א.    🔗

השם פרנץ קפקא ידוע לקורא העברי מפי שליחים שקמו לסופר המנוח ולתורתו. אך גם מן העברים הוותיקים נתפשו לפולחן קפקא, ואף תלמידים נמצאו לו כאן, שומרי זיכרונו, מבשרי בשורת צוואתו. דומה אפילו שיש דרישה מפורשת להעביר ספריו (וגם את החיבורים שנכתבו עליו) לעברית.

פרנץ קפקא נולד לפני שישים שנה במשפחה יהודית בפראג. כשמלאו לו בדיוק ארבעים ואחת שנה מת ממחלה ממארת. היה פקיד צנוע, שכתב את כתביו למען עצמו בלבד, ולולא התעניינות רעים־מעריצים ספק אם היה מפרסם מהם. רוב ספריו, רומנים ונובלות, לא הגיעו לכלל השלמה, נשארו קטעים, והוא השאיר אותם בעיזבונו על מנת שיהיו לשריפה. השומר על נחלתו, ידידו הסופר מכס ברוד, הגיע לכלל מסקנה כי אינו רשאי לגנוז את הגנוז הזה, והתחיל להוציאו לאור. הופיעו בזה אחר זה מתוך עיזבונו של קפקא שלושה רומנים בלתי מושלמים, ואלה שמותם: אמריקה; הארמון; המשפט. עברו י"א שנים למיתת קפקא, ושלוש לימי הגזירות על יהודי גרמניה, והוצאת שוקן בברלין נתעוררה להוציא את כל כתביו, חדשים גם ישנים. המהדורה הזאת (שנגמרה בפראג, ערב יום השמד שם) מקיפה שישה כרכים וכוללת חוץ מן הרומנים והסיפורים והציורים גם מבחר דבריו המחשבתיים, קטעים מקטעים שונים, אף לקט יומניו ומכתביו. בתבנית ההוצאה נדפס גם ספר חיי קפקא, כתוב בידי מכס ברוד. לפי עדותו של ברוד הוא עשה את ידידו גם גיבור באחד מרומניו: “ממלכת הקסמים של האהבה” (ק. נושא בסיפור זה את השם גרטה). הסיפור “דינה והמשורר”, שהופיע השנה בעברית ובגרמנית (המחברת: מרתה הופמן) – עניינו פרט מחיי קפקא. עדת חסידי קפקא התרחבה מאוד במניין השנים האחרון ועשתה נפשות בהרבה ארצות, בכללן כאמור גם בארץ ישראל.

האיש קפקא, אשר בבואתו משתקפת מתוך כתביו, היה בן־אדם רציני מאוד ואומלל מאוד. הוא היה בעל רגישות יתרה, כאילו מצויד בקרני פרפר, ושכלו שלח חוטים דקים מן הדקים לכל הצדדים, קשר רשתות עדינות ומעודנות, קורי עכביש ממש. היה בעל נפש יתרה ועם זה נוטה נטייה מושרשת־מוּרשת לפלפול. היה איש, אם תמצאו לומר, מחוסר מולדת וכנסיה, כמותו כרובם ככולם של אנשי הרוח מבני עדתו על אדמת פראג, ולא על אדמת נכר זו בלבד; אך מקרהו המיוחד לו, שהחיסרון הזה (אשר אולי לא הרגיש בו ביודעים, ואמנם הרגיש בו בתת־ידע) לא נעשה לו סיבה ליהירות, לאמונה מופרזת בכוחותיו הוא ובכוחות בני שבטו הוא. טראגי היה בשל סגולה אחת שנתן לו שר־השיר יותר על אחיו למוצָא ולמשלח־יד: יצר כתיבה טבעי ואלמנטרי; כי בו בזמן לא ניתן לו אף מקצת מכוח היצירה. היה לו במה לחשוב, היה לו מה להרגיש, אך לא היה לו מה להגיד. הוא עמד בחסד אלוה על שפת התהום, אבל מישש כל ימיו באותו החושך שעל פני התהום. אסונו היה אותו ה“ותחסרהו מעט” הארור, אשר מוטב לו לבן־אדם להיות עיוור מִבֶּטן מאשר עיניים לו ולא תיפקחנה. המשורר האמיתי משול לרופא; הלה היה חולה, אם כי חולה ממש, לא חולה בדמיונו. האמן בחיר אלוה נשלח ארצה לפתור חלומות וחידות; הלה ניתנה לו אך סגולה זו: לחלום חלומות ולא לשכוח את חלומותיו.

אבל החלומות – שווא ידברו. באין פתרון אין גם חלום.

ב.    🔗

שלושה רומנים לקפקא, והצד החיצוני השווה בשלושתם – שנשארו פרגמנטים. מוזר הדבר, אבל הסופר הזה ניגש שלוש פעמים לכיבוש וגיבוש עולמו בסיפור, והפסיק בכל פעם את עבודתו לאחר שעבר יותר ממחצית הדרך. יכול ותכונת הסופר מנעה מאיתו את השלמות, אפילו את השלמות החיצונית, לעשות ולהגיע מאל“ף ועד תי”ו; יכול ותכונת סיפוריו היא שראשית להם ואין להם אחרית, או, ביתר דיוק, שהם נמשכים מאליהם הלאה הלאה וסיומם מהם והלאה. לשם בירור הדבר צריכים אפוא לחזור ולספר את תוכן סיפוריו, והדבר לא מן הקלים הוא. כי למעשה, אין להם עלילה, על אף היות שלושתם סיפורי מציאות; גם אין להם נושא מפורש; אם כי כל אחד סובב על איזה ציר; ואין להם גיבור אמיתי, מוחשי, למרות ששלושתם ניכרים מיד כאוטוביוגרפיים, מרוכזים מסביב לדמות מרכזית שנקראה בשם, או שצוינה לכל הפחות בראשי תיבות.

פרשתי את המכשולים, לפני גשתי להרצות לפני הקורא מהלך אחד הרומנים, הוא הספר “אמריקה”. כישלון המעתיק הריהו, במקרה מיוחד זה – מטבע הדבר – אחד משישים מכישלונו של המספר.

צעיר אחד, “בן אובד” למראית עין ולמעשה “ילד טוב”, אביו שלחוֹ מעל פניו והוא נוסע לאמריקה. לפני עזבו את האונייה נודע לו על עוול שנעשה לפלוני העובד בספינה. הוא מתחיל לריב את ריבו של זה ונכנס לשם כך לתאו של רב החובל, בתא זה הוא נפגש במקרה באחד מאמידי הארץ החדשה. והעשיר הזה – דודו הוא. שלא ידע על מציאותו מקודם. הלה, מאילי הכסף, לוקח את הצעיר, שלכאורה צפויות לו שנות עמל והסתגלות קשות, ישר לחווילה שלו, מעניק לו כל טוב וכאילו מאמץ אותו לו לבן. יום אחד מזמין אחד הסוחרים, העומד בקשרי עסקים עם הגביר הנ"ל, את הצעיר אליו, שיעשה אצלו ערב ולילה בביתו בשכונת עשירים מחוץ לעיר. הדוד אינו רואה את הדבר בעין יפה, אך אינו אוסר את הביקור. הצעיר נענה אפוא להזמנה ולמד להכיר את בתו של הסוחר ההוא ומוצא בה עניין. אך באותה המסיבה גופה נמסר לו, לצעיר, מכתב המפרש את דעתו האמיתית של הדוד: עזיבת הבית נחשבת לו, לצעיר, כחטא בל יכופר, הוא בגד בדודו ואינו עוד בנו. בן־רגע הפסיד את עולמו גורש מגן העדן.

עוד באותו לילה מתחמק הצעיר מצל־קורת מארחו ומקרבת הבת. הוא מתחיל ללכת אי־לאן, כי אין לו עוד גג ואין לו מטרה. בדרכו הלילית נלווים אליו שני אורחים־פורחים, אנשים חשודים. שלושתם צועדים להם עד אפיסת כוחם. ממקום חנותם הארעי יוצא שוב הצעיר למצוא מלון לשלושתם, ובאכסניה הקרובה, בעת המשא והמתן בדבר אשפוז, הוא זוכה בהיסח הדעת במשרה ומסיח את דעתו מן החברים. בקיצור, הוא נשאר במקום הזה בתורת משרת במעלית; הוא גם מתאקלם, ומוצא עניין בעבודתו הבלתי רגילה לו. עד שאחד משני חבריו לאותו ליל הילוכים מופיע פתאום בבית מקלטו ומטריד את מנוחתו. והנה מתעלף האורח; גיבורנו נאלץ לטפל בו ולעזוב לרגע את משמרו ליד המעלית. עין המפקח משגיחה בדבר, והחף מפשע ההזנחה מקבל מיד את פיטוריו. באין ברירה הוא מצטרף ל“חברו”, שבגללו הפסיד את העבודה. הלה, כך מתברר, גר מאז פרידתם בכפיפה אחת עם החבר השלישי ועם איזו גברת מוזרה, עשירה וחולה, אכזרית ואומללה: היינו, החבר השלישי והגברת הם זוג האדונים, בעלי הדירה. החבר האורח, מי שבגללו פוטר הצעיר, הוא עבדם־משרתם; והצעיר, שחברו מעבירו עכשיו ספק ברצונו ספק בעל כורחו לאותה הדירה, עתיד להיות משרת למשרת, עבד נרצע.

עם תיאור תלאותיו בחיק “משפחה” זו, נפסק חוט הסיפור. אין לשער כמה פרקים חסרים, כמה תחנות סבל וגלגולי מקום וייעוד קבע המספר לגיבור, כי הפרקים שנכתבו אינם מעידים על זאת ולא כלום. אך נשתמרה עוד פתיחת הפרק האחרון. שם אנו נפגשים באותו הצעיר, בגיבור כביכול, כשהוא שוב ערירי ומחוסר חברה ועבודה, והוא נענה הפעם למודעה שמצא בעיתון ואומר להצטרף לחבר העובדים של במה נודדת גדולה. ממדי התיאטרון הזה הם כה ענקיים – הוא כאילו מקיף עולם ומלואו – עד שאתה מתחיל לשער בפעם הראשונה בוודאות מסוימת כי סיפור זה, העוסק לכאורה במה שהיה ונברא, אינו אלא משל; אבל עדיין לא התרגלת או הסתגלת לרעיון זה, והתיאור נפסק שוב, והפעם לחלוטין.

כדי למסור לקורא רמז־מה בדבר אופן התיאור, יש להוסיף כי המספר מפרט את כל הפרטים. כל התחנות הנזכרות בדרך הצעיר ההוא אל המטרה הכמוסה עם לב המחבר יש להן חדרים ותאים ותאי־תאים, המלאים נפשות מנפשות שונות. אנו מלווים את גיבורו המופשט של הסופר ברגש ביניים בלתי־שכיח: הוא אינו מעניין אותנו, אף אינו מעסיק אותנו, ועם זאת אנו תאבים לדעת: מה בסופו של דבר? או: לשם מה הדברים אמורים? אין למתוח איזו מקבילה ספרותית אמנותית בין הספר הזה (ודינו כדין יתר ספרי קפקא) לבין אחת היצירות הידועות, לא ליצירת המופת החד־משמעית והגואלת, וגם לא ליצירת סרק של סתם עושה ומפייט לפי מתכונת. אין היגיון לא במהלך המאורעות והמעשים ולא בקשירותם אלה באלה. פרק נצמד לפרק, הגיבור המרכזי אינו מתבאר על ידיהם, במקום זה מתייחד הדיבור על גיבורים חדשים, שנולדו כאילו על קבריהם של קודמיהם, והדבר נמשך והולך. באיזו רשות, שהיא לא אמנות ולא חיים, כבר קרו לך מעין אלה? הווה אומר: בחלום. בשעת טיולי רוחך האילם במערכת הסהרוריה הינך נותן אמונים מלאים, עיוורים, במה שאינו מציאות ואינו חזון, בהבלי הבלים של מראות שווא, הנך מקיץ והחלום גז ואיננו. גם עברת בחלומך דרך תחנות שונות, שאין קשר בין האחת לזולתה; ובכל שלב ושלב ראית בשעת הימצאך בו הכרח מוחלט, ולאחר המעשה לא בנת לרוחך עוד. וגם זה יש להגיד על חלומך: אין לו סוף, לעולם יישאר קטע.

הנה ההגדרה למעשה יצירה זה של קפקא: חלום. במקום לפתור, חולם המספר. אינו חולם לא את חלום הזולת, ולא כל שכן את חלום העולם, כי אם את חלומו הוא הפרטי, הסובייקטיבי, אשר אף גיבורו לא יתעניין בו עוד לאחר הקיצו. ואם יש מישהו שימצא בו איזה “גנוז” הטעון בדיקה וראוי להתעמקות – הרי זה הרופא בלבד, חוקר הנפש החולה, זה שגם הטיוטה והפסולת ישמשו לו חומר.

לאותן התוצאות ממש תגיע כשתפלס לך נתיב דרך סבך שני הרומנים האחרים. גם שניהם, דלים מהראשון בקווי עלילה ועשירים ממנו במוסר השכל נסתר הדורש כאילו פענוח, משולים לאותן המעלות המוקסמות, אשר במידה שתעלה בהן תתווספנה לך מדרגות עד כדי ייאוש. נושא “הארמון”: אי שם קיים לו ארמון, בלשון בלתי־מליצית: בית־ממשלה, ולידו כפר, מקום מגורי הנתינים, הכפופים לשלטון הפקידות הממשלתית. לאותו כפר מתגלגל איש מן החוץ המבקש לו עבודה, אחיזה, איזה קשר בממלכת כוהנים זו, וגם זוכה לכך במידה מסוימת, ובו בזמן נשאר חיצוני, זר, מוחרם, מורדף. נושא “המשפט”: פקיד בבנק, רווק השוכן בחדר מרוהט, “מסודר” כביכול, מתחיל מרגיש באחד הימים כי הוא אסיר נאשם וכאילו כבר נמצא אשם בפני בית דין מסתורי וכל יכול, ומאותו רגע מנוחתו אבדה וחייו מחמירים והולכים. בית דין זה, חורץ המשפט, אינו מצבע המשפט הפלילי או האזרחי, כי אם מעין בית דין של מעלה, אם כי מקומו עלי אדמות, והוא מכריע גורל בן־אדם בעזרת כוחו הסתום, פוסק פסק דין מוות אף מוציאו לפועל, בלי שישתנו, לכאורה, חייו הפרטיים וסדר יומו של הקורבן. שתי רשויות הן, כביכול: מעגל חייו הרגיל ומעגל המשפט. והוא כאילו חי בשני עולמות. ואתה שואל: אך הגד לי, בשם אלוהים, במה נאשם האיש, מה עוונו?! אין עונה דבר לגיבור, ואף המספר אינו עונה לקורא. – שתי היצירות האלה, “הארמון” ו“המשפט”, יש ואתה מנסה לראות בהן משלים או סאטירות; “הארמון” – אפשר לראותו כסיפור היתול על הבירוקרטיה, ואפשר לראות בו משל ארצי או אפילו שמיימי, מעין ה“מגדל עוז”. “המשפט” – אפשר שהוא בא לסמל את העובדה שאין לערער עליה, כי ביום מן הימים נחרץ פסק הדין על כל איש, כי אמנם מומתים אנו, אם כי אנו ממשיכים למראית עין בחיים־לא־חיים שלנו… אבל צא ולמד: כל הפירושים שנשכיל להתאים לסתומות האלה אינם אלא אמצעי עזר של הקורא, העומד אין אונים לפני היצירה הבלתי מובנת ורוצה להצדיק את הסופר ואת עצמו.

בייחוד ברומן השלישי ב“המשפט”, עוזב המחבר את המציאות לחלוטין, אך מתאר את העולם האחר, את עולם המשפט החוץ־מציאותי, בצבעים ריאליסטיים גרידא, שוב ללא יכולת וגם ללא רצון להשכיח שגוף הדברים לא היה ולא נברא. ובזה הגענו לנקודת המוצא: לא משל כאן אלא חלום. לא “חלום ליל קיץ”, או “החיים הם חלום”, של גאוני השיר המובן, השיר הפותר, כי אם חלומותיו החולניים של אומלל שהיה חולם גם בהקיץ.

הכתבים האלה חיים אך בחסדו של הקורא. הם תלויים ומותנים בזה שתרמה את עצמך ותתייחס אליהם בכובד ראש. ברם, אל לנו לחמול על הסופר, אשר בתור בן אדם ראוי היה לחמלתנו המלאה, כשם שכל הבעותיו, על אף מוזרותן, עושות אותו אהוד עלינו, אהוד ולא מוצדק. כנותו ויושר ליבו של המנוח הביאוהו לידי כך שידון את שלושת הסיפורים האלה ואת כל עיזבונו לגניזה, ואותו רגע לא חלם, אלא עשה צדקה. אך כצדקתו לא נעשה לו.

ג.    🔗

כי אגיד לילד קודם כל נגב־לך את הפה, אחרי כן תקבל את העוגה, אין פירוש הדבר כי על ידי זה שינגב את הפה יזכה בעוגה; כי אין להשוות כלל את פעולת ניגוב הפה ואת ערך העוגה זו לזה. גם לא ייעשה ניגוב הפה תנאי מוקדם לאכילת העוגה, בהיותו (הניגוב) מצד אחד עניין פעוט ביותר, ומן הצד האחר הרי עתיד הילד לקבל את העוגה גם בלאו הכי, כי העוגה היא חלק בלתי נפרד מארוחת הצהרים שלו. לכן משהעירותי לו שינגב את הפה – לא החמרתי עליו, כי אם הקילותי עליו: ניגוב־הפה מהווה תועלת זעירה, הקודמת לתועלת גדולה זו ששמה אכילת העוגה…

לא הבאתי את הקטע הזה מתוך מחזור ה“הרהורים” לפרנץ קפקא כדי להוציא לעג על הסופר המת; אבל “אפוריזם” זה טיפוסי הוא לאיש, לאופן הסתכלותו ולחיתוך דיבורו. הוא היה בעל פלפול מלידה, היה בו כישרון מפורש לפלפול, אבל לא היה לו נושא ראוי לפלפול. ה“פרובלמות” שלו הן שאלות של מה בכך, אשר שוב אין הצדקה להן אלא פרטיותן, לאמור: אילו נשארו לעולם איתו במחברותיו־יומניו ולולא נפלו בידי מעריצים טועים. את טוהר ליבו וכושר רוחו אפשר להכיר אפילו מתוך ההרהור העלוב הזה, ואפשר להבליג ולא לציינו כמגוחך; אבל אין בשום פנים ללמוד ממנו. ואמנם אין מקום לרחמים בממשלת האמנות כשם שאין מקום לרחמים במערכת הטבע. אמנות קפקא תיחשב לכל היותר כעוּבָּר, כנפל.

אני פונה לטקסט אחר, פשוט מן הראשון. כי ה“הרהור” הנזכר לעיל פורסם בכרך יומניו, ויש ללמוד קל וחומר מן הרומנים ולהגיד בוודאות כי המחבר לא היה מפרסמו לעולם. ואולם את התרשים הבא, שמו “הכפר הסמוך”, הדפיס קפקא עצמו, בספרו הרביעי שמסר לקהל, והנה לשון הציור:

סבא שלי היה אומר:

החיים – קצרים הם עד כדי להתמיה. עתה, בזיכרוני, מצטמצמים לפניי חיי עד כדי כך, שכמעט שלא ניתן לי עוד, למשל, להבין כיצד יכול בן־אדם צעיר להגיע לידי החלטה לרכב לכפר הסמוך בלי שיפחד שמא (אם לא להביא בחשבון כלל מקרי תאונות וכדו') גם זמן החיים הרגילים, העוברים בהצלחה, לא יספיק לו אף לא לרכיבה שכזאת.

לתרגם את העוקץ ללשון המחשבה: החיים – טעות אופטית הם. את ההכרה הזאת אמנם ידענו זה כבר לסגל לנו, או שמענו אותה מפי עד ראשון; אבל ברור שהסופר רשאי לגלות לנו את תגליותינו אנו ואף את הגלוי מכבר. ואולם הדוגמה שלו חסרה לחלוטין את הכוח המשכנע. היא שגורה, יומיומית, מחוקה, והרי המחבר מייחס לה אפילו ערך של חטיבה ספרותית מיוחדת, שתעמוד ברשות עצמה. נסה להעריכה הערכה אובייקטיבית, למדוד את ערכה הספרותי־אמנותי, ותגיד: הפיסקה חסרה יסוד רישי אחד שאין לוותר עליו, את הדמיון. את המשפטים האלה הוציא מפיו… איש חושב, אבל איש שאין לרוחו כל מעוף. כי על שלושה עומדת השירה: על האמת, על הבהירות ועל הדמיון. חוסר הדמיון – הליקוי המכריע שבאריגות הרוח של קפקא.

אביא דוגמה שלישית, אחרונה. שוב מתוך הגניזה הקפקאית, אבל פרק שחסידי הסופר מפליגים בשבחו ודורשים בו תילי־תילים של דעות ועיונים. ואמנם הפרק נבדל מקודמיו על־ידי שייכותו המוחלטת לעולם הנשגב, וכולו מופשט. הנה דבריו כלשונם (שם הפרק: “על המשלים”):

רבים הקובלים על דברי החכמים שאינם אלא דברי משל, תמיד ותדיר אך דברי משל, שאין להשתמש בהם בחיי היום־יום, והרי רק חיים אלה דרושים לנו. החכם אומר: “לך ועבור”, אבל אינו רוצה להגיד בכך שתלך ותעבור לצד האחר – מה שייתכן כי אתה יכול לעשותו עדיין – אלא הוא מתכוון אל איזה “מֵעֵבר” אגדי, אל דבר שאין ביכולתו להגדירו באופן ברור יותר, ולכן אין בכוח הדבר עצמו לעזור לנו בעינינו אנו. כל המשלים האלה כוונתם להביע בעצם רק דבר אחד לאמור: את הבלתי מושג אין להשיג, וזאת ידענו גם אנו. ואולם במה שאנו מתלבטים כל יום הוא דבר אחר, הם דברים אחרים לגמרי.

על זאת היה מי שהשיב: למה אתם מתמרדים? לו שמעתם לקול המשלים והייתם בעצמכם למשלים, והודות לזאת כבר הייתם פטורים מן העמל היומיומי. קם אחר ואמר: אני מתערב בדבר שגם מה שאמרת אינו אלא משל. אמר השני: אבל, לצערי, רק במשל זכית. אמר הראשון: לא כן; במציאות זכית, במשל – הפסדת.

אין לכחד כי הדברים עושים רושם. הינך נזכר בהיסח הדעת במשלי הסינים, שהיו אמנים בוויכוחי חוכמה ואמנם ידעו הכל. קרא שנית, שלישית, והינך מוכרח לחזור ולקרוא, לא מתוך התעניינות, אלא מתוך רצונך לפענח סוף סוף את החידה, ותחזור בך מהערכתך הראשונה. אכן, דברי חוכמה אלה סתומים וחתומים הם. ובו בזמן הינך נעשה סמוך ובטוח: במקרה שתצליח לפענחם, להבין לרוחם־לקחם, תעמוד על אי־חשיבותם, על היותם עוללות של אמת.

אצל ההוגים הגדולים או שהכל ברור, או שהכל מאציל עליך מהוד החוכמה, ואם גם תצטרך אחרי כן להקדיש שנות חיים לקניית הדברים. חוכמתו של קפקא אינה ברורה, אף אינה הרת סוד; היא מתמיהה, אך אינה מושכת, ועל אחת כמה וכמה שאין בה לא התגלות ולא גאולה. גם הפרק הזה, על אף היותו נאצל למראית עין, נפגם בשני הליקויים שגילינו לעיל: מידת הפלפול מכאן וחוסר הדמיון מכאן. והנה לכאורה אין לך חשוב מנושא הפרק הזה: המשל, זכותו וחובתו. סייג לשירה – משל. אבל מה בדברי קפקא אלה על המשל נמשל הוא בעלמא, לא משל. ודווקא על מוסר ההשכל יכול הקורא לוותר, אבל לעולם לא על התמונה. זאת ועוד אחת. בסגנון הדברים האלה מתגלה מעין משחק, משחק החוכמה, החידה המחוכמת. מן הצד האחר: האיש לא חמד לצון או חידוד. אתה שואל את עצמך ועונה: האיש לא שיחק בכוונה, מוחו כאילו משחק בעצמו ועל חשבון עצמו. וכי תוסיף לכך, לאחר שהתנסית בפרק זה ולא הבינות אותו וסיימת בתיקו, כי אין צל של ספק שקפקא עצמו הבין מה שאמר – תגיע לידי מסקנה סופית: האיש הזה הבין את דברו הבלתי מובן, הואיל ודברו התאים אך ורק לתאי מוחו. קפקא היה, אם לדבר בלשון קדומים, איש אשר הרוח מבעתת אותו; שבעים פנים לגורל זה, כידוע.

ד.    🔗

יש לשאול לבסוף: למה נתקבל הסופר הזה ברבים. ואיך לבאר את הדבר שחשבוהו מחוקק ותורתו המדומה גם קנתה לה חסידים של ממש?

לאמור, את התופעה הכללית, שהקהל (המדובר בקהל הנבון, המסוגל להתרשם ולהעריך) מרבה להיכשל ולטעות וליפול בפח וכו', אין צורך לבאר; מארה היא הרובצת על מערכות הספרות והאמנות מאז ימי קדם. בני האדם המקבלים מאבותיהם רק את הנבחן בכוּר הזמנים כזהב טהור, שוב אינם מסוגלים להעריך את הסופרים בני זמנם הערכה מוחלטת, מנקדת ראות העתיד הרחוק. אין ביכולתם להבחין בין נהר לבין תעלה, בין מי מבוע לבין מי ברז. יתר על כן: יש לאדם נטייה מפורשת אל הבלתי־מושלם, אל האמנות לחצאין. מס הוא, כביכול, שמשלמים קוראים וסופרים לשטן המבלבל את הסדרים. יש ואתה מדמה את החלש כגיבור – ונמצאת מרמה את עצמך שלא באשמת המרַמֶה; ויש ומרמים אותך בכוונה, ואתה נעשה קורבן לאחיזת עיניים של עושה להטים במזיד.

קפקא לא רימה. לא מזג את יינו בחוכמה. היה קורבן חף מפשע של האמנות. ספריו אינם משקרים ואינם משכרים; אין בהם אף טיפה של אותו ארס אשר ריחו מגרה ומפתה. כתביו אינם מושכים את הלב; נחוץ מאמץ כביר, רגש הכנעה מוחלטת, כדי להחזיק מעמד ולחרוש אותם. מובן שהקורא התמים, ולא כל שכן מי שמבקש שעשוע, לא יפנו אל הרשות הזאת. בכתבי קפקא דורשים שוחרי חוכמה מסכנים אף מוצאים את מה שמבקשים: קבלה עיונית.

רוב קוראי קפקא – בני שבטו אשר בתחום לשונו, יהודים דוברי גרמנית. הקהל הזה היה מאז ימי השחרור המדומים שנפלו בחיק האבות, דורות האמנציפציה ו“ההתבוללות”, בלתי־מחוסן באופן מיוחד נגד רעל האמנות הכוזבת. בימי המעבר שבין שתי המלחמות העלה הקהל הזה לדרגת כוהנים גדולים בהיכל האמנות כמה מושכים בעט שתורתם הייתה תורת פלסתר בשורשה. הללו הוליכו שולל ונזקי רוח קשים, ללא תיקון, נגרמו על ידם. אך עם בוא הגזירות הכיר הקהל המיוחד הזה כי אין ממש באלילים ההם. אך רבים – חושיהם הוקהו עד כדי כך, שלא יכלו להסתגל מיד אל האמנות הצרופה, אל המחשבה הגואלת. פנו אל קפקא, התחילו לדרשו במ"ט טעמים…

ברם, קפקא בתור איש הרוח לא היה הוא עצמו אלא פרי אותה התרבות שהייתה בעוכרם של בני גזעו בארץ נוכריה. איך ישחרר, והוא עצמו לא היה משוחרר?

מאזניים, ניסן־אלול תש"ג (1943)