״חזקו ידים רפות וברכים כושלות אַמצו״.

אבל בהבטחת "והיו מלכים אומניך״ אין משום

חיזוק. האם לא אמיצה ונכונה ממנה הקריאה:

״אין משיח לישראל; ולעבודה!"

(מכת״י אחד).

 

א    🔗

עברו כ״ה שנים למן היום אשר כתב הרצל את ״מדינת־היהודים״. ועכשיו כבר אין הדבר צריך להיאמר: אחרי י׳׳א הקונגרסים והסאון הסואן ברעש של שנתים האחרונות רחוקים אנו ממדינה יהודית ממש כמו לפני חצי־יובל שנים. רחוקים אנו — מפני שבכל השנים האלה לא עשינו ישובים (לא עשינו, מפני שכנראה לא היה מי שיעשה!), כי אם דיברנו על המדינות, על ״מקלט בטוח״. ולגבי האידיאל של מקלט בטוח, קטן או גדול, לעמנו — עשיית ישוב על ידי הכוחות העממיים, ואפילו במידה מצעָרה, ודיבור על פּוליטיקה, שאינה עומדת בקשר עמהם, הנם, במובן ידוע, תרתי דסתרי.

בימי הרצל תיארו תלמידיו לעצמם את השגת המדינה באופן הזה: ראשי־הציוניות באים בדברים עם ראשי־הממשלות; הרעיון מנצח; בוחרים ארץ; מקבלים הסכמה; מאספים כסף; שולחים את היהודים לאותה ארץ — והנה ״מדינת־יהודים״!

אהה, גם עכשיו יש שאינם רחוקים מציורי־דמיון כאלה, גם עכשיו יש ״חכמים״ שבאים בטענות: מדוע לא דרשו מדינה? כאילו ב״דרישה״ תליא מילתא! אבל מן המדינה רחוקים אנו, רחוקים כמו אז! כי לא בהסכמת ראשי־ממשלות של מקום פלוני ואלמוני ולא בפוליטיקה גבוהה תלוי עיקר-הדבר, גם לוּ היתה זו נאמנה לענינינו. הפוליטיקה הגבוהה, בדרך־כלל, היא רק ביטוי למה שהתחולל, הנעת־ראש ליחסי־הכוחות, אבל לא סלילת־דרך ויצירת־יש. ולא בהסכמת חילק ובילק יתחוללו מעשים אדירים, כמעט קוסמיים, כתחיית ישראל על אדמה. אכן, לוּ באה הסכמתם של אותם ראשים אחרי שהיו נעשים המעשים האדירים — נעשים לאט־לאט, בכל כוחות־העם, יום־יום, בלי־הפסק, במשך עשר, עשרים, שלושים שנה — כי אז היה מקלטנו, הקטן או הגדול, בטוח. אבל הסכמתם בשעה ידועה לדרישה סתמית, ״אהדתם״ לרעיון — האם היא מעלה או מורידה?

כי ב״רעיון״ יכולים לומר: מן היהודים טוב להיפטר — וילכו להם לשם. מישוב יהודי שם יכולים להפיק תועלת זו או אחרת — והדבר הוא ראוי ל״אהדה״. מן השפה ולחוץ יכולים הם גם להוסיף: שם יש כך וכך קילומטרים פנויים, ואפשר, על כן, לכך וכך אנשים, שיבואו בספינות וישבו עליהם. אלה הם, בערך, פני החשבונות בחוץ. אבל בפנים, במציאות — הוי, במציאות צריך כל אחד ואחד מן המאה, או מן העשרה או מן האלף, הוא ובני ביתו והטף אשר ברגליו, הוא עם ילקוטו ומזוודתו ונטיותיו וחולשותיו וקאַפריסיו, לבוא ולהסתגל ולחיות ולעשות יום־יום אלפי דברים, שאינם קלים כלל וכלל ושהצלחתם תלויה בספיקות, הוי, בכמה ספיקות — גם לולא המפריעים הנוראים —

לא! לא על פי תכנית חיצונית נעשים דברים כאלה!

הרי: יש לנו מנין של ״קבוצות״ בארץ — וכמה טורח של ״סידור״, ״שׁמָשׁות״, ״ישׁיבות״, ריצות, נסיעות, מהומות! כמה קושי, משא ומתן, יגיעת רוח ונפש! וכמה חוסר־תוצאות! מאה משתחררים רוצים ליישב (ליותר מזה אין פיננסים!) וראו ב״קונטרס״, י״ד, מה עלה לרצון זה! מה עלה בראשית הצעדים, בטרם כל!

ובינתים — והאויב נכון! ולמפריעים מחוץ אין קץ והקרקע גדר לה מסביב לגדר! ואפשרות של רכישה אין באופק! ופועלים אין! והזמן עובר באפס־מעשה! והשעה מאוחרה!

מזמן לזמן, בכל עשרים וחמש השנים האלה, הרי היה מתעורר מי שהוא מכותבי־המאמרים וצועק: ״תאחרו את השעה!״ והנה השעה מאוחרה!

חצי יובל רודף יובל — ומספר הקילומטרים הפנויים מתמעט, מתמעט… והמרחק בין המספר המסויים, שצריך היה להתישב בכל שנה, ובין מספר המתישבים בפועל־ממש מתרבה, מתרבה… והמרחק בין הריבוי הטבעי של בני הארץ הבלתי־יהודים שנה שנה ובין כמות היהודים הנכנסת לארץ שנה שנה נשאר גדול, גדול…

למן התקוות של תקופת־טיוֹמקין עד הנה…

 

ב    🔗

האמונה בדיפלומאטיה, אף על פי כן, לא פסקה מרחובנו. פלוני בן פלוני יתראה עם פלוני ופלוני — יגיש תזכיר — והדבר יִגָמר! אָה, אילו היה הרצל!… הרצל היה משיג…

מדוע? מדוע היה הוא משיג? מדוע לא השיג הוא כלום בימיו? מה נשתנה? איזו כוחות חדשים נתגלו בעמנו ובעולם, שהיו נותנים להרצל ל״השיג״ היום מה שאחרים אינם ״משיגים״ ומה שהוא צמו לא השיג לפני עשרים שנה?

לא, רבותי! לא רק הדיפלומאטיה הנסתרת, הגבוהה שבגבוהות, אלא גם הפוליטיקה הגלויה אינה יוצרת ואינה מסדרת, אם לא הוכן ולא הוכשר הדבר על־ידי החיים, כלומר, על־ידי הכוחות האמיתיים הפועלים בחיים!

ואם עוד מובנה ההתלהבות ה״יוּדנשטאַטית״ מלפני שנתים, בעת שהמלחמה היתה בעצם תקפה, ״חבלי־משיח״ בעצם עוזם, ובחוגים ידועים ריפרפה אמונה חזקה בימות־המשיח, בשלום שׁיֵעשׂה לטובת העמים הקטנים — והרי גם אנו עם קטן, ולדעת מי שהוא גם גדול! — — — חבר־העמים של וילסון ימסור את המנדט על ארץ־ישראל לממלכת־אנגליה לטובת עם־ישראל… והוי, אלמלי היה הרצל!… —

כן, אם עוד מובן מצב־הרוח של אז, הנה עכשיו, כשכל התקוות הללו נתבדו, כשאין חבר־עמים, כשאין שלום קיים, כשהבטחון נתמעט עוד יותר מאשר לפני חמש שנים, כשהעולם נשאר נוהג כמנהגו ומוסיף להסתדר על פי הגורמים והחשבונות והאינטרסים הישנים־נושנים, — כשעמים קטנים הנם רק כדורי־משחק קטנים לשׂחק בהם, להשׁתמשׁ בהם ולשַׁטות בהם — עכשיו — מה לנו לפוליטיקה גבוהה ולדיפלומאטיה? רגשותינו? — ודאי! ודאי אנו ברגשותינו על צד הממלכה המראה לנו ברגע זה משהו ידידות, מאיזו סיבה שהיא, ותהא אימפריאלית שבאימפריאלית, ולא על צד אויבותיה, שהנן אימפריאליות לא פחות ממנה ולנו הן מראות שנאה והתנגדות בגלוי. אבל מה יתנו ומה יוסיפו רגשותינו למי שהוא? במסחר המדיני הגדול — איזה ״שותף״ אנו? איזו דאגות יכולים אנו להסיר מלב מי שהוא? ומי ימריץ את מי שהוא להתמיד ולריב לנו, להתחשב אתנו לאורך ימים, זאת אומרת, להוסיף עוד דאגות על דאגותיו? יתר על כן: מי שמתוך איזה חשבון יִכּנס לזמן-מה ב״יחוסים דיפלומאטיים״ עם באי־כוחנו — האם לא יעמוד תיכף על טעותו? האם לא יראה מיד, כי אלה הם באי־כוחנו, אבל לא באי־כוח, וכי אין בצע… מה בצע?

דיפלומאטיה יהודית — שם נרדף הוא, בהכרח, לעלבון וקלון. הֲבה נשׂים מבטחנו? העָלֶיה נישׁען?

לא! אין אני מבקר את מי שהוא. לבי, לב־כולנו, לבאי- כוחנו שם, ל״פרקליטינו״ המסורים, המסורים בלי כל ספק. כשלונם ושברונם — כשלון-ושברון-כולנו הוא. הם: זה ברור, אנשים יותר רציניים מן הזנגבילים הפטפטנים העומדים באופוזיציה להם ובאים בטענות על צמצום־מעופם. אבל שאלה אחת נשארת, בכל זאת, במקומה: אם לא ״מעוף״, אם לא ״מדינה״, ואם אפילו בישוב סתם אין הכוחות מספיקים אלא עד כדי מחשבה ליישב מאה — למה איבוד־הכוחות להחזקת מכונה גדולה, כאילו ליישב עשרת אלפים? האם עוד לא נוכחו, שהמכונה הגדולה רק מרבה מהומה ולא כוחות, שהכוחות המעטים מוּצאים לסיבוב־המכונה ולא לאיזה דבר ממשי?

ובכן?

ובכן… ובכן… אולי נוריד את הדגלים? למה ינקרו עינים?

למה יתנפנפו לשוא למעלה מעשרה טפחים? אולי נחדל לגמרי מהזכיר את ״מדינת־היהודים״? אולי נשכיח מלבנו את התקוה לבטחון-המקלט? הבטחון מאין יִמָצא? אולי לא נרבה להזות גם על ״כשנהיה לרוב״? אולי תחת כל זה נאסף את כל פליטת כוחותינו — המעטים! המעטים! המעטים! — להיות, לכל הפחות, למיעוט, להיות בכלל?

כי לתכלית בהירה זו כבר כל האמצעים רצויים, ואפילו פוליטיקה — פוליטיקה נמוכה, כמובן, לא־גבוהה, בלי דיפלומאטיה נסתרה, בלי העמדת פנים, בלי שתיקה סודית, בלי נפנוף דגלים והבטחות והפרזות, המביאות לידי מפח־נפש, — דיפלומאטיה, הכרוכה אצלנו תמיד באי־הבנת יסודות־המציאות, בהגברת ביוּרוֹקראטיזם, בביכוּר הטפל על העיקר ובציווּי של הערָמה: תְּפוֹס מרובה, למען יצא לךָ, למצער, מועט.

 

ג    🔗

— ובכן לשוב ל״חיבת־ציון"?

— לשוב ממה? וכי לאן הרחקנו ללכת, שאנו צריכים, כביכול, ל״שוב״?

מובן, בן-יהודה המגיד וחוזר ומגיד, כי מן ההצהרה לא נפל צרור ארצה, צדק: היפול צרור מצרור? אבל לשוב ל״חיבת־ציון" — חייכם, שהדרך אינה ארוכה!

אף המטבעות של ועד־הצירים הן אפסו בין כה וכה — והן לא יכבידו ביותר עלינו את דרך-השיבה.

אבל נדבר ברצינות. ״חיבת־ציון"! הצלצול מעורר אי־אמון. ואולם לא באידיאל, שהשם הזה מביע, האַשמה. האידיאל הזה — תקומת החלקים הבריאים שבעם על־ידי עבודת־אדמה — אורו גדול כיום לא פחות מאשר לפני ארבעים שנה. יכולים להוסיף עליו: עבודת־תעשיה, מלאכה בכלל; אבל אין לגרוע ממנו ומערכו.

״חובבי־ציון" — כאן מקור אי־האמון. הם שהעכירו את השם הזה, הם, ״בעלי־הבתים״, בבנייניהם הנעשים על ידי אחרים, הם שגרמו כי נרגיש ב״חיבה״ כמעט אנטיתיזה לעבודה וב״ציוֹן" איזה דבר של ״מעלה״, כמעט ביגוד לישוב ממש.

ואולם ה״ציוניסטים״, במובן ההרצלי, הן הנם מופרכים עוד יותר. ולעבודת־ישוב לאומית, להרחבת הישוב ולתיקונו על־ידי עבודת פועלים יהודים, כלומר, ל״חיבת־ציון״ אמיתית, ראוי וראוי לנו לשוב!

חיבת־ציון זו תהיה תנועה של חלקי־האומה, המסוגלים קודם כל לחזור בתשובה על כל פשעי־הגלות ולקבל עליהם תשובת־העבודה. אלה יבואו לארץ־ישראל, ירכשו חלקות־אדמה, יוציאו מהן פירות, ישלחו ידיהם בכל עבודה נחוצה ויחיו חיי בני־אדם.

קאפיטאלים נחוצים לזה. כן, קאפיטאלים גדולים. לא קאפיטאליסטים, כי אם קאפיטאלים. הקאפיטאליסטים עם נשותיהם רחבות־התביעות וילדיהם המפונקים יכולים להישאר לעת־עתה באשר הם שם. אווירנו פה קשה כל־כך ומקולקל כל־כך, ואל יבואו הם להוסיף עליו. לוּ ידענו, בכל זאת, כי מציאותם פה תגרום להעסקת פועלים יהודים, היינו מתפללים גם לבואם של אלה. אבל הם לא יעשו כך לעולם. הפועל היהודי החלש ובעל־הצרכים המרובים, בערך, אינו בשבילם. לנו נחוצים קאפיטאלים לא־אישיים, אמנם לא לשם צדקה, כי אם לשם כוח־דחיפה לעבודה של בנין, לסידור־העבודה ואיפשור־הבנין.

עלינו לדעת את האמת: היהודי החוזר בתשובה, הבא לארץ־ישראל על מנת לעבוד בה, אינו נעשה בן-לילה לאיש־עבודה ממדרגה ראשונה ולגיבור. טובי־פועלינו כיום הנם אנשים חלשים ומוכשרים לעבודה לא־מרובה. בעל־האחוזה הפרטי ובעל הפאבריקה הפרטית, שעיניהם רק לריווחיהם, לא יוכלו לשלם לפועל היהודי הרבה יותר מאשר לאחר, שכיום כל־כך קל להשיגו, בשעה שהאחר כוחו גדול יותר ועבודתו מרובה יותר. על כן נחוצים קאפיטאלים חברתיים, לאומיים, שיתנו לפועל את המינימום למחייתו — והיהודי הרעב, החוזר בתשובה ורוצה לחיות בעבודתו על אדמת־ישראל, יחיה במינימום! — והיהודי הפועל יתן תמורת זה לקופה הלאומית את המכסימום של עבודה, שהוא יכול לתת.

שחלק מצרכי העובד ימלאו על חשבון־הכלל, והוא יעבוד אצל נותן־עבודה פרטי, כהצעת מי שהוא — לא, זו אינה דרך! עד כמה שאפשר להגביר עבודת־יהודים אצל נותני־עבודה פרטיים, בלי ערבוב חשבונות עם טובת־הכלל — ברוכים המגבירים! ואולם ״איש־צבא״ יכול הפועל היהודי להיות רק אצל אומתו, איש־צבא גמור, לא לשליש ולרביע, איש־צבא החי על חשבון-עמו ונותן לו כל עמלו.

— אבל העם טובע… ריבוא־ריבואות רוצים לבוא… ואתם, במקום לדבר על הגירה רחבה, במקום להשקיף השקפה פוֹליטיקוֹ־אקונומית גראנדיוזית, הנכם מטיפים לחיבת־ציון… לאלפי עולים… בושה!

— בלי ספק, גדול הכאב וגדולה הבושה. לא כך צריך היה לפתור את שאלת־היהודים. שאלת־היהודים בכל רחבותה תישאר, כפי הנראה, שאלה לעולמים. ואולם טעות תהי בידכם, אם תחשבו, כי, אם כן, חיבת־ציון שלנו עיניה למרכז, ליהדות. מטרתנו: תיקון חיי בני־אדם יהודים, אם מעט ואם הרבה, על ידי חיי־עבודה ממש בישוב יהודי, קטן או גדול, בארץ־ישראל. ב״נקודות״ כאלו שנקדו חובבי־ציון אין אנו מסתפקים, אבל הצלת־הכלל, אמנם, אין גם בידי הנקודות האחרות, החדשׁות, שאנו רוצים כי יבָּראו. ובינינו לבין עצמנו: מצב־כלָלֵנו נורא מאד, הוא נכון להימלט לאיזה מקום שׁיהיה, להימלט מצרותיו, אבל הוא לא ירצה בצרות וביסורים בארץ־ישראל. ואף לא בשום מקום אחר. הוא יאמר תיכף: נתנה ראש ונשובה. אדעתא דהכי לא באנו. הוא יבעט ויתאונן — ולא יבנה, ולא יעשה כלום. לנו, תושבי ארץ־ישראל, יש כבר קצת נסיון בענין זה. הרבה עוברים שבים, הרבה אורחים־פורחים כבר ראינו בעינינו בחצי־היובל הזה. מבלי לנקוף באצבע קטנה הם חוזרים. באותה האניה…

כן, היהודים נתונים לכליה. אבל בעל־תשובה לא נעשה עדיין, בכל זאת, הכלל שלנו. על חיים קלים אין חלקים ידועים מבני עמנו מוכנים עדיין לוותר. עדיין יש בינינו הרבה יחסנים, הרבה ״בני־מלכים״. ולכן נדבר רק על חלקים, על אנשים, על ספוּרים, על בעלי־אופי, המוכנים ומוכשרים לחיות חיים קשים. לאלה יאיר האידיאל של חיבת־ציון, של הרחבת הישוב היהודי בארץ־ישראל, שבראשו יעמוד עם־ישראל כולו.

כי הנה ימים באים וההסתדרות היהודית העולמית תיווצר. להסתדרות זו יהיו שייכים כל הכוחות הפוריים שבין ארבעה־עשר המיליונים אשר לנו, ויהודי־ארץ־ישראל ביניהם. הסתדרות זו תדאג לכל עניני־האומה, לביצור עמדות עבודתם של המוני־היהודים בכל המקומות, להגירה, לחינוך, ללשונות־היהודים, לתרבות־היהודים. והיא היא שתכניס לתכניתה גם את ישוב־ארץ־ישראל ותפקח עליו.

עכשיו, כשאנו עומדים על נקודה מתה בעבודת־הישוב, אין ״ארגון־יהודי־ארץ־ישראל״ בפני עצמם עיקר גדול. אספה מיסדת, אספה לאומית או אספת־נבחרים; פרוגראמה זו או אחרת — אף דונם אחד לא יוסיפו לנו, אף פועל אחד לא יבססו בעבודה. אבל הלא אין זה הסוף…

 

ד    🔗

ואשר לשאלת-החוץ שבפנים, ל״שאלה הערבית״ — אף בזה הא בהא תליא. ״חכמי־המדינה״, הבאים בטענות כל היום: מדוע דרשו כך ולא דרשו אחרת? כאילו הענין הוא משא ומתן מסחרי, שעומדים על המקח ודורשים יותר, בכדי ל״קבל״ יותר, — הם גם מדברים בגאוה וגודל־לבב, כביכול, על הענין הזה. שש מאות אלף תושבים מתנגדים — בינינו ובין החכמים מה הם? ואולם מנקודת־השקפת־הישוב ועתידו הענין הוא קצת אחר.

אהה, ״שאלה בעלמה״ זו אינה שאלת ״אירופה״ ו״אסיה״ ואינה גם שאלת היושר המדיני המופשט. אילו היה כל הדבר תלוי בזה, כי אז אנו היינו הצודקים. היכחישו, כי המון העם הערבי היושב בארץ הרוויח מן הישוב היהודי? לא לשבחנו יאָמר כך, כשם שלא לשבחנו הוא מה שבאמת חלקים ידועים ממושבותינו הולכים ונעשים אַסיים, אבל הדבר הוא כך. ונאורי־הסוּרים המעוררים עכשיו את דעת־הקהל נגדנו בצעקות ובאיומים — כמה צרוּת־עין ליבנטאית בצעקות ובאיומים האלה! כי אליבא דאמת: הכפוֹלניה ערב? המעט לה לאומה הערבית כל מרחבי־ארצותיה השוממים למחצה, כי לא תוכל סבול אשר יבואו יהודים להתישב בארץ, שהיתה לפנים ארץ־אבותיהם ושההתישבות הזאת בשביל חלקים ידועים מהם היא שאלת החיים והמוות? ומי עומד לקחת דבר־מה מאשר להם, הסוּרים? הערבים הם הרוב הגדול בין יושבי הארץ הזאת, הרוב המכריע, ואנחנו מיעוטא דמיעוטא — מי מכחיש זאת? מי מכחיש, שהמקומות המיושבים בידיהם? אבל מה טעמם ומה צדקתם לדרוש סגירת־שערים, להתריע על כל מהגר יהודי חדש, שהם רואים בחלום?

היושר הישובי אתנו הוא, ואנחנו נעשה בשבילנו בארץ זו כל מה שאפשר. כל אחד ואחד מאתנו יעשה באמונה את המוטל עליו. ולא נוסיף עוד לשאול על כל מעשה קטן או גדול, אם יש בו מן המדיניות הגדולה ומזיו־שכינתה. מתוך עצבות וחוסר פּרספּקטיבות גראנדיוזיות אין השכינה שורה, אמנם, אבל את העבודה עושים תמיד אנשי־הרצון העצובים, ולא הרוקדים לפני השכינה הגראנדיוזיים. ולאנשים מן הישוב, עובדי־אדמתם ועושים במלאכה, מסתפקים במועט, ולא זוללים וסובאים, לא פראנטים ורעשנים, כי אם צנועים וענווים, כשרים וסגורים בתוך עצמם, המוכנים לכל מצב ומוכנים ליסורים, לא יוכל כל אויב, יהיה ערבי או ישמעאלי, או גם לא־ערבי ולא־ ישמעאלי.

[“האדמה”, חשוון תר"ף; החתימה: בר-יוחאי]