תַּחַת כֹּבֶד מַשָּׂאוֹ הִשְׁתַּטַּח חֲמוֹר בַּדֶּרֶךְ –
וְעָלָיו עוֹבֵד בְּפֶרֶךְ
בְּעָלָיו רֶבּ זֶרַח:
הוּא בְּשׁוֹט אוֹתוֹ מוֹכִיחַ – וּבִמְטַר־מַכּוֹת הָגוּן
מְבַקֵּשׁ בּוֹ לְהָפִיחַ קְצָת בִּינָה וּקְצָת מַצְפּוּן.
זֶה דוֹפֵק – וְזֶה סוֹפֵג: הַחֲמוֹר רוֹבֵץ בְּנַחַת
וּמַמָּשׁ בְּאַהֲבָה מְקַבֵּל אֶת הַתּוֹכַחַת.
“דַּי! הַנַּח לוֹ!” מִתְעָרְבִים
הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים:
“רַחְמָנוּת עָלָיו, רֶבּ זֶרַח! צַעַר בַּעֲלֵי־חַיִּים!”
– “לֹא!” – עוֹנֶה הָאִישׁ בְּצֶרַח:
"אִם חֲמוֹר רוֹבֵץ בַּדֶּרֶךְ,
יֵשׁ לִשְׁבּוֹר אֶת עַצְמוֹתָיו!
אַדְּרַבָּה, אוּלַי,תַּרְכִּיבוּ, בִּמְחִילָה אוֹתוֹ עַל גַּב?"
– “הֵן תִּשְׁבּוֹר מַקֵּל, רֶבּ זֶרַח!”
– “אֵין דָּבָר, אֶקַּח אַחֵר!”
וּמַכֶּה הוּא שׁוֹק־עַל־יֶרֶךְ אֶת הָעַיִר הַסּוֹרֵר.
אָז פּוֹנִים אֶל הַמֻּכֶּה: "קוּם, חֲמוֹר־חֲמוֹרָתַיִם!
קוּם! לְמָה עוֹד תְּחַכֶּה? כְּלוּם תִּרְבַּץ עַד מָחְרָתַיִם?"
– “לֹא! כָּל זְמַן שֶׁהוּא מַכֵּנִי – לְהַכְעִיס, אֶהְיֶה רוֹבֵץ!”
וְהָעֵסֶק – אֵין לוֹ קֵץ:
הַחֲמוֹר רוֹבֵץ בַּדֶּרֶךְ, כִּי מַכִּים אוֹתוֹ חִנָּם –
וּמַכֶּה אוֹתוֹ רֶבּ זֶרַח עַל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ קָם!