א.    🔗

בשנת תרצ“ח הופע קובץ שיריו והגיונותיו של אלישע רודין, שליחה של לשון הקודש בארץ מחרימיה; בשנת תרצ”ט פורסמו שיריו המקובצים של חיים לנסקי, אחיו לצרה ולאמונה (שניהם בהוצאת “דבר”). כמעט בעת ובעונה אחת נוספו לשירה העברית דברי שני פייטנים דגולים, אשר גם תכונתם וגם גורלם מצרפים את שמותיהם יחד, על אף ההבדלים היסודיים בעצם ביטויים הפיוטי ובכוח הביטוי הזה. גם זכו שניהם למסַדר אחד, שיערוך את קטעי כתביהם, המוברחים למרכז העברית החיה, ושיקדים להם דברים משלו: אברהם קריב, מאנוסי רוסיה אף הוא, אשר הצליח להציל את נפשו.

רדיפת הלשון העברית בארץ הסובייטים יש בה מעין רדיפת דת. אמת, גם הכוחות האמנותיים של בני העם השולט שועבדו כליל לשירות המשטר החד־ מפלגתי; משורר אמיתי, על־ מפלגתי או בין־מפלגתי, כי יקום מתוך אומה מדוכאה, נדון לאֵלם מלכתחילה. אולם יש ויעלה בידיו להתרומם ולטוס בשיריו מעלה מעלה, עד שקטני המוח, הממונים להשגיח עליו, אינם מבחינים בטיסתו ואינם תופשים את קולות הדרור המפעמים בחרוזים ורואים אותו כעבדם הנאמן, בעת שהוא עומד וחותר תחת בניינם. בזמן שלשון אחת למדכא וגם למדוכא, יש דרכים לסתור ולהסתיר. אבל הפייטן העברי חשוד מראש, באשר הוא רושם את דברים בכתב קדמון. מי משניהם טרגי יותר, הרוסי כבול הלב או היהודי חסום הפה? מה מועיל בדבר, אם נבוא לציין אילו צרות של שיתוק משוררים וחינוק שיריהם שהומצאו וחודשו בידי האינקוויזיטורים מטעם ה“אפיקורסיות” אכזריות יותר?

בחלל עולם זה שהוציאו ממנו אוויר הנשימה כלל, נוצרה וצמחה שירתו של אלישע רודין, שהיא כולה השבעת העבר למען שכחת ההווה, לשם שיבה אל מקומות בל יכזיבו, כדי לטהר את הנשמה ולחזקה בדכאונה האחרון. מדי שפכוֹ את נפשו בשיר הוא מציל אותה מן ההטמאה המתמדת; חפץ הקיום, קיום הנפש והרוח, הוא שדוחף אותו לידי הפיוט. שירתו היא מלחמה. לא תוקפת אלא מגינה. יום יום מסיגים את שארית גבולותיו האנושיים, ולילה לילה הוא יוצר לנפשו – אנוס לשוב ולהחזיר לנפשו מה שנגזל ממנה.

מי שעומד על קטעי מחשבותיו המחורזות של המשורר ומי שחוזר וחוזר עליהם יעלה מתוכם נעימה אחת: הלשון, אמצעי ביטויו של המשורר, נעשתה אצלו נושא לשיר. רודין עצמו גילה את השפה העברית, שפת פיוטו, לא בתחילת כניסתו להיכל הספרות. כמה גלגולים עברו עליו עד שמצָאה, ובמידת מה נשאר כבד־פה בה (חלק ניכר של המאמרים והרשימות הכלולים במערכה השנייה שבקובץ נכתבו ראשונה יידית ותורגמו בידי אחרים). חזרה זו לשפת אבות האומה הייתה הכרח לו; ועם כל הפרטיות שבמפנה זה, ניתן להוציא ממנו כלל, יותר נכון: לבאר אותו גם לאור המציאות הכללית. לאיש יהודי שנולד משורר בעולם הגדול ניתנו שתי רשויות שפה: הלועזית מזה והעברית מזה. לבטא את עצמו ביידית המדוברת ניתן בעצם רק לאותם המעטים שחוננו רוח העממיות. אבל מי ששליחותו הפיוטית לבדוק את אמצעי הביטוי, ליצור אותם – “בת לשון” זו לא תספיק לו ולא תספק את יצירתו סיפוק מלא לעולם.

אמנם ניתן להגיד ביחס לשתי הלשונות האלה, כי שיר ערש עלול להיכתב יידית במתיקות כזו, שנבצרה כמעט מן הפייטן העברי, אבל יצירה אשר תדובב את רוח האדם בעוז – מעין זו של דנטה (המדובר בסגנון, לא בהיקף היצירה) הוא מחוץ לתחומי היידיש. כשנעמוד על טיבה של הלשון היידית ונקבע את תחומיה, תיקר לנו פי כמה, שכן אף ממנה לא יצאה רוח ישראל ריקם. אבל כל פעם שהננו עדים לזה, שפייטן רב ההיקף אבל בלתי עממי מופיע בספרות יידיש, יצירתו אינה אלא מרמזת לאיזו דרגה יכול היה להתרומם, לוּ בחר לו, או לוּ הגורל בחר לו, שפת־עֵבר או אחת משבעים לשון.

אצל רודין השיבה אל העברית הולכת בד בבד עם השיבה אל התנ"ך. בימי גלותו הלשונית בחן ומצא לו למחנך רוחו את טהור הפילוסופים שקמו מקרב עמו; משֶחָזר למקור שפת־עמו התחיל שואב מן המעין שחפָרוֹ אבי הנביאים. אין הוא מאחד מה שלא ניתן לאחד; הוא אומר בגלוי ומבחין בפירוש בין שתי היניקות הנפשיות־רוחניות שלו: “לבי מתפלל כל היום לנביאים ומוחי לשפינוזה”. תפילתו לשפינוזה היא ויכוח, היאבקות בגאון ללא הכרעה, תפילתו לישעיה – הכנעה גמורה, התכנסות, הרגשה שכאן היא ההצלה. בהלכות שפינוזה אפשר להתווכח עמו, אלא שרודין עצמו אינו אומר להיות מורה דרך; הוא אך מעיד על דרך, על דרכו הוא. עצם הזכרת שני השמות הללו, שמו של אבי החזון העברי ושמו של מלטש המחשבה האנושית, בפסוק אחד – יש בה מאותה האמיתיות, אשר מעבר לצדקת הדעה הפרטית.

קובץ דברי רודין, מחציתו דברי פיוט ומחציתו דברי מחשבה. שם האוסף שאול מתוך אחד השירים: “בפאת נכר מלים יאות/ אין עמדי לשיר עליך” (הכוונה לשפה העברית, שהיא היא בחינת ציון לאח מאוחר זה של יהודה הלוי). טורי שיריו נקראים על פי ההברה המלעילית; ועל אף העובדה, שהשפה אינה נכבשת על ידיו, נועזים הם החרוזים (“ישעיה” – “יין”). בפרוזה הוא נראה (מתחת למסווה התרגום) עשיר תמונות יותר מאשר בפיוט (“אני לוקח את העט כאותו הכורה את הכַּשִיל ברדתו אל בטן המכרה”), גם שנון ואף מבריק יותר. אבל בעצם לא יאות להשתמש בתוארים אלה כלפי סופר, שאין לו כל מגמה לפעול פעולה חיצונית על הקוראים, לקשט את ביטויו. מידת כובד ראש, פשוטו כמשמעה, מציינת אותו, סבל ירושה של כאב ושל ספק עתיק יומין ומתחדש יום יום נפל בחלקו, והוא נותן לנו על דפי יומנו דין וחשבון על מצב המחלה ההולכת ומחמירה. שפתיו אינן יודעות צחוק, עיניו מתגעגעות על הדמעה העצורה ואינה נובעת. “גולים” ו“כותבי שירים” – ביטויים נרדפים הם לו. ויש והוא כורע תחת המעמסה בהתפללו לגאולה: “מים תתן לאילת – מוות תן לי, אבי”.

כתבי רודין הם תעודה, בה כתוב ונרשם הנוסח האיום של צער ישראל, שהוא ראשון ואחרון גם יחד.

ב.    🔗

העלם לנסקי – בת־השיר נשקתו על מצחו, וַירכב על כרוב וַיעף. השבָּאים פסחו על דלתו של רודין ותפשו את הצעיר ממנו – אבל הלה לא נפגע וגורלו חננוֹ שנשמתו תשתמר בשלימותה ולא תחובל. לנסקי בגלות סיביר – והננו זוכרים את גלותם של לא אחד בלבד מאבות הספרות הרוסית ואת גלותו הנצחית של כל משורר ומשורר. הרדיפה לא יכלה לשירתו כלל וגם לא נכנסה לפנים פנימיותה: הוא לא הטיל את גורלו עליו, כפי שאומרים, למען שאתו באהבה; הוא קיבל אותו ככדור, שאמנם נפצע בו, אבל הוציאהו מבשרו ומסתכל בו ושר עליו…

שלושה אבות לשירתו: פושקין, היינה, ביאליק. יניקתו מיוצר השיר בארץ מגוריו, מגדול פייטני בת־עמו ששרו בלשון עם זר על אדמת נכר, מן הפותח את השירה העברית בימינו. ה“השפעות” הללו הן כל כך בולטות, עד שאין צורך להרבות בראיות. ברם, גם ירושה רוחנית זו אינה מעמסה לו, והילוכו הטבעי לא שונה על ידה כלל. בפייטן מבטן אמו נתקלנו כאן, באותה התופעה הנדירה שלא כל דור ודור יזכה בה: בן הדרגה החמישית הבאה אחרי הדומם, הצומח, החי והמדבר, הכוללת את כולן יחד ומעידה עליהן.

המסַדר את שירי לנסקי כינסם בשני מחזורים: מבחר שירי היגיון מימי בחרותו עד יום שנחתך דינו (“מולדת ונדודים”), ופליטת שירתו שהגיעה הנה בדרכים עקלקלות מיום המשפט ואילך (“שנות טלטול וטורח”). השירים האפיים מתקופתו הראשונה סודרו למחזור שלישי (“פואמות ובלדות”). נוסף עליהם תרגום הפרקים הראשונים של “ספר הטונדרה”, שיר עלילה עממי של שבט נידח ונודד בצפון רוסיה. בקראנו את השירים בסדר כתיבתם ניכרים השינויים שחלו בו בעטיו של הזמן – סימנים לא לזה שקוראים התפתחות או התעמקות, אלא התהפכות. בצאתו ראשונה לזירת הספרות היה כולו עליז ורגשני, אינו מסתיר את צחוקו ואינו מעלים את בכייתו, לועג לעשיר וסולח לרש; אולם מאז נפגש עם אויבו הוא ולמד להכיר את השטן פנים אל פנים, מצאה גבורתו השופעת את מטרתה וצחוקו המתגבר את תפקידו. מידותיו הטבעיות נעשו מצוות, משהוכרז החרם עליו ועליהן. המזג הטוב, מצב הרוח הפכו כלי זין… מנה גדושה של הומור מקורי הופקדה עוד בעריסתו, חסד זה נתן לו לשפוך אור מכַפֵּר על התרבות הנסגרת והמסוגרת אשר על ברכיה חונך, וכוח זה עמד לו כשהוטל עליו למרוד במרד גופא, להזדקף בכל חופשו הפנימי נוכח המשליטים את החופש דרך כפיה.

הפואמה “ליטא”, מעין פרוזדור לשירה אפית מקיפה, מתארת את נוף ילדותו ואת העבר שהשאירו אחריו (“יהא שירי המנון לחי, לטבע/ ואזכרה לכבוד שוכני עפר”…) בצבעים רעננים ומרעננים; וראה זה כוחו של פייטן, שהוא מצליח לתאר אפילו את סימניו החיצוניים של המנהג הדתי, שבצורותיו יקשה מאוד למצוא מן היופי, מבלי לשאת פנים לדת ומצוותיה ובלי לפגוע בנשמת השיר. חייו והלך רוחו של המבוגר, שנתפרד מאבותיו ועבר לעיר הבירה, משתקפים מתוך טורי השיר “מכתב ארוך”: הקרובים דורשים מאת הבן האובד לשוב אל חיק המשפחה. התנאים אמנם קשים כמו שהיו: ידו של השלטון האכזרי עודנה נטויה, הדלות מחמירה והולכת, אולם – הסביבה הפטריארכלית תֵאות לו יותר מלהיות נע ונד בנכר, ערירי ועזוב, והרי גם כלה נאה מזומנת לו… את מסגרת החיים הצרים האלה מכירים אנחנו היטב, היטב, הן כעצם מעצמנו והן כמקור לספרות שהשואבים את מימיו הגיעו זה כבר עד חקרו; ולא פיללנו, כי יש עוד לחדש בתוך הישן־נושן הזה ולא כל שכן למשוך בו את לבנו. אבל המשורר משכיל ללכת בשביל הצר, אשר מעבר מזה רובצת האירוניה ומעבר מזה הרגשנות; לפני כסא הכבוד של האמנות כולנו שווים זה לזה בבדידותנו ובעני נפשנו, גם האבות וגם הבנים זקוקים כאן לרחמים.

מתוך שירי עלילה הספורים שנדפסו בכרך, החשוב ביותר הוא השיר הסיפורי “מסביב לריחיים”, אשר ענינו לקוח מדברי ימי הפרעות באוקראינה – שיר אפי בנוסח נגינתי של בלדה. הטוחן היהודי נרצח בטחנתו על ידי ההיידמקים; בנו של הטוחן, סייר מן הצבא האדום, מגיע למקום העלילה למחרת היום ורואה את מה שהוא רואה. בשלושת בתים צומצם הנושא, ועל עצם שפיכת הדם ועל עצם מראה הטבח פוסח המשורר. הוא מוסר לנו את עקבות המעשה, את הסימנים החיצונים, ומסתפק ברמזים: הרוצחים נכנסים לריחיים במגפיים שחורים ועוזבים אותם במגפיים סמוקים; בן הנרצח הבא לפי תומו לבקר בבית אביו נכנס שחור־בלורית ויוצא כשקפצה עליו שיבה. עלינו הוטל להשלים, אם יש עוד צורך בכך, מה עשו הם, מה ראה הוא. – אחד מרזי השירה היא ההבלגה של האמן: לצייר בא, לא להעריך, ושליחותו נמלאת ונגמרת בזה, שהוא מביע את התעוררות הטבע נגד כל הנעשה בו – ונמנע מלהתרגש. בזה כוחו של שיר זה, שאינו אלא מספֵּר. דומני, כי זאת הפעם הראשונה, שתואר מעשה פוגרום על ידי משורר יהודי ללא קובלנה מנוגנת – ועובדה זאת בלבד מאשרת , כי באחד מן הבחירים נפגשנו.

היכולת לראות ולהראות, ולדלג על הטענות בשעה שאין ב“טענות” כדי להוסיף – זהו מה שמציין את האמן. האמן לא יבדיל לרעה דווקא תקופה מסוימת, זו שבה ירד האדם פלאים. אין זאת אומרת, כי לא יקרא תגר על הכוחות הרעים הפועלים בעולם, אלא שמעיניו לא תיעלם לעולם מלחמת האלוהים והשטן שאינה פוסקת כ“סדר העולם”. ומאידך גיסא, משורר לא יראה אף פעם זמן “כתיקונו”. נושא הוא צערו של העולם בקרבו, בין אם השעה משחקת לכלל בני האדם, בין אם היא מראה להם פנים זועפות. לכן גם התופת במלוא נוראותו לא ידכא אותו עד היסוד. בשירו־וידויו על מארס, “סנדק הדור וקברנו”, מתרומם הפייטן לקריאה־תרועה זו: “אשרַי! הרת עולם חיבלַתני/ בדמדומי מזל מאדים,/ ויד המרי מרום העלתני/ עם בני־בלי־כל על כס מֵדִין./ בדם כתבנו גזר ליושן”…

…אשרַי!

מאזניים, כסלו־אדר ב' ת"ש (1939־1940)