הלא ידעת את הזכוכית המַּגדלת, אשר תּארה כּתֹאר הזכוכית העגולה בבתי-העינים, ואשר תגדיל את כל דבר מאַת פעמים מכּפי מדתו הנאמנה? כי תקח לך זכוכית אשר כזאת ושמת אותה על עינך וראית על פיה נטף מים ממי הנחל אשר בחוץ, אז תביט אלפי חיות שונות ונפלאות אשר לא ראית ולא ידעת לפנים בתוך המים, והן חיות ונאמנות כלן לפניך לא במראה ולא בחלום כי אם באמת. ויש אשר תחשוב כי קערה מלאה סרטנים לפניך, אשר ירמשו ואשר ישרצו באין מעצור, ואיש את רעהו יאכל ואיש את אחיו יטרוף וחתף ממנו זרוע או רגל, זנב או קדקד, ובכל אלה הם שמחים ועליזים כלם על פי דרכם.
ואיש היה בארץ, וכל יושבי המקום קראו לו רְמַשְׂמָשׂ-שְׁרַצְרָץ, כי זה שמו. ויהי האיש הזה איש מבקש לנפשו רק את הטוב מכל אשר בארץ, ואם קצרה ידו מהשיגו, ועשה האיש הזה בלהטים ובקסמים, לבעבור השיג את אשר אמר להשיג.
ויהי היום והוא יושב ומביט בעד הזכוכית המגדלת אשר לו ומתבונן אל נטף המים אשר שאב מן הבִּצה בתוך הרחוב. הוי אֵל אלהים חיים, מה זה מרבּה הרמש והשרץ לרמוש ולשרוץ הפעם בתוך הנטף! הנה שם אלפי אִינפוּסוֹרִיּוֹת מפזזות ומכרכּרות, מרקדות ומנתּרות, והן טורפות אשה את אחותה ואוכלות אשה את בּשר רעותה, ועיני רמשמש - שרצרץ רואות!
“אכן רק תועבה היא אשר אנכי ראֶה בזה!” קרא רמשמש-שרצרץ הזקן – “האין עצה ואין תחבלה לשום להם שלום, אשר לא ירעו ולא ישחיתו עוד איש את אחיו ואשר בשלום ובמישור יֵשבו יחדו, ואיש על מקומו ועל נחלתו?”
אז חשב מחשבות וירב לדרוש ויעמק לחקור, ובראותו כי לא תשיג ידו, וישם את פניו אל הלהטים ואל הקסמים.
“אָשֵׂם נא להם צבע, למען יֻכּר כל איש מהם!” אמר האיש, ויקם ויקח נטף נוזלים אחד אשר עינו כעין היין האדום ויטף ממנו אל נטף המים, ונטף הנוזלים הזה דם מכשפה הוא, טהור כלו, מן הדם הטוב אשר מחירו פרוטה תמימה עוברת לסוחר. אז האדימו החיות הקטנות כלן, מכף רגלן ועד קדקדן, ומראיהן כמראה עיר גדולה אשר אנשים ערומים ופראים ישתקשקו ברחוֹבותיה.
ושם עוד קוסם זקן מן הקוסמים אשר בעיר, והוא בן בלי שם, ותהי זאת תפארתו אשר בן בלי שם הוא.
“מה זה בידך?” קרא הקוסם השני בן בלי שם הלזה.
“אם תחקרנוּ ותמצאֶנוּ בטרם אגיד, אז נתן אֶתננוּ לך!” ענה אותו רמשמש-שרצרץ – “ואולם דע לך כי לא נקל הדבר להמָצא אם לא נדענוּ!”
והקוסם בן בלי שם לקח את הזכוכית המגדלת בידו ויחל להביט, וירא ויתבונן, והנה אמת נכון הדבר, כמראה עיר גדולה לפניו, אשר אנשיה ירוצו וישתקשקו ברחובות, והם ערומים כלם ואין לבוש על בשרם! אכן נורא המראה הזה, ואולם נורא ממנו שבעתים בראות הרואה את כל אשר הם עושים איש לרעהו! כי הודפים הם איש את רעהו ואיש את אחיו ינגוש, בידיהם יכו ובצפרניהם יקַרצפוּ, בשניהם ישכו ובשפתיהם יטרפו וברגליהם יכרסמו איש איש את הקרוב אליו, והפכו את כל היקום והיו השמים מתחת והארץ מלמעלה. “ראֵה! ראֵה; הנה פה איש ולו רגל הארֻכּה מעט מרגלי! אֲהַם! ומן הרגל לא נותר עוד שריד!” הנה פה איש אשר יבּלת לו מאחורי האֹזן, והיבלת קטנה אין ממנה כל רעה, ואולם יש אשר תכאב, ולכן יחדל נא הכאב לנצח, אז יתנפלו עליו כלם ונקרו אותו בשניהם וסחבו אותו ופרקו אותו, ויאכלוהו, ויפדו אותו מן היבלת לעולם ועד. ושם איש יושב, והוא מחריש ומחשה כנערה בתולה ואין לבו שואל דבר בלתי אם לשבת על מקומו בשלום ובשלוה עד עולם; ואולם איך יסכיל איש לתת לנערה בתולה אשר כזאת לנוח? ולכן סחבו אותה ממקומה וישכוה ויקרעוה ויאכלו אותה כּליל.
“אכן נחמד המראה הזה לשמח את לב כל רואה!” אמר הקוסם.
“ואולם הגידה לי מה אתה ראֶה?” קרא אליו רמשמש-שרצרץ – “הידעת את אשר ראית? אם מצאת את פשר המראה?”
“הלא בהיר הוא כשמש בצהרים!” ענה אותו הקוסם – “אין זאת כי ראיתי את קֹפִּינְהַגֶּן או את וַרְשַׁוָּה או עיר אחרת מן הערים הגדולות אשר על פני האדמה. אנכי רק אחת ראיתי כי עיר גדולה היתה לפני!”
“רק נטף בִּצה היה לפניך!” ענה רמשמש-שרצרץ.