הנפשות:    🔗

הירשלי מדוברובנה, סופר סת"ם, למעלה מארבעים [שנה].

פסיניו, אשתו, כנ"ל.

ר' ליזר בדחן, אביו, כבן שבעים.

פרידניו,

צפניו, בנות אחות אשתו, 16, 18 שנה.

יחזקאל דרכמה, ידידו, אורג. למעלה מארבעים [שנה].

דובה, אשתו של יחזקאל, קצרת רואי, כנ"ל.

מוטילי, בנם כבן עשרים.

אוריאל מזיק, כבן שלשים.

פועל.

משרת.

מקום הדרמה בעיר דוברובנה,ברוסיה.

הזמן – בהווה.

 

פרולוג (בשמים)    🔗

כסא הכבוד למעלה. מלמטה לו רקיע השמים, עננים, כוכבים. מלאכים צעירים רבים טסים באויר. על יד כסא הכבוד נצבים המלאכים הזקנים. והשטן, לא רחוק מהם, עומד מתבודד.

בני האלהים הצעירים (במקהלה):

הכל הולך למיתה, כל נמצא, כל חי,

והחיים לעולם קיימים;

ימות כל שואף בעולם אדני,

והשאיפה תחיה לעולמים…

בני האלהים הזקנים (במקהלה):

האמת רק היא חותם אל אחד

בת־אלמות הנָה לבד!

בני האלהים הצעירים:

משתנות הצורות, מתחלפות הצורות,

והחמר בן־אלמות הנהו.

גופה ונשמה יחד הן צרורות

ואחודן לעולם הנהו.

בני האלהים הזקנים:

האמת רק היא חותם אל אחד

בת־אלמות הנָה לבד!

בני האלהים הצעירים:

בלי נשמה היה חמרו של עולם

ערוב של תהו ובהו.

נתנה נשמה לחמר, לגלם

וצורה – וחי הנהו.

בני האלהים הזקנים:

האמת רק היא חותם אל אחד

בת־אלמות הנָה לבד!

בני האלהים הצעירים:

כּל דבר פושט צורתו ולובש

צורה – הרע והטוב;

זה שואף, זה נסוג, זה הולך וכובש

• אלה חיי בני חלוף!

בני האלהים הזקנים:

האמת רק היא חותם אל אחד

והיא יפה, רוממה לעד.

(נשמע קולו של שופר. תנועה).

מלאך זקן:

הנה יוצר הנצח, בורא אלמות האמת

מלך הכבוד הוא בא.

כל המלאכים:

היה, הוה ויהיה!

(כלם משתחוים, מלבד השטן).

אלהים:

ההוד והרוממות בכל העולמים

בשמי השמים ובמרחב אין סוף

לי המה לנצח נצחים.

כל המלאכים:

היה, הוה ויהיה!

אלהים:

מה בפיכם, מלאכי השרת?

ולמה התיצב השטן בין בני האלהים?

השטן( נגש ומשתחוה):

גם אני התיצבתי לפניך, אלהים!

רב השממון ברקיעי שמיך,

שוממי נצח הם שנאניך,

ואלך ואבֵא מארץ בני אדם

חדשות להחיות נפש מלאכים.

אך אוילים, ראיתי, הם קרוצי החמר,

כי המה יקנאו בשוכני המרום.

אין טוב באשר אין שם גם רע,

אין ששון באשר אין שם אסון,

ואין ענג רב אם אין צער רב

ואין שמחה באשר דמעות אין שם.

אוילים בני אדם ואין אִתם יודע

כי יקר רגע של חיים עלי אדמות

מכל נצח החיים של שדי ממעל!

חה! חה! חה!

בני עליון יכולים להיות בני אדם

ואינם רוצים.

בני אדם רוצים להיות בני עליון

ואינם יכולים…

חה! חה! חה!

אלהים:

מאין תבא, השטן?

השטן:

משוט בארץ ומתהלך בה.

אלהים:

ומה נעשה שמה בין בני האדם

אשר עשינו אותו בצלמנו?

השטן:

הם שוגים באולתם כמימים ימימה.

אלהים:

ואין חדש שם בין יְצוּרַי בני תמותה

השואפים תמיד לעלות למעלה,

וכל מעיניהם בחדוש ישימו

לתקן ולהשלים עולם זו יצרתי?

השטן:

רוחם תמריא למרום והם שקועים בבוץ!

עולמות חדשים הם בונים ושוכנים

בחורבות רקובות משנים קדמונות.

הם יפים למראם ומבריקים מחוץ

אך משחת בקרבם ואין בם מתום.

וראה את האדם החדש, המתוקן,

והוא אותו האדם הראשון עשית

אותו הפרא, ידעתו, כאשר היה,

ואין ביניהם מאומה…

אלהים:

רק רוח השוא הנך, השטן!

ובשוא תשים תָהֳלָה בבני אדם.

רק רוח החשך הנך, השטן!

וחשך ישופך מבלי ראות נכונה.

הן אחרי האדם הראשון אמרת

כבר הלכו אלפי שנים לנשיה.

אז חטא האדם והמרה את פי

ואכל מעץ אשר אמרתי: לא תאכל!

ואנכי גרשתיו מגן עדני והלאה.

מאז אלפי שנים חלפו, הלכו,

והאדם הלך לדרכו קדימה, קדימה,

ומה תאמר בפיך, מה תפיח אולת:

נשאר האדם על מקומו ולא מש?

השטן:

הצדקה לך, האלהים! הלך האדם

ואין עומדות רגליו בשערי עדנך.

ואלו שם עמד – ובא פנימה…

כי אין דרך־עדן אחרת לאדם.

והכרובים שמת לשמר את השער

הן המה זקנו, ומה כי יעצורו?

ולהט החרב המתהפכת בידם

והיא הן קהתה והעלתה חלודה –

שומרי הבל הם עתה על יד גן העדן…

אך הלך האדם משם ואיננו.

הרחק אחז את דרכו משערי העדן,

הלך ותעה במדברות ויערות,

ובנה נשמות והקים שאיות,

ולכל אשר בא ובאה אתו החיה

השוכנה עמק עד כה בנשמתו.

הוא אסף לו עשר ושדד ביום,

הוא רכש נכסים ולא ידע שבע,

ואם ידע אף ענג, והיה מִצַּעַר רעהו,

וסוללות עשה לו מגופות בני אדם.

ובינה שקנה עמדה לו להועיל

למוצץ דם אחיו המעונים על ידו.

ואין יצורך יודע בלתי הרֵע

ובן האדם אך שופך הדם!

וראה, שכל בחיריך שני מחנות המה:

בני קין מזה, ובני הבל לעומתם.

אלה תמיד רוצחים ואלה תמיד נרצחים,

אלה תמיד לוחצים ואלה תמיד נאנחים,

ומה הביא האדם בכל אלפי השנים?

אלהים:

השטן! הן תשוט בארץ ותהלך בה

האמנם לא ראית צדיק תמים אחד?

מדוע רק עון על בני אדם תטפלה

ולא שמת את לבך לעבדי ר' הרשלי?

הן אין כמוהו איש תם וישר,

ירא אלהים וסר מרע!

השטן:

ר' הרשלי מדוברובנה? ידעתיו!

יהודי הוא – בן לעמך הנבחר! חַ חַ חַ!

סופר סת"ם הוא, יושב שחוח על עבודתו,

ולפניו פרוש הקלף של עגל בן־בקר,

והוא טובל וכותב את שמך המפרש,

והתורות, והמצות, וחקים ומשפטים,

אשר הואלת לתת לעם זו בחרת. חַ חַ חַ!

אלהים:

האין הוא צדיק תמים בדורותיו?

השטן:

ההוא למד דעת וקנה לו בינה?

אלהים:

האין הוא נדיב וטוב לב, מאין עוד כמהו?

השטן:

האין הוא דל־חֵלֵכָה,שאין לו מה לאבד?

אלהים:

האין הוא צנוע וטהור בחיי משפחתו?

השטן:

האם ראה חיי העולם הגדול ונֻסָּה?

אלהים:

דום, שטן! אל תדבר סרה בעבדי ר' הרשלי!

השטן:

אלהים! הן אתה שכת בעדו ובעד כל ביתו

חלונות העולם הגדול אין פתוחים לו.

ואין ר' הרשלי יודע בלתי עבודתו

ואשתו החסידה ועניו וביתו.

ומה יחטא האדם להבל דמה?

אולם נסה נא אותו ושלח בו ידך

אם לא על פניך יברכך!

אלהים:

הנו בידך. אבל במה תנסהו?

השטן:

לא אנסהו כאשר נסיתי את איוב עבדך:

ר' הרשלי יהודי מנוסה בפגעים מכבר הוא.

ואף לא כאשר נסיתי את פויסט אנסהו:

ר' הרשלי יהודי ולא ימכר לענג נשמתו;

אני אנסהו בכסף, בזהב אנסהו.

אלהים:

שטן! התאמין, כי בכסף הנמאס תוכלה

לר' הרשלי, והוא צדיק ונקי וישר

ובתורתי יהגה יומם ולילה?

השטן:

עור בעד עור, וכל אשר לאיש יקח בכסף:

גם כבוד ותהלה, גם כח וממשלה!

היום הכסף מְנַצֵח יחיד למטה;

ואתה תנני ואגש להרשלי עבדך

עם שק דרכמונים מבריקים של זהב –

אם לא על פניך יברכך!

אלהים:

הנו בידך.

השטן:

בין אלפי רבואות אנשים נשחתים

היה לך צדיק רק אחד: ר' הרשלי,

וגם הוא אבד לך, אלהים, ברגע הזה…

עוד הרגע ואני הולך לדוברובנה

ופרשתי את רשתי לצדיק התמים,

וערמתי לי תקום ואני אלכדהו.

הוי, נקי אובד, ר' הרשלי!

אלהיך מצחק ואתך שם למטרה

ונחתו חציו בך ואחריתך מה מרה…

אוי להם לבני אדם ולחייהם

שהם עובדים את אלהיהם…

(רומז אל כסא הכבוד).

(נשמע קול שופר)

אלהים:

ההוד והרוממות בכל העולמים

בשמי השמים ובמרחב אין־סוף

לי המה לנצח נצחים.

בני האלהים הזקנים:

היה, הוה ויהיה!

בני האלהים הצעירים:

הכל הולך למיתה, כל נמצא, כל חי,

והחיים לעולם קימים.

ימות כל שואף בעולם אדני

והשאיפה תחיה לעולמים…

בני האלהים הזקנים:

האמת רק היא חותם אל אחד

והיא יפה, רוממה לעד!

(המסך).

 

מערכה ראשונה.    🔗

חדר גדול ועני. שני חלונות פונים לרחוב, והם מכוסים כפור. אחת השמשות שבורה והיא אטומה בסחבה. באמצע הבית עומד שלחן גדול, לא־צבוע. על השלחן יריעות של קלף, “חומש” פתוח מכוסה פרכת. עששית דולקת, דיותה גדולה ועל־ידה נוצות אחדות של אוז. מן הצד עומד עוד שלחן אחד מכוסה מפה לבנה. על יד הדלת – תנור. על החלון שאצל הדלת דולקים חמשה נרות־חנכה. בין התנור והקיר עומדת מטה, ולפניה תלוי מסך אדום. על אותו הקיר תלוי כנור, עטוף במכסה ישן ושחור.

פסיניו, לחיה עטופה צמר גפן ומטפחת. קולפת בולבוסין על יד התנור הבוער. היא לבושה גלימה חמה־ישנה.

ליזר ופרידניו יושבים סמוך לנרות החנכה. הוא אוחז בידו כנף גדולה ומורט ממנה נוצה אחר נוצה, והיא גוזזת אותן במספרים ומתקנת אותן לכתיבה.

צפניו מעמידה את רגלה על שרפרף קטן וקושרת את עקב הנעל בפס־בד.

פסיניו:

נו, צפלי שלי, בריאה ושלמה תהיי, מה הן “הכנותיך”?

צפניו:

תיכף דודתי. הרי אני קושרת את עקב הנעל בפס בד. כך, את מבינה, דודתי, נכנס השלג אל הנעל, והיא מנגנת דליף־דליף דלוף־דלוף. חה חה חה. היאך אמרי אינשי? “אם אלהים ירצה, ינגן גם מטאטא”. נו, דודתי, מה לי לומר להם?

פסיניו:

לכי ואמרי להם, לכלם, כי גם ר' חזקאל, גם דובה, גם מוטלי – כולם יבואו הנה. שמחה במעוננו היום. אוי, שִנַּי, שני!

צפניו:

אני אלך אליהם. אני אומר אליהם: אצלנו נשף היום, חה חה חה!

ליזר:

היא והצחוק. טוב קבצן שמח אחד משני בעלי הון עצובים, חי חי חי!

פסיניו:

לכי, קונדסית, פטפטנית. נשף – יהא כך. אבל את תתני להם פירוש לזה. תאמרי: ראשית, הלילה החמישי לחנכה. אחרים נוהגים באכילת סופגניות בלילה זה, אבל אצלנו אין שומן של אוז ואין קמח של גרש ולפיכך נעשה סעודה כך… זוג של מליחים נקח ונעשה בהם קציצה, וגם… אוי, שני, שני!

צפניו:

זו תהיה סעודה, זו תהיה חמודה. הרי כך אומר סבא בחרוזיו: “מליחים ובולבוסים, כמו ברבורים אבוסים”. ( מתעטפת בסודר חם ישן).

ליזר:

צפקה מדברת אולת ובחרוזי מהתלת. צריך עוד אמת וזרת, של צנון וחזרת! בואי הנה, לישנא בישא. אני אגיד לך דבר בלחישה. תאמרי להם… שש… פה יהיו תפנוקים, תמרוקים ויין צמוקים!

צפניו: (רומזת לו וצוחקת)

א–הה: אתה והמשקה, הא גברא והא טסקא.

פסיניו:

שנית, תאמרי, כי הדוד מסיים בשעה טובה ומוצלחת את ספר התורה. ששה חדשים כתב אותה, והיום יהיה הסיום… תאמרי להם: כך אמר הדוד: טלו ובואו. למעה"ש בואו. והרי לך צפלי את גלימתי. קר בחוץ ( היא פושטת את הגלימה וזורקתה על צפניו.

צפניו:

הגלימה החמימה לצפה הנעימה. חה חה חה – עוף ( יוצאת).

פסיניו:

אוי, שני, שני. דומה שאטפס על הקירות. פרידיניו, מה את עושה? הרי אסור במלאכה למול אורם של נרות חנכה. חמא שלי, האין זאת עבירה גדולה?

ליזר: ( בנגון של אקדמות)

אל יפול עליך פחד אימתה

היא עושה נוצות לכתיבת תורתה.

ובשעה טובה ומוצלחת לתחת חופתה

תכנס הכלה של מוטלי, פרידתא.

פרידניו:

דודתי שלי, הרי אני עוסקת בעבודה קדושה, במצוה רבה. תשאלי את הדוד ויגד לך. תורתו של אלהים ונרו שלו – היינו הך!

פסיניו:

שני! שני! מה מסמר הקור. חוששני מפני צפניו. כאן מחלון זה, מנשבת הרוח ושני “נצטטנו”. רבש“ע, אפשר תהיה עוד הזדמנות לכתב ספר תורה. הרי אנו נצרכים כ”כ. צפניו “קרועה ובלואה” הולכת. מלבושים צריכים לשתיכן. הרי את נתבגרת כבר, בלי עין רעה… צריך. צריכה שמלה חדשה ו…ו… היודעת אנכי? אפשר תהיי לכלה בשעה טובה ומוצלחת.

ליזר:

אני יודע, מאין המעין נובע. בואי ואגיד לך בסוד (לוחש על אזנה): מוטלי הקטן יהיה החתן…

פרידניו:

אנכי יודעת שר' חזקאל היה רוצה בי לכלה לבנו. חושבת אנכי, שעוד לא הגעתי לפרקי, אך אם יאמר הדוד “הן”, אני לא אסרב, אבל במלבושים אין שום צורך. למה לבת עבריה מלבושים? רק בבגדים חמים יש צורך מפני הקור. אבל מפני הכיעור שמלות יפות מגינות.

פסיניו:

הצדק אתך, בתי. שמלות יפות – מעשה שטן הן, ותו לא מידי.

ליזר:

אומרים, שחיט הנשים הראשון, בא מעבר נהר פישון. והשמלה הראשונה היתה ארוכה בלי קץ, כי היה החיט ההוא גם שטן ולץ…

פסיניו:

למה לך, חמאי, להזכיר אותו בלילה? אוי, שני! זקן שכמותך ואינך יודע תרופה לכאב שנים?

ליזר:

הס… יש לי סוד אליך ותרופה לשניך. המתיני (הולך ומביא מטאטא מפנת הבית) את רואה, כלתי שלי, נחתי שלי, מה זה? זה – מטאטא. עתה תני את הכף, קחיה ושימי אותה על הסף. עכשו שימי היד השמאלית הנאוה על לחיך הצבה. מה תביטי בי – כמו שאמרתי עשי! (היא עושה הכל כמצותו). עתה עברי ברגליך כה וכה, על המטאטא פה, ירקי אחת, שתים, שלש כדת, ואמרי: טפו, לי לא איכפת; טפו, לי לא איכפת; טפו, לי לא איכפת!

פסיניו: (דולגת על המפתן הנה והנה):

טפו, לי לא אכפת; טפו, לי לא אכפת; טפו, לי לא…

ליזר:

חה חה חה! אם לא אכפת לך,מה תצעקי כך?

פסיניו (בכעס):

מה שיכול לעלות על דעתו של חמא, רבש"ע! (מבטת על המטאטא וצוחקת).

פרידניו:

נראה, שמי שהיה בדחן, יהיה בדחן.

ליזר(משורר):

נשמת בדחן תמיד משוררת נשמת גנב תמיד במחתרת, והשדכן – צרעת ממארת. (נשמע רעש. פרידה מניחה את המספרים פתוחות על השלחן).

פסיניו:

הס, מי זה שם? (צפניו נכנסת במרוצה, אחוזת קור).

צפניו:

הנה הם הולכים (רוקדה מקור). קר, קר, סבא. אני שם אמרתי להם את סודך: תפנוקים, תמרוקים ויין צמוקים. אוי, הקור. הוא אחז באזני ופה בקצה חטמי (פסיניו עוזרת לה לפשוט את גלימתה), אוי, מה שמעתי אצל ר' חזקאל: האמת הדבר, דודתי? דובה מלמלה לי, כי אפשר שתהיה הערב אצל פרידיניו ומוטלי, אוי אוי (מתנפלת על פרידה ונושקת לה) “קבלת קנין”, הא! (נושקת) קבלת קנין? קבלת קנין? (נושקת).

פרידניו:

הרפי נא ממני אחותי. וכי מה את שמחה כ"כ?

צפניו:

הרי יהיה שמח ואנכי ארקדה, ואהיה “מחותנת”, “מחותנת”. חה חה חה!

ליזר:

ואני ודאי אבדח וכלכם אשמח. אומר למשל: כלה לי, בכי,

בדמעות בדמי… (קול צעדים)

כבר הולכים האורחים(הוא יושב על מקומו כנפחד).

פסיניו:

אורחינו הולכים (היא פותחת את הדלת). בכבוד, בכבוד! ברוכים הבאים! (נכנסים חזקאל, דובה ומוטלי, לבושים בגדי חרף).

כלם:

ערב טוב! ערב טוב!

דובה: (מתבוננת בסקרנות):

מה שלומך, פרידיניו? (נושק לה) בלי עין רעה, בלי עין רעה (יורקת שלש פעמים). מה יפה מראך, כעוגת פורים אפויה היטב בהצלחה (מסתכלת על השלחן). אלהים עמכם, מי זה הניח את המספרים פתוחות? הרי יש בזה משום סכנה (סוגרת את המספרים).

פסיניו:

ישב נא, ישב ר' חזקאל, וגם את, דובה, אל נא תסרבי (יושבים).

צפניו:

שב, מוטלי (מגשת לו ספסל). הוא מתביש היום. א–הה! (מוטלי יושב).

מוטלי:

אם אומרים לי: בישן אתה, אני מתביש עוד יותר.

חזקאל:

נו ר' ליזר, מה עסקיך? שמא נטרפו ספינותיך בים? או שמא נשרפו ארמונותיך?

ליזר (בלחש):

לא נטרפו ספינותי ולא נשרפו ארמונותי.

חזקאל:

נו, ואיה ר' הרשלי שלנו, הלמדן, היהודי־המשי שלנו? (מתבונן מסביב). אם הוא אינו עוד כאן, אפשר אקח לי את המקטרת. לו לא ניחא ענין זה כ"כ (מעשן). הוא אינו מעשן, אינו מריח ואינו שותה – ובשר ודם בהאי עלמא! איהו?

ליזר:

כשהוא מגיע בספר תורה לשם ה' הוא הולך לטבילה, לא עליכם, ולא על בניכם.

חזקאל:

בקור זה ללכת לטבילה – רחמנא יצילנו. דומה אני, שאין בדורנו עוד חסיד כמותו.

(הם מדברים בלחש. וכך עושות גם דובה ופסיניו).

צפניו:

מוטלי, שתיקתך זו מהי? דבר דבר־מה.

מוטלי:

מה לי לדבר? אין אני דרשן.

פרידיניו:

לפעמים גם השתיקה יפה. אם יש מה לדבר צריך לדבר, ואם לא יש – – השתיקה יפה.

צפניו:

אתי היה לו מה לדבר, ומפניך הוא מפחד.

מוטלי:

מי זה אומר כך? אין אני פחדן כלל.

דובה (לפסיניו):

ולך יש שוב פעם כאב שנים, לא עלינו, רבש"ע! את שמעי לי: קחי לך גליון ניר של פפירוסים ובמזלג, דוקא, נקבי בו נקבים נקבים חלולים חלולים, כעין “מגן דוד”, ואחר…

חזקאל (מביט על הקיר):

וזהו כנורו של הרשלי, העוד ינגן בו?

פרידיניו:

לעתים רחוקות מאד. במוצאי שבת, במוצאי יום טוב.

צפניו:

הנה הזכרתם לפרידיניו נגון. הרי נפשה יוצאת, כשהיא שומעת את נגונו.

פרידיניו:

אמת. כשדודי מנגן, דומה אנכי, שהבית מתמלא אורה ושמחה. הכל בכאן לובש צורה חדשה. הכנור מנגן, מתחנן ובוכה, ודומה שהוא מספר את כל ענויי הגלות החשכה…

פסיניו:

היא היתה נותנת את כל חייה בעד הנגון. היא אינה יודעת לא אכילה, לא שתיה ולא שינה, אלא נגון בלבד.

צפניו:

ויודעים אתם, שהיא משוררת את ה“מזמור לדוד” של דודי, ממש כאשר ינגן דודי על הכנור. ממש!

חזקאל:

נראה, שחנן אותו אלהים בכל המעלות. אנחנו גודלנו יחד, אני והוא. היינו חברים ב“חדר” אחד, ורואים אתם: אני הייתי לבעל מלאכה, אורג פשוט, והוא בר אורין… ודומה, שהיה צריך להיות איפכא. אבי היה הלמדן הראשון בעיר, ואביו…

ליזר:

אביו – מה שהיה: ליזר בדחן. אני רציתי, שיהיה כלי זמר, והוא נעשה לסופר סתם. (בנגון) יש אברהם ואביו תרח, ויש יצהר ובנו – קרח…

פסיניו:

חמאי!

ליזר (נבהל)

כך ר' חזקאל. מה רציתי לומר? הס. (לוחש על אזנו) היא… היא משוררת את ה“מזמור לדוד” יפה, יפה.

חזקאל:

אפשר תשירי לנו, פרידיניו, טרם יבא ר' הרשלי? הרי חנכה היום. מה דעתך, מוטיל?

מוטלי:

דעתי שלי היא: אם יודעים לנגן נוטלים ומנגנים. (מתעטש).

דובה:

שנות חיים טובים! לאסותא! מוטלי, משך באזנך!

פרידיניו:

לא, ר' חזקאל. דודי אומר, שאסור לאשה לזמר בשעה שיש אנשים בבית.

חזקאל:

כלום אשה את? נערה, נערה קטנה. אני פוסק לך את הדין להיתר.

פסיניו:

שירי, שטיא שלי. הרשלי לא ימהר לבוא.

מוטלי:

אלו בקשו ממני – לא הייתי סרבן.

כלם:

שירי! שירי!

חזקאל:

נו, שירי, מהרי. אין סבה להתביש. (הוא שר) פותחת ריבה ב“מזמור לדוד”…

פרידיניו (פותחת ומתבישת):

מזמור לדוד… אני איני יכולה.

צפניו:

ראו נא, ראו נא את סרבנותה!

כלם:

שירי איפא, שירי!

פרידיניו (שרה):

מזמור לדוד. ה' רועי לא אחסר.

בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני.

נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק, למען שמו.

גם כי אלך בגיא צלמות

לא אירא רע, כי אתה עמדי.

שבטך ומשענתך המה ינחמוני וכו'.

(כל היושבים שומעים בהקשבה רבה. בסוף השיר עוזרים לה הגברים).

צפניו:

אוי, הדוד הולך.

(תנועה. הרשלי נכנס לבוש פרוה ישנה. חזקאל קם לקראתו. הרשלי עושה תנועות בידיו ובראשו, לאותות שלא יפריעו אותו, נוטל את ידיו, יושב אל השלחן, נושק את החומש וכותב).

פסיניו:

הס. הוא גומר את הפסוק האחרון.

(דומיה, הרשלי כותב).

ליזר (על אזנו של חזקאל):

הס, ס… הוא גומר את הפסוק האחרון.

הרשלי (מתרומם ממקומו בשמחה):

נשלמו חמשה חמשי תורה. תהלה לאל גדול ונורא. חזק!

ליזר וחזקאל:

חזק, חזק ונתחזק!

הרשלי:

ערב טוב לכלכם! שלום עליכם, ר' חזקאל (מושיט את היד למוטלי). כשרואה איש את חברו בקו הבריאות צריך להודות ולהלל לקב"ה. נו, כיצד שלומכם, ר' חזקאל ומוטיל? ואתן, ילדותי, אני אתן לכן דמי חנכה, חה חה חה. אין בבית ילדים קטנים מהן, וצריך ליתן להן את דמי החנכה. לך, פרידיניו, יש לי חמש קופיקות יחידות, אחת ואחת, ולך, צפניו, שלש. ואתה, מוטילי, אל נא תתרעם עלי (ממשמש בכיסו) אין לי יותר אף פרוטה אחת.

פסיניו:

והרי זה עכשו היה זהוב שלם בכיסך?

הרשלי:

כשיצאתי עכשו מבית המרחץ נזדמן לי בדרך… אביון… אך מה יש לספר? אין לי… מוטלי לא יתרעם…

חזקאל:

כסבור אתה, ר' הרשלי, שמוטיל נותן חשיבות לאיזו קופיקה? מוטיל “מצליח” היום. הוא אורג טליתות קטנות ומרויח עד שנים עשר רובל לחדש…

דובה:

בלי עין רעה, בלי עינא בישא, בלי קלפה (יורקת שלש פעמים).

מוטלי:

ידעתי, שיש פה בבית ילדות קטנות והבאתי סביבון בכיסי. רואים אתם: מכונה שלמה (מוציא ומראה סביבון גדול).

צפניו:

הבה ונשחק בסביבון. אני ואתה, מוטלי. טררר (סובבת בו) נ‘, ג’, ה‘, ש’. אני יודעת מה פירושו של זה: נ’ס ג’דול ב’יה ש’ם. נון – לא זוכה, ש' – לא זוכה. ה' וג' – זוכות. ככה?

הרשלי:

כך הוא הדבר. נס גדול נעשה אז, ונסים ונפלאות נעשים יום יום. יהי שם ה' מבורך!

דובה:

אמרי אינשי: כשמדליקים נרות של חנכה בבתי היהודים, עוברות כל הקלפות אל בתי עכו“ם, ר”ל.

פסיניו:

מילתא זוטרא היא חנכה? אוי,שִנַּי!…

ליזר:

חנכה הוא יום טוב גדול ונורא. מי שאינו אוכל סופגניות עובר עבירה, ומי אשר בסביבון אינו מתבדח (מביט אל בנו ונפחד) אוי, ר' חזקאל, הס, ס – מתי מולדו של ירח?

צפניו:

התקרבי קצת יותר אלינו, פרידיניו, מוטיל, יש לך פרוטות, הבה ונשחק…

מוטלי:

אצלי מעות גדולות, שתי מטבעות, אחת של חמש ואחת של עשר.

פרידיניו:

אין רצוני לשחק. אני אשמע מה ידבר דודי.

הרשלי:

שחקו, ילדים. אדרבה, יום טוב היום, ואפשר שיהיה עוד יום טוב שביום טוב, משנה שמחה.

חזקאל:

מוטיל עושה עצמו כלא שומע. חה חה חה.

הרשלי:

חבל, שפסיניו אינה יכולה להשתתף כדבעי בשמחה, מחמת כאב השנים. שמא כדאי היה לשאל פי מומחה…

דובה:

יהושע משה, מלמד דדרדקי, מומחה גדול לכאב שנים. בעד שתי קפיקות הוא כותב תרופה לכאב שנים על קלפה של ביצה ומבטלו באפס־יד, ולקדחת – על שלשה גרעיני שקד…

הרשלי:

הטריחי נא, פסיניו, והגישי “כבוד” לאורחים, ואני ור' חזקאל נשוחח בענינינו. (הולכים הצדה).

אבא, מחילה, גשה נא הנה. דומה, שלא נאה, ר' חזקאל, להשאיר אותו לבדו. כבוד אב וזקן הוא. “והדרת”! (ליזר נגש אליהם).

צפניו:

את יודעת על מה הם סחים. מבינה? הדפק שלי התחיל דופק… מוטיל, עליך להניח במשחק –קופיקה…(הם משחקים).

מוטלי:

עוד מעט ואזכה בכל אשר לכן.

פרידניו:

אפשר. מעולם אין השעה משחקת לי (פסיניו מעמידה על השלחן צלוחית יין וכוסות).

פסיניו:

שמא ילכו הגברים לע"ע לברך קצת על היין?

דובה (מסתכלת בכוסות):

אלהים עמך, פסיניו? כיצד את מעמידה על השלחן כוס פגומה? האת אינך יודעת, כי השותה מכוס פגומה מתדבקת בו הקלפה רחמנא לצלן, הלואי שלא תראה ולא תמצא בכל בית ישראל!

פסיניו:

היתכן? ואני לא ידעתי (מסירה את הכוס) נו, יהודים. הרשניו, שמא לכבוד חנכה?

הרשלי:

כך, כך. ימזגו להם מעט יין. אבא ור' חזקאל… אני, אל נא תתרעמו. איני “גורס” זה. לא משום חסידות יתרה, אל כך. דעתי היא שמיום שחרב בית המקדש אין מוזגים יין אלא לקדוש ולהבדלה. הואילה נא אבא, קח נא!

(הוא מוליך אותו עד השלחן).

חזקאל:

הרי אני בשר ודם פשוט, ברם לפי השגתי, נדמה לי, שמכיון שבאה רוח שמחה ליהודי, טול ושתה! וכי להניח את כל העולם הזה לאחרים אנו צריכים? איני אומר חלילה, שישתה יהודי עד “דלא ידעי”, אבל לטעום לגימא, כדי לשכוח את ה“קבצן” שבנו – מהיכי תיתי.

ליזר (מוזג לו כוס יין, ונעשה שמח):

פלוני קוזק, הלך מזג, יין חזק, מכל מין, מלא ההין, על פי דין. (מביט בבנו ונבהל) אה, אה – אני רוצה לאמר: לחיים, מזל מן השמים! (מברך ושותה בצמאון).

חזקאל (מוזג כוס):

בנעורינו הרי היינו חברים וידידים, ועכשו אם יזכנו ה' והיינו גם “קרובים”. לחיים! (שותה). ואתה ר' הרשלי, אנו נשתה, ואתה תשב בטל?

הרשלי:

אנכי? אפשר פרידיניו תתעלה הערב ואני לכבודה… לומר, לכבוד כלכם אפקד את כנורי (הולך לקחת את הכנור).

פרידיניו (רצה אל הכנור):

האח! דודי ינגן, ינגן (נוטלת את הכנור מעל הקיר) דודי נדיב לב ורחום… איזה רעד בידי… הוי, דודתי, נתאדמו פני? (מוציאה את הכנור מנרתיקו לאט לאט). אם אין כנור, הכל פשוט מאד, חולין מסביב, מסביב. אבל אם מתחיל הדוד לנגן, והנה עולם חדש… עולם חדש. דומה אני – אל תצחק דודי – שהכנור הראשון תפש אותו מלאך במרום, ונפל מידיו במקרה, ועל הארץ עמד באותה שעה אדם מאושר והכנור נפל לתוך ידיו (מגישה להרשלי את הכנור).

הרשלי:

יפה דברת, פרידיניו. הכל מן השמים. ברא אלהים ענויים לאדם וברא לו כנור וקול תבלין. ולא נבראו אלו אלא בשביל להודות ולזמר לבורא העולם.

(ליזר מתבונן, אם אין רואה ושותה שוב, הרשלי מנסה את המיתרים, מושח ומזמר בלאט):

מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר,

בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלי.

נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק, למען שמו.

גם כי אלך בגיא צלמות…

דובה:

הס מלהזכיר מלים כאלה בלילה.

הרשלי (שקוע במחשבה):

“לא אירע רע, כי אתה עמדי”.

כן, “לא אירע רע, כי אתה עמדי:”.

(הכל שומעים בהקשבה, ביחוד – פרידיניו. דופקים על החלון).

פסיניו:

דומה, שנשמע קול דפיקה (הכל מקשיבים. נשמע איזה קול).

דובה:

נדמה לי, שכלב בוכה. מהראוי להפך קדרה אחת על פיה.

צפניו (רצה לדלת):

מי שם?

(מזיק פותח את הדלת. הוא לבוש אדרת יפה בטעם אירופא).

מזיק:

סליחה. כאן יהודים?

צפניו:

הרי כבודו רואה, שאין כאן כושיים. יכנס ויסגר הדלת. מחילה מכבודו…

מזיק (נתקל בסף):

כמעט שנפלתי. לשדים!

דובה:

חלילה, לא הכא ולא התם, ולא בשום בית ישראל.

פסיניו:

בביתנו אין מזכירים את השמות האלה ואין קללה עולה על שפתנו.

מזיק:

בבקשת סליחה מכם, ערב טוב. אני באתי אליכם ואספר לכם בלי הקדמות ארוכות, את מטרת בואי. אני עצמי מק"ק ארשא הנני, ועוסק אני בשטרות.

כלם:

מה זה רוצה לומר?

מזיק:

בשטרות של גורל. מוציאים גורל וזוכים בסכום של כסף. בן רגע ואתה נעשה “בעל עושר”. הנה בימות החנכה סרתי לכאן, לדוברובנה. ידוע לי, שהיהודים יושבים עכשו בבתיהם, ואני נכנס ובא ומציע להם את שטרותי. יש לי שטרות מברוינשויג, שטרות מליפציג, שטרות מורשה (מוציא מנרתיקו שטרות גורל שונים) מבינים אתם, אפשר לך לזכות בחמשים אלף רו"כ בבת אחת. חמשים אלף!

פסיניו:

בכמה? אוי, שני!

מזיק:

בחמשים אלף רו"כ!

פסיניו:

שומע אתה, הרשלי?

דובה:

שומע אתה, חזקאל?

הרשלי:

מיצר אנכי על טרחתו של כבודו לחנם. אני איני שייך לכעין זה. ואך מכיון שבא כבודו יתחמם קצת. אין אנו נוהגים לשלח אנשים מביתנו. והאי לו “שלום עליכם” (נותן לו יד). ישב, ישב כבודו, מה שמו?

מזיק (יושב):

שמי –אוריאל מזיק.

דובה:

מזיק – מזיקים, שומר ישראל!

צפניו:

השמעת, מוטיל? (צובטת בו). “מזיק” שמו, חה חה חה! (הם משחקים וצוחקים). מזיק!

חזקאל:

עסקים של בני אדם – הולכים וסומכים על נסים. לפי השגתי, אם אדם נותן כסף, צריך הוא לקבל סחורה תיכף!

מזיק (מראה על שטר גורל):

הרי הסחורה לפניכם: שטר גורל! וכי מה הם שטרות של כסף – פסות ניר, ואעפי“כ צפון בהם עושר. בבירזות, בבנקים, ובכל אשר אתם פונים – מתהלכים רק שטרות. עובר לסוחר. מליונים, מלירדים עוברים וחוזרים מיד ליד. דומה שטר זה שבידי לחספא בעלמא, ואעפי”כ אפשר לזכות בו את הזכות היותר גדולה. ואלפי פעמים אפשר שלא תפסידו, שתשוב אליכם ה“קרן”. הריני מניח אצלכם שטר זה, ואיני מבקש מכם אף פרוטה. מבינים אתם, בלא כלום תהא מונחת אצלכם תקוה גדולה בכיס… תקוה זו מה אומרת? כי אתם תשבו בחדרים גדולים ומרווחים, כי יהיו לכם כלים ורהיטים נאים, ומרבדים יקרים יהיו לכם פרושים על הרצפה, ולא תהא לכם דירה זו צרה וחשכה עם ספסלים רעועים וחלונות שבורים. הרי ניחא לכם התקוה בלבד… ובלי שטר זה אין לכם גם תקוה לכך…

הרשלי:

ר' קרוב! תקותנו אל אלהי השמים ומאי דהו יחיב לנא –יהיב. יותר אין אני רוצה. ומה דעתו שלו –להשליך יהבנו על אלהי השמים או על מה שהוא שוה לצור על פי צלוחית?

מזיק:

מה שייך: הוא יהיב – ואתם אין אתם עושים כלום? יושבים בבטלה וסומכים על נסים?

(ליזר שותה בסתר): האי עלמא לבי הלולא דמיא: חטוף ואכל, חטף ושתה! (ליזר שותה): יש לנו אלהים בשמים והוא שנותן לנו חכמה בינה ודעת לחיות כבני אדם. מי שרוצה לחיות כבהמה – הדין עמו. מה הוא רוצה לומר “תקוה”? תקוה למה? יתרחש לכם ניסא? אדרבה, הביטו! הנה הסביבון (לוקח את הסביבון) ומאי כתיב כאן? נס גדול היה שם. הנון, כלומר, הנס – לא זוכה. הש’ין, כלומר, ה“שם” – לא זוכה. ומה זוכה? הגימל, כלומר הגדול, מי שהוא גדול וחרוץ, וההא, כלומר ה“הויה”: מה שיש במעשה. אבל ה“נסים” אשר “שם” אין להם זכות בכאן. באמונתי, יקח לו את השטר – וחסל. ואל יהיה “יהודי” כל כך…

הרשלי:

אלהים עמו, וכי מה כבודו סח: לא להיות יהודי חלילה?

מזיק:

שגרא דלישנא כך. כונתי היא, אל יהיה קשה־ערף כל כך. מבטיח אני לו שיזכה בחמשים אלף. בלי שום טרחה, בלי שום יסורים – חמשים אלף.

הרשלי:

אוי לאזני שכך שומעות. מה רוצה לומר שאזכה בחמשים אלף – אצל מי? מי זה יתן לי חמשים אלף? אם אני אזכה, משמע מזה, שאחרים יפסידו חמשים אלף על ידי, חס ושלום. מה הדבורים הללו? אני לא אעשה זאת! (שוקע במחשבות).

ליזר:

מי שיקח את השטר, בגוברין יהי גבר. הרשלי, יהיו לך דמים, משמע תרתי, תהיה בריא ונגיד בקרתא, ועל כל עקא, תתן צדקה. כלומר, קושיתך אפשר לתרץ ב“ויש לישב” וב“ודוק”: הממשלה מכיסה תשלם חמשים אלף הרו"כ. (נגש אל מזיק). אה, אה, רצוני בטובת הנאה: כמה השעה?

הרשלי:

חוץ מכל אלה הדברים איני מבין, למה לי כל כך הרבה כספים? מה אעשה בהם?

חזקאל:

הרי זו כבר תמימות יתרה במחילה ממך. רק יהיו לך הדמים וידעת מה לעשות בהם. הגע בעצמך, הרי אני ומוטיל שלי שנינו אורגים, טליתות כשרות אורגים –ומה ריוח יש לנו מעבודתנו פרך? כל שכרנו נכנס לכיסו של זה שאוכל ואינו עושה. ואלו היו אצלנו הדמים… או למשל, אם היו לך הדמים, ר' הרשלי, היינו מעמידים כסאות אריגה אצל עצמנו, בביתנו, ולא היינו עובדים, השד יודע בשביל מי!

דובה:

אל תפתח פה ל… לא הכא ולא התם ולא בשום בית בישראל.

פסיניו:

דמים –אל יהיה דבר זה קל בעיניך, הרשלי, אלא מה? דלות וכאב שנים חביבים יותר?

צפניו:

ראשית כל יקנו לי מלבושים חדשים, ולא זה בלבד, אלא שלא אקשר עוד את עקב הנעל בפס־בד, ושנית יתנו לפרידיניו נדוניא־ניו..

מוטלי:

אלו הציעו לי חמשים אלף הייתי נוטל מיד…

דובה:

ר' הרשלי, אפשר יש לאדם זה “קלות היד”. זכיה בגורל תלויה רק בקלות היד.

פרידיניו:

לי אין צורך ב“מלבושים”. דודי ואנחנו כלנו חיינו תמיד בנחת ובטוב גם בלי “מלבושים”.

מזיק:

אתם לא ידעתם עד כה מה חסר לכם. אלו ידעו האביונים שבעולם מה חסר להם, כי אז לא היו אומללים כ"כ. אלו דרשו האביונים להיטיב את מצבם, היה זה הולך וטוב. הרי אני שואל אתכם שאלה פשוטה: למה לכם לסבל רעב וקור ודחקות, למה ילכו ילדיכם ערומים ויחפים, אם אפשר לכם לזכות בחמשים אלף ולחיות בהרחבה? מה אני סח, “חמשים אלף”? ממון גור ממון. חמשים האלף ימשכו אחריהם עוד כמה וכמה אלפים, ר' הרשלי, אם אין רצונך לעשות זאת בגינך, עשה זאת בגין ילדותיך. הרי הן יוצאות עוד עכשו לאור החיים.

פסיניו:

כלום אין הצדק אתו בכל דבריו?

מזיק:

היש לכם עוד בנות?

דובה:

הרי היא עקרה, לא עלינו ולא על כל בת ישראל.

פסיניו (בתקרבות):

רבי “קרוב”. הבנות לא בנותי הן. שארות הנה. כשנולדה זו, צפניו, מתה עליה אמה, זו אחותי, עליה השלום. פרידיניו היתה אז בת שנתים. עגלגלה היתה כקורקבן דנא. ואני לקחתי אותן אל בית וגדלתין.

מזיק:

נו, טולו לכם את השטר. אין אני מבקש מכם לע“ע אף פרוטה אחת ואין בידכם שום חטא, אם אתם רוצים להפטר מן הדלות. (תוחב את השטר לידו של ר' הרשלי בעל כרחו). חמשים אלף רו”כ אינם מתגלגלים בשוק.

פסיניו:

והיאך יהיה ידוע לנו אם זכינו בכך?

מזיק:

לזה אדאג אנכי. הרי אני מקבל אחוזים מזה.

פסיניו:

אם כן, הרי לא יהיו לנו חמשים אלף במלואם?

מזיק:

חלילה. לא מחלקכם אטול. לכן יהיה חמשים אלף. טבין ותקילין!

הרשלי:

במטותא ממך, ר' יהודי! בלבלת אותי לגמרה. מה צריך אני, רבש"ע, לעשות בזה? (אוחז את השטר בידו ואינו יודע מה לעשות בו).

חזקאל:

הרי אני בשר ודם פשוט ברם, לפי השגתי, הצדק עם היהודי הזה. מה תשאל את הרבש“ע? כלום איכפת לו, אם נוטל אתה שטר אם לא? אלהים – ענין בפני עצמו, ובן אדם – שוב ענין בפני עצמו. רוצה אתה ליטול את השטר – טול. אם לאו – לאו. מה זה נוגע לרבש”ע?

הרשלי:

תיתי לכם, שאם אנכי חלילה אזכה בשטר הזה וידעתי שנכה לי אלהים מזכויותי, משכר כל ספרי התורה שאכתב עד מותי. ברם, אני אומר לשבת כל ימי ולכתב ספרי תורה בשביל מנינים עניים, בשביל בתי תפלה בצבא, בשביל בתי מדרשות וכנסיות.

מזיק:

את זה נראה אחר כך…

הרשלי (מסתכל בשטר):

מי יאמר, שיפה כחו של שטר זה לעשות אותי ל“בעל עושר”. הוי,

"מי כמכה באלים ה',

מי כמכה נאדר בקדש,

נורא תהלות עושה פלא".

פסיניו:

הרשלי, כאשר יברך אותנו אלהים בכסף, אפשר אסע לדרש ברופאים ואתברך עוד בבן אחרי בלותי…

דובה:

אלהים עמך, פסיניו, הרי לי יש סגולה לבנים (דומיה. מזיק עומד ומקשיב): לוקחים הושענות ישנות וחבוטות אשר זרקו אותן הגברים על גבי ארון הקדש אחרי החביטה, מהדקין אותן הדק היטב, היטב הדק, ומבשלין אותן כמו שמבשלין את התה ואחר כך שותין מהם טית פעמים.

ליזר (מתבונן מסביב לו ושותה):

לשתות טית פעמים – יפה לחכמים.

מזיק (פותח את ארנקו, נופל ממנו מטבע של זהב, והוא הולך הצדה ורושם דבר מה):

ר' הרשלי, יש סגולה אחרת לבנים טובה מזו.

צפניו:

הראה נא, דודי, את השטרטר היפה הזה (מראה למוטיל), אתה רואה, מוטלי?

פרידיניו: מה לראות? (צפניו חוטפת את השטר מידי מוטיל והוא נקרע במקצת).

הרשלי (הוא נבהל מאד):

אוי, קרעתם את השטר –לעזאזל. אוי, רבש"ע, מה זה רציתי לומר?

מזיק:

אין בכך כלום. יהא קרוע במקצת. אומר אני לך, ר' הרשל, שיש סגולה טובה לבנים. יהודי כשר שכמותך אינו מחזיק ב“עקרה” יותר מעשר שנים, חה חה חה. הוא נותן לה פטורין כדין וכדת ונושא נאה וצעירה הימנה, את השארה (מראה על פרידיניו).

פרידיניו:

אוי, מרא דעלמא כולא – איזה דבורים! (מכסה את פניה בידיה).

פסיניו:

מה, מה? (הרשלי מסתכל בה ומסב את פניו. פסיניו רוצה לומר איזה דבר מתוך כעס, מרגישה במטבע של זהב, דורכת עליו ברגלה ונשארת עומדת כמבולבלת).

מזיק:

חה חה חה. רק לצון חמדתי. שלום! זו רק ליצנותא, ולא מידא! (לובש את אדרתו).

דובה:

חזקאל, הרי הוא הולך, אפשר תקח גם אתה שטר. חמשים אלף – מדוע לא? אתה רואה אני מרגישה גרוי בעיני הימנית, סמן ליסורים, חזקאל (היא מתגרדת בעינה השמאלית).

חזקאל:

כבר צרה עינך בר' הרשלי? יזכה הוא לע"ע. אחת היא. שלו שלי ושלי שלו. יסורים – בר מינך, דובה! הן את מתגרדת בעינך השמאלית.

דובה:

זוהי עיני השמאלית? אם כן, הרי זה סמן לשמחה.

ליזר (מבושם היטב):

פלוני קוזק, הלך מזג, יין חזק, מכל מין, מלא ההין, על פי הדין… ר' הרשלי, פרידניו באמת סגולה לבנים. דבריו היו נאמנים. אני והמשקה, אתה ופרידיניו – הא גברא והא טסקה.

הרשלי:

אבא, טרח נא, במטותא ממך, ולך אל מטתך.

ליזר:

לא. לא. (משורר) אני והמשקה – גברא וטסקה.

הרשלי:

במחילה ממך, אבא. אין אני פוגע בכבודך חלילה. אדרבה, כדי שלא יהיה לך בזיון (לוקח אותו על ידיו ונושאו).

ליזר (עושה ברגליו וצועק): לא! לא! הרפה! פלוני קוזק, הלך מזג, יין…

מזיק: עבודתי התחילה בהצלחה. חה חה חה! שלום! (יוצא).

המסך.

 

מערכה שניה    🔗

אולם גדול ויפה. ליזר יושב על כסא ועושה לו עכבר בממחטתו האדומה. צפניו עומדת למול המראה וקולעת את צמות שערותיה. כנורו של הרשלי מונח בנרתיק יפה על שלחן קטן אחד.

ליזר (מתגנב אל צפניו וזורק לה את העכבר):

חה חה חה! ילדה גדולה כבר, ומפחדת מפני עכבר. כשתהיי אשה למוטלי והיו לך צאצאים וצפיעות יקרים, ואעשה גם להם עכברים…

צפניו:

מה זה רצונך לומר, שאני אנשא לחתנה של פרידניו?

ליזר:

הס! (מביט כנבהל מסביב) לא מאום ולא כלום. (יושב באחת הפנות).

צפניו:

סבא רחימאי, אמר לי את האמת. הניחא לך כל השנוי שבא בחיינו, זה שהכניסנו אל בין “החלונות הגבוהים”? כמדומה שכל זה אינו הולם אותנו. כמדומה, שכל זה לא לפי המדה שלנו. מה טעם בכל הגהוץ שמסביב? האמינה לי, כשהייתי קושרת את עקב נעלי בפס־בדי¹, היה נוח לי אז הרבה יותר.

ליזר:

ילדתי, את מדברת עוד בענותנות, מפני שלא פג עוד ממך ריח הקבצנות. אצלי – אחרת. אני כבר ידעתי חיי תפארת. ולרוב, אני מרגיש עצמי בטוב: אוכל אני לחם לבן עם בשר רך – אגיל ואשמח. והרי את יודעת עוד דבר, צפה: שותה אני גם אותה טפה. פלוני קוזק, הלך מזג, יין חזק…

צפניו (גומרת):

ואתה והמשקה, הא גברא והא טסקה. אבל כלום אתה יודע, שלועגים לנו בעיר ואומרים עלינו: “הגבירים מיום אתמול”?

ליזר:

ואת חושבת שרק לגביר מאשתקד, מותר לרקד? ברם, לי בין כך ובין כך צר. בואי צפניו (היא נגשת אליו) ואגלה לך גורלי המר: בכל בית בישראל יפה כחו של אבא, ואני מפני בני אני נפחד ומתחבא. כי לא ככל האנשים ר' ליזר. לי אין שום עזר.

צפניו:

מפני מה? וכי מפחד אתה מפני בנך ר' הרשלי?

ליזר: (ברצינות)

מפני מה? הפחד טבוע בלבי. למראית עין אני גבור ובלבי שולט הפחד. בפי אני מתבדח ותוך לבבי חמוץ, חמוץ מאד. מפני מה אני מפחד? קצת מן התורה שלו, קצת מן החסידות שלו, קצת מן הנדיבות שלו. כשהוא בבית – מרגיש אני את כלי שפל ונדכא כלפי כבודו. ולאחר שהוא נעשה גביר והוא התחיל מביט עלי במבט קר של חושב, מאז אני מרגיש גרוי בבית־השחי שלי, וקר נעשה לי בכל גופי. נכר הדבר, שהכסף מכניס מין קור בעינים… טליא שלי, אדם קטן אנכי ואין אני מוצא לי מקום בבית הגדול הזה.

צפניו:

אתה אדם קטנטן ואתה אוהב כוס גדולדולה.

ליזר: (כנ"ל)

אמת, אדם קטן אני, אבל רק היום. היו ימים רחוקים מאד ואני הייתי גדול. מפורסם הייתי. כשאני הייתי נכנס אל חתונה היו מראים עלי באצבע: הנה הוא! פה לפה היה ממלל, נערה לנערה היתה קורצת עין בשמחה: הנה הוא, הנה הוא! וכשאני הייתי עולה ומתחיל בבדחנותי, היתה נעשית דממה בכל האולם, כדממה שבשעת “שמונה עשר”, ועיני היו מתלקחות, ולבי היה מפרכס ודופק, ומרוחי היו כל מקוסמים הכלי־זמר, והכנור היה בוכה וגונח, על פי הצו, כאשר תבכינה הנשים בתפלת “ונתנה תקף”, וכל שכור היה נעשה באותה שעה פכח, והכלה עצמה היתה שופכת דמעות שליש. אכן היו ימים, צפניו, ימים טובים, נעימים ומתוקים. (נשאר יושב על מקומו בעצב).

צפניו:

סבא רחימאי, מה התחלת פתאם לזכר ראשונות ולעורר דאגות מימים עברו? לא יפה, סבא, כך. רוצה אתה – ונערך לנו, יותר טוב –חתונה. הגע בך, שאני הנני הכלה, ואתה כמובן, הבדחן. כך, יושבת אנכי פה, מתכסה אני בצעיף ( שמה את המטפחת על ראשה). כך. זה יהיה משחק לא רע (צוחקת).

ליזר:

נו, מהיכא תיתי. הבה! פותח הכנור: טי, די, די, דם (שר את שיר הכלה לפני חופתה): אוי, בכי, כלה’לי, בכי, בדמעות, בדמי. בית אבא עזבי, ואחרי זר לך לכי.

צפניו (עושה עצמה כבוכה):

אי. אי. אי. (עושה עצמה כמוחה דמעות עיניה וגונחת).

ליזר: (כנ"ל)

היום פונה ההוד, אין חופש לך עוד. לא צפור דרור תהיי, כי אם צפור בשבי. מבית אמא החם, תקפצי אל הים. ים זועף וסוער וקר, והוא סוחף והוא רע והוא מר. (צפניו בוכה באמת) ולבך הצעיר, הרך, יסבול יעונה כל כך, ואם כפרח היית ויפית, נבול, הוי, תבלי באחרית. על כן קנים והי, כלה’לי בכי! כלה’לי בכי!

צפניו:

אוי, אוי, אוי. הלב כ"כ בוכה (היא בוכה).

ליזר:

הוי כלה שלי, מר יהי מר, לך בעולם הזר. ואם יהיה לך טוב, תגעגעי לרוב, על אבא על אם, הוי איפה הם (פסיניו נכנסת לבושה כעקרת הבית), יום יום תשאלי, הוי כלה שלי: אֵי דודה, אי דוד, רע לי מאד"…

פסיניו:

חמא! מה זה עלה על דעתך? (ליזר נבהל ופורש לקרן זוית). ראו נא, חמא עשה ליצנות והיא יושבת ובוכה. ( מוחה לה את דמעותיה). שטיא שלי, מה זה לך? חמא כנראה אין לו עבודה אחרת מרוב טובה: או לישון או לְבַכּוֹת. באמונתי, מיום שזכינו הזכיה הגדולה, אין אני יודעת מה היה לביתנו. הכל נשתנה. גם הרשלי עצמו נעשה כזר. תמיד טרוד, תמיד עסוק. כשהיינו בדלותנו, היינו, לכאורה, יותר קרובים זה לזה…

צפניו:

שמא מתחרטת את, דודתי?

פסיניו:

חרטה? לאו דוקא. ברוך השם. בכל יום מכינים את המיחם, בבית חם. יש גם בגד ללבש… אבל קודם היה נדמה לי שייטב יותר.

צפניו:

הזכיה בגורל כשהיא לעצמה, אפשר, שאינה רעה כלל, אבל זה שזכינו גם לר' מזיק והוא נעשה אצלנו כל וכל – זה אינו “כפתור ופרח”.

פסיניו:

שטיא שלי, הרי מזיק שותף בעסק הוא. מבלעדיו אין הרשלי יודע כלום.

ליזר:

כשידע הרשלי להזיק בלי ר' מזיק, אז מוטב יהיה למזיק להיות ניזק. הס! הם הולכים הלום! ( הוא נבהל ויושב) ליזר אומן! – צפן את הבדחן שלך לאפיקומן! ( נכנסים הרשלי ומזיק. הרשלי מלובש קפוטה של משי, והם ממשיכים את שיחתם).

הרשלי:

מנין ידועים לך דברים כאלה? (יושבים מצד ימין).

מזיק:

אנכי קראתי את כל ספרי הפלוסופים אשר בעברית.

הרשלי:

כסבור אתה – שאין משפט ואין עונש, ואיש כל הישר בעיניו יעשה? הרי אז יהפכו האנשים לפריצי חיות! איש את רעהו יבלע! כתוב מפורש “כי עַיִר פרא אדם יולד”.

מזיק:

ולפי דעתי, אפשר היה לומר לקב"ה: לא מדובשך ולא מעוקצך! שקילי טיבותך ושקילי ריעותך, והיינו שוה בשוה!

הרשלי:

ולטעמך, אם לא שכר ולא עונש – מה יתרון לאדם מן הבהמה? ומה הם החיים אם לא מלחמה נגד היצר ואם לא רגש השמחה לקראת הטוב, והרי זה כל האדם!

ליזר (פתאם):

אין האדם־הגביר אלא חזי…( נתקל במבטו הזועף של הרשלי). ימחל נא ר' אוריאל (מזיק נגש אליו). הס. רצוני לשאל, כמה עכשו השעה?

מזיק:

וכי כך נאה להשתטות לאביו של ר' הרשלי מדוברובנה?

הרשלי (ברוגז):

אבא, תמחל נא לי – מדוע אינך אצל עצמך, בחדרך? (ליזר מתרומם, מסתכל, כאלו רוצה להגיד דבר־מה, אך הוא נבהל והולך הצדה). כך. הנה ברא אלהים את הרע רק בכדי שיעשה האדם רק טוב, בכדי שתהא הבחירה בידו.

מזיק:

אבל מכיון שלא האדם בורא את הרע, אלא אלהים עצמו – מהו האדם כי ילינו עליו ויבואו במשפט עמו? (מוציא סיגרה ומעשן). יעשן גם כבודו, ר' הירש, זוהי סיגרה טובה.

הרשלי:

תודה! הסיגרה היא אחד המותרות של האדם הנדף בעשן. רוצה אני לומר, שהאלהים ברא גם את הטוב גם את הרע, ואמר לאדם: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת המות, את הטוב ואת הרע, ובחרת בחיים… (מזיק מביט עליו בארוכה).

צפניו:

כלום אפשר להבין מה הם סחים – לשון של מלאכים. מוטב שאלך אל סבא. מסכן, גרשו אותו. (יוצאת).

מזיק:

הרי הוא אומר, שלאדם יש הבחירה החפשית… נו, אדרבה. יעשן סיגרה זו. סיגרה מצוינה היא זו.

הרשלי:

הידעתי מה? נו, יתן לי. אני אעשן (לוקח ומעשן).

מזיק:

הוא אומר, שיש רצון חפשי לאדם. ואיהו? הרי הרצון מוגף סיגים וגדרים, וסיגי סיגים וגדרי גדרים עם כל הפרפראות. רצונך לעשות דבר מה מיד באים ואומרים לך: זה אסור עפ"י התורות והמצוות והחוקים והמשפטים והמנהגים והשקרים המוסכמים וההרגלים המקובלים! כל זמן שיש במלונו של האדם מלים אלו: מותר ואסור, משמע שהרצון של האדם אסור בנחשתים. ברם לא נעמיק בחקירה ונדבר בעסק.

הרשלי:

פסי, הטריחי נא את עצמך. יש לנו לדבר בדבר עסק. (מראה לה שתצא).

פסיניו:

לפנים, כשהיית יושב וכותב ספר תורה היה מותר לי לשבת סמוכה לך, הייתי יושבת ואורגת לי את הפוזמק, הייתי יושבת ומתענגת עליך, והיום אתה אומר לי לעזב את החדר, אם יש ברצונך לדבר בעסק. אך, יהי כך. (יוצאת).

הרשלי:

אוי היא הזכירה אותי. הרי מכין אני את עצמי לכתיבת ספר תורה, אשר הבטחתי לנדבה. מכין את עצמי זה כבר – ואין לי פנאי בנמצא.

מזיק:

עוד יספיק לכתב ספרי תורה. עכשו הייתי רוצה לדבר אתו בעסק נכבד.

הרשלי:

העסקים האלה – מטילים עלי אימה. לא לחנם אמרו חכמים: מרבה עסק מרבה גזל. (מתחיל להשתעל מעשן הסיגרה – וזורקה) פי!…

מזיק:

לפנים נחשב המסחר לגזלה, אבל היום קוראים לזה: תחרות חפשית. יש לך “ממתקים”, אתה הולך ועושה עסק, ואותו הדבר עושה גם ראובן, גם שמעון. אין אונס. זה נוטל מזה וזה נוטל מזה. יש לך מח בקדקד – תצליח. ולא – לכל הרוחות… ישמע נא לי, ר' הרשל. לפי דעתי, לא כדאי לו לעסק ברבית, מפני כמה טעמים. ראשית, יהודי כשר הוא ולא כ“כ נאה לו הדבר. אמת שהננו נוהגים להלוות רק בהיתר עסקא, ולפי אותו היתר, רבית זו לאו שמה רבית. אבל למה נרמה הרבש”ע? ערמומיות זו מהי? על צד האמת לא אכפת לי אם מרמים אותו. סמן, שכדאי הוא לכך…

הרשלי:

אוי, ר' אוריאל. עד היכן מגעת האפיקורסות שלך! חכה, חכה. אלהים ישלם לך על כל תגמוליך בנשך ובמרבית ובלי היתר עסקא… חה. חה. חה.

מזיק:

שנית, אין בעירה הקטנה הזו קרקע מוכשרת לעסקי בנק גדולים. תמיד יהיו פה עסקי קבצנות והלואות של מה בכך… לפי דעתי, טובים הם הקבצנים לענין אחר, לעשית מלאכה, אבל לא לקבל מהם רבית.

הרשלי:

ר' אוריאל. יאמר מה שיאמר, ברי לי, שכל מה שאנשים עושים בכסף, אין זה דומה לכתיבת ספר תורה… כשאני עסקתי בכתיבת ספר תורה ידעתי, שלא ארויח ממון רוטשילד, אבל היתה לי נחת רוח בעבודתי. ידעתי, שאני עושה מלאכת ה', מלאכת הקדש, נראה שאין נחת הרוח במה שעושים, אלא בתכלית של המעשה. אבל איזו תכלית יש בעושר?

מזיק:

כבר די לו לעסק בהזיות וחלומות. כבר בא הזמן שיהיה לאיש מעשה, שיחשב רק על מטרות מעשיות אשר בעולם הזה.

הרשלי:

אבל אין אני יודע, למה לי כל אלה?

מזיק:

יודה ר' הרשל על האמת, אם היה לשוב אל הקבצנות שלו, אל הדירה הלחה והחשכה, להיות ערם ויחף ולאכל בולבוסין בקלפותיהם?

הרשלי:

אם להגיד את האמת – לאו. אין אני רוצה לחזר להיות קבצן. אבל שואל אני שאלה אחרת: אוכל אני לשובע, לבוש אני כהוגן – ומה לי עוד לנוע על עשירות? שמא, אם אהיה עשיר יותר, אוכל שבע פעמים ביום ושבעה מלבושים אתלה על גופי, זה על גב זה?

מזיק:

אם ירבה עושר, ירבה חופש, ירבה כח, ירבה חכמה. יותר כבוד יתנו לו, יותר נחת תהיה לו, וכן יוכל להוריש את העושר והכבוד לבניו אחריו, לאחר מאה שנה. כן, יש לו עוד זמן להוליד בנים. עודנו צעיר ומלא עלומים.

הרשלי:

בנים, אני? אל נא תזכיר לי, ר' אוריאל, דברים כאלה. הם מביאים אותי לידי הרהורים רעים.

מזיק:

אדם בעל רצון – אין דבר העומד בפניו. הוא אינו חת מפני כל, והוא משיג הכל. אדם בעל חולשה, הולך ונכשל בכל רגע ורגע. ותמיד הוא מרגיש את עצמו חוטא כלפי שמיא. הרי זה מובן כל כך: אדם בעל רצון, אומר ועושה. ונמצא שהוא חוטא רק פעם אחת. שמא לא טוב יותר לחטא פעם אחת במעשה מאשר לחטא אלפי פעמים במחשבה? באמונתי, למה לו להיות צבוע?…

הרשלי:

יש צדק בדבריך. על צד האמת, הן ידוע כבר למקום, שיצרי רוצה לחטא, ושאני חוטא באמת במחשבה. אלא שיש כאן חשש מפני דעת הבריות…

מזיק:

ברם, לי יש איזו תכנית, ר' הרשלי. ישמע נא את תכניתי. כונתי ג"כ לעבודה קדושה, למלאכת אלהים. הן מליונים של יהודים צריכים עדיין לטליתות… כאן, כלומר בדוברובנה, עוסקים באריגת הטליתות, הפועלים, האורגים וגם קבלנים קטנים… אבל אם אנו, ישמע נא לי, ר' הרשלי, נפתח פבריקה גדולה עם כח הקיטור ועם מכונות גדולות ועם “שאר ירקות”, הרי אז יחדלו כל הקבלנים הקטנים מעסקיהם, וכל הפועלים שבעיר יעברו אלינו, בחפץ לב, לעבודה. עכשו יגע בעצמו, כמה גדולות נעשה בעסק זה: ראשית, יש לנו עסק עם סחורתו של אלהים, שנית, אנו נותנים עבודה לכמה מאות עניים, שלישית, כל העיר תעשה מלאה מסחר ופרנסה, ורביעית, נוכל להמציא לכל צדיקי הדור טליתות טובות ובזול… מפני שזה יהא אפשר בידנו.

הרשלי:

כך, זה עסק לא ביש. דבר שמתקבל על הדעת! זה יהיה עסק טוב, וגם יביא תועלת. ר' אוריאל, מח בקדקדך! ואני דומה, שיועץ טוב ממך לא יכול הקב"ה להזמין לי. כן, אבי שבשמים, תכנית שלמה וטובה! (נאנח).

מזיק:

אם התכנית טובה, והיועץ, ברוך השם, ג"כ לא רע, ועל מה הוא נאנח, ר' הרשלי? יש לו יסורים הה? אני רואה בחוש, שיש לר' הרשלי כאב נסתר בלבבו. (פתאם נשמע קולה של פרידניו. היא משוררת “מזמור לדוד”. ר' הרשלי ומזיק משתתקים. מזיק מסתכל בו).

הרשלי:

הן חכם אתה כמלאך אלהים ודורש רק טובתי, ר' אוריאל… בזה אני בטוח… כך… ואני רוצה זה כמה לשאל בעצתו… כי אין אני יכול לסמך על עצמי בענין כזה… לאו מילתא זוטרא היא… ו… ואני רוצה להגיד לו את האמת: שאם אני חוטא במחשבה כ"כ תמיד ושאם יש לי כאב פה, בלבבי, הוא קצת אשם בזה.

מזיק:

אני? אלהים עמו, כיצד?

הרשלי:

עוד מזמן… בערב הראשון, כשבא אל ביתי לפנים… אמר: כי… כי פרידניו… השארה של אשתי… כי…

מזיק:

מה יכולתי אני אז לומר על פרידניו? (באירוניה) אולי אמרתי כי היא יפה כחבצלת השרון, או כזהר החמה? כי יש לה שתי עינים והן ככוכבים? כי יש לה קול והוא כשירת המלאכים? כי שניה מחוטבות מעשה אמן ושתי שפתיה כשני חוטי השני וכמגדל הן צוארה? או שמא אמרתי דבר אחר?

הרשלי:

הן שתיהן גודלו בביתי, אבל זו היתה חביבה עלי תמיד יותר. והברה אחת יצאה אז מפיך, ולעיני קם אותו הדבר, שהיה קבור עמק בלבבי ואשר לא היה לי לא הזמן ולא עוז הלב לחשב על אודותיו… רוצה אני עכשו לשוב לקבר עמק בלבבי אותו הדבר, אבל זה נאחז חזק בסבך מוחי… רוצה אני לגרש אותו ממני, ואיני יכול. רוצה אני לקרע אותו – ואיני יכול. אבי שבשמים, מה לי לעשות? מה לי לעשות?

מזיק:

נתן אלהים לאדם בחייו הרבה שמחה והרבה אשר… ומהי חובתו של אדם? רק לקחת ממתנותיו של האלהים. לקחת מלא חפנים. כי רק פעם אחת יחיה האדם על הארץ. ר' הרשניו: רק פעם אחת. ימי אדם חוצצו. התביט בו – ואיננו.

הרשלי:

מה יהגה לבבך? – למה תוציא עתק מפיך? חוצפה כלפי שמיא. אוי, אבי שבשמים, הנח לי! (מזיק אוחז בו). הנח לי, ר' אוריאל. אתה הולך ועושה בי כליה באפיקורסותך, “תל עולם” מן הניצוץ היהודי אשר בי! אוי, הנח!

מזיק:

ר' הרשל! למה הוא נזעק כל כך? יעשה כחפצו. אני רק מגלה את דעתי, שהרגש הטבוע בכל אדם, טבוע גם ביהודי. ולא עוד, אלא מי שהוא יהודי כשר וחרד באמת לדבר ה‘, אינו יכול להחזיק באשתו העקרה יותר מעשר שנים. כי מה הם באמת חיי האדם אם הוא הולך ערירי בלי בנים? במה נחשב הוא? ולמה הוא שולל מעצמו את הנחת והנחמה שאפשר לו לקחת מן החיים? ברוך השם, יש לו עכשו די אמצעים להשאיר לפרנסת אשתו לכל ימי חייה, והיא תחיה לה… רוצה הוא לשמע לי: אל מחשבות, אל ספקות, אל פקפוק – אלא “אומר ועושה”. אצלנו היהודים הרי אלה מעשים בכל יום… זקן מגרש את אשתו והולך ונושא לו בתולה… ור’ הרשל צעיר עדיין, עודנו מלא כח. או! למה הוא מרבה במחשבה על כל דבר קל שבקלים? (פרידניו משוררת). הה? היא מתקרבת הנה… נו, מה גמר בדעתו? שכחתי לסגר את קופת הכספים. (הולך ושר אחרי קולה של פרידניו): גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע (פונה כלפי שמיא באירוניה) כי אתה עמדי… חה חה חה! (יוצא)

הרשלי:

יחכה ר' אוריאל. ימתין מעט פה… תיכף, אחרי הדבורים האלה להשאר אתה לבדה, בשעה שראשי סובב הולך וגופי כולו בוער באש… דומה, שהצדק עמו… גם על פי הדין זה מותר וכשר… אעפי“כ… הענין לא כ”כ… (יושב אצל השלחן, אשר הכנור מונח עליו). הוי, אבי שבשמים. פחד, פחד תוקף אותי. חרדה בכל אברי. ( הוא משלב את ידיו ורועד כ"כ עד שהשלחן רועד עמו, פרידניו באה).

פרידניו:

דודי, מה היה לך? (הוא מסתיר את פניו). לא טוב לך, חלילה? (רוצה לאחז בידו הוא אינו נותן). מה לך? כועס אתה עלי?

הרשלי:

כועס אני, אבל לא עליך, אלא עלי… כועס אני על עצמי, שאני הולך ומשתנה לאט לאט לאחר… פרידניו, רואה אני, שאינני עוד הרשל מדוברובנה… פרידניו: אני רואה, מרגישה ומבינה כי פיך הוא מדבר אלי, ר' הרשלי מדוברובנה, ולא אחר…

הרשלי:

פרידניו, הרי את טובת לב, חכמה, ילדה כשרה, ולך מותר לגלות הכל, הכל… והרי את יודעת את חיי עם הדודה. יותר מעשרים שנה אנו חיים את חיינו השוממים, הערירים… אין לנו בנים. אין לי ולדודה ולא כלום. אשה כשרה היא… ברם… אה…האת מבינה? ליהודי כשר אסור להחזיק הרבה בעקרה. אין אשה אלא לבנים. ברם, מלבד האסור שמן התורה, אני רוצה בבן… בן אחד לכל הפחות… אלו היה לי בן!… וכך, פרידניו, דעתי, כנראה, לתת לדודה פטורין.

פרידינו:

דודה מסכנה ושוממה. לבי, לבי, עליה.

הרשלי:

אמת, ראויה לרחמנות, לרחמים רבים, אבל אשה כשרה היא, והיא תקבל באהבה מה שהדין דורש ממנה. שמעי,פרידניו. ואני רציתי לשאל אותך… אה… אה… נשוה נא, שכבר נתתי לפסיניו פטורין… נו…ו…

פרידניו:

אין לך דודי להוסיף לדבר. אלמלא היה תוכי כברי, הייתי עושה עצמי כלא מבינה, אבל אני איני רוצה לשקר. אני מבינה, דודי… זוכר אתה, דודי, אז… אז… בחנכה… הנר החמישי… אתה זוכר מה שאמר ר' אוריאל?… מאז התחיל לבי כ“כ דופק, וכשאתה מביט עלי, ואני כ”כ רועדת, רועדת… אבל דודי, הרי היא אמי השניה, כה יוסיף לי אלהים אם אעשה לה רעה.

הרשלי:

ילדתי, מי זה יעשה לה רע? אם היא לא תרצה לקבל… פטורין, הרי לא אעשה לה דבר על כרחה חלילה. אבל… אם הן…ו… ו…והיא תרצה, כי לא אחרת וזרה תקח את מקומה, התרצי…( הוא רועד בכל גופו), התרצי… אוי, פרידניו, כמה קשה לי להגיד את אשר בלבבי… (הם שותקים זמן רב). את שותקת?

פרידניו:

דודי, אתה מרגיש ויודע את תשובתי… אין מלים גם בפי.

הרשלי:

אבל, הרי אני כבן ארבעים ושתים, ואת כ"כ צעירה עדיין…

פרידניו:

למה תדבר כך, דודי? אני יודעת, שאהיה מאושרת בידיך. כשאתה מדבר, דומה אתה בעיני למלאך אלהים, וכל הליכותיך ומעשיך… הוי, דודי! כשאתה לוקח את הכנור, ובעיניך מתחלת יוקדת אש אלהים ועל פניך משתפך אור שכינתו… אז…אז…נדמה לי, שלבי, נשמתי וחיי אינם שיכים שוב לי, אלא… לך, דודי, לך. אז חושבת אני מחשבה אחת: רק להשאר על ידך לעולמים, רק לשבת לרגליך. (היא כורעת על רגליה, ועל פניה התרגשות עזה, אלהית. הרשלי מביט בה, לוקח את הכנור ומנגן “מזמור לדוד”.. היא מביטה אליו ומזמרת את המלים האלה. כשהיא מגעת ל“גם כי אלך בגיא צלמות” נכנס מזיק בלאט, ואין מרגישים בו. אחרי הנגון הם נשארים זמן רב בשתיקה).

פרידניו (בקול נחנק):

נראה לי, שאני אוהבת אותך, דודי!

הרשלי:

אבל… אם…חלילה… הרי חוטאים אנו לאבינו שבשמים!

פרידניו:

אפשר. אין אני יודעת. אבל נראה לי, שאני אוהבת אותך מאד!

הרשלי:

טליא שלי, פרידניו שלי, אפשר. דבר זה אסור לנו עוד במחשבה… אפשר זהו אסון לנו…

פרידניו:

אין אני יודעת כלום, דודי! רק את האמת אני יודעת: אני אוהבת אותך…

הרשלי:

הוי, אלי, אלי שבשמים! היש פה מעשה שטן? אל תעזבני, אלהים! בכל ימי חיי לא ידעתי רגש זה שאני יודע עתה! הרי אני עלול לצאת מדעתי, רבש"ע. הרי אני מתחיל שוכח, כי אני יהודי, כי אני בן־אדם, כי יש קדושה, כי יש אלהים, כביכול. הוי, אלי, אלי!…

מזיק:

ר' הרשלי, רציתי לשאלו דבר… (פרידניו מתעוררת כמו מתוך שנה, קמה ויוצאת לאט).

הרשלי:

אמת, ר' אוריאל. אתך הצדק. רוצה אתה לעשות דבר, קום ועשה. כי אוי ואבוי לאדם, אם הוא שוקע במחשבות של חטא. (צפניו פותחת במרוצה את הדלת).

צפניו:

חסרים רק כלי זמר, כי הנה כבר כלם, כל המחותנים. חה חה חה! צאו לקבלת פנים. צד החתן! (פסיניו נכנסת).

פסיניו: (בפתח)

בבקשה, במטותא, בואו! הרשלי כאן! (נכנסים חזקאל, מוטיל ודובה).

כולם:

שלום, יברככם אלהים! (מזיק נוטל ניר ויושב לכתב).

פסיניו:

שבו, שבו, כלכם! בימים האלה, כשרואים פני אדם אצלנו, הרי זו שמחה. רגע אחד. אני מביאה תיכף מרקחת, דובשניות ושאר פרפראות. (יוצאת).

צפניו:

ראו נא, מוטלי עומד לחוד. אך, מה התלבש יפה, כמלך בגדוד! חה חה חה! פי! (היא שורקת).

דובה:

קונדסית, אסור לשרק בתוך בית. שריקה קוראה ללצים…

מוטלי:

היא עצמה לץ.

חזקאל:

כיצד שלומך, ר' הרשלי? דומה, שחסר לך דבר מה, מה זה?

מזיק( יושב אל השלחן וכותב):

כל אדם מרגיש שחסר לו דבר מה. מי שאינו מרגיש חסרון, אינו אדם.

חזקאל:

במחילה ממך, אשר שאין לך פנאי עכשו? אני באתי לרגל שני ענינים אליך, ר' הרשלי. הרי אנו ידידים וחברים מכבר, ומהזמן, שהיה אלהים בעוזריך ואתה עלית מעלה…

דובה:

בלי עין רעה, בלי עינא בישא. יתפקעו כל הלצים, טפו! (יורקת).

חזקאל:

אמר אמרתי, שכל מה שאתה קנית, הרי זה דומה כאלו קניתי אנכי… ברם, לא הרגשתי עד כה צורך לבקש ממך דבר. עכשו…

הרשלי:

הצדק אתך, חזקאל… אבל אל תשכח שיש לי שותף, וגם לו יש דעה. (מזיק הולך לקחת ניר. ליזר נכנס בחשאי, נבהל ומתבונן מסביב).

חזקאל:

הרי אני, בידיוע לך, בשר ודם פשוט. ברם, שמע מה שאני אומר לך: מה שמזיק נעשה אצלך שותף בכל העסקים ומחוה את דעתו בכל אלה – אין זה כ"כ כפתור ופרח. הלואי, שלא יעלה ולא יבוא…

ליזר:

יעלה ויבוא ויגיע ויראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר. (מביט אל בנו ונבהל). חזקאל, רק להרף עין. (חזקאל נגש אליו). הס, רציתי לשאלך: בשבת זו מברכין את החדש? (יושב בקרן זוית).

חזקאל:

למה הוא נכנס פתאם בשאלות כאלה? באמונתי, אל נא יבלבל את המח! (הרשלי נגש אל אביו ואומר לו דבר מה בכעס).

דובה:

מה תאמרו לזה? גירוי בחטם – נקיש ואתי תיגרא. כן, גרוי בחטמי… (מזיק נגש אל מוטלי).

מזיק:

מאי האי? מוטלי, עגיל באזנך כמו באזנה של אשה?

מוטלי:

הן, עגיל באזני, אבל לא כמו אצל אשה, אלא כמו אצל בחור.

צפניו(צוחקת).

דובה:

השם יאריך ימיכם. יודעים אתם עגיל זה מהו? שבע חתיכות כסף אספתי משבעה זוגות צעירים, אשר יש להם שבעה אבות ושבע אמהות, שבעה חותנים ושבע חותנות – מכלן עשיתי עגיל אחד ותליתי באזנו. מפונק הוא אצלנו מוטלי, משומר ממטמונים. כל זמן שעגיל זה תלוי באזנו, אי אפשר לה לסיטרא א… לעמד בד' אמותיו.

מזיק(מסתכל לעגיל):

כך? הפלא ופלא. (שב אל מקומו).

צפניו (צובטת במוטלי):

אמר נא, מוטלי: אותך פנקו או חנקו? (דובה מאימת עליה ביד).

הרשלי (יושב על מקומו):

נו, חזקאל. רוצה אני לשמע, מה היה בדעתך להגיד?

חזקאל:

בלי הקדמות רבות אומר לך, כי אני ומוטלי אורגים עכשו טליתות… אנו אורגים חרוצים. כלומר, אם אנו עוסקים במלאכה – עוסקים אנו כדבעי.

דובה:

הוא בעל מלאכה! רק עינא בישא אל תשלט בו (דממה). הוא אינו יודע, שאני נותנת לו לשתיה בכל יום בבקר מים שבושלו בראש של צמחי הגזר וקלפות השום. זה טוב מאד לקו הבריאות!

חזקאל:

הקבלנים, שאנו עובדים אצלם, המה שודדים וחומסים. מרגלא בפומא שלהם, כי העובדים בטליתות צריכים להיות יהודים כשרים וישרים, ובעצמם הם “טרפה”, בולעי חיל זרים. הוא גנב, ורוצה שפועלו יהא צדיק! ונאמר, כלומר, אנחנו אורגים אחדים, ואני ומוטיל בתוכם: הבה ונעשה לנו חברותא מיוחדת. גם ידו של בריל לפ אתנו היא. לו, לבריל לפ, ידוע מין סם, אשר על ידו נעשה מראה הטליתות הפשוטות כמראה משי טהור, ממש, כמו שאומרים: חור כרפס ותכלת… ואני באתי איפא בענין הזה, כלומר, שאתה תתן לנו כסף בהלואה.

הרשלי:

אח, מדוע לא? (מביט על מזיק ונפחד כמו ליזר). כלומר, אני הייתי נותן לך אדרבה ואדרבה, אבל, מבין אתה, הרי אין צורך לך כלל בזה. הרי אנו פותחים בקרוב פבריקה גדולה של טליתות, ואתם תמצאו את פרנסתכם בריוח…

חזקאל:

אם כך, יודע אתה מה? נהיה כלנו שותפים. חברותא אחת!…

הרשלי:

אתה תחזה, שכמעט כל העירה תהיה כעין “בשותפות” אתנו. איש לא ימצא מחסור בעבודה ובפרנסה.

חזקאל:

אם כן, “לא צחקתי”. ומה בדבר העסק השני? כלומר, רציתי לשאל, מה בנוגע לשידוך? פרידניו שלך – לא דא ולא הא, כלה ולא כלה, שידוך ולא שידוך. איני מבין, למה להמשיך את הענין לארך ימים ולדחותו מיום ליום? הן גם מוטלי, גם פרידניו – שניהם ראויים לברכה…

דובה:

בלי עינא בישא!

חזקאל:

ראויים לחופה וקידושין.

ליזר:

ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין.

הרשלי (בכעס):

אבא! (ליזר נבהל ומתחבא בקרן זוית שלו).

מזיק (נגש להרשלי):

הוא רואה – החשבון צודק! (דממה) ר' הרשלי, אם כבר התחיל, אל יעמד בחצי הדרך. יזכר את עצתי: “אומר ועושה!” (שב אל מקומו).

הרשלי:

כך, ר' חזקאל. הצדק אתך. (הוא רועד). באמת כבר טעון הענין גמר. אבל צריך מקודם… צריך… נקרא לנערה ונשאלה את פיה. מה תאמר פרידניו? (פסיניו נכנסת ובידה טס ערוך מעדנים בצרוף מפיות).

פסיניו:

רואים אתם – ברוך השם, לא יחסר דבר. (נוטלת מפיה אחת), ורק שאיני יודעת מפיות אלו בשביל מה הן – ללפני האכילה או לאחריה?… ( מעמידה על השלחן).

צפניו:

ואני תיכף רצה להביא את פרידניו. תיכף תלך אל תחת החפה –ונגמר. מה היא מעכבת את “גאולתי”? חה חה חה! סבא רחימאי, באיזה יום אהיה אני לכלה? מתי תשיר לי את השיר החפה שלך הה? (רצה לימין, הרשלי רועד).

פסיניו:

מה לך הרשלי? הביטו נא. ידיו רועדות, כאלו היה עומד וגוזל את מי שהוא. דובה, טעמי נא מזה. תופין זה עשוי מחלבון זך ונקי, בלי מים, חס ושלום.

דובה:

בלי עינא בישא. מוצלח מאד. הנה, עוד מעט ואנחנו מחותנות (נושקות זו לזו). (פרידניו וצפניו נכנסות).

הרשלי:

רציתי לשאלך… כלומר, לא אני השואל, אלא ר' חזקאל. הוא רוצה לדעת דבר בענין השדוך.

חזקאל:

אני אדבר אתך כבשר ודם פשוט. דומה, שאת קצת “וימאן” בשלשלת. שדוך – ולא שדוך, כלה ולא כלה. אפשר חוזרת את מכל הענין. הרי את מיוחסת עכשו, ומוטיל אינו אלא בנו של חזקאל דרכמה.

פרידינו:

השדוך? ר' חזקאל, אמר לו את האמת. “תנאים” לא היו עוד בינינו. אני אמנם שתקתי עד כה, מפני שחשבתי, שכך צריך להיות. אבל עכשו… אל נא תהיה לכם תרעומת… אינני יכולה…

דובה:

גם נפשו של מוטיל אינה יוצאת אליך. הוא כאלו מפחד מפניך. מפני צפניו – לא. חזקאל, רואה אתה? האם לא אמרתי לך, כי ראיתי שונרא אוכמתא בחלומי? הנה לך!

פסיניו:

האין את רוצה בשדוך, פרידניו? מפני מה?

ליזר(מקרן זוית שלו):

היא רוצה להשאר בבית, בין הקרובים לה…

הרשלי(בכעס):

אבא, אם אתה רוצה לשבת כבן־אדם שב. ואם לא, אבקשך להטריח את עצמך…

צפניו:

כך, לא נאה לך השדוך, בת מלכה שלי! דודתי, האם זה לא נורא. הרי מוטלי מעורר רחמנות!

מוטלי:

לחנם אתם חושבים, שיש לי צער גדול מזה. לא טובה האשה, שצריך להתביש מפניה…

צפניו:

ודאי, ודאי, שצריך להתביש מפניה! יחסית שכמותה – מילתא זוטרא!

פרידניו:

במטותא מכם, אל תשפכו את דמי חנם.

צפניו:

כסבורה אנכי, שאפשר שיהיה לך דוד עשיר, וחמא כר' חזקאל דרכמה, ואין בכך כלום.

פסיניו:

אם מפני טעם זה, מפני שברך אותנו אלהים, את מואסת, פרידניו, בשדוך – הרי זה עון גדול.

דובה:

אתה זוכר, מוטלי, כי בלכתנו הנה פגשנו בגויה נושאת דליים ריקים? הנה לך! אתה מבין – היא איננה רוצה עוד בשדוך!

חזקאל:

מוטיל שלי אינו אצלי קטלא קניא… היא אינה רוצה, מסתמא, יודעת היא משום מה.

הרשלי:

אני אבאר לכם משום מה. אך הקשיבו נא לי. הן כמעט בני משפחה אחת הננו. אם פרידיני אינה רוצה בשדוך, אפשר שרוצה בו צפניו. אני אתן גם לה נדוניא ומתנות כלה, כמנהג בעלי בתים חשובים, אולם אני רוצה להסב את לבכם לענין אחר לגמרי. רוצה אני לדבר לא על הילדות, אלא על עצמנו, כלומר, עלי ועל פסיניו. בר"ח אלול שנה זו מלאו עשרים ושתים שנה מיום חתונתנו, וכמו שידוע לכם, לא ברך אותנו אלהים בבנים. ומה הם חיי האדם, אם אין לו בנים?

פסיניו( בעצב):

כך הוא הענין. תמיד היו הנשים שואלות ותמהות: מה רואה ר' הרשלי שצדיק הוא, לחיות כ"כ הרבה שנים עם עקרתו? אני נהגתי להשיב להן: לא ככל האנשים הוא הרשלי שלי. שתי היתומות המתגדלות בביתנו, כבנותינו הן (פרידניו בוכה). כך, פרידניו. הרשלי צדיק בדבריו: מה הם חיי האדם ההולך ערירי? אתן שתיכן ילדותינו אתן, ורק בשבילכן אנו חיים…(נושקת לפרידניו).

הרשלי:

פסיניו, את לא בנת את לדברי… לא זאת היתה כונתי… לא זאת… רוצה אני בבנים שלי…

חזקאל (בלחש):

הוא רוצה בבנים שלו. לפי השגתי, כונתו היא שהוא רוצה באשה אחרת.

כלם:

מה?

ליזר:

עינו של הבדחן חזתה את זה הענין, עוד לפני “קבלת הקנין”…

הרשלי:

כן, פסיניו. אל תכעסי עלי. דוני אותי לכף זכות. שאלתי ובקשתי היא מלפניך, שנתגרש.

פסיניו:

להת – ג – רש? מהיכן, הרשלי, לקחת מלים אלו?

הרשלי:

אמת, שלא דברתי אתך עד כה על הדבר הזה, אבל חושב אני על זה מאז, פסיניו.

פסיניו:

להתגרש! אוי ואבוי לי! אללי לי! (היא בוכה).

הרשלי:

הענין הוא כך, פסי. אם חלילה אין רצונך בגט, לא אעשה זאת על כרחך. אז את נשארת על מקומך בבית, ואיש לא יפגע בכבודך. ואני? אני אשא את יסורי באהבה. ומה לעשות? הרי אי אפשר שיהיה האדם מאושר בכל!

פסיניו:

לא, הרשלי, לא. אני יודעת אותך, כי אדם כשר וישר אתה. אם אתה מוצא כי עלינו להתגרש – אין זאת, כי כך נגזרה גזרה מן השמים. הבה, הרשל, ונתגרש… אוי ואבוי לי! (בוכה).

חזקאל (בלחש):

לפי השגתי, הענין קצת מוקשה: מדוע לא באה הגזרה מן השמים, לפני היות ר' הרשל לבעל עושר?

דובה:

אוי, פסיניו, חיותי. הרי אני אמרתי לך תמיד, שתאמרי את התחנות של רחל אמנו בכל שבת־מברכים. הן המסכנה רחל, גם היא היתה עקרה…

פסיניו:

מה מועילים עכשו הדבורים? מסתמא יודע הרשלי, מה שהוא עושה… הוי, אב הרחמים שבשמים – למה כה פתאם השברתי? הרי אין כל ברירה לפני…

פרידניו (נופלת על צוארה):

לא, דודתי, לא. עוד יש ברירה! אם מוטלי חפץ בי נכונה אני תיכף לחתונה… אני… (אינה יכולה לדבר מתוך בכי).

מוטלי:

אין אני רוצה שיזלזלו בי כך. פעם הן ופעם לאו. את, פרידניו, מיוחסת יותר מדאי בשבילי… צפניו – לא כך…

הרשלי:

פסיניו, מה לך, כי תבכי כל כך?

פסיניו: אבכה לי, אבכה לי… אלהים יסלח לדמעותי…

פרידניו:

דודתי, דודתי היקרה, אין אני אשמה חלילה…(בוכה).

פסיניו:

שטיא שלי, במה את אשמה, ילדתי? אם נגזר כך מן השמים, שנתגרש, הרי אי אפשר שנחיה עוד יחד כאיש ואשה. (מבטת בה). מה? את? הה? כלומר, את! ואני, שטיא זקנה, לא הבינותי…(נרגעה) נו, פרידניו, טוב שאת תקחי את מקומי מאחרת. הרי אני אמצתי אותך לבת… יתן לך אלהים כל אושר… לא הרבה ר' הרשלי איכא בשוקא… עשרים ושתים שנה חיינו יחד ואף מלה רעה אחת לא שמעתי יוצאת מפיו… אל תבכי, שטיא שלי… אני אשב אצל צפניו, אבל גם אותך לא אשכחה…וכאשר… פרידניו, אלהים יברך אותך בבנים, והייתי אני להם לאומנת, כאלו היו בני ונכדי… אם אין בכחי להיות אמא, אהיה סבתא, לפחות. (בוכה כל אחת בזרועות רעותה).

הרשלי:

איך יכול בן אדם לכונן צעדיו בדרכו ולא יהיו לו אחרים למרמס? איך יכול בן אדם לכונן לו אושר, מבלי שישבע מבשרם ודמם של בני אדם כמהו? לא. לבי נבא לי, שכל הפילוסופיה של ר' אוריאל שוא ושקר היא, ואני לעולם, לעולם לא אמצא את אשרי! (בוכה תמרורים) פסניו, אל תזכרי לי את חטאי. אין אני ראוי לך ולדמעותיך הטהורות. רע אנכי ממך. חוטא, כבד עון הנני, יודע אני זאת, מרגיש אני זאת. מרגיש אני גם כמה קשה לך היום, פסיניו. הוי, פסיניו, פסיניו! (כלם בוכים). (מזיק מביט על הרשלי באירוניה).

המסך.

 

מערכה שלישית    🔗

אולם עשיר עוד יותר בביתו של הרשל. מרבדים יקרים. פרחים. לילה. מנורות דולקות על השלחנות. בפנה עומדת בין פרחים קפת ברזל. מזיק עומד אצלה ומונה צרורות, צרורות של כסף… ליזר מתהלך בבית הנה והנה בקוצר רוח.

ליזר:

משונה הדבר – עד להתפקע! אין – וחסל! שוב פעם מראש: אכמה, בכמה, גכמה, דכמה,הכמה…(צועק בדלת). הוי, משרת, מהר! הלא שמעת דברי ר' אוריאל? (משרת יהודי נכנס ובידו בקבוק יין ושתי כוסות) איפה עמדתי? הכמה, וכמה, זכמה…

מזיק (נגש אל היין ומוזג אל הכוס):

התקח מעט? אוהב אני אותך כשהנך מבושם, ר' ליזר.

ליזר:

כל שאלה אין, אם אני אקח יין. (שותה את כל הכוס) ר' אוריאל, הס!… זה שני ימים שאני מענה את נפשי למצא חרוז לחזקאל דרכמה. אני רוצה ואיני מוצא. בשום אפן איני יודע, – טול והתפקע! אני הולך כסדר על פי האלף־בית: אלף – אכמה, בית – בכמה, גימל – גכמה, דלת – דכמה, ה' – הכמה, וליכא! לחיים! (שותה שנית).

מזיק:

כן, אצל ר' חזקאל דרכמה הענין ב“חלקלקות” כנראה… חה חה חה. שב ר' ליזר. נשתה מעט ונשוחח מעט על דא ועל הא (יושבים, מזיק טועם מן הכוס לאט לאט). בן כמה אתה, ר' ליזר?

ליזר (שותה):

הרי אני לאחר שבעים. הט, הט. ר' אוריאל, רציתי לשאלך. מתי יבוא הרשלי?

מזיק:

אפשר היום, ואפשר לאחר שנים שלשה ימים… אתה, כנראה, מתגעגע עליו, והוא – על רעיתו הצעירה…

ליזר:

לא געגועים ולא ענויים… דוקא, כשהוא אינו בבית, אני מרגיש את עצמי כאן בטוב. לחיים! (שותה). איזה מין כשוף: כוזא במוכסז כוז. בשום אפן איני יכל למצא חרוז. כבר מששתי בכל האלף־בית: פא –פכמה, ק – קכמה, ר – רכמה, ת – תכמה.

מזיק (גומע וחושב):

הנה לך בן אדם, יציר כפיו של אלהים בדמותו ובצלמו. כבר חלפו על גבו שבעים שנה, ומה הוא? בשביל מה היה חי? בשביל מה טרח וסבל יצור זה? ומה יתרון לו היום על הבהמה? חה חה חה! הולך ושובר את מחו בשביל חרוזים: אכמה, דרכמה, הכמה! והרי בהבלים כאלה עוסק רובא דעלמא, ופתאם בא מלאך המות ובפיו כרוז: ר' בדחן, די לך לחפש חרוז… שתה ר' ליזר, שתה. “פלוני קוזק, הלך מזג…” חה חה חה!

ליזר(שותה):

צוחק אתה על חרוזי. הטה אזנך ואגיד לך בלחישה: הס, אני שותה בתו ואתה שוטה בטית… מבין אתה, כשתינוק יחוש בבטנו מיחוש, נותנים לו צעצוע לשעשוע. כסבור אתה, שעל ידי הצעצוע עובר הכאב מן הגו? לא מיניה, ולא מקצתיה. אלא מה? – התינוק משתעשע בצעצוע שלו ושוכח את הבטן שלו. ר' אוריאל, כן הוא הדין עם כל בר־נש מאנ"ש. לכל אחד מאתנו יש מיחוש בבטן… הולך הלמדן ועוסק בתורה, הסוחר – בסחורה, המלוה ברבית – בזוזים, ואנכי –בחרוזים. אבל כל זה אינו בא לנו, אלא בשביל שנשכח את כאב הבטן שלנו. מבין אתה? (משורר) פלוני קוזק, הלך מזג, יין חזק, מכל מין, מלא ההין, על פי הדין(שותה). חה חה חה, שותה בחרוזים אנכי…

מזיק:

מיחוש בבטן? חה חה חה, ציור לא רע.

ליזר:

שואל אתה ר' אוריאל: מה נשתנה ליזר בדחן מבהמה? וכי עינך טרוטה, אם אינך רואה תשובה פשוטה? ליזר בדחן יכול להיות בהמה, ובהמה אינה יכולה להיות ליזר בדחן… מבין אתה, שבבדחנות, יש אמנות. למשל, קוראים לבני: הערש צבי. קח לך את השם צבי, צ‘, ב’, י‘, הרי לך בנוטריקון: צדיק באמונתו יחיה. רוצה אתה איפכא, ואהיה לכם לנביא: צ’ ב' י' – צרות בדוברובנה יביא… או קח לך את השם “הערש” בסירוס האותיות והנה זה “עשרה”, סמן לעשר מכות… או השם שלך אוריאל: א' אחד, ו' ששה, ר' מאתים, י' עשרה, א' אחד, ל' שלשים, הרי זה בגמטריא, רמ“ח, רמ”ח אברים, ובהפוך האותיות זה “חמור”, סמן, שבכל רמ“ח אברים שלך הנך חמור… מבין אתה? וכן הענין עם השם מזיק שלך. מזיק בראשי תיבות: מם, זין, יוד, קוף: ממזר זה יאכל קוגל. סמן לעסק הטוב שעשית עם הרשלי, ואם אתה רוצה סמן גם למעשיך הטובים, הנה לך מזיק, מם, זין, יוד, קוף, (בנגון) מרדנו, זדנו, יעצנו דופי, קשינו ערף… חי חי חי! אתה שואל: מה זה ליזר בדחן? מילתא זוטרא – ליזר בדחן הוא אדם ככל בני האדם, ליזר בדחן יהודי ככל היהודים בעל מח, בעל חב”ד. כסבור אתה, שאתה חכם, אם אתה צוחק בשעת חדוה ובוכה בשעת צער – אני חכם יותר גדול ממך: אני צוחק ומתבדח גם בשעה שלבי גונח, גם בשעה שזה נקרע בתוכי ודמי שותת… הרי כך הוא, מה נשאר לי מכל ימי חיי הבל, ומה לי פה ומי לי פה בבית הגדול והעשיר הזה? הה, פלוני קוזק, הלך… הס! הטה אזנך! אני אלך ואמר, שאתה אמרת להביא דבוק, כלומר בקבוק… הה, פלוני קוזק, הלך מזג, יין חזק… וכך היה שותה: אחת, אחת וארבע, אחת ומש… (יוצא ובידו הבקבוק הריק).

מזיק (שוקע במחשבה):

הרי לך בן אדם! טפש כלפי חוץ וחכם מבפנים. בדחן וחושב מחשבות, עושה מעשה קוף ומרגיש כבן אדם; חי כעבד וחולם חפשי כמלך ( קול צעדים). אַ, כמדומה, שהאשה היפה והצעירה של שותפי הולכת לכאן. (פרידניו נכנסת מן דלת הפנימית לבושה ועדויה הדר).

פרידניו:

האדון ר' אוריאל לבדו בבית? ומכתב אין? (נגשת אל המראה).

מזיק:

אין. דומה אני, שמכיון שאין מכתב יבא הוא עצמו היום. פרידניו, הרשיני נא לומר, שאין צורך לך להביט במראה. יפיך משתפך לא רק על הזכוכית הקרה הזו.

פרידניו (בעצב):

אני מביטה במראה מפני שהיה לי הדבר הזה להרגל בימים האחרונים. אין לי שום עבודה אחרת ועוסקת אני עם עצמי. האינך סבור, ר' אוריאל, שהחיים מלאים עצב ושממון?

מזיק:

החיים דומים לגן מלא עצי פרי. פירות של שמחה וענג גדלים מעל לראשו של אדם, אבל אין דרכו של אדם להתרומם מעט להשיג את הפירות, והוא קוטף לו רק עלי טרף ירוקים. את העלים האלה הוא מכרסם ולועס, ואחר הוא בא ומתאונן שאין טעם בחיים… חה חה חה. ניתן לו לאדם ליהנות רק מעלי הטרף, ולא ניתן לו ליהנות מהפירות עצמם. ורק פעם אחת מצאה האשה עוז בלבה לקחת מהפרי האסור. לה היה האושר לטעם מפרי הדעת ולמסר אותו גם לכל בני האדם… ובוא יבוא היום, שהאשה תתן לבני האדם לטעם גם מהפרות האסורים האחרים – מפרי עץ החיים…

פרידניו:

אין אני מלומדת, ר' אוריאל, ואיני מבינה כלפי מה רמזת בדבריך: “עץ החיים ועץ הדעת”, אולם זאת אני יודעת כי לאחר שאכלה חוה אמנו מן העץ אשר אמר אלהים לא לאכל ממנו, בא המות, באו הפגעים לאדם, באו הדמעות… ואפילו הענג אשר יתענג האדם אינו אלא הקדמה למה שיבא אחריו: למכאוב לב וליסורי הנשמה. מתלבשת אנכי בשמלה חדשה, מתקשטה אני בכל מיני קשוטים, וההנאה שיש לי מזה לרגע היא, להרף עין. אחר כך נעשה לי הכל מאוס, ולבי כל כך מיצר וכואב, כל כך מיצר…

מזיק:

אז צריכה את לבקש תענוגות חדשים, תענוגות אשר לא ידעת עוד.

פרידניו:

לא. שקר התענוגות והבל כל שמחה. לא הם נותנים חיים לאדם.

מזיק:

האם בית ר' הרשלי יכול לתת לך חיי אשר?

פרידניו:

פה, בבית הזה, הסגתי את גבולה של אמי, של האשה הטובה, אשר אמצה אותי לבת לה. וכבר עברו שלש שנים אחרי אותו היום, והבית הזה מזכיר לי עוני יומם ולילה, יומם ולילה.

מזיק:

את נשאת לר' הרשלי, לא מפני רגש האהבה החלונית, אלא מפני רגש של קדש. אהבה קדושה זו – בת השמים היא, ולנו נתן אלהים את הארץ. אהבת קדש – זהו אמנם הרגש הראשון אשר האשה מעוררת בנו, אבל תעודתו של הגבר היא לחלל את הרגש הקדוש הזה, להפך את האליל אשר לפניו לאשה, לבת חוה ככל הנשים. דבר זה נורא מאד, גס מאד. אפשר שהוא גם אי־פיוטי, אבל כך הוא רצונו של הטבע.

פרידניו ( אינה שומעת את דבריו):

אח, אלמלא זִכָּה אותי אלהים בבן אחד!

מזיק:

היש ענג בבנים? ההם נותנים שמחה לאדם? הבנים גוזלים את לשד הנשים ואת יפין, האמות מתחלות, מזדקנות בלא יומן, ופורשות את עצמן מן העולם ותענוגיו… ומה עושות כל הנשים המשכילות והעשירות? האין הן משתמשות בכל האמצעים לבלתי לדת בנים, לבלתי שלול את חפשן ואת יפין לחנם, בלי אהבה, בלי תאוה, בלי כלום? הבל שבהבל! ( נשמע קול צעדים) מי הולך הנה? (דובה בפתח).

דובה:

הכנסי נא לכאן. המחותנת! פרידניו, את נמצאת כאן עם גבר, בלי כל שומר?… (בלחש) אמרי לו, שילך מכאן. עינא בישא יש לו. (פרידה מבטת אליו).

מזיק:

אוי, הוי, אני מבין כבר. (בלכתו). הזהרי נא, שלא תכנס הקלפה לתוכך, דובה.

דובה:

כשם שאיני שומעת כל לא יזיק לי ( אוטמת את אזניה). פרידניו, גם הדודה באה עמדי… פסיניו, בואי נא, הכנסי. (נכנסת פסיניו, היא זקנה מאד).

פרידניו:

הוי, דודתי, יקירתי. זה זמן רב לא היית אצלנו. הוי, כמה זקנת והשתנית. יש לך טינה עלי, דודתי?

פסיניו:

לא, טליא שלי. איזו טינא? רק כשנכנסתי אל הבית הרגשתי פה דפיקה בלב… הלא אשה אני… (מוחה דמעת עיניה). נו, פרידניו, מה שלומך?

פרידניו:

שלומי? לי… טוב. יש לי עשר ואין לי אמא. אוי לי, דודתי! (נופלת על צוארה ובוכה).

דובה:

ידוע לנו, שהוא, בעלא דילך, אינו בבית, ועל כן באנו… גם צפניו הלכה אתנו, אבל היא חזרה… חוץ מזה, פגשנו כומר בדרך…

פרידניו:

ומה שלומה של צפניו? בריאה היא?

דובה:

ברוך השם, אין לה על מה להתאונן. שני ילדים כשני ספירים… על הילדה הבכירה לחשתי אתמול, משום עינא בישא.

פסיניו:

פרידניו, באנו לבקש ממך את טובתך. מצבנו רע עד מאד. ר' חזקאל ומוטיל היו לעניים מרודים. הלואי, שלא יחזרו על הפתחים.

דובה:

זו הפבריקה שלכם הביאה אותנו עד משבר… כעצם בגרון עומדת פבריקה זו בעיר ומחנקת. כל כספי המחותנת, כל הנדוניא של צפניו ויתר הפלטה שלנו, הכל נשא הרוח. אלו נסית את לבקש את ר' הרשלי… אשה צעירה פועלת על בעלה. את הזקנות הם שולחים לכל הרוחות, אך אשה צעירה – הרי הם כפרתה.

פסיניו (נאנחת):

אוי לי ואבוי לי! (צפניו פותחת את הדלת). הנה צפניו!

דובה:

בא גד! ברוך הבא! שוב פעם התחרטת? (נכנסת צפניו, לבושה כעניה, ומראה רע מאד).

צפניו:

באתי, וכי מה יכלתי עשות? או שידך על העליונה או שהיא על התחתונה. אך, איזו שמלות ותכשיטים לנסיכתנו! את זוכרת, דובה, כשהיא היתה תמיד אומרת: למה לבת ישראל שמלות ותכשיטים נאים? (מתבוננת מסביב) כמה נוי, כמה ברק אצלך, אחותי!

פרידניו:

המקנאה את בי, צפניו? כל זה מה יתן ומה יוסיף לי?

צפניו:

מי שמקנא בך תמקנה עיניו. מי מקנא?

דובה:

הא, צפקא. מתחלת את ברוגז – שמא לבשת את הפוזמק וצדו הפנימי למעלה?

פסיניו:

חלילה לנו מריב. אתאנו לחננך, פרידניו, שתתמלאי רחמים עלינו.

פרידניו:

אוי, אחותי, למה פניך רעים כל כך? דלות, רזית?

צפניו:

האמיני, שזה לא מרוב תענוגים.

פרידניו:

מפני הבנים, צפניו. עוד צעירה ורכה כ"כ, זה שלש שנים לאחר החתונה – וכבר שנים יש לך במזל!

צפניו:

רק הילדים הם נחמתי האחת, משוש חיתי. אין לך אשר גדול בעולם מילדים. כך הוא הדבר לפי הבנת קבצנים כמונו. מאי סבורים להם ה“נגידים” אין אני יודעת. ילדתי הבכירה מתהלכת כבר. שפילא ואזלא כבר אוזא. בּריות גופא לה, רבש"ע! קולה מצלצל ככסף בכל פנות הבית…

דובה:

בלי עין רעה, בלי עינא בישא. טפו! (יורקת).

צפניו:

והקטנה שוכבת בעריסתה ומנהמת כיונה. זוהי העשירות, ועשירות כשרה היא… זה לא גזל ולא שוד! אלהים נותן עשירות זו לאדם, והאדם נותן אותה לעולם. בנים – מתנתו הכשרה של האלהים הם!

דובה:

גם אני, זה דברי: פרי בטן – ברכת אלהים הוא. הרי אני, בלי עין רעה, כבת ארבעים וחמש, ורואה את – נושאת עוד קמיע… כדי שאני… לא, אפיל חלילה…

פרידניו:

אף על פי כן, היית בימי נעוריך מלאת שמחה, רקדת,צהלת, ועכשו – לזקנה דמית…

צפניו:

אין האדם יכול להתהולל כל ימיו. ושוב יודעת את פרידה, שאם אין אני צוחקת הרי זה רק בעטים של אנשים רעים, המחשיכים את חיינו ומצוים עלינו לבכות…

פרידניו:

בשנאה ברעל, את מדברת אלי, אחותי. זרות נעשינו אחת לחברתה.

צפניו:

ודאי, שהננו שונאות וזרות. אנו עובדים עבודה קשה עבודת פרך, ואתם, הגבירים, מתענגים על רוב טוב וחיים בהרחבה, בשעה שאנו טובעים בים צרותינו.

פרידניו:

לא אנו שונאים לכם כי אתם שונאים לנו, כך אומר הדוד. הוא נתן לדובה חמשת אלפים, לך נתן נדוניא, ור' חזקאל לקח את המעות האלו ורצה להתחרות עם הפבריקה שלנו. הרי אתם בעצמכם אשמים בדבר.

פסיניו:

ר' חזקאל בקש ממני פעם אחת כסף – ונתתי. שוב פעם – ונתתי, עד שירדו הכסף עם העסק יחד לטמיון.

דובה:

מה שברצוננו לראות עליך יבוא עלינו ועל כל ישראל אמן.

פרידניו:

ומה אני יודעת? הדוד אומר כך.

צפניו:

וכי מה את יודעת – לפנים היו לך קרובים, ידידים חמים – ואיפה הם עתה? היתה לך אחות יחידה. שתינו יתומות היינו, שתינו גודלנו יחד, דבקות זו בזו היינו, והיום נגזרנו, נקרענו. שונאות, זרות נעשינו אחת לחברתה ואת הכל את אינך יודעת, ואינך מרגישה… את קמת על אמך, על זו שגדלה אותך בבית על ברכיה, וחבקה אותך ואהבה אותך, את השלכת אותה מן הבית וישבת על כסאה – ואת אינך מרגישה הכל מה שעשית? את אינך מרגישה, כי לבה של אמא זו שבור ורצוץ ועולמה חשך בעדה? (בוכה).

פסיניו:

למה ככה תדברי? אלהים עמך! יהא נא רב טוב לפרידניו. יהיה נא. ואני… ואני… (בוכה).

פרידניו:

לא אני גזרתי, לא אני קרעתי את קרובי מעלי, אלא אני נגזרתי ואני נקרעתי. את רואה את עשרי, את שמלותי היפות, ואינך רואה את הפצעים העמוקים אשר בלבבי. דודה, דודה! האסון שהבאתי עליך לא היה לי לאשר ושברון לבך לא החיה חלילה את לבי! באותה שעה דמינו, שכך צריך להיות ואי אפשר שיהיה באפן אחר. אבל עכשו רואה אני הכל, הכל, בעינים פקוחות. תועה אני בבית זה כמו ביער, שוממה, בודדה, עגומה… אוי, לבי, לבי! מי ישלח לי מבט אחד של רחמנות, מי יתעורר לחומלה עלי? (כל הנשים בוכות, נכנס ליזר שכור ומעמיד על השלחן בקבוק יין סגור).

ליזר:

הס, הס. מה כאן? ארבע נשים ערכו תזמרת, והיה הרשלי לנעורת, ומזיק לניצוץ, ובערו שניהם ואין מכבה. כך אומר אבא. (משורר). הוי, באנה נשים הנה, בכינה, נשים, בכינה…

צפניו (מוחה דמעותיה):

סבא ר' ליזר צוחק עלינו ועל דמעותינו, והוא בא עם המשקה. הא גברא והא טסקה… מה שלומו של ידידי הזקן?

ליזר:

עסקי – מן המובחר. הפבריקה נותנת לי מלבד בולבוסין ומליחים, גם טלית טובה לתכריכים. (בנגון) שבעים המה הגבורים… (נכנס מזיק).

מזיק:

ר' הרשלי בא מן הדרך! (כל הנשים נפחדות ואינן יודעות לאן לפנות מבהלה).

פרידניו:

באנה ואראכן לצאת דרך חדרי. (הנשים יוצאות בלי סדר).

ליזר (מגרש את הנשים בממחטתו):

נשים, אוץ! נשים, רוץ! ר' ליזר, צפן את הבדחן שלך. (יושב בפנתו).

מזיק:

שכור אתה, ומוטב לך לצאת מכאן. (המשרת פותח את הדלת ונכנס ומביא את המזודה. אחריו נכנס ר' הרשל, לבוש בגדי הדרך).

הרשלי:

ערב טוב! שלום עליכם, ר' אוריאל. מה נשמע אצלנו?

ליזר (בנגון של קדוש לבנה):

שלום עליכם, עליכם שלום. שלום עליכם, עליכם שלום. שלום עליכם, עליכם שלום. סמן טוב ומזל טוב יהא לנו ולכל ישראל אמן. קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות.

הרשלי:

הנך מבושם כ"כ, עד שאין לתת לך אפילו “שלום עליכם”. פי! שמא תלך לישון? אך מה שלומה של פרידניו (נגש אל דלתה) פרידניו, הנה הבאתי לך משי אדם, כחל, צהב, לשמלות, ועגילי ספירים לאזניך (בלחש) עוד מעט, כשאפנה ואיש לא יהיה פה אנשק לך.

ליזר:

קבצן הייתי וכשהייתי בא מן הדרך הייתי רגיל תיכף אל אשתי ומנשקה ומוצץ ממנה את כל מתיקותה.

הרשלי:

נו מה נשמע אצלנו? אנכי שמעתי לקולו ולקחתי כסף בהלואה מכל נותן. הרבה, הרבה הם הנותנים והמאמינים לי.

מזיק:

ידעתי, שאם יסע בעצמו יעשה רושם טוב על המלוים. כן, צריכים אנו למהר בעניננו.

הרשלי:

למהר! (רואה את הבקבוק). מה היין הזה? לכוס יין לא הייתי מסרב עתה. אפשר רוצה הוא בסיגרה? (מוציא תיק סיגרות גדול ומעשן).

מזיק:

לשתיה גם אני נכון, אך לא לעשון. אני פסקתי לעשן. רואה הוא איזה מחלץ אנגלי יש לי (מוציא מכיסו סכין גדול בעל מחלץ, פותח את הבקבוק, מוזג את הכוסות ושוכח את המחלץ על השלחן).

הרשלי:

פסקת לעשן – איזו שטות! יש לי סיגרות מצוינות. (שותה) זהו היין הזול, כנראה. אינו ריחני כלל. איני מבין, מה כונתך באמרך “למהר”? (מעשן סיגרה).

ליזר:

למה לכם לדבר, תנו לי הכוס וידעתם פירושה של מלה“למהר”…

הרשלי:

בכבודך, צא מזה. צא תיכף!

ליזר (נבהל)

תיכף, תיכף (הולך) ר' אוריאל, רק שאלה אחת לא מיותרת: הס, שנה זו תהיה מעוברת? (יוצא).

מזיק:

התכנית פשוטה היא עד מאד (שותים). אנחנו תפסנו סחורה בהקפה רבה מאד, ואני מעכב בימים האחרונים את התשלומים. ר' הרשלי, בקופתנו יש היום שבעים וחמשת אלפים רובל בערך. הרי לך המפתח. (נותן לו).

הרשלי:

שבעים וחמשת אלפים? סכום גדול, בלי עין רעה. אבל הרי אין הכסף הזה שלנו – של זרים הוא, וצריך להשיבו.

מזיק:

להשיבו? ר' הרשלי מדוברובנה, במחילה מכבודך. עתה העת היותר מוכשרת לפשט את הרגל.

הרשלי:

לפשט את הרגל – בשביל מה? הן העסק הולך בטוב, מזומן יש למכביר, בשביל מה לפשט את הרגל? (מוזג לו עוד יין). הישתה? (מוזג כוס למזיק) לפשט את הרגל?

מזיק:

כשהעסקים רעים, פשיטת הרגל לאחר זמן היא; דוקא עכשו, כשהעסק “מתנפח”, טוב לעשות אותו מעשה. מעשה זה טוב יותר מן הזכיה בגורל. הננו מתעשרים בבת אחת שלש פעמים יותר!

הרשלי( קופץ ממקומו):

האמנם כן הוא? (חושב רגע). אולם תמחל לי, ר' אוריאל, אלהים עמך. מה שייך? הרי אני רוצה קודם כל להיות איש ישר ויהודי כשר.

מזיק:

דוקא משום האי טעמא. בשביל להיות איש ישר ויהודי כשר, טוב לפשט את הרגל עכשו. אצל איש ישר כר' הרשלי יקחו המלוים 50 אחוזים בשמחה רבה… בעניני מסחר – מי שנוטל הרבה ונותן מעט, זהו איש ישר. כך עושים גם המלוים הגדולים שלנו וכך נעשה גם אנו. מבין הוא – ר' הרשלי יהיה איש ישר ובקופה יהיה כל סכום הכסף.

הרשלי:

אם כך, נחשב רגע – כמה הוא כל הסכום? (יושבים אצל השלחן ומחשבים).

משרת (בפתח):

אדוני, ר' חזקאל דרכמה רוצה לראותו.

הרשלי:

חזקאל – מה לו ולי?

מזיק:

עניניו יגעים מאד.

הרשלי:

נו, יכנס. (המשרת יוצא) אוריאל אבל איככה נעשה את הדבר הזה? פשיטת הרגל – אטו מילתא זוטרא היא?

מזיק:

יבטח נא רק בי. (נכנסים חזקאל ומוטלי, כמדוכאים).

הרשלי:

מה זה, כי באתם אלי בשעה מאוחרת זו? אני זה עתה באתי עיף מן הדרך.

חזקאל:

רק מעט יש לי לדבר אליו.

הרשלי:

שמעתי שמץ דבר, שבאספת הקלפי דברת גבוהה גבוהה כנגדי. ברצונך הוא שאני לא אבחר לראש הקהל. כלומר, אני עזרתי לבנין בית הכנסת אני תרמתי מכספי לבנין בית המרחץ, כלו על חשבוני, ואין אני, לפי דעתך, ראוי לכבוד מצד הקהל – הה?

חזקאל:

במחילה ממך. אני לא באתי עכשו לדבר בעניני כבוד. לך יהא הכבוד, לך יהא הכל. הרי אני משיג זה בהשגתי הפשוטה. אני, מוטיל, בריל לפ וכל החברותא שלנו עובדים בזעת אפינו, מכינים טליתות יקרות וטובות, מנהלים את העסק באמונה ואנחנו נעשינו לעניים מרודים. לא נשאר לנו כלום מכל עבודתנו. לכם מאמינים, ולנו – אין מאמינים. לכם משלמים, ולנו – אין משלמים.

הרשלי:

ומה לעשות לך, אם אתה התנהגת כשוטה? אתה בידיך רצית לאסר מלחמה בפבריקה. אתה בעשר אצבעותיך רצית לעכב מהלכם של גלגלים, אתה בפרוטות שהשגת בהלואה, רצית להתחרות עם קפיטל! מי חיב בדבר?

מוטיל:

פבריקה, קפיטל! כמה פעמים נגעו אלה אל לבי, עד שאמרתי ללכת לשרף אותם, את הפבריקה והקפיטל יחד, בכל מכל כל!

חזקאל:

הרף, מוטיל!

הרשלי (בכעס):

השמעתם דברי שקץ שבשקצים? הוא ישרף את הפבריקה שלי, את הרכוש שלי, את האוצר שלי?

מזיק:

רצונו לומר: את הפבריקה שלנו, את האוצר שלנו.

הרשלי (אינו שומע):

אל הכלא הייתי משליך אותך, לסיביריה הייתי שולח אותך. שלך – שלך ושלי – שלי. אין רשות לשום איש לגעת באשר לי. (ליזר מתגנב ונכנס).

חזקאל:

למה תשים לב לדבריו? הריהו מדבר כנער. על דעת שום איש לא יעלה לקחת חלילה דבר משלך, חלילה! ברם, רע לנו מאד, שוכבים אנו בפחת עמוקה, בטיט היון, שלח נא לנו את ידך ומשה אותנו! חמשת האלפים של פסיניו, אוי לי… הרי היינו ידידים לפנים.

הרשלי:

עניני ידידות לחוד, ועניני עסק לחוד.

חזקאל:

היו ימים שעשית טוב וחסד לכל מבקש.

הרשלי:

את זה עשיתי מתוך תמימותי. עכשו רואה אנכי שצריך להבין מתי להיטיב – ומתי לחדל מהיטיב. האתן לך, חזקאל, נדבה – ומה אועיל לך בזה? או שמא אתן לך סכום כזה בכדי שתוכל לעמד על רגליך ולהתחרות עמדי, – חזקאל, אינך חושב אותי לשוטה כ"כ.

מזיק (בכעס):

הרשל שוכח שיש לו שותף בעסק, ושגם לשותף יש דעה שלו.

ליזר:

הבט על שותפך כמו על הפאה השמאלית אשר תעטפך…

הרשלי:

שוב אתה בכאן – ואני אמרתי לך ללכת לישון! (ליזר נבהל) א! טולו אותו מזה (המשרת בא ומוציא אותו). יהא צריך לשכר לו חדר בבית מי שהוא, שיהא שם מוטל ואוכל. חרפה להחזיק אותו בביתי.

חזקאל:

ובכן?

הרשלי:

יכול אני לעמד לך בצרה רק בעזרתי זו: אני אצוה שיתנו לפסיניו מדי חדש בחדשו שנים עשר, חמשה עשר רובל מן הקונטורה שלי.

מזיק:

רצונו לומר: מן הקונטורה שלנו.

הרשלי:

ואתה ובנך לכו לעבודה בפבריקה שלי.

מזיק:

רצונו לומר: בפבריקה שלנו.

הרשלי:

יהודים כשרים אתם ופועלים שכמותכם נצרכים להתעסק בעבודת הטליתות. מה לך, חזקאל, ולהנהלת עסקים? אתה תהיה אצלי פועל ותרויח את מחיתך בכבוד. להנהלת עסק – מבין אתה – נצרך כסף, שכל, מח, ידיעה. אתה רצית לנהל עסק בנסים. נסים בהאי עלמא ליכא.

מזיק:

נס גדול היה שם.

הרשלי:

ומה טוב ונוח לך מזה? אתה עובד יום, יומים, ובא על שכרך בטוח!

מוטיל:

נוח ובטוח עוד יותר הוא המת בקבר.

חזקאל:

הרי אני בשר ודם פשוט, ברם, לפי השגתי יכלתי יכולתי להבינך תמיד, ר' הרשלי, לא כן עכשיו. אין אני מתחיל להבין אותך כלל. ידידות – לא כלום בעיניך. כדי להיטיב לאדם, אתה אומר, שנצרך, לא רצון טוב, אלא חכמה, בינה ודעת. מי שהוא טוב לב הריהו בבחינת שוטה, לפי דבריך. נראה, שמתוך שאנו שקועים יום יום בעבודתנו הקשה הרינו באמת הולכים ומשתטים, ואתם הולכים ומחכימים מתוך הרחבה. נו, תיתי לכם, החכמים, שאתם נותנים לנו עבוד לפחות. מה יתאונן אדם חי, כשקיבתו רעבה? מחר נלך, אני ומוטיל, לעבודה אליך, אל הפבריקה שלך. ותסלחו לנו על שהטרחנו אתכם. שלום! ודאי, אתם הצדיקים…

מוטיל:

אלהים ישלם לכם כגמול חסדכם (עומדים לצאת).

מזיק:

כך הוא הדבר. כל דאלים חכם הוא. גשו הנה ואתן לכם פתקא, שיקבלו אתכם מחר לעבוד. (כלם יוצאים).

הרשלי (נשאר יושב לבדו):

חזקאל אומר, שאני הייתי לאחר, לא! אני אותו האיש שהייתי. והא ראיה: כספה של פסיניו ירד אצלו לטמיון, ואני, אף על פי שאיני מחויב לתת לה יותר הרי אני חוזר ונותן לה. והוא, חזקאל עצמו, אני מרגיש שצר לי עליו, שלבי כואב עליו. אבל הרי הוא עצמו חיב בדבר. “אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו”, פסוק מפורש אצל שלמה המלך. (קם ממקומו). על צד האמת היה צריך לעין בספר קצת. כמה זמן עבר כבר ואני לא אחזתי ספר ביד. אין אני זוכר בעצמי כמה? (כורע לפי המזודה ומוציא ספר) לשוא לקחתי אתי את הספר הזה לדרך. גם פתח לא פתחתיו! (יושב ולומד). אך! המתנות של פרידניו. צריך לגשת אליה. (הולך). הוא אומר, שיש 75 אלף בקופה. אפשר כדאי היה יותר לעיין בחשבונות ולמנות את הכסף… (נגש אל הקופה, מוציא שקים מלאים כסף, מונה אלפים, אלפים, ומניחם בשק, אלף אחד, שנים, שלשה. (מונה). פרידניו נכנסת לבושה לבנים ופרועת שער, מה לך, פרידניו, אלהים עמך! (סוגר את הקופה).

פרידינו:

שמעתי קולות יוצאים מכאן. נדמה היה לי, שהדודה בוכה. כך, כך נדמה לי תמיד…

הרשלי:

דמיון שוא, ילדתי, איזו הדרך תבוא הדודה לכאן?

פרידניו:

איני יודעת. נדמה לי כך,תמיד, תמיד.

הרשלי:

שטיא שלי, גשי נא, מוטב, שתראי את העגילים היפים אשר הבאתי לך. ( נותן לה תיק העגילים).

פרידניו (פותחת):

אך, מה יפה! (בהתרגשות) כשתי טפות מים טהורות מול נוגה השמש. אח, נו – הם נאים לי? (שמה אותן באזניה). יפה? באמת יפה? (רצה אל המראה) אך, מה יסכון לי זה? (שוב בעצבות) שום דבר אינו נותן שמחה בלבי. שום דבר! כל רגע זוחל על לבבי כנחש, ויונק את דמי.

הרשלי:

יש לי בכאן קצת עבודה. לכי לך ואני אבוא תיכף אליך.

פרידניו:

מבינה אני. יותר טוב לך להשאר לבדך ולמנות את הכספים…

הרשלי:

שמעי. כבר שאלתי עצת אנשים… בקיץ הבא אי"ה אסע אתך לוין אל פרופיסור… אלי, אלי! הבה לי בן! אחד שאלתי ממך, יותר לא אבקש.

פרידניו:

לא, לא. חולנית אנכי. אסור לי להיות אם לילדים.

הרשלי:

אם חולה את חלילה? ודאי… למה לי בנים? את טובה לי מעשרה בנים. אך אמרי נא, פרידניו למה תעצבי ולמה ירע לבבך? מה יחסר לך?

פרידניו:

לא יחסר לי כלום ואין לי מאומה. יש לי עושר וכל טוב, ועניה אני מצפניו אחותי. אני לקחתי את מקומה של אמי ולי אין שום מקום… (בוכה).

הרשלי:

ומה רצונך, פרידניו? אין אני מבין אותך.

פרידניו:

אני רוצה להיות מאושרת. תן לי אשר! תן לי חיים, חיים!

הרשלי:

אין אני מבין אותך, ובעצמך אינך יודעת את רצונך.

פרידניו:

אין לי חשק למאומה ואין אני רוצה במאומה. רק משאלה אחת יש לי: יתחיל נא לבי הכואב להרגיש את אשר היה מרגיש כבר, כבר, כשהיית מנגן על הכנור… הזוכר אתה?

הרשלי:

שטיא שלי. אז ידענו רק את השאיפה לאשר ולחיים, אבל עתה אין אנו יכולים להרגיש הרגשים ההם. אין אנו יכולים להרגישם ואל נרגישם עוד לעולם!

פרידניו:

כיצד? ההיה כנורך מכזב לי? ההיה משלה את נפשי? לא! לא! הרי רעיון כזה נורא מאד. שאלתי ובקשתי ממך, הרשל, אל נא תהיה לי זר יותר.

הרשלי:

אין אני זר לך חלילה. (פותח את הקופה ומביט בה). כמה מניתי? שלשת אלפים כמדומה…הה?

פרידניו:

גשה נא הנה, הרשל… קח את הכנור… נגן לי עוד פעם אחת… רק פעם אחת. אני אשב פה על יד רגליך… רק פעם אחת, הרשלי…

הרשלי:

ילדתי, מה זה עלה פתאם על לבך רוח הנגון? זה יותר משתי שנים אשר לא נגעתי בכנורי, ואני דומה, שלא אדע לנגן עוד עליו לעולם.

פרידניו:

לעולם? מת הכל?… ומה שהיה – הלך ולא ישוב? לעולם?

הרשלי:

איני מבין מה לך פרידניו. לכי נא אל חדרך, הרגעי נא… צריך אני לעין קצת בחשבונות.

לכי לך, פרידניו. ליל מנוחה לך! (נושקה נשיקה קרה).

פרידניו: – (קמה, מביטה עליו בארוכה, ואומרת בלחש):

ליל מנוחה לך! (היא מחנקת את דמעותיה, אך הוא אינו מרגיש בזה).

הרשלי:

נראה, שהיא אינה בקו הבריאות. יהיה צורך לשלח מחר להביא אליה את הרופא. (הולך ושותה כוס יין שלמה ושב אל הקופה). את זה כבר מניתי: ג' אלפים (מניח את המנוי במזודה). ד' אלפים, ה' אלפים, ו' אלפים. דומה אתה שאלה הן נירות בעלמא, אף על פי כן אם אתה שם עין בקופה ורואה את הנירות האלה במספר רב ועצום – והנה לבך מתמלא שמחה על כל גדותיו. שוכח אתה את השינה, את העיפות ואת הרעב… את הכל! כל שטר – נפתח לו פה והוא מדובב אליך, כאלו היה חי. כל סלע, כל דינר מלטף על פניך בחבה. הוי,כמה ענג, שמחה וכח מונחים בשטרות היפים האלו. (נכנס מזיק). האח! אלף לאלף, אלף לאלף, הם עוברים על פני זה אחר זה כפרשות שבתורה… עוד אלף – עוד פרשה! עוד אלף – ו‘, ז’, ח'!

מזיק:

האי מאי? אינך מאמין לי, הרשל, אתה בודק אחרי חשבונותי?

הרשלי: (נבהל):

ר' אוריאל – זה אתה? אני מביט סתם, כך, אפשר טעית בחשבון…

מזיק:

כן, אמת שטעיתי בחשבון… האמנתי לר' הרשל יותר מדאי ולמדתיו כל מיני עסקים. עכשו… כן. אני עוד קודם שמעתי אותו אומר: הכסף שלי, הפבריקה שלי, הקונטורה שלי, אני אצוה! אני אראה! כסבור אני, שר' הרשל נוטל לעצמו שררה יותר מדאי.

הרשלי:

יהא לבו סמוך ובטוח, שהוא אדון פה כמוני.

מזיק:

כשהננו בינינו לבין עצמנו הוא אומר לי כך, אך מה אעשה אם יתחיל לנהג בי מעשה סוחר? איזו ראיות מהימנות יש לי להביא? היום התחלתי לחשוש. ר' הרשל נעשה לחכם יותר מדאי, ובקופה כ"כ הרבה “מזומן”…

הרשלי:

אם הוא אינו מאמין לי, יכולים אנו להתקשר בכתב. אפילו מחר!

מזיק:

מחר? תודה רבה! מי יודע מה שיעשה ר' הרשלי בכסף עד מחר!

הרשלי:

אלא מהו רצונו? יאמר!

מזיק:

אני אקח לי לע"ע את 75 האלפים אלי. אין דבר. הוא יוכל להאמין לי. (מתחיל לגשת אל הקופה).

הרשלי (זורק במהירות את כל שקי הכסף אל המזודה וסוגר את הקופה):

היך? סכום רב כזה אתן על ידו? כלום חושב הוא שיצאתי מדעתי?

מזיק:

וכי מדוע האמנתי לו אני תמיד עוד יותר? אח! אני רואה עתה מהו ר' הרשלי!

הרשלי:

אם הוא רואה, יראה לו, ולא יאמין לי עוד מחר.

מזיק:

מחר? לא! מחר יהיה מאוחר. מעכשו אינני מאמין לו!

הרשלי:

כיצד? (ממהר וסוגר את הקופה) ליל מנוחה! אני הולך לישון.

מזיק:

טעות, ר' הרשלי! הוא אינו הולך עוד לישון. (חוסם את הדרך). אם אינו רוצה לתת לי את הכסף, יחתם תיכף על שטר שלקח ממני בפקדון מאת אלף רובל… אני תיכף כותב, והוא יחתם!

הרשלי:

אל ידבר שטות, ר' אוריאל. איזה ניר? איזה שטר? איככה אחתם? כיצד אחתם?

מזיק:

מה? הגם על שטר לא יחתם?

הרשלי:

לאו! הוא האמין לי עד עתה, ויאמין לי עוד לילה אחד!

מזיק:

לא באלף! אין אני רוצה להאמין לו יותר. אין אני רוצה. או הכסף או החתימה בגושפנקא שלו.

הרשלי:

ילך אל כל הרוחות שבעולם, אינו רוצה להאמין – אל יאמין. אני הולך…

מזיק:

לא! אינו הולך. אני איני מאמין לו ולא אתנהו ללכת! (חוטף מידו את המפתח ורץ לפתח את הקופה. הרשלי אינו נותן לו. מזיק דוחפו, תופש את המזודה ורץ. הרשלי רץ אחריו).

הרשלי:

גנב, רוצח! את הכסף תן! (תופסו). אני לא אוציא אותך חי מבין ידי. את הכסף תן! תן את הכסף! (הם מתאבקים, מזיק משתחרר ורץ אל השלחן ותופש את המחלץ).

מזיק:

יסור מעלי! הוא רואה את המחלץ? אין אני אחראי בעד עצמי עכשו! (כשמזיק מדבר, חוזר הרשלי על דבריו: הכסף, הכסף תן לי! והוא רועד בכל גופו).

הרשלי:

מה? אתה רוצה לרצח אותי נפש? התירש וגם תרצח? בסכין? רוצח! אם כן. תיכף את הכסף! תיכף – הכסף! (הוא חוטף מידיו את הסכין. הם מתאבקים יחד ונופלים. הרשלי דוקרו במחלץ בצוארו וצועק) לא. פה תהיה קבורתך קודם קחתך את כספי! הכסף שלי! לי! (צרור כסף מתפזר על הארץ. פרידניו וליזר נכנסים במרוצה ונבהלים).

פרידניו:

אוי ואבוי לי – מה קרה פה?

הרשלי ( אוסף את הכסף וזורק אל המזודה, כמשוגע):

הכסף שלי, שלי, שלי!

המסך.

 

מערכה רביעית    🔗

חדר עני מאד בביתו של חזקאל. אצל הדלת עומדה ערבה מלאה במים. אצל התנור גזרי עץ גדולים. שלחן ספסל ארוך. שני ספסלים קטנים וכסא קטן, אצל הקיר מטה, ארון קטן.

חזקאל

(ישב על הארץ על יד התנור ובוקע עצים בקרדומו. דובה יושבת אצל השלחן, סורגת פוזמק ומונה את הלולאות).

דובה (בלחש):

כ“א, כ”ב, כ“ג, כ”ד… אח. נפלה לולאה אחת. (מניחה את הפוזמק). חזקאל: אל תבקע את העצים על גבי המפתן, שמא יגע הקרדם במפתן חלילה.

חזקאל:

אל תפחדי, דובה. המפתן לא חלי ולא מרגיש. (בוקע).

דובה:

לא למפתן אני דואגת. חוששת אני, שמא תעבר צפה על מפתן בקוע וילדה תינוק בעל שפה שסועה חלילה.

חזקאל:

צפניו שוב פעם, אה אה אה…

דובה:

בשעה כשרה, טובה ומוצלחת, רבונו של עולם. נו, ואתה אינך יודע כלום, שאם נוגעים בקרדם במשקוף הדלת, תהי שסועה השפה העליונה, ואם במפתן – השפה התחתונה של הנולד? אינך יודע מאומה, חזקאל. כאלו לא גודלת בין אנשים.

חזקאל:

לפי השגתי איני תופס, היאך אפשר לי לשסע שפה של אדם אם הוא אינו על ידי? וכ"ש אם הוא עדיין דבר שלא בא לעולם! אין זאת, שהנשים יודעות יותר ממני בענינים כאלה.

דובה:

חזקאל, אם אתה לו שמעני, שב פה על הספסל הקטן. פשט כך את ידיך (שמה על ידיו חוטי צמר) צריכה אני לצנף פקעת אחת (צונפת). חשבת, חזקאל, שתשב אצלי בטל, בלי עבודה? אינך הולך לפבריקה, היה פועל בבית, במקומה של משרתת, להבדיל. מים הבאת די, עצים חטבת די, בלי עין רעה, בלי עינא בישא רבש"ע! אחוז את החוטים, אחוז – אני אצנף פקעת שלמה (היא צונפת. שתיקה ארוכה. הוא מתחיל לנמנם ומנענע בראשו) הס! הוא ישן… איני רוצה לנוע, שמא יתעורר. ינמנם לו קצת. (יושבת במנוחה). אמרי אינשי, שאם מעירים את הישן פתאם, דעתו חלילה נטרפת עליו. (ליזר בא מן הרחוב, מקל בידו).

ליזר:

יברככם ה‘! הביטו – הוא ישן. הוי, ר’ חזקאל עדיין מנמנם בחיקה של דובה…

דובה (מבוישת):

לך לך! הוא רק עתה השח את ראשו…

חזקאל:

אמת, נמנתי קצת. (נוטל את ידיו במי הערבה). יברכך אלהים, ר' ליזר. רואים אותך כראית מראה פלא!

ליזר:

ר' חזקאל, באתי בכונה אליך לרגל ענין אחד. דבר נכבד מאד לי אליך (קורא אותו הצדה). הס, דע לך ר' חזקאל, כבר יש! יש! הרבה עניתי את נפשי, הרבה, אבל בקשתי ומצאתי – תאמין. אתה יודע מה זה הא לחמא עניא?

חזקאל:

הקלות לשאל! לחמא עניא, לחם של קבצן עני. אני יודע פירוש זה לא מן ההגדה. אלא מן החיים, מן החיים עצמם.

ליזר:

וזהו מה שבקשתי ומצאתי. אתה מביט בי כתרנגול “בבני אדם”, הה? זהו! זהו!

חזקאל:

מה פירוש “זהו”?

ליזר:

הא לחמא עניא – מסורס: “הא לחמא עניא”– הרי לך חרוז ל“חזקאל דרכמה”. הא לחמא עניא – חזקאל דרכמה!…

חזקאל:

האח, חרזן זקן. חה חה חה חה! שב אורח אצלנו.

ליזר (יושב):

נו, ואיה כל “העולם” שלכם? הה? (בנגון) אין העולם אלא גולם, ואין ר' ליזר אלא חוזר: הא לחמא עניא, חזקאל דרכמה…

דובה:

צפניו הלכה אל האטליז. יודע ר' ליזר, שאין אנו נוהגים לאכל בשר בימי החול. אמרתי לה שתלך, אפשר שתמצא בזול: ריאה, כבד או כרעיים. נו, והמחותנת שלנו פסיניו, הלכה אל הגביר. שלחו לקרא לה. פרידניו שוב פעם…הה… לא עלינו ולא על כל בית ישראל. ר' ליזר נכנס פעם אליהם?

ליזר:

לא! אני יושב לי אצל אפרים “כליזמר”, סמוך על שלחנו, ואני מרגיש את עצמי בטוב. וכי למה אלך לשם? שם מתבישים בי. את הכבוד אני מוחל להם. אבל ידידי, ר' חזקאל: מה היום מיומים? מה לידידי בביתו, יושב כאחד הנשיאים וצונף פקיעים? (דובה מתבישת).

חזקאל:

זוהי אמנם קושיא רבתי. ר' הרשלי רצה לתת לי אושר עולם, עמד ועשה אותי למשגיח, כלומר, שאני לא אעבד ויעבדו אחרים, ואני אהיה השוטר והנוגש. לא חפצתי. לא אני ולא מוטיל. אין אנו רוצים לדעת מטובו וחסדיו. היה נותן לנו לפחות עבודה, עבודה פשוטה – מילא. אבל אין הדבר כן, שלשה ימים יש עבודה, שלשה ימים אין. נותנים לנו עבודה, רק בכדי שלא נגוע ברעב, ותו לא. הלך מוטיל לבדו אל הפבריקה, ואני נשארתי יושב בית. ובשביל שלא לשבת בטל, עובד אני אצל דובה במקום משרתת. כך רוצה מזיק. ר' הרשלי – חלילה לו מזה. הוא אינו יודע דבר. חזקאל דרכמה – כלום אני ענין חשוב? אבל אני לא אלך אליו להתחנן על נפשי. ( בוקע גזר עץ בכעס) לא. לא תחזינה עיני שונאי דבר זה!

דובה:

אוי המזיק – לכלנו הזיק. כשהוא היה חולה, אמרנו שירחם מי שאסור להזכיר את שמו, ונפטר ממנו. אבל לאו. הוא הבריא, אלו היה איש הגון היה

הוא יתברך לוקחו אליו, אבל צרה שכמותו השאיר לנו.

חזקאל:

אף על פי כן התהלך מזיק חבוש בתחבשת במשך זמן של שלשה חדשים. אומרים, שהיו קרובים לשפיכות דמים. ברם, מאותו היום מתהלך גם הרשלי כנטרד. ברוך השם שאני קבצן. בטוח אני לפחות, ששום מזיק לא יוציא את הגרגרת שלי.

דובה:

בריל לפ כאלו אומר, שעלה לר' הרשלי במלי מליונים עד שפיס אותו, את מזיק. ליזר, כמה זה מלי מליונים?

ליזר:

זה הרבה מאד…

חזקאל:

אבל עתה שוב שורר שלום ביניהם. חברותא־רעותא… כאלו לא קרה דבר. אומרים שהם עכשו ידידים זה לזה יותר משהיו.

ליזר:

הוי, כשאני נזכר באותו הלילה! איזה קולות: גנב, גזלן, רוצח! התכשיט שלי שוכב ובידו מחלץ ממורט, מזיק מונח על הארץ מלוכלך בדם… כסף! כסף! דמים! דמים! שניהם מתגלגלים על הארץ, ופרידניו חורת כמתה, והנשמה שלי, גם היא תלויה בראש החטם… עוד מעט והיא מתעופפת… ברוך השם, שהנני עכשו אצל אפרים כל"ז. (הולך אל הארון). פלוני קוזק, הלך מזג, יין חזק, מכל מין, מלא ההין, על פי דין… (מחפש. דובה צוחקת).

חזקאל:

טורח אתה לשוא. בדליכא! אף לא לקיקה כל שהיא! בשבת זו קדשנו על חלה…

ליזר:

על חלה יבשה? אך הנה צפניו. (צפניו נכנסת, סל בידה, סודר על שכמה, מצב רוחה טוב).

צפניו:

האח, אורח! בשם ה', סבא רחימא! מה טוב כי באת! צריכה אני מאד לשאלך דבר (מוליכה את ליזר הצדה). הס אמר נא סבא. אה…

אה… ירד שלג אשתקד? ( הכל צוחקים ).

ליזר:

חה חה חה, טוב, כפתור ופרח! אשתקד היה גם קרח…

דובה:

איזה גרוי באזני השמאלית. סמן לבשורה רעה הלילה.

צפניו:

כן, כן, חמותי, בשורה רעה לך הבאתי: שום “מציאה” לא קניתי. על כל ריאה, נשים קופצות מאה, ועל כל כרעיים – כפל כפליים. ובאתי בלי דא ובלי הא. בשורה רעה הבאתי, הלא! מה תינוקותי – ישנים הם?

חזקאל:

מוטיל המסכן ישוב רעב מן העבודה.

דובה:

נו, נבשל לו בולבוסין. הוא אוהב בולבוסין. יאכל וישבע, בלי עין רעה, בלי עינא בישא.

צפניו:

בולבוסין מבושלים במים ופלפל וכדומה, יאכל גם סבא? לא כן? מילתא זוטרא, מאכל בולבוסין? סבא, יש לך חרוז לבולבוסין?

ליזר:

“מליחים ובולבוסין, כברבורים אבוסים”, האינך יודעת, ציפקה “מרשעת”, פלוני קוזק, הלך מזג…

צפניו( שוסעת את דבריו):

ומן הבקבוק משקה, הא גברא והא טסקה. חה, חה, חה! חמותי, נשמתי, לאן הלכה הדודה?

דובה:

קראו אותה לפרידה. הרי היא שוב פעם חולה, לא הכא ולא התם ולא בכל בית בישראל. פעם בחדש חוזרת אליה מחלה זו. שום כאב אין לה, והיא חולה. דומה שהיא ככל בני האדם, ובכל זאת אינה כך! (צפה יושבת עצובה).

חזקאל:

זוהי מחלת מרה שחורה. אומרים, שכל העשירים חולים מחלה זו.

דובה:

אתה יודע, חזקאל, כל זה בא לה מחסרון בנים… אך מה אתה אומר לזה – שוב פעם גרוי באזני השמאלית?

ליזר:

אילו ידעתי, שמורנו ורבנו ר' הרשל אינו בבית, הייתי נכנס לשם, לראותה. אמת שגבירה היא, אעפי"כ ראויה היא לרחמים.

צפניו:

כן דברת, ר' ליזר, הכנס לשם, ויחשב לך לצדקה. היא כ“כ עגומה ושוממת! אוי, אלו ראיתם אותה בשעת מעשה: היא נעשית שקטה כיונה, מדובבת אל עצמה, שרה לעצמה בלחש, בלחש, היא כ”כ עגומה, דואגת ומצטערת ( הכל שותקים. דומיה. פתאם רעש. צפניו מתרוממת בבהלה) אוי לי, אוי לי, מה זה? מה שם? נתק לבי בי! (פועל נכנס, נפחד).

הפועל:

אלהים עמכם… בבקשה מכם… לא כלום, אל תפחדו.

כלם:

אוי ואבוי לנו. מה, מה?

דובה:

שוד ושבר!

הפועל:

אין הסכנה גדולה חלילה. הגלגל קטע את ידו.

חזקאל:

הפבריקה, הפבריקה! אוי הפבריקה.

צפניו:

איהו? איהו – מוטלי… מוטלי! ( היא רצה לדלת. באים פועלים יהודים הנושאים את מוטיל המלוכלך בדם. ידו האחת מחובשת, והדם פורץ ממנה. על גופו טלית חדשה לבנה מגואלת גם היא בדם. צפה צועקת בקול מוזר) אוי לי! הוא מת! הוא מת!

דובה:

בני, בני, בני יחידי! מוטלי שלי!…

הפועל:

אלהים עמכם! הוא רק התעלף. ( משכיבים אותו על המטה).

חזקאל:

אלהים, טליתותיך נעשות עכשו בכח גלגלים, הקורעים את אברינו אחד אחד! הביטו, בני, בני! מוטלי, בני, בני! (כלם אצל המטה).

צפניו:

מוטלי שלי! אוי, לבי מתפקע, לבי! כחי עוזבני! (היא ודובה צועקות ובוכות).

מוטלי (שב אליו רוחו, בקול חלש מאד):

אוי! (מתאמץ). אל תפחדו. לא כלום. רק יד אחת נקרעה. אחת. מה ערך לידו של פועל?… אבא. אתה יודע הוא… ר' הרשלי… עמד באותה שעה בחלון… לא רחוק ממני… ודמי נתז עליו… עליו. אוי, צפניו… ( מתעלף. רופא וחובש נכנסים במהירות).

חזקאל:

מוטלי בני, התחזק! הנה בא הרופא.

צפניו:

אוי לי! מה היה? מה יהיה? (בוכה מרה).

דובה:

בני, בני! שוד ושבר באו! אללי, אללי! (הכל בוכים. הפועלים מוחים דמעותיהם. הרופא מטפל בפצוע. אנשים ונשים רבים מביטים בחלון ובדלת).

 

שנוי מקום    🔗

החצר של הפבריקה. נשמע רעש הגלגלים והמכונות. מזיק מוציא לחוץ את הרשלי החור.

מזיק:

העוד אינו מרגיש א"ע בטוב? יצא נא לכאן, לאויר. הוי, מי שם? יביאו הנה ספסל לשבת (פועל מביא ספסל). מה חורו פניו!

הרשלי:

ראיתי סומקא ואתי בי חיורא… ( מתיר את צוארון כתנתו).

מזיק:

מאי כולא האי? כך הם החיים! פלוני מאבד את ידו, אלמוני – את רגלו. החיים מלחמה הם, ורבים חללים יפילו. החיים אינם עומדים וקופאים אלא הולכים ומתקדמים… העולם אינו נעשה פחות ע"י חלל אחד, ואין דמותו משתנית בהשפך דם אדם ארצה… מהו מוטלי אחד בפבריקה הגדולה, כלומר בעולם הגדול?

הרשלי:

הצדק אתך, מזיק. מוטלי אחד אינו כלום… והרשלי אחד – חשיבות יתרה לו? אוי, מזיק! גם הרשלי משול כחרס הנשבר, כצל עובר, כאבק פורח וכחלום יעוף…

מזיק:

אך, זוהי קינה יהודית, ישנה נושנה. קינה זו ממררת את החיים ומפילה על האדם פחד ויאוש. עוד איוב קונן אותה קינה. הוא היה אומר: “אדם ילוד אשה… כציץ יצא וימל ויברח כצל ולא יעמד” לא! יפים מדברי איוב הם דברי חכם אחר: רוצה אני לקחת מן החיים כל מה ששואלת העין, ולהוסיף לבקש ולקחת עוד…

הרשלי:

אבל אני יהודי אנכי, ורק שירת היהודי תשאר חרותה על לבבי לנצח. אפשר היה לעקר משרשו את האדם שבי, אך לא את היהודי שבי… לא! אותו חכם שאמר, שהוא רוצה לקחת מן החיים הכל ולשאוף לעוד, ודאי שהיה בן עם אחר… אני חושב, שאי אפשר להיות מרוצה בחיים אם יש לו לאדם איזו שאיפה שהיא, ואי אפשר לו לאדם להיות שואף, אם הוא מרוצה בחיים…

מזיק:

אבל מעט לו לאדם להיות יהודי, הוא חיב להיות גם אדם! הרשלי: כן. גם אדם!… תמיד היה לעיני הפחד מפני יום הדין. תמיד רעדתי לקולו של שופר, שיקרא לרפאים לקום לעמד למשפט… מזיק, כששמעתי היום את הצעקה האיומה, שפרצה מתוך חזהו של מוטיל הרגשתי באותו רגע שיש דבר, אשר הוא יותר נורא מקולו של השופר… מזיק! אותה צעקה היתה צעקה של אדם, של אדם אמיתי, הטבעי… ואם נרדמים היו אצלי כל רגשות אנוש – באה צעקה זו והעירה אותם. כל הפנים שנעשו חורים פתאם מסביב לו, כל מבט הפחדים והרחמים שפגשתי בין כל העומדים ברגע האסון הזה, אמרו לי: קול דמי האומלל הזה צועקים בקולו של שופר, הקורא אותי ליום הדין… קול זה שבר את לבי שהתאבן במשך הזמן, הוא עורר את האדם שבי לתחיה… כשאתה שומע צעקה זו, אין שוב לעיניך יהודי, נכרי, פבריקנט, פועל, חכם ואויל… לשמע צעקה זו מתעורר האדם… רק האדם, רק האדם!…

מזיק:

אני יודע את מה מכנה היהודי בשם “אדם”. לא את הכוח, האלמות, החריצות הפקחיות שבהמצאה, הנצחיות שברוח – לא! רק הדאגה, הנקרנות, הספקנות, רבוי המחשבה ומעוט המעשה, אסור הנאה מן החיים הרחבים – זהו האדם של היהודי! אבל בשביל להחשיך את אור החיים ובשביל להמית את החיים אין שום צורך לעורר את האדם מן הקבר… מה הוא מביט ר' הרשלי? אל יפחד! אין עליו עוד כתם הדם. רחצוהו…

הרשלי:

רחצו? המ… כך, רחצו, רחצו או לא רחצו,– אין הדם הזה מפחיד אותי. אז… באותו הלילה, כשראיתי את דמך עלי, הרגשתי את עצמי נמאס מגואל… אבל דם זה – לא. הוא אינו מפחיד אותי. הוא רק מכאיב אותי. אתה מבין – כאב עצום אני מרגיש!

מזיק:

חה, חה, חה, שטויות! עצביו כמו התמוללו… בפעם הראשונה ראה דם… הבל הבלים… נלך מכאן. ישאף אויר חדש – ויבריא. אני כבר ראיתי בחיי, כיצד נסתבך פועל בגלגל והגלגל הרים אותו, את הפועל, למעלה, והוא היה גבוה, איתן, חי, – ואחר הוריד אותו למטה, עמק, עמק, וטחן אותו עד דק. ( מוליך אותו).

הרשלי ( מתוך מחשבה):

וכן הוא כל הענין, כנראה. גלגל החיים מעלה את האדם למעלה למעלה, ואחר הוא זורקו למטה, למטה, וטוחן אותו עד דק, עד אפר ואפר.

מזיק:

תמיד מזכיר היהודי “עפר ואפר”, כאשר יזכיר הנכרי את יינו. נלך ונקח לנו מעט קוניק. ראו נא עודנו חור. זהו מה שאומרים: אי־מנוסה בחיים. בפבריקאות הגדולות נקרעות ידים ורגלים בכל יום ובכל שעה, ולא כלום. צריך אדם להתרגל. ר' הרשל! אפשר היה להתרגש מדברים כאלה לפנים, כשעבד האדם באדם, אבל היום, כשאנו עובדים במכונות, מחויב האדם להיות מדויק, חזק וקר כמכונה עצמה… הוא מבין – הנה התעורר בו האדם שבו ונעשה פתאם לא־אדם…חה, חה, חה! ( הולכים. רעש המכונות והגלגלים).

 

שנוי מקום    🔗

חדרו של הרשלי. ארון מלא ספרים, ועליו הכנור בנרתיקו באמצע החדר שלחן־כתיבה, ועל ידו קופת ברזל גבוהה, כסאות אחדים. ליזר ופסיניו עצובים. פרידניו שלובת ידים מתהלכת ומשוררת בקול בוכים את “מזמור לדוד”. לאט לאט נעשה כהה.

פסיניו:

פרידניו, מה לך, בתי? החולה את? את חולה?

פרידניו:

לבי, לבי, דודתי! לבי כואב בי. כאלו היה נחש מוטל עלי ויונק ויונק את דמי. אין אני מוצאה לי שום מקום, ושום דבר לא איכפת לי, ושום דבר אינו משמח אותי. דומה אני שאני שוחה בתוך ים של עצבות וצער. ( נגשת אל הארון. לוקחה את הכנור ומסתכלת בו).

ליזר:

אבל משום הדבר כך? משום מה יש לך הרגשה כזו?

פרידניו:

אין אני יודעת. פתע בא עצב זה ללבבי. פתע בא אלי הכאב ואוכלני.

פסיניו:

אוי ואבוי לי! ( בלחש אל ליזר). צריכה הייתי לרוץ לשם, לדעת מה שם, אך איך אפשר לעזבה לבדה?

ליזר:

אין נותנים שם להכנס. נשים לא כ"ש! הרופא עושה עכשו את הנתוח. (רעש). אוי, פחד תוקף אותי. נדמה לי, כי המושל אשר על הבדחן הולך. (נכנסים הרשלי ומזיק. ליזר קם).

הרשלי (עצוב מאד):

ראו נא, איזה אורחים אצלי בקונטורה. נו, פרידניו, מה שלומך? באת לראות אותי?

פרידניו:

תמיד, תמיד אני נכנסת הנה, נכנסת ומקשיבה מסביב, אם מנגן הכנור, והכנור שותק ואלם. מת הכנור. לפנים היה חי. אבל רק לפנים, לפנים. אוי, כמה רוצה אני שוב פעם לשמע, מה אמר לי כנור זה אז, אז… רמני הכנור? בדאי היה הכנור?

הרשלי ( מניח את הכנור במקומו):

הרגעי נא, פרידניו. במטותא ממך, רחמי עליך וגם עלי.

פרידניו (מתוך מחשבה):

ימים ארוכים הולכים ונמשכים, בלי אור ובלי חשך, בלי חם ובלי קור, בלי צער ובלי שמחה.

הרשלי:

אין שמחה לא התא ולא הכא. (נאנח קשה).

פרידניו:

אני מבינה, לכי אתי, דודתי. הדוד רוצה בודאי לחשב עכשו את חשבונותיו, למנות את הכספים… יש עתה צלצולים של כסף, אך לא צלצול קול כנור. הדינר מדובב, והכנור שותק. ר' אוריאל, מאותו זמן, שהבאת לנו את הזכיה הגדולה, הפסדנו הכל, הכל…

פסיניו:

הכל מפסידים. אין אינו זוכה.

מזיק:

כסבורים אתם שהיא אינה צודקת?( פותח את הקופה. לעצמו) כסף וזהב מטמאים מחשבת האדם… (שתי הנשים יוצאות).

הרשלי (יושב):

לא! את הכסף כבר מניתי. החשבונות – כן, דומה שכבר הגיע הזמן לבוא חשבונות.

ליזר (שעמד כל הזמן כנבהל, עושה תנועה בידו ורץ כמתגנב אל הדלת):

שלום! (רוצה לברח).

הרשלי:

מחל נא לי, אבא. רציתי לומר לך דבר. אל תלך. אני מבקש אותך. השאר… אין איש בבית. אני פה לבדי… תוהה אני, אבא, על שנתתי לך בימי זקנתך לשבת בבית זרים.

מזיק (לעצמו):

הוא מחפש אדם אצל בדחן.

ליזר:

אין אני אצל זרים. הרי קרובים אנו לאפרים “כלי זמר”. אני והוא מבינים איש את חברו. יש לנו על מה לשוחח, יש לנו מעט זכרונות מימי קדם. צריך אני לומר לך את האמת, כי שם, אצל הזרים הנני כמו בביתי, ופה בביתי, הנני כמו אצל זרים. מבין אתה, שם אין עצבנות ומרה שחורה וכדומה. אם יש מה לאכל אוכלים בתיאבון אם לאו – עוסקים קצת בחדוד, קצת בקנטור, קצת בפספסיונים וקצת בנגינה. הבדחן שלי מחדש שם את נעוריו. אצלך אני לבוז, ושם אני במקומי. מובן, שאין אני יכול גם להכריח אותך, שתשלם לאפרים בעד מזונותיו של אב זקן ועם הארץ…

הרשלי:

לא, אבא. לא לזאת כונתי. אתה לא הבנת לי.

ליזר:

רצוני היה לומר לך, שאם גם לא תשלם בעדי, לא יגרש אותי אפרים מביתו. אצל קבצנים אין הדבר חשוב כ"כ: עוד אדם אל השלחן. אבל פה – מה לי פה ומי לי פה? יומא טבא! כן, כבר בין שמשות. אפשר לי לומר: ערבא טבא! (בלחש) חזית חלמא טבא, ליזר סבא! (הולך).

מזיק:

נו, ר' הרשל, רואה הוא, שבתוך כל אדם שוכן מין בדחן…

הרשלי:

ברם, שבכל בדחן שוכן גם בן אדם. כמה שנתרומם, כמה שנהיה חזקים ותקיפים יש לנו תמיד פחד מפני האדם. האדם, האדם! בניתי בית כנסת בעיר, מרחץ בעיר, או אם רציתי לבנות בית חולים או אם אני מכלכל את אבי – אין כל הדברים האלה נעשים על ידי, אלא משום שאני ירא את האדם. דומה, שעלי לעמד לפרע לאדם את החוב הגדול שאני חב לו, ודומה אני שאני תופש את האדם בלבו, כי בשוחד שלי אני מעור עיני פקחים… מזיק! שום דבר שבעולם אינו מטיל אימה על האדם כמו האדם בעצמו! ( האור בחדר הולך וכהה יותר).

מזיק:

קצת מוקשה הדבר. יודע אני שיש מפחדים מפני אלהים ויש מפחדים מפני השטן, אבל אין אני יודע פחד מפני האדם מהו? כלום האדם כל יכל הוא?

הרשלי:

עם אלהים אפשר להתפשר… לשטן אין חשיבות יתרה בפני אדם חכם וחרוץ. אבל האדם – עבירות שבין אדם למקום יום כפור מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – לא דמעות, לא תפלות, לא תחנות ולא צדקות מעבירין אותן. (רעש). הס, מי שם? (פועלים מכניסים את דובה ואת צפה הבוכות).

פועל:

במחילה ממנו, ר' הרשלי. הרופא אמר להביאן אל הקונטורה. הן מפריעות את גמר הנתוח. הוי, בכמה כח לקחנו אותן מעל החולה. (יוצא).

הרשלי:

הכנסנה לשם… שם יושבות שלנו. (מוליך אותן).

דובה:

אוי, לא שוא חלמתי במוצאי שבת שעברה, כי נשרה שן מפי. אוי, לא שן – בבת עיני נלקחה ממני! בני היחיד נעשה בעל מום לכל ימי חייו!

צפניו:

למה תדברי? הרי הוא בעל פבריקה, אדון לפבריקה – ומה איכפת לו? אם אין למוטלי יד – יהי פועל אחר במקומו. (בוכה).

הרשלי:

לא אדונך אני, כי אם גם דודך וגיסך אני.

צפניו:

מן העת שגרשת את דודותי, פסקת להיות דודי, ומן העת שהבאת אסון על אחותי, איו אתה גם גיסי. (יוצאות דרך הדלת הפנימית).

הרשלי:

כלם זרים לי, כלם שונאים לי. למראית עין הכל רצים אחרי גביר ומבקשים קרבתו, אבל זה רק למראית עין… יום בא, וכל הסובבים אותי מדברים בגלוי את אשר עם לבבם ורואה אני את שנאתם ואת זרותם לי. כל קרובי וידידי – אתם אנכי רק בחלום. אבל בהקיץ – עומד אני בודד, בודד, בודד. מזיק, בבקשה, תנני ואשב לבדי.

מזיק:

איני רוצה להניחו עכשו לבדו. חושש אני קצת מפני עצביו הנרגזים עתה… ו… מפני שהוא חושב עתה כ"כ הרבה על האדם…

הרשלי:

כלום יש בידך, מזיק, לעזר לי במשהו? בידך היה אפשר רק לעשות אותי לגביר, למכובד, למפורסם וכדומה, אבל אין אתה יכול לתת לי אושר, להניח את דעתי, לתת ספוק לרוחי הנשבר, לרפא את נפשי הרצוצה. לא. את זה אינך יכול, מזיק! בבקשה ממך, עזבני עכשו…

מזיק:

האדם רוצה להיות לבדו, כלומר בלעדי?

הרשלי:

כן, כן, לך לך! אני אהיה לבדי. שומע אתה? (בכעס) אומר אני לך: לך מכאן! (מזיק הולך).

מזיק:

שותף־לא־יצלח! דומה שיש לו כבר כל יסודות האושר – ואינו מאושר! רוצה אתה לעזר לו והוא הולך אחריך זמן ידוע, ופתאם הוא עומד ומתחיל מסתכל מסביב, מתחיל מהרהר בתשובה, עושה עצמו חרש לכל דבריך ושומע לקולו של האדם אשר שם בלבבו. עסק ביש עם ברואים כאלה! (יוצא).

הרשלי:

בעצמי לא ידעתי מה עזוב ובודד אנכי. אין אדם אחד בכל העולם, שאוכל לבוא אליו, לספר לו את כל מכאובי לבבי ולשפך בחיקו את כל דמעותי. אין אדם אחד בעולם, שישמע את כל פרשת שגיאותי ואשר בפיו תהיה מלה אחת של נחמה ותקוה בשבילי. אבא מרגיש את עצמו זר בביתי, בבית בנו יחידו. פרידניו שלי? – אותה אין אני מבין כלל. טרוד הייתי בעסקים ובצבור הון, ולא לקחתי לי מועד לרכש את אהבתה לי. ואשתי הגרושה – אמת, שהיא היתה לפנים הנוחם בצרתי, אבל לפנים ולא היום. אמנם, היא היתה הידידה היותר נאמנה. ידידותה לי היתה בלי חשבונות… (פסיניו נכנסת) אוי!

פסיניו:

אין איש? ואני רציתי לשלח להביא סם חיים לצפניו. היא מתעלפת בכל רגע ורגע. (הולכת לדלת החיצונה).

הרשלי:

טוב כי באת, פסיניו. ברצוני לדבר אתך…

פסיניו:

לדבר?… לא, לא עכשו… הוא פה לבדו… איש זר…

הרשלי:

אל תחשבי… פסיניו, שיש בזה חטא…

פסיניו:

אך על מה יכולה אני לדבר אתו או הוא אתי? שני אנשים זרים… אך למה הוא יושב בחשך? האבקש להביא עששית? (בדלת). הביאו עששית!

הרשלי:

לא. אני רוצה לשבת בחשך. (משרת מביא עששית ויוצא).

פסיניו:

אוי, את מי אשלח? (לעצמה). אוי ואבוי לי. אין לו מי להכנס אף בשיחה קלה. (נגשת לדלת, ליזר נכנס ברעש).

הרשלי:

מה? מה היה?

ליזר(נבהל):

פסי, הטריחי נא, צריך אני לומר לך דבר מה… הס…

פסיניו:

סודותיו ידועים. מה הוא רוצה?

ליזר:

זו הפעם הראשונה בחיי שיש לי סוד – נורא… (בלאט) זה עתה שמעתי ברחוב, שמוטלי לא עצר כח בשעת בנתוח… הן שם, אסור להגיד להן את הדבר.

פסיניו:

אוי ואבוי. התוכל צפניו לשאת את שברה, ודובה האומללה –אוי ואבוי לי! (יוצאים).

הרשלי:

מה שם שוב? אכן – מה איכפת לי? מה נוגע לי? (מתהלך) מה מחכה לי בעתיד? הה! עיני חשכות. מביט אני אל תהום עמוקה ואפלה. פחד! פחד! פחד מפני החיים תוקף אותי! החיים נוראים – ולי אין כח לשנותם! (פתאם שם ידיו על ראשו). רעיון נורא בא אל מחי. אלהים, אתה יודעהו… אתה תמחל לי… אני מפחד מפני החיים. אני רועד מפני החיים. (הוא מכסה את פניו ואינו מרגיש בכניסתו של חזקאל. חזקאל מדוכא עיניו דומעות. שתיקה).

חזקאל:

אדון, ימחל נא! (הרשלי נבהל). אל יבהל כל כך. אני באתי לקרא את אשתי האומללה ואת כלתי העזובה…

הרשלי:

כך? אפשר להן ללכת – הנתוח נגמר כבר?

חזקאל:

כן, אפשר להן ללכת. הרופא גמר את אשר התחילה הפבריקה. אין אני רוצה עוד, שיודע להן… (בלחש). ר' הרשלי, בני מת תחת האיזמל…

הרשלי:

אוי לי! מת? ברוך דין האמת!

חזקאל:

האתה אומר, שיש דין אמת? אתה? אתה מאמין שיש דין שיבקש ממך דין וחשבון על כל המעשים? אוי, רק הרשלי! קשה יהיה לך יום הדין אפילו אם תתן חשבון רק בעדי לבדי.

הרשלי:

כן, ר' חזקאל. אני מרגיש ומאמין, שהיום או מחר נותן האדם דין וחשבון על מעשיו. אך איזה חשבון יש לך עלי? לך?

חזקאל:

לפני, לפני פועלך, תתן דין וחשבון. ראשית לכל. אנחנו אחים היינו ועתה הנני הנכנע לך; ידידים היינו, ועתה הנני עבדך: לפנים הלכת לטבילה במי מקוה כשכתבת את שם ה', והיום אתה טובל בדמנו, בדם הרותח של בנינו הצעירים…

הרשלי:

חזקאל, רחם עלי, חזקאל. אני מבקש ממך…

חזקאל:

אב זקן היה לך, שכמדומה היית נוהג בו כבוד אב יותר מן המדה – הרחמת עליו? אשה היתה לך, אשה כשרה וחסודה, אשר כבדה אותך כמלאך אלהים – הרחמת עליה? אשה צעירה לקחת לך, צעירה ובעלת נפש והיתה למטורפת בגללך – הרחמת עליה? חבר וידיד נעורים היה לך, הרחמת עליו ועל בנו? הוי ואבוי! בשעה שאתה יושב ומרצה את כספיך, שוכב בביתי בר־מינן, איש שנפל חלל על ידי תאותך לכסף. אמרת להביא אשר לכל העיר בפבריקה שפתחת, ואתה גזלת, עשקת ורצות את כלנו…הרשלי מדוברובנה! משחק עשית לך עם אלהים! עבודת הקדש בקשת לך, מלאכת אלהים, טליתות ליהודים כשרים. הנה לך! (מוציא מחיקו טלית מלוכלכת בדם). ראה את הטלית הזו! הבט אל הדם אשר עליה! דם! ראה! טלית זו רטובה מדם בני, מדמעות יתומיו הקטנים שעזב! ואתה, בעל הפבריקה, הנה בני המת לכלך טלית זו בדמו, קלקל את סחורתך, לך וזקף זה על חשבוני! (רץ אל החדרים הפנימיים).

הרשלי (נשאר זמן רב בלי נוע. אח"כ לוקח את הטלית ומסתכל בה):

רטובה טלית זו בדם ובדמעות של היתומים – וזה לכתב עוד על חשבונו…אוי, חשבון! החשבון גדול ונורא… הרבה, הרבה יש לפרע, עצמו החובות, אין אפשרות לשלם את כלם… שמיטה אקרא! אך שמיטה, לא כזו שקראתי בשותפות עם מזיק. לא! לבדי אשמט! את החובות ההם יכלתי לפרע ולא חפצתי לפרע. היום הייתי חפץ, אבל אין כח לי לפרע! (פותח את הקופה). הנה קופה מלאת זהב, ואת החוב היותר קטן שחיב אדם לחברו אינו יכל לפרע בכל הזהב! מסכן אתה עשיר אדיר! (מתבונן אל הטלית ומניחה על הקופה). אילו היה לי פה ולשון להביע את כל אשר נערם בלבבי, אלו היה לי מעין של דמעות לשפך את כל ענויי נשמתי בהן! אין! אין דמעה אחת בעיני, אין כח להסיר את האבן מעל הלב הכואב! (רואה את הכנור). הוי, הכנור! אנגן בו רגע. אני רוצה לנגן עכשו. (לוקח את הכנור מעל הארון, סוגר את כל הדלתות). לפנים הכריחו אותי הרגשות אחרות לגמרי לשפך את לבי בך. היום תנגן לי פעם אחת. רק עוד פעם תדבר בעדי… פרידניו אומרת עליך, כנורי, שאתה בן־השמים, שא איפא את לבי, ענויי ואנחותי לשם, לשמי העליון שבאת משם. שא אתך את לבבי (מנגן בלאט וברגש “מזמור לדוד”. אח"כ הוא מכסה את פניו ונשאר דומם) מרגיש אני שאוכל עתה לבכות, נפתח המקור… כן. עיני דומעות, דומעות… פיוט ישן עולה על לבבי… (לוקח מעל הארון מחזור, מניחו על הקופה כמו על עמוד של תפלה) אוי! (נאנח קשה) "אנוש מה יזכה וצבא דוק לא זכו בעיניך… טמא משארו ומטמא בעורו ומטמא במותו… ימי חייו תהו ולילותיו בהו ועניניו הבל… כחלום מהקיץ נדמה, בלהות יבעתוהו תמיד, לילה לא ישכב יומם לא ינוח, עד יורדם כקבר… אוי! מה יתאונן אדם חי… נולד לעמל ויגיעה… סופו על ראשו מוכיח, ולמה יחניף עוד… מה יגנב דעת? פועל צדקות אם יהי, ילווהו בית עולמו, צופה בחכמה אם יהי, עמו יתלונן בכלחו קצוף בדמים ובמרמה… (נופל על טלית הדם ובוכה. אחר הוא מרים את ראשו בהחלטה, נוטל את הטלית וקושרה אל יד הקופה, עושה עניבה על צוארו, מסתכל ארוכות מסביב, נאנח קשה. הקופה מסתירה את גופו. דומיה. נכנסת פרידניו).

פרידניו:

הכנור שוב פעם נגן, שוב פעם דובב את האמת… אני מקשיבה, מאזינה, מסכיתה, והוא שותק… מדוע נאלמת, הכנור? אוי, מדוע אינך מדבר עוד, עוד? (משוררת בלחש) “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי”. הרשלי, הכנור שותק, וגם אתה שותק… איפה אתה? (רואה אותו פתאם) אללי לי! (צועקת כנואשת ליזר, פסי, דובה, צפניו, חזקאל באים מן הדלת הפנימית, מזיק – מחוץ). אוי, אני מפחדת, מפחדת להביט אליו! אוי!

כלם (נבהלים):

מה? מה ארע? (חזקאל רואה אותו).

פסיניו (נגשת להורידו):

אל תפחדו ממנו, אוי, לבי שותת דם…

חזקאל:

אבינו שבשמים…(נוטלו) הוא מת… (בוכה) ברוך דין אמת! (הוא וליזר מניחים אותו על הארץ ומכסים אותו בטלית).

ליזר!

הוי, אל אדיר ונורא! ליזר סבא קורע על בנו! (בוכה. כל הנשים בוכות תמרורים).

מזיק (לעצמו):

כל כך הרבה “מזומנים” בקופה, ולא אבה לחיות! אם כן גם כחו של השטן אינו יפה כל כך!… הכסף יכול רק להדיח?????² תועה, להשחית, לחבל, אבל לא להשמיד כלל האדם? אם כן,

אני הפסדתי?

פסיניו (נופלת אצל גוף המת):

עתה, כשר' הרשלי מוטל מת, תנוני לשבת על ידו, לספד לו ולבכותו… (בוכה, כלם בוכים).

(קול שופר מרחוק, שירת מקהלה בלאט)

הכל הולך למיתה, כל נמצא, כל חי

והחיים לעולם קימים;

ימות כל שואף בעולם אדני

והשאיפה תחיה לעולמים…

המסך.