לוגו
המפלגות בציונות ותנועת הפועלים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(מתוך הרצאה לאחר הקונגרס היז)

 

א    🔗

יש קודם כל לציין דבר אחד אשר היתה לו חשיבות רבה בקונגרס, ואני מאמין שתהיה לו חשיבות עוד יותר רבה בימים הבאים. בפעם הראשונה בקונגרסים הציוניים הופיעה תנועתנו, לא רק זו שבארץ אלא שבעולם כולו, כתנועה מאוחדת. אמנם בסיעת הפועלים שבקונגרס השתתפו 4 גופים: מפלגת פועלי א"י, פועלי ציון, ההתאחדות והשומר הצעיר. אך המשלחות המיוחדות של הגופים הללו הופיעו בפעם הראשונה לא כפדרציה של גופים, אלא כגוף אחד מלוכד, מתוך בירור משותף, מתוך אחריות והחלטה משותפת. לא אגלה סוד אם אומר שלא מעט חילוקי דעות היו בתוך סיעת הפועלים בכל השאלות הגדולות שעמדו בקונגרס, אולם חילוקי הדעות לא עמדו הפעם על קו מפלגתי וכל הענינים התבררו בסיעה כולה. אגב, בפעם הראשונה נקראנו “סיעת הפועלים” במקום “אגף העבודה”. זה לא היה שינוי שם בלבד, זה היה שינוי תוכן: לא אגף מורכב מגופים אבטונומיים, אלא סיעה אשר אם כי יש בה משלחות שונות – הריהי דנה ומחליטה כיחידה אחת. לדבר הזה היה ערך רב מאוד בקונגרס זה, ואיני יודע באיזה מצב היינו נמצאים, לא רק אנו, אלא הקונגרס כולו, הקונגרס הזה אשר במשך כל הזמן, עד שני הימים האחרונים, עשה על כולנו, על המשתתפים בו, רושם של בית משוגעים (ורושם כזה עשה על כל העולם מרחוק), הקונגרס הזה, אשר לרגלי הפסיכוזה החולנית איבד את רגש אחריותו והביא את התנועה הציונית כמעט לעברי פי פחת, הקונגרס הזה שהיה צריך להכריע, אם כי לא בענינים מעשיים, אבל בענינים פוליטיים החותכים את גורל התנועה הציונית גם כלפי פנים וגם – ביחוד – כלפי חוץ, איני יודע מה היה גורלו, אילו המחנה היחידי אשר לא איבד את רגש אחריותו עד הרגע האחרון ואשר ידע את דרכו, אילו היה המחנה הזה מפולג ואילו אותם חילוקי הדעות שהיו בתוכנו לא היו חילוקי דעות של חברים קשורים ביניהם באחריות ומשמעת כללית, אלא חילוקי דעות של גופים פוליטיים נפרדים.

תנועת הפועלים הצילה את הקונגרס הזה, ובמידה רבה יש להודות על הצלה זו להופעה המאוחדת של תנועתנו. באותה המידה שהתלכדות תנועת הפועלים בארץ ובחו“ל הועילה להצלת הקונגרס, באותה המידה הועיל קונגרס זה לליכוד יותר אמיץ של תנועת הפועלים. למרות חילוקי הדעות אשר התגלו בסיעה בכל השאלות הגדולות – יצאנו מקונגרס זה יותר מלוכדים ומאוחדים. הדברים מכוונים לא למפלגת פועלי א”י – זו לא היתה זקוקה לאיחוד – אלא לבני בריתנו בארץ ובחו"ל (השוה"צ, ההתאחדות ופועלי-ציון). הקונגרס הזה שימש דחיפה חזקה, ואני מקווה שדחיפה זו תהיה מכרעת, מצד אחד לאיחוד שלם של פועלי ציון והתאחדות, ומצד שני להתקרבות עם השומר הצעיר מיסודו של הקיבוץ הארצי. ואילו רק זה נתן לנו הקונגרס כבר היה כדאי.

 

ב    🔗

תנועתנו דגלה תמיד ברעיון הסוציאליסטי האומר, שמפלגת מעמד הפועלים, בניגוד למפלגות של מעמדות אחרים, אינה מפלגה מעמדית בלבד, הדואגת אך ורק לענייני המעמד, אלא מפלגה לאומית האחראית לעתידה של כל האומה ורואה עצמה לא כצד, אלא כגרעין של אומת-העתיד. בקונגרס זה נהפך רעיון זה לעובדה פוליטית. תנועת הפועלים, אשר לפני 15 שנה כמעט שלא היתה קיימת כיֵשות ניכרת, נעשתה היום לראש פינה בציונות – גם באיכות וגם בכמות: סיעה ראשית, מכוונת, מכרעת. מה שקרה לפני חדשים אחדים באסיפת הנבחרים נשנה עכשיו בקונגרס. בארץ אנו הולכים ונהפכים ממפלגה ליישוב. רק מתוך שלטון מושגים כוזבים, גם בתוכנו וסביבינו, עוד רחוקים ומובדלים מאתנו חוגים עממיים, שאין להם בן-ברית נאמן אחר ביישוב מציבור הפועלים. חוגי העמלים מהעדות המזרחיות, וביחוד התימנים, חלק גדול של בעלי מלאכה, פקידים ובעלי אומנויות חפשיות, אכרים וחנוונים זעירים שאינם מנצלים עבודת זולתם – כל אלה בני בריתו ההיסטוריים של מעמד הפועלים המאורגן, וכשם שהללו לא ימצאו ביישוב גוף חברתי אחר, אשר יבין לצרכיהם ויושיט להם עזרה נאמנה כמעמד הפועלים, כך אין מעמד הפועלים מוכשר למלא ייעודו בלי הברית והעזרה של החוגים האלה, אשר יחד הם מהווים את רוב בניינו ורוב מניינו של היישוב. הפועל צריך לצאת מבדידותו. לא הוא אלא אויביו המעמדיים מעוניינים בבדידות זו. אירגון הפועלים בלבד אינו מספיק. אירגון זה אינו אלא שלב ראשון בדרך מעמד הפועלים לניצחונו ההיסטורי. השלב השני הוא ברית עם כל המוני העם העמלים והדלים. לא פירוק האירגון המיוחד של הפועלים, או המעטת דמותו. בלי אירגון אמיץ, מקיף ורב-אונים של הפועלים בפני עצמם אין ערך וממשות לברית עם החוגים העממיים. אבל האירגון הכי מלא ומשוכלל של הפועלים לבדם לא יעמוד להיות לכוח המכריע בעם – אם לא ידעו לרכז סביבם את השכבות העממיות, שצרכיהן וענייניהן הם קרובים לאלה של הפועלים. הפועל בארץ הוא החלק הכי מאורגן ביישוב היהודי ובכנסת ישראל, הוא מהווה כמחצית של אספת הנבחרים. כוח זה מספיק למנוע את אספת הנבחרים מעשות דבר נגד רצון הפועלים, אבל אין זה כוח מספיק למען עצב את כנסת ישראל בכיוונה של תנועת הפועלים. לשם כך צריך ציבור הפועלים להוות לא רוב פורמלי של 51 אחוז – אלא רוב מניין ורוב בניין ז.א. לכל הפחות 75–70 אחוז, ודבר זה אפשרי רק בברית עם יתר החוגים העממיים.

לשם כך אין הפועל צריך להוריד את דגל מלחמתו המעמדית – את המלחמה לזכויותיו בעבודה, באירגון, בחברה, בעיר, ביישוב, במדינה – אלא להיפך, עליו להרים את הדגל לגובה שממנו נשקף עתיד העם כולו בחיי עבודה חפשיים, ואז ינהרו לדגל זה כל אלה אשר עתידם קשור בעתיד הפועל ונצחונו בעבודה.

ואם ביישוב כך – בציונות לא כל שכן. ביישוב אנו נלחמים על היש – על מקומנו בעבודה בפתח-תקווה, על זכויותינו בתור ציבור מאורגן בבית-חרושת, על זכויותינו האזרחיות בעירית תל-אביב, על עמדתנו בכנסת ישראל, על חלקנו במשק המדינה – בציונות אנו נלחמים על גילוי כוחות גנוזים, על גיוס מרץ העם, על אפשרות יצירה ועבודה בארץ, על ערכים היסטוריים מתהווים, על צירופי כוחות חברותיים ולאומיים חדשים, על תמורות ומעברות שהתחלתן בגולה וסופן בא"י. ובציונות עוד יותר מאשר ביישוב אין אנו חלק וצד – אלא גרעין חלוצי של המוני עם אשר ילכו בעקבותינו, ולא במסגרת מפלגתית – אלא במסגרת עממית רחבה תבוצע התמורה הגדולה הכרוכה בהגשמת הציונות. גורל הציונות קשור בפיתוח אפשרויות-עבודה רחבות אשר יסייעו לקליטת המוני עולים. כל המפלגות בציונות – במידה שהן ציוניות, ותהיה עמדתן הסוציאלית מה שתהיה – מחוייבות בתוקף ההגיון הפנימי של הציונות המתגשמת, לסייע לפרוצסים המכשירים קליטת עולים בעבודה.

 

ג    🔗

מה הוא האובייקט של מלחמת המפלגות בציונות? במדינה בנוייה ועומדת על תילה נלחמות המפלגות על השלטון במדינה. הציונות אינה מדינה, והשלטון הממלכתי אינו יכול להיות האובייקט של מלחמת המפלגות. אבל דווקא בקונגרס האחרון ראינו מלחמה חריפה – לא רק חילוקי דעות תיאורטיים של זרמים אידיאולוגיים, אלא מלחמה על דבר-מה ממשי. על מה נלחמו? על נפש הנוער. המזרחי היה הראשון במפלגות הבורגניות בציונות אשר ביודעים או בלא יודעים החל את המלחמה בתנועת הפועלים על ידי אירגון נוער מזרחי. נוער מזרחי זה לבש בארץ – מתוך טבע הדברים שבציונות המתגשמת – צורה של פועל מזרחי. ייתכן שבמחשבה תחילה הוקם הפועל המזרחי, רק כנשק להילחם בציבור הפועלים המאורגן, אולם לפעולות היסטוריות יש הגיון פנימי שלהם, שאינו משגיח תמיד בהגיון המחושב של עושיהן. הנוער המזרחי, שעבר לחיי עבודה בארץ ואורגן כסקציה הפועלית של המזרחי – היה יכול רק באופן זמני להיות לרועץ לציבור הפועלים המאורגן.

עוד זכורים לנו הסיכסוכים בבניין דוד שמואל דוד – כשפועלים נלחמו בפועלים, – רק בגלל חילוקי דעותיהם בענייני דת והבדלי מסגרותיהם האירגוניות. מצב זה לא נמשך הרבה זמן – והפועל המזרחי עם היותו מזרחי כשאר המזרחים בענייני דת – היה לפועל ככל שאר הפועלים בענייני עבודה.

אחרי המזרחי החרו החזיקו הריביזיוניסטים – וביתר שאת. כל מלחמתו של ז’בוטינסקי נגד ההסתדרות וכל תכסיסי הריביזיוניסטים בקונגרס הם מכוונים לנוער בגולה. עכשיו עמדו גם הציונים הכלליים על חשיבות הנוער ואירגנו שומר לאומי, חלוץ מרכזי וגם הקימו כבר קבוצות עובדים בארץ הדוגלות בציונות ה“כללית”. הריביזיוניסטים חולמים על הנוער הריביזיוניסטי שיעלה לארץ וישבור את הסתדרות העובדים – ואין ספק, שהנוער הריביזיוניסטי הקולט בחו“ל את כל העלילות והדיבות נגד ציבור הפועלים בארץ, שעתונות מפלגה זו שורצת יום יום – יעלו ארצה ספוגי איבה ארסית להסתדרות העובדים וייתנו יד לצורריה ומשטיניה. אולם במשך הזמן ילמד גם הפועל הריביזיוניסטי כי השמות תל-חי וטרומפלדור גנובים הם מתנועת-הפועלים הארץ-ישראלית, וכי תנועה זו משמשת משען נאמן וכמעט יחיד לציונות המדינית, ושבני בריתם האמיתיים הם פועלי א”י אשר קשרו את גורל חייהם בהגשמת הציונות. ומה שקרה את הפועל המזרחי יקרה – במוקדם או במאוחר – את הפועל הריביזיוניסטי. והוא הדין בנוער הציוני הכללי שיעבור לחיי עבודה בארץ.

תנועת הפועלים בארץ אינה המשך רגיל של תנועת פועלים בגולה. לא פועלים שהיגרו במקרה לא"י – אלא חלוצים שעלו ארצה והיו לפועלים במתכוון ובמחשבה תחילה – אלה יצרו ובנו את תנועתנו. התמורה אשר חוללה את תנועתנו אינה פרי מקרה חולף וארעי, אלא פרי הכרח היסטורי מתמיד וקבוע הטבוע במהותה של הציונות המתגשמת. המפלגות בציונות הרואות – מטעם זה או אחר – בעין רעה את גידול תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, את תגבורת השפעתה ביישוב ובציונות, ואומרות להחליש את כוחה על ידי יצירת אירגונים מתחרים בקרב הנוער – אינן מרגישות שהן עושות בזה את שליחות הפועל בציונות. הרדיפה הזאת אחרי הנוער החלוצי מצד המפלגות הציוניות מעידה יותר מכל על האמת שנודעה לנו זה חצי יובל שנים, שאין תקומה, כוח וטעם לציונות בלתי אם תישען על הכוח החלוצי המגשים בעבודתו בארץ את הציונות. המפלגות המדמות שהן מקיימות יריב מפלגתי לתנועת הפועלים הארץ-ישראלית, אינן אלא מוסיפות פלוגות חדשות לצבא העבודה בארץ, אשר ידע עד עכשיו להרוס כל מחיצות-שוא שהפרידו בינו וידע זאת גם בעתיד.

יש הגיון פנימי בציונות ויש הגיון פנימי בחיי עבודה, אם הציונות – בכל זרמיה – מוליכה לחלוציות עובדת בארץ, הרי העבודה מוליכה לאחדות המעמד. ואם גם באופן זמני יהיו חילוקי דעות, ואולי גם התנגשויות וסיכסוכים – הרי נצח העבודה ואחדותה לא ישקר. כל המארגן נוער לשם עבודה בארץ עושה ביודעים או בלא יודעים את מלאכתה של תנועת הפועלים בארץ – או יותר נכון את מלאכתה של הציונות המתגשמת, שנושאה הנאמן הוא הפועל בארץ.

אין אנו יכולים לראות משום כך את הציונות הכללית כ“גוש” אחד אשר מלחמת עולם שוררת בינינו ובינו. בכל מפלגה ומפלגה בציונות, אפילו הכי ריאקציונית, העושה את שנאת הפועלים קרדום לחפור בה, יש לנו בני-ברית היסטוריים, אשר במוקדם או במאוחר יעבדו את עבודתנו ויילחמו את מלחמתנו. מפלגה ציונית אשר לא יהיה לה נוער חלוצי ואשר לא תקים פועלים עברים בארץ – לא תהיה לה תקומה. והמפלגות יודעות זאת. ואין לנו כל יסוד לראות בצרות-עין ובקנאה את פעולת המפלגות על שדה הנוער – גם אם פעולה זו מכוונת לכתחילה נגדנו. אנחנו ילדי התמורה חייבים לראות את הדברים בציונות מתוך שפופרת היסטורית. קנה-המידה שלנו צריך להיות לא כוונת העושים, אלא תוצאות המעשים. אויבינו העיקרי – זהו שיתוק-הפעולה הציונית, התפוררות התנועה. חוסר-אונה. אולם אין לנו לחשוש משום פעולה ציונית חיובית – גם אם אינה נעשית בדרך ובצורה הרצוייה לנו.

הנחה זו נכונה גם ביחס להון. דרכנו היא דרך ההתיישבות הלאומית – על קרקע הלאום, בעבודה עצמית, בעזרת קרדיט של הון לאומי. אולם כל הסבור שאין אנו מעוניינים בעליית ההון הפרטי אינו אלא טועה. אם יש גוף ביישוב ובציונות המעוניין בעליית ההון הפרטי ובתגבורת הייזמה הפרטית – כמובן, בתנאי של עבודה עברית – הרי זה ציבור הפועלים. אנו מעוניינים יותר ממי שהוא אחר בכל דרך ואמצעי המרבה את אפשרויות העבודה ומרחיב את קליטת העליה העובדת. הסכנה הנשקפת לחברת-העובדים שאנו נושאים נפשנו להקים בארץ, היא לא בהון הפרטי אשר יקים מפעל ניצול – אלא מיעוט עובדים יהודים וחסרונם בארץ. התנאי המוקדם, העיקרי והמכריע להקמת חברת עובדים – היא מציאות המוני עובדים גדולים החיים על עבודתם, ולו יהא במפעלי הון פרטי ומנצל.

כציונים וכסוציאליסטים אין כל סתירה בין מאויינו וסיכויינו ובין הפעולה הציונית מאיזה סוג שהוא, באיזו צורה שהיא, ובלבד שתקדם בפועל את המפעל הציוני, שתחזק את כוחות היצירה והבניין בעם, שתכשיר את התנאים לעלייה, לעבודה ולהתיישבות.

 

ד    🔗

בציונות כמו ביישוב עלינו לראות את עצמנו לא רק כמפלגה של פועלים – אלא כמפלגה של העם. כל מה שנוגע לציונות אינו זר לנו. ענייני כל השכבות העממיות – הם עניינינו, לא להרפות מהפעולה העצמית בדרך המיוחדת לנו, אלא להדריך את הפעולה הכללית ולהגבירה מתוך קנה-מידה לאומי.

עם התרחבות תחומי-הכוח שלנו מתרחבים תחומי-אחריותנו.

בפעם הראשונה נכנסנו לקואליציה ציונית בהיותנו בה הכוח הראשי. אף לפני קונגרס זה היו לנו חברים בהנהלה – אבל אלה היו שנים מתוך שלושה-עשר. הפעם נתנו שנים מתוך חמישה, והשלישי אף הוא נכנס להנהלה על-פי דרישותינו. מארבע הקבוצות המשתתפות בקואליציה אנו הכוח הכי גדול. הפרוגרמה של הקואליציה נוסחה בעיקרה על ידינו. אם הקואליציה תצליח – יהנו כל המשתתפים במידה שווה מהצלחה, אך אם הקואליציה תיכשל חלילה – עלינו תיפול האשמה בראש וראשונה. ותנאי ראשון להצלחה הוא לא רק שחמשת הנבחרים יתנו ממיטב כוחותיהם, כשרונותיהם ויכלתם לעבודה שנמסרה לידיהם, אלא שכל המפלגות המשתתפות בקואליציה ישאו באופן קולקטיבי באחריות הפעולה, הדאגה והכיוון, לא רק של ההנהלה – אלא של ההסתדרות הציונית כולה, על מוסדותיה, אירגוניה וכלי מבטאה, גם בארץ וגם בגולה.

ביחסנו למפלגות האחרות, כמו ביחסנו לנותני העבודה, אנו צריכים להצטייד בשלושה דברים: צדק, כוח, תבונה. רק אם נדע בכל מקרה להשתמש בשלושת אלה – ולא רק באחד מהם, או אפילו בשנים – נצליח. הדבר הראשון אשר ניבחן בו – זהו הצדק. עלינו להיות צודקים ביחס לעצמנו וביחס לאחרים, מבלי זה לא נהיה ראויים להיות לכוח משפיע ולמדריך. אולם צדקנו לא יעמוד לנו – אם לא נדע להיות לכוח – גם ביישוב, גם בציונות, גם במשק הפרטי וגם במדינה ובחברה.

במשטר הזה שאנו חיים בו הרָמס נרָמס כל עוד אנו חלשים, אם גם נהיה צדיקים במאה אחוזים. רק בהיותנו לכוח יעורר צדקנו כבוד. אולם גם הצדק וגם הכוח לא יעמדו לנו אם לא נדע להשתמש בהם בתבונה: אם נדע את מידת הכוח שלנו ואם לא נדע להעריך את הכוחות העומדים מחוצה לנו, אם לא נבין לכבד את רגש הצדק של זולתנו, ואם לא נראה את הכוחות החבויים שאינם עדיין במזומנים, אבל עתידים לפעול במצבים נתונים או מתוך התפתחות מסויימת. כמפלגה שהולכת וגדלה, שדרישותיה הצודקות מוכרות יותר ויותר וכוחה הולך ורב – אנו זקוקים במידה יותר רבה ממפלגה קטנה וחלשה – לתבונה ממלכתית, הבנת הכוחות הריאליים, חוש המציאות, ראיית הנולד, הערכת הצד שכנגד. עלינו לכוון לא רק את פעולותינו, כי אם גם פעולת בני-בריתנו, אשר לא בבאזל ולא תמיד הם רוצים ומוכשרים ללכת אתנו יחד, ויידרש מאתנו הרבה טקט, אומץ והתמדה למען נהיה ראויים למלא את התפקיד אשר הוטל עלינו, כעל המפלגה הראשונה ביישוב ובציונות.


תל-אביב, כד אב תרצא [הפועל הצעיר 39–40]