הנער הרמולאוס 🔗
הרמולאוס היה אחד מנערי המלך, בני משפחות מיוחסות שנתחנכו במחנה אלכסנדר מוקדון ונועדו לשמשו לאחר־מכן שריו ומפקדי צבאו. קליסתנס, סופר המלך שנמנה על מוריו ניבא לו עתיד מזהיר, שכן נער מחונן היה ובעל חוש מפותח לצדק ולעקרונות החירות. הוא ליווה את המלך במסע ציד ואירעה לו תקלה בשל מעשה חפוז שפגע בכבודו של אלכסנדר. המלך הענישו באופן מחפיר. הרמולאוס הכין התנקשות בחייו, בה שיתף גם את חבריו, בהסתמכו על מעשי עריצות להם נתפש אלכסנדר. בסיפור זה מובלטים אופיו וסגולות רוחו של הנער, תאור הציד והעונש.
א 🔗
בוקר נאה בזיוו ובמשבו הלטפני בטרם חום; נוהר בתכלתו הקעורה והרועפת עדנת דומיה צלולה, רכה, על פני ירק יערות ושדות. משני עברי המישור רחב־הידיים מצטופף יער אורנים כקיר אפל־ירוק. מול הרוכבים על הסוסים, במרחק רב מאחורי סבך הסוף, מכסיפים אגמי המים עד לשפולי האופק. וכבר מופרת הדומיה בשל מזימה כבושה החורגת מן התכונה אל המעשה. מפעם לפעם בוקעות תקיעות שופרות ועונות להן נביחות כלבי הציד המובלים ברצועות בידי משרתים וציידים הבקיאים במלאכתם והיודעים לכוון את המועד הנכון לציד כל חיה ועוף. נביחות הכלבים פולחות בזעף עויין את חלל האויר הזך ומטילות לתוכו אי־שקט המרעיש את הלב. יום של ציד הנערך לשובב את רוחו של אלכסנדר. שעשוע החביב עליו מאז ומתמיד, בכל מקום, ואין זה משנה מהו טיב החיה וסוגה. אין הוא חת מפני אריות ונמרים, ואף אינו בוחל בשועלים ובזאבים; נכון לכל ציד המביא לו עונג של רדיפה ודריכות שבקליעה אל המטרה. הפעם, אומרים, מזומן לו ציד חזירי בר ושועלים. עוד לפני צאתו של אלכסנדר מתפלגים אנשיו לשני אגפים קיצוניים, מזה ומזה, המכוונים דרכם לאגמים. שליחותם היא לערוך איגוף בקשת רחבה ולהניס במידת האפשר את החיות אל המרכז, מקום בו יימצא אלכסנדר, להקנות לו אפשרויות של רדיפה אחרי שללו.
אלכסנדר רוכב בראש על בוקאפלוס ומאחריו כמה מנערי המלך, משרתיו, נושאי חניתות וציוד אחר שיש בו מן הצורך. המישור המשתרע לפניהם מרהיב עין ברחבותו וירקותו הרעננה שטוחה עד לקו הסוּף. מרחוק מהווה הסוף בצפיפותו מעין פס צהבהב ותפרחתו הנוצית, כעין הלובן הרך, נעה ברוח המתפלשת בו כחומקת ורק מרעידה אותו קמעה. מפעם לפעם מפנה אלכסנדר ראשו אחורנית כמבקש לבדוק משהו, עינו נחה על הרוכבים אחריו בריחוק של כבוד. לבסוף, משחוזרת ונחה עינו על הרמולאוס, הוא קורא לו בקול, בהושיט מולו את אצבעו, כמזמינו אליו:
״אתה, הנער!״
הרמולאוס מזדקף על אוכפו כולו רתת:
“אני? מלכי הרם!”
אלכסנדר מנענע בראשו לאות של חיוב. הנער מדהיר את סוסו ונטול־נשימה מתייצב הוא לצד אלכסנדר:
“לפקודתך, המלך!”
“הרמולאוס שמך, לא כן?”
“כן, מלכי!”
“כבר יצאת פעם לציד?”
“כמה פעמים, מלכי. עם נערי המלך”.
“המיטיב אתה לקלוע?”
״כמיטב יכולתי, המלך!״ – עדיין מתנשם הוא נירגש.
עתה רוכבים הם שניהם זה ליד זה. הואיל ואין המלך שואל, אין הרמולאוס מעז להוציא הגה מפיו, רשותו של המלך לשאול, לשוחח; עליו לחשות ולהיות ער ודרוך. הן לצדו של המלך ירכב, האדיר במלכים מאז ומתמיד, והוא רק אחד הנערים הדלים. בן־בלי־שם וחסר תהילה; רק גופו המתבגר ונפשו הסעורה, העורגת, ההוגה בעולם ומלואו, אך הדלה עדיין ממעש כלשהו; רק צרור של חלומות גודש את נפשו ואינו לפי שעה, כי אם אחד מנערי המלך, כמוהו כרבים; ולפתע – לצדו של המלך האדיר. דומה, כובש הנער את נשימתו בחובו, שלא להפריע למלכו בניע כלשהו. דרוך עד לכאב ראש, שכן דמו מחיש מירוצו ומפעים להטו במוחו. טוב שאין המלך דובר עתה ואינו פונה אליו. עוד שהות מה נחוצה לו כדי להרגיע קמעה את רוחו. חבריו מביטים בו בודאי מתוך קנאה עזה על האושר שנפל לפתע בחלקו. היה אמיץ, הרמולאוס! ואל תתרגש… לאט לך…
“עוד מעט ובוגר תהיה, הנער!”
“בעוד שנה, המלך, בן י”ח".
“לשרת בחיל המלך?”
“אל כל אשר אקרא, מלכי!”
“הראוי אתה למשימות נכבדות?”
״ככל שיכבד התפקיד – כן אבחן, מלכי".
“האם הכשירוך מוריך כהלכה?”
“הם כמיטב יכולתם, ואני כמידת שקידתי, המלך”.
“מיהו הטוב שבמוריך?”
“קליסתנס, מלכי. הטוב והנאור שבהם!”
“במה כוחו יפה?”
“בנועם דבריו, בבינתו, באורך־רוחו, מלכי”.
“האם כה ייטיב ללמדכם?”
“אין כמוהו! נוטע הוא בנפשנו, מלכי, מן הטוב ומן היפה”.
“האם גם דעת חבריך היא זאת?”
“כן, המלך. אהוב קליסתנס על כולנו!”
“הרבה בקיאותך בשירה, בהיסטוריה?”
“כל אשר אלמד אזכור, מלכי”.
“הבה ונראה, הנער: זכורה לך שבועת סולון בפי הנערים?”
“כן, מלכי. זכורים לי כמה משיריו וגם חוקיו”.
“טוב ונאה. אפתח במשפט הראשון של השבועה ונגידם לסרוגין. מוכן?”
“ברצון, מלכי!”
אלכסנדר: “לא להמיט חרפה על נישקי הקדוש!”
הרמולאוס: “לא לזנוח לעולם את חברי בשורה!”
אלכסנדר: “להלחם בעד המקדשים ולטובת הכלל!”
הרמולאוס: “בין לבדי ובין עם האחרים!”
אלכסנדר: "להשאיר את ארצי במעמד טוב יותר מאשר היה לפני!״
הרמולאוס: "לשמוע לצו השופטים והחוקים ולהגן עליהם מפני התקפה!״
אלכסנדר: “לחלוק כבוד לדת המולדת!”
הרמולאוס: “ולחלוק כבוד לאלכסנדר מלך המלכים!…”
אלכסנדר מושך ברסן סוסו ומעכבו. בפניו ארשת של תמהון: “אין זה כתוב בחוקי סולון, נערי!”
הרמולאוס, העוצר גם הוא בעד סוסו, מישיר מבט בפני אלכסנדר: “אך כתוב הדבר, מלכי, בספר החוקים שלי!”
״בשל כך, נערי״, – מחייך אלכסנדר חיוך רחב־לב ומצודד –“עלול אתה לתת את הדין באתונה, שכן לפי חוקי הדמוקרטיה אין מקום למשפט כזה שאתה מוסיף בנדיבותך הרבה… שכידוע לך, אם כי אני מעל לחוקים, איני פוגע במסורת שלהם ומניח להם לחיות כרצונם, ואין הדבר למורת־רוחם”.
ב 🔗
אלכסנדר מרפה רסן סוסו וזה ממשיך ברכיבתו הקלה והרמולאוס שוב לצדו. רגוע קמעה וכבר הבטחון חוזר ושולט בו. מה טוב ויפה שזכר את דברי השבועה ולא החסיר מלה. משבח הוא את עצמו על הסיום שהוסיף. ניכר כי גרם קורת־רוח למלך. ועצם השיחה איתו? כמה פשטות יש בה, כמה חירות, ובאיזה נועם יפנה אליו, ממש כאל ריע שווה־זכויות למישחק..: תוך כדי הטלת הפסוקים איש ברעהו, כמטילים כדור זה בזה, הוסחה ממנו ההרגשה כי רוכב הוא לצדו של האדיר במלכים!.. וכמה חביב הוא. אדרבא, יעמידני במיבחן וימצאני ראוי לו, לשירותו, ולואי שלא אכזיבו. חטא להכזיב מלך זה שכל מגע עימו מרומם את הרוח ונוסך בנפש רצון של מסירות ונאמנות בלי מצרים, רצון של אהבה עד בלי חוק! אכן, אם כך נוהגו עם הבריות, הרי שאין נפלא ממנו… מחר אספר: רכבתי עם המלך לצידו, ומה פשוט ונעים־הליכות הוא!…
לפתע יזדעזע הרמולאוס. המלך פונה אליו:
“הלומדים אתם גם פרק בהלכות המדינה?”
“לעתים מזומנות, מלכי”.
“מפי מי?”
מפי אנאכסרכוס וקליסתנס, המלך".
“וכיצד אנאכסרכוס?”
״מסביר יפה פירקו אלא ש –״
“אלא מה?”
“קצת צונן הוא, מלכי. מדייק, אך כאילו מרחק קיים בינו ובין הדברים”.
“מה פירוש מרחק, נערי?”
“משל אין הדברים נוגעים לו, מלכי. עומד מעל להם”.
“כלום אין קליסתנס מדייק בדבריו?”
“גם הוא ידייק, מלכי, אלא שחום בדבריו ולהט הנפש…”
“המטיף הוא לצורת השלטון?”
דומה שהרמולאוס נתקל לפתע באבן־נגף. זו הפעם ישיב בזהירות:
“לא, מלכי. אך מיטיב להסביר את הניגודים”.
״שבין?״ – תולה אלכסנדר מעין שאלה סתמית.
“שבין צורת שלטון לחברתה, מעלותיה או מגרעותיה”.
״כלומר?״
“כגון זו, בין הדמוקרטיה לבין האוליגרכיה, המלך”.
אלכסנדר בוחנו במבט מהיר וחד, כמוצלף מקרן העין:
“והידבר גם על הטיראנים?”
“במידה, מלכי, שהוא מבקש להסתייע במשל מן העבר”.
“כלום פוסל קליסתנס את שלטון הטיראן?”
״הרי מחלוקת היא זו גם בין הפילוסופים…״ – מחפש לו הרמולאוס אמתלה שיוכל לצאת בשלום מן השאלה המביכה, שכן ידועה לו היטב דעתו של קליסתנס והוא ממשיך בבררו יפה את המלים – “אלא, טוען מורי, כי צריך שתהיה לשליט השליטות המוסרית המוחלטת. שיצדיקו מעשיו את דאגתו לטובת הכלל”.
“האין הוא דן את השליט לפי עלילותיו?”
“לא, מלכי. בעיקר לפי מידותיו. כי לפי עלילותיו עלול השליט להצליח או ליהפך, ואילו מידותיו קובעות כיסוד ביחסו ובשליטתו על הבריות. כן טוען מורי, כי השליט צריך לדעת את תורת הנפש כשם שהרופא חייב להכיר את תורת הגוף, שכן אם זה שוגה יקפח חיי אדם, ואילו אם זה שוגה מקפח הוא חיי עם!”
“הה, רואה אני כי קולט אתה דברים. נערי!”
“האין אני מצוּוה על כך, מלכי?”
“בודאי. מסתבר כי רבך קליסתנס בוחן את האדם לפי סגולות נפשו?”
“כן, מלכי. דומני כי זהו עיקר תורתו. אמת הנפש וטוהר המידות”.
“זה לא מעט, נערי. אך המצליח הוא להחדיר תורה זו?”
“כאכר הזורע על תלמי שדהו, יש גרעין והוא ניקלט ויש גרעין שניקפד”.
״יפה, נערי!״ – בפני אלכסנדר טבוע סבר של נועם ונדיבות. הרמולאוס נושם לרווחה. תשובה אחת לא כהלכה – והרי כשלון חרוץ!… וכאן עסק לך עם מלך המלכים שרשאי הוא לשאול ולחקור, אך אין אתה פטור מלתת תשובה נכונה ולעניין. וכיצד הוא מנסח שאלותיו שבכל אחת מהן כמוס איזה עוקץ קל, איזה פתיון להעלות משהו בחכה. ולשם־מה ירבה לשאול על קליסתנס דוקא ומבקש לבחון אותו ואת דרכיו בשאלות עקיפין שלו? לדעת אם חינוכם של נערי המלך עלה יפה? מה טוב שלא סחתי לו דעתו של קליסתנס על הרודנות בכלל וגם על שלטון יחיד. אמנם, אין הוא פוסל את אלכסנדר ונוהג בו כבוד, אך ידוע שלא כל האתונאים ובני־יוון נוהים אחרי שלטון יחיד. מורת־רוח יעורר בהם. אלא שטעות היא, כמובן, למצוא דופי במלך כאלכסנדר, אם כי אינו נקי משגיאות. שהרי מלך חסד הוא, נעלה מעל לכל קודמיו, ונוהגו עימו עתה גם הוא מוכיח משהו. ודאי שגה, אך לא באשמתו, כנראה.
במה יהרהר אלכסנדר קשה לו להרמולאס לנחש, אך ניכר בו כי משהו טורדו, שכן גם ברכבו ספק אם הוא חש עתה בעלם הצעיר המלווה אותו. לבו מפרכס בו מעוצמת החווייה הבלתי שכיחה להימצא במחיצת המלך. רק שעה שהוא פונה אליו בשאלה יכיר כי אמנם לא יסיח דעתו ממנו; וכל שאלה טמונה בה איזו מישאלה כמוסה ללמוד מן הנער על המתרחש בנפשם של נערי המלך ביחסם אליו ודעתם על צורת המישטר בכלל. לפי שיודע אלכסנדר, כי אין הם פטורים מכך ושכל המתרחש בתחומי המחנה, כל המעשים המתארעים בתוקף סמכותו, הדים להם, ומכל־שכן מאורעות מעין אלה שהתרחשו בין אלכסנדר לבין כמה ממצביאיו הקרובים ושלא נסתיימו כשורה. לפיכך מבקש השליט ללמוד מן הפרט על הכלל. הואיל ונבון הנער, מתחיל הוא לחקרו במפתיע, כלתומו. לאחר שתיקה קלה מציץ אלכסנדר שוב לעברו של הרמולאוס, בוחן אותו במבט חטוף וחודר, לצוד קלסתר פניו שבינה בהם ותפארת עלם נאה, המבטיח דמות של גבר בעתיד הקרוב, יפה־תואר ונבון־דבר… לאחר שהוא חוזר וקולט את דמותו הנראית לו גם בחביבותו, ישאלהו שוב:
״מה דעתך, נערי, על טיראנים כמו דיוניסיוס ופייסיסטראטוס?״
“הצד השווה שבהם, מלכי, הוא כי שניהם תפשו את השלטון שלא כחוק”.
״נכון…״ – מחייך אלכסנדר – “אך מי מהם נראה לך יותר?”
“קשה לי לומר דברי לגבי דיוניסיוס, מלכי, שכן גדול ממני ביקש למצוא בו שליט אידיאלי ואף שהה זמן רב בחצרו”.
“כוונתך לאפלטון, נערי?”
"כן, מלכי. אך ניראה לי יותר פייסיסטראטוס, שכן פעל הרבה לטובת הציבור. אך על שניהם מוטב לומר כדברי המושל פיטאקוס ממוטלני: “קשה להיות אדם הגון”…
“בקשר עם מה אמר אותו פיטאקוס דברים אלה? לא אזכור, נערי”.
הרמולאוס ממהר להזכיר למלך:
“דברים אלה אמר אותו פיטאקוס משהרגיש כי ניתפש הוא לעריצות…”
״הה, כך…״ – מביע אלכסנדר פליאתו – “ודאי ניסתבך באי־אלה מעשים”.
“כנראה שכן, מלכי. הדבר הציק לו והתפלל לביטול מישרתו”.
״פירוש הדבר״, – מדגיש אלכסנדר – “כי אין לבטל מצוקת נפשו של אדם המביאה אותו להרהר אחרי מעשיו”.
“כן, מלכי. אך אין די בכך”.
“מה פירוש?”
“סבורני, מלכי, כי הרהורים בלבד, שאין מעשים נכונים באים בעקבותיהם לתקן את האדם, משולים לפרחי אילן־סרק שאינם עושים פירות”.
שוב מעניק אלכסנדר להרמולאוס אחד ממבטיו הבוחנים:
“רואה אני כי הדברים מעסיקים את מחשבותיך!”
“שהרי לשם כך, מלכי, אנו קיימים ושואפים”.
“למה תביאך שאיפה זו, נערי?”
“סבורני, מלכי, כי על מנת ללמוד כיצד למצוא תיקון לדברים שאינם נראים לנו”.
“ובאם אינם טובים בעיניך, כלום תדע למצוא תיקון להם?”
“לבדו לא יפעל האדם דבר, מלכי. אם הרעיון יהיה נחלת הכלל הרי שאפשר לשנות”.
“גם צורת שלטון?”
״סבורני, מלכי״, – הרמולאוס מהסס קמעה אך מסיים – “במידת הצורך…”
עתה אין אלכסנדר מרהיב עוז להמשיך וללחוץ על הנער. בתוך דממת המרחב הגדול נשמע באטום רק הלם פרסות הסוסים על פני האדמה הרכה והמדושאת. אך עתה חש אלכסנדר יפה במהותו של הנער הרוכב לצדו ואין הוא מסיח דעתו ממנו. השיחה איתו קוסמת לו. מתברר לו, כי לא רק נער נבון הוא, בחינת תלמיד חרוץ הקולט ידיעות וזכירת הדברים גם מעשירה את דעתו, אלא מביאה אותו לידי גיבוש מסקנות ברורות, שיש בהן כדי לעצב את דמותו הרוחנית. הואיל והנער טורדו בישותו העצמאית, הריהו מטיל לעברו עוד שאלה אחת.
“משמע, נערי, כי מי שהשלטון בידו עשוי לחטוא?”
“לעתים, מלכי, מתוך זחיחות־הדעת, או מתוך שחיתות־האופי”.
“והרי כל אדם עשוי להיכשל!”
“כן, המלך. אך במידת הכוח שבידו כן גם שיעור התקלה”.
״כלומר?״ – מקשה עליו אלכסנדר.
"לפי שהשליט הפורץ את גבול חטאו, אין מי שיוכל לרסנו והריהו נעשה חמור ומסוכן, שהרי שולט הוא על גורל רבבות בני־אדם הכפופים לו״. – הרמולאוס מתלהב, שכן לא הכל אמור עדיין ולפיכך ינסה לגבש דבריו לשם הסבר – “ויש אשר השליט ינוע בין יצריו המתפרעים בו לבין כמיהתו לטוב וליפה, הלוחשת בו כגחלת תחת האפר, ובבקשו לשכך את קול הצדק המייסרו, סופו שהוא מתקן דבר־של־מה־בכך ומקלקל דבר־של־ערך”.
“האם רעיונך הוא זה, נערי?”
“תוך בירור דברים עם קליסתנס מורי, המלך”.
“האם על הכל תדון עימו?”
“אין דבר שלא אבקש תשובה מפיו”.
“גם ביחס אלי, נערי?”
בפני הרמולאוס פורח הסומק:
"לעתים, מלכי. שכן מעשיך אינם במחשכים, כי אם גלויים כלאור החמה!״
“מעשי הטובים, נערי?”
״הטובים כ – ״ – "אין הרמולאוס מסיים. מחשק שפתיו כנושך בהן.
״כרעים?…״ – שואל אלכסנדר.
“הה, לא, מלכי!”
“אל ירך לבבך. דבר בגלוי!”
“מי אני, מלכי, כי אדונך?”
“הרי כבר דנתני, נערי…”
קולו של אלכסנדר רך וכבוש.
ג 🔗
עדיין רוכבים הם לאיטם בלב המישור שאין לו גבול. היער מזה ומזה, מצד השמש עדיין אפילה שוררת בו, שצינתו מרובה מחמתו, ואילו צד היער שכנגד הזריחה מואר כולו ומוצף נהרה כהיכל מפולש; כל גזע וגזע נראה ברור וכעומד בפני עצמו, זקוף ומלבלב בירקותו המסתעפת מול תכלת צחצחות. מרחוק קולטת האוזן לפתע תקיעת שופרות ונביחת כלבים רגוזה. אלכסנדר מעכב את סוסו ומטה אוזן:
“כנראה ששם החל הציד! עוד מעט וניתקל בשועל או בחזיר־בר!” – יורד מעל סוסו תוך שהוא מלטפו על רעמתו ומרעיף עליו חיבת כפו. – “עתה נלך קצת ברגל”.
הרמולאוס קופץ ויורד חיש־קל אף הוא מעל סוסו. רגע עומד הוא נבוך. דומה, כי המלך אמר בלשון רבים כי עתה יש ללכת קצת ברגל, משמע, מתכוון גם אליו. האם צריך הוא גם עתה ללוותו ברגל כשם שמלווה היה אותו ברכיבה? תוהה העלם, מהסס על עמדו, עד שאלכסנדר מוציאו ממבוכתו:
“בוא, נערי!”
חדווה מציפה את לבו של הרמולאוס. הרי שמקרב הוא אותו ואינו משלחו מעל פניו. סוסיהם מאחריהם, ברשות הסייסים, והוא יחד עם אלכסנדר פוסעים על פני אדמת המישור. שניהם יחד מחזיקים החניתות בידיהם, חפשיים ושואפים צחות האויר ונעימות הקיץ המרחפת בנשימה חמימה על פני כל דבר. מרחוק בוקעת שוב תקיעת שופר מזעיקה. אלכסנדר קשוב וארשת של הרהור נסוכה על פניו. מביט לעבר הסוף, שכן מתוך הביצות יבריחום. לפתע פונה הוא אל הרמולאוס:
“היכן, נערי, בשירת הומירוס, מצוי תאור ציד חזיר־בר?”
“באודיסיאה, מלכי!”
“הזכור לך אותו קטע?”
“דומני שכן, מלכי”.
“הבה ונשמע!”
וכבר הרמולאוס מאמץ זכרונו ורץ בתוך אותו פרק:
"עלה באזני החזיר שאין רגלי בני־אדם
ורגלי כלבים שואפים שואפי ציד, והתפרץ מסובכו,
סמר את זיפיו בעז, ועיניו תלהטנה נוראות – –"
״יפה, נערי, מצויין!" – והריהו חוטף המשכו:
"קרב ועמד על ידם וראשון השתער אודיסס,
אוחז את רמחו הארוך בזרוע חזקה, משתוקק
לדקור אותו; ואולם הקדים אותו החזיר והשתער. – –
הריהו ממלמל עוד כמה שורות, דומה, כשנשכחות, ומרמז לנער לסיים. הרמולאוס ממשיך בלהט ובקול צלול:
"חלף אותו את כולו עוקץ הרומח המבריק,
קרס נפל בנאקה לארץ, ויפח את רוחו."
"אין כמוך, נערי! ויפים הם דברי המשורר שדבר לא נעלם ממנו!״
“יודע אני, מלכי, כי שמורה שירתו באהלך כאוצר יקר בתיבת־משכית”.
“אך שמורה היא גם בתיבה יקרת־ערך מזו?”
“מהי תיבה זו כי אדע, מלכי?”
״הרי זו חידה. אך אגיד לך פתרונה: מוחו של אדם השומר אותה בזיכרונו…"
“אכן, בער אני, המלך, אם לא תפשתי!”
“לא, נערי, לא בער אתה אם יודע אתה שירתו!”
ובאמרו דבריו ניכרת בפני אלכסנדר אותה ארשת מפיקה נדיבות־הלב וגם חיבה. לבו של הרמולאוס מתרעש בו. הרי שאין הוא מלווה את המלך כאחד הנערים המשמשים, כי אם כאיש־שיחו. מקרה מזל ששכרו יקר מפז. המלך נוטה לו חסד ואין זה דבר מן הקלים. אפשר ויבוא יום, המלך יזמינו לשירות ויטיל עליו תפקיד נכבד. הוא יעשה אז כמיטב יכלתו, למעלה מכוחו, כדי להוכיח למלך כי אכן מצוי בו משהו שראוי לכך. לבו של הרמולאוס מתמלא הרגשת אושר שמימית, כמותה לא חש בחייו. הכל מתנגן באוזניו. הכל נוהר בעיניו. תכלת השמים, ירק השדות, היער, היקום כולו אומר שירה לאלכסנדר הגדול ואף לו, להרמולאוס הזוכה בחסדו הרב. חבריו, נערי המלך הרוכבים בעקבותיו, תמהים בודאי: על מה ישוחח מלכם עם הרמולאוס? והרי מרבה הוא לשוחח עמו כעם עמיתו וריעו!… הה, נערי, חביבי! מהר, ואולי עוד הערב, נשב ליד המדורה ואני אספר לכם כל מלה, כל משפט וכיצד נעים היה ונפלא!… דומה, כי דמעות מציפות את עיניו מרוב התרגשות וחיבה אל מלכו. הלואי שלא יפנה אלי עתה, שלא יראני בקלקלתי…
אלכסנדר מסיח עתה דעתו ממנו ואת עיניו לא יגרע מן הסוף, שקרוב הוא עתה יותר ונראה יפה לעין. לא כגוש צפוף, אלא כל קנה וקנה לחוד, מזדקף ומניע תפרחתו, שעל פני רקע התכלת מופיעה היא כציור משורטט בעדנת המכחול הדק. עומדים שניהם, המלך ונערו, בתוך הדממה, קשובים ודרוכים. לפתע יראה לו אלכסנדר לעבר הסוף, כמשתף את ריעו בכך, על תנועה חשודה. בתחתית הצמחיה נעים קני הסוף כנפרדים זה מזה על ידי כוח ודחף החולף ביניהם, ובטרם יעמוד הרמולאוס על כך, יצעק אלכסנדר במלוא גרונו, אחוז צפייה וחדווה המסעירה אותו:
“הנה שם חזיר־בר מורדף ויוצא!”
״רואה אני, מלכי, רואה אני!״ – יצהל הרמולאוס אחוז גם הוא סערת הצפייה.
״הבה נחיש צעד!״ – קורא אלכסנדר כאילו לעצמו.
ושניהם מחישים צעד. בתוך הסוף המיתאווש ניכר שוב מירוצה של החיה ונביחות כלב בעקבותיה, או בסמוך לה. הדבר מתרחש עתה במהירות. מתוך עבי הסוף המיתפלג קרוב לשפתו חורג ויוצא חזיר־בר עצום בגודלו. כריסו מטונפת באדמת ביצה שחורה ודביקה שבה הוא מתפלש להנאתו, זיפי גבו מסומרים, מוכפש ובלתי נעים למראה, לרגע ישתהה החזיר מול המישור המוצף אור, עיניו הקטנות והשחורות יוקדות מאימה ומזעם, וכבר נישא הוא בשעט שופע אונים על פני השדה לעומתם, ספק בורח מרודפיו, ספק מוכן להתקיף ציידיו העומדים מולו. המלך ונערו מזנקים שניהם לעומתו, אוחזים בחניתות, דרוכים ונכונים. דומה שאין מהם רואה את זה הסמוך לו, כי אם את החזיר המשתער עתה בחירחור של נהם עצור. ניביו הכפופים והצחורים בולטים מתוך זרבוביתו והקצף יז מפיו, עכור כעין הצמר המסואב. אלכסנדר מיטיב לרוץ. הוא מתקרב כדי שלוש פסיעות לחזיר־הבר המשתער, ובהחזיקו חניתו בידו, הריהו מכוונו יפה־יפה לעבר צוארו מימין, לפלחו באחת; עוד דקה, כהרף־עין, וחניתו של הרמולאוס מונחתת בכוח ובשריקה, גם פוגעת היטב בצוארו של החזיר מצד שמאל, פגיעת־זעף עזה ונוקבת. חניתו של אלכסנדר נשארת קפואה בידו באותו הרף־עין שבטרם הנחתה. עיניו נעות בזעם מחזיר־הבר המפרפר בעווית, מרעיד החנית, ומשתהות על פני הרמולאוס הנירעש עדיין מפגיעתו המוצלחת. אך לפתע, בראותו את הבעת פניו של אלכסנדר, ימות בו לבו מאימה.
“נער אויל ועלוב שכמותך!…”
״מלכי – "
“כיצד העזת, אומלל וסכל שכמותך!…”
אלכסנדר מטיח חניתו בזעם על פני הארץ. כלבי הציד משתערים על גוויית החיה בזעף של נבח, מקפצים וסוערים מעל החזיר המסואב כמבקשים עדיין לכלות בו זעמם. דומה, כי עוד חיות מזומנות לו, לאלכסנדר, אלא שאין הוא שם לב לכך. תם ונגמר הציד בשבילו. בעוד אנשיו מתקרבים ומקיפים את חזיר־הבר, משתאים לגודלו, פונה אלכסנדר לאחד מקציניו, בהושיטו זרועו מול הרמולאוס שעומד הוא שפל־רוח ועלוב בדכאונו:
״קח ממנו את סוסו!״ – מטיל מבט של זעם ושאט כלפי הרמולאוס שרק עתה יעמוד על מה שאירע לו בחפזונו סר־הטעם. שומע הוא כיצד מסנן אלכסנדר מבעד לשיניו – ״קשרוהו לעץ הסמוך והלקוהו כראוי!״
ד 🔗
דבר הלקאתו של הרמולאוס הופך לשיחת היום. גם אלכסנדר לבו נוקפו לאחר־מעשה. בעמדו מוקף בני פמלייתו, לאחר הציד, שומע הוא כיצד דנים בענין ודשים בו כל אחד ואחד, לקולא או לחומרא. תלמי, המחזיק ברגלי שועל שמוט־ראש וזרזיף דמו קרוש על שערות צוארו כפנינים אדומות, משלל צידו באותו יום, מנערו כמשחק בו ומעיר כבדרך־אגב:
“לא מרוע־לב עשה הנער מעשהו. פחזות ולהיטות יתירה בשעת ציד”.
״כבר לא נער הוא כי אם עלם בוגר ונבון!״ – משסעו אלכסנדר זעוף.
“בכל אחד מאתנו, המלך, יבצבץ לעתים הנער”.
״וכל אחד לוקה לפי דרכו!״
״ודאי״, – מרכך תלמי דעתו – “ראוי הוא לעונשו”.
אלכסנדר ניסער גם נבוך. ניכר כי לאחר־מעשה מתרכך בו לבו. יודע כי הפריז במקצת לא רק במידת העונש, אלא בהשפלתו של הנער, שגם עתה טוב הוא בעיניו ונעלה על רבים מחבריו. לפיכך הריהו מנמק מעשהו, להצדיק עצמו, ומרים קולו שהכל ישמעוהו:
“על שתיים הענשתיו: על פגעו בזכותי ובכבודי, בהקדימו להטיל חניתו בחזיר־הבר ועל – איוולתו. שכן לוא נתן לי להטיל את חניתי, אפשר והייתי מחטיא את המטרה, כי יש ויקרה כזאת לטוב שבציידים. בכך החמיץ הרמולאוס תהילת־עולם, שהיה זוכה בה בהצילו את חיי ממלתעות חזיר־הבר המשוסה, שאין כמוהו לסכנה. ילמד לקח שיועיל לו בחייו ואף יזכירני לטובה!”
אנטיקלס ואנטיפר מזועזעים למראה חברם הרמולאוס המובא לאחר ההלקאה לאהלו. בעוד פיליפ הרופא מטפל בו, מורח פצעיו וחבורותיו, עומדים הם על ידו, דוממים ומיצרים בצערו. אין ריעם מוציא אנחה מפיו, למרות כאביו הצורבים בשרו. אך את עיניו עוצם הוא שלא לראות איש. חרפת השפלתו יוקדת בלבו בחרון אין־אונים ומוחו קודח בשל חוסר הישע שבמצבו ואפסותו מול כוח עליון ממנו. הרופא המטפל בו מבקש להרגיעו באמרו כי אין הפצעים אנושים, ושכעבור זמן־מה יירפא לו ובשרו ישוב להיות צח כמו שהיה. אין הרמולאוס משיב דבר. רק מקפיד לא לפתוח את עיניו העצומות. יטפלו בו, יעשו בו כרצונם – אין לו כל קשר עימם. אין הוא רוצה לראות צלם אדם. הכל אבוד. הרוס ללא תקנה. כל עולמו מעורער עד היסוד. עליו לדון על כך בינו לבין עצמו. ובכל חומר־הדין. להמשיך ולחיות לאחר מעשה זה – אינו יכול. גם אינו רשאי לבלוע את עלבונו. והרי היה זה יום שתחילתו, הפתיחה המאושרת ביותר בחייו לקראת העתיד הזוהר, וסופו – השפלה, קלון והלקאה, ויסורי גוף ונפש. הגיגיו המענים חולפים בו בעוד עיניו עצומות. דבר אחד ברור לו להרמולאוס, גם בטרם ינתח ויבהיר לעצמו פרטי הדברים והמסקנות, עצם החיים, בכל חמדתם וזיוום, הועמו לנצח… אין כוח בעולם שיוכל להשיבם לו ולהעלות ארוכה לנפשו השסועה. אין. הכל אין והבל. אין טעם לחיות אפילו יום אחד לאחר מעשה זה.
אנטיקלס ואנטיפר מוצאים את קליסתנס באהלו כשהוא שקוע בעבודתו. דבריהם בהולים הם ולא סדורים בספרם לו את פרטי המקרה. מתוך הבעת פניהם לומד קליסתנס כי העניין חמור בעיניהם והדאגה לחברם שנענש טורדת אותם קשה. משולים הם בעיניו לילדים הבאים לאביהם לקבול בפניו על מעשהו הנמהר והמעליב של אלכסנדר. במה יכול הוא להועיל אין זה מעניינם, אך חייב מחנכם לדעת מה אירע. שותף הוא לכל המתרחש בתוכם, לצער ולשמחה. קליסתנס קם והולך איתם מיד לאחר שומעו סיפורם. טוב שיימצא עתה ליד הרמולאוס הכואב. אנטיקלס, הרץ לפניו, מזהירו:
“מסרב הרמולאוס לראות פני איש!”
״מגרש אותנו מן האוהל!״ – מאשר אנטיפר.
״טוב!״ – אומר קליסתנס – “תניחו לי לבדי אף אם יגרשני”.
ה
קליסתנס מוצא את הרמולאוס מוטל על יצועו כשהוא שוכב על ביטנו, מחמת פצעי הצליפות ההופכים את גבו צרבת אחת לוהטת. גבו מבריק מן המשחות שמרח הרופא שנשלח בידי אלכסנדר לטפל בו. סימני השוטים הצולבים את גבו נראים כנחשים תופחים ואדומים, מהם חיורים. רשת של צליפות, ממתניו שחשופים היו בשעת הלקאה, ועד לצוארו; גם על לחיו הימנית בולט סימנה של פגיעת שוט וזה מבהיק סמוק ביותר בסמוך לצחות קלסתרו. הנער שומע בהיכנס מי לאוהל והריהו מזעים בקול מצווח:
“לצאת מכאן!”
קליסתנס שומע. אינו משיב. אין השעה כשרה לכך.
“לצאת! איני רוצה לראות פני איש!”
קליסתנס גוחן ומוצא לו הדום פרסי, מושכו אליו ויושב. עדיין אין הרמולאוס מבחין בו ומוטב איפוא שידבר אליו אחרי־כן, לאחר שיפוג זעמו ויהיה קשוב במידה מסויימת. גם קשה לו לפתוח בשיחה שעה שהנער מתפלש בכאבו וביאושו הקשה, כנראה, עד למאד. בעוד הוא מתבונן בגבו השסוע, הופך הרמולאוס פניו הזעומים, הקשוחים, נתקל בקליסתנס ואינו מרכך ארשת פניו לחלוטין:
“צא! גם אתה!…”
שתיקה. קליסתנס רואה כי שני הנערים מציצים בחרדה מבעד לחרכי היריעה הסוככת על הפתח. הוא רומז להם להסתלק, אך הם אינם נרתעים, כנראה, ומטים אוזן לכל הגה. עם זה מקפידים שלא ייראו לעיני חברם הזועף. ואילו הרמולאוס, הכובש פניו בכר הממולא קש, מסנן מבעד לשיניו ההדוקות:
״מאוסים אתם בעיני לנצח!״ – ולאחר שתיקה קלה – “וגם אתה! כל בני האדם! הגרועים שבחיות תבל, המנוולים שבהן, הארורים עד עולמי עד!…”
קליסתנס שותק. מוטב כך. יגיד במר נפשו כל מה שבלבו הדואב. הרשות בידו. אין אדם ניתפש על צערו. הוא ישב כאן בשתיקתו, באורך-רוח, עד שתנוח עליו דעתו ורוגזו יפוג קמעה. תוך־כדי־כך רואה הוא שני זבובים הנטפלים לפצעיו ומציקים לו. המורה נוטל בידו נרתיק ישן של חרב, המתגולל על הריצפה, והריהו משיב בו על גופו ומבריח את הזבובים. הרמולאוס מרגיש בכך. מלכתחילה אינו מגיב ורק לאחר־מכן הוא נוהם:
“הנח לי!”
קליסתנס אינו מפסיק. משב הרוח מצנן קצת את להט הפצעים. הוא מושך את ההדום עליו הוא יושב ומתקרב יותר אל הנער. ואז מבלי לומר לו מלה אחת, שכן גם לא ימצא עתה מלה נכונה אחת שאפשר לבטא אותה ושלא תהא ריקה מאיזו שהיא משמעות, הוא מושיט את יד ימינו ושם את כפו על ראשו של הנער. בלא אומר ודברים רועפת כף ידו חיבה וחמלה באחת. ובעשותו כך נושם קליסתנס לרווחה, שכן חושש היה שמא יירתע הנער כניכווה ברותחין. לא, אינו דוחה אותו. אך בעודנו משהה על ראשו את כפו המנחמת, המרגיעה בלטף מגעה, ולפתע מרטיטות כתפיו של הנער ומתוך גרונו מתמלט בכי עז וסוער, בכי ההופך להתיפחות המרעידה את גופו כולו. דומה, הבכי הראשון הנותן מוצא גם לדמעותיו הצורבות אותו ופורקן לצערו החונקו. גם עתה טרם יאמר לו קליסתנס אף מלה אחת, שכן נותן הוא לו להקל על עצמו בפרץ ביכיו ויפחותיו הרסוקות, ומוסיף ללטף את ראשו ובלוריתו. לבו של קליסתנס נכמר בו מתוך רחמים גדולים וחיבה עזה להרמולאוס הסובל ומתייסר. לאחר שהתיפחותו נכבשת, נהרסת גם המחיצה שבין התלמיד לבין רבו וחש הוא את עצמו מפורק מנטל החרפה והבושה. דומה, עתה מוכן הוא לקראת הסכום המענה אותו, שכן יודע הנער ואינו מתעלם אף רגע, כי המאורע הקודר הזה מהווה מיפנה בחייו ומן הדין למצותו עד תום בלא להונות את עצמו. הוא מתרומם לאיטו, יושב על מצעו הדל ופניו אל קליסתנס. עיניו עדיין שטופות דם ודמע, עקבות יסורים קשים, אך כבר גלויות הן ועזות:
“אף מלה של מוסר!”
“אין בדעתי לעשות זאת, נערי”.
״המוסר שלכם – ארור הוא ונבוב…"
“הגד כל מה שבלבך, הרמולאוס”.
״אם אגיד כל מה שבלבי תבער בכם אש שלא תיכלה!״
“כלום גם עלי תשפוך חרונך?”
“על ילודי אדם ועליך בכלל!”
“טוב, נערי. איני מוציא עצמי מן הכלל. רעים וחטאים אנו”.
“גרוע מזה: רשעים וארורים!”
“גם כאלה בתוכנו”.
״והרשע שבכולכם – אלכסנדר!…״
“גם הוא עשוי להיכשל”.
״כשלון שלו – חורבן העולם הוא!"
“אין העולם חרב בגלל אדם אחד…”
ואז יאמר לו הרמולאוס בשקט שיש בו מגזר־הדין:
“חורבן עולמי הוא…”
קליסתנס שולח ידו ללטפו על ראשו ואילו הרמולאוס מתנער הפעם כמפני מגע טמא:
“למה אינך עונה לי?”
“כי מבין אני לרוחך ולעוצבך”.
“ניטל הטעם מחיי. הכל אבוד. לא אחיה. המתים לא ידעו קלון מהו!”
“אך החיים ידעו נוחם”.
״בז אני לנוחם שלכם שצבוע הוא!״ – בעיניו של הרמולאוס נשקפת שנאה עזה – “וגרוע מכל שמצוי אדם שמעל לחוק הוא, וכל הישר בעיניו יעשה! יקטול, ירצח, יעניש – ולית דין ולית דיין!…”
“עומד לדין הוא בפני מצפונו ומוסר האדם”.
“הובל הבלים אתה!”
“חייבים אנו לטפח את גדלות רוחנו, עד שכל מעשה עוול ייראה בעינינו כמישגה סר־טעם. אז גם נדע להתגבר על הרע”.
“גדלות־רוח זו יפה היא לפילוסופים ולא לבני־אדם שכבודם הוא חייהם. שכן גרוע מעשיית עוול היא סבילת עוול! ואני קצתי בחיי…”
“אך הטובים שבנו הם גם העזים שבנו!”
“כל מה שבנית בעולם נפשי הרסו צליפות שוטיו!”
“יודעים השליטים כי לרוב קל לאדם לשאת פיגעי הנפש מפיגעי הגוף ולפיכך מטילים הם עליו עונש הפוגע בגופו. אך ישנם עונשים שפגיעתם בנפש קשים מפגיעה בגוף. אלה כן אלה קשים המה. ובעיקר אם בעוול יסודם. צריך אדם להיות אמיץ־לב כדי לעמוד בפני שני העונשים גם יחד”.
״בשניהם פגע בי – ובפומבי. לעיני כל. ענויי הגוף כאין הם לעומת ייסורי הנפש וקלונה. לא אוכל להחשות ואין טעם לחיי. על שכמותי כבר אמר הסיודוס: 'קודם בואו לוא גועתי, אך לוא אחריו הולידוני…׳ ארור הטיראן הזה! אר – – – "
קליסתנס ממהר לחסום פיו בכפו:
“בלום פיך, הנער! תמיט אסון על ראשך!”
“קליסתנס, כלום לא תדע כי האסון כבר פגע בי?…”
יאוש לאין קץ מציץ מעיניו. קליסתנס מזהירו:
״זכור דברי סופוקלס החכם: 'כי רמז דק יפיל אנוש אל בור וגם ירים אל על!״
“לבור כבר הופלתי. מחכה אני לעפר שיכסני”.
קליסתנס מבקש להפיג את חומרת יאושו:
“הרי יודע אתה, כאמונת הפילוסוף, כי נישמת האדם נצחית. גם אם יבוא עליה הקץ עם מות גופו של האדם, מתהווית היא שוב ולעולם אינה אובדת; חוזרת ומתגלגלת באדם החי. הרי שלא תתקן בכך דבר”.
“איני יודע גורלה של הנשמה בבאות. אם ישנה תדאג לעצמה לפי דרכה”.
“אך הבא לאבד את נישמתו חייב לדאוג שתהא בת־אלמוות”.
“אכן, קליסתנס, לכך אני דואג”.
“במה, נערי?”
“רעיון הוא שמנקר במוחי”.
״מהו כי אדע?״ – קליסתנס בוחנו בחיבה.
“מעשה שיש בו תהילת־עולם או דראון־עולם!”
“הרי שני המעשים אינם עולים בקנה אחד”.
״היינו הך! – המטרה אחת היא".
“מדבר אתה בחדות הפעם”.
“פתרונה שקול כנגד חיי”.
“שוב בחידות תדבר!”
“חידה שמר הגורל זימן אותה לי…”
חשש כבד מתגנב ללבו של קליסתנס:
״הנח לגורל פתרונה!״
״לא. כי בידי הוא״. – להט בעיניו של הרמולאוס.
לאחר דומיה קצרה פונה הרמולאוס אל מורו התוהה עדיין:
“פעם היתה לנו שיחה על גבורי יוון. על עוז־רוחם של יחידים המבצעים את אשר ייבצר לפעמים מן הציבור לעשות. דיברנו על שני הגבורים הרמודיאוס ואריסטוגייטון שהתנקשו בטיראן; כן דיברנו על טימוליאון, שהיה לו העוז להרוג את אחיו טימופנס, כאשר הלה ניסה להשתלט כרודן על קורינתוס. אמרת לי כי הוא אחד מבחירי בניה של יוון. גם אני סבור כך, שהרי הנאהבים עשו מה שעשו מפאת הפגיעה באהבתם האישית ולא מטעמי חרדה ודאגה לשלום הציבור ואושרו, ואילו טימוליאון עשה זאת מטעמים אידיאליים צרופים. הרי שהוא הגבור האמיתי!”
קליסתנס זע על מקומו אחוז בהלה:
״כיום נשתנו הדברים״. – מלים של דחייה בפיו ויודע תוך כדי אמירה כי חסרי משמעות הם.
“הרע קיים היה מאז ומעולם. לא נשתנה!”
״הרמולאוס, אל תהיה נער!״ – ובאומרו זאת נותן הוא בו מבט חודר. מבקש להרתיעו מהתרסה יתירה.
“לא בעצתך אשאל!”
“שאול תשאל. ועוד נשוב לדבר על כך”.
“ספק רב אם נשוב לדבר בכלל. תורתך תמה. הקיץ עליה הקץ!”
“לא תורתי היא. תורת בני־אדם היא!”
“בזוייה היא בעיני, ומוסרה – הבל הבלים!”
בחוץ יורד הערב. דמדומים של יום גווע. מבעד ליריעת הפתח דולקות פאתי מערב בנגוהות של צבעים פתוכים בארגמן ובכחול הפלדה. אי־מזה בוקע ציוץ של צפרים מתעלסות ובד של עץ רוטט מצפור שפרחה. עוד ערב היורד לכסות במנוחתו מעללי יום ומעשי אדם. קליסתנס יושב שקוע בהרהורים כבדים. לפתע יקום כמי שמאחר משהו:
“הטעמת ארוחה שלך?”
“אין צורך לי בפת־בג המלך!”
“גופך שצריך”.
“יתענה אף הוא כנפשו…”
“כבר נתייסר דיו היום”.
“אין טעם לא במזון לגוף ולא בצרי לנפש”.
״אצווה להדליק לך נר״. – הוא פונה לקרוא לנערים.
“אין צורך. לא יאיר את מחשכי נפשי”.
בעוד הם משוחחים והנה נכנס פיליפ הרופא:
“סימן יפה לחולה אם ידבר”.
“כלום חולה אני? פצוע מבחוץ ומבפנים, רופאו של המלך!”
“אלכסנדר ביקש לראותך שוב ולדאוג לפצעיך”.
הרמולאוס נוהם בתוך החשכה בבוז ניכר: ״אלכסנננדרררר!…״
קליסתנס חושש מפני התפרצות, אך הרמולאוס מבליג ואינו מוסיף דבר הפעם. כומס דבריו בתוכו, שכן רק בפני קליסתנס דיבר מה שדיבר ואין הוא מוכן לשתף איש בכך. אפשר שהפריז בדיבור, שכן קליסתנס חושד בו. יחשוד לו כלבבו. אין הוא חושש לו. עדיין רבו היחידי שצלם אדם לו ולב פועם בחמימות. היחידי, ואילו עתה מוטב שיניחו לו. גופו לוהט וצורב. מוחו אף הוא קודח והומה מרוב מחשבות כנחיל של דבורים. כאב ראשו הולך וגובר. הרמולאוס פונה לקליסתנס ולרופא:
“אנא, הניחו לי וצאו מכאן!”
ו 🔗
לאחר חודש ימים חוזר הרמולאוס ותופש מקומו בין חבריו. פניו כחשו וחוורו. דומה כי בבת־אחת נתבגר וגם קומתו גבהה במקצת. עלם רזה, נאה בהופעתו, אך הלהט בעיניו לא עוד של תום ועליצות, כי אם של טינה ובוז. גם לא אדישות לגבי כל המתרחש סביבו, כי אם הבעת ספקנות ורצון למעט בדברים. חוסה תחת מעטה של שתיקה, בה הוא צופן מחשבותיו שהכיסוי יפה להן. גם בשבתו לפני קליסתנס, בשעת שעוריו, אינו שואל, חוקר, ואין הוא מגלה כל ענין בנושא המדובר; הוא נוכח בהם, אך דומה, רחוק במחשבותיו כרחוק מזרח ממערב, הן מן הדברים והן מאומרם. מתייחס לקליסתנס בכל האדיבות שאינה חסרה חיבה סמוייה, אלא שמתרחק ממנו ואינו כרוך אחריו כפי שהיה בעבר. המשותף שביניהם נהרס. סימנים אלו מדאיגים את קליסתנס, אך סבור הוא כי משבר זה שעובר עליו והמניח רישומו בו, הולך ומפנה את מקומו לצו החיים ואין זו אלא שאלה של זמן נוסף, עד שיגלידו פיצעי נפשו כשם שהגלידו פיצעי גופו. קליסתנס ראהו בעירומו, בשעת אחד ממשחקי הכדור, ובשרו שב והיה צח ונאה. רק צלקת אחת קטנה נשארה ליד כתפו השמאלית, בה פגעה מכת פרגול רטשנית. אך גם זו מחווירה והולכת. לעתים יראהו מתלחש עם אחדים מחבריו הקרובים ללבו. הללו מאזינים לדבריו תוך נענוע ראש של הסכמה. ניכר כי גם עתה רבה השפעתו עליהם ולמרות מה שאירע לא נפגע כבודו בעיניהם. אדרבא, רואים בחוש עד כמה כרוכים הם אחריו.
יום אחד לאחר השעור, אורב קליסתנס להרמולאוס. מכיר רבו את השביל בו עליו לעבור לאחר גמר השיחה של אנאכסרכוס. מכוון הוא את השעה לעת צאתו ומשים עצמו שקוע בהרהורים, כמי שמשרטט לתומו בקצה מקלו בחול שלרגליו. ואז יראהו בלכתו יחידי. אך בנוח עליו עינו של קליסתנס היושב על האבן, הריהו עושה קפנדריא, כמבקש לעקפו או לשוב על עקבו, ובלבד לא להתקל בו. קליסתנס אינו מניח לו:
"הרמולאוס!״
העלם משתהה על עומדו. אינו משיב.
“תגש אלי!”
הוא ניגש כמי שכפאו שד:
״מה רצונך?״ – קולו יבש ואדיש.
“לראותך, הרמולאוס”.
“רואה אתה פרצופי בשעורים”.
“הריני רגיל לראותך מחוץ לשעורים ואז ראייתי שונה לחלוטין. שכן שם הריני רואה אותך כפרט בתוך הכלל, ואילו כאן הריני רואה אותך כפרט לעצמך. האם אין אתה רוצה כלל לראותני, לשוחח אתי כהרגלך מאז ומתמיד?”
“איני רוצה לראות איש ושנואה עלי השיחה!”
“התחמקות זו, נערי, אין היא לפי טבעך”.
“מתחמק אני מעצמי”.
“אין אדם יכול לברוח מעצמו. אשלייה היא זו”.
“אך לא יברח אדם מגורלו”.
“טעות היא זו לחשוב כי תמיד תלויים אנו בגורל. יודע אני כי כך דרכם של בני־יוון לתלות הכל בגורל ולא בעצמם. כל עוד לא יאמינו היוונים כי רשאי כל אדם להיות אדון לגורלו, יוסיפו להאשים רק את הגורל, לתלות בו כל תקלה ובלבד לשחרר עצמם מאשמה שהיא תוצאה מחטאם הם!”
“קליסתנס, אמונה זו של תלות האדם בגורל, לא תוכל לבטל אותה בהשבעת צחצוחי־מלים. אין לאדם מנוס מגורלו… מה שאירע לי, הוכחה חותכת היא לכך. שהרי גם לוא חפצתי בכל לבי לשלוט בגורלי, לא הייתי משנה דבר כמלוא נימה. הכל היה מתרחש בדיוק כפי שאירע. שהרי בעצם פקודתו להוציאני מתוך חבורת ריעי אותו יום שאהיה מארח לו כבן־לווייה, כבר היה טמון אותו צו גורלי שניגזר עלי”.
“מקרה־ביש בלבד, הרמולאוס”.
“חשוב כאוות נפשך. אין זה משנה”.
“שב, הרמולאוס. נשוחח גם על דברים אחרים”.
“איני רוצה בשום דבר. איני מוצא ענין בכל מה שהיה קודם לכן חשוב ויקר לי”.
“דיבורים הם אלו שמקורם עדיין נעוץ בעלבון. שכח אותו!”
הרמולאוס נותן בקליסתנס מבט קשוח שגם בוז נשקף מתוכו: “שמעני־נא, מורי, ולוא זו הפעם האחרונה. אין אתה מדבר כעת עם אותו נער חביב שהיה תלמידך המסור והנאמן. היה קיים אחד ששמו הרמולאוס עד אותו יום מר ונימהר, ושב אינו קיים! הוא מת וקבור תחת חורבות כשלונו ומפח־נפשו… קיים עתה הרמולאוס שלאחר אותו יום – אחר ושונה לחלוטין מקודמו. בחור רע, עיקש, חורש מזימות, שוטם את היקום וברואיו, ואין חפץ לו בשום דבר! תזרח לה השמש, תשקע – אחת היא לו. הוא מתהלך עדיין, אך חי על טינתו, על רישעותו, על בוזו שהוא רוחש לכל אחד ואחד ולצערי – גם לך! התבין עתה, מורי ורבי לשעבר, את דברי שאמרתי לך? מוטב שתבין כל עוד אני שולט ברוחי לשמע הבליך ואיני מטיח בפניך דברים חריפים מאלו!…”
דומה כי הרמולאוס מקיא את מרירותו בפני קליסתנס. מסיים את דבריו ופונה ללכת אלא שקליסתנס ניתר ממקומו ועוצר בעדו, בתפשו בו בזרועו:
"המתן, נערי. בעיני הנך בדיוק כפי שהיית. טוב וחביב ואהוב עלי!״
הרמולאוס עוקר עצמו בכוח מאחיזתו של קליסתנס:
״הנח לי פן – – –!…״
דומה כי בו ברגע, בחרונו, מוכן התלמיד להרים יד על רבו. פניו נעווים מרוע־לב וזעם. זרועו של קליסתנס שומטת לצדו. אנחה מתמלטת מפיתחי פיו:
“הרמולאוס… אבוי לי, נערי, שראיתיך בכך…”
קליסתנס צונח על האבן ולופת ראשו בכפות ידיו.
״אין בדעתי להוסיף דברים״. – קולו של הרמולאוס מתרכך במקצת – “אך אם סבור אתה כי ניטל עוקצה של אותה שיחה שהיתה לנו לאחר המקרה, כאשר מתייסר הייתי יסורי גוף ונפש, אינך אלא טועה. הדבר בוער בלבי כמיכווה של אש. לא יימחה!…”
קליסתנס מרים את עיניו שדאגה קשה ניבטת מהן:
״מזהיר אני אותך, נערי היקר, שלא תישגה!״
״מה שנראה בעיניך מישגה – סם־חיים הוא בעיני. אך עלי ללכת כי הלילה תורי על המשמר עם נערי המלך ועלי להיות ער ודרוך. עלי לשמש את אלכסנדר הגדול!"
ובאמרו זאת פורץ הוא בצחוק רע ושוטם כאחד. פורש והולך, נושא עימו זעמו ולענת לעגו. קליסתנס יושב מדוכדך. מביט אחרי ההולך שאינו מפנה את ראשו. כחוש ונמרץ. זר, מתנכר וחורש זממו. “עלי להיות ער ודרוך…” האין רמז בדבריו? בהזכירו לו אותה שיחה, שמרה היתה ונוקבת, האין תלמידו אץ לקראת גורל סמוי וחמור העלול להיות מכריע בחייו? לא, אין הוא רשאי להניחו ביאושו. עדיין יש בו הרבה מן הטוב, מן האצילות הטבועה בו מטבעו וזו חריפות התבונה שרק מעטים יזכו בה; שהרי תמיד רואה הוא בו סמל התגלמותה של תפארת בחורים, זו שבני־יוון מכתירים בתואר שאין־שני־לו: הטובים והנאים. בין שירצה בכך ובין שימאן, הוא יוסיף לשוחח עימו עד שירכך לבו שניתקשה ויעדן אותו שוב להיות כטבעו, וכפי שהוא חייב להיות! בעל כורחו ימלט נפשו מן הסכנה הצפוייה לו. ויפה שעה אחת קודם. מחר, מחרתיים יעסוק בו.
בשולי הספר: 🔗
האגדות הופיעו לראשונה בספר “כנפי כסף” שיצא לאור בהוצאת א. י. שטיבל בתרצ״ו, ונוספו עליהם עתה מאגדות ימינו. הדברים נתפרסמו בבמות ספרותיות שונות, כגון: “הכוכב”, “במעלה”, “בן־ארצי”, “הד ירושלים”, “עיטורים”, “עתידות” ובשני מאספים מטעם אגודת הסופרים העברים. “סיפרי קדומים” הם מתוך הרומנים ההיסטוריים “סנחריב ביהודה” ו״סופר המלך" שנתפרסמו גם כסיפורים בפני עצמם וניתנו בספר הן מבחינת עלילתם והן מבחינת ערכם החינוכי לגבי הנוער. הנושא “כנפיים לאדם” עובר כחוט השני באגדה ובסיפור כסמל של מאבק האדם להתעלותו הרוחנית והמוסרית.