(שִיר־עָם פֵּרוּאָנִי)

זוּג צִפָּרִים – הַפְלֵא וָפֶלֶא,

אַךְ לָמָּה שִׁירֵיהֶן נוּגִים?

כִּי מֶרְחַקִּים לוּטִים בְּשֶׁלֶג,

עַנְפֵי עֵצִים זְגוּגִים־שְׁלוּגִים.

וְקַר וּמַר עַל עֵץ וָשִׂיחַ,

סוּפוֹת עָשׂוּ בָּהֶם שַׁמּוֹת;

אֶל חֲבֵרוֹ בֶּן־זוּג מֵשִׂיחַ:

"הֲתַמּוּ אֲרָצוֹת חַמּוֹת?

"אָעוּף לָתוּר נָפָה אַחֶרֶת

וַהֲבֵאתִיךְ שָׁם, חֲמוּדָה."

– – – – – – – –

יָמִים נוֹקְפִים, תֵּבֵל סוֹגֶרֶת,

רַעְיָה נוֹדֶדֶת גַּלְמוּדָה.

יוֹמָם וָלַיְלָה בְּכִי וָדֶמַע:

"אַיֶּכָּה, הָהּ, מַחְמַל עֵינִי,

"הֲמִקָּרוֹב אַתָּה, אוֹ שֶׁמָּא

“יַמִּים בֵּינֶךָ וּבֵינִי”?

וְהַנְּהָרוֹת כְּבוּלִים בְּקֶרַח,

דָּלְחוּ שְׁחָקִים, קָפְאוּ צוּקִים:

"הוֹי, שׁוּב אֵלַי, אוֹ אֵי הַדֶּרֶךְ

“לִמְחוֹז שִׁירֶיךָ הַמְּתוּקִים?”

והִיא בִּיעָף מֵעֵץ נִסֶּקֶת,

אֶל רֹאשׁ מִגְדָּל לִצְפּוֹת עוֹלָה;

אוּלָם הָרוּחַ הַשּׁוֹרֶקֶת

טוֹרֶפֶת תַּמְרוּרֵי קוֹלָהּ.

לִבָּהּ, נִשְׁבַּר, כֻּלָּהּ נִרְעֶדֶת,

הָרוּס קִנָּהּ, הֻשַּׁם בֵּיתָה:

מִכְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ הִיא מוֹעֶדֶת,

הִיא צוֹנַחַת, הִיא מֵתָה.