לוגו
על הנוף והחי ועל תקופות הנוף בארץ-ישראל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

פתיחה    🔗

אין זה מחקר מדעי – אלה הם רשמים סובייקטיביים והגיגים שלי, ללא אחריות מדעית, כי אין זה בסמכותי. להרצות על נוף זוהי משימה נועזת – אפשר לנתח סימפוניה של בטהובן, לדבר עליה מכמה אספקטים – היא יצירת-אדם, בשעה שהנוף – יצירת הטבע, קשה לנתחו, ולתארו אפשר רק בציור, במוסיקה ובשירה.

לכן יהיו דבריי לא ארוכים. אדבר על הנוף והחי, ועל תקופות שונות של הנוף הישראלי וקשרו לתושביו.


 

“ישמחו שמיים ותגל הארץ”: יום שמש לאחר הגשם    🔗

נוף מורכב קודם כל מאדמה, מהטופוגראפיה של האדמה, וגם מן השמיים, מן האקלים, הפלורה והפאונה; נוף שהוא אדמת בור, וגם יצירת-האדם על פניו: גנים, אגמים מלאכותיים, יערות נטועים; גם ערים הן נוף, ולפעמים נוף נפלא. אבני הבתים מתיישנות ומקבלות גוונים שונים, פטינה, עתיקות. ערים עתיקות כמו פירנצה, פריס, אמסטרדם. נוף שנוצר בידי-אדם, ואשר האדם, במעשה ידיו וברוחו, בראו – הפך מקומות לתמונות-נוף.


בנוף הישראלי יש פנים שונות – הנוף החרב בראשית העלייה הראשונה, הנוף לאחר היבנות הארץ, והנוף הקדום, שאותו אנו שואבים מן התנ"ך. אתעכב על כל אלה במילים קצרות – כי אין זה מחקר – על נושא זה אפשר לכתוב ספר, אשתדל למצות את העיקר עד כמה שאוכל, ובאופן סובייקטיבי, לא מדעי בהחלט, כי אין אני מוסמכת לכך. הדברים האלה הם פרי הסתכלות בנוף וגם מחשבות עליו, בלי תיאור הנוף עצמו, שאותו עשיתי בשירה, שממנה אקרא לכם בסוף דבריי.


התחושה הראשונה של הנוף – היא האדמה מתחת לרגליך, והנה הזיכרון הראשון שלי: הגיל, בין שנתיים-לשלוש, יום קיץ, אני יוצאת לחצר, שהיא מעין שכבת חול גדולה, שהשמש מכה עליה. רגליי שוקעות בחול. אני יחפה, והשמש מכה על ראשי, רגליי שוקעות בחול, וחם, חם מאוד לרגליי היחפות, כאילו טבלו במים רותחים, אני רוצה לחזור הביתה, אבל המרחק כבר גדול.

מגמתי עץ-התאנה, שאינו רחוק כלל, והוא מכוסה כולו תאנים לבנות, גדולות, מתוקות, מלאות עסיס מיוחד שריחו ריח-מסטיק ואותו אני אוהבת –

אני אוהבת לבוסס בחול החם, ובחול-הים הלח הקריר, המעורב באצות, ומאוחר יותר – בעבודה, באדמת נַזז שחורה, בגינה: אלה היו התחושות הראשונות ביחס לנוף הארץ.


הרגשת הנוף היא תכונה פיזיולוגית; ראיתם, על שפת-הים, את סרטני-החוף הוורודים; הסרטן הוורוד יוצא בזהירות וביישוב הדעת מן החור אשר חפר לו בחול, עולה על גבשושית, ומתחיל לצעוד, מרחרח, כפי הניראה, בחושים העומדים לרשותו ומתחיל לצעוד; השעה, שעת בוקר, ובוודאי הוא מחפש אצה עסיסית או צדפה זעירה לאכילה. הוא מטייל לו איטית, אבל נסה להקים רעש כלשהו, או עשה תנועה פתאומית – והוא מיד פותח בדהרה, על-פי-רוב לכיוון מעונו, דרך שונה, מקוצרת ומחושבת לאין ערוך, יורד ונעלם במחילתו.

זוהי תחושת הנוף הראשונית ביותר אצל בעלי-חיים, גם באדם, הקשר הראשון עם הנוף הוא האדמה, המצב הטופוגראפי של הסביבה, השמיים; וחוש זה, תחושת-הנוף הראשונית – טבוע גם באדם, ועל-פי-רוב בלתי מודע לו לעצמו; טבוע בכל בעל-חי, אבל באדם, שאצלו גם המודע וגם הבלתי-מודע הם בדרגת בעל-חי עליון, הרגשת הנוף הרבה יותר מורכבת.


בילדותי הרגשתי, מתחת לסף ההכרה – מישורים גדולים וריקים בארץ, והם גרמו לי מעין פחד, וגם [תחושה] כאילו הייתי יצור ראשון ויחיד בתוך האינסוף. אחר כך, כשהארץ נבנתה ונתמלאה נטיעות ויישובים – ניטשטשה ההרגשה הזאת.


 

חוש ההסוואה    🔗

חוש ההסוואה והמיסתור, אני נוגעת בפרטים אלה בקצותיהם, בכדי להבין את הנוף: בשטחים ריקים, באין יישובים, באין הרים, נקיקים וסלעים – החי מסגל לו את צבעי הרקע על מנת לא לבלוט, ולהיות נסתר מפני אוייב; הלטאות מקבלות את צבע החול הזהוב, וכך אין מבדילים ביניהן ובין צבע החול – גם חיות גדולות יש להן על-פי-רוב פרוות-הסוואה.


אציין תמונה שראיתי בילדותי, ושהיתה בחלקה גם הקריטריון שלנו: אדמת פתח-תקווה היתה אפורה (מנוצלת על-ידי הערבים), והביצות שהשתרעו מסביב היו גם הן אפורות ירוקות, והן הערבים והן אנחנו – פנינו, היו אפורות ירוקות – וזה מן המאלאריה, שגם היא היתה ילידת הביצה.

זה היה הגוון הלוקאלי של הנוף והאדם בתקופת ההתיישבות הראשונה, בסביבת פתח-תקווה.


 

מחפשי הנוף    🔗

מחפשי הנוף, או יותר נכון – מחפשי נפשו של הנוף הישראלי, לא מעטים היו בדורנו: רובם התרכזו בבצלאל, ואולם בית אולפנא זה היה בזמנו עדיין טיוטה של ה“מזרח”, אותה תמונה מסורתית-גלותית שמראה את הכותל המערבי או את קבר רחל או עקידת-יצחק; וכל מה שנלמד בציור בתקופה ההיא היה ספוג עדיין גלות וכיסופים לארץ, כל הסימבולים הקפואים של העם התבטאו בבית אולפנא זה, הנוף הצטמצם בציור עצי-זית, ים וסירה לוהטת צבעים, וחיפושים אל מתחת המשכר והצעקני שיש לנוף המזרחי, הדרומי – בניגוד לנוף הצפוני.


 

הנוף כרקע למתיישבים הראשונים    🔗

עולם הראשונים: הם היו שקועים בחלום הציוני ובהגשמתו בחיי יום יום. הגשמה קשה, להוציא לחם מן הארץ, ארץ תלאובות, חייהם של אלה בנוף הנטוש והפראי לא היו משחק ילדים; כרי-הדשא הרוויים, היערות – חיו בדור הזה בתת-הכרה, וכאן – חולות לוהטים, ביצות אפורות מצמיחות מאלאריה; ההסתגלות הפשוטה, כמו של בעל-חי, למצוא מזון, לחם, התקשרה בקושי עם החלום על ארץ הבחירה; ארץ “ארזי הלבנון”, ו“זבת חלב ודבש” של התנ"ך – בינתיים הניבה מחלות ואכזבות. ודאי שארץ זו הבהילה אותם ולא מעט בילבלה את מוחם עד שביקשו ללמוד מן הערבים, בני-הארץ, את הליכותיהם עימה: לבשו בגדי-לבן, עטפו ראשם בכאפיות ועגלים (מעשה “השומר”) מפני השמש האיומה.


 

נוף ואדם    🔗

הערבים המתארחים [כתוב: המארחים – ונוספה תי"ו למעלה] כאן בארץ אלף שנה ומשהו, היה להם קל יותר, ואין פלא, הדברים שבהם עלו עלינו היו הביגוד והאוכל, ידעו כיצד להתלבש וכיצד לאכול בארץ הזאת – עד היום אני מקנאה בראותי להק ערביות בשדה-שלף צהוב, מפוזרות, לוקטות או מעשבות ובגדיהן: כחול, ורוד, סגול, והכל דהוי מן השמש ומצטרף לאקווארל ענוג, ויפה להפליא, לזה לא זכינו אפילו בימים שבהם היו בנותינו עובדות בשדה. זהו מיזוג טבעי של האדם עם הרקע שלו.

הראשונים, וכן אנשי העלייה השנייה – ביקשו להבין את רוח-הארץ, את אקלימה, את צמחיה. אבי היה מאוד מודע לטבע, כי היה איש-כפר, ובכל זאת גם בו מצאתי עקבות מולדתו הראשונה [הונגריה]. אהב אדמה חרושה, וימים רבים היה מעין קבלן לחריש אדמות כבדות במאנג' – מחרשה רתומה לעשרה זוגות סוסים –

הוא היה חוטב עצים, אמן, מסדר את הגזרים לצורות שהיו זרות לי, וחשתי בהן ארץ אחרת, רחוקה.

אהב את החורף, והיה מכין לנו ביגוד מתאים והיה ממלא את המזווה פירות יבשים, תאנים, תמרים, זיתים, אגוזים – וכל זה היה לו אופי של ארץ קרה המתכוננת לחורף, ואכן היו החורפים ארוכים וגשומים מאוד –

*

לאדם יש תחושה, וגם כוח-החלטה, ביחס לנוף שהוא רוצה לחיות בו. אנשים אוהבי הרים, לא ילכו להיות ימאים, אנשים האוהבים ים ילכו לימים ולנהרות, או יבחרו תמיד את קרבתם אליהם; אוהבי החקלאות יבחרו בעמקים רחבי ידיים ופוריים; על מטפסי הרים יש רק לומר שטבעם טבוע כולו בהם, הגבהים, השלגים והנהייה אליהם.

הים הוא אלמנט הטבוע בנפשם של הימאים, ורוחם כרוח-ים, נישאת על שטחי ימים וחופי ארצות רחוקות.

הנוף הוא מנת חלקם של בעלי-העין והרגש, כמו שהמוסיקה היא מנת חלקם של בעלי האוזן והרגש.

לדבר על הנוף, למען העין בלבד, יש דרך אחת פשוטה: סרטים, אבל בכדי לדבר על הנוף כשהוא משתקף בנפשו של אדם, צריך לדבר בשפת מוסיקה, ציור או שירה.

בבית רמז ראיתי סרט צבעוני על הנח"ל והתיישבותו. אנשים צעירים בעבודה ובמשחק, על רקע נוף הרים, ים ושדות; והנה – תמונה שונה כל-כך משדה השלף הזהוב שעליו מפוזרים אנשים ככתמי-צבע; הכל [בסרט] קומפקטי, מעורב וקשור בטכניקה, והרקע, הנוף, כבוש ביד חזקה על-ידי הטכניקה ונכנע לה. הים נחתך על-ידי הסירות המהירות, כעוגה כחולה – חבילות-השחת המרובעות הזהובות אין להן כל דימיון לאלומות השחוחות, העומדות בשדה, יפות להפליא בתוך כל זה, כתערוכת פסלים על רקע טבע – נע בידי אדם.

*

על הנוף הקדום אפשר לכתוב ספר – כי הוא זרוע ומשולב בחושנו של ספר הספרים, החל מבראשית וכלה בשיר השירים – שהוא הימנון גדול לנוף ולאהבה. השירים הפזורים בתנ“ך, שירים ממש, שימו לב לים בלבד – כמה הוא משולב בתנ”ך; המשלים הלקוחים מן העצים והצמחים; הימנון גדול הוא תהילים – הימנון לטבע ולאל.

אי אפשר למצות במילים מעטות את הנוף הנמצא בתנ"ך – ואחריו במישנה. הוא משולל כל פאתוס ורק מדבר על דברים יום-יומיים, ובכל זאת קם לעינינו נוף נפלא של שדות, כרמי גפן, זיתים ואנשים מתהלכים ביניהם – חיים, עובדים, מתווכחים, עוטי גלימות, איכרים נפלאים עלי מורדות הרי יהודה והשומרון.

דיין אמר שעל גבעות נהלל יוחלט על גורל ישראל, ולא בראבאט – גל של אור הציפני כששמעתי מילים אלה, בהן חי הנוף שלנו, צועק מתוך דמנו – עדות נפלאה ועמוקה יש במילים אלה ביחס הנוף אלינו, ואנו אל הנוף. גם בסנדלים התנ"כיים שלכם, הפוחסות על הקרקע בצלצול, יש מתחושת הנוף העמוקה, גם הלבוש המיוחד, הישראלי, הוא נוף האדם, המתלווה לאדמה ולשמיים.


*

נכתב: 1974. נדפס לראשונה: “דבר”, 20.10.1989, לאחר מותה של אסתר ראב. דברים שהוכנו להרצאה באוניברסיטת תל-אביב, ונישאו בפני סמינר של פרופ' נורית גוברין, ב-27.11.1974. הם גלולים ביריעה ארוכה אחת מורכבת מדפים מודבקים בקצותיהם, אולי חשבה שכך ייקל עליה לדבר מתוך הכתוב. דומני שמסרה לי את החומר לאחר ההרצאה. במכתבה לראובן שהם, שנשלח מבית רמז שבזכרון-יעקב ב-18.11.74, כותבת אסתר:


אני עוסקת כעת בהרצאה שלי בסוף החודש – מתברר שאפשר לכתוב ספר על הנוף הישראלי – ואני רק נוגעת בו. חילקתי אותו לשלושה, הנוף הקדום התנ“כי – הנוף של העולים הראשונים, והנוף בני ימינו – עם מילים כוללות על יחס החי לנוף ויחס האדם לנוף, אין זה מחקר – אבל יש הרבה מה לומר. איני חושבת שאצליח כל-כך – אבל נוצר אצלי הרעיון לכתוב על נופים בתנ”ך לבחור אותם אחד, אחד, ובנוגע לנוף עצמו אקריא שירים שלי, היות וזו היא התרשמותי ממנו.