נאומי תעמולה בין המהגרים היהודיים באנגליה

לונדון, 1916

כאן ניתנים חמישה קטעי נאומים מימי התעמולה ללגיון העברי בין יהודי ווייטשפּל, שהתנהלה מטעם “הועד למען העתיד היהודי”אשר נוצר על-ידי ז’בוטינסקי. מתנגדי הלגיון שפעלו בווייטשפּל טענו, כי המהגרים מרוסיה צריכים ליהנות מ“זכות המקלט”ולכן אסור לגייסם לצבא, ביחוד לא לצדה של רוסיה, בעלת-בריתה של אנגליה, שממנה נמלטו. אך באנגליה הלכה וגברה הדרישה בציבור לגייס את המהגרים גיוס-כפיה, ומיניסטר-הפנים, הרברט סמואל, כבר הודיע בפּאַרלאַמנט, כי כל מהגר רוסי, שלא יתגייס לצבא הבריטי, יגורש חזרה לרוסיה. הודעה זו עוררה מחאה חריפה מצד חוגים מתקדמים בציבור האנגלי, והממשלה נסוגה ממנה. אך ברור היה, כי יש למצוא איזו “פשרה” בשאלה זו, וה“ועד למען העתיד היהודי”הציע כפשרה את הסיסמה“האָוּם און היים”, כלומר: לגייס את המהגרים היהודים בחטיבה מיוחדת, שתשמש רק לשתי מטרות בלבד: להגנת אנגליה ולשחרור ארץ-ישראל.

 

“הוֹם דיפֶנס”    🔗

רבים שואלים אותנו:מה זה“הוֹם דיפנס”¹?כלום זהו שירות צבאי ממש, כלומר – להיות חייל בבגדי-חאַקי, שרובה בידו, או זוהי, בפשטות, עבודת-כפיה בשדות, בבתי-החרושת וכו', בתנאים של משמעת צבאית?

התשובה היא:

“הוֹם דיפנס”הוא שירות צבאי ממש. אנשים המשרתים למען ה“הוֹם-דיפנס” חיילים הם ככל החיילים; מלמדים אותם לצעוד, להתעמל, לירות, לחפור חפירות, וכל אשר חייל צריך לדעת. אבל אסור להוציאם אל מחוץ לגבולות הארץ, שבה התחייבו לשרת את שירותם. תפקידם אינו אלא להגן על הארץ, אם האויב יעבור את גבולות המדינה או אם יעלה על חופיה.

בלשון הצבא מכנים דבר זה בשם “צבא טריטוֹריאַלי”. עיקרון זה של שירות טריטוֹריאַלי היה קיים לפנים בכל הארצות. ועד היום מכּירים בו עדיין, למשל, במושבות האנגליות. קאַנאַדה, אוסטרליה ואפריקה הדרומית יש להן צבאות רגילים שלהן, הקרויים בשם מיליציה, אך אסור להן לשלוח מיליציה זאת אל מעבר לגבול. בשביל שירות מעבר-לים צריכים היו לגייס שם אנשים חדשים. כמובן, גם מן המיליציה עברו רבים מתוך התנדבות אל שורותיו של הצבא החדש. אך, רואים אנו, כי העיקרון של שירות למען ה“הוֹם-דיפנס”אינו חדש בעולם.

מבחינה מוסרית “הוֹם-דיפנס”היא חובה קדושה לכל גבר בריא היושב במדינה חפשית.כל הטענות בדבר “זכות-המקלט”וכדומה – שום שייכות אין להן ולחובה הברורה להגן על הארץ, בשעת בוא האויב. כשחיים אתם באיזה בית, אפילו בבית זר, וביחוד אם רואים אתם אותו כ“מקלט”, הרי מובן מאליו, כי חובתכם היא להגן על המקלט מפני אֵש, מפני שודדים או אויבים. זו חובה, שאפילו הקיצוניים שבחסידי-ה“נייטראַליוּת”לא יוכלו להתכחש לה.

אבל, למען יהיה האדם המוכשר להגן על ה“הוֹם”, צריך שיהא יודע לירות ושיכיר מה טיבה של משמעת צבאית. לכן אין הגיון בדבריהם של אלה האומרים: “כן, כשיבוא האויב באמת, אז אלך גם אני”. אז כבר יהיה מאוחר, שהרי דרוש זמן, כדי להפוך איש אזרחי לחייל. מי שמכיר בחובת “הוֹם-דיפנס” חייב להיות מוכן להתגייס מיד. ורוצים אנו להשיא עצה טובה לאפיטרופסיםה“ראַַדיקאַליים”של היהודים המהגרים: בשעה שהם באים להגן על ה“נייטראַַליוּת”היהודית, מן הראוי שלא ישכחו להזכיר כי יש יוצא מן הכלל – ה“הוֹם-דיפנס”. חייבים הם תמיד להדגיש, כי על צד זה שבחובת-הגיוס אין בפי רוב הצעירים היהודיים שום ערעורים עקרוניים. את זאת חייבים הם תמיד להזכיר, ראשית, משום שזאת היא האמת. 99 למאה מן המתנגדים החריפים ביותר של כפיית-הגיוס לא ימצאו בנבכי מצפונם שום תירוץ יפה כנגד ה“הוֹם-דיפנס”. ושנית – אסור להשתיק את הדבר בגלל האנגלים. נוצרי הוגן עלול להבין, כי המהגר, אולי, אינו מחוייב להקריב את כל הקרבנות שמקריב האנגלי. כי יש שׂדות-קרב שבהם לא יוכל, אולי, להלחם באותה מידה של התלהבות. אך כיצד אפשר להסתלק מן ההגנה על הארץ גופה – זאת לא יבין אף אנגלי אחד, ודוקא אי-הבנה זו עלינו למנוע. אם רוצים האפיטרופסים להוסיף לרעוש – ירעשו-נא כאוות נפשם. אך, לעולם אל-נא ישכחו להצהיר כי הרעש איננו מכוּון נגד ה“הוֹם-דיפנס”.

כידוע, אין אנו חסידים של פשרה, שמהוּתה תהיה ה“הוֹם-דיפנס” בלבד. ראשית, סבורים אנו, כי דבר זה יזיק לאינטרסים היהודיים, ושנית, בטוחים אנחנו (והדבר ידוע לנו ממקור נאמן), כי גם הממשלה וגם חוגים בעלי-השפעה בחברה האנגלית, לא יסכימו להגביל את השירות הגבלה צרה כזאת. סבורים אנחנו, כי המינימום הוא “האָוּם אוּן היים” – הגנה על הגבול הבריטי, ובבוא השעה, השתתפות בפעולות-צבא מסויימות במזרח. סעיף שני זה יש לו חסידים ויש לו מתנגדים, ועליו אפשר להתווכח. אך לא על הראשון. אל-נא תשכחו את זאת. על “הוֹם-דיפנס” לא ייתכן ברחוב היהודים שום ויכוח ואף לא שום ספק – ואכן, אין עליו שום ויכוח ואין עליו שום ספק. הכל חייבים לתמוך ב“הוֹם-דיפנס”והכל תומכים בו.

על הסעיף השני של הפשרה, אשר הוצעה על-ידי הועד “למען העתיד היהודי” עוד נחזור ונדבר לא-פעם ובמפורט. כאן ברצוננו להצביע בקשר לענין זה רק על אי-הבנה אחת. אלה המותחים ביקורת על רעיון הלגיון אוהבים לספּר כי הלגיוניסטים חושבים על “כיבוש ארץ-ישראל בידי צבא יהודי; וכמובן, לא קשה למבקרים האלה להוכיח, כי קטן וחלש יהיה לגיון יהודי משיוכל לגרש את הצבא התורכי ו”ללכוד את פלשתינה".

זאת אמת. אך אין צורך בראָיות. שום אדם לא חלם על “כיבוש פלשתינה בידי צבא יהודי”. גם ה“לגיוניסטים” יודעים למנוֹת, ממש כמתנגדיהם. רעיונם היסודי הרבה יותר צנוע. רוצים הם רק זאת: אם תהיינה אֵי-פעם פעולות-צבא באותו איזור, מן הראוי שתשתתף בהן גם חטיבה יהודית: ואם מדינות-הברית תכבושנה אותו איזור, זאת אומרת תשארנה בו חיל-מצב לשמירת הסדר, מן הראוי שבחיל-מצב זה תהיה גם חטיבה יהודית. זהו הרעיון. כל אדם שאינו עיוור ואינו מעמיק להתפלפל יתר על המידה, יודה כי, ראשית, דבר זה אפשרי, ושנית, תהא לדבר כזה השפעה חשובה, כי דוקא זוהי הלשון המובנת לעולם של ימינו.

ואשר למספּרים, הרי אל-נא נשכח הבדל גדול אחד. לעומת המיליונים הלוחמים באירופה גם הצבא הבּלגי הוא דבר של מה-בכך. במצרים ובאסיה הקטנה לוחמים לא מיליונים. כשהתורכים התקיפו בפעם הראשונה את סוּאֶץ, היה להם צבא של 20 אלף חיילים; ובפעם השניה – 14 או 18 אלף. מצב הדרכים ומסילות-הברזל, פּראותם של התושבים, אינם מרשים לקיים צבאות גדולים, שהרי בשבילם נחוץ ארגון עצום מן העֵבר ההוא של החזית. לעומת מספּרים כאלה יהא משקל מסויים אפילו לבריגאַדה.

כאמור, עוד נשוב לשאלה זו לעתים קרובות. אך לפי שעה מוטב, שלפחות לא יספּרו דברי-הבל ושהציבור ידע במה מדובר.

 

האחריות    🔗

שמענו את הדעה, כי יחסם של יהודי ווייטשפּל לשירות הצבאי כלל אינו כל-כך חשוב בשביל עמדת היהודים בעולם. והנימוק הוא, שמאות אלפים יהודים אחרים משרתים בצבאות למיניהם, ואחרי-כן, בשעה שהעולם יערוך את סיכום השתתפותם של היהודים במלחמה, הרי יביא בחשבון אותם מאות אלפים, ולא כמה מהגרים בווייטשפּל.

כשהוא לעצמו, הרי זה נימוק צודק. אילו היה העולם – העולם הגוֹיי – עולם של צדק ושל הגיון, המסתכל בעמקות וברצינות אל תוכו של העניין, לפני שיבוא לגזור את גזר-דינו, – אזי ודאי היה מודה בדבר. אבל העולם – הגוֹיי, וגם היהודי – אינו נוהג תמיד לפי שורת ההגיון. הוא אינו אוהב – ואולי גם אינו מסוגל – להתעמק בחשבונות. הוא דן את דינו לא על-פי הסטאַטיסטיקה, אלא לפי הרושם. יש להצטער מאד, שהעולם הוא כזה, אבל כך העולם, ואם רוצים אנו לחיות בו ולהלחם בו לעתידנו, עלינו להביאו בחשבון כּמות-שהוא.

“הרושם” הוא בכלל דבר חשוב. אך לגבי המקרה שלנו נודעת לו חשיבות מיוחדת משום שלש סיבות.

הסיבה הראשונה היא – המקום, בו אנו חיים. מדינה זו שמה אנגליה. ומן הראוי שברעש הזה לא נשכח, מהי אנגליה לעם ישראל. בעולם כולו, וביחוד בארצות האנטישמיוּת הרשמית, ידוע כי אנגליה היא הארץ של שויון-זכויות מוחלט; היא הארץ היחידה באירופה, שבה לא בלבד אין הגבלות, אלא אין גם תנועה אנטישמית מאורגנת. ייתכן שאין אנו מרוצים מן העמדה שנקט מר סמואל². אבל עצם העובדה, כי בזמן כזה יכול באנגליה יהודי להיות מיניסטר-הפּנים, היא דבר חשוב בשביל כלל-ישראל. ויש עוד מיניסטר יהודי – מר מוֹנטגיוּ. לידיו מסרו את ייצור התחמושת, כלומר אותה פעולה, שבה תלוי כל גורלה של המלחמה. זוהי הוכחה לאימון המוחלט, שרוחשים כאן ליהודים, אשר כמותו אין עדיין בשאר ארצות אירופה. ובשעה שיהודים ברוסיה נלחמים לזכויותיהם, מצביעים הם על אנגליה כעל דוגמה הטובה ביותר; ואפילו בגרמניה, בשעה שדורשים היהודים שלא ינעלו בפניהם את הגישה אל השלבים העליונים של שירות-המדינה, מצביעים הם על אנגליה – ואפילו כיום הזה. רק ילדים טפּשים יכולים להתיחס לדבר זה כאל ענין של מה-בכך. בעיני בני-אדם רציניים העמדות היהודיות באנגליה הן ענין של חשיבות לאומית עצומה. שערוריה בגלל יהודים ברוסיה או ברומניה לא תדאיג אותנו ביותר. אבל שערוריה באנגליה, דוקא על אותה בימה, שעליה אנו מצביעים תמיד כעל מופת לעולם כולו, – הרי זה ענין אחר. מי שאיננו מבין זאת – עיוור הוא מראות.

הסיבה השניה היא, שאותם “מאות אלפים” הנמצאים בצבאות למיניהם, הרי יושבים הם בארצות של גיוס-כּפיה. בארצות ההן אין בכך משום ראָיה להלך-רוחות, שאדם הולך לשרת בצבא. הכל חייבים ללכת והכל הולכים. אפילו כאן, באנגליה, הנהיגו עתה גיוס-חובה לנתינים אנגליים. הרי שאתם, המהגרים, הנכם כמעט הקיבוץ היהודי היחידי בעולם כולו, שיש לו עדיין ברירה – ללכת או לא ללכת. דוקא משום כך יראו בתשובתכם את התשובה האמיתית,האָפיינית, המציינת את הלך-הרוחות היהודי בכלל.

והסיבה השלישית היא, כי כאן מדובר במהגרים – במהגרים “טריים”,שלא התאזרחו, כלומר בטיפּוס הטהור והבולט ביותר של מהגרים. הרי בארצות-המערב רואים אותנו בכלל כעם של מהגרים. שם נתקלים בנו כמעט אך-ורק בתורת מהגרים. ויש ויכוח בשאלה, אם אנחנו מהגרים מועילים או מחוסרי-תועלת, ואף מזיקים, אם אפשר לסמוך עלינו, אם מתיחסים אנו בידידות או באיבה כלפי המדינות, שבהן אנו משתקעים לחיות. כמובן, יש לנו ידידים וסניגורים, הטוענים, כי מהגר יהודי הוא אדם מועיל ונאמן. אבל עתה הגיעה השעה, כשאנו נדרשים להוכיח את הדבר – להוכיח, כי המהגר היהודי רואה את ביתו החדש לא כתחנת-מעבר ולא כאכסניה. והרי על שאלה זו אי-אפשר להשיב, כי היהודים הרוסיים משרתים בצבא הרוסי והאוסטרים באוסטרי. השאלה הריהי בנוגע למהגרים, והתשובה צריכה להנתן על-ידי מהגרים – על-ידי מהגרים “טהורים”, שלא נתאזרחו עדיין – ופירושו של דבר, על-ידי ווייטשפּל. ווייטשפּל עומדת עתה במבחן, ובו היא מייצגת את כל מהגרי ישראל. ובכל הארצות, שיש להן נגיעה אל מהגרים יהודיים – ביחוד באמריקה – יקשיבו, כמובן, רב קשב לתשובתה של ווייטשפּל. כי היא התשובה האָפיינית.

 

פשרה מבישה    🔗

ובכן מתקדמים אנחנו. לפני חודש ימים התנגדנו עדיין לכל רמז של ויתור בשאלת הגיוס. התשובה היחידה היתה: “לא. אין אנו רוצים להתגייס, נייטראַליים אנו ורצוננו לנסוע למדינה נייטראַלית”³. ואם מישהו הרהיב עוז בנפשו לדבּר על צורך בפשרה, – ראו בו בוגד. אבל, מתקדמים אנחנו. היום כבר הכּל מדבּרים על פשרה, ואפילו נמצאה הנוסחה לפשרה: “גדודי-עבודה”.

מרוצים אנו מאד, שהקהל מתחיל להבין, כי “לאו”מוחלט אינו יכול לשמש תשובה, וכי התכנית להפליג ברבבות לאמריקה, דוקא בשעה שאנגליה נתונה בסכנה, אין זו תכנית נאה ביותר. זוהי ראָיה, שהציבור שלנו יש לו שכל בריא ונשמה בריאה.

אבל מתנגדים אנו לתכנית של “גדודי-עבודה”. יש טעם לפשרה, אם היא, ראשית, מכובדת, ושנית – מועילה. הפשרה של “שירות העבודה” היא גם מבישה וגם לא-מועילה.

עד כדי כך מבישה היא, שאף התומכים בה, כביכול, יתביישו להציע לציבור תכנית שכזאת. בשעה שהיו אומרים: “לא, איננוּ רוצים להתגייס”, היה לדברים לפחות צלצול עקרוני. אפשר היה לומר לעולם, כי היהודים אינם מרוצים מעמדתה של אחת ממדינות-הברית, ולכן ישארונייטראַליים, ולמען נייטראַליוּתם זו מוכנים הם אפילו להקריב קרבנות. “עשו בנו כרצונכם”, – כך היו הדברים נשמעים, – “אבל מצפוננו אינו מניחנו לסייע בידכם במלחמה כזאת”. עמדה זו היה בה כדי לסכּן את האינטרסים היהודיים וכן היה בה משום עוול גדול כלפי אנגליה; אך היתה זו, מכל מקום, עמדה עקרוֹנית.

“שירות-עבודה” – “עבודה לאומית” – אלה אינם עוד נייטראַליוּת. לייצר תחמושת, להסיע פצצות אל האניה, ואולי אף אל הסוללות, לחפור חפירות, שאחרים יירוּ מתוכן, – פירוש הדבר: להשתתף במישרין במלחמה. אדם הנוטל לידיו עבודה ממין זה לא יוכל עוד לספּר, כי מצפונו אינו מניח לו לסייע בידי צד אחד שיכּה צד אחר. שהרי מסייע הוא, מסייע בצורה בולטת ביותר. מן ה“נייטראַליוּת העקרונית”לא נותר עוד ולא-כלום. אולם אז נשאלת השאלה: מדוע רק “עבודה”? מדוע מסכימים אנחנו לסייע בידי זולתנו, שהם יהרגו גרמנים ותורכים, אבל בעצמנו ללכת אל תוך האֵש אין אנו רוצים? באֵילו “עקרונות” נוכל לנמק דבר שכזה? כלום לא יתעורר על-ידי כך אצל שכנינו, ואפילו אצלנו, רושם ברור, כי שוב אין זה ענין לעקרון-הניטראַליוּת אלא לטעמים אחרים, ולאו דוקא נאים ביותר?

כמובן, יש גם " עבודות"מסוגים אחרים. עליהם כבר דיברנו פעם: לחלוֹב פרות, לקלף תפוחי-אדמה, לעבוד בשדות ובבתי-חרושת. לעבודות כאלו מנצלים כעת בכל הארצות אנשים זקנים, נשים וילדים (יוצאים מכלל זה רק אותם בתי-חרושת שבהם יש צורך במומחים בעלי הכשרה מיוחדת). אם יילקחו לעבודות כאלו בחורים צעירים, פירוש הדבר, שתתעורר התמרמרות בחוגי הפועלים הדימוֹקראַטיים ביותר. הכל זוכרים עדיין, מה התרחש ביוֹרקשיר, כשהובאו לשם לפני חדשים מספר פועלים חקלאיים צעירים מאירלנד. האיכרים הזקנים שבמקום, נשותיהם ובנותיהם סירבו לעבוד יחד עם האירים, והיו מיַדים בהם אבנים. כעת רוצים אנו, כנראה לזכּוֹת לאותה נחמה ולאותו כבוד בשבילנו.

אבל יש ל“גדודי-העבודה” עוד טעם מיוחד, ביחוד בשביל נציגיו של מעמד-הפועלים היהודי. הפועלים האנגליים התנגדו בכלל לגיוס-הכפיה לצבא, אבל “גיוס-עבודה” נראה בעיניהם כצורת-הכפיה הגרועה ביותר. על “גדודי-העבודה”משקיפים הם בחשדנות מרה. חוששים הם, שמא ינוּצלו האנשים האלה כמפירי-שביתות. זמן קצר לפני סיום מושבו של הפּאַרלאַמנט פנתה אל מיניסטר-המלחמה משלחת של האגודות המקצועיות והזהירה הזהר היטב מפני שליחת אנשים במדי-צבא לעבודה בשדות ובבתי-חרושת. הם הצהירו כי מדבר זה עלולה להתפתח כעין “כפיה חרשתית”, הנראית בעיניהם כפגיעה חמורה ביותר באינטרסים של הפועלים. והנה כאן לפנינו תכנית, ש-25 אלף יהודים נתיני-חוץ, שברובם בעצמם פועלים, יבקשו במיוחד, שיכניסום דוקא לשירות זה השׂנוא והחשוּד כל-כך בעיני הפּרוליטאַרי האנגלי. הפועל האנגלי אינו רוצה בכלל ב“שירות-עבודה”מצד החיילים. וכאן תווצר דיביזיה שלימה לשם “שירות-עבודה”, והיא תהא מורכבת דוקא מפועלים – ודווקא מיהודים. ועוד נשמעים כאן דיקלומים על האחדות הפּרוֹליטאַרית!אני איני גורס השקפה מעמדית, ואין זה מחובתי להגן על האחדות הפּרוֹליטאַרית. אבל הפועלים האנגלים דימוֹקראַטים כּנים הם וידידים כּנים של מלחמת-השחרור היהודית, ופשע יהא זה ליצור אצלם את הרושם, כי חבריהם היהודים הקריבו את הענין הפועלי הכללי – ולאו דוקא מתוך טעמים נאים ביותר.

פשרת “שירות-העבודה” פשרה מבישה היא. ולכן תהיה גם ללא הועיל. כשאנו אומרים, כי הפשרה צריכה להיות מכובדת, אומרים אנו זאת לא רק מסיבות אידיאַליות, אלא גם מטעם מעשי פשוט:פשרה מגוּנה לא תתקבל. הרי אין אנו יכולים לכפות את אנגליה שתקבל פשרה. יש לנו סיכויים להשיג את הדבר, אם יתמוך בנו לפחות חלק מדעת-הקהל. דעת-קהל כזאת נוצרה נגד הגירוש⁴, ולפי שעה הועיל הדבר. אבל דעת-הקהל לא תתמוך, בפרט ברגע כזה, בתכנית, אשר ריח של טעמים לא-נאים נודף ממנה. מסביב לסיסמה מכובדת אפשר לארגן קבוצה גדולה וחשובה של מדינאים אנגליים. אבל הזהרו מלהציג דרישות, שאינן מעוררות יחס-כבוד. בהן לא יתמכו. אנו נשאר בלי מגינים ובלי בעלי-ברית, ערירים ומבודדים – וההצעה תכּשל. תכנית “שירות-העבודה”אין בה טעם, משום שלא תתקבל; היא לא תתקבל, משום שלא תזכּה לתמיכה ציבורית ממשית; והיא לא תזכּה לתמיכה, משום שהיא מבישה. ואנו חוזרים ואומרים:בּקשו פשרה מכובדת, – וָלא לא יעשו אתנו שום פשרות בכלל.

 

תורכיה ואנחנו    🔗

המאורעות, שאירעו בארץ ישראל לפני שנה וחצי⁵, הוכיחו לנו בבהירות דבר אחד:התורכים אינם רוצים בישוב עברי בארץ ישראל. דבר זה ברור כל-כך, שאפילו גדולי האוֹפטימיסטים בקרבנו לא יוכלו להכחישוֹ. ואם כך הדבר, הריני מציג לפניהם את השאלה:במה תולים הם איפוא את תקוותיהם?היכן רואים הם את הסיכויים להמשיך את מפעלנו, אם התורכים יוסיפו להיות השליטים בארץ ישראל? הרי יודעים הם היטב, כי עד הנה התפתחנו שם תודות לקאַפּיטוּלאַציות (כלומר, שנתיני המעצמות הגדולות היו נתונים ברשות הקוֹנסוּליות שלהם ולא ברשות הממשלה התורכית).

בכל תולדות ההתישבות בארץ-ישראל לא היה כמעט מקרה אחד, כשהשלטון התורכי ויתר לנו ויתור כלשהו מרצון. כל פרט ופרט צריכים היינו ממש לקרוע ממנו בשתי ידים, וגם זה היה מצליח רק משום שבידי השלטון התורכי לא היתה מרות על נתינים זרים ולכן היה תמיד אנוּס להתפשר. לְמה איפוא אתם מצפים? מה יעכב אז את התורכים מלגרש מארץ ישראל כל עולה יהודי תוך שלשה חדשים אחרי שיגיע לארץ, לפי החוזר משנת 1890, שאגב לא בוטל עד עצם היום הזה –?או מה יפריעם מלהוציא חוזר חדש, עוד יותר קיצוני?

אפילו באותם המקרים הנדירים, כשתורכיה ויתרה לנו מעט – אירע הדבר רק משום שהיה עליה מורא הקאַפּיטוּלאַציות.הממשלה התורכית הכירה, למשל, בגימנסיה של יפו ואישרה אותה, למרות תכניתה ושפת-הלימוד בה. מדוע עשתה זאת?משום שאילולי עשתה כן, היתה הגימנסיה נהפכת למוסד אנגלי או אמריקאי, והקוֹנסוּל לא היה מניח לתורכים אף להתקרב אליה מרחוק. איום זה – שנעבור לחסותו של קונסול זר – היה תמיד לנגד עיניהם. איום זה היה מנסר בחלל האויר, גם כשלא דיבּרו עליו, והוא שכּפה לפעמים את התורכים לוותר לנו ויתורים. ייתכן כי מאותה סיבה היו התורכים מכירים גם באוניברסיטה שלנו.

אבל אם תבוטלנה הקאַפּיטוּלאַציות, וקיומם או אי-קיומם של מוסדותינו יהא תלוי בשלטון התורכי בלבד, הרי ברור, כי בשאלות אלה ינהג על-פי שיקול-דעת אחד ויחיד: הרצוי הדבר או איננו רצוי, שבארץ ישראל יתפתח ישוב יהודי-לאומי? ועל שאלה זו כבר ניתנה לנו תשובה ברורה: לא, הוא איננו רצוי.

אמנם, יש אצלנו אוֹפּטימיסטים המקווים, כי מיד אחרי המלחמה ישנוּ התורכים את השקפתם ויתחילו לרחוש אהדה לישוב שלנו. רוצה הייתי לדעת את הסיבות, משום-מה, בעצם, יארע אחרי המלחמה הדבר, שלא אירע במשך 33 השנים, עד לפרוץ המלחמה הזאת?33 שנים שאפנו לעורר אצל התורכים יחס של אהדה לרעיון הישוב. השתדלנו להיות ידידי התורכים. והיינו מחבבים את התורכים באמת. תמיד היינו תומכים בהם מעומק-לב ומאחלים להם כל-טוּב. מעולם לא היה חזוננו הציוני כרוך בהתבדלות, תמיד היינו מדמים בנפשנו, כי תנתן לנו אפשרות להתפתח בארץ ישראל בשלווה ובחירוּת תחת הריבּוֹנוּת התורכית. וזו לא היתה התחפּשׂות, אלא רגש פנימי אמיתי, כשהכל היו חדורים בו – גם אני.

נציגינו הדיפּלוֹמאַטיים בתורכיה נקטו עד לרגע האחרון מדיניות של נייטראַליות מוחלטת. אבל היכן הן תוצאות עמדתנו ועבודתנו?אפילו תשאלו את האוֹפּטימיסטים, גם הם יהיו אנוסים להודות, כי לא זכינו לשום הצלחה דיפּלוֹמאַטית, אפילו רצינית למחצה. ועתה נוכל לומר אף יותר מזאת:נכשלנו כשלוןדיפּלוֹמאַטי.

מניין נובעות איפוא תקוותיכם, שמעתה יחול לפתע שינוי לטובה?מדוע מעתה יתחילו התורכים לתת בנו אימון, אם עד עכשיו לא היו מאמינים בנו?מה הן המלים החדשות, שנוכל לאָמרן, בכדי להבליט את נאמנותנו, מלים שלא אמרנוּן בעבר?מה נשתנה ומה נתרחש, מלבד העובדה, שהם ביקשו לפרוע בנו פרעות וגירשונו מן הארץ?

“עלינו להיות נייטראַליים”– אומרים לנו. אבל יחד עם זה שוכחים, כי המלה “נייטראַליוּת” יש לה שבעים ושבעה פירושים. ודאי, צריך עם ישראל להשאר נייטראַלי במלחמה זו בין “ההסכמה המרובּעת” לבין ה“בּרית המרובעת”. אך, בשום פנים ואופן לא נוכל להיות נייטראַליים במלחמה שבין הממשלה התורכית לבית ההתישבות היהודית בארץ ישראל. אדרבא: בסכסוך זה חייבים אנו להופיע במחאה נגד תורכיה. ואם הדבר לא נעשה עד עכשיו, היתה זו לא רק חרפה, אלא גרוע מזה:משגה מזיק, מזיק מאד. והוא מזיק, משום שלעבור בשתיקה, ללא מחאה, על פגיעה באינטרסים שלנו, פירושוֹ – מבחינה פּוליטית – כי הדבר נראה בעינינו כנוֹרמאַלי וחוקי. לעבור בשתיקה, בשעה שבזה אחר זה בוצעו מעשי-רצח נגד הישוב שלנו – הרי זה כאילו חתמנו על הצהרה, כי פגיעה בכבוד הישוב אינה נראית בעינינו כפגיעה בכבודו של עם ישראל כולו.

ואולם האמת היא, כי רוּבם המכריע של היהודים אינם מרוצים עתה מתורכיה וחולמים על אינטרבנציה. רוּבם הגדול של הציונים יהיו מאושרים, אם ארץ-ישראל תצא מתחומי השלטון התורכי, ועודם מקוים, שאמנם כך יהיה. ואם לא נגיע הפעם לכך, יהיו כל ידידי הרעיון הלאומי היהודי מאושרים, אם לפחות נהא מוגנים מפני שרירות-לבו של השלטון התורכי על-ידי ערבותן של המדינות האירופיות. הנשיג את הערובות הללו,הנצליח להעלות את שאלת היהודים בארץ-ישראל על סדר-יומה של ועידת-השלום?זאת יוכיח העתיד. אבל דבר אחד ברור כבר עתה: סיכויים ישנם רק למי שמציג תביעות. אמנם, היו דוגמאות ממין אחר, כשנתנו לעמים פחות ממה שתבעו, או שלא נתנו להם מאומה. אבל מעולם עוד לא קרה, שיינתן דבר-מה לעם, אם לא תבע מאומה ולא הפגין את רצונו. ואם נכריז בעצמנו, כי אנו, כביכול, מרוצים מאד מתורכיה, כי " נייטראַליים" אנו ורוצים, שהכלי שאר כפי שהיה – הרי כך גם יהיה באמת.

 

מיהו האויב?    🔗

אצלנו רוֹוחת מאד הטענה: "משום-מה עלינו להלחם בתורכיה? אם בכלל צריכים אנו להלחם, הרי יש לנו אויבים גדולים מתורכיה. אם צריכים אנו להלחם למען האינטרסים היהודיים, הרי מוטב להתגייס נגד אלה שאירגנו נגדנו את הפרעות בשנת 1903 ו-1905 "… לדברים אלה יש, אולי, צלצול נאה, ובכל-זאת אינם אלא דברי-הבל. להלחם באויב של שנת 1903 ו-1905 לא נוכל, בין שנרצה ובין שלא נרצה. לכן לא כדאי לדבר על כך. ומכיון שצריכים אנו להשתתף במלחמה – שאם לא כן, נקבור את מצב היהודים בארצות-המערב, – הרי נותרה לפנינו רק הברירה בין ארבעה אויבים: גרמניה, אוסטריה, בולגריה ותורכיה.

מבין ארבעת האויבים הללו אין לנו נגד שלושת הראשונים שום טענות. מצב היהודים אצלם תקין פחות או יותר, ולא הם המפריעים לנו להקים את המולדת היהודית בארץ-ישראל. אם יש בין ארבע המדינות הללו אחת, שנגדה יש לנו טענות, הרי זו תורכיה.

עם ישראל, או חלק ממנו, שואף להתישב בארץ-ישראל וסבור כי יש לו הזכות לכך. אבל תורכיה בשום פנים אינה רוצה להרשות לו זאת. ברור איפוא, כי אם נאלצים אנו להלחם בקוֹאַליציה של מעצמות-המרכז, ואם רוצים אנו יחד עם זה לקיים את צו-מצפוננו ולברור לנו את אויבנו בעצמנו, הרי אויבנו המפורש היחיד ביניהם הוא לא גרמניה, לא אוסטריה, לא בוּלגריה, אלא דוקא תורכיה.

ואין זה חשוב כלל, אם נהגו התורכים עמנו כמו חיות-פרא או כמתנגד הוגן. עובדה היא, כי בדצמבר 1914, בשעת הגירוש מיפו, הם נהגו עם היהודים בגסוּת ובאכזריוּת. אבל אין זה חשוב ביותר. פוֹליטיקה אינה יכולה להתבסס על רגשי צער ונקמה: "אהא, אתה סטרת על לחיי, עכשיו אבוא ואתנקם בך ". הפוליטיקה צריכה להתבסס על אינטרסים. אם נחוץ לכם דבר-מה שכל חייכם תלויים בו, ופלוני איננו מניח אתכם לגשת אל אותו דבר – הרי הוא יריבכם, ואפילו יהיה האדם ההגון ביותר עלי-אדמות.

אנו זקוקים לארץ ישראל ורוצים בה. ותורכיה איננה רוצה שנקבלנה. לא רצתה בכך תורכיה הישנה, ותורכיה החדשה גם-כן אינה רוצה. מנקודת-מבטם צודקים הם, אולי. הישוב היהודי חזק מדי בשבילם, בעל-השפעה יותר מדי. כאשר הם שחטו את מחציתה של ארמניה, הרי למעשה לא הפריעם בכך אדם. אך, בו ברגע שג'מאל-פחה העיז לגרש מארץ-ישראל כמה אלפי יהודים, קם מיד רעש גדול באמריקה ואפילו בגרמניה. הנשיא וילסוֹן שלח לקרוא לציר הגרמני בוושינגטון ואמר לו, כי רדיפות היהודים בארץ-ישראל עושות באמריקה רושם אָיוֹם. הציר טילגרף לברלין. מברלין טילגרפו לציר הגרמני בקושטא, שיאמר לתורכים הצעירים, כי מוטב שלא יריבו עם יהודי ארץ-ישראל. באותו זמן גם ניתן מוושינגטון יפוי-כוח למר מוֹרגנטאַוּ, שיתבע מן “השער”⁶ להפסיק את הרדיפות. ובכדי להוכיח, עד כמה חזק רצונה זה של אמריקה, נשלחו ליפו ולבּירוּת שתי סיירוֹת אמריקאיות משוריינות,“טֶנֶסי”ו“קאַרוֹלינה הצפונית”. וספינות-מלחמה אלו הועמדו דרך-הפגנה לרשותו של הישוב היהודי. הן קיבלו את רוב הפליטים והעבירום למצרים, ומאלכסנדריה הן היו מביאות בחזרה ארגזים מלאים זהב בשביל הישוב, אשר נשלחו מאת קרן-העזרה האמריקאית, וקצינים אמריקאיים עם פלוגת-מלחים היו מלווים את הארגזים בחוצות יפו עד לשערי הבּנק שלנו.

לתורכים לא נותרה, כמובן, כל ברירה אלא לוותר ולהפסיק את הרדיפות.

מבינים אנו יפה את הלך-רוחם של ג'מאל-פחה ושל הממשלה התורכית כולה. רואים הם בבהירות, כי אפילו כיום, כשמספּר היהודים בארץ-ישראל אינו מגיע אלא כדי 100,000, ושליש מהם קבצנים המתפרנסים מ“חלוקה” – אפילו כיום אין התורכים עוד אדונים גמורים בארץ-ישראל והם אנוסים להביא בחשבון מה מוצא ומה אינו מוצא חן בעיני קומץ זה של יהודים. מה יהיה איפוא, כשהישוב ימנה – נאמר – 300,000 נפש, ויהיו להם שדות ופרדסים ובתי-חרושת?התשובה ברורה אפילו לטיפש – והתורכים אינם טיפשים. הרי למוֹתר לספּר להם, כי אין פנינו להתבדלות, כי רצוננו “רק להתיישב בארץ”. דוקא “רק”זה, בו אינם רוצים, כי רוצים הם להוסיף להיות אדונים בארץ. למוֹתר גם-כן לספר להם, כי עתידים אנו להביא עושר למדינה. יודעים הם זאת, אבל מוותרים הם על כך ברצון. “לא מעוקצך ולא מדובשך”, אומרים הם לנו, או, כפי שפירש פעם פסוק זה מנחם מנדל: – “אל תהיה לי דוֹד ואל תקח את נעלי”.

ישוב חזק הוא הצעד הראשון לשלטון-בית. זאת מבין כל אדם. ולכן תוכל להסכים לחיזוקו של הישוב רק מדינה,שאיננה חוששת מפני שלטון-בית. השיטה התוכית מתנגדת לשלטון-בית, ולכן אינם רוצים בישוב. כל עוד היו ה“קאַפּיטוּלאַציות”, אנוסים היו לשתוק. אבל אם ינצחו, לא תהיינה עוד “קאַפּיטוּלאַציות”, והממשלה התורכית לא תרשה עוד עלית יהודים לארץ-ישראל.

זאת היא ה“מחלוקת” בינינו לבין תורכיה. ואין טעם לשיר מזמורי-תהילה על “היחס הטוב” אל היהודים בתורכיה, כשם שאין טעם לגדף גידופים את ה“פּתק האדום”⁷.אין זו שאלה של “ברוגז”.זוהי שאלה של טענות פוליטיות. מתנגדי הוא זה אשר מפריעני מלהשיג את הדבר, שבלעדיו לא אוכל לחיות. ובשעה שאני מוכרח להלחם, הרי נאה יותר ומתאים יותר שאלחם דוקא בו ודוקא למען טענתי הצודקת.