בשנת 1932 תינתן, בתורת מוסף לעתונים “אוֹגוֹניוֹק” ו“רוֹסט”, שורת רומנים מאוחדים בנושא אחד – תולדות האדם הצעיר בן המאה הי"ט. הוצאה זו – מטרתה מהי? ומי הוא אותו צעיר שבו מדובר כאן ועל שום מה חייב הנוער שלנו לדעת את פרשת חייו? –

צעיר זה הוא הדמות החשובה של ספרות המאה הי"ט. הוא לא נעלם גם במאה הכ', קיים הוא גם עתה, שעל־כן דבר בעיתו הוא להאיר את קורות הולדתו, ערכו בחיים, ודבר במקומו הוא להרהר בדבר התעודה שנועדה לו בארץ זו, בה נבנית והולכת החברה הסוציאליסטית הראשונה בעולם.

את חשיבותו ההיסטורית של צעיר זה מקיימת העובדה, שמשך ק“ן שנה, בקירוב, כתבו עליו ועל עלילות חייו הגדולים שבסופרי אירופה ורוסיה – כתבו ומוסיפים וכותבים. לא יהא בכך משום הפרזה אם נאמר, כי חיי אדם זה שימשו נושא עיקרי לספרות המאה הי”ט. ידוע, כי מאה זו קדמה לה הטרגידיה של המהפכה הצרפתית “הגדולה” ובהמשכה התחוללו הדרמות של שנות ה־30, שנת ה־48 והגדולה שבהן – זו של שנת 71. בדור זה עלה על במת ההיסטוריה גיבור חדש – הפרוליטאריון, הופיע ככוח מכּיר בערכו ההיסטורי ובזכותו להיאבק על השלטון נגד הבורגנות, זו שבכוחו ובעוצם־ידו הפקיעה בצרפת את השלטון מידי האצולה הפיאודלית. במאה הי"ט נתחוללו גם מאורעות לא־מעטים אחרים בעלי ערך עצום, מכריע, כגון: עלית המדע האכספרימנטלי והטכניקה.

ברם, הספרות האמנותית לא נתנה דעתה במידה הראויה לסערות העלילות המעמדיות, לבעיות ההוויה הסוציאלית, והעדיפה להקדיש כוחותיה האדירים לתיאורן של דרמות החיים האישיים, האינדיבידואליים בלבד. יש להוסיף ולציין, שהיא לא עשתה חומר ליצירתה את הביוגרפיות של גדולי התקופה ובניה הבולטים. כמעט שלא ייחדה כלל תשומת־לב לעושי המהפכה הצרפתית או ל“גיבוריה” הרב־גווניים של מלחמות נפוליאון. כוח היצירה של הרומניסטים, אהדת־האומן שבהם, אם מותר לומר כך, צריכים היו, לכאורה, לנהות אחרי דמויות בולטות כגון גראף מיראבו¹ או דאנטון², רוברט אואן³, סאֶן־סימון או גראַכּכוס בּאַבּאֶף⁴ או המהפכן הנודע בתחום המדע – החימיאי לבואזיה⁵ או הפיסיקאי הנודע לא פחות ממנו, פאראדיי, חוטר ממעמד העובדים, או מיכאיל לומונוסוב ואחרים כיוצא בהם, שבעצם היותם ויצירתם הוכיחו ברורות מה כוח עצוּם שׂפון בקרב ההמון החשוך של העם העובד. הסופרים לא שעו גם אל דמויות כמו יואכים מיוראט⁶ , בנו של בעל בית־מרזח ולאחרונה – מלך ניאפול, או מרשל אוז’ירוֹ⁷, בנו של חבתן והוא עצמו טוראי, או דוכס ומרשל ניי⁸, בנה של תגרנית בשוק. מעניין היה מן הבחינה הספרותית גם נאפוליאון עצמו, “אחרון הקונדוֹטיירים”⁹ ומפברק “גיבורים” במשך שתי עשרות שנות מלחמה; ספרות המאה הי"ט לא העלתה לעיני העולם גם את בעלי־התעשיה והבנקאים בכל גדלותם המתועבת והדמיונית.

אמני הניב ייחדו את מלאכת מחשבתם בעיקר לתיאור חייו האישיים של פלוני אדם צעיר, שלא נצטיין לא במתת שכל מיוחדת ולא בכוח רצון – אדם בעל “תכונות בינוניות” במהותו. מה הסבר, איפוא, להתענינות זו, שגילו סופרי תקופה זו מצוינת בגיבוריה השונים – התענינות באדם הצעיר בעל “הכשרונות הבינוניים”? אין זאת אלא שהסופרים עצמם, למרות כשרונותיהם המובהקים, ובכמה מקרים – גם גאוניים, היו מבחינה סוציאלית שארי־דם־ורוח לאותו גיבור, שהודיעו לו אהבתם היתירה.

את אביו הרוחני של אדם צעיר זה, שאנו מדברים בו כאן, רשאים אנו לראות בז’אן ז’אק רוסו¹⁰, הוא “אוגוסטינוּס¹¹ הקדוש” של המאה הי“ח. רוסו חי ב”תקופת ההשכלה“, התקופה בה הכריז השכל החוקר בתוקף על זכותו לבקורת ויצא לקרב מכריע נגד ערמומיותה של הקתוליוּת, נגד רגש האמונה, נגד המיסטיקה הכנסייתית. רוסו שותף היה לוולטאֶר, די־אלאמבאֶר¹² ודידרוֹ בעבודות “האנציקלופדיה” המפורסמת, אך הוא האדיר למעלה מן הרגש את השכל. קתולי היה לאין־ערוך יותר מאשר “הוגה חפשי”, וההנחות הסוציאליסטיות שבספרו “עיונים בדבר סיבות אי־השוויון שבין בני־האדם” עושות רושם כמועתקות מלאַקטאַנציוּס¹³, איש־הכנסיה מן המאה הד', והבקורת שהוא, רוסו, מותח על המשטר הסוציאלי של תקופתו כוחה מועט מבקורתו של ההגמון איש היפּוֹן, שאף הוא ראה את המדינה כ”כוח החטא“. הוא לא חזר אמנם על דברי אוגוסטינוס: “מאמין אני אך משום שלא ייאמן”, ואולם ה”מסה על המדעים" – מסה של מיסטיקן הוא, של איש כנסיה הבטוח בנזק שהמדעים גורמים. בחיבור זה נאמר, שאת “המדעים בדה אחד האלים, אויב שלוותו הרוחנית של האדם” – ותלמידיו של רוסו מכנים לו לאותו אל בשם שטן. ובמסכת על אי־השוויון שבין בני האדם ניתנת, בין השאר, הערכה מעין זו להמצאת הדפוס: “אם לראות את העירבוביה האיומה, שהטיל באירופה הדפוס, ואם לדון על העתיד לפי שיעור התפשטותו של הרע מיום אל יום, הרי נקל לחזות מראש, שהשליטים לא יתמהמהו לגלות מאמצים כדי להגלוֹת אמנות איומה זו מתחום שלטונם כשם שהשקיעו קודם לכן מאמצים כדי להכניסה”.

הקירבה הפסיכולוגית בין אוורליוס אוגוסטינוס, שחי במאה הרביעית־החמישית, לבין ז’אן רוסו, איש המאה הי“ח, בולטת למדי ב”וידויים" שלהם.

רוסו היה בראש וראשונה אדם מאמין, ואילו חוקר היה רק במידה הדרושה לשם חיזוק רגש אמונתו. והוא האמין – כפי שנאמר ב“וידוי” – כי הוא עצמו יצור יוצא מן הכלל בתכלית, ואפילו אחר, באיזה אופן שהוא, וטוב יותר מכל שאר הבריות יצירי־הטבע. הכרתו זו בייחודו האישי ובמקוריותו מביאה בלבו את הרעיון, כי, בדרך כלל, רק האישיות, בשאיפתה להשלמה מתמדת של תכונותיה המושתתות על הרגש, רק היא, כיחידה, יוצרת צורות חיים חדשים והיא מוליכה אחריה את אנשי־השורה השכיחים. הוא הצליח להביע זאת בלשון צחה ובבהירות מרובה; תורה זו מזכה אותנו לראות בו ברוסו שליח ראשון, מוכשר ביותר, של האינדיבידואליזם. השפעתו על בני־דורו היתה עצומה ורחבת־היקף. עמנואל קאַנט, שהניח יסודות האינדיבידואליזם בפילוסופיה, העמיק קרוא ב“מסה על המדעים” לרוסו. שילר¹⁴ פנה אל רוסו בדברים אלה: “ינהג הטירוף את העולם! חזור הביתה, אל אחיך המלאכים, שמהם פרשת וירדת אלינו”. פרידריך קלינגר, בנה של כובסת ולאחרונה – גנראל־לייטננט בשירות הרוסי ומחברו של “פויסט”, העלה ומצא, כי הטבע חשף בפני רוסו שפוני־טמוני סודותיו הקדושים ביותר. וכבירה ביותר היתה השפעתו של רוסו על צעירי הספרות הגרמנית מן המחצית השניה של המאה הי"ח. פרופ. מ. רוזאנוב¹⁵, מחברו של הספר “יעקב לאֶנץ¹⁶, משורר תקופת הסער והדחף” קובע שלוש מגמות, שרומנטיקני אותה תקופה שאלו אותן בלי ספק מרוסו, והן: פולחן האישיות, פולחן הרגש ופולחן הטבע. יעקב לאֶנץ, מסופרי אותו דור, הורה, כי אין דעת של אמת נקנית אלא לאישיותו של הגאון, וכי “הגאון לבדו מסוגל להשיג את טעמם העמוק של כל החזיונות ולחדור למהותן של כל המהויות. אין הגאון זקוק לניסויים, בכוח האינטואיציה מכיר הוא הכרה נאמנה ועמוקה יותר משמכיר האדם המצוי במאמצי שכלו”.

הם קבעו, כי הרגש אינדיבידואלי הוא תמיד עד היסוד, בלתי־תלוי, כאילו, לגמרי ברשמי החוץ של ההוויה, בתנאי התקופה, בהשפעת המעמד. וואֶרטאֶר, גיבור רומנו של גתה, אומר: “כל שאני יודע וחושב, יכולים לדעת גם אחרים זולתי, ואילו לבי אך לי לבדי הוא”. הם הכּירו, כי קול הלב כקול שדי: האדם ההולך אחרי נטיות לבו בא, כביכול, בברית עם הכוחות המיסתוריים שבתבל. כל זה דומה למדי לדברי־הזיה, אך הם האמינו בכך כ“בתורה מן השמים”.

ייתכן, כי במדינות הגרמניות הקטנות, הרופפות מבחינה כלכלית, שערך האישיות היה בתוכן בטל ומבוטל, סייעו הדמיונות הנועזים של הרומנטיקנים לעלית הכרת ערכו העצמי של האדם הצעיר בן הדור. אך אותה שעה עצמה היתה צריכה הכרתו זו של היחיד ב“יציאתו מן הכלל” להעיר ולעורר בו תחושה של בדידות סוציאלית, לטפח בו הרגשת איבה לחברה ולמדינה, להדביק בו מחלה משונה, שאפשר לכנותה בשם סַמיות סוציאלית. בראותו את עצמו כגאון, ככוח המסוגל לפתור לבדו כל “חידות היקום” וגורלות העמים, לא מצא שוב האדם הצעיר מקום בחיים לעצמו ולא ידע אנה יבוא ויסתתר, בלתי־אם “לכלוא את רוחו בתוך עצמו”, להימלט אל ישימון ההזיות הרומנטיות העקרוֹת, לתבּי¹⁷ של האיגוצנטריות והמיסתורין, אליה נמלטו הנזירים – במאות הראשונות לנצרוּת – מן העולם החוטא. כשם שהנזירים ראו את הסבל כמנת־חלקו של כל נוצרי נאמן, כך סבורים היו שאטובריאן¹⁸ ורומנטיקים אחרים כי הוא מנת־חלקה של כל אישיות בולטת.

הוויקונט פראַנסוא שאַטובריאן, הוויקונט לואי בּוֹנאַלד¹⁹, הרוזן ג’וזף דה־מאֶסטאֶר²⁰ ושאר הריאקציונרים, “קברני המהפכה” הכירו בסבל כמנת־גורלם לא משום שהם האמינו בדת “האלהים הסובל” – הנוצרי – כי אם משום שהיו רסיסים של מעמד מוכה נדון לכליה. מסתבר בהחלט, כי הם, האצילים, סבלו בממש שעה שנתנו “אידיאולוגיה” לחנוונים, לאלו שערפו ראשו של מלכּם ושל מאות מאנשי־מעמדם. אולם עמם יחד כבר פעלו באותו כיוון עצמו בניהם של אותם חנוונים, כגון באַלאִיש, בנו של מוכר־ספרים, וצעירים אחרים של הבורגנות, מיוּראים מן המהפכה ומנהיגה – התבונה הביקרתית של “תקופת ההשכלה”. הביקורת כבר הפריעה לבנין מדינת החנוונים, זה מכבש־הברזל לסחיטת זהב מדמו של העם העובד. נחוץ היה לכבות, למחות את הסיסמאות שהמהפכה הכריזה עליהן: “חופש, שוויון, אחוה” – ולא מצאו מכשיר נאה לכך מן האידיאולוגיה המיסתורית של הכנסיה.

אולם כל דת – והדת הנוצרית במיוחד – כיוון שהיא שוקדת על כך, שהעם העובד ישתעבד בהכנעה לרצונו של המיעוט השליט, שהעבד יראה ברבו “יד ה'”, – כל דת ממילא מגדלת שליטים, וכל הדתות נאלצות, בצורה זו או אחרת, לאשר ולקיים את ערך האישיות, היחיד, להציגה מול ההמון – בתורת מלך, נביא, מנהיג, גיבור, בשורה אחרונה – כמשיח.

תורה זו, משנשתרשה בחיי המעשה נדונה, לפי חוק הדיאלקטיקה, להתגלגל בהיפוכה, וכך הווה: המאה הי“ט, מאת שלטונו הבלתי־מוגבל של הבורגני, הפכה למאה של התפתחות האנרכיזם. מכבש הברזל של המדינה הבורגנית לא חונן גם את ילדיה שלה, ורבים מהם, המדמים בלבם כי ראויים הם לעמדות רמות, לא מצאו להם מקום בחיים אלא בתורת עוזר־בחנות או פקיד במשרד, ושאטובּריאן הורה להם: “אין האדם צריך לשאוף אלא לאי־תלות אישית”. הלא נצחק ליבבתו של ההמון ונפיס דעתנו בהכרה, כי כל עוד לא חזרנו לחיי־פראים, נהיה תמיד עבדים לאדם זה או אחר – כה אמר שאטובריאן. וסינאַנקור²¹, אף הוא מתלמידיו של רוּסוֹ, כופה על גיבור הרומן שלו “אוברמן” לומר: “משוטט אני בין ההמון כאדם שנתחרש לפתע־פתאום”. “חירשות זו מלאכותית היא, גרם לה הבוז לכל יזמות־אנוש” – כפי שציין נכוחה דה־לא־בּאַרט²² בהרצאותיו “על התנועה הספרותית במערב בשליש הראשון של המאה הי”ט”. בסמיוּת ובחרשות סוציאלית זו לקו רבים־רבים מבין גיבורי הספרות הרוסית, ורעיונותיהם העיקריים של האנשים “היוצאים מן הכלל” ידועים היו יפה מאוד לאותו אדם המתואר ע“י דוסטויבסקי ב”רשימות מן המחתרת“. הבוז לחיי ה”המון" ורצון־הבריחה מן המציאות אף הם נתגלגלו ונודעו ל“יוצאים מן הכלל” שלנו, ובשנת 1905, שעה ש“ההמון” הרוסי, מוּנע ההכרה בזכותו להילחם נגד חומסי־יגיעו, קם והתנער התנערות־אדירים – שר וואַלאֶרי בריוסוב²³, נבוך קמעה מ“שעט־הברזל של רגלי” ההמון, לאמור:

וְאָנוּ, אַנְשֵׁי הַמַּדָּע וְהַפַּיִט,

עַל סוֹד וְעַל דָת יָדֵנוּ שָׁמָרָה –

נִשָּׂא הָאוֹרוֹת הַדְּלוּקִים שֶׁבַּבַּיִת

לְכוּכִים אֲפֵלִים, לִמְעָרוֹת, הַמִּדְבָּרָה.

אֶגוצנטריות זו של שאַטובריאן וקודמיו – הרומנטיקנים הגרמנים מן המאה הי“ח – תוארה תיאור מלא ובהיר ביותר ע”י בנו הרוחני של רוּסוֹ, מאקס שטירנאֶר²⁴, בספרו “הפרט וקנינו”, 1845. רשאים אנו לומר, כי בראשית המאה הי“ט נגלתה בגופה של הבורגנות איזו תפיחות, שבתחילה לא היתה מסוכנת ביותר אך פשׂתה והלכה בצורת “בשר־פרא”. משנתפשטה בהדרגה, התחילה פועלת פעולתה ההרסנית. אולם גם עתה כאז, במאה הי”ח, אותן האישיות “היוצאות מן הכלל” – אלו ה“אנשים המיותרים” של הבורגנות – תוך כדי הרסן קמעה־קמעה את המושגים הכנסייתיים, השמרניים והמגבילים של החברה הבורגנית, היו ונשארו, למרות הכל, ברוב מנינם בניה ובני־בטנה. הם אמנם יצרו בתחום הספרות לא מעט שיש בו כדי לאלף, יקר־ערך, ללא ספק, מבחינה היסטורית, בתארם במפורט גם את “הנפש” וגם את ההווי של אבותיהם, אך תוך כדי כך הראו לנו בבהירות מלאה וממצה את אזלת־ידה של הבורגנות ביצירה וגוללו את כל התהליך הדרמטי שבפשיטת־הרגל ההדרגית של האינדיבידואליות – תהליך שתחילתו נעוצה ביום שלמחרת נצחון הבורז’וא על הפיאודל וסופו המסואב הנה הוא בא בימינו.

חמדת הבצע נטולת הטעם, שהקהתה את הכשרונות האינטלקטואליים של הבורגנות, עשתה אותה קצרת־ראות ושמרנית כדי סלידה.

שואפת לתענוגות־הגוף, מבזבזת ביזבוז נמהר את חילה בדרך זו, מתגלה הבורגנות של המאה הי“ט ברוב מנינה כתמונה אחת של הידלדלות האנרגיה הרוחנית. במאה הי”ח היתה נבונה יותר, נמרצת, כשרונית. אז ידעה להוקיר את הווֹלטירים שלה, מקעקעי אשיותיו האידיאולוגיים של המשטר הפיאודלי. במאה הי“ט התחילו בניה ממוטטים את יסודות המשטר וההווי שלה. אפייני ביותר, כי המאה הי”ט שבה וחידשה ועיבדה בספרות פעמים מרובות את אגדת־הכנסיה מימי הבינים על אדם שוחר תהילה ותענוגות, שמכר את נשמתו לשטן. אגדה זו עיבדוה גטה, קלינגר, לאֶנאוּ²⁵, פוֹל מיוסה²⁶ ברומן “פאן טבארדובסקי” המיוחס לקראשבסקי²⁷, והיא זכתה אצלנו למהדורות המוניות אין ספור. אולם לאמיתו של דבר, הגיבור הממשי של האגדה אינו פויסט כי אם השטן, סמלו של אותו השכל עצמו, שעבודתו הרסה במאה הי“ח את האידיאולוגיה הפיאודלית־הכנסייתית של מדינת האצילים. בכל ה”פויסטים" מסופר, כי האדם לא הפיק מן ההסכם עם השטן, מן הברית שכרת עמו, שום טובה וברכה ורק ירש גיהינום קודם זמנו. דבר זה נכון הוא לגמרי אם לראות גיהינום באותם החיים, שטרחה ובנתה, ללא טעם וללא רגש אנושי, הבעל־ביתיות של אירופה ואמריקה.

רוסו, קאַנט, פיכטה²⁸, שאֶלינג²⁹, תוֹמס קארלייל³⁰, מאַקוליי³¹, מאַכּס שטירנאֶר, פרוּדוֹן³², באַקונין, קרוֹפוֹטקין³³, פרידריך ניצשה, לאַברוב³⁴, מיכיילוֹבסקי, קונסטאנטין ליאונטיב³⁵ – אם נקרא רק אותם מבין עשרות כיוצא בהם, וקיבלנו רושם של מקהלת־אדירים, הנושאת קולה ללא הפוגה ובמלוא העולם בהימנון לאישיות, הימנון לאינדיבידואליות. עשרות מבין גדולי הוגיה של המאה הי"ט ייחדו כשרונם כדי לזיין את האישיות למלחמה על “אושרה” והצלחתה, על זכות־בכורתה וראשוּתה בחיים, בהיסטוריה.

הבורגנות הקימה את מלכותה הנאלחה על תחרות אכזרית, נחוצים היו לה אנשים חזקים, לא ידעו בושת. טרייצ’קה³⁶ או מוֹמזאֶן³⁷ – איני זוכר בדיוק מי מהם – אמר: “הגרמני חייב להיות האדם החזק ביותר בכל אירופה”. דבר זה עשוי היה גם מישהו אחר לאמרו, כך גרס ביסמארק³⁸ וכן חסר־הדעה ווילהלם השני³⁹; האנגלים והצרפתים, דומה, לא הביעו רעיון זה בפשטות כזאת, אבל גם הם, ככל הבורגנות של אירופה, ביקשו לגדל אנשים “חזקים”, איתנים. נוסף על כך נע ה“המון” בכוח ונחוצים היו בשבילו “גיבורים”, דבּרים; ואף אותם צריך היה לחנך באופן שלא יוליכו את ה“המון” אי־שמאלה מן הדרך בה הלכה הבורגנות.

“גיבור אני מבקש… כלום אינו תמוה דבר זה, שעה שאצלנו כל ראש־חודש מביא עמו גיבור חדש” – קרא קריאה אירונית בשנת 1821 ביירון⁴⁰, מגדולי ה“מיוּתרים” של ראשית המאה הי“ט. ביירון בדרכו, דרך האירוניה, ואילו הוויקונט־דה־בונאַלד – בריטון קדורני: “עולים בזכרוני דברי האפיפיור פיוס הי”א: כל עבד יכול אצלנו לעלות לכס המלכות”. בונאַלד, מקברני המהפכה, הטיף ל“חוק השילוש” בּדוּי־לבו. לפי חוק זה הרי אלהים הוא הסיבה, העולם – התוצאה, הנוצרי – האמצעי, בתווך בין אלהים והעולם; ובתוך האדם – נשמתוֹ היא הסיבה, האברים – המסובבים, והתוצאה – בריאת החיים מחדש. בּונאַלד תמים־דעים היה עם רוסו בכך, כי האנושות פנתה ללכת בדרך נלוזה וכי תרבות הזמן החדש כוזבת כולה. כל תגליות המדע והמצאותיו – או שאינן נחוצות כלל או שהן מזיקות, וכל הנחוץ לו לאדם כבר נתגלה לו בתורת הכנסיה. רעיונות ריאקציוניים כאלו, הטיפו, מלבד בונאַלד, גם הרויאליסט באַלאַיש, הרוזן ז’וזאֶף־דה־מאֶסטר ורבים אחרים – ולכולם אופייני יחסם השלילי למדע, לטכניקה, יחס שמתחיל לקום לתחיה במוחותיהם של “הוגי” הבורגנות בני־דורנו.

את דברי האפיפיור פיוס הי“א זכר בונאַלד בשנות המלחמה הנאפוליאוניות, שעה שבניהם של בעלי בתי־מרזח, חבתנים, תגרניות וכובסות עלו למלוכה, נעשו דוכסים, גנראלים, ואילו המלכים מלידה כבר התחילו משמשים בתורת עוזרים ומשרתים אצל הבורגנות, ובבתי־הנבחרים כבר ישבו, “חולשי על גורלות עמים”, חנוונים, עורכי־דין, הרפתקנים. אותה “חלישה על גורלות עמים” כל כולה לא היתה אלא המצאת תכניות ה”אומות" לחמס־גומלין ולגילוי דרכים לניצול אכזרי של יגיעת המוני־העובדים.

כבר נאמר לעיל, כי ספרות המאה הי“ט לא השגיחה בהיסט־הפיגוּרוֹת, לא ייחדה תשומת־לבה ליוצאים מקרב ההמון, לא ראתה אותם כגיבורים שיש בהם משום ענין מספיק לרומנים. הסופרים שלקו, כאילו, בחירשות סוציאלית שעליה מדבר אוברמן, אזניהם כבדו משמוע את ההימנון לגיבור, הימנון שהיה צריך לטפח גיבורים. הם נתנו דעתם על האדם הצעיר בעל התכונות הבינוניות ובמשך מאה שנים תמימות תיארו, בשמות ובחניכות שונים, אותו איש עצמו, הם הרבו כל־כך לצייר את דיוקנו עד שזה, משראה את עצמו נשנה והולך מאות פעמים, התחיל מאמין “בחד־פעמיותה של האישיות”. דבר הלמד מאליו: צ’אַצקי 39a , הגיבורים של ביירון וכן “בן־הדור”⁴¹ לאלפראֶד מיוסה ופאֶצ’ורין⁴² אינם דומים מלבר דמיון מרובה לרכרוכים מסוּגם של אובלומוב, נאֶחלוּיודוב⁴³, אוֹבאֶרמן⁴⁴, אַדולף⁴⁵, אך כולם ממחצבת בּור אחד נוּקרו. י’וּליאֶן סוֹראֶל⁴⁶, ראַסקוֹלניקוֹב⁴⁷, גראֶלוּ⁴⁸ – אחיהם הם, אך כמובן, אמיצים ופעילים מהם; שלושה אלה, אגב בדיקתם את “ייחודם האישי” לא הרתיעו גם ממעשי־רצח. האחים הקרמזובים הקשישים היו להם אחים בקרב בני־הנעורים הגרמניים של המאה הי”ח, ואילו קרא קרמזוב האב בעיון את דרמותיו של שילר “דוֹן קאַרלוס” ו“השודדים” היה מיטיב להבין גם את בניו הוא.

הדבר המשותף, שאין חולקין עליו, העושה למשפחה אחת כמעט את כל גיבורי ספרות המאה הי“ט האירופית והרוסית הוא, מלבד הסַמיוּת והחירשות הסוציאלית – בולמוס החשבתנות העקרה בתנאים של חדלון־מעשה גמור. חסידיו ותלמידיו המערביים של רוסו מדמים היו שהם חיים על הרגש, אך הם כלו והלכו מורעלים ע”י החשיבה, שכוחה בוזבז על ידם בחקר נבכי התעלומה של ה“אני” שלהם.

“הכרת הבלתי־מוּדע” – ביתר דיוק: הכרת הבלתי־מוּדע עד עתה – הרי זה אחד השעשועים החביבים, אולם תוצאות של ממש לא תיתן, אולי, אלא משתחדל להיות ענין של שעשועים ליחיד והיתה ענין שבכובד־ראש לאלפי אנשים. אף שלפוחית של סבון, ככל דבר בעולם, ראויה לעיון ולמחקר, אך מה בצע להעלות תולדות אדם, שאינו קיים עדיין אלא בדרגת עוּבּר במעי אמו.

האינדיבידואליסטים קיימים, אך האינדיבידואליות לא תהא אפשרית אלא בשעה שהתפתחותה האינטלקטואלית והאימוציונלית של האישיות לא תוגבל ולא תסתלף ע“י מושגים של אומה, מעמד, כנסיה, ע”י תנאי המלחמה המתמדת והאכזרית של הכל כנגד הכל, ע"י תנאי־הטרף שבחיי עבדי המשטר הקפיטליסטי בני דורנו.

גלוי וידוע, כי רוסיה היתה, כמוה ככל מדינה בורגנית מעמדית, בנויה בצורת גן־חיות. במדינה הבורגנית, אני חוזר על כך, חי האדם במצב דרוך של דאגה תדירה להתגוננות עצמית מפני רעיו, בשאיפה מתמדת להזדיינות, להתגוננות בכסף ובזהב, בחרדה למקום שכבש לעצמו, ברצון לשנות אותו במקום אחר מכובד יותר, בליטוּש רעיונות־קטינא וכידונים המסוככים על “זכות היחיד” – בהבלטת האינדיבידואליזם.

ברוסיה היו הבריות כלואים עוד יותר בסוגרים הצרים של ה“מעמדיות”.

העם היה משולל כל זכות שהיא.

“תמונת־חייו” של עם זה כתובה בעט בהיר בידי ההיסטוריון קליוצ’אֶבסקי⁴⁹, ובצורה הרבה יותר נכונה – ע“י הח' מ. נ. פּוקרובסקי. תרומה גדולה להבנת חיי העם תרם הפרופיסור אפאנאסי שצ’אַפוב⁵⁰, בנם של כומר ואיכרה, מן המצוינים שבין ה”אנשים המיותרים" של הבורגנות; ישרו וכשרו שימשו סיבה מספקת לשלטון הצארי להגלותו לסיביר, במקום שהוציא נשמתו בעוני, והוא בן ארבעים ושש. באמת אמרו: ראשון היה שהציע בבהירות ובתוקף את השאלה בדבר מקומו וערכו של העם העובד בקורות רוסיה. הן אלו דבריו: “שעה שהגיתי בהיסטוריה של אוסטריאלוֹב⁵¹ וקאַראַמזין⁵², התמיהני הדבר: על שום מה חסרה היא קורות ההמונים, קורות העם הפשוט, כפי שהוא מכונה? כלום רוב מנין מכריע זה לא נודע לו ערך בהתפתחותה של ארצנו?” ברם בהשקפותיו של שצ’אַפוב היה משהו מן הדוגמטיקה הכנסייתית ועל מעוּות זה שבהשקפת עולמו הצביע בצדק “מיותר” אחר, שאף הוא מת לפני זמנו – נ. א. דוֹבּרוליוּבּוֹב⁵³.

קשה למנות את כל ה“מיותרים” שנולדו על ברכי האצולה והזעיר־בורגנות הרוסית ואשר האצילים והזעיר־בורגנים דחקו רגליהם, דחפום מתוך סביבתם, ואילו שלטון היחיד מיטמטם.

האינדיבידואליזם הבורגני, הבעל־ביתי אינו אלא שאיפתה של האישיות להתגוננות עצמית מפני המועקה הכל־צדדית של המדינה הבורגנות המעמדית, המושתתת על תחרות, על היאבקות היחיד למקום שליטה נוח בחיים. האינדיבידואליזם, שהמשטר המעמדי עורר אותו לחיים, אי־אפשר לו שלא יגביל את ההתפתחות בת־החורין, רבת־האנפין של האישיות, אינו יכול לעצב אינדיבידואליות, שתקום, מן ההכרח הוא שתקום, במדינת־השווים הסוציאליסטית. בשדה הקרב אין השעה כשרה לעשות את הצפרנים, ומאותה כוחותי של היחיד מתבזבזים להגנתו העצמית.

סיבה עצמה אין אפשרות לשקוד על “ההשתכללות העצמית” במקום שכל האינטליגנציה הרוסית גדלה והתפתחה בתנאים בלתי־אנושיים – אין חולק על כך. הבורגנות האירופית לא הציקה ולא עלבה באינטליגנציה שלה בצורה גסה ובזויה כמו השלטון המונרכיסטי של הרוֹמנובים והבורז’וא הרוסי הפראי למחצה. האינטליגנציה הרוסית רשאית להתברך בשפעת כשרונותיה הרב־גווניים, רשאית היא לומר שהיא היתה הכוח החפשי בדעות ביותר במאה הי"ט.

ואף על פי כן, הגושפנקה של הפסיכולוגיה המעמדית, כתוֹבות־הקעקע של האינדיבידואליזם הזואולוגי, הבעל־ביתי הוטבעו עמוק בבשרה. חלק גדול שלה נמצא בלתי־כשר מבחינה אורגאנית לעמוד על ערכה העולמי של מהפכת אוקטובר, נתגלה כאויב אורגני לסוציאליזם המהפכני של לנין⁵⁴. היא ניסתה להסגיר את ארצה, את עמה בידי הבורגנות האירופית, היא סייעה להשמדת מאות אלפי פועלים ואיכרים במלחמת האזרחים.

ועתה רואים אנו, כיצד חלק זה של האינטליגנציה שבהגירה מתבהם והולך, מתקהה, מלבין את פני עצמו בלעיזה משוקצת על העם, נוהם נהמת זאבים, בשלחו לראש העם כל צרה וכל מדוה, כל “מכות מצרים”. ספק אם תימצא בהיסטוריה האנושית התנהגות מחפירה יותר מהתנהגותם של “האינטליגנטים” הרוסים, המסתופפים בפראג, בפאריס ובקיני־זוהמה אחרים של הבורגנות האירופית.

מוריה הרוחניים של הבעל־ביתיות המנצחת לא פסקו, מראשית המאה הי“ט עד סופה, מלשיר שירי תהילה לאינדיבידואליזם, מלטפח אנשים חזקים, איתנים, אך המאה הי”ט – דור ההתפתחות העצומה של המדע, הטכניקה, התעשיה, סחר־הכספים, דור הניצול הבלתי־אנושי, הציני של הפועל הלבן והצבעוני בכל ארצות־תבל – מאה זו היא גם דור ההתפשטות הנרחבת ביותר של הפסימיות, זו תורת הבל ההבלים של החיים. בפילוסופיה קמו לה מבטאים מובהקים כגון שופנהויאֶר⁵⁵, האַרטמן⁵⁶, ליאוֹפארדי⁵⁷, בשירה – ביירון, לאֶנאו, מיוּסה, לאֶרמונטוב, בודלאֶר⁵⁸, סוֹלוֹגוּבּ⁵⁹, ואין אני קורא אלא בשמם של גדולי גדוליה. הלך־רוח זה של חדלון־תקוה לא היה זר גם לגתה ב“פויסט”, לשילר – ב“דון קרלוס” וב“וואַלנשטיין”; ואף בפרוזה קמו לה לפסימיום עשרות מבטאים רבי־כשרון.

כל הסתירות המנויות בזה, כל המערבולת של הגיונות מופשטים, כל הסיבות הכלכליות־החברתיות להתנוונות ולפשיטת הרגל של האינדיבידואליזם הבעל־ביתי יפורטו במבוא לכרכי “תולדות האדם הצעיר בן המאה הי”ט". דומה, כי עתה אין כבר צורך לעמוד על כך, על שום מה צריך הנוער שלנו להכיר סיפור־קורות זה, ואף־על־פי־כן פטור בלא־כלום אי־אפשר. מלבד מה שבתוך כל אחד מאתנו חי עדיין האדם הראשון של הבעל־ביתיות, שכל אחד מאתנו נוטה – אם בהרבה ואם במעט – לקיים את אשרו שלו על חשבון כוחותיו של הזולת, לאמור: אותו אינדיבידואליזם־של־זאבים, המטופח מדורות, לא שבק עדיין חיים – הרי בתנאינו, בימי תקוּפת הריקונסטרוקציה, קיימות עדיין אי אלו אפשרויות להתפתחותו של האינדיבידואליזם. דבר זה מן הדין לדעתו ולזכרו יפה. הנוער העובד הפרוליטארי, הבונה ברוח־גבורה את החברה הסוציאליסטית, בה תהא האישיות בת־חורין לפתּח כל סגולותיה – נוער זה חייב לדעת מה בין ההכרח בפיתוח אינדיבידואליות חדשה סוציאליסטית לבין האינדיבידואליות הבעל־ביתית – הדורסנית, החייתית, המנוולת את האדם. נוער זה תהא־נא עינו פקוחה שעל גופו הבריא, החזק לא יעלה בשר־פרא, יותר נכון: אותה צבוּת של סרטן, שדילדלה כוחותיו של העולם הבעל־ביתי, הטילה בו רקבון פנימי והנה היא מפוררתו עתה עד גמירא. דבר אחד פשוט יבין נא הנוער: חייבים הבנים להיות חכמים מאבותיהם, חזקים מהם; והם יהיו כאלה לכשיכירו בשגיאות העבר ויסגלו לעצמם, סגל עמוק, את כל הטוב, כל החיוני והמועיל שהעלו אבותיהם, כל שהוחל על ידם, כל הנובע בחינת כורח אידיאולוגי והיסטורי מנסיונם החמוּר, המהפכני.

עתה מחוּור כבר גם לשתום־עין ולטח־אוזן, כי קומץ זה של חמסני יגיעת זרים, פורקי כל־אחריות, אירגון זה של טפילי־אנושות, מאיים במיטמוט התרבות, שנוצרה לא רק בעמלם הגופני של הפועלים, כי אם גם על ידי אנשי־צמח שנתבלטו מתוך ההמון העובד בכל שטחי היצירה. בימינו אפשר כבר לא להזכיר את הפאראדיים והלומונוסובים כמאושרים יוצאים־מן־הכלל – הפרוליטריון של ברית־המועצות הופך יוצאים־מן־הכלל אלו למעשים שבכל יום. הבורגנות של אירופה ואמריקה מעוררת פה ושם בדרך בוגדנית התפרצויות סטיכיות של הכוחות הבלתי־מאורגנים. דבּרי הסוציאל־דימוקרטיה נהפכו, בהשפעת הבעל־ביתיות העולמית, לכלבי־בית קשורים בשרשרתה. הכוח היחיד המסוגל לארגן את ההכרה המעמדית־המהפכנית של פועלי כל הארצות אינו אלא האינטרנציונל השלישי. המעמד העובד של ברית המועצות הוא הטוּר הקדמי שלהם, ובזכות היותו ראשון שנחל נצחון על שודדי העולם, צריך הוא לשמש, והוא משמש, מורה־הוראה למיליוני אחים־למעמד־ולרוח.

אך אוי לו למורה, שהוא עצמו אינו לומד, אינו שקוד על תלמודו. אין לך כלי־זין מלוּטש מן הדעת, המבוססת על תהליכי־העמל, על ידיעת עברה של האנושות. מבקש אתה להכּות בו באויב עד חרמה – דע את אויבך.

1931