחל משתלב בפעילות המחלקה ואף מתבלט בה, הבחינו חבריו בעובדה המוזרה, שכאשר יוצאים כל האחרים – “טסים” – לחופש, מעדיף דדו לא אחת להישאר במשמרות. עם זאת, אומרים מי שהכירוהו באותם ימים, היה עליז, איש רעים, לגמרי לא “מתוסבך”, אם גם – בודד.

במבט לאחור, ניתן לראות שהתבלטותו הייתה מהירה. יוספלה טבנקין, מפקד גדוד המטה (“הרביעי”), טען שכל לוחם עלול למצוא עצמו במצב, שייאלץ לפעול לבדו ולהכריע לבדו, ויש לפתח בו את התכונות ולתת בו את היכולת לכך. בדרך זו – מספר מי שהיה אז מפקד פלוגה ז‘, יוחנן זריז – דרש יוספלה, כי פלוגה ז’ תשלח שליש מחלקה לקורס למפקדי כיתות. דדו נבחר עד מהרה כמועמד לקורס כזה. יוספלה עצמו רואה זאת כמובן מאליו: “בניגוד לתדמיתו הראשונית במחלקתו, דדו לא היה עלום שם בסביבתו… הוא צריך היה לעבור את כל המסננת, פרחים או קוצים, כדי להיבחר על ידי חבריו למזכיר המשק… להפך, הוא היה אדם בולט מאוד… אחד המקורות של מפקדי מלחמת השחרור הוא המסלול התנועתי… דדו שייך לחבורה הזו, הוא הגיע אל הפלמ”ח דרך התנועה." אלא שהגיע באיחור ניכר, ו“איחור של שנה הופך אותו לאיחור של דור”, וכך “קרה לו שהוא כאילו לא שייך לדור הנפילים של הפלמ”ח…"

אם לדייק, היה כאן איחור של שנים אחדות. הוא סיים קורס מ“כים בפיקודו של חיים בר-לב,¹⁵ שהתנדב לפלמ”ח יותר מארבע שנים לפניו. אך הואיל וחיים עבר קורס מ“כים עוד בהיותו במקווה ישראל, היה גם בפלמ”ח קידומו מהיר. בשנת 1944 סיים קורס מ“מים, וכעבור שנה כבר היה מ”פ ופיקד על אחד המבצעים הנועזים של פיצוץ הגשרים בימי תנועת המרי.

בקורס המ“כים שניהל יוסף טבנקין ב-1944 מוסיף חיים בר-לב לראות פרק חשוב בגיבוש יסודות השכלתו הצבאית, בסיס להכשרתם של קציני צה”ל עד עצם היום הזה: “יוספלה פרש אז לפנינו את התיאוריה הצבאית המבוססת על הקלסיקאים – של עקרונות המלחמה, של הערכת מצב, שאז קראנו לזה ‘חיוב היגיון האויב’ – הדיוק, השיקולים והסדר של הפקודות – המבצע… או שהוא עצמו קרא את הספרות, או שקלט זאת מיצחק דובנו, ישראל בר, פון-פרידמן ושאר אנשי הדור ההוא. הוא סיגל לכל זה את המונחים העבריים, ומבחינה זאת עשה עבודה אדירה.”

את צמיחת קורס המ“כים המיוחד של הפלמ”ח – להבדיל מזה הכללי של ה“הגנה” – מתאר היטב יוספלה עצמו: “הכול התחיל באופן פרטיזני. יצחק שדה קבע תחילה, שכל פלוגה תעביר בתוכה קורס למפקדי כיתות. אחר כך קבעו, שכל שתיים-שלוש פלוגות יסכמו את הקורס שלהן במשותף, ומכאן צמח הקורס המרכזי. כאשר חלה יצחק דובנו ואני באתי במקומו, כסגנו של יצחק שדה, קבעתי את הנוסח הבסיסי של הקורס למפקדי כיתות. הוא מנה 140 איש ונחלק לשני קורסים: בראש האחד עמד יצחק רבין ובראש השני משה ברכמן. זה היה בשנת 1944, וכל ‘האצולה’ של מלחמת השחרור פעלה כמדריכים וכמפקדי כיתות בקורס הזה – חיים בר-לב, מולא כהן, משה קלמן ועוד…”

היקפו של הקורס היה גדול פי שלושה מן המקובל עד אז. איך הגיע למספר הזה? “לקראת הכנת הקורס שאלתי את יצחק שדה מה הנחותיו, והוא אמר לי: ‘ההנחות שלי הן, שתוך שישה חודשים אנחנו יוצאים לקרב, נהיה במודל של שלושה גדודים בני שלוש פלוגות הגדוד, וכן גדוד מטה.’ כך הגעתי למספר זה – 140 חניכים.” במטה הפלמ“ח, נזכר יוספלה, עוררה התוכנית צחוק. השאלה הייתה מנין יימצאו מועמדים רבים כל כך. שדה אמר: 'אומר לכם דבר פשוט. הבחורים האלה ייצאו למלחמה – לא לפי בחירתכם ולא לפי הגיונכם, כי אם לפי ההכרח. ואז השאלה פשוטה מאוד – האם הם יקבלו הכנה למלחמה, או לא? לכן אין אמת-המידה שלכם מעניינת אותי. יסדר כל אחד את אנשיו לפי סדר הצטיינותם ויסמן לקורס את מספרי-האחד שלו.” כך נוצר מסלול, ועל פיו נשלחו אנשים לקורסים.

כדאי להוסיף, אולי, עוד היבט אחד על הדרך שבה ראו את מפקד הכיתה באותם קורסים, כפי שמנסחו טבנקין: “מבחנו של המפקד היה בשדה – ובאופן מאוד מעשי. בראש ובראשונה – האם יגיע אל היעד? וזאת אינה שאלה קטנה. דעתי הייתה, שאנחנו יכולים להגיע לכך, שכל מ”כ יוכל לקרוא מפה ולקבל תוכנית משימה בכתב. בקורס מ“כים שניהלתי, קיבלה כל כיתה משימה לשלושה ימים. מדי בוקר היה כל מ”כ מקבל מעטפה ובה פקודת מבצע, כוללת תנועה לטווחים של עד שישה-עשר ק“מ. המ”כ נע יחיד בשטח עם מפה ולצדו מדריך-מלווה, מגיע ליעד, משתתף בהתקפה, ולמחרת מקבל מעטפה שנייה… תחילה הסתכלו עלי המדריכים כעל משוגע, כאשר אילצתי לכתוב פקודות מבצע למ“כים, אך הנה זוהי תרבות אנושית – היכולת לצבור ניסיון מחוץ לגופו של היחיד ולהעבירו הלאה…”

קורס המ"כים שעבר דדו התקיים בדליה ב-1947. השתתפו בקורס כ-120 חניכים, כמעט כולם מנוסים במסעות ארוכים, קצתם יוצאי קורסים למדריכי ספורט וכיוצא באלה, ואילו דדו היה “ירוק”. ואולם, מספר בר-לב, “הוא בהחלט התבלט. הוא היה החניך המצטיין גם בכיתה וגם בפעילויות הכלליות, בתרגילים, בהשתתפות בדיונים – ובאותם הימים עדיין מקובל היה להשמיע הרצאות, שעות ארוכות. כבר אז היה משכמו ומעלה.”

באותו קורס ביקר מפקד הפלמ“ח, יגאל אלון.¹⁶ “מנהג היה נקוט בידי, שכאשר הייתי מבקר, ומרצה, בקורסים למ”כים ולמ”מים, הייתי מתעניין – מי מהחניכים מסתמן כאישיות מבטיחה, כמפקד, מדריך ואדם. שמו של דדו הובא לתשומת לבי כבר בקורס המ“כים. בעקבות השם, באה הדמות. יש אומנם להיזהר, שלא ללכת שבי אחרי חיצוניות בלבד, אך בקשר עם דדו חשתי למן הפגישה הראשונה – ולא רק בזכות חזותו הנאה,” אומר אלון, “שהיה מרחק רב בימים ההם בינו ובין המ”כ המתחיל."

בגמר הקורס מזומן היה לו ניסיון משונה, שחבריו היו עתידים להקניטו בו גם כעבור הרבה שנים. יוספלה, המג“ד, שאל את מפקד פלוגת הסיירים מי מכל אנשיו הצטיין ביותר בקורס, ויוחנן זריז הצביע על דדו.¹⁷ “אני לוקח אותו,” אמר יוספלה, “ועושה אותו לאפסנאי פלוגתי.” יוחנן זריז ראה בזה רעיון משונה, והוא חשש אפילו להעלותו לפני דדו. המג”ד עצמו הזמין אליו את החניך המצטיין, הסביר לו את השקפתו – והטיל עליו את התפקיד.

דדו קיבל את הדין, אבל גם לאחר שנסתיימה מלחמת השחרור והוא עצמו כבר היה מדריך בבית הספר הגבוה של צה“ל בימים ההם – בקורס המג”דים – לא היה אמצעי בדוק יותר להקניטו מאזכור העובדה, שבראשית דרכו הפיקודית היה “אפסנאי פלוגתי”.

ואולם, לא עברו ימים מעטים ובגליל החלו ימי “המלחמה הראשונה” ו“המלחמה השנייה” – ימי מתיחות שקדמו למלחמת השחרור. מקובלת הייתה הנחה, שפלישה ערבית צפויה מסוריה, וננקטו צעדים שונים כדי לקדם את פני הרעה.

האחריות על הגליל הוטלה על הגדוד השלישי של הפלמ“ח, שהיו בו שלוש פלוגות – האחת בגליל, האחת בעמק הירדן והשלישית מורכבת מגרעיני התיישבות. את הפיקוד על הגדוד קיבל צעיר בן 24, מולא כהן.¹⁸ כתגבור נשלחו אנשים, בעיקר לתפקידי מפקדים, מיחידות אחרות של הפלמ”ח. כיוון שהגדוד הרביעי הכשיר פי שלושה מ"כים יותר מאשר הגדודים האחרים, החליט יגאל אלון להציב חלק מן המפקדים במקומות שהתעורר בהם צורך. כך הגיע דדו למחלקת חולתא ולתפקיד כלבבו. כעבור שנים רבות רשם דדו, בתכלית הקיצור:

“עוד בטרם עברתי את קורס המ”מים, קיבלתי פיקוד על מחלקה, אשר הייתה באותם הימים בחולתא, בגליל העליון. לפני פרוץ המאורעות ב-1947 ביצעתי שורה של פעולות סיור והחדרת מרגלים לסוריה. היכרתי היטב את הגבול והסתובבתי בלילות בהרבה מקומות שמעבר לגבול. היכרות זו עזרה לי כעבור עשרים שנה, ב-1967, כאשר הייתי אלוף פיקוד הצפון ופיקדתי על חזית במלחמת ששת הימים."

את הימים ההם ואת הפעולות המיוחדות של מחלקת חולתא זוכר היטב מולא כהן. אגם החולה טרם יובש, והאזור כולו היה ביצתי וצמחייתו סבוכה. המחלקה ישבה גם בדרדרה (אשמורה), ממזרח לאגם, על הגבול הסורי. בשל אופיו של השטח היה המקום עצמו שקט יחסית, אך לקראת המלחמה הצפויה סופחה לגדוד חבורת “מסתערבים” – אנשי המחלקה הערבית – שאחד מתפקידיה העיקריים היה לחדור לתוך תחומי סוריה, לאסוף מידע על התכונה המלחמתית, ולחזור. הייתה זו פעולה חוזרת – אחת לשבוע-שבועיים. בדרדרה הייתה נקודת היציאה. חוליה של חמישה-שישה אנשים, בפיקודו של דדו, הייתה מלווה את ה“מסתערב” דרך הסבך הביצתי, ובמעלה רמת הגולן, עד לנקודה מסוימת לא הרחק מקונייטרה, משתהה עד שהיה האיש מגיע בשלום אל הכביש בנקודה שממנה היה עושה את דרכו בכוחות עצמו, כבן המקום לכל דבר – ושבה על עקביה. המלווים היו יוצאים לדרכם בחושך ושבים בטרם אור. פעילות זו התנהלה בחלקה בימות הגשמים, אבל גם כשהיו השמים בהירים, היו שבים ומגיחים מתוך הסוף כשהם מבוצצים ורטובים עד לשד עצמותיהם. בלילה המיועד לשובו של המסתערב, היו שבים ומטפסים לרמה, כדי ללוותו בדרכו חזרה מנקודה מתואמת מראש, בעיקר מחשש פגיעה בו בידי שומרים משלנו.

לא אחת היה האיש, מטעם זה או אחר, מאחר להגיע לנקודת המפגש, ואז הייתה חוליית הליווי שוכבת שעות בשדה, ומן המפקד נתבעו שיקול דעת וסבלנות אין קץ. שוב ושוב היה עולה דדו בראש אנשיו לרמה, מבצע את המשימה וחוזר. המסתערבים היו יוצאים למשימתם מתוך ביטחון, כי מלוויהם ימתינו להם גם בשובם, במקום הנכון ובשעה המוסכמת.

מחלקת חולתא הייתה מסיירת הרחק מעבר לגבול, גם לשם הכרת השטח.¹⁹ “החברה האלה הכירו את האזור כולו, מן החולה ועד עשרים קילומטרים מעבר לגבול,” מספר מולא כהן. “מכל סיור כזה היה דדו חוזר עם מפה מדויקת, מאומתת עד לפרט האחרון. פעילויות אלה היקנו לנו שליטה מודיעינית מעולה לקראת המלחמה.” ואשר לדדו עצמו, הייתה זו התנסותו הרצינית הראשונה כמפקד.

מפקד הגדוד השלישי רצה במ“כ צעיר, ששיקול דעתו, שלוותו וסבלנותו השאירו עליו רושם – כדי לשלוח אותו לקורס מ”מים ולצרפו לסגל המפקדים: ישעיהו גביש, אלעד פלד, רחבעם זאבי ואחרים. הייתה איזו התנצחות בינו לבין מפקד גדוד המטה, וזה האחרון ניצח. אותה שעה לא שיערו בוודאי, לא דדו ולא יוספלה, כמה משמעית הייתה הכרעה זו בכל הנוגע להמשך דרכו הצבאית של דדו.

לגדוד הרביעי שב דוד אלעזר ערב ההצבעה באומות המאוחדות על חלוקתה של ארץ ישראל, שפירושה היה לא רק הכרה בינלאומית בזכותו של העם היהודי למדינה, כי אם גם התלקחות מיידית של מלחמה עם הערבים, אשר דחו את החלטת ה-29 בנובמבר 1947 מכול וכול. הגדוד הרביעי היה עדיין מסגרת-מטה של הפלמ“ח כולו. היחידות לתפקידים מיוחדים – המחלקה הגרמנית, שהוקמה לפעולות בעורף הצבא הגרמני ובארצות הכיבוש בימי מלחמת העולם, וכמותה המחלקה הבלקנית וה”מסתערבים" שנזכרו למעלה, מחלקת אוויר ופלוגה ימית – כל אלה היו מאורגנים במסגרת גדוד המטה. בשעה שאנו עומדים בה, היו פלוגה ז' (הסיירים) והמדריכים והחניכים בבסיסי הפלוגה הימית עיקר כוחו הלוחם של הגדוד, שעתיד היה לשנות עד מהרה את צורתו ואת תפקידו.

הייתה בעיה מיידית: את המהלומה הראשונה כיוונו הערבים כלפי עורקי התחבורה, במגמה לנתק את חבלי הארץ זה מזה ולפורר את המדינה בטרם נולדה. כך היה מאמץ מתמשך לניתוק הנגב, הגליל, ויותר מכול – לניתוקה של ירושלים משפלת החוף. עוד נשוב, עם הגדוד הרביעי, אל הדרך לירושלים. כאן נזכיר רק שניים ממבצעי הגדוד בחודש דצמבר, שהשתתף בהם דדו. בחודשים ינואר-פברואר השתתף בקורס מזורז למפקדי מחלקות, וסיימו סמוך לעליית הגדוד לירושלים.

בתגובה על הפגיעות הראשונות באוטובוסים יהודיים בכביש תל-אביב-ירושלים, תוכננה פעולת תגמול כנגד תחנת האוטובוסים הגדולה של יפו. אבל משסיים הגדוד הרביעי את התכנון – מכוניות צופו בלוחות שריון ונשק הוצא מן ה“סליקים” – שונתה הפקודה: לבצע פשיטה דומה ברמלה.

ב-11 בדצמבר נורה ונהרג נהג מכפר וארבורג, ובו ביום נתקבל האישור לביצוע פעולת תגמול, אך תוך הגבלה מפורשת – לפגוע בכלי רכב בלבד. הכוח כולו מנה עשרים איש, מפקדים כולם. בראש הכוח עמד המג"ד עצמו, וסגנו היה יוחאי בן-נון (אז איש הפלוגה הימית, וכעבור שנים מפקד חיל הים). בסיס היציאה היה נען, ואילו הכוח צריך היה להגיע לשם מתל-אביב. מכיוון ששריוניות בריטיות חסמו את הכביש למכוניות יהודיות בדרך תל-אביב מקווה-ישראל, חזר הכוח על עקביו, שב וחזר בכביש היוצא כביכול מיפו, והבריטים שחשבו את יושבי המכוניות לערבים – הניחו להם לעבור. מנען אמורים היו לצאת במכונית ששוריינו דפנותיה, אבל זו הגיעה רק בשעת ערב מאוחרת. בתנאים טיפוסיים כאלה החלה מלחמת השחרור.

בחצות יצא הכוח מנען לרמלה, בדרך עפר התפלג לכוחות מסתערים ולחסימות – פגע בחמישה-עשר כלי רכב באחד ממגרשי החנייה ברמלה – ותחת אש מפוזרת נסוג לנען. למחרת חזרו האנשים לתל-אביב כיחידים – הסתננו בין “אצבעות” הבריטים.

על מצב חימושו של “הצבא שבדרך” באותם ימי דצמבר תעיד הפעולה הבאה: במקום הידוע היום כתל-השומר – תל-ליטווינסקי בימים ההם – היה בית חולים צבאי, ולידו בסיס של גדוד רגלים בריטי, מצויד גם בשריוניות. מחסן הנשק של אותו גדוד היה מטרת הפעולה. כדי להדגים את חומרת המצב, די לספר שבבסיס גבעת-אולגה של הפלוגה הימית היו מתאמנים מאה טירונים בארבעה (!) רובים ומקלע אחד.

ביום 29 בדצמבר פשט כוח של ארבעים לוחמים – ושוב מפקדים כולם: המג“ד, שלושה מ”פים, מ“מים ומ”כים – על הבסיס. כיוון שהתכלית הייתה השתלטות על הנשק ונשיאתו משם, צורפו לכוח הלוחם שבעים “סבלים”, אנשי הגדוד, שלא צוידו אפילו בנשק להגנה עצמית. המבצע נחשב להצלחה גדולה – עם ישראל התעשר במאה רובים וכלי נשק אחרים.

מיד לאחר הפעולה יצא דדו לאותו קורס מ“מים בנתניה. באותם חודשים החלו גם הגיוס הגדול ובניית הכוח הצבאי לקראת המלחמה הקרובה. מכיוון שדדו עתיד היה לשוב לגדודו בתום הקורס, להשתתף בקרבות, ובתוך פחות מחמישה חודשים להתמנות למג”ד – מן הראוי לספר בקיצור נמרץ את קורות המעבר מגדוד “המטה” לגדוד “הפורצים”.²⁰

כיצד השתלב הגדוד בגיוס ההמוני? ההחלטה הייתה להקים שתים-עשרה חטיבות חדשות, ולא להשתית את הגיוס על המסגרות הקיימות בגדודי הפלמ“ח. בפועל, הספיקו להתארגן לקראת המלחמה חמש או שש חטיבות חדשות, וגם גדודי הפלמ”ח בנגב ובגליל הלכו ונהפכו לחטיבות (“הנגב” ו“יפתח”). מספר יוסף טבנקין: “לעומת זאת, לא היו החטיבות החדשות מסוגלות – ובמקרים אחדים מיאנו בפירוש – לקבל אנשים, אלא אם יהיו חמושים בנשק ומצוידים כהלכה. נוצר מצב משונה – יש לחץ של מגויסים ואין יחידות לשולחם אליהן מן הקֶלֶט. בני מרשק אמר אז: ‘מי שיהיו לו אנשים – יקבל גם את הנשק!’ שיגרתי גייסים למפקדי מחנות הקֶלֶט והודעתי להם, שאקלוט כל מי שיישלח אלינו, בהכרה שנצליח להפוך את כולם ללוחמים טובים. המגויסים אוכסנו בבתי אריזה בפרדסים, בקיבוצים, בכל מקום שמצאו ברחבי השומרון…” כדאי לספר, כי מצבת הגדוד הרביעי (כולל היחידות המיוחדות לסוגיהן, בארץ ובחו"ל) ב-1 בפברואר 1948 הייתה 543 איש. לדברי טבנקין, עלה מספר אנשי הגדוד בשלהי חודש מארס עד ל-1,800. לרשותם עמדו כ-600 רובים. כל רובה שימש שלוש משמרות של מתאמנים, בכל שעות היממה.

התרחבות זו נתאפשרה על ידי הפיכת פלוגת הסיירים – פלוגה ז' – לבסיסו של הגדוד. מתוכה – וכן מתוך הפלוגה הימית, שאנשיה עתידים להשתתף בקרבות בהרי ירושלים – נלקחו מדריכיהם ומפקדיהם של המגויסים החדשים. הגדוד היה בשלב זה מין יצור כלאיים: ספק בסיס טירונים מפוזר, ספק גרעין לחטיבה שלמה, “צבאו הפרטי של יוספלה טבנקין”. סוד קיומה של עתודה זו נודע למטה הפלמ"ח בדרך מקרה:

בשבוע האחרון של מארס נתארגן בירושלים – בפיקודו של צבי זמיר, מפקד גדוד “ירושלים” (השישי) – קומץ המשוריינים המאולתרים שבעיר, וזה הביא אספקה ותגבורת למגיניו הנצורים של גוש עציון. בדרכם חזרה נלכדו אנשי השיירה במארב במבואות בית לחם, ומשלא הצליחו לפרוץ את המחסומים, נתארגנו להגנה בחירבת נבי דניאל. לאחר למעלה מיממה נאלצו מפקדי השיירה לקבל את תנאי האנגלים – לאנשים ניתן לצאת לירושלים אך כל השריון והנשק הושאר במקום. כישלון זה לא רק החמיר מאוד את מצבה של העיר, כי אם חייב לשנות את התכנון המקורי של יצחק שדה – לרכז בקריית ענבים כוח חטיבתי, שיהיה מבוסס על הגדוד השישי (“ירושלים”) ועל הגדוד החמישי (“שער הגיא”), ואשר משימתו תהיה חיסול בסיסי הכוח הערביים בדרך לירושלים. מן הגדוד השישי לא נותרה אלא פלוגה ח‘, העייפה והמותשת, שבסיסה היה בקריית-ענבים. הגדוד החמישי היה ממערב לקטעים החסומים של כביש תל-אביב-ירושלים. בעוד שיירת נבי-דניאל מתגוננת מפני הכוחות הגדולים שכיתרוה, תוכננה פריצה לעבר השיירה. קצין המבצעים של הפלמ“ח, יצחק רבין, פקד על יוסף טבנקין להעמיד פלוגה אחת מגדודו לצורך המבצע. כאשר ביקש טבנקין לשמוע פרטים, הוסבר לו כי בפיקודים לא נותרו עוד עתודות של לוחמים, ואל הכוח המיוחד יצורפו עוד שתי פלוגות – את קורס מפקדי המחלקות ואת קורס מפקדי המקלעים הכבדים והקשר. מג”ד הגדוד הרביעי הציע לו את כל שלוש הפלוגות, "שכן יש לי שש עד שמונה פלוגות מחוץ לתקן, כ’צבא פרטי שאיש לא ידע עליו’…"

ואכן, למחרת “נבי-דניאל” מגיע לסופו סיפור גדוד המטה של הפלמ"ח, ומתחיל סיפורו של הגדוד הרביעי הלוחם, “הפורצים”, זה שעתיד היה להיות חלק מחטיבת “הראל”. אלה הם ימי סוף מארס 1948. קרבות השיירות נושאים אופי חמור, מתרבים הנפגעים, הנשק והציוד אינם מספיקים אף לאותן יחידות מצומקות ומדולדלות של לוחמים. אז מתקבלת ההחלטה להעלות לקריית-ענבים את הגדוד הרביעי, שיסתפח לשיירת אספקה ענקית הנשלחת לירושלים הנצורה ויאבטח אותה.

מטה הגדוד הרביעי היה ממוקם אז בכפר הגרמני שרונה – שתושביו הוגלו לאוסטרליה בפרוץ מלחמת העולם השנייה והבריטים הפכוהו למצודה. יוחנן זריז, מפקד פלוגה ז', זוכר עדיין את הפקודה לצאת מיד לחולדה, שם רוכזו המשאיות והלוחמים. כוח בן 180 לוחמים, שמפקדו היה סמג"ד הרביעי, עוזי נרקיס, ואשר כלל את הפלוגה של יוחנן זריז, הוסע ברכב משוריין עד לקרבת שער הגיא, כדי לתפוס את המשלטים בואכה קריית-ענבים ולאבטח את השיירה הגדולה, האמורה לעבור בדרך למחרת היום.

זו הייתה “שיירת חולדה”, שהושם לה מארב בצאתה לכביש מסמיה-לטרון. כאשר פנו המשאיות העמוסות לשוב לעבר חולדה, שקעו בבוץ והגבירו את קשיי הלוחמים. המאבטחים היו אנשי הגדוד החמישי בפיקודו של שאול יפה, ואילו אנשי הגדוד הרביעי נסעו כ“פסג’ירים”. הם כללו את פלוגה א', בפיקודו של אורי בן-ארי. במהלך הקרב הקשה יצאו אנשי פלוגה זו מתוך רכבם ואיבטחו את נסיגת השיירה. רק למחרת שבו אל מקום הקרב והוציאו מן השטח את גוויות ההרוגים ואת משאיות האספקה. בחולדה גם התארגנה הפלוגה מחדש. הסמ“פ היה אריה שחר, ובראש חמש המחלקות – שמנו יחד 200 לוחמים – הועמדו מ”מים אשר סיימו זה עתה את הקורס המזורז שנוהל על ידי חיים לסקוב. בשיירת “נחשון” עלתה הפלוגה במשוריינים, בלי קשיים מיוחדים, והתבססה בבניין המשמש היום כמפעל ממתקים של מעלה-החמישה.

בחולדה נתן בני מרשק לגדוד הרביעי את הכינוי – כמין שטר שנפרע בדמי רבים מאנשי הגדוד – “הפורצים”. הם סבורים היו, שבתום המבצע המיוחד של פריצת הדרך ישובו לשפלה, אך מזומנים היו להם שבעים לילות וימים של קרבות מרים. לא מעטים מבין הנופלים היו מטובי המפקדים של הפלמ“ח, אותו “שלד פיקודי איתן, מוותיקי הפלמ”ח – מחושלים בפעולות המאבק וההעפלה, בפשיטות נועזות”, מן המעולים שבבני הדור.

אחד מצעירי המ"מים באותה פלוגה, מי שזה אך סיים את הקורס כאחד המצטיינים בו, היה דדו. כמעט אלמוני לחבריו המפקדים בגדוד מיוחד זה, עתיד היה, בתוך ארבעה חודשים, להתמנות למפקד “הפורצים”.

שבעים ימי קרב    🔗

על אותה לחימה עיקשת, אותם שבעים לילות וימים של קרבות על עורק חייה היחיד של בירתה הבלתי מוכרת של המדינה הנולדת, לא הירבה דוד אלעזר לספר. הקרובים אליו גם ידעו, כי נותרה בלבו – במשך שנים – איזו רתיעה מירושלים. “בזיכרונות יש קו מפריד²¹ בין אלה שנשארו בצבא ובין אלה שלא נשארו,” אמר כעבור עשרים שנה למראיינת. “אלה שעזבו, ובמיוחד אלה שלא השתתפו ממש במלחמות אחרות, נוטים להתרפק. אנחנו, שנשארנו, עסוקים מדי בעתיד ובהווה.” אך אין להבין שלא כהלכה את ההתגוננות הזאת מפני לחצו של העבר. באותה מלחמה צבר דדו לא רק את ניסיונו הרב בטקטיקה ובטכניקה של מלחמה. “כאשר דבר זה חוזר לילה לילה,” אומר אורי בן-ארי, “ואתה מאחד חמש מחלקות ועושה מהן ארבע, ומארבע מחלקות אתה עושה שתיים – זה בית ספר שקשה מאוד לשכחו, ואין ספק שניסיון זה תרם לא מעט לעיצוב אופיו, הכרתו וידיעתו מהו קרב. דדו נלחם כמ”מ בשדה, הוביל את אנשיו, וממש ‘בשיניים’ ובכוח רצון בלתי רגיל צריך היה לאסוף את הלוחמים כל יום מחדש, ולפעמים ממש לשכנע אותם שצריך לצאת שוב ושוב ושוב, ובסיכון שאנשים לא יחזרו."

אין ספק, שקרבות ירושלים שקעו לרקמות נפשו בטראומות, ומשקלן חזר והופיע בכל שעת משבר, ובכלל זה ברגעים הגורליים של מלחמת יום הכיפורים. אחד מאותם קרבות – על מנזר סן סימון – נהפך לו לסמל, והוא הציגו כמופת, שהנחהו גם כעבור חצי יובל שנים, כשניהל את המלחמה ממוצב הפיקוד העליון של צה"ל.

על אף ריבוי החומר הכתוב – והעדויות שנאספו לצורך כתיבת ספר זה – לא קל לשחזר את העובדות הנוגעות לפעילותו של קצין זוטר אחד. החומר הכתוב עצמו אינו זה המקורי.²² יומן המבצע המקורי של “נחשון”, שמסר מפקדו – יוסף טבנקין – אישית לידיו של מפקד הפלמ"ח, וכן “יומן המערכה של חטיבת הראל” שהעביר למטה הכללי, אבדו ואינם. יש מקורות אחרים, אך גם בהם יש גרסאות שונות – ותאריכים שונים – לגבי המבצעים והכוחות שהשתתפו בהם. גם זיכרונם של חברים שונים אינו זהה ביחס לדדו, בעיקר באשר לשלב הראשון של הקרבות. לא נותר לי אלא לבחור בכל מקרה בגרסה שנראתה לי “ראשונית” יותר.

נזכיר רק, כי לאחר כישלון שיירת חולדה התארגן מבצע “נחשון”, המציין שלב חדש במלחמת השחרור – היאחזות במשלטים חיוניים, במקום נטישתם לאחר מעבר שיירה ולחימה מחודשת בכל פעם – שיטה שהביאה לשחיקת הכוחות ולא שינתה את גורל המלחמה. בקטע שבין קריית-ענבים לירושלים, היה כפר קסטל המפגע הקשה ביותר. בפברואר הייתה פשיטה עליו, נפגעו כמה בתים – אך פגיעתו נשארה רעה. ב-17 במארס תקפה מחלקה מוגברת בפיקודו של גדעון (ג’וני) פלאי, בן קריית-ענבים, אשר נפל במהלך הקרב – והכפר נשאר בידי הערבים. כאשר עלה לקריית-ענבים הכוח בפיקודו של עוזי נרקיס, הורה דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, לכבוש את הכפר, והפקודה בוצעה בהצלחה.

ההגנה על המשלט החיוני הוטלה על יחידת חי“ש ירושלמית קטנה. עבד אל-קאדר אל חוסייני, מפקד הכוחות הערביים באזור, ריכז כ-1,400 לוחמים, וכעבור ימים אחדים פתח במתקפה מכיוון צובא. המגינים החזיקו מעמד יום וחצי, אך כאשר עלה צוות לוחמים מן “הפורצים”, בפיקודו של נחום אריאלי, במעלה הקסטל, כבר שטפו הערבים את הגבעה והמגינים היו נתונים בנסיגה. נוכח לחצם הכבד של התוקפים, השמיע נחום אריאלי את הפקודה שעתידה הייתה להפוך למופת למפקדי צה”ל: “על כל הטוראים לסגת לנחלת-יצחק. על כל המפקדים לחפות על הנסיגה.” אכן, המפקדים חיפו על נסיגת חבריהם לגבעה הסמוכה, עד אשר נפלו כולם – להוציא מפקד כיתה אחד – בקרב.

ותוך כך עלתה שיירת “נחשון” ועימה מטה הגדוד הרביעי ושאר הכוח של הגדוד. ערב המבצע הגיעו לארץ, בדרך האוויר, המשלוחים הראשונים של נשק צ’כי – רובים, מקלעי מ.ג. 34 (מגל"ד) ותחמושת רבה, וסוף-סוף היה ללוחמים גם במֶה להילחם. מתארגן מיד כוח בן שתי פלוגות בפיקודו של יוספלה טבנקין, ואילו בראש הכוח המסתער עומד אליהו שטיינפלד-סלע (הידוע ברבים רק בכינויו “רעננה”), מי שעד לעליית “הפורצים” עמד בראש פלוגה ח' של גדוד “ירושלים” – הפלוגה היחידה שהגנה על האזור כולו, ואשר הגיעה לקצה כוח סיבלה (רעננה היה אומר: “אנא מוש אנא”). חרף עדיפותו המספרית הגדולה, מובס הכוח הערבי, בראש ובראשונה כתוצאה מן העובדה שהמפקד, עבד אל-קאדר, נופל בקרב. הערבים נפוצים לכל עבר, ועובר זמן מה עד שהם מצליחים להתארגן מחדש. הקסטל אינו יוצא עוד מידינו. זוהי ראשיתו של המפנה במלחמה על הדרך מירושלים לשער-הגיא.

היכן היה דדו בשלב הזה? יוחנן זריז²³ זוכר אותו במשוריינים, עם מחלקתו, במורד הקסטל. רעננה²⁴ זוכר אותו – פעם ראשונה – מן הקרב המכריע על הקסטל. אורי בן-ארי²⁵ פוסק, כי פלוגה א' לא השתתפה בקרב זה, וכי היא נשלחה לנווה-אילן. רק עם כיבוש הקסטל נשלח סגנו, אריה שחר, לארגן את ההתבססות. הוא נפצע בידו, ולא שב עוד לפלוגה. יומיים לאחר כיבושו של הקסטל משתתפת פלוגה א' בכיבוש קולוניה – כפר שהשתרע לאורך כל השלוחה, מצפון לכביש, מן הקסטל ועד לעיקול הקשה האחרון שמעבר למוצא. נושאים כהכרת השטח, הכנת הקרב, תכנון מדויק וכיוצא באלה – אומר בן-ארי – לא היו מוכרים בעת ההיא, וכמעט לכל פעולה היו יוצאים כאל קרב היתקלות. "ואם לא הכרנו את השטח, היינו מקבלים סייר – והוא היה מוביל אותנו. בקרב קולוניה – יצאנו למלחמה, כרגיל, עם חשיכה, בשבילים שונים, התייצבנו בסופו של דבר מעל לכפר, מצפון, והתפרסנו להתקפה על קולוניה.

“דדו, בקרב זה היה מ”מ. נתתי – לאחר שהתפרסנו – את הפקודה לנוע. נענו לעבר הכפר, ובאחת הבדיקות, באמצעי הקשר, התברר לי שדדו הסתבך בשטח ונשאר אי שם מאחור, עד כדי כך שלא יכולנו למצוא אותו ולזהות אותו בשטח. פגזי תאורה לא היו לנו – והדבר היחיד שיכולתי לבקשו היה שיירה כמה כדורי סטן באוויר… וכך היה. הוא ירה. התברר שהוא נמצא אי שם מאחורינו. זה לקח די הרבה זמן, ולמעשה השתתפה מחלקתו רק בשלב האחרון של הקרב." היה משהו מוזר, מבחינתו של דדו, בקרב ראשון זה בהרי ירושלים: בצד הכוחות הערביים לחמו זרים, ובהם גם יוגוסלבים מוסלמים – אולי מבוסניה, מחוז ילדותו.

שיטת הלחימה לא הייתה עדיין היאחזות כי אם פגע וברח. הכפר נכבש. פוצצו עשרות בתים – והכוח יצא את קולוניה. לכפר זה לא שב עוד האויב, להבדיל ממה שקרה אז במקומות אחרים.

מעתה הייתה הפלוגה יוצאת כמעט לילה לילה. היו מתחילים להתכונן ליציאה בשעה חמש לפנות ערב, אוכלים ארוחת ערב, עורכים מסדר יציאה על מגרש הכדורסל של קריית-ענבים, ובשעה שש, או שש ושלושים, יוצאים למלחמה – וחוזרים עם שחר, נושאים איתם את החברים ההרוגים והפצועים. לפי חשבונו של אורי בן-ארי, השתתפה הפלוגה ב-68 קרבות, ורק 15 מתוך 200 אנשיה שבו לשפלה בריאים ושלמים. 85 נפלו בהרי ירושלים ועוד כמאה נפצעו. “זה נותן תמונה של בית הספר שדדו עבר במלחמה ההיא: לא רק טקטיקה וטכניקה של מלחמה, כי אם אותה בעיה קשה של מורל הלוחמים – ותיקים ואנשי מח”ל, גברים ונשים – שכן בפלוגה שלנו השתתפו בנות בקרב ממש," אומר אורי בן-ארי. בקרבות הראשונים שימש דדו כמפקד מחלקה אחת מתוך חמש המחלקות של הפלוגה. עד מהרה נצטמקה הפלוגה לשלוש מחלקות, ושישה סגנים נפצעו, או נהרגו, בזה אחר זה. “כל התפתחותו המאוחרת, הסגולה והכישרון לעמוד בפני הבלתי-אפשרי, כל אלה עוצבו כאשר היה מ”מ בפלוגה א' של הגדוד הרביעי."

לאחר קולוניה – התנהל הקרב על סריס, שכיבושה פתח עוד קטע מכביש ירושלים. לאחר מכן באו הפשיטות על ריכוזים ערביים בכפרים בידו ובית-צוריק, נתפסו משלטים לקראת מבצע “הראל” – שמטרתו הייתה, כהמשך ל“נחשון”, העברת שלוש שיירות ענק נוספות (250–300 מכוניות בכל שיירה) לירושלים הנצורה.

השיירה השלישית – ביום 20 באפריל – באה לשרת תכלית נוספת על זו של הבאת אספקה. המנדט הבריטי עתיד היה להסתיים בעוד 25 יום, וידיעות שונות מדברות על תוכנית בריטית להקדים את הפינוי ולמסור לידי הערבים, עוד לפני ה-15 במאי, את הרובעים הירושלמיים שבשליטתם. מהלך כזה עלול להחניק את העיר כולה, וכדי למונעו מחליט המטה הכללי על מבצע השתלטות על הנקודות האסטרטגיות בירושלים – מבצע “יבוסי”, בראשות יצחק שדה. לקראת המבצע עולים בשיירה הגדוד החמישי של הפלמ"ח, מטה חטיבה בראשותו של יצחק רבין (העתידה להיזכר כ“הראל”), וכן דוד בן-גוריון, חברי הנהלת הסוכנות ויצחק שדה.

בקרבת שער-הגיא נפתחה אש כבדה על ראש השיירה, וכמאה כלי רכב נלכדו בקטע זה, מול דיר-איוב. קשר האלחוט עם קריית-ענבים שובש, ויצחק רבין מבטיח תחילה את שלום האוטובוס המשוריין שבו ממשלת המדינה שבדרך, ואחר כך נוסע בג’יפ לקריית-ענבים ומזעיק עזרה. שתי פלוגות – האחת ממוכנת ואחרת עושה דרכה ברגל, בלי חגור, עם כיסים מלאי רימונים – מצטרפות לקרב. בסופו של דבר, בבוקר יום המחרת, מצליחים אומנם לחלץ כמעט את כל המכוניות, אבל בין הנופלים כמה מטובי המפקדים.

ירושלים שוב סגורה ומסוגרת.

אין כוונת הדברים כאן לסקור את מהלך המלחמה בירושלים, ואף לא את כל המבצעים של חטיבת “הראל” – ושל גדוד “הפורצים” כחלק ממנה. בקווים כלליים ישורטט הרקע ללחימתו של מפקד זוטר אחד, שבשעה זו הוא כמעט אלמוני בעיני חבריו הקרובים.

דדו הוא בשנתו ה-23. רוב מפקדי המחלקות צעירים יותר, ורבים מן הלוחמים כמעט נערים. המג“ד יוספלה בן 27. המח”ט, יצחק רבין, בן 26. הסמג“ד והמ”פים בני 20–23. הקשיש בחבורה הוא בני מרשק, ה“פוליטרוק”, והוא בסוף שנות השלושים לחייו. בין הלוחמים לא מעטים משרידי השואה, שבזיכרונם בוערים עדיין אימי מלחמת העולם, שלא עברו אפילו שלוש שנים מאז נסתיימה.

בפתיחת מבצע “יבוסי” מזומן לגדוד הרביעי יום שחור. למחרת חילוצה של שיירת “הראל”, יצא הגדוד לכיבוש הכפרים בית-איכסא ונבי-סמואל. מפקד הפלוגה הפורצת היה חיים פוזננסקי (פוזה), אחד מטובי הסיירים ובעבר מפקד מחלקת משמרות. פלוגה א' פרושה בין בידו לבין נבי-סמואל לסיוע במקרה של תקלה. כוח נוסף, בפיקודו של המג“ד, ינוע במשוריינים ממעלה החמישה, יעבור אל פני ה”רדאר" ויתקוף את נבי-סמואל מן האגף. לאחר קרב עז הושלם השלב הראשון, כיבוש בית-איכסא, אך השלב הבא התאחר כתוצאה מהתקפת נגד ערבית, ובינתיים החל להאיר השחר, וביתר דיוק – ערפל כבד האריך את הלילה. לשווא ניסה המג“ד לקבל את פוזה באלחוט. רק כעבור עשרים דקות, כאשר כבר נשמעו היריות והערפל החל נמוג, נראו שלוש מחלקות – מכונסות כמו בתנועה בלילה וחשופות לאש קטלנית. הכוח, שהתכוון לתקוף מן האגף בעזרת משוריינים, הופגז בתותחי הבריטים שבמחנה ה”רדאר" ונסוג תוך אבדות. לפלוגה א' לא נותר אלא להיצמד לקרקע, לחפות במידת האפשר על נסיגת הכוח של פוזה, ולהחזיק מעמד עד אשר יסתיים חילוץ הנפגעים הרבים. בין קרוב לארבעים החללים היה גם המ“פ עצמו, פוזה, מן הנועזים והצעירים שבמפקדים. רק מן התחקיר הוברר למג”ד מדוע לא הצליח ליצור את הקשר: כיוון שחשש מפני ביטול השלב השני, הורה פוזה לקשר שלו שישיב כי “אינו מצליח למצוא את המפקד” עד שיושלם כיבוש נבי-סמואל. הייתה זו מהלומה קשה מאוד לגדוד הרביעי, שאיבד כמעט פלוגה שלמה – בהרוגים ובפצועים – ולא כבש את נבי-סמואל.

קרב זה היה רק אחד בשורה של אי-הצלחות בעשרת הימים האחרונים של אפריל. במסגרת מבצע “יבוסי” הצליח הגדוד החמישי לכבוש, אור ל-26 באפריל, את שיח-ג’ראח, אך שריוני הצבא הבריטי הפגיזו בתותחיהם את הכוח המתבסס ואילצוהו להיסוג – בערוב היום הבא – וכך נותקה לתשע-עשרה שנים הדרך להר הצופים. בגלל התפוצצות שאירעה ב“דוִידקה” שובש מבצע אחר של הגדוד החמישי – תוכנית לכיבוש אוגוסטה ויקטוריה ודיר-אבו-תור, והיאחזות בכביש יריחו.

חזות קודרת נשקפה לירושלים בסוף אפריל – שבועיים לפני הפינוי הבריטי והקמת המדינה העצמאית. בשורות איוב רדפו זו את זו – ודי להזכיר את גוש עציון המנותק, שלא הייתה כל תקווה להחיש אליו תגבורת, את עטרות ונווה-יעקב, את רמת-רחל ואת החשש לכל השכונות היהודיות בדרום ירושלים.

על רקע זה יש לראות את קרב קטמון, שהיה אות ראשון למפנה. לא במקרה היה דדו חוזר ומעלה על נס את הקרב ואת לקחיו בכל מצב שהסובבים אותו הגדירוהו כנואש. באותה עת כבר היה דדו סגנו – השביעי – של מפקד הפלוגה, שמספר המחלקות בה הצטמק מחמש לשלוש.

מנזר סן-סימון²⁶ ניצב על גבעה במערב שכונת קטמון, והחולש עליו מחזיק בידיו את המפתח לכל דרום ירושלים. כבר בראשית פברואר החל “המשמר הלאומי” הערבי, שנסתייע בכוחות נוספים, להתבצר בגבעת המנזר ולהופכה למעוזו העיקרי. בסוף אפריל הגיע הכוח הערבי במנזר ובקטמון כולה לכדי 300 לוחמים, בהם חברונים ומתנדבים עיראקים וסורים, שהיו חמושים היטב והסתייעו בשריוניות מצוידות בתותחים קלים (וכן בשני משוריינים משלל נבי-דניאל), מקלעים ומרגמות.

ניסיון ראשון לכבוש את המנזר נעשה בליל ה-29 באפריל, אך הפעולה נשתבשה, ורק כוח הסחה בפיקודו של עוזי נרקיס נאחז בגבעת שאהין. לקרב על דרום העיר היקצה הפיקוד כוחות משני גדודי הפלמ“ח ומגדוד החי”ש היחיד שהוסיף לפעול באותה שעה ככוח לוחם בעיר – “מוריה”. הגדוד הפורץ היה “הפורצים” – ויעד המפתח סן-סימון.

מן הניסיון הכושל של הלילה הקודם שבה פלוגה א' לבסיס היציאה ב“בית המשפט הצבאי”, והמפקד וסגנו טרחו להעלות מחדש את רוחם של האנשים, שנפלה כתוצאה מן התעייה העקרה. היה זה אור ליום האחד במאי. בעודם נערכים לעלייה אל המנזר – בחסות החשיכה, מן הכיוון הקשה והבלתי חזוי ביותר, מעמק המצלבה – הבחינו כמה מהם במודעה אדומה בחוצות העיר השסועה והקודרת: בעצרת האחד במאי ינאם – בני מרשק. אותה שעה עצמה ממלא היה בני אחד מתפקידיו האחרים – מפקד הנשק המסייע (מרגמות שני אינטשים…), זה ש“ירכך” את היעד קודם לפריצה. חוליית הפיקוד של המג“ד הייתה בנווה-שאנן ולאחר מכן בגבעת-שאהין, ואילו מפקד הכוח היה – כרגיל – רעננה. מרדכי בן-פורת ופלוגתו המצומקת היו הכוח הפורץ, ואילו הפלוגה של אורי בן-ארי צריכה הייתה “לנצל את ההצלחה”. החשש מפני לחימה בשטח בנוי הוא שהכתיב את התוכנית – בחסות החשיכה ומן הכיוון הקשה ביותר קיוו לאזן איכשהו את יתרונו הרב של האויב המבוצר היטב בגבעת המנזר ובסביבה. כל הכוח כולו – שתי הפלוגות ועוד יחידה בפיקודו של המ”מ רפול (איתן) – מנה כ-120 לוחמים.

למפקד הפעולה, רעננה, היה זה ניסיון שני: “הפעם הראשונה הייתה בערב הקודם, ובכל זאת שלחו אותי. הכרתי את השטח, וזה היה חלק רציני מן העניין כולו – הניווט – וכן משום שהפעם החליטו לצרף עוד כוחות.”²⁷ בשלב הראשון, בעודם נעים לעבר המנזר, אירעו תקלות שונות: הכוח נתגלה, וכמה אנשים נפגעו עוד בטרם החלה הפעולה. עם ההסתערות גרם רימון לשריפה באחד מבנייני השירות שבחצר המנזר, ומאותו רגע נהפך קרב הלילה לקרב יום, והכול החל מתנהל שלא בהתאם לתכנון.

פלוגתו הקטנה של מרדכי בן-פורת²⁸ נפגעה קשה במהלך הפריצה, ופלוגתו של אורי בן-ארי עברה על פניה ונהפכה לכוח הפורץ. הבניין הבוער האיר את השטח כולו, והערבים המבוצרים לא רק במנזר, כי אם בשני בנייני השירות, ירו לכל עבר. רפול ואנשיו תפסו את הבניין שאחזה בו האש, ומתוכו חיפו על אורי, דדו, רעננה, בני ואנשיהם, שחצו את החצר, הגיעו אל המנזר ופרצו לתוכו. כל המהלך הזה – מראשית ה“ריכוך” בפצצות שני האינטשים ועד לכיבוש המנזר – נמשך שעה וחצי. בשעה 01:44, אור לאחד במאי, דווח למג"ד: “המנזר בידינו.”

לאמיתו של דבר, הם היו לכודים בין כתליו ואילו כוח ערבי היה הולך ומתרכז סביבו ומתארגן להתקפות נגד. האש לא פסקה, כי אם הלכה וחזקה, ומשעה לשעה רבו הנפגעים. עוד לפני שהאיר היום, ניסה רעננה לערוך סיור מפקדים ולקבוע את הגזרות לאחריותו של כל אחד מהם – מרדכי בן-פורת, אורי בן-ארי, דדו, יוסקה יהלום, בני מרשק ורעננה עצמו – “והנה הערבים, בטווח קרוב, עושים עלינו התקפת נגד. בני מרשק צעד קדימה עם ה’סטן' שלו וקרא: ‘אני יורה!’ אמרתי לו: ‘תירה!’ לָחַץ על ההדק – והיה כדור עקר, או מעצור. לי היה תומי-גאן – החלפתי את בני ויריתי במקומו. ואז קראו אורי ודדו, בלא שאני יזמתי זאת, או כיוונתי אותם: ‘אנחנו עולים לגג וזורקים משם רימונים!’ – זו הייתה פגישתי הממשית הראשונה עם דדו, פגישה הזכורה לי היטב.”

את קרב קטמון הוסיף דדו לזכור כל השנים – אך מסתבר, שכל מי שיצא בשלום מאותן שש-עשרה שעות של לחימה רצופה זוכר מאז את דדו. הוא ניהל מגג המנזר את הקרב באגף הדרומי. מוטי אפרתי – אף הוא מן המפקדים הצעירים והמבריקים, שעתיד היה למצוא את מותו במשלטים שממערב לשער-הגיא כעבור שבועות אחדים – הגיע אל הדרומי בבנייני השירות, ומתוכו הייתה לו תצפית על קטעים שהיו מכוסים מעיני הנמצאים במנזר עצמו. בין המנזר לבין בנייני השירות עבר שביל, שהיה מכוסה כל העת אש קטלנית. עם שחר החלו גם התקפות הנגד, גל אחרי גל, וכן הורעש השטח והופגז בתותחי השריוניות. אורי בן-ארי נלחם “כמו בסרטים”, רץ מנקודת תורפה אחת לאחרת – מטיל רימון, יורה באקדחו – וכל העת דדו איתו, מתוך תיאום מושלם. ותוך כך, מוטי אפרתי מסייע מן הבית שבחצר, ודדו מנווט אותו בקולו הרגוע. “אינני זוכר אם שוחחתי עם דדו הרבה לפני אותו יום. היה לו מין קול מיוחד וסגנון דיבור בזמן קרב – בשקט כזה, כאילו הוא שר. כאילו הוא יושב בשיחת רעים, או מסביר משהו,” זוכר עד היום מרדכי בן-פורת. “לא היכרתי אותו קודם, אבל אז ציינתי לעצמי – זה מספר!”²⁹

כעבור שנים תיאר דדו עצמו, לתוכנית מוקלטת, את מהלך הקרב:

“האפשרות היחידה הייתה – זריקת רימונים וירי מהגג עצמו. והגג היה תחת אש. כך שהגג תבע כל הזמן קורבנות. היו מורידים פצוע ושבים ועולים. אני יצאתי פה למספר התקפות-נגד כדי למנוע מהם לגשת לבניין. הייתי נכנס לחדר הפצועים ושואל: ‘חברה מי יכול?’ – ואז היו קמים כמה בריאים, כמה פצועים – עושים התקפת נגד פנים אל פנים – וחוזרים. כבר היינו במצב, שחמישים אחוז מאיתנו היו פצועים, והתקפות הנגד נמשכו ברציפות. התקפות האויב היו מתוכננות לגמרי לא רע. היינו כל הזמן תחת אש. הגג היה תחת אש מרגמות, ודרך גדרות האבנים היו כל הזמן הסתערויות. היה ספק אם נוכל להחזיק מעמד. לא היה ספק, שאם לא נחזיק מעמד – זה יהיה סופם של כל הפצועים. לא היה גם ספק – שבמצב זה, תחת לחץ כזה – אי-אפשר לסגת…”³⁰

בשחזור הקרב מובאים פרטים נוספים על דדו: “הוא נוכח לדעת, שהאנשים נמצאים על הגג זמן רב מדי ויש להחליפם, שכן זה היה המקום החשוף והמסוכן ביותר בכל הבניין. הוא ביקש מתנדבים וקבע: ‘אתם מתחלפים כל חצי שעה.’ הוא עצמו עלה בראש כל משמרת, לפקח על חילופי המשמרות. כאשר צצה בעיה של פינוי נפגעים מ’סמטת המוות' שבין המנזר ובנייני העזר, קבע דדו מעין נוהל פינוי נפגעים. החובש, אברהם קאלר, היה קורא: ‘דדו, אני יוצא!’ – דדו היה מטיל רימון עשן ופותח באש חיפוי, ועוד פצוע היה מובא אל בין כותלי המנזר…”

ואולם השעות חולפות, מספר הנפגעים הולך ורב, הלוחמים המתמעטים מתרוצצים בין ההרוגים והפצועים, התחמושת אוזלת וכל הקריאות לתגבורת טרם נענו. “זה הקרב היחיד, ואני פיקדתי על מספר הקרבות הגדול ביותר במלחמת השחרור,” אומר יוסף טבנקין “שהחלטתי בו על תנועה לקראת התקפת יום.” הכוונה הייתה לתגבורת – שתיים מתוך ארבע המחלקות של הגדוד החמישי, שהיו מרוכזות בקרבת “בווינגראד”, בציפייה לפינוי. כאן ניצבו עדיין המשוריינים הבריטיים, ובמגרש הרוסים ממתינים אנשי הלגיון לרגע שהאזור הזה כולו, בלב העיר החדשה, יימסר לידם. יוחנן זריז יצא בראש הכוח הזה – כשישים איש עמוסי נשק – וכמעט בריצה חצו את העיר והגיעו לקריית שמואל ולמדרון שלמרגלות סן-סימון. הם הגיעו בשעה אחת-עשרה לערך. היה שם שדה קוצים “וממש ראינו את הכדורים. היו לנו נפגעים רבים, ובשלב האחרון, עשרים המטרים האחרונים, היה שביל שירו עליו מתוך הבניינים שבצד החצר. כאשר ראיתי גם את הנפגעים וגם שאין אפשרות לעבור, נתתי הוראה שיעבור כל מי שיצליח, בקפיצות ובהסתננות יחידים. מכל הכוח הגענו לתוך המנזר אני ועוד שבעה לוחמים,” מספר זריז.

לא הייתה זו תגבורת שבכוחה לשנות את פני הקרב, וכך הגיע אותו “רגע שבירה” דרמטי. דדו סיפר על כך בהמשך המשדר הנזכר לעיל: “ואז התקיימה אותה התייעצות מפקדים גורלית, כאשר החלטנו, שהפצועים קל יישלחו בכוחות עצמם, ובליווי כמה בריאים, במורד הגבעה, והכוח הזה נערך ונשלח. אנחנו נשארנו כאן – מעט הבריאים, כל הפצועים עם המפקדים – בתוך הבניין. הגענו לידי החלטה, שאם זה יגיע לסוף – ונראה שהם עומדים לכבוש את המנזר – נשלח לאחור גם את שאר הבריאים, נישאר חבורה של מפקדים עם הפצועים, נפוצץ את הבניין עם כולם. ואיתנו – מה שיהיה יהיה…”

המתנגד החריף ביותר לנסיגה מן המנזר היה בני מרשק. הוא חזר וציטט את יצחק שדה, שנוהג היה לומר: “כאשר יורד גשם ואתה נרטב עד לשד עצמותיך, זכור – הגשם יורד גם על האויב.” והשעות עודן זוחלות, ונוספים נפגעים – בני עצמו נפצע קל בשפתיו, והוא מתהלך עם פה חבוש: אפילו להלהיב את חבריו אינו יכול עוד. הוא אנוס לשתוק…

“היה זה רגע של נסיגה מבחינת ההרגשה, אותה החלטת התקפלות,” מדגיש בן-פורת, “וזאת היה דדו חוזר ומבליט מאז, כי באותם רגעים הכי קודרים, פתאום – מהחלון הזה, מהתצפית הזאת – נשמעות הודעות שהערבים מתחילים לסגת…”

הייתה זו שעת ערבית, כשהוברר פתאום כי תם יום הקרב והאויב נסוג. לא היה כוח לשמוח. ארבעים לוחמים נפלו ועוד שישים נפצעו. מתוך המנזר עצמו יצאו רק עשרים שלמים בגופם. דדו סבור היה, גם כעבור עשרים שנה, כי היה זה “אולי הקרב הרציני ביותר במלחמת השחרור”. תוצאותיו היו רבות משמעות – הכוח הערבי בדרום העיר נפוץ לכל רוח, ולמחרת הושלם כיבושה של כל קטמון, מקור-חיים חוברה מחדש לשכונות היהודיות, המושבות היוונית והגרמנית נתפסו בלי קרב.

רבים היו גיבורי הקרב, ובמיוחד צוין רעננה, שניהל את ההסתערות ואת ההגנה. הכול מוסיפים לדבר בהתפעלות על לחימתו של אורי בן-ארי. ואילו בן-ארי עצמו אומר: “סן-סימון היה מסוג המבחנים המגבשים אופיו של אדם, במידה שאדם יוצא מתוכם חי. היה זה אחד הקרבות הקשים שהשתתפתי בהם מעודי, ואין ספק שכך גם דדו – היינו כלואים בשטח די סגור, ואנשים נפגעו בזה אחר זה, עשרות הרוגים ופצועים ששכבו בשני חדרים. דדו היה סגני, ומילא את תפקידו בצורה בלתי רגילה, בוודאי בכל הנוגע להעלאת מורל האנשים. כאשר הגיע אישור לנסיגה, לא ידענו מה נעשה בפצועים קשה, וכאשר הוחלט לפוצץ עליהם את המנזר – נפל הגורל על רעננה, עלי ועל דדו להניח את חומר הנפץ, לחברו ולהפעילו ברגע שייצאו האנשים את המקום. דדו היה אדם בעל נפש רגישה, ואינני יודע מה עבר עליו באותם רגעים, אבל אין זה מן הרגעים הקלים… היה זה אחד הקרבות שעיצבו את דמותו ואיפשרו לו להתפתח כפי שהתפתח.” באותו יום צורף ל“נבחרת” המצומצמת, מלאת הכרת-הערך-העצמי, של הגדוד. שוב לא שכח את הדברים שאמר בני מרשק לפני שנפצע בשפתיו, אימץ אותם לעצמו, ובשעות החמורות ביותר של מלחמת יום הכיפורים חזר עליהם שוב ושוב: “כשאתה נתון בקרב קשה ואכזרי, עליך לזכור תמיד שגם האויב במצב קשה כמוך. אם לא תוותר ראשון – יוותר האויב. מי שמחזיק מעמד ברגע הקשה – הוא שיזכה.”³¹ אותו יום כך נדמה, נקשרה בין השניים ידידות שנמשכה עד לאחר מלחמת יום הכיפורים, עד לשעה שנפרד דדו מבני מרשק החד-פעמי בבית העלמין של גבעת-השלושה.

אך באותה שעת ערבית של האחד במאי 1948, כאשר הגיעו אמבולנסים ומכוניות שונות לפינוי הנפגעים מסן-סימון, באו איתם גם מארגני האסיפה. הם חיפשו את בני, משום שלפי חשבונם עוד יספיקו להביאו לאולם בשעה היעודה. לגנזי הפולקלור של הפלמ"ח נכנסה גם עובדה זו – באותו ערב היה פיו חבוש, ואת הנאום ההוא לא נאם…

דדו עצמו התנדב ונשאר עם כוח קטן בסן-סימון. יצחק רבין זוכר, שהמגע הישיר הראשון שלו עם דדו היה כעבור ימים אחדים. נאמר למפקד החטיבה, כי מפקד סן-סימון, הסמ"פ, מבקש לדבר איתו באלחוט. “אני מקווה,” אמר דדו, “שמפקדת החטיבה לא שכחה שיש פה איזה מחלקה נטושה!”

יום סן-סימון תואר כאן בהרחבה מן הטעמים שכבר פורטו למעלה, אבל היה זה רק אחד הימים. המלחמה הלכה וחזקה, והכוחות הלוחמים – המצטמקים והולכים – נזרקו מקרב לקרב. במשך שלושה לילות רצופים משתתפת פלוגתו של אורי בן-ארי בניסיונות חוזרים לכבוש את “המסרק”, במסגרת מבצע “מכבי” לפתיחת הדרך לשפלה, ואילו פלוגה שנייה כובשת את ה“רדאר”. אלה הם הימים האחרונים שלפני ה-15 במאי. מבצע “מכבי” אינו משיג את מטרתו. השיירה שנשארה בירושלים מאז מבצע “הראל” אינה מצליחה לשוב לשפלה. נפתח הקרב הגורלי על גוש עציון. רמת-רחל נלחמת על נפשה. והיחידות המדולדלות של “הראל” ושל חטיבת “עציוני” מוסיפות לנוע מקרב לקרב.

כיבוש הר ציון והפריצה לעיר העתיקה

ואז מתחילה גם המערכה על ירושלים עצמה. ערב ה-15 במאי חוצות יחידות הלגיון הערבי את הירדן, על שריונן ותותחיהן, וכשם שהטיל הלגיון את משקלו להכרעה מדרום לירושלים, בגוש עציון, כך הוביל עכשיו את המתקפה על עטרות ועל נווה-יעקב, מצפון לעיר. כעת מתחילה ההרעשה הבלתי פוסקת של ירושלים: משע’אפאת והגבעה הצרפתית בצפון; מנבי-סמואל במערב; מבית-ג’אלה בדרום.

המטרה הראשונה והמיידית בעיר עצמה היא הרובע היהודי בעיר העתיקה. היו בו עדיין כ-1,800 מתושביו וכוחות דלים של אנשי ה“הגנה” והאצ"ל. כבר ב-16 במאי התקשו מגיני הרובע היהודי לעמוד בלחץ המתקפות הערביות, ולמחרת הודיעו כי השטח שהם שולטים עליו הצטמצם לכדי מאה על מאה מטרים. רבנים פונים לאנשי “הצלב האדום” – וברור שאם לא ייעשה משהו מיד, ייפול הרובע היהודי. במצב זה התווה דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, תוכנית לפריצה לתוך העיר העתיקה. אנשי “הראל” – שהיו נתונים בקרבות בית מחסיר ובמאמצים חוזרים לפתיחת הדרך, במסגרת מבצע “מכבי” – נקראו לסייע לפריצה.

שוב התחדש הוויכוח בין מפקדי הפלמ“ח לבין מפקד המחוז בדבר דרכי הלחימה. בתוכנית לפריצה חזיתית דרך שער יפו ראה יוספלה “קטסטרופה”, והוא הזעיק משער-הגיא את יצחק רבין, שהצטרף גם הוא לדעה זו, והציע את “הגישה העקיפה” – כוח פלמ”ח ינוע מכיוון נוטרדאם, דרך השכונה האמריקנית, לעבר מוזיאון רוקפלר, ובעקבות “הפורצים” יתקדם הכוח של “עציוני”, יתפוס שם מאחזים ותהיה לו שליטה הן על שער שכם והן על ואדי ג’וז, וכך תנותק העיר העתיקה מצפון, מן הדרך אל ה“הינטרלאנד” והלגיון הערבי.

שאלתיאל עמד על דעתו. רבין הסמיק, אמר כי אם מבקש שאלתיאל מן הפלמ"ח אש הסחה מימין-משה לעבר הר ציון, יעשו כרצונו: “אחרי הכול, ירושלים היא מעל לכולנו. אתה רוצה הסחה – נסייע בהסחה,” וחזר לשער-הגיא, לניהול המערכה שם.

יוספלה החליט להוציא מתוק מעז: “אמרתי – בשמונה אנחנו יוצאים לימין-משה. אנחנו פותחים באש, לפי בקשתו. הוא יוצא להתקפה, ההתקפה שלו תיכשל, וכך תיהפך למעשה לפעולת הסחה למעננו. שעה וחצי לאחר שתסתיים ההתקפה שלו, תתגנב כיתה אל מעבר לבריכת הסולטאן, תתפוס את הבית הראשון בהר ציון, לאחריה תעבור מחלקה ואחריה הפלוגה כולה – והלילה אנחנו לוקחים את הר ציון!”³²

על מטהו של יוספלה יסופר עוד משהו להלן. כאן נזכיר רק, שב“רביעי” היה לא סמג“ד אחד, כי אם שלושה: רעננה, עמוס חורב, עוזי נרקיס. עמוס חורב היה נתון אז בהתוויית הנתיב שיעקוף את פקק לטרון, זה שייזכר כ”דרך בורמה". יוספלה מינה את עוזי למתאם במטהו של שאלתיאל, את רעננה למפקד הפעולה – וחזר גם הוא לשער-הגיא.

הכוח שעליו הוטלה התוכנית המבריקה הזאת היתה הפלוגה שמפקדה היה אורי בן-ארי והסמ"פ שלה דוד אלעזר; אם אכן ניתן היה לראות בשישים נערים אלה, הנעים זה חמישים יום וחמישים לילה מקרב לקרב – ואשר הובהלו ישר מן “המסרק” ובית-מחסיר – פלוגה קרבית.

בטרם ניתנה ליחידות “הראל” שהות להתארגנות לאחר נבי-סמואל, שיח‘-ג’ראח, קטמון וקרבות רבים אחרים, נזרקו שוב לקרב על עורק חייה של ירושלים, מהמשלטים החולשים על שער-הגיא ומערבה, בואכה לטרון. את הימים שקדמו להכרזה על הקמת מדינת ישראל עשו בקרבות על רכסי ההרים, מצפון לכביש ירושלים ומדרום לו, נוכח התקפות נגד עזות והרעשות ארטילריות בלתי פוסקות. הפלוגה של אורי ודדו הייתה שוב בראש החוד, ומפי מפקדים שונים ניתן לשמוע על העזתם ועל תושייתם. אורי עצמו אומר, כי את הקרב על בית מחסיר וה“מסרק” ניתן לראות כמין “מונטה קאסינו”. הוא מספר: "כאשר קיבלה הפלוגה שלי פקודה לכבוש את בית-מחסיר, שבמרומי ההר, היינו אנחנו לרגליו. עננים כיסו את ראש ההר וערפל כבד רבץ עליו, לא ראינו את פסגתו – לפנינו התנשא הר תלול, מדרונות, טראסות שגובהן שניים שלושה מטרים, סלעים, שיחים – ואויב עם אש. בגלל תנאי מזג האוויר, נפרשה הפלוגה כך: מחלקה אחת בחזית – ושתי מחלקות באגפים, בשורה עורפית. דדו תיאם בין המחלקות העורפיות. נשקנו היה: תת-מקלעי ‘סטן’, רימונים ושני מקלעים של הגדוד. טיפסנו בהר, וכבשנו אותו בקרב די קשה, ממדרגה למדרגה. הטיפוס נמשך שעות, ורק בבוקר הגענו אל ה’מסרק’ – ועכשיו הייתה בית-מחסיר לרגלינו. דדו התגלה גם בלילה הזה כמפקד בעל שיעור קומה. שלחנו שתי מחלקות לטהר את הכפר, ואחר כך ערכנו אנחנו שנינו, אישית, טיהור של המקום משרידי כוח האויב המבוצר בו. קרב אישי זה של המפקד וסגנו באויב היה אולי מעשה בלתי מחושב, אבל יעיל מאוד."

האזור כולו נקרא עתה בפי הלוחמים “זירת האטליז”. בלילות היו נלחמים, בימים היו מתאמנים, מנקים את הנשק, מלווים את חבריהם למנוחת עולם בבית הקברות של קריית-ענבים, ובצאתם לעוד קרב שומעים את הלמות המכושים בסלע, את הקברים הנוספים הנכרים בו. זה הכוח שעלה להר ציון.

ב-17 במאי, בשעה 10:30 בערב כבר נכשל, כצפוי, ניסיון הפריצה הישירה דרך שער יפו, ותוך אבדות לא קלות. הכיתה המובילה של פלוגת אורי כבר החלה נעה, בהדרכת סייר ירושלמי, לעבר בריכת הסולטאן, מטפסת במעלה הר ציון, נאחזת בבית הראשון, ואחריה כל הפלוגה כולה. הכוח הערבי נתפס בהפתעה מוחלטת, וההר נכבש בלא אבדות.

או אז נשמעת הקריאה, המפיחה תקווה חדשה בלב מגיני הבירה הנצורה ועוברת את כל המדינה שקמה שלושה ימים קודם: “הר ציון בידינו!”

העזה זו מדרבנת להעזה גדולה מזו. יצחק רבין שב לפנות בוקר לקריית-ענבים ובצהריים עלה לירושלים. באו אליו עוזי נרקיס ואתיאל עמיחי וסיפרו לו על רעיון הפריצה דרך שער ציון לעבר הרובע היהודי. “אמרו לי, שגם דדו בעד. אמרתי: טוב, הוא שם, הוא יודע, הוא עבר את כל העניין ההוא.” אבל את הסכמתו התנה מפקד “הראל” בכך, שמחוז ירושלים יכין כוחות נוספים, הן כתגבורות למגיני הרובע והן לאבטחת הפירצה שתיפתח בשער ציון. מראש ברור היה, שקומץ הלוחמים התשושים שבהר ציון לא יוכל למשימה הזאת לבדו.³³

אפילו את משימת הפריצה אי-אפשר להטיל בכוח פקודה. דדו פונה אל הלוחמים ומבקש מתנדבים (אף שלדברי יוספלה, לא היה נהוג לבקש מתנדבים. “אמרתי פעם לרעננה”: ‘אתה מתנדב?’ – והוא השיב: ‘אתה אומר – אני יוצא. בגדוד השישי אין מתנדבים’…"), ומתרכזים שבעה-עשרה מתנדבים, רובם מפקדים.

את מהלכה של הפריצה עצמה תיאר דדו עצמו, כעבור שנים רבות, במִשדר:

“התוכנית לפריצה הייתה, ששני חבלנים מתקרבים, מניחים 40 ק”ג חומר נפץ מתחת לשער ציון, שהיה שער גדול, שער ברזל. החבלנים רצו קדימה, הניחו את חומר הנפץ, עם מנגנון השהיה – חזרו אל הכוח, חיכינו קצת, ואז באה ההתפוצצות. אני צעקתי: ‘אחרי!’ – ואיש לא קם. התברר, שהאנשים נרדמו – ואפילו ההתפוצצות האדירה לא העירה אותם. צריך הייתי לעבור מאיש לאיש ולהעירו. ואז רצו עשרת הראשונים, השתלטו על השער, ומיד אחריהם נכנס בשער יתר הכוח כדי להמשיך לאורך הרחוב לעבר הרובע היהודי…"

כאמור, צריך היה להגיע כוח ירושלמי של ממש – הן כדי לתגבר את הרובע באנשים, בנשק ובציוד, והן כדי לאבטח את השער, שלא ייכבש מחדש בידי הערבים. למעשה הגיע רק חלק, “ואלה שהגיעו וקיבלו הוראה להחזיק מעמד בשער אינם יכולים למשימה: מפקדם טוען, שאין אנשיו מאומנים כלל.” כנגד זה הצטרפו שמונים מאנשי חיל המשמר של ירושלים למגיני הרובע. המצב עודנו מעורפל. דדו מודיע: “ביצענו את המשימה הגדולה והגענו אל היהודים בעיר העתיקה… ניצלו 1,700 נפש…” ואכן, שמחת יהודי הרובע הייתה רבה: “הם התנפלו עלינו, קרעו אותנו, נישקו אותנו, אכלו אותנו…”³⁴

השמחה הייתה מוקדמת מדי. ניסיון נוסף לפרוץ דרך שער יפו לא הצליח. התגבורת המובטחת לא הגיעה. ובינתיים הולך הלילה וחולף, ואין היחידה הקטנה הזאת מסוגלת לאבטח את השער ולקיים את הקשר עם הרובע. הפלוגה קיבלה הוראה להעביר את ההגנה על הר ציון לידי אנשי ירושלים ולשוב ולהצטרף לכוחות הלוחמים בסביבות שער-הגיא. לפנות בוקר קיבל דדו פקודת נסיגה: “אספתי את מחלקת הפריצה, שהייתה כבר תשושה, והוצאתי אותה החוצה. ידעתי שכוח של חי”ש מחליף אותי…"

באותו שלב של המלחמה הייתה לחטיבת “הראל” הוראה מן המטה הכללי שלא לחזור עוד אל העיר עצמה, “וכל הסידורים שעשיתי עם שאלתיאל כדי לאפשר את הפעולה הזאת,” שב ומדגיש יצחק רבין, “היו מתוך האחריות שלי, של כולנו, לנושא ירושלים. לכן לא שאלתי ולא ביקשתי מן המטה הכללי אישור לסייע לשאלתיאל, ועד היום אני משוכנע, כי בנסיבות שהיו, עשה דדו את המעשה הנכון ביותר.”³⁵ ובכל זאת, אותה חולשה נוראה של הלוחמים על ירושלים באותם ימים לא נשכחה לעולם מלבו של כל מי שעשה את התקופה ההיא בעיר הנצורה והמתבוססת בדמיה. כעבור שנים רבות הזכיר מפקד “הראל” לשעבר את אחד הלקחים העיקריים. בדברו כראש ממשלה באוזני מנהיגים סוציאליסטים בקריית-ענבים, הזכיר את 420 חללי “הראל” הטמונים שם. הלקח הוא – לעשות הכול כדי שלעולם לא ייאלצו עוד לוחמי ישראל להילחם מתוך נחיתות איומה כזאת. גם דדו, מותר לשער, נשא בלבו בצד הלקח של קרב קטמון את לקח החולשה שלנו בעיר העתיקה, שעברו עוד תשע-עשרה שנים עד לשחרורה.

דדו מקבל פיקוד על פלוגה

בין הקרב בשערי העיר העתיקה לבין ההפוגה מפרידים עוד עשרים יום – ואילו הלחימה אינה נפסקת. מן הגדוד הרביעי והחמישי גם יחד לא נותרו בשלב זה אלא כדי שלוש פלוגות המסוגלות לצאת לקרב. ובין החללים והפצועים גדול כל כך שיעור המפקדים, עד שאין עוד כמעט כיתה אחת בחטיבה שמפקד עליה מ“כ מוסמך. מ”כים ממלאים עכשיו תפקידי מפקדי מחלקות ואף סמ“פים. קצת קודם מצליח שלמה שלאוך,³⁶ במשוריין בודד, לעבור לשפלה כדי לארגן תגבורת לגדוד המגיע לקצה כוח לחימתו. במקביל לכך, מארגן מ”פ שני, מרדכי בן-פורת,³⁷ מעין קורס מ“כים מזורז ללוחמים “ותיקים”. דדו נעשה מפקד הפלוגה לשעבר של בן-פורת. בנתיב שפתח עמוס חורב מעלה עכשיו שלמה שלאוך פלוגה מוגברת של 150 אנשי גח”ל, שאימוניהם נמשכו עשרה ימים בלבד. ובינתיים – נלחמים. בסוף מבצע “מכבי” (ב-16 וב-17 במאי) הועברו אומנם שתי שיירות לירושלים, אבל הדרך נחסמה מחדש והמצב המחמיר בעיר עצמה מביא לניסיון (ב-25 במאי) לכבוש את לטרון. הניסיון מסתיים בכישלון ובאבדות כבדות, והלגיון, מעודד מהצלחותיו, תוקף למחרת את ה“רדאר” וכובשו. הסכנה המיידית למעלה החמישה, לקריית-ענבים ולכביש ירושלים חמורה, ומתארגנות התקפות לכיבוש ה“רדאר” מחדש. באותו ערב שב גדוד “הפורצים” מירושלים. עם שחר הורעשו ה“רדאר” וסביבתו מחדש במרגמות ובתותחים. שתי מחלקות הוצאו לשטח כדי לסייע למתגוננים, אבל מאוחר מדי. “התברר, כי כל פיקוד המחלקה של החי”ש נפגע ברגעי ההתקפה הראשונים. מחלקות הפלמ“ח ניסו לפרוץ לתוך ה’רדאר', אך לעומתם היו משוריינים חמושים בתותחים, שנעו לעבר ‘בית פפרמן’. אורגן כוח נוסף, מצויד בבקבוקי מולוטוב ובשקיות חומר נפץ… כיתה אחת הצליחה להגיע בזחילה, למרות האש הצפופה, למרחק עשרה מטרים מן המשוריינים, הטילה את הבקבוקים – שני משוריינים התלקחו, ויתרם נסוגו.”

יצחק רבין זוכר את היום ההוא, את הפלוגה של דדו, אשר ניסתה לכבוש מחדש את ה“רדאר” באיגוף שמאלי: “היינו ב’בית פפרמן'. ישבתי ליד רעננה. ופתאום הונחתה על הפלוגה הפגזה ארטילרית ממש. לכולנו היה זה ניסיון ראשון – כל השטח היה מכוסה אבק ועשן. רעננה מנסה להתקשר עם דדו. אני עומד לידו וחושב: מי יודע מי ייצא מזה?… אין קשר. ואני אומר בלבי: ודאי נפגע גם מכשיר הקשר, או מי יודע מה קרה? והרגעים נראו לי אז שעות. ההפגזות מסתיימות, הקשר מתחדש ואז שואל רעננה: ‘דדו, מה קרה?’ והוא משיב: ‘שום דבר. זה עשה עשן, פיח ואבק. אין לנו נפגעים.’ וכל זה בקול שקט, רגוע ומרגיע. ממש – קשה לתאר…”³⁸

בדרך שונה מתאר את הימים ההם אחד מאנשי הפלוגה, מנחם (מישקה) פינקל. בפרוץ מלחמת העולם היה הוא נער בן שלוש-עשרה, בלודמיר, פולין, ואת שנות המלחמה עשה ברוסיה, שירת בצבא, נדד, וכמעפיל הגיע לקפריסין. לארץ הצליח להגיע – כביכול אחד מנערי “עליית הנוער” – בינואר, והתגייס מיד. לקריית-ענבים עלה עם פלוגתו של יוחנן זריז. בפרק הזמן שמדובר בו היה כבר בפלוגה של דדו. כעבור שנים אחדות נסע לשוודיה, ללמוד הנדסת מכרות, ובזה הוא עוסק עד היום. זיכרונות הימים ההם, בפלוגה של דדו, שמורים בלבו כמו בתוך קופסה:

“אני לא רציתי ללכת ל’רדאר'. לי נמאס כל העניין, כל המלחמה. היו לנו גם אז אמונות תפלות – והייתה לי הרגשה לא טובה ואמרתי בלבי: לא הולך. דדו עמד וקרא את רשימת האנשים, ושאל כל אחד: הולך?… היו הרבה 'כן’ים והרבה 'לא’ים. כל מי שאמר, אני מרגיש לא טוב, או לא יכול, לא היה על כך שום דיבור. ואני הרי היכרתי את הצבא הרוסי. זו הייתה אחת החוויות הגדולות שלי. חשתי אז כאילו אני חי בימי המקרא – לפני כל פעולה הייתה קריאת השמות. ואני זוכר – דדו הסתכל עלי ככה, ואני אמרתי: אני הולך… ומאז, לא היה צריך לשאול יותר. לא הייתה פעולה שדדו הלך, שאני לא אלך איתו. באותה פעולה קיבלתי בקבוק מולוטוב, וזה שהחזיק במצת, שמו היה יוחנן. ושם ניצבו המשוריינים והייתה לנו רק בזוקה אחת, שהחטיאה פעמיים. אמרתי, בוא ננוע לשם, מרחק של כמה מאות מטרים, עם בקבוק מולוטוב… באמצע הדרך שמעתי: מישקה, לחזור… נסוגים…”³⁹

ה“רדאר”, כידוע, לא נלקח מחדש, חרף ניסיונות חוזרים. רק כעבור תשע-עשרה שנה הגיע לאותו מקום בראש כוחותיו מפקד חטיבת השריון שהוסיפה לשאת את שם “הראל”, אורי בן-ארי.

היו אלה הימים הקודרים ביותר, כאשר “חוק הסיכויים” צימצם במהירות את סיכוייו של כל אחד מן הלוחמים שטרם נפגע. בתנאים אלה החלה להזדקר מנהיגותו של דדו. כאשר החליף את מוטקה בן-פורת בפיקוד הפלוגה, התעקש בני מרשק לערוך “מסיבה” בחדר האוכל של קריית-ענבים. “אנשים היו שבורים, רצוצים, מדוכאים – חצי גדוד כבר היה פגוע, ודדו דיבר על חשיבות הפגישה, למה חשוב לשמוח,” זוכר מוטקה. “אני הייתי בן 20 והוא כבן 23. אנחנו כולנו – מה ידענו אז לדבר, להשמיע? ידענו לתת הוראות. אבל איזה דיבור עם שאר רוח, לחשוב באיזו צורה אתה מציג נושא?…”⁴⁰

משעה שנעשה מפקד פלוגה – ולמעשה, איש החבורה המצומצמת שסביב המג"ד אשר כללה את רעננה, שלאוך, חקי העין-חרודי – גם מבחינים יותר בסגולותיו. בדיונים הוא בולט גם בהגיונו, אך יותר מכול בסגנונו, בדרך ההרצאה, בהקפדה על ניסוחים קולעים. בזה, סבורים כמה מחבריו, הוא נבדל מחבורת הצברים הצעירים, המחוספסים, שיש בסגנונם איזו עילגות, לא אחת מדעת.

מפקד אחר, מן הגדוד החמישי, התרשם מקו שונה. המטה של הגדוד הרביעי, סביב יוספלה – ואל נשכח את השפעתו המיוחדת של בני מרשק – היה צוות סגור של נאמנויות בתוך נאמנויות. האוהדים הבליטו את החיוב – את תחושת ה“עלית”, ואילו הנותרים מן הצד חשו איזו אווירה של חצר חסידית, או “קליקה”. בדדו חש ישכה שדמי איכות שונה, “משב רוח יותר חברי… זה התבטא בדאגה לנו, אנשי החמישי, בשוקולד, בתחמושת, בנשק – מתחת לשולחן… הוא היה מחוץ לקליקות.”⁴¹

לכאורה, זה מסתבר מריקעו: הוא לא היה יליד הארץ, לא מוותיקי הפלמ"ח, לא מחברות הקיבוץ המאוחד. אם כך, איך זה הוכנס במהירות לפני ולפנים?

“יוספלה התאהב בו,” אמר אחד המפקדים, “דדו היה שרמנטי, בחור מקסים, אמיץ, נבון מאוד ורב עלילה…”

הוא הזדהה עד תום עם האנשים שהיה מופקד עליהם, אומרים אחרים. הייתה בפלוגתו “מחלקה קפריסאית”, מן המגויסים החדשים, מניצולי השואה. כמה מהם חשו ואמרו, שהם שרידים אחרונים למשפחותיהם, הם ביקשו חופשות, היו “עושי צרות”. דדו היה היחיד שמצא מסילות ללבם, ידע להאזין להם ולהרגיעם. “למה נשאר רק הוא בזיכרוני, מכל הגלריה של המפקדים… לנו, לעולה החדש, הבחור שבא ללא שורשים, ללא אב ואם ואח ואחות, קסם בדדו הצד האנושי הזה, מעין אח לצרה שידע להקשיב. עם דדו יכולת תמיד לדבר,” מספר מנחם פינקל. “אני זוכר שישבנו פעם וניקינו נשק. כך היה הנוהג – שבתָ מן הפעולה, היית מנקה את הנשק כדי שיוכל שני להשתמש בו. אמרתי: ‘איזה מין צבא זה? לא נקבל אף פעם נשק אישי?’ אז דדו חייך, כמו שידע, ואמר: ‘נו, מישקה, ואיזה צבא היית אתה רוצה?’ ‘לא כמו הצבא הרוסי – אבל משהו!’ וכך, אחרי שניקינו את הנשק, התחיל לחקור אותי על הצבא הרוסי, מה למדתי בקורס קצינים… הוא שאל: ‘איזו אחריות לימדו אתכם כלפי האנשים?’ לא הבינותי את השאלה. אותי למדו רק אחריות למולדת. מה זה אנשים? דדו הביט בי ואמר: ‘אתה יודע מה אנחנו עושים כאן? אנחנו קודם כול שומרים על האנשים. מנסים למלא את המשימה’.”⁴²

דבר זה לבש לא אחת גם צביון של קשיחות. לילה לילה עלייה למשלט, או קרב, ואחר הצהריים ההליכה לבית הקברות. על השתתפות כל הלוחמים בהלוויות לא היו מוכנים יוספלה ובני לוותר. האיש, שהיה אולי המקורב ביותר לדדו, שלמה שלאוך, סבור היה כי זהו משגה חמור. “אנחנו הולכים ומדכאים אנשים. כי כל אחד שואל – אולי מחר זה אני. ואולי לא אצא הלילה – כי אני לא רוצה שילוו מחר אותי.” הוא הציע לדדו שילכו שניהם אל המג“ד ויציעו דרך אחרת לחלוק כבוד אחרון לנופלים. תשובתו הייתה: “אנחנו עד הסוף – אנחנו חברים, אנחנו מלווים, וכל מפקד וכל חייל צריכים לדעת – לא עוזבים אותו ולא מניחים אותו…” יתירה מזו, הייתה כנראה איזו קרבה הדדית בין הסגנון שהשליטו – איש איש ואישיותו, יוספלה מכאן ובני מרשק מכאן – לבין המ”פ הצעיר. בעיצומם של ימי העייפות הנוראה, ממש ערב ההפוגה, התחיל בני מפריח סיסמה: “השלב הבא – רמאללה!” ותחושת המפקדים הייתה – רק זה חסר עכשיו, עוד מערכה!… ואילו דדו, מספר שלאוך: “הוא השתתף באותם ויכוחים ואמר, ‘אז לא רמאללה, אבל איזשהו חזון – לראות משהו לפנינו – חתיכת חזון!’ זה היה קו בולט מאוד אצלו, להיאחז בכל קש, להידבר עם אנשיו ולהכניס גם בהם איזו תקווה. כך עשה לא רק עם הפלוגה שלו, כי אם בשיחות מפקדים, עם המ”פים עצמם."⁴³

אם היו לו מצוקות, שמר אותן בלבו. רק לאחר זמן אמר לתלמה, רעייתו לעתיד: “לא היה חייל אחד שלא קיבל אי פעם איזו חבילה, איזו חתיכת סבון. היחיד שלא קיבל דבר מאיש, שהיה בודד כאבן – הייתי אני.”⁴⁴ את הבדידות הזאת לא ראה כמעט איש. היו אפילו חברים, שהבעת פניו הרגועה, החיוך, אי-היציאה משיווי המשקל, הרגיזום. הם ראו בו איש מחושב מאוד, שולט על עצמו, דבק במטרה.

ובכל זאת, מה עוד?

אנחנו עומדים בשלהי מאי. לאחר כישלון המתקפה הראשונה על לטרון, משתנה מבנה הפיקוד בגִזרה. על כל הכוחות הפועלים בירושלים ובפרוזדור נתמנה מעין “מפקד עליון”, קולונל יהודי-אמריקני, מרכוס, שנודע לפיקודיו בימים המעטים שישב באבו-גוש, קודם שנהרג בשגגה, בכינויו “מיקי סטון”. מח“ט “הראל”, יצחק רבין, נקרא לתפקיד אחר, ויוספלה טבנקין בא במקומו. הוא לוקח איתו למטה החטיבה, כיד ימינו וכקצין המבצעים, את רעננה. בראש הגדוד הרביעי ניצב עכשיו עוזי נרקיס, ואורי בן-ארי הוא הסמג”ד. פעם שנייה ושלישית מנסים כוחותיו, הן ממערב והן ממזרח, לכבוש את לטרון ולפתוח את הכביש. בין הכוחות הבאים ממערב פועל אחד מגדודי “גבעתי”.

סמ“פ צעיר בפלוגת העתודה של אותו גדוד, וכעבור שנים מאלופי המטה הכללי, זוכר את דדו מן הימים ההם. הייתה זו פגישה בין מ”פ מגדוד “הפורצים” של הפלמ“ח לבין מפקדים מגדוד שזה אך החל את לחימתו, ולילה קודם נכשל בניסיונו לכבוש את הכפר יאלו, וכתוצאה מכך סוכל הניסיון להשתלט על לטרון. אנשי “גבעתי” ישבו במשאבות העליונות, ודדו היה בדרכו, במשוריין פתוח, לעבר שער-הגיא, כדי למקש את מבואותיו. “אני זוכר אותו עד היום, חבוש קסדה. התרשמתי ממנו מאוד. מביטחונו העצמי. אבל גם מחוסר הערכתו כלפינו. הוא בא אל המ”פ שלי לתאם איתו את המעבר לשער-הגיא. הוא זילזל בנו, ראה בנו אנשים לא רציניים.” אותו מ“פ היה גם הוא, כעבור שנים, אלוף בצה”ל. הסמ"פ הוא שלמה להט,⁴⁵ ראש עיריית תל-אביב.

אגב, באותה נסיעה, באורות כבויים, נפצע דדו בידיו ובפניו. הרכב התהפך. מכל הקרבות יצא שלם, אבל הוא עתיד היה להיפצע שנית בתאונת דרכים כעבור שנים אחדות. נהג זהיר לא היה.

ערב ההפוגה נעשה ניסיון שלישי לחלץ את פקק-לטרון – מבצע “יורם” – אך מחמת טעות חמורה בזיהוי המשלט שצריך היה כוח מן הגדוד החמישי לכבוש, שובשה הפעולה ולגדוד אבדה פלוגה שלמה. עם כניסת ההפוגה הראשונה לתוקפה (11 ביוני) לא נותרו בחטיבת “הראל” אלא שתי פלוגות לוחמות בלבד. “תמו שבעים ימים ולילות של פעילות קרבית בלתי פוסקת, ושבעים אחוזים מן האנשים יצאו מכלל פעולה קרבית,” סיכם יוספלה את מצבה של החטיבה באותו יום.

את שבעים הימים ההם ממצה יותר מכול מסמך נדיר – יומנו של אחד הלוחמים, יעקב פודניצקי, שנכתב בעצם ימי הקרבות. את העתקו של היומן קיבלתי מידי רפאל (רפול) שפר, אחד מאנשי מחלקת “משמרות” וחבר כברי, שלא זכר מי היה אותו לוחם ומה היה גורלו. רק לאחר הופעת הספר, התקשרה עמי בתו וסיפרה לי כי אביה נפטר לפני כארבע שנים ממחלה, וכי היומן המקורי נשמר. מותר לראות בו את יומנו של “החייל האלמוני” במלחמה על ירושלים, ויש בו כדי להאיר מזווית נוספת אותם שבעים יום ושבעים לילה.

70 ימים במצור ירושלים וסביבתה

(יומן שרשם בימים ההם אחד מלוחמי הגדוד הרביעי - ככתבו וכלשונו)

יעקב פודניצקי גדוד 4 “הפורצים”

חטיבת “הראל” פלמ"ח

פלוגה ב' מחלקה 2.

יום ד' 7.4.48 מענית

יום ה' 8.4.48 שרונה

יום ו' 9.4.48 חולדה

יום ז' 10.4.48 קריית-ענבים “קולוניה”, כיבושה והחרבתה

יום א' 11.4.48 ארזה

יום ב' 12.4.48 ארזה. קריית-ענבים, נווה-אילן

יום ג' 13.4.48 משלט שירה “שער-הגיא”, משלט 2

יום ד' 14.4.48 נווה-אילן, קריית-ענבים, נווה-אילן

יום ה' 15.4.48 קריית-ענבים, יציאה ל“סריס” לראשונה. קריית-ענבים

יום ו' 16.4.48 קריית-ענבים. נווה-אילן, יציאה לסריס בשנייה. כיבושה בהסתערות והחרבתה 07:00–02:30 בלילה.

יום ז' 17.4.48 משלט יום בשער-הגיא. משלטים 14 ו-12.

יום א' 18.4.48 קריית-ענבים. מנוחה.

יום ב' 19.4.48 קריית-ענבים. אימונים.

יום ג' 20.4.48 קריית-ענבים. יציאה לבית-צוריק, כיבושה בהסתערות והחרבתה, 08:00–03:15. הצלת שיירה לירושלים. 24:00–11:00 גדוד 5 שעלה הותקף בדיר-איוב. קרבות קשים במשך שארית היום.

יום ד' 21.4.48 קריית-ענבים. מנוחה. כיבוש משטרת אבו-גוש “בלי התנגדות”.

יום ה' 22.4.48 קרית-ענבים. אימונים. בערב יציאה לבית-איכסא ולנבי-סמואל.

יום ו' 23.4.48 כיבוש בית-איכסא בלילה. מפלת נבי-סמואל ביום; 39 קורבנות. 21 פצועים. 09:30–04:30 נסיגה 5 שעות תחת אש.

יום ז' 24.4.48 קריית-ענבים. מנוחה. סדר פסח במעלה-החמישה.

יום א' 25.4.48 קריית-ענבים. חפירת קברים לקורבנות – לווייתם. אימונים.

יום ב' 26.4.48 מעלה-החמישה. 10 שעות משלט הבטחה לעובדי שדה התעופה “משלט הרוח”.

יום ג' 27.4.48 קריית-ענבים. מנוחה.

יום ד' 28.4.48 קריית-ענבים. חצי יום הדרכה באימונים. חצי יום מנוחה.

יום ה' 29.4.48 מעלה-החמישה. 8 שעות הבטחת שדה התעופה – “משלט הרוח”, אחה"צ נסיעה לירושלים. השתוללות 2 שעות.

יום ו' 30.4.48 קריית-ענבים. מנוחה, אחה"צ נסיעה לירושלים

יום ז' 1.5.48 ירושלים. הקרב על מנזר ושכונת קטמון.

יום א' 2.5.48 ירושלים. חוזרים בערב. מנוחה כל הלילה.

יום ב, 3.5.48 קריית-ענבים. ניקוי נשק – מנוחה.

יום ג' 4.5.48 קריית-ענבים. לוויית קורבנות קטמון ועוד, אחה"צ אימונים והדרכה.

יום ד' 5.5.48 קריית-ענבים. אספת הפיקוד. מנוחה. השלמת קורס מ"כ – מעלה-החמישה.

יום ה' 6.5.48 מעלה-החמישה – השלמת מ"כ; אימונים קשים.

יום ו' 7.5.48 מעלה-החמישה. השלמת מ"כ. בערב יציאה לפריצת דרך ירושלים-תל-אביב לראשונה.

יום ז' 8.5.48 מסיבות טכניות חוזרים אחרי משלט כל הלילה. 5 שעות הליכה. בערב יציאה שנייה.

יום א' 9.5.48 חזרה משער-הגיא אחרי קרב בלילה. יציאה שלישית.

יום ב' 10.5.48 אחרי משלט 16 כל הלילה בגשם עברנו למשלט 21 (עיין מפה) 200 מטר מבית-מחסיר 2. הסתערויות של ערבים הדפנו במשך כל היום. יריות צלפים; שעה 15:00, עמדה קדמית, אני מ"כ מחכה להסתערות רימונים. הכן, הסטן דרוך, ציפייה? שעה 18:30, הסתערות ערבית – והדיפה מטווח רימונים. נשארנו בעמדה כל הלילה. ניסיונות בודדים להתקרב והדיפתם. בוקר – 04:30

יום ג' 11.5.48 מנוחה 5 מטר מעמדת הלילה. אנחנו הוחלפנו ברזרבה.

יום ג' 11.5.48 אין ידיעות ממקומות אחרים על הנעשה. ציפייה? 07:30 כבשנו את בית-מחסיר. מפוצצים אותה כליל. כל המשלטים עד ירושלים בידנו.

יום ג' 11.5.48 מפנים את הכביש; אנחנו במשלט על הכביש, עייפים עד מוות, יום חמישי לפעולה אחרי 4 לילות ללא שינה. מצב רוח טוב מאוד. בשעה 12:00 ירדנו ממשלט 21 למשאבה בשער-הגיא, ובשעה 17:00 עלינו משלט 16. התבצרנו והיינו כל הלילה – קר – בוקר.

יום ד' 12.5.48 מתחילות צליפות מצד ה“מסרק” – משלט 17. שעה 09:00 – הערבושים מתקיפים בתותחים אש די מרוכזת, פגיעות אין. שעה 11:30 – הרעשת תותחים וצליפות בלי סוף. על משלט 16 מצב גרוע, האנשים נופלים מהלם ותשישות. אין מים: “תכף” הביאו מים. האנשים עייפים עד מוות; הפקודה – אין נסיגה. מצב מתוח, שעה 12:30. השחורים מקבלים תגבורת מכל הסביבה. המצב קשה מאוד, צליפות, מחכים להתקפה גדולה. 13:30 – התחילו להפציץ את משלט 16; 3 מטר מהמטה נפל פגז, כמה נפגעים קשה, מזל התכסינו באדמה וריקושטים, מצב קריטי וקטסטרופלי. 14:00 – עלתה כיתה והורידה את הנפגעים; תגבורת נשלחה אלינו ותגיע עוד כשעה-שעתיים. בינתיים אין נסיגה, עד שלא יחליפו אותנו. האנשים ממש הרוגים, גם אני. ההחלטה נחושה – רגע, –… מן התגבורת מתחילים לבוא – ניצלנו – מחכים ליתר האנשים שיבואו ויחליפו אותנו. אחרי 5 ימים ו-5 לילות בהתקפות ומלחמות בשעה 15:15 – לשחורים יש 4 תותחים. מרעישים את משלט 7 (עיין מפה). החבר’ה מחזיקים מעמד, אין תיאבון, אנחנו עוד במשלט 16, נוחלף כנראה לפנות ערב. עייפים. 16:00 – המצב שקט לעת עתה. 17:15 – קיבלנו הודעה שעם חשכה יבואו ויחליפו אותנו, מצב הרוח משתפר; קרב במשלטים 8 ו-7, אצלנו שקט לעת עתה חוץ מצליפות. 21:00 – האנשים עייפים ואדישים. אם לא יחליפו הלילה ותהיה התקפה, יקרה אסון. 23:45 – סוף סוף הגיעה ההחלפה. אנו יורדים. 01:00 – אנו חוזרים לבסיס קריית-ענבים. 03:30 – ארוחה והולכים לישון.

יום ה' 13.5.48 10:00 – קימה ומנוחה.

יום ו' 14.5.48 12:00 – קימה ומנוחה. מנוחה.

יום ז' 15.5.48 מנוחה. אני מדריך בפיאט – ניסיון מהצבא האנגלי. בלילה פריצת סרק בדרך תל-אביב-ירושלים.

יום א' 16.5.48 מנוחה. מצב הכן. בלילה פריצת סרק מס' 2 (ניסיונות לפתיחת דרך בורמה).

יום ב' 17.5.48 מנוחה. יציאה שלישית שעה 14:00. במשלטים כל הלילה. בלילה השיירה הראשונה של ג’יפים עברה (תחמושת וציוד במידה מעטה, אך ישנן תקוות).

יום ג' 18.5.48 מנוחה כל היום. (בערב קיבלתי הרעלת קיבה.)

יום ד' 19.5.48 מנוחה, בלילה יציאה להעברת שיירה שנייה של ג’יפים.

יום ה' 20.5.48 מנוחה. יציאה לירושלים; המצב שם קשה. שעה 23:00 – מחכיםלהסתערות על העיר העתיקה. 23:45 – ההתקפה מתחילה. גיהינום של אש. 03:00 – נסיגה לימין-משה ומשם לבסיס – גימנסיה רחביה.

יום ו' 21.5.48 ירושלים. מנוחה כל היום. שעה 20:00 – מחכים להתקפה על העיר העתיקה בפעם השנייה. תמרונים לפריצה כל הלילה. שעה 03:45 – נסיגה.

יום ז' 22.5.48 ירושלים. מנוחה. לילה שינה.

יום א' 23.5.48 ירושלים. מנוחה עד הערב. בערב עולים על הר-ציון. 24:00 ההתקפה נדחתה; חוזרים לבסיס ברחביה.

יום ב' 24.5.48 ירושלים. כוח רזרבי. בערב ניסיון פריצה מס' 4. לא הצלחנו. 03:30 – חוזרים.

יום ג' 25.5.48 ירושלים. מנוחה. בערב חוזרים לקריית-ענבים ובית פפרמן – הבסיס הראשי.

יום ד' 26.5.48 שעה 05:00 – התקפת הערבים וכיבוש הרדאר על ידי המנוולים. התקפת התותחים עלינו לא נפסקת. 09:15 – בעמדה ימנית פיקדתי על צוות מקלענים. קיבלתי פגז ישר בעמדה. מזל – נפצעתי. שטף דם ברגל ורסיסים מלחץ האוויר.

יום ה' 27.5.48 לא מסוגל לפעולה. שוכב.

יום ו' 28.5.48 לא מסוגל לפעולה. הפצצה בלי הרף כל היום.

יום ז' 29.5.48 אני חוזר לפעולה. שקט באופן יחסי, רק לפעמים מפגיזים בתותחים. אנו מתרגלים.

יום א' 30.5.48 אחרי לילה בעמדות מול הרדאר – לעזאזל הכול – בערב יוצאים למשלטים בשער הגיא; פרצו כ-400 איש מהחי"ש.

יום ב' 31.5.48 בבוקר חזרנו. הערבים מנסים להסתער עלינו (בבית פפרמן) ההתקפה נהדפה. אחה"צ אש. בלילה לעמדות; הלילה הרביעי בלי שינה שאנו עסוקים.

יום ג' 1.6.48 אנו בעמדות. אולי יחליפו בצהריים. הלילה עבר בשקט, רק פגזים מעטים של תותחים וקצת צליפות רובים. החליפו בשעה 11:00. שעה 16:30 – התקפה חזקה של מרגמות "3 ותותחים. סבלנו אבדות; פגיעות יפות. שעה 23:00 – יציאה לעמדות מול הרדאר – הלילה החמישי רצוף בניסיון לכיבוש הרדאר – אש תופת משני הצדדים. 05:00 – נסיגה.

יום ד' 2.6.48 אנו מחפים על נסיגת חברינו; מה שנעשה כאן דומה לגיהינום. בשעה 11:00 הוחלפנו. מנוחה – לא יורים. בשעה 23:00 לעמדות, זה לילה שישי רצוף. קיבלנו את סמל “הפורצים” –.

יום ה' 3.6.48 בעמדות עד שעה 11:00. היום עבר בשקט יחסי.

יום ו' 4.6.48 שקט באופן יחסי. מצב הכן. מנוחה.

יום ז' 5.6.48 עברנו לאבו-גוש. בערב אנו יוצאים לפעול סופית לפתיחת דרך תל-אביב-ירושלים בהשתתפות שתי בריגדות של הפלמ"ח. 23:00 – הפעולה נדחתה.

יום א' 6.6.48 מצב רוח זיפטי. בערב יוצאים למשלטים להעברת שיירה. משלט 22 א'. עברה שיירת ג’יפים – 19 מכוניות עם תחמושת ואספקה. 05:30 – נסיגה.

יום ב' 7.6.48 מנוחה. עבודות מחנה. בערב עלינו שוב למשלטים. עברו גדוד 3 פלמ"ח. שיירת אספקה. 05:00 – נסגונו.

יום ג' 8.6.48 מנוחה. פגישה עם יגאל. בערב עשינו קומזיץ; יתר הכוח עלה על לטרון –.

יום ד 9.6.48 בבוקר אימונים ובערב משלטים. משלט 22 א'. עברה שיירה. בשעה 05:00 נסיגה.

יום ה' 10.6.48 10.6.48 בבוקר מנוחה. בערב יצאנו לביצוע תוכנית חדשה לפריצת הדרך (במקום שער-הגיא דרך “בית-מחסיר”). בשעה 24:00 עלינו למשלט 17 – “המסרק”, והתבצרנו בו להיום.

יום ו' 11.6.48 11.6.48 אנו במשלט 17 בעמדות, וכנראה נישאר גם ללילה. אמש נהרגו עוד 7 ותיקים; הבדיחה על נסיעת הגדוד לשפלה בג’יפ הולכת ומתאמתת. שמועות חזקות שמחר יורדים לחופש – הלוואי!!! מגדוד של 750 איש נשארו כ-180. נישאר במשלט, בעמדות, עד מחר בלילה.

יום ז' 12.6.48 12.6.48 בעמדות עד 14:00 בלי אוכל ומים. האנשים הרוגים. בשעה 17:00 הוחלפנו. מחר יורדים לשפלה להתארגן – שם יש מים…

יום א' 13.6.48 13.6.48 שבועות! התכונה גדולה, כנראה שבאמת יורדים הפעם. השמחה במחנה גדולה. יחיו – החיים!!! יצאנו לדרך בשעה 24:30 ונתקלנו בשיירה לירושלים. מובן שלשיירה זכות קדימה ואנו מחכים שהיא תעבור ראשונה.

יום ב' 14.6.48 נתקענו בשער-הגיא לאור היום. למזלנו הפוגה. אין אפשרות נסיעה. מחכים להוראות. כל היום אנו תקועים בדרך; הבטיחו לנו שמחר נגיע לשפלה. אולי?! שעה 18:30.

יום ג' 15.6.48 עברנו ברגל בדרך לא דרך את הרכסים ואת העלייה (בית-סוסין) – – מתקדמים לשפלה.

עד צומת רפיח - בראש הגדוד⁴⁶    🔗

ימי ההתארגנות-מחדש, שעשה הגדוד הרביעי בצריפין, עברו מהר. הוצאו מתוכו אנשי “הפלוגה הימית” שהשתתפו בקרבות ירושלים ועכשיו צורפו לחיל הים, וכנגד זה תוגברו השורות, במגויסים חדשים, רובם עולים שזה אך ירדו מן האוניות. עיקר עיסוקו של הגדוד בארבעה שבועות ההפוגה היה הפיכתם של האנשים לחיילים – היה צריך ללמד אותם עברית, לתת להם אימון צבאי בסיסי, ולהכינם למלחמה על הארץ שאינם מכירים.

לדידם של מגויסים אלה היה המ“פ שלהם, דוד אלעזר, זאב קרבות ותיק. שבעים ימי הקרב הותירו בו את רישומם. מוסקו, חבר הילדות מסרייבו,⁴⁷ שנפגש איתו לרגע בתחנת האוטובוסים של חדרה, נדהם לראות כמה רזה דדו – הוא “ירד עד החצי”. מ”פ שני בגדוד הגיע למצב, שלפני כל קרב היה נתקף בחילה וקיאו היה ספוג דם. בסוף תקופת הלחימה החלה מסתמנת תופעה כזו גם אצל דדו.

בעיני המגויסים החדשים היה כאחד מבני הארץ, אך באמת היה בודד לגמרי, ואף שהוצא מן הקיבוץ כאשר התגייס לפלמ"ח, היה זה המקום היחיד שיכול היה לראותו כביתו. אך גם בשובו מירושלים, לאחר המצור, נותר בלבו איזה משקע מן הביקור. הוא חש באפליות קטנות, שבאו לציין את העובדה, שבעיני הקיבוץ אינו חבר, כי אם “עוזב”. נימוסיו של דדו היו נאים, את רגשותיו לא גילה, אבל בתוכו העמיקה הבדידות.

הבדידות היתה, בראש ובראשונה, עובדה. מיום שנפטרה אמו, והוא ילד בן שש, לא חי במסגרת משפחתית שלמה ויציבה. כאשר נאבק על השליחות ליוון, בסוף מלחמת העולם, קיווה להגיע ליוגוסלביה, לפגוש את אביו. כוונה זו לא יצאה, כאמור, אל הפועל, ובינתיים באו שלוש השנים שבין התנדבותו לפלמ"ח לבין שלהי מלחמת השחרור, ועדיין לא התחדש הקשר עם אביו.

לאמיתו של דבר, לפחות ארץ ישראלי אחד פגש את האב בימים שלאחר המלחמה, ימי “הבריחה”. מולא בן-חיים, הצייר, עסק בימים ההם בהובלת חלוצים ב“נתיב הבריחה”. יום אחד הגיע עם עוד שבעה אנשים לתחנת הרכבת של לובליאנה, בירת סלובניה, בדרכם לטריאסטה ולאיטליה. "עמדנו שעה ארוכה בתחנה, בציפייה לרכבת. לפתע ניגשו אנשי צבא והורו לשני צעירים – מן הפעילים בקבוצה – להתלוות אליהם לתחנת משמר הגבול. עברה שעה, עברו שעתיים, והבחורים אינם שבים. לי היה דרכון בריטי פלשתינאי מזויף, ולכן העזתי להיכנס לתחנת משמר הגבול ולשאול עליהם.

“מאחורי השולחן ישב אדם, נמוך קומה, בעל דרגת מאיור, ושאל למבוקשי. אמרתי לו, שנעצרו שני בחורים מן הקבוצה שלנו, פליטים, הנמצאים בדרכם לפלשתינה. האיש גער בי, ובחומרה רבה אמר: ‘צא. זה לא עיסקך. לא יאונה להם כל רע. סמוך עלינו.’ לא יצאו עשר דקות ושני הבחורים שבו אל הרציף, והמאיור אחריהם. הוא אומנם שיחרר אותם, אבל חשתי שהוא בולש אחרי. הלילה היה צונן. הרכבת בוששה לבוא. אני פוסע הלוך ושוב. ברגע מסוים, כאשר נכנסתי לאזור לא מואר, סמוך למחסנים, הגיע המאיור, קרב אלי ואמר: ‘ידידי, אתה נוסע לפלשתינה. בקשה לי אליך. ברגע שאתה מגיע, התקשר עם בני. כן, יש לי בן בארץ ישראל, בקיבוץ שער-העמקים. אמור לו, שלא ישוב לכאן. אין לו למה לשוב. שילמד מקצוע, שיהיה אדם, וברבות הימים עוד נתראה.’ שאלתי: ‘מה שם בנך?’ – ‘דוד אלעזר.’ אמרתי לו: ‘מאיור אלעזר, עם בנך אתקשר מיד בבואי, אבל דע – כאן תעבורנה עוד קבוצות רבות. הדרכים מלאות פליטים ההולכים לארץ ישראל. עשה ככל יכולתך לסייע בידם’.”⁴⁸

מאיור אלעזר אכן עשה כמיטב יכולתו, כפי שנודע לדדו מאוחר הרבה יותר. את פריסת השלום המובטחת לא קיבל דדו אלא שנים אחדות לאחר מלחמת השחרור. בימי ההפוגה, בקיץ תש“ח, היה המ”פ הצעיר בודד מאוד בארץ ישראל, לא הרבה פחות מן ה“גח”לייצים", שבעיניהם היה כאחד הצברים, מן הגיבורים הקשוחים של “הפורצים”.

בינתיים קרבה מערכת “עשרת הימים”. ערב ההפוגה הראשונה, כאשר נתמנו יוספלה טבנקין למח“ט ועוזי נרקיס למג”ד “הרביעי”, ביקר יגאל אלון באבו-גוש, ובשובו לקח איתו את יוחנן זריז, שמוּנה למג“ד “השביעי” בנגב. ערב הסיבוב החדש הוכנסו שינויים נוספים בפיקוד, ובכללם העברת עוזי נרקיס לחטיבת הנגב ומינויו של יוחנן זריז כמג”ד “הרביעי”. סגנו היה אורי בן-ארי. עד מהרה עתיד גם הסדר זה להשתנות.

מבצע “דני” החל ב-13 ביולי, ומגמתו הייתה הרחבת המסדרון לירושלים, הן מצפון לכביש והן מדרומו, הרחקת הדרך מטווח פגיעה של האויב והתקדמות לעבר הר חברון – כל זה חלקה של “הראל” במבצע, שכן כוחות אחרים פעלו בין תל-אביב ללטרון. בשלב הראשון של המבצע הוטל על הגדוד הרביעי לכבוש את צרעה ולפתוח לתנועה בטוחה את כביש שער-הגיא-הר-טוב. בשלבים הבאים צריך היה הגדוד להשתלט על הדרך האלטרנטיבית לירושלים, מקאסלה (כסלון) לקסטל, לכבוש את דיר-עמאר, אישווה, דיר-רפאת, ולשחרר את הר-טוב העברית.

דדו מתמנה למפקד הגדוד הרביעי

הפלוגות של דדו ושלמה שלאוך הן שכבשו את צרעה, את אשתאול (אישווה) ואת רכס הר-טוב. כן השתתף דדו בקרב על “המשלט המשותף”, שלא הוכרע אלא בשלב מאוחר יותר. במהלכם של קרבות אלה נפלה החלטתו של המח“ט, כי עליו להחליף שוב את הפיקוד על הגדוד הרביעי, הגדוד “שלו”, וכי דדו הוא שיהיה המג”ד. זה היה במחצית יולי. פחות מארבעה חודשים חלפו מאז הצטרף כמ“מ צעיר לפלוגה א', פחות מחודשיים מאז הופקד על פלוגה. איך זה הגיע המח”ט להחלטה נועזת כל כך, שפירושה היה גם פסיחה על כמה מפקדים מצטיינים, ותיקים הרבה יותר?

חברו גורמים רבים, שרק במלחמה אינטנסיבית וקטלנית כזאת נדחסים לתוך פרקי זמן קצרים כל כך. דדו המשיך להתבלט ביכולתו האישית לא רק כמפקד קרבי, כי אם גם בהצלחתו להנהיג את הציבור המגוון – גרעיני הכשרה צבריים מכאן ו“גח”לייצים" מכאן. היה ללא ספק גורם נוסף – השחיקה הנוראה של מפקדים בשבעים הימים האלה. ב“עשרת הימים” נפל מ“פ נוסף, מוטי אפרתי. “אינני יודע מה הייתי מחליט אילו נשאר בחיים מוטי אפרתי,” אומר יוספלה, אחרי הרבה שנים. דדו עצמו, כבר בהיותו רמטכ”ל, אמר לאחד מחבריו מאז, כי “מוטי קורץ מן החומר שרמטכ”לים עשויים ממנו."

מי יודע כמה יש בזה מן ההערכה השקולה וכמה מן הכאב הלא נרפא על חברים צעירים, מעולים, שנפלו בטרם עת ולא הגיעו למלוא פריחתם. דדו נתמנה לסמג“ד של יוחנן זריז בראשית ההפוגה השנייה, במקום אורי בן-ארי, שיצא להדרכה בבית ספר לקצינים. עדי ראייה זוכרים שעה מסוימת על גג משטרת אבו-גוש, כשעומדים שם המח”ט, יוספלה, יוחנן זריז והסמג“ד שלו, דדו. פתאום מופיע יצחק שדה, שנעצר באבו-גוש בדרכו מירושלים. “הזקן” היה עדיין דמות האב הנערצה של הפלמ”ח, אף שכל גדייו כבר היו לתיישים. יוספלה הניח את ידו על כתפו של הסמג"ד, שספק אם שמע יצחק שדה את שמו עד אז, ואמר: “אתה רואה את הבחור הצעיר הזה? אתה לא מכיר אותו. איש לא מכיר אותו. עליו צריך לשים עין. הוא יהיה פעם מישהו.”⁴⁹

“אחרי המבחן העליון, בקרב,” אומר יוספלה, “ישנו מבחן נוסף: הכושר לעמוד בראש חבורה. בזה בלט דדו מיד. אנשיו היו פחות ממורמרים, פחות כואבים, פחות קובלים מכל מחלקה אחרת. היה לו הכישרון לרכז סביבו חבורה אישית משלו. ביכולת קרבית לא בלט על פני האחרים,” ובזה התכוון בוודאי בראש ובראשונה לאורי בן-ארי, הלוחם שהכול מזכירים בהערצה את אומץ לבו, “אבל כאשר עלינו לרמה, אשר בה לא הספיקו עוד רק השיקול, אומץ הלב האישי, תפיסה נכונה של התמונה וכושר ההחלטה הנכון, אלא התעוררה שאלת הכישרון לצוות אנשים למשימה – הכריעה יכולתו של דדו. הקרב הוא הדבר העליון – אך כשהוטל עלי לבחור בין שווים, צריך היה לבחור בזה שניחן בסגולות נוספות.” וכאן מציין הוא קו נוסף, שהלך והתבלט בדדו, קו שעתידים היו לעמוד עליו מי שראוהו במצבי קרב קשים. “הייתה גם שאלה של רמת הקשיחות האישית. אדם נבחן גם בזה שאינו נזקק לעזרה – אינו מגלה חולשה, אינו מתייפח. דדו ידע לקבל, בתנאי הלחימה ההם, גם הכרעות קשות.”

לא הכול עיכלו במהירות את המינוי הזה. בלבם של חבריו המפקדים נותר אולי איזה משקע, בעיקר אצל מי שהיו ותיקים ממנו והצטיינו בקרב. נדמה היה לאחדים מהם, שאצה לו הדרך ואינו מסתיר את שאיפתו להתקדם. לגבי כמה מן הפלמ"חניקים הייתה זו תכונה שעמדה בניגוד לסגנון המקובל, על פיו צריך להפציר באדם לקבל עליו תפקיד פיקודי, שמא יהיה חשוד בשאפתנות אישית.

בתוך זמן קצר, עוד בטרם נסתיימה ההפוגה השנייה, נתמנה יוחנן זריז לתפקיד אחר על ידי המח“ט (וכעבור זמן קצר התמנה למג"ד בחזית הצפון), ודדו קיבל את “הרביעי”. יוחנן עצמו ראה את הטיפוס המהיר של דדו כ”טבעי בהחלט. הוא בלט כדמות מושלמת של לוחם – לא כאורי בן-ארי – אבל אצלו זה התבטא יותר במנהיגות, בהובלת אנשים, בהכנה מדוקדקת.“⁵⁰ חברו הקרוב של דדו, שהתמנה גם הוא למג”ד באותו זמן, מגדיר את מנהיגותו הקרבית של דדו כ“טיפוס של ‘אחרי’ – ובעניין זה לא ידע גבול. ויחד עם זאת היה מאוד שקול, אף שבשיקוליו ובפקודותיו היה יסודי מאוד, ניחן בסגולה לשקול מהר ולהחליט מהר יותר. דבר זה ניכר אצלו מתחילה, בהיותו מ”פ. יוספלה, אז המג“ד, נוהג היה בישיבות מפקדים להתוות קווים כלליים של המבצע המתוכנן, היה קוטע את דבריו באמצע ומבקש מן המפקדים לחוות דעתם. לא אחת היו מתעוררים ויכוחים טקטיים – האם הכוח העומד לרשותו מספיק, האם תכנון זה הוא בר ביצוע. הבהיר מכולנו בדיונים אלה,” מוסיף שלמה שילוח (שלאוך), “היה דדו, שכושר הביטוי שלו היה בלתי רגיל. וכך גם ההכנה ליציאה לפעולה. היה מאלתר שולחן חול ומתאר בדייקנות את כל המהלך – את היציאה של פלוגתו לפעולה ואת החזרה. בכלל, דדו ידע לשקול באופן קר ונבון מאוד ולהבחין בין עיקר וטפל. בדברים שהחשיב, היה יסודי מאוד.”⁵¹

עכשיו חנה הגדוד הרביעי ב“מחנה ישראל”, ליד נמל התעופה לוד. שוב היה עיקר העיסוק – אימונים והתארגנות, אבל שלא כמו בימי המצור, היו שעות הפנאי השעות שבהן החריפה תחושת הבדידות. עכשיו ניצלו המפקדים והלוחמים כל הזדמנות לביקור אצל משפחותיהם וידידיהם. המג"ד הצעיר היה מרבה לשהות במחנה. רק חברים קרובים מאוד יכלו להציץ אל מתחת למסווה הבוטח והחייכני תמיד של המפקד. לפעמים היו הוא וחבר כזה “לוקחים מכונית בערב, נוסעים לאכול באיזו מסעדה. ואז היינו יושבים ומנהלים שיחות על הבדידות.”

“מבצע ההר”

גם ההפוגה השנייה והממושכת יותר הגיעה לקצה. באוקטובר נטל הגדוד הרביעי חלק ב“מבצע ההר”, שמגמתו הייתה להבטיח מעט יותר את הפרוזדור הצר שבין ירושלים לשפלת החוף. בין היתר – להבטיח שליטה על מסילת הברזל לבירה. בשלביו השונים של מבצע זה, שבדומה לכל המבצעים שלאחר ההפוגה השנייה לא נמשך אלא ימים אחדים (18 עד 22 באוקטובר), כבש עתה הגדוד את “המשלט המשותף” כולו, את בית-שמש, בית-ג’מאל ואת הרכס הנישא של דיר-אל-האווא. משם נע הגדוד בנתיב אשר בראשית השנה צעדו בו שלושים וחמשת הלוחמים שנחלצו לעזרת גוש עציון; כבש את בית-נטיף, שבקרבתו נפלו הל“ה, והגיע עד אל מול הגוש ולמבואות בית-לחם. עכשיו ניתן היה להבטיח את ירושלים מדרום, לשוב לגוש עציון ולנתק את חברון מירושלים. ואולם כאן מזומן היה לכוחות צה”ל הראשון באותם ניסיונות, שלִקחם שולב לתוך המשנָה של צה"ל – מטעמים מדיניים הוחלט לא לממש את ההישג הצבאי שכבר היה בהישג יד. באה פקודת הנסיגה.

“מבצע ההר” היה מבחנו הראשון של דדו כמג“ד קרבי. מפקד הפלוגה המובילה בפעולה לכיבוש דיר-אל-האווא (נס-הרים) היה מוטקה בן-פורת, אשר מאז קרב קטמון “עבר אותי דדו בשלוש דרגות.” הקרב עצמו, מעיר בן-פורת, לא הצטיין באיזשהו ייחוד, ולמעשה עלה בידי הפלוגה המובילה לבצע את כל הפעולה בכוחות עצמה. החידוש היה בסגנון הפיקוד, בניגוד למקובל במלחמת השחרור ואף במשך תקופה מסוימת לאחר מכן. הנוהל המקובל היה, שהמג”ד יושב אי שם מאחורי הכוח התוקף ומנהל את הקרב בעזרת מכשירי קשר. בדיר-אל-האווא נע המג“ד, ואיתו חוליית הפיקוד (מושג שנכנס ללשון הצבא מאוחר יותר), בעקבות הפלוגה המובילה ולפני הפלוגה השנייה. היה זה אחד הלקחים שהפיק מי שעשה במהירות כזאת את כל הדרך מפיקוד על מחלקה ועד לפיקוד על גדוד. “המובילים במלחמת השחרור היו מפקדי הפלוגות. דדו היה אחד הראשונים ששינו את סגנון הפיקוד הזה.”⁵² לוחמים אחרים זוכרים את חוליית הפיקוד המלווה מקרוב מאוד את התפתחות הקרב, את המג”ד שקולו הרגוע מנחה, מעודד, ומשרה על מ"מ צעיר, על סיירת, ביטחון שהכול בידיים טובות: “חברה’לך, נועו הלאה. בזה כבר מטפלים.”

אבל את שמו כמג"ד, היודע לא רק להסתער ולכבוש, כי אם גם להתחפר ולהחזיק מעמד, קנה לעצמו מאוחר יותר, בשלב האחרון של מבצע “חורב”, בימים הראשונים של ינואר 1949.

קרבות צה“ל החלו לובשים דפוסים, שעתידה להיות להם משמעות מכרעת במלחמות הבאות – מערכה צבאית חייבת להיות לא רק מהירה מאוד, אלא עליה גם להביא לתוצאות חד משמעיות, שאם לא כן תבוא התערבות מדינית, אם על ידי אחת המעצמות במישרין, אם דרך מועצת הביטחון של האו”ם. בתוך ימים אחדים – משהייתה מתבררת עדיפותם של כוחות צה“ל – היה מופעל לחץ מדיני להפסקת אש. כך היו פני הדברים בגמר מבצע “יואב”, שמטרתו הייתה לא רק לחבר את הנגב לגופה של מדינת ישראל, אלא להביא למיגורו של הצבא המצרי הפולש. אך אף שהישגיו של מבצע זה בחזית הדרום (הידוע גם בשם “עשר המכות”) היו רבים, בכלל זה כיבוש באר-שבע ודחיקת המצרים דרומה ברצועת החוף, לא הושלמה עקירת המצרים. הם היו מכותרים, אך מחופרים היטב ב”כיס פאלוג’ה", החזיקו בכביש החוף לכל אורך רצועת עזה, בכביש המדבר מעוג’ה-אל-חאפיר בואכה ביר-עסלוג', ובסך הכול היו כוח של חמש חטיבות, שנעזרו בטנקים קלים מטיפוס “לוקוסט”, בארטילריה ובסיוע אווירי. לאחר מבצע “יואב” היה מבצע נוסף (“אסף”), שניתק את רצועת עזה והבטיח שלא ייעשה על ידי המצרים ניסיון לשוב ולכבוש את באר-שבע.

מבצע “חורב”

כל זה קדם למבצע “חורב”, הוא מבצע “עין” (22.12.48 עד 7.1.49). מבצע זה נפתח בשני כיוונים. במערב פתחה חטיבת “גולני” במתקפה לעבר רצועת עזה, שמגמתה העיקרית הייתה הסחה ומשיכת כוחות מצריים מגזרות אחרות, אך הייתה לה גם כוונה להיאחז על כביש החוף, מדרום לרפיח, ולנתק את הצבא שבתחומי מדינת ישראל מעורפו בסיני ובמצרים. כיבוש המוצב עצמו (משלט 86) עלה יפה, אך לאחר התקפת נגד, שבמהלכה הפעילו המצרים כעשרים טנקים, נאלצו כוחותינו לסגת תוך אבדות מרובות. אבל המטרה הראשית – ההסחה – הושגה.

המתקפה העיקרית נפתחה בו זמנית במרכז הנגב, ומטרתה הייתה השתלטות על כביש עוג’ה ביר-עסלוג', ניתוק הצבא המצרי מעורפו בסיני ופתיחת הציר לתנועת כוחותינו. כאן נציין רק זאת, כי משנכבשה עוג’ה לאחר קרב קשה – שהשתתפו בו יחידות שריון, ארטילריה ומטוסי קרב – הוחלט “לנצל את ההצלחה” ולבצע איגוף עמוק של הצבא המצרי בתוך סיני עצמה, דרך אבו-עגילה, והשתלטות על הצומת החיוני באל-עריש. היה זה מהלך נועז מאוד, שלוח הזמנים שלו שובש מחמת תקלות שאירעו לחטיבת השריון בדרכה לאל-עריש. אך העיקר היה לא בזה, כי אם בלחצים המדיניים הכבדים שהופעלו על ישראל למן הרגע שהובררו ממדי התבוסה הצפויה לכוחות המצריים. ביום כיבוש אבו-עגילה (29.12) הורתה מועצת הביטחון על הפסקת אש מיידית ועל נסיגת הכוחות אל הקווים שעמדו בהם לפני פתיחת מבצע “חורב”. ומה שהכריע אצל ראש הממשלה, דוד בן-גוריון: אולטימטום בריטי, שהועבר דרך וושינגטון, ואשר נשיא ארצות הברית צירף אליו אזהרה חמורה משלו – להחזיר את כוחות צה"ל לצדו הצפוני של הגבול הבינלאומי. היה בזה לא רק משום מניעת ניצחון על הצבא המצרי, שפלש במטרה מוצהרת להביא לחיסולה של מדינת ישראל, כי אם גם החמצת הזדמנות להפוך הישג צבאי להסדר מדיני. מפקד חזית הדרום, יגאל אלון, טס מיד לתל-אביב “כדי להיפגש עם שר החוץ, משה שרת. אמרתי לו, שאינני זקוק אלא ליממה אחת, כדי לכבוש את אל-עריש. לאחר מכן אהיה מוכן להיסוג עד רפיח, כדי לכבד את התחייבויותינו כלפי ארצות הברית. שרת ענה לי, שכיבוש אל-עריש יהיה בניגוד להתחייבותנו.” בסופו של הבירור עם שרת ועם בן-גוריון, התקבלה תוכנית אלטרנטיבית, אף שגם יגאל אלון וגם קצין המבצעים שלו, יצחק רבין, מוסיפים להעריך את החלטת הנסיגה מאל-עריש כמשגה היסטורי. התוכנית החדשה, שעליה קיבל אלון אישור מבן-גוריון, הייתה לתפוס שטח מדרום לרפיח ולחסום את כביש רפיח-אל-עריש בפני נסיגה מצרית.

הקרב על צומת רפיח

כאן החל אותו שלב של מבצע “חורב”, שהגדוד הרביעי, בפיקודו של דדו, מילא בו תפקיד חשוב. מעוג’ה אל-חפיר (היא ניצנה) נעו לעבר רפיח שני גדודים בפיקודם של שני החברים מקן “השומר הצעיר” בזגרב – “הרביעי” בפיקודו של דדו ו“התשיעי” (גדוד משוריין) של חטיבת הנגב בפיקודו של חיים בר-לב. “אני פעלתי ביום,” מספר בר-לב. “היו לי משוריינים וזחל”מים, והתקדמתי כמה שהתקדמתי, ובלילה היה דדו נע גם עם הגדוד הרביעי. ביום היה הוא מתלווה אלי, פחות או יותר, כדי להיות מעודכן, ובלילה הייתי אני לידו. מהלך זה נמשך כיומיים."

כשנקראה חטיבת “הראל” לרדת לנגב, כדי להשתתף במבצע “חורב”, היו כמה ממפקדי הגדוד הרביעי בתפקידי הדרכה, והם נחפזו לשוב. אחד מהם היה מרדכי בן-פורת, שמשך כל המבצע שהה בחברתו של דדו, בג’יפ או במחפורת. במהלכו ראה שוב במישרין את יישומו של סגנון הפיקוד החדש – להימצא קרוב ככל האפשר למקום הקרב, להשקיף על מהלכו – הן על כוחותינו והן על האויב. “היום מובן מאליו, שמג”ד או מח“ט נמצא לפנים ורואה את האויב. אז היה בזה חידוש. אולי היו מפקדים נוספים שנהגו כך – אבל בסביבתנו המיידית, זה היה שינוי גדול.” בן-פורת זוכר במידה שווה את הצד האחר, האנושי, של המג“ד. הם נסעו בג’יפ – מרחקים ארוכים – והיו מתחלפים בנהיגה. בימים ההם היו שירי ה”צ’יזבטרון" הלהיטים הגדולים – והם היו נוסעים ימים שלמים ושרים בשני קולות…

רפול שפר – מוותיקי מחלקת “משמרות” – היה עכשיו מ“פ בגדוד. הוא זוכר איך הגיעה הפקודה “לרוץ לעבר רפיח”. המשלטים שלחמו עליהם הצנחנים בששת הימים בכיוון צומת רפיח היו, פחות או יותר, אותם משלטים עצמם שעליהם נלחמו ב”חורב", בהבדל אחד – “הכוחות היו יותר קטנים, גם שלנו גם שלהם. והייתה זו מעין ריצה אל המלחמה, שמא נחמיץ אותה. כך נתקלנו במשלט הראשון. קצין המודיעין טס ב’פייפר' מעל למשלט ושידר לנו את הנתונים, ודדו תיכנן את הכיבוש. את הפלוגה שלנו הכניס ראשונה. וכך התחלנו ‘לקפל’ את המוצבים האלה, בלי הפוגה, לוחצים כל העת קדימה.” לגדוד לא היה כמעט רכב משלו להסעת הלוחמים. הכוח היה מתקדם באוטובוסים, ובהגיעו לאזור הקרב, היו האנשים יורדים וצועדים לעבר היעד. לא היה מודיעין של ממש, והכוחות היו נעים בעקבות סיירים שתפקידם היה לאתר את המשלטים. "כאשר הגענו, כבר ירד הערב. ואני זוכר – כמו לפני כל קרב – את הדממה שמסביב. דדו אמר לי ולחברי לעלות ולעמוד על ג’יפ או על קומנדקר, ואמר: ‘אתם רואים שם את המשלט?’ ואנחנו משיבים: ‘אנחנו לא רואים. חושך.’ אז הוא אומר: ‘בסדר, אני יודע שאתם לא רואים. אז בואו אסביר לכם.’ וכך נראתה תוכנית המתקפה – שני סיירים ‘שיודעים איפה זה’ נעו באגפיו של הכוח וניווטו אותנו. התנועה שלנו הייתה בפריסה – שתי מחלקות לפנים ומחלקה אחת מאחור – ובאותו לילה כבשנו את המשלט הראשון.

“כך זה נמשך לכל אורך הדרך, מעוג’ה ועד סמוך לצומת רפיח, פלוגה אחר פלוגה, בלי שהכרנו ממש את השטח שבו הוטל עלינו להילחם,” מספר רפול. “ואילו דדו לחץ בלי הרף, ‘תראו, חברה’לך, צריך להגיע. זהו זה. צריך להגיע’.”

את הצומת עצמו כבשו אנשי הגדוד החמישי, שעברו על פני מוצביו של הגדוד הרביעי. הכוח התוקף נכנס לתוך סופת חול קשה. לאחר שכבשו את הצומת, שבו המצרים ותקפוהו, כשהם מסתייעים בטנקים, שאנשי הגדוד זיהום כישראליים והניחו להם להתקרב. כאשר עמדו על הטעות וביקשו לבלום אותם באש, התברר שהחול חדר למקלעים ולכלי הנשק האחרים ושיתק אותם. הגדוד פתח בנסיגה מן הצומת, שהייתה למנוסה. "מי שהצליח לברוח – הגיע. מי שלא – לא הגיע. הם נסוגו לעברנו.

“התוכנית להשתלט על צומת רפיח שונתה עכשיו, והוחלט לחסום את הכביש לאל-עריש כשלושה ק”מ דרומה מן הצומת, בסביבות שיח'-זווייד, בנקודה שבה הכביש ומסילת הברזל כמעט משיקים." רפול, שזכר עדיין את “הבחור הלבן” שהגיע לפני פחות משלוש שנים לקבוצת “משמרות” ואשר לא הבחין עד עתה בסגולות שייחדוהו מן המפקדים האחרים, זוכר היטב את היום הארוך ההוא, שהחל בלילה, אור ל-7 בינואר. כרגיל היו נעים בעקבות הסיירים, כסומא בארובה. רפול צעד בראש פלוגתו, והנה הוא ראה את דדו בראש כוח אחר של הגדוד – צועד בכיוון הפוך. זה היה סמוך לעלות השחר, והוא התמלא הרגשת רווחה, כמי שנפטר מעוד קרב אחד נוסף, מעוד איזה נעלם שאינך יודע מה הוא טומן בחובו, וקרא: “נו, דדו, חוזרים?” ודדו השיב בשלווה: “לא, רפולצ’יק, ממשיכים.” כלומר נפלה בסך הכול טעות בניווט, והכוח בראשותו של המג"ד נע לא אחורה כי אם קדימה.

את המוצב עצמו תפסו ממש עם אור ראשון, והם ידעו היטב מה מצפה להם ברגע שיאיר היום והמצרים יעמדו על מה שקרה. תוך דקות היה הגדוד כולו מחופר בחול, ואכן, אז החלו המצרים להסתער. הם באו בגלים, גל אחרי גל, מסתייעים בטנקים ובהרעשות ארטילריה. היו רגעים במהלך היום הארוך ההוא, שאנשים חשו כי יש לסגת. הם אמרו: “חברים, זה לא הולך יותר!” הגדוד היה ערוך בשלושה מוצבים פלוגתיים, ועליהם הסתערו שוב ושוב יחידות חי"ר, טנקים, נושאי ברן מצוידים במקלעים ולהביורים. בני מרשק, שידו הייתה בכול, היה אותו יום במטה “הראל”. כאשר שמע על הלחץ הכבד שהגדוד נתון בו, רץ אל מפקד סוללת תותחי השדה והורה למפקדהּ: “תעשה משהו!” המפקד הסביר לו, שאינו יכול לסייע משום שאין בידיו נתונים על הטווחים, על הטופוגרפיה וכיוצא באלה. “עזוב את הטווח!” פסק בני. “צריך לסייע לחבר’ה. תן פקודת אש!” כרבים לפניו – ואחריו – לא עמד גם מפקד הסוללה בפני בני, והוא הפעיל את תותחיו. המשלט שאנשי הגדוד היו מחופרים בו היה גבוה יותר משאמד, ולכן נחתו הפגזים לא על המצרים כי אם על המתחם עצמו.

“למזלנו, היו הכול מחופרים ואיש לא נפגע,” מספר רפול. “אבל איך מפסיקים את הגיהינום הזה? אתה רץ לטלפון – אינו פועל. אתה מנסה את מכשיר הקשר – לא שומעים. החפ”ק של דדו היה מרוחק ממני כחמש מאות מטרים, ואני מנסה לאותת בידי, אך ברגע שאתה מרים יד – אתה חושש שתעוף לך. לא נותרה לי ברירה – הוצאתי עצמי מהשוחה, ורצתי כמשוגע אל דדו. הגעתי באפס נשימה: ‘יורים עלינו! יורים עלינו!…’ ודדו, כדרכו, בשקט, אומר: ‘נו, באמת, זה לא בעיה.’ העביר פקודה ואש התותחים נפסקה."⁵³

עם דדו בשוחות החפ“ק היה בן-פורת. הוא ראה לא רק את השקט, כי אם גם את הנחישות. דדו צפה בקרב מתוך נקודת תצפית, וברור היה שהסכנה העיקרית למוצבים היא מן הטנקים, וכי הנשק היעיל היחיד נגדם הם כמה תותחי נ.ט. שאוישו על ידי אנשי גח”ל דוברי רוסית. בן-פורת – ואחריו דדו – העלו את התותחים לראש גבעה והינחו את הצוותים בלשון ידיים, ואכן, הם הצליחו לפגוע בשמונה טנקים ולהעלותם באש. הלחץ הוקל משהו, והרי העיקר היה – להחזיק מעמד בהגנה. “עד אז ראינו את עצמנו כ’אבירים' של צה”ל – הפלמ“ח נועד להתקפות לילה, להסתערויות. היינו עושים רוח גדולה, כ’גדעונים', ועם בוקר מניחים את ההגנה לאנשי החי”ש. בהתאם לדוקטרינה זו," אומר ישכָּה שדמי, “התרכזו הגדודים שלנו במשימת הבקעה בלבד. בקרבות ירושלים, למשל, גרר הדבר כמה כישלונות. קרב רפיח היה מפנה. כל היום כולו עמד הגדוד בהגנה והדף התקפות נגד, וזה – בזכות עמידתו העיקשת של דדו. להחזיק, ויהי מה! בזה טבע את חותמו כמפקד, וקו זה ציין את כל דרכו הצבאית מאז. כל מה שנשתנה מאז אינו אלא מכפלות של גודל ועוצמה, אבל לאחרים לא נעשינו.”⁵⁴

מן הפלמ"ח - לצבא הקבע

הייתה זו המערכה האחרונה של הגדוד הרביעי. עם רדת הערב החזיק עדיין הגדוד בעמדותיו, אבל אז נכנסה לתוקפה הפסקת האש. שוב הופעל על ישראל לחץ מדיני אמריקני להיסוג מפיתחת-רפיח. שוב קיבל הצבא פקודת נסיגה, והמאמץ הגדול להיאחז בפיתחת-רפיח, ללכוד את הצבא המצרי ולקבל תמורה מדינית, היה כלא היה.

חטיבת “הראל” שבה למחנה-ישראל, והמסך החל יורד על תקופה שלמה.

שישה שבועות לאחר הקרב על צומת רפיח, ב-24 בפברואר, נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים. צה“ל החל מתארגן לקראת הימים שלאחר המלחמה. החלטת המטה הכללי להשתית את הצבא החדש על שתי חטיבות חי”ר סדירות (גולני וגבעתי) וחטיבת שריון אחת (חטיבה 7), ולארגן מחדש את יתר הכוח כצבא המילואים, פירושה היה פירוק כל מסגרות הפלמ"ח, ולא רק המטה.

הוויכוח הנוקב על פירוק הפלמ“ח שהתנהל בכמה “קומות”, ניתרגם – בכל הנוגע לאותם מפקדים שרצו להשתלב בבניית הכוח הצבאי של המדינה – לדילמה אישית חריפה. המפקדים הבכירים נימנו ברובם עם אותה חבורה, שפרשה מן הצבא, אם כמחאה על פירוק הפלמ”ח אם משום ששוב לא הייתה רצויה. מפקד “הראל”, האיש שטיפח וקידם את דדו ואשר השפעתו עליו הייתה עמוקה מאוד, היה בין התובעים “לטרוק את הדלת” ולפרוש. כך גם בני מרשק, שכמו בכל נושא הייתה אף כאן עמדתו חדה וחד משמעית. הקרע היה במישור המפלגתי, ופער תהום בין הזרמים הקיבוציים – מכאן מפא“י ומכאן מפ”ם (שכללה אז הן את “השומר הצעיר” והן את אנשי “אחדות העבודה” שבקיבוץ המאוחד, בטרם חל בו הפילוג כעבור שנים אחדות). מפקדים רבים – בהם טובי חבריו של דדו – שבו לקיבוציהם, או פרשו להם לחיים האזרחיים. אין לשער, שהחלטתו של דדו להקדיש את חייו לשירות הצבאי באה לו בקלות. לא מעטים – גם מבין יוצאי התנועות שעמדו עכשיו בעימות חריף עם דוד בן-גוריון – החליטו שמקומם בצבא. אך מכאן ואילך לא היה ציבור מגובש במסגרות ייחודיות, כי אם יחידים בצבא, שיצא מכלל צורה וטרם לבש צורה.

מה הכריע אצל דדו

חברים קרובים זוכרים, כי בימים שקדמו לפירוק, דיבר דדו על כך שישוב לקיבוץ ועל חשיבותן הלאומית של ההתיישבויות. הוא הירבה לחפש ולהתלבט, אך אז כבר נתגבש הגרעין האמיתי של אישיותו – זה של לוחם, של איש צבא. גם כשהירהר בשיבה אל הקיבוץ, אולי היה זה בהשפעת הסביבה יותר מאשר מתוך שכנוע פנימי עמוק. גם בוויכוחים, שוודאי לא היו קלים, עם יוספלה טבנקין ועם בני מרשק, טען: אנחנו היסוד, אנחנו עשינו את המלחמה, בנינו את הצבא – ולא נמסור את כל זה לידיהם של האחרים. יש לנו מה לתרום לצה"ל – ועלינו להישאר.

להישאר – עד מתי? האם האמין, כפי שאמר לכמה מחבריו, שעליו להקדיש “תקופה” בלבד לצבא המתהווה של המדינה הנולדת, ושמא ראה כבר אז בצבא את דרך חייו? רבים מציינים תכונה אופיינית לדדו – הזדהות גמורה עם כל דבר שעסק בו: “קן” תנועת הנוער, המחלקה הפלוגה, הגדוד. עכשיו היה הצבא עיקר תוכן חייו.

ואולי הייתה ההיאחזות בצבא מושפעת גם מן העובדה, שלאמיתו של דבר לא היה לגבר הנאה הזה, המפקד הקורן ביטחון עצמי, איש הרעים, האוהב לשיר, חביבן של הבנות – בית של ממש בארץ. להוציא את חבריו מן הגרעין היוגוסלבי. להוציא קשר שאך החל נרקם. חבריו היו אומרים בחיוך, כי “דדו מגדל לו אישה.” כאשר הגיע הגרעין לעין-שמר, ארבע שנים קודם לכן, הייתה אותה “אישה” בת אחת-עשרה, מראשוני הילדים של הקיבוץ. היא הוקסמה “במבט ראשון”⁵⁵ מן הצעיר בן העשרים. הוא גילה נערה יפה זו כשהייתה תלמידה במוסד החינוכי והוא אז מג"ד בן עשרים וארבע. כאשר מלאו לה – לתלמה – שמונה-עשרה, נישאו. הוא חזר ונתקבל כחבר הקיבוץ, וביתם הוסיף להיות בעין-שמר עוד שנים אחדות.

אם כך ואם כך, בדיעבד הייתה זו הכרעה גורלית. הוא הצטרף לצבע הקבע ולא פרש ממנו אלא כעבור עשרים וחמש שנים, לאחר שהגיעו חייו לשיאם – וסמוך לקצם החטוף. צה"ל היה למקצועו, שליחותו, גורלו.

בין חורב לקדש    🔗

שבע השנים שבין החתימה על הסכם שביתת הנשק לבין מלחמת קדש היו השנים שהונחו בהן היסודות ועוצבו דפוסים, לטוב ולרע, כמעט בכל תחום חיוני לקיומה וצמיחתה של המדינה הצעירה. היה אותו זרם אדיר של עולים מאירופה ומארצות המזרח, ששינה במהירות את הדיוקן הקולקטיבי של החברה הישראלית. היו קשיים כלכליים עצומים, משטר של צנע בצריכה, מתחים בין ותיקים לחדשים, בין יוצאי שבעים גלויות המדברים בשבעים לשון. אף שגבולות הפסקת האש היו משופרים מקווי החלוקה, שנדחו על ידי הערבים, לא היה בהם כדי להבטיח את השקט ולהניח לחברה המתהווה להתרכז בשאלות הפנים בלבד. מדינות ערב לא השלימו עם קיומה של המדינה היהודית, ובחסותן ובתמיכתן הפעילה החלו ניצתים מחדש לאורך הגבולות פתילי הסיבוב השני.

צה“ל התארגן בחיפזון, תוך כדי לחימה בחזית ארוכה נגד כוחות בלתי-סדירים וצבאות מאורגנים היטב – הלגיון הירדני, הצבא המצרי, כוחות סוריים, עיראקיים ועוד. ערב מלחמת השחרור הוציא דוד בן-גוריון הוראה מנומקת למפקדה הארצית של ה”הגנה“, ובה הוטל עליה להיכון למלחמה הכוללת. ארגון ה”הגנה" “נועד להיות כאן הגורם הראשי והמכריע. נוכח התקפה מזוינת מצד הערבים תיתכן רק הכרעה של כוח, הכרעה צבאית יהודית, ומבלי שהארגון יוכשר ויסוגל לתפקיד זה – הוא מחטיא את מטרתו היסודית, ועצם קיומו של היישוב והמפעל הציוני יעמוד בסכנת חורבן…”

בפועל עמדו לרשות המטכ“ל אחת-עשרה פלוגות פלמ”ח מגויסות וארבע פלוגות מילואים (יחד כ-3,000 בנים ובנות), מרוכזות בארבעה גדודים. היו עוד 45 פלוגות חי“ש (7,000 איש) ברחבי הארץ. עוד כ-30,000 היו מאורגנים במסגרות חיל המשמר (חי"ם). לקראת המלחמה הוגשו לבץ-גוריון הצעות שונות להפיכת הכוח הקיים לצבא. היו הצעות של מטכ”ל ה“הגנה” והיו הצעות של קצינים משוחררי הצבא הבריטי, שביקשו להביא לשילובם של אלפי המתנדבים, שהשתחררו זה מקרוב משירותם במלחמת העולם, וגם לשלב במבנה הצבא, ארגונו ודרכי הלחימה, את מה שלמדו בצבא הבריטי.

בינתיים פרצו הקרבות. בסוף דצמבר הגיע מספר המגויסים בפועל (פלמ“ח, חי”ש וחי"ם) ל-7,500 בלבד. המסגרות שנקבעו בנובמבר 1947 כללו 15 גדודים בשלוש חטיבות, נוסף לארבעת גדודי הפלמ“ח. עד מהרה הוברר, שהמלחמה מחייבת כוחות גדולים הרבה יותר, וכך הגיעו בסוף מארס להכרה, שיש להגיע מיד ל-30 גדודים בתשע חטיבות (בהן שלוש חטיבות פלמ"ח). במהלך המלחמה הונח היסוד לעוד שלוש חטיבות, בהן שתי חטיבות משוריינות. התרחבות מהירה כזאת נתאפשרה רק על ידי קליטת כל מי שיכול היה לתת כתף, ונוסף לשני המקורות הראשיים – הפלמ”ח והחי“ש מכאן והצבא הבריטי מכאן – קלט הצבא מפקדים ולוחמים מצבאות זרים אחרים: מהרוסי, הפולני, הצרפתי, האמריקני. הכול שימש בערבוביה – גם בחי”ר, גם בשריון, בארטילריה, בשירותים השונים.

כך קם צה"ל, כך נלחם. רק כאשר תמו הקרבות, ורוב המגויסים היו לאנשי מילואים (“אזרחים לאחד-עשר חודשים”), התפנו מפקדי הצבא לגיבוש דמותו – לגיבוש התורה, הנוהל, הארגון, ההדרכה.

קורס המג"דים

צורך זה הוא שהוליד את המדרשה הראשונה למפקדים בכירים – “קורס קצינים מתקדם”, הידוע יותר כקורס המג“דים. אחד הקצינים יוצאי החי”ל, מייג’ר (רב סרן) חיים לסקוב, היה מבין מגישי ההצעות למבנה הצבא. הוא, שקיבל על עצמו את ארגון שירותי ההדרכה ב“הגנה”, היה מפקד אותו קורס קצינים שדדו נמנה עם חניכיו, שימש כמפקד חטיבה 7, ובתום המלחמה צורף למטה הכללי בדרגת אלוף ועמד בראש אגף ההדרכה. לסקוב אירגן את קורס המג“דים הראשון ב-1949. המדריכים בו היו גם יוצאי הצבא הבריטי וגם “פליטי” המשבר העמוק שפקד את הפלמ”ח – שניים מבין אלה שלא נמנו עם “טורקי הדלת” – יששכר (ישכה) שדמי ואסף שמחוני. כמדריך לנשק מסייע שימש ישראל טל (טליק), אף הוא מיוצאי הצבא הבריטי ומי שעתיד היה להימנות שנים רבות עם חבריו הקרובים של דדו.

בגמר הקורס הראשון, מספר שדמי, נותרה תחושה כי לא בדרך של הישענות על ניסיונם של צבאות זרים והעתקה מכנית של תורות ונוהלים תיבנה תורה אחידה לצבא ישראל. היה ברור כי מן ההכרח להעמיד בראש קורס כזה אחד מטובי המוחות הצבאיים, שצמיחתם היא מקרקע המציאות המיוחדת שלנו. משנפל יצחק דובנו בהגנה על קיבוץ נגבה ועם פרישתו של יוספלה טבנקין, נראה יצחק רבין כמי שיוכל לעשות את המלאכה הזאת, לבנות יסוד מוצק להלכה הפיקודית ולמעשה הפיקודי של צה"ל.

הייתה זו זכותו של לסקוב, אומר יצחק רבין, שבמנותו אותו כמפקד הקורס, איפשר לו ללקט מחדש את נפוצות הפלמ“ח. “קורס המג”דים היה בחינת יבנה שניתנה לאנשי הפלמ”ח כמקלט, וכל מאמצי היו לכנס לשם את טובי המפקדים."

דוד אלעזר הגיע אל הקורס השני כחניך. דרגתו הייתה רב-סרן.

את דרגתו ענד באחד הימים האחרונים לקיום מסגרתו העצמאית של הגדוד הרביעי. בגדוד זה התעקשו המפקדים שלא לענוד סימני דרגה, אף שאלה הונהגו בצה"ל בקיץ

1. גם לא המג“ד, שדרגתו הייתה בתוקף מיום 1 באוקטובר. עתה הייתה הוויה ישנה זו של הגדוד מתפוררת במהירות. מדי יום ביומו היו מגיעים צווים, אם לשחרור אם להצבה לאחת החטיבות הסדירות של הצבא החדש. האווירה הייתה רוויית מתח, ואפילו דדו – שכמה מחבריו היו טוענים שחייכנותו הנינוחה, גם במצבים שהישרו דיכאון על הכול, הוציאה אותם לפעמים מן הכלים – איבד סוף סוף את שלוותו. יום אחד שמעו אותו “צועק וצורח על כל מה ועל כל מי שנראה בשטח המחנה. מעולם לא ראינו אותו במצב כזה. ומה קרה? התחילו להוציא את הרהיטים גם ממשרדו של המג”ד…”

זו הייתה הצעקה האחרונה. נחתם דינה של תקופה. לאחרוני הגדוד זכור אירוע יפה, יום ספורט בשטח נמל התעופה לוד, יום עליז מאוד של משיכות חבל ותחרות קליעה וקפיצות, בהשתתפות כל אנשי הגדוד ומפקדיו. בסופו של אותו יום נערך מסדר, ובו ענדו המפקדים לראשונה את סימני הדרגה.

רב-סרן דוד אלעזר נפרד מן הפלמ"ח.

לקורס המג“דים הלך כחניך, והוא עתיד היה להישאר בו כמדריך, ומאוחר יותר כמדריך ראשי, ובסך הכול נשאר בו שלוש שנים. הייתה זו תקופה חשובה בהתגבשות מחשבתו הצבאית, ופרק הזמן הממושך והמשמעי ביותר בדרכו בצה”ל בשבע השנים שבין תום מלחמת השחרור לבין הליכתו לגייסות השריון. הוא החשיב שני תפקידים נוספים שעשה בהם מאוחר יותר, כראש מחלקת תורת לחימה (תו"ל) במטה הכללי בשנים 1954–1955, וכמפקד בית הספר לחיל רגלים ומפקד חטיבת מילואים (בראשה עמד במלחמת קדש) בשנים 1956–1957.

בקורס המג“דים עברו באותן שלוש שנים ראשונות כמעט כל מי שיימנו בעתיד עם סגל הפיקוד הבכיר של הצבא, אשר אז רק החלה להתגבש דמותו. היו בוודאי היכרויות קודמות, אבל תנאי המלחמה בתש”ח היו חמורים כל כך, שלא רק מפקדים מחזיתות ומחטיבות שונות כמעט שלא הכירו זה את זה, אלא שבאותה חטיבה עצמה היו לפעמים הגדודים כמין ממלכות מנותקות זו מזו. על אחת כמה וכמה ודאי שזה היה מצבו של דדו, שלא נמנה עם “ותיקי” המפקדים וצמיחתו המהירה אירעה במהלך הקרבות. יגאל אלון, מפקד הפלמ“ח, אינו זוכר את דדו אלא מן הימים שנתמנה לסגנו של דוד מרכוס מפקד החזית והקים את מטהו באבו-גוש. אבל עדיין הייתה זו היכרות קלושה, אף שאת שבחיו הירבה לשמוע מפי מפקדו יוספלה טבנקין ומפי קצין החינוך, בני מרשק. צבי זמיר, מג”ד “השישי” (גדוד ירושלים), לא פגש את דדו אלא פעמים ספורות, ואף זה רק בסוף המלחמה.

בקורס המג“דים שהיה בו חניך, הדריכו, בין השאר, צבי זמיר ועוזי נרקיס מכאן, וישראל טל מכאן: יוצאי הפלמ”ח והבריגדה. כך החניכים – בכפיפה אחת ישבו מג“דים ומח”טים, יוצאי מסורות וצבאות שונים, שהמכנה המשותף לכולם היה ניסיון מלחמת תש"ח, שאת לקחיה צריכים היו להפוך לתורה.

אומר צבי זמיר, אחד ממדריכיו: "באותו קורס התעלה דדו. הוא השתחרר מן ה’כנופיה' של הגדוד הרביעי, ובלי חשש שמא יתנגשו עם דעותיהם של ‘פטרוניו’, נתן ביטוי מלא לדעותיו שלו. ואף שכולנו הלכנו שבי אחר כל מי שיכול היה להציע סכימה לנוהל קרב, כמו יוצאי הצבא הבריטי, למשל, נוכחנו לדעת, שלמסגרת זו אנחנו חייבים לצקת את ניסיוננו הקרבי, להבין את הקשר החי – בתנאי קרב – שבין מפקד לפקודיו, את מקומו של המפקד, את נקודות המשבר בקרב, ואת האופן שבו משפיע האדם על מהלכו של קרב – כל הדברים האלה אינם נזכרים בשום מסגרת סכימטית, ולוח הזמנים הקפדני ביותר אינו פותר שאלות אלו.

“דדו צמח במלחמה עצמה, ובתנאי לחימה עשה את כל המסלול, ממ”מ למג“ד, והביא איתו ניסיון קרבי רב. כאיש חושב ידע ליצור סינתזה מן הניסיון הזה ותוך כדי כך להציגו כדבר חי, מוחשי. קיים מבנה בריטי סכימטי של אמצעי השליטה של המפקד בקרב. זכורה לי הרצאה של דדו בנושא זה – הוא היטיב לשלב לתוך הסכימה תיאור ריאלי של התמונה בשדה הקרב, להסביר מהו פחד, איך מתגברים עליו, ומה מקום המפקד בסיטואציה הזאת. הייתה לו היכולת לתת ביטוי לניסיון של כולנו, להביא לידי סינתזה, ובלשון אנושית, את הניסיון הזה ואת ‘הכתוב בספר’. הוא היה צעיר מכולנו, אך במהרה קנה לעצמו מעמד של שווה וזכה להערכה רבה. מכיוון שהיה לו כישרון נדיר ליחסי אנוש, השתלב מהר מאוד בחבורה. במרוצת הזמן השתחרר גם מן המינוח שהביא מ’השומר הצעיר'… הוא היה מתכונן היטב להרצאה, ובפיו היו תמיד תשובות לכל השאלות. מתוך רצון למצוא תשובה לכול, הייתה לעתים קצת דמגוגיה בדבריו, אבל הם היו מושתתים על ניסיונו הקרבי הרב. כושר הביטוי שלו היה נפלא כל כך, שיכול היה לומר כל מה שרצה…”⁵⁶

על כישרונו זה חוזרים הכול, ובכללם מפקד הקורס, יצחק רבין: “בעיני היה מן המעטים, שידעו לנסח דברים בצורה בהירה וחדה, שאינה מניחה מקום לאי הבנות, כשם שידע, כאשר רצה בכך, לנסח את דבריו בצורה בלתי ברורה.” ישראל טל, שהדריך באותו קורס, כמומחה לנשק מסייע, מוסיף: “דדו היה החניך והמדריך המבריק ביותר, הן בכושר הניסוח ובהירות המחשבה הן בתפישה הטקטית והטופוגרפית. יתר על כן, למרות שנראה כמו ילד, היה גברי מאוד, וכן שופע סמכות, אף שלא היה בו שום דבר נצחני, שכן הייתה זו סמכות מתוך נועם וחברות.”⁵⁷

חניכי קורס המג"דים - האלופים בעתיד, החברים, היריבים

מן הדין להוסיף, כי לרשמים מקורסים אלה שנשאו איתם החניכים והמדריכים גם יחד, הייתה השפעה לטווח ארוך, שכן תוך כדי התקדמותם בסולם הפיקוד, עתידות היו דרכי כולם לשוב ולהצטלב. שנות החמישים הראשונות מצטיינות לא רק בזה, שצה“ל נבנה בהן מחדש (ובעיקר, אחרי המשבר הקשה שפקד את הצבא קודם למינויו של משה דיין כרמטכ"ל), אלא שב”יבנה" זו, שבה עוצבו הדוקטרינה והלשון המשותפת של הצבא, עיצבו גם אלופי הצבא לעתיד את דעתם על מעלותיהם ומגרעותיהם של חבריהם. הקורס שעבר דדו היה בן שלושה חודשים. אחריו באו שלוש השנים שעשה בהן כמדריך – של שלב א' ושל שלב ב' – וכמדריך ראשי של שלב ב'.

בינואר 1950 נתמנה כמדריך בשלב א‘. המפקד היה אל"מ יצחק רבין. המדריך הראשי של שלב א’ היה סא"ל אורי בן-ארי, ושל שלב ב' חיים בר-לב. בין המדריכים היו סגני האלופים צבי זמיר, עוזי נרקיס, אתיאל עמיחי, שמחה אסף, עודד מסר. באותה שנה הוענקה לדדו דרגת סגן-אלוף. בין המדריכים בקורס זה (ג') ובקורסים הבאים היו גם אברהם יפה, אהרן יריב ועוד.

צוות זה, אומר אורי בן-ארי, “הניח את היסוד לצה”ל חדש, וריכז מתוך מחשבת המדריכים את מיטב החומר, אשר הביא במרוצת השנים לבניית צבא מיוחד במינו – צה“ל של שנות החמישים וראשית שנות השישים.”

אל נשכח: גם באותה שעה לאחר המלחמה, היו כל אלה אנשים צעירים, כמעט כולם למטה מבני שלושים. הם התגוררו בצריפי הצבא הבריטי במחנה צריפין – המדריכים בצריף משלהם, והחניכים בצריף משלהם – וצעירותם הקֵלה על קשירת יחסים והשפיעה על הסגנון הקונדסי. בשעות המנוחה היו מנהלים – תוך כדי בירור פתרונות צבאיים – “מלחמות”, כולל “קרבות ימיים” – שפיכת דליי מים מן התקרה – ובדרך כלל, בין הפלמ"ח לבין הצבא הבריטי… דדו היה רווק, “פחז כמים”, מרבה להתרוצץ – ובעיקר לעין-שמר וחזרה. אף שבלט במחשבתו המקורית ובבהירות ניתוחיו, דבק בו מחדש – כמו בשער-העמקים – דימוי של מי שאינו אוהב להתאמץ, של “פרייר”. אומר חיים בר-לב: “הוא היה מדריך מעולה, וזה התבטא גם בהכנת התרגילים והנושאים השונים, גם בהדרכה עצמה. אבל הוא לא היה עומד בהתחייבות להחזיר לחניכים את עבודותיהם בזמן, ובמשך שנים היו שבים ומזכירים לו, שהוא עדיין חייב להם את העבודה המתוקנת…”⁵⁸

צבי זמיר, מדריכו ואחר כך חברו להדרכה, מנסח כך את התרשמויותיו מאותה עת: כחניך היה משכמו ומעלה, “אולי לא יחיד, אבל בין שלושת המצטיינים.” כמדריך “היה עצלן, עושה דברים ברגע האחרון. אם היית צריך להכין תרגיל יחד איתו, והתרגיל לא היה מעניין – חזקה עליו, שאת התרגיל היית מכין אתה. אבל אם הייתה באותו תרגיל איזו שאלה מעניינת – בשאלה זו היה מטפל הוא. מה שלא עניין אותו, היה ‘מורח’. אבל כשנדלק, היה מציע פתרון טקטי, שלעולם לא היה בנאלי, שהייתה בו איזו נקודת כובד.” בהדרכה “תרם תרומה רבה לגיבוש התורה של צה”ל," ובחשיבתו היה כל מקרה פרטי נשקל ביחס לתמונה הכוללת. “קורס מ”כים בפלמ“ח היה מתחיל בסוכנות היהודית, בשאלות הגדולות – ‘אתה והעם היהודי’… אצל דדו, אני בטוח, עיבוד חלקה ליד עין-גב לא היה שאלה צבאית מצומצמת, אלא חלק מן התמונה הכוללת, מתפיסת עולם שלמה.”⁵⁹

חברות מיוחדת נקשרה באותה תקופה בין דדו לבין ישראל טל (טליק): “זו הייתה אהבה, ממש ממבט ראשון. התברר, שגם בוויכוחים התורתיים, בכל הנוגע לתפיסות טקטיות, היינו ברוב המקרים תמימי דעים, אבל לא ההסכמה בענייני אמונות ודעות, או השקפות עולם, או מחשבה צבאית, הן שקירבו אותנו. יש כוחות שדוחים בני אדם, ויש כוחות שמושכים. בינינו נקשרה ידידות עמוקה ואמיצה מאוד. כמעט לא עבר יום בלא שניפגש. לעתים היינו נוסעים מרחקים ארוכים מאוד כדי לראות זה את זה. אפילו רק בשביל לשבת יחד שעה אחת, לאכול יחד ארוחת ערב.”⁶⁰ הייתה זו מן החברויות הארוכות, המורכבות, שכעבור שנים רבות עתידות היו לקבל ממד טראגי, אבל לכך עוד נשוב.

ביתו של אדם

כאן עומדים אנחנו בראשית שנות החמישים. כשנקשרת אותה חברות בין דדו, טליק, ומשה (“מוסיק”) גדרון, הם בני 24–25 בסך הכול. דדו, מעל לכול, הוא בחור נאה, סגן-אלוף, קורן איזשהו קסם מובן מאליו, המצודד גם את חבריו, אבל בעיקר – כידוע וכמפורסם – את הנערות. לאחר הקורס הראשון, שהדריכו בו יחד, נתמנה טליק למג“ד בחטיבת גבעתי, ומאוחר יותר למפקד בית הספר לחיל רגלים (1951) ולראש מטה פיקוד ההדרכה (1952). דדו המשיך להדריך. במחצית 1951 נתמנה חיים בר-לב למפקד קורס המג”דים ודדו מקבל מן הרמטכ“ל מינוי כמדריך ראשי בקורס קצינים מתקדם ב' (החל ב-6 ביוני). אבל דדו אינו רק מדריך. הוא בחור צעיר. הוא רוצה לקבל תעודת בגרות – זו התשוקה של דור שלם, שזילזל ב”תעודות“, והנה פתאום שב הכול ונמדד ב”תעודה". הוא אינו יודע אנגלית, וכמותו כל הצעירים, שהיום הם קולונלים, ובשביל להתקדם – כדי להשתלם בבתי ספר צבאיים בצרפת, בבריטניה, או באמריקה – עליהם ללמוד “שפות”, ובנוסף לכל אלה – ישנה אותה נערה, שהנה היא כבר בת שש-עשרה, במוסד החינוכי במעברות.

דדו נמצא בתנועה מתמדת. בתיק האישי שלו שמור המכתב הבא בעניין בחינות הבגרות, מיום 27.12.53:

הנדון: סגן אלוף דוד אלעזר – החזרת ספרי לימוד

הנ“ל לקח בזמנו מבסיס זה ספרי לימוד לצורך הכנתו לבחינות הבגרות. בשיחה שהייתה לי בע”פ עם הנ“ל, הובטח לי להחזיר את הספרים כעבור ימים מספר. זה מספר חודשים שאנו פונים בתזכורות אל הנ”ל בעניין החזרת הספרים וטרם קיבלנו כל מענה.

וכן התשובה, מיום 3 בפברואר 1954:

הנדון: החזרת ספרי לימוד, סא“ל דוד אלעזר… מכתבכם… מיום… הנ”ל קיבל בזמנו ספרי לימוד לשם הכנה לבחינות הבגרות. הואיל וטרם סיים את הבחינות במספר מקצועות, לא יוכל הנ“ל להחזיר ספרי תנ”ך, היסטוריה ואנגלית אלא לאחר גמר ההכנה המקצועית הנ"ל.

בתיק האישי גם מתועדות עבירות התנועה של סגן-אלוף, הנמצא הרבה “על הקו”, ותמיד הוא נוסע קצת מהר יותר מן המותר. ב-13 ביוני 1952 נתפס ליד כפר-מל“ל נוהג במהירות מופרזת ונקנס בשלוש ל”י. ב-14 באוקטובר 1952, בשעה 08:00, נהג שוב במהירות מופרזת בקטע שבין חדרה לבית-ליד ושוב נקנס…⁶¹

לפחות פעם אחת נקלע לצרה גדולה יותר עם רכבו. הנערה מעין-שמר, שלמדה במעברות, הייתה ביישנית, מופנמת, בעלת חינוך פוריטני. בסולם הערכים שהציב “המוסד החינוכי” היה הכול – לימודים ופעולות תנועתיות – קודם לקשרי האהבה. תחילה היו נפגשים בסתר. אבל במעברות, כאשר למדה בכיתה י“א, כבר היו קשריהם גלויים. הוא היה מגיע בטנדר מן הבסיס ומחכה לה עד שהתפנתה מכל ה”קדימויות". בשעת ערב מאוחרת היו נשארים לבדם, נוסעים לפעמים בטנדר לנתניה הסמוכה, לשפת הים.

טליק היה אז מג"ד והמפקדה שלו הייתה בבית-ליד. באחד הלילות, בשעה מאוחרת, מגיע אליו דדו – בטרמפים – ומספר לו שקרה מקרה ביש. המכונית שלו נגנבה ממנו על שפת הים של נתניה. הנערה חייבת להימצא במוסד לפני חצות, ועכשיו היא ממתינה לו באיזה בית קפה בעיר. מה עושים? בהרהור נוסף, הגיעו לכלל דעה שהמכונית לא נגנבה, אלא שסיור של המשטרה הצבאית, שראה רכב נטוש, בניגוד לתקנות, הוא שאספו. טליק לקח כמה מאנשי הגדוד שלו, ושני סגני-אלופים יצאו לבסיס הסמוך של המשטרה הצבאית. נוכחותם של אנשי הגדוד – “קבוצת אגרוף” – היא שפעלה בסופו של דבר, “שיכנעה” את הממ-צדיקים גם להוציא מידם את הטנדר וגם לא להגיש תביעה משפטית נגד המפקד המאוהב…⁶²

בכלל, הייתה זו תקופה טובה בחייו, והכול כמו הלך והתייצב. כאשר נסתיימה מלחמת השחרור, והחלו להתפתח הקשרים עם החוץ, הגיעו אל דדו ידיעות על אביו, שהיה קצין בצבא הפרטיזנים של טיטו ונותר בחיים לאחר המלחמה. שוב עלה היחס הדו-ערכי אל האב. מצד אחד השתוקק מאוד לשוב לראותו, להשתבח בצמיחתו שלו בצבא הגנה לישראל. מצד שני, עלתה בו אותה נימה כמוסה פגועה – זיכרה של האם שנפטרה בהיותו בן שש. לאחר מותה נכנסו, בזו אחר זו, עוד שתי נשים לחיי האב – אבל נישואים אלה לא האריכו ימים. בשנות המלחמה התקשר עם אישה נוספת, וסמוך לשחרור גם נולד בן. אף שדדו ביקר – פעמיים – ביוגוסלביה, אצל אביו, והאיש הזקן ביקר כעבור שנים את בנו שזכה לתהילה, מת בו משהו. ממש לפני פרוץ מלחמת ששת הימים בא אחיו לביקור בארץ, אבל דדו – בקשיחות אופיינית לא פחות מן החברות החמה שידע להעניק לאוהביו – לא קירב אותו. מותר לשער: הילד, שהוסיף לשאת במשך שנים בכיסו את תצלום קברה של אמו, לא סלח לאביו את האישה האחרת. הוא לא הכיר בבנה כאחיו.

מעתה החל להתבצר בביתו האחר, בית חייו, צה“ל, אבל הוא כמה גם לבית פרטי משלו. תלמה סיימה את לימודיה במוסד, ומובן היה לשניהם שיינשאו, אך היא רצתה לשרת תחילה בצבא. דדו שב והצטרף לקיבוץ עין-שמר, כחבר. כאשר התנדב לפלמ”ח, הוצא מן הקיבוץ; עכשיו שידלוהו חברים. הייתה לו בוודאי הרגשת סיפוק מסוימת, ואולי גם קסם לו הרעיון. עם זאת, גמור היה בלבו שתהיה זו חברות בתנאי מפורש – עיקר תוכן חייו יוסיף להיות הצבא. חלק נכבד ממשכורתו מסר לקיבוץ, אבל סכום מסוים שמר לעצמו, לספרות מקצועית ולצרכים אחרים. כוח המשיכה של הקולקטיב לא היה שקול כנגד האינדיווידואליות המוצקה שלו. אך הואיל ועכשיו היו בצבא גם תלמה וגם דדו, לא נוצר כל חיכוך. היא עברה קורס קשר בבית הספר שמפקדו היה מוסיק גדרון, מחבריו הטובים. אחר כך שירתה בפיקוד צפון, במטה, בימים שמשה דיין היה אלוף הפיקוד. בסוף קיץ 1952 החליטו להינשא. תלמה קיבלה חופשה לקראת הנישואין, אבל כשקפץ יום אחד לביקור בעין-שמר, התברר לו שהחופה נקבעה למועד שאינו נוח, שכן דווקא אז עתיד היה להיערך תרגיל גדול בנגב, שדדו חייב היה להשתתף בו. הוחלט לבדוק אצל הרב בכרכור הסמוכה אם ניתן להקדים את מועד החופה. הבירור הסתיים בכך, שהכלה שאלה טבעת מאחת החברות, כמה מן החברים של דדו – “היוגוסלבים” – התלוו כעדים, החופה נערכה בו ביום, ובערב חזר דדו למחנה. איכשהו נודע הדבר, וחברים טילפנו אליו כדי לברכו ב“מזל טוב”. האיש שקיבל את הידיעה היה משוכנע שנפלה כאן איזו טעות: “הוא ישן הלילה במחנה. זה לא יכול להיות.”⁶³

הנישואין היו ב-8 באוגוסט. תקופת קורס המג“דים קרבה לקצה. תחושתו הברורה הייתה שקידומו המהיר בצה”ל מובן מאליו – הוא הצטיין כמפקד בקרב, היה מדריך מבריק, מקובל על הכול; הוא וחברו חיים בר-לב היו ראשוני הקצינים הבכירים שהכניסו מסורת חדשה לצה“ל, הם עברו קורס צניחה וענדו כנפיים. כמה מן החברים הקרובים כבר הוצבו לתפקידים בכירים יותר. צבי זמיר היה למח”ט “גבעתי”. חיים בר-לב – לראש מטה פיקוד צפון. אורי בן-ארי עבר לחיל השריון. טליק היה לראש מטה פיקוד ההדרכה. רבין היה ראש אג"ם מבצעים, ויצא להשתלמות בבית הספר לפיקוד ומטה של הצבא הבריטי; וכך גם אחרים.

ימי השפל - ויציאה לחופשת לימודים ואל מחוץ לקיבוץ

אבל ביחס לדדו חל אז איזשהו מהפך, החלה תקופת השפל הקשה בצה“ל. באותה שנה הוחלט על הקמת פיקוד נוסף לשלושת הפיקודים – צפון, מרכז, ודרום– וניתן לו הכינוי “פיקוד 8”. ביוני קיבל דדו מינוי של קצין אג”ם וסגן ראש המטה של פיקוד זה, שלמעשה לא יצא מן הכוח אל הפועל. שמונה חודשים לאחר מכן קיבל מינוי זהה במפקדת פיקוד מרכז.

כל יודעיו מדגישים, כי כל אימת שקיבל תפקיד של קצין מטה או סגן-מפקד – כולל התקופה שכיהן כראש אג“ם במטה הכללי – היה דדו אדם שונה, מעומעם יותר, נמוך יותר. אך באותה תקופה, שנמשכה עד סוף 1953, הייתה לו גם הרגשה כאילו “סר חינו”, כאילו נבלמת התקדמותו. צה”ל כולו טרם השלים את תקופת ההסתגלות שלאחר מלחמת השחרור, ובכמה מקרים נתגלו תופעות מדאיגות, שהעידו על שקיעה פתאומית של הצבא הצעיר, הדינמי והתוקפני, שבמלחמת השחרור השיג ניצחונות גדולים, במסגרות מאולתרות ודלות בנשק, נגד צבאות סדירים. בין ציוני הדרך השליליים בלטו במיוחד תקרית “תל-מוטילה”, במאי 1951, כאשר כוחות ניכרים של צה“ל התקשו להתגבר על יחידות סוריות שנאחזו בשטחנו, ליד אלמגור, ובקרב קשה וארוך היו לנו ארבעים הרוגים. פרשה שנייה, בסוף ינואר 1953, היא פשיטת כוח מחטיבת “גבעתי” – בתגובה על ההסתננות הגוברת מעבר לגבול – לכפרים פלמה ורנטיס שבמשולש. בקרב שנמשך שעות אחדות, בחיפוי מרגמות כבדות, לא הצליח הכוח למלא את המשימה ולחדור לתוך הכפרים. כישלונות אלה, וכן ההוראה שניתנה למטה הכללי, לקצץ בתקנים ובתקציב הביטחון, ואשר הביאה להתפטרותו של הרמטכ”ל, רב-אלוף יגאל ידין, גרמו לזעזוע כללי בצה"ל ולאיזו קפיאה על השמרים, כאילו אין עוד מלחמות גדולות צפויות במהרה ויש לפעול במתכונות של ימי רגיעה.

היה איזה צוואר בקבוק בפיקוד, שמנע קידומים של קצינים צעירים ובעלי תושייה. דדו חש כמו הסתייגות אישית ממנו בצמרת הצבא. האם היה זה משום אותה תווית של “עצלן” שדבקה בו מחדש? אחד ממפקדיו הבכירים זוכר, שבקורס המיוחד למפקדי חטיבות (ומפקדים בכירים יותר) שנערך במסגרת בית הספר למג“דים, ואשר בין המשתתפים בו היו יוסף אבידר, בנימין גיבלי, משה דיין, דן טולקובסקי, משה צדוק ורבים אחרים – פרץ ויכוח אידיאולוגי בין משה דיין לבין דדו, איש “השומר הצעיר”, וכי אצל דיין נשארה איזו הסתייגות מהסגן-אלוף ה”שמאלני" הזה. אומנם דדו עצמו היה מזכיר, כי דיין הוא גם מי שהחזירו אל מרכז הפעילות, אבל זה היה מאוחר יותר.

מכל מקום, ב-1953 היה דדו קצין אג“ם בפיקוד מרכז. באותה שנה נתהדקו קשרי החברות בינו לבין רחבעם זאבי (גנדי), שהיה אז ראש ענף מבצעים במטכ”ל. המגע ביניהם היה יומיומי, בנושאים מבצעיים. חדירות המסתננים היו ממש ללב היישוב, כמו במקרה של הריגת ילדה קטנה בשם שושנה ביהודיה, בין פתח-תקוה ללוד. על רקע זה, של פעילות מבצעית לאורך הגבול ומעבר לו, החלו מתיידדים. לעתים היה דדו ישן בביתו של גנדי ליד בני-ברק, “היינו יושבים על המרפסת, דדו פותח בשיר, ועד כדי כך – ששכני היו מבקשים שנפסיק.”⁶⁴

בתקופה זו נוצר קשר עם עוד מפקד צעיר אחד, אברהם ארנן.⁶⁵ כנער ירושלמי השתתף ארנן במלחמת השחרור ביחידה של גימנזיסטים, “צירף” עצמו בהפוגה הראשונה לגדוד הרביעי של הפלמ"ח ושירת בו כמפקד מחלקה. אבל קשריו עם דדו החלו רק ב-1953, אף זה על רקע אותן פעילויות “מיוחדות” לאורך הגבולות.

אולי משום שלא מצא סיפוק מלא בתפקידו, חיפש עיסוקים נוספים. הוא החל מהרהר בלימודים באוניברסיטה, אבל תעודת בגרות לא הייתה לו. טליק היה באותה שנה בחופשה, לתכלית זו עצמה – לקבל תעודת בגרות. דדו היה בא לביתו בערבים, ובהתמדה מרובה היה יושב ולומד איתו את מקצועות הבחינה. לפני הצהריים היה טליק שומע את המורים, ובערב היה משנן עם דדו מה שלמד. יחד ניגשו לבחינות ועמדו בהן בהצלחה מרובה. מן הראוי לספר, כי בבחינה בתנ"ך לא הצליח דדו להשיב על שאלה שדווקא בה צריך היה לכאורה להפגין את כל יכולתו. גבולות ארץ-ישראל היו במרכז עניינו ועיסוקו המקצועי כל ימיו, אבל השכלתו העברית הייתה רופפת. השאלה בבחינה הייתה: “ציין את גבולות הברית בין הבתרים”. אבל דדו, שהכיר היטב את הגבולות לא ידע מהי “הברית בין הבתרים”…

בתקופת הלימודים, זוכר טליק, עמד גם על תכונות האופי המובהקות של חברו, שלמראית עין אינן ניכרות. “מי שלא הכירו, עשוי היה לחשוב שהוא אדם רך וותרן, ואין דבר מוטעה מזה. היה בו קסם אישי רב, ונדיבות, אבל החיוך ורוחב הלב והרוח הטובה שהישרה סביבו היו הקליפה החיצונית, ואילו גרעינו היה חזק כסלע. ביסודו היה בעל כוח ועוצמה בלתי רגילים, ועם יסוד של אכזריות. שכנו בו כביכול שתי נפשות, שתיהן אמיתיות, האחת כקליפה והאחרת כתוך. כל כמה שלא היה סנטימנטלי ורומנטי, לא פגשתי מעודי אדם, שבכל הנסיבות, בכל רגע ורגע, יהיה כך מודרך על ידי שיקול הדעת הקר והרציונלי. אצל דדו שלט תמיד השכל, ומעולם לא היו תגובותיו אמוציונליות. בין שנהג בסלחנות – ובין שנהג בקשיחות – הודרך לא על ידי רגשותיו, כי אם על ידי ההגיון, החשבון, הניתוח הקר. דדו האמיתי הוא גרעין קשה מאוד בתוך קליפה רכה.”

באחד הימים יצא דדו עם אחד מחבריו, בעין-שמר, לציד. מרובה הציד של החבר נפלט כדור, פגע בבטנו ופצעו פצעי מוות. זה היה בערב. דדו נשאו על כתפו בשדה והביאו למכונית, הסיע אותו לבית החולים, אבל את חייו כבר אי-אפשר היה להציל. הייתה זו בוודאי חוויה קשה מאוד, אבל דדו נסע בבוקר לפיקוד, עשה את עבודתו הרגילה, ואחר הצהריים נסע אל טליק, ללמוד מתמטיקה. אומר טליק: “ידעתי מסיפורים על אומץ לבו, על החוזק שלו, ועוד עתיד הייתי להיווכח בזה בעצמי, פעמים רבות, במהלך דרכנו המשותפת בצבא, אבל זו הייתה פעם ראשונה שנתקלתי בכוח הזה, ביכולת הזאת להתגבר על הרגש, לקיים שליטה עצמית מוחלטת ולשמור על כוח הריכוז ועל הכושר לעסוק בדברים אחרים, גם כשמשהו מטריד אותך מאוד. היו לנו הרבה ‘שיחות נפש’, ואני הייתי נוהג לומר לו, שקראנו הרבה על הפולקלור של מונטנגרו, של הבלקנים, וכי הוא מזכיר לי ממש את גיבורי הספרות ההיא. מול האסון הכי טראגי – כתוצאה מתאונה, מחלה, או קרב – הוא לא הניד עפעף, לא סטה מדרכו, כלא הכול בתוכו, בלי שהדבר יפריע לו כהוא זה לתפקד.”⁶⁶

היו ליכולת זו גילויים נוספים, ועוד ידובר בהם. כאן עומדים אנו בשנת 1953. כל העיסוקים הצדדיים לא טישטשו את העיקר: הוא הגיע למבוי סתום, וככל הנראה שובשו יחסיו עם הרמטכ"ל, רב-אלוף מרדכי מקלף. ב-5 באוגוסט הגיש בקשה לצאת לחופשה, לצורך לימודים:

“אבקש חופשה ללא תשלום, החל מ-1.11.53, למשך שנת לימודים אחת באוניברסיטה.”

חודש לפני מועד צאתו לחופשה מלאו ארבע שנים לשירותו בצבא הקבע, והוא חותם על בקשה להארכת שירות הקבע בשנה נוספת, עד 30.9.54. הוא יקבל מגורים במחנה צבאי בירושלים ולפרנסתו ירצה בעתודה האקדמאית. “כל עיקרון צבאי מכרתי בחמש לירות,” אמר כעבור שנים למראיינת.

אלא שהיה עליו לקבל חופשה גם מן הקיבוץ. לחברים הייתה הצעה שונה: שייצא ללמוד הדרכת נוער ויעבוד שנה במשק בהדרכה. העניין כולו הגיע לשיחת חברים בקיבוץ, ובגמר הדיון הנסער, קם דדו ואמר: “אז אני רוצה להודיע לכם, שאני בכל זאת הולך ללמוד!”

בזה הוציא עצמו מן הקיבוץ, אף שאשתו נשארה חברה בעין-שמר, שהוסיף להיות ביתו ושם גם נולדה בתו הִלָה. לפי שעה ישב דדו בירושלים, ואילו תלמה הכשירה עצמה להוראה בסמינר הקיבוצים בתל-אביב.

בירושלים – שאליה חזר חמש שנים ויותר לאחר רידתו לשפלה עם שרידי הגדוד הרביעי – עשה את השנה היחידה, כסתם “סטודנט חופשי”, כאזרח שאין עליו כל עול. כאן העמיקה הידידות עם אברהם ארנן, שהיה גם הוא בחופשת לימודים. הייתה זו שנה “בוהמית” מאוד. הוא עשה הרבה בחברת חיים חפר, ירוחם כהן, גבריאל כהן, ובכלל נעמה לו חברתם של אמנים, אקדמאים – כל אותה חבורה מיוחדת שנתלקטה בירושלים בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. הוא היה יושב ולומד – כלכלה ומזרח תיכון – בקפה “רחביה”, סועד במסעדה קטנה של יוצאי הגדוד הרביעי, “טעמי”, מתהדר בסוודר גולף שחור, נוסע באוטובוסים, משוחרר מאוד. בסופי שבוע היה יורד לשפלה, או שתלמה הייתה עולה לירושלים. תלמה ניגנה בחליל, ואשתו של אברהמ’לה בפסנתר, והם היו עורכים לעצמם ערבי מוסיקה בטעם ירושלמי. כשהיה לבדו, היה מצטרף לחבריו למסיבות ה“סטודנטיאליות” העליזות של הימים ההם, מרבה לשיר, נהנה מאוד מן הלימודים, אך גם מארוחה טובה, מיין, מחברתם של אנשים מעניינים. דוד (“דידי”) גולדשטיין זוכר כי בלילה, בדיממתה העמוקה של ירושלים, היה דדו מדבר על “עם ישראל”, דברים, שלא היה משמיעם אלא בהשפעת אותו קוניאק נוראי שנקנה ב“שקם”; “היה לו חזון על עם ישראל. הוא האמין במדינה חזקה, לה ראוי העם שהיה מדוכא כל השנים; האמין בזה שיתקבצו כאן יהודים מכל העולם; ולא האמין שהשלום קרוב. כשעלה לירושלים – הייתה זו מעין גלות, והוא היה נתון במצב רוח מיוחד. אבל לא היה לו לרגע אחד ספק, שיוסיף לשרת בצבא. ‘זו התרומה שלי לעם היהודי,’ נוהג היה לומר.”⁶⁷

בתוך כך, בחורף 1954, נזדמן לו ולשני חברים – לרחבעם זאבי ולשמואל גלינקא – להצטרף לסיור חיל-הים שאמור היה להגיע לוונציה. מטרתו האמיתית של דדו בנסיעה זו הייתה להגיע לאביו ביוגוסלביה, שלא נפגש איתו זה יותר משלוש-עשרה שנים. בסופו של דבר לא עגנו לא בוונציה ולא בשום נמל אחר, אלא שוטטו שמונה-עשר יום בלב ים. זו היתה קורבטה דחוסה, ושלושת הקצינים החליטו לערוך מעין “סמינר” לצוות האונייה.

זאבי הרצה על ארץ ישראל, גלינקא על בר-כוכבא ודדו על הערבים. הוא עמד אז בתוך לימודים באוניברסיטה, וגם להפלגה לקח איתו ספרים על תולדת הערבים והאיסלאם (וכן ביוגרפיה של טיטו בסרבו-קרואטית, כדי לרענן לשון זו, לקראת הפגישה עם אביו, שלא יצאה אל הפועל). זאבי זוכר את הרצאותיו של דדו, שהיו מכוונות לציבור מגוון – החל בקצינים וכלה בנער הסיפון: “דדו היה מורה מבטן ומלידה. הייתה לו גישה מתודית נכונה. הוא ידע לנסח את מטרת השיעור, לגרות את השומעים, להציג את התוכן, לשים את הדגשים הנכונים ולהגיע לסיכום. אלה היו הרצאות מקסימות.”⁶⁸

אך הזיכרון העיקרי מאותם שמונה-עשר ימים בים האדריאטי הוא מן השיחות שניהלו השלושה בינם לבין עצמם. הייתה זו תקופה של בין הזמנים בצבא, לפני שהורגשה הטלטלה הגדולה שבאה עם מינויו של משה דיין כרמטכ“ל (ב-6 בדצמבר 1953) ועם כניסתו של יצחק רבין למטה הכללי כראש אגף ההדרכה. האלופים של אותה שעה – בני הארבעים – נראו להם זקנים, מנותקים מן ההוויה היומיומית של הצבא. היו להם זכויות, הם היו ותיקי המפקדים ב”הגנה“, אבל בעיני שלושת סגני האלופים הצעירים לא היו הם בעלי סמכות מקצועית. דדו היה אומנם חניך “השומר הצעיר”, אבל בשמונה השנים שחלפו מאז שהלך לפלמ”ח נשתנו דעותיו בתחומים רבים, והוא הזדהה עם התפיסה האקטיביסטית של “אחדות העבודה”. בכל הנוגע לארגון הצבא, חשו שישנו צורך בטלטלה גדולה, וזו קרובה הייתה לבוא.

בשובו מן המסע, עלה דדו חזרה לירושלים, אבל לא לאורך ימים.

רבין מחזיר את דדו - מחלקת תורת לחימה ופעולות התגמול

כאשר יצחק רבין קיבל לידיו את אגף ההדרכה, החליט למנות את דדו לראש מחלקת תורת הלחימה (תו"ל). הרמטכ“ל התנגד למינוי, בעיקר על רקע אותו ויכוח פוליטי שהיה לו עם דדו שנים אחדות קודם לכן בקורס המג”דים, אף שבסופו של דבר ויתר על דעתו. היה זה לא רק תפקיד נכבד, אלא שהיה עמו גם קידום לדרגת אלוף-משנה על אף שהיה על דדו לשרת עוד שנתיים קודם שהוענקה לו הדרגה.

הייתה זו תקופה של החרפת פעולות ה“פידאיון” והנהגת תמורות מפליגות בדרכי הלחימה של צה“ל. יחידת 101, שהוקמה בראשותו של אריאל שרון ב-1953, כלקח מכישלון הפשיטה על פלמה ומפעולות אחרות, מוזגה עכשיו עם גדוד הצנחנים והטביעה בו את חותמה. החלה תקופת פעולות התגמול הגדולות – והראשונה בהן נגד מוצב מצרי בקרבת קיבוץ כיסופים (10 ביולי 1954). מאז נהג דדו להצטרף לכל אחת מהן. את העבודה ליד שולחן הכתיבה לא אהב, ולכל מקום שהתחולל בו קרב – נמשך. הוא הסביר, שזו חובתו כממונה על תורת הלחימה, אבל הכול ידעו ש”הוא פשוט אוהב את זה“. אומר יצחק רבין: “כל התקופה הזאת ליווה דדו מקרוב את כל פעולות התגמול. ואני סבור, כי גם הגוף שבראשו עמד צבר יֶדע, ניהל רישום אובייקטיבי – וכן הפיק לקחים – וזה היה באמת חידוש בצה”ל, שהגורמים המופקדים על התורה הולכים, מצטרפים אל הכוחות, מלווים אותם אישית ועוסקים ברישום מיידי, מסודר, אובייקטיבי, לא בדרך של היסטוריה במרכאות כפולות. בתחום זה בנה דדו גישה חדשה ודרך חדשה בליווי צמוד של מבצעים ולו גם קטנים, על מנת להפיק מהם לקחים שיהפכו ללקחי צה”ל כולו."⁶⁹

עד למבצע קדש – גם בימים שנעשה מפקד בסיס ההדרכה, אך בעיקר בתקופה בה היה ראש מחלקת תורת לחימה במטכ“ל – “היה דדו מצטרף כמעט לכל פעולת תגמול,” מוסיף טליק. “הוא לא היה עומד בעמדת פיקוד, אלא חוגר חגור ולוקח נשק, ומצטרף אל הכוח הלוחם. נימוקו הפורמלי היה שכראש מחלקת תו”ל עליו להכיר מקרוב את השתלשלות הקרב, אבל מניעיו היו עמוקים הרבה יותר: הוא לא רק רצה ללמוד על בוריו את הניסיון המצטבר בצה”ל, אלא היה לו צורך אישי, שהשתתפותו בלחימה תהיה חלק מן ה’רקורד' שלו. בפעולות התגמול היה מעורב מאוד כמשקיף, הן בתכנון והן בביצוע ממש. בפעולות אלה התגלה בכל החוזק ובכל הקשיחות שהיו בו. טובי חברינו נהרגו באותן פעולות, וגם לאחר שהיה חוזר מהן כשעל גבו חבר – היה ישן שינה קצרה, מתקלח, מתגלח ובא לעבודה כאילו לא קרה דבר. הוא היה גבר חזק ובריא – כולנו היינו ישנים לא אחת שעתיים בלילה, וזה הספיק לנו – אבל איש לא היה רענן ומלא מרץ מדדו."⁷⁰

פעולת עזה (28 בפברואר 1955) הייתה אחת הפעולות הגדולות של הצנחנים, ורבים רואים בה את הצעד הראשון לעבר מבצע קדש, שנה וחצי מאוחר יותר. באותה פעולה נהרגו שמונה צנחנים, בהם מפקד אחת הפלוגות, רב-סרן סעדיה אלקיים (סופאפו). מפקד הפלוגה השנייה היה מרדכי גור. תלמה, אשתו של דדו, לימדה אז בבית הספר של עין-שמר ואחר הצהריים הייתה נוסעת לתל-אביב, ללמוד נגינה (חליל) אצל טפליץ. הביתה הייתה שבה בדרך כלל עם דדו, במכוניתו. בשובה אל חדרה, כדי להחליף את בגדיה לקראת הנסיעה העירה, שמעה נקישה בדלת. בפתח עמדו יצחק רבין וישראל טל. הם שאלו על דדו. אשתו תמהה על הביקור, אבל לא חשדה במאומה. היא אמרה, שהיא נוסעת לתל-אביב, ושאלה אם יוכלו לתת לה הסעה. בדרך כלל הייתה הולכת ברגל עד לכביש הראשי, ועולה שם על אוטובוס. הם השיבו בחיוב, והיא שמחה מאוד על ה“טרמפ”. כאשר הגיעו לקרבת בית החרושת לבירה “אביר”, הבחינו פתאום במכונית של דדו הנוסעת בכיוון ההפוך. המכוניות נעצרו, ורק אז הוברר לה מה קרה: הגיעה לאוזניהם שמועה שבקרב עזה נפצע דדו והוסע לקיבוץ, והם מיהרו לבקרו…⁷¹ דדו היה יוצא לכל פעולה. מבצעים אלה היו שמורים כמובן בסוד, ומראש לא ידע עליהם איש, להוציא את המעורבים בדבר, אבל כאשר היו רואים בצהריים את הג’יפ שלו ליד החדר, ידעו שחזר עם שחר מפעולה ועכשיו הוא ישן.

את ההצטרפות לפעולות קרביות אהב, לא כן את עבודת המטה. “הוא היה אחראי, למשל, לזה שהעברית בצה”ל תהיה טובה," מעיד בחיוך אחד מחבריו. “לא הייתה ברירה בידיו והוא עשה את מלאכתו, אבל לבו לא היה בזה. הוא רצה לעמוד בראש כוח לוחם, לא לשבת לשולחן הכתיבה, וברגע שנזדמן לו לקבל פיקוד – קפץ על ההזדמנות הזאת.”

ובינתיים, חודש לפני יום הולדתו השלושים, נולדה בתו הבכירה, הילה. בסוף אוקטובר 1955 יצא, הוא ושני קצינים נוספים, לסיור רשמי במתקנים צבאיים בבריטניה. דדו קיווה לנצל את ההזדמנות הזו כדי להיפגש סוף סוף עם אביו, שלא ראהו מאז עלייתו. אך תוך כדי הסיור קיבלו שני הקצינים האחרים הוראה לשוב מיד ארצה בשל מתיחות שנשתררה בגבול עם מצרים. לדדו ניתן היתר להאריך את שהותו למשך שבוע נוסף, שכן ידוע היה כמה ציפה לפגישה עם אביו. אלא שדדו, אשר חשש שמא “יחמיץ את המלחמה”, חזר גם הוא מיד, ורק בהגיעו ללוד הוברר לו שהייתה זו בהלת שווא. עברו עוד כארבע שנים קודם שביקר אצל אביו.

מפקד חטיבת חי"ר במבצע “קדש”

ימים אחדים לאחר שובו לישראל, קיבל “מינוי משנה” כמפקד חטיבת חי"ר מוגברת

1. היה זה המינוי הראשון, מאז פורק הגדוד הרביעי, לפיקוד על עוצבה שעשויה הייתה למצוא עצמה במלחמה בזמן הקרוב. העננים הכבדים היו מתקשרים והולכים, ומחודש לחודש נראתה המלחמה ממשית יותר. זו הייתה שאיפתו של דדו – להימצא במקום שבו יוכרע גורל המלחמה, אם אכן תפרוץ.

ולא כך היה. ב-15 ביוני 1956 נתמנה למפקד בית הספר לחיל-רגלים והועלה לדרגת אלוף-משנה. חודשים אחדים לאחר מכן נפתח מבצע “קדש”.

במבצע האחרון של מלחמת השחרור – מבצע “חורב” – נעו גדוד הרגלים של דדו והגדוד המשוריין של חיים בר-לב בציר עוג’ה-רפיח. כבר אז חש בהבדל שבין השריון לבין החי“ר, אבל רק ב”קדש" נתגלה לו – כמו לפיקוד העליון של צה“ל – שמכאן ואילך יכריע השריון את גורל המלחמה גם במזרח התיכון. חיים בר-לב שהה באנגליה במחצית הראשונה של 1956, ובשובו היה במה”ד. סמוך למלחמה קיבל מינוי חירום כמפקד החטיבה המשוריינת 27. בפרוץ המלחמה פעלה החטיבה לאורך כביש החוף – פרצה את מוצבי רפיח, ניהלה קרב בג’יראדי, כבשה את אל-עריש והתקדמה עד לקרבת תעלת סואץ, בהתאם למתוכנן מראש.

חטיבת החי“ר בפיקודו של דדו הועסקה בעיקר בהחזקת רצועת עזה – בהשלטת סדר, בחיפושים אחר מחבלים, בתפקידי שיטור. רק גדוד אחד, בפיקודו של חברו מימי “הראל”, שלמה שילוח (שלאוך), הוטס לאַ-טור, אף הוא לתפקידי הגנה. שילוח זוכר את היסודיות העיקשת של דדו גם אז. בזמן ההתארגנות נקע המג”ד את רגלו ונלקח לבית חולים. דדו בא אליו לבית החולים והודיע לו, שעליו לרדת עוד היום לסיני. אך כיוון שיש לטפל ברגל, קיבל על עצמו את הטיפול בהכנת הגדוד ליציאה. הוא לא זז מן הגדוד עד ששב המג"ד – כעבור שעות אחדות – ודדו “מסר” לידיו את הכוח, מוכן ליציאה.

הישיבה ברצועת עזה נתארכה יותר מאשר בסיני, שהנסיגה מתוכו נמשכה בשלבים, החל ב-22 בנובמבר. מטהו של דדו היה בעיר עזה, ואילו מטהו של בר-לב היה באל-עריש. כשהיה בר-לב עובר דרך עזה, היה נכנס לבקר אצל חברו. “אז הבחנתי בפעם הראשונה שבשלה בו ההחלטה, שעליו להגיע איכשהו לשריון.”⁷² הוא העריך, שבחיל הרגלים לא תהיה לו שוב אפשרות לגלות את הכוחות שהאמין כי הם גנוזים בו. ספק אם יינתץ לו לפקד על חטיבת חי"ר סדירה, ואילו על מגבלות פעילותה של חטיבת מילואים כשלו כבר עמד. זה הרושם שנשאו איתם משיחותיו איתו גם חבריו האחרים. הוא הירבה לשוחח עם רחבעם זאבי, שהיה ראש המטה של פיקוד דרום. “הוא ישב בבית ספר ערבי, בכניסה לעזה, בכביש לנחל עוז. נולד בו אז התסכול של חיל-רגלים. לא אופשר לו לתת ביטוי למה שסער בו – שתבע ממנו לעשות דברים גדולים יותר. יחד עם בר-לב הגיע למסקנה, שעליו למצוא את הדרך לגייסות השריון. הוא מצא אותה.”⁷³

הנסיגה מרצועת עזה בוצעה ב-6 במארס 1957. הוראה מן השלישות הראשית להצבת אל"מ דוד אלעזר לגייסות השריון, ב-9 ביולי, הוצאה ב-30 ביוני. בזה החל הזינוק הגדול.

שבע שנות שריון    🔗

החלטתו של דוד אלעזר, אלוף-משנה ומפקד חטיבת מילואים של חי“ר, לעבור הסבה, נראתה לכמה מחבריו כהימור נועז, אלא שהימור זה היה מבוסס על הערכה נכונה של התמורה הצפויה בצה”ל. במבט לאחור ניתן להצביע עליו כעל ראשית הזינוק הגדול – מן ההיסחפות האיטית אל השוליים חזר באחת ללב לבה של העשייה והמחשבה של צה"ל שלאחר מערכת קדש, ומאותה שעה מתחילה התקדמותו הבוטחת של דדו לעבר הצמרת.

כלומר, עכשיו היה משוכנע, שהעוצבה המשוריינת היא שתהיה בסיס כוחות היבשה, אבל ספק אם חזה אפילו בעל הדמיון הנועז ביותר התרחבות כעין זו שהתרחשה בין קדש לבין ששת הימים, שלא לדבר על אלפי הטנקים שהשתתפו בקרבות יום הכיפורים.

משמ“ש - לגי”ש

במלחמת העצמאות השתמשו אומנם במילה “שריון”, אבל “שירות מכוניות השריון” (שמ"ש), שהוקם בפברואר 1948, בפיקודו של יצחק שדה, מושתת היה על אלתורים – כלי רכב אזרחיים למיניהם שהורכבו עליהם לוחות פלדה, ג’יפים ליחידות סיור ופשיטה וכיוצא באלה. במאי הוקמה החטיבה המשוריינת (חטיבה 8) ולאחריה חטיבה 7, זו שעתידה הייתה להיות לחטיבת היוקרה של גייסות השריון – אבל לרשות צה"ל כולו עמדו אז – ולא בעת ובעונה אחת – 10 טנקי הוצ’קס, 2 טנקי קרומוול, 4 טנקי שרמן. בכל מבצע “חורב” לא השתתפו אלא 2 קרומוולים ו-2 שרמנים.

זאת ועוד: משהוקמה חטיבה 8 פורקה מסגרת שמ“ש, ורק בראשית 1950 הוחלט על ייסוד חיל שריון, וסא”ל שאול יפה נתמנה לקצין שריון ראשי. זמן קצר לאחר מכן פרש יפה לקיבוצו, ובמקומו בא אל“מ משה בר-תקוה (מונדק). שום מדינה לא מכרה בימים ההם טנקים חדשים לישראל, וצריך היה להסתפק במה שניתן היה לרכוש מ”שאריות" מלחמת העולם השנייה. בשנת 1953 היו לצה“ל 60 שרמנים ישנים וכמה עשרות זחל”מים, אף אלה מעודפי מלחמת העולם. אל“מ יצחק פונדק, אשר נתמנה בסוף 1953 לקצין שריון ראשי, מספר כי אותם טנקים “שימשו גם למצעדים ולמסדרים וגם לאימונים ולמבצעים.” השרמנים היו חמושים בתותח קצר-קנה בן 75 מ”מ, “קנים שחוקים כל כך שהקליע היה מתנדנד בתוך הקנה. במצב זה, היסט בן 20 מטרים מן המטרה נחשב לקליעה בול!”

במציאות דלה זו החלו לצמוח מפקדי השריון המקצועיים הראשונים של צה“ל, אשר לא מעטים מהם עתידים היו לעמוד כעבור שנים בראש עוצבות גדולות.⁷⁴ אחד הפלמ”חניקים הראשונים שעברו לשריון היה אברהם (“ברן”) אדן, ששימש כמפקד קורס השריון השני (ב') מיד לאחר המלחמה. כבר אז נראה היה לו, שאי-אפשר יהיה להעתיק באורח מכאני את תורתם של הצבאות הזרים, צבאות המעצמות. “באתי ואמרתי, חבר’ה, עד שלא נעשה קורס ישראלי – לא יהיה לנו שריון. זה היה למעשה סמינריון – מושתת לא רק על הספר, כי אם על הניסיון הקרבי שהבאנו איתנו מן המלחמה, כמפקדי חי”ר, על צרכינו ועל אפשרויותינו."⁷⁵

“ברן” עצמו פרש כעבור זמן לא רב לקיבוצו, ונקרא חזרה לצבא רק ערב מערכת קדש. אבל אורי בן-ארי – המ“פ של דדו בגדוד הרביעי – היה אחד המג”דים הראשונים שעברו לשריון, בנו את יסודות ההלכה והתפעול, וב“קדש” עמד בראש חטיבת השריון הסדירה היחידה של צה“ל. סגנו היה אריה שחר, הסמ”פ הראשון של אורי בן-ארי, שנפצע בקסטל ויצא מקרבות ירושלים. בין מפקדי השריון יש להזכיר עוד את שמואל גלינקא – אף הוא מיוצאי “הראל” – שעמד בראש חטיבת המילואים 37 ונפל בקרב במלחמת קדש; את הרצל שפיר, מלוחמי חטיבת “יפתח”, שעבר גם הוא לשריון, היה מ“פ טנקים, ובמערכת קדש היה קצין אג”ם באוגדה של חיים לסקוב; את מנחם (“מנדי”) מרון, ששירת בגדוד הטנקים הראשון של צה“ל; את אלחנן סלע ושני מ”פים מצטיינים, את שמואל גורודיש (גונן) ומשה בריל (בר-כוכבא).

עד לשנת 1955 היה כוח השריון מצומצם, הפיקוד העליון פיקפק ביכולתו, ואיש לא ידע לפסוק בבירור איך יופעלו הטנקים – כפלוגות מסייעות לכוחות החי"ר, או כחטיבות עצמאיות. שנה קודם לכן הוקמה אומנם מפקדת גייסות השריון וכמפקדה שימש קצין שריון ראשי, וכן אורגן בית הספר לשריון, אבל בתרגיל הגדול הראשון – “כאשר הגיעו 30 אחוזים מן הטנקים לקרב המגע, נחשב הדבר להישג עצום.”

ההתעצמות הגדולה הראשונה הייתה ב-1955 – טנקים קלים חדשים מטיפוס אמכ“ס 13, שנרכשו בצרפת. ביולי 1956, עם ההכנות למלחמה, מונה האלוף חיים לסקוב למפקד גי”ש, ואילו חברו, האלוף מאיר זורע, שימש כסגנו. הם שבים ומציינים, כי לא מצאו, בקבלם את הגיִס, קונספציה ברורה על אפשרויות הלחימה בשריון. “המחשבות שלנו התבטאו – והן עדיין לא השתנו – בכמה קווי מדיניות. וזה נעשה בידיעה שבסיס כוחות היבשה יהיה הכוח הטנקי.⁷⁶ נקודת המוצא של לסקוב וזורע הייתה, שאין בכוחו של צה”ל להגיע ליתרון כמותי בקרב, וכי רק “על ידי התמרון, המבטא מהירות, התקפיות והפתעה, עם אפשרות הריכוז” ניתן יהיה לגבור על אויב הנשען על “כמויותיו וקשיחותו.”⁷⁷ סמוך למלחמה עצמה קרא הרמטכ“ל, משה דיין, לחיים בר-לב, שאך חודשים אחדים קודם לכן נתמנה לראש מה”ד, והציע לו – כמינוי חירום – לקבל את הפיקוד על חטיבת מילואים משוריינת.

ואכן, זה היה כל הכוח המשוריין בתחום מערכת קדש – חטיבה סדירה אחת, שתי חטיבות מילואים, עוד שני גדודי שריון פיקודיים, בית ספר לשריון וסדנה גייסית, יחידות סיוע ושירותים. שמואל גלינקא נפל בקרב. אסף שמחוני, מפקד חזית הדרום, נספה בתאונה. על חיים לסקוב הוטל למלא את מקומו של אסף שמחוני, ואילו מאיר זורע מונה למפקד גי"ש. לא יצאו שישה שבועות וזורע התפטר מתפקידו ופרש מן הצבא. ב-23 בדצמבר נתמנה לתפקיד זה אורי בן-ארי. אף שמקדימים אנחנו במקצת את המאוחר, מן הדין להזכיר כי לא יצאו שבעה חודשים וגם הוא פרש מתפקידו, ומן הצבא, כתוצאה מפרשה שאינה מענייננו כאן.

תיאור חטוף זה בא להצביע על מה שקרה: הגיִס איבד את המפקד, את סגנו, את מפקד החטיבה הסדירה ומפקד אחת משתי חטיבות המילואים. וכל זאת – בשעה שהוכח פתאום, ובצורה דרמטית, שהשריון הינו “מלכת הקרב”. עד למלחמת קדש, כתב אורי בן-ארי, נחשב השריון ל“חַיל בעייתי, מסובך ואולי בלתי אמין, חיל אשר עמד בצל חיל הרגלים,” אך משהוכחו תורתו ויכולתו, נשתנה היחס אליו מן הקצה אל הקצה, והוחל “ביצירת תורת לחימה מחודשת וחדישה של צה”ל, בהתבססות מרבית על כוחו של השריון.⁷⁸

לשון אחרת – הרחבה ניכרת של הכוח, גם בכלים גם באנשים. מנין יימצאו המפקדים אשר יתייצבו בראשו, יפיקו את לקחי המערכה, יקימו עוצבות טנקים ויהפכו אותן ל“בסיס כוחות היבשה”? מחיל הרגלים.

ואכן חבורה שלמה של מפקדים בולטים עברה באותה תקופה לשריון. ישראל כרמי, מפקד הגדוד התשיעי במלחמת השחרור ומפקדו של בית הספר לשריון בהיווסדו (1954), היה במערכת קדש סגנו של דדו בחטיבת חי“ר – ועכשיו נעשה מפקד חטיבת מילואים בשריון. כך יששכר (ישכה) שדמי, מפקד אותה חטיבת חי”ר, שיחידת “משמר הגבול” שסופחה אליה ביצעה את הטבח בכפר-קאסם – שדמי עצמו זוכה מאשמה – מונה למפקד חטיבת המילואים. מנחם (“מן”) אבירם – לשעבר מג“ד בחטיבת “גולני”, ראש ענף המבצעים במטכ”ל ומפקד חטיבת הצנחנים אחרי אריאל שרון – עבר לשריון ועתיד היה לשמש כסגנו של דדו, כשנעשה זה מפקד גייסות השריון. אשר לוי, לשעבר מג“ד ב”גבעתי“, עבר הסבה לשריון והיה למג”ד ולאחר מכן למח“ט בשריון. משה (מוסה) פלד, איש נהלל ופעיל בעזרה למושבי העולים בנגב, עבר קורסי שריון בשירות מילואים, אך ב-1959 נקרא על-ידי חיים בר-לב לשרת בגיִס, וכעבור שנה הוצב בראש גדוד טנקים סדיר. אריאל שרון עצמו, מקימה של “יחידה 101” ומפקדה של חטיבת הצנחנים במלחמת קדש, נתמנה ב-1962 – אחרי תקופה ארוכה שבה הוחזק ב”מקרר" על ידי הרמטכ“לים דיין ולסקוב – למפקד חטיבת מילואים בשריון. אותה שנה עבר לגי”ש עוד מפקד חי"ר, שלמה להט – תחילה כמפקד חטיבה ממוכנת ולאחר מכן כמפקדה של חטיבה 7.

שמות אלה מוזכרים כאן מכמה טעמים: ראשית, כדי להדגיש, שהסבת מפקדים בכירים לשריון שינתה באורח יסודי את צמרת הפיקוד של הגיִס, שנועד מעתה ליהפך ל“בסיס כוחות היבשה”. שנית, כדי להבליט את הרקע לצמיחתו המהירה של דוד אלעזר בשריון ולהתבלטותו בחבורה זו של טובי המפקדים. שלישית, כמעט כל “הנפשות” הללו יחזרו ויופיעו – בתפקידים משתנים – בהמשך דרכו הצבאית של דדו.

שם אחד, שמו של האיש שהוסב ממש עם תום מערכת קדש ונתמנה מיד לסגן מפקד הגיִס, טרם הוזכר – ישראל טל. מיום שהחלה נרקמת הידידות בין דדו לבין טליק – נעו השניים במסלולים דומים למדי. יחד שירתו במה“ד, תחת פיקודו של יצחק רבין. יחד הוענקה להם דרגת אלוף-משנה – ויחד איחרו לטקס בלשכתו של משה דיין, ואת הדרגות ענדו לעצמם… טל – בדומה לאלעזר – פיקד על חטיבת חי”ר במערכת קדש. בין השניים היו גם הבדל אישיות, נטיות וכישורים. כשהתפטר מאיר זורע – פחות מחודשיים לאחר מינויו – ובמקומו בא אורי בן-ארי, מינה משה דיין במפתיע את טל לסגן מפקד הגיִס. רק אז למד טל ממש, כמוהו כדדו, את המקצוע: “לי היה קל, שכן הייתי מומחה בנשק, בבליסטיקה ובטכנולוגיה. בימי שירותי בצבא הבריטי, בבריגדה, שירתתי על ‘נושאי ברן’ וידעתי קצת טכניקות ותרגולות. גם בתקופת עבודתי במה”ד יצא לנו לעשות הרבה בשריון."⁷⁹ ואכן, תרומתו עתידה להתגלות גם כאן באותם תחומים עצמם – תוך שקנה מומחיות מקצועית גוברת במהלך שירותו בגיִס.

כניסתו של דדו לשריון מלווה, ככל הנראה, רינונים: שהוא “עצלן”, ש“מריח ממנו ריח של בנזין”, כלומר – הוא מרבה להתרוצץ מחוץ למחנה. כאשר פעל טליק להעברת דדו לשריון נתקל, לדבריו, בהתנגדות, הן מצד מפקד הגיִס והן מצד הרמטכ"ל, איש איש וטעמיו עמו. אך בסופו של דבר, ב-9 ביולי, הוצב דדו למפקדת הגיִס. כעבור שנים-עשר יום התפטר אורי בן-ארי, ובמקומו בא האיש שערב המלחמה קיבל מינוי חירום כמפקד חטיבת מילואים – חיים בר-לב.

היום יודעים אנו, כי בר-לב, אלעזר וטל עתידים היו לעמוד, בזה אחר זה, בראש גייסות השריון במשך שתים-עשרה שנים. אבל כאן עודנו בראשית הדרך.

בשריון - כל המסלול עד לפיקוד על חטיבה 7

הייתה זו התחלה חדשה גם במישור האישי. עד אז היה ביתו של דוד אלעזר בעין-שמר. שם נולדה אשתו, והיא הוסיפה להיות חברת הקיבוץ. שם נולדה בתו הילה, ובראשית 1957 בנו גדעון. עכשיו חייב היה הבית להיות בדרום הארץ, והמשפחה עוברת לכפר-מנחם. חברי קיבוץ זה היו בנעוריהם חניכיו של המשורר צבי ארד, אביה של תלמה. המשפחה מתקבלת במאור פנים ותלמה עובדת שם בהוראה, אבל שוב אינה חברת קיבוץ. הייתה עוד איזו מחיצה סמויה – הפולמוס סביב “מבצע סיני”, שמפ"ם שללה אותו ודדו חייבו בלי כל הסתייגות. זה היה רק עניין שבלב, שכן החדר בצריף השוודי בכפר-מנחם היה לביתו של דדו בארבע השנים הקרובות.

הייתה זו, שוב, התחלה ובעיקר בצבא עצמו – ואפילו בגלל עצם העובדה, שדדו הסיר את סימני הדרגה והיה לחניך לכל דבר. מדריכו היה אותו מ“פ מצטיין ו”שריונר" מקצועי לעילא, שמואל גורודיש (גונן), שנתמנה לקצין אג"ם של החטיבה שדדו עתיד היה לפקד עליה – חטיבה שבע.

דדו התעקש לעשות את כל המסלול כולו – נהג, תותחן, קשר, קורס מפקדי טנקים. הוא עבד בסדנה, עבר קורס מפקדי פלוגות טנקים, כשהוא שואף לרמה מקצועית טובה. לתחום חדש זה נכנס בהתלהבות, ומכאן ואילך התמסר לעבודתו וחי את החטיבה ביום ובלילה. הוא מצא את דרכו.

בנעוריו, בקיבוץ, היה דדו טרקטוריסט, “אלגנטי, נוהג את הטרקטור הגדול של המשק בהידור,” בלשונו של צבי ארד, חותנו.⁸⁰ את החניך, בבית הספר לשריון, מתאר חיים בר-לב: “ניסו ליישר שם איזה שטח עם טנק דוזֵר, והחייל שהפעילו היה אומנם טנקיסט, אבל עם ה’דוזֵר' לא הסתדר כל כך. התיישב דדו על הכלי ויישר את השטח, כטרקטוריסט.”⁸¹ באותה עת כבר שירת בשריון דור שאת כל דרכו, מן הטירונות ועד לפיקוד, עשה בטנקים, ודדו התקבל על ידם כאחד מהם, כטנקיסט. “לא היו לו יומרות להכיר את הטנק טוב יותר מגורודיש, אבל להיות בקי ולא לעשות בושות – זאת השיג.” לא כעוד אחד מאותם מפקדים שהוצנחו ישר מתוך החי"ר ולא הגיעו למיומנות מקצועית.

תקופת ההכשרה נמשכה למעלה משמונה חודשים, ורק ב-15 במארס 1958 נתמנה למפקד חטיבה 7, חטיבת היוקרה הסדירה של צה“ל. באותה עת עבר ניסיון אישי קשה, ולגמרי לא בעִתו. תוך כדי סיור בג’יפ בהרי ירושלים – שנהג קצין האג”ם שלו, גורודיש, ועִמם קצין שלישי – הידרדר הרכב, התהפך, התגלגל שוב ושוב, עד שנחת בתחתיתו של הוואדי כששלושת נוסעיו פצועים. דדו עצמו נפגע בשני קרסוליו. פרופסור ספירו, שטיפל בו, אמר כי אילו ישב דדו לשולחן משרדי, מעדיף היה להימנע מהתערבות כירורגית, אבל “אם אתה רוצה לקפוץ ולרוץ, נצטרך לנתח ולהכניס לך ברגים לקרסוליים.” ואכן, לתוך שני קרסוליו ננעצו ברגים והם נקבעו בתוך גבס. ישראל טל, בהצביעו על אותה “אכזריות מוֹנטֶנֶגרית” של דדו, התכוון גם ליכולתו להתאכזר כלפי עצמו ולשאת בייסורים קשים. בעוד רגליו נתונות בגבס והוא נשען על קביו, לא חדל מן העבודה, וכאשר אמרו לו הרופאים, כי החלמתו המלאה מחייבת פיזיותרפיה, כלומר עליו להפעיל את רגליו – היה צועד ברגל מכפר-מנחם לבסיס השריון, ועל אף ש“דמעות זלגו מעיניו מגודל הכאב” עשה זאת שוב ושוב, עד שחזר למלוא כושרו. הוא החליט להעמיד את עצמו במבחן קשה יותר – והוא עשה את כל מסלול צעדת שלושת הימים לירושלים. היה זה רק אחד הביטויים של אותו שילוב של כוח רצון, כוח סבל ואמביציה ללא גבול.⁸²

כמפקד חטיבת השריון הסדירה של צה"ל נתבעו ממנו כישורים וסגולות למעלה מאלה. “ברן” זוכר את דדו מן הפעמים הראשונות שבהן השתתף בדיוני הסגל הבכיר (בסוף 1957 יצא אדן להשתלמות בארצות-הברית ובשובו כעבור שנה נתמנה לקצין אג"ם של הגיִס), והוא מוצא דמיון בין ניסיונו הקרבי שלו עצמו כמפקד בחיל הרגלים לבין זה של דדו. מן ההתחלה "דיבר דברים של טעם והיה בעל תפיסה טקטית ויישומית מבחינת הבנת השריון. עם כניסתו לשריון נתגלה כמאוד מוכשר. אולי לא היה עדיין בעל ידע בפרטים – אבל בתפישה, בתפעול ובכושר הביטוי, הסתמן מיד כשריונר. מעולם לא שמעתי אותו עולה על ‘באנקט’.⁸³

מפקד הגיִס אז, ועד לקיץ 1961, היה האלוף חיים בר-לב. “באותן ארבע שנים,” כתב בר-לב כעבור שנים, “הופקו לקחי מערכת סיני והוחל בגיבוש תורת הלחימה של השריון… האוגדה המשוריינת הוקמה בסוף שנות החמישים. גובשו תפישת הלחימה והמבנה של העוצבה המשוריינת: החטיבה המשוריינת והחטיבה הממוכנת. הוקמו חטיבות המילואים הראשונות בהתאם לתפישה זו. הוחל בהקמת הארטילריה המתנייעת… הוקמה פלוגת הנדסה משוריינת, מצוידת בדחפור ומורג…”⁸⁴

הוכנסו טנקים חדשים – ה“סנטוריון” הבריטי וה“פאטון”, מ-50 – וכן התותח המתנייע 105 מ"מ. בתקופת בר-לב עוצבה תורת הקרב הייחודית – לוחמת שריון בשריון – אך פותחה גם תורת לוחמה בשטח הררי ולוחמת שריון בלילה.

קצת יותר משנה היה דדו מפקד חטיבה 7, “החטיבה הסדירה היחידה שהייתה בידינו לכל האקספרימנטים,” אומר בר-לב. “היה לנו בית ספר והיו לנו חטיבות מילואים, אבל זו הייתה החטיבה שבה יכולנו ליישם את כל ההשקפות, את תורות הלחימה, את קליטת אמצעי הלחימה.” כל זה, אגב התרחבות רבה של הגיִס, ובלשונו של אחד מקבוצת המפקדים החדשים, תוך ש“השריונאים הוותיקים די עיקמו את האף. כיום השריון הוא המתקדם בחילות היבשה, אבל אז היה הוא כמין פרובינציה בכל הנוגע למחשבה צבאית, ואנחנו הבאנו איתנו את הערכים ואת המחשבה הצבאית שלנו.”⁸⁵

דדו – סגן מפקד גי"ש

תקופת כהונתו כמפקד חטיבה 7 נמשכה עד ה-15 באפריל 1959, ובסופה הוכר כאחד המעולים שבמפקדי הגיִס. אז החל גם המירוץ הצמוד לעבר הפיקוד על הגיִס: שנה קודם ביקש טל את בר-לב, שהפיקוד על החטיבה יימסר לידיו, ואילו דדו יבוא במקומו כסגן מפקד הגיִס, אך בקשתו נדחתה. טל לא קיבל את הדין, ובר-לב הביא את הנושא להכרעתו של סגן הרמטכ“ל. מן הדין להזכיר כאן, כי בראשית 1958 נתמנה חיים לסקוב לרמטכ”ל במקום משה דיין, וסגנו היה צבי צור. מינויו של לסקוב הבטיח אוזן קשבת לגייסות השריון, ואילו בין צ’רה לבין דדו נקשרו עד מהרה יחסי הערכה וידידות. מכל מקום, ערעורו של טל לא נתקבל ותחושתו הייתה, שכבר באותו שלב הוכרע גורל המירוץ. דדו יתמנה ראשון למפקד גייסות השריון.

באפריל 1959 התחלפו השניים בתפקידיהם – טל קיבל את חטיבה 7 ודדו נתמנה לסגן מפקד הגיִס. לשניהם היו חסידים רבים, שהדגישו את ייחודו של כל אחד מהם ואת תרומתו הסגולית. כאן לא נעסוק אלא בתיאור תפקידו של דוד אלעזר, כפי שהוא מצטייר – מזוויות שונות – בעיני מי שפעלו יחד איתו, אם בשריון ואם במטה הכללי. אבל קודם לכך חשוב להזכיר את התקבלותו של דדו כאדם, הן על ידי עמיתיו והן על ידי פקודיו. כאן גם החלה מתגבשת סביבו אותה “חבורה” טיפוסית של אנשים העובדים יחד מתוך הזדהות עמוקה עם מפקדם – אותה רוח שרבים מעלים על נס, ואילו אחרים משקיפים עליה בעין ביקורתית.

“ברן” זכר אומנם את דדו עוד מן הימים שהמחלקה שלו בפלמ"ח ישבה בשער-העמקים, והם חזרו ושמעו זה על זה בשנות שירותם בצבא, אבל פגישתם ממש הייתה רק כשהגיע דדו לשריון: “בפגישה הראשונה הוא נראה לי לבבי מדי, מאוד לא צברי, והואיל ואני הייתי אז מן הוותיקים והוא רק למד את השריון, חשדתי בו שזו מעין חנופה. לקח לי זמן עד שלמדתי, כי זו הייתה תכונתו הטבעית, שקיים ושמר גם כשהיה מפקד הגיִס – לא אותה התנהגות צברית מחוספסת שלנו, אלא פשוט, אדם בעל נימוסים טובים.”⁸⁶ כבר נזכרה הקרבה שהחלה מתפתחת אז בין דדו לבין גורודיש. בסוף תקופת שירותו כמפקד החטיבה הגיע אליו קצין אפסנאות, פנחס להב, שאף כי לא שירת תחת פיקודו אלא חודשים ספורים, החזירו אליו מאוחר יותר, כאשר נתמנה למפקד הגיִס, בתור קצין שלישות, ובזה חידש קשר שלא נפסק אלא בנסיבות החמורות של מלחמת יום הכיפורים.

כאן ייזכר עוד בחור צעיר, שעמד אז בסוף שירותו בצבא הסדיר, נעים כהן. מכוניתו של מפקד החטיבה נפגעה בתאונה, ונעים נשלח אליו זמנית, לשישה שבועות, כנהג, אבל עד מהרה נקשר נעים רגשית אל מפקדו. כנהג, היה בכל מקום, ראה הכול, שמע הכול. הוא ראה אדם “שאפשר להשתחוות מולו. לא מסוגל לדבר אחרי גבו של מישהו. זה יכול להיות קצין, זה יכול להיות החבר שלו – מה שיש לו בלב, הוא אומר. השאלה היא איך מקבלים את הנזיפה שבאה מפיו. דדו אף פעם לא הרים את הקול, וגם כשהיה הכי עצבני, אף פעם לא אמר יותר מאשר: ‘לעזאזל!’ הוא לא שמר טינה לשום אדם. היו חברים, שאני יודע – חברים שבסופו של דבר לא היו נאמנים לו, אבל הוא לא שמר להם טינה.”

יום אחד שאל דדו את נעים לתוכניותיו עם שחרורו הקרוב. נעים השיב בפשטות: “אין לי תוכניות. איתך אני מוכן להישאר ולחתום קבע.” דדו הופתע, הציע לנעים לחתום, הבטיח לטפל אישית בעניינו. נעים החל ממלא טפסים, אך לפתע התמלא חששות – “שיהיה בריא, המח”ט – איפה הוא יזכור אותי?" – וחזר בו. מפקד פלוגת המפקדה הציע לו לצאת לחופשה שהיה זכאי לה ולהשתחרר בסופה. זה היה יום חמישי, זוכר נעים. הוא הגיע לבית הוריו באור-יהודה ושכב לישון. באחת אחר חצות הופיע רץ והודיעו, שעליו להתייצב בלשכת המח"ט בשבע בבוקר. עד שהתייצב לפני מפקדו, כמעט פרחה נשמתו מפחד, אבל דדו קרא לו רק כדי להודיעו: “אתה תישאר אצלי.”

בכך החל קשר יחיד במינו בין נעים כהן לבין דוד אלעזר, שנמשך יותר משבע-עשרה שנים. “אני הייתי בשבילו האמא, האבא, יותר מאשר תלמה אשתו,” אומר נעים, אף שמאז “גדלו אצלי ארבעה ילדים בבית, ולא הרגשתי, עד שהייתי צריך לטפל בהכנסת הילדים שלי לתיכון… בכל סוג נסיעה, בכל סוג רכב – אני הייתי הנהג שלו. לא היה לנו סדר יום, כי בחטיבה עבדנו יומם ולילה, וכך זה נמשך גם אחר כך.”⁸⁷

במעמד מאושש נכנס דדו לתפקידו כסגן מפקד גי“ש. בתקופה זו “פותחה הקונספציה של האוגדה המשוריינת, בוצע התרגיל האוגדתי הראשון,” אומר חיים בר-לב.⁸⁸ “לפי התפיסה המקובלת עד עכשיו, מקבל מפקד הגיִס פיקוד על אוגדה. כך היה באותו תרגיל אוגדתי, שדדו הכינו וניהלו, ואני תורגלתי עם כוחות.” הדגשת הקונספציה של האוגדה הייתה מיוסדת על ההנחה, שבעתיד תתנהל המלחמה בין כוחות שריון גדולים. “היו אלה שנים פעילות מאוד בהכנת הכוח, והיו אז ויכוחים שהיום הם נשמעים מגוחכים. אנחנו, בשריון, טענו שעלינו להגיע לכוח של אלף טנקים, אבל היינו קול קורא במדבר. בדיון שני טענו שחלק מן הטנקים שלנו חייב להיות מתקדם, וכוונתנו הייתה לסנטוריונים. אלוף בכיר אחד התנגד בכל תוקף לרכישת סנטוריונים ואמר: צריך לקנות ג’אנק ולשפץ אותו…” אף-על-פי-כן נשלח באותה עת שמואל גורודיש לאנגליה ללמוד את הסנטוריון “וסוכם שהוא יהיה מ”פ סנטוריונים, וכשנוספו טנקים היה מפקד גדוד הסנטוריונים הראשון…”

פיתוח התורה הצה"לית מול הדוקטרינה הסובייטית

כאן החל דדו לגלות את כוחו. האלוף צבי זמיר היה בימים ההם ראש מה“ד, והוא זוכר את הוויכוח שהתנהל בצה”ל, בין מה“ד לבין פו”ם, בשאלת הדוקטרינה הסובייטית – האם קיימת בכלל דוקטרינת מגננה מיוחדת כזאת, והאם אומצה על ידי מדינות העימות. “ואז התברר, שהסורים נערכים באמת באופן שונה. הקימונו צוות שהיו בו קצינים שידעו מניסיונם מה זו דוקטרינה סובייטית, נציגי החילות, דדו כסגן-מפקד גי”ש, ובנינו את תורת הלחימה של צה“ל מול הדוקטרינה הסובייטית – ואנחנו לימדנו אותה טוב יותר מאשר המצרים והסורים… דדו יישם את הדוקטרינה הסובייטית לגבי השריון.” דוקטרינה זו – מגדיר בר-לב – מבוססת על שניים או שלושה קווי הגנה רצופים, על מתחמים נגד-טנקיים בין השורות הללו, ועל ריכוזי ארטילריה, מכשולים וכו'. התורה הצה"לית החדשה פסקה שאין מנוס מפריצה לתוך המתחם, מהבקעת קליפתו. משהבקעת, הבעיה היא לנצל את ההצלחה ולפרוץ. זה יכול להיות משולב עם פעולות בעומק, כלומר – צנחנים שיתפסו שטחים חיוניים מעבר לכל המערך, והתחברות השריון אליהם תוך פרק זמן נתון. הוחל אז גם בהכנסת אמצעי תאורת לילה, והמגמה הייתה שפריצות שריון כאלה תעשינה דווקא בלילה, בהנחה שאתה נהנה מיתרון ההפתעה ואינך פגיע כמו ביום.

אומר זמיר: “אז עבדנו מאוד מקרוב, ובנינו את התשובה הישראלית. הוחל אז, למשל, ליצור שילוב בין הזחל”ם הנוסע לאורך התעלה לבין הרגלים המטהרים אותה. כיוון שבכל זה היה השריון הנושא העיקרי, היה חלקו של דדו גדול לאין שיעור מזה של כל אדם אחר בשריון.⁸⁹

באותה עת עמד גם סגן הרמטכ"ל, האלוף צבי צור, על כמה תכונות יסוד שהחשיב בדדו – "לא רק חברוּת, כי אם השקפה רחבה, בצד יסודיות באותם עניינים שנראו לו מרכזיים בשעה נתונה ולהם התמסר. עם דדו ניתן היה לסיים עניינים בעל פה ומתוך ביטחון שלעולם לא יסתלק מדיבורו. גם באותה תקופה, כשהיה סגָן, ניכרת תרומתו לגייסות השריון.⁹⁰

להערכה זו היה משקל מכריע כאשר עמד בר-לב לפרוש מתפקידו. המועמדים הטבעיים היו שוב שני החברים הקרובים. רק בסיסה של הפירמידה רחב, כידוע, מאוד. ככל שמתקרבים לראשה גובר החיכוך. ועם זאת, היה זה חיכוך, בלשונו של טליק, “בין אנשים שהיו ידידים בלב ונפש, לא אויבים.” היחסים בינו לבין דדו היו כאלה, שבין נהגיהם היה הסכם חשאי, שבחולפם זה על פני זה בכביש, אינם מזדהים, שאם לא כן “היה העולם מתהפך – והם יושבים ומדברים. כשהם ישבו, הייתי יכול ללכת לסרט, לאכול ארוחת ערב ועוד לשבת ולחכות שעה.”⁹¹ ובכל זאת, התחרות הייתה תחרות, ולשני המועמדים היו תומכים רבי השפעה.

האלוף דוד אלעזר - מפקד גייסות השריון

בראשית 1961 פרש חיים לסקוב, וצבי צור נתמנה לרמטכ“ל. יצחק רבין, אלוף פיקוד הצפון, היה לראש אג”ם. טל סיים את תפקידו כמפקד יחידה 7, עזב את גי“ש ועבר לתפקיד עוזר ראש אג”ם. כאשר צריך היה למנות מפקד לגייסות השריון, נתנו הרמטכ“ל והמפקד היוצא את מלוא תמיכתם לדדו, ואילו יצחק רבין, סגן הרמטכ”ל, תמך תמיכה מלאה בטליק. מסביר רבין את עמדתו:

“אני זוכר שנקראתי אל בן-גוריון, שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון, והוא שאל לדעתי. אמרתי לו: שניהם מפקדים מעולים. שניהם מתאימים לפיקוד ולקידום. שניהם יכולים להיות מפקדי הגיִס. בגיִס אני רואה בעיקר גוף לבניית הכוח המשוריין – ובזה אני מתכוון גם לצד הטכנולוגי וגם לצד ההדרכתי. ולצורך זה, נראה לי שטליק עדיף היום על דדו. כשם שאילו נשאלתי: מי צריך להיות האלוף בפיקוד צפון? – הייתי מעדיף את דדו. כששבתי מבן-גוריון קראתי לשניהם וסיפרתי להם. דדו לא היה מאושר, אבל לזכותו ייאמר, שידע לעבור גם רגעים לא נוחים ביחסים. אחרי הכול, מערכת היחסים הייתה כזאת, שאפשר היה לראות בזה רק אפיזודה.⁹² צבי צור, כנגד זה, “העדיף את התכונות המיוחדות שלו כמפקד: השקפה צבאית רחבה, התמקדות בעניינים המרכזיים, ובמסגרת המטכ”לית – הייתה תרומתו חשובה לגיבוש תורת הלחימה הישראלית נוכח הדוקטרינה הסובייטית.”⁹³

עמדתו ועמדת בר-לב הכריעו, וב-25.6.61 נתמנה דוד אלעזר למפקד גייסות השריון. בצורה מעניינת מתאר את ההתמודדות ישראל טל עצמו: “אנחנו מדברים על תקופה, שבה עצם המושג ‘מתמודד’ על תפקיד היה מעין טאבו. זה היה מחוץ לגבולות הטעם הטוב. היה מובן שאדם רצה להתקדם, אבל אדם לא נלחם על כך ולא עשה ‘לובי’ אישי, ולא הייתה אותה מערכת של אינטריגות, שהיום אף זכתה ללגיטימציה. משנפלה ההכרעה,” מוסיף טליק, “הייתה תקופה של אי-נעימות, אבל זה לא פגע כהוא זה בידידות, לא בינינו ולא בין המשפחות שלנו. זה נמשך כמה שבועות, או חודשים, ובניגוד לכל התחזיות ולציפיות הסביבה – לראות את שנינו רבים – לא זו בלבד שלא שמעו אותנו מדברים סרה זה בזה, אלא ראו שידידותנו נמשכת כתמיד. צערי שלי כאב לדדו מאוד, כי הצלחתו הייתה על חשבוני – ודדו סבל מזה מאוד. לא היה אז גבול לרוך שלו כלפי, על מנת לפייס אותי.”⁹⁴

במצב שנוצר, לא ראה טל דרך לעצמו אלא לצאת לחופשת לימודים באוניברסיטה. העתיד טמן בחובו עוד פרידות ועוד פגישות בין שני החברים, פגישות טובות ופרידות מרות.

המינוי למפקד גייסות השריון פירושו היה דרגת אלוף וחברות במטה הכללי של צה"ל. בעוד חודש ימלאו לדדו שלושים ושש, ובינו לבין הנער היוגוסלבי שהגיע לפני עשרים שנה בלבד לשער-העמקים כמו לא נותר דבר. כשנה וחצי קודם לכן, בראשית 1960, מממש סוף-סוף דדו את התוכנית, שחזרה ונדחתה – פעמים רבות מטעמים שלא היו תלויים בו, אף לא מעט גם בשל היסוסים פנימיים – ביקור אצל אביו ביוגוסלביה. אכן, כאשר שבים השניים ונפגשים, יפה כוחו של אלוף-משנה אלעזר הבן, מכוחו של מאיור אלעזר האב. דדו ידע לא רק שאביו היה מפקד פעיל ומכובד בחיל הפרטיזנים של טיטו ולכן זכה בעמדה הגונה גם במשטר החדש, אלא גם – מה ששמע בינתיים מחברים שונים מפעילי “הבריחה” – על הסיוע שהושיט מאיור אלעזר בתחנת הגבול של לובליאנה לפליטי השואה המתקדמים בדרך לא דרך לעבר ארץ ישראל. הפגישה עם האיש הזקן נרגשת, נוסטלגית. דדו מתרשם מעירנותו הביטחונית של אביו: איזשהו ידיד כביכול של האב מרעיף חיבה על הבן, יש לו מכונית – נכס נדיר למדי בימים ההם – והוא מציע לדדו לשמש לו כמדריך תיירים. הזקן מרמז לבן להתרחק לרגע מטווח שמיעתו של הידיד, ומזהירו שאין הוא אלא איש שירותי הביטחון שנשלח כדי לאסוף מידע מפי האיש, שידוע עליו כי הוא קצין שריון ישראלי בכיר… זה ביקור שדדו רצה בו, והוא אף ישוב לבקר, כעבור שנים אחדות, יחד עם רעייתו; אבל זהו גם גילוי כאוב ומפוכח: הוא משלם תשלום של כבוד לאביו מולידו – אבל ביניהם פעורה תהום, ששוב לא תגושר. אביו יבקר בישראל, יתגאה בבנו, והבן יכבד את אביו – אך לאמיתו של דבר, מכל כאביו של הילד שאיבד את אמו ומן הטינה המותרת כלפי האב לא נותר אלא משקע מאובן של ניכור. יוגוסלביה היא עכשיו מדינה זרה, שנותר לו בה רק דבר אחד – קברה של האם.

עכשיו, עם המינוי החדש, מתנתק סופית חוט נוסף. עשרים שנה הייתה ארץ ישראל הלא-צבאית בחייו של דדו – הקיבוץ. שער-העמקים, עמיר, עין-שמר, כפר-מנחם. לא היה לו בית אזרחי אחר, וגם כאשר חדל להיות חבר, הוסיף להיות תושב. אשתו, תלמה, הבת האהובה של עין-שמר, לא ידעה גם היא “איך אפשר לחיות מחוץ לקיבוץ”. ואולם דדו, למען האמת, מטפח חלום קטן – אופייני אולי לכל הדור הזה – בית נאה משלו בפרבר. חצר מוקפת גדר, גינה שהוא יטפח וישקה. משפחת אלעזר עוברת לבית משלה בהרצליה. זמן מה אף עומד דדו בלילה, בשובו משעות העבודה, המתרבות ככל שגדלה אחריותו, ומשקה את הגינה… זמן קצר מאוד. בניגוד לחלום הקטן, המציאות הזו מכבידה על המשפחה, והיא נוטשת את ביתה החדש ומשתכנת בדירה שכורה ברמת-אביב. תלמה עוסקת בהוראה. דדו שוקע ראשו ורובו בתפקידו, שמעתה כולל לא רק את הפעילות המגוונת כמפקד גייסות השריון וכחבר במטה הכללי, כי אם פעילות המכוונת כלפי הציבור כולו – הנוער המתגייס, ההורים, החברה הישראלית כולה. כאלוף נחשף עכשיו דדו אל הזרקורים – הוא גבר נאה בן שלושים ושש, בעל החזות “הגנרלית” ביותר בין אלופי המטה הכללי. בפניו אותו צירוף מיוחד של תווים נוקשים, עיניים חמות וחיוך רחב וקונדסי, קולו עמוק וערב, וכשהוא מדבר – דבריו מנוסחים היטב, והם שופעי ביטחון, אמינים. הזרקורים אוהבים אותו – והוא לומד להכיר בכוחם, ואולי גם הוא אוהב אותם.

ראש המטה הכללי באותה שעה הוא צבי (צ’רה) צור, שנכנס לתפקידו חודשים אחדים קודם: יצחק רבין – סגן הרמטכ“ל וראש אג”ם; מאיר עמית – ראש אמ“ן; משה גורן – ראש אג”א; אהרון דורון – ראש אכ"א; עזר ויצמן – מפקד חיל האוויר; יוחאי בן-נון – מפקד חיל הים; צבי זמיר – ראש מחלקת ההדרכה; יוסף גבע – אלוף פיקוד המרכז; אברהם יפה – אלוף פיקוד הדרום; מאיר זורע – אלוף פיקוד הצפון. זו החבורה שמצא דדו כאשר הצטרף לשולחן המטה הכללי.

מן הראוי להעיר, כי מאז הניצחון המהיר בקדש הלך הציבור ורותק אל העוצמה החדשה של צה“ל – הביטוי המוחשי ביותר לכוח הקיום של המדינה המתהווה. מערכת קדש לא הביאה אומנם קץ לסכסוך הישראלי-ערבי, והפולמוס על השלכותיו המדיניות עתיד היה להימשך עוד שנים רבות; אך הכול היו שותפים לביטחון בכוחו של צה”ל לסכל כל כוונה ערבית תוקפנית, ומפקדי צבא סימלו את היכולת הזאת. הייתה זו גם ראשית התרחבותם של כלי התקשורת בישראל ועיצוב הסגנון העיתונאי החדש, שהבליט את דמויותיהם של יחידים, גיבוריה החדשים של החברה הישראלית. היה זה סוף ימי ה“צנע” בכל מובן שהוא, והחלה תקופה של צמיחה כלכלית ורווחה אישית, ועִמן גברה התחושה, ש“סיפור ההצלחה” הישראלי רק מתחיל להיכתב.

במלחמת השחרור היה הלוחם בעל כובע הגרב, ה“סטן” והמדים המאולתרים סימלה של הגבורה העברית. בשנות החמישים שילהב מחדש את דמיונו של הישראלי איש “יחידה 101” והצנחן – הפושטים בכוח קטן ובהעזה ותושייה לעומק שטחו של האויב. במערכת קדש הופיע לראשונה “רכב הברזל אגרוף הפלדה” – השריונאי על הטנק, המגמא ארץ רבה. ואכן, כבר ביום השנה הראשון לפרוץ מערכת קדש (29 באוקטובר) אימצוהו גייסות השריון ומאז היה ל“יום השריון”.

בארבע השנים שלאחר מכן, התרחב הגיִס ועוצמתו הלכה וגברה, ולתחושת מפקדי החיל שראויה “הכומתה השחורה” לכבוש לעצמה את הבכורה – היה יסוד במציאות הצבאית החדשה.

לכל אלה יש להוסיף את הסגולות שהביא איתו דדו לתפקיד מפקד הגיִס. חיל השריון הלך ונהפך באמת לבסיס הכוח של צבא היבשה – כפי שהוכח במלחמת ששת הימים – אך דדו השכיל לא רק להנהיג את הגיִס בתחומים הצבאיים המובהקים, כי אם לטפח בקרב הלוחמים את הגאווה בחיל שהם נמנים עמו, ולטעת בקרב הציבור מודעות לחשיבותו.

השריון - בסיס הכוח של צבא היבשה

ארבעה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, בכנס לרגל “יום גייסות השריון” – בנוכחות ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, סגן שר הביטחון, שמעון פרס, והרמטכ"ל, רב אלוף צבי צור – אמר:

“אנחנו נוהגים לסקור ביום זה את אשר עובר הגיִס מדי שנה בשנה, ואנו מתווים לעצמנו את הדרך להתפתחותו של השריון בשנה הבאה. מדי שנה בשנה המשימות שלפנינו גדולות ורבות יותר מאלה שאנחנו צופים לעצמנו לקראת השנה שחלפה. ההתעצמות הבלתי פוסקת של השריון… הינה תוצאה של קדימות בתקציבים ובאמצעים, ושל עבודת כל אלה הנמצאים כאן…”

אפשר כמעט לשמוע את קולו, שנשמע חם וחותך גם יחד, באומרו: “את קרב היבשה יכריע השריון. אין אנחנו נגועים בשחצנות חיילית. אנחנו רחוקים מלזלזל באיזשהו חיִל מחילות צה”ל… ובכל זאת אין סתירה בין זה לבין ההכרה בחלקו המכריע של השריון." ומכאן עבר להגדרת המשימה לתקופה הקרובה, והיא: "רמה גבוהה של חיל-השריון. השריון יהיה לגורם הדומיננטי בשדה הקרב כאשר השיתוף הבין-חילי פירושו התאמת החילות המסייעים לאופי לוחמת השריון, שהיא ביסודה – ניידת, מהירה וגמישה.

"התנאי להכרעה יבשתית הוא הכרעה אווירית. אנחנו זקוקים לחיל-אוויר, ויש לנו חיל-אוויר אשר יש בכוחו להעסיק את העוצמה האווירית של האויב ולאפשר לנו להתפנות להשגת המשימות היבשתיות שלנו.

"לשריון שני ייעודים: השתלטות על יעדים אסטרטגיים שיש בהם משום הכרעה של המערכה או המלחמה; הכרעת שריון אויב.

“הלחימה בשריון אינה משימתו היחידה של השריון – ולא הוא היחיד שמתפקידו להילחם בשריון אויב. זו משימתם של כל כוחות צה”ל. אך לנו הנתונים ללחימה נגד השריון, בקצב השריון, בגמישות השריון – מי שבסופו של דבר חייב להכריע את שריון האויב זהו השריון שלנו.

"יש ביכולתנו – ביחסי הכוחות הנתונים היום – להכריע את האויב. אומנם, כולנו יודעים שחלה התפתחות בצבאות ערב, בעיקר בנושא השריון… עיקר ההתפתחות אשר חלה בשריון האויב הייתה איכותית… צבאות מצרים וסוריה גדלו מספרית ב-30 עד 40 אחוזים, אבל עיקר התעצמותם הייתה בהחלפת טנקים ישנים בחדישים. אם בזמן קדש לא היה אף טי-54, יש כיום למעלה מ-200 טנקים כאלה – 100 במצרים, 60 בסוריה… אבל ב’קדש' היו בצבא המצרי 140 טנקי טי-34. היום ישנם 500…

"הבעיה שלפנינו היא ביסודה איכותית – במלחמה בין שריון הטנק לבין תותח-הטנק – ניצח התותח. הטנק המודרני פירושו – יתר מהירות, טנקים יותר קלים, מנוע חזק, תותח חזק.

"בהתפתחות הזאת יש לנו אפשרות – ואנו נמצאים בדרך לשינוי רדיקלי של הטנקים שברשותנו בשני המרכיבים היסודיים – התותח והמנוע, ואם נגיע לידי שיפור שהתחלנו בו, הנה מבחינת יחסי הכוחות בכוחנו למלא את יעודנו, אם במשימה הגנתית אם במשימה התקפית.

“משנימצא ביחסי כוחות כאלה – יועתק מרכז הכובד לרמתם של השריונאים. הניצחון וההכרעה יהיו בידי צוותים יותר טובים, בידי מפקדים יותר נועזים, ובידי הצוות שיידע לפתח שיטות לחימה בלתי צפויות, לא שגרתיות, ואשר יהיה בהן מיצוי כל תכונות הרכב המשוריין.”

דדו מגדיר את מטרות גי"ש בתקופת כהונתו כמפקד

"ארבעה נושאים עומדים לפנינו כמשימות לשנה הבאה:

"1. רמת השריונאים, שאותה נצטרך להעלות בייעול האימונים, כי אין באפשרותנו להגדיל את פרקי הזמן והאמצעים לאימון… לשיפור מתודי, לייעול אימונים, כדי להשיג תוצאות יותר טובות, לנצל היטב כל שעת מנוע, לנצל היטב כל פגז.

"2. ארגון סדר הכוחות. השנה חלו שינויים… שינוי מבנה במחלקה ובפלוגה. בהחלטה שהחטיבה המשוריינת תישאר בעוצמה של 100 עד 120 טנקים, החטיבה הממוכנת בין 50–70 טנקים, התוכנית היא לתת טנקים ליחידות הסיור. במקום להגביר את עוצמת החטיבות הקיימות, אנחנו ממשיכים בבניין חטיבות נוספות. בשנה הבאה ייגמר בניין החטיבה השביעית, אשר כל יחידותיה יעברו אימונים יחידתיים ובד בבד עם כך נתחיל בהקמתה של החטיבה השמינית.

"3. תורת הלחימה. בתורת הלחימה קבענו לעצמנו כנושא עיקרי – לוחמת שריון בלילה. אפשר לומר, שהשנה הייתה לוחמת שריון בלילה לנחלת כל היחידות. היינו עדים השנה לביצוע התקפה חטיבתית, לילית, של חטיבת מילואים – והרמה שהושגה בתרגיל זה מעידה, שאנחנו מסוגלים להפעיל את כל הכוחות ביעילות בקרב הלילה.

"בשנה הבאה נתקדם צעד נוסף בנושא לחימת הלילה על ידי אמצעים חדישים, הן לראייה והן לניווט. אנחנו נגיע למצב, שנהיה מסוגלים לבצע תנועת לילה של עשרות קילומטרים בשטח אויב, אל יעד אויב, תקיפה באותו לילה – על ידי הכנה מסיורי אוויר, מצילומי אוויר, מפות וכדומה. כדי שנהיה מסוגלים לענות ביעילות לאותה דוקטרינה סובייטית הקונה לה אחיזה בצבא מצרים ובצבא סוריה, כלומר, נמצא את האויב מאורגן במספר קווים, כאשר קווי ההגנה העיקריים שלו נמצאים בעומק; כדי שנוכל להשיג את ההפתעה הדרושה; כדי שנוכל לתקוף במקום הבלתי צפוי; כדי שנתקוף בשיטות הבלתי צפויות על ידי האויב וכך נזכה בעדיפות הזמנית והמקומית ונגיע להכרעה – אנחנו חייבים לפתח את לוחמת הלילה בעומק שטח האויב ובהפעלה יעילה של כל האמצעים העומדים לרשותנו.

"4. עיקר בתורת הלחימה שלנו – קרב שריון בשריון – יישאר נושא עיקרי גם באימוני השנה הבאה. כאשר אנחנו מנסים להמחיש את קרב השריון בשריון על ידי תרגילים דו צדדיים, להגיע להרגלים – החל בתותחן הרגיל לראות טנקים בפריסקופ ובטלסקופ שלו, דרך הרגל מפקדי טנקים, מפקדי מחלקות ומפקדי פלוגות, הערים לכל הנעשה בשדה הקרב – שישנו אויב, לא מבוים אלא אויב אמיתי – אנחנו מפתחים את התחושה, את קנה המידה שקשה להשיג על ידי ביום אויב…

"שיטת התרגילים הדו צדדיים תהיה שיטת יסוד גם בשנה הבאה. – אנחנו רוצים לשפר את קרב השריון בשריון, הלחימה הקשה והמסובבת ביותר שעומדת בפני כוחות משוריינים.

"לסיכום: אני רוצה לאחל לכולנו שהשנה הבאה – כחמש השנים שעברו מאז ‘קדש’ – תהיה שנה של התעצמות השריון, המשך עלייה בעקומה התלולה שעלינו בה מאז ועד היום, כדי שנוכל לשמור תמיד על היכולת ועל הכוננות כאשר ואם ניקרא לעשות את אשר עשה השריון במבצע קדש "⁹⁵

“הקימותָ מטה טוב - עשית שישים אחוז מן העבודה”

בהרצאה פרוגרמטית זו מוצעת – בבהירות ובשיטתיות אופייניות – השקפתו של איש, הנמצא אומנם בראשית דרכו כמפקד הגיִס, אך מאחוריו כבר יותר מארבע שנים של פעילות אינטנסיבית כאחד ממעצבי דמותו של החיִל. מעשה זה לא היה עד לאותה שעה – ולא יהיה גם בשלוש השנים הבאות – מפעלו של איש אחד, כי אם פרי מחשבה ועשייה קולקטיבית.

עם מינויו למפקד הגיִס, העסיקה אותו שאלת המטה. עד לרמה של גדוד, אוהב היה דדו לומר, מכרעת דמותו של המפקד עצמו. מרמה זו ואילך, מכרעת הבחירה הנכונה של המפקדים, שכן הניהול הישיר לא יהיה עוד שלו. כך לגבי מטה הגיִס – “השקפתו הייתה, שיש לבנות מטה חזק. הקימות מטה טוב – עשית שישים אחוז מן העבודה.”

האנשים שעבדו במחיצתו, הן בתקופה זו הן בחמש שנותיו כאלוף פיקוד הצפון, מדגישים כי “יכול היה להתעקש חודשים רבים, להפוך בדבר שוב ושוב, עד שמצא את האיש המתאים. הוא לא החזיק בדעה שיש צורך במטה גדול, באנשים רבים – צריך שיהיו מעטים, טובים, יעילים.” כך, למשל, חיפש קצין שלישות שיהיה לרוחו. בסופו של דבר בחר באיש שהיה קצין האפסנאות בחודשים האחרונים שלו בחטיבה 7, פנחס להב, שהיה אותה שעה חניך בפו“ם. סמוך לגמר הקורס הזמין מפקד הגיִס את “פינייה” להב לארוחת צהריים באקרופוליס והציע לו את התפקיד. להב הופתע מן ההצעה, לא רק משום שעד אז לא שימש בתפקידי שלישות. להב שירת תקופה ממושכת בחטיבה 7 תחת פיקודו של טל “והתרשמתי מאוד מכושר הפיקוד ומן הידע הטכני שלו. בסתר לבי קיוויתי, שטליק הוא שיהיה מפקד הגיִס, פשוט משום שהוא הכיר אותי טוב יותר. רק במרוצת הזמן, במהלך עבודתנו המשותפת, גיליתי שבכל הנוגע למינויים ולשיבוצים לא התחשב דדו מעולם בשיקולי חברות – בזה שמישהו שירת אצלו בפלמ”ח, בחטיבה 7, או בפיקוד צפון – אלא השתדל תמיד להחליט לגופו של עניין. מתפקיד מח”ט ומעלה אתה שולט דרך מינויים. על זה צריך לשם את הדגש. שום ביקורת, שום תוכחה, קבילה וצעקות אינן תחליף למינוי מתאים."⁹⁶

שיבוצי קצינים הם מרכיב חשוב בתפקידו של קצין שלישות, וזהו נושא שכרוכה בו שאלה של “לויאליות אישית”, וכיוון שמקובל היה על הכול ש“פינייה הוא האיש של טליק”, היה מינויו שלו השיעור הראשון שקיבל להב לגבי גישתו של דדו לשאלות של נאמנות.

זכורה ללהב שיחה ראשונה, כאשר נתן מפקד הגיִס את ההנחיות ואת הדגשתו – “שאפיינה אותו כל משך תקופת השירות שלי במחיצתו: לויאליות מוחלטת כלפי הדרגים הממונים עליו, הן דרג צבאי והן דרג מדיני.” הקשר הקרוב בין להב לבין דוד אלעזר החל באוקטובר 1961 ונמשך שלוש-עשרה שנים.

נוסף לסגן מפקד הגיִס, מנחם (“מן”) אבירם, היו שני אנשים שמילאו תפקיד מרכזי בהגשמת המשימות שהציב לעצמו – אברהם אדן והרצל שפיר. כאשר שב אדן מפורט-נוקס, בסוף 1958, מונה לקצין אג"ם של הגיִס, והוא המשיך בתפקיד זה גם כשהיה דדו לסגנו של בר-לב. מאוחר יותר, כאשר נתמנה דדו למפקד הגיִס, היה אדן למפקד חטיבה 7, אחרי אריה שחר. הרצל שפיר עמד כבר אז בראש בית הספר לשריון. בדרך כלל, אומר האלוף אדן, “המסלול היה מבית הספר לשריון לחטיבה 7. אני הייתי יוצא דופן בזה שהייתי מוכן ללכת בכיוון ההפוך, כי די בער לי למצות את יכולת ההדרכה של הדברים שלמדתי בארצות-הברית וליישם אותם.” בשנת 1963 התחלפו השניים בתפקידיהם – הרצל שפיר היה למפקד חטיבה 7 ואילו “ברן” הלך לבית הספר. שני מפקדים אלה סייעו הרבה לדדו במלאכתו, ובאחת ההזדמנויות אף אמר ברן ספק בהלצה ספק ברצינות: “דדו, איזה בעיות יש לו – הוא לוקח את הרצל ולוקח את ברן, והם עושים לו את העבודה.”

הדברים לא היו פשוטים כלל ועיקר, ומתיחויות בין מפקדים נוצרו, אם מחמת מחלוקות ענייניות ואם כתוצאה מהתמודדויות אישיות, שכל אחת מהן נסתיימה בהכרח בהעדפתו ובקידומו של האחד ובצלקות בזיכרונו של האחר, או של האחרים.

לא אחת ניכרת ביחסים בין מפקדים אלה, שהקשרים ביניהם החלו בגיל צעיר, אותה דו-ערכיות מתוחה, כמעט אירוטית, של אהבה-שנאה, פעמים בו זמנית ופעמים בתוך פרקי זמן קצרים לערך. רב הפיתוי להעמיק בצד זה של היחסים בצמרת הפיקוד, אבל אסתפק ברמז על מודעותי להיבט זה. כאן נתרכז באותם דברים, הנוגעים לתרומתו של האלוף דוד אלעזר בתקופת כהונתו כמפקד גייסות השריון.

היטיב לומר אברהם אדן: “בינינו יכולים היינו להתווכח, לחלוק זה על זה, במחזור בלתי פוסק, עד שהייתה מגיעה שעת סיכום המפקד. ואז היה דדו – בשיטה שלו ובהיגיון שלו – מקיף את הנושא וזה היה סוף דבר, לא מפני שהיה המפקד, כי אם מפני שהיה מכניס סדר בדברים, וברמה גבוהה יותר מזו שלנו… לא יכולת לומר עליו, שאינו ניצב רמה אחת מעלינו בתחום הצבאי התיאורטי.”⁹⁷

ישעיהו (“שייקה”) גביש – ששימש באותה תקופה עוזר ראש אג“ם ואחר כך ראש מה”ד, והיה במגע רצוף עם דדו בנושא הדוקטרינה הסובייטית – אומר: “באמת עסקנו במתן התשובות, לא התשובה הסטנדרטית, מעין – ‘מה זה חשוב מה הם עושים, אנחנו עושים ככה!’ הייתה לדדו גישה מחשבתית מאוד אורגינלית. היה לו כושר ניתוח מצוין. בכושר הניתוח הצבאי, בתהליך הניתוח הצבאי – איך עושים הערכת מצב, איך מתגלגלים מנושא לנושא – היה תלמידו הטוב של יצחק רבין. בהיותו מדריך בקורס המג”דים והמח“טים התעמק מאוד בזה. הוא הדין בכושר הביטוי שלו… הוא היה בהחלט אחד המעולים בצבא בכושר הניתוח האסטרטגי.”

ומוסיף האלוף גביש ומעריך את תרומתו של דדו:

“היה לו ניסיון צבאי רב מאוד. מעטים היה להם ניסיון צבאי כזה, ממ”כ ועד גנרל, בכל הדרגות, בכל התפקידים. והוא לא עשה קפיצות דרך, אף שנאמר עליו שהתקדמותו הייתה די מהירה. אתה יכול למצוא אותו יושב שנה שנתיים בכל תפקיד… בכל הנוגע לידע הצבאי שלו, אי-אפשר היה למכור לו ‘לוקשים’. הרעיונות של הפלמ“ח, התפיסות של הפלמ”ח וחוסר השגרתיות בלטו אצלו במיוחד… הוא היה אחד היחידים שלא למד בבית ספר צבאי בחו“ל. הוא למד מעצמו, מהניסיון של עצמו, והוא לא נפל מאיש – אני לא זוכר תפקיד שהמשיך אותו כמו שקיבלו. תמיד הכניס משהו משל עצמו, אם מתוך אורגינליות, אם מתוך מחשבה שהדברים השגרתיים לא מעניינים… מאוד הלך על הדברים המיוחדים, שלא תמיד היו לעניין, כי הם היו על ה’באנקט', רעיונות שהתברר שבמלחמה אינם בני ביצוע… למשל, נושא לחימת הלילה של השריון. זו הייתה אידיאה פיקס של דדו. עובדה היא שהערבים לחמו בלילה. הרעיון היה נפלא, התרגול היה מצוין… זה לא בא לידי ביטוי. אני לא תולה את זה בו. העובדה היא שלא לחמנו בלילה – מאלף ואחת סיבות – עם שריון. למה? – היה גל שני של שריונרים, שלא היו בדיוק פלמ”חניקים ולא בדיוק תרגמו את הצורך להשתמש בכוח קטן כדי לפעול נגד כוח גדול, לא באמצעים קונבנציונאליים ולא בדרך שגרתית שצבאות נלחמים… אלה שבאו אחריו סונוורו במידה רבה מן המאסות שלנו, מן הכמויות הגדולות, מהטיב של השריון, ולאט לאט פיתחו תיאוריה, שחטיבה – או אוגדה – משוריינת יכולה לפרוץ כל דבר. במלחמת ששת הימים בעצם נמצאה לכך כביכול ההוכחה…"⁹⁸

תרגיל אוגדתי ראשון, עם אש, בלילה

צבי זמיר, שקדם לגביש כראש מה“ד, היה באותה תקופה אלוף פיקוד הדרום. הוא זוכר איך יושמה “התשובה הישראלית” לדוקטרינה הסובייטית – זו שגובשה על ידי מפקדת גייסות השריון ומה”ד – וקיבלה “ביטוי מושלם בתרגיל אחד שעשה צה”ל, תרגיל ראשון – דומני – עם אש. דדו היה מפקד האוגדה, אני הייתי אלוף פיקוד הדרום, ואנחנו הכינונו את התרגיל הזה ותרגלנו – אוגדה תוקפת עם אש בלילה. התרגיל התחיל בקרבת נחל חורשה. היה שם מערך-עומק, ומשם החלה התקפה על פני כ-15 ק“מ, וסביב התרגיל הזה מימש דדו את התיאוריה באופן יוצא מן הכלל – איך אתה מתמודד עם הדוקטרינה הסובייטית.” מכאן עובר זמיר להערכת חלקו של דוד אלעזר בהכנת השריון למלחמת ששת הימים: “האלוף טל תרם תרומה יוצאת מן הכלל בתותחנות, בטכנאות, בצד המקצועי, אבל מן הצד האופרטיבי דדו הוא שהכין את השריון למלחמה – בממד האופרטיבי הכולל, החל בזכותו ההיסטורית של ישראל וכלה באחרון המ”כים. יש גם היבט הקרוי תותחנות, אבל את תפיסת העולם הכוללת – למה שריון, ההכרה שזאת החזית שבה יוכרע גורל עם ישראל – ראה דדו. בזה – ולא רק בגיִס, כי אם בתורת הפעלת כוחות היבשה – ניכרה השפעתו מאוד. היו דברים שלא הקפיד עליהם, שהניח לאחרים, אך משהגיע להכרה שלפניו נושא – ירד לפרטי פרטים, עד לשאלה היכן יהיו המרגמות ובאיזה שלב יש לטפל במִגנן…"⁹⁹

כאשר מדובר ב“הכנת השריון”, הכוונה היא בראש ובראשונה לעבודה מרובה, לשהיות ממושכות בשטח. “לדדו היה לא רק כושר רב לעבודה ממושכת, בלתי נלאית, שש-עשרה, שמונה-עשרה, עשרים שעות ביממה,” אומר פנחס להב. “כך היו עובדים מפקדים בכירים רבים. אלא שדדו היה עושה זאת בחיוך, בלי עצבנות, ברוח טובה. אני זוכר תרגיל אוגדתי, בסוף כהונתו כמפקד הגיִס. שלושה ימים לא ישן. תרגיל אינו דומה למלחמה, אין הרוגים, אבל אתה נמצא כל הזמן תחת הזכוכית המגדלת של צה”ל – כולם בַּקרים, כולם שופטים, כולם חכמים. יצחק רבין, שצפה בתרגיל, עמד אז על תכונותיו אלה של דדו – היכולת לשמור על רעננות, לקיים שליטה מוחלטת על כל הכוח, וכל זה תוך שהוא משרה על הכול רוח טובה, שלווה. זה עשה רושם רב."¹⁰⁰

משה בריל (בר-כוכבא) – שהיה מ"פ טנקים מצטיין במערכת קדש ועתיד היה לפקד על חטיבה תחת פיקודו של דדו במלחמת ששת הימים – זוכר אותו מן התקופה שמדובר בה “כבעל כושר מזהיר של מארגן ומאמן. כמפקד הגיִס הקים ובנה את מרב עוצבות השריון, דאג להחזיקן ברמה מקצועית גבוהה, שבאה לידי ביטוי בקרבות ששת הימים. דדו, בעיני, כמפקד בשריון, היה משכמו ומעלה במחשבתו המקורית והיוצרת. בהדרכתו פיתחנו את תורת הקרב הנייד, התמרון והגישה העוקפת, שיטות לחימה בלתי מקובלות, חדירות לילה עמוקות-טווח לשטחי אויב, הגנה גמישה וניידת, קרבות שריון בשריון – למרות שהיו בחיל השריון קצינים ותיקים מדדו, הנה בתוקף אישיותו, יכולתו המקצועית ורעיונותיו המקוריים, רכש סמכות קובעת בתחום התורתי – ולא בתוקף המינוי או הדרגה בלבד.”¹⁰¹

ועידות המח"טים

בשנים ההן פיתח דדו מסגרת לליבון וגיבוש תורת השריון של צה“ל – “ועידות המח”טים”. לא היה כאן מעשה של יצירת יש מאין – שכן דיונים כאלה היו נהוגים גם לפניו, אבל הוא הפכם למעין סמינריון. המפקדים הבכירים היו מתפנים לשלושה ימים מכל עיסוק אחר, משתכנים בבית הבראה, או בבית מלון (מדרשת וינגייט, טבריה או מקום אחר), לדיון שיטתי ויסודי, שתכליתו המוגדרת הייתה גיבוש הלכה. אברהם אדן – ואיתו אלברט מנדלר (אף הוא מג"ד שהוסב לשריון) ואשר לוי – היו מופקדים על כתיבת הספר “לוחמת השריון”. אחת לשבוע היו השלושה נפגשים ומכינים – פרקים פרקים – מצע לדיון, שהיה מוגש תחילה למפקד הגיִס ולאחר מכן נדון באותן ועידות מח“טים. היו צוותים נוספים שהכינו מצעים לדיון בנושאים אחרים, כגון שיטות אימונים, תותחנות, הקצאת תחמושת. בדיונים, מספר משה בריל, נהג דדו לעודד “התבטאות חופשית, מחשבה מגוונת, ללא היצמדות לדעות מוסכמות. הדיונים התורתיים בהנהגתו היו לשם דבר בצה”ל כסדנת יצירה של תורה חדשה ומתקדמת של חיל השריון. כתוצאה מאותם דיונים, התגבש הספר על תורת השריון, שהוא עד היום הבסיס התורתי להפעלת חיל זה.”

באותן “ועידות” בא לידי ביטוי הצד האחר של מנהיגות דדו המיוחדת, זה שקנה לו גם מעריצים רבים וגם שימש נושא לביקורת – טיפוח הצד החברתי, האנושי, הבידורי. בוועידות היו שעות אחר הצהריים מוקדשות לספורט, לבילוי חברתי, להתפרקות. כך היה גם בגיִס כולו.

ההתרחבות המהירה של כוחות השריון חייבה קליטתם של מגויסים רבים יותר ויותר. על אף שהדברים אמורים בגיוס חובה, ביקש דדו ליצור בקרב הציבור – ובעיקר בקרב הנוער – אהדה כלפי חובשי “הכומתה השחורה”, להופכה למקור גאווה ללוחמים ולמשפחותיהם. “יום גייסות השריון” היה מסגרת הולמת להפגנת הישגיו החדשים של השריון ולטיפוח ה“אספרי דה קור” בתוכו. נעשתה פעולה מתוכננת בבסיס הקליטה והמיון למשיכת המתגייסים הצעירים.

מקהלת השריון - “שיראו את הקולות”

דדו ביקש להשיג יותר מכך, וחיפש כלים נוספים לטיפוח דימויו העצמי של השריונאי ודימויו בעיני הציבור. קצין החינוך של הגיִס היה אז שאול ביבר, מוותיקי הפלמ"חניקים ומגיבורי “ילקוט הכזבים”. ההיכרות הקרובה נקשרה ביניהם בימים שהיה דדו מפקד בסיס הדרכה. וכשעמד בר-לב בראש הגיִס ודדו היה סגנו, משכו אליהם את שאול ביבר. ביבר זוכר איך נולד הרעיון למקהלת גייסות השריון. “נסענו יחד, הוא נהג ואני ישבתי לידו ושוחחנו. ‘כל חייל צריך למצוא את הביטוי הייחודי שלו,’ אמר. 'אם בחיל הרגלים יש מקום לתת ביטוי לפרט, לחייל האחד – הנה בשריון, אף שהוא מורכב מטנקים, וכל צוות מורכב מיחידים, עיקרו הוא העוצמה, ולזה צריך לתת ביטוי.” מקהלה גדולה נראתה לו כביטוי הולם. “הוא אמר לי, שכתוב במעמד הר סיני: העם רואים את הקולות. צריך שיראו את המקהלה הגדולה הזאת, ולא חשוב אם החבר’ה לא יודעים כל כך לשיר ואין אפשרות לקיים חזרות… אחרי ריצות אחר כמה ממנצחי המקהלה הידועים שלנו, שאמרו כי זה עניין ממושך, וצריך לערוך מבחני קול וכיוצא בזה, הלכתי אל גרציאני, והוא הבין בדיוק מה נדרש.” כך קמה מקהלת שלוש מאות הגברים של גייסות השריון.

הוא הדין בכדורגל. “אני לא יודע כמה הלך דדו למשחקי כדורגל לפני שנעשה מפקד גייסות השריון, אבל הוא הבין שהשריון מייצג חתך של הנוער הישראלי, והנוער אוהב כדורגל. אם משתתפת נבחרת השריון בתחרויות כדורגל, אמר, היא חייבת להיות הטובה ביותר. שתיקח את הגביע.”

למען מטרה זו, היו מושכים לגייסות השריון את שחקני נבחרות הנוער ואת טובי המאמנים. “כשלקחנו בפעם הראשונה את גביע הרמטכ”ל, הייתה על כך כותרת ענק ב’חדשות הספורט'. היה זה אחד האמצעים לפאר ולרומם את חיל השריון… כל ימי כהונתו של דדו כמפקד הגיִס לקחנו את הגביע בכבוד. פעם אחת ניצחנו אפילו במשחק נגד הנבחרת הלאומית."¹⁰²

הוא הדין בטיפוח להקת השריון. דדו עצמו אהב מאוד לשיר, ומחברים ומלחינים וכוכבי הצ’יזבטרון והדור הצעיר בתיאטרון היו בין ידידיו. בטיפוח המקהלה והלהקה היה מיזוג אופייני של מה שנמשך אליו מעצם טבעו – הצוותא, שמחת החיים, אהבת השירה – ומה שהעריך, בפיכחון, שיסייע לעיצוב דימויו העצמי של הגיִס ומעמדו בציבור. ועוד ברוח אותה מסורת: המסעות למדבר יהודה והעלייה למצדה. הונהגו עכשיו טקסי ההשבעה של השריונאים החדשים, בגמר הטירונות, במצדה.

שלוש שנים וארבעה חודשים כמפקד הגיִס, שבע שנים כשריונאי, מתקרבות לקצן. גם ראש המטה הכללי עומד לפנות את מקומו לסגנו, יצחק רבין. הסתיימה תקופת חיים שלמה, ואולי – אפשר מאוד שבאותה שעה עברה מחשבה זו בראשו – הוא קרוב לסוף הקריירה הצבאית שלו. מכל מקום, ברור היה לו, שהוא זקוק לאיזו הפסקה ארוכה. שלא כמפקדים בכירים אחרים, לא למד באחת האקדמיות הצבאיות של המערב, לא בבריטניה, לא בצרפת, לא באמריקה. לא היה לו תואר אקדמי, שהלך ונהפך לאחד מסימני הסטטוס גם בצבא. כאשר נקרא לשוב מלימודיו בירושלים ולקבל תפקיד במה"ד, אמר לו משה דיין, בסגנונו האופייני: “כבר מספיק למדת.” לא זו הייתה תחושתו. מדי פעם הוא מתחיל ללמוד – אנגלית, צרפתית, כלכלה, אבל כל זה אינו מסודר ושיטתי. "לא הייתה לו סבלנות לשבת. הוא לא היה מכין שיעורים. המורים היו משתגעים ממנו. אבל הוא היה קולט במהירות… בחיי יומיום יכול היה להיות – לא שום דבר מיוחד, אבל בדברים שעניינו אותו היה מפיק מעצמו הרבה מאוד – במין קפיצה מפתיעה… גם צורת החשיבה שלו הייתה כזו – בקפיצות. כשנדלק אצלו משהו, עשוי היה להגיע לרמות גבוהות מאוד.¹⁰³

דדו יוצא - לא ללימודים כי אם לפיקוד הצפון

עכשיו גמור היה בדעתו לצאת ללימודים בארצות-הברית. ישראל טל, שעשה באוניברסיטה, שב לשירות פעיל. יצחק רבין ימנה אותו למפקד גייסות השריון, ובינתיים הוא משמש ראש מטה פיקוד הצפון, אצל האלוף אברהם יפה. שישה חודשים לפני החילופין, נתמנה טל לסגנו של אלעזר. נוכח ההתמודדות שהייתה ביניהם ב- 1961, הייתה זו החלטה לא קלה, ואולי היו מי שראו בזה “השפלה”. לא כך רואה את הדברים טל עצמו: “הייתי סגנו, לא כפיקציה כי אם הלכה למעשה, ובאמת לא היה קשה להגיד לו: ‘המפקד’, ולהצדיע, למרות שעד לאותו רגע היינו קולגות.”¹⁰⁴ מעניין להוסיף כאן, כי באותה עת הציע אריאל שרון את עצמו כסגנו של טל בגייסות השריון. הוא היה אז מפקד חטיבת מילואים והיחסים בינו לבין דדו היו צוננים. מסגנו מצפה האלוף טל שינהל את המטה, ואילו לכך אין שרון בנוי, לדעתו. כנגד זה הציע שיחליף אותו כראש מטה פיקוד-צפון. ואכן, שרון נתמנה לתפקיד זה על דעת אלוף הפיקוד היוצא והרמטכ"ל המיועד. דדו תיכנן אז את נסיעתו וחיכה רק לסיום תפקידו. הוא בחר בתאריך סמלי ובמעמד חגיגי – יום גייסות השריון.

אלא שאז בא אליו יצחק רבין בהצעה מפתה מאוד – שיקבל את פיקוד הצפון. בזה היה רבין נאמן לתפיסה שביטא שלוש שנים קודם באוזני דוד בן-גוריון. גם היום סבור רבין, שהיו אלה חילופין בעִתם. הוא מאמין שדדו עשה רבות בגייסות השריון, אבל התחום הטכני, הירי, תותחנות הטנקים היו נושאים “שבהם היה פחות חזק. הדבר בא לידי ביטוי בשנה הראשונה של תקופת הרמטכ”לות שלי – כאשר בטווח 800 מטרים ואלף מטרים הטנקים שלנו ירו וירו ולא פגעו. זה היה אומנם כבר לאחר שנכנס דדו לתפקידו כאלוף הפיקוד, באחד הימים הראשונים, אבל ייתכן שבכל מקרה הייתה תקלה זו שנתגלתה ברמת התותחנות של הטנקים מהווה אור אדום ומחייבת מיקוד מלוא המאמץ בבחינתה ובשאלה מה צריך לעשות כדי לתקן. הצירוף של דדו כאלוף הפיקוד, טליק כמפקד הגיִס, וחיים בר-לב כראש אג“ם – הביא אותנו לתנופה וקידום בנושא תותחנות הטנקים, העומדים לצה”ל עד היום כאחד מהישגיו היותר גדולים. את השנים 1964–1966 אני רואה כתקופה של מהפכה בנושא תותחנות הטנקים, וכתוצאה מזה – בנושא השריון. הטנקים אומנם נוסעים – אבל המבחן הוא באיזה טווח ובאיזו יעילות הם פוגעים. בהתמודדות השריון בינינו לבין כל כוחות השריון של צבאות ערב, הייתה התותחנות המעולה כמעט הנשק הסודי שלנו."¹⁰⁵

דדו לא יצא ללימודים. ב-2 בנובמבר נכנס לתפקידו כאלוף פיקוד הצפון, וזה היה הדבר שרצה בו הרבה יותר. השירות בצבא היה התוכן האמיתי של חייו. תשע-עשרה שנים אחרי הניסיון הראשון במחלקת חולתא של הפלמ“ח שב לצפון כמפקד חזית. הנסיעות לחוץ לארץ היו קצרות מאוד, ובדרך כלל בתפקיד. את אביו ביקר עוד פעם אחת, יחד עם רעייתו, זמן קצר לאחר שנתמנה לתפקידו כמפקד גי”ש. היה זה ביקור נעים, סנטימנטלי.

בשעת כניסתו לתפקיד החדש עמד דדו בשנה הארבעים לחייו, וספק אם העלה אפילו על דעתו, ששני הפרקים העיקריים בדרכו הצבאית עודם לפניו. אף שכמחצית חייו עשה בצבא, לא היו כל אותן שנים אלא כמין הכשרה ממושכת מאוד לקראת מבחנים, אשר בשעה המסוימת ההיא לא יכול היה איש לחזות אותם – ששת הימים בחודש יוני של שנה אחת, ועשרים ימים בחודש אוקטובר של שנה אחרת.

שבע שנות שריון – סיכום

שבע שנותיו של דוד אלעזר בגייסות השריון נסתיימו. בפרק זה לא שורטטו אלא קווים לפעילותו ולצמיחתו באותה תקופה, בעיקר כפי שהיא נראית לכמה מעמיתיו הקרובים מאז, אוהבים ומבקרים כאחד. דברים רבים נזכרו ברמז, חלק לא נזכרו כלל. שלמה להט, למשל, מדגיש את הקמת מתקן האימונים הגדול של השריון כאחד המפעלים החשובים של דדו באותה עת, והוא אומר: “הייתי אז במה”ד-אימונים. שמורה בזיכרוני תמונה; אני איתו בשעה שהוא משכנע את ישכה שדמי להיות מפקד המתקן. אמרתי לו אז: ‘דדו, אם לא תשים פה מנהיג-כנופיה רציני, אין סיכוי שזה יקום’ – ואני זוכר שמצא לנכון להזמין אותי לטקס הנחת אבן הפינה למתקן."¹⁰⁶ לא הזכרנו את המאמצים שהשקיע בהקמת “בית השריון” בתל-אביב, שהושלם בתקופת כהונתו כמפקד הגיִס והנושא עכשיו את שמו. אין אפשרות להקיף הכול, אבל חשוב להדגיש שלוש נקודות:

• באותן שבע שנים השתתף לא רק בבניית גייסות השריון שהכריעו את המלחמה – כי אם הכשיר עצמו לקראת מה שמזומן היה לו עדיין – הוא קנה בקיאות בכל הנוגע ללחימת השריון ומעמד של סמכות מקצועית רבה, ואת ראיית התפקיד המכריע שימלא השריון במלחמות העתיד;

• כמעט כל המפקדים אשר עמדו בראש עוצבות השריון שיפקד עליהן, אם כאלוף פיקוד הצפון בששת הימים, אם כרמטכ"ל – היו אז פקודיו, והוא למד להכירם מקרוב;

• כחבר המטה הכללי העמיקה אצלו היכולת להציב את הנושא הצבאי שלפניו ברקע התמונה הצבאית והמדינית הכוללת.

יששכר שדמי, שהוחזר לגי“ש על ידי דדו שבועות אחדים לאחר שהוצב בראשו, מעיר: “כל מפקד הוא צירוף של כמה תכונות יסוד בסיסיות, אם חסר הוא אחת או שתיים מהן, אינו יכול להיות מפקד. המייחד איש מאחיו – אלה הן הפרופורציות שבין אותן תכונות… את דדו מייחדת המזיגה הנכונה – ומעל לכול, החבר. את הנאמנות של המפקדים ושל המטה קנה בראש ובראשונה בזה שהיה חבר, ואין כוונתי לגינונים החיצוניים… שנית, הכושר שלו לנתח ולהסביר, ובכוח הניתוח וההסברה לשכנע. ומהי מנהיגות בסך הכול: להביא אותך לידי כך, שלא רק תציית, אלא תזדהה – כלומר, תהיה משוכנע… בצד זה היה מבין במקצוע. טנקים שהדריך והכין דדו למלחמה, מובטח היה לך שישמידו יותר טנקים של האויב, לא משום שהתותחנים יידעו לכוון יותר טוב, כי אם משום שלצוותים היה אומץ לכוון טוב יותר… הוא היה מקצועי במובן זה, שידע כי מדובר בתנאים המסוימים של הזירה שלנו, בחיילי צה”ל ובמוטיבציה שלהם, באויב המסוים הניצב מולנו, לא במטווחי ירי ובתחרויות ספורט. מה שקרה במלחמת ששת הימים, נבע במידה מרובה לא רק מחלקו של מי שפיקד על הכוח, כי אם מגישתו של מי שהכין את הכוח.”¹⁰⁷

את תרומתו של דדו מסכם האיש שהיה אחראי במידה מרובה למינוי ומי שעמד כל אותן שנים בראש המטה הכללי, רב אלוף (מיל') צבי צור: “הסיבות שדחפו אותי להיות בעד דדו הן גם שאפיינו במידה מסוימת את תקופתו כמפקד השריון… בבניית הגיִס יש, כמובן, חלק עצום לחיים בר-לב, וזו התקופה שנקבעה בה דמותו של חיל השריון לאחר ‘קדש’. מרבית הזמן היה דדו סגנו, ותרומתו הייתה מקבילה. בתקופתו נתן דדו מעמד ציבורי נכבד יותר לשריון – ועל ידי יצירת תודעה זו של חשיבות הגיִס ומשקלו, תרם במישרין גם להתעצמותו, שכן אם מכיר אתה בחשיבותו של חיל – אתה גם מקצה לו אמצעים. ואכן, באותה תקופה בנינו כמה יחידות נוספות. מעתה התחלנו למנות את הכוח בחטיבות. הכנסנו את הסנטוריונים ואת ה-אם-48. עם החדרת ההכרה בדבר משמעות הדוקטרינה הסובייטית – והדחף לכך בא מצד המטה הכללי, מן המודיעין – נעשתה פעולה נרחבת ללימוד משמעויות הדוקטרינה הזאת. בתרגילים התעוררו כל הבעיות היסודיות של לוחמת שריון, שהיא מלחמת תנועה למרחקים ארוכים. הייתה התמודדות עם בעיית השליטה בכוחות הנעים האלה – ובכללה, אמצעי הקשר. הייתה שאלת הפער בין מהירותם הגבוהה של הטנקים לבין זו של הזחל”מים, והיה צריך להכריע: האם מקצים את הכסף שלרשותנו לרכישת טנקים נוספים, או מתחילים להחליף את הזחל“מים, כדי לאזן את הכוח, ונתנו כמובן את הדגש בטנקים. התעוררה בעיית ניודם של התותחים, כדי שהסיוע יהיה גם הוא בקצב התנועה של השריון. את תקופת דדו אפיינה תורת הלחימה, ההבקעה. היינו צריכים להתרגל לעבוד בטווחים שונים, וזה יצר שורה של בעיות שלא היו קיימות קודם. אי-אפשר להגיד שהוא פתר את כל הבעיות. במבט לאחור על התפתחות גי”ש היה המעבר מבר-לב לאלעזר ולטל קומבינציה לגמרי לא רעה. באותה תקופה נבנו גם מחסני החירום, שכן עד ‘קדש’ לא היו לנו מחסני חירום של ממש."¹⁰⁸

דדו עצמו סיכם את התקופה בדברים שאמר לאחר מלחמת ששת הימים: “שימת הדגש על השריון בקרב היבשתי, מאפיינת היום כל צבא מודרני. לאחר חיל האוויר, השריון הוא הגורם הקובע את תוצאות הקרב ביבשה. אין גורם היכול למנוע מן השריון את ההכרעה – להוציא שריון האויב. פיתוח השריון הינו אפוא אחד הסימנים להפיכת צה”ל לצבא מודרני… אנו, אין לנו עומק אסטרטגי ואיננו יכולים להרשות לעצמנו אף מפלה בקרב רציני – שמנו את הדגש בחיל האוויר ובשריון. הנחות אלה והצבת שני החילות בראש הסולם הוכיחו את צדקתן במלואן במלחמת ששת הימים."¹⁰⁹

מים, אדמה, ריבונות    🔗

בדרך עפר מצפון לתל-דן, על פיסת אדמה שהסורים טענו לריבונות עליה, יצא בצהרי יום שישי, ה-3 בנובמבר 1964, לסיור שגרתי כביכול, זחל“ם אחד ובו יחידה קטנה של חיילי צה”ל.

יום אחד קודם הגיע לפיקוד הצפון המפקד החדש, האלוף דוד אלעזר. קציני המטה סקרו את פני הדברים בגזרה זו: כבר ב-1962 הוחל בסלילת דרך פטרולים, שנועדה לתחום באורח ברור את הגבול, אלא שהסורים היו שבים ומסכלים את הניסיונות להשלים את סלילת הדרך ולממש את ריבונות ישראל באזור שמצוי בו אחד ממקורותיו הראשיים של הירדן. תגובתו של האלוף החדש הייתה: אנחנו ניסע בדרך הזאת. מחר.

במטה הפיקוד עוררה החלטתו החפוזה של המפקד תמיהה מסוימת. אפילו מפקד מבריק זקוק לזמן כדי “ללמוד את הנושא” לפני שהוא מזנק למסלול המכשולים הקשה הזה. הקצינים המנוסים יותר ידעו, כי ברגע שיתגלה הזחל“ם, יפתח הצבא הסורי בנוחיילה באש, והם ביקשו לראות איך יעבור האלוף את המכשול הראשון שהוא רץ לקראתו. מספר על כך מי שהיה אז קצין אג”ם בפיקוד, סגן אלוף עמנואל (“מאנו”) שקד.¹¹⁰ כצפוי, פתחו הסורים בנוחיילה באש מטווחים שבין 800 מטר ל-1,100 מטר. כוחותינו השיבו באש. הסורים הפגיזו את משקי הסביבה. ילדים ומבוגרים ירדו למקלטים. “והוא, ‘מספר אחד’, לא מרים את הקול, לא כוסס ציפורניים, מבקש נתונים מקצין המודיעין, מקצין הארטילריה, ממני, קולט, מעבד, הופכם לפקודה. אנחנו התחלנו לתת לו יד, אבל את עיקר המעמסה נטל על עצמו: הספיק לתת פקודות בשטח, לדווח לרמטכ”ל, לוודא שכל אנשי היישובים נמצאים במקלטים. את התקרית כולה, עד לסופה, ניהל בעצמו, ובצורה יוצאת מן הכלל. ואז אמר: ‘עכשיו תפסתי את הפרינציפ. תודה רבה לכם חבר’ה. אנחנו נמשיך לנסוע בדרך הזאת’."

ברגע שנפסקה האש וחולץ הזחל"ם, עלה דדו על הרכב, שוחח עם החיילים, תיחקר אותם בעצמו, לא רק על מה שהתנסו בו זה עתה, כי אם על ריקעם, על אישיותם הצעירה, הפרטית והאזרחית מאוד. משם יצא וסבב בכל היישובים שהיו נתונים להפגזה – דן, דפנה, מעיין-ברוך – וניהל שיחות ארוכות עם החברים. “מן השאלות ששאל בכל קיבוץ ניתן היה להתרשם שלא אתמול הגיע לפיקוד אלא כאילו חמישים שנה חי בגליל העליון,” מספר מאנו שקד, הרואה במה שקרה באותו יום שישי דגם לסגנון שעתיד היה דוד אלעזר להנהיג בפיקוד הצפון ולקיים בעקביות במשך כל חמש השנים שישב שם, ובלשונו: “אותה דרך עפר מצפון לתל-דן, שפעם ראשונה נסעו בה ביום השישי ההוא, והמשיכו לנסוע בה בעקשנות, הייתה דרך המלך שעליה עלה דדו מיד בכניסתו לתפקידו.”

אך קודם שנפנה אל עיקרי ההתרחשויות בתקופה הראשונה, בשנתיים ומחצה שבין נובמבר 1964 לבין מלחמת ששת הימים, מן הדין לשרטט בכמה קווים את פני המציאות בגבול הצפון באותה עת. דוד אלעזר ניסח זאת מאוחר יותר בזו הלשון: "היו לנו שלושה מישורי התנגשות: מישור הפגנת הריבונות, היינו, עיבוד שטחים באזורים המפורזים, שהסורים ביקשו למנוע מאיתנו; מישור פעולות החבלה דרך סוריה והלבנון; מישור המאבק על המים, שבא לידי ביטוי בסיכול ניסיונות ההטיה.

“אופי ההתנגשויות בשלושה מישורים אלה נבע מאופי הבעיות עצמן.”

השלמת מפעל הירדן והתוכנית הערבית להטיית מקורותיו

מבחינת האיום על אינטרס לאומי חיוני, היה המאבק על מקורות המים החשוב בשלושת מישורי התנגשות אלה. מן הדין להזכיר כאן, כי למן ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ניצבו ראשי הציבור בפני עובדת יסוד אחת, שבהתגברות עליה יהיו מותנים ממדי ההתנחלות ואופיה, ואולי אף גבולות היישוב היהודי. לא זו בלבד שכלל מקורות המים היה מוגבל ביותר, אלא שמרב הקרקעות הראויות להתיישבות חקלאית היו באזורים צחיחים או מעוטי משקעים בדרום, ואילו מקורות המים היו בצפון, באצבע הגליל הצרה, מעוטת הקרקע. הזרמת המים מן הצפון לדרום הייתה יעד לאומי מרכזי ודחוף, ולמן הרגע הראשון ביקשו מדינות ערב למנוע בכל דרך את מימוש התוכנית הזאת. גם לתוכניתו של אריק ג’ונסטון, שליחו של הנשיא אייזנהואר, לחלוקה “צודקת” של מי הירדן, התנגדו הערבים. ישראל, שתיכננה תחילה את שאיבת המים מתוך הירדן עצמו, מצפון לכינרת, הכניסה שינוי בתוכנית, ומפעל המוביל הארצי נוטל את מימיו מתוך אגם הכינרת עצמו. הנחת הצינור הגדול לדרום הריק והצחיח נמשכה כשמונה שנים, והמפעל כולו הושלם ב-1964.

השלמת מפעל זה הייתה עילה לוועידת הפסגה הערבית הראשונה בינואר 1964, ובה הוחלט על מבצע טכנולוגי בעל יעדים מדיניים – הטיית מקורות הירדן וכיווצו, אם לא ייבושו הגמור, של עורק חיי מדינת ישראל. שלושה הם מקורות הירדן, ושניים מהם – המספקים יחד את מחצית מימיו, החצבני הזורם ממערב והבניאס הגולש ממורדות החרמון במזרח – מחוץ לגבולות ישראל. מחצית המים מקורם במעיינות הדן, באזור שאירעה בו התקרית המתוארת למעלה.

בספטמבר 1964 נתקיימה ועידת פסגה ערבית נוספת ובה הותוותה במפורט תוכנית ההטיה, אשר עמדה להיות מבוצעת בשלושה שלבים. בתוך שמונה-עשר חודש אמורה הייתה להתבצע הטיית החצבני, שתיטול מן הירדן רבע ממימיו. הטיית הבניאס חייבה מבצע הנדסי ממושך ומסובך יותר, כריית תעלה שאורכה 73 ק“מ וכן חציבת 4.5 ק”מ של מנהרות, אך משתושלם ההטיה – יצטמק הירדן כדי מחציתו. הירדנים יטו את הירמוך כולו, באמצעות תעלת הע’ור וסכר מ’חייבה.

האלוף דוד אלעזר קיבל לידיו את הפיקוד בשלב זה, וסיכול הניסיונות להמית את ישראל בצמא היה לאחד מיעדיו הראשיים.

עיבוד השטחים באזורים המפורזים היה קשור גם הוא באותה עת למאמצים לסכל את תוכניות ההטיה של מקורות הירדן. שורשי פרשה זו בהסכמי שביתת הנשק שלאחר מלחמת השחרור. הוסכם אז, כי כל שטח לאורך קווי הפסקת האש, שאינו חופף את הגבול הבינלאומי המנדטורי, יהיה לאזור מפורז עד לחתימת הסכמי השלום הסופיים. המגבלות היו על נוכחות צבאית, ולמשקיפי או"ם הייתה הזכות לפקח על כך. ואולם הסורים ניסו בשיטתיות למנוע כל פעילות ישראלית אזרחית בשטחים אלה – עבודות חקלאיות, פיתוח, שאיבת מים – ולכל אורך הגבול הסורי (האון, עין-גב, דרדרה, אזור גשר בנות-יעקב, משמר-הירדן, תל-עזאזיית וכן הרצועה הצרה שמצפון לתל-דן, שלטענת הסורים הייתה בגבולם) היו האזורים המפורזים מועדים לפורענות. מימוש הזכות לעבד את הקרקע, או “להפגין ריבונות”, היה מביא לעתים קרובות להתלקחות של תקרית רבת-ממדים. במהלך תקריות אלה היה נפגע גם ציוד ההטיה הסורי, ואת כל הפרשה כולה אין לראות במנותק מן ההידרדרות למלחמת ששת הימים.

סמוך לכך התעוררו לחיים ארגוני הטרור הפלשתיניים והחלו להציק ליישובי הספר לאורך הגבול הסורי והלבנוני.¹¹¹ בשנות החמישים נסתייעו קבוצות אלה בעיקר על ידי המצרים, ולפעילותן – ולפעולות התגמול הישראליות – היה משקל נכבד בהכשרת הקרקע למבצע “קדש”. עכשיו היו הסורים לפטרוניהם, אף שהמחבלים פעלו גם מכיוון לבנון וגם מירדן. בשנתיים שקדמו למלחמת ששת הימים ביצעו פחות ממאה פעולות, והצלחתם לפגוע בנפש וברכוש הייתה דלה ביותר, אבל את היחסים משני צדי הגבול “הצליחו” לשבש גם הפעם ולסייע להידרדרות למלחמה.

מימוש הריבונות באזורים המפורזים

אלוף הפיקוד נכנס לתפקידו בפתח תקופה של פעילות ביטחונית אינטנסיבית, אך לא כך נראו הדברים אותה שעה בציבור. בראש ממשלת ישראל ניצב אז לוי אשכול, בעל הדימוי האבהי, המיושב והמתון. רוח טאשקנט המפויסת ליטפה את הבריות ובישרה לכאורה ימים טובים יותר גם לאזור. בפועל – שלא כדרום רחב הידיים, הריק למחצה, זרוע הצפון קיבוצים, מושבים, עיירות פיתוח, והכול בטווח תותחים, מרגמות, קטיושות, וכמעט הכול בטווח נשק קל. פעילותם של כוחות הביטחון וחיי היומיום של האזרחים, נשיהם וטפם שזורים זה בזה לבלי הפרד.

נראים הדברים שהצירוף המיוחד של תכונות אישיותו של דדו היה כמו גזור לצורכי הזמן והמקום. דדו העריך היטב את מלוא משקלו של התפקיד שנפל בחלקו. סוף סוף זכה למה ששאף לו כל השנים. הוא אהב את עמדת ההכרעה, את העמידה האישית בראש לוחמים, את “הישיבה בשטח”, לא את עבודת המטה, לא את הישיבות, הדיונים, שולחן הכתיבה. עכשיו, אולי בפעם הראשונה מאז מלחמת השחרור, לא עסק בניתוחים, בתרגילים, בדוקטרינות, ולא ראה עצמו כחלק מאיזשהו מאמץ נכבד מאוד, אבל “משני” במובן ידוע – אלא עמד בראש החזית הפעילה והבוערת ביותר של צה"ל באותה שעה.

דדו, כפי שכבר הוזכר לא אחת, היה עקשן, ואף שהיה נעים הליכות ומאמין בהסברה ובשכנוע, לא היה מוותר על נקלה, ומנסה להשיג את מטרתו, במישרין או בעקיפין. היו לו גם מושגים – אישיים וציבוריים כאחד – מוצקים מאוד על “כבוד”. תלמה, רעייתו, רואה בשילוב זה, בין עיקשות לבין הקפדה על כבודו, קו מרכזי באישיותו. “זה המקום שלי” – היה קו שניכר ביחסיו עם כל אדם. כשנדמה היה לו שמישהו מנסה “לסדר” אותו, לא היה מוותר והיה מתכנן מלחמות ומאבקים. תכונה זו באה לכלל ביטוי מובהק בפעילותו כמפקד, וכך בזמן המלחמות על המים. כשהסורים פגעו באיזו חלקה בצפון, היה זה כאילו הטיל לו שכן אשפה במרפסת ביתו. לריבונות של ישראל התייחס באורח עקרוני ואישי כאחד: “זה שטח של מדינת ישראל – והם לא ייכנסו”, וזה היה ממש כבחייו הפרטיים – עמידה על כבודו ועל זכויותיו.¹¹²

המאבק הזה, אם על זכויותינו על האזורים המפורזים ואם נגד הטיית מקורות הירדן, חייב התמדה עקשנית שאי-אפשר היה לראות באותה שעה את קצה. היו אותן חלקות שהיו מעבדים בטרקטורים משוריינים, או נוטעים בלילות, וכשהיה השדה מבשיל, או המטע מתחיל להיקלט, היה הכול נשרף או מושחת באש הסורית. דדו עצמו ניסח זאת כך: “אנחנו חורשים והשדה נעשה חום, ואחר כך אנחנו זורעים והוא נעשה ירוק, ואז הם שורפים וזה נעשה שחור, ואנחנו שבים וחורשים, וחוזר חלילה.”

סגן אלוף פנחס (“פינייה”) להב – קצין השלישות של גייסות השריון, שהלך אחריו לצפון לארבע שנים נוספות, באותו תפקיד ובאותה דרגה – מאיר עיקשות זו מזווית אחרת: “שאלתי אותו: מדוע אנחנו עושים זאת שוב ושוב? הלוא זול יותר להטיס גרעיני חיטה, עטופי צמר גפן, וארוזים בצלופן מקליפורניה, וזה לא יעלה לנו בקורבנות. תשובתו של דדו הייתה, שאנחנו לוחמים וחורשים וזורעים לא כדי לקצור. לוחמים על ‘חלקת 120 הדונם’ או ה’בוסטר' או ‘האף של דה גול’, וכך כל חלקה וחלקה, כי חלקה שאנחנו זורעים היא גבולה של מדינת ישראל. היום מתחולל הוויכוח על זכותנו לזרוע בכורזים. מחר יהיה ויכוח אם מותר לנו לזרוע ולנטוע בראש-פינה ובטבריה. כל צעד שניסוג אנחנו, יתקדמו בעקבותינו הסורים. לכן אני מחזיק אותם קרוב ככל האפשר לגבול, כדי שבעתיד לא יישמט מידי כל העומק של המדינה.”¹¹³

חלקת מריבה אחת כזו הייתה ממזרח לקיבוץ האון. ימים רבים לא עובדה, ועכשיו, כשהוחל “לממש את הריבונות”, היו הסורים מניחים לחרוש ולזרוע, מחכים עד להבשלת הקמה, ואז, בכמה פגזי תבערה היו מעלים הכול באש. לאחר התייעצות חקלאית, הוחלט להופכה למטע דקלים. מספר שקד:

“לקחנו אז שתיים או שלוש פלוגות, ממש מתחת לחוטם של הסורים, ובמשך הלילה חפרנו מאות גומות. דדו, כמנהגו, היה איתנו בשטח. למחרת בלילה שבנו, וכמו בט”ו בשבט, נשא כל חייל שתיל, הלך אל הגומה שחפר, שתל את הדקל, הקיפו בגומה, השקה אותו, וכך במשך לילות אחדים, היינו שבים ומשקים את הדקלים… לא, לא הייתה עקשנות, כי אם דבקות אמיתית במטרה, אמונה במעשים שמשנים את פני המציאות. הוא אהב את הגליל, את עמק הירדן ועמק בית-שאן, את כל האזור הפורח הזה… נכון שחלק מן הדקלים קמל, ורק מחציתם נקלטו. היו גם שהלעיגו על כך, ואמרו שזה בזבוז של מאמץ. אבל דדו לא הושפע מן הלגלוג. ברגע ש’ננעל' על רעיון והיה משוכנע בצדקתו, לא יכול היה איש להזיזו."¹¹⁴

הקרב על מקורות הירדן

נשוב אל התקרית בתל-דן ב-3 בנובמבר 1964. זו הייתה רק ההתחלה. תקרית זו לא הייתה כולה הצלחה. כבר הזכרנו את הליקוי החמור בהכשרתם של תותחני הטנקים, שנתגלה במהלכה. שיעור הפגיעות בטנקים הסוריים היה מאכזב ביותר. המפקד החדש של גייסות השריון, האלוף ישראל טל, השקיע מעתה את מרב מאמציו בצד המקצועי של לוחמת השריון – ירי, תפעול, תחזוקה. בשנתיים הקרובות עתידים היו השניים לפעול הרבה במשותף, כשלא אחת מיישם טליק אישית את אמונתו, שניתן להגיע לדיוק מרבי בטווחים ארוכים, ובאש עקיפה עד לעשרה קילומטרים ויותר.

הדחיפה לניהול הקרב העיקש נגד מבצעי ההטיה, מציאת הפתרונות הצבאיים, שכנוע הרמטכ"ל, רב-אלוף יצחק רבין, וראש הממשלה, לוי אשכול – אלה היו הישגיו האישיים של דדו באותה תקופה, והואיל ומדובר באזור מאוכלס ובתגובות מסיביות של הסורים, שחייבו כניסת התושבים למקלטים ולא אחת פינוי יישובים, יש למנות בין הישגיו את הצלחתו למצוא מסילות ללב תושבי הספר, לא רק לשכנע אותם בחיוניות הפעולות המתבצעות, כי אם להתחבב עליהם ולהתקבל כאחד מהם.

ב-13 בנובמבר, בעצם הצהריים, הוחלט “לממש את הריבונות” שנית בדרך העפר שמצפון לתל-דן. הפעם הוכנו מראש כוחות וכלים מסוגים שונים למקרה של פתיחה באש ממוצב נוחיילה. בראש צעד סיור רגלי, ולאחריו יחידה בזחל“ם. עשר דקות לאחר שיצא הסיור לדרך העפר נפתחה עליו אש מן המוצב הסורי. תגובת צה”ל הייתה מסיבית, לרוחב הגזרה כולה. הסורים פתחו בהפגזת יישובי הסביבה. את העמדות שירו אש שטוחת מסלול שיתקו יחידות צה“ל בתוך שעה. אבל התותחים הוסיפו להפגיז את היישובים. פעם ראשונה הוכנס חיל האוויר לפעולה, והוא פגע במוצבים סוריים ובסוללות תותחים. בשעה 3:30 אחר הצהריים נענו שני הצדדים לפניית משקיפי האו”ם להפסקת אש. ארבעה חיילי צה"ל נהרגו במהלך התקרית ותשעה נפצעו, וכן נגרמו נזקים ליישובים דן ושאר-יישוב.

ואף על פי כן, ברור היה, שלא יהיה מפלט מהתנגשויות נוספות. בדצמבר 1964 ריכזה סוריה ציוד הנדסי לשם הכשרת תוואי לאפיק חדש לבניאס. נראו עשרה דחפורים העובדים בארבעה קטעים שונים בעת ובעונה אחת. כל אימת שהיו הסורים מנסים למנוע, באש, בעד יחידות הסיור שלנו לנוע על דרך הפטרולים שמצפון לתל-דן, היה צה“ל משיב באש, ואגב כך פוגע בציוד ההנדסי של מפעל ההטיה. הסורים ניסו להפעיל את הציוד בקטעים מרוחקים ביותר מן הגבול – עד למרחק של 5 ק”מ בסביבות גשר בנות-יעקב. באביב 1965 התפתחו תקריות במעלה הרמה, ממזרח לגשר בנות-יעקב, בקטע שבו נהנו הסורים מיתרון טופוגרפי ניכר. ב-17 במאי, בשעה שלוש אחר הצהריים, יצא סיור שגרתי של צה"ל והסורים פתחו עליו באש. יחידות טנקים מוסוות היטב השיבו מיד באש, שיתקו את העמדות הסוריות, ואילו טנקים אחרים הצליחו לפגוע – בטווח של כחמישה קילומטרים – בדחפורים המכשירים את התוואי לאפיק החדש של הבניאס.

בתכנון מבצעים אלה ובהוצאתם אל הפועל היה דדו מעורב אישית. חבריו זוכרים תקרית אחת שראש הממשלה לוי אשכול צפה בה מעמדת פיקוד ליד צפת. אשכול תמה על כך, שקציני המטה הם שמסבירים לו את המתרחש ואילו ה“גנרל” עצמו נעדר. הוסבר לו, שהגנרל נמצא למטה, עם הלוחמים. התנהגות זו גם הפליאה את ראש הממשלה וגם עשתה עליו רושם רב. הוא צפה במשקפת וראה כיצד נפגע הדחפור הסורי, ממש כפי שאמרו לו מראש הקצינים שלידו. הוסבר לו כמה קשה לפגוע בתותח של טנק, בטווח של 4.5 ק“מ תוך כדי הפגזה סורית רצינית למדי, והוא ביקש להתקשר עם ה”גנרל" לשטח ולהודות לו בלי שהיות. כאשר הגיע דדו לעמדת הפיקוד, מעופר, מפויח, אמר לו אשכול: “איזה מין גנרל אתה? גנרל מלוכלך?! מה אתה מחפש שם? אינך יכול להתרחץ לפני שאתה מופיע לפני?” וניכר היה בחיוכו, שאינו רק הולך שבי אחר דדו, כי אם משוכנע שהצפון נמצא בידיים נאמנות.

השילוב הזה בין התכנון הנועז והמדוקדק לבין ההישגים המרשימים של תותחני הטנקים הביא הישג נוסף. לאחר שנפגע הציוד ליד בית-המכס, העתיקו הסורים את מלאכת התוואי אף דרומה משם, מול כורָזין, בקטע המרוחק יותר מ- 11 ק“מ מקו שביתת הנשק דאז. הסורים הניחו, שרק מן האוויר ניתן יהיה לשבש את עבודתם שם, וכי הישראלים לא יעזו להפעיל את חיל האוויר, שכן לכך עלולות היו להיות השלכות מדיניות שליליות. אך ב-12 באוגוסט 1965, בהמשך תקרית שבה פגעו הסורים בטרקטור ישראלי, הצליחו תותחי טנקים ישראליים לפגוע בציוד החפירה בטווח זה של יותר מ-11 ק”מ. בזה הוכשלה כמעט כליל תוכנית ההטיה, שתכליתה הייתה ליטול מיישובי הדרום והנגב את מקור חייהם.

קרוב אליו במשך כל התקופה הזאת, מזדהה איתו יותר ויותר, היה נהגו מימי חטיבה 7, נעים כהן. יחד עם דדו עבר גם הוא לפיקוד צפון, הוא והאישה ושלושת הילדים שנולדו לו בינתיים. חמש השנים בצפון היו גם שנותיו של נעים. כאשר התלקחה תקרית, ודדו היה טס מן הפיקוד אל המקום שבו אירעה – היה נעים נחפז אחריו במכונית, ונמצא קרוב מאוד. על הדברים שהוא נושא בזיכרונו נסוך אור מיוחד.

הוא מספר: “אף נהג לא הרשה לעצמו מה שהיה מותר לי. אני הייתי נכנס לחדר המלחמה. דדו היה מגיע לחמ”ל – שומע את התדריכים, יוצא לשטח, נפגש עם כוח המשימה, מתדרך את החיילים – אנשי גולני – אחד אחד. הייתה פעם איזו פעולה, שצריך היה לעבור את הגבול, והוא ירד לפרט הקטן ביותר, לעבור לא מצד זה של הבית, אלא מצד זה – ולא עשו כפי שהורה להם, וזה עלה בחייו של קצין אחד. כל משך הפעולה היה יושב, בעמדה קדמית, מחכה לשובו של הכוח. תמיד נראה רגוע, אבל אני ידעתי מתי הוא מתוח, מחכה שיחזרו. ואז, מיד אחרי הפעולה, על קפה ואוכל, היה הוא אישית מתחקר, רוצה לקבל מידע ישר מהאנשים. הוא ישב לא רק ממש קדימה, בטווח נק“ל, אלא אני זוכר שבעצמו עבר את הגבול. אותי זה היה משגע. במקרה אחד, ליד תל-קציר, ישב בעמדות הטנקיסטים. ובגזרה ההיא – סורי זורק אבן, היא נופלת על העמדה. היו לי איתו ויכוחים על זה, אבל הוא היה אומר: ‘זה לא רק כדי שיראו את אלוף הפיקוד בקו. אני רוצה להתרשם מקרוב מן המצב. מחר קורה שוב משהו – ואני יושב למעלה, בפיקוד – אני יודע מה קורה’.” נעים כהן היה בקרבתו, כיסיו מלאים כריכים, סיגריות, אפילו אבן צור למצת של דדו, שהיה מעשן בשרשרת.¹¹⁵

כך באלמגור, בתקרית הגדולה. דדו היה בעמדה קדמית. בטנק שירה למרחוק, בציוד הצליפה, ישבו מפקד גי“ש, האלוף טל; משה (מוסה) פלד, המח”ט; וסא“ל עושרי, המג”ד. טליק, אישית, הדגים את טכניקת הירי בתותח טנקים. פגז סורי פגע פגיעה ישירה בטנק, ועושרי – ורק הוא – נפצע פצעים קשים. הרופא היה מאחור, סמוך למקום שניצב בו עכשיו פונדק “ורד הגליל”. השטח היה כולו מוכה אש ואי-אפשר היה להנחית מסוק. נעים התקרב בג’יפ עד לטנק, הפצוע הועבר אל הג’יפ, הוסע מרחק מה לאחור, הועבר לזחל“ם, משם לתאג”ד שנמצא בו הרופא הפיקודי, רב-סרן ד“ר קורדובה, שיתלווה גם הוא אל דדו אל המטה הכללי. סא”ל עושרי הובא במהירות לחיפה, נותח – וחייו ניצלו.

הנה כך, בקרבה המיידית הזאת, זוכר נעים את המעורבות הבלתי אמצעית של דדו ושל שאר המפקדים הבכירים בלחימה עצמה – מעורבות שהייתה גם לחלק ממנו עצמו.

המאבק על זכותנו לעבד את החלקות בשטח המפורז והמלחמה על המים היו משולבים זה בזה. היה הכרח לא רק לתכנן במדוקדק את המבצעים עצמם, כי אם להציגם בצורה משכנעת לפני הרמטכ"ל יצחק רבין וראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול. דדו היה יורד לפרטי התכנון, מסתובב שעות בשטח עם קציני המטה, לומד את המפות ואת תצלומי האוויר, וכן מתהלך ביישובים, מקיים שיחות עם המזכירויות ועם ועדות הביטחון, עד שהיה משוכנע כי הם שלמים עם תוכניתו, ושהוא עצמו בחן אותה לכל צדדיה. כך היה בפעולות גדולות, וכך בפעולות קטנות. כך במבצעים מן הסוגים שתוארו עד כאן וכך בפעולות התגמול על פעילות המחבלים שנתחדשה באביב 1965.

באותה עת חובל פעם ראשונה המוביל הארצי, והעקבות הובילו מעמק-בית-נטופה לעמק הירדן, ואל מעבר לגבול הירדני. לאחר שאפשרו הירדנים למחבלים שוב ושוב לחדור לישראל, בוצעו כמה פעולות תגמול. בהניחם לפני דדו תוכנית לפעולה כזאת, ידעו המפקדים שעליה להיות מוכנה ובדוקה בכל מאת האחוזים. אבל דדו לא היה מסתפק בזה, כי אם נהג לבחון גם את מפקדי המשנה, את מפקדי החוליות, אם הם יודעים בדיוק מה עליהם לעשות והיכן יהיו העמדות שלהם ומה יעשו במקרה שייפגע פלוני, ובמקרה שייפגע אלמוני.

את הקשר בין קונספציית הלחימה על המים לבין הביצוע המקצועי של ירי בטנקים לטווחים ארוכים ביותר, מדגיש שלמה להט, אז מפקד חטיבה 7, חטיבת השריון הסדירה היחידה של צה"ל: “התפישה היסודית הייתה של דדו. איך לעשות – זה היה טליק. אחת הבעיות בתקופה זו הייתה להבהיר לעצמנו מה אנחנו מבקשים להשיג, מדוע צריך להתמודד, מדוע אסור להניח לסורים להטות את מקורות הירדן – ובזה היה כוחו של דדו גדול. כך גם השילוב שבין ארטילריה לבין טנקים, הפעלת המערכת כולה. בתדריכים היה מקפיד שכולם יידעו בדיוק מה יקרה ומה תפקידו של כל אחד. הוא הדין בהבהרת הצד המדיני – בכל אלה היה נפלא. איך לעשות בצליפות לטווחים ארוכים, דברים שאיש לא העלה על דעתו שניתן לבצעם – בכל אלה תרומתו של טליק מכריעה. כאן, במלחמה על המים, הייתה באמת החלוקה הנכונה ביניהם.”¹¹⁶

היבט אחר של הפעילות האינטנסיבית בשנתיים שקדמו למלחמת ששת הימים מדגיש “מאנו” שקד. “המלחמה האחרונה שניהל צה”ל הייתה ב-1956, ואף שידענו איך עתידה להיראות המלחמה הבאה, לא היה כל ניסיון בהפעלת עוצבות וחיל אוויר ומאסות של ארטילריה. בקרב על המים ניתן ביטוי לשיתוף זה בין שריון, ארטילריה, חיל אוויר, צנחנים ו“גולני”, ביוזמתו ובהתאם לתפישתו הרחבה של דדו. בתקופה זו, עוד לפני ששת הימים, הניח אחת מאבני היסוד לתורת המלחמה של צה"ל.¹¹⁷

רוח צוות בפיקוד וקשרים עמוקים עם אנשי היישובים

חמש שנים היה דוד אלעזר אלוף פיקוד הצפון, ומלחמת ששת הימים באמצען. לא נוכל לעקוב אחר כל אירועי שלושים החודשים הראשונים, גדושי האירועים לאורך הגבול הסורי, ופעמים גם לאורך הגבול הירדני והלבנוני. די אם נציין, כי בתום השנה השנייה לכהונתו, לא רק התגבשה סביב דדו חבורה של מפקדים ואנשי מטה, שהכירה בסמכותו המקצועית ובהשראתו המנהיגה, אלא הוכר מעמדו, ולרוב נתקבלו שיקוליו אצל הרמטכ"ל ואצל ראש הממשלה ושר הביטחון. הקשרים שרקם עם יישובי הצפון, ותחושתם שהוא משמש להם נציג ודובר, חיזקו גם הם את מעמדו בפרוס תקופת ההכרעה באביב ובקיץ 1967.

על קשריו עם היישובים יש סיפורים לאין ספור. מאלף דווקא אחד השוליים שבהם. לפני מלחמת ששת הימים, היו גם יישובי עמק יזרעאל, הגובלים בשומרון, בחזקת סְפָר. ערב אחד הוזמן אלוף הפיקוד לנווה-עוז, ובמשך שעה ארוכה העסיקו אותו החברים בבעיה: הרפת של הקיבוץ סמוכה לגדר, והרפתן, היוצא לחליבה בשעה ארבע בבוקר, מפחד ללכת בלי ליווי צמוד, שהקיבוץ אינו יכול להעמיד לרשותו. קציני המטה של דדו מאבדים את סבלנותם, הם נרדמים מעייפות, ואילו דדו נכנס לפרטי פרטים עם חברי המשק, מחפש איתם יחד פתרון מעשי לבעיית השמירה על הרפתן. לאחר שנפרדו סוף סוף מחברי הקיבוץ ונכנסו למכונית, טענו נגדו אנשי מטהו על שהוא מכלה את זמנו ואת כוחו על “שטויות”. אמר דדו: “אנחנו באים לכאן לא כדי לפתור בעיות הנראות גדולות בעיניכם, כי אם לפתור בעיות הנראות גדולות בעיניהם. רפתן, רפתן טוב – זו בעיה גדולה.”

דדו – מוסיף אותו מפקד – קנה את לבם של היישובים לא בקסמו, לא בחיוכו הידוע, לא במסיבות ובהזמנות למסדרים חגיגיים, כי אם בכושרו להאזין היטב לבעיותיהם, בתחושה הפנימית שלו עצמו, שקיימת שותפות ממשית, יומיומית, בין ההתיישבות העובדת לבין הצבא. הדבר היה מתבטא, למשל, במינויים של מפקדי היחידות המרחביות בגליל העליון, ובעמק הירדן. אחד השיקולים המכריעים היה לא רק אם יידע מפקד להנהיג חטיבה בקרב, אלא אם יהיה בעל אישיות, שהמא"זים וועדות הביטחון וועד משקי הגליל, או העמק, יתייחסו אליו כאל מנהיג ולא כאל מפקד שמינה האלוף.

את קשריו של דדו עם ההתיישבות העובדת, שהעמיקו בחמש השנים בפיקוד צפון והתקיימו גם מאוחר יותר, תולה אחד מחבריו, רחבעם זאבי, בשני מניעים ראשיים שפעלו אצלו בשתי רמות: “לדדו הייתה השקפה מדינית שלמה, ברורה – על הערבים, הציונות, הגבולות, הקרקע, ההתיישבות. ברמה ה’אסטרטגית' הייתה השקפתו, כי את גבולות ארץ ישראל – הגבולות של מחר – תקבע מפת ההתיישבות. מחשבה זו אינה שלו, ימיה כימי הציונות, אבל הוא אימץ אותה לעצמו, עמד על מרכזיותה של תנועה זו בהגשמת הציונות, ומכאן ה’פלירט' שלו איתה. ברמה השנייה, ה’טקטית', טיפח את הקשרים עם ההתיישבות העובדת שהעריך, כי אין זו רק חבורה של אנשים טובים ונפלאים, אלא גם קבוצת הלחץ הגדולה ביותר במדינה, וכיוון שהיו לו שאיפות להשתלב בחיים הפוליטיים בגמר שירותו הצבאי, ראה בה את הבסיס הטבעי לפעילותו זו בעתיד.”¹¹⁸ ביטוי להשפעת זיקה זו על חשיבתו הצבאית של דדו, נותן יגאל אלון: כאיש גייסות השריון “היה המבטא הקלאסי של המלחמה המשוריינת, הניידת, הממוכנת, המבקיעה, המתמרנת, הלוחצת, הכובשת שטחים,” אך מן הצד השני, כאלוף פיקוד הצפון החשיב את “ההגנה המרחבית, היחס בין שני אלה – בין הרומח והמגן. השלמות הזאת בין השניים ניכרה בו היטב, וגם כטנקיסט, איש הקרב הנייד, לא ראה צורך לזלזל באותו ‘ברווז-יישוב’ – היישובים הניתנים לפגיעה.”¹¹⁹

בצוות שהתגבש בפיקוד מילא תפקיד מיוחד דן לנר, חבר קיבוץ ומבכירי המפקדים בפלמ“ח. כבר ב-1950, בהיותו בן 27, נתמנה למפקד חטיבה וקיבל דרגת אלוף-משנה, אבל כעבור זמן קצר פרש מצה”ל ושב לקיבוצו. כאשר קיבל דדו את הפיקוד, שימש כראש המטה שלו אריאל שרון. אריק, בדומה לדדו, אהב – לפי עדות מהימנה אחת – לנהל את העניינים בשטח “ודדו לא היה מרוצה מדרך עבודתו, טען שהוא מחמם גזרות, אינו מדווח בדייקנות, ואף הסביר לשרון: אני אלוף שאוהב להימצא בשטח ולעשות את הדברים, ואילו מראש המטה אני מצפה שיישב במטה, ואילו אתה כמוני אוהב לשבת בשטח – וזה לא יילך יחד.” לאריק הציע הרמטכ“ל תפקיד בכיר במטה הכללי – ועד מהרה הזניקו יצחק רבין ונתן לו דרגת אלוף. ואילו דדו הצליח לשכנע את דן לנר שישוב לצה”ל וישמש ראש מטה פיקוד הצפון. את רשמיו ממנהיגותו של דדו בתקופת עבודתם המשותפת הגדיר כ“סגולה להביא אנשים לכך שילכו אחריו בלי שימוש בכוח… הצבא בעיניו היה גם חברה. לבעיות הפרסונליות בצבא ניגש בלי להזדקק מעודו לדרגה – גישתו הייתה בראש ובראשונה זו של אדם אל אדם… המפגשים שלו עם הלוחמים היו בלתי אמצעיים ותכופים מאוד. היו מפגשים רבים כאלה, שאני זוכר. תמיד הצליח להשרות אווירה, שאיש לא הרגיש עצמו מוגבל על ידי כך שהוא ניצב לפני אלוף. הוא הצליח להגיע להידברות חופשית, וכיוון שבאוזניו דיברו אמת – קיבל מושג נכון על הנעשה ביחידות… מצד אחד היה מאוד פרגמטי – איש המגדיר לעצמו, לפני מעשה, את המטרה שלפניו. כשמתארים אותו כך – מצטייר איש קשוח. מצד שני, היה מאוד אנושי, אוהב חיים, מחשיב – יותר מכול – את האדם שלפניו. בעבודה היה מאוד יסודי, ואף שדרכו הייתה להאציל אחריות, נהג לשוב ולבדוק נתונים שהכינו האחרים עד לפרט האחרון, בלי כל קיצורי דרך. ואולם, תוך כדי מהלך העבודה והמתח המתמיד, אהב ליהנות משעה של שמחה. בגמר פעולה – בעמק הירדן או בגליל – היינו הולכים לביתו של ‘מינו’ בטבריה, שאצלו היו תמיד מקרר מלא ודלת פתוחה – אוכלים ולוגמים כוסית ושתיים, ולעתים גם שלוש וארבע, והייתה אווירה משוחררת, מלווה שירים וסיפורים, שחלקו של דדו בה היה מכריע. את האווירה העליזה של אותם ערבים, שאינה יכולה להיווצר באורח מלאכותי – קשה מאוד לשכוח…”¹²⁰ “מינו” היה בן טבריה, איש יחיד במינו ש“עבר בירושה” לפיקוד הצפון מן הפלמ"ח, ולא הייתה שעה שלא היה מקבל את הלוחמים במאור פנים ובכל מה שנמצא בביתו בשובם מפעולה.

תקופת שירות נוספת בצבא הקבע של האלוף אלעזר נכנסה לתוקפה ב-29 בספטמבר

1. בשעה שחתם על הטופס הרשמי, עברה אולי בראשו המחשבה, שהנה מלאו עשרים שנה מאז קם מזכיר הקיבוץ הצעיר, הפר את המרות הקולקטיבית והלך להיות טירון בפלמ“ח. עכשיו הוא בן ארבעים ואחת, ואת חצי-חייו עשה בשירות הצבא. עם משפחתו נדד מעין-שמר לכפר-מנחם, לשעה קצרה אל בית בפרוור בהרצליה, לרמת-אביב – ועכשיו לבית שכור בטבעון, בית שהוא מתפנה אליו מעט מאוד. תוך כדי הריונה – בצפון נולד הבן השלישי, יאיר – שבה תלמה ללימוד מוסיקה, עכשיו בסמינר “אורנים”. למשפחה – קשות העקירות התכופות. האב – אלוף, הצבא הוא עבודתו, ייעודו, אהבתו, תחביבו. הוא נתון כולו בעניינו, ואילו הבית, עד לדברים הקטנים ביותר, מוטל על אשתו, שהוא לה הביטחון, “הכתפיים הרחבות”, אבל לדדו מובן מאליו שעליה לשחרר אותו מן הדאגות הקטנות, ובכללן – איך מיטלטלת אשתו ההרה של אלוף, שיש לו נהג צמוד, בין טבעון לחיפה ותל-אביב. בשנים ההן טרם התפשר, החמיר הרבה יותר – ויותר מכול עם משפחתו. כאשר התלוננה היה אומר: “אשתי, את רוצה להוריד אותי מדרך הישר,” מספרת תלמה. הקשיים היו לא רק הריחוק, הנדודים, ההיעדר המתמיד של האב מן הבית. היה אותו עיסוק – שמאוחר יותר במטה הכללי אף גבר – ריצה מאירוע רשמי אחד למשנהו. תלמה הייתה מעדיפה קונצרט, תיאטרון, או ישיבה בבית, עם משפחתה. אבל דדו היה נתון כולו בצבא, והיא זוכרת, כי פעם אף אמר לה זאת במפורש: “לפעמים אנחנו קוראים בספרים: ‘איש זה הקדיש את חייו למשהו – לרעיון, לאיזה עניין.’ זה כך. זה לוקח את הכול. זה פירושן המדויק של המילים – אדם מקדיש את חייו.” כך גם קיבלה המשפחה את אורח החיים המיוחד הזה, אף שדדו לא ראה עצמו כמי שמקריב, כי אם כמי שמגשים את עצמו. בעבודת הצבא, בהקמת העוצמה היהודית, ראה את ייעודו – ושם גם היה מושא אהבתו. כך ראו זאת גם בני משפחתו. אם גם לא אמר זאת לאיש בפה מלא – נראה שאז, במלאות לו ארבעים, כבר הירהר באפשרות שהוא יהיה הרמטכ”ל הבא, ואם לאו – שאולי אלה שלוש השנים האחרונות לשירותו הצבאי. לפעמים, בשובו בשעת לילה מאוחרת הביתה, מעבר לעייפות, היה מציב כיסא ליד הארון, עולה עליו – ומתרכז בהמשך הרכבת התמונות מאלף חלקיו של “פאזל” (משחק הרכבה) ענק, שהביא לילדיו מחוץ לארץ. הארון היה משטח בטוח, ודדו, בעקשנות, שיחק בלילות בצירוף החלקים לתמונה. על גבי הארון…¹²¹

התקריות הגדולות שקדמו למלחמת ששת הימים

בראשית אוקטובר 1966 נסע לחוץ לארץ לחודש, וזמן קצר לאחר שובו החלו מתלקחות – ומסלימות במהירות – התקריות בגבול הסורי. איש לא דיבר על מלחמה, אבל לא רק בראשו, כי אם בתכנונים שנעשו בפיקוד, הבשילה המחשבה, שבלי שתובטח ליישובים השוכנים בעמק – ממקורות הירדן ועד לכינרת – הגנה מפני ההרים הרובצים עליהם ממזרח, לא יידעו מנוחה לעולם.

ב-6 בינואר 1967 ירו טנקים סוריים מתאופיק בדרום, לעבר טרקטור ישראלי שעבד באחד האזורים המפורזים, ב“חלקת הסלק”. למחרת נכנס טרקטור סורי לתוך שטח מפורז בגבול ישראל. ב-8 בינואר יורים סורים ממוצב דברשייה שבמרכז הרמה לעבר טרקטור שנסע בשדרת מע“צ, וכן לעבר נוטרה. בצהריים עולה באש, כתוצאה מן הירי, צריף שליד בור התחמושת בנוטרה. בשעה 14:10 יורים הסורים בשני ג’יפים אזרחיים של קיבוץ שמיר, ושני נוסעים נפצעים. ב-9 בינואר מתחדשת פעילות אינטנסיבית של טנקים וארטילריה באזור תל-קציר. תושבי הקיבוצים תל-קציר, האון ומעגן יורדים למקלטים. חילופי אש מתנהלים בין טנקים ישראליים וסוריים. בצד האלוף, נמצאים בחפ”ק הרמטכ“ל, מפקד גייסות השריון וקצינים בכירים אחרים. אחר הצהריים יוצאים הרמטכ”ל והאלופים לטבריה, לפגישה עם ראש הממשלה ושר הביטחון, המתאכסן ב“גלי כינרת”. הדיונים והתכנונים בפיקוד מתחילים עם שוב האלוף ומפקד גי“ש, ונמשכים עד שעה מאוחרת באותו ערב. ב-10 בינואר יושב הרמטכ”ל ועמו אלוף הפיקוד ומפקד גי“ש באלמגור. מוצבים סוריים יורים על אשמורה, עדר סורי חודר לאחת החלקות בשטח המפורז – ה”בוסטר". יורים יריות בודדות ומבוקרות לעבר העדר כדי להבריחו. למחרת ב-11 חלה הסלמה – האש מתפשטת לאורך כל הקו, מאלמגור ונוטרה צפונה. נפגע טרקטור ישראלי בשעה 16:44, ושתי דקות לאחר מכן נפגע טנק סורי בדרבשייה. מיגים 21 נראים באוויר… כך ובדומה לכך מתרחש גם בשלושת הימים הבאים, ולאחר מכן משתררת הפוגה. ימים אלה גדושים לא רק פעילות בקו עצמו, כי אם התייעצויות ודיונים בכל הרמות, כמעט בלא הפסקה.

אין זו אלא דוגמה לרתיחה שתוצאותיה תהיינה מרחיקות לכת, שכן ניתן לפתוח בתקרית באורח חד-צדדי. אבל במקרים רבים ניטלת עד מהרה השליטה מיד יוזמיה. בראשית חודש אפריל 1967 מנסים הסורים מדי יום ביומו, בירי לעבר הטרקטורים הישראליים, למנוע את הגישה אל החלקות באזורים המפורזים.

ה-7 באפריל תקרית 7 המטוסים

כך השתלשלו הדברים ב-7 באפריל, שיש שראו בו את היום שבו החלו הדברים להתגלגל, תוך שהסורים והמצרים הולכים ונשבים ברטוריקה ובאיומים שלהם עצמם, לעבר מלחמת ששת הימים. כרגיל, פותחים הסורים באש על טרקטור שיוצא לעבודה באחת החלקות. השעה 09:43. ניתנת הוראה לאזרחים להיכנס למקלטים, כוחותינו מתחילים להשיב אש, ובה בשעה מוגשת תלונה לוועדת שביתת הנשק. השעה 09:50.

הסורים תומכים את מדיניותם – שלילת זכותה של ישראל לריבונות על האזורים המפורזים – באש גוברת והולכת. מן הצד הישראלי נפלה החלטה, שלא לוותר על מימוש הזכות ככתבה, ובכל שלב משתתפים בהכרעה הרמטכ“ל, יצחק רבין, הנמצא במקום, וראש הממשלה לוי אשכול, השוהה ב”גלי כינרת" בטבריה. מעניין לעקוב אחר ההשתלשלות למן כניסת האו"ם לתמונה.

שעה 10:43 – האו"ם מציע הפסקת אש שתיכנס לתוקפה ב-11:15. אנחנו מסכימים ל-11:30. תוך כדי כך פוגעים הפגזים הסוריים ברכס תל-קציר וברכס האון. הטנקים הסוריים בתאופיק “מורידים כיסויים”, כלומר, נערכים לירי.

שעה 10:52 – הסורים מסכימים להפסקת אש, אך בתנאי שישראל תוציא את הטרקטור העובד בשטח המפורז. הסכמה לכך כמוה כהודאה, שישראל חורגת מתחומי ריבונותה, גם כשמבוצעות עבודות אזרחיות בשטחים המפורזים, בניגוד לאמור בהסכמי שביתת הנשק. תשובת הרמטכ"ל: “שלילי מוחלט!”

שעה 11:02 – פגיעות סוריות ליד עמדת הפיקוד במשק האון. הפגזות מרגמות על החלקות ופגיעות ליד ריכוז הטרקטורים. כעבור דקות אחדות חדל הטרקטור בשטח לפעול. מוציאים אותו ומכניסים טרקטור משוריין שני, הכול תחת אש מרגמות וטנקים. האש הסורית מכוונת לתל-קציר והאון. בשעה 11:22 נפגע הטרקטור שהוכנס זה עתה. מחלצים אותו, ומכניסים טרקטור נוסף. הרעשת מרגמות באזור חניית הטרקטורים ועמדת הפיקוד, המלווה מקרוב את מהלך התקרית.

שעה 11:41 – הרמטכ“ל מורה על הפסקת אש, כמוסכם עם האו”ם, ב-11:45. שעה 11:45 – ראש הממשלה משוחח עם הרמטכ"ל, הנמצא בעמדת הפיקוד. אשכול מורה להמשיך בעבודה האזרחית עם הטרקטור. אם תיפסק האש הסורית, תיכנס בכך לתוקפה הפסקת¹²² האש המוסכמת, אם ימשיכו בירי – נשיב אש ולא נחדל מן העבודה.

שעה 11:50 – מתחדשת הפגזת מרגמות ליד הטרקטור שבשדה, ופצצות נופלות גם לתוך בריכות הדגים. מוגשת תלונה נוספת לוועדת שביתת הנשק, אך ההפגזות הסוריות נמשכות. כוחותינו מתחילים להשיב אש.

שעה 12:50 – במהלך השעה האחרונה נפגע טנק סורי וכן כמה בתים בתאופיק. קצין ישראלי צעיר נפצע פצעים אנושים (ומת מפצעיו בתוך חצי שעה). ההפגזות הסוריות נמשכות. טרקטור נוסף שהוכנס לשטח מתקלקל. האלוף אלעזר מורה להכניס במקומו טרקטור גדול. ההסלמה באש הסורית גורמת להכרזת כוננות מלחמה בפיקוד הצפון כולו, וכן עובר חיל האוויר לכוננות.

שעה 13:45 – מופיעים שני מטוסי מיג 21. מיראז’ים ישראליים מוזנקים לקראתם. בקרב אווירי מופלים שני המיגים בשעה 14:00.

שעה 14:03 – מופיעים 2 מטוסי מיג 17 ומיד לאחריהם עוד 4 מטוסי מיג 21, אך הם מצליחים להסתלק בלי להיפגע.

שעה 14:55 – שני מיגים תוקפים את קיבוץ עין-גב, ובקרב אווירי מפילים מטוסינו שני מיגים.

שעה 16:32 – האש טרם פסקה, ועכשיו מופיעים מיגים מעל לאזור התקרית. 3 מיגים מופלים מעל לירדן. היום הזה מגיע לקצו. בעתיד יחברו פרשנים חיבורים שונים על אירועי ה-7 באפריל והתפקיד שמילאו בהשתלשלות שהוליכה – דרך איומיו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, הכנסת הגייסות לסיני, הרחקת משקיפי האו"ם וסגירת מיצרי טיראן – למלחמת ששת הימים. התיאור המובא לעיל, מתוך “יומן הפעילות”¹²³ שניהלה לשכת האלוף אלעזר, מצלם את המציאות. הרישום הכרונולוגי המדוקדק מגלה בבהירות עד היכן הייתה תקרית זו נמנעת – אפשר לומר, מיותרת – ומהיכן הייתה בלתי נמנעת. אילו השלימה ישראל עם הפעילות ההנדסית המזורזת – בהתאם להחלטות ועידות הפסגה הערביות של 1964 – להטיית הבניאס והחצבני; אילו ויתרה ישראל כליל על אחיזה באזורים המפורזים; ובמקרה המסוים של ה-7 באפריל, אילו לא נכנס הטרקטור לעבודה בחלקה; ומאוחר יותר – אילו קיבלה ישראל את התנאי הסורי להפסקת אש בשעה 11:45, הוצאת הטרקטור מן השטח… אפשר, כמובן, להפוך הגיונו של טיעון זה על פניו גם במישור הרחב יותר וגם בזה המצומצם, של ה-7 באפריל: אילו נמנעה סוריה מפעולות שהיו מכוונות לפגוע בישראל, ובאותו יום – אילו נמנעה מלהסלים את התקרית משעה לשעה, אלא פשוט הניחה לטרקטור האחד הזה לעבוד בחלקה, שלא לומר, אלמלא הנסיקה את המיגים…

בערוב אותו יום כבר היו כל השאלות הללו חשובות פחות. בתוך שבועות אחדים נמצא המזרח התיכון דוהר לקראת מלחמה. ואף שכל משך השנתיים ויותר מאז שנכנס דוד אלעזר לתפקידו, היו כמעט כל גורמי ההתלקחות קשורים לצפון, בעיקר לסוריה – הוליך הגיונם המוזר של המאורעות באזורנו לכך, שהמלחמה תפרוץ ותוכרע בדרום הרחוק והריק, בין ישראל למצרים.

לסיכום פרק זה וכמין חוליה המחברת אותו אל הפרק הבא, מן הדין להביא דברים מפיו של יצחק (“חקה”) חופי, אשר שימש, החל בקיץ 1965 עד לאחר מלחמת ששת הימים, ראש מחלקת מבצעים במטה הכללי, ועקב תפקידו הרבה להיפגש עם אלוף הפיקוד, בדיונים ובאישורים של הרמטכ"ל לתוכניות של פיקוד הצפון: “הייתה לו תפיסה מאוד מהירה וחדה. בכל נושא שעמד לדיון הייתה לו דעה מאוד מגובשת, והרושם העיקרי – הוא עומד על דעתו, ואם אינו מצליח בכך בדרך ישירה, ילך בדרכים עקיפות עד שייעשה רצונו. כאשר נתקל בהתנגדות, היה נסוג כביכול, וכעבור יום, בשיטה שונה, במצב רוח אחר, היה מצליח להטות את המטה הכללי ואת הרמטכ”ל לכיוון שרצה בו. התרשמותי הייתה, כי בפיקוד שבראשו עמד הייתה לו שליטה בלי מצרים, ולא בדרך של טרור, כי אם משום שזכה להערכה רבה, ואולי – מעבר להערכה – אהבו אותו. וכתוצאה מזה, ניגן הפיקוד כולו לפי הכינור שלו.

“כבר אז, בימי התקריות שקדמו לששת הימים, בלטה עירנותו להיבט המדיני. מפקד בדרגתו ובתפקידו חייב להתחשב בשיקולים מדיניים בשעה שהוא מגיש תכנון צבאי לאישור, ולא ללכת בדרך הקלה, להגיש תוכנית ולהניח לאחרים שיפסלוה מטעמים מדיניים. אצל דדו, בימי המלחמה על המים ועל החלקות, ניכרה ראייה פוליטית די רחבה. גם מן הבחינה הצבאית, מנקודת מבט שלי באותם ימים, ניכרה אצלו תפיסה אופרטיבית וטקטית טובה מאוד. ראיתי אותו בתקריות רבות, ובהן כאלה שבמהלכן נתהוו מצבים מאוד לא סימפטיים, בימים שהסורים ישבו על הרמה והיו הורסים את היישובים למטה, והוא שמר על השקט, והיה לו שיקול מהיר מאוד. הייתי גם עד להערכה הרחבה שרחשו כלפיו יישובי הצפון. ראיתי זאת אז, ועתיד הייתי להיווכח בכך שנית, בתקופה יותר מאוחרת.”¹²⁴

מלחמת ששת הימים – כיבוש השומרון ורמת הגולן¹²⁵    🔗

“פיקוד הצפון נכנס למלחמת ששת הימים כאשר צריך היה להתרגל לרעיון, שהוטל עליו להיות במאמץ הגנתי, ובמידה ידועה מאמץ משני, בשעה שהמאמץ העיקרי היה בדרום. מתקופה של פעילות אינטנסיבית שקדמה למלחמה, עברנו למעמד של מאמץ משני אשר חייב מאמץ נפשי להתרגל למצב. ועסקנו כל הזמן במאמץ העיקרי איך להפוך שוב את המאמץ המשני למאמץ עיקרי.”

כך פתח דדו את דבריו בכנס מפקדי פיקוד-צפון לציון הניצחון במלחמת ששת הימים. על הרצאתו זו ועל עדויות אחרות מפיו מושתת פרק זה, ובמידת האפשר יובאו הדברים כאמירתם, בגוף ראשון. אך קודם לתיאור ימי המלחמה עצמם, נעמוד על ההתפתחויות שקדמו לה, ככל שהדברים אמורים בחזית הסורית.

בדרום החלו המאורעות להתפתח כבר במוצאי ה-15 במאי, עם הידיעות הראשונות על תכונת מלחמה במצרים. בדיון המתקיים כעבור יומיים במטכ“ל מסתמנת הכוונה לרכז את כל המאמץ של צה”ל בחזית הדרום, ורק ב-19 במאי, בדיון נוסף, נותן הרמטכ“ל, יצחק רבין, ביטוי מפורש להשקפתו, כי אם אכן תפרוץ מלחמה בחזית הדרום, לא תוגבל לחזית זו לבדה, ומטבע הדברים תתנהל גם בחזית הסורית. באותה שעה כבר מתנהלות שיחות בלתי פורמליות מרובות בין הרמטכ”ל לבין אלוף פיקוד הצפון, ובהן מציג דוד אלעזר תכנונים אלטרנטיביים שונים שהוכנו בפיקוד – לבלימת מתקפה סורית אפשרית ולמבצע התקפי של כיבוש רמת הגולן, כולה או חלקה. אמר דדו:

“כיוון שהמטכ”ל נכנס, החל ביום העצמאות, למעין פסיכוזה מצרית, והייתה התעלמות כמעט מוחלטת מן הבעיות האחרות, הייתה תכלית שיחותי עם יצחק רבין להביא לאיזון כלשהו. באותם ימים ניהלנו הרבה שיחות, שהוקדשו, אגב, גם לנושאים אחרים. אבל מבחינתי, לפחות, הייתה נקודת הכובד להסב את שימת הלב של המטכ"ל גם לחזית הצפון.

“מראשית הכוננות האמנתי בשני דברים: (א) שמלחמה עם מצרים פירושה מלחמה גם עם סוריה. האמנתי, שכניסתה של סוריה למלחמה תהיה בדירוג של שעות ספורות. השתהותם של הסורים למשך 24 שעות הפתיעה אותי, אף שהיו לי השערות לסיבת הדבר. (ב) מלחמה עם סוריה מחייבת מהלכים התקפיים מצדנו, ובראש ובראשונה – לצורך הגנה. לשון אחר: אם ניערך להגנה ונשב רק למטה, בעמק, יהיה מצבנו רע. עלינו לבצע ‘מחטפים’ על הרמה עצמה לשתי מטרות: קודם כול, לשם הגנה, ושנית – כדי שיהוו בסיס קפיצה להמשך ההתקדמות. אם אכן תפרוץ מלחמה, עליה להסתיים לא על הקו הירוק, כי אם על הרמה.”

שלוש תוכניות “מקבת”

"לצורך זה, ובמטרה זו, תיכננתי שלושה מבצעים התקפיים אלטרנטיביים, שכינוי הצופן המשותף להן היה ‘מקבת’: מקבת צפון; מקבת מרכז; מקבת דרום; הראשון והשלישי היו תכנונים נרחבים ורציניים, ואילו ‘מקבת מרכז’ הייתה פשוטה לערך.

"מקבת צפון – כללה את כיבוש בניאס, תל-פאחר, ועתידה הייתה להסתיים בזעורה.

היו כמה וריאציות לתכנון זה, אך בכולן היא מסתיימת בזעורה, ופירוש הדבר היאחזות על הרמה. בזה נתתי ביטוי להשקפתי היסודית, שהייתה התקפית. אילו הייתה הגנתית בלבד יכולתי להסתפק בהיאחזות בתל-עזזיאת ובתל-פאחר, שהיו מספיקים להגנת העמק עצמו. ואילו ההיאחזות בזעורה, פותחת לפנינו את הרמה ומשם ניתן לנוע לכל כיוון.

"מקבת דרום – תוכננה גם היא עד למעלה הרמה, עד הצוואר של אזור פיק – אל-על. אף שם, אילו נתכוון התכנון לצורכי הגנה בלבד, ניתן היה להסתפק בישיבה על הרכס עמרת עז-אדין וכפר-חרב. אלא שאף שם, כמו בצפון, ביקשתי מעין קרש קפיצה.

"מקבת מרכז – תוכנית זו מתרכזת באזור עין מאמון – רעוייה או דרבשייה – והיא באמת הגנתית בלבד, ומגמתה להקל מעלינו את הלחץ העלול להיווצר במרכז. בפועל, במהלך מלחמת ששת הימים עצמה, פיתחתי את המהלך ברעוייה כמאמץ נוסף לעלייה לרמה.

“שתי הראשונות זכו לאישור המטכ”ל וניתנה הוראה לפיקוד להכין תכנון, אך אף שלא מצאתי אישור לכך שהרמטכ"ל קיבל את דעתי גם בעניין ‘מקבת מרכז’, היא הייתה קיימת ומצאה ביטוייה בפקודות לחטיבה המרחבית.

“את ‘מקבת דרום’ תיכננו כמבצע משולב עם הליקופטרים. המבצע אמור היה להתנהל בשלושה שלבים: תחילה צריך היה כוח רגלי לנוע ולהיאחז בלילה בתאופיק. כוח מונחת יתפוס את ‘צוואר הבקבוק’ שבין פיק לאל-על, ותפקידו יהיה לחסום תגבורות אויב. בשלב השלישי, יעבור כוח משוריין דרך הכוח הרגלי, יתחבר עם הכוח המונחת ויפתח את ההתקדמות. אלא שהואיל ונמסר לי, כי לא יעמדו הליקופטרים לרשות המבצע הזה, וכי לא יתבצע אלא ‘מקבת דרום’, מכינים אומנם תכנון, אבל הדבר נעשה בלב ולב, ובימי הכוננות לא נבדק תכנון זה אפילו פעם אחת. בתוך המלחמה, כאשר הועמדו לרשותי הליקופטרים, וביקשתי לשוב ולבצע את המבצע המשולב, הוזהרתי על ידי אנשי חיל האוויר, כי המקום המיועד להנחתה סמוך מדי למוצבים הסוריים, וכל עוד אין השטח בידינו, אינם ממליצים לשלב בפעולה כוח מונחת.”¹²⁶

אלא שעדיין מדובר לא במלחמה עצמה, כי אם בתקופת הכוננות הממושכת, בעיותיה ותסכוליה. האלוף אלעזר השתתף בדיונים הרבים, והמכאיבים, שקדמו למלחמה, ולא הסתפק בקידום ענייני החזית שעליה היה מופקד. במבצע “קדש” היה דדו מפקד חטיבה שישבה ברצועת עזה, והוא נשא עמו מאותה תקופה כמה זיכרונות לא נעימים. עכשיו השמיע התנגדות חריפה לתוכנית לכיבוש רצועת עזה, הגדירה כ“איוולת” וכ“דבר שאסור לעשותו, כמשגה ממדרגה ראשונה.”¹²⁷

הדיון הדרמטי ביותר היה זה של יום ראשון, ה-28 במאי. במוצאי שבת התקיימה ישיבת ממשלה ארוכה ביותר, עד אור הבוקר, בהשתתפותו של השר אבא אבן, ששב מארצות-הברית, ובה נתקבלה אותה החלטה על המתנה של שבועיים שלושה – “להתפתחויות מדיניות”. בערב ישבו אלופי המטה הכללי ב“בור”, בחדר הישיבות שליד חדר המלחמה, המתינו להצטרפותו של לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, שנשא אותה שעה את הנאום לאומה, שהשפעתו הייתה אומללה ותוצאותיו מרחיקות לכת. השמועות על החלטת הממשלה הסתננו במשך היום והגיעו לידיעת חלק מהאלופים, ואילו על האחרים, כך נאמר, נפלו דברי ראש הממשלה בדבר ההמתנה הנוספת כ“רעם ביום בהיר”. בין המשתתפים בדיון היו שהתבטאו בחריפות נגד החלטת הממשלה, ואילו את דבריו שלו באותו דיון סיכם כעבור זמן האלוף אלעזר בזה הלשון:

"אני זוכר איך פתחתי. בניגוד לאחרים, שצעקו על הממשלה, אמרתי: ‘אנחנו צבא של מדינה דמוקרטית, ואנחנו נקבל כל הכרעה.’ לא רציתי, שראש הממשלה יתרשם שאנחנו הולכים ל’פוטש'. לעומת כאלה, שדיברו מעבר למותר עם ראש הממשלה, אמרתי, לאחר שהדגשתי, כי נקבל כל הכרעה – ‘אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לומר את דעתי’ – ודיברתי נגד הדחייה.

“למחרת, ב-29 במאי, בשלוש אחר הצהריים, היה דיווח נוסף במטכ”ל, בראשותו של יצחק רבין, והשאלה שהעמיד הרמטכ“ל לדיון הייתה: מה אומרים לממשלה – האם יכולים אנחנו לחכות עוד עשרה ימים – או אנחנו חייבים לתקוף מיד?! על כך היו חלוקות הדעות. באותו דיון אמרתי: בואו נגיד לעצמנו את האמת. אנחנו רוצים לתקוף מיד ועלינו להגיד שצריך לתקוף מיד. אבל אם התוצאה תהיה, בכל זאת, שמישהו יחליט בשלילה אז אני אומר, אם השאלה היא – לא מלחמה עכשיו או כן מלחמה בעוד 10 ימים, דעתי היא שאנחנו מסוגלים לתקוף גם בעוד 10 ימים…”¹²⁸

ההנחה: המלחמה בלתי-נמנעת, וגם בחזית הסורית

בינתיים נמשכות ההכנות בשטח, בהנחה שהמלחמה בלתי-נמנעת, ולדידו של דוד אלעזר – גם בחזית הסורית. הייתה זו השקפתו הקבועה של אלעזר, שיום יבוא ויהיה הכרח לכבוש את רמת הגולן, והיא שכיוונה את ההכנות משך כל התקופה כולה. “מאנו” שקד, קצין האג"ם, מדגיש כי “במשך השנתיים שקדמו למלחמה הוקדש זמן רב לתכנונים אופרטיביים, בלשוננו, כלומר – אם נצטרך לכבוש את הרמה, איך נבצע זאת. דדו החדיר בנו את התחושה, שאם תפרוץ מלחמה, החזית הקשה ביותר תהיה רמת הגולן, ולו רק בגלל הבעיה הטופוגרפית, ובקו הקיים עכשיו ראה הסדר זמני. הסדר קבע צריך להיות – רמת הגולן בידי מדינת ישראל. זו הייתה הקונספציה שלו. אז לא יוטרדו היישובים. הסורים לא יוכלו לקחת מאיתנו את המים. יהיה על מה לנהל משא ומתן. דדו אוהב היה לומר: ‘אנחנו צריכים לחיות בגדול, לא בקטן!’ לא שעד סוף ימינו נתחיל כל שנה לחרוש שלושה דונמים באישורם של הסורים… תכנונים אלה הובאו תמיד לאישור המטה הכללי, וכאשר פרצה מלחמת ששת הימים, היו בידינו, בכל הנוגע לתכנונים, כל הפתרונות – רק שיגידו לנו ללכת…”¹²⁹

כך זוכר גם רחבעם זאבי, שהיה אז עוזר ראש אג"ם: “לדדו הייתה תוכנית ברורה מאוד לשחרור רמת הגולן, ולא בגלל יצר הלחימה, כי אם מתוך תפיסתו, שהגליל לא יוכל להתקיים לעד בצִלם של התותחים הסוריים. הוא דיבר על כך השכם והערב, בִּלבל את המוח בלי סוף למטה הכללי, חזר וזרע את הזרע הזה.”¹³⁰

בין האנשים שפגש דדו בימי “ההמתנה” היה יגאל אלון, בקיבוצו, בגינוסר. כאלוף פיקוד הצפון ראה עצמו דדו מופקד גם על החזית הסורית וגם על חלק נכבד מן החזית הירדנית, וכבר באותה שיחה דיבר על כיבוש הרמה. “לגבי האפשרות לכבוש את השומרון, אם אכן יצטרפו הירדנים למלחמה, לא היו לי ספקות, למרות המוניטין של הלוחמים הירדנים,” אומר אלון. “אותי עניינה הערכתו של דדו את יכולתו להבקיע את המערך הסורי ברמת הגולן. השאלה הייתה איך יצליח לעלות מן העמק אל הרמה, להבקיע מערך מבוצר כהלכה, בתנאים טופוגרפיים שאינם קלאסיים למלחמת שריון. השאלה השנייה – האם ניתן להתקדם לאחר ההבקעה? דדו הבטיחני, לא רק שיש לו תוכנית בת ביצוע להבקעת המערך, אלא שגם ניתן לכבוש, בתוך ימים אחדים, את דמשק. אני אמרתי לו: ‘במידה שהדבר תלוי בי, אתנגד לכיבוש דמשק. זהו מעשה, שסמליותו תיצור בהכרח מהפך בינלאומי ושכרנו ייצא בהפסדנו’.” כנגד זה הייתה לאלון “אידיאה פיקס” משלו – אם אכן ניתן יהיה להתקדם ברמה, יש להגיע להר הדרוזים ולסייע בכינון המדינה הדרוזית העצמאית.

עניינו של דדו בשיחה היה אחד, והוא אמר ליגאל אלון מה הוא מבקש: “אתה צריך להביא אישור לכיבוש רמת הגולן.” פיקוד הצפון מסוגל לכבוש את הרמה הסורית בכוחות המרותקים בלאו הכי לחזית זו, הוסיף דדו. התכנונים שלו מכוונים למבצע כזה, בלי תוספת כוח, “לקראת פקודה”.¹³¹

באותם ימי המתנה ביקר את כוחות המילואים בצפון גם הרמטכ“ל, יצחק רבין. נלווה אליו רחבעם זאבי. בין היתר ביקרו בחטיבת השריון 37. כשם שיגאל אלון יצא מעודד מן הפגישה עם דדו, כך גנדי. לעומת זאת שררה רוח נכאים בשורות. אנשים עזבו את משפחותיהם, את מקומות העבודה, את הלימודים, ועל הכול השפיעו אותם דיבורים של “זריקת היהודים לים”. הרמטכ”ל דיבר אל הלוחמים, אבל הרוח הנכאה לא פגה. החטיבה הייתה בחורשת חצור. לאחר שהמריא הרמטכ"ל במסוקו, התייצב דדו בעצמו מול המגויסים ופתאום עברה את הכול רוח חדשה, וכאשר סיים – היו מחיאות כפיים. “הוא היה מחונן באותה תכונה – מנהיגות. יש מפקדים שהם מעולים ברמה הטקטית, ויש מצביאים שהם בעלי ראייה כוללת, אבל רק אצל מעטים ישנו צירוף זה – היכולת ‘לקרוא את השטח’, לקרוא את האויב, להיות אסטרטג וטקטיקאי – ולהנהיג. דדו מצא מסילות ללבם של מפקדים וחיילים. ביום ההוא, בחורשת חצור, זה בלט באורח דרמטי.”¹³²

והנה, מתמנה דיין לשר הביטחון בממשלת הליכוד הלאומי וב-4 ביוני הוא מגיע לסיור בצפון. דדו תלה תקוות רבות בביקור הזה, ובמהלכו של הסיור, בג’יפ, מתל-דן עד לשדה התעופה במחניים, ובעוד שר הביטחון מבקש לדעת איך ערוכה החזית להגנה למקרה של התקפה, מנסה דדו לשכנע אותו בדבר ההכרח בתפיסה התקפית. הוא עוצר את המכונית בסביבות דן, מצביע על זעורה ואומר:

“אדוני, זה המקום שאני רוצה לעשות עליו מחטף ולכבוש אותו. זה ייתן לי הגנה על העמק וקרש קפיצה לעומק.”

“תתרגל לרעיון שהמלחמה היא נגד מצרים,” משיב לו שר הביטחון.

“אם תהיה מלחמה נגד מצרים, היא תהיה גם פה.”

“יכול להיות, אבל קודם כול זו מלחמה נגד מצרים, ומה שצריך לעשות פה, זה לשבת ולהחזיק מעמד.”¹³³

הדיון עם שר הביטחון החדש נסתיים בתסכול עמוק. “נפרדנו בהרגשה כבדה מאוד כשהורדנו אותו במפקדה בנצרת וחזרנו לתל-אביב,” זוכר רחבעם זאבי, שנתלווה אל השר. בקשה אחת הייתה לו לדדו מגנדי, שיחזיקוֹ בסוד העניינים. למחרת, בבוקר החמישי ביוני, היה גנדי במטהו של מוטי הוד, מפקד חיל האוויר, והוא החזיק טלפון פתוח אל דדו ודיווח לו על מהלך התקיפה האווירית – זו שפתחה את המלחמה – וגם את גורלה.¹³⁴

הכיבוש שלא תוכנן – ג’נין ושכם

באותן שעות בוקר היה בידי דוד אלעזר אישור הרמטכ"ל להפעלת תוכנית “מקבת צפון”, אבל רק 24 שעות, או 48 שעות, לאחר שיפתחו הסורים באש. והנה, הסורים שקטים, ודווקא הירדנים מתחילים להפגיז את מי-עמי במשולש, את יישובי חבל-תענך. האש פגעה בטירת-צבי, במוצבים באזור הגלבוע ובמקומות נוספים. החל מן הצהריים ניסו מטוסים סוריים לתקוף שדות תעופה, פגעו באזור הארבל והגיעו למפרץ חיפה.

בשעות הצהריים של החמישי ביוני קיבל האלוף אלעזר פקודה לתקוף בחזית הירדנית על מנת להרחיק את האש הארטילרית ולצמצם את הסכנה, בעיקר לשדה התעופה ברמת דוד. הייתה זו התפתחות בלתי צפויה. תוכניות מוכנות לכיבוש הגדה לא היו, וגם באותה שעה לא הייתה כוונת הפיקוד העליון ושר הביטחון אלא לביצוע מחטפים בכמה אזורים במגמה הגנתית. הכוחות שהפעיל דדו לכיבוש ג’נין, שכם ועמק-דותן היו אותם כוחות שנועדו למגננה בלבד.

“הכוחות לא נמצאו בשטחי ההיערכות, אלא בשטחי כינוס רחוקים יותר. לכן, כשניתנה הפקודה בצהריים, נעה החטיבה של משה בריל כשהיא נערכת תוך כדי תנועה, והכוחות הראשונים חצו את הגבול בשעה 17:25.” היה זה באזור גבעת-עוז ובעין-סהלה. נעים, שליווהו מאז ימי חטיבה 7, היה ליד דדו גם כל היום הארוך ההוא. בכניסה לחפ“ק, בשבע בבוקר, נקרא דדו בדחיפות אל הטלפון, מכשיר שדה. על הקו היה סגן הרמטכ”ל, חיים בר-לב: “הבחורים בדרך. תאחל להם הצלחה.” זו הייתה ההודעה הראשונה שהחלה המלחמה, ודדו הוא שהביא את הבשורה לאנשי מטהו. כיוון שלא נמצא מטוס, נדחקו שבעה לתוך ה“לארק”, ועל הכבישים העמוסים נסעו “מהר, אבל בזהירות” – ובתוך שעה היו בצומת מגידו. שם, בהצטלבות, קיים האלוף קבוצת פקודות. בסיומה, איחל למח"ט, משה בריל, הצלחה. “זה היה רגע בלתי רגיל. אתה רואה אדם נכנס למלחמה – שניהם מתנשקים באמצע הצומת, מתחבקים, כאילו דדו לא רוצה לעזוב אותו…”

החפ“ק של דדו נקבע בראש הגלבוע. מן ה”לארק" עברו לזחל"ם ודרך סַנְדלה עלו לראש הגלבוע, כדי לנהל את המלחמה משם. את תוכנית ההתקפה תיאר דוד אלעזר כך:

"התוכנית להתקפה על ג’נין, אשר התפתחה אחר כך להתקפה על שכם – הייתה כדלקמן. תקפנו במאמץ עיקרי את ג’נין, כאשר הכוונה הייתה לא לעלות על המערך חזיתית, אלא לנסות לתקוף אותו מן העורף.

“כוח משוריין שני פתח ציר נוסף, וזה מתוך שמירה על העיקרון, שבשטח ערבי יש לפתוח מספר צירים רב ככל האפשר. תקפנו ופרצנו בגזרה נוספת, לעבר יעבד. היערכות האויב בגזרה האחת הייתה ידועה – כחטיבת חי”ר אחת של הלגיון מלפנים, במערכים גדודיים, ובנוסף לזה גדוד שהחזיק שני מערכים בעורף, ואילו בסביבות שכם שלושה מערכים גדודיים נוספים, אשר נתפסו על ידי שני גדודים הנמנים עם חטיבת השפֵלה.

“היה גדוד של טנקי פאטון, שתפקידו היה לסייע למערכים הגדודיים הקדמיים. ידוע עוד, כי בסביבות גשר דמיה חונה חטיבה משוריינת 40 – חטיבה מודרנית, מצוידת בציוד אמריקני – שני גדודים של טנקי פאטון וגדוד חרמ”ש מצויד בנגמ“שים מ-113. כדי לעכב את חטיבה 40, ובמידה שתחל לנוע – לפצל את כוחה, ביצענו פעולת הטעיה בעמק בית-שאן, והכוונה הייתה שהירדנים יאתרו את המאמץ העיקרי שלנו מאוחר ככל האפשר. לאחר מכן קיימנו שני מאמצים, כדי שגם כאן ייאלץ השריון הירדני להתפצל.”¹³⁵

החטיבה של משה בריל חדרה לעומק השטח הירדני, ובחזיתה 150 כלי רכב משוריינים, בכללם טנקים. אנשי סוללות התותחים הנגד-טנקים וסוללת תותחי 155 מ“מ ארוכי הטווח הוכו בהלם. הטנקים חלפו על פני המעצור הנגד-טנקי, ועוד באותו לילה, תוך קרב וכיבוש כמה מוצבים מאורגנים היטב, שטנקים היו מחופרים בהם, נעו לאזור ג’נין. בשעה שלוש לפנות בוקר פתחו בהסתערות על ג’נין. בנועו לאורך עמק דותן, נתקל הכוח בתותחים נגד-טנקים ששלטו על צירי גישה אפשריים של טנקים, בחי”ר מתוגבר בנשק נ.ט. באזור הררי סלעי, וכן בכשלושים טנקי פאטון – העולים על השרמנים של חטיבת משה בריל. הקרב היה קשה, אך בטווח 1,200 מ' פגעו תותחי השרמנים ביעילות רבה בפאטונים. ובכל זאת, רק הכנסת עתודת החטיבה – פלוגת טנקים ופלוגת סיור – באגפן של שתי פלוגות הפאטונים, הביאה לסיום התנגדותן. גם הקרב על ג’נין עצמה היה קשה, והתנהל עם טנקים שחסו מאחורי בתים, אך בתוך מחצית השעה החלה החטיבה חודרת לתוך העיר ומשפסקה ההתנגדות באזור זה, התקדם הכוח לעבר המשטרה. האש פסקה והונפו דגלים לבנים. אבל אז הגיעה הודעה, שכוח פאטונים ירדניים מתקדם מכיוון טובאס. בעוד החטיבה נעה לאחור לשם התארגנות, השתלט גדוד פאטונים על צומת הדרך לטובאס. גם בעיר עצמה התעורר הכול מחדש, ועל החטיבה הומטרה אש מקלעים ונשק נ.ט.. בתוך השטח שנתפס בידי הירדנים נותרו מספר טנקים וזחל“מים, ובמהלך פעולות החילוץ התפתח קרב רציני של שריון בשריון. רק עם שחר, תודות לסיוע של חיל האוויר והנחתה ארטילרית, נסוג האויב. מסכם משה בריל את המהלך הזה, שתוצאותיו הצבאיות היו מיידיות, והמדיניות היו ארוכות טווח: “היה זה אחד הקרבות הקשים שהתנסיתי בו. הוא הצליח רק בזכות אנשי הצוותים שלנו, בהם פצועים שלא קיבלו בשלב זה עזרה ראשונה, שהוסיפו להעסיק את הפאטונים של האויב. החרמ”ש ירד ברגל והסתער על האויב. היה זה קרב עקשני, שנמשך כשלוש-ארבע שעות ובסיומו נשאר שדה הקרב ברשותנו. ביום הקרב הראשון וביום השני עם שחר הייתה עוצמתו של השריון האויב כ-80 טנקים. רובם הושמדו, ורק מיעוטם הצליח לסגת. העיר ג’נין וסביבתה היו בידינו.”¹³⁶

באותן שעות בוקר יצא דוד אלעזר מגבעת-המורה – שאליה עבר מן הגלבוע בשעות הערב – לעבר ג’נין. החפ“ק שלו כלל שני זחל”מים, ג’יפים אחדים וקומנדקר. הוא התקשר עם אל“מ אהרן אבנון, מפקד חטיבת החי”ר שהשתתפה בכיבוש, וזה הודיעו כי הכול טוהר וכי ניתן להיכנס ישר לג’נין. דדו נסע בזחל“ם, ובכניסה לג’נין אמר לקצין המטה שלידו, “יותר מדי שקט. זה לא יכול להיות,” היכה על כתפו של הנהג והורה לו לעצור. תוך כדי עצירה, נטל את המשקפת, התבונן, וממש ברגע שאיתר טנק ירדני, ראה את הבהקי הירי וצעק: “לקפוץ החוצה.” הוברר, שהיה זה טנק בודד שהסתתר בין הבתים, ולאחר שהצליחו לשתקו, המשיך הזחל”ם בדרכו. רק אז נתגלה שכמה מן האנשים שהיו בו – וקפצו החוצה – נותרו מאחור. בינתיים התחדשה האש, אבל דדו עלה על ג’יפ ובהילוך אחורי נסע כקילומטר עד שמצא את הארבעה, שחסרו בזחל“ם – דודי נהרי ראש לשכתו; עוזי פיינרמן, שצורף אז למטה הפיקוד; הקשר – והנהג נעים. משנכנסו לג’נין, הגיע אליו משה בריל. דדו הזמינו אל הזחל”ם, אך בריל השיב “אני שומע אותך,” ולא זז. רק אז הבחין דדו, שבריל פצוע והורה לו לקבל טיפול רפואי. את הפקודה הזו הפר המח"ט, והדבר אינו נזכר בתיאור הקרב המצוטט למעלה.

איך נפלה ההחלטה לכבוש את שומרון

כשם שחציית הקו הירוק ביהודה ושומרון לא הייתה במחשבה תחילה, כך כיבוש ג’נין ומה שאירע לאחר מכן. בשעה מאוחרת בלילה – מעיד עזר ויצמן – בפיקוד העליון, ישבו שר הביטחון, הרמטכ"ל, בר-לב, ויצמן וחופי, כאשר הגיעה הידיעה, כי כוחותיו של משה בריל כיתרו את ג’נין. דיין אומר: “אני יודע מה אתם רוצים – לקחת את ג’נין.” איש אינו מכחיש שזה רצונו, ודיין נותן אישור לכיבוש העיר. “וזהו המפנה. כאן מסתלקת לעולמה בעודה צעירה תוכנית המחטפים, ונעשה ברור שכובשים-משחררים את יהודה ושומרון.”

דדו שותף מלא לדעת חבריו במטה הכללי. יתירה מזו, הוא משוכנע, שגם את שכם יוכל לכבוש בכוחות המצומצמים שהושארו לפיקוד הצפון. “דדו דחף – בקונספציה הצבאית שהייתה לו ובעקשנותו – עד שבכוחות המגננה שעמדו לרשותו הגיע עד שכם,” אומר גנדי. את מהלך המאורעות משעה שנפלה ההחלטה להוסיף ולנוע לעבר שכם, מתאר דדו עצמו. התוכנית גובשה על ידו בשעות אחר הצהריים של ה-6 ביוני. המגמה הייתה לכבוש את שכם ולהתחבר אל כוחות פיקוד המרכז שנעו מדרום, מכיוון רמאללה.

"בעקבות החלטה זו הוכנס כוח משוריין נוסף (חטיבה 37). למרות שהיו לנו שתי פרצות, החלטתי לפתוח פירצה נוספת, כדי לקיים, במידת האפשר, את שיווי משקלנו ולהוציא את האויב משיווי משקלו. לכן פרצנו בדיר-אבו-דעי, במערך שהיה גם מערך נ.ט., וחטיבה זו נעה אחר כך דרך קבאטיה לעבר טובאס, והיא שהגיעה ראשונה לשכם.

"אזור קבאטיה, שהוא מיצר, היה סתום היטב. היה זה מערך מוחזק. הפריצה הנוספת היא שהוציאה את האויב משיווי משקלו. כוחות אלה שלנו עמדו מול מערכים, שהבקעתם עלולה הייתה להיות קשה מאוד אלמלא הגענו אליהם מן העורף… לאחר מכן נענו, במדורג, בשני הצירים – אלה נעים לעבר גשר דמיה ואלה כובשים את שכם ודרומה, עד להתחברות עם כוחות פיקוד המרכז.

“ובסיכום המערכה: גם כאן התקיימו אותם שלבים המקובלים בכל קרב: שלב ההבקעה; שלב ההתכתשות, הנמשך עד שמתברר אם הצליחה ההבקעה ואם שמר המתגונן על המערך; שלב ההתמוטטות. שלב ההבקעה היה קשה מאוד, והירדנים נלחמו היטב. שלב ההתכתשות היה קצר יחסית – וזה בזכות חיל האוויר, אשר מוטט, ובמהירות רבה ביותר, את המערכים. שלב ההתמוטטות היה מהיר מאוד, והאויב פתח במנוסה.”¹³⁷

כל המהלך הזה נפתח ב-7 ביוני, ונסתיים בו ביום. לאחר תנועה בדרך א-זבבידה – עקרבה, שבאה לכוחות הירדניים בהפתעה גמורה, החלה חטיבת אורי (37), בשעה 03:25, להיכנס למבואות טובאס. רק לאחר הכניסה לעקרבה, התחיל כוח הטנקים הירדני להתאושש, והתפתח מחדש קרב, שהתנהל כולו בלילה ונסתיים לאחר חצות. מכאן החלה התנועה לעבר טובאס, שנכבשה בלי קרב. השעה הייתה 05:25, והחטיבה המשיכה בתנועתה דרומה, ומגמתה – להגיע לשכם מן הצד הפחות צפוי – ממזרח. בדרכה, השתלטה החטיבה על צומת טובאס-דמיה-שכם, ובכך נחסמה הדרך המוליכה מירדן, דרך גשר דמיה, לתגבורות לשכם.

את הכניסה לשכם תיאר מפקד החטיבה:

“בכניסה לשכם עמדו אלפי אנשים, נופפו במטפחות לבנות ומחאו כפיים. אנחנו, לתומנו, השיבונו להם בברכת שלום ובחיוך. נכנסנו העירה ותמהנו: אנו נוסעים והסדר אינו מופרע, ואין בהלה. אנשי המשמר המקומי עומדים כשרובים בידיהם ומשגיחים על הסדר, והקהל מריע. פתאום קרה משהו ששינה את התמונה בבת אחת. אחד הקצינים רצה להוציא מידיו של ערבי שעמד לידנו את רובהו. זה סירב למסור את הרובה, והקצין ירה צרור באוויר. באותה שנייה ממש התרוקנו הרחובות. מיד החלו צליפות… אחר כך תפסתי מה קרה: בני שכם סברו, כי אנו נמנים עם אותו כוח עיראקי, שצריך היה להגיע מכיוון דמיה. ואכן ממערב לעיר היו טנקים רבים מאוד של האויב, כנראה כוח משהה לכיוון קלקליה וג’נין…”¹³⁸

עכשיו התפתח הקרב נגד הטנקים שממערב לעיר ונגד התושבים שפתחו בהתנגדות, ובעיקר צליפות. הקרב החל בשעה 10:30 ונמשך עד שעה 18:30, ולאנשינו היו לא מעט נפגעים. בשבע בערב נפסקו היריות.

בכך השלימו יחידות פיקוד הצפון את חלקן בלחימה בגזרה הירדנית. האוגדה, שמפקדה היה האלוף אלעד פלד, סיימה כביכול את חלקה במלחמה, ולמעשה קיבל דוד אלעזר הוראה להכין את הכוחות הללו להחזרת הנשק והציוד ולשחרור, שכן שר הביטחון התנגד לכיבוש רמת הגולן, ואילו למגננה לא הייתה אוגדה זו דרושה. דדו הוסיף לדבוק בדעתו, שעתיד עדיין לחול שינוי במצב, וברוח זו הוסיף לנסח את דיווחיו ואת פקודותיו.

ההתקפה על רמת הגולן, שנקבעת ל-7 ביוני נדחית - וכמעט מתבטלת

אנחנו עומדים ביום ה', ה-8 ביוני. התאפקותם של הסורים לא החזיקה מעמד יותר מיום אחד, וכבר ביום השני למלחמה, ב-6 ביוני, בשעה 05:40 בבוקר, נפתחה הפגזה כבדה על יישובי הגליל העליון – גדות, ראש-פינה, דן, כפר-הנשיא, שמיר, יסוד-המעלה, כפר-סאלד, חצור, חולתא ונוטרה. קרוב לשעה שבע בבוקר מסתער חיל רגלים סורי על שאר-יישוב, ובתוך שעה נהדפת התקפה זו על ידי כוח רגלים ושריון שלנו. בשעה 07:45 מסתער חי"ר סורי, בסיוע טנקים, על תל-דן, וגם התקפה זו נהדפת. ניסיון שלישי, בשעת בוקר מאוחרת יותר, נהדף אף הוא. כפר-סאלד מופגז שנית, וארטילריה יורה גם על עין-גב.

למחרת, ב-7 ביוני, מפגיזים הסורים את תל-קציר, את כורזין, את תל-דן, את חורשת טל. את שטחי דפנה. אך כמו ביום שעבר, כן גם היום, מרותק עדיין חלק ניכר מן הכוחות של פיקוד צפון למערכה בשומרון. רק ביום ה' ה-8 ביוני אפשר יהיה, אם יינתן האות, להפנות לחזית הסורית. להערכתו של אלוף הפיקוד, היו לסורים מן ההתחלה כוונות תוקפניות, והמפות, אשר נתפסו במהלך הקרבות, אימתו הנחה זו. אך עוד לפני שפרצו הקרבות, ב-4 ביוני – סיפר דוד אלעזר בתום המלחמה – “הבחנו בריכוזים סוריים, אשר היו שונים מן ההיערכויות הקודמות בכך שלא היו הגנתיים בלבד. פעם ראשונה הבחנו בריכוז כוח התקפי, שכלל תוספת חטיבות חי”ר וחלק מכוח ההלם הסורי, חטיבות משוריינות וממוכנות, שהחלו להתרכז באזור בית המכס, מול משמר-הירדן. הערכנו עוד, כי אם אכן ינסו לתקוף, יהיה המאמץ הסורי העיקרי באזור זה, ואת הנחתנו זו מאמתת מפה שנפלה לידינו.

"ההתקפות על דן ועל שאר-ישוב היו מאמצים משניים, שנועדו להסיח, למשוך כוחות שלנו, אולי גם לזכות אותם ברווחים קלים. אנחנו היינו ערוכים להגנה, ובייחוד להגנה מפני הרעשות ארטילריות. לפיקוד-צפון היו גדודי טנקים רבים, מערכי נ.ט. וכוח שריון שהיה פרוש במערך הגנה טיפוסי, וייעודו היה לצמצם – באש נ.ט. – את היקף הנזקים ליישובים, ובמידה שתהיינה התקפות, למנוע כיבושו של יעד או יישוב כלשהו.

“למרות ההכנות הללו, המטירו הסורים אש ארטילרית בלתי פוסקת החל בשעה חמש בערב בשלושת הימים הבאים, ובמידה מצומצמת גם ב-9 ביוני, והסבו נזק ניכר ליישובים רבים. נפגעו 205 בתים, 9 לולים, 2 סככות טרקטורים, 3 מועדונים, חדר אוכל, 6 מתבנים, 30 טרקטורים ו-15 מכוניות. כן נשרפו כ-700 דונם מטעים וכ-300 דונם שדות. האבדות בנפש היו שני הרוגים ו-16 פצועים, רובם פצועים קלים.”¹³⁹

בהתאם לסיכום המוקדם עם הרמטכ“ל, מחליט אלוף הפיקוד כבר ביום ג‘, ה-6 ביוני, בשעה 18:00, לפתוח למחרת היום במתקפה, ששם הצופן שלה הוא “מקבת צפון”. אלעד פלד נותר כמפקד הגזרה הירדנית, ואילו דדו עולה לצפון ומבקש אישור לשעה 14:00, יום ד’ ה-7 ביוני. אך אף שהוא עורך קבוצת פקודות מסכמת ל”סגירה" של אחרוני הפרטים, הריהו מלא היסוסים.

היסוס ראשון – הכוחות המתכוננים למבצע זה חסרים. חטיבה אחת תהיה עסוקה מחר בתנועה דרך טובאס לשכם. חטיבה נוספת שהובטחה לו – טרם הגיעה. ואם לתקוף – אז עד זעורה!

היסוס שני – עננים. התחזית היא, שמחר יהיו השמים מעוננים, וחיל האוויר יוכל לתקוף רק “אם ימצְאוּ חור בעננים”.

בינתיים מתגלגלות ההכנות – הכוחות מרוכזים, ויש מגעים בשטח. חיל האוויר התחיל לפעול. הארטילריה עושה הכנות אחרונות. ואז, בצהרי ה-7, כשעה שעתיים לפני שעת ה“ש”, מתקשר אלוף הפיקוד אל סגן הרמטכ"ל, האלוף חיים בר-לב. דדו מונה את שיקוליו ומוסיף: “ולכן אין לי חשק לתקוף.” אבל הוא מוסיף ואומר: “אם ישנה סכנה שמחר לא אקבל אישור לתקוף, אני תוקף היום, בנתונים אלה. אם אתה מבטיח לי ששמורה לי אופציה פתוחה גם למחר, אני דוחה ב-24 שעות ותוקף מחר.”

אומר לו חיים בר-לב: “אין שום בעיה. אתה רוצה מחר – תתקוף מחר. לא ישתנה דבר.” דדו משיב: “תודה רבה.”

אך למחרת היום מתגלה לו, שאין הדברים פשוטים כל עיקר. לרשותו עומדת עכשיו החטיבה הנוספת (8). חטיבות השריון של משה בריל ושל אורי יקבלו גם הן פקודה לנוע מיד צפונה, לצומת גולני. לכאורה, מבטיח הכול הצלחה, כלומר הבקעה ועלייה לרמת הגולן. לזעורה.

אבל קצת אחרי השעה עשר, מוסר הרמטכ"ל לאלוף הפיקוד בטלפון: “דדו, אין אישור להתקפה עד זעורה. אנחנו רשאים לתקוף רק על הקו הירוק. לכל היותר, אתה יכול לכבוש את תל-עזזיית, אולי עוד משהו ליד זה. מה דעתך?”

דדו נדהם, ושלא כדרכו, מתפרץ: “מה זאת אומרת, מה דעתי?! אין לי דעה בדברים כאלה!”

“אני מבין אותך. אל תכעס. זה המצב,” משיב רבין בקור רוח. “אין לנו אישור ואני שואל לדעתך – אתה רוצה לתקוף את תל-עזזיית, או לא רוצה?”

“אני לא רוצה! לתקוף את תל-עזזיית פירושו – לשלם את מלוא המחיר בלי לקבל כלום. זה המחיר שתעלה לנו ההבקעה כולה – ומה אני מקבל בתמורה?!”

“בשלב זה אין סיכוי שתאושר התוכנית כולה. אבל בוא לכאן וננסה לעשות משהו יחד,” אומר יצחק רבין.

דדו טורק את האפרכסת ומורה לאנשי המטה: “הפסקת התקפה. כולם חוזרים לשטחי הכינוס.”

אותה שעה שהה דדו בנבי-יושע. המסוק חנה לרגלי ההר. הוא אומר: “תניעו את ההליקופטר. אני טס לתל-אביב.”

דדו יוצא לתל-אביב לפגישה עם אשכול

לתגובה זו ציפה יצחק רבין. כאשר הגביל שר הביטחון את טווח החדירה במבצע זה ואסר על העלייה לרמה, השיב הרמטכ"ל, כי לפי דעתו, “זה יהיה לכתוש את הכוח בלי להשיג את מלוא התמורה במחיר הכתישה והמאמץ. לכן, אם זהו הסייג, העומק, אני לא נותן לעשות זאת. אבל לפני שאתן תשובה סופית, אני רוצה לדבר עם דדו.” כאשר שוחח עם דדו, שמח לשמוע שיש ביניהם תמימות רעים, ואז נתן את תשובתו לשר הביטחון.

בהגיעו לתל-אביב נפגש דדו תחילה לשיחה קצרה עם הרמטכ“ל, ורבין אמר לו: “אולי ירצה אשכול לראותך.” רבין הלך אל אשכול, ובשובו מן השיחה לא אמר דבר לדדו, אבל הרל”ש שלו אמר: “תיכנס אל אשכול.”

בחדרו של אשכול ישבו גם עדי יפה, מנהל לשכתו, וישראל ליאור, מזכירו הצבאי. בשביל להבין את הלוך הרוח באותה שיחה ואת הרקע להכרעה שנפלה בסופו של דבר, יש לשוב ולהזכיר את ההפגזות הכבדות על יישובי הגליל ואת לחצם של יישובי הצפון לשחרר אותם סוף סוף מאיומי התמיד מן הרמה. מכל מקום, כאשר נכנס דוד אלעזר, שואל אותו ראש הממשלה:

“מה אתם יכולים לעשות?”

“אני לא צריך תוספת כוח. אני לא צריך כלום. אני מסוגל לעלות היום, לכבוש ולהתקדם.” דדו פורש את המפה, מצביע על זעורה, מראה כי משם פתוחה הדרך לדמשק, והוא מוסיף: “בשביל לבצע זאת, לא אבקש כוחות נוספים. יהיו לנו בוודאי אבדות, אבל זה לא יהיה קטלני. בכוחנו לעשות זאת.”

“והאם זו גם דעת הרמטכ”ל?" שואל אשכול. “עד כמה שאני יודע – כן. הבינותי מפיו, שכך גם אמר לך.” אשכול מתעלם מתשובתו זו של דדו, וכנגד זה הוא מציג שאלה נוספת: “ולמה שר הביטחון לא רוצה בזה?”

“אני לא יודע. היום לא דיברתי עם שר הביטחון,” משיב דדו. “אני לא יודע מה שיקוליו, אבל ודאי שאינם לא אופרטיביים ולא טקטיים.”

“טוב,” אומר אשכול בלי להתחייב במפורש. “נשתדל.”

בצאתו את חדרו של ראש הממשלה, פוגש דדו את מרים אשכול. אין נראית בלשכה כל מזכירה ולטלפונים עונה רעיית ראש הממשלה. דדו משתהה לידה, והיא מנסה לעודד את רוחו: “תשמע, יש לי בקרוב יום הולדת, ואני רוצה את הבניאס.”

אפשר לראות את החיוך האופייני הנחרש בפניו של דדו כשהוא אומר: “מרים, אעשה הכול כדי שיהיה לך הבניאס, אבל תעשי גם את.” אחרי שנסתיימה המלחמה, הביא לה תצלום של הבניאס.

לפני שובו לצפון, השתהה עוד מעט ב“בור”, בתקווה שיתפוס גם את משה דיין וינסה פעם נוספת לשנות את ההחלטה. הוא מנהל שיחה קצרה עם יגאל ידין, המשוכנע כמותו בחשיבות העלייה לרמה, ואין לו צורך “לעבוד” עליו. כיוון שנאמר לו כי שר הביטחון לא יחזור ל“בור” אלא בערב, הוא מקיים עוד שיחה קצרה עם הרמטכ"ל ושב צפונה.¹⁴⁰

“הוחלט שלא תוקפים”

אותה שעה אין דדו סולח לעצמו את הססנותו ב-7 ביוני. היה בידיו אישור לתקוף, והוא עצמו אשם בדחייה, אולי בהחמצת הזדמנות להסיר מעל הגליל את צִלה של הרמה הסורית. רק לאחר זמן מתברר לו, שספקות שונים לגמרי קיננו כבר ב-7 ביוני במוחו של שר הביטחון:

“לאחר מעשה חשבתי, כי אילו לא הודעתי אני לחיים בר-לב שאני דוחה את ההתקפה, אלא מורה לכוחות: ‘אנו תוקפים!’ והדיווח על המתקפה היה נמסר למשה דיין, היה אומר: ‘רגע אחד, עד לתל-עזזיית. אם הוא רוצה ביותר מזה – אני לא מסכים.’ מה שקרה ב-8 ביוני, היה קורה ב-7.”

יתירה מזו, גם בערב, בשובו מן הנסיעה לתל-אביב, שב דדו והתקשר עם הרמטכ“ל, וזה אמר לו, כי עומדת להתקיים ישיבת ממשלה ו”הסיכויים קלושים“. מאוחר יותר, בעשר בערב, גם נמסר למפקדים הבכירים, היושבים עם סגן הרמטכ”ל, כי הממשלה שוללת מתקפה בחזית הסורית. כאשר נמסרת הידיעה לדדו, לא בלשון “בוודאות לא ייעשה”, כי אם בלשון “אין סיכויים”, אינו אומר נואש, ולהוראותיו למפקדי הכוחות משמעות שונה מאוד: “עדיין אין לנו אישור… יחד עם זאת, יש להיערך. להיות מוכנים למחר.” בדיעבד, היה זה הימור נכון, אך יסוד להעמיד כך את הדברים לא היה לדדו. אדרבה, סמוך לחצות שוחח שוב עם הרמטכ"ל, ורבין אמר לו, סופית: “דדו, הוחלט שלא תוקפים.” כאשר ממשיך דדו בטיעוניו, מציע לו רבין לומר כל זאת לשר הביטחון, הנמצא לידו. לפי מה שזכר דדו – ואף רשם – התנהלה השיחה לערך כך. דיין נטל לידיו את האפרכסת ואמר: “אני מכיר אותך, מבין אותך, אני יודע מה אתה רוצה, אבל – יחד עם זה – אני יודע שאתה בחור ממושמע, ולא תעשה דבר בניגוד למה שהחלטנו.”

כאן נימק דיין את עמדתו: עדיין איננו יודעים אם אכן יקבלו המצרים את הפסקת האש, שמחכים לה עתה בכל שעה, ולמצוא עצמנו במלחמה ממושכת בשתי חזיתות – איננו רוצים. שנית, איננו יודעים עדיין איך יגיבו הרוסים. שלישית, כבר היו לנו אבדות רבות במלחמה, ואיננו יודעים מה עלול לקרות ברמת הגולן.

“מה ששייך לכיבוש הרמה,” שב וטען דדו, “אנחנו מסוגלים לבצע זאת – וזה בכלל לא יהיה נורא. – דע לך, שזה ילך בסדר גמור. אשר לרוסים – אני מאמין שכשם שלא התערבו עד עכשיו – לא יתערבו גם עכשיו. מה ששייך להפסקת האש הקרבה, אם הפעם לא נעשה משהו בגבול הזה – תהיה זו בכייה לדורות.”

שיחה זו נסתיימה לערך בחצות, והוראת השר הוסיפה לעמוד בעינה. פעמים רבות שב דדו והגדיר את הלילה ההוא כ“שעות הקשות ביותר בחיי”. במטהו של דדו היה, כקצין מילואים, סגן אלוף עוזי פיינרמן, בחייו האזרחיים מראשי תנועת המושבים, מפעילי רפ"י ומקורב אל דיין. דדו שיגר אותו בדחיפות אל שר הביטחון. בשתיים לאחר חצות דיווח טלפונית על תוצאות השיחה: זה לא הולך: “אמרתי לו: 'עוזי, מה הוא אומר? למה לא? – ‘אספר לך בבוקר.’ ‘לפחות אמור לי: התרשמת, שיש היגיון בדבריו?’ ‘כן, במידה מסוימת.’ באותו לילה אני בטוח שפיספסתי,” מתאר דדו את השעות ההן. “באותן שעות אני שרוי בדיכאון, אם כי אז נרדמתי, כי הייתי כבר מחוסל…”¹⁴¹

ואולם – בין אותה שיחה לבין השעה שבע בבוקר ה-9 ביוני, השתנתה דעתו של משה דיין באורח קוטבי. מה קרה?

ההחלטה מתהפכת לפנות בוקר - לתקוף מיד!

היה לחץ כבד של יישובי הצפון, שהיו שנים על שנים בטווח התותחים הסורים. אומר יגאל אלון: " אני גייסתי את היישובים כדי שיבואו אל אשכול וילחצו עליו. מילאתי תפקיד של שושבין בין ראש הממשלה, אלוף הפיקוד וועד ההגנה של יישובי החולה.“¹⁴² אותו ערב נפגשו נציגי היישובים עם שרי הממשלה ועם הרמטכ”ל, ואולם “לפי המלצות שר הביטחון,” זוכר רבין, “סוכם שלא תוקפים את רמת הגולן. המלחמה נסתיימה, למעשה. הלכתי לישון.”¹⁴³ החלטה כזאת לא הייתה דבר של מה בכך. למן פרוץ המלחמה היו היישובים נתונים להרעשות בלתי פוסקות, והחלו נשמעות תביעות לפינוי הנשים והילדים. בחצות הלילה הראשון להפגזות הוזמן מפקד החטיבה המרחבית לאחד היישובים, אולם בתום דין ודברים, אמר לחברים: “במה דמכם סומק מדם חברי הקיבוצים הסמוכים? וברגע שאפנה נשים וילדים מכאן – יהיה עלי להביא שיירות אוטובוסים ולפנות את קריית-שמונה וחצור, כי גם לשם מגיעים פגזי הסורים.” הוא עצמו היה קרוע בתוכו, שכן ראה את הילדים בבונקרים, את פניהם המפוחדות, וכאשר שב דדו לצפון מן החזית הירדנית, הביא לפניו את תביעת הפינוי, וגם דדו – לאחר לבטים קשים – החליט שאסור לפתוח בפינוי. אך באותו לילה המתואר למעלה, אור ל-9, מספר שקד, “בעוד ההפגזות הסוריות נמשכות, טילפן אלי דדו ואמר לי, שאין אישור לכיבוש רמת הגולן, ואז העלה מחדש את שאלת פינוי הנשים והילדים. אם מסתיימת המלחמה, ואילו כאן נמשכת ההפגזה – אין טעם להחזיק כך בלי סוף נשים וילדים…”¹⁴⁴

אם לא השפיעה משלחת היישובים – מה השפיע על המהפך בעמדת שר הביטחון? בסופו של אותו לילה אירעו כמה התפתחויות חשובות. בשעה 03:45 הגיע מן האלוף גביש, מפקד חזית הדרום, מברק: “כל כוחותינו עומדים על שפת התעלה.” לערך באותו זמן הודיעו המצרים, שהם מסכימים להפסקת אש. כאשר שב וניתח את מהלך המאורעות לאחר זמן, הגיע דדו למסקנה, שפעלו כאן שני גורמים. ההערה של דדו, כי השארת האיום הסורי על הרמה תהיה “בכייה לדורות”, הוסיפה להציק לדיין. שהרי אלוף הפיקוד הבטיחו שהכיבוש אפשרי. הרמטכ"ל תמך בפעולה, וכן גם הממשלה – ורק משום התנגדות שר הביטחון לא קיבלה החלטה. “הייתה כאן אחריות, שאין לו עם מי להתחלק בה – ואין ספק שבמשך הלילה עשה רוויזיה עם עצמו,” אמר דדו. הגורם השני קשור להתפתחויות אותו לילה וליציאת המצרים מן המלחמה. יותר מכן, “הטראומה הרוסית של דיין היא שהשפיעה על התנגדותו לכיבוש הרמה,” אמר דדו בשיחה עם חוקר צעיר – מפצועי יום הכיפורים – שהתקיימה באביב 1976, סמוך לפטירתו. “הוא פחד ממלחמה ממושכת בשתי החזיתות. מה ששיחרר אותו, והקל עליו את הטראומה, זו העובדה שהמצרים כבר קיבלו את הפסקת האש, ואז חשב: הסיכון הסובייטי כנראה בכל זאת לא כל כך נורא.”

כך הסביר דדו את העובדה, שבשעה שתיים לפנות בוקר, קיבל עדיין תשובה שלילית דרך פיינרמן, ואילו בשבע בבוקר טילפן אליו שר הביטחון במישרין – לא דרך הרמטכ"ל – ושאל:

“דדו, אתה יכול לתקוף?”

“יכול – ומיד.”

“אז תתקוף!” דדו אינו שואל דבר, רק אומר: “בסדר גמור!” דיין הוסיף עוד – זוכר דדו – כי המצרים קיבלו את הפסקת האש וכי ישנה ידיעה כאילו המערך הסורי כולו מתמוטט. דדו השיב: “אני לא יודע – מתמוטט או לא, לי זה לא משנה. אנחנו תוקפים. תודה רבה לך. שלום שלום.”¹⁴⁵

בשוב הרמטכ“ל, יצחק רבין, למוצב הפיקוד העליון כעבור 10–20 דקות, נמסר לו, כי שר הביטחון הורה לאלוף הפיקוד לפתוח במתקפה – תוך עקיפת המפקד העליון של הצבא. דדו ראה צורך להתקשר עם הרמטכ”ל, הן משום שכך חייב הסדר הצבאי הטוב וכך חייבה מידת החברות בינו לבין יצחק רבין, הן משום פתאומיות המהפך בעמדת דיין. “דדו חיפש אותי. דיברנו, ואני זוכר שאמרתי לו: ‘אני מבין שאמרו לך, כי כל המערך הסורי מתפורר. זכור את גלינקא!’ ודדו השיב לי: 'זוכר טוב-טוב את גלינקא. אל תדאג, יצחק, הכול יהיה בסדר!” הרמז היה לקרב אחד, שנסתבך, נתארך, הסב הרבה אבדות לאנשי השריון ובכללם מפקד חטיבת שריון במילואים, סגן אלוף שמואל גלינקא. הקרב היה לפריצת מוצבי אום-כתף ומתחמי אבו-עגילה, במלחמת “קדש”, לפתיחת הציר מניצנה, דרך אבו-עגילה, אל הצנחנים שעמדו בקרב במעבר המתלה. גם שם תוכנן הכול בהנחה שקרב זה יהיה קל ומהיר, אך בפועל השתבש והתאחר הכוח שנועד בתכנון המקורי לכיבוש אבו-עגילה, והפריצה בוצעה על ידי הכוחות בפיקודם של אורי בן-ארי, מפקד¹⁴⁶ חטיבה 7 הסדירה, ושמואל גלינקא, מפקד חטיבת המילואים – שניהם אגב, מטובי המפקדים בחטיבת “הראל” בהרי ירושלים… גלינקא, חברו של דדו לאותה הפלגה באוניית חיל הים במימי הים האדריאטי, נפל באבו-עגילה.

“אל תדאג, יצחק, אני לא בונה על התמוטטות שום מערך, אלא תוקף בדיוק לפי תוכניותי”

“בסדר, דדו. בזה בדיוק רציתי להיות בטוח.”¹⁴⁷

המאמץ העיקרי - “מקבת צפון”, אך גם מרכז ודרום

הייתה זו תוכנית “מקבת צפון”, וכן ניתנה הוראה למפקדי שתי החטיבות המרחביות לנסות לעלות לרמה גם במרכז וגם בדרום – על תל-הילל ועל תאופיק. עליהם היה לפתוח ב“סיור אלים – אם יתברר שזה הולך – הולכים!”

החלטתו של האלוף אלעזר להרחיב את ההתקפה לרמה כולה, ולא להתרכז רק באזור הפריצה בצפון, נבעה משלושה נימוקים: “ראשית, אני רוצה במרב האפקט בחזית רחבה. אני משתדל ליצור רושם שהיהודים תוקפים לאורך כל החזית, כדי שהסורים יתחילו לרכז כוחות בכל אחת מן הגזרות. הואיל ואותו בוקר מתרשמת המפקדה הסורית, שהיהודים תוקפים מן הצפון ועד לדרום, אינם יכולים להחליט על תמרונים כלשהם. שנית, אני רוצה לגשש – אולי קיימים בכל זאת מקומות רכים יותר מזה שבו החלטנו לפרוץ. אולי בכל זאת אירעה במשך הלילה איזו תמורה – אם לא התמוטטות, אולי היערכות חדשה, אולי פונה איזה כוח. שלישית, בגלל ההחלטה של מועצת הביטחון על הפסקת אש, אני בלחץ נוראי של לוח הזמנים ומנסה להספיק ולעשות כל מה שרק ניתן.”

על האופן שבו ראה כעבור שבע שנים, ביום הכיפורים, את היקף האחריות, השיקולים והיוזמה של אלוף הפיקוד, ניתן ללמוד הרבה מן ההתנהגות שלו בששת הימים. ברגע שהוסרה התנגדות הדרג המדיני וניתנה הרשות לפעול, היה הוא המפקד, וכך תיאר זאת: “איש לא אמר לי – לא משימה, לא יעד, לא מה כן ולא מה לא, ואני גם לא שאלתי. אני משתדל לעשות מה שרק אפשר.”

אחד הנוכחים בחדר בשעת אותה שיחה של יום שישי 9 ביוני שעה שבע בבוקר, בין שר הביטחון לאלוף הפיקוד, אומר, כי ברגע שהניח את האפרכסת, קרא: “עכשיו הם לא יעצרו אותי!” ובלשונו הציורית של אחד המפקדים: “העסק התעורר כבמטה קסם. זה היה כמו קפיץ שהיה דרוך, ובבת אחת השתחרר ופרץ כמו פרא.” בשעה שבע ורבע טילפן דדו אל “מאנו” שקד, מפקד החטיבה שתקפה במרכז, לכיוון תל-הילל – כאחד משני המאמצים המשניים, הניסיוניים – ושאל: תוך כמה זמן אתה מוכן? ושקד השיב: אני כבר מתחיל להניע כוחות. “וברגע שהתחיל ללכת – חשתי שהוא רואה את המערכה, מבין שאפשר לנצל את הפרצות להזרים אלי כוחות. תענוג היה לדבר איתו במהלך הקרב: שקט, ביטחון. מין אבהות – אבל עזה, מלאה, עם הומור, אף כי בגבול מסוים, כי אחרי הכול זו מלחמה, והיו נפגעים.” כשם שהתיר לעצמו מרחב רב ליוזמה ולהחלטה, הניח גם למפקדים הכפופים לו לקבל החלטות בהתאם להתפתחות המערכה בגזרות שלהם. אחר הצהריים פרצו כוחות חי“ר של החטיבה המרחבית, בצד יחידות של “גולני”, לעבר דרבשייה, “והגענו למעלה כמעט בלי סיוע טנקים. מאחורי הייתה חטיבת השריון של אורי. אמרתי למח”ט: ‘תן לי פלוגת טנקים. אחזיר לך אחרי המלחמה.’ – וקיבלתי!… כאשר דיווחתי לדדו על המשך ההתקדמות והוא שאל מי נותן לי סיוע – שמעתי באלחוט את החיוך שלו. אצלו לא היה לך רסן – הייתה לך אפשרות ליזום, לרוץ קדימה.”¹⁴⁸

דדו מתאר את יום הקרב הראשון

את מהלך הקרב על רמת הגולן תיאר דוד אלעזר עצמו בבהירות ב“מסיבת הניצחון” שנערכה בפיקוד הצפון מיד לאחר המלחמה:

"בניגוד לכל משחקי המלחמה אשר ערכנו בשנים קודמות, כאשר הנחנו שחלק מן הכוח יישאר להגנה על דמשק, היה הצבא הסורי כולו ערוך להגנה על הרמה הסורית. העובדה, שאת כל כוחותיהם הטילו הסורים קדימה, מעידה בהחלט על כוונה התקפית. הכוחות המשוריינים המהווים עתודה התרכזו בחלקם על ציר קונייטרה בית-המכס, בכוונה תוקפנית מובהקת.

"הכוח הסורי הערוך להגנה היה זה: ארבע החטיבות המסורתיות, הערוכות בקו כל ימות השנה – החטיבות 1, 11, 8 ו-19. בעומק התרכזו עוד שתי חטיבות רגלים – חטיבה 80 צפונית לקונייטרה, וחטיבה 32 דרומית לה. כיוון שהערכנו, כי נפעל בעיקר בקצוות, עסקנו מאז 5 ביוני בהטעיות באזור כורזים, וכתוצאה מכך הוצבה שם חטיבה נוספת. לכל אחת מן החטיבות היה גדוד טנקי טי-34 ואס-יו-100. כוח ההלם המשוריין היה מורכב משתי חטיבות משוריינות ושתי ממוכנות. את כוחותיהם בקו תגברו באחת המשוריינות, ולאחר מכן באחת הממוכנות. אחת משוריינת ואחת ממוכנת הושארו באזור קונייטרה.

"נגד כל הכוחות הללו – שהערכנו די במדויק – הייתה התוכנית שלנו להבקיע באזור רך יחסית – קשה בעיקר מן הבחינה הקרקעית – בקרבת גבעת האם, דרומית לתל-עזזיית. כוח משוריין שלנו נאחז בסביבות פיק-זעורה. משימתו הייתה להתקדם דרומה. כוח רגלי של גולני, מתוגבר בטנקים, צריך היה לכבוש את המוצבים הקשים שבפינה – תל-עזזית, תל-פאחר, ואחר כך את הכפר בניאס. את קרב תל-פאחר אני מעריך כקשה ביותר ברמה הסורית. הלחימה שם הייתה פנים אל פנים – בידיים, בסכינים בקתות ובשיניים. שם נמשכה הלחימה על היעד שלוש שעות.

“כוח חי”ר – תפקידו היה לפתוח כמה פרצות נוספות באזור גונן, באזור דרבשייה ובאזור ג’לאבינה. זה כדי להבטיח לעצמנו כניסות נוספות אם נרצה להכניס שריון, וכן כדי שהאויב לא יבחין במאמץ העיקרי שלנו אלא מאוחר ככל שאפשר.

"כוח משוריין נוסף נכנס מכיוון גונן דרך הכפר רעווייה – והוא צריך היה לשמש מאמץ נוסף.

“את הגבול חצינו בשעה 11:30 בערך, וההתקדמות ליעדים אלה נמשכה כל שעות אחר הצהריים, ובשעות הערב הגענו – לאחר שהצלחנו להיאחז ברמה – בערך עד קלעא. כך הצלחנו במוצבים תל-עזזיית, פאחר, בורג' באויל, ופרצנו בדרבווייה ודרבשייה.”

הרמטכ“ל הגיע לחפ”ק של דוד אלעזר בשעה תשע בבוקר, ויצא לפני שנסתיימה ההבקעה, כאשר נראה היה שההתקפה מצליחה. יגאל אלון הגיע גם הוא לחפ“ק, ולאחר שמצטיירת אצלו תמונה על תוכנית ההתקפה יצא בג’יפ – ועמו נחום גולן, איש כפר-סאלד והמפקד הראשון של חטיבת “גולני”, ומולא כהן, מי שהיה המג”ד של דדו – בגליל העליון עשרים שנה קודם – ונצמד לטור ממוכן, שאיתו היה עד לחשכה. במהלך אותו יום אין דוד אלעזר מקבל כל הנחיות חדשות. הוא עורך את תוכניותיו ללילה שבין ה-9 ל-10: בדרום תתקוף חטיבה 80 את תאופיק ותכבוש אותו, ואילו חטיבה 10 תעבור דרכה ותתקדם לעבר בוטמייה. החטיבה המשוריינת של אורי, שהייתה באזור רעווייה, תקבל גדוד צנחנים של מוטָה, שיעזור לה לכבוש את ההר מאחור, והיא שתפתח את ציר רעווייה. החטיבה של משה בריל תגיע לדרבשייה, תעלה על ציר הנפט, עם אפשרות שתנוע לבוטמייה ולקונייטרה. חטיבת גולני תסיים את כיבוש בניאס והאזור בבוקר ותעלה לעבר מסעדה.

בערב, כאשר אומר לו חיים בר-לב, סגן הרמטכ“ל, כי עליו להגיע לקו מסעדה-קונייטרה-בוטמייה, משיב לו דדו, “בסדר, מתוכנן על זה.” כלומר, הוא כיוון לדעת המטכ”ל, מתוך ראייה זהה של האפשרויות והמגמות.

“זו הייתה ההצלחה המקסימלית שיכולנו להשיג בלילה הראשון, והיה בה כדי להבטיח את ההמשך למחרת. באותו לילה לא המשכנו בניצול ההצלחה, כי אם פרצנו בצירים הרריים צרים. היו לנו קשיים רבים מאוד בהכנסת דרגים בצירים אלה. היה לנו קושי בתדלוק, באספקה. היינו זקוקים ללילה לצורך התארגנות מחדש, מתוך כוונה להמשיך לפני הצהריים במכה השנייה, ואכן, כך היה.”¹⁴⁹

בין הקשיים בצירים הייתה תקלה רצינית אחת – הצנחנים שצריכים היו לתקוף את תאופיק, נלכדו בפקק תנועה ענקי בין יבנאל לבין קיבוץ האון. החל בשעה 20:00 מרגיש הרמטכ"ל שמשהו אינו כשורה, והוא חוזר ושואל: “מה עם תאופיק?” מפקד האוגדה הפועלת בגזרה הדרומית הוא האלוף אלעד פלד. דדו יודע על השיבוש, אך אינו רוצה להדאיג את יצחק רבין, מאמין עדיין שהדברים יסתדרו, ואומר: “הצנחנים בתנועה!” הוא רק אינו מסביר היכן הם בתנועה. לסביבות קיבוץ האון מגיעים הצנחנים רק ב-23:00.

עכשיו מגלה דדו לרמטכ“ל את האמת ומוסיף, שהוא רוצה לקיים את הפעולה המתוכננת. הרמטכ”ל מתנגד. השעה מאוחרת מדי, ובלאו הכי הוא סבור, שהפסקת האש קרובה מאוד.

לאלוף הפיקוד נמסר כי הפסקת האש תיכנס לתוקפה לא יאוחר מן השעה 04:00 בשבת 10 ביוני, ואם כך, יש להתרכז ביישורי קווים – כלומר, להימנע מחדירות צרות ועמוקות ולשבת מעבר לקו הירוק. בשעה זו נראה לדדו, שאיחורם של הצנחנים השמיט מידיו את דרום הרמה, והוא מורה לאלוף אלעד פלד, בלי להצניע את הרגשתו: “הפסק ההתקפה. דע לך, שביזבזת הזדמנות היסטורית.”¹⁵⁰

לא כן הסיכום הכללי של יום הקרב הראשון, ואולי גם האחרון, בחזית הסורית. הכוחות השונים – בהן החטיבות שהשתתפו בכיבוש ג’נין ושכם וכוחות נוספים שצורפו ביממה האחרונה לפיקוד הצפון – מקבלים בתוך חצי שעה מן השיחה עם שר הביטחון פקודה להיות מוכנים לתנועה מיידית. ב-08:30 פותחת החטיבה של “מאנו” במתקפה על דרדרה, ובהדרגה מתלקחת החזית כולה. את הפריצה לרמה עצמה היה צורך להשהות בשעות אחדות. מספר מי שהיה אז מפקד חיל האוויר, האלוף מרדכי הוד: “כשהוחלט לפרוץ לרמה, ביקשתי מדדו כמה שעות, כדי ללכת על הרמה בעוצמה רצינית. היטלנו ארבע מאות פצצות, עוצמה ענקית במושגי ששת הימים. היו לנו אז מטוסים, שיכלו לשאת רק שתי פצצות, וביצענו 200 גיחות על הרמה, ובכלל זה במטוסי ‘פוגה מאגיסטר’, שהשתתפו בתקיפת טנקים ותותחים בשביל להשיג את העוצמה המרוכזת הזאת… דדו נענה ודחה את העלייה לשעות הצהריים בשביל לתת לנו את השעות הללו. זה לא היה מתוכנן מראש, כי אם תואם בינינו בשיחה טלפונית באותו בוקר.”¹⁵¹

ההבקעה של חטיבת אלברט

המאמץ העיקרי, כזכור, היה בגזרה הצפונית. את המערך הסורי הבקיעה חטיבת השריון של אלברט מנדלר מזרחה לכפר-סאלד. סיפר אלברט, מפקד האוגדה הסדירה בסיני במלחמת יום הכיפורים עד שנפל במלחמה:

"ההבקעה צריכה הייתה להתבצע בשעות היום, בשטח הררי קשה למדי, ומשך כל העלייה, עד ההיאחזות ברמה, צריך היה הכוח כולו לנוע על ציר אחד, מול מערכים סוריים מבוצרים ביותר… אלוף הפיקוד העמיד לרשותי לפני ההתקפה לא מעט סיוע אווירי וארטילרי, אך את ההבקעה צריך היה לבנות בעיקר על כוח טנקים. מחמת קשיי הציר נאלצו יחידות סיור והנדסה לפעול לפני הטנקים והרגלים… כל היעצרות של כלי רכב, מן השלב הראשון של התנועה ועד העלייה למעלה, סתמה את הציר ומנעה אפשרות של התקדמות כל הכוח שמאחוריו.

“אנחנו עברנו את תחילת הציר בשדרה חטיבתית, שהייתה מרבית הזמן תחת אש ארטילרית כבדה. אש זו הופסקה מדי פעם על ידי חיל האוויר, ששיתק את הסוללות המפגיזות אותנו… גדוד טנקים, שנע בראש, עבר את הקו בשעה 11:30 ורמס ממש בשרשראותיו את מערך נעמוש… המשיך הלאה מזרחה והחל בטיפוס, ובדרכו יצר מגע עם מערכים נוספים, שהיו בנויים לעומק, המערכים הקדמיים של הכפר קלעא. בשלב זה של יצירת מגע והתקדמות, נפגע מפקד גדוד הטנקים המוביל. את הפיקוד תפס מ”פ הסיור שהיה בקרבת הטנק של המג“ד. אף שאינו איש טנקים, ניסה מ”פ זה, וכנראה בלי הצלחה, להשתלט על הגדוד. ייתכן שנפגע ונאלץ לעזוב את הטנק. בלי הוראה מפורשת, תפס את הפיקוד מ"פ צעיר, השתלט על שתי פלוגות ולחם עד סיום הקרב באזור קונייטרה.

“את שאר הכוח הפניתי לציר מקביל. במהירות רבה הגענו לכפר זעורה, השתלטנו עליו ללא קושי, ופנינו שוב מזרחה לעבר יעדי זעורה העליונים. האמנתי – וכך היה – שאם ניאחז בהם, נכריע את הקרב. אנחנו לחמנו על משלטי זעורה העליונים במקביל ללחימתו של אותו צוות קרב גדודי באזור קלעא – – – העניין נמשך עד 16:00, ואז הגענו לרמה למעלה מעל למשלטי זעורה. עכשיו פנינו לעבר קלעא, כדי להגיע אל הכוח התקוע בקלעא, הנלחם בה זה שעות אחדות וסופג אבדות… מרגע שהשתלטנו על קלעא ועל זעורה העלית הוכרע הקרב בגזרה זו…”¹⁵²

קרב ההבקעה של “גולני”

חטיבת גולני חצתה את הגבול בשעה שתיים אחר הצהריים. מבין הקרבות שהשתתפה בהם, זכור במיוחד הקרב על המוצב הסורי בתל-פאחר. זמן רב לפני שהגיע הכוח לתל עצמו סבל אבדות מאש שנורתה עליו מתותחי נ.ט. ומטנקים שהיו במוצב. מפקד החטיבה היה יונה אפרת, והוא תיאר את הקרב הקשה והעקוב מדם, שהתנהל על כל תעלה ועל כל עמדה, תוך אבדות רבות: “חיילים רבים נלחמו בתושייה גם אחרי שמפקדיהם נפגעו, והשלימו את ביצוע המשימה שנקבעה ליחידתם. היו שנפגעו אך המשיכו להילחם… היה זה קרב הבקעה קשה ביותר. מסירותם של האנשים, ודבקותם במטרה של המפקדים ושל החיילים, ואחוות הלוחמים – הן שנתנו לנו את היתרון הגדול על האויב ואת ההכרעה בקרב על יעד קשה, השולט על כל סביבתו…”¹⁵³

לא הזכרנו אלא ברמז שניים מן הכוחות הרבים שלחמו באותו יום ארוך, כשהם מבקיעים מן העמק אל הרמה המבוצרת מאות מטרים מעליהם. צריך לשוב ולהזכיר את היישובים, שהחל מראשית השבוע היו נתונים להפגזות כבדות. משק גדות, שהופגז קשה ביום התקרית הגדולה, ה-7 באפריל, הוכה שוב – לא היה בית שלא נפגע. הילדים והמבוגרים עשו ארבעה ימים במקלטים, בעוד משקם נהרס והולך. את יום ה-9 ביוני עשו שוב במקלטים.

ברדת הערב, הייתה כבר התמונה שונה באורח ניכר. זעורה, תל-הילל, תל-עזזיית, תל-פאחר, קלעא, רעווייה – בידי כוחותינו. במשך הלילה נתפסות עמדות רבות נוספות לאורך הקו כולו. סמוך לשעה 05:00, שבת, ה-10 ביוני, משלימה חטיבת השריון של משה בריל את כיבוש תל-חמרה ועבסייה. זה כנראה סוף המלחמה. דדו אומר:

“חבר’ה, אני ישן עשרים דקות, ואחר כך נראה מה עושים הלאה.”¹⁵⁴

יצאו עשר דקות, ומעירים אותו. הרמטכ"ל על הקו. הפסקת אש, מתברר, לא נכנסה עדיין לתוקפה. האם אפשר לעשות משהו?

יום הקרב השני ברמה

האם אפשר?! למפקדי החטיבות ניתנת עכשיו פקודה לנוע קדימה וללחוץ במלוא הכוח. את התוכנית שהשתבשה אמש – כיבוש תאופיק בידי הצנחנים – אין דדו ממהר להפעיל הבוקר. עד שיפרצו הטנקים דרך ויבואו בעקבותיהם, עלולות לעבור כמה שעות, אומר דדו. הם יחזיקו מעמד, אבל “תהיה שחיטה נוראית.” הוא מחכה. רק אם תבוא באמת אותה התמוטטות של המערך הסורי, שהובטחה לו אתמול בבוקר, ייתן פקודה לצנחנים להעפיל לראש הרכס הזה. את מהלך האירועים אותו בוקר תיאר דוד אלעזר:

“בבוקר התנהלה המתקפה בסיוע עַל של חיל האוויר, אשר מילא תפקיד חשוב בהתמוטטות הצבא הסורי. עכשיו הוחל בשלב השני של המתקפה: הכוח שנאחז בזעורה – החטיבה של אלברט – פותח בהתקפה לעבר קונייטרה; הכוח המשוריין שהגיע דרך רעווייה – החטיבה של אורי – יורד לכיוון הציר המרכזי כדי לפרוץ אותו ולפתוח מאמץ נוסף לעבר קונייטרה. כוח משוריין נוסף, אשר הגיע תוך כדי ההתקפה – החטיבה של משה בריל – ביצע במשך הלילה התארגנות ותקף עם שחר את תל-חמרה, סייע לכיבוש בניאס וניקה את כל האזור הצפוני של נוחיילה ועבאסייה, כלומר כל האזור הסורי הגובל בלבנון. הכוח ביצע משימה זו במהירות, הספיק לחזור פנימה ולהשתתף במתקפה לעבר מסעדה, כלומר בגזרה הצפונית. חטיבת גולני נעה לעבר קונייטרה בעקבות החטיבה של אלברט…”¹⁵⁵

כאן הקדמנו מעט את המאוחר. לפני הצהריים, בשעה עשר לערך, מגיעים לחפ“ק ראש הממשלה לוי אשכול, שר הביטחון משה דיין, סגן הרמטכ”ל חיים בר-לב, ויצחק חופי. עכשיו ברור שהמערך הסורי התמוטט, אף שאין מדובר על התפוררות הצבא הסורי. התקדמות נוספת של הכוחות הישראליים היא פונקציה של זמן. כיבוש קונייטרה, חשים כל הנוכחים, ייתן ביטוי דרמטי לתוצאות המלחמה ברמת הגולן. השאלה היא, כמה שעות עומדות לרשות הכוחות המתקדמים קודם שיטיל האו"ם את מלוא משקלו לצד הסורים המובסים. אשכול מבקש לדעת אם עד שעה שתים-עשרה ניתן להגיע לאיזשהו קו סיום. ואולי בשעה שתיים? האם יגיעו עד אז הכוחות לקונייטרה?

דדו: “אני מתחייב להגיע עד שעה ארבע.” אשכול: “אם אתה אומר ארבע – זה יהיה חמש, או שש…” דדו: “אם אני אומר ארבע – לא יהיה מאוחר יותר משעה שתיים או שלוש.”¹⁵⁶

דיין שוב אינו יודע אותם היסוסים שמלפני שלושים שעות. הוא סבור, כי ניתן לסיים את המאמץ הזה. בלאו הכי יוצא הוא לפגישה עם ראש משקיפי האו“ם, גנרל אוד בול, ובשיחה זו יציע שהאש תיפסק בשעה שתיים. אותה שעה תחדל פעילות חיל האוויר וכוחות היבשה רק ישלימו מהלכים שהם עומדים בעיצומם. ברור שיש להיעצר בנקודות שניתן יהיה להופכן לקו הגנה סביר, שהרי אין לדעת לא מה יקרה לאחר שתיכנס הפסקת האש לתוקפה ולא כמה זמן יצטרכו הכוחות לעמוד בקו החדש הזה. אומר אחד המפקדים, כעדות מכלי ראשון: “דדו נאבק על הזמן, תוך ידיעה שקונייטרה היא המפתח. המשלחת שלנו באו”ם מבקשת לדעת כמה זמן אנחנו צריכים, ואנחנו אומרים – עוד שעה, עוד שעתיים. לדדו היקצו יום אחד בלבד. דדו היה קצת ערמומי, קצת הרבה. את היום השני סחט על ידי דיווחים מן הכוחות פה והכוחות שם, והבטחות שזה כבר נגמר וכיוצא בזה… המערכה היתה על הקו שנתייצב עליו.”

בשעה 12:30 מראיין כתב צבאי את האלוף “בנקודת תצפית המשקיפה על כל העמק והגזרה הצפונית. זיפי זקן מעטרים את פניו של האלוף…” דדו מדבר אל המיקרופון ואל סרט ההקלטה: “ההרגשה טובה, כי אנחנו לא רק אחרי 25 שעות קרב, כי אם אחרי שנתיים וחצי של הטרדות והתנכלויות בלתי פוסקות בגזרה זו. ההרגשה טובה במיוחד כאשר אתה רואה מנקודת תצפית זו יישובים שנפגעו קשה מאש זדונית… בשנתיים וחצי האחרונות הרבינו להתכונן ליום הזה. ידענו שאי-פעם נצטרך לעלות למעלה אם ההתנכלות לא תופסק… אני שמח בניצחון הזה, ובמיוחד למען היישובים בגליל העליון ובעמק הירדן, שגילו במלחמה זו גבורה עילאית. אנחנו, אנשי הצבא, ראינו את בתיהם מופגזים יומם ולילה, ראינו בתי ילדים נהרסים, היינו מלאי הערצה והתפעלות מכושר עמידתם. אני שמח לבשר להם, שאין עוד חלקות פרובלמטיות, שאפשר לעבד כל מקום, שאפשר לסגור את פתחי המקלטים ואפשר לחיות כפי שמגיע להם לחיות שם.”¹⁵⁷

משפט אחרון זה הושמע מוקדם מדי, כפי שאנחנו יודעים היום, ומכל מקום, גם באותו יום עצמו טרם פסקה הלחימה. כשעה וחצי קודם לכן ניתנה סוף סוף הפקודה לאוגדת אלעד פלד לתקוף לעבר תאופיק והלאה משם. לאורך כל הקו מתקדמים הכוחות. אלברט מגיע לווסט. “מאנו” שקד – לבית-המכס התחתון, דיר ודוורג’יאת. אורי (חטיבה 37) כובש את מנסורה.

בתוך כך מתקשר “גנדי” עם דדו ומוסר לו הוראה מטעם שר הביטחון להיעצר על קו מסעדה-קונייטרה-בוטמייה.

דדו: “גנדי, מה זאת אומרת, תיעצר על הקו?! זה כביש שאני רוצה לנסוע עליו… נגיד שהבינונו, כי בשביל להיות על הקו הזה, צריך לשבת על המשלטים שבצד השני.”

גנדי חוזר על ההוראה כלשונה, ומוסיף: “אם אתה רוצה לא להבין – אל תבין.” דדו מחליט לא להבין. הוא מורה למפקדי הכוחות: “קו הוא קו, אבל אתם רשאים להתקדם עוד כמה קילומטרים בשביל להבטיח אותו.” אלברט נכנס לקונייטרה עצמה. משה בריל למסעדה ולמג’דל-שאמס. לאחר זמן מספרים לו כי אותה שעה ישבו אצל שר הביטחון רב אלוף צבי צור ופרופסור יובל נאמן ואמרו לו, כי לדעתם יש לקחת את מג’דל-שאמס מטעמי ביטחון חיוניים. על כך השיב משה דיין: “אני לא אתן פקודה. אני סומך על היוזמה של דדו.” ואכן, את ההחלטות קיבל דדו בשעת מעשה על אחריותו. כעבור זמן אמר למראיין, בהצביעו על המפה: “אתה רואה את הפס הזה, שהולך במקביל לכביש – זו מדינת ישראל שלי.”¹⁵⁸

בין המפקדים המקבלים הוראה זו בשעות האחרונות של הקרב על הרמה – מפקדה של חטיבה משוריינת הנושאת את השם “הראל”, אורי בן-ארי. יחד לחמו בהר ציון. במלחמת ששת הימים היה בן-ארי למפקדה של “הראל” החדשה בקרבות בהרי ירושלים, ולצפון הגיע לשעות הקרב האחרונות. הוא זוכר את הפקודה שנתן לו דדו לנוע מבוטמייה לעבר רפיד: “בשיחות אלחוט, בשעות האחרונות של המלחמה, חזר והאיץ בי לתפוס עמדות ממזרח לכביש, מתוך הערכה, שהתלים האלה חשובים לא רק צבאית אלא גם מדינית. כאשר חושבים על דדו כאלוף פיקוד יש לזכור גם זאת, שהייתה לו ראייה רחבה יותר משל מפקד צבאי בלבד.”¹⁵⁹

דדו מסכם את המערכה לכיבוש רמת הגולן

27 שעות לאחר שהחלה הלחימה נכבשה קונייטרה. “הדרך לדמשק הייתה כמעט פנויה. אני מעריך שהיינו יכולים להיות בדמשק בתוך 36 שעות, פחות מכפי שהערכתי לפני המלחמה, ולא עשינו זאת מפני שלא היה לנו בזה לא עניין ולא צורך, ולכן גם לא קיבלנו פקודה כזאת,” אמר דדו ב“מסיבת הניצחון”.

ובסיכום: "שלב ההבקעה – היה קשה ביותר. מולנו היה צבא שחי שנים בבונקרים של בטון מזוין ועמדות אבנים עם כיסויי ראש, ובשלב ראשון קשה היה להוציאו מתוך עמדותיו. לכן הייתה ההבקעה קשה.

"ההתכתשות הייתה קצרה בזכות הפעילות הטובה והיעילה של חיל האוויר; בזכות ההבקעה שלנו, שהוציאה את האויב משיווי משקלו; משום שהפיקוד הסורי ברח ראשון – ולכן יש לנו בין השבויים מעט קצינים… רוב הציוד הסורי נשאר מאחור. “התוצאות – הצבא הסורי לא הושמד במלחמה הזאת. הוא סבל אבדות ונזקים. מבין 300 ויותר הטנקים – 60 נהרסו ו-40 בידינו… מן הכוח הרגלי סבלו שתי חטיבות אבדות כבדות ביותר, שלוש חטיבות סבלו אבדות כבדות ונסו. הם איבדו כחטיבת שריון וחצי, וכן סבלו אבדות כבדות חמשת גדודי הטנקים של חטיבות החי”ר.

“בסיום דברי – המלחמה הייתה מהירה. הושגו כל המשימות. לא בגלל מחדלי האויב – כי אם בזכות הכוחות אשר נלחמו באופן יוצא מן הכלל.”¹⁶⁰

אותה שעה – שש בערב – טרם נסתיים ייצוב הקו שעתיד להיקרא “הקו הסגול” וליהפך לקו הפתיחה של מלחמת יום הכיפורים. אותה שעה ניצַל דוד אלעזר – ועִמו חיים בר-לב ויצחק חופי – ממש בנס. השלושה טסו במסוק על פני הרמה, יורדים בנקודות שונות כדי לעמוד על המצב לאשורו. “בסיור זה,” מספר חופי, “שוב התרשמתי מאוד מן השקט של דדו – הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה להשיג, נתן פקודות מאוד ברורות. ירדנו תחילה אל דן לנר, שהיה ראש המטה של דדו, ועמד עכשיו בראש אחד הכוחות, על הציר לקונייטרה. ומשם טסנו אל אלברט, שכבר עמד במבואות קונייטרה. כאשר המראנו, התלבש עלינו ‘מיג’ ופתח במרדף. הטייס שלנו תמרן בזריזות בלתי רגילה, ירד לנקיקים, ובסופו של דבר עלה בידו לחמוק. טסנו לעבר עין-גב, והטייס החליט להנחית אותנו בשדה אספסת, ממש לפני הכניסה למשק.”

החיזיון הזה, שמתארו יצחק חופי – ותיארוהו רבים – המחיש את התמורה הגדולה. פתאום נוחת בחצר, שידעה במשך שנים את כל הטעמים של הישיבה בקו האש, מסוק המגיע מן המזרח, יורד מן ההרים המאיימים האלה: “הפגישה ההיא של חברי עין-גב עם דדו – זהו דבר שאי-אפשר לשכוח. חברים, נשים, ילדים – צחקו, בכו, התנפלו עליו, חיבקו ונישקו אותו. הייתה זו בוודאי ההתרגשות שלהם ממה שקרה, התחושה שהנה חלף הסיוט, אבל לגבי דדו היה כאן משהו למעלה מזה – גילוי של יחס אישי אליו.”¹⁶¹

דדו עצמו היה אחוז שיכרון קל אותו ערב. בהגיעו אל הפיקוד טילפן אל אשתו, לביתם בטבעון. “הדיבור שלו היה כמו בהשפעת סמים,” זוכרת תלמה. “שאלתי אותו איך זה היה, והוא ענה: ‘אני רק יכול לומר לך, שזה היה דבר גדול לעם ישראל, ואני מאושר שיכולתי לקחת בזה חלק.’ שאלתי אותו: ‘מתי תבוא?’ והוא ענה – כאדם שאינו יודע היכן הוא – ‘אני יודע?!’..”¹⁶²

מהר מאוד שב אל המציאות, שנטוע היה בה בדרך כלל בשתי רגליו.

הכוחות נעצרו במקום שנעצרו וצריך היה לצייר את קו שביתת הנשק בשביל כוחות האו“ם. הקו צויר לאורך כביש בוטמייה-רפיד-קונייטרה-מסעדה. הדבר נקבע בישיבה במועדון הקצינים בקונייטרה. השתתפו בה שר הביטחון, הרמטכ”ל, אלוף הפיקוד, וכן מפקד האוגדה, אלעד פלד. למפקד חיל האוויר, מוטי הוד, נודע כי הנה טסים לצפון, ואמר בלבו, “כל משך המלחמה הייתי כלוא ב’בור' הפיקוד – אשתתף לפחות באירוע ההיסטורי הזה.” הוא הצטרף כנוסע, ובדיון השתתף כשומע. כאשר ראה שאת הקו מציירים למרגלות הר החרמון, ביקש לכלול גם את החרמון בגבול – “בשביל חיל האוויר.” שאל דיין: “ובשביל מה צריך חיל האוויר את החרמון?” מוטי הוד לא יכול היה לנמק את הבקשה בזה שמדינת ישראל תזכה באתר סקי. הנימוקים היו אלה, שבמלחמת יום הכיפורים הגדירם אחד החיילים: העיניים של עם ישראל. באותה ישיבה – כתוצאה מהשתתפותו המקרית של מוטי הוד כאורח – אומץ אותו תיקון חשוב, אך בתנאי אחד, שחיל האוויר הוא שיוריד יחידה לנקודה הגבוהה ביותר על החרמון ואף יתחזק את המוצב עד אשר ייסלל לשם הכביש. ואכן, כך היה, אלא שהואיל והמסוק לא יכול היה להתרומם עד לשיא החרמון, בגלל דלילות האוויר, הסתפק באותה פסגה הידועה מאז בשם “החרמון הישראלי”.¹⁶³

מבקרב על רמת הגולן “נתגלתה במלואה מנהיגותו המעולה של דדו כמפקד חזית”

הקרב על הרמה נסתיים. עשרים שנה קודם לכן היה מ“כ צעיר עולה עם אנשיו מדרדרה (קיבוץ אייל), שממזרח לאגם חולה אל הרמה, כליווי לחוליות מסתערבים. עכשיו היה המ”כ אלוף הפיקוד, אחד הגנרלים המנצחים וה“זוהרים” של ימי השיכרון שלאחר מלחמת ששת הימים. לכיבוש הרמה הייתה משמעות מיידית לכל יישובי הצפון, וסגולותיו האישיות של דדו – קיסמו, כושר הביטוי שלו, הימשכותו הפנימית אל אנשי ההתיישבות העובדת – כל אלה חברו לעשותו לדמות אהודה, ועל רבים – נערצת.

כאשר נשאלה גולדה מאיר מהו הדבר שהרשימה ביותר בדמותו של הרמטכ"ל דוד אלעזר בימי כהונתה כראש ממשלה, אמרה: “ההתרשמות העמוקה ביותר מדדו הייתה עוד לפני שחזרתי לממשלה.” גולדה הייתה בימים ההם “אזרחית פשוטה”, כזכור, וספק אם רבים העלו על דעתם, שבתוך שנתיים לא רק תשוב לממשלה, כי אם גם תעמוד בראשה. היא זוכרת את סיורה הראשון ברמת הגולן, מיד לאחר המלחמה. הסיור החל בקבוצת גינוסר, ודדו בא לשם “קצת להרצות. אחר כך שימש מורה דרך שלנו בגולן, ולקח אותנו אל הבונקרים הסוריים לשעבר. אני ישבתי בקומנדקר וחייל נהג בו. דדו ניגש ואמר לחייל: ‘אני רוצה להחליף אותך.’ הוא נסע איתנו וסיפר הרבה דברים – דברים טובים, דברים קשים מאוד – וכל החבורה שהייתה איתי התרשמה ממנו עמוקות.” וגולדה מאיר מכלילה: “יש אנשים שהאור נדלק בלב כאשר רואים אותם. הוא היה אחד מאלה.”¹⁶⁴

מתי החל דוד אלעזר לראות עצמו כמועמד לראשות המטה הכללי? בלי להסתכן בטעות גסה, נראה שלאחר מלחמת ששת הימים נקבע, כמו מאליו, מעמדו כאחד “מן השלושה” ולא רק כאחד מ“שלושים הגיבורים” בלשון המליצה המקראית. הרמטכ"ל רבין אומר, כי אלעזר “גם תיכנן, גם הכין, גם ניהל את הקרב על רמת הגולן בצורה בלתי רגילה.”¹⁶⁵ זו הייתה דעת רבים. אמר עליו אחד המעולים שבמפקדי השריון, משה בריל: “דדו הצטיין בכישרון טבעי לאמנות המלחמה, אשר התבטא בהפעלה מוצלחת – טקטית ואסטרטגית – של הגייסות. במלחמת ששת הימים, עם מאמץ מלחמה משני, אשר בקושי הספיק להגנת פיקוד הצפון, הוא היכה את הריכוז הגדול והחזק ביותר של הצבא הירדני בצפון השומרון והשמיד אותו בצורה מוחלטת, השתלט על שכם ומעברות הירדן – הצלחה אשר הייתה לה השפעה מכרעת על החזית הירדנית כולה… התוכנית לשחרור הרמה, שהובהרה לנו על-ידי דדו בשעות הקטנות של הלילה, הייתה בעינינו שקולה, אמיצה ונועזת גם יחד. במערכה לשחרור רמת הגולן נתגלתה במלואה מנהיגותו המעולה של דדו כמפקד חזית. רק גייסות בעלי תודעה של שליחות, בעלי מורל וממושמעים ובוטחים בדדו כמפקדם, יכלו לעמוד במאמץ אשר איפשר את הבקעת אחד המערכים המבוצרים ביותר. במערכות קרב תחת פיקודו ראיתי את דדו כאחד המומחים הגדולים ביותר להפעלת גייסות השריון וכאמן בהפעלה משולבת של גייסות וחיילות.”¹⁶⁶

פיקוד הצפון היה גם ארץ הספר, מעוז ההתיישבות החלוצית. דדו הזדהה עם מעשה ההתנחלות, ואת שיתוף הפעולה עם ציבור זה ראה כאחד מתפקידיו העיקריים כאלוף הפיקוד. הדבר הזה מצא ביטויו קודם לששת הימים, במגע הקרוב והרצוף עם היישובים, ומיד לאחריה, עם הצעדים הראשונים ליישובה של רמת הגולן. רב אלוף במילואים צבי צור, ששימש אז כעוזר שר הביטחון, כלומר סגנו בפועל אם כי לא בתואר, זוכר את מעורבותו הפעילה בהכנת תשתית – כבישים וכיוצא בזה – ובסיוע ישיר למרום-הגולן ושאר ההיאחזויות הראשונות, שלא לומר בביצורה של הרמה. ראשוני המתיישבים ברמה זוכרים את עזרתו בדברים קטנים וגדולים. אלא שלא ימים רבים ניתן היה לאנשי הצפון להתבשם מתוצאות המלחמה. אם שגו גם הם, כרבים בישראל, באשליה שאלה היו ששת ימי המלחמה האחרונים של ישראל, הנה עוד בסופו של אותו קיץ עצמו החלה שוב מלחמת התשה – הפגזות, חדירות מחבלים, פעולות תגמול.¹⁶⁷

נפתח הפרק השלישי של דוד אלעזר בפיקוד הצפון, ודווקא משום אותה ציפייה לתמורה יסודית ביחסים עם הערבים, קשה היה לאנשי היישובים – הפעם היו אלה יישובי עמק הירדן ועמק בית-שאן – להתחיל מחדש לחיות תחת אש. השנתיים הבאות היו שנות מלחמה בפיקוד הצפון.

לעשות את החיים נסבלים    🔗

ב-11 ביוני נשם הצפון לרווחה. לכל אורך הגבול הסורי היתרגם הניצחון באורח המיידי והמוחשי ביותר – מדן ועד גדות ועד אלמגור ועד תל-קציר הורחק הפחד הרובץ מעל לראשים. אך אותו קיץ של שמחת ניצחון ותקוות שלום עתיד היה לראות, בטרם בא אל קצו, את ראשית ההתפכחות הכאובה. השלום, אשר בהיכנס הפסקת האש לתוקפה נדמה היה שהוא כבר מאחורי כותלנו, לא בא. את התוצאות בשדה הקרב ביקשו מנהיגי מדינות ערב להפוך על פניהן באמצעים מדיניים, והזירה אשר בה קיוו להפוך את הגלגל הייתה עצרת החירום של האו"ם ולאחר מכן מועצת הביטחון. במקביל, כדי ליצור רקע מתאים ותחושת דחיפות, החלו בפעולות צבאיות מסוגים שונים.

ראשונים הפרו את הפסקת האש המצרים. פחות מחודש לאחר תום הקרבות, ובעוד מתנהלים דיוני מושב החירום של עצרת האו“ם, הונחתה הפגזה ארטילרית כבדה על עמדות צה”ל שבגדה המזרחית של תעלת סואץ. בהרעשה זו, ב-8 ביולי, נהרגו 5 חיילי צה“ל ו-3 נפצעו. כעבור שבוע התלקחה האש, בצורה דומה, לאורך התעלה כולה – ועוד 8 חיילים נהרגו ו-40 נפצעו. בתקריות אוויריות הופלו 7 מטוסים מצריים ומטוס ישראלי. ניסיון של יחידות צי מצריות לחדור לחוף סיני גרר התנגשות ימית וטיבוע שתי ספינות מצריות. ב-1 בספטמבר קיבלה ועידת חרטום את החלטותיה הידועות – על כל ה”לאו’ים" – לא הכרה, לא משא ומתן ולא הסכם שלום עם ישראל. הדיונים היגעים במועצת הביטחון עתידים היו להתנהל כשלאורך תעלת סואץ מתנהלת מלחמה מסוג חדש.

המסלול השני שבו הלכו מדינות ערב באותה עת היה עידוד פעילותם של ארגוני המחבלים הפלשתינים בשטחים שנכבשו בששת הימים – ביהודה ובשומרון. הרושם שביקשו ליצור היה של “מלחמת גרילה עממית”, אבל הפעילות כולה הייתה מוזנת מעבר לגבול. המפקדה הראשית של ארגונים אלה ניסתה תחילה להתמקם בקרבת שכם, אך בתוך תקופה קצרה מצאו עצמם המחבלים אנוסים להעתיק את בסיסיהם מחדש אל מעבר לגבול – לירדן, סוריה, לבנון. בין כך ובין כך הלך הגבול הירדני ונהפך לחזית עיקרית באותה “מלחמה שלאחר המלחמה”.

מלחמת ההתשה בעמקֵי הירדן

התקרית הראשונה אירעה ב-6 באוגוסט. טנדר אזרחי הותקף מן המארב בדרכו ממעוז-חיים לכפר-רופין. לא היו נפגעים, אך עקבות שלושת אנשי החוליה, שהוליכו לירדן, כקילומטר אחד מן המקום, בישרו את המגמה החדשה. לאחר שנעצרו בחודש ספטמבר כמאה אנשי ארגוני החבלה, החלו בראשית אוקטובר חדירות של חוליות מעבר לגבולות במטרה לבצע פיגועים ולשוב ולהיסוג לבסיסיהן שממזרח לירדן. ב-1 באוקטובר, בשעות הערב, חדרו חוליות למשק חמדיה שבעמק בית-שאן והניחו ארבעה מטענים, שרק אחד מהם התפוצץ. נהרג בן הקיבוץ, יורם פלג. חוליה אחרת תקפה זוג צעיר בתחנת אוטובוסים, לא הרחק מן המשק, ורק בדרך נס לא נפגע הזוג. כעבור יומיים, בליל א' של ראש השנה, ניסו חבלנים לחדור לטירת-צבי. עירנות השומרים סיכלה את התוכנית לפגוע בקיבוץ הדתי בעצם החג, בבוקרו נתגלו מוקשים שהוטמנו בדרך למשק ובשבילי העפר. למחרת יום הכיפורים הצליחה חוליית מחבלים, שמנתה כנראה שישה אנשים, לחדור לקרבת חדר האוכל של מעוז-חיים. בשעה 02:50 לפנות בוקר נחרד הקיבוץ כולו – ארבעה מטעני חומר נפץ גרמו נזקים כבדים לחדר האוכל, למכון החשמל, למתפרה ולמבנים נוספים וכן לכלי רכב. שוב הוליכו העקבות אל הירדן, כשני קילומטרים מזרחה.

שוב לא נותר ספק, שמתחילה מלחמה מסוג חדש, המחייבת גם היערכות מסוג חדש. ההבדל הגדול בין תעלת סואץ לבין הגבול הירדני היה בכך, שכאן היה הטרור מכוון כנגד יישובים אזרחיים. חוליה של 10 מחבלים נלכדה יום קודם על ידי משמר הגבול ויחידת חיילי צה“ל במורדות הגלבוע, והתברר, שהייתה בדרכה מירדן – דרך עמק בית-שאן – לשומרון. זה והפגיעה במעוז-חיים הדליקו אור אדום. אל המשק הגיעו, יחד עם אלוף הפיקוד, הרמטכ”ל וסגן הרמטכ“ל. ביישובים גבר אי-השקט, וגם העיתונות החלה לתת ביטוי לתחושה, כי “לא נותר לצה”ל ולכוחות הביטחון אלא להפעיל את מלוא הכוח כדי לדכא את מעשי הטרור והחבלה ללא רחם.”

ובינתיים חזרו ונשנו החדירות מעבר לגבול: פוצץ צריף בשדות בית-יוסף; היה ניסיון חדירה לעין-הנצי"ב; שוב נפתחה אש על רכב סיור ליד חמדיה; מוקשה דרך שדות בכפר-רופין.

כך הגיעו הדברים לתקרית הגדולה הראשונה, ב-5 בנובמבר. בלילה חדרו מחבלים לקיבוץ שדה אליהו, המרוחק 6 ק“מ מגבול ירדן, ובשעה שתיים לפנות בוקר הפעילו מטען חבלה לרגלי ה”סילו", במרכז הקיבוץ. חוליה שנייה נתגלתה בעיירה בית-שאן, אך זו הונסה בלי להסב כל נזק. הפעם היו הכוחות ערוכים לא רק להגנה, כי אם למרדף אחר המחבלים ולפגיעה באחד הבסיסים, מעבר לגבול. עם בוקר נהפך קרב היריות לדו-קרב ארטילרי – כלומר, הצבא הירדני חִיפה על נסיגת המחבלים. פגזים נפלו בכפר-רופין ובמעוז-חיים.

במהלך החודשים הבאים ניסו מחבלים לחדור לאשדות-יעקב, נווה-איתן, נווה-אור, ובראשית דצמבר הייתה, לראשונה מאז ששת הימים, חדירה מעבר לגבול הסורי – למושב אלמגור – ופגיעה בבריכת המים של המושב. בראשית ינואר היה ניסיון לפגוע במכון השאיבה של משקי עמק הירדן ליד שער-הגולן. למחרת ב-4 בינואר – הייתה חדירה ראשונה מלבנון: במטעי מושב מרגליות פוצצה תיבת מגופה.

לא היה עוד ספק בכוונה לשבש את חיי המתיישבים לאורך הגבול כולו, ובזה שמדינות ערב הן העומדות מאחורי אותן חוליות, וכי זו ראשיתה של מלחמה ארוכה וקשה. בינואר נכנס החורף – ירדו שלגים, הירדן גאה ופעילותן של החוליות הבאות ממזרח לנהר נתמעטו. לא הייתה זו אלא הפוגה בלבד. בראיון עיתונאי נתן דוד אלעזר ביטוי להשקפתו על מטרות הערבים במלחמה מסוג זה ועל הדרכים לסיכולן: לאחר תבוסתן בששת הימים “אין מדינות ערב מסוגלות לצאת למלחמה נגד ישראל, ומצד שני אינן מסוגלות לפעול בשיטת ‘המלחמה העממית’ בשטחים המוחזקים. לכן נאלצו ללכת בדרך השלישית – החדרת חוליות חבלה מעבר לגבול, אם כי המבצעים עצמם הם פלשתינים. אם מוכנות מדינות ערב – כפי שמסתבר עתה – לתמוך במחבלים ולהמשיך בדרך זו, חייבים אנחנו לנהל את המלחמה באופן שתהיה בלתי נסבלת למדינות שמהן חודרים המחבלים. לישראל תהיה זו מלחמה קשה, קטלנית ויקרה – אבל תהיה נסבלת.”

“הפעולה נגד המחבלים - הגנתית והתקפית”

הייתה זו קריאה להתארגנות להתמודדות עיקשת וארוכה:

"הפעולה נגד המחבלים צריכה להתנהל, ומתנהלת בשני מישורים: הגנתי והתקפי. ואני אומר ‘התקפי’, להבדיל מ’תוקפני', כי פעולה מעבר לגבול נגד המחבלים או נגד הצבא הירדני המשתף איתם פעולה, היא צעד הגנתי.

"במישור ההגנתי – פורצים דרכים, מקימים גדרות, ממקשים, מתקינים אמצעים מיוחדים ומציבים מארבים. כל זה מחייב השקעות יקרות, אבל חובה להשקיע בזה.

“ואולם, התשובה לפעולות החבלה לא תימצא בהקמת החיץ ההגנתי בלבד… משום כך יש לשלב גם באמצעים ההגנתיים את הגורם ההתקפי. וכאן צריכה להיות השיטה – חוסר-שיטה. כל תגובה שלנו צריכה להיות שונה מקודמותיה באופיה ובעוצמתה, כדי שתפתיע ותענה למטרה מסוימת, שאנו רוצים להשיג בעזרתה.”

המטרה – להביא את השלטון בירדן לכלל הכרה, שאם לא ירוסנו גם המחבלים וגם הצבא, “יהיה המשך הפעולות קטלני לגביו. את המחבלים יש לרדוף כדי שלא יהיו בטוחים בשום מקום; את האוכלוסייה המקומית צריך להביא למצב, שתפסיק לשתף פעולה עם המחבלים. אם ייפגע ה’פתח', יוכה הצבא הירדני ותסבול האוכלוסייה – ייאלץ השלטון, בסופו של דבר, לפעול נגד פעולות החבלה…”'

ראיון זה נתפרסם בערב פסח תשכ“ח. חודשיים קודם, ב-7 בפברואר, יצאו חברים בקיבוץ אשדות-יעקב (איחוד) לשדות המשק. הטרקטור עלה על מוקש וארבעה אנשים, בהם מתנדב משווייץ, נהרגו. המחבלים השאירו במקום כרוזים של ה”פתח". העקבות הוליכו אל מעבר לגבול.

אירוע זה מסמן את ראשית ההסלמה, הן בפגיעות ביישובי הספר, והן בתגובה עליהן. אותו יום היה קיבוץ אשדות-יעקב שרוי בהלם, ולבד מן האבל – הועמדו החברים בפני שאלות חמורות: איך יוכלו להמשיך בשגרת העבודה בתנאים אלה של איום מתמיד? נראה היה, כי החדירה קושרה לשיפור שחל במזג האוויר בימים האחרונים – ההפסקה בגשמים הביאה לירידת גובה המים בנהר והקלה על צליחתו. האם מוקש זה מבשר את האביב?

ועוד: הרבה יותר דרומה, ליד גשר דמיה וגשר אלנבי, התלקח אותו יום קרב ארטילרי, שבמהלכו נהרגו 3 חיילי צה"ל ונפצעו 11. זו אינה פעולה של ארגוני מחבלים, כי אם של הצבא הירדני הסדיר. יתירה מזו, הרדיו הירדני הודיע, כי המלך חוסיין פיקד אישית על הכוחות הירדניים ליד גשר דמיה. האם פירוש הדבר, שניכנע שוב ללחצם של הארגונים הפלשתיניים?

את הקיבוץ האבֵל ביקרו באותו יום, נוסף לאלוף הפיקוד, הרמטכ"ל וקצינים בכירים אחרים. הם באו לא רק לביקור אבלים. חובתם הייתה למצוא תשובה שתאפשר את המשך החיים לאורך הגבול.

לא יצאו שלושה ימים – והירדנים פתחו באש בגזרת גשר, ועד מהרה התלקח הקרב לכל אורך הבקעה, מקיבוץ גשר ועד גשר עבדאללה, כשהפעם יורים התותחים משני הצדדים. בקיבוץ גשר התנהלו החיים מתחת לפני הקרקע. בהפגזות נפגעו רשת החשמל, הרפת, קטפת כותנה. והעיקר – מציין עיתונאי שביקר אותו יום במקום – “נפגע מצב הרוח.” במדינה כולה משתררת התחושה, שניתן לה ביטוי במאמר ראשי ב“מעריב”: “לא תהיה ברירה לישראל אלא להגיב על התגרויות אלו באמצעים המובנים לירדנים, ובאותם כלים שהם משתמשים בהם. אם אין הירדנים מטים אוזן לאזהרות, תיפול עליהם האחריות לפעולות שיבוצעו, כדי לשתק את רצון המלך לשחק באש.”

עמק הירדן ועמק בית-שאן נהפכים לחזית מלחמה

אותה שעה כבר הולכת כל גזרת עמק הירדן ועמק בית-שאן ונהפכת לחזית. ב-12 בפברואר נורים פגזים על כפר-רופין ומעוז-חיים. בלילה שלאחריו מתפוצצים פגזים בשדות ירדנה. ילדים ומבוגרים עושים את הלילות במקלטים.

אך הקשה מכול טרם בא. ב-15 בפברואר בשעה אחת אחר חצות, נפתחת הרעשה ארטילרית כבדה על הקיבוצים כפר-רופין ומעוז-חיים. במשך שלוש שעות מתפוצצים 150 פגזים ונפגעים עשרות בתי מגורים, רפתות, בנייני משק, גן ילדים, מרפאה. הפעם אין צה“ל מסתפק בתגובה מקומית בלבד, ובמשך שעות ארוכות מופעלים תותחים, טנקים ומטוסים. מותקפים יישובים ירדניים ממזרח לירדן, ששימשו בסיסים קדמיים של המחבלים ומפקדות וריכוזים בעומק שטח ירדן. זוהי הפעולה הקרבית הנרחבת ביותר מאז מלחמת ששת הימים. מפקד כוח הטנקים של הפיקוד הוא שמואל גורודיש (גונן), ה”מקצוען" שעשר שנים קודם לכן הכניס את דדו בסוד הטנק. עכשיו הוא אלוף-משנה, מן המפקדים המצטיינים במלחמת ששת הימים. דדו, העוקב מקרוב אחר פעולת הטנקיסטים של גורודיש, מציין לשבח את יכולתם המקצועית הרבה. למחרת מסייר דוד אלעזר ביישובים שנפגעו במהלך יום הקרב – עכשיו מתברר שהפגיעות הקשות ביותר היו בקיבוץ גשר – ואומר דברים המבטאים לא רק את המדיניות המתגבשת בצה“ל, כי אם גם את אישיותו של אלוף הפיקוד: “פעולת צה”ל תורמת לשקט יותר מאשר התאפקות ממושכת. אם התושבים שלנו לא יוכלו לחיות בשקט – לא יוכלו גם התושבים בצד השני לחיות בשקט.”

מלחמה זו עתידה להיות ארוכה ושוחקת. בשביל להשיג את המטרה – שאינה אלא החזרת החיים הנורמליים לאורך הגבול – צריך להביא את שלטונות ירדן לכלל הכרה, שמחיר הסיוע למחבלים יהיה כבד מנשוא. לא בנקל ולא במהרה יגיע המלך חוסיין לידי כך, ולכן תהיה ההצלחה מותנית בכוח העמידה מן הצד שלנו. כמה מרכיבים היו בנוסחה זו של דדו – “לעשות את החיים נסבלים לנו ובלתי נסבלים להם” – והוא הגדירם בראיון המצוטט למעלה. כדי לצמצם את סכנת החדירה הוקמו גדרות ביטחון מוארות סביב כל היישובים, וניתנה להם עזרה בשמירה כדי להקל את העול מעל החברים שצריכים היו להמשיך בעבודה – ולעתים קרובות אחרי לילות במקלטים. פטרולים ומארבים היו פזורים לאורך הגבול – נעזרים באמצעים שונים – כדי למנוע חדירת מחבלים, או לגלותם במהירות. ובכל הנוגע למחיר – על כל פגיעה ביישוב ישראלי תבוא תגובה, והמשך החיים הנורמליים במזרח הבקעה יהיה מותנה בנכונותם, ויכולתם, של הירדנים למנוע פעילות נגד תושבי מערב-הבקעה.

בזה ראה דדו את העיקר – בחיזוק כוח העמידה של היישובים. לאחר התגובה המוחצת ב-15 בפברואר, נדמה היה לשעה שמטרתה הושגה. חוסיין נאם נאום גדול והודיע, שלא יניח למחבלים לצאת מירדן לפעולות בישראל, אך מיד לאחר מכן הכחיש ראש ממשלתו, אל-תלהוני, כל כוונה לפעול נגד ה“פתח”. הסתירות הפנימיות בממלכת ירדן היו רחוקות עדיין מהכרעה. לא יצאו שבועיים ונתחדשו הפגיעות:

פגזים פגעו בבית התינוקות של קבוצת מסדה. לא היו נפגעים.

מוקשים נתגלו בדרך הפטרולים בין כפר-רופין לטירת-צבי.

מכונית אזרחית הותקפה בערב בכביש בית-שאן טבריה, ליד חמדיה – וחבר קיבוץ מעגן נפצע קשה.

וב-11.3, ממזרח לקיבוץ גשר, התגלתה חוליה שחדרה לצורך חבלה. כדי לסייע לחוליה להיסוג פתחו מוצבים ירדניים, בגלוי, באש חזקה.

המערכה החדשה למניעת חדירתם של המחבלים נתנה תוצאות. לא הייתה כמעט היתקלות שאלוף הפיקוד לא הגיע בה למקום – ולעתים, כמו בזו האחרונה, עוד במהלכה. ב-25 במארס נבלמה חוליה כזאת ליד מעבר אום צוץ, מדרום לקיבוץ טירת-צבי.

אבל היו לא מעט חדירות שהצליחו – היו מוקשים שנתגלו בטרם גרמו לנזקים, והיו גם אסונות. חברי המשקים הוסיפו לחיות בדאגה מתמדת. ב-29 במארס יצאו חברים בקבוצת מסדה לעבודתם בשדה, בעגלה רתומה לטרקטור. בהתפוצצות מוקש שהיה טמון בדרך עפר נהרגו ארבעה אנשים וארבעה נוספים נפצעו. כמו לאחר האסון באשדות-יעקב הסמוכה, שישה שבועות קודם לכן, זועזעו לא רק חברי הקבוצה, אלא כל יישובי הספר. התגובה הייתה מיידית וממדיה היו נרחבים יותר מאשר ב-15 בפברואר.

בקבוצת מסדה ביקרו באותו יום ראש הממשלה לוי אשכול והרמטכ"ל חיים בר-לב. האלוף דוד אלעזר, שהיה איתם, סיכם את יום הקרב: “אני מעריך שגרמנו להם היום הרס גדול יותר מאשר ב-15 בפברואר – פגענו ביותר מקומות, ביותר בסיסי ‘פתח’, מתקני צבא, כלי נשק. בסיסו העיקרי של ‘פתח’ באזור – העיירה שוני – נחרב כמעט כולו.”

עם זאת, גם באותה שעה לא נסתנוור אלוף הפיקוד מן התוצאות, ולא רק משום שבאותו יום קרב הופגזו כמעט כל היישובים שלאורך הקו – מכפר-רופין, נווה-אור, ירדנה ובית-יוסף עד לאשדות-יעקב, מסדה ושער-הגולן. חרף השליטה על השטח – “אי-אפשר לסגור את הדבר הרמטית.” יש לשער, שנשאלה אותה שאלה, שהחלה להישמע בימים ההם, ימי המלחמה שלאחר המלחמה: מה יהיה?

ההסלמה - פשיטות ופגיעה בתעלת הע’ור

“כשאתם שואלים אותי אחרי יום קרב כזה, מה יהיה הלאה – הרי אנחנו מאמינים, כי במלחמה מן הסוג הזה גורמים גם אנחנו לאויב אבדות ונזקים, שהוא לא יוכל להתמיד בהם. אנחנו יכולים להתמיד – שכן זו מלחמה ארוכה, שבה אנחנו מתקדמים בהתמדה.”¹⁶⁸

הנזקים שהוסבו ליושבי הבקעה בשטחה של ירדן נעשו כבדים יותר ויותר. לירדנים היו תוכניות פיתוח והתנחלות, שהתבססו על מי הירמוך, אשר זרמו בתעלת הע’ור. יישוב הבקעה באזרחים, שקיום בשלום הוא להם עניין חיוני – היה גם מעניינה של ישראל. אולם עכשיו נהפכו יישובים אלה לבסיסי היציאה של המחבלים, שנהנו מחיפוי ארטילרי מצד הצבא הירדני. מטרות המחבלים והארטילריה היו אזרחיות – קיבוצים, מושבים, עיירות.

בסוף מארס נעשו שתי פעולות, שבאו להבהיר, כי אם ישובשו החיים האזרחיים ממערב לגבול – ישובשו גם מזרחה לו. בחילופי האש הארטילריים של ה-29 במארס – ובפשיטה של יחידת צה"ל שבוע אחד קודם – נפגע סכר מים מדרום לכפר עדסייה, נפגעו מובילי מים של תוכנית הע’ור ופוצצו שלוש משאבות. לכאורה, צריך היה הדבר להביא להפסקת הפגיעות מעבר לגבול. אך כעבור שלושה ימים פוצץ מכון המים של קיבוץ נווה-איתן.

הימים היו ימי ניסן. בעמקי הירדן ובית-שאן החלו ימי החמה והשדות הבשילו. ובכל זאת נמשכו ניסיונות הפיגוע. ב-11 באפריל, יום לפני פסח, התלקח שוב דו-קרב תותחים ממזרח לקיבוץ גשר, התפשט דרומה, לסביבות מעוז-חיים, ולא פסק כל היום. השדות המבשילים, שצבעם השתנה מירוק לזהוב, התלקחו עתה באש והעמק הפורה נתכסה מטליות שחורות. עמלה של עונה חקלאית שלמה היה לאפר. שלוש אמות מים הקשורות למפעל ההשקיה הירדני - ליד כפר קלעת וליד כפר וואקף - נפגעו.

האם הגיעו הירדנים סוף סוף למסקנה, שהמחיר כבד מדי? לרגע נדמה היה, כי אכן כך הוא. דיווחיהם של כתבים זרים בבירת ירדן ידעו לספר, כי בשל הקרבות הארטילריים האחרונים נטשו האזרחים הירדנים את עמק הירדן, וכי גם המחבלים הסתלקו מן האזור. כעבור ימים אחדים התגלה, שלמרות הסבל הרב שנגרם לאזרחים גם מעבר לגבול הירדני, נמשכת פעילותם של המחבלים, וסיומה של “המלחמה שלאחר המלחמה” עודנו רחוק.

יש להתארגן לעמידה במלחמה הארוכה הזאת.

“המאמץ העיקרי: להפוך את האזור למקום שאפשר לחיות בו”

במאי שב עמנואל שקד ממסע הרצאות בארצות-הברית. שלוש וחצי שנים שירת תחת פיקודו של דדו בצפון, תחילה כקצין אג"ם ובמלחמת ששת הימים כמפקד חטיבה. לאחר המלחמה חזר וביקש הסבה לגייסות השריון. בנמל התעופה בלוד נמסרה לו הודעה להתקשר עם אלוף הפיקוד. “מאנו” שקד היה בטוח, כי דדו רוצה להודיעו אישית שבקשתו אושרה. הוא התייצב לפני מפקדו כדי לשמוע את הבשורה הטובה.

“תוך כמה זמן אתה מגיע לעמק בית-שאן?” שאל דדו, ולשמע התדהמה, אולי מורת-הרוח, בקולו של “מאנו”, הוסיף: “המצב שם בלתי נסבל, וצריך לעשות סדר.”

סופה של השיחה היה, ש“מאנו” קיבל את הפיקוד על עמקי הירדן ובית-שאן. על שאלתו של דדו השיב: “מחר בבוקר.” את תפקידו זה לא סיים אלא באוגוסט 1969, כאשר נפצע קשה באחת מאותן תקריות ומקו האש הובהל לבית החולים.¹⁶⁹

עודנו עומדים במאי 1968. באותה עת כבר הולכת ומתבצעת אותה תוכנית, ששורטטה למעלה, הן במישור ההגנתי והן בזה ההתקפי. “דדו ידע לעבוד על מאמצים עיקריים ומאמצים משניים. בעיניו היה באותה עת המאמץ העיקרי – להפוך את האזור הזה למקום שהתושבים יוכלו לחיות בו. וברגע שזה נהפך למאמץ העיקרי – החלו לזרום כספים, יחידות הנדסה, כוחות.” התרכזות זו בהבטחת יכולת העמידה של היישובים התבטאה בפעילות עיקשת ובלתי נלאית – כפי שמעיד עוזר שר הביטחון דאז, רב-אלוף צבי צור – לקבלת האמצעים הדרושים, ובהפעלת כל גורם ממלכתי וציבורי, שבכוחו לסייע ב“הזזת עניינים” במהירות. היא גם התבטאה במעורבות בלתי-אמצעית, בביקורים, ביישובים, בפגישות עם תושבים ונציגיהם, בנוכחות בכל מקום שאירעה בו תקרית או שבין חבריו נתגלו סימני עייפות.

והרי אז – במאי 1968 – רק החלה אותה מלחמת התשה, אשר ספק אם שיער אז דוד אלעזר כמה ארוכה ויגעה תהיה. הקרב על הרמה נמשך 27 שעות. במלחמה שלאחר המלחמה – שהחלה אומנם לאורך גבול הירדן, אבל התפשטה כעבור זמן אל הגבול עם סוריה ולדרום-הלבנון – צריכים היו חיילי הצפון ותושביו האזרחים לעמוד חודש אחר חודש, שנה אחר שנה.

לא נבוא למנות כאן את כל האירועים והתקריות למאותיהן בין מאי 1968 לבין שלהי דצמבר 1969, כאשר עזב דדו את הפיקוד.¹⁷⁰ ראוי עם זאת לשרטט את פניה של אותה מציאות כפי שהיא עולה מן הכרוניקה היבשה, מן הקצב השוחק של האירועים. גם אם נהנה יישוב – או אזור – מרגיעה קצרה, בעוד היריות, ההפגזות והמיקושים, האזעקות והישיבה במקלטים משבשים את החיים במקומות אחרים – ידעו התושבים, כי אין השקט אלא מראית עין ובכל רגע אפשרית התקלחות מחודשת.

ביום העצמאות תשכ"ח סוכלו חדירות של מחבלים בשני מקומות – בעמק בית-שאן ובמעבר אום-צוץ, מדרום לטירת-צבי. בליל החג היו חילופי יריות בסביבות כפר-רופין, ומאוחר יותר הופגז האזור בתותחים ארוכי טווח. לא היו נפגעים – אבל את ליל החג בילו במקלטים. כעבור ימים אחדים (ב-8 במאי) שוב מתנהל לפנות בוקר דו-קרב ארטילרי באזור זה, ותושבי כפר-רופין ומעוז-חיים יורדים למקלטים. באותו לילה היה ניסיון לחבל במכון המים של חמדיה, ופגזים נורו לעבר אשדות-יעקב. למחרת עולה שריונית על מוקש מזרחה לאשדות-יעקב; למרבה המזל – אין נפגעים.

באזור גשר שרר שבועות אחדים שקט. תושבי העיירה שוני נראו שבים לבתיהם. הכפריים החלו מעבדים מחדש את נחלותיהם בקרבת הגבול. ב-23 במאי הופר שקט זה – שש פצצות מרגמה נפלו בסביבות קבוצת גשר. למחרת גילו ילדים מטול-רקטות שכוון לעיירה בית-שאן, כמה דקות לפני שהופעל. שוב הופגז אזור גשר. בחילופי האש נדלקו השדות, שבעונה זו די בניצוץ אחד כדי להעלותם באש. אור ל-29 במאי הופגזו גשר, מסדה ושער-הגולן, ובתגובה על כך מונחתת על מוצבים ירדניים בעדסייה (ממזרח לקבוצת מסדה) וממזרח לגשר הפגזה כבדה. לא יוצאים יומיים ומופגזים ירדנה, בית-יוסף וכפר-רופין. ב-4 ביוני מגיעים הדברים שוב לרתיחה – הירדנים מפגיזים את גשר, בית-יוסף, ירדנה, נווה-אור– וכאן נהרגת בהפגזה אחת החברות ושלושה נפצעים. פגזים נופלים גם באזור התעשייתי שבמבואות בית-שאן. צה"ל מגיב באש ארטילרית, בירי טנקים ובהפצצה אווירית. מפעל ההטיה הירדני נפגע שוב, והמסר עיקש וחד משמעי: גם ממזרח לגבול לא יוכלו להתנהל חיים תקינים. אבל רק בחודש יולי ניכרים סימנים, שממשלת ירדן פועלת שוב להגבלת פעילותם של המחבלים לאזורים הבלתי מאוכלסים שמדרום לעמק בית-שאן ולהחזרת החיים האזרחיים בצפונה המיושב של הבקעה לתקנם.

באוגוסט חוזר הדגם המוכר – מתחילה שורה של פעילויות חבלניות, פגזים נורים על טירת-צבי, גשר, נווה-אור, ירדנה, בית-יוסף, מעוז-חיים – וכל הסימנים מעידים על תיאום מלא בין ארגוני המחבלים לבין הצבא הירדני, הנותן להם בשעת הצורך חיפוי ארטילרי. בשבת ה-24 באוגוסט, מתפתח קרב ארטילרי. מכאן ואילך מתרבות התקריות. אש המחבלים מכוונת נגד הקו שהוקם לאורך הגבול למניעת חדירתם והמושתת על גדרות דרכים וסיורים ממונעים. באחד האזורים המועדים לפורענות, בין ירדנה לנווה-אור, מותקפים פטרולים כמעט מדי שחר בראשית ספטמבר. בהדרגה מתפשטות התקריות מאשדות-יעקב וגשר לכפר-רופין ולטירת-צבי.

שבוע לפני ראש השנה תשכ“ט מופגזת בית שאן בפעם הראשונה בטילי קטיושות (130 מ"מ) המוצבות מעבר לגבול. שמונה תושבים נפצעים. בעיירת העולים, מעיד כתב של אחד העיתונים, “פורצת בהלה רגעית”. יום קודם נהרג קצין ונפצעו שלושה חיילים בתקרית בסביבות מעוז-חיים – ושוב מגיב צה”ל באש ארטילרית כבדה.

וכן הלאה וכן הלאה.

“אל נשכח כי הרודף היהודי הוא עצמו נרדף כאן”

האירועים בגזרה זו, שבתחום פיקוד הצפון, אינם מנותקים מן המתרחש באותה עת דרומה יותר בפיקוד המרכז, בבקעה ובערבה. שם מתנהלת בלי הרף מערכה נגד ניסיונות הסתננות לאזורי יהודה והשומרון. במערכה זו ניכרת הצלחה בכל הנוגע לסיכול מטרתם המרכזית של ארגוני המחבלים – לפגוע במרכזים האזרחיים של המדינה ולהביא ל“התקוממות עממית” בשטחים – אבל הישג זה בא במאמץ קשה ונמשך, ובמחיר חייהם של לוחמים לא מעטים, מהם כמה מטובי המפקדים בצה"ל. כתב נתן אלתרמן (ב-10 במארס 1969):

“אל נשכח באיוולתנו כי הרודף היהודי במקרים אלה מחרף נפשו למות לפני כל זיז סלע וכל פי מערה אשר אש עשויה לפגוע בו מתוכה, אל נשכח כי הרודף היהודי הוא עצמו נרדף כאן, ולא על ידי תאוות רצח או נקמה, אלא בכוחו של צו מוסרי עליון, האומר לו כי עליו להמשיך במרדף עד הסוף, עד קצה כל נקיק ועיקול ונקרת צוק, על ידי צו מוסרי האומר לו, כי מחבל אחד שיימלט ולא ייתפס, יזרע הרס וחורבן בעורף, צו מוסרי הכופה אותו לא להרפות, להסתכן עד כלות כל הקצים ומעבר להם, בפעולה זו שבה הנרדפים יש להם מאה דרכי מארב ופגיעה-פתאום ואילו הרודף גלוי ומתקדם בלי חשך, על אף כול ועד כלות כול.”¹⁷¹

בין שני הפיקודים קיים קשר תמידי, והמגע בין אלופי הפיקוד התהדק כאשר נתמנה רחבעם זאבי לעמוד בראש פיקוד המרכז. גנדי זוכר ביקור של דדו עם דן לנר וקציני המטה האחרים בבקעה. שני האלופים נסעו בג’יפ, ושאר המפקדים בזחל“ם. בהגיעם לגשר אלנבי, נפתחה עליהם אש של מקלע כבד מעבר לגבול. הג’יפ נפגע בשני גלגליו. דדו קפץ מעליו ורץ ב”זיגזגים", ואילו זאבי נסוג, בהילוך אחורי, על צמיגים מנוקבים. באותה תקרית נפצע ראש הלשכה של דדו, אבל אותה נקודה קיבלה מאז את הכינוי “סיבוב האלופים”. אומר גנדי: “באותו ערב עשינו גם מסיבה משותפת של שתי המפקדות בירושלים. במסיבות הוא היה נפלא כשם שבמלחמות הוא היה נפלא…”¹⁷²

שלהי 1968 וראשית 1969 שוב לא היו שנים עליזות. אל נשכח עוד את חזית התעלה.

אף שבמלוא עוזה לא פרצה שם מלחמת ההתשה אלא באביב 1969, הנה בימים שדובר בהם למעלה, כשבוע לפני שהופגזה בית-שאן, הונחתה הרעשת פתע על חיילי צה“ל בקו התעלה – ובה נהרגו עשרה חיילים ועוד חמישה-עשר נפצעו. התגמול הישראלי אומנם לא איחר, אבל ב-26 באוקטובר הייתה הפגזה כבדה נוספת לאורך קו התעלה, ובה נהרגו 15 חיילי צה”ל ו-34 נפצעו.

לאורך הירדן חיו אזרחים. רק ההכרה בכך, שאין ניצחונות מהירים במאבק זה וההצלחה לקיים את החיים, העבודה, המשק, הטיפול בילדים וחינוכם – באחת: לעשות את החיים “נסבלים” – היו בחזקת ניצחון.

הלחץ הגובר מצד ישראל לאורך הגבול הירדני גרם בהדרגה לתזוזת המחבלים צפונה. כבר בספטמבר 1968 מגלה גם הגבול הלבנוני השקט סימני רתיחה ראשונים: פיצוץ בריכה ליד מושב אביבים; מטח בזוקות על קיבוץ יפתח; שני הרוגים בהתפוצץ מוקש בשדות מנרה. גם באזור זה מתחילים בהקמת כל מערכת ההגנה – גדרות, תאורה, דרכים סלולות בשדות, מערכות של דרכי פטרולים וגדרות לאורך הגבול. “אפשר היה לטעון באוזני המשקים האלה,” אומר דדו, “כי ניתן היה לקנות יותר ביטחון תמורת כל לירה שהיינו משקיעים בטנקים, ולא במערכת הגנה. אבל האמת היא, שעלינו לעשות את המקסימום במשקים אלה כדי שתהיה נסבלת בצד שלנו ובלתי נסבלת בצד השני. על כך צריך להיות המאבק שלנו.”

“אמת החיים” של קרב סן-סימון

שוב מעלה דדו וריאציה של אותה “אמת חיים”, שאימץ אל עצמו בקרב סן-סימון, זו ששְמעה לראשונה מפיו של בני מרשק. “כאשר אתה נתון בקרב קשה ואכזרי, עליך לזכור תמיד שגם האויב במצב קשה כמצבך. אם לא תוותר אתה ראשון – יוותר האויב. מי שמחזיק מעמד ברגע הקשה – הוא שיזכה,” אומר הוא בראיון לעיתונאית אחת.¹⁷³

הרגע הזה הוא שנתיים ויותר של עמידה עיקשת. הנה ביום המקרי הזה, שתיארה העיתונאית, עדית זרטל, יצא דדו לפגישה עם מוכתרי הכפרים הדרוזים ברמת הגולן. (אגב, בחורף שלאחר ששת הימים התחיל ללמוד ערבית מפי המשורר, איש נצרת, וליד חליף: "כבר בפגישתנו הראשונה שוכנעתי שתלמיד זה, הלבוש מדי צבא, הנו מוכשר, שקט, אנושי ועדין. דדו היה תלמיד מבריק, ובשעתיים היינו לומדים תוכנית של עשרה שיעורים רגילים. בארבעת השיעורים הראשונים סיים את הספר הראשון ללימוד השפה הערבית. עודני נזכר באותו שיעור, בו אמר לי: ‘אמש נאמתי בפני הפלוגה הדרוזית.’ הנאום שהראה לי היה נקי משגיאות, כשאמרתי לו זאת נשפך על פניו חיוכו הרחב והאופייני.)¹⁷⁴ הם שוטחים את טענותיהם – והוא משיב. בעיניהם – הוא מדינת ישראל. תוך כדי הדיון בשאלות הכלליות עולה שאלה עדינה: אחד מתושבי מסעדה רצח את אחותו, שחיללה את כבוד המשפחה. המכובד בשיח’ים הנאספים בקונייטרה מבקש מן האלוף משפט צדק. משפט צדק – לפי מושגי המקום והמשפט הסורי – פירושו שלושה-שישה חודשי מאסר על כגון זה, אומר השיח' ומוסיף: “ודינך היה לנו כדינו של שולטאן אל אטראש הדרוזי.”

דוד אלעזר מדבר אל היושבים בחצי גורן עגולה לפניו בקול נמוך, שליו, עד שעל שומעיו לקרב את אוזנם כדי לשמוע. הוא מדבר כמורה, כמפקד, בדיפלומט:

“כתוב אצלנו – ה' נתן וה' לקח – יהי שם ה' מבורך. במדינת ישראל פסק הדין על רצח הוא חמור ביותר, אף שאצלנו אין דנים אדם למוות. אפילו את חבלני ה’פתח', הבאים להרוג אותנו, איננו מוציאים להורג. אין לאדם רשות ליטול חיי אדם. בכל זאת יובא המקרה למשפט על פי החוק הסורי, אך עליכם להתחיל להתרגל למושגי החוק הישראלי, כי בקרוב יתנהל גם כאן המשפט על פיו.”

אך בעוד הם עוסקים בכגון זה, מוסר קצין פתק לאלוף: בשער-הגולן עלתה צעירה על מוקש. הכול נפסק, והוא יוצא במהירות אל הקיבוץ שבעמק הירדן. מתברר, שהצעירה היא מתנדבת מארצות-הברית, שעבדה במטעים. פתאום מדבר לא האלוף, כי אם דדו:

“המושג נסבל הוא יחסי. אפשר לומר, שהמלחמה מן הצד שלנו הינה היום נסבלת. אבל לנערה זו – מה שקרה הוא בלתי נסבל.”¹⁷⁵

ובאביב 1969 כבר ברור, שהמלחמה שלאחר המלחמה רחוקה מאוד מסיומה. המחבלים אינם מצליחים לבצע הרבה חדירות וגם בסיסיהם רחוקים עכשיו מן הגבול. חיל האוויר מכה בהם בעומק. בעקבות הפצצה על מרכזם הגדול בסאלט שבירדן מוגשת בסוף מארס תלונה למועצת הביטחון. שגריר ישראל לאו"ם, יוסף תקוע, מציין בפתיחת הדיון, כי מאז 20 בינואר היו יותר מ-200 מעשי ירי וחבלה מעבר לגבול.

תביעת אנשי היישובים להיאחז בגלעד

את המדיניות החדשה – פגיעה במחבלים בבסיסיהם – מסביר באותם הימים דוד אלעזר בפגישה עם נציגי היישובים. “לא נוכל להמשיך ולהקיף עצמנו בגדרות” ולהמתין עד שיתקפו הם במועד ובמקום שיבחרו. תקיפת ריכוזי המחבלים תנסה להביא לרגיעה שלא הושגה עד עתה, מבטיח אלוף הפיקוד, אך כוונתו גם להרגיע את אנשי עמק הירדן ועמק בית-שאן, שעולה מתוכם תביעה “להשלים את המלאכה” שנעשתה בששת הימים ברמת הגולן, להגן על העמקים על ידי היאחזות בגלעד.¹⁷⁶ דדו הוא המרסן, המגביל, מתוך ראייה נכונה של האפשרויות המדיניות. באותה עת כבר קנה לעצמו דדו עמדה של סמכות ביישובים, הרואים בו כתובת לכל בעיות החיים בספר. “לפניותינו יש תמיד אוזן כרויה בלשכת האלוף. כל בקשה שלנו מופנית אליו, ואפילו שלא בדרכים המקובלות, נענית מיד, ונכונות זו משפיעה ביותר על המורל,” אומרת עדנה סולודר מקבוצת גשר.¹⁷⁷

כל אותה שנה הוסיף הגלעד לשמש את המחבלים ואת סוללות התותחים של הירדנים ושל העירקים. ערב יום העצמאות הייתה הפגזת קטיושות לעבר בית-שאן ונווה-איתן באזור כפר-רופין. במאי גוברת חדירתם של מחבלים דרך סוריה למורדות המערביים של החרמון, חרף ניסיונות הצבא הלבנוני למנוע את התבססותם. גם ברמה עצמה מתחילה פעילות חבלנית, ובכלל זה פיצוץ צינור הנפט העירקי העובר ברמת הגולן. דוד אלעזר מפקח בשטח על כיבוי האש ובלימת הנפט הזורם לכינרת. כיוון שגם הפגיעות מעבר לגבול הירדני נמשכות – אם כי בקצב מועט – פושטת אור ל-23 ביוני יחידת צה“ל לאזור עדאסייה, ממזרח לשער-הגולן, במקום שמתוכו פועלות חוליות אש”ף נגד עמק הירדן, ומחבלת שוב במפעל ההשקיה הירדני ובמתקני צבא ברכס הגלעד. אף שגם עכשיו אין הפעילות החבלנית נפסקת לגמרי, מדווחים עיתונאים זרים מרבת-עמון על עייפות ואיבה גוברת כלפי המחבלים. כפי שאנו יודעים היום, הייתה בשורה זו מוקדמת מדי.

ובינתיים חלה הסלמה גם בצפון. ב-7 ביולי מתפתח קרב אווירי בין מטוסי חיל האוויר של ישראל לבין מטוסים סוריים ובמהלכו מופלים 7 מטוסי מיג 21. זרימת המחבלים לדרום הלבנון נמשכת, הדבר גורר משבר במדינה – והשלטון עובר למועצת הגנה ברשותו של הנשיא שארל חילו. בראשית אוגוסט נורים טילי קטיושה על קריית-שמונה.

בעמקים חלה הפוגה מסוימת בתקריות ואיתה ידיעות שהצבא הירדני מיצר את צעדי המחבלים, אוסר עליהם לירות לעבר ישראל, ומצמצם פעילותם לבקעת הירדן. אך בראשית אוגוסט מופגזים פעמים אחדות המושבים ירדנה ובית-יוסף, ואוטובוס עולה על מוקש ליד אל-חמה. ב-10 באוגוסט מבקר שר הביטחון משה דיין במושב ירדנה – הנושא בסבל זה קרוב לשנתיים. בדברים אל עיתונאים המתלווים לביקור, מזהיר האלוף אלעזר את הירדנים המוסיפים לעודד פעילות חבלנית ופוגעים במטרות אזרחיות. אין זו אזהרה ריקה – שכן בו ביום פוגעים מטוסי חיל האוויר שוב בתעלת הע’ור.

רעה מכיוון חדש – ה“פתחלנד”

אנחנו מונים עוד ועוד תקריות רק כדי לצייר את תנאי חייהם של תושבי הספר, ואת המתח המתמיד שהיו נתונים בו הלוחמים והמפקדים. מעתה השתרעה החזית גם לאורך הגבול עם סוריה והלבנון. בסוף אוגוסט הפעילו הסורים לראשונה תותחים כלפי מוצבים ישראליים ממזרח לקונייטרה. ב-2 בספטמבר 1969, בשעה 8:20 בערב, נפלו טילי קטיושה (240 מ"מ) בצומת רחובות בתוך קריית-שמונה וקיפדו חייהם של ילד ושל אזרח מבוגר. עוד כמה תושבים נפצעו.

באותו לילה, ניתן לומר, החל שלב נוסף במערכה לאורך גבולה המזרחי והצפוני של ישראל. קריית-שמונה זועזעה כדרך שזועזעה חודשים אחדים קודם בית-שאן. בפגישה עם מנהיגות העיירה אמר אלוף הפיקוד:

“אם תימשך הפעילות מלבנון, תסכן פעילות זו את מדינת הלבנון. צה”ל יעשה הכול לסלק סכנה מקריית-שמונה – אך על העיירה להחזיק מעמד, כי הניצחון מובטח לנו." כדי שתוכל העיירה להחזיק מעמד, כדי שיימשכו החיים התקינים, יש ליצור תנאי ביטחון במקום. ביוני 1967 הורחקו הסורים מזרחה – עכשיו נפתחת רעה מכיוון חדש, מן ה“פתחלנד”.

היה זה מטבע לשון שטבע דדו באותם ימים. בבוקר שלאחר הפגזת הקטיושות הפציצו מטוסי חיל האוויר בסיסי מחבלים בדרום הלבנון. כעבור שני לילות נתבצעה פשיטה ראשונה לעומק ה“פתחלנד”. מלחמה חדשה החלה. כתב צבאי מתאר את חבורת הפיקוד, בקרבת הגבול, בשעה שהתקבלה הידיעה כי לכוח הפושט ארבעה פצועים: “הרמטכ”ל, רב-אלוף חיים בר-לב ואלוף אלעזר תדרכו אישית את הטייסים וציינו להם את המקום שבו עליהם לנחות… הפצועים הועלו אל המסוק. אחד מהם, שהיה מפקד אחת החוליות, ביקש מחבריו, בשעה שפונה: ‘תאמר לדדו, כי שמרתי על טוהר הנשק!"’

עוד נשוב לכך, לצדדיה השונים של המלחמה שלאחר המלחמה. אשר למהלך האירועים עד לסוף דצמבר 1969, אפשר רק להוסיף שלא חלה כל רגיעה.

גולדה מאיר שנבחרה בחודש מארס, לאחר פטירתו של לוי אשכול, לראש ממשלת ישראל, יצאה בספטמבר לביקור בארצות-הברית. לקראת הביקור איפשרה ישראל לירדנים לתקן את תעלת הע’ור, לאחר הבטחה שלא תופעל עוד ארטילריה כנגד היישובים באזור. בליל הכיפורים הפגיזו מחבלים את קיבוץ אשדות-יעקב וצה"ל הגיב במכה ארטילרית, שלא באה עליה תגובה ירדנית. שוב נדמה היה לרגע, כי המאורעות יקבלו כיוון חדש.

לא יצא שבוע והתלקח קרב ארטילרי, שהוגדר כ“כבד ביותר השנה”. ראשיתו הייתה בירי פצצות מרגמה על מעוז-חיים ב-29 בספטמבר בראשית הערב. התגובה של צה"ל נענתה בארטילריה ירדנית. במהלך הלילה פשטו חילופי האש לנווה-אור, טירת-צבי, והרחק לעבר תל-קציר והאון.

גם מכיוון דרום הלבנון היו ניסיונות חדירה נוספים, ובליל שמחת-תורה הייתה פשיטה עמוקה לשני כפרים ב“פתחלנד” – כפר עיטרון וואדי-חנטא. ההשתלטות של ארגוני המחבלים על חבל ארץ זה גררה בסוף אוקטובר התנגשויות אלימות עם צבא הלבנון. העולם הערבי נחלק – מצרים סוריה ועיראק התייצבו לימין המחבלים, ואילו חוסיין עשה ניסיון נוסף לחלץ עצמו מאחיזתם. בראשית נובמבר נחתם “הסכם קהיר”, שעתיד היה להבטיח לארגונים הפלשתיניים אחיזת קבע בלבנון ולגרור אחריו את מלחמת האזרחים העקובה מדם בלבנון, את השתלטות הסורים על מדינה זו – וכעבור יותר משמונה שנים כניסת צה"ל לכל השטח שמדרום לליטאני.

בצאת שנת 1969 לסופה טרם שקטו הגבולות – ואפילו מאורעות “ספטמבר השחור” ועקירתם של ארגוני המחבלים מתחומי ירדן טרם התרחשו. אך כלום הושגו מטרות אותה מלחמה שנפתחה במזרח בשלהי 1967?

המבחן העיקרי במלחמה שלאחר המלחמה - עמידת היישובים

כאן צריך לשוב אל מה שהודגש בראשיתו של פרק זה: במציאות ששורטטה כאן בתכלית הקיצור – הייתה עמידת היישובים המבחן העיקרי.

ראש לשכתו של האלוף באותה תקופה היה קצין צעיר, סרן מיקי כהן, שבתוקף תפקידו היה צמוד לאלוף הפיקוד. הוא אומר: “האינטנסיביות של הביקורים שלנו במשקים הייתה מטורפת. על כל משק שהחלו בו זעזועים חברתיים, היה אומר לי: ‘מיקי, מחר אנחנו שם!’… הוא לא משך ידיו משום נושא, ולא היה נושא שלא הובא אליו להכרעה: בביטאון פנימי של אחד מקיבוצי עמק הירדן נתפרסם מכתב עגום מאוד של אחת החברות, שעיקרו היה: האם ניתן לגדל ילדים בתנאים אלה של מלחמת ההתשה, תחת אש, כשכל לילותיהם עוברים במקלטים? – תגובתו של דדו הייתה: ‘אני רוצה לבקר את החברה הזאת – בקיבוץ שלה.’ ואכן נסענו לשם, והוא נפגש איתה, וניהל איתה שיחה. ולא רק איתה – בקיבוץ המסוים ההוא נשחקו החברים מהר מאוד, ונשמעו דיבורים על פינוי משפחות, על יציאה מהמשק, ודדו בא וניהל איתם שיחות ארוכות – הוא ישב עם המזכירות, הופיע באסיפת החברים. ואלה לא היו ליטופים. הוא היה חוזר בלי קץ על סיסמתו: לעשות את החיים נסבלים לנו – ובלתי נסבלים להם! ובסופו של דבר, המטבע הזה ניצח.”¹⁷⁸

אמר מזכיר אחד הקיבוצים לעיתונאי במארס 1969: “עצם התפקיד המיוחד של הצבא באזור זה מחייב ששהייתו של האלוף כאן תהיה ממושכת יותר, כי כאן יש תורות חברתיות נוסף לצבאיות… הצלחות צה”ל בגזרות הגבול הצפוניות נובעות במידה מרובה מן הקשר הבלתי-אמצעי שבין דרגי הפיקוד לבין המשקים האזרחיים. קשרים אלה טופחו במיוחד על ידי האלוף אלעזר, אם כי גם בעבר היו אלופים שייחסו לנושא זה חשיבות מרובה."

שותף-תמיד לנסיעותיו של דדו היה נעים כהן, נהגו. כביש בית-שאן צמח היה נסגר לתנועה בלילות שאירעו בהן תקריות. מספר נעים על נסיעה לילית כזאת לקבוצת גשר, שהייתה נתונה להפגזה כבדה: “שני המטורפים היחידים על הכביש היינו אנחנו. היינו רואים את הפגזים. היה אומר לי דדו: 'אני יותר טוב מחברי גשר שיושבים שם עכשיו?”

נעים זוכר עוד, שערב יום הכיפורים שב לדירתו בנצרת-עלית. לא עברה שעה קלה וצילצל הטלפון. לא צריך היה לנחש מי המטלפן.

“מה אתה עושה עכשיו, נעים?” שאל דדו. הוא דיבר מביתו שלו, בטבעון.

“אני אוכל סעודה מפסקת.”

“נדמה לך. אני בא מיד ואוסף אותך.”

בעמק בית-שאן התחילה תקרית. כל יום הכיפורים ישבו בחמדיה, ושם ניהל דדו יום קרב.¹⁷⁹

כך היה ביום העצמאות. בבית רוטשילד בחיפה, התנהלה אחת מאותן מסיבות עליזות של הפיקוד, שאלה שמעלים אותן על נס רואים בהן ביטוי לאותו “אֶספרִי דֶה קוֹר”, שהישרה דדו על מטהו – ואחרים מותחים עליהן ביקורת. במהלך המסיבה הגיעה ידיעה על תקרית, והכול יצאו משם ישר אל גזרת הקרב.

“אנחנו כבר ידענו – הוא יופיע”

כך זוכרת עדנה סולודר, שבימי ההתשה הייתה מזכירת קבוצת גשר:

“לאחר כל הפגזה היה מתייצב במשק, והיינו נפגשים איתו – פגישה עם חברים, פגישה עם חברות, עם ילדים – ותמיד עם חיוך, עם מילה טובה, שנוסכת ביטחון. זכורה לי הופעה שלו אצלנו לאחר אחת ההפגזות הקשות ביותר – ולא את החיוך שלו עצמו אני זוכרת, כי אם את החברים המתחילים לחייך… אנחנו כבר ידענו – הוא יופיע. הייתה הפגזה קשה מאוד בראש השנה – הוא הופיע. הייתה הפגזה באחד הלילות – הוא הופיע.”

בבואה להצביע על הדברים שבזכותם נשמרו בְּלב יושבי העמקים, הגליל והגולן “רחשי לב של אהבה, של חברות אמת לאדם שהיה לנו מפקד ורע, שהיה לנו לעתים כאב,” אומרת עדנה:

"הייתה הרגשה של משימה משותפת: דדו ידע שללא שגרת חיים (משני צדי הקו) – לא יהיה שקט וביטחון; ללא קיום חיים מלאים של עבודה, יצירה חיי חברה – לא יחיו אנשים בגבולות. וכאן הקשר ההדוק, ההתעניינות והדאגה לכל פרט ביישובים:

"כיצד להמשיך ולעַבד כל חלקה; כיצד לאבטח כל עובד בשדה; לקיים קטיף, מסיק, בציר, כל חג וכל התכנסות; כיצד לאפשר לאמהות שנת לילה בטוחה יותר וכיצד לרווח לתינוק את מקומו במקלט…

"כשתבע חפירת תעלות, אמר: ‘דשא ניתן להצמיח מחדש. אנשים – לא.’ "בוויכוח על תוואי המערכה עמד על דעתו להשאיר את המובלעות מחוצה לה, שלא לסכן חיי חיילים בפטרולים ללא צורך מיוחד…

“נוצר הווי מיוחד של שותפות עם צה”ל: חיילים מאבטחים קטפות וקומביין; משתתפים בגיוסים; חיילים בוצרים בכרם, קוטפים בפרדס, מוסקים בזיתים; חיילים שותפים לנו בשמחה ובחג – מביאים ביכורים עם טנקים בחצר; רשתות הסוואה משמשות סכך לסוכות; בשעת הפגזה עוזרים לבשל ולהגיש אוכל; לעתים מנקים שברי זכוכית בחדר האוכל כ’גמדי ליל' – כדי שנמצא אותו נקי בבוקר.

“אינני אומרת שהכול בזכותו. אין דבר התלוי באדם אחד בלבד. אך זכותו הגדולה כמפקד היא בזה שהשכיל להבין את הצורך בחיים אזרחיים תקינים בגבול ה’חם' – והתעקשותו לעזור לנו לקיים את החיים האלה…”¹⁸⁰

הדאגה לביטחונם ולשגרת חייהם של האזרחים הייתה רק צד אחד של תפקיד האלוף. אומר ראש לשכתו: “העבודה הייתה קשה ביותר – כל היום סיורים בגזרה, ואילו בלילות ישיבה בחפ”קים, אם בשטח אם בפיקוד. לילה אחד תעה רכב סיור – שנע ברמת הגולן, בציר הנפט – ונכנס לשדה מוקשים. זה קרה בשלוש לפנות בוקר. דדו ביקש מיד מסוק: ‘מיקי, בוא! – אנחנו טסים לרמת הגולן, נכנסים לשטח ההפקר, שטח האויב, לבדוק במקום מה קרה.’

“זה היה סטנדרט!… וכך בכל מקרה, בכל תחום – יסודי, בדוק, מעובד, מבוקר עד הסוף. לפני הפעולה הכי קטנה בתקופת ההתשה, היה הוא מתחקר אישית את האנשים לפני היציאה. היה מחנה מסוים בעמק בית שאן שמתוכו היו יוצאים לפעולות בגזרה של “מאנו” שקד סיורים בכל מיני שמות… לפני הסיור היה בא דדו, ואם לא יכול היה לבוא – היה מגיע דן לנר, ראש המטה, מתחקר אישית ומברר כל פרט ופרט.”

“אם אנחנו משאירים מרווחי זמן - אנו חדלים לעבוד”

“זה גם כושר עבודה בלתי רגיל וגם קצב. הוא ידע מה הוא רוצה, והכול היה מוגדר וברור – פגישה עם כל מח”ט וביקור בכל יחידה בתדירויות קבועות. דדו היה צנטרליסט גדול, ואולי אף הגזים בעניין זה – כל פרט צריך היה לדעת, לאשר, לסכם בשטח. כתוצאה מזה, היה עומס עבודה מטרף.

“בראשית עבודתי איתו, ערכתי לוח זמנים, שבו הותרתי רווחים לעבודה משרדית. הרי אלוף בצה”ל הוא גם גדול החותמים על ניירות – אישורים של פסקי דין, חוות דעת, המלצות, העלאות בדרגה. אמר דדו: 'אם אנחנו משאירים מרווחי זמן, אנחנו חדלים לעבוד. דבר צריך לרדוף דבר. החורים ייווצרו ממילא – ובחורים אלה נתעסק בניירות."¹⁸¹

על אותה מעורבות אישית במתרחש בקו, יש בפי מפקד הגזרה, “מאנו” שקד, כמה דוגמאות. שמירת הקו מפני חדירות הייתה מתסכלת, ומארבים קשים וארוכים נסתיימו לא תמיד בהצלחה. לילה אחד היה ניסיון חדירה למושב ירדנה, ומארב שהושם שם הצליח לפגוע בחוליה כולה. "דדו היה אז בהרצאה בקריות. אמרתי בלבי, שידיעה כזאת שווה שימסרו לו עליה מיד. השגתי אותו בטלפון וסיפרתי לו. הוא שאל: ‘איפה?’ – אמרתי לו: ‘במקום זה וזה.’ ‘ויש נפגעים שלנו?’ – ‘לא.’ אומר דדו: ‘בעוד שעה וחצי אני אצלכם.’ זה נראה לי מוגזם. אמרתי לו: ‘עכשיו מאוחר. עד שתגיע לכאן תהיה השעה שתיים-שלוש לפנות בוקר. אין כל צורך שתבוא. אני רוצה לישון…’ – ‘אתה יכול לישון עד שאני מגיע.’ ואכן, הוא בא, ורק כדי להיות איתנו, וללחוץ את ידי האנשים שהשתתפו במארב.

“דוגמה שנייה: הנוהל היה לערוך בוקר בוקר סיורים בדרך הפטרולים, לבדוק אם לא היו חדירות בלילה, ‘לפתוח את היישובים.’ רק לאחר שקבעו הסיורים כי הכול תקין, יוצאים היו אנשי הקיבוצים והמושבים לעבודת יומם. לילה אחד,” מספר “מאנו” שקד, “מטלפן דדו ואומר: ‘מחר, בשלוש בבוקר, אני אצלך.’ כשיצאנו לשטח, אמרתי לו: ‘יש לי תחושה שהיום תתפתח תקרית. שב אתה מאחור. כבר הוכחת את עצמך כלוחם עז נפש. אתה אלוף – נמצא לך איזו גבעה יפה – שלא מפגיזים אותה…’ אומר דדו: ‘שמעתי אותך. אני – יחד איתך!’ – בדרך כלל נוסע הייתי בג’יפ, אך הפעם לקחנו זחל”ם. הגענו לנקודה מסוימת, מערבה לנווה-אור, מול חירבת מנשייה, גזרה שחושי אמרו לי, שצפויה בה תקרית. השעה ארבע, ארבע וחצי בבוקר. אנחנו צופים במשקפות בסיור הבודק את שביל הטשטוש. אנחנו רואים את הסיור נעצר, הגששים והחבלנים מסתכלים, ואני אומר לדדו: ‘יש מוקש!’ – ובו ברגע נפתחת אש על הסיור. אומר אני לדדו: ‘תראה, אני מפקד הגזרה, אני נותן לך פקודה – לעלות על הזחל.’ מה אומר דדו? ‘שמעתי אותך. אני – יחד איתך.’ – נכנסנו שנינו לזחל, וסביבנו התחילו להתעופף רסיסים. התקרית הייתה די רצינית – ודדו גם לא זז מן המקום וגם לא התערב בניהול התקרית. רק כאשר חשב, שכדאי לעשות משהו שונה משהחלטתי אני, היה אומר: ‘אני מציע, תשקול אולי לעשות דבר כזה, לפי הבנתך.’ – זה היה בסך הכול קרב קטן, אבל לי הייתה נוכחותו משמעית, נעימה. ועוד: ברגע שנסתיימה התקרית, יצא לבקר בירדנה ובבית-יוסף שהופגזו, לראות מה קרה. ואחר כך נפגש עם אנשי משמר הגבול והחיילים שהותקפו, וכל אחד מהם חש, בשעת שיחה איתו, כאילו הוא בן יחיד."¹⁸²

לא ביקשנו בפרק זה לספר כל אפיזודה באותה “מלחמה שלאחר המלחמה”, שהחלה בשלהי 1967 ולא נסתיימה גם לאחר שעבר לתפקידו החדש, בסוף 1969. ביקשנו לשרטט כמה קווים נוספים בדרכו של דוד אלעזר לכהונת הרמטכ"ל ולאותם ימים גורליים במלחמת יום הכיפורים. צריך היה אולי להרחיב את הדיבור על עזרתו הפעילה להיאחזויות הראשונות ברמת הגולן, מתוך הזדהות גמורה איתן – ובכלל זה בנושאים אזרחיים מובהקים. צריך היה לספר על הפשיטות הראשונות לבסיסי המחבלים בדרום-הלבנון ועל ההוראות החמורות שניתנו ללוחמים – באותם תדריכים מפורטים – לשמור על טוהר הנשק ולהיזהר מפגיעה בנשים ובילדים. נסתפק באפיזודה קטנה אחת. לאחר אחת הפשיטות לדרום הלבנון, התנהל תחקיר בנוכחותו של אלוף הפיקוד. במהלך הדברים קם אחד הסמלים, דיבר בחוצפה ומתח ביקורת על ההוראות להיזהר מפגיעה באזרחים, שהביאו להגבלת חופש הפעולה במהלך הקרב. אמר הסמל: “אתם שולחים אותנו ליהרג בגלל כל מיני דברים כאלה!” שאל אותו דדו: “מה שמך ומה דרגתך?” “סמל כך וכך.” אמר לו דדו: “לגבי טוראי כך וכך – אלה הן הפקודות!”

ומכאן נרמז אותו סגנון מיוחד שעליו מרבים לספר מי שעבדו במחיצתו. “הוא היה דמות של גנרל שיודע את כל הגינונים, מגדיר את מקומו של כל אחד, ובמקום שצריך יותר – אולי במכוון – את הדיסטנס. ועם זאת ידע להגיע עד למטה ולדובב חיילים בשיחה חופשית בשעת אימונים או בתדרוך שלפני פעולה,” אומר אחד מהם. הוא היה חם וחברי, ועם זאת מסוגל להגיב בלא רחמים בכל מקרה שרמתן של יחידות לא הניחה את דעתו בשעת “ביקורת האלוף”. באחת היחידות – באמצע הדיון – שיסע את הדוברים ואמר: “זו אינה יחידה שראוי שיבקרו בה. אני רוצה את המפקד אצלי היום אחר הצהריים!”

מאלף וידוי אישי שהשמיע אחד מקציני המטה הצעירים: “דדו היה בשבילי הגבר, שאיתו אתה רוצה להזדהות… יום אחד קיבל תמונה, של פרחים – ואני צפיתי בהשתעבדות הזאת שלו לתמונה: הוא מתיישב בכורסה, מעשן, מביט בתמונה ואומר – זה לא יפה מאוד?!… הוא היה ידוע כאיש חברתי, אבל כששאלתי את עצמי: מי באמת חבר שלו, לא יכולתי לומר. מדוע? זה משהו פנימי – משהו שאני מכיר בעצמי: חברתי – אבל חברים, ממש, אף לא אחד. עם זה הזדהיתי – עם דמותו הנאה, דמות הגנרל, שהוא גם – כמוני – ילד שגדל בלי אם, בלי משפחה, בקיבוץ…”

חמש שנים ישב דדו בצפון. הוא היה לאישיות אהודה מאוד – מרבה להרצות ביישובים, הוא מתבקש לחנוך בתי כנסת, מציעים לו אזרחות כבוד. כושר הביטוי שלו והופעתו הנאה מרשימים אישי ציבור ועיתונאים המרבים לבקר בצפון. מעתה הוא מכוון עצמו אל העתיד – לכהונת הרמטכ“ל – ובצד כל הדברים המסופרים למעלה, טורח בהכשרת הקרקע לקבלת תפקיד ראש אגף המטה, השלב האחרון שלפני הרמטכ”לות.

דוד אלעזר הוא אלוף וחבר פורום המטה הכללי מאז שנתמנה למפקד גייסות השריון. למעלה משלוש שנים בראש גי“ש וחמש כאלוף פיקוד העלוהו לעמדה מובנת מאליה של אחד מאותם שניים-שלושה מועמדים. הוא לא רק היה אחד מבוני השריון וממעצבי תורתו. “בסוף התקופה שלי בגייסות השריון עסקתי בנושאים שונים אשר באו לביטוי מיוחד במלחמה – הבקעת מערכים ולחימה בשטח הררי. האמנתי ועודני מאמין, שבנושאים אלה יכול השריון לשמור על הדומיננטיות שלו בשדה הקרב. בכיבוש רמת הגולן ניתן למצוא את יישומה של התורה הזאת,” אמר לאחר המלחמה. השילוב שבין בקיאותו בלוחמת שריון, לבין ניסיונו הממושך כאלוף פיקוד הצפון היה הבסיס לתחושתו, שהוא המועמד העדיף. על פעילותו במטכ”ל מספר אחד מעוזריו: “הוא היה משפיע על המערכת כולה. הייתה זו תופעה קבועה: שבועות אחדים קודם לדיון במטה הכללי, היה מתקבל מצע לדיון. דדו היה מכין עצמו ביסודיות: נקודות לשיחה עם אלוף הדרום, נקודות לשיחה עם אלוף שני וכיוצא בזה. היה זה בדרך כלל יום עמוס מאוד, שכן נוסף לטיפול בענייני הפיקוד – החל בהענקת דרגה לאחד הקצינים וכלה בהצבת יחידות, השגת תקציבים לביצורים ליישובי הצפון וכדומה – היה מקיים שורת שיחות עם עמיתיו. בהגיע מועד הדיון, היה כבר יודע באיזו מידה עלה בידו להחדיר את תפישותיו וכיצד יתנהל…”

ויצמן עובר לשולחן הממשלה; דדו - ראש אג"ם; גביש - פורש

שעת ההכרעה על מינויו של ראש אג“ם הגיעה בשלהי 1969, שפירושה גם כמעט – הכרעה על הרמטכ”ל הבא. ראש אג“ם היוצא, עזר ויצמן, לא הסתיר את שאיפתו לכהונה הרמה, אבל באותם ימים כבר הוציא מסקנות מרחיקות לכת מן ההתנגדויות למינויו. היו אלה ימי הרכבת הממשלה החדשה – לאחר הבחירות לכנסת – וכאשר הציגה גולדה מאיר את ממשלתה ב-12 בדצמבר, שלפה גח”ל, השותפה לממשלת הליכוד הלאומי, הפתעה רבתי – עזר ויצמן כאחד משריה. בראש המירוץ נותרו עכשיו ישעיהו גביש, אלוף פיקוד הדרום, ודוד אלעזר אלוף פיקוד הצפון. לשניהם היו תומכים רבים. שניהם היו יוצאי הפלמ“ח, אלופים בעלי ותק, מחוננים בסגולות אישיות שהפכו אותם גם למועמדים טבעיים לכהונת הרמטכ”ל. יתרונו של גביש היה – היותו אלוף פיקוד הדרום ומפקד חזית המלחמה העיקרית במלחמת ששת הימים. לפי עדות של כמה מן האישים שהיו מקורבים אז לשר הביטחון, הייתה איזו הסתייגות מתמדת מצד דיין כלפי דדו. בשיחותיו עם דדו, העלה דיין טיעון ענייני: עמידה בראש פיקוד דרום היא הכנה ראויה, ואילו כהונת ראש אג“ם אינה “זיכיון” אוטומטי לרמטכ”לות, וישנה לפחות דוגמה אחת – זו של חיים לסקוב, שכיהן כסגן הרמטכ“ל ולאחר מכן כמפקד גייסות השריון ואלוף פיקוד הדרום, ורק אחרי כל אלה היה לרמטכ”ל. גביש סבור עד היום, כי בלי כל קשר לשאלת עתידו האישי ולהעדפת שר הביטחון, הייתה זו הצעה נכונה יותר – שכן העמודים החזקים שעליהם נשען צה“ל הם חיל האוויר וחזית הדרום. דדו, שכבר היו מאחוריו חמש שנים בראש פיקוד הצפון ושלוש שנים ויותר כמפקד גייסות השריון, לא נטה לכך. הוא הציע, שגביש יוצב בראש אכ”א, ובדרך זו יוסיף המירוץ להישאר פתוח.

הייתה זו הכרעה לא קלה. אחד התומכים העיקריים בדדו וידידו האישי, יגאל אלון, מאמין “שאילו נשאר גביש בצבא, היה מתמנה לרמטכ”ל אחרי דדו, ומוטה היה בא אחרי שניהם. היה בדדו שילוב של שני מרכיבים חשובים. הוא היה המבטא הקלאסי של המלחמה המשוריינת, הממוכנת, הניידת, המבקיעה, מתמרנת, לוחצת וכובשת שטחים – ומצד שני, הזדהותו עם היישובים, עם רעיון ההגנה המרחבית."¹⁸³

הרמטכ“ל עצמו, חיים בר-לב, העדיף את דדו, אף כי לפחות אחד השרים אומר, כי “חיים היה קצת נייטרלי בשעה שמילה שלו יכלה לקבוע הרבה אצל ראש הממשלה… צריך הייתי לעבוד עד שחיים יגיד את המילה הנכונה.” בר-לב גילה את העדפתו, ועם זאת אמר לגביש, כי אם תהיה החלטתו של שר הביטחון שונה – יקבל אותו ברצון כראש אג”ם. בסופו של דבר, קיבל דיין את הדעה שיש להעדיף את דדו, אולי משום שחרף נטיית לבו, לא הכריע גם הוא עצמו באותו שלב בין השניים.

ההכרעה נפלה. בסוף 1969 נתמנה דדו לראש אג"ם. שייקה גביש נפגע – ולדברי אנשים אחדים חש עצמו “מרומה” – ופרש מן הצבא. אך למרות רגשותיו האישיים, אומר הוא עד היום מה שאמר אז לחבריו: “חבר’ה, זו בחירה מצוינת. זה שאני הייתי מיואש – זה לא חשוב. זה לא שעשו פה שגיאה – לקחו אחד שמתאים, בלי חוכמות.”¹⁸⁴

בראשית נובמבר 1964, יום אחר כניסתו לתפקידו בפיקוד הצפון, אירעה התקרית מצפון לתל-דן. ב-2 בדצמבר 1969, יום לפני טקס חילוף המפקדים בפיקוד הצפון, נורו טילי קטיושה לעבר מפעל הטכסטיל של בית-שאן ובאזור הכינרת. מטוסי חיל האוויר תקפו עמדות מחבלים, מחנה צבא ירדני וסוללות ארטילריה עירקיות – הפצצה שנמשכה כארבע שעות בעומק הגלעד.

בפקודת היום האחרונה – כאשר העביר את הפיקוד אל האלוף מרדכי גור – סיכם דדו את מה שהשתנה בצפון בחמש השנים הללו – “תקופה שראשיתה בשביתת נשק מעורערת בה נלחמנו בלי הרף על ריבונות ישראל, עמדנו מול אויב אשר הטריד את יישובינו, נלחמנו ומנענו גזילת הירדן ולחמנו נגד הטרור.” הוא העלה על נס את ההישג הגדול של ששת הימים, כאשר "קמו לוחמי פיקוד הצפון ולחמו בשתי חזיתות נגד אויב סורי וירדני ושיחררו את רמת הגולן ואת השומרון.

“היה זה ניצחונכם אתם – לוחמי הצפון – ניצחונו של הלוחם הישראלי בשורות צה”ל, ביישובי הספר ובעורף.

“הוסר איום ‘הרמה הסורית’. גבולותינו הינם טובים יותר ובטוחים יותר, אך הדרך לשלום עודנה ארוכה והמאבק שלנו עדיין נמשך – – –”¹⁸⁵

“אני אומר, שאפשר להמשיך ולחיות כך”

גם בפקודת יום חגיגית מן הנמנע היה להתעלם ממציאות הימים ההם – מלחמת ההתשה בחזית התעלה, המגיעה לשיאה, המאבק הממושך לאורך הגבול הישן בעמק הירדן ובעמק בית-שאן, ולאורך הגבול החדש ברמת הגולן והחזית הנוספת שנפתחה ב“פתחלנד”, בגבול הלבנון. באותם הימים שאל סופר “מעריב” בצפון, יעקב ארז, את שאלת השאלות: “מה יהיה?”

“אני אומר, שאפשר להמשיך ולחיות כך,” השיב דדו. “עלינו לראות את התקופה הזאת כחלק ממלחמתו של העם היהודי על מולדת ועל מדינה עצמאית. ואם נראה את המצב כך, ניווכח כי מלחמתנו מתנהלת בתנאים לגמרי לא רעים. עברנו – מראשית המאה – שלבים הרבה יותר גרועים, הרבה יותר מכאיבים, ממלחמה ממושכת זו. לא גמרנו. אבל ההתפתחות טובה. הבעיה אינה צבאית, כי אם מדינית וכלכלית. אם נשווה את היום הזה למלחמת השחרור, למשל, נראה ששיעור האבדות אז הגיע לאחוז אחד מכלל היישוב. את הזמן ההוא עברנו. ראה: היום התחזקנו. מצבנו טוב. אחוז האבדות הרבה יותר נמוך. אנחנו מכים אותם. אני לא יכול להגיד שזהו הדגם לחיים מאושרים, אבל זה הולך להיות טוב יותר ויותר.”¹⁸⁶

ספק אם העלה דוד אלעזר בדעתו אותה שעה, כי המבחן החמור ביותר של חייו עודנו כולו לפניו. עשרים ושלוש השנים שעשה בשירות צבאי מאז צורף למחלקת “משמרות” של הפלמ“ח, כל הניסיון והידע שצבר עד כאן, ועתיד היה לצבור בארבע השנים הבאות, לא היו אלא הכנה ממושכת לקראת אותם שבועות ספורים, שבמהלכם יעמוד – שעה שעה – במבחן העליון, כרמטכ”ל מלחמת יום הכיפורים. כל זה היה אומנם אותה שעה סמוי ונעלם, אבל היום אנחנו יודעים, כי אז גם הוכרע למעשה מינויו כראש המטה הכללי. אומר בר-לב: “במרוצת אותן שנתיים שהיה דדו ראש אג”ם נוצרו בינינו יחסים מצוינים והערכה, ולי לא ידוע שעלה כלל שמו של מועמד נוסף. כאשר פרשתי אני, היה דדו המועמד היחיד בצה“ל, מקובל על הכול.”¹⁸⁷

כך מספרת גם ראש הממשלה, גולדה מאיר. היא אינה זוכרת כלל, ששר הביטחון הציע את מועמדותו של גביש – כעבור שנתיים – לכהונת הרמטכ“ל, וכי היא הכריעה בעד דדו: “אני לא מתכחשת לזה, שאני חשבתי כי דדו מתאים. היה אצלו צירוף של תכונות אופי: ההרגשה של איש תקיף, לא מתפשר בנקל, ויחד עם זה צנוע, נחמד לשוחח איתו, פשוט לראות אותו. יש אנשים שהאור נדלק בלב כאשר רואים אותם. הוא היה בין אלה… היה נדמה לי, שמשה היה מעדיף את שייקה. אבל לא היה בינינו ויכוח. אני כמעט בטוחה, שלא הייתי רוצה להביא את מינויו של הרמטכ”ל להכרעה בממשלה. זה לא קרה מעולם. יכול להיות שמשה הרגיש – כמו שהרגשתי אני, שהוא היה רוצה בשייקה – שאני רוצה בדדו. וכאשר נכנס לחדרי ואמר: ‘אני רוצה להציע את דדו’ – שמחתי על כך. ולא היה רגע, לא לפני המלחמה ולא בזמן המלחמה, שהתחרטתי. הייתה הרגשה, שאם הוא מציע תוכנית, מציע פעולה – זה דבר מחושב לפרטי פרטים, ומעולם לא הציע תוכנית שאמר עליה: ‘זה דבר קל ופשוט’. הממשלה תמיד ידעה, שכאשר היא צריכה להכריע, אין היא מכריעה על דבר קל על פי הצלחת הרמטכ”ל. ואז – עד הסוף."¹⁸⁸

אלא שכאן עודנו עומדים בהתחלה, במקום שנפתח עיקר עניינו של ספר זה.

 

חלק שני: 1970–5.10.1973    🔗

מהפסקת האש לרגיעה    🔗

(ראש אגף המטה הכללי)

בין פרישתו של דדו מפיקוד הצפון לבין כניסתו לתפקידו כרמטכ“ל, עשה שנתיים כראש אגף המטה הכללי (אג"ם). על אף שאין למכהן כראש אג”ם מעמד פורמלי של סגן הרמטכ“ל, ועל אף שאין מינוי זה הופך את האיש בהכרח ל”יורש עצר“, אין עוררין על כך, שהוא הבכיר באלופי המטה-הכללי, המופקד על חלק נכבד מן התכנון, הביצוע, התיאום והפיקוח, יד ימינו של הרמטכ”ל, ובהיעדרו – ממלא מקומו. גם אם אין ראש אג“ם נושא בתרמילו את שרביט הרמטכ”ל, הרי כהונתו זו מקנה לו גם הכשרה חשובה וגם סיכוי נכבד.

האלוף דוד אלעזר לא הסתיר עוד את שאיפתו העזה להיות ל“מספר אחד”, ועל אף שגם עכשיו היה נינוח וחייכני, ויש שטעו בהליכותיו אלה, היה מעתה מסור כל כולו לעבודת הצבא, משוכנע בתוך תוכו לא רק בהתאמתו לתפקיד הרמטכ“ל, כי אם בכך שיזכה בתפקיד. השנים 1970–1971 היו שנים של הכנה, של חדירה לנושאים חדשים והעמקה בתחומים שעסק בהם בעבר, של קניית ההשקפה הכוללת, והעיקר – של הכשרה פנימית לשעת הכניסה לתפקיד, שהוא היה יעדו האמיתי. היו אלה שנים חשובות, ועל כך ידובר בהמשך, אבל בכמה מובנים לא היו שנים אלה מן הנעימות, ודאי לא מן הזוהרות שבדרכו בצבא. אכן, כפי שאמר הוא עצמו וכפי שהעידו חבריו הקרובים, דדו לא אהב תפקידי מטה וּודאי שלא חש בנוח במעמד של “מספר שניים”. עכשיו כבר היה יותר משמונה שנים אלוף המטה הכללי, ובתקופה זו – תחילה כמפקד גי”ש ויותר מכך מאז מלחמת ששת הימים – היה דדו לאחד ה“כוכבים” של צה“ל, וחזותו הנאה וכושר הביטוי שלו משכו את עין הציבור, הבליטוהו כמי שגם נראה כגנרל. כראש אג”ם, האפיל עליו צלו של הרמטכ“ל. החברים שבו לעבוד יחד, כמפקד וכ”מספר שניים“, כמו בימי השריון, וחברותם לא נפגמה. אבל עד מהרה חש דדו, שטוב יעשה אם יתרחק לשעה מן הזרקורים, ימעיט את עצמו. זה הגיונן של כל ההיררכיות, אבל זו הצבאית היא חד-משמעית. אכן, אומרים חבריו, משהו התעמעם בדדו באותן שנתיים – אנשי לשכתו רואים אותו לפעמים קרוב ליציאה מן הכלים, אבל “בולע” את כבודו, ועושה את עבודתו. אגף המטה הכללי מופקד על תחומים רבים: הוא מתאם את כוחות היבשה – גייסות השריון, חיל הרגלים והצנחנים, התותחנים; אחת המשימות הגדולות שלו – הכנת תוכניות העבודה השנתיות של צה”ל ועריכתן של תוכניות רב-שנתיות, וכן הפיקוח המתמיד על ביצוען, התאמתן לנסיבות ולאפשרויות משתנות והתקנתן מחדש; אג“ם הוא המופקד על ענייני הכוננות, על הפעלת סדר הכוחות של צה”ל, על הכנת תוכניות המלחמה, ההפעלה המבצעית של צה“ל, מצבי כוננות וגיוסים – כל אלה כלולים בתחום פעולתה של מחלקת המבצעים, המהווה חלק מאג”ם. כך מחלקת ההדרכה, שבראשה עמד אלוף, הכפוף לראש אג“ם; כך אותה מחלקה העוסקת באמצעי לחימה (אמל"ח) – ואגב, במחצית 1972, לאחר שנכנס דדו לתפקידו כרמטכ”ל, מוזגה מחלקה זו עם לשכת המדען הראשי של מערכת הביטחון לגוף מחקר ופיתוח (מו"פ). ראש אג“ם נמצא בקשר קרוב ורצוף עם הרמטכ”ל בשורה ארוכה של עניינים – החל באותם תכנונים רב שנתיים ועד להצגה שבועית של תכנונים מבצעיים שוטפים.

כאשר נכנס דדו לתפקידו כראש אג"ם, עמדה מלחמת ההתשה בעיצומה, ואף שבשבעת החודשים הראשונים של 1970 עתידה הייתה לעלות לשיאים חדשים – מכאן, הגברת ההפגזות המצריות לאורך קו בר-לב, ומכאן, ההפצצות של חיל האוויר הישראלי בעומק מצרים ומעורבות גוברת של הרוסים, אשר נטלו על עצמם את ההגנה על המרחב האווירי של מצרים – מצא דדו את תפיסת ההגנה לאורך קו התעלה, במעוזים ובכוחות שריון, לא רק מעוצבת, כי אם גם מיושמת.

מתי וכיצד קם קו בר-לב

הן בגיבוש הקונספציה והן ביישומה היו מעורבים, החל בשלהי 1968, ראש המטה הכללי, רב אלוף חיים בר-לב; אלוף פיקוד הדרום, ישעיהו גביש; מפקד גייסות השריון, האלוף ישראל טל; ראש מחלקת ההדרכה במטכ“ל, האלוף אריאל שרון, וכן המפקד הראשון של אוגדת השריון הקבועה בסיני, האלוף אברהם אדן (“ברן”), שעמד בראש צוות התכנון וההקמה של המעוזים שנודעו אחר כך כ”קו בר-לב".

זה המקום להעיר: תיאור שתי השנים שעשה דדו בראש אג“ם יתרכז בעיקר באותם תחומים, שיהיה להם המשך מאוחר יותר, והם יסייעו להבין את השקפותיו ואת החלטותיו בתקופת כהונתו כרמטכ”ל, הן עד למלחמה והן במלחמת יום הכיפורים עצמה. שתי השנים כראש אג“ם מוליכות מתקופת השיא של מלחמת ההתשה אל ימי הרגיעה. תקופתו כרמטכ”ל עוברת מנקודת השיא של הרגיעה – אל ההפתעה.

כך מתאר “ברן” את ההשתלשלות שהביאה להקמת המעוזים, ואת ייעודיהם:

בין מלחמת השחרור לבין מלחמת ששת הימים אבד לצה“ל הכושר המקצועי להיערך בהגנה, שכן כל כולו נערך למלחמת תנועה התקפית ויזומה ככל האפשר. רק הקווים שנתייצבו כתוצאה ממלחמת ששת הימים עוררו את הבעיה: איך נעמוד בהגנה, ובלי שנחשוף את חיילי צה”ל לפגיעות מרובות? הזעזוע בא לאחר שתי ההרעשות הארטילריות המצריות הראשונות, ב-1968, שנהרגו בהן 25 חיילי צה“ל ונפצעו 52. תגובות התקפיות מאסיביות לא איחרו אומנם לבוא – הן הפצצתן מן האוויר של ערי התעלה, והן פשיטה נועזת לעומק מצרים העילית, אבל בכך בלבד, חשו הן שר הביטחון והן הרמטכ”ל, אי-אפשר היה להסתפק. זוכר “ברן”: "טליק ואני נמצאים ב’בור', עוקבים אחר הפשיטה. דיין מסתודד עם בר-לב. בר-לב מבקש, שטליק ואני נבוא ללשכתו. הוא אומר לנו, כי משה אינו שקט – מבקש שנוריד עוד חטיבת שריון לסיני, שיורכב כוח אוגדתי וכי אחד משנינו – טליק או אני – נרד למטה. אני מתנדב. יורד כמפקד הראשון של האוגדה המשוריינת. באותו מעמד אמרתי לבר-לב, שהייתי רוצה לקבל על עצמי את האחריות על תכנון הקו והקמתו. אומנם, כבר פעל שם צוות מטעם פיקוד הדרום וחיל ההנדסה, אך צריך היה למצוא פתרון לשאלת פריסתם של הכוחות וארגונם כנגד צליחה מצרית אפשרית.

"התקיים סיור של משה דיין וחיים בר-לב, ואף אני התלוויתי אליהם. במהלך הסיור למדתי, כי בו-בערב עתיד להתקיים במטה הכללי דיון על הגנת סיני, שתועלה בו גם שאלת ההגנה של הלוחמים מפני האש הארטילרית. ביקשתי, שיינתן לי להשתתף בדיון ולהביא הצעות משלי. בר-לב נענה. ואכן, באותו דיון הצגנו – הן אריק שרון והן אני – תוכניות, עם עזרים, ‘קונספציה’ של הגנת סיני.

"הקונספציה שלי ינקה מהגנת דנגור (היום קיבוץ ניר-יצחק, בימי מלחמת השחרור מקומם של אנשי קיבוץ נירים, ש“ברן” היה אחד ממייסדיו) – ארגון קומפקטי, מקלט ועמדה סמוכים זה לזה, קשר ביניהם, יכולת להימצא במקלט ולצאת לעמדה עם הופעת אויב. ככל שיהיה המוצב קומפקטי יותר, כן יהיה הקישור הפנימי טוב יותר, התפעול והפיקוח יהיו נוחים יותר, ותגדל יכולת העמידה. מבנה כזה הולם גם ימי שלום, כאשר בקו פרושים כוחות מעטים. כוח קטן בן 12–15 איש מסוגל להגן על עצמו.

“תפיסה זו עמדה בניגוד לזו שגרסה חצרות ענקיות עם עמדות פזורות. ועוד: בהתאם לתוכנית שלי, צריכים היו המעוזים להיפרש במרחק ניכר זה מזה, שכן כוונתי הייתה לא לקו הגנה, כי אם למערך התראה. חיפשתי דרך, שתחייב הקצאת כוחות מצומצמים ככל האפשר למילוי פונקציית ההתראה. אמרתי: אם נשכיל לנצל את תעלת סואץ – את מכשול המים – לשלוח קרן אלקטרונית מעל לפני המים, תהיה לנו התראה, ולכוחות תהיה שהות לבוא ולטפל באיום. תעלה עם קו ישר כזה, לאורך עשרות קילומטרים, נותנת לנו הזדמנות יחידה במינה. ואכן, על כך התבססה קונספציית המעוז – על הטווח היעיל של הקרן האלקטרונית, כ-10 ק”מ בין מעוז למעוז, הכול בהתאם לאופיו של השטח, על הקמת מקלטים לאנשים, על הבטחת יכולת המעוז להגן על עצמו, וכיוצא באלה.

"ויכוח על קונספציה זו לא התעורר כלל בדיון – מוסכם היה, שמדובר במערך התראה, עתודות שריון שיוכלו להגיע בתוך 20–30 דקות לכל נקודה שתתעורר בה בעיה, קצת ארטילריה, מערכת של דרכי גישה ומרכיבים נוספים. לפי תפיסתי, ניתן היה להשיג ‘עיבוי’ על ידי הקמת קו שני של מעוזים, אשר ייתפסו רק בשעת חירום.

“שייקה גביש, אלוף פיקוד הדרום, לא היה מאושר מהקמת מערך התראה בלבד. הוא צפה אפשרות של פלישה מצרית לאורך הצירים העיקריים מן התעלה לסיני, ורצה שבקרבת צירים אלה יוקמו מספר מעוזים. הרמטכ”ל, כנגד זה, חשש יותר מניסיונות המצרים לתקוף בקצות התעלה, בצפון ובדרום, ודרש שבאותן נקודות יוקמו מקבצי מעוזים.

“לאחר דיון נתקבלה ההצעה שלי. במטה הכללי ובין האלופים לא היה כלל ויכוח על הקונספט הבסיסי של מה שעתיד היה להיקרא ‘קו בר-לב’. מוסכם היה שמדובר בקו התראה עם כוחות ניידים. הוויכוח היה רק באיזה אופן – כלומר, באיזו דרך טכנית – למגן את הלוחמים שיימצאו בקו התעלה. רק ברבות הימים, בעקבות האבדות שהיו לנו במלחמת ההתשה, יצאו כמה מן המפקדים אל הציבור ודרך העיתונות טענו, שצריך לפנות את המעוזים, שצה”ל איבד דמיון, נכנס להגנה, איבד ניידות, איבד תוקפנות. בר-לב, דדו ואני נמנענו מהצטרפות אל הוויכוח הזה בעיתונות."'¹⁸⁹

הקמת אוגדת השריון הקבועה בסיני

האלוף במילואים ישעיהו גביש, באותם הימים אלוף פיקוד הדרום, מדגיש את עוצמת הכוח המשוריין, שנבנה לאחר ששת הימים ושנועד לניהול הלחימה עצמה. הוא היה שותף לתפיסתו של בר-לב, שלא המעוזים, אלא 300 טנקים של האוגדה המשוריינת, הארטילריה וחיל האוויר, הם שימנעו צליחה רבתי. “התעלה כשלעצמה אינה עוצרת, כי המרחק בין מעוז למעוז הוא 10 ק”מ, ואם לא יימצאו שם כוחות – לא יהיה מי שיעצור."

גביש דוחה את הטענה, שלא הייתה באותה עת מודעות מספקת לאופיה של המלחמה הבאה, שתהיינה מעורבות בה עוצבות גדולות מאוד. בדיון שנערך מיד לאחר מלחמת ששת הימים, קם אחד האלופים והצהיר: “צה”ל אינו צריך אלא שתי חטיבות סדירות בלבד. בעשרים השנים הבאות לא תהיה מלחמה!" רוב עמיתי, מוסיף גביש, הגיבו על כך בחיוך של ביטול: “דפקנו אותם – הכול טוב ויפה. מדינת ישראל חייבת לבנות לעצמה עוצמה צבאית גדולה ככל האפשר.”

בניית אוגדה משוריינת בסיני פירושה היה הגדלת הצבא הסדיר פי שלושה. אומר גביש, “אני הייתי אלוף פיקוד הדרום. כמעט חצי תקציב צה”ל הלך על אותה אוגדה משוריינת. לא התייחסנו בזלזול אל האויב ואל סכנותיה של המלחמה הבאה. אמרנו: תעלת סואץ, שדות מוקשים, ביצורים, אוגדה משוריינת וחיל אוויר – מול עוצמה חדשה זו שלנו שתקום, מול זה נראה אותם!"

הוויכוח על מעוזי הקו הראשון התחדש משרבו נפגעי מלחמת ההתשה. נשמעה הטענה, כי מעצם היותם קבועים במקום, מהווים המעוזים מטרות נוחות לתותחים, ולכן עדיפה עליהם מערכת ניידת. ניתוח האבדות במלחמת ההתשה – מדגיש האלוף גביש – מראה, כי מחצית הנפגעים היו דווקא “בכוחות הניידים, בשיירות שעלו על מארבים, בטנקים שנשרפו, בסיורים שנדפקו.” גם את הסברה, שניתן היה בכלל לוותר על ישיבה ממש בשפת התעלה – וזה בלי קשר לנימוקים המדיניים – הוא דוחה. אילו הוחלט על התרחקות של עשרים ק"מ מן התעלה “זה היה מועיל לשבועיים. כעבור שבועיים היה נמצא כל הצבא המצרי ממזרח לתעלה, ושוב היינו מוצאים עצמנו במגע איתו. התרחקות מן התעלה, כדי לחמוק מן האש הארטילרית, הייתה טובה, אילו הסכימו גם המצרים מצדם לנתק מגע – אלא שהם ראו בסיני כולה את הטריטוריה שלהם והם שחיפשו את המגע.”¹⁹⁰

ההכרעה נפלה, כאמור, בימים שהיה דדו אלוף פיקוד הצפון. הוא היה עֵד לחודשי השיא של ההתשה, ובשנותיו כראש אג“ם התגבשה אצלו השקפה, שהוא עתיד לתת לה ביטוי מיד עם כניסתו לתפקידו כרמטכ”ל, אך עליה יסופר בהמשך. כאן נזכיר רק זאת – שעת כניסתו של דדו לאג“ם היא גם שעת שינויים נוספים: כאלוף פיקוד הדרום מתמנה אריאל שרון; טל פורש לזמן קצר משירות פעיל בצה”ל, ומתמסר לתפקידים אחרים במשרד הביטחון, ואדן מתמנה כמפקד גי"ש; דן לנר מחליף את שלמה להט כמפקד האוגדה המשוריינת בסיני. עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, באוגוסט 1970, אין עוד לחץ מיידי של קרבות מלחמת ההתשה. ואולם, ממש עם צעדיו הראשונים של דדו בראש המטה הכללי יתעורר הוויכוח מחדש ותידון שוב קונספציית ההגנה בסיני.

תרגיל הצליחה של האוגדה הקבועה

תפקיד פעיל מילא דדו בשתי שנותיו באג“ם בגיבוש הקונספציה ההתקפית בסיני. באותה עת עמד בראש מחלקת ההדרכה האלוף יצחק חופי, שלפני כן היה עוזר ראש אג”ם. משנכנסה הפסקת האש לתוקפה, יכול היה צה“ל להתפנות לאימונים נרחבים. סדר הדברים הוא, שכל תוכנית אימונים של מה”ד מוצגת תחילה לפני ראש אג“ם ואחר כך לפני הרמטכ”ל. אומר חופי: “כניסתו לעבודה הייתה מהירה מאוד, ואף שבעבר שימש רק כראש מחלקת תורת לחימה (תו"ל) במה”ד, תפקיד זוטר לערך, הביא עמו משנות כהונתו כאלוף היכרות מעמיקה של בעיות המטה הכללי וראייה כוללת של צורכי הביטחון. הייתה לו בכלל תפיסה מהירה, ותוך זמן קצר השתלט על תפקידו. לא בכל הייתה בינינו הסכמה; בשל ריבוי הצרכים וגבולות היכולת והמשאבים, היו דברים שדעתי הייתה שיש לעשותם, ואילו הוא קיצץ בהם, אבל בסך הכול הייתה זו תקופה פורייה בתכנון בניין צה“ל – שכראש אג”ם היה ממונה עליו – ובפעילות אינטנסיבית באימונים."

כתרומה בולטת ביותר באותה תקופה, מצביע חופי על ההחלטה לבצע תרגיל-צליחה, עם גייסות, של אוגדת השריון הקבועה. התרגיל חייב הכנות הנדסיות מרובות – כדי שהתרגיל יהיה “מציאותי” ככל האפשר – בהוצאות כספיות כבדות, ומשום כך התעוררה התנגדות ניכרת לרעיון התרגיל. אולם דדו ייחס חשיבות מרובה לניסויה בשטח של תורה שהתגבשה בנושאי הצליחה, ואשר עד אז הייתה כולה תיאורטית, שהרי מעולם לא ביצע צה“ל צליחה הלכה למעשה. לצורך התרגיל אף נכרתה בסכר א-רואפה, ליד אבו-עגילה, מעין “תעלת סואץ” ונוסו כל אמצעי הגישור שהיו באותה עת לצה”ל. שלושה מן המפקדים, שימלאו תפקידים מרכזים בצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים, עמדו במרכזו של אותו תרגיל: שמואל גונן, אז מפקד אוגדה, ניהל את התרגיל; אברהם אדן, מפקד גי“ש, שעמד בראש האוגדה הצולחת; אלוף הפיקוד היה אריאל שרון. “היה זה תרגיל ראשון, ולמעשה – עד למלחמה – גם האחרון, שבמהלכו לובנו כל הבעיות הלוגיסטיות הקשורות בטכניקה של צליחת כוח גדול כזה: כל תורת הלחימה, בקנה מידה כמעט מלא, עם אוגדת שריון, צנחנים, הליקופטרים, סיוע אווירי, אספקת ציוד ודלק לכוחות הצולחים בהיטס אוויר. לא הייתה זו, כמובן תרומתו הבלעדית של אדם אחד, של דדו, אבל בהשפיעו על עצם קיומו של אותו תרגיל יחיד, תרם תרומה רצינית להכנת צה”ל לבעיות, שהיה על מפקדים, ברמות שונות, להתמודד עמהן במלחמת יום הכיפורים,” אומר חופי.¹⁹¹

עוד ייזכר אחד הלקחים של תרגיל זה – ולא שלו בלבד – הדלות המשוועת של צה“ל באמצעי גישור וצליחה. צעדים שננקטו לייצור אמצעי צליחה חדשים ולשכלולם של אמצעים קיימים, משעה שנכנס דדו לתפקידו כרמטכ”ל – אף שבחלקם לא נשלמו, וחלקם לא בוצע בשל קיצוצים תקציביים – באו לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים.

תוכנית “גושן” להתעצמות צה"ל (1971–1976)

תחום נוסף שיש להזכירו כאן, הוא הכנת תוכניות האב של צה“ל לטווח ארוך, שבתוקף תפקידו כראש אג”ם היה דדו מופקד עליהן. מעורבותו הנמשכת בתכנון זה זימנה לו אפשרות לראייה כוללת ורב-צדדית של ביטחון ישראל, על רקע כלל בעיותיה של המדינה. עוד נראה, כי ממש עם כניסתו לתפקידו כרמטכ“ל הוטל עליו להכניס שינויים נכבדים – בעיקר בגלל אילוצים תקציביים – באותו תכנון רב שנתי שהיה מעורב בו כראש אג”ם של רב אלוף בר-לב.

ההחלטה על אותה תוכנית אב עשר-שנתית – כינויה היה “גושן” – נפלה, ומסגרותיה הותוו עוד בסוף 1970.¹⁹² בפרקיה השונים עסקו גורמים רבים – לפי מומחיותם – בצה“ל, במערכת הביטחון ובגופים אחרים: ממשלתיים, ציבוריים ואקדמיים. הייתה זו גישה חדשה של המטה הכללי לבניית התוכניות הרב-שנתיות. בראש הפעילות התכנונית הזאת עמד עוזר ראש אג”ם לתכנון, תת-אלוף אברהם טמיר.

כדי לעמוד על היקף העבודה התכנונית הזאת די לציין, שהיא נשענה על מחקרים, סיכומים וחומר רקע שהוכנו על ידי המטה הכללי, המדען הראשי של צה"ל, היועץ הכלכלי של משרד הביטחון, צוות הנדסי, משרדי ממשלה שונים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הסוכנות היהודית, מכון ואן-ליר, מכון שילוח, מכון הנפט, מכונים למחקר אסטרטגי בעולם, וגורמים נוספים.

תוכנית האב כללה תיאורים וניתוחים וכן תחזיות בתחומי המודיעין, ובתחומי המגמות הטכנולוגיות, הדמוגרפיות, הכלכליות ועוד. על המיתאר האסטרטגי הכולל מושתתת תוכנית האב לבניין צה"ל על אפשרויותיה השונות, הנתונות להחלטת הדרג המדיני. תוכנית זו מפרטת את הצרכים החזויים – ואת האפשרויות – בכל הנוגע לכוח אדם, מחקר ופיתוח, רכש וייצור ביטחוני, תשתית ביטחונית ותקציבים הנדרשים לביצועה של תשתית זו.

לפרקים השונים גם נקבעו מועדים, שבהם צריכה הייתה עבודת התכנון להסתיים. תוכנית האב כללה תוכנית חמש-שנתית (1971–1976) לבניית סדר הכוח של צה“ל ולהצטיידותו. זו כבר הייתה בסיס לתוכנית העבודה של צה”ל לשנת 2–1971. ההנחה הייתה כי בתקופת “גושן” לא יושג בין ישראל לבין מדינות ערב הסכם שלום, אשר יסלק כליל את סכנת חידושן של פעולות מלחמתיות, ובוודאי שלא תיפסק התעצמותן הצבאית של המדינות הערביות. האזור יוסיף להיות בעל חיוניות אסטרטגית למעצמות העל, ועובדה זו אך תסייע למירוץ החימוש. התחזית הייתה שבין 1971 לבין 1976, יגדל מספר הדיביזיות המצריות מעל ל-11, ושל כלל מדינות ערב ליותר מ-15. מספר הטנקים המצריים יעלה ב-50 אחוזים ויותר, ואיכותם תשתפר, ואילו לרשות כל מדינות ערב יעמדו אז יותר מ-5,000 טנקים. מספר גדודי הארטילריה של כל מדינות ערב יעלה מכ-215 לכדי 300. מספר מטוסי היירוט-תקיפה של כלל מדינות ערב יעלה על 500, וכך תגדל עוצמתם גם בתחומים אחרים. תחזית זו היא שכיוונה את תכנון “גושן ב'”, שלא העלתה כלל על הדעת שהפער הכמותי לרעת ישראל ייסגר, אבל הניחה שתוך התעצמות מסוימת ושמירה על עליונות טכנולוגית, ארגונית, מבצעית ואנושית, תוכל להבטיח לצה"ל כושר הגנה מפני כל התקפה, ולמדינת ישראל כושר הרתעה מפני כוונות מלחמה.

לא כאן המקום לפרט את תוכנית ההתעצמות של צה“ל, ולא רק משום סודיותה, כי אם גם משום שעתידה הייתה לעבור שינויים ניכרים. כאן מוזכר רק, שתכנון זה נעשה, הינחה את צה”ל במשך שנתיים – וכי מעורבותו של ראש אג"ם בהכנתו הייתה רבה.

פרט שכדאי להזכיר כאן הוא, שבכלל התכנון כבר נמצא אז טנק המערכה הישראלי – “מרכבה” – שהיה בשלבי פיתוח מתקדמים, בהנהגתו של האלוף טל. גם רובה הסער הישראלי “גליל” היה בשלבי פיתוח מתקדמים, וההנחה הייתה, שכל כוחות הקו הראשון יצוידו ב“גליל” עד תום 1976.

בין הפעולות המרכזיות הנוספות שתוכננו – שינוי מבנה האוגדות וארגונן מחדש, כלומר – בין השאר – הגברת העוצמה הארטילרית שתעמוד לרשות אוגדת השריון. בתוך חמש שנים צריך היה חיל השריון לגדול מן העוצמה שהייתה קיימת אז – חמש אוגדות – לשבע אוגדות שריון, כדי לענות על האתגר שתציב לצה"ל ההתעצמות הערבית.

קשרים קרובים נקשרו באותן שנים בין דדו לבין עוזר שר הביטחון (סגן שר, שלא נשא בתואר זה משום שלא היה חבר כנסת) צבי צור (“צ’רה”). ראשית היחסים בין דדו לבין “צ’רה” – בימים שהיה זה האחרון סגן הרמטכ“ל, ודדו סגן מפקד גי”ש; והמשכם כאשר צורף אל המטה הכללי, שבראשו עמד רב אלוף צור. לעוזר השר התמנה צור ערב מלחמת ששת הימים, כאשר הופקד משה דיין על משרד הביטחון. צור מדגיש – בין הנושאים המרובים שעסקו בהם שניהם, הוא במשרד הביטחון ודדו במטה הכללי – בעיקר את המו"פ (מחקר ופיתוח) ואת הרכש: “בשני תחומים אלה פעל הרבה, וכיוון שלשנינו לא היו אנשים רבים להיוועץ בהם – נהגנו להיוועץ זה בזה.”¹⁹³

ממלחמת ההתשה - לימי רגיעה ומאבק מדיני

כאמור, עמדו שבעת החודשים הראשונים של דדו באג“ם בסימן ההסלמה החמורה במלחמת ההתשה. כבר בקיץ 1969 החל חיל האוויר להגיב בעוצמה על ההרעשות הארטילריות של עשרות הסוללות המצריות לאורך התעלה. את מטוסי ה”סקייהוק" – שסימנו את המעבר למטוסים אמריקניים – קיבל החיל בפרוץ מלחמת ההתשה, ואילו בספטמבר 1969 הגיעו ראשוני מטוסי ה“פאנטום”, אשר הגבירו את כושר התקיפה והיירוט והאריכו את טווחי פגיעתו של החיל. גם תותחים ארוכי טווח חדישים נוספו לצה"ל בשלבה האחרון של מלחמת ההתשה, ונערכו כמה פשיטות על יעדים שונים בעומק מצרים. במהלך המלחמה נהרסו כמעט כליל ערי התעלה, ותושביהן היו לפליטים. בינואר 1970 פתח חיל-האוויר בהפצצות, שהרחיקו עד למטרות ממערב לקהיר. אולם הלחץ הזה, שהלך וגבר, לא הביא את התוצאה המבוקשת – השתקת התותחים המרעישים את קו התעלה. כאשר חש נאצר שמשטרו קרוב להתמוטטות, פנה אל ברית-המועצות וביקש להצילו – ובסוף ינואר החלה המעורבות הרוסית הישירה במלחמה, תחילה בהקמתו של מערך טילי קרקע-אוויר, ולאחר מכן בהעמדת מטוסים – על טייסיהם – להגנת המרחב האווירי של מצרים, ובשליחת יועצים לכוחות היבשה, החל במטה הכללי ועד לדרג החטיבה והגדוד.

מלוא המחיר שעלתה מלחמה זו למצרים נתגלה מאוחר יותר, אבל גם ישראל התנסתה אז בניסיונות קשים: בניגוד לציפיותיהם של האופטימיסטים, לא הוקל עול הביטחון כתוצאה מן הניצחון הגדול בששת הימים. אדרבה, התקציב עלה משנה לשנה, שירות החובה הוארך זמנית, אבל הוסיף לעמוד על שלוש שנים לגברים, וכן נתארך השירות השנתי של אנשי המילואים. בין סוף מלחמת ששת הימים לבין אוגוסט 1970, נהרגו כתוצאה מפעילות אויב 721 ישראלים, מהם 367 בחזית המצרית. הלחץ הפסיכולוגי על הציבור כולו היה כבד, וניבעו בקיעים עמוקים בהסכמה הלאומית בדבר מדיניות החוץ והביטחון. כאשר נכנסה לתוקפה, ב-7 באוגוסט 1970, הפסקת האש – כתוצאה מהיענותן של ממשלות ישראל ומצרים ליוזמה האמריקנית – הייתה תחושה של רווחה, אף שאת חילוקי הדעות העמוקים בישראל ביטאה פרישת גח"ל מן הממשלה על עניין זה.

כאן מתחילים שבעה-עשר החודשים הבאים של דדו כראש אג“ם, שמציינת אותם רגיעה לאורך קווי הפסקת האש, אם גם מתלווה לניסיונות השונים להביא לידי הסדר מדיני כלשהו – מוגבל בשטח ובזמן – איום חוזר מצד שליטה החדש של מצרים, אנוואר סאדאת, בחידוש הלחימה. בערב יום העצמאות תשל”א מופיע האלוף דוד אלעזר בבימת הסברה בתל-אביב. אף שאינו מדבר כאיש פרטי, ניתן להבחין בקווים המאפיינים את ראייתו המדינית-צבאית. בדבריו מרמז דדו על האווירה הקודרת שהשתררה בליל העצמאות של השנה הקודמת, תש"ל, כאשר פשטה שמועה על אבדות מרובות בקרב חיילינו בתעלה, והוא מוסיף:

“באותם ימים אמרנו – אולי יהיה יותר קשה, אבל אנחנו מסוגלים למנוע מכל האויבים למיניהם כפיית פתרון צבאי עלינו. כאשר באה היוזמה האמריקנית, באוגוסט 1970, ונקבעה¹⁹⁴ הפסקת אש – ראינו בזה ניצחון במלחמת ההתשה – צה”ל התעצם (מאז), והשנה הזאת היא בחינת שיא בהתעצמות צה“ל. קלטנו הרבה ציוד חדיש ביותר. התעצמנו בהרבה מרכיבי עוצמה צבאית המיוצרים בארץ.” ועוד הוא אומר: "אין לנו עניין במלחמה נוספת. אנחנו באמת רוצים שלום. אבל אנחנו רוצים שלום-אמת, המושתת על גבולות בטוחים, הוגנים. אנחנו זקוקים עדיין לשינוי ביחסם של הערבים לקיומה של מדינת ישראל ולדו-קיום עמה.

“בהצהרות האחרונות ששמענו מקהיר יש חידוש בנעימה, יש שינוי בצורה. נאמרות שם בהקשר אחר מילים כ’שלום‘, ‘ישראל’ ו’הסכם’. כל נימה חדשה היא רק הוכחה לטעם שיש במאבק. אבל צריך להעריך את השינוי הזה נכונה – ישנו שינוי בצורה, אין שינוי בתוכן. יש שינוי במדיניות, אין עדיין שינוי במטרות. המטרה חייבת להיות שלום ודו-קיום עם ישראל.”

דדו סבור היה, ואף השמיע זאת באוזני עמיתיו במטה הכללי, שהיה על ישראל לעשות מאמצים גדולים כדי להגיע להסדר ביניים, מושתת על הסתלקותנו מן התעלה. הייתה זו דעה של איש צבא, שאינה מעלה ואינה מורידה. לאחר שנכשלה, באביב 1971, יוזמת יארינג, חזר סאדאת והשמיע את איומיו, שתהיה זו “שנת הכרעה”. בספר זיכרונותיו מתאר את המצב אבא אבן בזה הלשון: “עכשיו הייתה אווירה מסוכנת של קיפאון. שליחות יארינג הושעתה והיוזמה הישראלית להסדר ביניים בסואץ הגיעה למבוי סתום – ברור היה, שבמצב של קיפאון דיפלומטי גמור, תהיה הפסקת אש תלויה בשערה.”¹⁹⁵

דדו מתמנה לרמטכ“ל התשיעי של צה”ל

במצב זה עמדו הדברים גם בסופה של שנת ההכרעה, כאשר הגיעה שעת החילופין במטה הכללי, והרמטכ“ל השמיני של צה”ל עמד לפרוש ולהצטרף, בלי פסק זמן, לשולחן ממשלת ישראל.

לכאורה, לא היה כל ספק, שדדו הוא המועמד היחיד לכהונת הרמטכ"ל התשיעי. גולדה מאיר זוכרת בוודאות את היום שבו נכנס אליה משה דיין ואמר לה: אני רוצה להציע את דדו. “אני לא מתכחשת לזה, חשבתי כי דדו הוא האיש המתאים. אבל לא היה בינינו ויכוח. ההצעה היחידה שבאה הייתה – דדו. שמחתי. ולא היה רגע, לא לפני המלחמה, ולא בזמן המלחמה, שהתחרטתי.”¹⁹⁶

עד לאותה שעה – מספרים אישים אחרים, שידעו מקרוב את הדברים – הוסיפה לרחף באוויר איזו אי-ודאות. היה שלב שנדונה הארכת כהונתו של בר-לב לשנה חמישית – דיין נטה לכך, ובשלב מסוים רצה בזה גם בר-לב. אילו התגלגלו כך הדברים, ייתכן מאוד שדדו היה יוצא מן המירוץ ופורש מן הצבא. בסוף 1971 כבר היה קרוב לשתים-עשרה שנים אלוף, והוא היה בשנתו הארבעים ושבע. היו עוד אלופים, שלא הסתירו את רצונם בתפקיד.

אותה שנה חל ה-1 בינואר בשבת, וביום השלישי שלפניו, ה-28 בדצמבר, חתם שר הביטחון על כתב המינוי, שתוקפו “מחצות יום שבת, י”ד בטבת תשל“ב (1.1.72), שעה 00:01.” עיתוי זה יצר – גם אם ב“סבירות נמוכה” – חשש מפני חלל אפשרי בין היוצא ביום שישי לבין הנכנס ביום ראשון. מכל מקום, בצד כתב המינוי שיגר שר הביטחון מכתב פורמלי, שנאמר בו, כי אם תתלקח אש אויב בשבת, זכאי השר באותו יום למנוע כניסת המינוי לתוקפו. היה זה גם, כזכור, יומה האחרון של “שנת ההכרעה”. אותה שבת – מספרת תלמה רעייתו – היה דדו שרוי באי-שקט: אם נגזר שתהיה אש – שתפרוץ כבר לאחר שיהיה רמטכ"ל.¹⁹⁷

חרדה מוזרה, לכאורה, ב“32 בדצמבר” – כפי שתוארה אז בלעג כניסתה של “שנת ההכרעה” אל השנה שלאחריה. עם כניסתו לתפקיד הרמטכ“ל שמע הערכות שונות מפי ידידים, עמיתים, שרים. יגאל אלון אמר לו: “אתה תהיה הרמטכ”ל, שיצטרך להנהיג את נסיגת צה”ל לגבולות חדשים, במסגרת הסדרים מדיניים חזויים." עזר ויצמן הזהירו: “בתקופת כהונתך תפרוץ מלחמה חדשה.” שר הביטחון משה דיין, בסעודה חגיגית שערך לכבודו באחד מבסיסי חיל האוויר במוצאי אותה שבת, אמר: “אתה מקבל על עצמך את אחריות הפיקוד על צה”ל כאשר המלחמה טרם נסתיימה. ייתכן, שתצטרך להוליך את צה“ל לקרבות נוספים, אבל גם אם כך יקרה – תהיה חייב בכל עת לא רק להבטיח את ניצחונו של צה”ל אלא גם לסלול את הדרך לסיום המלחמה, להסכם ולהשגת השלום."

לדדו הייתה דעה משלו – והוא גם השמיעה בישיבה הראשונה של המטה הכללי, שהתנהלה בראשותו: “שלא כבשנים קודמות, כשהערכת אמ”ן הייתה מסתיימת במילים, ‘יש יסוד סביר להניח שלא תהיה מלחמה, למרות שצה"ל צריך להיות מוכן’, אנחנו בהחלט – בשנה הקרובה, אולי מאוחר יותר – אנו בתקופה שאפשרות כזאת סבירה בה ביותר. בעתיד הקרוב, אנו חייבים לומר, ש’יכולה להיות מלחמה'…"¹⁹⁸

האם גילה העתיד את פניו? האם שב והליט אותן?

אם כך ואם כך, העתיד ניצב כבר בפתח.

ראש המטה הכללי - הפרק הראשון    🔗

“סכנת ההתנגשות תגדל בשנתיים הבאות”

בבוקר יום שישי, ה-31 בדצמבר, טסו מתל-אביב לשדה עטרות אלעזר, בר-לב וראש הלשכה עוזי יאירי, כדי להשתתף בטקס חילופי הרמטכ“לים שעמד להתקיים בחדר הדיונים בלשכת ראש הממשלה בירושלים. האלופים הגיעו בנפרד. לבר-לב היה זה יומו האחרון בשירות צבאי, ואף שבשבועיים האחרונים כלל סדר יומו גם פרידות מרובות, לא ויתר על שגרת העבודה. כבר בראשית השבוע התקיימה פגישת מסירה בינו לבין הרמטכ”ל המיועד, אבל על הסדר הטוב הקפיד עד לרגע האחרון. הסדר הטוב כלל דיון שהתקיים פעם בשבוע – ובו היה ראש אג“ם, יחד עם ראש מחלקת מבצעים, מציג תוכנית מבצעית שוטפת לאישורו של ראש המטה הכללי. אמר דדו לחברו: “המפקד, מחר אהיה אני הרמטכ”ל – מה טעם להציג היום את התוכנית לך?” אמר לו חברו (ואפילו אין סיפור זה, ששמעתי מפי עד שמיעה, מדויק – חבל לוותר עליו): “דידל, מחר – זה מחר. היום תציג את התוכנית כהלכה…”

בהגיעם ללשכת ראש הממשלה, נכנס בר-לב תחילה אל גולדה מאיר, ומסר לידה את הדו“ח המסכם שלו. כעבור עשר דקות, בשעה 10:00, מתקיים הטקס הרשמי. במרכז ניצבת גולדה, דדו לימינה וחיים לשמאלה – לאורך הקיר השמאלי שרי הממשלה ולאורך הימני אלופי צה”ל. כמעט בלחש קוראת ראש הממשלה את מכתבה אל הרמטכ“ל היוצא, והוא משיב. היא קוראת את מכתבה אל האלוף דוד אלעזר. היא מונה את ציוני הדרך העיקריים בחייו: “דרכך החלוצית בארץ מימי נעוריך – ב’הגנה', בפלמ”ח ובצה”ל, ניסיונך ופעליך הכשירו אותך אל הכהונה שבה הנך מתחיל היום." היא מזכירה את הלחימה בירושלים הנצורה. את הפריצה לעיר העתיקה. את כל המסלול כולו, עד רמת הגולן ועד לשעה הזאת. אין היא פוסחת במכתבה על הערכת המצב המדיני וסכנותיו: “מזה שנה וחצי שוררת הפסקת אש, אך לא מובטח לנו כי הפסקת האש תתמיד, או תתארך. שליטי המדינות השכנות עדיין אינם מוכנים להיכנס למשא ומתן משמעותי עם ישראל, וסכנת חידוש הלחימה מיוזמתם עודנה תלויה ועומדת. הנך נכנס לתפקיד הרמטכ”ל בתקופה שהמעורבות הסובייטית לימינה של מצרים הרחיקה לכת, במידה שלא היה כמותה בעבר. לצה“ל צפויים מבחנים קשים, שאינם פחותים בכובדם מבעבר.” היא מסיימת בהשמעת התקווה “כי בזכות שאיפתנו ומאמצינו לשלום ובזכות כוח העמידה של העם וכוחו המרתיע של צה”ל, נזכה לימים של רגיעה, להתקדמות אל השלום. אך אם שוב יתגרו בנו מלחמה – אנו שמים מבטחנו בצבא-הגנה-לישראל, חייליו ומפקדיו." היא מעבירה את נס הרמטכ"ל לידי דדו.

ראש הממשלה אל האלוף אלעזר:

ראש הממשלה

ירושלים, י“ג בטבת תשל”ב

31 בדצמבר 1971

לכבוד

אלוף דוד אלעזר

דדו היקר,

ממשלת ישראל החליטה ביום כ“ז בחשוון תשל”ב, 15 בנובמבר 1971, למנות אותך לתפקיד ראש המטה הכללי לצבא הגנה לישראל.

היום, כשהנך נוטל לידיך את נס הרמטכ"ל, הנני לאמר לך דברי ברכה על שזכית להגיע אל הפיקוד על צבא הגנה לישראל, ולהביע לך רחשי הוקרה ואמון בשם ממשלת ישראל ובשמי.

דדו היקר,

דרכך החלוצית בארץ מימי נעוריך ב“הגנה”, בפלמ“ח ובצה”ל, ניסיונך ופעליך הכשירו אותך אל הכהונה שבה הינך מתחיל היום.

אתה נמנה – כחבריך הרמטכ“לים שקדמו לך – עם דור הנעורים, אשר הקדיש את עצמו למשימות המאבק והביטחון של העם, הדור אשר לחם בקרבות השחרור של תש”ח להקמת מדינת ישראל, ובמערכות המגן על קיומה והתפתחותה. במלחמת השחרור לחמת במערכות ירושלים. פיקדת על הפלוגה אשר פרצה אל שער ציון ואל העיר העתיקה. עמדת בראש גדוד שלחם בהרי ירושלים ובערבות הנגב. בימי מערכת סיני, לחמת בראש חטיבת חיל רגלים ברצועת עזה. מתפקידיך בחיל הרגלים עברת אל השריון ופיקדת על גייסות השריון. למן 1964 עשית כאלוף פיקוד הצפון בקרבות המטרידים על האזורים המפורזים ועל הגנת מקורות המים. במערכות ששת הימים זכית לנצח על קרבות השחרור של השומרון ושל רמת הגולן. בתום מלחמת ששת הימים גילית יכולת רבה במתן פתרונות בלתי שגרתיים לבעיות שעלו במרחב פיקודך. תחת פקודתך הופעלו כוחות צה"ל בהצלחה נגד הפעילות החבלנית, לרבות ההפגזות על יישובי עמק בית-שאן, עמק הירדן ויישובי הגבול עם לבנון. השכלת לרקום יחסי אחווה למופת עם היישובים בקווי האש.

צברת ניסיון בתפקידי פיקוד ומטה ולאחרונה עשית כראש אג"ם ופסעת במסלול הטבעי אל התפקיד שאתה מקבל על עצמך היום. ניסיונך הרב ודאי יעמוד לך בתפקיד הקשה, שהננו מטילים עליך עתה.

מזה שנה וחצי שוררת הפסקת אש, אך לא מובטח לנו כי הפסקת האש תתמיד, או תארך. שליטי המדינות השכנות עדיין אינם מוכנים להיכנס למשא ומתן משמעותי עם ישראל, וסכנת חידוש הלחימה מיוזמתם עודנה תלויה ועומדת. הנך נכנס לתפקיד הרמטכ“ל בתקופה שהמעורבות הסובייטית לימינה של מצרים הרחיקה לכת, במידה שלא הייתה כמותה בעבר. לצה”ל צפויים מבחנים קשים, שאינם פחותים בכבדם מבעבר. אך לאושרנו צה"ל התעצם, שיכלל את ציודו, הגביר את כושר הניידות ואת כוח האש והוא ערוך לכל מבחן.

דוד אלעזר היקר, הבה נקווה כי בזכות שאיפתנו ומאמצינו לשלום ובזכות כוח העמידה של העם וכוחו המרתיע של צה"ל, נזכה לימים של רגיעה, להתקדמות אל השלום. אך אם שוב יתגרו בנו מלחמה – אנו שמים מבטחנו בצבא הגנה לישראל, חייליו ומפקדיו.

והנני נושאת לך ולחברי המטה הכללי של צה"ל את ברכת העם והממשלה. לבנו סמוך ובטוח כי כוחכם יעמוד לישראל בכל עת.

בברכה נאמנה,

גולדה מאיר

תשובתו של דדו קצרה ביותר. כדי לא לשגות בהיגוי ולא להחליף כ“ף רפויה בכ”ף דגושה, מנוקדות כל המכשלות האפשריות. להוציא את משפטי ההודיה והברכה, מתייחס הוא בקצרה לאחריות שהוא נוטל על עצמו “בימים אלה כאשר עודנו עומדים במערכה.” הוא יפעל “ככל יכולתי להאדרת כוחו של צה”ל, לשמירת מסורתו המפוארת, לטיפוח ערכיו ונאמנותו לרוח ישראל." הוא מונה את תכונותיו של הרמטכ“ל היוצא, “אשר הנהיג אותנו – כרמטכ”ל – בתבונה, באומץ לב ובקור רוח.”

האלוף אלעזר אל ראש הממשלה:

כבוד ראש הממשלה

אדוני שר הביטחון

רבותי השרים

רב אלוף בר-לב

חברַי המְפקדים

אני מודה לָךְ, גבירתי ראש הממשלה, על דברַייך ועל בִּרְכָתֵך. על האֵמון שאתם נותנים בִּי – תוֹדתי נתונה:

לך, גבירתי,

לך, אדוני שר הביטחון,

ולכם, רבותי שרי הממשלה.

אני יודע את גודל האחריות שאני נוטל על עצמי, כראש המטה הכללי לצבא הגנה לישראל. צה"ל היה מאז ומִתָמיד המשענת האֵיתָנה של מדינת ישראל; ולא-כל-שכן בְּימים אלה, כאשר עודנו עוֹמְדִים בָּמַערכה.

שְאיפתֵנוּ לְדַרְכֵי הַשלום – נַעֲנֵית בְּאיוּמֵי מִלְחָמָה.

צה"ל יעמוד, כתמיד, על משמר שלומה וביטחונה של ישראל.

אפעל ככל יכוֹלתי להַאֲדָרַת כוֹחוֹ של צה"ל, לשמירת מָסוֹרְתוֹ הַמְפוֹאֶרֶת, לטִפּוּח ערכיו ונאמנותו לרוח ישראל.

אני מברך את רב אלוף חיים בר-לב על תרוּמָתו לצה“ל בשירותו רַב הַשָּנים; ועל אשר הנהיג אותנו – כרמטכ”ל – בִּתְבוּנָה, באוֹמץ לב ובקוֹר רוח.

אני מקבל ביִרְאת כָּבוד את הנֵס הזה הנמסר לי מידַיִיך, גבירתי, ובִירושה מֵרב אלוף בר-לב, ומֵהרמטכ"לים שקדמו לו.

אעשה הכול כדי להיות ראוּי לו.

הקריה, י' בטבת תשל"ב

28 בדצמבר 1971

ק/10545

בגמר טקס קצר זה, נערך טקס שני: דדו נכנס לחדרו של תא“ל ליאור, מזכירה הצבאי של ראש הממשלה, ושם הצמידו לו שני הרל”שים, שלו ושל בר-לב, את העלה הנוסף של דרגת הרב-אלוף. היה זה שריד למסורת, שהענקת הדרגות נעשית בתוך הצבא, בלי התערבות הדרג המדיני.

כרב-אלוף שב והצטרף להרמת הכוסית בחדר הדיונים. שוב נזכרה העובדה המטרידה, שהשנה חל ה-1 בינואר בשבת. בר-לב העיר, שימי השבת הם תמיד מועדים קריטיים לתקריות, וכי המטרד הוא גם בזה שישנו קושי לכנס את השרים ביום זה. הנחמה היחידה היא, הוסיף, שצירוף כזה לא יתרחש שנית אלא בעוד שבע שנים.

על כך מעירה גולדה: זה כבר יהיה זב"שם!…

להשלמת חוקיותו – וטקסיותו – של המינוי יצאו הכול לביתו של נשיא המדינה. בשעה אחת-עשרה נפתח טקס זה על ידי שר הביטחון, שקרא את כתב המינוי “לראש המטה הכללי של צבא הגנה לישראל, בדרגת רב-אלוף.” הנשיא, זלמן שז"ר, דיבר באריכות על תרומתו של היוצא ועל עברו המבטיח של הנכנס, וסיים במילים: “הוד והדר ליוצא – הוד והדר לנכנס.”

שר הביטחון אצל נשיא המדינה:

האלוף דוד אלעזר

לפי החלטת הממשלה מיום ג' בכסלו תשל"ב (21.11.71) הנך מתמנה בזאת לראש המטה הכללי של צבא הגנה לישראל, בדרגת רב-אלוף.

תוקף המינוי מחצות יום שבת, י“ד בטבת תשל”ב (1.1.72), שעה 00:01.

קבל נא את מיטב ברכותי ואיחולי להיבחרך לתפקיד עליון ורב אחריות זה.

בברכה,

משה דיין

שר הביטחון

היה זה יום של טקסים. כעבור שעה וחצי כבר היו הכול שוב בתל-אביב, לארוחת צהריים מטעם הנהלת הסוכנות היהודית, ושני האורחים – בר-לב ואלעזר – הדגישו את משמעותו הסמלית של מפגש ראשון זה, המתקיים עם נציגותו של העם היהודי. בשעה שלוש הגיע הרמטכ“ל למטה הכללי, וליד הגה המכונית שמספרה צ 1000 נעים כהן, שעשה עם דדו את כל הדרך – חמש-עשרה שנים – מחטיבה 7. לאחר קבלת משמר הכבוד, נפרד פורום המטה הכללי מרב-אלוף בר-לב. עדיין הייתה צפויה פרידה חגיגית במוצאי שבת, אבל תוך הרמת הכוסית בחדר הישיבות של המטכ”ל, אומר דדו, שהוא עכשיו לא רק הבכיר, כי אם גם הוותיק באלופים: “בחדר זה בילינו כאלף שעות משותפות ואכלנו רבע טון פירות וודאי שתינו כמה מטרים מעוקבים תה, ושמענו הרבה זה את זה. את הדברים אנו זוכרים לא משום אריכותם, כי אם בזכות חשיבותם. בארבע השנים האחרונות, מאז ששת הימים, עשה צה”ל דרך ארוכה מאוד. אנחנו כאן היינו בין האופטימיים במדינה לאחר מלחמת ששת הימים, ואפילו אנו לא שיערנו שכך נראה את עצמנו – קרוב לחמש שנים לאחר המלחמה."

החלטות ראשונות

כעבור שעה קלה עושה הרמטכ“ל התשיעי את צעדיו הראשונים כמפקד צה”ל. עליו למנות את מחליפו כראש אג“ם – והחלטתו כבר נפלה, אף שהייתה מלווה לבטים ואזהרות מכיוונים שונים: האלוף ישראל טל, שפרש שנתיים קודם והקדיש את מרצו ואת כישרונו הרב לתחומים שונים לפיתוח אמצעי לחימה במשרד הביטחון, מקבל את המינוי. טל, שהיה מפקד רב מוניטין של אוגדת שריון במלחמת ששת הימים, החזיק במינוי חירום של מפקד אוגדת מילואים של השריון. במקומו מתמנה עכשיו תת-אלוף הרצל שפיר, שהוא ו”ברן" היו עוזריו הראשונים של דדו בגייסות השריון.

זהו יום שישי קצר של חורף. בשעה 16:15 מקיים הרמטכ"ל דיון ראשון בנושא מבצעי: דרכי התגובה על פעילותם של ארגוני המחבלים בגבול הלבנון. הוא מסכם את הדיון בקביעת מדיניות של תגובה: בעדיפות ראשונה – פגיעה ביעדים של המחבלים עצמם. בעדיפות אחרונה – ירי על כפרים שהמחבלים נאחזו בהם, אף שזהו דבר “מאוד לא סימפטי, בשל החשש מפגיעה בנשים וילדים.” החשש הוא גם מפני העמקת העוינות, אבל ניסיון העבר מלמד גם זאת – שיהיה בזה אולי כדי לעורר את הלבנונים עצמם לפעול נגד המחבלים.

יהיו עוד אירועים טקסיים. הרמטכ“ל יוזמן לישיבת ממשלה וגולדה תשגר לו פתק במהלכה: “שכחתי לספר לך, שליד שולחן זה יושבים עוד שני רמטכ”לים…” (והיא תנקוב בשמותיהם של שני שרים, לא בעלי רקע צבאי, שיצא להם שם בשאלותיהם בנושאי ביטחון). הוא יהיה אורחה של ועדת חוץ וביטחון של הכנסת. הוא יהיה אורחם של עורכי העיתונים. צד זה של פעילותו יידחס גם הוא מעתה לתוך סדר יומו. אבל בישיבה השבועית הראשונה של פורום המטה הכללי, תתחיל שגרת העבודה – דחוסה, נמרצת, נשענת על ניסיון כל השנים הקודמות ועל סמכות מקצועית ואישית, שואפת חידושים ותמורות, נתונה למן הרגע הראשון למגבלה אחת מרכזית: התאמת כל זה למסגרות המתכווצות של תקציב הביטחון.

אך למן הצעד הראשון בולט אצלו – גם בפקודת היום הראשונה וגם בהרצאתו הפרוגרמטית ובהתבטאויות אחרות באוזני עמיתיו במטה הכללי – שלתפקיד זה נכנס כשהוא בעל משנה סדורה, שהבהיר לעצמו היטב, אולי במהלך תקופה ארוכה מאוד, באיזו דרך רוצה הוא להוביל את הצבא ומה עליו לעשות להשגת היעדים שהציב לעצמו.

בפקודת היום, הנושאת את התאריך המוזר שהזכרנו כבר – י“ד טבת תשל”ב (1 ינואר 72) שעה 00:01 – באים לידי ביטוי כמה מן העיקרים, אשר מתגלה בהם שילוב מרתק בין הזיכרון הקיבוצי-לאומי לבין החוויה הביוגרפית של דדו עצמו, ויש בהם כדי לשפוך אור על סולם ערכיו. לכל אורכה שזורים בפקודת היום הביטחון ושאיפת השלום. היא מופנית לא רק ל“חיילי צבא הגנה לישראל”, כי אם אל “אחי הלוחמים, חיילי הקבע, החובה, המילואים ואנשי היישובים”. וכך הוא מגדיר אותה “חובה גדולה” המוטלת עליו כרמטכ“ל: “יחד נקדיש את כל אשר לנו, כדי שצה”ל יוסיף להיות מגן לישראל בדרכה לשלום.” ובהמשך, מונה הוא את ארבעת העיקרים שעליהם נשען צה"ל ומהם הוא שואב את עוצמתו המוסרית:

"נזכור כי אנו צבאו של עם אשר ידע סבל, ונדר שלא להוסיף עליו עוד.

"נזכור, כי אנו צבאו של עם הקולט עלייה, מיישב את ארצו ובונה חברה ומשק, ונטה שכם למשימות אלה.

“נזכור, כי כוחו של צה”ל אינו רק בנשקו, אלא גם בטוהר נשקו, בערכיו המוסריים וברוח ישראל.

“נזכור, כי כוחנו בא לא משנאת אויב, אלא מאהבת המולדת.”

הנוסח המלא של פקודת היום

פקודת יום

של

רב-אלוף דוד אלעזר

ראש המטה הכללי

חיילי צבא הגנה לישראל!

מדינת ישראל עודה נאבקת על ביטחונה ועל שלומה.

אנו רוצים בשלום, אך הבחירה בין מלחמה לשלום אינה נתונה בידינו. אין לנו כל עניין במלחמה נוספת, אולם, נוכח האיומים המהדהדים באוזנינו ללא הרף – עומד צה"ל ערוך ומוכן.

אם יפתח האויב באש – לא הוא אשר יקבע את אופיה של המלחמה ואת הגבלותיה.

צה"ל יכה על פי דרכו.

מאז מלחמת ששת הימים, ובמשך הפסקת האש הנוכחית, התקדמנו והתעצמנו, קלטנו נשק רב ומשוכלל, הוספנו כוח ואנו ערוכים כראוי בקווי הפסקת האש הטובים להגנה.

אך עם כל כוחנו ויכולתנו להכריע את האויב בשדה הקרב, נשאף תמיד, כי יירתע ממלחמה, ישלים עם קיומנו ויבחר בשלום איתנו.

אחי הלוחמים, חיילי הקבע, החובה, המילואים ואנשי היישובים –

ידעתי את מסירותכם ונאמנותכם בבניין כוחו של צה"ל. ראיתי את עוז רוחכם ואת אומץ לבכם בקרב.

אני בוטח בכם.

היום, כאשר מוניתי לראש המטה הכללי לצבא הגנה לישראל, יודע אני, כי עם הזכות שניתנה לי, הוטלה עלי גם חובה גדולה –

יחד נקדיש את כל אשר לנו, כדי שצה"ל יוסיף להיות מגן לישראל בדרכה לשלום.

נזכור, כי אנו צבאו של עם אשר ידע סבל, ונדר שלא להוסיף עליו עוד.

נזכור, כי אנו עם הקולט עלייה, מיישב את ארצו ובונה חברה ומשק, ונטה שכם למשימות אלה.

נזכור, כי כוחו של צה"ל אינו רק בנשקו, אלא גם בטוהר נשקו, בערכיו המוסריים וברוח ישראל.

נזכור, כי כוחנו בא לא משנאת אויב, אלא מאהבת המולדת.

נהיה נאמנים לרעות הלוחמים, לחברינו בשבי האויב ולזכרם של רעינו אשר נפלו בשדות הקרב.

על ערכים אלה נשמור מכל משמר ומהם נשאב עוז בכל מבחן.

אנו נפרדים היום ממפקדנו רב-אלוף חיים בר-לב, אשר הנהיג אותנו בהצלחה בתקופה שהייתה עתירת התעצמות ורבת הישגים בשדה הקרב.

הוקרת צה"ל וברכתו ילווהו.

דוד אלעזר, רב-אלוף

ראש המטה הכללי

י“ד טבת תשל”ב

(1 ינו' 72)

שעה 00:01

מעניין לציין, כי שניים מן הנאומים המרשימים ביותר שעתיד היה דדו להשמיע כרמטכ“ל, בחודשים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, יסובו על שניים מן העיקרים האלה: לציון מלאות שלושים שנה למרד גטו וארשה – ערב חג הכ”ה למדינת ישראל, ובימים של כוננות גבוהה, שלא ניתן לה פרסום בציבור – נאם הרמטכ“ל בעצרת השואה והגבורה בקיבוץ לוחמי הגטאות; חמישה שבועות לפני יום הכיפורים – ב-28 באוגוסט 1973 – נשא הרצאה בטקס הענקת פרס יצחק שדה – שהיה ממניחי היסודות של הכוח העברי הלוחם, והמפקד הראשון של הפלמ”ח – ובה דיבר על טוהר הנשק ומוסר הלוחמים. בין השאר, אמר:

"לא היינו יכולים לשמור על מוסר הלוחמים אלמלא הייתה מטרתנו צודקת. קיומו של עם ישראל בארץ ישראל והתקומה היהודית – זו שלא נבנית מחורבן הזולת – הם מטרה צודקת. הדרכים והאמצעים להשגת המטרה חייבים גם הם להיות מוצדקים, ולא כל הדרכים כשרות.

" – – – אנחנו מקיימים את מוסר הלוחמים למרות השנאה התהומית, הלוחשת עדיין אצל שכנינו והכמיהה לחורבן בית שלישי. אנחנו מקיימים את מוסר הלחימה מול צבועים ומול חסרי כל מוסר, שתורתם היא: נגד היהודים מותר הכול. אנחנו מקיימים את מוסר הלחימה למען עצמנו ולמען הבאים אחרינו.

“צה”ל הוא כור ההיתוך והחינוך לעתידים להיות אזרחי ישראל. ערכי מוסר הלוחמים הופכים להיות ערכיו של כל אזרח בחברה הדמוקרטית שלנו.

“אלה ערכים הפותחים תקווה לעולם טוב יותר, מוסרי יותר, עולם של שלום.”¹⁹⁹

הרמטכ"ל מתווה את דרכו

את תקופת כהונתו של רב אלוף אלעזר יש לחלק לשני פרקים מרכזיים, שאף הם נחלקים בתוכם:

הראשון, החל בינואר 1972 ועד לפרוץ המלחמה. פרק זה נחלק לשניים – עד מחצית אפריל 1973, משהחלה הכוננות לקראת מלחמה בקיץ – ומאפריל עד אוקטובר.

השני, עשרים ימי המלחמה וכן החודשים המעטים עד לפרסום מסקנות ועדת אגרנט וההתפטרות. במרכז הספר – כמו במרכז חייו – ניצבים אותם עשרים ימים, שבערה בהם אש המלחמה. לאור הלהבות נתגלו מחדש פניהם של אישים, נתהפכו הערכות, צורפו או נשרפו אמיתות. כל מי שמבקש לעסוק במה שקדם ליום הכיפורים, אינו יכול להימלט מנוכחותה המתמדת של המלחמה. גם את הפרק הראשון בכהונתו של הרמטכ"ל התשיעי, כמו את כל דרך חייו, אי-אפשר עוד לראות אלא לאורם השורף של עשרים הימים הארוכים ביותר בחמישים ואחת שנותיו. כל מה שקדם להם – אינו אלא מבוא. כל מה שבא אחריהם – אינו אלא חתימה.

הכול מושך אל יום הכיפורים, ולפיכך נוטה להשתלט על מהלך התיאור כל מה שנתגלה כחשוב לאחר זמן, ונוטה להידחק אל השוליים כל מה שאינו נוגע בזה, אף שבשעת מעשה החשיבוהו. להתגבר על מגמה זו לא רק קשה – אלא גם ספק אם יש טעם לדבר. מלחמת יום הכיפורים היא המרכז, לפיכך יש גם הצדקה לחלוקה הזאת.

כאן אנחנו עומדים בחלקו הראשון של הפרק הראשון: מכניסתו לתפקיד ועד למחצית אפריל 1973, כלומר עד לאחר הפשיטה לביירות והידיעות בדבר הכנות מצריות למלחמה כוללת, במאי או ביוני.

נתאר בקצרה את זירת פעילותו של הרמטכ"ל ואת הנפשות העיקריות, וכן את המציאות כפי שנראתה באותם ימי ינואר 1972.

נוכחות מרכזית – במובנים רבים דומיננטית – הייתה זו של שר הביטחון, משה דיין. קדמו לו בתפקיד זה בישראל שלושה אישים – דוד בן-גוריון, פנחס לבון ולוי אשכול. ההבדלים בין השלושה היו רבים וחשובים, אך משותפים לשלושתם היו רקע מדיני-אזרחי ומיומנות צבאית מזערית. דוד בן-גוריון נבדל מלבון ומאשכול, בין היתר, במעמדו הסמכותי היחיד במינו כמנהיגה של האומה, מי שהוביל אותה לעצמאות ועיצב את כלי ריבונותה, ובכללם את העקרונות שעליהם הושתתה מערכת הביטחון כולה וצה"ל במרכזה. יושב ראש הנהלת הסוכנות והמופקד בה על ענייני הביטחון הוא שנשא בחמש-עשרה השנים הראשונות לקיומה של המדינה (להוציא פרק זמן קצר, כאשר פרש לשדה-בוקר) בכהונה הכפולה של ראש הממשלה ושר הביטחון. רישומה של עובדה זו ניכר גם במישור התחיקתי וגם במישור האישי בכל הנוגע ליחסים בין הדרג האזרחי הנבחר לבין הדרג הצבאי.

משה דיין קיבל את תיק הביטחון, ברגע של משבר לאומי – ערב מלחמת ששת הימים – בראש ובראשונה בזכות עברו כרמטכ"ל ובגלל מעמדו הכריזמטי כסמכות ביטחונית יחידה במינה. מלחמת ששת הימים ביצרה עוד יותר את מעמדו זה – הן בציבור הרחב והן בקרב רבים ממפקדי הצבא. כנגד זה היה מעמדו בקרב הדרג המדיני – ובעיקר בפלגות תנועת העבודה – פחות חד-משמעי. הוא היה לא רק שר הביטחון, כי אם מנהיג פוליטי, שפרש ממפלגתו, שב והצטרף אליה, עמד לא אחת ביריבות גלויה עם מנהיגים אחרים, בכללם שני ראשי הממשלה, לוי אשכול וגולדה מאיר. בתקופה שאנו עומדים בה, ובעיקר בשנת 1973, עתיד המאבק הפנים-מפלגתי לשוב ולהתלקח, וזאת על רקע של חילוקי דעות פנימיים וחיצוניים בשאלות חוץ וביטחון.

את משרד הביטחון מכאן ואת צה“ל מכאן יש הרואים כמין שתי ממלכות, או כשתי נחלות פיאודליות נרחבות, שהאחת אינה נוגעת בחברתה. מעמדו של הרמטכ”ל, כראש ההיררכיה הצבאית, איתן – קל וחומר אם הוא עצמו נהנה ממעמד סמכותי ומתמיכה נאמנה מן הדרג המדיני. מן הבחינה הזאת, מעידים אישים שונים, נתקיימו יחסים של כבוד הדדי בין שר הביטחון משה דיין לבין הרמטכ"ל דוד אלעזר, ומכל מקום לא הייתה לדדו תחושה של מי שאינו שורר בביתו. נתונה הייתה לו הערכתם העמוקה וחיבתם האישית של ראש הממשלה ושל השרים שדעתם הייתה חשובה בממשלה בשאלות ביטחון: ישראל גלילי, יגאל אלון, חיים בר-לב.

לראשות המטה הכללי הביא עמו דדו ניסיון ארוך כחבר המטה הכללי, ועל פי הגיונה של ההיררכיה הצבאית לא היה ספק בכלל שהמפקד, הפוסק האחרון, הוא זה הניצב בראשה – הן מכוח תפקידו – ראש המטה הכללי – והן מהיותו איש הצבא היחיד בשירות פעיל הנושא בדרגה הבכירה ביותר, דרגת רב-אלוף. אך מהו התוכן הממלא תפקיד זה ודרגה זו?

מן הבחינה החוקית היה היגיון זה מעורפל. “חוק יסוד: הצבא” נתקבל בכנסת רק אחרי מלחמת יום הכיפורים – ב-9 באפריל 1976. מי ששימש כפרקליט צבאי ראשי, ד“ר (ואל"מ, מיל') צבי הדר²⁰⁰ אומר, כי “סמכותו העיקרית של הרמטכ”ל כלפי צה”ל היא סמכות הפיקוד העליונה, וזו אף הסמכות המאפיינת את תפקיד הרמטכ“ל.” סמכות זו מבוססת בעיקר על הוראות חוק השיפוט הצבאי (תשט"ו-1955). באותו חוק אין מצויה הגדרת מושג “המטה הכללי של הצבא”, ולא נאמר בו שראש אותו מטה הוא “המפקד העליון של הצבא”. בחוק היסוד החדש, טוען ד“ר הדר, נקבע אומנם במפורש, כי “הדרג הפיקודי העליון בצבא הוא ראש המטה הכללי,” אך גם הוא אינו “מפרש מה משמעותה של סמכות הפיקוד העליונה.” לא בחוק זה ולא בשום חוק אחר נאמר, ששר הביטחון הוסמך להוציא בעצמו פקודות לחיילי צה”ל, ובכללן לתת פקודה לרמטכ“ל עצמו. את פקודות מטכ”ל – מוציא המטה הכללי. על סוג מסוים של פקודות כלליות, “הוראות הפיקוד העליון”, מקבל הרמטכ"ל את סמכותו מן השר הממונה על ביצוע חוק השיפוט הצבאי.

ואולם הממשלה ושריה פועלים מכוח הסמכות שהוענקה להם ב“חוק יסוד: הממשלה”. לדברי ד“ר הדר, ניתנות “כל סמכויותיו של הרמטכ”ל, המתבססות על חוק השיפוט הצבאי, ובייחוד סמכויותיו הפיקודיות שאינן בעלות אופי שיפוטי, לנטילה על ידי שר הביטחון.” אם יעשה כן ויפעיל בעצמו את סמכויות הרמטכ“ל, לא תהיה כאן כל חריגה מן החוק, אלא הוא “נכנס בנעלי הרמטכ”ל, ונראה כי הוא עומד במקומו בהקשר זה לכל דבר ולכל עניין המשתמע מכך.” הפרקליט הצבאי לשעבר סבור, שאין כאן כל שגגה, אלא נטילת סמכות כזאת – כאפשרות – “מהווה אחד האמצעים החשובים ביותר שבידי שר הביטחון, ובאמצעותו בידי הממשלה עצמה, להטיל מרות על צה”ל, לקיים פיקוח מעשי על הנעשה בו ולכוון את פעולותיו ולשאת באחריות על כך בפני הכנסת והציבור כולו."

האם היו אלה היחסים, הלכה למעשה, והאם היה דדו עצמו מודע למצב החוקי, או פעל כשחשש זה מונח על צווארו? ודאי שלא. שר הביטחון לא “הנחית” פקודות על הצבא ולא נטל סמכויות. יתירה מזו, בכל מקרה של אי-הסכמה ביניהם – והיו כמה מקרים כאלה – הובאו הדברים, בלי שהיה על כך ערעור, להכרעת ראש הממשלה.

ובכל זאת, כדי לזכור, שאין ניתוח משפטני זה – שיש בו גם הדגשת כוונה – מנותק מן הניסיון המציאותי. דוגמה בולטת לדבר – התפטרותו של הרמטכ“ל השני של צה”ל, רב-אלוף יגאל ידין, בשל מחלוקת שפרצה בינו לבין שר הביטחון, דוד בן-גוריון. לא היה כלל ספק בעיני בן-גוריון, שאת מעמדו של רמטכ“ל צריך להשוות לזה של מנכ”ל משרד ממשלתי, כלומר לדרג בכיר של מבצעי ההוראות של קובעי המדיניות. השליח של הממשלה הוא השר. הצבא אינו קובע שום דבר, אינו מבצע שום דבר על דעתו, אלא הוא מבצע את מדיניות הממשלה, ששר הביטחון הוא שליחה. זה המצב החוקי הקיים, אמר אז דוד בן-גוריון בפורום סגור, והוא לא נתהווה מאליו. כיוון ששר הביטחון הנוכחי, הוסיף, מכיר את כל שרי הביטחון שהיו מאז נוסדה המדינה – הוא יודע שלא קל היה להשליט עיקרון זה, אבל זו הקונסטיטוציה הקיימת.

מה שלא קבעה הקונסטיטוציה, קבעו המסורת המתגבשת והסמכות האישית של השר.

שר הביטחון מאשר מינויים של קצינים בכירים, מדרגת אלוף-משנה ומעלה, וגם דדו עתיד היה להתנסות בהצעות מינויים שלא נתקבלו על דעתו של השר. ודאי שכל פעילות מבצעית, המלווה חצייה של גבול המדינה – ביבשה, בים או באוויר – טעונה אישורו המוקדם של השר. גיוס לא שגרתי של כוחות מילואים ודאי וודאי. לא זו בלבד שהתוכניות להתעצמות ולבניית הכוחות מוצגות בפני השר – ובמקרים מיוחדים בפני הממשלה כולה – אלא שהן עצמן מוכתבות לא אחת מכוח אילוצים תקציביים, כפי שיתואר בהמשך.

ובכן, נוכחותו הדומיננטית של משה דיין הייתה נתון. ביום שנכנס דדו לתפקידו, כבר כיהן דיין קרוב לחמש שנים כשר הביטחון. אחד הקצינים הבכירים, שהיה מקובל על שניהם, אומר: דדו חי במתיחות קבועה בינו לבין שר הביטחון, מתיחות פוטנציאלית, שהייתה מתחת לפני השטח. רק מי שהיה קרוב מאוד אל זה ואל זה – חש בכך. מעל לשטח זה לא ניכר.

אדם שני סבור, שזהו תיאור היוצר רושם מוטעה. לא זו בלבד, שמעל לפני השטח היו היחסים מלאי הערכה הדדית ונינוחים, אלא שאין בשום פנים לתאר את המציאות במונחים של כפיפות ומתח, וגם התמודדויות וניגודי השקפות לא חרגו מ“כללי המשחק”.

אם כך ואם כך, בבואו לקבוע לעצמו את מקומו כמפקד הצבא וראש המטה הכללי, היה עליו לנווט דרכו בין אותה נוכחות, שסמכותה הצבאית והמדינית הייתה רבה, לבין המערכת הצבאית.

וקודם כול, המטה הכללי.

כאשר ישב דדו בפעם הראשונה בראש פורום המטה הכללי, לא נותר בו אפילו אחד מן האלופים שמצא בשעה שצורף הוא לשולחן זה, ב-1961, גם לא הוותיקים שבהם – האלופים מרדכי הוד (מפקד חיל האוויר), עמוס חורב (ראש אג"א) ואהרן יריב (ראש אמ"ן). חברי הפורום היו האלופים ישראל טל (ראש אג"ם), שלמה להט (ראש אכ"א), מרדכי גור (אלוף פיקוד-צפון), רחבעם זאבי (אלוף פיקוד-מרכז), אריאל שרון (אלוף פיקוד-דרום), אברהם בוצר (מפקד חיל הים), אברהם אדן (מפקד גי"ש), יצחק חופי (ראש מחלקת ההדרכה). השתתפו גם מנכ“ל משרד הביטחון, ישעיהו לביא; עוזר ראש אג”ם תת אלוף הרצל שפיר, ראש מו"פ, היועץ הכספי והמזכירים הצבאיים של ראש הממשלה ושר הביטחון.

לא הייתה זו המסגרת העיקרית – אף שהייתה הנכבדה ביותר – לעבודתו המגוונת של הרמטכ“ל. הצבא שבראשו עמד גדל מאוד וארגונו היה מסועף ומורכב ביותר. המטה הכללי כלל את ארבעת האגפים – המטה הכללי, אפסנאות, כוח אדם ומודיעין. אלה היוו מטה מתאם, ועמם היה מקיים דיונים של ראשי אגפים. היו קציני חיל ראשיים. ישנם הפיקודים המרחביים – צפון, מרכז, דרום – הכפופים במישרין לרמטכ”ל. ישנן הזרועות – יבשה, ים, ואוויר, וזו היבשתית אינה מאוחדת, כי אם ישנם חילות: צנחנים וחי“ר, שריון, תותחנים, הנדסה, קשר ואלקטרוניקה, מודיעין, רפואה, משטרה צבאית, חימוש ועוד. ישנם קציני חילות ראשיים, המהווים יחד מטה מקצועי של הרמטכ”ל. ישנם פיקודים ייעודיים – כגון נח"ל וחינוך.

מסגרת קבועה היא זו של מטה השר. ראש אגף המטה מקיים גם הוא פורום קבוע, המשמש את הרמטכ“ל לתכליות שונות. דיונים מבצעיים מתקיימים במוצב הפיקוד העליון (מצפ“ע, ובעגה – ה”בור"), ואליהם מוזמנים המפקדים הנוגעים בעניין הנדון. נוסף למגע הרצוף עם ראש אג”ם, מתקיים אחת בשבוע דיון על מבצעים שוטפים.

בסדר יומו של הרמטכ“ל – והוא הירבה בכך בעיקר בתקופה הראשונה – כלולים הסיורים בפיקודים, בחילות, בזרועות, בקווי ההגנה לאורך הגבולות וכיוצא באלה. ראש הממשלה לוי אשכול גם הנהיג את השתתפותו הקבועה של הרמטכ”ל, בצד שר הביטחון, בכל הדיונים בדרג הממשלתי (כולל התייעצויות שמזַמן ראש הממשלה עם קבוצת שרים) בנושאים ביטחוניים. הרמטכ"ל גם נפגש בסדירות עם ועדת החוץ והביטחון, וכן הוא נפגש עם מעצבי דעת הקהל ועם ציבורים שונים ברחבי המדינה.

נשוב אל הישיבה הראשונה.

כבר במעמד ראשון זה נסתמנו כמה קווים עיקריים לנושאים מרכזיים שיעסיקוהו בעתיד:

נקודת המוצא שלו הייתה, שאפשרות של התלקחות מלחמה במהלך שנת 1972, או מיד לאחריה “סבירה ביותר”. המועדים שיש לראותם כהרי פורענות: ערב נסיעתו הצפויה של ניקסון למוסקבה, או בין הנסיעה לפקין לבין הנסיעה למוסקבה, ואולי בשובו מן הקרמלין. מועד מאוחר יותר הצופן בחובו סכנת התלקחות: אחרי הבחירות לנשיאות ארצות-הברית והתארגנות הממשל החדש – כלומר, בראשית 1973.

כיוון שאנחנו חיים בהחלט בתקופה שעלולה להתפתח בה מלחמה, אומר דדו, מתחייבת מכך הליכה בשתי מסילות – זו המכוונת להכנה לטווח הקרוב (“העיקר, להיות מוכנים למחר בבוקר”) וזו של התכנון לטווח הארוך.²⁰¹

כאן נקלע דדו, ממש בימיו הראשונים, לתוך קונפליקט בסיסי ביותר: כל התוכניות הרב שנתיות שהוכנו, בדקדקנות ובפירוט רב, במסגרת “גושן”, עמדו בצל תביעתה של הממשלה לצמצם באורח ניכר את הוצאות הביטחון בשנים הקרובות. התברר לו כי “גושן ב'” לחמש השנים 1971–1976 תצטרך להתכווץ בשיעור של בין 4–9 מיליארד ל"י. אפשר אולי להתמקח מעט, אבל בעיקרו של דבר ייאלצו לקבל את הדין. כבר אז מצביע דדו על הדרך שאכן נבחרה: באוגוסט 1971 בוצע פיחות בשיעור של 20 אחוזים. המדינה מבקשת להפנות משאבים נרחבים ביותר לצרכים חברתיים - חינוך, שיכון, קליטה, פיתוח. אין לצפות להסתלקות הממשלה ממדיניות זו – שיש נימוקים לאומיים כבדי משקל לקידומה – ולפיכך מתווה הוא כבר עכשיו את המגמה: הכנת תוכנית חומש חדשה, “אופק א'”, החל בשנת העבודה 1973.²⁰² את השנה השנייה של “גושן ב'” – 3–1972 – יכלכלו בהתאם לתכנון הקיים, ותוך סיגולה לתקציב המקוצץ. הכנת תכנון חדש זה, שיוכנסו בו שוב ושוב שינויים – ובכלל זה בשל החלטה שתתקבל מאוחר יותר, לקצר את שירות החובה – תעסיק הרבה את המטה הכללי. היא תהווה פשרה בין המתחייב מן הצורך לקיים את כושר ההרתעה ואת כושר ההגנה של ישראל לעומת ההתעצמות הרצופה של הצבאות הערביים, לבין ההכרח לעמוד באילוצים תקציביים ואחרים.

כוונה נוספת לטווח הארוך – שהרמטכ“ל נותן לה ביטוי מפורש כבר ברגע הראשון – מניעת הזדקנותו וקפיאתו של סגל המפקדים. נקודת המוצא שלו היא, שעל צה”ל להישאר צבא, שבדרג העליון שלו – אלופים – יכהנו אנשים בני ארבעים פלוס. “סתימה” בצמרת נותנת אותותיה בכל דרגי הפיקוד, ותוצאותיה, לטווח ארוך, עלולות לנוון את הגוף כולו. רק אם יוכל קצין להגיע בגיל 32 לדרגת אלוף-משנה, וכעבור ארבע-חמש שנים לדרגת תת-אלוף, לא תחול הזדקנות של הצמרת – לא ייבלם קידומם של כוחות צעירים, שבהיעדר אתגרים ותמריצים בצבא, יפרשו מתוכו. כבר בהתחלה אומר דדו בפה מלא, כי מדיניות זו תקיף את הצבא כולו, “החל בפורום זה”. הוא יודע שיקנה לעצמו אויבים, אך ודאי שאינו מעלה על הדעת שתהליך זה – שאכן הוא ידרבן ויאיץ אותו – לא יושלם באורח הדרגתי וכי המלחמה תקדים את הבשלתו.

מכל מקום, בתוך שבועות אחדים – אגב דיונים מקיפים ויסודיים – מציע הרמטכ"ל את עיקרי השקפתו וגם מפעיל את הכלים ליישומם.

הנחת היסוד שלו היא, שהסכסוך הישראלי-ערבי יימשך גם בשנים הבאות, וכי לא יחול שינוי יסודי במציאות המדינית והצבאית באזור. קיים עדיין פער עצום בין עמדות הצדדים, “ואין אני אופטימי עד כדי להאמין שאנו קרובים לשלום,” אך כמו קודמו, רב-אלוף בר-לב, הוא מבחין בתזוזה בעמדה הערבית. חשוב להודות בכך, “משום שזו הוכחה נוספת לערך ולטעם שיש בעמידה העיקשת שלנו – כפי שעמדנו.” תזוזה זו – כפי שקיבלה ביטוי בניסוחים מצריים – עדיין אינה באה לשרת מטרות כשלום וכדו-קיום, כי אם מהלכים מדיניים. כתוצאה מהנחת יסוד זו, סבור דדו, יש לראות את שנות כהונתו “כתקופת המשך של המאבק המדיני והצבאי”.

בפני מצרים פתוחות כמה אופציות מדיניות, ובכללן דרך הפתרון החלקי. אבל אפשרי גם השימוש באמצעים צבאיים – פתיחה באש – לזירוז תהליך ההישגים המדיניים.

פתוחות לפניה גם אופציות צבאיות שונות: הראשונה, לצאת למלחמה כוללת, במגמה לשים קץ לקיומה של ישראל. יש סבורים, כי המצרים עשויים ללכת בדרך “המאבק הממושך”, כלומר, לעמוד תקופה ממושכת במצב הקיפאון הנוכחי, גם בלי התקדמות מדינית וגם בלי להגיע להתנגשות צבאית. על כך מביע דדו את דעתו באוזני עמיתיו האלופים: “אילו זה עמד למכירה – היינו קונים עשר שנים כאלה. אינני סבור, שזו אופציה.” על הדרך שיבחרו בה בסופו של דבר מדינות ערב, הוא מוסיף, “יכולים אנחנו להשפיע במהלכינו ובהתנהגותנו. בתנאים של מעורבות רוסית פחותה יותר – היינו מגיעים גם לפתרון מהר יותר. וכנגד זה, אלמלא התמיכה האמריקנית בנו – מגיעים היינו להתנגשות מהירה יותר ולהחמרת המצב.” כאשר הוא טוען, כי ישראל יכולה להשפיע על ההחלטה המצרית איזו אופציה להעדיף, “כוונתי – על ידי הקשחה פוליטית, תוך שיבוש יחסים עם ארצות-הברית, וכתוצאה מזה – ואולי לא רק כתוצאה מזה – להביא לצמצום ההרתעה שלנו ולקרב את המלחמה.” השקפתו של רב-אלוף אלעזר, ב“אני מאמין” שהוא משמיע בכניסתו לתפקיד:

“אין לאפשר לצד השני, על ידי עמדה קשוחה שלנו, לחץ מדיני שיביא לשיבוש עם האמריקנים. גם בשישים ושבע פחתה ההרתעה שלנו, ולא רק באשמתנו. גמישות פוליטית, או נכונות מוגברת למשא ומתן, תוך קיום תקין של מערכת היחסים עם ארצות-הברית, כפי שאנחנו עומדים בה כרגע – שיש פאנטומים, ויש נוחיות בשימוש בדולרים, והעולם הערבי מעריך שארצות-הברית עומדת מאחורינו – תוך קיום הרתעה אמינה, מאפשרים דחיית המלחמה.”

את הנוסחה שלו מבטא הוא כך: “לשנה-שנתיים הבאות, אין מטרת המדינה השגת שלום, אלא שאיפה להגיע להסדרים, שיש בהם משום ראשית נורמליזציה, ראשית תהליך ההגעה לשלום, תוך מניעת כל אופציה צבאית מן הצד השני, תוך מניעת הישגים כלשהם מן האויב בדרך הצבאית, תוך עמידה עיקשת על אי-חזרה – לא במעשים ולא בדיבורים – לגבולות שישים ושבע, תוך התבססות ושמירת הישגים מרביים כל עוד אין הסדר ותוך נכונות מתמדת למשא ומתן מדיני.”

אין המטה הכללי מחויב לגעת בנושאים המדיניים, אין מתבקשת דעה מגובשת, ודדו מבקש רק להחליף דעות עם עמיתיו, תוך שהוא מדגיש, כי המלצתו שלו לממשלה יכולה להיות “תואמת או מנוגדת” לדעת עמיתיו. העיקר הוא המשתמע מכל זה בתחום שעליו מופקד הצבא. בעניין זה עליו להגיע להערכה מדויקת הרבה יותר, להגדיר היטב את המגמות, המטרות, התוכניות וההכנות.

וקודם כול – בדבר סבירותה של מלחמה קרובה.

הוא מעריך, “שהמלחמה היא אפשרית.” שנת 1972 שונה מכל השנים הקודמות, שהייתה בהן הערכה שאין סבירות למלחמה, הנה בתקופה זו “המלחמה בהחלט אפשרית ויכולה לפרוץ ומידת סבירותה גבוהה – בין מלחמה ובין פתרונות מדיניים – וקשה להעריך מה יהיה הכיוון.”²⁰³

לשון אחר: הערכתו היא, שאין הסטטוס קוו יכול להאריך ימים, ובהקדם ינועו המאורעות – אם בדרך המשא ומתן ואם בדרך הלחימה.

מכאן – בשבוע השני לכהונתו כרמטכ"ל – גם ראשית פתיחתם של כמה נושאים צבאיים מרכזיים, שיעסיקו הרבה את המטה הכללי בחודשים הבאים, נושאים משולבים וארוגים זה בזה. אם אכן יבחרו המצרים באופציה הצבאית, סבורים באותה שעה, עלולים הם להעדיף על המלחמה הכוללת את האפשרויות המוגבלות יותר: חידוש מלחמת ההתשה, הפגזות ארטילריות כבדות לאורך הקו; ניסיונות להשתלטות על קטעים צרים של התעלה, בתקווה שהתערבות מהירה של מועצת הביטחון תאפשר להם לקיים בידם הישגים מצומצמים אלה; פשיטות קומנדו בעומק סיני.

אגב הצגת אפשרויות אלה ותשובת צה"ל עליהן, נדונה שיטת ההגנה בסיני, אופיו ותפקידיו של קו בר-לב מכאן ושל הכוח המשוריין הנייד מכאן, ונשקלות התפיסות האופרטיביות השונות – העברת המלחמה לשטח האויב על ידי התקפת נגד וצליחה מוגבלת או נרחבת אל הגדה המערבית של התעלה, לעומת קרבות “הֲכָלָה” במרחבי סיני.

בדיונים אלה נותן דדו ביטוי לתפיסותיו – הן כאחד מבוניה העיקריים של תורת המלחמה של השריון בצה"ל, הן כמי שהפיק ליקחו ממלחמת ההתשה הקטלנית, והן כמי שמחשבתו מודרכת לא על ידי קריטריונים צבאיים בלבד, כי אם על ידי מטרות ומגבלות מדיניות. ניגע בכמה מנקודות אלו ונתווה בקצרה את ההשתלשלות:

לקחי מלחמת ההתשה - ועתידו של קו בר-לב

מלחמת ההתשה, שתוכננה על ידי נאצר, לא בלי עזרת הרוסים – מחווה דעתו דדו – הייתה תוכנית מצוינת, היחידה שהייתה פתוחה לפני המצרים ב-1969. בעבר התנהלו במטה הכללי ויכוחים בשאלה האם יצאה ישראל בניצחון ממלחמת ההתשה, והדעות נשארות חלוקות. עובדה אחת עומדת מעבר למחלוקת – למצרים לא נותר עוד כוח להתמיד בה, והם נשברו ראשונים. “אילו הלכו עד הסוף – היה חמור מאוד.” ועוד: הדבר ששבר את המצרים והביאם להסכמה להפסקת אש, היה הלחץ הנגדי הכבד, הפגיעה בערי התעלה וההפצצות בעומק מצרים, “ולא העמידה המזהירה שלנו בהגנה.”

מסקנתו המרכזית היא – “לא הייתי רוצה לנהל עוד מלחמת התשה אחת, כי זו המלחמה הפחות טובה והפחות נוחה לעם ישראל ולצה”ל. אם תתחדש מלחמה זו בעתיד – אין לראותה מתבססת על כושר העמידה וההגנה שלנו."

שוב ושוב הוא נותן ביטוי – בקו אחד עם תיאורו של האלוף אדן שהובא למעלה – לדעתו על ייעודם של מעוזי התעלה: “אף פעם לא התייחסתי לקו בר-לב כמערך הגנה עמיד, שעליו אפשר יהיה לשבור את הכוח המצרי. אני חושב שערכו הוא במיקומו. אני סבור שהוא תרם לקונספציה של עמידה על התעלה. אני סבור, שיש לו ערך אופרטיבי-טקטי זמני, בכך שנתן לנו את היכולת להגיב בזמן ובמקום שאנו בוחרים, ולא בזמן ובמקום המוכתבים על ידי לחץ קונקרטי.” עם זאת, אין הוא מצטרף לשוללים את עצם קיומם של המעוזים ואת המעדיפים החזקת קו התעלה על ידי כוחות ניידים ומשוריינים בלבד – “הגנה ניידת” לעומת “הגנה קשוחה”. שלושה הם נימוקיו העיקריים:

הראשון – נבחרה שיטת הגנה מסוימת, ואף שעלתה באבדות, אין בזה הוכחה – לא לחיוב ולא לשלילה – בדבר עדיפותה של השיטה האחרת, שלא נוסתה כלל. אין זה הוגן לפסול את הקונספציה שלא נוסתה, ובאותה מידה אין זה הוגן לבקר את הקונספציה היחידה שנוסתה.

השני – המעוזים הם עכשיו עובדה קיימת. אילו צריך היה להחליט על הקמתם עכשיו, היה מקום לבחינתה העקרונית של קונספציה זו לעומת זו שמצדדים בה שרון וטל (אמר טל: “השאלה אינה אם להילחם על קו המים או לאו… אני בעד להחזיק את קו המים, הרבה יותר צפוף, אבל עם טנקים”). נקודת המוצא צריכה להיות: יש לנו קו מעוזים לאורך התעלה. אין המעוזים גורעים מן הגמישות האופרטיבית שלנו בכל האפשרויות – אם להדיפת חדירות אם לקרב שריון בשריון – והם יתרמו את תרומתם בכל צורת קרב. קו בר-לב אינו קו הגנה ולא נועד לבטא תפיסת הגנה קשוחה, אלא להיות אלמנט במערכת הניידת, שהמרכיב העיקרי שלה הוא חיל האוויר והשריון.

השלישי – המדיני. “גם אילו חשבתי, שהמעוז אינו טוב מבחינה צבאית – הייתה לי דילמה אם לנטוש אותו, מן הבחינה המדינית. למציאותם של המעוזים על קו המים הייתה השפעה גדולה על דרך המחשבה של מי שצריך היה להחליט. אינני רוצה להשוות את התעלה לקיבוצים דן-דפנה, אבל יש כאן אלמנט דומה: ערב ששת הימים היו לסורים מספיק תותחים בשביל ליישר יישוב שלם – ואנחנו, אפילו את הילדים סירבנו להוציא משם. כשאני חושב, שהמעוזים מסייעים להחזקת הקו ומסייעים לטנקים ונותנים קצת אינפורמציה, אין לי שום דילמה. בתנאים כאלה, להציע להוריד אותם? בשום פנים ואופן לא.”

בין הטיעונים נגד קו המעוזים הייתה הדאגה המתמדת לגורלם של הכוחות הקטנים, המפורזים, שלאורכו. “למגבלה זו, הסכנה לאנשים שמחזיקים את המעוזים, אני ער. נישאר במעוזים – ואם יהיה נורא, נפנה אותם. אין לי תפיסה ערבית של כבוד-ההחזקה. במקרה של קטסטרופה – טרם הצלחנו להשמיד את הטילים והארטילריה, והשכפ”צים חלשים, והם עומדים לחרוש אותנו – נעזוב את המעוז. אין זו הגנה נוקשה. הגנה נוקשה קובעת תוואי הגנה, שעליו מתנהל הקרב – ואילו המעוז אינו תוואי כזה שעליו מתנהל הקרב ואותו אסור לעזוב. אם מסתבר, שהולכת צליחה גדולה – אפשר לחסל את האויב גם בעומק של 3 ק“מ ולאו דווקא בקילומטר הראשון.”

מובאה אחרונה זו היא מדברים שאמר דדו מאוחר יותר, בשלהי מאי 1972, כאשר נדונה קונספציית ההגנה על התעלה, ובכך כבר הקדמנו דברים שהחלו להשתלשל מן הרגע הראשון, הלחץ הנמשך לסגירתם של מעוזים ודלדולם.

דילול המעוזים - וקונספציית ההגנה בסיני

את התביעה לצמצם את מספר המעוזים בסיני, לשנות את שיטת ההגנה ולהשעינה בעיקר על סיורים ניידים ועל כוחות השריון, העלה כבר בינואר אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון.²⁰⁴ אם אין רוצים לחזור למציאות של מלחמת ההתשה, יש לשנות את קונספציית ההגנה. יש להחזיר לעצמנו את גמישות הפעולה, שאינה היום בידינו. אין הוא סבור, שיש בכך משום ויתור על קו התעלה, כי אם דרך שונה לתִחזוקו. מכל מקום, כל עוד אין משתנית הקונספציה, כל עוד אין מתרחקים מן התעלה עצמה – ולוא גם כג’סטה, כאקט חד-צדדי, מציע שרון לסגור מיד 12–13 מעוזים.

כמסופר למעלה, הוקמו מקבצי מעוזים הן בפתח הצירים העיקריים לתוך סיני הן בקצות התעלה, בצפון ובדרום. ההצעה הייתה לסגור מעוזים כפולים אלה – בקנטרה, פירדאן, איסמעיליה, דוור-סואר, וכן במיתלה, ראס-מסאלה, בחוף רומאני וב“טמפו”.

אף שהרמטכ"ל נקט עמדה עקרונית נגד פינוי המעוזים, גילה נכונות לדון בייעול החזקתם – ובמידת האפשר ייתכן “דילול פה ושם”. היה זה סדק קל, שעתיד היה להתרחב באיטיות, אך בהתמדה.

כבר בחודש מארס מקיים ראש אג“ם דיון, בפורום נרחב, בהצעה של פיקוד דרום להיערכות שונה בקו התעלה. לא תשתנה, גיאוגרפית, הפריסה בכל הנקודות שנמצא בהן עכשיו צה”ל, לכל אורך הקו. גם פריסת השריון תישאר כפי שהיא, וניתן יהיה להגיע לכל נקודה בקו התעלה בתוך 15–30 דקות. כתוצאה מן הדיון, הובאה לפני הרמטכ“ל המלצה לפרק ולאחסן את המערכות של עשרה מעוזים, שלא ישמשו עוד כמעוזי קבע, אלא תהיה בהם נוכחות של כיתת חרמ”ש. ייסגרו כל הגישות לתוך המעוז ולכל פתחי הבונקרים, פרט לבונקר אחד בכל מעוז, שישמש את כיתת החרמ"ש בשעת הצורך.

בתגובה על כך שולל מכול וכול האלוף אברהם אדן, מפקד גייסות השריון, את נטישתם של המעוזים. הוא חושש, ששינוי זה יביא בסופו של דבר לשיטה של פיזור השריון לכל אורך התעלה. זהו שינוי בכל תפיסת לוחמת השריון, והוא מבקש לשתפו בדיון בנושא זה.²⁰⁵

דדו עורך שני סיורים בקו התעלה²⁰⁶ – האחד בפסח והשני בל“ג בעומר – וכמו כן הוא מזַמן בלשכתו, לסוף מאי, דיון על “קונספציית ההגנה בסיני.²⁰⁷ בדיון משתתפים האלופים טל, שרון, אדן, הוד, יריב, להט (לשעבר מפקד האוגדה הקבועה ועכשיו ראש אכ"א), גונן (ראש מה"ד) ודן לנר (מפקד האוגדה הקבועה) וכן התא”לים רפאל איתן (קצח"ר), אלברט מנדלר (סגן מפקד גי"ש), קלמן מגן (מבוני קו בר-לב, ובמלחמת יום הכיפורים – אחרי שנהרג האלוף מַנְדלר – מפקד האוגדה הקבועה), מ' מרון (ראש מטה פיקוד דרום), אל”מ עמנואל שקד (ראש מחלקת מבצעים) ושני מפקדי חטיבות באוגדה הקבועה – תמרי ומקסי.

דדו נותן ביטוי להנחותיו היסודיות: הצבא המצרי המרוכז לאורך התעלה – בחלקו הגדול בכוננות גבוהה – מסוגל לפתוח באש בתוך ימים אחדים מקבלת החלטה. גם מן הבחינה המדינית, אין ביטחון שהאש לא תיפתח כבר ב-1972. “למרות שפוליטית זה יותר סביר, שזה יהיה באביב של השנה הבאה.” לכן צריך להיעשות הכול כדי להיות מוכנים לתקופה הקרובה – “ולא רק לצליחה רבתי, או למלחמה גדולה, אלא גם לזו שמטרותיה מוגבלות.” יש למנוע מן האויב כל הישג משמעותי לקראת הפסקת אש, ולהביא לכלל ביטוי “את המקסימום שיש לנו – כל אדם, כל תותח וכל טנק – מהרגע הראשון.” תפקיד נכבד הוטל על חיל האוויר, אך אשר לצד היבשתי: “אין לי שום צל של ספק, שההגנה על התעלה ועל קו הפסקת האש וסיני תהיה מוטלת על כוחות השריון – טנקים וחרמ”ש. הם שיכריעו בכל הדברים – במניעת פשיטות, מארבים וצליחות – קטנות, גדולות וענקיות. אין ספק שכאן אין שום חלוקת אחריות עם המעוזים. לכן צריך לפרוש את השריון באופן אופטימלי. ביום שאמ“ן אומר לי, כי מחר הם עומדים לפתוח באש – השאלה היא מה יש שם בקו באותו יום. לכן אנחנו נבנה מערך אופטימלי של טנקים, וזה בלי ספק שלוש חטיבות משוריינות. אני רוצה לראות שריון פועל בפלוגות ומעלה.”

אין חילוקי דעות על כך, ש“כוח השריון, ולא המעוז הוא הכוח שאני סומך עליו בתעלה. אבל המעוז הוא תרומה משמעותית לחיזוק מערך ההגנה שלנו.” אילו ניצבה עכשיו השאלה אם לבנות את המעוזים – היה זה דיון לעצמו. אולם יש נתון: שלושים מקומות לאורך התעלה, שבאמצעותם ניתן להביא לכלל ביטוי 400–600 אנשי חי"ר, היכולים לתרום למאמץ, לחזק את הכוח המשוריין בתוספת מידע, לתת לו התראה ולהיות הרתעה, שכן המעוז מצמצם את נקודות הצליחה האפשריות; אין להניח שהצליחה תתבצע מול מעוז. בשים לב לכל זה – “אני אומר להשתמש בזה.”

טיעון זה, והטיעון המדיני הנזכר למעלה, מביאים מחדש למסקנה, שאין לוותר על קו המעוזים, אבל מתקבל גם רעיון הדילול. לא מתוך תפיסה כוללת שונה, מדגיש דדו, כי אם כתוצאה מתכנון מבצעי טוב יותר: “קודם כול, אני אומר שלא נוטשים, אך אם יתגלה – במסגרת התכנון האופרטיבי – שניתן להשיג את כל המטרות עם מעוז אחד פחות, במקום שמצויים בו שניים שלושה מעוזים, אולי אצביע על שניים-שלושה-ארבעה מעוזים, בקטע מסוים, שאותם אפשר לסגור. בעדיפות ראשונה אני רואה את הסוללות ואת עמדות הטנקים. עלינו להתכונן להפעלה מרבית של כל מה שאפשר להביא לידי ביטוי מהרגעים הראשונים – ככל שהתנאים הפוליטיים יאפשרו. והמעוזים, שיישבו בהם אנשי חי”ר מצוידים במרגמות ובמשקפות – יתרמו גם הם, וזה שווה."

הדיון וסיכומו הובאו על ידי הרמטכ“ל לשר הביטחון, ואפשר לומר שהשר סמך עליו את ידיו מתוך שיקולים דומים. שיקולו המכריע היה השיקול המדיני, והמעוז בתעלה היה משול בעיניו להתנחלות בשטחים, ולפיכך התנגד באורח חד משמעי ל”הורדת הדגל" על התעלה. על המעוזים להיות ערוכים ללחימה גם אם יתעורר הצורך, עם התלקחותה, לפנותם. גם להצעה לצמצם את מספר החיילים ולהוציא אמצעי לחימה ממעוזים מסוימים לא התנגד. כן הייתה הסכמה בדבר הצורך לתגבר את השריון בעוד חטיבה סדירה של טנקים.

בהמשך לדיון “התורתי” הנזכר כאן, הורה הרמטכ"ל לאגף המטה להכין בתוך שבועיים, כמוסכם, תכנון אופרטיבי חדש, שיביא בחשבון סגירת מעוזים מכאן ותוספת חטיבת שריון מכאן. הרושם הוא, שחרף תזכורות חוזרות, לא נתממשה הוראה זו.

אבל בינתיים החל לחצו הנמשך של אלוף פיקוד הדרום נושא פרי, וביולי אושרה סגירת חמשה מעוזים ראשונים (שניים מתוך השלושה בקנטרה; אחד מול איסמעיליה; מול דוור-סואר ולחוף האגם המר). בראשית אוקטובר מגיש פיקוד הדרום הצעה לסגירת שישה מעוזים נוספים, ולאחר בירורים מאשר הרמטכ“ל את המלצתו של ראש אג”ם לסגור שלושה מתוכם (אחד בקצה הדרומי של האגם המר הקטן; אחד ליד גשר הפירדאן; אחד באזור המליחה שבצפון התעלה). שוב מתקיים דיון בין אריק שרון לבין דדו, ובסיכומו מדגיש הרמטכ“ל, שהאישור לסגירת שמונת המעוזים מהווה “חלק מרציונליזציה של ההיערכות”, וכי בתפיסה הכוללת ש”יש להמשיך ולהחזיק במעוזים", לא חל שינוי. יתירה מזו, שוב אינו רואה מקום לדיון בדילולם של מעוזים נוספים.

לא יוצא חודש אחד, ובמחצית נובמבר מציע אלוף פיקוד הדרום סגירת עוד שלושה מעוזים. ראש אג“ם ממליץ שלא לסגור אותם. והרמטכ”ל מאשר את ההמלצה. שרון מוסיף להיאבק על הצעתו, ובסופו של דבר מחליט דדו לשקול את הרעיון מחדש לאחר סיור נוסף בתעלה. הסיור מתקיים ב-24 בדצמבר. כתוצאה מזה מגיעים בינואר להחלטה על סגירת שלושה מעוזים והחזקה חלקית של שלושה. הנה כי כן, צעד אחר צעד, נסגרו או צומקו 14 מתוך שלושים מעוזי התעלה עד לאביב 1973. בראשית ספטמבר יפנה האלוף החדש של פיקוד הדרום, שמואל גונן, בבקשה “להחיות מעוזים”, אבל המלחמה תקדים את השיקול המחודש.

גלגולי "אופק א' "

כבר צוין למעלה, כי ההחלטה על הכנת תוכנית חומש חדשה לבניית צה“ל – “אופק א'” – שתופעל החל בשנת 1973, כלומר בתום שתי השנים הראשונות של התוכנית הקודמת, “גושן ב'” – נסתמנה מיד עם כניסת דדו לכהונתו. המשמעות המרכזית הייתה, שהיקף ההתעצמות שהיה חזוי קודם לשנים 5–1971, לא יוכל להתבצע במלואו, והוא ישתרע על פני השנים 7–1971. דדו לא הסתיר את דעתו, ש”הקיצוץ משמעותי, וכל להטוטי אנשי הכספים אינם יכולים לחפות על העובדה, שיש בכך פגיעה בהתעצמות צה“ל.” צריך לומר כבר כאן, שזה לא היה סוף פסוק, וגם תוכניות מתוקנות, שביקשו להתגבר על המצוקה התקציבית, עברו שוב ושוב טיפולים דיאטטיים, הן במהלך 1972 והן ב-1973.

משמעותו של תקציב מקוצץ במיליארדי לירות בפרק זמן של חמש שנים מצאה ביטוי הן בצמצומי רכש וייצור של אמצעי לחימה, הן בהימנעות מהקמה של יחידות ועוצבות חדשות, הן בכוונה לצמצם את סדר הכוחות על ידי קיצור שירות החובה (שהוחלט עליו ב-1972 אך לא בוצע בגלל סימני מלחמה, והוחלט עליו מחדש בקיץ 1973 – לקראת האביב שלאחריו), והן בביטול יחידות ומִפקדות. כבר באביב 1972 ברור היה, שלא יהיה כסף לקניית נגמ“שים, שיהיו דחיות חמורות ברכישת טנקים, שלא יהיו מספיק מובילים, וכיוון שהכול הסכימו שהעדיפות הראשונה צריכה להינתן למטוסי היירוט והתקיפה ולטנקים, סבור היה מפקד שריון בכיר אחד, למשל, שלא כל אוגדה זקוקה לאגד ארטילרי, ועדיף לרכוש טנקים נוספים. ברכש היה צורך להדגיש את הצרכים ה”ראשוניים" יותר של חיל האוויר. מאוחר יותר נמחקו הקצבות לכלי שיט וצליחה. נראה היה, שניתן להסתפק בנשק הנגד-טנקי הקיים. ניתנה עדיפות נמוכה יותר לייצורו של רובה הסער הישראלי, “הגליל”, ולא נרכשו רובי הסער האמריקניים.

התכנון הביא בחשבון גורמים מרובים, אך מן הדין להצביע על כמה מהם: היקף התעצמותן של מדינת ערב – הגם שאז טרם הרקיעו תמלוגי הנפט של כמה מהן לסכומים אסטרונומיים – היה נרחב ורצוף, וכושר ההרתעה וההגנה של צה“ל חייב היה להישמר חרף הפער המספרי; הצרכים הצבאים היו צריכים להביא בחשבון אפשרויות שונות של מלחמה, שהנרחבת שבהן תהיה התקפה ערבית יזומה בשתי חזיתות ומתקפת נגד של צה”ל בשתיהן; אף שהיה משקל רב לשאלת סבירותה של מלחמה כוללת, ואפילו מוגבלת, בתקופת התוכנית הזו, הייתה הנחה שדרושה עוצמה מרבית, בין שחזויה מלחמה בשעה זו ובין שאינה חזויה; גורם נוסף היה הקשר בין מצב המדינה והחברה בישראל לבין עוצמתו של הצבא. התחזית הייתה – המשך העלייה הגדולה, המשך הצמיחה הכלכלית המהירה, וכתוצאה מכך ירידה רצופה של שיעור הוצאות הביטחון בתפוקה הלאומית הגולמית. צמצום התלות הכספית בממשלת ארצות-הברית, התרחבות התשתית הכלכלית והאנושית – פירושן יתר חופש פעולה מדיני לישראל, וחיזוק ביטחונה.

אין אפשרות ואין צורך להיכנס לפרטים, די לומר, שהערכת המטה הכללי הייתה, שמתקרבים אל הגבול שמעבר לו יוטלו מגבלות קשות על חופש הפעולה של צה"ל במקרה של התקפה כוללת בשתי החזיתות. אלא שבתוך כך הגיע קיץ 1972, היועצים הסובייטים גורשו ממצרים, והתחזקה הדעה, שסכנת המלחמה התרחקה אל מעבר לתקופת “אופק א'”. מעתה הושם הדגש על “ביטוח חובה” בלבד, כלומר על שני יסודות עיקריים:

חיל אוויר, שיבטיח לפחות עדיפות אווירית.

עוצמת שריון, שתאפשר – במקרה של מלחמה בשתי חזיתות – לבלום את האויב בחזית אחת – ולנהל מתקפה כוללת בחזית השנייה.

עכשיו הניחו, כי תודות לרגיעה הצפויה ניתן יהיה בשנים 7–1974 לקצר את השירות, לצמצם את הכוח הסדיר, וכיוצא בזה.

וגם זה לא היה סוף פסוק. בגלל התייקרויות נוספות נדרש בראשית 1973 קיצוץ נוסף בסך 1.5–2 מיליארד ל“י. כיוון שהרמטכ”ל קבע שאין לפגוע בהתעצמות גייסות השריון, צריך היה לקצץ בסעיפים אחרים. התוכנית צריכה הייתה להגיע לאישור סופי בממשלה כבר בחודש מאי, אלא שאז הייתה שוב נסיגה – הידיעות על מלחמה קרובה, כפי שיסופר להלן – והדיון לא התקיים אלא לאחר שחלפו ימי הכוננות ונקבעה היטב ההערכה בדבר “הסבירות הנמוכה” של מלחמה קרובה.

כאשר הציג הרמטכ“ל את תוכנית החומש, שהושקעה בה עבודת מטה עצומה במשך יותר משנה וחצי, ואשר החלה כבר מתבצעת ב-1 באפריל של 1973, תיאר את ביטול “גושן”, בעיקר בשל האילוצים התקציביים. “אופק א'” הייתה סינתזה אופטימלית בין הצורך לקיים עוצמה לבין ההכרה שלמדינה יש צרכים חיוניים נוספים, הקשורים בגיבושה הכלכלי והחברתי. הרמטכ”ל הדגיש כמה מן הדברים שיהיה הכרח לוותר עליהם. ההתעצמות שתושג בתקופת “אופק א'”, אמר דדו, לא תאפשר ניהול שתי מתקפות ראשיות בו זמנית, הן בחזית המצרית והן בסורית, אך יתקיים כושר הכרעה וכושר הרתעה. כדי לעמוד באילוצים התקציביים, הוסיף הרמטכ"ל, היה צורך לוותר על שורה ארוכה של נושאים חיוניים, שהוא פירט את עיקריהם.

חרף הצהרותיו החוזרות של סאדאת, נקבעת היטב באותם ימים – יולי-אוגוסט 1973, משחולפים כל התאריכים המועדים לפורענות – ההנחה, שאין צפויה מלחמה רבתי בזמן הקרוב, ואולי לא במשך ארבע שנות “אופק א'” (השנה הראשונה עתידה להסתיים במארס 1974). השינוי במצב הביטחוני ימצא ביטוי בתקציב – החל ב-74', כך תוכנן, יקוצר שירות החובה בשישה חודשים (בתחילה אולי רק בשלושה), תהיה הורדה של מתח הכוננות, והתוכנית היא לצמצם באורח ניכר את הכוחות הסדירים. בסופה של תוכנית החומש יחולו שיפורים ניכרים בכושר לחימתו של החי“ר – כל כוחות הקו הראשון יצוידו ברובי סער ישראליים מטיפוס “גליל”, אבל בשנה הקרובה טרם יוחל בייצורו ההמוני. מערך הנ.ט. יאורגן מחדש, אבל בעיקרו יתבסס על הנשק הקיים – “לאור הרוויה בכלים” – ולא ייקנו כמעט אמצעים חדישים (טילי-טאו ומטולי רקטות-לאו יתקבלו רק החל במלחמת יום הכיפורים וישולבו במערך). כאשר הובאה התוכנית אל הממשלה, לאחר שנה וחצי של תכנונים ותיקונים, קוצצה ב-4 מיליארד ל”י ושני מיליארדים נוספים הועתקו אל מעבר ל“אופק”, כלומר – התקציב כולו צומצם בשישה מיליארד ל“י. נתח עיקרי של קימוצים אלה הושג על ידי “מחיקת” טנקים, נגמ”שים, תותחים – ודחיית בנייתו של בסיס תעופה נוסף בסיני.

בצד החיוב יכול היה הרמטכ“ל להצביע על העוצמה הכוללת של צה”ל בגמר “אופק א'”, לעומת מה שהיה קודם – תוספת שתי אוגדות משוריינות ושינוי ניכר בכושר הצליחה. רק בזכות האמצעים החדשים, ורק החל בספטמבר 1973, תוכלנה שתי אוגדות לצלוח בתוך זמן קצר מעת מתן הפקודה לגדודי הגישור, ואת גשרי הסער ניתן יהיה להקים במהירות רבה. נוסף לדוברות הממונעות מטיפוס “ז’ילוא” (“תמסח”), כלי אמפיבי ששופץ בצה"ל, היו עכשיו גם דוברות מוסעות על פני “עגלות”-ענק, גשרי יוניפלוט ושני גשרי גלילים ראשונים – המצאתו של האלוף טל – וגשרים קטנים יותר.

דדו לא העלים את העיקר: את התכנון ואת הקימוצים הינחו לא ההכרה שיחסי הכוחות מניחים את הדעת, כי אם הערכת המשאבים שיכול צה"ל לקבל לצורכי התעצמות צבאית. בעיקר – אומר הוא – אין לבו שלם עם מספר ויתורים על ציוד מסוים ועם דחיית הקמתו של בסיס התעופה.

הנה כך התגלגלו הדברים מ“גושן ב'” ועד לגרסה המצומקת של “אופק א'”. בדין העירו לאחר המלחמה, שנעשה חסד עם ישראל והמלחמה פרצה בטרם הטביע קיצור השירות את רישומו ובטרם בוטלו יחידות סדירות – בעיקר חטיבת השריון. אילו מומשה אותה תוכנית – הייתה לכך אולי השפעה גורלית ביום הפקודה.

מאז התעצם צה“ל מאוד. בסוף תקופת “אופק א'” (אפריל 1978) צריך היה כוחו הכולל של צה”ל להיות בתחומים אחדים זהה לשל “גושן ב'” (אפריל 1976), בתחומים אחרים קטן יותר – ופה ושם גדול יותר. מעניין להשוות תכנון זה לידיעה, המדווחת על דו“ח המכון ללימודים אסטרטגיים בלונדון. בהתפרסם הידיעה (12 באפריל 1978) היה עדיין הדו”ח לפני פרסום. נאמר בו, כי בידי ישראל 3,000 טנקים, בהם 1,000 מטיפוס צנטוריון ו-850 מטיפוס אם-60. מספר מטוסי הקרב הוא 523, וכלולים בהם מטוסים חדישים מטיפוס אף-15. גם ידוע, שאותם נגמ“שים שהוצאו בשעתו מן התוכנית נמצאים עכשיו בצה”ל במספרים גדולים.

כל זה כמובן חומר למחשבה. האומנם? האם ישנו לקח מסוים מאוד, ניתן למישוש מן

ההיסטוריה, או אולי, כדברי היסטוריון אחד, אין ההיסטוריה אלא “פרשה ארורה אחת אחרי השנייה”?

שקיעת התקווה להסדר - והמלחמה במחבלים

נשוב אל המועד שבו עמדנו – ראשית שנת 1972. נגענו באחדים מן הנושאים היותר רחבים, שהטיפול בהם השתרע על פני תקופה ממושכת. לא כך היה בנוי סדר היום, שמתחילה חייב דילוג בלתי פוסק מעניין לעניין, ממקום למקום. בצד שגרת העבודה במטה הכללי, בצד הדיונים השונים – הערכות המצב, תכנונים מבצעיים – והמגע עם הדרג המדיני, החל דדו מיד בסיורים בפיקודים ובחילות, במפגשים עם מפקדים בכירים, בכינוסים עם ציבורים של קצינים, בפיקוד על צה"ל. הטווחים הארוכים, הקצרים והמיידיים היו שזורים זה בזה ביום הארוך.

הימים היו ימי דעיכת המאמצים להגיע להסדר כלשהו בין ישראל למצרים – ניסיונות שראשיתם עם הפסקת האש בתעלה ועלייתו של סאדאת. הקיפאון המסתמן מזדקר ברקע פסגת ניקסון-ברז’נייב, העתידה להיערך בקרוב ומחשבות הדטאנט המנסרות כבר באוויר. בישראל עולה בחוגים אקדמיים ואחרים ביקורת על הממשלה ותביעה “למיצוי כל האפשרויות המדיניות”. זוהי גם ראשית הגידורים בפתחת רפיח, המלווה “חריגים” כלפי הבדווים ותגובות ציבוריות חריפות. השר ישראל גלילי מאזכר החלטות קודמות של הממשלה, כי רצועת עזה היא בשטח מדינת ישראל. בשיחה עם עיתונאי הוא מצהיר, כי “אם אומנם לא ישתנה המצב והזמניות תימשך עוד שנים אחדות, אציע להחיל את החוק הישראלי על רצועת עזה, על כל המשתמע מכך, ולתת אזרחות לכל תושבי הרצועה שירצו בה.”

הימים הם ימי מלחמה בארגוני המחבלים בדרום-הלבנון ובטרור שהם נוקטים בו במקומות שונים בעולם, ותשומת הלב הציבורית ממוקדת בנושא זה. כבר הוזכר למעלה, כי ביום כניסתו של דדו לתפקידו עסק בנושא זה. בחודשים הראשונים לכהונתו נערכים מבצעים נרחבים כנגד מעוזיהם של המחבלים מצפון לגבול ישראל. את מדיניותו הוא מנסח בראיון עיתונאי, בערב פסח (29 במארס 1972):

"כל זמן שהסכסוך הערבי-ישראלי בעינו עומד וגורל הפלשתינאים אינו ברור, קיימים תנאים פוטנציאליים לפעילותם של ארגוני טרור – – – הם ספגו מפלה מוחצת בירדן, ואיבדו מדינה זו כבסיס לפעולותיהם. גם במצרים ובסוריה חלות עליהם הגבלות מסוימות. לבנון נותרה להם אפוא כבסיס גדול עיקרי. הגבול הצפוני נוח במיוחד למחבלים מבחינה טופוגרפית. – – – סבורני, כי עלה בידינו בפעולה הגדולה בפתחלנד בסוף פברואר לבלום התפתחות זו. פגענו במחבלים עצמם – – – פוצצנו עשרות בתי מחבלים. רצינו להמחיש לאוכלוסייה ולממשלת לבנון עד כמה גדול הסיכון שהמחבלים מהווים להם. בעקיפין הוברר גם לממשלת לבנון מה הנזק שעלול להיגרם למדינה – – – פעלנו בלבנון ויחד עם זה הפצצנו ריכוזי מחבלים בסוריה. פגענו באש טנקים וארטילריה באותם מקומות לאורך הגבול בהם פועלים בצוותא מחבלים וחיילים סורים – – – "

את פעילות המחבלים הוא רואה כמטרד, לא כאיום על עצם הקיום, כפי שהיו פני הדברים ערב מלחמת ששת הימים. מן הדין להזכיר, כי מספר אלופים במילואים מחווים באותם הימים את דעתם בציבור, כי ערב מלחמת ששת הימים לא נשקפה סכנת השמדה לישראל, ועל כן אין לראות את המלחמה ההיא כמלחמת קיום. דעתו של דדו שונה: “אילו איפשרנו לכוחות הערביים שהות להתארגן ולפתוח ראשונים בהתקפה, היינו מסכנים את מדינת ישראל סיכון חמור ביותר. זו הייתה דעתם של כל חברי המטכ”ל דאז."

כנגד זה סבור הוא, כי "מצבנו הביטחוני היום טוב יותר משהיה אי-פעם. בתקופה האחרונה הצלחנו להתעצם במידה שאיפשרה לנו לשמור על יחסי הכוחות, ועל כל אותם מרכיבים המהווים יחסי כוחות אלה. דהיינו: בסך הכול של כמות ואיכות הנשק, הכשרת המערך, שמירת העליונות בכוח האדם. מעל לכול – הנתונים הטופוגרפיים והגיאוגרפיים של קווי הפסקת האש. כל אלה מצטרפים למצב, שאם יהיה צורך להתמודד עם האויב – נעשה זאת בהצלחה. בגלל אמצעי הלחימה המתוחכמים, נגררים רבים אחר הטעות, שלגבולות אין עוד חשיבות אסטרטגית או אופרטיבית – – – ההגנה המודרנית אינה הגנה נוקשה, המבטיחה לשבור את חוד ההתקפה. הדרך להשמיד כוח תוקף היא להכביד עליו ולהתישו בשלבי ההבקעה הראשונים, לבלום אותו ואחר כך להשמידו. גבול כזה חייב להיות בתוואים כאלה ובטווחים כאלה ממקומות חיוניים למדינה, שיבטיחו כי באותה תנופה ראשונית, בה עשוי כל אחד להצליח – לא יגיע האויב למקומות חיוניים. על גבול כזה להקנות למדינה יכולת להבחין מחד גיסא בכוונות האויב ובהכנותיו, ומאידך גיסא – להותיר לנו את הזמן הדרוש להיערכות לפעולה הצפויה ולפעול נגדה – – – "

אכן, חרף הגדרת המצב כ“טוב יותר משהיה אי-פעם”, אין דדו מסתיר הערכתו, שטרם תם שלב המלחמות – וכי גם כאשר קובע חסנין הייכל – במאמר שפירסם באותם ימים – שאינו מאמין ביכולתה של מצרים לנצח את ישראל בעימות צבאי, יש להבין כהלכה את כוונתו: “הייכל מדבר על התמודדות צבאית מוגבלת. תזה זו אנו שומעים גם ממנהיגים מצרים אחרים. מוגבל – באיזה מובן? בזמן? בעוצמה? מוגבל לגזרה? לאמצעי לחימה? כלום תהיה זו שוב מלחמת התשה, שתיעשה בעיקר על ידי ארטילריה?…” מכל מקום, באותו מועד הערכתו של דדו היא, כי קיימת סכנת מלחמה קרובה. “אני חושב סכנה זו לריאלית בסוף 1972 ולקראת 1973. מדוע? כי אני חושב שיש קשר בין חוסר התקדמות מדינית לבין גידול סכנת ההתנגשות הצבאית. אנחנו והמצרים איננו חיים על אי בודד במזרח התיכון, וחבל! כי בינינו לבין עצמנו היינו פותרים את הבעיות השנויות במחלוקת ביתר קלות ומזמן. אני מייחס חשיבות רבה ליחסן של ברית-המועצות וארצות-הברית לסכסוך המזרח-תיכוני. ועמדתן של שתי מעצמות אלה עתידה להתגבש בצורה מוגדרת יותר ובהירה יותר כאשר יבקר הנשיא ניקסון במוסקבה במאי. אם מפגש זה לא יתרום לסיכויי הפתרון המדיני במזרח התיכון, הרי שסכנת ההתנגשות תגדל מאוד בשנתיים הקרובות. אגיד עוד: כאשר אני מדבר על פתרון מדיני – אני מתכוון קודם כול לפתרון חלקי. אינני רואה את השלום באזורנו כאקט חד-פעמי, כי אם כתהליך, שראשיתו חייבת להיות מעוגנת בהסדרים חלקיים, שיביאו ליצירת יחסים בין הצדדים, לנורמליזציה, ובסופו של דבר – להסדר כולל.”²⁰⁸

מטוס “סאבנה”

פעילות פלשתינית מוגברת ניכרה באותה עת לא רק מצדו הלבנוני של הגבול, כי אם נגד מטרות ישראליות במדינות שונות, וכן נתחדשו הידיעות על כוונה להשתלט על מטוסים, אולי לאלצם לטוס לנמל התעופה לוד. ניסיון אחד כזה עלה יפה ביום 8 במאי 1972. מטוס “סאבנה”, שהיה בטיסה רגילה מבריסל לתל-אביב, כלל בין 90 נוסעיו ארבעה אנשי “ספטמבר השחור”. ראש החוליה היה ותיק חוטפי המטוסים, עלי אבו-סנינה (ידוע גס בכינויו “אבו עמאר”, “יוסוף”, “קפטן ריפעת”), שהשתתף בחטיפת מטוס “אל על” ב-23 ביולי 1968, זה שאולץ לטוס לאלג’יריה.

העירנות לקראת אפשרויות שונות של פעילות טרוריסטית מצד ארגוני המחבלים הייתה חלק משגרת העבודה. דדו החשיב מאוד את התגובה המתמדת – בכל דרך – אם בפגיעה בבסיסי המחבלים, כמוזכר למעלה, אם בפעולות נגד מנהיגים, אם בהיערכות לתגובה על השתלטות מחבלים על מטוס – או מבנה – כמו זו שאירעה עכשיו: מטוס “סאבנה”, מלא נוסעים, בנמל התעופה לוד, והחוטפים מבקשים תמורת שחרור בני הערובה רבים מחבריהם הכלואים בישראל על הריגת אנשים, הטלת פצצות ופעולות עוינות אחרות. יחידה נבחרת של צה“ל אומנה ותורגלה לפעולה במקרה כגון זה, ובמחלקת המבצעים של אג”ם היה “תיק” מבצעי מעובד לפרטיו. בראש מחלקת המבצעים עמד באותה שעה אל“מ עמנואל שקד, מי שהיה מפקד חטיבה מרחבית בימים שהיה דדו אלוף פיקוד הצפון ונפצע קשה במלחמת ההתשה בבית-שאן. לאחר שהחלים – כעבור תקופה ממושכת – מונה לרמ”ח מבצעים. על הכנת ה“תיק” מספר שקד: “הפתרון שמצאנו, בעבודת תכנון מדויקת, שנבדקה היטב בתרגולים ואימונים – הוא זה שבוצע בהשתלטות על “סאבנה”. כמו לגבי כל המבצעים המיוחדים, היה דדו מעורב אישית בכל שלבי הכנת ‘תיק’ זה של ‘השתלטות על מטוס’. הוא אישר את התכנונים, בדק כל פרט, היה נוכח בתרגולי היחידה, שאותה היה עלינו להפעיל. עינו הייתה צופייה על כל שלב ועל כל פרט.”

את הידיעה על חטיפת המטוס ועל דרישת המחבלים לשחרר 317 חבריהם, קיבל שקד מנמל התעופה. הוא התקשר אל האלוף טל, ראש אג“ם, אך זה לא היה בלשכתו. כדי לא לבזבז זמן פתח מיד בהפעלת ה”תיק“: “מתי ניכר שמכונה משומנת היטב? כשאתה מכין ומתרגל – ובשעת הצורך, מפעיל אותה. הוצאנו את התיק מן הכספת, וכל הפעילות המסועפת החלה להתגלגל – הפעלת האנשים, המפקדים, משטרה, מגן דוד אדום, כל הכרוך במבצע כזה. לא יצאה שעה קלה, ובאינטרקום קרא לי הרמטכ”ל: ‘מאנו, קח תיק זה וזה ובוא מיד.’ ודדו – הוא לא אהב שאחרים אינם מדייקים. חמש דקות?! – מיד! ישבו אצלו טל, יריב ואחרים. אמר לי דדו: ‘קיבלתי טלפון. יש לכם תיק – לעבודה!’ לפי הפק”ל צריך הייתי לדווח לראש אג“ם, אבל כאשר שאל הרמטכ”ל מדוע לא דיווחנו ברגע שהגיעה הידיעה, יכולתי לומר: 'אומנם לא דיווחתי מיד, אבל העסק כבר מתגלגל. חבל היה לי על כל דקה. הכוחות בדרך. עשינו את זה, את זה…"

מאותו רגע נעצרת שגרת העבודה. משעת צהריים זו ועד לשעות אחר הצהריים המאוחרות של ה-9 במאי תהיה כל פעילותו של הרמטכ“ל מרוכזת בפיקוד על החילוץ. “בשטח עצמו, בזמן הביצוע, כל מיני חבר’ה באמת ניסו לתת פקודות והוראות – אבל הרמטכ”ל היה דדו, ואפשר לצעוק עד מחר – הוא פיקד על המבצע כולו,” אומר מאנו שקד.²⁰⁹

(השגרה, רק כדי להמחיש: באותו בוקר התקיימה ישיבת פורום המטה הכללי. בהפסקה קיים דיונים על בניית מקלטים צמודים לבתי המגורים ביישובי הספר. לאחר מכן – אלוף פיקוד המרכז. לאחריו – מבקר אצלו הסופר האנס האבה. סיור בגלי צה"ל. דיון עם קצין בכיר נוסף. ולמחרת – סיור בפיקוד הדרכה, הכנה לקראת כנס סגל הפיקוד הכללי, ובערב – דרך מקרה – כנס חגיגי של חטיבת “הראל”.)

פרשת ההשתלטות על המטוס ידועה, וההצלחה מצאה לה אבות רבים, אף כי רק מעטים יודעים שלא אולתר שם דבר, והמבצע כולו מתוכנן ומתורגל היטב. הבדל אחד – בניגוד לדעתו של הרמטכ"ל לא בוצעה ההשתלטות באותו יום, כי אם נדחתה למחרת היום, לשעה ארבע אחר הצהריים. במהלך ההשתלטות, שדדו ליווה אותה בשטח, החליק ובגדיו הזדהמו – מעיר אחד מחבריו בחיוך – ועד שהתנקה, כבר הספיקו להצטלם לטלוויזיה… אף שלא קיבל באהבה את התרכזות הזרקורים במי שנראו כמאלתרים בו במקום את החילוץ, הסתפק בתיאור מאופק ומרומז על מה שקרה: “עשתה זאת חבורה של חיילים מאומנים ואמיצים, בלי שימוש בגזים או באמצעים אחרים, ואני סבור שזו הצלחה. אם תתנהגנה כל המדינות כפי שנהגנו אנחנו, לא תהיה בעולם פרשת חטיפות.”

לא במהרה למדו מדינות אחרות את לקח “סאבנה”. החודשים הבאים של 1972 עמדו בסימנם של פיגועים חמורים ובכללם בנמל התעופה לוד: רציחתם האכזרית של 27 נוסעי מטוס “אייר פראנס” ופציעת 74 אנשים בידי אנשי “הצבא האדום היפאני”; ב-5 בספטמבר נרצחו אחד-עשר ספורטאים ישראלים במחנה האולימפיאדה של מינכן; ממקומות שונים בעולם שוגרו מעטפות נפץ על ידי “ספטמבר השחור” אל ישראלים, הן בארץ והן בחוץ לארץ; מעטפה אחת התפוצצה בידי ד"ר שחורי, היועץ הכלכלי בשגרירות ישראל בלונדון, וגרמה למותו.

עלייה זו של הטרור חייבה בראש ובראשונה להיערך להגנתם של ישראלים – נציגויות, משרדים, מטוסים. אך בוצעו גם פעולות התקפיות – ובכללן הריגת מנהיגים של ארגוני הטרור, שיוחסו בעיתונות ל“מוסד”. כמו בשנים עברו, תמך גם עכשיו דדו בחדירות עמוקות ובפגיעה בטרוריסטים בעיתוי ובמקום שאינם צמודים למעשיהם של הארגונים עצמם. הן בצה"ל והן מחוצה לו יזם ודירבן מבצעים נועזים – שלא כולם זכו עדיין לפרסום; וגם לא כל מה שתוכנן ותורגל – לפעמים במשך תקופה ממושכת, ובלא שאפילו המועמדים לביצוע ידעו את המטרה – הגיע לכלל ביצוע. האחראים לתכנונם וביצועם של “מבצעים מיוחדים” אלה שבים ומדגישים את נכונותו של דדו, ואפילו את חלקו האישי הפעיל.

אחת בשבוע, כמסופר, מציג אג“ם לרמטכ”ל את המבצעים המתוכננים לשבוע הבא – לאישורו. זהו דיון חשוב וממוסד היטב. הכול מוצג לאחר שעובד עד תומו, וכל נושא מיוצג בעזרים – מפות, תצלומי אוויר, תרשימים. היו אלה ימי הטיסות אל הירח, ויום אחד החליט ראש אג“ם, שהתעניין בטילים ובחלליות ובכל הקשור בזה, על “מתיחה” – להכין “תיק נחיתה על הירח” ולהציגו, בלי חיוך, בין שאר הנושאים המובאים לאישור. ה”הצגה" תואמה בין טליק, מאנו ומוטי הוד, מפקד חיל האוויר, שהיה משתתף גם הוא בדיונים אלה. כל הימים עוסקים בתכנונים הנועזים והדמיוניים ביותר – מדוע לא נחיתה על הירח?

לפני כניסתם אל הרמטכ“ל נפגשו השלושה, תיאמו קו משותף – ונכנסו. הנוהל הוא, שכל נושא מוצג על ידי רמ”ח מבצעים, חברי המטה הכללי מחווים דעתם והרמטכ"ל מסכם. סיכומו מהווה הוראה המיתרגמת לפקודה מבצעית. בין שורה של נושאים שגרתיים, כמו בהמשך, החל מאנו מציג את “תיק הנחיתה על הירח”, המתואם עם מרכז החלל ביוסטון, כולל תרשימים ותצלומים של גורמי השמים. מפקד חיל האוויר הוסיף נתונים על שיטת הטיסה. אף שהמתיחה הייתה גלויה מן הרגע הראשון, לא נע שריר בפניו של דדו, האזין להסברים וסיכם במילה אחת: “מאושר!”²¹⁰

למה לא?

המינויים החדשים

על כוונתו להחיש קידומם של מפקדים, כדי להבטיח שהצבא יהיה בעיקרו מתחת לגיל ארבעים וכדי להעלות כוחות רעננים לשלבי פיקוד גבוהים יותר, הצהיר דדו בישיבה הראשונה של המטכ“ל. ואכן, הוא ניגש לממש מגמה זו בלי כל שהיות. שעות רבות בסדר יומו מוקדשות היו ל”שיבוצים" – ביטוי המבטא גם את המשבצות וגם את האנשים המועברים ממשבצת למשבצת – ולשיחות אישיות עם המיועדים לקידום, או עם הנרמזים שהגיעה שעתם לפרוש. הרצון לקיים את המגע האישי עם כל אחד, ולעומת זאת ריבוי הנושאים שעל הרמטכ“ל להקדיש להם מזמנו, מביאים לכך, שבמהלכו של בוקר אחד (משעה 07:40 עד 09:10, אם לדייק) נכנסים אליו לשיחות אישיות, כבני מרון, בזה אחר זה, תשעה מפקדים בכירים, החל בקצין הנדסה ראשי וכלה בקצין רפואה ראשי וקצין חי”ר וצנחנים ראשי. רבות משיחות אישיות אלו נדחסות לימי ראשון, אם אין הרמטכ“ל מוזמן לישיבת ממשלה ואם אינו מסייר במקום כלשהו – ופעמים נדחס כל זה לשעות אחר הצהריים: בין השעות 13:00–18:00 מתקיימות שיחות בנות שלושים דקה עם תשעה מפקדים, כולם מדרגת אלוף משנה ומעלה – קצתם בסיום תפקידם, ולקצתם נמסרת הבשורה על קידומם. אלה הם רגעים קצרים, המותירים משקעים לשנים ארוכות – אם לחיוב ואם לשלילה. אצל כמה מעמיתיו, בהם חברים אישיים במשך שנים רבות, השאירו אותם “שיבוצים” כאב אישי, ואילו אחרים – גם אלה שדדו החשיב וקידם – סבורים שקצב השינויים היה מהיר מדי. על כמה מן הבולטים שבמינויים החדשים האלה נמתחה ביקורת – בראש ובראשונה מצד הדור ההולך. “דדו רוצה לקחת דור שלם ולנפנף אותו מהצבא במחי יד,” טען אחד האלופים, שעל רקע זה גם נוצר, מן ההתחלה, חיכוך בינו לבין הרמטכ”ל. לדבריו, טען באוזני דדו: “העיקרון נכון, אבל השאלה היא אם המועמדים לרשת את ההולכים – אפילו הם יוצאים מן הכלל – כבר הגיעו לבשלות. קידום מהיר מדי של מפקדים עלול להביא לכך, שהם יכרעו תחת העול, ואילו רמתו הכללית של הפיקוד תרד.”

ראש הלשכה שירש דדו מבר-לב, היה סא“ל עוזי יאירי, שקודם לכן כיהן כסגן-מפקד חטיבת צנחנים ועכשיו נתמנה למפקד חטיבת צנחנים. שמו עוד ישוב וייזכר בספר זה, אם בפעולות שקדמו למלחמה ואם בקשר לקרבות “החווה הסינית” ביום הכיפורים, שזיעזעו את הלוחם העז והרגיש הזה. שנה וחצי לאחר המלחמה, בראשית מארס 1975, השליך עצמו לתוך הקרב עם המחבלים שהשתלטו על מלון “סבוי” הקטן בחוף תל-אביב, ונהרג. בדברים לזכרו אמר דדו, בין השאר: “בלשכה הרגיש עוזי כציפור בכלוב. הייתה לו יכולת רבה. עוזי היה איש מעניין מאוד – היה בו צירוף מעניין של תכונות – האחריות, הקפדנות, הדייקנות – באיש אחד – טבעי שייצרו איש חמור סבר, והוא לא היה כזה. לעוזי היה חוש הומור נפלא. לעוזי הייתה נפש. במסיבות היה כותב שיר, מאלתר שיר, מקריא. המוות קטע אותו בדרכו להתאוששות ולמסלול חדש של תרומות לצה”ל…”²¹¹

בראשית יוני 1972 בא במקומו סגן אלוף אבנר שלֵו, איש נח“ל, צנחן, מהיר תפיסה, אינטליגנטי, ששימש כראש ענף ההסברה אצל קצין חינוך ראשי. קשרים אישיים אמיצים עתידים היו להירקם בינו לבין הרמטכ”ל, ששלֵו היה הרל“ש שלו עד ליומו האחרון של דדו בצבא. לאחר מכן עתיד היה שלו להיות סגן קצין חינוך ראשי וקצין חינוך ראשי של צה”ל.

באותו חודש יוני החלה תזוזה כללית. שמואל גונן (גורודיש), אותו שריונר צעיר, שהכניס את דדו בסוד הטנקים ובחמש-עשרה השנים שחלפו מאז היה למפקד אוגדה, נתמנה לראש מה“ד בדרגת אלוף. על מינוי זה נמתחה אז – כפי שטוענים היום הנוגעים בדבר – ביקורת רבה מצד מפקדים בכירים, שהעריכו אומנם את סגולותיו של גונן כמפקד אמיץ-לב, אבל סברו שתפקיד זה הוא מעל ליכולתו. אחרים מדגישים, שהיו לגונן הצלחות מרשימות כראש מה”ד. דדו ראה בו מין אב טיפוס של המפקד-השריונאי-הנועז שיוסיף לקיים את צה"ל כגוף לוחם. המבקרים טענו, שהוא נטה יותר מדי חסד לאיש – ושקל פחות מדי את התפקיד.

מכל מקום, משזזה משבצת אחת ממקומה – החלו לזוז המשבצות האחרות. ראש מה“ד היוצא, יצחק חופי, מונה בספטמבר לאלוף פיקוד הצפון, במקום מוטה גור, שהיה לנספח צה”ל בוושינגטון. שלמה להט, ראש אכ“א, ביקש להתמנות לתפקיד זה וכך לסיים את דרכו בצה”ל, שהחלה ערב מלחמת השחרור. אולם דדו אמר לו, ששר הביטחון כבר הועיד את התפקיד למוטה גור. אומר צ’יץ': “בזכות דדו נעשיתי לראש עיריית תל-אביב.” האלוף גור יצא לוושינגטון ולהיעדרותו מן הארץ בימי המלחמה – ו“מלחמות הגנרלים” – היה בוודאי משקל רב בהכרעה למנותו במקום דדו.

במקום צ’יץ' נתמנה לראש אכ“א האלוף הרצל שפיר, מיוצאי חטיבת יפתח של הפלמ”ח ומראשוני השריונאים בצה“ל. כאשר הוסב דדו לשריון מצא בגיס את שפיר, שבמלחמת קדש היה קצין אג”ם באוגדת לסקוב ולאחר מכן מג“ד טנקים. שפיר וברן היו עוזריו הבכירים של דדו בגייסות השריון. היה זה ה”שריונר" החדש השני שצירף דדו לשולחן המטכ"ל.

בספטמבר 1972 גם התחלפו ראש אמ“ן ומפקד חיל הים. במקום האלוף אהרן יריב, בא כראש אמ”ן אליהו זעירא. במקום מפקד חיל הים האלוף אברהם בוצר – בנימין תלם. יריב עמד בראש אמ“ן כמעט תשע שנים, ובתקופה ממושכת זו קנה לעצמו מעמד של בר-סמכא מן המדרגה הראשונה. להערכותיו היה משקל רב ביותר הן בצה”ל והן בדרגים המדיניים, וחותמו היה טבוע היטב באגף המודיעין. את דבריו נהג לנסח בזהירות מרבית ותוך התחשבות במרב הגורמים האפשריים. היו שביקרוהו על זהירות יתירה זו, היו שטענו כי חרף זהירות זו וחרף בקיאותו הרבה, לא ראה המודיעין גם ערב מלחמת ששת הימים את הקרב הממשמש ובא. אבל בשיניו של סוס מנצח אין בודקים.

אלי זעירא היה איש שונה. גם הוא החל את דרכו בפלמ“ח, בגדוד הראשון, והגיע לתפקיד מ”פ. בצד תפקידי-שדה, כמפקד חטיבת הצנחנים הסדירה של צה“ל, עשה שנים רבות במטה הכללי – תחילה כראש לשכתו של הרמטכ”ל משה דיין; במלחמת קדש – כראש ענף מבצעים; ומאוחר יותר כראש מחלקת מבצעים. שבע שנים היה באמ“ן והוא האיש שקדם למוטה גור כנספח צה”ל בארצות-הברית. הוא קנה לו שם כבעל מוח מבריק, כבעל כושר ניסוח מעולה וכאיש של דעות מסוימות ונחרצות. בכל המטכ"ל היה כנראה הקרוב ביותר, גם אישית וגם בהשקפותיו, אל שר הביטחון. זעירא עתיד היה למלא תפקיד מרכזי, אולי גורלי, בשנים-עשר החודשים הבאים. אם אכן הזהיר אחד מראשי המודיעין האמריקני – כדברי יודע דבר – מפני אותה נחרצות בהערכות וגודש ביטחון עצמי, לא הושם לב לאזהרה זו.

להשלמת התמונה כולה יש להוסיף עוד את מינויו של נחמיה קין במקום עמוס חורב כראש אגף האפסנאות (אג"א). חורב, גם הוא איש חטיבת “הראל” לשעבר, הקים את מחלקת אמצעי הלחימה במטכ“ל, שימש כקצין חימוש ראשי, ובראש אג”א עמד ארבע שנים. בשנה שלאחר פרישתו הוסיף לפעול במערכת הביטחון, כמדען ראשי. נחמיה קין היה בעל רקע שונה. הוא בן גילו של דדו, ועלה לישראל באותה שנה עצמה, אך עלייתו בצה“ל, מאז מלחמת השחרור, הייתה לא בתפקידי פיקוד, כי אם בתפקידי מטה – בשלישות, באג”א, כקצין אספקה ראשי. תקופה ידועה שימש כנספח צה“ל באיטליה ובשווייץ, שמו נקשר בפרשת הברחת התוכניות לייצור ה”מיראז'" והוא הוכרז כאישיות לא רצויה בשווייץ. עד למינויו כראש אג“א שימש יועץ כספי לרמטכ”ל וראש אגף התקציבים במשרד הביטחון. היה זה אחד המינויים השנויים במחלוקת. דדו העריך מאוד את כושרו של האלוף קין ובטח בו, ורבים היו שותפים להערכה זו. אף על פי כן נשמעה טענה נגד בחירתו.

ביוני 1972 החליף “מאנו” שקד את רפאל (רפול) איתן כקצין צנחנים וחיל רגלים ראשי (קצח"ר), ובאוגוסט החליף שלמה ענבר את משה (מוסיק) גדרון כקצין קשר ואלקטרוניקה ראשי. חברות קרובה שררה בין השלושה – דדו, טליק ומוסיק – ובין משפחותיהם עוד משלהי מלחמת השחרור, מימי קורס המג“דים. קשר קרוב זה לא רפה כל השנים, אבל כאשר נתמנה דדו לרמטכ”ל, הטיל על כפות המאזניים את החברות מכאן ואת השיקולים הענייניים מכאן. גדרון – שהחל את דרכו כאלחוטאי באוניית מעפילים, ושעשה כמעט את כל שנותיו בצה“ל בתפקידים מקצועיים ופיקודיים בחיל הקשר, ובשש השנים האחרונות היה הוא הקשר”ר (קצין קשר ואלקטרוניקה ראשי) – סבור היה, שהגיעה השעה שיתמנה לתפקיד שונה. ככל הנראה, רצה להתמנות לראש אכ“א. משהחליט דדו למנות לתפקיד זה את הרצל שפיר – פרש משירות פעיל. שנתיים לאחר מכן, בעקבות אירועי יום הכיפורים – מלחמה ששכל בה בן – נקרא חזרה לשירות פעיל, ימים אחדים לאחר התפטרותו של דדו, ונתמנה לראש אכ”א.

זו התמונה של “הראשים המוחלפים”. ממה שהיה הפיקוד העליון של צה“ל ביום כניסתו לתפקיד הרמטכ”ל לא נותרו בסוף 1972 אלא האלופים הוד, זאבי, אדן ושרון, וגם הם היו קרובים לפרישה. היחסים בין מפקד חיל האוויר הוותיק לבין הרמטכ“ל החדש “היו נוחים במיוחד, אולי משום שאני הייתי כבר אז שש שנים מפקד החיל, והוא היה הרמטכ”ל השלישי ששירתי תחתיו.” קודם למינוי נשאל גם מוטי, כמקובל, לדעתו. “אני סבור הייתי, שהוא עשוי להיות רמטכ”ל טוב – ולא טעיתי בהערכתי." לחיל האוויר היה בדרך הטבע מעמד מיוחד, וכך גם למפקדו. אצל דדו התגבשה באותה עת ההשקפה, שגם נוכח מערך טילי הנ.מ. שהוזז לעבר קו התעלה לאחר הפסקת האש של 1970, נועד תפקיד מכריע לחיל האוויר, וכי יוכל למלא את כל משימותיו בין הפתיחה באש לבין המעבר מבלימת התקפת האויב להתקפת הנגד.²¹² מוטי הוד עתיד היה לפרוש מן הצבא לאחר יום העצמאות הכ“ה, אף שדדו הציע לו לעמוד בראש אג”ם (טל עמד לפרוש ולפתוח בקריירה אקדמית באוניברסיטת תל-אביב).

גם האלוף זאבי קרוב היה לפרישה, אבל רק לאחר המצעד החגיגי בירושלים ביום העצמאות. למעשה, לא יפרוש אלא ימים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים.

האלוף שרון ראה את עתידו בצבא, ולא הסתיר את אמונתו שהוא המועמד הטבעי לתפקיד הרמטכ“ל. רק בקיץ 1973, כאשר הבהיר לו שר הביטחון, שלא יתמנה לראש אג”ם, פרש מן הצבא ונכנס לחיים הפוליטיים; הוא היה הרוח החיה בכינון ה“ליכוד” לקראת הבחירות הצפויות בסוף אוקטובר. הנה כי כן, עד אוקטובר יפרשו גם שלושה אלה, ולמפקד חיל האוויר יתמנה בני פלד, אלוף פיקוד הדרום יהיה שמואל גונן, ואלוף פיקוד המרכז יהיה יונה אפרת. ב-7 באוקטובר עמד האלוף מנדלר לבוא במקום האלוף אדן כמפקד גי"ש, אלא שהמלחמה הקדימה חילופין אלה ביום אחד.

המעגל נשלם. התחלופה הייתה מרבית, ואף שנמנענו מהיגררות אחר סיפורים אישיים ואזכור “ציונים” המוענקים למפקד זה או אחר, ניתן להבין גם מתוך הרמזים שניתנו כאן, שתהליך זה היה מלווה דברי ביקורת, הסתייגויות ומשקעי מרירות – מהם על רקע אישי לחלוטין, ומהם ענייניים מאוד, ובראייה לאחור – נוכח מאורעות המלחמה – גם כבדי משקל.

נשוב אל ההשתלשלויות העיקריות עד למחצית אפריל 1973.

ראש המטה הכללי – הפרק השני    🔗

ה“דטאנט”, גירוש הרוסים - וכל היתר

שנת 1972 נפתחה בסימן פעילות דיפלומטית נמרצת לכינון מערכת-יחסים בינגושית חדשה. בארצות-הברית יתקיימו בסוף אותה שנה בחירות לנשיאות, ועל פי המסורת מתחילים המועמדים “לרוץ” כבר בראשיתה. את ההתנגדות הנרחבת להמשך המלחמה בווייטנאם מייצג הסנטור הדמוקרטי ג’ורג' מקגאוורן, הנשען על הדור הצעיר. אך את השנה פותח הנשיא ניקסון בהודעה (ב-25 בינואר), כי ד“ר הנרי קיסינג’ר, יועצו המדיני, מנהל מאז יוני 1971 עם הצפון-וייטנאמים שיחות חשאיות לסיומה המהיר של המלחמה. עד מהרה מתגלה, שאין זה אלא מהלך אחד בתמורה המפליגה ביותר במדיניות החוץ האמריקנית מאז מלחמת העולם השנייה – תמורה שכוללת פתיחות לעבר סין העממית והסדר היחסים עם ברית-המועצות. ניקסון, השמרן בעל הדעות האנטי קומוניסטיות המובהקות, יעניק לגיטימיות למהפכה הסינית ולהגמוניה הסובייטית על מחצית אירופה. אדריכל המהלכים האלה יהיה פליט יהודי מגרמניה, כוכב זוהר בשמי ה”דטאנט" – הנרי קיסינג’ר.

השנה נפתחה גם בהולדת מדינה חדשה – בנגלָדאש – אשר קמה מתוך מלחמת הבזק (3 עד 16 בדצמבר) שקראה הודו על פקיסטן. לאחר זמן תישמע הטענה, כי הצהרת סאדאת בדבר “שנת הכרעה” – הידיעות בדבר כוננות מלחמתית שהגיעו לצה"ל – לא היו בגדר הונאה, אלא שמלחמה זו אילצה אותו לדחות את ההכרעה.

שבועות אחדים לפני פסגת מוסקבה (המתוכננת לימי מאי 1972) מתרבות הידיעות על העמקת המתיחות בין המצרים לבין פטרוניהם הסובייטים. משקיפים זרים מספרים, כי מחריפה במצרים הביקורת הגלויה על שאין ברית-המועצות מסייעת די הצורך לצד הערבי בסכסוך עם ישראל. ערב ביקורו של הנשיא סאדאת במוסקבה מפרסם “אל אחבאר” פרוטוקול מלא של פגישה שקיים עם צמרת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי: אין ברית-המועצות עומדת בהתחייבויותיה לספק למצרים את הנשק שהיא מבקשת; מצרים תלויה ברוסיה שלא-מרצון. גם הידיעות הבאות לסכם את הביקור הקצר מרמזות שאין סאדאת מביא עמו הביתה הישגים מדיניים, ואם קינן בלבו חשש מפני תוצאות הפסגה הקרובה – לא פיזר הביקור את החשש הזה.

אבל יש גם רמזים הפוכים. שבוע לפני בוא ניקסון למוסקבה, מגיע למצרים, לביקור בן ארבעה ימים, שר הביטחון הסובייטי, המרשל גרצ’קו, ובתום הביקור נמסר שביקור זה הוא צעד מעשי לקראת ביצוע הסכם שהשיג סאדאת “בעניין המשך המאמצים להגברת הכושר הצבאי של מצרים.” כמו לחזק רושם זה, מודיעה קהיר על קיצוץ המשלחת האמריקנית השוהה שם (היחסים הדיפלומטיים הרשמיים היו מנותקים מאז ששת הימים) מ-20 איש – לעשרה.

לכאורה, בא כל זה להעיד על תיקון היחסים עם הסובייטים. והנה, בעצם הימים ההם נתפרסמה ברבים איגרת ששיגרו מדינאים מצרים אל הנשיא סאדאת, ובה תביעה לשקול מחדש את מדיניות התלות היתירה בברית-המועצות, “מדיניות אשר חמש שנים לאחר תבוסתנו לא הרתיעה את האויב ולא השיבה את זכויותינו.” “אל אהראם” מפרסם, ממש ערב פסגת מוסקבה, סימפוזיון שנוטלים בו חלק תריסר עיתונאים ואישים מצמרת משרד החוץ (בהם איסמעיל פאהמי, תאחסין באשיר ומוחמד עוואד אל-קוני). פאהמי פונה אל הסובייטים בתביעה להעניק לנושא המזרח-תיכוני עדיפות דומה לזו המוענקת לנושא הווייטנאמי בוועידה. אל-קוני מזהיר מפני תהפוכות במצרים אם יימשך הקיפאון הנוכחי ללא תקווה לתזוזה. את אשר לחשו רבים, אמר הוא באוזני הסובייטים בפומבי – מצרים עשויה לנסות מדיניות פרו-אמריקנית. (לפי אמנון קפליוק, “על המשמר”, 26.5.72.)

הפסגה עצמה נפתחה ב-22 במאי. בו ביום יודע ג’יימס רסטון לחזות ב“ניו יורק טיימס”, שלא יושג כל הסכם בעניין פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, וכי המעצמות תגבלנה עצמן לאינטרס המשותף לשתיהן – “לא להניח לקשיים הישראליים-ערביים שיגררו אותן נגד רצונן למלחמה כללית.” ואכן, ועידה זו מסתיימת בהסכם ראשון לצמצום החימוש הגרעיני ולהרתעה הדדית מפני מלחמה גרעינית. הסכם זה עתיד יהיה – בצד הסכם סאן קלמנטה של 1973 – לעמוד במבחנו הגדול הראשון בסוף מלחמת יום הכיפורים. בהצהרת העקרונות על קיום יחד בשלום נאמר, כי בעידן הגרעיני אין אלטרנטיבה ליחסים שבין המעצמות אלא על בסיס דו-קיום בשלום. הצהרה זו באה להשתית יחסים אלה “על בסיס מוצק ככל האפשר.”

בעתיד תיזכר ועידת מוסקבה כראשית תקופת ה“דטאנט”. מדינות המזרח-התיכון ביקשו – בקיץ 1972 – לעמוד על המשתמע מן ההסכם כלפי אזורן וכלפי הסכסוך הישראלי-ערבי.

תגובה מדהימה בפתאומיותה ובהגיונה הסתום הייתה הודעתו של סאדאת מן ה-18 ביולי בדבר גירוש היועצים הסובייטים. חדירתם של אלפי אנשי צבא סובייטים לסוגיהם באה, בראשית 1970, כהיענות לקריאתו הנואשת של נאצר להציל את משטרו מהתמוטטות. מספרם נאמד במחצית 1972 ב-15 אלף איש. הרוסים איישו – לפי הערכת המכון ללימודים אסטרטגיים בלונדון – 70 בסיסי טילים מסוג “ס-א 2”, בעלי שישה משגרים כל אחד, ועוד כ-65 בסיסי “ס-א 3”, בעלי ארבעה משגרים כל אחד – וכן מערכות רדאר וכ-150 מטוסים מסוגים שונים.

לאן חותר סאדאת במהלך זה, שאלו עצמם המומחים. אם פניו למלחמה, כלום אין גירוש הרוסים נוטל אופציה זו מידיו? ושמא אין כל זה אלא תכסיס הונאה מתואם עם הסובייטים עצמם, ותכליתו אינה אלא להקל את לחצם של החוגים הצבאיים על סאדאת לשים קץ למצב הקיפאון? ושמא יביא מהלך זה לשיפור היחסים עם ארצות-הברית ולחידוש שליחותו של יארינג?

בצד כל הסברות הללו, מעניין להביא את גרסתו של סאדאת עצמו – המתפרסמת בספרו האוטוביוגרפי “בחיפוש אחר זהות” – אף שאין כל ביטחון, שאכן כך היה מהלך מחשבותיו באותה שעה, ושאין כאן הסבר שלאחר מעשה. את הדגש הוא שם בתביעתו הנמשכת – שלא באה על סיפוקה – לנשק. למעלה מחודש לאחר פסגת מוסקבה (ב-6 ביולי) מסר לידיו השגריר הסובייטי את ה“ניתוח” הסובייטי של הפסגה, ולא נכלל בו רמז על אספקת נשק. החלטות הפסגה עצמה, שכללו “המלצה על הפוגה צבאית במזרח התיכון” נתפרשו על ידי סאדאת כ“כניעה לישראל”. בו במקום הודיע לשגריר על החלטתו, ש-15 אלף היועצים הסובייטים צריכים “לחזור לברית-המועצות בתוך שבעה ימים… עד ל-16 ביולי הוצאו כל החלטותי לפועל.” וכך מפרש סאדאת עצמו החלטה זו:

“ברית-המועצות, המערב וישראל פירשו את החלטתי לגרש את המומחים, ולבסוף הגיעו למסקנה מוטעית, ששירתה את האסטרטגיה שלי, כפי ששיערתי מראש – כלומר, כסימן לכך שהחלטתי סופית שלא לצאת למערכה שלי. פירוש זה שימח את לבי: כך בדיוק רציתי שיחשבו.”

גם אם כך באמת היה הלוך מחשבתו של סאדאת באותם הימים, נצטרך לשאול: האם היה בזה כדי לכוון את מחשבתם של מעצבי המדיניות בישראל? האם שאלו הם את עצמם מה הכוונות המצריות, או מה היכולת לממשן?

עד כמה ניתן להרכיב מאותן לבני-עובדות דגמי הערכה שונים מלמדת כתבה שנתפרסמה באותו שבוע עצמו ב“טיים”. לאחר שמסביר השבועון את ניתוק היחסים בסירוב הסובייטי להקנות למצרים כושר התקפי (טילי קרקע-קרקע, מפציצי קרב מקבילים ל“פאנטום” וארטילריה ארוכת טווח), אשר יאפשר לה לכבוש את השטח שכבשה ישראל או לאלצה למשא ומתן רציני כדי למנוע מלחמה – מסתיים הניתוח במסקנה, שהואיל והשתכנע, כי הרוסים לא יסייעו לו במלחמה – עשוי סאדאת לנסות מחדש ללכת בדרך ההסדר המדיני.

אם כך ואם כך, באחד מימי מאי מתחילה בישראל – אף שיוסיפו להיות הבדלי הערכה ותתחדשנה גם שעות של חששות גוברים ושל כוננות – התמורה בהערכת מידת סבירותה של התחדשות הלחימה ומועדה הצפוי. אצל דדו עצמו לא יבשיל תהליך זה אלא כעבור יותר משנה.

משחק המלחמה “איל ברזל”

אגב סיכומו של “משחק מלחמה”, שנערך בפיקוד הדרום בראשית אוגוסט בכינוי הצופן “איל ברזל”, העריך הרמטכ"ל את משמעותו של שילוח הרוסים ממצרים:

“אם בעבר חשבתי, שהמלחמה עלולה לבוא בראשית 1973, הנה היום נראה לי, שזה לא יהיה בראשית השנה… אחרי הבחירות בארצות-הברית, יתקיימו מגעים מדיניים. סאדאת ינסה לשחק בין המזרח לבין המערב ולזכות באיזשהו הסדר נוח. יתברר לו, שזה לא הולך. תסכולו יגדל עוד יותר. הקיפאון יגדל עוד יותר. ואי שם, במרוצת 1973, עלולים אנו לעמוד בפני חידוש האש – – – למרות ההערכה הכללית, שזכינו באיזושהי רגיעה, כתוצאה מהמהלך החיובי שביציאת הרוסים ממצרים – ואני חושב שזה היה מהלך חיובי – אני רואה אותו בטווח קצר, לא מעבר לשנת העבודה הבאה.” מסקנת הערכה מפוכחת זו הייתה – יישום המסקנות והלקחים ממשחק המלחמה “בבניין כוח, בהכשרת כוח, באימונים, בתיקון תכנונים אופרטיביים – כדי שכל זה יהיה מוכן לשנת 73', ואם לא לראשיתה – במרוצתה.”

היה זה “משחק” מאלף ביותר, תרגיל ללא גייסות, שהכין וניהל ראש מה"ד החדש, האלוף גונן, והשתתפו בו גם אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון; מפקד גייסות השריון, האלוף אדן; ומפקד אוגדת השריון הקבועה – האלוף דן לנר.

סיפור המעשה צייר מצב קיצוני יותר מכל אפשרות מציאותית שנחזתה באותה עת: התקפה מצרית במטרה לכבוש את חצי האי סיני ואת רצועת עזה.

לפי הסיפור, קיבל מטכ“ל צה”ל התראה קצרה ביותר על כוונת המצרים – לא חמישה-שישה ימים, כי אם ארבעים ושמונה שעות בלבד. בו בלילה הוחל בגיוס מילואים. ההתקפה המצרית החלה בשעה 05:00, בוקר יום המחרתיים.

הצבא המצרי הקים שלושה ראשי גשר: בגזרת קנטרה בצפון, באזור הפירדאן במרכז, ובאזור כיברית בדרום, ובסך הכול פעלו ארבע דיביזיות חי“ר והועברו לגדה המזרחית 380 טנקים. בהפצצה האווירית נפגעו קשה שדות התעופה ברפידים ובאופיר, המכ”ם בשארם א-שייח', ומתקני התראה אווירית. כוחות קומנדו הונחתו בעומק סיני, בציר המיתלה ובאזור מעברי הגידי, וכן באזור שארם.

ואם אין די בזה, הצליחו הכוחות המצריים לכבוש את רומאני ובאלוזה, לחדור באזור קנטרה עד כביש הרוחב, ואילו בדרום – עד למבואות המערביים של המיתלה והגידי. נוסף לטנקים הנזכרים לעיל של דיביזיות החי"ר, צלחו גם חטיבת טנקים עצמאית אחת בצפון וחטיבת טנקים של דיביזיית השריון מספר 4 בדרום.

עד כאן ההישג המצרי, במשחק המלחמה של אוגוסט 1972.

התקפות הנגד החלו בכל הגזרות שעתיים לאחר שהחלה הצליחה המצרית, ולפי מהלך המשחק הגיעה אחת מאוגדות המילואים של השריון לרפידיס רק בצהרי היום השלישי של הלחימה. כלומר, בשני הימים הראשונים התנהלה הלחימה בלעדיה. בסוף היום השני נהדפו הכוחות התוקפים חזרה אל הגדה המזרחית, לאחר שהוסבו להם אבדות כבדות ביותר. ביום השלישי והרביעי של המלחמה מועתקים הקרבות בעיקרם אל הגדה המערבית של התעלה, לאחר צליחתה של אוגדת ברן בגזרה הצפונית…

מלחמה דמיונית זו, שהניחה הצלחות מצריות ניכרות בשלב הראשון, לא תירגלה שני מרכיבים: שיתוק סוללות קרקע-אוויר על ידי חיל האוויר בשלב הראשון של המלחמה, ונושאי הצליחה, כלומר – ציוד הגישור.

בלי להיכנס לפרטים, מן הראוי לעקוב אחר הלוך מחשבתו של דדו, שהרי בכמה מובנים הייתה זו מעין חזרה כללית – לא על הבמה ובלי גייסות – על המלחמה שכבר הייתה בפתח. בולטות במיוחד הערותיו בנושאים אלה:

ההישג כולו נראה לו אופטימי מדי – “מספר האבדות, המהירות ולאן הגענו בתוך כך וכך ימים… אני, יש לי הסתייגויות מסוימות ממידת ההישג, מהירות ההישג ונוחיות ההישג, כפי שיצא לנו פה.”

חשיבות ראשונה במעלה לנושא שלא נבחן – השמדת מערך הטילים. “זה לא מבצע, שאם יצא לנו – ביצענו, ואם לא – לא… את הצורך בהשמדת הטילים אנו רואים כאחד השלבים המוקדמים של פיתוח המלחמה כדי לזכות בחופש פעולה אווירית, ועל זה לא הייתי רוצה לדלג בשום תנאים של פתיחת מלחמה. כלומר, אם תהיה לנו התראה מספקת של 48–72 שעות לפני הצליחה, נטיל – עם תחילת הצליחה – על החטיבות המשוריינות להיכנס למגע, לבלום, עם פחות סיוע ארטילרי ובלי סיוע אווירי בשלב הראשון. בשלב זה תבוצע ההתקפה האווירית הגדולה על בסיסי הטילים – בהנחה שנצטרך להחזיק כמה שעות מעמד בלי סיוע אווירי, אבל עם חיסול מערך הטילים נזכה בחופש פעולה.”

בניגוד לדעות שדגלו בצליחה מיידית, ואפילו בלי להמתין עד שתתרכזנה כל אוגדות המילואים – מפקפק דדו ביכולת לתת פקודת צליחה 12 שעות לאחר שהחלה המלחמה. “אפשר לתת את הפקודה – אבל ספק אם מישהו יתחיל לעסוק בזה, כי המאמץ כולו יהיה מרוכז בהשמדת הכוחות שצלחו… אני מעריך, שבאמצעי הציוד שלנו – זהו שלב שיתבצע לא למחרת בבוקר, אלא יהיה עלינו לקחת רווח זמן גדול יותר.”

את התוכנית, שהעלה אחד המשתתפים, להניח למצרים להחדיר כוחות גדולים לעומק סיני, הוא שולל מכול וכול: “גם פוליטית וגם צבאית – איננו יכולים לפתח פה משחקי מלחמה תיאורטיים… אני לא יודע מתי תיפסק המלחמה, ואינני רוצה חדירה מיותרת. עלינו להשמיד – מן ההתחלה – כוחות שצלחו.”

ונקודה אחרונה – כדי לבצע בהצלחה התקפה רבתי אל מעבר לתעלה, אין די בהקמת ראש גשר אחד בגזרה הצפונית, אלא יש צורך ביצירת איום נוסף בדרום חזית התעלה, שיהיה בו כדי להוציא את האויב משיווי משקלו. לשם כך יש הכרח בהקמת אוגדת שריון נוספת על שלוש האוגדות ש“פעלו” בתרגיל.

הבדלי ההשקפה בין המפקדים הבכירים ניכרו בעיקר בשתי סוגיות: האחת – האם יש להעתיק את הלחימה, ובמהירות המרבית, אל הגדה המערבית, או שמא עדיף להכיל את השריון המצרי במרחבי סיני. הדעה נטתה לכך, שיש לעבור בהקדם האפשרי להתקפות נגד ולצלוח אל הגדה המערבית של התעלה. הסוגיה השנייה הייתה: הקדמת חיסול מערך הטילים להתקפת כוחות היבשה. דדו ייחס חשיבות מרובה לחיסול מערך הטילים, כדי להקנות חופש פעולה לחיל האוויר שיתפנה לסייע לכוחות המתקדמים, והערכתו הייתה ששלב ראשון זה יארך יותר מכפי שהונח ב“משחק”.

ואולם בכמה מן השאלות, שבמלחמת יום הכיפורים נתגלו כראשונות במעלה, לא התעוררו ויכוחים – שכן לא נחזו. נקודת המוצא הייתה, שתתקבל התראה מוקדמת של חמישה-שישה ימים קודם לפתיחה באש, ומרחב של 48 שעות בלבד, כפי שהוצג בתרגיל, נחשב למקרה קיצוני. לא נחזו המימוש הנרחב שעשו המצרים בטילי “סאגר” ובתותחי נ.ט., בעיקר בראשית המלחמה. לא נחזתה האפשרות, שדיביזיות השריון המצריות לא תצלחנה אלא לאחר שיבססו דיביזיות החי“ר היטב את ראשי הגשר שלהן בגדה המזרחית. המלחמה נחזתה בעיקר כמלחמת שריון בשריון – והיערכותם של 300 טנקים, על תותחיהם, בהתאם לתוכנית, נחשבה לעוצמה מספקת. הוויכוח בין בכירי המפקדים – רמטכ”לים ואלופים – מוסיף להתנהל עד עצם היום הזה.

בתרגיל ניתנה קדימה לטנקים. מיעוט צירי התנועה לסיני היה קושי מוכר, ולכן ניתנה להם קדימה גם על פני הארטילריה. המחסור במובילי טנקים היה בתודעת הכול, אך הרושם היה שיש “רוויה” בנשק נגד-טנקי. הייתה מודעות לשאלת ניודו של החרמ“ש, אבל ויכוחים על ערכו של נגמ”ש חברו לצורך בקיצוצים ודחקו לתחתית התור את החלפת הזחל“מים הישנים ברכב החדיש. אולם לא פרטים אלה או אלה הם עיקר, כי אם אותה תחושה כללית שחולשה זו או אחרת של צה”ל, גם אם יתעכב תיקונה, אינה פוגמת ביתרון המוחץ של צה"ל. הדבר ניכר בתחזית האופטימית של מהלך המלחמה במשחק “איל ברזל”.

כך באוגוסט 1972, כאשר חידוש האש במהלך השנה הבאה מוצג כאפשרות ריאלית. ההשקפה, שסילוק היועצים הרוסיים מכאן והעדיפות המכרעת של צה"ל מכאן מצמצמים ביותר את סבירות המלחמה – תשתלט בהדרגה.²¹³

ענייני פנים – ותחושת הסכנה המתרחקת

בפרוס השנה החדשה – תשל“ג – נכנסת השנה השלישית מאז הפסקת האש בתעלת סואץ ולאורך הגבול עם ירדן. ענייני פנים נדחקים בהמולה גוברת למרכז הבמה, וניכרים סימנים שונים של תסיסה חברתית: מכאן – חשיפתן של פרשות שחיתות שונות, אות להיחלשות הרקמה המוסרית של החברה; ומכאן – הופעת “הפנתרים השחורים”. מול העלייה מברית-המועצות באים קולות מצד קבוצות ותיקות, הקובלות על העדפת העולים החדשים. רמטכ”ל לשעבר מחווה דעתו, כי בעוד שישראל מבורכת בהנהגה מעולה של ענייני החוץ והביטחון, מוזנחים ענייני הפנים. התביעות להפניית משאבים נוספים, גם על חשבון תקציב הביטחון, נשענת על תחושת הביטחון המוקרנת מן ההנהגה המדינית והצבאית.

ביטוי להלוך הרוחות המשתלט באותם ימים ניתן למצוא בראיון שנתנה גולדה מאיר, לכבוד השנה החדשה. ראש הממשלה מתווה גבולות של פשרה טריטוריאלית – אחיזה ברמת הגולן, לא בהכרח לאורך קווי הפסקת האש; אשר ליהודה ושומרון, “לא אכפת לי אם תקראו לזה תוכנית אלון, אבל הפרינציפ בשבילי הוא זה – גבולות עם מה שפחות ערבים”; בסיני – “בלי שליטתנו בשארם ובלי פס של רצף טריטוריאלי משם לישראל ובלי נקודות אחיזה אסטרטגיות שלנו בסיני וגבולות בני הגנה, זה פשוט לא ילך.” עם זאת, מתארת היא את המחלוקת בעניין תנאי ההסדר החלקי, ואף שאינה מציעה לשבת באפס מעשה, “את הבהילות הזאת של הישראלים הטובים – אני פשוט לא יכולה להבין.” בתגובה על עמדת האמריקנים, היא מעירה: "אילו אני הייתי אמריקנית הייתי אומרת: ניתן לסאדאת להתבשל קצת במיץ שלו. שיישב ויחשוב ויעשה חשבון נפשו וחשבון עולמו. ואחר כך, כאשר יגמור לחשוב, ויחליט שהוא באמת רוצה לגמור עם המלחמה – אז הוא צריך להתיישב ליד השולחן.²¹⁴

הסתירות המצטברות במאמץ לפשר בין המישורים השונים מוצאות ביטוין בראיון שמעניק רב אלוף אלעזר לגלי צה“ל ול”במחנה“²¹⁵ לכבוד השנה החדשה: הוא מדבר על “מצב קיפאון מבחינה זו, שמצד אחד אין הסדר נראה באופק, ומצד שני אין קיימת סכנה ממשית וקרובה של התנגשות מחודשת בינינו לבין צבאות ערב.” גורמי הקיפאון הם שלושה, והראשון בהם – רצון המעצמות להימנע מעימות, שבא לידי ביטוי בוועידת מוסקבה, ואשר הייתה לו “השפעה ישירה על המצב במזרח התיכון.” הגורם השני – “החזית המזרחית אינה קיימת כפי שהייתה ב-1967. ישנן מדינות ערביות ששינו בתקופה האחרונה את האוריינטציה שלהן, וחל שינוי במערך הבינערבי.” יציאת היועצים הרוסיים – הגורם השלישי – היא תופעה חיובית משום ש”היא מרחיקה אותנו מסכנת התנגשות צבאית. אלה התופעות המאפיינות את סיום תשל“ב, ובזכותן אפשר לומר, כי אנו חותמים שנה ופותחים שנה כאשר המלחמה אינה בשער. אף כי צריך לזכור – גם השלום אינו בשער.”

בהמשך משרטט דדו את תוכנית ההתעצמות של צה“ל בעשור הבא, אף שאינו קורא את תוכנית “אופק” בשמה, גם אינו מזכיר את “אופק א'”. בלי להיכנס לפרטים, הוא מסביר: “יש לנו תוכנית לעשר שנים, ויש לנו תוכנית לחמש שנים – – – התוכנית המעשית יותר היא זו לחמש שנים, בה אנו מציבים לעצמנו יעדים לגבי גודל הכוחות ולגבי יחסי ההתעצמות בין הזרועות, ואנחנו קובעים פחות או יותר את העוצמה ואת המבנה של צה”ל, אשר אליהם אנו רוצים להגיע בחמש השנים.”

מחצית תקציב תוכנית החומש – “הסכום שנקב שר האוצר, מר פנחס ספיר, ארבעים מיליארד ל”י לחמש השנים הבאות, מבטא את סדר גודל הצרכים, אם כי לא את הסכום המדויק" – מיועדת להתעצמות, לרכש ולייצור עצמי של אמצעי לחימה. המחצית האחרת מתחלקת בין אחזקת הציוד (ובכלל זה בניית מתקנים ומחסני חירום – שבחלקם, אגב, נבנו עוד לפני המלחמה ואיפשרו קירוב הכלים של כמה עוצבות לאזורי הלחימה וקיצור משמעי של המרחק מן הימ"חים אל קווי החזית) לבין ביטחון שוטף.

לוויכוחים הארוכים והכאובים שנתלוו לקיצוצים החוזרים בתקציב “אופק א'” לא ניתן כמובן ביטוי בראיון. אמר על כך אחד המקורבים אליו בימים ההם: “בעניין זה היה דדו טרגדיה. הוא ראה עצמו לא רק כמפקד צה”ל, כי אם כאיש ההנהגה הלאומית. כך שקל את הדברים, וכאן נעוצה הטרגדיה."

הזכרנו למעלה, כי אחד מסעיפי החיסכון היה קיצור שירות החובה וצמצום הכוח הסדיר. “ההחלטה על הקיצור, ולא רק היא לבדה,” מעיד אותו מפקד, “הייתה מושפעת מן האווירה הציבורית. דדו לא התפטר על העניין הזה, כי אם נכנע.” בראיון ל“במחנה” מעמיד דדו את קיצור השירות בזה הלשון:

“איני צופה כל אפשרות לרדת בתחום ההתעצמות, כי אמצעי הלחימה הולכים ומתייקרים וכך צפוי גם בעתיד. ההתייקרות חלה כתוצאה מהמודרניזציה של אמצעי הלחימה, שמחירם עולה בהתמדה, וכן מן ההכרח לקיים יחסי כוחות סבירים בינינו לבין האויב. אותם חמישים אחוזים פלוס מכלל התקציב הדרוש לנו לחמש השנים הבאות יספיקו לקיום יחסי הכוחות, ירידה לא צפויה גם בסעיף השני – האחזקה – כי הוא קשור ישירות בהתעצמות.”

היכן, אם כן, ניתן לקצץ? “בתחום הביטחון השוטף והאחזקה השוטפת של הצבא, אם תהיינה השנים הקרובות שנות רגיעה… חסכונות צפויים לנו במישור הביטחון השוטף, השירותים והמפקדות. במידה מסוימת עשינו זאת בשנה שעברה – על ידי צמצום שירות המילואים. בשנה הבאה נוסיף ונצמצם במידה מסוימת את המילואים… נצמצם צמצום דרסטי את גיוס הרכב האזרחי לשירות מילואים, וכך נסיר מטרד רציני מעל המשק. אנחנו שוקלים, במגמה חיובית, את קיצור שירות החובה לגברים. אני חושב, שישנם סיכויים לקיצור השירות בכשלושה חודשים. הדבר מותנה עדיין בכמה בדיקות וכן בהמשך מצב הרגיעה…”

קיצור שירות החובה ושירות המילואים עלה לראש החדשות. הייתה זו בשורה טובה לכל בית אב בישראל, רמז נוסף להתרחקות סכנת המלחמה בזכות כוח ההרתעה של צה“ל. מה גם שקימוצים אלא לא יבואו על חשבון ה”שיניים" – “אלא תוך גידול ביחידות הלוחמים, בעוצמה העיקרית של צה”ל… בלמנו את הבנייה לשיפור המגורים. הבנייה כיום היא בעיקר לתוספת יחידות, למחסנים, לקליטת נשק חדש, לקליטת תחמושת." הוא הדין בכיוון ההתעצמות: “אנחנו רואים שני כוחות הכרעה – חיל האוויר וחיל השריון, ובתחומיהם אנו מבחינים בעדיפויות: מטוסים וטנקים – אלה העדיפויות. בתוכניות הרב-שנתיות אנחנו מתכוונים להמשיך ולבנות חיל אוויר חזק, בעל כוח תקיפה חזק, להמשיך ולבנות עוצבות משוריינות, עם עוצמת טנקים חזקה… בחילות הלוחמים פירושו של דבר – המשך פיתוח הצנחנים, חיל התותחנים, חיל הקשר וחיל ההנדסה.”

לפי שעה משתלטת על הציבור – לא בלי שיש להנהגה המדינית והצבאית יד בדבר – תחושת רגיעה. ענייני פנים – מן הבעיות החברתיות, עד לשאלות פסולי החיתון – כובשים את הכותרות. בראשית נובמבר חוזר הרמטכ"ל ומבטא את עמדתו בשאלת צמצום תקציב הביטחון “בנסיבות הנוכחיות של רגיעה יחסית”:

“בתקופת רגיעה אפשר לחסוך במישור הכוננות והביטחון השוטף – ואכן נחסוך במישור זה… עשרות מיליונים… שאינם יכולים לשנות מיסודו את סדר הגודל של תקציב צה”ל… לכן יהיה תקציב הביטחון לשנה הבאה גדול, וכך יהיה עוד שנים רבות… אנחנו מוכרחים לקיים את עדיפותנו. בזכות זה ניצחנו במלחמות. בזכות זה באה הפסקת האש והיא מתקיימת. ובזכות זה נוכל להכתיב פעם הסדר, המושתת על הצרכים הביטחוניים שלנו ולקיים את ההסדר הזה."²¹⁶

המלחמה בארגונים הפלשתינים

רגיעה אינה אלא מושג יחסי במדינת ישראל. פעילות המחבלים מבסיסים בדרום הלבנון ובסוריה נמשכה, ותגובות צה"ל היו מאסיביות, אם בפשיטות אל מעבר לגבול אם בהפצצות אוויריות.

החל במחצית 1973 החלה להישמע ביקורת בציבור על מדיניות זו. גם במטה הכללי הושמעה הדעה, שיש להגביל מאבק זה לגבולות המדינה, שבהפצצות בלבנון יש משום נזק מדיני וחינוכי גם יחד, ואילו תרומתן לריסון הטרור מסופקת.

על ביקורת זו הגיב דדו בהרחבה בראשית נובמבר, לאחר תקיפה אווירית כבדה של בסיסי מחבלים בסוריה. הוא מציע להבחין בין ההיבט ההיסטורי של המלחמה במחבלים לבין היבטיה האחרים. היסטורית, "זו הפחות מסוכנת בכל המלחמות שנאלצנו להילחם עד כה נגד הערבים… ב-1965, כאשר החלו פעולות הפתח, אמרו כי בדומה לאלג’ירים, שנלחמו שבע שנים עד לגירוש הצרפתים, תהיה גם כאן התוצאה דומה. ברוך השם, מ-1965 עברו ונגמרו שבע השנים… הם בנסיגה רבה לעומת השנים 68–70… זה באשר למלחמה זו, הכואבת מאוד מצד תוצאותיה ובלתי חמורה מצד סכנותיה. אלא שיש להילחם בזה עד חורמה, כדי שלא תתחזק, אלא תתרסן ותפחת ותדעך, וכדי לצמצם את השפעת המחבלים על כל ההתפתחויות במזרח התיכון, שלא הם יהיו מייצגי הפלשתינים, שלא תהיה להם השפעה מכרעת על סיכויי השלום באזור, על הסדרים להבטחת נורמות של חיים, אפילו אינן כוללות הסכמי שלום מלאים וחתומים – – –

"שיהיה ברור מעל לכל ספק: באמצעי הגנה אין מכריעים שום קרב ושום מלחמה. ולכן, כבכל מלחמותינו, עלינו לשמור על יוזמה – להכתיב לצד השני את המהלכים ואת הכללים, ליזום פעולות ומעשים, לתקוף ולבחון את התוצאות – – –

“השנה היו פעילויותינו מורכבות מפשיטות קטנות, פשיטות גדולות עם כוח משוריין בלבנון, תקיפות אוויריות בלבנון ובסוריה. בפעולות אלה היו למחבלים כ-700 אבדות, כולל הפעילות שבוצעה השבוע.” וכאן מגיב דדו על הביקורת בדבר אופיין “השגרתי” של פעולות אלו. “איני רואה קרב הכרעה אחד נגד המחבלים, שיביא לפתרון הבעיות. ההצלחה מתבטאת בצבירה מתמדת של פגיעות, שאנחנו מנחיתים על המחבלים. במערכה הישירה נגד המחבלים אני רואה עדיפות ראשונה במעלה. לא פטרנו את המשטרים הערביים מאחריותם המלאה כלפי פעולות המחבלים. מטרתנו היא להביא את המשטרים הערביים לכלל הכרה בחוסר הכדאיות, בסיכון ובנזק הכרוכים להם עצמם בתמיכה ובעידוד למחבלים.”

שאלה המנסרת בימים ההם והמוצגת לרמטכ"ל, היא השפעת המלחמה במחבלים על המשך הפסקת האש. פעילות המחבלים מכוונת להביא להידרדרות ולמנוע הסדרים, וכלום אין תגובות אלה משרתות בסופו של דבר את כוונת הארגונים?

“רצוננו לקיים את הפסקת האש אינו יכול למנוע מאיתנו את הפעולות נגד המחבלים, אפילו הן מסכנות את הפסקת האש. אני סבור, שעל המשטרים הערביים יהיה להגביל את הסיבה – הפעילות החבלנית עצמה,” אומר דדו, ותשובה דומה – אם גם עקיפה – יש בפיו על הפעילות הטרוריסטית הרחק מגבולות ישראל, כמו הטבח במינכן ושיגור מעטפות הנפץ. “אנו קוראים לזה: שאלת עמק הירדן… הייתי אז אלוף פיקוד הצפון. במאמצים גדולים הצלחנו לסגור את הגבול, ואז התרחקו המחבלים, הציבו מרגמות וירו פגזים. בא אלי אזרח נכבד מאוד ואמר: ‘דדו, אולי כדאי להסיר מחדש את הגדרות, שיבואו – ותפגעו בהם כאן?!’… אמרתי אז לאזרח הנכבד: ‘מנענו מהם את הכניסה לשטח. הכינו אותם כאן ונכה אותם גם בשטח החדש שלהם!’… וכך, בדיוק, אשיב על שאלתך שלך.”²¹⁷

הפשיטה לאזור טריפולי

אכן, בתחום הלחימה בטרור – לצורותיה השונות – השקיע דדו מאמצים רבים. מספר מאנו שקד, ששימש קצין צנחנים וחי"ר ראשי החל ביוני 1972, על הפשיטה לאזור טריפולי, ב-20 בפברואר 1973, בלילה. "ביום שישי אחר הצהריים נקראתי בדחיפות אל דדו. הוא ישב עם מפות ועם צילומי אוויר ואמר לי – ‘המשימה: יש לנו מודיעין טוב מאוד על שלושה או ארבעה בסיסי מחבלים באזור טריפולי. עלינו להכות, בפשיטה רגלית מונחתת מהים, שבעה בסיסים הממוקמים בשלושה ריכוזים אלה. משיקולים שונים על הפשיטה להתבצע במוצאי יום שלישי, אתה חושב שתוכל לעמוד במשימה?’ – אמרתי לדדו, כי אני סבור שכן, כי עלי ללמוד את זה ובערב אתן לו תשובה. ואכן, בלילה הוצאה הפקודה והפשיטה בוצעה כמתוכנן, אור ליום רביעי. הייתה זו אולי הפעולה הרחוקה ביותר מגבול ישראל, שבוצעה אי פעם – בגבולה הצפוני של לבנון עם סוריה.

“פעולה זו מאפשרת להדגים את המאפיינים של דדו במבצעים מיוחדים כאלה – כיצד היה מנווט את ההכנות – במהלך המבצע – מן החפ”ק, ונותן את ההרגשה שהרמטכ"ל נמצא איתך.

“ראשית חוכמה, עד לפעולה, היה זמנו כרמטכ”ל משועבד ללוח הזמנים שלך, והכול הועמד לשירות המבצע. שנית: למפקד חיל האוויר ולמפקד חיל הים הורה להעמיד לרשותי את כל האמצעים הדרושים, ועשה כן בצורה שלא תשתמע לשתי פנים. כלומר, ריכוז מאמץ ומיקוד כל ההיררכיה למעין משולש, שבקודקודו – ביצוע המשימה. במקרה מסוים זה, הקצח"ר הוא המופקד על הפעולה ולכן עומדים כולם לרשותו.

"הייתה זו פעולה משולבת של צנחנים – ההנחתה הייתה מהים והפינוי בהליקופטרים. ושוב: ברגע שהצגתי לדדו את התוכנית והוא אישר אותה: לא אישור פורמלי, שכן ראית איך כל מה שאתה מציג נקלט ומתעכל במוחו, והרי עוד לפני שנתן לי את הפקודה למד את הנושא – ברגע זה ה’כן' למבצע הוא ‘כן’ של מי שמבין היטב מה הולך להתרחש.

"שתיים-שלוש דוגמאות להחלטות שקיבל דדו, בניגוד לקציני מטה מקצועיים: ויכוח ראשון היה לי עם מפקד חיל האוויר, מוטי הוד. אני רציתי שבתום הפשיטה נתפנה מנקודה מסוימת שלדעת חיל האוויר לא התאימה לנחיתת הליקופטרים. משלמדתי, עם קצין המודיעין שלי, את השטח – באתי אל דדו ואמרתי: 'אני סבור, שלמדנו את הנושא בצורה יסודית יותר מחיל האוויר, ופינוי ממקום זה יקל עלינו מאוד. על-אף שהקצין המקצועי היה מפקד חיל האוויר עצמו והנושא כולו קשור בחיל האוויר, חש דדו כי האחריות המוטלת עלי ויסודיות העיון שלנו בסוגיה – מחייבות לקבל את דעתי.

“בצהרי יום שלישי יצאנו לים. דדו בא לבסיס היציאה. התחקירים האחרונים, השיחות האחרונות, הביטחון שהשרה על כולם, ועלי בכלל זה, שהכול יהיה תקין – אלה דברים שלא יסולאו בפז. ושלא כמפקדים מסוימים המעמידים עצמם במרכז, היקנה דדו את ההרגשה, שאני הוא המפקד. לפני העלייה לספינות, כאשר סיימתי את דבר המפקד, שאלתי: ‘המפקד, אתה רוצה להוסיף משהו?!’ דדו לא נאם נאום גדול, לא דחק את מפקד המבצע אל הצל ואת עצמו לאור הזרקורים. היה רק אותו הבזק חטוף לעבר הרמטכ”ל, אותו חיוך נודע בעיניו, אותה לחיצת יד שהכרתיה עוד בפיקוד הצפון. הוא איתך, ‘חבר’ה, בהצלחה’ – ויצא מהזירה…

"היינו בים. הגענו לשטח הנחיתה. הכוח של עוזי יאירי נחת. בניווט הספינות נפלה טעות קטנה, והן נקלעו לתאורה של אבוקות הנפט המאירות בלילה את שדה טריפולי. אחרי שחמק הכוח מן הצרה הזאת, החלו נראות על הכביש מכוניות משטרה וז’נדרמריה. הערכתנו הייתה שהן הוזעקו משום שהכוח נתגלה, וחששנו שמא יבוטל המבצע כולו ואנו ניקרא לשוב לספינות.

“יש לראות את התמונה: זוהי פעולה ראשונה של עוזי כמח”ט צנחנים. זה מבצע גדול ראשון מסוג זה שלי כקצח"ר. דדו אינו מתערב. למרות שאני יושב כמטחווי קשת מטריפולי, אני יודע שדדו מאזין ברשת, שהוא שומע את ההוראות שלי ואולי גם את התשובות של עוזי. מסתבר, שבדרך מקרה התרחשה דווקא שם תאונת דרכים, וזו סיבת כל התנועה הרבה.

“הכוח נחת, הצליח לעקוף את הכוח המשטרתי והז’נדרמריה בלי שהבחינו בו כלל – והמשיך לנוע. הכוח של עוזי הגיע לקרבת היעדים. הכוח של סגנו, עמוס, שהלך ליעד אחר, הסתבך קצת ואיחר. אני רציתי ששתי הפעולות תתבצענה בעת ובעונה אחת, ולכן המתנתי. ואז, פעם ראשונה, נשמע קולו של דדו במשדר: ‘אני מבין, שאתה רוצה שיפעלו יחד. אם יהיה ביניהם הבדל של עשר דקות עד רבע שעה, זה לא נורא – סוף!’ בהערה זו נתן לי להבין, שאיני צריך להיות דקדקן עד כדי כך, אבל כמו גם אמר, שאין הנטל כולו מוטל על כתפי – הרמטכ”ל תומך בי מאחור.

"הפשיטה עצמה באה על מחנות המחבלים בהפתעה גמורה. בו-זמנית הסתערו על כל שבעת היעדים, נכנסו לתוכם בהפתעה, מילאו את כל המשימות. היו לנו פצועים אחדים, בהם רב-סרן מחיל הים. הוא נפצע קשה מאוד – אבדה לו עין ונקטעה לו יד – והרופא אמר, שלא יחיה אלא אם יפונה מיד. זה היה בכוח של עמוס. הכוח של עוזי פונה מן המקום שקבענו מראש, אף שחיל האוויר עירער מחדש. עכשיו אמר עמוס, כי הדרך היחידה לפינויו המהיר של הפצוע האנוש היא הנחתת המסוקים ממש ליד היעדים, חרף הסיכון. לאחר שווידאתי, כי ניתן לחפות על הנחיתה באש חזקה, ביקשתי מדדו אישור, ותשובתו הייתה מיידית: ‘כן!’

“דדו, כשהיו מדווחים לו על נפגעים, היו פניו מתכווצים, ואני מניח שגם אז פעל מתוך ההכרה, שאם אך ניתן להציל את חיי הפצוע – יש ליטול סיכון. המסוקים נחתו בנקודה החדשה שקבענו. חיי הבחור ניצלו וגם ראייתו לא אבדה, וזאת תודות לתרגום תורת צה”ל, שכל הצבא ייחלץ להצלת חיי פצוע.

“בשובנו בבוקר לבסיס היציאה, ואני ירדתי מעל הסטי”ל – חיכה לי נעים, הנהג של דדו, עם מכונית הרמטכ“ל, מחווה אופיינית לו כל כך, וכאשר הגעתי לתחקיר, חיבק אותי, לחץ את ידי, ויכולתי לראות, שלבו ממש מתרחב. הוא גם השתתף בכל מהלך התחקיר. רק בצהריים, כאשר הלכתי אני למסיבת עיתונאים גדולה בבית סוקולוב, בהשתתפות עיתונאים ישראלים ונציגי כלי התקשורת בעולם – הלך דדו לביתו, לחטוף שינה, שהרי כולנו לא עצמנו עין מאז הבוקר הקודם.”

היה זה מבצע שהפגין את כושר הזרוע המיוחדת של צה“ל לפעול בעומק שטחי האויב, “להכות במקום ובשעה הנוחים לנו. ניתנו אופציות למבצעים הרבה יותר נרחבים וסבוכים – ובכך חודשו נעוריו של כוח שהיה בעבר אופייני לצה”ל: הנועזות, הגמישות בהפעלה, כל מה שהתחנכנו עליו,” מסכם מאנו מבצע זה. “לדדו הגיעו כל השבחים על התכנון הראשוני שלו כרמטכ”ל, על שנטל על עצמו את האחריות לביצוע ועל צורת הניהול, השקט, השלווה, הביטחון."²¹⁸

וכנגד זה: המזל הרע, אויבו הגדול של המצביא. אותו יום, ה- 21 בפברואר עתיד היה להיזכר לא בזכות הפשיטה הגדולה, כי אם בעטיה של אותה טרגדיה אנושית – יירוטו של מטוס נוסעים לובי, שהביא למותם של 105 נוסעים ואנשי צוות. רק שבעה מן האנשים שהיו באותו “בואינג 727” ניצלו.

יירוטו של מטוס נוסעים לובי

אנחנו עומדים ב- 21 בפברואר 73'. לביתו הגיע דדו בצהריים, ועד ששכב ונרדם, הייתה השעה קרובה לשתיים. באותה שעה עשה מטוס נוסעים לובי את דרכו מבנגאזי לקהיר. משנותחו ממצאי “הקופסה השחורה” ושוחזר מסלול טיסתו, נמצא שהמטוס – שכיוון טיסתו הכללי היה דרומה-מזרחה – סטה סטייה ניכרת מזרחה, לעבר מפרץ סואץ. המכ"ם הישראלי הבחין בו עוד בטרם חצה את קווי הפסקת האש וחדר לתוך סיני. על פני פורט תאופיק חלף בשעה 14:01. לקראתו הוזנקו שני מטוסי “פאנטום”, שאותתו לקברניט לטוס בעקבותיהם. כוונתם הייתה לחייבו לנחות בשדה רפידים. באותם ימים הגיעה לגורמי ביטחון בישראל ידיעה, שהפלשתינים מתכננים מבצע אווירי – פיצוצו של מטוס מעל תל-אביב. בסיני ובנגב יש מטרות ביטחוניות רגישות, וכן מרכזים אזרחיים, העשויים להוות מטרה לפיגוע כזה. מאז ששת הימים לא עבר שום מטוס של חברות התעופה הבינלאומיות מעל למרחב הצבאי של סיני. הטייסים הישראלים דיווחו עוד שכל חלונות המטוס מוסתרים בווילונות, ואין נראים נוסעים. כל זה היה חסר תקדים וחשוד.

בתחילה נראה היה כאילו מציית המטוס להוראות שני מטוסי הפאנטום, מאבד גובה ומשחרר את הגלגלים לקראת נחיתה – אך הוא פנה לפתע מערבה, כמתכוון להימלט. וכל זה – במהירות הסילון. בתוך דקות מגיע הדבר עד למפקד חיל האוויר ועליו להחליט. הוא מחליט שאין להניח למטוס לברוח – והוא מתקשר לביתו של הרמטכ"ל. “אנחנו יודעים שלהצלחות יש אבות רבים, ואילו הכישלון יתום,” אומר מוטי הוד. “ראיתי מקרים שונים, שמפקדים לא ששו לתת גיבוי לכישלון. לא כך נהג דדו באותה פרשה. טילפנתי אליו, הערתי אותו משנתו. הוא שמע, קיבל את המלצתי וסמך ידו עליה – לאמיתו של דבר לא הייתה לו גם שהות לשיקול: הוא יכול היה להצטרף להמלצתי, או לדחותה. היה זה אופייני לו – שנתן אמון מלא במפקדים.”²¹⁹

האסון קרה. רק לאחר שנותחו כל האירועים – וההקלטות שנשתמרו בקופסה השחורה – נתגלתה כל שלשלת המשגים של הטייס הלובי: תחילה סבור היה, שהמטוסיס המלווים אותו הם “מיגים” מצריים – אף שתמוה שאין הקברניט מבחין בין “מיג” לבין “פאנטום” – וכי השדה שהוא קרב אליו הוא זה של קהיר. כאשר אותתו לו טייסי הפאנטומים, שקרבו עד כדי מטרים ספורים מתאו, לא הבין כנראה את המתרחש. לישראלים, כנגד זה, היו סיבות טובות לחששם מפני מעשה טרור, ולכן פירשו גם הם פירוש מוטעה את ניסיונו לחמוק מהם חזרה אל מעבר לקווי הפסקת האש. כל זה לא מנע את ההרגשה הכבדה בשל האסון – ואת הביקורת החריפה הן בחוץ והן בבית. בעולם הערבי התנהלה תעמולה קיצונית נגד מדינת ישראל ודמותה המוסרית, ולא מעטים הצטרפו אליה גם במדינות אחרות. גם ארגונים בינלאומיים הקשורים לתעופה אזרחית ביקשו לחקור את נסיבות המקרה. בבית – היו שהטילו צל על כושרו של הרמטכ"ל למלא את תפקידו האחראי, וצל זה רבץ עליו.

דובר צה"ל באותם ימים היה פנחס (“פינייה”) להב, ולדבריו היה זה לא רק אחד הרגעים הקשים של דדו, אלא בלטה אז איזו תכונה אופיינית: “ברגעי אושר נטה דדו להתחלק עם כל הסובבים אותו, אך ברגעים קשים היה לבדו. הוא לא חיפש שותפים למטוס הלובי.” את החלטתו הסביר לערך כך: לא אחת מוטל על מפקד לקבל החלטה על סמך דיווחים המגיעים אליו משדה הקרב, והן נשענות על מידת האמון שיש לו בתחושותיו הנכונות של המדווח. הוא העריך מאוד את ניסיונו ואת שיקול דעתו של מפקד חיל האוויר, ולמען האמת היו שניהם באותו מצב עצמו – שניהם התרשמו מדיווחים שהגיעו אליהם.²²⁰

“היו אלה ימים קשים מאוד,” אומר הוד. “אני באתי אל דדו ואמרתי לו, שאין הוא צריך לשאת באחריות. פורמלית, אחראי אומנם הרמטכ”ל, אבל במקרה זה לא הייתה עליו כל אחריות למעשה. דדו סירב לשמוע. הוא הלך איתי לכל מקום, והתייצב כולו לימיני. הלחץ היה פנימי וחיצוני גם יחד. באו לחקירה מטעם ארגון התעופה הבינלאומי וכדומה. אז למדתי להכירו."²²¹

כך גם הסביר דדו ברבים את האסון לאחר שנחקרו נסיבותיו. אף שהמטוס יצא מתוך תחומי מצרים לעבר סיני, לא פעל נגדו מערך ההגנה המצרי ולא הזהירו. הוא חדר לתוך מרחב אווירי צבאי סגור, שמאז 1967 לא עבר בו שום מטוס אזרחי זר. “כל אלה יצרו את הרושם במערך ההגנה האווירי ובמפקדת חיל האוויר, שזהו מטוס במשימה עוינת.” למרות הביקורת, הוסיף דדו להגן על ההחלטה, “שבנסיבות ובנתונים שהיו ידועים באותם רגעים ספורים, הייתה נכונה ואני אישרתי אותה.” לראשי הפרקים שהכין לעצמו הוסיף בכתב ידו: “אנחנו מצטערים מאוד, ואין לנו רגשי אשמה.”

מאוחר יותר, באוזני חברי כנסת, הסביר את האמצעים שיאפשרו לפענח את תמונת התעבורה האזרחית כולה באזור ולצמצם את סכנת הטעות. אך גם באמצעים החדשים אין ביטחון גמור, שלא תחול טעות, שכן כל הבירורים וההחלטות חייבים להסתיים בתוך דקות. “אם יקרה מה שאינו קורה בדרך כלל בחיים,” אמר כעבור זמן, “שתהיה חזרה על אותה סיטואציה עצמה, בדייקנות גמורה – שהמטוס יהיה אזרחי, והוא יזוהה כשייך לאחד מקווי התעופה, והוא יהיה בדרכו חזרה מן המרחב האווירי ומערכת הקשר שלו תהיה מקולקלת ולא נשמע אותו – אקח סיכון גדול יותר. אבל אם תהיה לנו הוכחה פוזיטיבית, שהמטוס הוא במשימה צבאית זו או אחרת, והוא ליד עיר או מטרה ביטחונית חשובה – הריני אומר כבר עכשיו: לא אקח סיכון.”²²²

חמישה ימים לאחר הפלת המטוס יצאה ראש הממשלה לארצות-הברית ודדו היה בין הנפרדים מעליה בנמל התעופה. גולדה ידעה, שנמתחת ביקורת על הרמטכ“ל – ביקורת שלא ידע כמותה כל שנותיו בצה”ל - ולפני עלותה למטוס אמרה לו:

“יהיו לך עוד כמה ימים קשים, ואני לא אהיה כאן. רצוני לומר לך, שאני לא רק מעריכה אותך. אני מעריצה אותך. ואני לא רק מאמינה בך – אני נותנת בך אמון מלא.”²²³

“אביב נעורים”

הנועזת בפעולות שננקטו באותה תקופה נגד ארגוני הטרור הפלשתינים ונגד מנהיגיהם הייתה הפשיטה ללב ביירות, ב-9 באפריל 1973. פעולה זו מציינת חתימתו של פרק שלם, שהיו בו גם הצלחות, כחילוץ נוסעי מטוס “סאבנה”, וגם אסונות כבדים – הטבח בנמל התעופה לוד, רצח הספורטאים באולימפיאדה של מינכן, קבלת מעטפות נפץ ופיגועים אחרים. בישראל הלכה דעת הקהל ונסערה; התביעה לצעדים הגנתיים ולפעולות תגמול גם יחד נשמעה מן החוגים המתונים ביותר. ואכן, בצד הקמתה של מערכת מסועפת ויקרה מאוד, שהפכה כל נציגות וכל משרד ישראלי בחוץ לארץ למין יעד מבוצר שאובטח על ידי צעירים מיוצאי היחידות הנבחרות של צה“ל – החלו להיפגע גם שולחיהם של הטרוריסטים. מעתה החלו להתפרסם ידיעות על מנהיגי מחבלים שנפגעו במקומות ובנסיבות שלימדו על מידע מדויק, תכנון קפדני וביצוע מושלם. רסאן כנפאני ידוע כאחד הבולטים בין הסופרים הפלשתינים, אך הוא היה גם מראשי הארגון שהצטיין בטרור חסר אבחנה ומעצורים – החזית העממית הדמוקרטית. כאשר נהרג כנפאני בבירות בשעה שהתניע את מכוניתו הממולכדת, כתב סופרו הצבאי של “הארץ”, זאב שיף, כי “מי שהרג את כנפאני הוכיח, כי הוא מסוגל למבצעים מוצלחים יותר אם רק ירצה בכך.” זה היה בספטמבר 1972. באוקטובר נורה למוות, בפתח ביתו ברומא, ראש ה”פתח" בעיר זו – עדאל וואהיל זועייתר. פעולות אלו ואחרות יוחסו לאנשי המוסד המרכזי למודיעין ולתפקידים מיוחדים, שבראשו עמד (מאז 1968) האלוף צבי זמיר.

אולם הטרור של “ספטמבר השחור” נמשך. בסוף דצמבר השתלטה חוליה על שגרירות ישראל בבנגקוק, וקרוב ליממה הוחזקו עובדיה כבני ערובה. ב-9 בינואר 1973 התפוצצה פצצה בפתח בניין הסוכנות היהודית בפאריס. כעבור עשרה ימים היה ניסיון – שסוכל – לחבל במחנה המעבר שנאו, באוסטריה, לעולים מברית המועצות לישראל. לא עבר שבוע, ובמדריד נרצח ישראלי, ברוך כהן, שלפי ידיעות שונות היה עובד ה“מוסד”. בסוף ינואר ובראשית פברואר שוגרו מעטפות נפץ לאישים שונים בישראל ולשגרירויות ישראל, הן במדינות אפריקניות והן בגואטמלה. בראשית מארס סוכל ניסיון לפגוע במוסדות ישראליים בניו-יורק, כעבור שבוע נרצח סוחר ישראלי בקפריסין, ב-20 במארס נתגלו בנמל התעופה של רומא ארבע מזוודות נשק נטושות – וכן הלאה וכן הלאה.

זה היה הרקע לאותה פשיטה נרחבת ונועזת לתוך ביירות.

הזכרנו כבר למעלה את הקשרים הקרובים והנוחים שנרקמו בין הרמטכ"ל לבין העוסקים בפעולות מיוחדות לסוגיהן. הייתה בו איזו משיכה אל הסיכון ואל ההעזה הגדולה, אך חברו, תת-אלוף אברהם ארנן אומר, כי הייתה זו גם השקפה צבאית – כי ככל שאתה מעמיק חדור לעומק שטחו של האויב כן מובטח לך יותר שהאויב ייתפס כשהוא מופתע, בלתי מוכן, ואם תתכנן בדייקנות ותבצע היטב – מובטחת לך הצלחה.²²⁴

לידתו של מבצע ביירות – שייקבע לו כינוי הצופן “אביב נעורים” – במידע על אורח חייהם של ראשי המחבלים, ששלושה מהם התגוררו באותו בית דירות, ברובע מהודר של ביירות. שבועות אחדים קודם לכן – עוד לפני הפשיטה לטריפולי – תוכננה פשיטה על שני בסיסי מחבלים מדרום לביירות – בית מלאכה לחומרי מלחמה ומפקדה. הכול תוכנן ותורגל, אך שר הביטחון, ששיבח את התרגול – דחה מעיקרו את רעיון הכניסה ללוע הארי.

הפעם נתפס דדו לרעיון, ששולבה לתוכו גם ההצעה הקודמת וגם יעד רביעי. אומר קצין בכיר שהיה מעורב בתכנון, כי כרמטכ“ל היה דדו “אמיץ מאין כמוהו. אילו נכשל, היה רק הוא משלם – והוא לקח את זה על עצמו באומץ לב. הוא היה רמטכ”ל בתנופה עצומה. הוא לא היה בנאלי. הוא החשיב את העשייה המיוחדת. הוא שירת את הצבא.”

לגבי היעד הראשון הייתה שורת בעיות. הפשיטה עשויה להצליח – ושלושת ראשי המחבלים לא יהיו בביתם. ננקטו אמצעים להבטחת עיתוי מדויק. נקבעה גם שעה מאוחרת, כדי להיות בטוחים שיימצאו בביתם. שאלה שנייה: איך מגיעים אל הבתים? ושלישית: איך נחלצים משם? איך מתגברים על הזקיפים השומרים בכניסות לבניינים? כיוון שאחד היעדים – בניין שהתגוררו בו עשרות מחבלים – היה סמוך לבניין מגורים רגיל, איך מונעים פגיעה באזרחים חפים מפשע? היה זה סיכון גדול ביותר, ואילו נכשלה הפעולה, אן אילו נגרמו לכוח הפושט אבדות מרובות, היה מושג אפקט הפוך מן המבוקש. אמר דדו למאנו שקד: “אם זה ייכשל – ניוותר רק שנינו, אתה כמפקד הפעולה ואני כרמטכ”ל. אני צריך לחשוב על שנינו – אבל אתה צריך לחשוב רק על עצמך. אתה, מכל מקום, תקבל את כל הגיבוי – כי אני אאשר את המבצע."

היה זה בסוף בדיקה מדוקדקת של התכנון, האפשרויות והסכנות. במבצע כזה, שאין המשתתפים בו יכולים לצפות לא לתגבורת שתחלץ אותם במקרה של תקלה, לא לסיוע אווירי – אלא כל הנכנס לעיר הזרה יעמוד שם עם חבריו לבדם – לטוב ולרע – מכריעות סגולותיו של כל מפקד ושל כל לוחם. לאחר שנבחרו המשתתפים, נפגש איתם הרמטכ"ל. הוא ניסה לעמוד על טיבו של כל אחד מהם, להעריך את יכולתו. משהוחל בתרגולים, "עשה דדו איתנו שניים או שלושה לילות שלמים – רץ איתנו, זחל איתנו, הסתער איתנו, עשה הכול כדי להיות משוכנע במאה אחוזים שהפעולה ניתנת לביצוע חרף הקשיים העצומים. היינו מתרגלים את הפעולה בלוח הזמנים האמיתי – נפגשים בערך בשעה עשר בערב, מתחילים את הנחיתה באחת אחר חצות, וכך עד עלות השחר. משם היה חוזר לעבודתו הרגילה. בהדרגה השתכנע.

"אל הבית ששימש קסרקטין, בניין בן שבע קומות, שהתגוררו בו לפי הערכה כשבעים מחבלים, צריכים היו להגיע שני בחורים שלנו בשקט ובשלווה, תוך כדי עישון סיגריות, ולהתגבר על שניים או שלושה הזקיפים שבפתחו. השניים שנבחרו היו חגי מעיין מקיבוץ מגן ואבידע שור מקיבוץ שובל – סגן וסמל.

"דדו התיישב עם השניים על הארץ – כאילו הם שלושה אנשים שאין ביניהם לא הבדלי דרגה ולא הבדלי גיל – ופתח איתם בשיחה, שאל כל אחד על רקעו, על הוריו, על תפקידו המיועד במבצע. האם הם בטוחים במה שהם הולכים לעשות? ומה אם יפתחו עליהם באש? ומה אם יהיה מעצור?… והכול לא כמתחקר, כי אם כאיש מבוגר שהוא יותר מקצועי, ואינו יכול ללכת במקומם, ובשאלות ובתשובות הוא מנסה להעניק להם – שני קיבוצניקים צעירים מקיבוצי השומר הצעיר, שאינם רואים בצבא את ייעודם המקצועי אלא ממלאים את שירות החובה – את מלוא הידע שלו ואת מלוא אמונתו בהם. וכל זה ברמה מקצועית גבוהה.

“כך שיחתו עם מפקדי החוליות, שצריכות היו להתפרץ אל דירות ראשי המחבלים, כשהוא חוזר ומדגיש שאלה בתים שגרים בהם אזרחים ויש להיזהר. הערכנו, כי להפלת הבית בן שבע הקומות יהיה צורך במאתיים ק”ג חומר נפץ. אבידע שור העריך שדי ב-80 ק"ג. צמוד לבניין זה היה בניין שני בן שבע קומות ובו עשרות משפחות. אמר אבידע: מוטב לנו שהבניין של המחבלים לא יקרוס תחתיו, ובלבד שלא יהרגו עשרות אזרחים בבית הצמוד. שיידעו שהיינו ומה אנחנו מסוגלים לעשות – אבל שלא נשאיר נשים וילדים פגועים.

“אנחנו קיבלנו את דעתו של סגן אבידע שור ז”ל.

“כשגמרנו את כל ההכנות, היה דדו משוכנע שהפעולה אפשרית. אז גם קיבל את אישורו של הדרג המדיני. ביום הביצוע, כמו בפעולת טריפולי, הגיע דדו לבסיס היציאה, שוב עבר מספינה לספינה, לחץ ידיים, אמר מילה טובה – ויצא.”²²⁵

מטרת “אביב נעורים”, כאמור, הייתה שבעה יעדים של ארגוני החבלה, שנכללו בארבע משימות. שעת ה“שין” הייתה 01:07. הנחיתה בחוף עברה ללא בעיות. ראשונה תקפה היחידה שצריכה הייתה לפגוע בראשי המחבלים בדירותיהם שבקומה השישית, השלישית והשנייה שבבניין. למטה נותר כוח נוסף שאיבטח את כל הפעולה. היריות משכו רכב משטרה וז’נדרמריה, אבל האנשים הצליחו למלא את המשימה, לחזור אל החוף, לעלות על סירות שהמתינו להם ולהגיע אל הסטי"ל.

הכוח השני תקף את קסרקטין החזית העממית, בניין בן שבע קומות. חגי מעיין ואבידע שור התקרבו אל השומרים, הדליקו סיגריות, הגיעו ממש אליהם והרגו אותם. המידע המפורט, שעליו התבסס התכנון, לא הזכיר טנדר מחבלים עם מקלע מעבר לכביש – שהיה חלק מן המשמר, או שנזדמן במקרה לקרבת מקום. הטנדר פתח באש. אבידע וחגי נהרגו ולוחם נוסף נפצע. מפקד הכוח החליט לפתוח מיד בהסתערות על הבניין – ותוך כדי כך שותק גם הטנדר – ומכל המקומות החלו יורים ומשלשלים רימונים. למרות זאת הצליח כל הכוח לחדור לבניין, להניח חומר נפץ, פגע במחבלים שהחלו יורדים במעלית ובמדרגות, פוצץ את הבניין, פינה את הנפגעים ונסוג. אותו לילה פרצו בביירות מהומות סטודנטים וברחובות שוטטו שריוניות. אף-על-פי-כן הצליח הכוח להתפנות ולחזור לסטי"ל, ועימו שני הלוחמים ההרוגים והפצוע.

אותה שעה פעל כוח שלישי בצפון ביירות. המטרה המשנית הייתה פיצוצו של בית מלאכה לייצור מוקשים ואמצעי לחימה אחרים, אך משימתו העיקרית הייתה הטעיה. ואכן, עם הישמע קול ההתפוצצות, החל חלק מן הכוחות הערביים זורם צפונה.

כוח רביעי, שפעל בפרבריה הדרומיים של ביירות, פגע בבית מלאכה של הפתח וב“משרדי עזה”. המרחק בינו לבין שריוניות לבנוניות שדלקו אחריו הצטמצם – אגב נסיעתו אל החוף – לכדי כמה עשרות מטרים, אך גם כוח זה הצליח להתפנות בלי נפגעים.

כל הלילה ליוו את מהלך המבצע הרמטכ“ל ומפקדים בכירים שהיו מעורבים בו במישרין. מספר אחד מהם על תחושת הבדידות של דדו, בשעה שהגיעה הידיעה על נפילתם של שני הלוחמים, ומישהו הפטיר “כישלון” וקם ויצא את החמ”ל. לא כן היה עם שחר, משהובררה הצלחת “אביב נעורים” והידיעות החלו מרעישות את העולם כולו. בשוב הלוחמים בבוקר לבסיס היציאה המתינו להם שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקדים בכירים נוספים. הפעם היה ניצחון, ולא חסרו לו אבות.

אלא שהיה זה האחרון באותם מבצעים נועזים. לא יצא שבוע אחד, והגיעו ידיעות על כוונות מצריות לחדש את הלחימה. הפסקת האש בחזית המצרית, שנמשכה ברציפות מאז מחצית 1970, קרבה לקצה. החלו אותם שישה חודשים גורליים שקדמו ליום הכיפורים.

“על גחלים לוחשות”

אתראות מלחמה גברו – ושבו ונחלשו – בין מחצית אפריל לבין יולי 73', ובהמשך יתוארו כל אמצעי הכוננות לקידום פני הרעה שננקטו במטה הכללי. אך אין להבין את כלל ההתרחשויות של אותה שנה, בלי לשרטט את הרקע הכללי ולהאיר את האווירה, שהחלה לשרור כבר בקיץ 1972, משגורשו היועצים הרוסים ממצרים, ואם כי בשנים-עשר החודשים שלאחר מכן נכללים כמה פרקים של התהדרות הדריכות, הלך וכבש ביטחון יתר בהדרגה את התודעה.

באוקטובר 1973 עמדו להתקיים הבחירות לכנסת השמינית. המאבקים הבינמפלגתיים – ובמקביל, בין אישים בצמרות – החלו חודשים רבים קודם להרכבת רשימות המועמדים והמצעים. הכוח הפוליטי המרכזי במדינה היה ה“מערך' – ובעיקר מפלגת העבודה,²²⁶ שאף היא הייתה זירה למאבקים אישיים ורעיוניים, שמצאו ביטוי פומבי בהצהרות, נאומים, תחזיות ודיונים. הירידה היחסית של המערך בבחירות הקודמות והתחזית של ירידה נוספת בבחירות הקרבות, חידדו את רגישותם הטבעית של הפוליטיקאים להלוך הרוח בציבור, אלא שהם מצאו עצמם לא רק נענים ל”קול המון" כי אם גם מגבירים אותו.

בוויכוח זה במפלגת השלטון הייתה גם עכשיו – כבעיתות משבר קודמות – אישיותו של שר הביטחון, משה דיין, הדומיננטית. השנה השישית שלאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים נפתחה בתחושה כללית, שמצבה של ישראל נוח ומאושש יותר מאשר אי פעם בעשרים וארבע שנות עצמאותה. כל השנים ראה עצמו דיין, כשר הביטחון, מופקד על ביסוס הישגיה של מלחמת ששת הימים לא סביב שולחנן של ועידות שלום, כי אם בשטחים עצמם, בדרך של עיצוב “מפה חדשה – יחסים חדשים.” בציבור רווחה לא רק הכרה רחבה בהצלחת מדיניות הגשרים הפתוחים, כי אם נסתמנה הקשחה גוברת בראיית אותה מפה חדשה. ההתנגדות לפשרה המושתתת על נסיגת ישראל מרוב שטחי יהודה והשומרון נהנתה מתמיכה לא מבוטלת גם במפלגת העבודה עצמה, אך לדיין הייתה מובטחת גם תמיכה קבועה מצד האופוזיציה, שעתידה הייתה לכונן, סמוך לבחירות, מסגרת חדשה – “הליכוד”. “הישיבה על הגדר” הייתה איום מתמיד על הנהגת מפלגת העבודה והמערך, וטבעה חותם על המאורעות.

את פגזי הטיווח הראשונים ירה דיין כבר בשלהי 1972. כאשר נשאל (בראיון טלוויזיה, 29.10.72), על הדברים שהשמיע – כי לא עם ערביי יהודה ושומרון תנהל ישראל משא ומתן, וכי עליהם לראות עצמם כאזרחים ירדנים ואת עמאן כבירתם – העיר, “אני שמח שהשאלה הזאת עלתה, בעצמי הייתי אחד מן הדוחפים את הדיון בשאלות אלה; גם הזמן בשל לזה וגם שעת הבחירות תחייב ודאי התייחסות פרוגרמאטית לדברים אלה.” הוא מצביע על שלוש אלטרנטיבות קיימות: סיפוח חד-צדדי של כל השטחים ומתן זכויות אזרח; חזרה לקו הירוק עם שינויים קלים; “המשך המצב הקיים”. עד מתי? מצב זה עשוי להימשך עוד שנים לא מעטות, ובמהלכן יש “להגשים את זכות ההתנחלות בכל מקום שאנו מוצאים לנכון – ביהודה, בשומרון וברצועת עזה ובחלקים בסיני, במקומות שאנחנו חושבים לעשות זאת.” בזה הוא כולל את הקמת העיר ימית. “היום לא אביא את ההצעה הזאת לממשלה, אני מעריך שלא יהיה בה רוב לכך,” אבל הוא “מאוד בעד הקמת עיר דרומית מרפיח,” ועד שתיבנה העיר – יהיו שני מיליון יהודים נוספים בארץ.

באותו ראיון עצמו נשאל שר הביטחון אם בהחלפתו של שר המלחמה המצרי יש לראות שיפור יחסים עם ברית-המועצות וחידוש אספקת נשק למצרים. הערכתו של דיין היא, כי אכן זהו הפירוש, ותהיה היענות סובייטית מסוימת, אבל הוא “מניח ומקווה”, כי כמו בעבר, לא תהיה מעורבות ישירה, בלחימה עצמה.²²⁷

היום מעריכים, שמינויו של אחמד איסמעיל (ב-26 באוקטובר) היה צעד למימוש החלטתו של סאדאת לפתוח במתקפה. לדברי מוחמד חסנין הייכל, הוכנה תוכנית “גרניט 1” במחצית הראשונה של 1970, כאשר הושלמה הקמת מערכת ההגנה האווירית וסוללות טילי הקרקע-אוויר. גירסתה האחרונה של “גרניט 1” היא שהופעלה ביום הכיפורים, לדברי הייכל. עם מינויו של אחמד איסמעיל עובדה מחדש תוכנית זו, בהתאם לתפיסה החדשה של המלחמה ומטרותיה, כפי שהתגבשה בימים ההם אצל סאדאת, וזו הושלמה כבר במחצית ינואר 1973. ²²⁸

באותם ימים, שלהי אוקטובר 72', היו העיניים נשואות לארצות-הברית, למערכת הבחירות הנטושה בין הנשיא ניקסון לבין הסנטור מקגאוורן. בנובמבר זכה ניקסון בניצחון מרשים ביותר, וב-27 בינואר נחתם הסכם שלום בין ארצות-הברית, דרום-וייטנאם וצפון-וייטנאם, ובכך תמה מעורבותה של אמריקה במלחמה ונוצרה מציאות חדשה בדרום-מזרח אסיה. יציאת האמריקנים מווייטנאם פורשה כצעד נוסף להגשמת הדטאנט הבינמעצמתי ברוח החלטות מוסקבה לקיום יחד בשלום. האם תהיה לסיום מלחמה זו השפעה חיובית גם על המזרח התיכון, ושמא יגבר דווקא עכשיו הלחץ המדיני ותתחדש סכנת ההתלקחות הצבאית?

כבר בדצמבר הגיעו ידיעות המצביעות על כוונה אפשרית מצד המצרים לחדש את האש, בצורה זו או אחרת, באביב 1973. ההערכה הייתה (ובזה נשאר דדו נאמן לדבריו בקיץ, בסיכום משחק המלחמה), שאם לא תחול התקדמות מדינית לאחר שיתייצב הנשיא ניקסון בכהונתו השנייה בבית הלבן, עלולים המצרים לנסות לדרבן אותה על ידי חידוש האש. מכל מקום, בדצמבר הוחלט להשהות את תוכנית קיצור שירות החובה בשלושה חודשים, שצריכה הייתה להיכנס לתוקפה באפריל 1973. למעלה כבר הוסבר הרקע לקיצור השירות – הקיצוץ התקציבי – אבל ביטול התוכנית, שזכתה חודשים ספורים קודם לפרסום רב, חשף את הרמטכ"ל לביקורת שלא הייתה לו אפשרות להתמודד איתה.

את התגובה על הידיעות שהגיעו בדצמבר קשה גם להגדיר כ“חרדה”. “כמה פעמים יכול מנהיג לחזור על אותו איום,” אמר דדו בראשית אפריל 73'. “בשנת 1971 אמר, שזו שנת הכרעה: הוא אמר, ש-1972 היא שנת הכרעה; הוא הבטיח שלפני הולדת מוחמד השטחים יהיו משוחררים; הוא מבטיח שהשנה תהיה התנגשות…” איומים אלה נצטיירו כחלק מן האופנסיבה המדינית שפתחה בה מצרים. אין רואים סימנים מוחשיים, שמכינים את המלחמה לתאריך מסוים, אבל אין להתעלם מן הסיכון שבהידרדרות לעבר מלחמה. לכן “אנחנו חייבים להמשיך ולקיים כוננות – ואכן, זאת אנו עושים.” אומנם, כמסופר למעלה, דוללו ונסגרו כבר עד אז כשלושה-עשר מעוזים, צומצמה פעילות הביטחון השוטף בקווים, אבל את מרכיב הכוחות העיקרי, את סדר הכוחות של השריון בתעלה – שהיא אמצעי הכוננות כנגד כל הרפתקה מצרית שלא תהיה – “לא הקטנו, והכוננות נשארה גבוהה.”²²⁹

כך בראשית אפריל. בסוף ינואר, בראיון לסיכום שנתו הראשונה כרמטכ“ל, משיב דדו לשאלות המנסרות אותה שעה בחלל: המלחמה בארגוני המחבלים; הוויכוחים המדיניים ותופעות חריגות של סרבנות גיוס; טוהר המידות וגילוי תופעות שחיתות בצבא; טרטורים ומשמעת. נשאלת שאלה, שרק לאחר המלחמה, עם פרסום מסקנות ועדת אגרנט, תשוב ותצוף: האם מניח את הדעת הפיקוח האזרחי על צה”ל?

“קראתי מאמר בנושא זה. יכול להיות שיש יסוד לטענה המשפטית, באיזו מידה מוגדרות הסמכויות, אבל זה לא חל רק על צה”ל, כי אם על חוקת המדינה בכלל – באיזו מידה מוגדרים הדברים במדינה צעירה. אבל אם מדברים לא על הגדרות אלא על מערכת היחסים דה פאקטו – אני חושב שזוהי דוגמה חיובית ואיני רואה בה פגמים כלשהם." הוא גם מונה את הצינורות: הרמטכ“ל עצמו נפגש אחת לחודש עם ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, סוקר את הנעשה בצה”ל ומשיב לשאלות, וכן נפגש עימה אחת לחודש ראש אמ"ן ומוסר לה מידע. והעיקר: “אני מופיע בממשלה לעתים קרובות ומדווח לה על כל אירוע. כל החלטה משמעותית, מבצעית או ארגונית, מובאת לשר הביטחון. חלק מהדברים האלה מועבר להכרעת ראש הממשלה. בתחום המבצעי, כמעט כל דבר מובא לראש הממשלה ולממשלה.”

קיצור השירות, ברקע הידיעות על כוונה מצרית אפשרית לחידוש האש, מעורר את השאלה המרכזית: האם צפויה מלחמה?

הרמטכ"ל מבחין בין כוונה לבין יכולת. “אני חושב, שביחסי הכוחות ב-1973 אין סיכוי למצרים להשיג איזה הישג צבאי משמעותי. אילו האמינו שאפשר להשיג הישג כזה, היו פותחים באש. משום כך צריך לקיים כוננות כזו, שיהיה ברור להם, שאין להם סיכוי להשיג הישג צבאי כלשהו.”

האפשרות השנייה הפתוחה למצרים – מלחמת התשה. “אם נקבל את הנוסחאות אשר אנחנו שמענו לאחרונה – גם זה לא יינתן להם. אם 1973 צריכה להיות שנת יוזמות מדיניות, רצוי היה למצרים לשלבן עם אש – מעין מהדורה של מלחמת התשה. לנו אין צירוף כזה רצוי ואנו צריכים למונעו בראשיתו… אם אומנם תיפתח אש, צריך להגיע להכרעה מיידית ולא לאפשר התשות ממושכות. זאת אני רואה כאתגר שני, שצריכים להיות מוכנים לו – ואם אכן תיפתח אש – להכות באויב מהר… אגדיר את סיכויי הכוחות ואומר כך: אם אומנם תהיה התנגשות נוספת – סיכויינו שלנו לנצח וסיכוייהם שלהם להפסיד נשארו פחות או יותר כפי שהיו בשנת 1967.”²³⁰

ב-2 בפברואר מפרסמים כמה כתבים מדיניים את תוכנה של שיחה עם משה דיין: יוסף חריף ב“מעריב”, מ' גפן ב“על המשמר”, דן מרגלית ב“הארץ”. הדברים מצטרפים לתמונה אחת: שר הביטחון אינו נרעש מן הדיבורים הרווחים מפעם לפעם בארצות-הברית, כי אם לא יעשו משהו (והכוונה בדרך כלל לכך, שישראל צריכה לגלות גמישות) עלולים הרוסים לחזור למצרים. בכלל, אין טעם לחזר אחר מצרים. יש להניח לה להבין, כי אם לא תזדרז ותבוא לשולחן המשא והמתן, תוסיף ישראל לשבת במקום שהיא יושבת. “כן לחץ, לא לחץ – אנחנו בסיני יושבים וזהו זה! אם מצרים רוצה לשוחח איתנו, בבקשה…” מצטט חריף את דיין. מדברי שר הביטחון באותה שיחה מתרשם עיתונאי שני, כי הקונספציה של דיין לא זו בלבד שאינה מניחה הסדר הנראה לעין, אלא הוא צופה תקופה ארוכה למדי, שגם בסיומה (אם תסתיים אי פעם) לא יהיה הסדר במובן המקובל, עם קו מדיני חדש… קונספציה חדשה, שפירושה סטטוס קוו בתוספת עשייה ציונית, שתיצור עובדות בשטחים. במצרים חלו שינויים רבים המצדיקים אי-חיפזון ישראלי, בהנחה שכל התלהבות כזאת עלולה להזיק. הרוסים יצאו ממצרים וסאדאת הכריע בשנה שעברה שלא לחדש בינתיים את המלחמה.

הלוך הרוחות באותם ימי 1973 משתקף ב“שיח” נרחב לציון כ“ה שנות “מעריב”, שהשתתפו בו שבעה רמטכ”לים לשעבר: יגאל ידין, מרדכי מקלף, משה דיין, חיים לסקוב, צבי צור, יצחק רבין וחיים בר-לב. הרמטכ“ל הראשון, יעקב דורי, לא היה בין החיים. רב אלוף אלעזר, הרמטכ”ל בשירות פעיל, לא השתתף. שלושה מן המשתתפים היו במערכת הביטחון: מ' דיין – שר; צ' צור – עוזר שר; ח' לסקוב – אומבודסמן של צה“ל. ניכרת הסכמה נרחבת בשאלה הראשונה במעלה – מצבה הביטחוני המצוין של ישראל. אומר בר-לב: “קודם כול אני לא חושב, שקיימת סכנה לביטחונה של ישראל… אני סבור, שהיום ההכרה בעולם הערבי היא, שבכוח לא יכולים לפתור את הבעיה. ומכאן יוצא, שהסיכוי להסדר גדול יותר מאשר בעבר.” יצחק רבין מנתח את משמעות ההבנה הסובייטית-אמריקנית החדשה. אף שהמאבק בין המעצמות יימשך, ישתנו מעתה כללי המשחק, ושתי המעצמות ישתדלו להימנע ממעורבות ישירה בסכסוכים מקומיים. אם תימשך מגמה זו, יהיה “יותר חופש פעולה לעמים קטנים, הנחושים בדעתם להיאבק על עמדותיהם ומסוגלים לכך.” צבי צור משיב בשלילה לשאלה “אם ישנה סכנה למדינת ישראל” – הן משום שאנחנו יושבים בגבולות שבהם קל יחסית להגן על ישראל וביטחונה, הן משום ש”אנחנו חזקים היום אבסולוטית לעומת האויב," הן משום התרחבות הפער האיכותי והטכנולוגי לטובתנו. “הביטחון של ישראל הוא לא רק בידיים אמונות כיום, אלא שזה עשוי לאפיין את המצב בשנים הקרובות.” צריך למצוא דרך להידברות עם הערבים. “יכול להיות, שזה ייקח עוד חמש-שש שנים עד שנגיע לאיזו נוסחת פלאים. לעת עתה השד לא כל כך נורא, בכל התחומים של מדינת ישראל.” יגאל ידין אומר: “אני מסכים שהיום אנחנו במצב מצוין, ולפחות לא היינו אף פעם במצב כזה… (אבל עלינו) להחדיר לעצמנו, לכולנו, לעם ולעולם, פעם אחת ולתמיד: שייתכן כי נצטרך לחיות במצב הזה של לא-שלום, לפחות עוד 30 שנה… ואז לא נהיה כל כך עצבניים, כל חצי שנה, וכל שלושה חודשים וכל שנה.” עם זאת, בסופו של דבר “נעשה משגה גדול בהתעלמות מהפלשתינים.” הפתרון הסופי החיובי יהיה בכינונן של “שתי מדינות בין המדבר לים – מדינה ישראלית ומדינה פלשתינית.”

חיים לסקוב סבור, כי בקווים הקיימים ועם מדיניותו של דיין בשטחים, קיים “איום פיסי קטן” על מדינת ישראל, וכנגד זה יתרונה של פריסת כוחותינו בקווי הפסקת האש “באיום הנגדי שהיא מקיימת כל הזמן כלפי מדינות ערב. בשני תנאים אלה, אני מעריך שיש סיכוי ליציבות בחיפוי הכוח שלנו. איני רואה סיכוי לשלום… איזושהי התקרבות לשלום” מצד הערבים.

משה דיין סבור, כי “בגבולות שאנו יושבים היום, לטווח קצר, אין סכנה ביטחונית. כלומר, אם יתקפו אותנו – הם יובסו.” לדעתו ניתן אומנם להגיע גם לשלום “לטווח קצר”. “את זה אפשר להשיג – ועכשיו; אבל – תמורת נסיגה ממש לקו הירוק, כולל אי-שליטה ברצועת עזה.” אלא ששלום כזה יהיה לטווח קצר בלבד. “אני חושב שצריך לעשות מפה חדשה למדינת ישראל… אם באמת נרצה לכבד את כל הריבונויות שהיו ואת כל הרצונות של כל הערבים בכל תקופה ובכל מקום שהם היו, אי-אפשר להקים פה מדינה יהודית.”²³¹

נאמרו דברים נוספים באותו רב שיח, אבל כאן הובלטה רק תחושת הביטחון המוצקת ביכולת לקיים גם מצב זה של אי-שלום בגבולות הנוכחיים והיעדר כל תחושת דחיפות, או רמז של משבר קרוב. קונצנזוס זה של בכירי המפקדים שיקף במובלט את “רוח הזמן”, הושפע ממחשבת הדרג המדיני ומטרותיו, חדר עמוק לדרגי הפיקוד השונים, שב והשפיע על החלטות הדרג המדיני. היטיב לבטא זאת ראש ה“מוסד” לשעבר, מאיר עמית, למחרת המלחמה (“מעריב”, 9.11.73): “אנחנו כולנו בנינו לעצמנו מצב, או עמדה, או גישה של ביטחון עצמי מופרז, של תחושת עוצמה, של ‘אני ואפסי עוד.’ ואנחנו חיינו במצב הזה ורווינו ממנו נחת ומצאנו היתרים לנהוג בו כפי שנהגנו. התחושה הזאת נשענה על שתי אבני יסוד: כוחנו העצום ומיעוט ערכו ויכולתו של האויב. זה הוביל אותנו אל אותה הרגשת ביטחון, המתמצית במילים הספורות: 'זה פשוט לא יכול לקרות!”²³²

תיאורים דומים – ובלשון ציורית ובוטה יותר – ניתן לשמוע מפי רבים, ולא-אחת גם בנימה כאובה של ביקורת עצמית. משמעויות של מידע – בחלקו לא צבאי ופומבי, הן על התעצמות והן על הלכי רוח מלחמתיים – כמו “נדחו”. בלשונו של האלוף צבי זמיר: “הייתה איזו פרה-קונספציה, לא לגבי המודיעין אלא לגבי עצמנו. הייתה תיאוריה, שנפתרה בעיית הכמות, ובניגוד למה שלמדנו – אין עוד כמות שנהפכת לאיכות.” כך לגבי המידע שהצטבר על כמויות נשק “מבהילות” שבידי המצרים ועל עיסוק מובהק במודלים של התקפה. כך סירוב הדרג הנבחר לנהוג כובד ראש בידיעות – בשלהי 1972 – על סאדאת ופאהמי שהופיעו בכנסים של אנשי רוח ואמרו: המשך הנוכחות הישראלית בסיני היא הנצחת התבוסה. מצב זה, לטווח של שנים, הוא בלתי נסבל בחברה המוקירה את ה“כבוד” (שעף). הייתה זו התבטאות חוזרת ונשנית בדברי סופרים, בעיתונות המצרית. צריך היה לחזות, שההתפוצצות, לטווח של שנים, בוא תבוא. ואולם – אומר גם קצין בכיר זה – “פשוט לא האמנו שהם מסוגלים. בעצם, זאת הבעיה שהייתה גם לי, אישית, זילזלנו בהם. ‘שים את כל הצנחנים שלהם עם טילי סאגר על גבעה – עם שני טנקים אני גומר אותם,’ אמר לי האלוף ישראל טל. גם כאשר הגיע מידע מהימן על זרנוקי המים, שהם מתכוונים לפרוץ בכוחם את הסוללה בקו בר-לב, הייתה אותה תגובת ביטול: ‘איזה זרנוקים?!’”²³³

בחודשים פברואר-מארס 1973 התמקד הדיון הציבורי בוויכוח על השטחים. את העמדה המנוגדת לזו של דיין ביטא בחריפות מזכיר ההסתדרות דאז, יצחק בן-אהרון: “אין אני יודע, אם מה שאנו מחזיקים בידינו אלה הם קלפים למשא ומתן או גחלים לוחשות מתחת לאושיותינו. אני כלל לא בטוח, ואולי בזה אהיה קצת יוצא דופן, שעלינו לחכות בהכרעות בעניין השטחים דווקא לחתימת השלום… עוד מעט נשמע, כי מי שיאמר שאיננו רוצה להתהולל ולהתעשר על חשבון הערבים מהשטחים, יהיה כופר בהגשמת הציונות ומעכב את הגאולה והפיתוח!”²³⁴ הייתה זו ראשיתו של פולמוס עמוק ורעשני, שחשף את התפלגות הדעות החריפה בציבור והביא בקיץ לניסוחו של “מסמך גלילי” – מכַנה מדיני-התיישבותי משותף לשלושת האישים המרכזיים בממשלה: גולדה מאיר, משה דיין וישראל גלילי.

בתוך כך גוברת התכונה הצבאית בעולם הערבי ומתלהטת אווירת הכוננות המלחמתית. בשוב סאדאת מביקור אצל טיטו, מוסר “אל נהר” הלבנוני מקהיר: “סאדאת היתווה תוכנית חדשה שנועדה להחיות את החזית המזרחית.” חאפז איסמעיל, יועצו של סאדאת לענייני ביטחון, שב מביקור במוסקבה ויוצא לוושינגטון. בתוך ימים אחדים (ב-26 בינואר) יוצא שר המלחמה המצרי החדש, אחמד איסמעיל בראש משלחת רמת דרג למוסקבה. כעבור יומיים אומר סאדאת לעורכי העיתונים: “אין מנוס מנשיאת נשק כדי לדחות את המציאות הקיימת, ולקבל את מלוא האחריות לגבי הקורבנות שיידרשו כתוצאה מהמערכה המכרעת נגד ישראל.” ב-25 במארס מרכיב סאדאת ממשלה חדשה ואת עצמו הוא מציב בראשה. מקהיר מודיעות סוכנויות זרות, כי “תפקידה להכין את מצרים למלחמה קרובה.”

האור האדום מתחיל להבהב.

ראש המטה הכללי – הפרק השלישי    🔗

“כחול לבן” - המלחמה שלא הייתה

שבוע לאחר שכונן סאדאת ממשלה חדשה והעמיד עצמו בראשה, מתפרסם בשבועון “ניוזוויק” (2 באפריל) ראיון שנתן לארנו דה-בורשגרייב, ומגמתו לחזק את הרושם, כי אכן נערכת מצרים לעימות כולל עם ישראל. הוא מזהיר את ארצות-הברית, כי המצב שיתהווה במזרח התיכון יהיה, מבחינתה, גרוע מזה ששרר בווייטנאם, אותה טראומה לאומית שזה-אך נחלצה ממנה. תמונת הקיפאון באזור תשתנה לחלוטין “כאשר נחדש את הלחימה”, אומר סאדאת לכתב. מקורות רשמיים מדליפים ידיעות על כוונה כזאת. ניתן פרסום לקיומו של תמרון צבאי. נערכים תרגילי הג"א. סופר “סאנדיי טיימס” בקהיר כותב ב-8 באפריל: “יש סימנים, שסאדאת מתכוון באמת להנחית מכה צבאית מוגבלת על ישראל. כלומר, לא הבסת ישראל, שגנרלים מצרים אינם מאמינים ביכולתם לבצעה, אלא פעולה לשבירת הקיפאון במזרח-התיכון. זו תבוצע בעזרה סורית ולובית. מטרותיה – לכבוש חלק מחצי האי סיני; להפעיל נשק רב כדי לגרום לפגיעות משמעותיות בישראלים. פעולה זו תפתח בפני המצרים אופציה מדינית חדשה – למשל, התערבות המעצמות לשם כפיית הסדר.”

וכל זה – על רקע ביקורו הצפוי של ברז’נייב בארצות-הברית, שקודמת לו פעילות ענפה של מעצמות העל. בימים אלה מסתיים הסיבוב השלישי של השיחות בהלסינקי לקראת ועידת שרי החוץ לביטחון אירופה, העתידה להיפתח בחודש יוני.

בנאומו של סאדאת לאחר הקמת הממשלה החדשה ובראיון ל“ניוזוויק” רואה הרמטכ"ל, רב אלוף אלעזר, חלק מן האופנסיבה המדינית. יש כאן שתי כתובות עיקריות: כלפי פנים – צורך להתגבר על הבעיות הכלכליות והחברתיות המחריפות והולכות; כלפי חוץ – איום בהתפתחויות בלתי רצויות לארצות-הברית ולמדינות אחרות במזרח-התיכון, כדי שהן תלחצנה על ישראל לקבל את העמדות הערביות.

ידיעות מנוגדות על מצב הכוננות הצבאית מגיעות גם הן באותם ימים ממצרים. מצד אחד נמסר על החזרתם של מומחים צבאיים רוסים למצרים, וכן על ציוד צבאי רב המגיע מלוב ברכבת אווירית. מצד שני מוסר, למשל, כתב אמריקני, בשמו של “מומחה”, כי “מערך ההגנה האווירית המצרית היה פרוץ להתקפה ישראלית מאז יולי ועד ראשית החורף, והמעט שהוחזר בינתיים הוא בגדר עזרה ראשונה.” הוא מוסר עוד, כי “התחזוקה של ציוד הצבא גרועה יותר משהייתה,” ההגנה האזרחית במצב רע ו“החולשה המתמדת של המנגנון הצבאי המצרי מבהירה, כי חידוש המלחמה יהיה בגדר התאבדות עוד יותר מבעבר.”²³⁵

הרמטכ“ל מעריך, כי יש הגזמה בפרסומים אלה על חוסר יעילותה המוחלטת של ההגנה האווירית ושל מערך הטילים, וכי “אין להתייחס אליה כאל מערכת שהתמוטטה.” אותה מערכת תעמוד פחות או יותר במה שמצפים ממנה, ולמרות שאין נראים סימנים ממשיים לתכונת מלחמה, איננו יכולים להתעלם מן הסיכון שבהידרדרות, ולפיכך “הכוננות נשארה גבוהה.” אף-על-פי-כן אין הערכה זו ממלאת אותו חששות. הוא בטוח ביכולתו של צה”ל להתגבר על המערכת – ותהיה יעילותה ביום נתון אשר תהיה.²³⁶

תיארנו למעלה את הלוך הרוחות בישראל באותה עת, ובמובלט את הערכותיו המדיניות והצבאיות של שר הביטחון. על המערכת הצבאית הייתה השפעתו רבה הן מתוקף ההערכה האישית כלפיו מצד הפיקוד הגבוה והן מכוח מעמדו הפורמלי. השפעה זו הייתה רצופה וכללה את תחום הביניים שמשולבות בו הערכות מדיניות וצבאיות (כגון, סבירותה של מלחמה, אופיה ומועדה המשוער, יכולות לעומת כוונות וכדומה), וכן גם נושאים צבאיים מובהקים כרכישת סוגים מסוימים של ציוד לחימה והחלטות מבצעיות. בהשקפותיו ובהנחותיו המדיניות היה הרמטכ“ל קרוב במיוחד לראש הממשלה ולעמיתה ואיש סודה, השר ישראל גלילי, והוא מצדו נהנה מאמון ההנהגה המדינית. עוד בהיותו אלוף פיקוד-הצפון היטיב לראות את ההיבטים המדיניים של נושאים צבאיים, ו”עצב מדיני" זה התחדד מאז עד שנוצר מעין שיזור בין הדרג הצבאי לזה המדיני.

בימי ראשית אפריל נתן משה דיין ביטוי להערכה אופטימית, שונה מאותן הערכות של דדו, כי בהיעדר התקדמות מדינית צפויה התלקחות מחודשת של האש. “עד לאחרונה לא הייתי בטוח בכך – אמר דיין בעצרת צנחנים בירושלים – אך עתה נראה לי, שאנו בפתח תקופת השיא של שיבת ציון.” לתחושה זו של פֶּתח תקופה תורם – נוסף למלחמת ששת הימים עצמה, הפסקת האש בקו בר-לב, התמוטטות החזית המזרחית וארגוני הטרור – גירוש הרוסים ממצרים, “דבר שהבטיח יציבות ללא מלחמה.”²³⁷ בנאום על צוק מצדה, באוזני אנשי החברה לארץ ישראל ועתיקותיה, אומר דיין, כי ימים אלה מבורכים בתנאים אשר ספק “אם עמנו ראה כמותם אי פעם בעברו, וודאי לא בשיבת ציון של דורותינו.” הראשון בתנאים אלה – עוצמתו של צבא ישראל, “עדיפות כוחותינו על אויבינו, המבטיחה את השלום לנו ולשכנינו.” התנאי השני – “סמכותה של ממשלת ישראל מהירדן לסואץ”. היו אלה ימי העלייה הגדולה מברית המועצות ותחושת אחדות יהודית גדולה. “השאלה האמיתית העומדת עתה לפנינו היא האם נדע, נוכל ונרצה לחולל את השינויים אשר היום ניתן לחולל אותם בעם, בארץ, במעמדנו ובעתידנו, או שתרפינה ידינו.”²³⁸

דברים דומים, מוגדרים יותר, שמע בראשית אפריל דדו בדיונים עם השר: אנחנו נמצאים עכשיו בגמר מלחמה. הרוסים נסעו הביתה. לא עושה רושם שאנחנו ערב התפוצצות.

הקיצוצים בהוצאות להצטיידות – הצמצום הנוסף של התוכנית החמש-שנתית “אופק א'” – אינם אחרונים, שכן ישנן עדיפויות קודמות. הכול צריך להיות תוך ראיית צורכי המלחמה הבאה – וזו אינה צפויה לפני 1976, אם בכלל. ישראל לא תפתח במלחמה, משום שאין לה כל אינטרס בזה, והערבים יודעים שאין להם סיכויים להכריע את ישראל – לא בים, לא באוויר ולא ביבשה. בעוד שלוש שנים נוסיף לשבת בקווים אלה, ואם יהיה הסדר ביניים – בקווים קצת שונים.²³⁹

אף שהמתיחות כבר תלויה – ככף יד קטנה – באופק, מתבטאת הערכה זו גם בהחלטה על דחייתה של רכישת ציוד, וכמו בטרגדיה יוונית: בציוד צליחה דווקא. דיין סבור, כי עדיף לדחות הזמנת ציוד זה בשנה – הן מתוך הערכת מצב, הן מטעמים תקציביים, הן משום שזו שנת בחירות.²⁴⁰ יש להדגיש – אפילו לא נמחק סעיף זה, לא הייתה לכך כל השפעה במלחמת יום הכיפורים. הדברים נזכרים רק לשם המחשת ההערכה הכללית של הצפוי בעתיד הקרוב. הרמטכ"ל מתנגד לדחייה בהזמנת כלי השיט. מה שיידחה היום – לא יהיה מחר. גם אם יובא עניין זה להכרעת ראש הממשלה – אין דדו מוותר: אני בעד זה שנכריע עכשיו.²⁴¹

נשוב ונזכיר, כי אור ל-10 באפריל בוצעה הפשיטה הגדולה לביירות. את הכותרות ואת דמיונו של הציבור לכד מבצע זה, שעורר השתאות בעולם כולו. אך על אף שהרמטכ"ל ליווה אישית את ההכנות ואת המבצע כולו, כמסופר למעלה, כבר הייתה דעתו נתונה לידיעות החוזרות בדבר הכנות מצריות לחידוש הלחימה בעתיד הקרוב. סאדאת מבקר בלוב ומכריז על “שלב העימות הכולל”. קאדאפי מבקר אצל בומדיין באלג’יריה. טייסת של 16 מטוסי “האנטר” עיראקיים – על טייסיה – מגיעה ב-7 באפריל למצרים כדי להוות חלק מחיל האוויר המצרי. בעקבות רכבת אווירית מלוב, מועברים ב-10 באפריל למצרים 16 מטוסי מיראז', שמכרו הצרפתים ללוב.

ממקורות כמוסים מגיעות לפתע ידיעות מסוימות מאוד, שאינן זוכות לפרסום – אף שהן דומות להפליא לכתבה ב“סאנדיי טיימס” מן ה-8 באפריל: סאדאת החליט לפתוח במלחמה ב-15 במאי. התוכנית – חמש דיביזיות חי“ר תחצינה את התעלה. הליקופטרים ינחיתו אנשי קומנדו בעומק סיני ויתקפו את שארם א-שייח'. בעקבות דיביזיות החי”ר יבואו עוצבות הטנקים. זוהי, בעיקרה, התוכנית שתבוצע בצהרי יום הכיפורים.

אותו יום – כאשר הכול נתונים עדיין לרישומה של ההצלחה בביירות – מתחילה ה“ספירה”. אנו עומדים שלושה ימים לפני ערב פסח. החל במחצית אפריל תעסיק האפשרות הזאת – מלחמה שתפתח בה מצרים בהפתעה – את צה“ל ואת ממשלת ישראל. במהלכה יהיו מעלות ומורדות, יהיו דיונים, תכנונים מבצעיים, יינקטו פעולות שונות לחיזוק כושר הלחימה של צה”ל, ובהדרגה תגבר ותנצח הדעה, שהייתה זו אזעקת שווא. במחצית אוגוסט, שבעה שבועות לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, תבוטל סופית, ורשמית, כוננות זו לקראת מלחמה מצרית יזומה – שכינוי הצופן שלה “כחול לבן”.

שאלה של סבירות

האם מהלך מלחמתי מצד סאדאת בקיץ 73' אפשרי, ושמא אין זה אלא איום באקדח בלתי טעון? חרף המידע המודיעיני המפורט – הכולל את קוויה העיקריים של תוכנית המלחמה המצרית: סדר הכוחות הצולחים, יעדיהם ולוח הזמנים של שני שלבי המתקפה – מתעוררת למן הרגע הראשון שאלת סבירותה של מלחמה יזומה על ידי מצרים.

בשאלה זו יתחבטו הרבה בשבועות הארוכים, ממחצית אפריל ואילך, אבל שלוש הן הנפשות הממלאות את מרכז הבמה: ראש אמ“ן, הרמטכ”ל ושר הביטחון. סדר הדברים הוא, שכל המידע המודיעיני הגולמי זורם באפיקים שונים לכיוון אחד – ועל סינונו הסופי והפיכתו לסיכומים מרוכזים, הכוללים גם את המידע עצמו וגם את הערכת מהימנותו, משמעותו וחשיבותו, מופקדים ראש אמ“ן וחבר עוזריו הבכירים, איש איש בתחומו. בישראל היה זה באותה עת המנגנון הנרחב, המנוסה והיעיל היחיד לציור תמונה מודיעינית צבאית-מדינית מקיפה, ואף שתכליתו של אגף המודיעין היא בראש ובראשונה לסייע לדרגי הפיקוד השונים בתוך הצבא, במידע ובהיערכות, לקבל “החלטת מפקד” מוצלחת ככל האפשר – לא נסתיים מרחב השפעתו של אמ”ן בלשכת הרמטכ“ל. כאן יש להסתפק בציון כמה עובדות: גם אם נמתחה ביקורת על מצב דברים זה (ועדת ידין-שרף, שהמלצותיה הוגשו במחצית 1963), לא נשתנה דבר למעשה בעשר השנים הבאות. לא חוזקה מחלקת החקר במשרד החוץ ולא הייתה לה כל יכולת להגיש לראש הממשלה הערכות מדיניות בלתי תלויות משלה. לא ניתן ל”מוסד" מעמד שיאפשר לו לעסוק לא רק באיסוף מידע, כי אם להניח לפני הדרג המדיני הערכות מצב מדיניות-צבאיות משלו. ראש ה“מוסד” היה מוזמן אומנם דרך קבע לישיבות פורום המטה הכללי, ובתקופה שאנו מדברים בה היה גם מגע אישי נוח בין ראש ה“מוסד” (אלוף צבי זמיר) לבין ראש הממשלה מכאן לבין הרמטכ“ל מכאן, אבל מרכז הכובד נטה, בדרך הטבע, אל הגוף, שהכלים היו בידיו ואשר היה מופקד (באמצעות מחלקת המחקר באמ"ן) על ההערכה. החומר המודיעיני שנאסף על ידי “הקהילייה המודיעינית” כולה משמש את הערכת אמ”ן. ונקודה אחרונה: מלאכת הסינון היא בלתי נמנעת, ואין לתאר מצב שכל “חומר הגלם” יועבר ללשכותיהם של הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה, כדרך שהיו מועברים באורח שוטף התמציות המלוות הערכות. השאלה היא זו של שיפוט נכון מצד העוסקים במיון ובהערכה – לאורכו של השביל הממוקש הזה – ושל מידת האמון המצטבר כלפיהם בצד המקבלים את המוצרים הסופיים.

שם, בסוף השביל הממוקש, נפגש ראש אמ“ן עם הרמטכ”ל מכאן ועם שר הביטחון מכאן.²⁴² הפגישה המתקיימת ביניהם עכשיו, ימים אחדים לפני פסח, אינה בין ממלאי תפקידים בלבד, כי אם בין אנשים מסוימים מאוד. האלוף אליהו זעירא אינו רק ניצב בעמדה של סמכות מעצם עמידתו בראש פירמידת המודיעין, כי אם בזכות חריפות שכלו, כושר הביטוי המעולה שלו ונחרצות דעותיו. הכול מדגישים את היחסים הקרובים והבלתי אמצעיים בינו לבין שר הביטחון, שהייתה ביניהם לא רק היכרות ממושכת, כי אם קרבה רבה בראייה המדינית. גם הרמטכ"ל העריכו מאוד, אף שבמהלך הקיץ הזה כולו הוסיפו להיות ביניהם הבדלים גלויים בהערכת מידת סבירותה של המלחמה, ובמשתמע מהערכה שונה זו לגבי קבלת “החלטת המפקד”. צריך רק להוסיף, כי מן העדויות השונות נוצר הרושם, שהייתה זיקה ישירה בין שלושת “קודקודי” המשולש דיין-אלעזר-זעירא, וכך – ולא כקו היררכי ישר – יש לצייר קשר זה.

כמו בנובמבר 1972, מעריך זעירא גם עכשיו שכל הנתונים המודיעיניים החדשים אין בהם כדי להביאו לשינוי ההערכה הבסיסית – אין להעלות על הדעת, שהמצרים אכן טיפשים במידה המתגלית מתוכניות המלחמה שלהם. חאפז איסמעיל עומד להיפגש, ב-19 במאי, עם קיסינג’ר. ברז’נייב עומד לבקר ביוני באמריקה. יציאה למלחמה רבתי עכשיו פירושה תבוסה צבאית גדולה, ואין כל סיבה לשער, שסאדאת שינה את הערכתו שלו עצמו, שאינו מסוגל לפתוח במלחמה כזאת. מכאן מתבקשת המסקנה: אין סאדאת מבקש אלא ליצור אווירה של איום, כדי להבטיח לערבים עמדת מיקוח נוחה יותר לקראת אותם מפגשים מדיניים שיתקיימו במאי וביוני.

מכאן מתבקשת גם מסקנה כלפי ארצות-הברית: חרף הידיעות על כוונת המצרים, עלינו להיזהר מהשמעת קריאות אזעקה ומהעמדת האמריקנים על חששה של ישראל מפני מלחמה שמנסה לאיים בה “סאדאת הגדול”. לפנייה כזאת עלולה להיות תוצאה מדינית שלילית – כדי למנוע משבר צבאי, יזדרזו האמריקנים להציע יוזמות משלהם להסדרים שאינם מקובלים על ממשלת ישראל.

הערכתו של שר הביטחון בראשית הקיץ זהירה הרבה יותר. אומנם, גם דעתו היא שאין סאדאת מתכוון אלא להפגנת כוח לקראת המשא ומתן המדיני, אך כלום יש ביטחון שמדובר באיומים בלבד? המצרים עשויים לפתוח באש כדי להביא לתזוזה מדינית, ומידע מפורט זה נראה מהימן. מכל מקום, הפעם נראית האפשרות שמדובר בלחימה ממש ודאית יותר מאשר בסוף 1972, אך השאלה היא אם אכן מדובר במתקפה כוללת. יחד עם זאת, סבור גם דיין, שצעקת “זאב” באוזני האמריקנים תזמין לחץ לחידוש המשא ומתן. יש להעביר את המידע, אבל בלי ללוותו בהערכה פסקנית – לא שלילית ולא חיובית.

על אף שהוא מקבל ביסודו את הניתוח של זעירא, ער הרמטכ“ל לבעיה המדינית, שכן הזמן העובר והמשך הקיפאון מהווים גם הם מניע. הוא מוסיף, כי טרם קיבל לידיו את המידע שעליו מסתמך ראש אמ”ן, ולכן אינו פוסק “שיש ביטחון שיפתחו באש, אבל בעיני יש פה שיעור גבוה, שזה יכול לקרות.” הוא רואה ראשיתה של הידרדרות ותחילתן של הכנות מלחמתיות. “באינסטינקט אני מרגיש, שהפעם זה יותר רציני מאשר ההתראות הקודמות,” אומר הרמטכ"ל. אך הואיל ועד לפתיחה באש יעבור לפחות חודש, יש זמן להכנות – ובכללן צעדי הרתעה או מנע.

בכל תכנון, מייעץ דיין, יש להביא בחשבון, שהגיונם של הערבים לא אחת הוא כזה, שאם בין כך ובין כך הפילו להם מטוסים – שתהיה מלחמה… סאדאת מקיים צבא בן חצי מיליון חיילים המקבלים משכורת – שיהיו פרודוקטיביים!… האם דיין מרמז על הפשיטה לביירות, שמלכתחילה היה מסויג ממנה, ועכשיו ירדה כהלם על העולם הערבי כולו? האם הוא מהרהר בהפלת 6 המטוסים הסוריים שהייתה ראשית ההסלמה שקדמה למלחמת ששת הימים? מכל מקום הריגתם של ראשי המחבלים תחריף בהכרח את רגשות התסכול הערביים.

“לא בשביל לחלק לכם הגדה של פסח”

שלושה ימים לאחר מכן, בערב פסח, מכנס הרמטכ"ל את פורום המטה הכללי ופותח בהערה, כי דיון פתאומי זה נועד “לאו דווקא בשביל לחלק לכם את ההגדה של פסח.” זעירא שב ומבסס את הערכתו, שלא חל כל שינוי ממשי בעוצמתה של מצרים לעומת שלהי 1972, ואותם מיראז’ים לוביים והאנטרים עיראקיים שקיבלה מצרים אין בהם כדי ליצור מאזן כוחות אווירי חדש. הסבירות למלחמה מועטת, אפילו מועטת מאוד – אבל היא קיימת. אם מתכוונת מצרים ליצור בעולם הרגשה, שייתכנו מעשי ייאוש ערב הפסגה בוושינגטון, אסור שיתקבל הרושם שנבהלים, נכנסים לכוננויות, מבקשים מכל העולם לפנות למצרים שלא תעשה מלחמה. תגובת יתר ישראלית תסייע ליצירת אווירת מלחמה, וזו תנוצל על ידי כל מי שמבקש להפעיל לחצים.

לתחושה זו שותפים רבים בדיון זה. אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, סבור שאנחנו מוכנים בסיני למקרה מלחמה, ובסך הכול אנחנו במצב טוב מאוד, בכל הנוגע למערכות שליטה, קשר, מוצבי פיקוד, דרכי גישה. נסללת עכשיו דרך מיוחדת לגשר הגלילים – אבל גם אם לא תושלם, ניתן יהיה להסתדר בלעדיה. גם בכל הנוגע לתוכניות, מוסיף שרון, אנחנו מוכנים – לפני זמן קצר הוצגו ורועננו כל התוכניות. הוא נותן ביטוי לדעותיו הקבועות שכמסופר למעלה, גם השפיע על הגשמתן, אם גם בחלקן – צמצום מספר המעוזים. בקו המים יש להחזיק רק את ההכרחי – באזורים שיש לנו עניין לשבת שם לצורך צליחה מהירה. הצליחה עצמה, אגב, קוסמת ביותר כמבצע, אומר שרון, אך חשיבותה נראית לו שולית – ואפשר בהחלט לוותר עליה. אין הוא מודאג מן ההתעצמות החזויה של השריון הערבי – עוד אלף טנקים למצרים ועוד 500 לסוריה אינם מסכנים היום את קיומה של מדינת ישראל ואת יכולת ההגנה במקום שאנחנו יושבים היום.

ראש מה“ד, האלוף שמואל גונן, סבור, לעומת זאת, כי אל לו לצה”ל לנהוג במידע זה כאילו לא אירע דבר, ויש לעשות הכנות רציניות למלחמה. אומנם, גם הוא סבור שלא יקרה דבר, אבל אם יקרה – לא נוכל להסביר, לא לעצמנו ולא לאחרים, שחשבנו כי לא תפרוץ מלחמה. אין לפתוח בפעולות היוצרות אווירת מלחמה – כמו, למשל, גיוס מילואים ושינויים בהיערכות הכוחות ובתוכניות האימונים. אבל יש לרענן תוכניות, להגביר כוננות מפני ספיגת מכה ארטילרית ראשונה, וכן לאמן יחידות שעליהן יוטל לצלוח את התעלה. הוא מודאג מגידול מספר הטנקים במדינות העימות. המסקנה היא – יש להכניס שינויים בתוכניות ארוכות טווח, ולהגביר את עוצמת הטנקים על חשבון מרכיבים אחרים של כוחות היבשה.

קולו של גונן אינו רק יחיד, כי אם נשמע חריג.

הרמטכ“ל מנתח באריכות את מרכיביו השונים של המצב הנוכחי. אף שהוא שב ומצטרף להגיונה של הערכת אמ”ן, שהחלטה מצרית לצאת למלחמה עכשיו אינה סבירה, הריהו מציע גם את ההיגיון שכנגד, ובעיקר את התסכול המצרי נוכח הקיפאון הנמשך והשנים החולפות ומצטברות “לאיכות מדינית שמדאיגה את המצרים”. ביקורו האחרון של חאפז איסמעיל בוושינגטון לא הניב תוצאות, ואילו ביקורה של גולדה הביא לנו הבטחה להמשיך לספק לנו נשק. תקוות המצרים המחודשת לתמיכה סובייטית – לא נשאה גם היא פרי. כל זה יחד מעמיק את הדילמה שלפני סאדאת ומסביר את התעסקותו בהכנות מלחמתיות.

ייתכן אומנם, מדגיש דדו, כי כל זה בא רק כדי להקנות לו משקל מדיני רב יותר גם בעיני המעצמות וגם בעינינו, אבל אין לדעת אם אכן יעבור את הרוביקון שבין המאיים לבין המבצע. תיתכן מטרה נוספת – אולי מקווה סאדאת “שתהיה תקופה קצרה של אש, וגם אם תסתיים בתיקו, בלי אסון למצרים, וזה תוך ימים ספורים, יהיה שוב לעם לוחם – יעלה את הבעיה כולה לכותרות ולשולחן הדיונים.”

עם כל היותה בלתי הגיונית, ניתן לשער את קיומה של אשליה כזאת אצל המצרים, “כי זה בעצם הדבר היחיד שהיה באמת פותר את בעייתה של מצרים לשנים אחדות; והפיתוי, והרצון, והשאיפה הסובייקטיבית כה חזקים, שהוא ינסה – למרות הסיכון הגדול. זה בלתי הגיוני. הסיכון הרבה יותר גדול מהסיכוי, ואני מניח שבסופו של דבר יירתע – אבל ביטחון מלא בזה אין לי.”

ככל שהוא מעמיק בניתוחו כן גובר המרכיב המדיני על זה הצבאי, ומעמיקה תחושתו, כי לאזעקה הזאת, בניגוד לכל האזעקות הקודמות, יש להתייחס ביתר רצינות: “דברים כאלה יכולים להיות מפתים היום, כשאנחנו גומרים שנה שישית מאז מלחמת ששת הימים, ושנות הקיפאון יוצרות סיטואציה יותר מבוססת.” כן, מלחמה עלולה לפרוץ.

האם יש לישראל סיבה כלשהי להניח למלחמה כזאת שתפרוץ? “התשובה שלי היא חד-משמעית: אנחנו לא מעוניינים במלחמה. ואם אפשר יהיה לעבור עוד חמש, שש, שבע שנים בלי מלחמה – זה טוב יותר לעם ישראל. כך מנקודת ראות אסטרטגית וכך גם מנקודת ראות ישראלית פנימית. בששת הימים לחם עם ישראל טוב מאוד, כי הוא הרגיש שהביאו אותנו למלחמה בעל כורחנו, שלא הוא יזמה.”

אבל אם אכן יפתחו המצרים במלחמה?

לא מלחמה כזאת, ולא כל מלחמה שהיא – סבור דדו – תקבע את השלום. אבל מפלה רצינית של מצרים יש בה כדי לשנות את המצב באזור לשנים אחדות, לדחות לחמש שנים את הלחצים להשגת הסדרים בלתי רצויים לישראל. מלחמה כזאת, אם תפרוץ, מטרתה חייבת להיות לא הכרעת הסכסוך – כי אם הכרעת המלחמה, בזמן קצר ככל האפשר, תוך גרימת אבדות מרביות לצד השני וקניית יתרונות צבאיים ומדיניים ארוכי טווח. כיוון שכך – יש להתייחס ברצינות מרבית לאזהרות שקלטנו ולנצל את החודש הקרוב להכנות אינטנסיביות. הדברים העיקריים שיש להתמסר להכנתם מיד למחרת הפסח – לזרז את גמר בנייתם של אמצעי הצליחה, לרענן תכנונים אופרטיביים, להגביר את הכוננות וכיוצא באלה. “והיה ותיפתח מלחמה בעוד חודש, או חודש וחצי, יהיו בידינו האמצעים המרביים לניהול מלחמה עם אפקט מרבי.”

דברים רבים הנאמרים ונעשים לקראת המלחמה הצפויה מקבלים – בראייה לאחור, מעמדת התצפית שלנו היום, אחרי יום הכיפורים – ממד של טרגדיה אישית ולאומית. החל בחג הפסח ובשבועות הבאים, לא “יָשנה” ההנהגה הצבאית והמדינית, וחרף ההבדלים בהערכת מידת “הסבירות”, הינחה הרמטכ"ל את המטה הכללי לפעול כאילו המלחמה היא ודאית.

באותו ערב פסח עולות גם כמה מן השאלות, העתידות לשוב ולהתעורר בשלב הבלימה של מלחמת יום הכיפורים: האם להחזיק במעוזים? האם להיסוג לעומק סיני ולנהל שם את הקרב המכריע בשריון המצרי?

את המעוזים – חוזר הרמטכ"ל על הדברים שסוכמו בשנה הקודמת, בעת הדיונים על שיטת ההגנה בסיני – צריך להחזיק. זהו הקו – והקו הזה קיים, מוחזק, מרתיע, ידוע. איך ישמש קו זה בקרב מסוים – זו החלטה טקטית שתתקבל בבוא היום. “אם אדע שבבוקר תוקפים ופותחים באש – ניתן לומר, כשעשוע אינטלקטואלי – שבנסיבות מסוימות מרוקנים כליל שלושים קילומטרים בסיני, נותנים להם להכניס חמש דיביזיות לסיני, ואחר כך סוגרים עליהם את הדלת. קרב כזה יש בו כמה סיכונים מדיניים, אבל הוא יפה מאוד, ואני בטוח שייכנס לספרי ההיסטוריה הצבאית… צריך להיות חופשי לגמרי בבחירת דרכי הפעולה וקביעת תוכניות אופרטיביות של הרגע האחרון, ואני פתוח לכל תכנון. אין לי מחויבות. אין לי משפט קדום. יכול להיות שפה נחזיק מעוז – פה נפנה מעוז…אין לנו עניין במלחמה, אבל אם תפרוץ ב-1973, זו הזדמנות היסטורית להכות מכה בעלת משמעות צבאית ופוליטית לתקופה ארוכה מאוד.”²⁴³

באיזו מלחמה מדובר – והאם תהיה התראה מספקת

בימי חול המועד שבו ונדונו – בצבא ובדרג המדיני – ההערכות בדבר סבירותה של המלחמה, היקפה החזוי ומרחב ההתראה שיהיה לישראל להתכונן ולגייס את צבא המילואים. ראש אמ“ן מוסיף לדבוק בהערכתו הבסיסית, כי הסבירות שמצרים תפתח במלחמה בחודש מאי עודנה נמוכה. סימנים ממשיים של תכונה מלחמתית, שיביאוהו לשינוי דעתו זו, אינו מגלה. כך למחרת הפסח – וכך כעבור שבועיים, לאחר יום העצמאות. כל כמה שלא מתאמצים – אין מוצאים סימנים, שיש בהם כדי להגביר סבירות זו. הידיעות, שהגיעו ממקורות שונים, קבעו גם מועדים, וקצתם החלו חולפים בלי שקרה דבר. במחצית מאי שב ראש אמ”ן ומסכם את ההערכה במודיעין. ברמה המדינית-אסטרטגית הבין-ערבית נראים סימנים, כגון העברת המטוסים מעיראק ומלוב למצרים, וכן ישנה הערכה על תוכנית המלחמה המצרית – אך עדיין אין לכך כל סימוכין בשטח. אף שמתייחסים לדבר בכל כובד הראש ומחפשים את הסימנים הקטנים ביותר להכנות ריאליות – סבירותה של מלחמה כוללת, חציית התעלה על ידי הצבא המצרי – מוגדרת כ“נמוכה ביותר”.

מוצעת הבחנה בין שלוש אפשרויות לחידוש האש, במידה גוברת של סבירות:

• צליחה גדולה, המחייבת הכנות ממושכות מאוד.

• פשיטות בעזרת מסוקים לעומק סיני.

• חידוש מלחמת ההתשה, בהפגזות ארטילריות.

כולן נראו בסבירות נמוכה. כדי חמישים אחוזים, או אף פחות מכך, כדי עשרים אחוזים – נראו שתי האפשרויות האחרונות. ואילו צליחה נרחבת הוגדה כסבירה פחות. האפשרויות שתיים ושלוש נראו בלתי סבירות, משום שמצד אחד ספק אם תשגנה את המטרה המדינית – לחץ על ניקסון וברז’נייב – ומצד שני תזמנה תגובה ישראלית מאסיבית.

אשר להתקפה כוללת, שב ראש אמ“ן והביע את ביטחונו, כי נדע על כך מראש ותינתן התראה לצה”ל ימים אחדים לפני יום ה“ע”.

“איך נדע, כאשר נדע? לפי ההכנות?” – שאלה באחד הדיונים ראש הממשלה, שמעולם לא אבד לה שכלה הישר.

ישנה שורה ארוכה של הוכחות – תזוזות וסימנים מעידים בשטח. אין ספק – אם ייכנס הצבא כולו לפעולה, נדע!

והערכה נוספת של אמ“ן: לא תיפתח מלחמה כוללת בו זמנית, בשתי החזיתות. רק אם יגלו הסורים, כעבור שעות או ימים אחדים, שצה”ל נתון במצב חמור בחזית המצרית – יצטרפו גם הם. אולי יפתחו באש כדי לצאת ידי חובה, אבל הם יודעים היטב שאין תעלת סואץ החוצצת בין קונייטרה לבין דמשק, וכי חיל האוויר שלהם נחות בהרבה מזה של ישראל. מאוד מאוד ייזהרו.

מידה כזאת של נחרצות בהערכות לא גילה באותם ימי אפריל 73' ראש ה“מוסד” בהתייעצות²⁴⁴ שהשתתף בה.

התייעצות אצל ראש הממשלה גולדה מאיר (18 באפריל 1973)

(בהשתתפות ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, השר ישראל גלילי, הרמטכ“ל רב-אלוף דוד אלעזר (דדו), ראש אמ”ן האלוף אלי זעירא, ראש ה“מוסד”, האלוף צבי זמיר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית ועוזרים)

דיין (מציע להתרכז בתמונה המצטיירת – “הערכה על מה שיקרה” – "מה הדברים שבכל-אופן אנו צריכים לעשות – “לא לעסוק בישיבה בתוכניות אופרטיביות שהמטה מכין”).

זעירא: – – – אין לנו מה להוסיף לנושא הערכה. מבחינה לוגית – זו תהיה טעות מצד מצרים לפתוח במלחמה. באם מקבלים את הלוגיקה הזאת, לא צריך לעשות את הדיון, אלא להתפזר, אבל נניח שההיגיון של סאדאת הוא אחר – – –ולגבי זה אנחנו – – – השתחררנו מההערכה שלנו ואנחנו בודקים יום יום ושעה שעה סימנים מעידים בשטח, לראות אם הוא עושה משהו או לאו. האמת היא שאנחנו מוצאים יותר סימנים שאינו מתכוון לעשות מאשר שהוא כן מתכונן למלחמה – – –

עם זאת, ישנן באופן בסיסי שלוש אפשרויות למלחמה של מצרים נגדנו:

(א) הצליחה הגדולה. לשם כך צריך באמת הכנות ממושכות;

(ב) הפגזה

(ג) פשיטות בהליקופטרים או בכוחות מונחתים מהים. – – – המצרים מסוגלים לבצע את שני הדברים האחרונים בלי הכנות שאנו נדע עליהן – – – אם סאדאת – – – לוקח את כל הסיכונים – – – הרי הוא יכול לפתוח באש כל רגע ובהחלט יכול להיות מצב שלא נדע עליו, כי לא צריך אז להזיז שום דבר, אלא לתת פקודה והם יפתחו באש – – –.

מדוע אני חושב שהסיכויים שיעשו זאת הם די קטנים: הרעש לא יהיה כזה שישיג את המטרה – ללחוץ על ניקסון וברז’נייב שילחצו עלינו – – –.

– – – אנו יודעים בביטחון שקיים אצלו חשש, שגם על פעולות קטנות שלו נגיב בעומק מצרים ובכוח – – – על כן אני מעריך, שהסיכוי שיעשה זאת סביר בפחות מחמישים אחוז – הרבה פחות מזה. – – – אנו מדברים על מה שאני רואה כבעל סבירות נמוכה מחמישים ואפילו עשרים אחוז – – –

לגבי הדרך השלישית – חציית התעלה ממש – כאן אני בטוח שנדע על כך מראש ונוכל לתת התראה לא רק טאקטית אלא גם אופרטיבית, כלומר: מספר ימים מראש.

גולדה מאיר: איך נדע, כאשר נדע? לפי ההכנות?

זעירא: נדע את ההכנות, נדע שיש סיורי-מפקדים והזזת כוחות קדימה, מערך הגנה אווירית מתוגבר, ועוד סוללות, ונראה שמנקים את המחפורות המוזנחות לאורך התעלה – – – וכללית, כאשר כל הצבא המצרי נכנס לפעולה – אנו יודעים על כך.

– – – ישנה עוד מחשבה אצלנו, שהיות ובלאו הכי המצרים משוכנעים שגם על כל פעולה קטנה נגיב בפעולה גדולה – – – יתחילו מייד בפעולה גדולה – – – אבל זאת נדע כמה ימים מראש.

– – – סוריה: לפי הערכתנו, אם המצרים אכן יפתחו באש, וינסו לחצות את התעלה – – – סביר שהסורים יירו, אבל לא יעשו שום דבר מיוחד – – – רק אם יתברר להם כעבור כמה שעות, או ימים, שמצבנו חמור – – – רק אז יצטרפו.

– – – יש כמה דברים בסיסיים שמרתיעים את הסורים:

1) בין דמשק וקונייטרה אין תעלת סואץ והמרחק קטן;

2) הם מודעים לכך שחיל-האוויר שלנו הרבה יותר חזק משלהם – – –

– – – אם אסכם את המצב בסוריה: אם המצרים יפתחו במתקפה גדולה – – – הסורים יפתחו באש, כדי לצאת ידי חובה – אבל מתקפה ממש לכיבוש רמת הגולן הם יעשו רק אם יהיה להם ביטחון שאכן חיל-האוויר שלנו וגם כוחות הקרקע שלנו במצב לא תקין.

– – – ברית המועצות לא מעוניינת שתפרוץ עכשיו מלחמה, והיא מודאגת ממצרים והרבה יותר מסוריה, כי סוריה היום יותר משענת לה ממצרים.

לגבי ארה“ב – לא הייתי נשבע שאין אמריקאים שלא היו רוצים שתהיה מלחמה, שבה נכה את הגרורות הרוסיות מכה קשה – – – אבל, בסך-הכול, ארה”ב – לא כדאי לה שתפרוץ מלחמה במזה"ת וכתוצאה מכך יישרפו לה בתי-זיקוק ונפט ויפגעו באזרחים אמריקאים ותתחיל תעמולת שדים אנטי-אמריקנית – – – איני מתכוון לומר שנקבל עידוד מאמריקה לעשות מלחמה, אבל אינני חושב, שטיפוס כמו ניקסון ייבהל מזה נורא. – – –

זמיר: –אני מוכרח לומר, שאני קצת יותר מחמיר מאלי זעירא. אינני בטוח, ואינני מתנבא. איני אומר שיש ביטחון שזה יהיה – – – אנו מכירים את התיזה של תנאים מוקדמים למלחמה: – – – תגובה בעומק; הגנה אווירית סבירה; גשרים לחצות את התעלה – וציוד אלקטרוני… אבל אם נבחן את מידת הכנות הצבא המצרי – הרי סאדאת חזק כפי שהיה. אילו לא רצה במלחמה – מה היה יותר קל לו מאשר לקבל את ההצעה של קאדאפי? ואז היה מקצץ את הצבא לחצי, והיה עושה תוכנית לחמש שנים.

התנאים המוקדמים שלו כנראה התמלאו – – – שיהיה לארמיות חיפוי של מטריית טילים לצד השני – – – על עניין הגישור כנראה התגברו – – – הגנה בעומק – הם קבעו את לוח-הזמנים לפי התאריכים בהם יקבלו מטוסי מיראז' – – – גם ציוד ללוחמה אלקטרונית מצוי עכשיו בידם – – – אם להסיק מסקנות לפי עובדות, אז יש כעת יותר סיכוי, וזו הערכה לא רק שלנו, אלא של יותר אנשים, המכירים את המצרים טוב, ולכן – – – יש סיכוי למלחמה – – –. אולי ההבדל ביני לבין אלי במוצר הסופי – כיוון שעושים הכנות – – – אזי אין משמעות להבדל זה, אם הוא קיים בינינו, אבל אני חושב שזה יותר רציני ממה שאני זוכר בעבר, על פי מה שיש להם ביד.

– – – בדרך החשיבה המצרית – אין לנו ברירה אלא לחשוב כיצד הם מבינים את הדברים. הם אומרים: אם יש לסורים בכל-זאת איזה סיכוי – הוא קיים רק כאשר יצטרפו אלינו למלחמה – – – יש בזה איזה היגיון.

לכן, בסיכום, אני אומר כך – – –: על פי ההכנות יש סיכוי למלחמה. איני רוצה לנקוט באחוזים. אבל צריך לעשות הכנות להתמודד עם אתגר כזה.

הרמטכ“ל: איני רוצה להעריך באחוזים, אבל – – – צר�