(מן השאלות והספיקות עד ביכור רעיון הלאום)
א. “אם אין אני לי מי לי” 🔗
הנני משקיף לאחור על הדרך אשר עברנו בה כעשרים שנה 1. הנני זוכר היטב את המצפצפים הראשונים – ולא לחרפתם, כי אם לכבודם כן אקרא להם – שבראו ניב שפתים לרעיון הלאום בקרבנו בתבניתו החדשה. גם כמו חי עומדים לעיני אנשי ריבם הראשונים, אנשי הריב שהיו אחרי כן לאנשי שלום. אזכרה ואראה, כי נקובי אנשי ריב השמיעו אז דברים, שמטיפי הלאום כמו חידשו אותם עתה, הגלגל החוזר בעולם הפך לא רק את הקטיגורים לסניגורים, כי אם את הסניגורים לקטיגורים. הנני זוכר את כל הדברים ההם לא כקורא, כי אם כסופר, לא כמתבונן מרחוק, אך כלוקח חבל בהם וכעומד בתווך. בעבודה זו אשר אין בה שביתה ועמידה, בעבודת איש שחובתו לראות, לשפוט, להעמיק חקר ולהודיע את הגיוני לבו, בעבודת סופר עתי שהוא אנוס להחליף את שקלי הון רוחו בפרוטות קטנות, לפזרן בכל יום ובכל שעה, יש רגעים של חשבון הנפש, יש רגעים שחפצו מתעורר בקרבו בכל עוז לחשב עם נפשו ולהתוודות לפני נפשו הוא מה היו דבריו ומה הם עתה, במה שגה ובמה תיקן את המעוות, ואם לא סר מן הדרך הטובה ויפן אל רהבים ושטי כזב, ואם לא השיאהו יצרו לעשות מטעמים לקהל, לשית בחלקות למפלגות, שהשעה משחקת להן ולשחות עם הזרם, והחשבון הזה יותר שהוא דרוש לו לנפשו, לכבודו, הוא דרוש לחפץ הקהל. לא דבר ריק הוא להטיף לעם, להיות יועץ לרבים, לחוות דעה ולהאיר נתיב להמון קוראים תמימים. טוב איפוא כי יהיה וידוי סופר כזה לא וידוי בלחש, כי אם בקול רם. אולי יתוודה גם הקהל עמו.
כי אמנם הסופר העתי והקהל אגודה אחת המה, ואין ריווח בין הדבקים. האנשים אשר לא הסכינו באלה, אשר לא למדו ולא שימשו די צרכם במקצוע זה, חושבים לתומם, כי הסופר העתי הוא אחד משנים אלה: או איש אמת, מביע כמעיין את דעותיו, כמעיין נובע, אשר לא ישאל אם מימיו דרושים לאיש ואם יפיקו רצון או לא, או הוא איש כזבים אשר יראה ובחן לאן נוטה הרוח. זה דרך כסל לאנשים, אשר יבינו מעט לראות את קצה מזה וקצה מזה. באמת רבים מן הצדיקים ומן הרשעים הגמורים האלה ישנם סופרים, אשר רוח הקהל הוא רוח המושל בהם, בלי אשר ידעו זאת ובלי אשר תעלה מחשבה על לבם, שדרכם דרך חנפים, כאשר גם יש קהל, שהסופרים ישימו רסנם בו וימשכוהו אחריהם, והוא לא ידע כי דעתו, דעת הקהל אשר בה ישתבח, דעת סופרים היא.
אם הספרות היא ראי בדולח לתמונת החיים הסובבים אותה, הן לא תוכל להראות כל הימים תמונה ותבנית אחת, בשגם תמונת החיים חליפות וצבא לה, והסופר גם הוא איש חי ולא גו חנוט, והוא דולה את דעותיו ממקור המפכה של הנסיון והמקרים, של המראות והמעשים, ההולכים ומשתנים לעיניו. ואם יאמר לפעמים מרשיע נמהר, כי חליפות עם הסופר והוא מתהפך כחומר חותם, הוא שוכח, בזדון או בשגגה, להוסיף על דבריו כי חליפות עם החיים, ואם לעומתו יקום מצדיק ומזכה כל עוון למחות כעב פשעי כל סופר ותהפוכותיו, ולאמור, כי המקרים שינו את טעמו ואת תורתו ואת דעותיו, הוא שוכח, כי לא כל המקרים ראויים לשנות דעות איש, ויש מקרים עוברים כצללים, ודעות איש הגיון וחקר דרושות להיות נכונות מאד ואל לסערות מקרים להזיזן ממקומן. ולכן חובה לצרף לברר וללבן מה חובת סופר ומה חובת קהל, מה תורת הנסיון השלמה ומה זעזועי מקרים וחליפות קלות.
אני הייתי אחד הראשונים שקמו לבקר את הד"ר פינסקר, כותב המחברת “אוטואמנציפציה”. אין אני מעלים את הדבר, אך להפך, הנני מתפאר בו, יען כי נלחם נלחמתי תמיד לדבר אשר היה בעיני דבר אמת וטובת העם, בלי שים לב אל אשר יאמר הקהל. זה קרוב לעשרים שנה, ואני אז סופר צעיר, כמעט פתח הסמדר, ואם יש תקופה אשר בה הסופר מחפש ומתפש ברגליו, למצוא יסוד מוצק תחתיהן, אם יש תקופה, אשר בה הוא בהול על מה שיאמרו עליו הבריות, על מה שישבחוהו או שינאצוהו, שיקשרו לו כתרים או שיעפרו עליו בעפר, הלא היא אך תקופת הנסיונות הראשונים במכתב-עתי, שמשתוקק להיות רצוי לרבים. ולא רק בודד הייתי אז במועדי, כי גם סער התחולל עלי בשצף קצף. הימים ימי רעמים וזוועות, והעם השתוקק לשמוע מלה שיש בה כאולה ותקוה. והיה כל אשר השמיע מלה כזאת וישאוהו על כפיים, וכל אשר נועז להשמיע דברו כחוקר וכקטן, היה בעיני העם כרוצח אכזרי, ויהי צפוי כמעט להיות נידון בדינו של לינטש (“עביד צבור דינא לנפשיה”).
ואז כבר היו אגודות קטנות, כבר החל רעיון חיבת ציון להחם את הלבבות, וכל מקום שיש חברות, שמצטרפות ועולות למפלגה אחת, נקל מאד להתוות תו על מצח איש עומד מחוץ לאגודות, לשימו למשל ולשנינה כי הוא זה עומד מנגד, כי הוא זה מוקש ומכשול. איש מודיע לחברו, אגודה לרעותה, מתלחשים, מחליפים מכתבים ומקבלין דין מן דין, והדבר שתחילתו כחוט השערה, במשך התגלגלו מאיש לאיש יהיה להר תלול. או יהיה הדבר לענין לסופרים להתקוטט עליו, ונודע איך הם מתקוטטים, תחת משא ומתן של הלכה, איש מתגולל על חברו, איש איש חותר לנצח לא את דעת חברו כי אם את חברו. או יש אשר יביא את דבריו, ולא את כל דבריו ולא את רובם כי אם את הדרוש לו, למען קשור את הלשון של זהורית בראש חברו.
בדרך הזה תקום מהומת סופרים, ואחרי אשר התגלע ריב לא יוכלו לנטשו, כי הריב הראשון כבר הפך את הסופרים לצוררים, יען כי עבר עברו את גדר הענין, אשר בו דעותיהם חלוקות ויגעו איש אל רעהו ויהי זה עולב וזה נעלב ולא יוכלו עוד דבר איש את רעהו לשלום ואיש מהם לא יוכל להודות על האמת גם בראותו כי שגה; או – וזו רעה חולה מכל – בהיות הדבר לענין למכתבי-עת מתחרים, שאחד מהם תופש דעה זו והשני דעה אחרת, והם כמגינים על דעותיהם ולא ידעו כי האורב יושב בחדר ויצר רע של תחרות מנהל ברסן מתעה את מלחמת הדעות. כל הדברים האלה פרעו ויפרעו פרעות תמיד במלחמת הדעות לשימה לזעוה ולהסירה מדרך האמת וההגיון, וכן היה גם בראשית חיבת ציון. על אלה וכאלה אין להתעצב ואין להשתומם הרבה. איש דעת יבין, כי אין להימלט מהם, והוא גם יבין, כי אין להישען עליהם, כי כמוהם כאין, עם הזרם באו ועם הזרם יחלפו, ואך הבל ומעשה תעתועים הוא להעלות מתהום הנשיה דברי אהבה או דברי שנאה כאלה, שהם כקצף על פני מים.
ונקל להבין כי בשימי עין לאחור אל מלחמת הדעות ההיא, אך מלחמת הדעות תהיה לנגד עיני, וכל האנשים וכל הסכסוכים הקטנים וכל הגידופים הגדולים או התהילות הנפרזות ייעלמו וזכר לא יהיה להם. הנני מחדש בקרב לבי את כל הלך הרוח, את כל עבודת המחשבה שעוררתני לבקר אז את ה“אוטואמנציפציה”; הנני בוחן ובודק את דעותי אז ועתה: אם הדברים שכתבתי אז אין מקום להם עתה, אם לא נכשלתי אז או אינני נכשל עתה בטעות זו או אחרת, בנטיה זו או אחרת, והנני מוצא, מלבד פרטים רבים, שני דברים ראשיים: (א) כי דברים רבים שעליהם העירותי אז, מודיעים רבים מן הציונים עתה; (ב) כי דברים רבים שכתבתי אז עומדים בתקפם גם עתה, נושאים בבד עם הציונות החדשה.
אין אני מבקש כבוד ועטרה ומשרה. ואין רצוני לקנות את הבכורה לרעיון זה או לרעיון אחר. הסופר, אשר לנוכח האמת דרכו, אנוס להיזהר גם מן הגאווה גם מן ההכנעה המעושה, שיש בה גאווה מסותרת. התגלות הדעת לא תהיה תמימה ושלמה אם יהיה בה שמץ דבר עשוי כזה. ואני אמרתי לבלי העלים אף הרהור אחד שבלבי, אם כה או כה ייראה בעיני הקורא, על כן עלי לאמור: באחת נבדלתי מן הלאומיים וחובבי ציון הראשונים, והיא – הם קיבלו את הדברים הראשונים תחילה בלי בקורת, או כמעט בלי בקורת, ואני קיבלתי את הדברים הראשונים בבקורת ההיא, בתלונות ההן, בהשגות ובמחאות, בשאלות ובספקות ההם שנולדו להם אחרי כן. ועוד הפעם עלי להזכיר, שאין אני מתפאר בדבר זה, ולהפך דלוגי זה לא היה עלי אהבה, אך אין לשנות את הדברים אשר היו. הקול נשמע אז: אוטואמנציפציה, ויפה העתיקוהו: אם אין אני לי מי לי, ויפעל אז פעולה אדירה מאד, אך בלי משים זכר אז איש הדעת את המאמר הסמוך לו: וכשאני לעצמי מה אני.
אולי נעים היה לשכוח את המאמר השני הזה, אך חובה היתה לזכרו, למען דעת, כי לא מעשה יום אחד הוא שיתן העם העברי זכויות לנפשו, לא מעשה יום אחד ולא מעשה דור אחד. יהודים ייעשו אגודה אחת, הלאה חסד-לאומים, אין לנו חפץ במידת הכנסת אורחים ובזכויות הנתונות לנו מאת זה או מאת אחר, נעלה כולנו בהמון לאחת הארצות הריקות ויסדנו לנו שם מדינה וממשלה. נזכור נא, כי ציון לא היתה עוד אז חותם תכנית הד"ר פינסקר. כמעט אחת היא לו ארץ ישראל או ארץ אחרת, ובלבד שיעלו היהודים בהמון ובמהרה.
בתור אוות נפש, התגלות רגש, התעוררות לב היתה המחברת ההיא חביבה אז, והיא חביבה גם עתה, וראויה עוד עתה להימצא ביד כל איש מן הציונים, כזכרון טוב לראשית הרעיון ומחולליו בתקופה האחרונה אך בתור הלכה למעשה או שיטה מסויימת במצריה הן לא תעמוד עתה בפני הבקורת, וגם אז מצאתי בה את אשר מצאו אחרים עתה. הן לא יימצא עתה בין הציונים השלמים איש, אשר יאמר לבנות מגדל כזה וראשו בשמים: נעלה, נצא בהמון, נייסד ממלכה! גם ה“יודענשטאאט” של הרצל היה הוראת שעה, אימפרוביזציה כזאת, שנזרקה מן הלב, מן העט, בכוח וברגש, אך בלי שים לב אל תנאי החיים. גם החיבור הזה הוא זכרון חביב, סניף יקר לתולדות הציונות, ובבחינת הספרות ורגש הנפש אולי יקר הוא בגלל תכיפותו ואי-אמצעיותו מהדברים שבאו אחרי כן בדעה צלולה, אך בתור מאיר נתיב לעם – גם זה גם זה חזיון, אשר יוכל להביא לידי רגש, ולא לידי מעשה.
הנה בא האות והמופת! שוו בנפשכם כי לא היו סופרים מבקרים, לא היה כל מכשול וריב. אל תתבוננו אל אשר מחוץ אך אל אשר בקרבת המעוררים ההם. מן המחברת של ד“ר פינסקר יצאה חיבת ציון, ובגלגולים שונים הביאה אל יסוד הועד האודיסי, ומן המחברת של הד”ר הרצל יצא הקונגרס הציוני. גם פה גם שם אתם מוצאים חליפות – לא אני, לא אתה הקורא, לא חברי ולא חבריך, אך הזמן שונה, ותנאי המצב שאין לשנותם הכריחו לתת לענין תכנית כזאת וכזאת. אוטואמנציפציה – ואולם אחרי כן הוכרחו לבקש רשיון לייסד חברה לתמוך ביד בעלי מלאכה ועובדי אדמה. היתכן – שני הפכים בנושא אחד? אין לנו חפץ בזכויות, כן היה הקול הקורא, ובאחרונה, גם בשביל זו צריכים היינו לבקש רשיון? היתכן – אמרנו לעלות בהמון, ואחרי כן אנו אנוסים אך לתמוך ביד העולים לאט לאט? ואם כן שינו האנשים את דעתם ואת טעמם, בגדו, מעלו וכו'! או כעין זה גם בציונות החדשה. בתחילה יודען-שטאאט: כולנו יודעים מה הוא “שטאאט” מיוחד ליהודים. ארץ ישראל לא נזכרה ולא נפקדה, אחרי כן נוסף גם המקום הנבחר, ואולם השטאאט נתמעט, ויהי לעפענטליך-רעכטליך. תיובתא דהרצל אדהרצל. עפפענטליך-רעכטליך היה לטשארטר – עוד פעם תיובתא.
כל האנשים הבאים עם תיובתותיהם אחרי כן הם היו שקיבלו בתחילה את התורה בנעשה ונשמע וינאצו את המבקרים. אני ראיתי גם במחברתו של פינסקר גם בזו של הרצל את “כף ירך יעקב”, או כאשר יאמרו בשפת העמים את “עקבו של אכילס”, לא בגלל שלא חפצתי אז בקיבוץ גלויות, או בגלל שהתחיה הלאומית לא היתה גדולה ונחוצה בעיני כמו עתה, אך באשר לא ישרה בעיני גוזמת ההתרגשות, ויען כי לבי אמר לי, כי לא די לקרוא קריאה גדולה: טול וצא, אך חובה לשים לב אל מצב היהודים בארצות, אל יכולתם ואל הונם, אל הכנתם ואל כשרונם. הריב לא היה ריב ע“ד המטרה כי אם ע”ד הדרכים. ע"ד המטרה יכלו המתבוללים לריב, ואולי גם רבי החסידים. הראשונים אינם חפצים להיבדל מקרב עמים אחרים שבהם כבר שקעו את נפשם, והאחרונים חפצים להיות בגלות כי כן צוה ה‘, זה ה’ אשר בשמו ידברו כל החפצים לדבר. ואולם אם היו בינינו ספקות ואם יש בקורת בינינו, הלוא נוגעים הם אך אל הדרכים, איזה מהם טובים, איזה מהם יקרבו ואיזה ירחקו מן המטרה.
להחיות את הלאום ולהבדילו ולקיימו בייחודו ובטהרת גזעו – כולנו חפצים. מדינת יהודים, רשות עצמנו, זכויות נתונות לנו בידינו בלי עזר מזר – מי מאתנו לא יחפוץ? השאלה היא אך ע“ד הדרכים, וביחס אל שאלת הדרכים חשבתי למצוא אז במחברתו של ד”ר פ. עקבות דמיון עז ונמרץ, שאיננו שם בפלס את אפני המצב ואת צרכי ההווה. בצעקת לב כואב ונפצע ונשבר היו הדברים ההם יקרים לי, אך כהלכה פסוקה וכתורה שלמה לעם שואף לשמוע מה לו לעשות – היו זרים בעיני בתמימותם. כבר אמרתי אז עם לבי: עלינו לעמוד על יסוד קורות הימים. אם טוב המצב הזה או לא, אלפי סיבות במשך הרבה הרבה דורות יצרוהו ויעצבוהו בתבנית זו.
הננו יושיבם בארצות שונות והננו נאחזים וקשורים בהן, יש שאנו יכולים לעשות דבר לטובתנו, ויש – שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. נקל לאמר ליהודים באשכנז: צאו ועלו, אך הם לא יצאו ולא יעלו, יען כי אין הם חושבים את נפשם כלאום בודד, ואין עוד מצבם רע ואיום עד כי ילחצם לצאת, ואין גם יכולת לייסד מהר מדינה. כן גם נקל לאמור ליהודים פה: קחו את מקלותיכם ואת תרמיליכם וצאו, והם אינם מוכנים ואינם מוכשרים. דבר זה הוא חסר עוד את התנאים, את ההקדמות, במקום זה – את הרגש הלאומי, במקום אחר – את ההכרח שאין להימלט ממנו, עוד במקום אחר – את הכשרון וההכנה. עד שההקדמות האלה תיבראנה אין לנו לזוז מן היסוד שאנו עומדים עליו. חשבתי אז לדרשנות שאיננה מחשבת עם החיים את השלכת הנעל על כל הזכויות, על כל יחס היהודים אל העמים. מוחי לא יכול סבול את הקפיצה הנוראה הזאת קפץ ודלג על פני כל המצב ההווה שנברא ושהתפתח במשך אלפי שנים. לא חוסר אהבה, כי אם אהבה רבה מאוד לעמנו ציוותני אז לשאול שאלה: אם יכולים אנו לעבור על פני כל ההווה ולהסיח דעתנו ממנו, אם יכולים אנו לנתק את מוסרותינו ולאמור לעמים “שקילו טיבותייכו ושדי אחיזרי”, אם אין אנו אנוסים במקום שיש לנו זכויות לשמרן ולהשתמש בהן למען נחיה, ובמקום שאין לנו עוד זכויות להשתדל להשיגן למען נחיה?
שתי המלים האלה: למען נחיה, היו בעיני מאז עד עתה יתד ופינה לכל עניני הלאום, לכל תקוותו ועתידותיו. התנאי הראשי לכל ההצעות, לכל התיקונים ולכל החידושים הוא שנחיה ולא נמות, שנהיה בריאים, חזקים, משכילים, חרוצים, מאושרים, שתהיה לנו שארית טובה ואמיצה, שגזענו לא ייבש ויונקתנו לא תחדל. זה היה וזה הוא בעיני תמיד יסוד היסודות. ולכן הנני חרד ונבהל על כל דבר שהנני רואה בו כי יוכל להשיא את דעת העם לחדול מעבוד, מהתפתח, להקל ערך הדברים שיש לו, לפזר את הונו, לשכוח את מדעו. אני אמרתי אז בלבי: האמנציפציה בכל קלקוליה, בכל הפרצים שעשה בה הזמן, אולי נהפכה לכלי אין חפץ בו. אבל היא דבר אשר קורות הימים עשוהו, ורק בדרך קורות הימים יכולים אנו למצוא יסוד אחר, אבל רק בדרך התפתחות הדורות, ולא בדרך מרידת פתאום. כי גם אם אנחנו נשית יד כולנו למהפכת פתאום כזאת, העם לא ילך אחרינו, ואם ילך אחרינו, אך שואה נמיט עליו. לא נביא הייתי, ולא אומר כי חזיתי מראש את כל מהלך המקרים אשר באו אחרי כן ויאשרו ויקימו את דברי אלה כתומם; אך מתבונן הייתי בעינים פקוחות, ואצרף אל חזון העתיד את מצב ההווה ואת כל התנאים הקיימים. ראיתי בהשכמה את אשר ראו חברי בשעה מאוחרת; שיערתי תיכף להתעוררות את ההתקררות שבאה אחרי כן, ודברים שמשמיעים עתה, לא מתנגדים אך מעמיקים לעיין, יכול אני להראות בין המאמרים שכתבתי אז – ואני כתבתים אז יען כי בכל לבי הייתי גם אז לאומי וציוני-קולטורי, גם אם השמות האלה לא נודעו וגם אם לא נקראנו בהם, או גם אהוב לא אהבנוּם.
החזיון אשר חזה פינסקר היה בעיני עתיד רחוק מאד, עתיד נהדר, מקווה, מפיק זיו ונהורא מעליא, אבל רחוק מאד. וסכנה היתה אז לסופר לעמוד בשער ולהודיע, כי לפי דעתו עתיד זה הוא רחוק מאד. נקל לו לעשות רושם נפלא, אם יעמוד ויבשר, כי בעוד חמש שנים יהיה קולנו נשמע מסוף העולם ועד סופו בתור עם צולח ועשיר וחכם ואהוב בין כל העמים. אין ספק, כי בשעת בשורה יעשה רושם נעים בלבות כל השומעים. אך אחרי עבור חמש שנים לא יוכל להרים ראש, אם עוד יזכרו האנשים את הבטחתו. ראיתי אז את המדבר הגדול והנורא המבדיל בין מצבנו עתה ובין העתיד ההוא. מצבנו עתה נראה בעיני כמקצוע גדול, רב הדאגות והשאלות, הסכסוכים והקלקולים, שאנו חייבים לעסוק בהם לבל נרד דומה. הסב עין העם אל הנקודה המאירה והרחוקה וביטול היש של כל המעמד הנוכחי כאילו איננו, נראו בעיני, מנקודת האהבה הלאומית, שראשית חובתה היא הקיום וההצלה, כדרך לא טובה. ועל כל הדברים האלה הלוא עמדו טובי חובבי ציון וציונים אחרי עבור ימים ושנים. בוא באו לידי נסיון וילמדו, כי אין לעשות בחפזון, כי חובה להכין הכנות, כי גם המצב ההווה עם צרכיו מטיל חובות ידועות, בוא באו אחרי כן איש עם בחינותיו, איש עם מופתיו, העיוניים או המעשיים, להראות, כי אין לדחוק את השעה, ומי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת.
ב. המולדת היא הכל 🔗
הפתגם הזה יצא מתחת עט סופרת יהודית אמריקאנית אמא לאצארוס, שהיתה אחת החלוצות הראשונות לרעיון הלאום, וגם אותו קיבלו הראשונים בחדווה ובסילודים, בלי בקורת. לפי זה אין אדם חשוב יהודי בגלל שמרו את תורת היהודים, ולא באשר יש לו תרבות עתיקה או חדשה לפי טעם היהודים, אף לא בגלל אשר יש לו קורות הדורות מאז ועד עתה, שמשתפות אותו עם כל היהודים, וגם לא בגלל רצונו גם מהיום והלאה לחיות עם בני עמו, לחיות “חיי יהודי”, אם כתבניתם העתיקה או החדשה שבחדשות, לנצור מסורת עמו, לפתח ולבכר את מתנות הרוח הגנוזות עתה בקרבו כבן לעמו. כל זה לא ייזכר ולא ייפקד – הכל היא המולדת, המין, היחש, הגזע, וזולת זה אין דבר. “מחמד רסול אלאה” – כקריאת המושלמנים. אין בלתי אלאה ומוחמד נביאו.
מאז ועד עתה הסכנתי מעט אל דרכי הגַמרָנים, הקצויים, ואדע כי יש ללמוד עליהם זכות. על פרשת דרכים בין דורות ובין דעות, טוב כי יקומו כסוללי דרך, כמכריזים, אנשים שאין דעתם עמוקה ומדקדקת וכוללת ועשירה כל צרכה, וקראו קריאות מרעישות, מרגיזות, מעוררות-מרד, הופכות מהפכה באלה. דברים יותר עמוקים, צלולים, ברורים, מתונים יחטיאו את המטרה, ועל כל פנים יחטיאו את המטרה ביחס אל המון העם, הנתפש אך בדברים חדשים, באמרים קצרים, מתלהמים ושנונים. הדברים העמוקים, הבקורת, המתינות בוא יבואו אחרי כן, והקצויים בעצמם מדי יוסיפו דעת, מדי יוסיפו נסיון, אף מדי יוסיפו ימים – ובלבד שלא יזקינו – יחלו לשים פלס לרוחם, יחלו לבאר ולגדור את דבריהם הראשונים לאמור: כן, דבר זה נכון, אבל עוד יש לשים לב לזה ולזה. הדבר השני גם הוא נכון, אבל אין לשכוח כי מתנגדינו אומרים כן וכן, וגם הם נימוקם עמם בשיעור ידוע, ועלינו לשער בדיוק את השיעור ההוא.
אז תחל הגבלת התחומין ושימת הגדרים לכל דעה ולכל מעשה, אז תחל עבודת הבנין, וכשבונים אין בונים בלי גבול, בלי תכנית, ממעל לתנאי הזמן והמקום, ואז כבר יש לדבר שיעור, בעוד אשר הכרוז הראשון, הגמור, הוא תמיד דבר שאין לו שיעור.
המולדת היא הכל – כן, בשיעור ידוע נכון הדבר. הננו לאום, ודברי לאומנו עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, חסרים תנאים ידועים ומלאים וגם עודפים ביחס לתנאים אחרים. אין אנו עם ככל העמים; ואם במידה שנמוד להם נמוד גם לנו, אז, בחפצנו להיות מדייקים היטב, עלינו יהיה להחליט, כי אין אנו עם. אבל חובה עלינו לגדור את הדבר ולהעמיק בו עד תכלית. עלינו להבין, כי כל עם הנהו עם בשתי תכונות. התכונה הראשית והראשונה היא הטבעית. בני כל עם קרובים איש אל רעהו יתר מקרבתם אל בני עמים אחרים, דומים איש לרעהו יתר מהיותם דומים לאחרים, יען כי יצאו ממקור אחד ויען כי לא שבת מטהרם, ועל כן הנה הנם עם אחד לפי טבעם, ולעם כזה יש רשות להיווסד ולהתכונן ולהשתרר לבדו, זאת אומרת לעמוד ברשות עצמו ולשמור ולפתח את כל הדברים המיוחדים לו – את שפתו, את מנהגיו, את נימוסיו כחפצו, וזאת היא התכונה השניה התלויה במעמד.
אנחנו הננו עם בגדר הראשון, ואין אנו עם בגדר השני. הננו עם עפ"י ההוראה העיקרית, הטבעית, האתנולוגית, ואם לכל עם כזה יש רשות להחל לחיות חיי עם, גם לנו הרשות הזאת. אך אין אנו חיים חיי עם, וזה דורות רבים מאד עברו עלינו ולא חיינו חיי עם כולם או מקצתם ומפני זה חסרנו תנאים ואופנים, סגולות וקניינים שעמים אחרים מצויינים בהם.
אם יש לתת לדבר הזה דוגמה לא מדוייקת כל צרכה, אך קרובה, כי עתה נוכל לדמות אל המצב הזה גם את דבר המשפחות. התכונה הראשית של המשפחה היא קירבת המולדת. כל אגודת אנשים ונשים צאצאי אב אחד וקרובים זה אל זה מאד הם משפחה. יש אשר הם ניכרים בחזות פניהם, בקולם, במבטאם, בהילוכם; יש אשר הם ניכרים בנטיות רוחם, בטעמם, במידותיהם; יש אשר הם נבדלים בזה, ודומים איש לרעהו בדברים אחרים שאין העין והחקירה שולטות בהם; ויש שאין לתפוס את הדמיון הזה בדור אחד, כי אם במשך דורות, מפני שהדברים המיוחדים למשפחה מתגלים לפעמים כסדרם ולפעמים שלא כסדרם, לסירוגין. לפי זה עצם קיום המשפחה הוא יחס-הורים משותף. המשפחה היא משפחה בעל כרחה, כמו הבן הוא בנו של אביו בעל כרחו, ויכול הוא להיות ברצונו בן טוב ומקשיב ונאמן ואוהב, אך לחדול מהיות בן לאביו לא יוכל: אפס כי יוכל למרוד באביו, וגם אז ייחשב אך כבן מורד.
המשפחה היא אגודה טבעית, ולאגודה כזאת יש עפ“י רוב דברים מיוחדים לה, גלויים או שאינם גלויים, נראים למתבונן בסקירה ראשונה או אחרי חקירה עמוקה, למתבונן אל דור אחד או לצופה כמה דורות. בגדר זה דומה המשפחה הטבעית אל העם הטבעי. עתה יבוא הגדר השני. לכל משפחה יש רשות, ועכ”פ כן הוא החוק והמנהג, לנהל כלכלת בית יחד, כאשר יש לכל עם רשות לעמוד ברשותו ולכלכל את עניניו.
אבל אין זה תנאי מוכרח. גם אם בגלל סיבה זו או אחרת אין המשפחה מנהלת את כלכלת ביתה לבדה לא תחדל מהיות משפחה. נקל להבין, כי נוח לה למשפחה, לשלומה, להצלחתה, לשיכלול כל הדברים המיוחדים לה, שיהיה לה בית ושתהיה בעצמה צופיה הליכות ביתה. קלסתר המשפחה וצורת איקונין שלה תתמלא, הדברים שהמשפחה מצוינת בהם יתפתחו, ישתכללו, יילטשו, הדבקות והאחדות בין בני המשפחה תרבינה, הסדרים שהמשפחה תחיה בהם ישאו בד בבד עם רוח כל בניה או עם רוח רובם, והציגו לעינינו תבנית נאמנה והתגשמות שלמה ממאוויי הרוח ומהנטיות הטובות הצפונות והכמוסות בקרבה. אבל אם לא תשחק השעה למשפחה, אם לא תוכל לשבת בשלוה, נבדלת וקובעת מדור לעצמה, אם תהיה אנוסה לשבת כסניף למשפחה אחרת או כשותפת או כאורח, ואם תהיה אנוסה לפזר את בניה ולהושיבם בריחוק מקום, עוד בגלל זה אין תכונתה, תכונת משפחה טבעית פוסקת ובטלה.
משפחה כזאת לא תימלט מהיות זה או זה מבניה נבלע ונטמע, ומהיות הדברים המיוחדים שלה נפגמים ולוקים, מעוכים וכתותים, נהפכים הם לזכרונות ולגעגועים או לסימנים ולעתיקות. אך עיקר משפחה יש בה הרבה יתר מאשר בקבוצת בני משפחות זרות שיסכימו לייסד להם יחד כלכלת בית וישבו יחד. הננו לאום בעיקר, ולא במקרה, במה שהטבע עושה אגודת בני אדם. ובגדר זה אין לנו אחים, אין להמשיל אלינו ולהחבירה, זאת אומרת: אין עוד אומה זולתנו במצב כזה, ולפיכך כל הכינויים שהוסמכו לאחרים אינם מקבילים אלינו כל צרכם, ואין לחתוך את החבל הגורדי הזה בסייף, אך חובה להתיר את קשריו ואת נימיו.
עוד דוגמה אחרת לקרב את הדבר אל השכל הפשוט ישַווה לנגד עינינו דבר המינים. האיש הוא איש והאשה אשה לא בגלל הנשואין, כי אם בגלל היותם איש ואשה מתחילת יצירתם. רשות לאיש ואשה להזדווג, אבל אם לרגל סיבה זו או אחרת אין איש נושא אשה או אין אשה נישאת לאיש, רשות הזיווג איננה ניטלת ממנו. ואין צורך לומר שהמין איננו נפקע. ואם יש נזירים ונזירות שגוזרים על עצמם עפ"י תקנות אחת החברות או הדתות פרישות מחיי זוג עוד אין הנזיר פוסק מהיות גבר והנערה איננה פוסקת מהיות אשה.
דבר זה ראוי לזכור אותו לכל החפצים לבטל את עם ישראל ביטול היש, בגלל אשר הוא חסר מצב מדינה.
יש גם לאמור והיו הרבה דורות שאמרו, כי כל אדם שאין לו אחוזה איננו אדם. כל אדם כזה היה, על כל פנים בימים שעברו, עבד כפוף לאחרים. אין אישיותו, יחידתו של עבד נראית לעיני הבריות כזו של אדון. הנכנע, המכוון את עבודתו לצרכי אחרים, איננו יכול לגלות את נטיות רוחו, ובשביל שאיננו יכול לגלותן, הן הולכות ומתעקמות, הולכות ומתנוונות, וסופן – שפלות, ולפעמים גם אפס ותוהו. קצה הצרות והשעבוד הוא שהעבד בעצמו איננו רואה את נפשו כאיש נבדל, אך כאיש שנברא בעד אחרים, כנפי רוחו קצוצות, והוא איננו יכול עוד להשתוקק כי הגיעו לו ימים, אשר אין לו חפץ בהם. מעמד כזה הוא מורה מאד, ובכל זאת, אחרי כל אלה, כל חובב אדם שנברא בצלם, לא ישלול מאת המשולל ע"י המקרים את כל הזכויות שיש לו מאת טבעו. לו יחפץ העבד הזה לחיות חיים שלמים ומלאים, כי עתה לא נבעט בו בגערת אכזרים לאמור: לך אין כל, אתה חסר כל אשר לבן חורין או רוב הדברים אשר לבן חורין. להפך, איש איש מאתנו יבין, כי יען אשר הוא חסר על כן רשות נתונה לו לדרוש את אשר הוא חסר.
ועוד אין גם זה מדוייק כל צרכו, באמרנו, רשות נתונה לו, כי באמת אין הרשות נתונה לו. אך היא בו, היא קשורה בנפשו, בחייו, כמו שתכונת המשפחה איננה תלויה בכלכלת הבית כי אם בגזע, והמין לא בנשואים, כי אם בטבע הבדל המינים.
לפי זה יכולים אנו להבין, וראוי לנו להבין היטב, כי העמדת הדברים על המולדת היא ראש פינה לקיום עם העברים בתור עם, בתור חטיבה אחת בעולם, וקרוב לשער, כי גם חכמינו, שהניחו ליסוד מוסד: ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא, ולא רק מאמר כזה, כי גם מערכת דינים קבעו, שעל פיהם כל יהודי גם אם יעבור על כל התורה כולה, גם אם ישים את גדרי החוקים למרמס, גם אם יבגוד באלוהי ישראל, יהיה אך ליהודי מומר, ליהודי כופר, ולא יחדל מהיות יהודי, כאשר לא יחדל הבן מהיות בן לאביו גם אם יקללהו, הם היו הלאומיים הראשונים – אם יש להעתיק את הכינוי החדש הזה לזמן רחוק ולהשקפות קדומות. ובאמת גם הם לא ייסדו את הדבר, אך הוא היה מוסד בטבעו המיוחד של עם היהודים, שכבר היה עם לבדו לפני מתן תורה, ואחרי מתן תורה במשך השינויים אשר חלו בהליכות הדת.
קורותינו שונות הן מקורות כל עם, ואולם יש דרכים שבהם נשתוו. יש גם עמים אחרים מחזיקים בדתם ונאמנים לה בכל לבם ונפשם, ויש מהם שרואים את הדת כמגן וצינה ללאומם. הפולני הקתולי, למשל, מעריץ את דתו לא רק כחרד וכמאמין, אך הוא גם רואה את דתו כראות חומה בצורה לעמו, חומה שהוא מסתתר מאחוריה ומגנה על נפשו מפני כל פגעי הזמן, דבר שהורכב, שנתחבר ונתקשר קשר של קיימא עם האומה. כמעט איש איש מהם יאמר, כי הנוגע בדת הוא כפוגע באומה, והחותר תחת מוסדי הראשונה הוא מהרס את האחרונה. זאת השקפתם, השקפת חרדים, לפי תומם וטעמם. ואולם יש מהם לא יבטל את פולניותו בגלל קתוליותו. איש איש מהם יודע, כי: היות קתולי הוא דבר לעצמו, ויכול אדם להיות פולני גם בלעדי היותו קתולי. ואולי, הוא החרד הגמור, לא יחשוב את בן הכנסיה האחרת כפולני כשר כל צרכו, אך גם את נפשו לא יציין כקתולי סתם, כי גם, ולפעמים לא גם, כי אם בטרם כל דבר – כפולני. יודע הוא: עם הפולנים קיבל את הדת הקתולית בימי מיטשיסלב הזקן – לו, לקתולי חרד, חשוב הדבר הזה, כמתן תורתנו לנו.
הוא אוהב את תורתו כאהבתנו אנו לתורתנו. עמו שלו היה לפני קבלת הדת הנוצרית במעמד לא נקי בגדר הטבעי (האתנולוגי) ולא ברור בגדר המדיני, הוא היה אז בחיתולי הילדות יותר מעמנו לפני מתן תורה. אבל הוא יודע שהוא פולני, מלבד היותו קתולי, ואין הווייתו האחת מבטלת כי אם ממלאת ומשכללת את השניה והיתה להווייה אחת. והנה על מופת זה ישיב מי שישיב: האיש הזה רואה את עצמו כפולני, יען כי עודנו יושב בארצו ומדבר בלשון בני עמו וכו' וכו'. אך גם זאת היא תשובה של תוהו, ונקל מאד להראות את ביטולה.
הבה נשער נא בנפשנו עוד דמיון אחד, שיש לו מקום בגדר הדברים האפשריים. העם הזה, עם הפולנים – ונקל להבין שהננו אך דורשים משלים – במשך קורותיו בא עד הכרח הפיזור. הוא נפוץ בארצות שונות. דורות רבים עוברים עליו בתפוצתו – אלף – אלפיים שנה. אך בפיזורו הוא שומר את עצם תמו, והעיקר, את שלמות גזעו. הוא שומר גם את דתו הקתולית, אבל איננו מובלע עם הקתולים האחרים. העם בפיזורו איננו פוסק מהיות עם, אף כי איננו חי במדור אחד. הוא שוכח דברים שונים מתורת בית אביו, והוא מקדיש ומעריץ זכרונות אחדים מהדברים שנשארו לו כסימנים. רוב בניו שוכחים גם את השפה שהיתה להם מכבר ואינם מדברים בה ואינם מבינים אותה, אבל יש מעטים חפצים להבינה, ושומרים אותה שמירה מעולה בגדר הדת, או במין ספרות מיוחדת, והם אומרים: לא רק קתולים אנו, כי גם פולנים, או יש אשר יאמרו: בעיקר הננו פולנים, והדת היא דבר בפני עצמו, אבותינו קיבלו את הדת ואנחנו בניהם, וגם לנו יש השקפות ידועות. אז יקומו אנשים – נוסיף נא לשער זאת בנפשנו – ואמרו להם: איך אתם פולנים, ואתם מפוזרים, ולשון אחת אין לכם, וארץ אחת אין לכם – הלוא יענו אותם הפולנים לאמור: הננו פולנים יען כי נשארנו במשפחה אחת, גם בפיזורנו נשארנו במשפחה אחת; הננו קתולים בגדר הדת כי קיבלנו את הדת הזאת והיא חביבה עלינו מאד ואת משמרתה אנו שומרים (יאמרו החרדים) ואנו חושבים אותה כאמתית בקדושתה ובטהרתה כי גם אנו חושבים אותה כקשורה ומחוברת אל אומתנו, אבל מלבד זה הננו פולנים בשביל שהננו בני מין מיוחד בין מיני בני האדם, מפני שהיינו עם בטרם קיבלנו את הדת, מפני שאחרי שקיבלנו את הדת חיינו במשך דורות רבים חיי עם גם בדברים שאין הדת שלמה בהם, מפני שיש לנו שפה מיוחדת אף כי איננה שגורה בפינו. חבל – יאמרו – שאין לנו מושב קבוע אחד, חבל שאין לנו שפה אחת, אבל אנו שואפים ומקווים, ומי יוכל לשלול מאתנו את לאומיותנו המוטבעת בטבענו? הלוא יהיו כל הדברים האלה נכונים! ואם יהיו נכונים ביחס אל עם אחד, בהכרח הם נכונים ביחס אל עם אחר, בהכרח הם נכונים ביחס אל כל העמים.
כאמור, עם היהודים הוא מין בפני עצמו, ואין למצוא דוגמאות לו או לקורותיו, לעניניו, למצבו, לצרותיו ולתקוותו. ביחס אל עם היהודים נכון מאד משל הרומי “הדוגמאות אינן מוכיחות כי אם מבארות”. הוכחה גמורה אין כאן, אבל ביאור יש כאן. הן יכולים אנו לצייר לנו כל עם בעל דת, שהוא קיים עתה באומתו ובדתו ובמצבו השלם, והאופן נהפך עליו והוא מתפזר ומחזיק באחדותו בתוך פיזור, ודורות רבים עוברים עליו והוא איננו מתערב.
דוגמאות של ממש כאלה היו בכמה עמים ו“עממים” – אף כי גם הן לא מדויקות. היה היו, למשל, היוונים. הם התיחסו על היוונים הקדמונים, ובכוח היחס הזה דרשו את תחיית אומתם. גם אוהביהם גם הם בעצמם כחד לא יכלו, כי אולי אך טיפת דם כחרדל מן הדם היקר, הקדמון, מדמם של בני אתונא, נובעת בעורקיהם, המלאים מדם התוגרים והסלאבים, אבל טיפה זו מה תהא עליה? גם לה יש זכויות, גם היא איננה בטלה. איש לא כיחד, כי אין הם יכולים להיות יורשים לחכמת יוון, לשופרא דעלמא, ליפיפותו של יפת, וההילניות בתור שיטה כבר מצאה תלמידים מובהקים בין בני הנכר, אבל אין לבטל את יחס המולדת. הכל ידעו, כי היוונים הם נוצרים-אורתודוכסים, ועפ"י השיטה, העושה את הדת לעיקר, רשות היתה לאמור להם: אתם נוצרים-אורתודוכסים וכמוכם גם הרומנים גם הרוסים. היו איפוא לעם אחד! לאומיותכם בטלה ומבוטלת. ארץ אין לכם, היא בידי זר זה הרבה מאות בשנים, השפה הקדמוניה איננה שגורה בפיכם, חכמת אבותיכם גלתה מן הארץ, והיוונית העתיקה נחקרת ונדרשת בשערים המצוינים בהלכה בברלין, בפאריס ובלונדון, וכל מה שהיה מן היפה והמשובח בהשכלת יוון הקדמוניה כבר קיבלו מהם עמי אירופה, כבר כלתה נבואתכם ויצאתם!
הן היתה רשות לאמור כדברים האלה להם הרבה יתר מאשר יש רשות לאמור לנו, ואם לא היו מפוזרים כמונו, הן גם נרדפים לא היו כמונו, ובמידה ידועה היו גם הם והנם עוד עתה מפוזרים, ואיש לא חלם חלום להוציאם ולעקרם מאומתם ולהעמידם על הדת, אף כי הדת חביבה ונשמרת ביניהם מאד, ומדוע? אך מפני קיום המין! המין היהודי הוא שנוא, ולכן בוא יבואו גם המתראים כאוהבים איש ונבואתו איש כחלומו: כה יפה התבל וכה נעימה כה רבים המינים, ומה בכך – אם מין אחד ייבטל! אנו הולכים לקראת התאחדות המינים, לקראת עירוב הצורות, לקראת הזאבים והטלאים אשר ירעו כאחד, לקראת כל החזיונות הגדולים והנאדרים אשר חזו חובבי האדם. הם מספרים לנו את החזיונות ההם, לנו בני הנביאים אשר חזו את החזיונות! אבל מדוע יספרו לנו, ילכו לעמם, יגידו בגת, יטיפו לעשיר שיחלוק את רכושו, ולא לעני שאין לו דבר ושמבקש חלקה קטנה כי יתייאש מלבקש ונמק בעניו, יען כי בכלל, לפי החזיונות היפים מאד והרחוקים מאד, אין מקום לרוכשי רכוש! חזיונות גדולים! האנו בוגדים בהם, האנו מתייאשים מהם? לא אנחנו, אך הם עושים אותם פלסתר, כלי חובלים לעני, לעג לרש. תנו חזיונות לעשירים, ולעניים תנו לחם צר אשר הוא מבקש עתה.
אם לא כל איש מאמין, כי יש יום וחלקו בני האדם את רכושם חלק כחלק בשלום ושלווה, ברצון ובתום, אבל רשאי איש איש מאתנו להאמין כי גם הדבר הנפלא הזה בוא יבוא. אך אם נלך בכוח התקווה הזאת לאיש ממכרינו והצענו לפניו להוציא את כל רכושו לרשות הרבים, הלוא יאמר לנו: כאשר יבוא היום המקווה לא אפרוש מן הציבור ולא אבנה במה לעצמי ולרכושי, שחוד אשחד מכספי לכל האנשים אשר יהיו שלמים עמדי, ואם לחלוקה – שם אני, אך עד בוא היום המקווה ההוא מה אתה דורש ממני, ומדוע אך ממני הדל, מדוע אך את כבשת הרש אתה אומר לקחת בכוח החזיונות?
כמראה הזה הננו רואים ביחס אל העמים המפוזרים. דרוש לא דרשו מאת אחד מהם להיעקר מלאומו, הצע לא הציעו לפני אחד מהם לכפור בלאום ולהודות רק בתורה. גדולה מזו: יכולים אנו לשער בנפשנו: כל עם מעמי תבל הנוכחים שיפול למשואות ממעמדו המדיני והציל את יחידתו, את טוהר גזעו, את משפחתו, את קשר יחוסו וחשבו לו את הדבר הזה לזכות יתרה ולכבוד גדול. ראה ראינו כי היו פילהלנים, שעזרו לפליטי צאצאי היוונים לבנות את חרבותיהם, היו סלאבופילים שהלכו לעזור לצאצאי סלאבים להתאחד – היה היו בין האנשים האלה נדיבי עמים, חובבי אדם, מגן ומושיע לכל נרדף, היו כל אלה שחזיונות הנביאים, חזיונות האחווה באחרית הימים לכל בני האדם הנם משא נפשם וחיי רוחם, ואולם אמור אמרו לנפשם: מה שיהיה הוא שיהיה, ולמען סלול את הדרך לאחווה ההיא חובה לתת לכל עם חופש הרוח למען יחיה כחפץ נפשו וכצרכיו שאין זולתו יודע אותם כמוהו.
ואם כן טוב הדבר וישר, ואם הוא טוב לאחד הוא גם טוב לכל, כי אין אבן ואבן איפה ואיפה בתורת המידות. ואם כן יש משפט גם ללאום ישראל, ולא רק דת ישראל ראויה לחנינה, כי גם הלאום, ואם זועמים אותו – אך עוול הוא, ואם פוטרים אותו, ורק אותו, בחזיונות האחווה, צביעות היא. ואם לאו אך לא יאמרו: לך יש דת ולא יותר, משפט מעוקל המה מוציאים. ואנחנו לא נוכל לקבל את הנלוז כיושר, את השקר כאמת ואת הצביעות כתום. ועל כן חובה עלינו לבאר ולשנן לעמים, כי הננו ככל אחד מהם שיידח משאתו ונפוץ בארצות, ושמר לא רק את דתו כי גם את שארית אומתו, כי – המולדת היא היסוד.
ג. מאזני משפט 🔗
אמנם נכון ונחוץ הדבר, לתת מקום נכבד, ואולי גם מקום ראשון בראשונים לרגש המולדת, נכון ונחוץ להבין, כי הנבואה “לא ישבות ישראל מהיות גוי” היא קיימת לדורות, ואין תורה בלי עם, והעם יש אשר ישמור משמרת אמונים את התורה ויש אשר יעזבנה דור או דורות אחדים, ויש אשר יחמיר במקצתה והקל במקצתה, אם הוא אך חי וקיים ואם לא נפזרו בניו לפי שאול עוד לו תקוה להתנער מעפרו ולהתרומם ולהתחזק.
הרגש הזה אם נקרא לו רגש-מולדת, או רגש-לאום, גדול וכביר הוא בכל עם אחר. הוא הבריח התיכון, המבריח מן הקצה אל הקצה בני עם, שדעותיהם שונות ולבותיהם רחוקים איש מאחיו בדברים נוגעים אל הדת, ואם הם, היושבים איש בארצו בשלוה, וגם אלה אשר הפך עליהם הגלגל עוד ארצם לנגדם ולא נעקרו ולא הושלכו הלאה הלאה, אם הם רואים את הדבר הזה לחובה ולהכרח לחזק את עבותות אהבת המולדת ואת חבלי המשפחה, מלבד הדת אשר תאחדם, מה גם אנחנו מחויבים להיעזר בכל רגש, לאחוז בכל כוח, להיבנות מכל רעיון ומכל תשוקה, לחבב, לטפח ולרבות כל משא נפש שיש בכוחו לחברנו, לעודדנו, לתת ליעף כוח ולאין אונים עצמה בכור העוני והתלאה!
הן אך בוגדים וקלי דעת הנה האנשים האומרים: לא, לא נעורר בקרבנו את הרגש-המחייה הזה, יען כי כן עושים גם העמים, ולא לנו להתבולל.
כדבר הזה היו הקנאים הבוערים אומרים בימים ראשונים, וכל חוקי אדם וכל מנהגי עולם ונימוסיו היפים אסרו לנו בגלל “בחוקותיהם לא תלכו”, בהרכיבם ברכה זרה על חוק קדמון הנוגע אל עבודת אלילים. הן זאת היא אך תלונת תעתועים ופתגם זר והפכפך. כל דבר טוב שבאומות אנו רשאים וחייבים ללמוד מהן, ונביאי האמת לא אחת הציגו לנו את העמים למופת ולא אחת יסרו אותנו בשבט לשונם, כי נופלים אנחנו גם מן העמים הרעים.
האמנם רגש המולדת הוא רגש רע? אם אין עוון וסלף בקרבת משפחה אין פשע ונלוז גם בקירבת לאום, כי משפט הלאום כמשפט המשפחה, וכאשר ייחשב לחטא למשפחה כי תשטום את רעותה ועשתה את ברית שלומה לכלי חובלים לחבל משפחות אחרות להשיג את גבולן ולהפריע שלום ביתן, כן גם ייחשב הדבר הזה לחטא לעמים; וכאשר ייחשב לעזות ולעריצות לאחת המשפחות לאכוף משפחות אחרות ללמוד את תורתה ולקבל את מנהגיה ואת זכרונותיה ולנטוש ולרמוס את כל אשר לה, כן גם ייכתם עוון זה אם יעשהו עם לרעהו. ואולם דבר זה איננו מחלל את טהרת האהבה, באשר היא תמימה וזכה, ורגש לאום לא יינאץ בגלל קנאת לאום, וגם לא יהיה לנו לזעוה, בגלל אשר ישנם גם עמים אחרים מתחזקים איש לעמו ונאמנים איש לדגלו. הבט נביט עליהם ברצון ובאהבה, לא נגע באשר להם, ובמקום אשר אנו יושבים בקרבתם או ביניהם, יכולים וגם חייבים אנו, לא רק מפני דרכי שלום, אך גם מפני היושר והאמת, לשים לב גם אל צרכיהם, לבלי פגוע לרעה באשר להם, כמשפט שכן אל חברו, כמשפט אדם לאדם, כמשפט אזרח ובעל נפש, אך אין זו הנותנת, כי עלינו להרוס את ביתנו ואת קיננו הרוחני ולהשליך הלאה את הדברים אשר נחלנו מאבותינו ולהידחק ולהיכנס בתחום לא לנו.
ודבר רגש הלאום הוא גדול ורב הערך לנו לא רק ביחוסנו אל העמים האחרים, כי גם ביחס המפלגות השונות בנו.
הנה מפלגת החרדים. היא חושבת לתומה, כי בשמרה את חוקי התורה היא פטורה מחובת לאום, מרגש לאום ומכל הדברים המסתעפים ממנו, יען כי התורה היא מגן ומעוז לרוח הלאום. אבל הנסיון מראה, כי במקום שם ייבש מקור הרגש הלאומי, גם משמרת חוקי התורה פושטת את צורתה הראשונה, הטהורה, ולובשת צורה זרה. בארצות המערב יש כמה מפלגות קטנות של מהדרין שבמהדרין. האנשים מדקדקים כמעט אערקתא דמסאנא 2. אך כל האדיקות הזאת היא גם בעיני החרדים האמתים, שהם רוב מנינה ורוב בנינה של כנסת ישראל בארצנו, כמצוות אנשים מלומדה. אין רוח תורה, ולכן היתה משמרת החוקים כמעשה מכונה. אין אהבת לאום, וייפרדו האנשים כמעט מקהל הגולה. אם הם אשכנזים הנם כמעט שונאים את היהודים הפולנים, ואם הם צרפתים הנם שונאים גם את היהודים האשכנזים. נתפרדה החבילה, ניתק הקשר, אין אחווה, אין כל ישראל חברים, אין רחמים ואין חפץ אחד.
וגם החרדים בארצנו – האין הם חסרים רגש לאום? האין גם טובי המפלגה הזאת רואים לרגל ענינים ומאורעות שונים, כי עפ"י דיני שולחן ערוך לבדם אין לעורר את העם לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה נחוץ לכלל ישראל? יש שאנו רואים כי חובה על העם לגזור על עצמו להימנע מאחד הדברים – בגלל אשר כבוד האומה וקיומה דורשים זאת. אם תיטיבו לחפש גם בספרי השולחן ערוך תמצאו יסוד אף לדבר זה, תמצאו סעיף גדול או קטן, אבל שם רבו הדינים ודיני הדינים ושם הם נבלעים, ורק הנימוק הכללי, הלאומי, יכול להראות בדברים כאלה את פעולתו. החרדים יודעים היטב, כי לכל דבר אשר יאמר עמנו לעשות דרוש כוח רבים, והרבים אינם נמצאים באגודה אחת, אך ייפרדו להרבה ראשים, והם חלוקים בענייני הדת, בכלליה או בפרטיה; ואם הדת לבדה היא המאחדת, וזולתה אין דבר מקרב, בטלה המולדת, נעקרה האומה, אז יכולות להתאחד אך המפלגות שהן שוות בדעתן תכלית שיווי בכל דברי הדת. ואם תאמרו לקרב את השונים, אתם צריכים עוד לאיזה צד שווה, לאיזה דבר מאחר, לאיזה יסוד כללי והיסוד הכללי הזה היא האומה העברית.
ואם הדבר כן הוא בחרדים, מה גם במשכילים ובנאורים ובמתבוללים למקצת. שם היתה תורת הכפירה בעם לחורבן גדול שאין כמוהו. האנשים האלה החלו במתכוון או שלא במתכוון להעמיד הכל אך על הכנסיה, על הקונפסיון, ולשנן ולחזור ולשנן יום יום, ליהודים ולעמים, שכל ענין ישראל איננו אלא קונפסיון, כמו שאנו רואים קונפסיון פרוטסטנטית, קאתולית, וכיוצא בזה. גם האומה הישראלית, גם קורות העברים, גם כל התורה כולה איננה אלא קונפסיון. ממשמע שנאמר דת, שהאנשים האלה הם בעלי דת שלמה ומאמינים אדוקים ועוסקים במילי דשמיא ואדוקים מאד בחוקי משה אשר בשמו הם קוראים. באמת זו היא, בשוגג או במזיד, ערמומית נוראה.
הדת בתור דת היא רפוייה מאד בין האנשים האלה, ומה גם בדור הצעיר, היא לא רק עתה רפוייה, אבל היא גם הולכת ומתרופפת, בחוקי משה אין מדקדק, תורת משה אין לומד, וההכרזה המוגזמת וה“רקלמה האמריקאית”, שהאנשים האלה עושים, לא לצורך הענין כי אם לצורך עצמם לכבוד “הקונפסיון של משה” היא, אך משום: מכלל הן אתה שומע לאו, לאמור: הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לקונפסיון של משה, זה הכל, וחוץ מזה אין אנו עם ואין לנו כל אחווה לאומית.
אמנם באמת שיטה זו כולה שלילה, כי הדבר שהם כותבים על דגלם – דבר הקונפסיון הוא דבר רופף מאד, שאין לו יסוד חזק בחינוך, לא סעד בחיי בית, לא שורש בדעת הרבים ולא ענף במנהגי המפלגה ההיא, והדבר שהם כופרים בו: דבר האומה העברית, הוא הדבר האחד שיש בו סגולה להציל עוד את שארית המפלגה ההיא: לחזקה ולנחמה ולהשיבה גם לדרכי תורה ולחיי עם. לרגל התורה הכוזבת הכופרת בלאום והעושה חנופה לקונפסיון, שהיא שם לועז ולא מקביל כל צרכו לענין התורה העברית, באה מפלגה זו למצב “קרח ומכאן וקרח מכאן”, וזאת היא שיטה וזאת מטרה.
וגם ביניהם יש כיתות שונות לארצות שונות, והאחווה הלאומית כמעט הופרה כולה, התורה נשתכחה, זכר שפת עבר נמחה. זכרונות הלאום דמיונם כזכרונות עתיקים של החתי או הגרגשי, שחוקרי קדמוניות עוסקים בהם, והכליון החרוץ והאבדון הגמור החלו להיראות בפינות אלה עד שהתעורר רגש הלאום ויעש נפלאות ויַזכּר את כל האנשים האלה כי מצור אחד חוצבו ויט את לבם להתבונן אל קורותיהם מימים עברו, ויקרבם אל אחיהם ויפתח את עיניהם לראות ויעורר את לבם לחוש את צרת הרבים. ויהיו כל אלה, שנגעה בהם התנועה הזאת, לעברים חיים, ולא לעברים אשר יבואו להתענג מזיו הצלחת עמם, כי אם לאחים לצרה לבכות ענות מולדתם ולהיות יחד עם כל ההמון הזה אגודה אחת עוזרים ונעזרים מלמדים ולומדים, ויהי להם יסוד תחת רגליהם, יסוד אשר אותו היו חסרים עד היום. זה דבר רגש המולדת או רעיון הלאום: מעיין ישע, מקור שפע וברכה, טל של תחיה. הלוז שממנו מציץ הקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא השארית וההצלה.
כל הממעט את ערך הרגש הזה וכל השם אותו לקלס – או לא ידע בין ימינו לשמאלו את דבר החליפות בעתים האלה וברוח עמנו, או ידע כי הרוח הזאת היתה רוח טובה, ועל כן חרה אפו כי רע בעיניו המעשה הנעשה, כי “יחיו מתינו נבלותינו יקומון”, יען כי הוא חפץ במות המת, וכל תקומת היהודים ותחייתם היא בעיניו צעד סרטן לאחורנית, יען כי “קדם” שלו, הצד אשר אליו הוא שואף, הוא הכליון, “המקום אשר משם לא ישובו”.
עם איש כזה, אשר זה לו משא נפש, זה מחוז חפצו ומגמת פניו, אין לנו לריב. ביחס אל הצד שאליו פניו מועדות, החליפות שהיו בשנים האחרונות הן באמת צעדים פונים לאחור. ואולם “קדם” שלנו איננו צד הכליון והביטול, כי אם צד הקיום, החיים, הגיזרה והבנייה.
כל זאת ביארתי, כתבתי, שיננתי זה חמש עשרה, זה עשרים שנה, מעת שנשמע רעיון הלאום בישראל. יכולתי להביא חבילי חבילין של מאמרים שכתבתי בענינים האלה, גם בשפת עבר גם בשפות אחרות, לחזק ולאמת את הדעת הלאומית בשיעורה זה, והנני משרטט את השם בשיעורה זה, יען כי בעלי שיעורים עלינו להיות בכל דבר, וגם בדבר זה עלינו לתחום תחומין ולגדור גדרים, ומדי נראה, כי הגדרים האלה נפרצים והשקר נכנס לדבר אמת, נחשוב לחובתנו לצאת במחאה גלויה כנגד כל הפרזה וערבוב דעות. ונקל, כמובן, להביא דברים מיוחדים, מאותן המחאות שהיו נחוצות לשעתן, נקל מאד לנתק איזה טבעות משלשלת השיטה השלמה, ולבחור במתכוון באותן המחאות ודברי הבקורת, ולעשות גם בהם קרעים וטלאים, להוציאם מתוך זמנם ומתוך ענינם ולהראותם מראה כוזב ומקסם שוא כשובר וביטול גמור לדעה הלאומית; נקל לעשות מלאכת מערבב קלפין ומשחק בקוביא – אבל לא על זה אנו דנים, ולא זאת אף מקצת מטרתם של הפרקים האלה.
הצעתי לעצמי, בכל אי-משוא-פנים, שאדם יכול לנהוג בעצמו, בכל עומק העיון והדיוק, במידה שכשרוני מגיע להם, הצעתי לעצמי את השאלה: מה היתה הדעה הלאומית ומה היא הדעה הלאומית בעיני, מה היתה חיבת ציון בעיני? הצעתי לעצמי את השאלה בשביל שאיננה שאלה פרטית, כי אם כללית, ובשביל שאני חפץ לבחון אם לא טעיתי, אם לא שניתי, אם לא טעינו כולנו, ואם שונינו, האם זה הוא שינוי לטובה, שינוי שבא על ידי התפתחות הדעת ולימוד מפי הנסיון, או הוא שינוי מדעת קלה, שינוי טעם, לאיזו סיבה, לאיזה צורך?
ואחרי העיון העמוק בכל פרטי הרעיון ובכל מה שיש לטעון עליו אין אני רואה כל שינוי עיקרי, כי אם קו ישר, נמשך מן הפשוט אל המורכב. כאז כן עתה הנני אומר, כי יש לרגש המולדת ערך נפלא ונכבד מאד. כאז כן עתה הנני מחליט, כי עד הגדרים שגדרתי מגעת תועלתו, ומהם והלאה יחל נזקו. נקל הוא להביא כל רעיון, נכון בנכונים וישר בישרים, “לסטרא דמסאבותא” 3, על ידי ההגזמה וההרחקה.
אם אנו אומרים: רגש המולדת הוא דבר גדול, הוא אחד מיסודי הלאום – כן משפטנו, הננו קולעים אל השערה ולא נחטיא. אך אם נאמר “המולדת היא הכל”, אנו הופכים תמונה יפה לתמונה מעוררת פלצות על ידי קווים שונים שהארכנו ושעיקמנו. אם אנו אומרים: היהודים היו עם או משפחה גם לפני מתן התורה, ובמדרגות-שמירה שונות מאד, מתכלית השמירה עד תכלית העזיבה, ששמרו או שעזבו את התורה היו עם, ובכן עממותם קיימת בקו מקביל אל התורה – לא נזוז מנקודת האמת.
אם אנו אומרים: לכו חזו עמים אחרים, גם הם מוסרים את נפשם איש על דתו, אך חוץ מן הדת הם מכבדים גם את מולדתם. ואנו מוסיפים על זה (כאמור למעלה) שלפי דעתנו בעצמנו אין הנדון דומה לראיה בכל פרטיו ורק למען “קרב אל השכל” בחרנו בדוגמאות קלות – כי עתה לא נחטא להגיון; אם אנו אומרים: ראו דוגמה קטנה – ודעו שאין זיווג זה עולה יפה כל צרכו ושיש לחלוק על השיווי המוחלט – כי הנה היוונים שכבר התערבו בגוים ורק שם היוונים נקרא עליהם ומקצתם גם נפוצו קמו ויעמדו קהל גדול בארצם – אין אנו מעקשים את הישרה ואין אנו מעוורים את עיני העם.
אך אם תנוח עלינו רוח תזזית, רוח בער ופרצים, ואמרנו בלבנו: אין גבולות ואין שיעורים, הבה נזרוק לשוק דברים כמתלהמים, דיבורים מפוצצים: המולדת היא הכל, היהודים הם עם ויכולים להיות עם וראויים להיות עם גם בלי עקבות תורה, היהודים כיוונים, והיוונים כבולגארים וארץ ישראל כסרביה, אז יהיו הדברים האלה ברורים מאד, קצרים מאד, ופעולתם תחזק, וכל המון הקוראים שאינם אוהבים להטריח את מוחם בעיונים עמוקים, וכל אלה האוהבים את הלהט ולא את האור, ומן המאורות לא את המאור בלי הפוגות כי אם את המבריק באש פלדות, כל אלה, בלי ספק, ימצאו חפץ בהלכות פסוקות, בגיזרות נמרצות וגמורות מעין אלה.
אבל מה נעשה והם שקרי שקרים, כי הדעה הטובה על דבר המולדת נהפכה לאכזב, באמרנו שהמולדת היא הכל, והדוגמאות מן העמים נהפכו לשיחה בטלה על ידי הגמרנות השובבת והסוררה שאיננה חפצה לתת שיעור ומידה לדבר, כי אם הכל או אפס. וזאת היתה מידת הבקורת ואלה היו מחאותינו הראשונות, והן תהיינה גם לימים הבאים לנוכח כל גיזרה מוגזמת ופתגם שגור.
הן כל בעל דעת יימלך בלבו: האמנם יוכל עם היהודים להחזיק מעמד גם בלי תורה? ואם הדוגמאות מן הקאתולים והפרוטסטנטים אינן דוגמאות של הסברה כי אם דוגמאות ממש ודברים כהוויתם, מה היא המסקנה היוצאת מזה? עם היהודים הנהו עם היהודים עם תורתו או בלי תורתו, ואם כן הלוא יוכלו להיות גם יהודים-קאתולים, יהודים-פרוטסטנטים! לא – יאמרו גם הקיצונים שבקיצונים – על זה לא נסכים, והביאו לנו סברות לבאר מדוע לא יסכימו על זה. אך כל הסברות לא תעמודנה בפני הבקורת הנאמנה. אם אמת היא שאין כל יחס וקשר לקיום עם היהודים עם קיום הדת ההיא, אשר אותה קיבלו היהודים ואותה שמרו אלפי שנים, יחויב מזה כי יכולים היהודים לקבל גם דת אחרת ולהיות עם היהודים, כאשר גם הפולני יוכל להיות קאתולי, או פרוטסטנטי או גם מושלמי (יש מן התתרים המושלמנים שהתבוללו בפולנים תערובות לאום ואת דתם הם שומרים).
אם המולדת היא הכל, אין הגיון בעולם שיוכל לבטל את התולדה המוכרחת הזאת. ומן הצד השני: בני עם אחר שקיבלו את דת היהודים, אינם צריכים להיחשב יהודים.
השאלה היא שאלה עיונית, אבל כל איש יוכל לשער בנפשו גם את השאלה גם את ההתרה. נשער בנפשנו, כי הכוזרים, שקיבלו את דת היהודים, נשארו ביהדותם ובכשרותם עד היום הזה. נשער עוד בנפשנו, כי הם לא התבוללו על ידי נשואי תערובות – הן נמצאים גם בינינו היהודים הרבנים כיתות שאינן מזדווגות, ועכ“פ שאינן נוחות להזדווג – ואם כן בגזעם לא היו ליהודים, אבל הם יהודים נאמנים ושומרי תורה – האם לא היה עם היהודים חושב אותם כיהודים? האם לא היה משתף אותם ומצרפם לכל דבר לאומי? עפ”י הגיזרה הקצרה והמוחלטת: המולדת היא הכל ראוי היה לגדור בפניהם ולבלי לקבלם, לחשבם כזרים וכו' – אך כל מי שיש מוח בקדקדו יבין כי עם היהודים לא היה מכריע שאלה זו באופן כזה, כי אם להפך: עם היהודים היה אומר – הם יהודים כמונו ולהם חלק ונחלה בכל עניני ישראל כגרי צדק.
ואם כן, כניסה תחת כנפי הדת חשובה ככניסה גם תחת כנפי האומה, ושוב אין כל דמיון, למשל, אל עם אחר. הפולנים לא יהיו לצרפתים בשביל שהם קאתולים כצרפתים; באומה אחרת לא די הוא לקבל את הדת, או להיות בן הדת ההיא, אך צריכים לקבל גם את האומה, ובעם ישראל הממיר את הדת הוא ממיר גם את האומה והמקבל את הדת הוא מקבל גם את האומה. מכל צד שנתבונן לתכונת האומה היהודית ותורתה ולתכונת אומה אחרת ותורתה נראה, כי אין קצה לעיקרים מבדילים, וכל דמיון שנדמה וכל הרכבה שנרכיב תהיה תערובת מין בשאינו מינו, בין אם נאמר שהיהודים הם קונפסיון בין אם נאמר שהיהודים הם עם, במובן השגור והמורגל בלי שום גבול וגדר וחילוק. ומדוע כה רבו השינויים האלה? יען כי כל קורות היהודים היו שונות ונבדלות, אין לעקור את האומה העברית מן השורש, מן העבר!
ממש כטעות שטעו המתבוללים שהתעקשו לדחוק את כל ישראל ותורתו לתוך מיטת סדום של קונפסיון, טעו הקיצונים שבלאומיים, שלא אבו בתחילה לראות את כל המיוחד והנבדל שבעניני היהודים, וידמום בעל כרחם ובדוחק גדול אל עניני הבולגארים, היוונים והסרבים, או העמידו הכל על המולדת, דבר שאין לו עמידה לבדו. חובה היתה לצאת אז כנגד ההסכמות המבוהלות הראשונות, במחאות ידועות, למען שים גבול וגדר.
מצד התועלת, בבחינת “אופורטוניזם”, אולי טוב היה להימנות אז עם המסכימים הראשונים, להיכתב בספר בין המנויים, בין אנשי הברית, ואחר כך כשאדם כבר חשוב בן ברית רשות לו גם לבקר, גם להעיר על שגיאות שונות. אבל מצד האמת לא היה כל צורך לשים לב אם דבר זה ימצא או לא ימצא חן, אם חובה היתה לבקר. וההבדל היה רק הבדל הזמן, כי בני הברית, והם אלה שקיבלו תחילה את כל הפתגמים בלי בקורת נעשו אחרי כן מבקרים. גם בזה יפטרונו הקוראים מחובת מראי מקומות ובקיאות. אין הדבר ראוי למלא את הגליון בהבאת פסקי מאמרים ישנים וחדשים. הקוראים שלא פסקו להתבונן אל התפתחות הרעיון ראו, כי בין מחזיקיו ומעורריו היתה בתחילה ההתלהבות של האהבה הראשונה ואחר כך באה הדעה המחשבת, ויש גם שבא הנוחם. באמת אין מקום לא להתלהבות, לא לדעה שסותרת אותה, ולא לנוחם. כל דבר טוב, כל רעיון נכון דורש שימת גדרים קבועים בעצם וראשונה.
תורת המולדת היא תורה שלמה, ויעשוה לשיחה בטלה על ידי שהוציאוה לתרבות רעה של גוזמה, מפני מנהג הקנאים החושבים להם לחכמה, באמרם: או זאת או זאת – אין פשרות. אם יאמר החכם: על שלושה דברים העולם עומד, יוכלו לריב גם עמו ולשימו לאוחז את החבל בשני ראשיו ולפוסח על השעיפים ולמתפשר ולהפכפך, מפני שהוא מוקיר גם את ערך התורה גם את ערך העבודה גם את ערך גמילות החסדים, ומי שהוא קיצוני ומבוהל הלוא ימאר במלה אחת: הכל היא התורה, הכל – העבודה, הכל – גמילות חסדים.
באמת כל עיקרה של נטיה קיצונית זו בא מאי הכשרון להסתעפות הרעיון: מן ההצטמצמות בפרט אחד, בחלק אחד, בלי ראות את הכל. ולרגל הקיצונות הזאת באה הקיצונות השניה ופוסלת את הדבר הנכון והאמתי אך מפני הגוזמה והבדותה, אשר תלו בו מהבילים. וכי יעמוד איש אמת בין הקצוות האלה והראה מה משפט ומה גבול, אז רוב בעלי הקצוות מזה ומזה יראוהו כראות אויבם: הנה בעל המאזנים בא, הנה הוא מכריע, הנה הוא מפשר, ואלה שלשונם תהלך בלי רסן מוסיפים: הנה הוא חפץ למצוא חן בעיני כל העם, הנה הוא דורש לטובתו, ועוד כאלה. באמת כל “האוהב למצוא חן בעיני העם” – עצתנו אמונה לו לבל יבוא במאזניים, כי אם באבני-קלע, לא בעיון ובגדרים, כי אם בגיזרות קצרות ובהלכות פסוקות ועזות מאד. בעוד זמן קצר לא תעמודנה הגיזרות הקצרות. אבל לפי שעה – ירבו הקופצים עליהן, הנה איש עשוי לבלי חת, הנה איש גמור, אומר דברים גמורים!
ד. בוסר לאום 🔗
בפתגמי-הלאום הראשונים שהחלו להישמע בראשית שנות השמונים היה העיקר חסר מן הספר: לרעיון, לרוח, להרגשת צורך עבודה שכלית לא היה מקום, ולהפך כמו מחאה נשמעה כנגד עבודת הרוח, כנגד התורה והתפתחותה. כמו בכל דבר כן גם בדבר הזה היה יסוד מוסד.
המחאה היתה נכונה ואולי גם נחוצה כנגד השיטה שרצתה לעשות את כל האומה הישראלית למין מושג מופשט, למין דבר נאצל, שאין לחושים תפיסה בו, לאחד מן “השכלים הנבדלים”, לאחת מן הנשמות דאזלין ערטילאין. כנגד השיטה האוירית הזאת, כנגד ביטול היש והתפשטות הגשמיות הזאת ראוי היה להדגיש ולהטעים בכל מיני דיגושים וטעמים, כי עם ישראל הוא גוף שישיגוהו משיגי הגוף.
אבל מן הצד האחר לא ראוי היה להציג את הגוף הזה בתור גוש כביר וגולם ענק, כגופו של עוג מלך הבשן, ולהכחיש לגמרי את מציאות נשמתו. ואמנם הגוף הזה כמעט כן הוצג בפתגמים הראשונים, ואי אפשר היה לבעל דעת שלמה ומבקרת לבלי היות אז מתנגד הלאומיים בבחינה זו, לא בגלל ניגוד אמתי, כי אם בגלל ניגוד אל הפרזת הרעיון ההוא.
כיוצא בזה היה גם כל דבר הפולמוס של סופרים כנגד המיסיון הישראלית. יש מלאכות לעם הישראלי – ערוגה שכל המטיפים הנאורים דשים בה זה מאה שנים, לאפוקי משילר שהחליט במאמרו על דבר מלאכות משה, שכבר קיימו היהודים את תעודתם וכבר הגיעה עתה להסתלק מן העולם. המטיפים שלנו, וכמובן הנאורים, לא מצאו יתד אחרת לתלות בה את זכות הקיום של היהודים בלתי אם זאת שעוד הדעות היהודיות לא נחלו את הנצחון בעולם, ועל כן עוד היהודים, נושאי דגל הדעות האלה, חייבים לעמוד ולהתקיים.
נקל להבין, כי כל החושבים מחשבות בדבר קיבוץ גלויות והחזרת עטרת האומה ליושנה כתבניתה מקדם, מצאו על דרכם את הדעה הזאת כאבן נגף. איך? הייתכן? חובה עלינו להישאר בתפוצותינו, כי משמרת כהונה נתונה עלינו ללמד תועים בינה והננו לא כתלמידים, אך עוד גרועים מהם: כמורים הבורחים מבית הספר. חובה היתה להגות את אבן הנגף הזאת מן המסילה, ובכן החלה המלחמה אל עבר פני המלאכות, מלחמת חקירות ומלחמת לצון.
נקל מאד לשים את כל הדבר הזה למשל ולשנינה, כי אמנם יש הרבה מן הבדיחות בגדולה זו שנוטלים היהודים לעצמם להיות מורים לבני האדם, בעת אשר עליהם להיות מורים לנפשם ולהציל את חיי גופם ואת חיי רוחם. יש הרבה מן הבטלנות בכל הציור הדמיוני הזה ע"ד הנודדים היהודים שאין להם מלוא שעל אדמה למצוא עליו מנוח לכף רגלם והם מתנשאים להיות מלמדים להועיל לעמים ההם, שסוגרים את גבול ארצותיהם בעדם. יש הרבה מן הבדאות בכל גופה של כהונה זו, שאיננה דואגת לעצמה תחילה כי אם לאחרים, ועל-כן היה במחאות הראשונות יסוד שלם. נחוץ היה להראות לדעת, שליהודים יש זכות קיום גם מצד עצמם, כמו לכל עם חי, ושאינם צריכים להצטדקולהתנצל על קיומם. נחוץ היה להוכיח, כי הצטדקות זו יש בה מעין שפלות הנפש ומעין הודאה, כי אמנם היהודים בעצמם מטילים ספק בדבר אם ראויים הם לחיות או לא, ויבקשו עצות מרחוק וייפוי כוח, בהתגדרם באיזו מלאכות גבוהה לטובת כל העולם כולו. טוב ונכון היה לבאר, כי אין עם חי שואל ודורש על עצמו אם יש לו זכות לחיות, כאשר גם אין שום אדם שלם ובריא שואל שאלה זו על עצמו, והשאלה בעצמה כבר היא אות מחלת הרוח וכשלון ורפיון.
עד כאן תחום צידקת המחאה – מכאן ואילך מתחלת ההפרזה. אין דעות, אבל יש עם, אין תורה, אבל יש מולדת וגזע, והיהודים הם כיוונים, כבולגארים, ובכן, כנגד הרוחניות הקיצונה באה גופניות חמרית ומגושמת מאד; כנגד הכפירה בגוף באה הכפירה בנפש, וקרוב היה לשער, שלפי סברת הלאומיים הראשונים ההם אין ליהודים שום נחלה רוחנית, שום סגולה מיוחדת, שום דבר שכלי מיוחד שעליהם לשכללו, כי אם גופם הלאומי, הדומה ממש לכל גוף לאומי אחר. אבל כמו שביטול היש הממשי של היהודים על ידי העיון של מיסיון היה רעיון רע וכוזב, כן גם ביטול תעודת הרוח של היהודים על ידי העמדתם בשורה אחת עם כל עם זר היה משפט נלוז ונבער.
ובכל דברי-ההתעוררות הראשונים נמשך הביטול הזה כעין חוט השני. לעג לעגו עד אין קץ למטיפים על דבר מלאכות ישראל. אך הבן לא הבינו, כי אם אין לפרש את המלאכות כפשוטה ואין לתרגם פסוק זה בצורתו שהיהודים רק בשביל זה הם זכאים ומורשים להאריך ימים למען למד את העמים, אין גם להכחיש, כי היהודים חיים יחד עם תורתם וחייהם קשורים בדעותיהם, והדעות האלה, אם תהיינה או לא תהיינה בזמן מן הזמנים לנחלת כל העמים, ליהודים הן יקרות מאד, והן הן הרוח הלאומי אשר בהם. רק אחרי עשר שנים החלו הלאומיים בעצמם, גם כן על יד התפתחות הדעות, לבוא לידי הכרה, כי מלבד הגוף הלאומי, הצריך שמירה וחינוך וחיזוק, יש גם רוח לאומי והיא התורה, או הקולטורה העברית.
לו נראו עקבות הנטיה הזאת בראשית שנות השמונים, כי עתה לא לבד שמחאות לא נשמעו בקרב קהל סופרים, אך גם כל בעלי המחאות היו עומדים בקרב השורה הראשונה של חלוצים. אם לא עמדו, הסיבה האמיתית היא, יען כי הדבר, שהשיגו אחרים אחר כך, הקדימו הם להשיגהו ולהרגישו, והוא חסרון הרוחניות.
בשביל החסרון הזה לא היה פלס לרוח. רק אחר כך בוא באו החלוצים אל דעת בעלי המחאה הראשונים, ומרוב חקירות החלו להסכים, כי אמנם נחוץ הדבר שיהיה ליהודים מקלט, אבל לא רק ליהודים כי גם לרוחם, יען כי יש רוח היהודים, יש תעודה לישראל, יש תורה, יש השכלה, ואם אין עוד, כי עתה צריכה להתהוות השכלה עברית, כלומר השכלה כללית שיש לה גוון עברי. וישאלו וידרשו האנשים ההם בעצמם, שבתחילה לא הרגישו כלל את צורך החקירה הזאת, מה הוא תוכן היהדות, ולא עוד כי גם החלו לתאר את עתידות ארץ ישראל בתור מרכז רוחני, אם כן בטלו הדברים הראשונים ובטלו גם המחאות הראשונות ונמצא שיווי המשקל!
ואם כן לא בעלי המחאה הראשונים השתנו, כי אם הלאומיים הראשונים התקרבו אל נקודת האמת שעליה עמדו בעלי המחאה הראשונים. ממש כהתפתחות הזאת הננו רואים גם ביחס אל רגש חיבת ארץ ישראל.
חייבים אנו לקבוע לרגש זה מקום בראש. נסכים ונסכים לחונן, לחבק ולחבב את האדמה היקרה ההיא, ומעולם לא עלה על דעת איש מאתנו לגרוע את ערך החיבה הזאת ומעולם לא היה איש מאתנו פחות מוכשר להתפעלות ולגעגועים מאלה שהודיעו את חיבובם ואת ליבובם ואת געגועיהם בהשתפכות הנפש. אך – וגם פה אנו חייבים לדרוש אכין ורקין – לא כמתנגדי לאום, כי אם כלאומיים חובה היתה עלינו להתוות גבול נכון לחיבה זו.
הקרקע הנבחר ההוא ראוי להיות מקלט, ראוי להיות זבול ומעון, ראוי להיות מרכז רוחני. ההשתדלות לקנות את הקרקע ההיא ראויה לעמוד בראש ההשתדלויות – אמת ואמת! אבל אם יאמר אדם: אין לך אומה ישראלית, אין כל קניין רוחני, אין כל מסורת, אין כל אחיזה, אין כל השתדלות, אין כל עבודה אחרת, אין כל קיום אפשרי לגזע העברים, אך אל“ף ותי”ו של כל העבודה הנוכחית, רבת החלקים והצדדים, הוא אך התלם, אך שעל האדמה בארץ ישראל, הנה חיבה זו נעשית מין קרקעיות מצומצמת, מין אגראריות מוגבלת עד מאד, וגוזמה זו היא מסוכנת, יען כי כל המוסיף אינו אלא גורע.
ולא כמתנגדי לאומיים, אך כלאומיים אמתיים חייבים היינו לפחוד פן יזיק הצמצום הזה, פן תקלקל אהבה זו את שורת העבודה הלאומית, שצריכה להקיף את כל האומה, פן תהיה זאת מיתת נשיקה בחנק מרוב חיבה, וחייבים היינו להזכיר ולהעיר, כי החובה לעסוק בישראל כמוה כחובה לעסוק בארץ ישראל, חייבים היינו – אף כי דבר זה היה “כנגד הזרם” וכנגד “רוח היום” ואף כי עורר עלינו שוט לשון ודיבת רבים וסירוס כל הדברים שכתבנו וייחוס כוונות זרות אלינו כנהוג – לערוך מחאות כנגד “הראדיקליות” הקרקעית וההתכנסות בגבול “אידיליה” של שדה וביטול כל הענינים מפני ענין, אשר גם אם הוא יסוד, איננו הכל. שלימות דברינו, צירופם וכללותם יעידו כי זאת אך זאת היתה מטרתנו תמיד.
אין צורך בסברות, אפשר להזכיר מעשים. בשנות 1882–1884 בימי המנוסה הראשונים, כשנתקבצו עשיריות אלפים נודדים בברודי ובערים אחרות, שלחו נדיבים את ציריהם ואת כספם למען עזור לאחינו ההם לנסוע משם לאחד המקומות, ששם יוכלו לכלכל את נפשותיהם. ההוצאה עלתה למיליונים, ואלה שנמנו אז בין חובבי ציון יצאו במאמרים מקולסים כנגד הנדיבים או היועצים, ששלחו את ההמונים ההם לאמריקה, תחת אשר טוב היה לשלחם לארץ ישראל ולקנות בעד המיליונים ההם את הארץ ולייסד יסוד לאומה וכו'. אז נמניתי בין אלה שאמרו, שאי אפשר היה לשלוח מאות אלפים נודדים לארץ ישראל.
נקל להבין, כי כל מה שהפה יכול לדבר מן השיטנות והנאצות פגע בי אז: שונא ציון, מתנגד לציון, שונא לאום וכו' וכו'. כמובן, רוב האנשים שהאמינו בשיטנות האלה לא קראו את דברי כסדרם, אך את הקרעים ואת הטלאים. אין ראוי לחדש ויכוחים בענין הנושן ההוא, אבל אחרי שעברו שנים רבות, ראוי להתבונן עתה בעין פקוחה אל השאלה ההיא ולהשיב: אם אפשר היה, לו גם בשלושים או ארבעים מיליון, לקנות את ארץ ישראל? אם אפשר היה לשלוח מאה אלף נודדים? אם לא שנאה לציון היתה עצה נבערה כזאת, ואם לא אח"כ הרעה השחיתה כניסה מבוהלה לארץ?
כן, כל הנסיונות האלה באו אחר כך, ואז כתבו כל חובבי ציון כי הבהלה, ההיא היתה הרס וחורבן, ואם כניסת איזה אלפים בלבלה את הארץ מה היה לכניסת רבבות? ואין אני מזכיר את כל הדברים האלה למען המעיט כי אם למען הגדיל את כבודם של חובבי ציון הראשונים. הם עשו מעשים חשובים, הם עוררו לייסוד מושבות, מידם זאת לנו כי יש מושבות בארץ ישראל, מידם זאת לנו כי התעורר רוטשילד אחר כך לפרוש כנפיו על המושבות. הם סללו את הדרך לציונות, הם חייבים וראויים להוסיף לעשות את מעשיהם ולהחזיקם ככל אשר יוכלו. אבל עם כל הכבוד שכיבדתים והאהבה שאהבתים לא יכולתי להימנע מן החובה להזהיר על הגוזמאות ועל השגיאות. כן גם הרגשתי שהדבר חסר את היסוד המדיני, את ההסכם הגלוי ואת הבטחון המספיק מצד תוגרמה והממשלות.
הרגשתי “שהחשבון עשוי בלי בעל הבית” ושאין מתחילים במה שצריכים להתחיל: במשא ומתן הגון עם תוגרמה בדרך המלך ובאורח כל ארעא. הייחשב הדבר לעלבון או לקלות ראש, אם אומר, כי לא האנשים ולא האמצעים ההם היו ראויים ומוכשרים לפתיחה גדולה כזאת? חלילה לי מעלבון, חלילה לי מקלות ראש: לפי פעלו יהולל כל איש, ולא לפי מה שלא יכול לעשות – יחולל כבודו. הם עשו את אשר יכלו לעשות, וזה היה הכל, וזה לא היה יכול להיראות בעיני כשיטה שלמה ומספקת עד שתבטל את כל המעשים האחרים. בכל פעם שנראתה לי אף קרן אור לפעולה ציונית גדולה בדרך מדיני, כדבעי למיהוי, התעוררה בי תקוותי. כן, הנני מזכיר את ספרו של הנוצרי אוליפנט The Land of Gilead, שהייתי מבשרו ומעתיק תמציתו, בגלל אשר בו נמצאו עקבות רעיון מדיני, כי הוא נוסד על הרצון וההצעה להשיג מעין צ’רטר.
ומן העבר השני חיפש רוחנו – הנני אומר זאת בשמי ובשם חברי שהיו עמדי אחים לדעה זו – למצוא דרך קיבוצית, סינתיזה, ודמדומי שיטה לאומית, שאותם ימצא הקורא באסיף הראשון (תרמ"ד), במאמר “יהי אור”, יעידו על ההכרה שחובה לבנות את חרבות הלאום העברי, למלא את חסרונותיו, להאחיז את חלקיו (הדבר שבא אחר כך בפרקי העיקרים בבאזל). להלן חשיבות הקולטורה העברית (גם כן דבר שהוסכם אחרי שנים רבות בבאזל) וחיבת ציון ועבודת ישוב א"י בתור דבר ראשי ועיקרי, אך לא בתור הכל – אלה היו לי היסודות, האלמנטים, שעוד לא עלו אז להרכבה אחת כמו בשיטה הבאזילאית, אבל הם היו חלקים חלקים, חוליות חוליות.
האם לא היתה כל ההתפתחות של חיבת ציון גם היא בדרך כזה? האם לא אישרה וקיימה את כל המחאות וההשערות? חיבת ציון בשנות השמונים הראשונות החלה בויכוחים עזים מאד כנגד הנדיבים הפאריזיים, שלא שלחו את הנודדים מברודי לא"י כי אם לאמריקה. ההשקפה ההיא, אשר עתה אנו יכולים להכיר את ילדותה ואת תמימותה, כל היוצא כנגדה אז נכווה בחמי חמין. די להזכיר את מאמרי סמולנסקין בדבר הזה.
רשות להגיד, כי פרץ סמולנסקין, ככל כשרונו כספרא רבה, לא ידע כל צרכו את עניני המדינות ואת עניני הכלכלה. וכלום מוכן היה ע“י חקירות או נסיונות לחרוץ משפט אם מוכשרת היתה א”י אז לקלוט אל קרבה מאה אלפים נודדים מכל הבאים. אבל זה דרך ההתלהבות הראשונה. זמן מה אחרי כן כשנסע המנוח יחיאל בריל לא"י עם חבורה של אכרים עברים כתב ספר מלא חידודין חידודין, בו ישים לשימצה את הנדיבים הפאריזיים ואת עושי דברם – יותר מנקודת החרדים מאשר מנקודת הלאומיים. אחרי כן הציל נדיב פאריזי את המושבות. במדך זמן ידוע – סכנה היתה לנגוע כמלוא השערה בסדרי הפקידים: הכל היה קודש קדשים.
אחר כך לאט לאט החלו לצאת מבקרים. בכלל, ההשקפה הראשונה על ארץ ישראל נשתנתה הרבה. דעת הקהל בין חובבי ציון החלה להבין שאי אפשר בחיפזון ובמהומה, ויש מי שאמרו כי נס גדול נעשה שנאסרה הכניסה. עוד איז שנים לפני כן היו רוגמים באבנים את האיש שנועז לאמור כן. אין אנו קובלים עליהם ששינו את דעתם, אבל אנו מראים, כמה מן הפתיות יש בדברי מי שתופס את זה או את זה בשינוי דברים. לא את דעתם שינו חובבי ציון, כי אם דעתם התפתחה על ידי הנסיון. גם ההשקפה על ידיעות מארץ ישראל ועל חובת מכתבי העתים ביחס אליהן נשתנתה הרבה, ואחד ממחוללי השינוי הזה היה החכם אשר גינצברג (“אחד העם”) במכתביו “אמת מארץ ישראל”.
הוסיפו נא על אלה את תנועת “בני משה”, שיסודתה ההכרה, כי חובה להכין את העם. הוסיפו נא על אלה עוד גם את “המרכז הרוחני”, שהחל להתברר יותר ויותר בתור מטרה, וראיתם כי אין בין ההתנגדות לכל הפרזה ובין התפתחות זו ולא כלום. ועתה ראו נא את הדרך מן ה“אוטואמנציפציה” עד החברה האודסית, וידעתם, כי זאת היתה ההתפתחות, ונכון מזה אם נאמר: ההתמעטות המוכרחת. לפי מצב הענינים, לפי תנאי האפשר והנמנע הוכרחה חיבת ציון בארצנו להתגשם בחברה שבאודסה, וחיבת ציון באשכנז להתגשם בחברת “עזרא”. אין פה מקרים, אך יש אבות ותולדות, יש חוקים. תחת אשר החברה האודסאית מאספת חמישים אלף, לו הוכפלה, לו הושלשה ההשתדלות, אולי הצלח הצליחה לאסוף פי שנים או פי שלוש, ולפי זה גם לעשות פי שנים או פי שלוש משהיא עושה בארץ ישראל.
ועוד הפעם אל נא יתלו בי בוקי סריקי ואל יקרעו המבוהלים קרעים שאינם מתאחים מדברי, ליחס לי כוונת פגיעה בכבוד החברה האודסאית. לא בשביל שאני נושא לה פנים, ולא בשביל שאני נמנע מלבקר אותה לו היתה ראוייה לבקורת, אך בשביל שהיא עושה את חובתה, ושהיא בעיני מוסד גדול ונכון ורב הערך, הנני מרומם את קיומה ומשבח את תועלתה. אבל לו גם יתקבצו כל מעריציה, לא יאמרו כי החברה הזאת היא התקיימות ה“אוטואמנציפציה”, וכי היא לבדה תוציאנו ידי חובתנו בבניין הלאום ובתחייתו. ואם כן אחרי כל הויכוחים, המחאות וההסכמות הגענו למקום שאין בו עוד ויכוחים ומחאות והסכמות – והזה הוא הדבר המעציב ביותר – והיא נקודת הצטמצמות כל הרעיונות הגדולים במעשה אחד, במערכת מעשים פשוטים וקטנים, לא קטנים מצד עצמם, כי אם קטנים ביחס אל הצרכים הכבירים. בחברה עזרא, למשל, יכולים להימנות כל היהודים האשכנזים, ובשעת הדחק גם רבני המחאה – ומדוע לא? נסע לא יסעו בעצמם לא“י – אין איש דורש כזאת מידם; לשלוח המונים לא”י גם כן לא ייתכן, מפני שאין רשות, בשביל שאין יכולת, בשביל שמאשכנז אין רבים יוצאים, ואם כן בהכרח הולך הדבר ומצטמק לנתינת איזו קיצבה לשנה. נותנים לכל ענין: חברות, ועדים, נשיאים סגנים, דינים וחשבונות יש לכל ענין, ומה בכך אם תהיה גם חברה “עזרא” וקיצבה לעובדי אדמה יהודים בארץ ישראל!
אבל לדבר הזה לא התנגד איש מראש, וזה הוא פחות פחות ממה שחפצו גם אלה שחובבי ציון קראו להם “מתנגדים”! כדאמרי אינשי: אלה שנחשבו כאפיקורסים לפני חמישים שנה לו חיו היום, כי עתה בין קדושים נחשבו.
כל המתנגדים מכבר ראויים להימנות גם כחברים נכבדים לחברת עזרא. האם יש שם גוזמה, התלהבות, “שרפת כל הגשרים מאחורינו”, נאציונליזם קיצוני ונוטה לצד אחד, העלמת עין מכל המצב ההווה? הלוא כל השומע יצחק. ואם כן צדקו האומרים: חיבת ציון הוא דבר גדול, אבל יש לדבר הזה שיעור, וכחשיבותו של דבר זה כן גם חשובה עבודת הלאום וכחשיבות עבודת הלאום בגופו חשובה גם עבודת רוחו. ואם כן לא היו הם מתנגדים, כי אם מעט יתר רואים את הנולד מן המעפילים והמפריזים הראשונים, והרבה יתר קרובים אל מהלך ההתפתחות כפי שהלך העניין בפועל הלך והתפתח! ואם אפשר היה לנוכח ההתפתחות הזאת להסיח דעת ולמשוך יד ולהעלים עין מכל הדברים שנראו כנחוצים להצלת נפשות, מכל החסדים והצדקות במקצועות אחרים? אם אפשר היה לאמור: זה ספר התקנות של “עזרא” או של חברה אחרת מעין זו הוא שקול כנגד כל תורה כולה, כנגד כל העבודה והמעשים הטובים בשביל שאנו לאומיים ובשביל שהלאומיות גוזרת כן? אבל – לא דובים ולא יער! אין הלאומיות גוזרת כן, כי אם להיפך: הלאומיות גוזרת להקיף את כל העם, לגדור את כל פרצותיו, לרפא את כל פצעיו, לחנך את כל צעיריו, להכין את העם.
וגם בדבר המרכז, בדבר ישוב א"י איה השיטה ואיה היכולת?
איה בניין אב לכל המעשים המתחלפים, וגם אם נאמר שהשגיאות היו מוכרחות, וכי מעתה יהיה הכל שלם בתכלית השלמות, וחברה אחת תתמוך מאה קולוניסטים, אלף, עשרת אלפים – התוכל זאת לבדה היות שיטת עם, התוכל פטור מאלפי החובות האחרות, ואם לא תוכל פטור מהן הן אך עמוד תעמוד בתוכן כאחת הפעולות הרבות והשונות, כאחת חברות הצדקה, כאחד ממוסדי הציבור, כמו שיש בפרנקפורט דמאין חברה “למען ציון” וכמו שיש באמשטרדם וכו' וכמו שכבר היו גם בשנים שעברו למטרות שונות!
כן אפשר היה לשאול, לו אמר איש להתאונן. אמנם אין מקום לתלונות, אין מקום לא לתפוס את הנלהבים הראשונים ולא את המתנגדים הראשונים. חליפות המעמד, שינויי תנאי החיים, למודי הנסיון הביאו את חיבת ציון עם מעלותיה הגדולות ועם פעולותיה השונות לתמונה זו שיש בה אורות וצללים. האורות הם המושבות אשר עם כל הדאגות התלויות בהן – הן עומדות וקיימות, ואנו בטוחים שתעמודנה ותתקיימנה, גם החברות הנכבדות עם אלפי חבריהן, והצללים הם – חוסר שיטה כוללת, חוסר כוח לאומי מקיף.
ה. אנה פנינו מועדות? 🔗
בגלל מה מצאתי בבאזל את אשר לא מצאתי בחיבת ציון שלפניה? הנגלו לפני “שמים חדשים וארץ חדשה”? הנפל “פתקא מרקיעא”, ובו שמות ולחשים שמהם למדתי סתרי תורה? גלוי וידוע לפני קוראי דברי, כי המחברת “מדינת היהודים” של הרצל לא קנתה את לבי. ומה איפוא חידשו התלמידים הוותיקים שבקונגרס? על שאלה זו הנני משיב: הציונות החדשה נתנה לי את אשר חסרתי בחיבת ציון הקודמת. לא המצאות, לא עיונים גבוהים; האמתיות הן תמיד פשוטות וברורות. לאיש מאתנו לא נודע שם דבר חדש אשר לא שיערהו. אבל הציונות החדשה נתנה לנו שיטה, ואולי נכון מזה אם אגיד, כי היא נתנה לנו מסגרת לשיטה. לא רק את הצורה הנאה, האירופית – יכול אני, יחד עם כל המעמיקים, לחדור אל תוך כל עניין ולזלזל גם בתמונה חיצונית; אבל היא נתנה לנו, על כל פנים, את ההצעה, את ההתאמה, את ההרמוניה, אשר בה יכולתי לחבר את “האלמנטים” שלי, את היסודות והחלקים שלי, את חיבת ציון שלי, את הלאומיות שלי, לדבר שלם אחד. בטרם כל דבר נתנה לנו את ההקדמה המדינית – דבר שהרגשתי את חסרונו הרגשה טבעית בכל משך עבודת חובבי ציון, דבר שהבריק לעיני אך פעם בהשתדלות אוליפנט, מה שהיה דמיון איש יחיד ולא מבני עמנו. וגם פה יעמוד המפולפל ושאל: מאי קמשמע לן? פשיטא! ידענו, כי לרשיון אנו צריכים, וגם אנו אמרנו להשתדל, וגם אנו שלחנו צריים, וגם לרוטשילד היו צירים ופקידים, והוא הלוא הנהו עשיר ונשוא פנים וכבודו גדול מכבודכם – אך כל אלה הן פלפולים של הבאי. אין בעבודת עם המצאת מגדלים פורחים באוויר, אך לכל מלאכת בניין דרושה תבנית רשומה מראש. ואם יאמר המהנדס המבולבל: מה אנו רואים בתבנית הרשומה? קווים ושרטוטים? גם אני יכול לרשום כמוהם: הלוא אך מסכלות יגיד כזאת. אין הדבר תלוי במה שאדם יודע בקרב לבו, כי אם במה שהוא מרצה, במה שהוא עושה לו לחוק, במה שהוא קובע לו לסדר.
התנאי: משפט-עם, מוסכם מהממשלות, בתור יסוד, היה הדבר הראשון שבלעדיו לא יכלה עבודת הציונים להיעשות עבודה גדולה. זה הוא סדר עמל לאום, זה הוא דבר גלוי לעמים, זו היא יציאה מבית המדרש לשוק המדינות, זה הוא דבר שאפשר להישמע! ולו לא משתי אף כקוצו של יו"ד ממקומי בראשית שנות השמונים, לו עמדתי על נקודת כל המחאות הנכונות אל ההפרזה וההתלהבות הראשונה של סופרים ומבשרים מגזימים, לנוכח הדבר הברור והישר הזה נהפכו כל המחאות להסכמות. אנו בוחרים אנשים אשר יצאו ויבואו לפנינו להשתדל להשיג את הזכויות בדרך גלויה ונימוסית – כזה ראה וקדש!
“ליסד נוה בארץ ישראל” – פה אין עוד עקבות חזון עשתות שאנן ושירת שדה, שהיו יפים בתחילתם לשעתם, נוה – בכל סדרי הישוב, בכל אפני העבודה. והדבר איננו לא דבר חברות ולא מפעל נדיבים, אך דבר העם – יש פה הגיד הדופק, שעניני החברות והנדיבים חסרים; יש פה עממיות, יש ציבור, אשר לא היה כמוהו מימי עולי רגלים לירושלים. החיבורים, המגילות העפות שכתב סופר זה או משנהו כחום לבו, גם ה“אוטומאנציפציה” של פינסקר גם ה“יודענשטאט” של הרצל, אשר יש להשיג עליהן מצד זה או מצד אחר, היו אך כעין הקדמות להצעות, או הקדמות להקדמות. ההפרזה שבהן, המעלות והחסרונות שבהן אינם מחייבים אותנו; האנשים מכל תפוצות ישראל חקרו, דרשו, התיעצו וימצאו את הנוסח, את העיקרים, ואל העיקרים האלה נהלוני מחאותי הראשונות, התבוננותי וכל דעותי בקו ישר.
לא אומר כי מצאתי בעיקרים האלה פתרון לספקותי ושהם “המלה האחרונה” להתפתחות הדעה. חבר אני למעיינים ולמדייקים ולמסופקים. אבל יש לנו שיטה כלית, שבה נוכל למצוא מקום עם עיונינו וספקותינו, והעיקר, עם מעשינו כולנו. לא יכולתי להיות לקרקעי-פלשתיני מוחלט, לאיש ישוב-ארץ-ישראל, שאין לו בעולמו כלום זולת זה; קצר היה לי המצע הזה מהשתרע בו, אבל לא רק יכולתי, כי אם לפי התפתחות כל דעותי, אי אפשר היה שלא אעשה ציוני לפי עיקרי באזל. אבאר את דברי: לו אמרתי להיות איש ישוב-ארץ-ישראל, כי עתה, בשביל שכל דבר צריך שתהיה לו התגשמות במעשה, היתה מהותי זאת יכולה להתגלות רק באופן אחד, והוא, שאהיה לחבר גמור של חברת תומכי קולוניסטים בא“י. אבל עם כל רצוני והכנתי להיות חבר אף בעשר חברות כאלה, לא הספיקה לי זאת כשיטה כללית, כיסוד להשקפה על התבל, כבסיס לעבודת לאום שלמה. ישוב א”י הוא בכלל ציונות, אבל אין ציונות בכלל ישוב א“י. ציונות היא יותר מישוב א”י. זה “יותר” הוא אשר חסרתי מכבר, והוא אשר מצאתי עתה.
לו החליטו שם: הננו בוחרים ועד, שיעשה את כל המעשים הנחוצים להשגת רשיון לישוב א“י ותו לא מידי, כי עתה לא נמנעתי מהשתתף גם אני בסיוע הוועד ההוא, ואז הייתי חובב ציון בתמונה אחרת, בתמונה יתר מסודרת, אבל גם כן רק ישוב ארץ ישראל. אך הקונגרס הקיף את כל העבודה הלאומית; הוא כונן אל חיבור היהודים; הוא יסד בין העיקרים גם את ההתכוננות וההסתדרות הלאומית; הוא התחייב לעורר את רגשי הכבוד; הוא קבע מקום לספרות ולשפת עבר. אמנם הוא העמיד בתוך, במרכז, את ההשתדלות לנוה. הוא כיוון גם את המעשים הנ”ל בתור אמצעים למטרה זו. אבל האמצעים ההם הנם גם לבדם חלקי עבודה לאומית. יש פה שימת לב גם אל המצב ההווה גם אל העתיד, גם אל צרכי הגוף גם אל צרכי הנפש, וכל אלה נכללים בשם אחד “ציונות”, שם שהוא גם דבר של ממש: ציון, ארץ ישראל, נוה מאושר בארץ ההיא, גם סמל תחיית העם, גם נקודת הצמצום והתאחדות הניצוצות עם הדברים המקיפים והסובבים מכל עבר בערך שווה – זה הוא הדבר אשר חיפש רוחי.
ועתה בואו וראו: לא ממנו, אך מאת צוררי הציונות ייוודע לכם מה גדולה היא ומה בינה ובין חיבת ציון הקודמת. התנגדות הקנאים החרדים והקנאים המתבוללים, אשר עצמה פי מאה מכפי שהיתה לפני כן, היא תוכיח, שהם יודעים או מרגישים כי הציונות בנוסחה זה ובכוחה זה היא תנועה לאומית להתחזקות ולהתכוננות האומה הישראלית, היא זרם של חיים ותיקון העם. וכנוסח הראשון כן גם ההתפתחות שהלכה ונמשכה אחרי קבלת העיקרים המוסמכים אימתה את דעותי וגם את מחאותי מכבר. היסוד הרוחני, שעל העדרו הייתי קובל, החל לבצבץ ולעלות בתור תביעה חזקה בשם קולטורה. זה הוא הדבר הנותן בעיני מדרגה ומעלה ורוממות לציונות, שהיא הטילה את הסער הזה, הסער העשוי לטהר את האויר – הגידו נא אם אפשר היה דבר זה בתקופת חיבת ציון?
באחד הקונגרסים הסכימו לעסוק גם בתיקון האומה בעניני הכלכלה. לא אגע פה בשאלה אם יש לעשות ואם ראוי לעשות בשם הציונות גם במקצוע זה; יש מי שאמרו, כי זה כבר הוא מחוץ לשיטה – יהי כן, ועוד נדבר להלאה דברים אחדים על דבר פנים וחוץ. אבל יאמרו נא, אם אפשר היה שחיבת ציון תתן מקום לשאלות כאלה? לא יחס הענין ולא יחס ההתעוררות, לא סמיכות הפרשיות, לא יתד ולא פינה! ועוד הפעם אין אני שוחה עם הגל, אך הנני מעמיד פנים בגל.
יש אומרים להשיב את הציונות אל המסגרת של חיבת ציון הקודמת, ויש כועסים כעס גדול על הקולטורה ושואלים ותמהים: מה לזו עם הציונות? לזו עם הציונות, רבותי, יש אך דבר קטן אחד, והוא: הציונות לא תצוייר בלעדיה. העצם השלם של הציונות היא האומה העברית בתור אומה עובדת בכוח, בחריצות, בכשרון ככל עם אחר, ומציאות הציור הזה, “האידיאל” הזה בדמיוננו, מכרחת אותנו לבחור בדרכי-חינוך יתר מתוקנים, בחיי-ציבור יתר מסודרים, בנימוסים יתר נאים.
זה הוא יחס סיבה למסובב, הכנה נחוצה למעשה, אשר לא יצלח בלעדיה. באורך הגלות החל הזה, במשך הפיזור וההתפשטות, דבקו בנו מומים, שאפשר להתקיים בהם חצי-קיום בתוך הפיזור וההתפשטות, ולא בכניסה ובאגודה אחת. ומן המומים האלה עלינו להתרפא. אך לא בשם הציונות, עוד תבואו לקנות תפוחי אדמה בעד עניים בשם הציונות – השם ישמרנו! אני אינני ירא מפני העוון הפלילי הזה, לו גם יבנו בתי חולים או ירכיבו את מחלת האבעבועות בשם הציונות, אבל בכלל זה הוא מין ויכוח שבו חפצים לדחות זרות (אבסורד) אחת ע"י זרות שניה מן הקצה שכנגדה. תחום הציונות כתחום תקנות “עזרא” הוא “גוזמה”, ואי-גבולות גם הוא “גוזמה”. מובן כי הועד הפועל של הציונים לא יעמוד לבנות בתי חולים ולא יחלק כספו לסתם עניים, הוא יוכל לפעול אך בתחום הוצאת עיקרי הציונות לפעולות. אך אם הציונים יראו פעולתם בכל מקצוע – יציבו נא להם ציונים בכל מקום! והם הולכים ועושים כן. כל ענין הציונות איננו פועל עומד כי אם פועל יוצא. יש כלי, יש אורגניזציה של יהודים, אחת שיש בה רבים, ובני מפלגות שונות, ואחרי כל החקירות עלינו לזכור תמיד: את אשר נשים בציונות אותה נוציא ממנה. אנחנו האחראים והערבים!
הנני מאמין באמונה שלמה ובלי שום צד ספק, שהדבר אפשר, כי בזמן מן הזמנים יושג התנאי הנימוסי, לכשיהיה אוצר גדול וביטחון ואמונה והשפעה והשתדלות שאינה פוסקת – ותנועת יציאה מסודרת תוכל למצוא מסילות לארץ ישראל. הנני רואה שהציונות החדשה התוותה את הדרך למטרה זו באופן מדיני שאין זולתו. אבל בשביל שזו היא הנקודה התיכונה חלילה לנו לדחוק את הקץ ולהביא את הדבר עד משבר על ידי נסיונות בוסר או על ידי לחיצת כל השיטה לתוך טפח של תקנות מועטות. חלילה לנו לבשר יעודים טובים: ישועות ונחמות במהרה. הציונות היא עבודת העם. ישנם אנשים שאין מוחם סובל מושג מורכב, מעיינים בריהטא ושואלים בחיפזון מה החלקים האלה. ישנם אחרים שדורשים מהר גנזי חיים וגנזי ברכות – על זה אין להיעצב. לא פלפול הסופרים ולא לטותא דרבנן יחלישו את התנועה, אך יחזקוה. הלוא חזיון נפלא היא! אין בה כל דבר חדש, עתיקה כקורות ישראל, וכולה חדשה. לא עשתה, זולתי אוצר המושבות, אף מעשה כביר אחד, ובכל זאת מה שעשתה הוא שקול כנגד אלפי מעשים; לא ייסדה אף מעט לפי הערך אשר ייסדו חובבי ציון הקודמים, והיא ממלאת חללו של עולם; לא הוציאה עוד אף ספר אחד להרבות קולטורה, והמלה שנשמעה ממנה, היא לבד כבר היתה לגורם גדול בחיי הציבור, לעורר מייסדים ולהקים פעלים; לא יצאה מכלל תקוה, ומתנגדיה אומרים עליה שהיא רעיון רוח ודמיון נמנע, ובכל זאת אין “הדמיון” הזה מניח להם לישון, והם נלחמים אליו כאילו כבר היה מעשה וכאילו כבר ראו עתה את תוצאותיו. זאת היא תנועת עם!
אל תשימו לה נֵד ושכר – ילך הזרם הזה והרחיב את ערש צפתו! הציונות המדינית בחיבור ובסמיכה לציונות קולטורית, ושתיהן מיוסדות על יסוד לאומי-מושכל, בהסכם עם צרכי הארצות השונות הן הן שיטה אחת שלמה, כל חלק מן השיטה הזאת אוחז ומאחיז את חברו.
הציונות מצבת את המטרה לעמנו להשתוקק לשוב לחיות חיי עם בארצו, והעבודה התרבותית, הכללית והעברית גם יחד מכינה את העם למען יוכל לחיות חיי עם בארצו. הרצון בלי היכולת והיכולת בלי הרצון לא יספיקו.
הציונות המדינית לבדה היא דבר שאין לו קיימא. אם יצלח הדבר בימי דור אחד – טוב, ואם לא – מה תעשינה אגודות הציונים, במה תעסוקנה, ואיך יהיו בהם הקיום וההתמדה? והשכל גוזר, כי עלינו להיות מוכנים לא לזמן קצר, כי אם לדורי דורות. אם יצלח הדבר במשך זמן קצר – לא נאבד כלום, אבל אם לא יצלח, אנחנו נחנך דור רק לארץ ישראל, שיהיה מוכן די צרכו ומזויין למלחמת החיים. נקל להתלהב ולהתפעל רגע לדבר הזה, אבל אנו, שהיינו לציונים לא במשך רגע, כי אם לרגל התפתחות גדולה וארוכה, חייבים לחוש את האחריות המוטלת עלינו ולהישמר מכל קיצוניות כזאת, שאין בה לא זהירות, לא דעה מיושבת, לא אהבת עם, לא ראיית הנולד, כי אם עקשות. חובה עלינו לחנך את הדור הבא, ולא רק את הדור הבא כי גם את הציבור כולו באופן מתאים ומקביל גם אל צרכי המקום גם אל התחייה הלאומית, ולזאת תצלח אך הזדווגות הציונות עם הקולטורה.
לא אחת, בסערת הויכוחים, נשא אלי הרוח את המוץ הנידף של עלילה מעין זו: אתה מסכים על הציונות ותומך אותה בשביל שהציונות היא כעת רצויה לרבים; אתה מתכוון כנגד המברכים לענות אמן עם הציבור. אך עד שאני כועס על שיטנה זו, הנני אנוס לצחוק, יען כי כמו להתל, בודים האנשים הטובים ההם את ההפך היותר גמור מן האמת. המפורסמות אינן צריכות ראייה. בראשית שנות השמונים, בעת כתבי את המאמרים הרבים על דבר אמה לאצארוס ועל דבר כל ההפרזה שבלאומיות, בעת הוציאי לאור את “האסיף” הראשון, לא היה דבר פחות מוסבר, פחות מרוצה לקהל מן ההתנגדות הזאת. לא העמדתי אז ובמשך שנים רבות את הריחיים לפי הרוח, כי אם, ממש להפך, כנגד הרוח. עוד את מחברתו הראשונה של הרצל ביקרתי באין מעצור. אך בקונגרס הראשון מצאתי את עיקרי הציונות לא כשובר לשיטתי, כי אם כסך הכל, כתוצאה מוכרחת משיטתי.
הפיתוני שם ואפת? לא ידינוני גם משטיני, שהנני בבחינת איזו “נערה שנתפתתה”; לא יחשדוני, כי שכחתי את כל משנתי מכבר ועד היום ההוא. או קויתי לשכר בעולם הזה? איזה שכר – זולתי נאצות לאין קץ ומלשינות של תוהו ונגיפות של נייר במכתבי העת, הפנויים פה לפני כל נרגן? כמדומה לי כי הנני האיש המנואץ ביותר פה בשביל הציונות, עד שהנני רשאי לאמור כאותו חכם: אין אני ראוי כלל לכבוד גדול כזה! ומה רוח רוב הציונים עתה? לא אוכל לאמור זאת בדיוק, לא שמתי לב מעודי אל השאלה: ההנני עם הרבים או עם המעטים. אדמה כי בדבר שאלת הקולטורה הנני לעת עתה עם המעטים.
כמו שהיה הדבר מוכרח בעיני לבוא בברית הציונות מיום שנוסדה בתבניתה החדשה בבאזל, כן מוכרח הדבר בעיני שהציונות צריכה להיות קולטורית, והנני חושב כי הנני רשאי לאמור זאת לא רק בשמי, אך בשם כל חברי אשר לא קפצו לתוך הציונות כי אם בראו אותה בקרבם במשך ימים ושנים, ואשר לא יחפצו לתלותה בנס אך לייסדה על יסודות נאמנים וחזקים מכל צד. אומרים: על הציונות המדינית יסכים כל העם, על הקולטורית יסכימו אך המשכילים. אבל זה שקר. גם על חיבת ציון לא הסכים כל העם, ולהפך על הקולטורית עתידים גם הקנאים הנוכחים להסכים, לכשישכילו מעט. הקולטורה הזאת איננה ריפורם דתית, כי אם התקרבות אל החיים. עמנו התרחק יתר מדי מן החיים; הוא מצא את עולמו בשמי ערבות, בזכרונות, בהזייה. חניך הגלות והגיתו, כשהוא חפץ לשים בצואריו לא את הריחיים העומדות, וטוחנות מן לצדיקים, כי אם את הריחיים של כלכלת עם ברשות עצמו, הוא צריך להיכנס לבית הספר הזה. זה לא יהיה בוסר לאום, כי אם ביכורי לאום, ואל המטרה הזאת פנינו מועדות.
כיליתי את דברי; התוודיתי – אם אפשר לאמור כן – את וידויי, דיברתי כאדם המדבר בעדו, לא לשם הצטדקות, לא לשם קנאה, אך לשם דין וחשבון לפני עצמו ולפני זולתו, לשם הרצאה נחוצה לשעתה, מפני שהדברים הם דברים כלליים, וחובה היתה לבררם כמו שהם. אפשר שטעיתי, ואפשר שדעותי תתבררנה עוד יותר ואז לא אבוש להודות על טעותי. אך בדעת לא התעיתי מעודי, ובחור בחרתי לשבור את קסתי מעשות אותה כלי להפיץ דעות שאינן מושרשות ונטועות בעמקי נפשי. אין אני מתנודד כמלונה מכל תנועה קלה, ואין אני נמנע מלבקר גם במקום שהאחרים והרבים מסכימים. לא בהתפעלות הלב, כי אם במחשבת השכל, עמדתי על כל פרט ופרט מעיקרי הציונות; אין אני מלהיב את הדמיון ואינני מעורר תקוה נפרזה, אבל רואה אני, כי הציונות תוכל להיות למקור חיים לאומתנו אם ננהוג בה כשורה. לכן אנו חייבים לעמוד באמצע ההנהגה הציונית ולערכה על שולחן התמיד של ספרותנו ולהפוך ולהפוך בה.
ועוד יש קוביא אחת שמשחקים בה ההדיוטות והפתאים, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם. בדותא בעלמא, שיחה בטלה הוציאו לשוק ויתנו לה כנפים לעוף, והיא, כי יש לסופר עתי במזרח או במערב, במחנה זה או במחנה אחר, עסק ונגיעה ותועלת מה מן הציונות, בשביל שהמון הקוראים דורשים את המזון הזה, את התבלין האלה, והוא, כבעלי הפונדקאות, מתכוון אל טעם העם, מתנאה ומתבשם לפי רוח הציבור. אם יש באבעבועה של בורית זו, שמבעבעין התינוקות דלא חכימי, איזה תוכן, כי עתה עלינו לבאר את הוראתה באופן הזה: קהל קוראיו של הסופר ההוא, הציבור שלו, שבשבילם הוא עובר לפני התיבה, מחזיקיו ומכלכליו, נעשו ציונים כולם מצד עצמם, או ע"פ אתערותא דלעילא ודלתתא, והוא מוכרח, בשביל שלא יאבד את עולמו, בשביל שלא יישאר ערירי ועזוב מן הציבור, להימשך אחרי הציבור הזה. כל כך מפטפטים בסגנונים שונים, כל כך שולחים לשון, מראים רמיזות ועוקצים עקיצות, והספוג הגדול: ההמון הנבער מדעת כל כך, סופג את הבלי-התעתועים האלה, עד כי הרעיון מתעורר בקרבנו, כי כבר בא מועד שייבקע האור וגירש את ענן הפתיות וקלות הדעת ושייאמר, על כל פנים פעם אחת בריש גלי, בדגש וכפילה וחיזוק, כי מימרא של שטות כזאת ראוייה להישמע בבית המשוגעים. מי שבדה מלבו את השקר הזה בראשונה אם לא יצא מדעתו הרי הוא גחכן, ואם לא גחכן הוא, הנה הוא יודע את טעם הציבור העברי ואת דרישותיו ואת יחס הסופר אל הציבור, ממש כבקיאותו של העיוור בצבעים.
הרשוני נא “לפתור חלום” לכם, ולהוי ידוע, כי מצד הציונות היינו שמחים מאד מאד, לו כן היה באמת, שקוראים כפו על הסופר הר כגיגית (כמו, להבדיל, האנטי דרייפוסים על ה“פיגרו”, כשהתחיל להיות דרייפוסי והטילו חכה לתוך פיו בכוח האקציות שבידם), ושאין הם מקבלים אלא משפיעים. בלי עין הרע, יודע מבקר שלנו, בוצינא דנהורא, את יחוסי הערכין שלנו! היינו שמחים מאד מאד – לו כן היה. אבל דוגמת המציאות אל הדמיון הזה היא דוגמת שני הפכים. אם ישנם עתה בין הקוראים העברים ציונים רבים – אנחנו הרינו ילדנו את העם הזה, אנחנו עשינום. הציונות, רבותי, איננה מין סיפור מפליא, מין סנסציה, לשים אותה מטעמים; אין זו נגינה ערבה וקלה, שנשמעת בטינגל-טאנגל; אין זו פיל לבן של בארנום, או עדשי-רפואה של גויא, שאפשר לעשות בהן סחורה ולצלצל קיש-קיש ולתפוס את המון הקוראים בלבם, להרבות חתומים. טעות גדולה אתם טועים: המון הקוראים מבקשים מטעמים אחרים, וטובה להם צפרנו של מגיד חדשות מן השוק מכרשו של הבא לחוש עתידות ולעורר. דבר עצב זה אשר אספר לכם, לא פרי כחש הוא, ולא מלבי הוצאתיו, אך הלוא יודע אני, כמדומה לי, את הקהל העברי לאלפיו הרבה יתר מבעלי הדמיון, הדנים בריהטא לפי ידיעות-יחיד, מצומצמות ומקריות. עד שפתחנו פתח כמחט סדקית לדעת-הקהל הגדולה, להסתכל בחדרי חדרים של הרעיון הציוני, הוצרכנו להיות על דעת הקהל ההיא לעול ולמשא, ובכל אשר אנו חוזרים ושונים ומשלשים צורך חיבור הקולטורה עם הציונות, הננו עוד היום לעול ולמשא.
העבודה עבודת סיזיפוס; מצד האחד נידויי הרביים, ומצד השני קללות המתבוללים, ועלילות הנרגנים. על כל אלה הננו יכולים להביט במנוחה. אך בציונות עצמה העבודה רבה מאד, הפחת והפח, “הסצילה והחאריבדיס”, זה מסכים על ציונות לדבר אחד, והלה אומר: לא, בשביל שאין לעשותה לדבר אחד עשו נא אותה לכל דבר; בשביל ההתכווצות הנפרזה תנו התפשטות נפרזה. ויש שמכניסים דברים פרטיים וצדדיים וחשדות כנגד אנשים ומציעים להשגיח בקרחתו של זה ובגבחתו של זה ולבדוק בשיניו כבשיני הסוס אם כבר הזקין בציונות, ויש שמגמגמים: זה איננו ירא שמים כל צרכו – וה“אתליטים” מתגוששים. יפה אמר נורדוי: התקופה הנוראה בתקופות הוא קץ החורף וראשית האביב, התמזמזות המוצקים, התהפכות הקרח לניגר והניגר לטיט היוון. עלול היה אדם להתייאש לולא הביט בלוח השנה וראה שימי האביב קרובים לבוא. מן הקונגרס השני ועד עתה כמה מעקשים ונפתולים, כמה קלקלות ומכשלות, כמה שטחיות שמתאמרת לעמקות, כמה דרשנות שמתאמרת לפילוסופיה, כמה בקורת שלא בזמנה ושלא במקומה, כמה שיכחה וחזרה אל הטעויות הראשונות, שנתנו מקום למחאות הראשונות! אבל הננו הולכים לקראת האביב, לקראת האור, לקראת התבררות הגדרים והמושגים.
זה הוא הקו הישר מ“התנגדותי” הראשונה עד האוקימתא הנוכחית בדבר הציונות. “התנגדותי” הראשונה היתה, כמובן, בכללותה, דומה יותר אל הציונות החדשה מן ההסכמה המבוהלת של אחרים. היא היתה בכוח, אם עדיין לא היתה אז בפועל, ציונות קולטורית. היא היתה ההקדמה אל המסקנות שנתקבלו בבבאזל. היא לא היתה סקרנית וחנפה ומבקשת חן, ולהפך, מתייצבת כמטרה לחץ וכמפגע לכל פגע, לכל שוט לשון, לכל כותב פלסתר, לכל מעקם ומסרס ומערבב. לא הייתי חנוט ומוטל כאבן, סגור וכלוא בד' אמות של עיון אחד; לא הייתי נד כנוע הקנה בלב ים. עיני היו פקוחות ולבי פתוח אל זרמי הדעות ואל תורת הנסיון. לא מצאתי שיטה שלמה ב“אוטואמנציפציה” של פינסקר – אשר אותה ביקרתי בזמנה – וגם לא ב“יודענשטאט” של הרצל – שבקרתיו בעת ובעונה אחת גם ב“הצפירה” גם ב“איזראעליטא” לפני הקונגרס – כן גם לא מצאתי שיטה שלמה בדרכי חובבי ציון הראשונים, עם כל הכבוד שכיבדתים והאהבה שאהבתים ועם כל התהילה הראוייה להם, בעבור יסדם אחד מיסודי הציונות במעשה, ולא ב“עזרא” ולא ב“ישוב הקטן” – בכל תועליותיו; פרוגרמה, תכנית, כלי מחזיק ברכה מצאתי בציונות כפי שנתקבלה בבאזל. אמרתי עם לבי: זה ראוי להיות למקור חיים, לתוך אורגניזציה זו חובה להיכנס בלב ונפש, ובתוך אורגניזציה זו חובה לעבוד לנצחון הדעות האמיתיות, לנצחון שלמות הציונות, המקפת את כל האומה, לנצחון התכנית המדינית והתוכן הרוחני והפדגוגי של הציונות.
וחושש אני, ובאותה שעה הנני גם חפץ, כי איש איש מן הקוראים, שעוד לא נתנו ידם לציון, יאמרו כפיקח ההוא בחזיונו של מולייר, אם זאת היא פרוזה הן אני מדבר פרוזה זה ארבעים שנה! האמנם יש בין העברים המשכילים איש שאיננו ציוני קולטורי? האמנם יש לנו איש, שאיננו חפץ בתחיית האומה בארץ ישראל כמרכז, וגם מסביב בתפוצות הגולה? ואם הוא חפץ, הימנע את העזר, היקפוץ את ידו מתת את הנחוץ להשתדלות זו? הימנע, לו גם יחשוב, כי אין הדבר קל וקרוב להיעשות במהרה? או היוכל להכחיש, כי רגש הלאום, כדעת התורה וגאון המולדת, כאימון הדת, הם כוחות אדירים, דרושים לנו לעודד את תקומתנו? או לא יחפוץ כי הקולטורה האנושית, האירופית של בני עמנו תהיה לפי רוח העברים וטעמם, וכי עמנו לא יהיה “בטל בשישים” כי אם קולט לתוכו את מבחר ההשכלה, סופג ובולע את המאור שבה ונותן בה טעמו שלו, ככל עם מתוקן? ולו גם יהי קטן-אמונה, לו גם ימאר כי הדבר הזה הנהו כבד ורחוק, היוכל להכחיש כי זאת היא מטרה אשר עלינו לשאוף אליה, וכי המטרה הזאת נושאת בד בבד עם התחייה הלאומית גם בארץ ישראל גם בתפוצות ישראל? למען יהיה כל עברי משכיל לציוני קולטורי, אין הדבר חסר, כי אם שיבאר לעצמו את הגדרים, שלא ייחס לציונות גוזמאות זרות ודמיונות מפליאים, שלא יסמוך על מה שאומרים בשמה המפליגים והמעפילים, שלא יזרוק את התוך ויאכל את הקליפה, אך יעמוד על בוריים של דברים לפי גדריהם ופרטיהם. ביררתי את דעותי איך הייתי לציוני ומה היא ציונותי; הסירותי את הצעיף מעל כל מלחמת המחאות והספקות עד המסקנה הנוכחית. אולי יועיל הדבר הזה גם לאחד מאלף.
[1902]