ברקים (רשימות, שירים וציורים). כתבם בסערה (!) איתמר (?) בן- אב"י. חלק ראשון, ירושלם, אתתמ"ד לחורבן. 243 עמודים.

בשיר הידוע “לא אלך עמם, לא אלך” אומר פרישמאן: “ואשנא מבעירי-קש ואומרים הנה ברקים”. ואולם את מבעיר-הקש שלפנינו, האומר על קש וגבבא שלו בפירוש: “ברקים” – לא נשנא. התרגשותו ואי-ידיעתו מכפרות עליו. לחמול ולנוד לו בראש – כן; אבל הנוכל לשנוא את האיש העומד ומשורר:

כי היה היתה אֵלתי,

זו היפה בבנות-ארצתי,

מגזע אותן הנערות,

ההורגות כשהן אוהבות.

לכן הרגה בלהבת-לבבה

את הראשון אשר אהבה,

והרגה עוד עשרים (!) אחרים

ולסוף הרגה גם אותי. –?

הלא אם יבוא נער “מתחיל לכתוב” עם שיר כזה לאיזה בית-מערכת – ושלחוהו הביתה בשלום ולא יכו בחרפה את לחייו. ועתה אם לקח זה “המטרטר” את דברי ה“סערה” שלו, שׁהצחיקו בשׁעתם, בפתַיותם ולשׁונם הטַטָרית, כשׁנדפסו בעתוני בן-יהודה אביו, ואספם לאסיפה והקדישם “לזו אמי הגדולה הראשונה לעבריות אחר החורבן, זו אמי הלבנה” וכו' – הנבוא עליו בטרוניה?

אמנם, יש אשר יצטערו מתוך חשש, שמא ישגה איזה עלם תמים במושבה או בעיר לחשוב, בבוא הספר הזה לידו, שזוהי בבחינת ספרות; ויש אשר ימצאו פה, כבכל נלעג, גם איזה צד טרגי: הרי ילד ארץ-ישראלי זה, שמצא לנכון לחזור ולהדפיס את פטפוטיו, שאין דוגמתם בשום מקום, מדבר ב“הערות” על “כתבים מסוג אחר לגמרי” ועל עצמו כעל חולם ולוחם ומתרעם על “התורעים לו: בַּעַר! " ופונה, כביכול, לקוראים ורוצה בהשפעה… אחרים אולי גם “יעמיקו” את הפרובלימה ויאמרו: “הירושלמי הצעיר” הלז, כמו שבן-אב”י מסמן את עצמו בהקדמה, מי יודע אם אינו באמת בא-כוחו של הישוב הירושלמי החדש, פרי-התחיה; ואם הטרגדיה האישית שלו אינה כל כך גדולה, שהרי כל אלה “המחשבות לאלפים” אינן נזכרות באמת ובתמים – הנה מי יודע, אם ברגשנות המזוייפת ובריקניות הפינוֹמנַלית שלו אינו במקצת ביטויה של ארץ-ישראל החדשה, לפחות, של הרוח המהלך בחלק מהאינטליגנציה האזרחית-הפרזיאולוגית שלה…

מי יודע… – אומר גם אני. ובכל זאת… בכל זאת לא אשנא את בעל-ה“ברקים”. יותר מדי יודע אני עם מי ועם מה יש לי עסק בכאן. והאמינו לי גם אתם, הדואגים, שאין סכנה. הקוּריוֹז צועק כאן גלוי מכל עמוד ועמוד, מכל שורה ושורה – אין צעיף ואין מסווה. וזהו הטוב שבדבר.

[“האחדות”, תשרי תרע"ד: החתימה: בן-שלמה]