החי המדבר    🔗

כוכב־הלכת “ארץ”, שעליו אנו מתכבדים לדוּר, שקדמוני־קדמונינו למשפחת־האדם ראו עליו אור־עולם ובעפרו נטמנו בלכתם לעולמם, ואשר עליו יתהלכו, הבה נקווה, גם בנינו ובני־בנינו אחרינו, הוא עצמו נחלק, לפי מושגינו, לשלש רשויות עיקריות: ממלכת הדומם, ממלכת הצומח וממלכת החי.

ממלכת החי מונה, כידוע, פריטים אין־מספר הנחלקים מדעית למחלקות ותת־מחלקות, מערכות ותת־מערכות, משפחות, סוגים ומינים. קולות יש רק לחלק קטן־ביחס מכלל בעלי־החיים. לא לדגים, לא לדוּ־חיים אף לא לזוחלים. רק לעופות וליונקים, בין שהם יבשתיים ובין שהם ימיים. מקרב כל אלה רק למערכת הפרימאטים שבמחלקת היונקים יש משהו הדומה לשיטת דיבור בעלת מיגוון כלשהו של הוראות המביע מיגוון כלשהו של רגשות, רצונות וצרכים. על־פי קני־המידה שפיתחנו לנו – שבהכרח יש בהם נופך של סובייקטיביוּת – הרי מכל בעלי־החיים הכלולים במערכת הפרימאטים רק לנו, בני־האדם, המתיימרים לגלם את צלם־האלוהים לא רק בכוכב־הלכת שלנו לבדו כי אם גם ביקום כולו, יאה התואר “החי המדבר”.

בלי הדיבור לא יצוּיר “הוֹמוֹ סאפּיינס”. בלי הדיבור לא יצוּיר האדם כחי מרגיש, חושב, פועל מכוח רגשותיו ומחשבותיו. בלעדיו לא יצוּיר כעובד־אלים ובורא־אלים, כיוצר־תרבות וצרכן־תרבות. בלעדיו אף לא יצוּיר כאבר מאברי משפחה, מטה, שבט, ציבור, עם ולאום, כיצור חברתי, מתאגד ומאגד, בונה עיר וממלכה, עובד אדמה ומיישבה, אוסר מלחמה ומשכין שלום, יוזם וזומם, חרש־מעשה ובודה־אגדה, מחוקק חוקים וחוזה חזיונות.

מכמה וכמה בחינות חשובות ביותר הדיבור הוא, אפוא, המייחד את האדם יותר מכל דבר אחר. לא פחות מכך האדם הוא המייחד את הדיבור. כמו שהאדם הוא חי “מדבר”, כך הדיבור הוא ביטוי “אנושי”. הוא בריח המבריח את עולם הסמלים והמאגיה שלו, שהוא עצמו סלע־התשתית של כל תרבות־אנוש. הוא המכשיר הסמלי והמאגי להשתלטותו ההדרגתית של האדם, בחומר וברוח, משך מאות־אלפי שנים, על סביבתו הגשמית והרוחנית.

סימן מובהק לאדנוּת זו על הטבע הסובב, המעמידה את האדם בדרגה של משנה־לאלוהים, כביכול, שני למעלה וּלכוח רק לבּורא לבדו, הוא היכולת – או, אם תרצו, ה“סמכות” – לתת שמות לדברים, לקרוא לדברים בשמם. כלשון התיאור המיתי של ספר־בראשית:

ויִצר יהוה אלוהים מן האדמה על חיית־השדה ואת כל עוף־השמיים וַיבֵא אל האדם לראות מה יקרא לו: וכל אשר יקרא לו האדם, נפש חיה הוא שמו: וַיקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף־השמיים ולכל חיית־השדה…(בראשית ב, 19, 20)

קריאת שם לדבר אינה רק בבחינת תפיסת קנין ושליטה וחזקה בלבד, כמובן. צרור האסוציאציות וההוראות הכרוך במלה “שם” בלשון העברית – צרור קמאי אך גם קיים־ועומד – מקפל בתוכו תכנים של מוניטין ותפארת, גדוּלה וקדוּשה ואצילות, השארת־זכר והשארת־נפש החותרת להיעגן בנצח (“נבנה לנו עיר…ונעשה לנו שם”, “אנשי שם”, “שם וּשארית על־פני האדמה”, “שם־עולם”, “שם־תפארת”, “שם גדוּלות” וכן הלאה). יתרה מזו: בשילוש המיתי של גזעי האדם – שם, חת ויפת – נראה כי “בני־שֵם” אף הוא בא לציין אצילות וייחוס. גם בערבית, זו אחותה הקרובה של העברית, נגזר “שם” מפועל שעניינו גבהוּת והגבּהה, רוּם־מעלה ורוּם־יחשׂ, גדוּלה ותפארת.

אלוהים, הבורא את האדם “בצלמו, בצלם־אלוהים”, מברך אותו אגב כך שימלא את הארץ ויכבּשנה ויִרדֶה “בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשׂת על הארץ”, ובכך הוא מעלה אותו מלכתחילה לדרגת אדון־הבריאה, כעין ממלא־מקום וּמיוּפה־כוח מטעמו. אין תימה שהוא חונן לו, ולו לבדו, דעת והשכּל לקרוא שמות לכל נברא. פשוטו של דבר, אם נרצה: מעניק הוא לו, ולו לבדו, את כוח־הדיבור. האדם, באשר הוא “נזר הבריאה”, הוא לבדו יהיה החי המדבר. אולי לא זה בלבד “מותר האדם מן הבהמה”. אך דומה כי אכן זוהי תמציתו של “מוֹתר האדם”.

רוח וחומר בכלי אחד    🔗

בלי יכולתו זו המיוחדת של האדם להגות הגאים, להשמיע קולות – וכן לצרף הגאים וקולות להברות של עיצורים ותנועות, ולבנות מהן מבנה הגיוני, בר־תוכן ובר־מסירה, של מלים ושל משפטים – אין לצייר את כל ענפי האמנות והביטוי הרוחני הקשורים בכּושר המילוּלי ויונקים ממנו. שהרי באין דיבור אין לא ליטורגיה ולא משלי־חכמה, לא שירה ולא סיפוֹרת, לא אפוס ולא מיתוס, לא פילוסופיה ומיתולוגיה ולא היסטוריה, לא דראמה ומן־הסתם גם לא מוזיקה (שקשה לשער את ראשית הופעתה, בחלקה לפחות, אלא כבת־לוויה או כשפחה לדיבור הדָבוּר או המוּשר בנעימה). גם האמנויות החזוּתיות, כך שורת ההגיון נותנת, ודאי שָאבו השראתן בראשית הימים – או קצת ממנה, לפחות – מביטויָם המילולי של רגשות, חוויות, יצרים, מאורעות ומצבים. אם לכך נוסיף גם זאת שבלי המלה המדוברת אין, כמובן, להעלות על הדעת את התפתחותה של המלה הכתובה (הגם שמבּחינה כרונולוגית אין היא אלא בבחינת קרום דק בן כמה אלפי שנים על גבי מאות־אלפי שנותיה של המלה המדוּברת), ושבלעדי זו ממילא לא היינו מגיעים אל המלה המודפסת, שימֶיה כמה מאות־שנים בלבד, ומכל־שכּן לא המלה המשודרת, שקורותיה מונות כמה עשורים בלבד ־ ואם נוסיף עוד ונזכור שבלי הדיבּור החי, לתמורותיו ולגילגוליו, לא ייתכנו חיי־ציבור על משאם־ומתנם ולא חיי־מסחר על מיקחם־וממכּרם – הרי לא נזדקק לחכמה מופלגת כדי להבין ולהסיק שהדיבור, או המבע הלשוני, מאמר־השפתיים, הוא־הוא השלד של תרבות־האדם על שלל תכניה הרוחניים־החמריים.

אמיתות עמוקות משוקעות אפוא במימרה הנדושה, “החיים והמוות ביד הלשון”, ובחבֵרתה הנמלצת מעט יותר: “שֹפתנו אתנו, מי אדוֹן לנו?!” בלי הדיבור החי אשר בפינו כמעט כמתים ניחשב, בבחינת “אני מדבר, משמע אני קיים!” כי על כן הדיבור, בין זה ההגוּי ונשמע ובין זה הכתוב ונקרא, לא די שהוא עֵזר ומבּע לאדם, כפרט וככלל, בעשיותיו השונות. אין הוא רק שמן־סיכה לגלגלי חשיבתנו וּפעלֵנו. הוא המסילה שעל פסיה אנו מביאים את הרוחני שבּנו לידי הגשמה ואת הגשמי שבּנו לידי רוחניות. דומה כמעט שהוא הטורבּינה המייצרת את החשמל שבלעדיו לא נתַפקד כמו שהננו, שבלעדיו לא נהיה מה שהננו. ולא פחות משהוא משמש את עשׂיותינו, בין שהן גשמיות בין שהן רוחניות, הריהו עשוי לשמש להן מנוֹף ומנוֹע, דרבן והשראה, הן לחיוב הן לשלילה. וכך עד לעירבוב־תחומים־ורשויות בין “בריאה” ל“מאמר” שבּכוחו ומכּוחו עולמות נבראים, ובכוחו ומכּוחו הם חוזרים לתוהו־ובוהו.

אכן, מלים שבלשוננו, בעצם כפל־הוראותיהן וריבוי־משמעויותיהן, יש בהן להעיד או לרמז על מוּרכבוּת זו בשרשי הוויתנו כבני־אדם. לא לחינם אפוא שם־העצם “דבר” בלשון העברית גזור מן הפועל שעניינו דיבור – אבל הוראתו גם מוצא־פה־ושפתיים סתם, גם דיבור אלוהי וגם חפץ ועצם וענין כלשהו: רוח וחומר בכלי אחד.

לשון והתפשטותה    🔗

כמו שהלשון ככלל היא מחצבת התרבות האנושית והיצירה האמנותית ככלל כך היא גם הטובעת חותם מובהק של ייחוד בקיבוצי־אדם אֶתנוֹ־טריטוריאליים: מה־שקרוי בעולם ה“מפותח” של ימינו אומות, ומה שאפשר להגדירו בעולם ה“מתפתח” של ימינו ושל דורות־עברו כחברות טרום־לאומיות או ספק־לאומיות, שבטים ועממים מכאן וקיסרויות כוחניות או רוחניות מכאן. ואם שיתוף לשוני הוא תנאי לתקשורת פנימית ולתיפקוד בסיסי בכל מסגרת חברתית, הרי ייחודה של לשון משותפת הוא אמצעי עיקרי לשיחבּור (“סוציאליזציה”) ולגיבוש תרבותי בחברה הלאומית או בקיבוץ האֶתנו־טריטוריאלי.

ודאי, המציאות האנושית מורכבת מכּדי שאפשר יהיה לדחוק את עולם־האומות של ימינו לתוך סד של אומות חד־לשוניות ולשונות חד־לאומיות. יש ויש אומות ומדינות רב־לשוניות; ויש ויש לשונות החובקות כמה וכמה אומות ומדינות ובתוך כך הן מוסיפות למלא תפקיד של לשון מרכזית (או לשון משותפת) בחיי התרבות והציבור של ארצות שהיו כפופות בעבר לשליטתן ולהשפעתן. כך, למשל, הפורטוגזית שוב אינה לשונה של פורטוגל בלבד. דובריה כיום רוב־רובּם ברזילים, שאנשים ממוצא פורטוגלי “טהור” הם מיעוט־שבמיעוט בתוכם. הוא הדין בספרדית, שרוב־רובּם של דובריה כיום הם אזרחיהן של עשרות מדינות באמריקה הדרומית והתיכונה, שאף בהן אחוזם של אלה היכולים להשתבח במוצא ספרדי־איבּרי זעוּם או אפילו אפסי (פרט לכך שבאחדות מהן יש עוד גושי אוכלוסיה גדולים המוסיפים להזדקק לניבים אינדיאניים המושרשים בטריטוריה מלפני הכיבוש הספרדי). הוא הדין גם בצרפתית, שאינה רק לשונם של הצרפתים אלא גם של ציבורים כבדי־משקל של שווייצים ובלגים שאינם רואים עצמם צרפתים כלל, כשם שהיא מוסיפה לשמש לשון תרבות ומימשל בכמה וכמה מאחוזותיה הקולוניאליות של צרפת לשעבר, בעיקר באפריקה. אף הגרמנית, כידוע, אינה רק לשונם של הגרמנים עצמם, בשתי המדינות הריבוניות אשר להם כיום, אלא גם לשונם של האוסטרים ושל חלקם הגדול של השווייצים, כשם שעד לא מכבר, כזכור, היתה לשונם של ציבורים חשובים בארצות מזרחה של אירופה ודרום־מזרחה. ואילו הערבית, למשל, שבעקבות כיבושיו והתפשטותו של האסלאם הערבי פרשׂה מצוּדתה והעמיקה אחיזתה במרוצת הדורות מן המפרץ הפרסי עד חופי האוקינוס האטלנטי, ממילא אין בה כדי לקבוע זהות לאומית משותפת לכלל היושבים במרחב התפשטותה: הנה כי כן המצרים, אפילו יהיו טוענים רשמית לשייכוּתם אל איזו “משפחת אומות ערביות”, הרי כקיבוץ הם רואים עצמם ר מצרים בלאומיותם – ואף־על־פי־כן אין להם לשון לאומית זולת הערבית, שבּתרבותה הם רואים עצמם אפילו בבחינת “כינור ראשון”.

ועדיין לא אמרנו מאומה על האנגלית, שבעקבות כיבושיה והתפשטותה של אנגליה נעשתה לא רק לשון כל הלאומים שבאיים הבריטיים ובאירלנד אלא גם לשון רוב־רובּם של הקנדים ולשונן של ארצות־הברית מזה ושל אוסטרליה מזה, ואם אין די בכך גם שומרת היא על מעמד־בכורה מסוים בחיי התרבות והמימשל בפלַג־היבשת ההודי ובשטחים נרחבים של אפריקה ודרום־מזרח אסיה, בפי לבנים ו“ילידים” כאחד. ולא עוד אלא שמהיותה לשונן של כמה מן החברות המנהגות כיום את האנושות כולה בעצמתן הכלכלית, הטכנולוגית, המדעית, הצבאית והתרבותית הריהי נעשית גם מעין לשון־משנה לחוגים רחבים ומגוּונים של דוברי לשונות אחרות – לשון עזר בינלאומית ממש.

תופעת התפשטותה הבינלאומית של לשון היא כשלעצמה איננה חידוש גמור בהיסטוריה. בידוע הוא שעד לא מכבר, ומשך כמה מאות־שנים, היתה הצרפתית לשון הדיפלומטיה, המקובלת על כל המדינות ה“נאורות” והשגורה בפי אציליהן ומשכיליהן. בקיסרות פרס ומדי הונהגה הארמית דווקה, מטעמים מעשיים כלשהם, כלשון הממשל, היא ולא הפרסית, ובתקופה מאוחרת קצת יותר, זו הקרויה היליניסטית נעשתה היוונית לשון מימשל ותרבות, ובמידה לא מעטה אף לשון־יומיום, המשותפת לחטיבות אתניות שונות ולממלכות שונות בכל אגנו המזרחי של הים התיכון, בדומה לתפקיד שמילאה לשונם העברית־הכנענית של הצוֹרים והצידונים בגילגולה ה“פּוּני”, באותה תקופה לערך, באגנו המערבי של הים התיכון. לאחר־מכן כמו שבה היוונית והתבססה במזרח הים התיכון משך דורות הרבה כלשונה של קיסרות ביזנץ ושל הנצרות ה“מזרחית”. דוגמה מפורסמת אולי יותר מכל לענין זה היא התפשטותה והתאזרחותה של הלאטינית בכל רחבי הקיסרות הרומאית ואף מעבר לתחומיה של זו – תחילה כלשון כיבוש ושררה של “עובדי־גילולים” ולימים כלשון קודש ותפילה ולימודים והשכלה של הנצרות הקאתולית, כנסייתה והבאים בבריתה.

כאן המקום לציין שהערבית אף היא יצאה מגדר לשונם של יושבי חצי־האי הערבי לבדו, ובתוקף היותה לשון הקוראן והנביא אשר קיבלוֹ ממרום נעשתה לשון קודש ותפילה וחכמה בכל הארצות שעליהן הצליחו הללו להשליט את דתם המוסלמית. בזכות כך, ובתפקידה זה, ביססה לה את מעמדה בקרב המוני מאמינים מוסלמים, מונגולים, הודים, טאטארים, ברברים, אינדונזים, מאלאים, אפריקאים, איראנים או תורכים – שלא סיגלוה לעצמם כלשון־יומיום והוסיפו לדבר ולחשוב בלשונותיהם המקוריות. ובמידה רבה היא שעמדה לה לשמור על שליטתה המעשית בחבלי תפוצתה גם בימי הממלכה העותומאנית, כאשר הדיחה התורכית את הערבית משׂררתה ונעשתה היא עצמה לשון השׂררה כמעט בכל מקום שישבו בו דוברי־ערבית (ובכללם אף לא־מוסלמים, כגון יהודים או קופטים ובני כיתות נוצריות אחרות).

ייחוד לשוני ותרבות לאומית    🔗

אולם עובדות קיומן של מדינות שאינן חד־לשוניות, כמוהן כעובדות קיומן של לשונות שאינן חד־לאומיות, אין בהם כדי לגרוע אף כהוא־זה ממשקלה המכריע של לשון בתרבותה של חברה לאומית כלשהי או מחשיבותה המרכזית של הלשון בגיבושן של אומה ותרבותה. ואומה חדשה בכלל זה.

צאצאיהם של מהגרים מיוצאי האיים הבריטיים שוב אינם רוב־רובּם של יושבי ארצות־הברית, אך בפועל, ומסיבות היסטוריות ידועות וברורות, האנלית היא לשונם של האמריקאים ככלל, לרבות בניהם ונכדיהם של דוברי אידיש ופולנית ואיטלקית וספרדית שבּהם, לרבות יוצאי־חלציהם של דוברי ניבים כושיים־אפריקאיים למיניהם. עם זאת, רב השוני, כמובן, בין האנגלית ה“אנגלית” לבין זו של האמריקאים, והוא עצמו משקף את השוני בכוחות החברתיים והתרבותיים שעיצבו, ועודם מעצבים, את החברה הבריטית מכאן ואת האמריקאית מכאן. השוני ניכּר בחיתוך־הדיבור, במבטא ובנעימה, כמו גם בחומר הלשוני גופו, במקורות היניקה ה“שוטפים” ובאוצר הדימויים והאסוציאציות. האנגלית האמריקאית יש לה גם, כמובן, מיגוון פנימי עשיר, הנובע לא רק ממסורות טריטוריאליות־מקומיות אלא גם, ובמידה לא מעטה, מהשפעותיהם הנמשכות של מוצאים אתניים נפרדים, בייחוד אם מצטרף אליהם פיגור בניידוּת חברתית־מעמדית (כמו אצל חלק ניכר מן האוכלוסיה הכושית, למשל).

ייחוד דמותה ו“מטענה” של האנגלית האמריקאית יש בו, לכאורה, כדי להצדיק את מנהגם של מו"לים צרפתים, שהואיל והם חדוּרים רגישות לענייני לשון ותרבותה הריהם מקפידים לציין בשערו של תרגום מן הספרות האמריקאית כי “תורגם מן האמריקאית” (ולא סתם מ“אנגלית”).

חשוב מזה הוא שאותו ייחוד של צביון ו“מטען” בלשון משקף נאמנה את ייחודה של החוויה הקיבוצית האמריקאית, את ייחודו של הנוף האנושי האמריקאי, את “אורח־החיים האמריקאי” – על החיספּוס, האחידוּת,הסתגלנוּת והבּהילוּת שבּו, אך גם על החדשנות וכוח־ההתחדשות וההיוּליוּת והתסיסה שבּו. אמור מעתה: ייחודה של החברה הלאומית האמריקאית הוא שעיצב, ומוסיף לעצב, את קלסתר־פניה המיוחד של האנגלית שבפי האמריקאים: וייחודו של האדם האמריקאי, כפרט וככלל, על ריבוי־פניו־וצדדיו, בצירוף עם ייחודה של הלשון האמריקאית, על שיפעת גוֹניה ומיתריה, הם המניבים ומפרנסים ומקיימים את ייחודה של התרבות האמריקאית.

ביסודו של דבר, אותו תהליך המַקנה, עם הזמן, ייחוד לשוני־תרבותי לקיבוץ אתני־טריטוריאלי חדש־ביחס כדוגמת האומה האמריקאית הוא גם שקובע את זהותם הלאומית־התרבותית של דוברי־האנגלית שבאוסטרליה, על כל הנלווים והנספחים אליה, או את זו של דוברי־הצרפתית שבגליל קיבּק אשר בתוך הפדרציה הקנדית, שכּל שאר גלילותיה דוברי־אנגלית בעיקרם. שהרי גם אם אין קיבוץ אנושי מסוים דובר ויוצר בלשון המיוחדת רק לו לבדו והמזוהָה רק עמו לבדו, עצם העובדה שהוא כקיבוץ דובר ויוצר רק בה לבדה ומזדהה רק עמה לבדה היא הקובעת ומגדירה את זהותו התרבותית.

לכן, חרף כל מצבי־הביניים ומקרי־הגבולים שבּאפשר, תנאי לאיבחונה ולהגדרתה של תרבות לאומית הוא, בחשבון אחרון, ייחודה הלשוני הכולל.

האדם, כבר אמרנו וחזרנו, הוא “חי מדבר”. גם אם יאריך בשתיקתו, או אם עילג־שפה יהיה, אין בכך כדי להפקיע את תקפּה של ההגדרה, על כל המתחייב והמשתמע ממנה. גם אם יש אנשים שאילמים נולדו ואילמים ימותו, וגם אם בתקופות שמבּחינה זו, לפחות, היו ודאי אומללות יותר מזו הנוכחית עלולים היו הללו להוציא את ימיהם בלי שתתפתח בהם בכלל תודעה של לשון שׂיג־ושׂיח, לא היה בכך, ואין בכך, כדי לנשל את האדם ככלל מתוֹאַר החי המדבר, נזר־הבריאה.

על משקל זה יכולים אנו לגרוס, כמדומה, שגם אם תוכל ההיסטוריה האנושית לספר על תרבויות קוסמופוליטיות שלא נוצקו בדפוס לשוני יחיד כלשהו, גם אם תוכל להצביע על תרבויות שלא נתייחדו ללאום כלשהו, וגם אם תוכל לחשוף קיבוץ אתני זה או אחר שכמה וכמה פעמים החליף את לשונו ואת זהותו התרבותית במהלך ההיסטוריה הכתובה, או שזכה ליהנות מריבוי זהויות לשוניות ותרבותיות, ואפילו בבת־אחת, אין בכל אלה כדי לפגום בתוקף הקביעה שאין לך תרבות לאומית בלי נושא קיבוצי אתנו־טריטוריאלי ואין לך תרבות לאומית בלי לשון שזהוּת־גומלים בינה לבינה ואשר בכליה אותה תרבות נוצקת ומתרקמת.

העברית והיש הלאומי    🔗

ועכשיו, לאחר שהפלגנו לכאן ולכאן, הרי אנו מגיעים, סוף־סוף, הביתה. אל עיקר ענייננו.אל עצמנו. אל לשוננו ואל תרבותנו הלאומית, העבריות זו אף זו.

כחברה לאומית הרי אנו מונים כמה עשרות־שנים ומשהו לקיומנו הריבוני, ועוד כמה עשרות־שנים נוספות של קיוּם אתני־טריטוריאלי נטוּל־ריבונות. חלק הגון מן המשתייכים בפועל לחברה הלאומית שלנו, המונה עדיין, בסך־הכל, רק מיליונים ספורים, ממקומות אחרים נקבצו ובאו לנו. המטען הלשוני־התרבותי שהביאו עמהם עשיר הוא וססגוני, לכל הדעות, אבל אחר, בהכרח ומטבע־הדברים. השקידה על שיתופם בלשוננו – מה־שקרוי הנחלת הלשון, בשיעורים שונים ובדרגות שונות – מקובלת עלינו כמשימה לאומית, כתנאי מוקדם לשיתופם בתרבות הלאומית, בין כצרכנים בין כיצרנים. מידה זו או אחרת של הצלחה במשימה של הקניית לשון משותפת אין בה בשום־פנים כדי להבטיח תרבות־לשון. ודאי וּודאי גם שעצם מיזוגם של ציבורים נושאי לשונות שונות במסגרת “מִבצעית” של אחידות לשונית אין בו כשלעצמו משום ערובּה לצמיחתה של תרבות לאומית. אין אלה כי אם בגדר תנאים מוקדמים.

קיומנו הלאומי אינו מאוּשש עדיין במידה שתוכל להניח את דעתנו. לא דווקה בגלל סכנות מדיניות וצבאיות המאיימות עלינו בלי הפוגות.יותר מכך, אולי, בשל חוסר לכידוּת פנימית, חוסר בגרות מדינית, רפיפוּת התודעה האזרחית, היעדר תקנים מושרשים ומחייבים של התנהגות “ממלכתית” – וכנגד זה, קיומן של מסורות מושרשות המסייעות להיפוכה של זו. כל אלו תופעות שלא קשה להבינן ולתרצן. אין הדבר גורע מחוּמרתן, מסכּנתן, מנזקן.

תרבות לאומית טִבעה שהיא סומכת, מרפדת, ומחזקת את היש הלאומי. לכן היא וסיוּעה חשובים במיוחד בתקופה שהוא שרוי בחולשה או בהתהווּת. לשם כך אין היא צריכה להיות “לאומית” על דרך ההטפה, המצהירנוּת, ההשתחצוּת. לשם כך גם אין היא חייבת להיות “תרבות” במובן העיליתני, המזוּקק והאנין. די לה שתהיה עוטפת כביכול את האני הפרטי והקיבוצי במעטפת של ערכים ושל חוויות, הנותנים בו הרגשה של זהוּת ושל שלמוּת עם איזו הוויה אנושית, חברתית, פיזית ולשונית מוגדרת ומשוּיכת (ולוּ אף על דרך הדיאלקטיקה).

במצב הישראלי דומה שהתרבות הלאומית יכולה להיות הצד החזק במערכת הכוחות שעליהם נשען הקיום הלאומי. מכל מקום, הצד הנוח ביותר לחיזוק. זאת מפני שהיא עצמה שואבת את עיקר כוחה – אם לא את עיקר נכסיה – מן הנתונים המצויים־בעין, הנתונים שבמקום – על ההווי שלו, על נופו, על קורותיו, על תמונותיו וטמונותיו, על יושביו ומיישביו. זאת גם מפני שחרף המוצא המהגרי־ההֵטרוגֵני של חלק ניכר מן האוכלוסיה, וחרף מחיצות גבוהות של ניגוד ערכים ומשׂאות־נפש והזדהות החוֹצוֹת בין חלקי־אוכלוסיה שלמים, הרי אותם נתונים־שבמקום, שמהם חיוּתה של התרבות הלאומית, כוחם עמהם לשחבּר ולדבּק וללכּד את הבּריות ולקשרם בעבותות של היפּעלוּת והיפּעמוּת.

אבל התשתית החיונית ביותר, והמוצקה ביותר, לבנייתה של תרבות לאומית בהֶקשר הישראלי הנתון אינה אלא הלשון העברית. היא גם המכנה המשותף הבטוח והמתבקש ביותר, מה עוד שכלשון לאומית היא מיוחדת לקיבוץ הלאומי הזה, בה־במידה שמיוחדת לו הטריטוריה הלאומית הזאת, ובכך היא משלימה באורח טבעי ביותר את זהותו הלאומית. יתרה מזו: אם יש ואם ייתכן עירעור, בין מחוץ ובין מבית, על זיהויה של הארץ שבּידנו עם הווייתנו הלאומית (ועל גבולות הזהוי הזה), לא יצויר למעשה עירעור מצד כלשהו על זיהויה הגמור של הלשון העברית עם ההוויה הלאומית העברית. לפיכך הן גֵרי־הלשון והן ילידי־ביתה מוכנים עקרונית, מי ביודעים ומי בהסח־הדעת, מי באהבה ומי בהכנעה, לראות בה מסגרת קיבוצית מוסכמת, מחייבת, כל־כוללת לחיי־תרבות וליצירה תרבותית. אבות התחייה העברית בארץ הזאת תפסו זאת, בחוש כמעט, עוד בשלהי המאה הקודמת. ולא נעלם מעיניהם אז, כמו שלא ייעלם מעינינו כיום, ממד העומק שבזיהוי הלשון העברית עם אדמת הארץ הזאת, עם אקלימה ועם נופה הפיזי, תפארת עברה וגדולתה ההיסטורית. זהות זו של הלשון והארץ, כגילומה ביצירה הספרותית והרוחנית הקלאסית המכוּנה ספר־הספרים, לא די שנעשתה מאבות־עיצובה של תרבות־המערב בכללותה אלא היא אף יסוד מוסד מובן־מאליו לכל נסיון לחדש את ייחודה הלאומי־התרבותי של ארץ־התנ“ך או את ייחודה הלאומי־הטריטוריאלי של לשון־התנ”ך.

רנסאנס    🔗

החייאת הלשון העברית על אדמת מולדתה ההיסטורית – תוך כדי הורדתה ממעלת קדושתה וחילוּצה מסגוֹר קדושתה, ותוך כדי סיגולה לצרכי הזמן ולתביעותיה של חברה מודרנית – העניקה מלכתחילה ליֵש האתני־הטריטוריאלי החדש בארץ הזאת, הדל והדליל, ממד נוסף, נשגב ומיתי כמעט אך גם מוחשי ביותר, של רנסאנס לאומי־תרבותי. בזכות כך, אם גם לא בזכות כך בלבד, נמצא שציבור קטן של דוברי־עברית ושל מחַיי־עברית, שמטבע־הדברים גם היה במידה רבה ציבור של עילגי־עברית ומגמגמי־עברית, חש עצמו אזרח ו“בעל־בית” בארצו החדשה, בחברה מתהווה ומסוכסכת, גם בהיותו מיעוט מספרי, גם בהיות הארץ תחת שלטונם הנחשל של העותומאנים, גם בהיותה אחרי־כן תחת שלטונם המתקדם יותר של הבריטים.

שאלת זהותנו הקיבוצית (כ“יהודים”, “ישראלים” או “עברים”, כ“המשך” או כ“התחלה”) ושאלת שייכותנו התרבותית (“אירופית”, “מערבית” או “מזרחית”), יש בהן לפחות רובד אחד חיוני וכבד־משמעות המורה על תשובה מן המוכן, כביכול. גם אם אין זו תשובה מלאה אף לא פסקנית, הריהי מעמידה סכר כנגד ההיולי והארעי שבהוויתנו הלאומית בכללה ומעניקה לה איזה עוגן של קבע, אב־שרשים במעבה האדמה, חגורת־בטחון, חומה ומגן, נקודת־כובד.

כוונתנו, כמובן, לרובד הלשוני, שהוא כשלעצמו נותן לנו תשובה המשרישה אותנו כיש לאומי באדמת הארץ והאיזור כולו, הממציאה לנו ממילא את הגדרתנו כקיבוץ טריטוריאלי של דוברי־עברית, מזהה אותנו עם המולדת ומייחדת אותה לנו, גושרת לנו גשר של ברזל אל עברה הקדום ואל ייחוד מורשתה התרבותית, וכמו מביאה אותנו באחת בסודה ובבריתה כשומרי־סוד ומחדשי־ברית.

מבחינת הפסיכולוגיה הקיבוצית זהו רובד שאין ערוך לחשיבותו במצבה הנתון של חברת דוברי־העברית. עיקר חשיבותו אולי בכך שהוא מפקיע את הרגשת השייכות למקום מחיבוטים ולבטים של “זכות” ומציב לה יתד נאמן וּודאי של “זהות”. משמע: לא הכל בחזקת “שמא” ו“אולי”; משהו, בכל־זאת, הוא בחזקת “ודאי”. זו נקודה שאין נותנים עליה את הדעת כראוי לה. לכן מן הדין להדגישה. תהיה זו אמת חבוטה ונדושה, כמובן, אם נבוא לסכּם ולומר שתרבות לאומית אי־אפשר לה בלא לשון לאומית. כפי שניסינו להבהיר, או לפחות לרמז, הרי במקרה שלנו העברית יש לה, ונועד לה, תפקיד מכריע הרבה יותר ממה שמקובל לייחס בדרך־כלל ללשונה של תרבות לאומית: לאומה ולתרבותה כאחת היא מצווה מוקדים של זהות והזדהות, אוריינטציה גיאוגרפית והיסטורית, עמוד־שדרה ואבן־גיבוש, תעודת־אזרחות ושטר־קנין, מגילת־יחשׂ ומפתח־קסם לגנזי־עבר, נכסי־הווה, אוצרות־עתיד.