לַסַּבָּא־שֶׁבָּהָר הָיוּ יָדַיִם עַתִּיקוֹת,

לַסַּבָּא בַּשְּׁפֵלָה הָיוּ עֵינַיִם־אֲלַכְסוֹן.

סָבִי הָיָה חָכָם: עָשָׂה כַּדִים, נִתֵּץ כַּדִים,

לִפְעָמִים הֵרִיחַ רֵיחַ־נְבוּאָה חָרִיף,

הִפְנָה לָהּ גַב זוֹעֵם וְאֶל כַּדָּיו חָזַר.

הַסַּבָּא הַשֵּׁנִי הָיָה צְהֹב־עֵינַיִם;

כְּמוֹ נָמֵר הִבִּיט בָּאֳנִיּוֹת־מַלְכוּת,

וְקֶצֶף־יָם נִסְתַּר בֵּין אֶצְבְּעוֹת יָדָיו,

וְהֵן דַּקּוֹת מְאֹד – כַּחֲלִילֵי זָהָב.

וְזֶה הָיָה הַסָּב אֲשֶׁר דָּרַשׁ לָדַעַת

קוֹלוֹת זָרִים בָּעֲרָפֶל, זְמַנֵּי הַהַפְלָגוֹת.

אֶחָד כִּסָּה עֵינָיו בִּנְקִיק־עַפְעַף כְּסֶלַע.

שֵׁנִי – עֵינָיו שְׁקֵדִים קְלוּפִים וּמְהִירִים כְּמֶלַח.

כְּשֶׁמֵּת סָבִי בָּהָר, אִישׁ לֹא יָדַע לִקְבּוֹעַ

הֵיכָן נִגְמָר גּוּפוֹ וּמַתְחִילִים טְרָשִׁים;

לָכֵן אָמְרוּ – יָשָׁר הָיָה הָאִישׁ כְּצַוְּארֵי חִטָּה.

אַךְ סָבָא־הַשְּׁפֵלָה עֶרֶב אֶחָד הִבְהִיק,

וְנֶעֱלַם בְּסִירָתוֹ, שָׁזוּף כִּכְלִי מַתֶּכֶת;

וְנִתְיָרְאוּ בָּנָיו, צוֹפִים בַּחֲשָׁד הַיָּמָה,

כְּאִלּוּ הָאֲוִיר נֶחְתַּךְ, וְהֶעָתִיד קָרוֹב מְאֹד.

סָבִי־פַּלָּח הִטְמִין בַּכַּד מַטְבֵּעַ לְמַטְבֵּעַ.

סָבִי־מַלָּח צִיֵּר בַּחוֹל, וְלֹא הֵבִין מַדּוּעַ.