לוגו
הנבלים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

 

פרק ראשון: סאשה שטייגר בסיביריה

סיביריה,1907

(על־פי המקור הרוסי) מָלָאוכוֹבקה, פלך טוֹמסק, 23 במאי 1907


ובכן, יָשה, “גם סיביריה אדמה רוסית.”

כמה זה נכון!

ואפשר להוסיף — כמה מוזר! — שכאן בסיביריה אדם כמוני, מהפכן ושוחר חופש, מרגיש את עצמו חופשי יותר מאשר, למשל, בסַנקט־פטרסבורג, ואפילו יותר משהיה בשדמות אוקראינה. ובאשר לתנאי הגירוש — נו, לא נורא. המשטר כנראה מאבד קצת ביטחון עצמי, או ששליחיו מעדיפים מיוזמתם, למען ביטחונם האישי בימים יבואו (סוף־סוף, לעולם אין לדעת איך יתפתחו הדברים, מה?!), לנהוג בכפפות של משי עם המהפכנים מחשש שפעם תהיה השררה בידיהם.

אני יכול להבין אותם. ולמותר הוא לומר שאני מקווה שהצדק איתם.

אלא שבינתיים — איך לומר? — העניינים יגעים. מאוד יגעים. הרבה יותר משהיו.

התקוות אכן הרקיעו שחקים, והנפילה היתה, כנראה, קשה מדי. והתוצאה: דמורליזציה, קומפרומיטציה של ההנהגה בכל המחנות המהפכניים, ומממילא ייאוש, נכונוּת לכניעה ולשיתוף־פעולה עם המשטר ועם זרועותיו המגונות ביותר — או, לפחות, נכונות להשלים איתו, לקבל את הדין, לשאת בעוֹל.

אני חייב להודות שכמה הצלחות של “הארגון הקרבי” של הס“ר (רצח פלֶווה, ואחר־כך רצח הארכידוכּס סרגֵיי), ואחריהן המכות שספג הצאריזם במלחמה האומללה עם היפנים, ובייחוד הדרמה של באטיושקה גאפּון בשערי ארמון החורף ב־9 בינואר אשתקד (“יום הראשון עקוב הדמים”, זה כבר השם המקובל של המאורע), יחד עם הקמת ה”סובייט" בפטרסבורג והפעילות של לייב דווידוביץ' ברוֹנשטיין, פיתחו בכל המפלגות והארגונים ה“חיוביים” את ההרגשה שהנה־הנה ייפול לידינו הניצחון המיוחל כפרי בשל ואנחנו, מן הסתם, נמצא כבר את הדרך לשתף פעולה בינינו למעשה — אם גם אולי לא הדרג התיאורטי — כדי להביא, אחרי כל אותן עשרות שנים של מאמצים והקרבה ומסירות־נפש, דרור להמוני העם הרוסי כמו גם ללאומים הנדכאים ברחבי האימפריה.

התברר ש“הם” היו חכמים ומאורגנים ומנוסים — ובייחוד: חזקים — הרבה יותר מאיתנו. וזאת אף־על־פי שאצלנו היו טובי המוחות שהשקיעו את הגאונות האינטלקטואלית שלהם בפיתוח דוקטרינות ופרוגרמות, פרוגנוזות ופלטפורמות — וכנגד הגאונות הזאת יכול היה המשטר השוקע להציג למעשה רק נחשלות ופיגור, מיסטיציזם ריאקציוני, קלריקליזם חשוך, תככים ביזנטיים, פורעים מוסתים הלוּמי ווֹדקה, ועריצוּת מיליטריסטית ברברית. וכל אלה מנחילים, כמובן, לעם הרוסי, הגדול וּלמוּד הסבל, רק סלידה וגינוי מצד כל ארצות התרבות של אירופה.

בכותבי את הדברים האלה אני מתעלם לכאורה מכללים ראשוניים של קונספירציה, ואמנם עובדה היא שעד עכשיו, לאחר שנה תמימה כמעט בגירוש, לא העליתי אותם אפילו פעם אחת על הנייר. אך להצדקתי אני יכול לומר לך, (א) שמניסיונם של חברים לגורל אני למד שהממונים עלינו, לרבות הצנזור על המכתבים שלנו, אינם מתרשמים ואינם מתרגשים בכתיבה כזאת, להבדיל ממנהגם לפני שנים, ולכן גם אינם מגיבים עליה בשום סנקציות; (ב) בלי שאפריז בערך ההיסטורי של חלקי במאורעות העבר הקרוב, אני מאמין שיהיה ערך לעדויות של אנשים כמוני, שהיתה להם לפחות נגיעה במאורעות העתידים להיכלל בהיסטוריה של המהפכות האירופיות הגדולות; (ג) ברור לי שלא אשאֵר כאן עוד הרבה זמן, ואילו משעה שבדרך זו או אחרת אתחיל בחיים חדשים (בלי ספק, הרחק מאוד מכאן) שוב לא אמצא מן הסתם לא פנאי ולא חשק לסיכומים כלליים כאלה, או לחשבון־נפש אישי; (ד) יש לי בימים אלה ממש אפשרות מעשית להעביר בביטחון חומר כתוב אליך, דודני שלי, לארגנטינה הטובה שלך, מה עוד שלדבריך אתה מצפה כבר בכליון־עיניים לקבלתו. כך יופקדו הדברים למשמרת בידיים נאמנות ואתה תשמור עליהם שם עד שאבקש לקבל אותם לרשותי, או אולי להעבירם לרשות אחרת כלשהי, נחכה עד שיתבררו הפרטים האלה, בבוא המועד.

הקשר בינינו, ישה, הריהו פרשה בפני עצמה, כמובן. אנחנו הרי לא רק בני־דודים אלא גם ממש חברים מזמן שאני זוכרים את עצמנו: יחד גדלנו בחווה המשפחתית הגדולה שהקימו אבא והדוד איסר בפלך צ’רניגוֹב. אם אומר שרָעִינו חזירים ביחד תהיה זו גוזמה, אבל ודאי וּודאי שרָעִינו סוסים ביחד, ורכבנו עליהם יחד, וברבות הימים פיקחנו יחד על כריתת העצים ביערות שלנו, ויחד חיזרנו כמעט אחרי אותן ה“בָרשְניוֹת”. לא בדותות הן אלו ולא מליצות אלא אמת לאמיתה. אלו היו באמת תקופות מרהיבות בחיי המשפחה כולה, ולכן אפילו צץ ומתגנב לא פעם איזה הרהור של צער על כך שהתרחקתי מן ההווי ה“אגררי” ההוא, ולא עוד אלא שבחלום המהפכני שלי הבאתי, כך נדמה היה, את כל מפעלם של הורינו עד עברי פי פחת. אלא שמיד אני מתעשת ומשיב לעצמי: אם כך גזרה ההתפתחות ההיסטורית בארצנו, מי אנחנו שנמחה כנגדה? הלא היא חזקה וקדושה מכּל אחד מאיתנו, ואשרי מי שזוכה לסייע לה — ואחת היא מה המחיר האישי שיִגבּו ממנו אגב כך!

כן, ישה, שנינו יצאנו יחד ללימודים, אתה ואני; קודם אני, בעצם, ואחר־כך אתה. אני נעשיתי אינג’ינֵר, ואתה (בכל זאת!) אגרונום. התוצאה היא שאני נשארתי ברוסיה ולוּ גם בגירוש, ולא מזמן התמניתי על דוּדי קיטור בתחנה המקומית של הרכבת הטרנס־סיבירית (שלמען האמת הרי היה לי בזמנו חלק כלשהו בסלילתה), וזאת לאחר שהופקדתי על כריתת העצים להסקת המחנה כולו בימות החורף, ואילו אתה “ערקת” לארגנטינה, ושם כנראה מצאת בנקל את דרכך אל הנהלת המושבות החקלאיות שייסד הברון הירש בזמנו ליהודים פליטי הפרעות ברומניה (וגם בבסרביה). שם התבססת ועשית חיל, הקמת משפחה, ונדמה לי שנעשית קפיטליסט מצליח עד כדי כך שהשגת לך כעין מונופול על האספקה למשקיהם של המתיישבים הללו, וזה מלבד עיסוקך בשיווק תוצרת חקלאית (ולא שלהם בלבד!). אתה, לפחות, הפקת אפוא ברכה ותועלת, גם לעצמך וגם לזולתך, מן ההשכלה המקצועית שרכשת לך.

האם (גם הרהור כזה מתגנב לפעמים ללב, בשעות אין־קץ של בדידות) לא הייתי אני יכול לחולל גדולות ונצורות — אפילו כאן, במרחב הסיבירי — הן בתחום החקלאי והן בתחום ההנדסי? הרי אני נמצא פה בלב מרחב אינסופי של אדמות־בראשית ויערות־עד המשוועים לניצול, לפיתוח, ליוזמה חלוצית יוצרת! הלא אין שיעור לאוצרות הטבע הספונים כאן, אין גבול למה שיוכל האדם ליצור כאן, לתועלתה של אמא־רוסיה ולתועלת האנושות כולה, למרות כל מה שאפשר לומר על קשיי האקלים ומוראותיו. (אלה הם אמנם גזירה מששת ימי בראשית, אבל בעזרת הטכניקה המודרנית המהפכנית לא מן הנמנע יהיה זה למצוא תשובות מתאימות גם לכך!)

על הרהורים מסוג זה יש לי, מכל מקום, תשובה מן המוכן: בשלב הזה הרפורמיזם לכל גילוייו פסול מעיקרו! כל הישג שיושג כאן, כל תיקון שיתוקן, רק יחזקו ויבצרו את המשטר השנוא של דיכוי ושעבוד. וזאת אומרת שבשלב הזה בהתפתחות ההיסטורית אדם בעל הכרה מהפכנית צריך לפעול להחדרת ההכרה הזאת דווקא בהמוני הפועלים העירוניים, בפרולטריון התעשייתי, ואולי יותר מכל בקרב האיכרים העשוקים. רק כך אפשר יהיה להוציא את הצאריזם משיווי־משקלו, כמו שראינו לפני כחמש שנים, מיד אחרי שהתחילו המוּז’יקים לגלות סימנים של מרי מאורגן. הדבקות המסורתית, התמימה והעיוורת של ההמונים האלה בשילוב הנתעב של אוטוקרטיה ופראבוֹסלביה הוא־הוא הבסיס למשמעת בשורות הצבא והמשטרה, לנאמנותם של הקוזקים, לשליטת הביורוקרטיה המלכותית והמשטרה המדינית, וממילא למעמדה הבינלאומי של האימפריה.

וכי מה המחנה שלנו, המהפכני, האידיאליסטי, יכול להעמיד מול הכוח האדיר הזה של אבסולוטיזם עריץ, מרושע, אכזרי, אטום ונבער? התשובה על השאלה ברורה, מובנת מאליה, מעמיקה את ההרגשה של חולשת ואוזלת־יד. אני חייב להודות שהגירוש כשלעצמו איננו רק מעשה של נקמנות שרירותית; הוא יכול בהחלט לשרת את מטרותיהם של המגרשים במובן זה שכאן המהפכן פנוי (וכפוי!) להעמיק את מחשבתו, לחטט בנשמתו, לעשות את חשבון־נפשו. למעשה, אין לו כמעט מה לעשות חוץ מאשר לחשוב; לא לתכנן פעולות טרור ולהכין חומרי נפץ ואקדחים, גם לא להתארגן בתאי מחתרת, ואפילו לא לשם הכנת ספרות מהפכנית, הדפסתה והפצתה. לחשוב הוא יכול על משכבו בלילות, או תוך כדי עיסוקו בתפקידים התפלים שמטילים עליו, או אגב שיחות ופגישות עם חברים לגירוש. והנה, אם אהיה ישר עם עצמי ואיתך, ישה, ועם הנייר שעליו אני כותב את השורות האלו, הרי חישוב קר של יחסי כוחות ושל מאזן רווח והפסד עלול להביא את המרדן הגדול והנחוש ביותר למסקנות הנוחות דווקא לארמון המלוכה וללשכות האוֹכראנה. ואשר לי, הרי כבר אינני יכול לשייך את עצמי לאותם יחידי־סגולה שאינם רואים להם מטרה בחיים מחוץ לעבודת הקודש המהפכנית — שלפי דעתי היא ממלאת לא פעם את מקומה של נזירות פנאטית נוצרית (או אפילו של רליגיוזיות יהודית). על כל פנים, אינני רואה במה אשרת את המפכה במָלָאוּכוֹבקה שבפלך טומסק, גם במקרה שתבוא איזו חנינה סיטונית (מתלחשים על זה לפעמים) ואזכה לצאת לחופשי ולשוב לפעילות רגילה — תחת עינם הפקוחה של בלשי המשטר וסוכניו.

ונוסף לכל, הרי מניסיון השנים האחרונות למדנו שאי־אפשר לבטוח אפילו בכנותם של מהפכנים גואלי עם ועולם, שמא בסך־הכל אין הם פועלים אלא בשליחותם של זוּבּאטוֹבים ורצ’קוֹבסקים ותלמידיהם, אלא שפיתחו את השימוש בפרובוקטורים לדרגה של פילוסופיה, של אידיאולוגיה ושל אמנות!

ודווקא אני, שעם פיוֹטר גריגוֹריץ' צעדתי ביום הראשון המקפיא, הגדול והארור, ב־9 בינואר 1905, עם באטיושקה גאפון בשורות הראשונות של התהלוכה אל ארמון החורף — דווקא אני, שהאמנתי באידיאליזם המוחלט של המנהיג ענוד הצלב ובאהבת־הבּריות שלו, ואחר־כך הייתי מן הראשונים שבאיזה חוש שישי עמדו על טיבו האמיתי, ששעות על שעות נאלצתי להתווכח עם פיוטר מוֹיסייץ' על טיב המניעים והדחפים של איש האלוהים המתעתע הזה — דווקא אני, שהייתי עד להתלבטות של פיוטר מוֹיסייץ' עצמו, מזמן שנעשה כבר חבר ב“ארגון הקרבי” של ס"ר ועד שהחליט סופית לפרוש מכל פעילות ולעזוב את רוסיה — דווקא אני יכול להגיע, בפיכחון וביישוב־הדעת, למסקנות חותכות דומות לשלו.

לעולם לא אשכח איך ביום הרביעי, שלושה ימים בלבד אחרי מרחץ הדמים בשערי ארמון החורף, כאשר ביקש פיוטר מוֹיסייץ' (וקיבל) מניקולאי סאווינקוב את הדרכון הרזרבי שלו בשביל אבא־גאפון כדי שיוכל האיש הקדוש לברוח מהארץ, אמרתי לו: “רוטנברג, תזכור מה אני אומר לך! חבל על הטרחה ועל הסיכון… גאפון יברח בלי לחכות לדרכון שתביאו לו. יש לו קשרים משלו, יש לו חישובים משלו!”

איזה מבט רצחני נתן בי אז פיוטר מוֹיסֵיִיץ' כשעמד מלהתהלך לכאן ולכאן בחדרו. “אתה, אין לה אמונה באדם, אלכסנדר מוֹיסֵיִיץ'!” הטיח אחר־כך כנגדי. “אתה נשמה קטנה!”

אתה הרי הכרת קצת את האיש, ישה, ואתה זוכר בוודאי את הגופניות החזקה שלו, וברגע ההוא חששתי ממש שעוד מעט נגיע למהלומות. ובכל זאת לא הרפיתי והחזרתי לו, בצעקה כמעט: “רוטנברג! אין לי הכוח הפיזי שלך, אין לי הכישרון הארגוני שלך, אין לי כוח־רצון אדיר כמו שלך, ובוודאי לא נשמה גדולה כמו שלך — אבל יש לי, כך נדמה לי, טביעת־עין שאין לך… תאמין לי, אני מרגיש,” (כן, כך צעקתי), “שלבאטיושקה הקדוש הזה שלנו יש נשמה של בוגד. אולי אפילו גדולה, אבל בוגדת!”

שמעתי, אגב, שדעה דומה על גאפון השמיע אז גם אזֵף, ראש “הארגון הקרבי”, כמעט באותו הזמן. ההוא, אומרים, יש לו הבנה אגדית בבני־אדם. כן, וכך גם העוזר שלו, רוּבּינוֹביץ'.

פיוטר מוֹיסיִיץ' עצמו, החבר הטוב והוותיק והיקר שלי, שנשא את איש האלוהים הצנום והגבוה על כפיו מאותו גיא ההריגה הפטרסבורגי המושלג, נאלץ להודות בזה כעבור שנה אחת. אבל רק לאחר שהנזיר הנבוּב והצבוּע ביקש בפירוש לשתף את רוטנברג בקנוניה שלו עם רצ’קובסקי ופשוט הציע לו להצטרף לבגידה הגדולה: למסור את כל “הארגון הקרבי” על מגש לאוֹכראנָה בעד בצע כסף: לא פחות ממאה אלף רובל! רק אז הביא אותו איש האלוהים לידי כך שכעבור זמן קצר הודיע לאזֵף ולסאווינקוב שהוא מוכן להיכנס למשחק של גאפון כדי להגיע למצב שבו יוכל להרוג את שניהם גם יחד: את גאפון עם רצ’קובסקי!

תאר לעצמך שעד שבא אליו גאפון בהצעתו הזויה האמין ידידי הטוב והישר, ולא הוא בלבד, שהפרולטריון יילך אחרי גאפון באש ובמים ושהצירוף הזה יביא את הניצחון למהפכה. ובאמת, איפה אפשר היה למצוא רוסי “אמיתי” יותר ממנו: איש תככים, רגשן בעל חשבון, מיסטיקן מבולבל וסוחר מפולפל, אנרכיסט אחוז דיבוק של שררה — וגם (כמו שנודע לנו במהרה מפי חברים שהיו עדים לעלילותיו בחוץ־לארץ) סגפן שטוף זימה!

אולי ידוע לך איך הסתיימה הפרשה, אם במקום מושבך הנוכחי בקצה השני של העולם אתה שומע פרטים על הנעשה אצלנו. בציבור, ובעולם הגדול, נפוצו גרסות שונות ומשונות, רובן חסרות כל שחר, דמיוניות. אני, על־כל־פנים, הייתי עֵד ראייה לסיום הזה, ומבחינתי הסובייקטיבית אפילו “שותף לדבר עבירה”. התמונות רודפות אחרי עד היום.

ההחלטה להרוג את גאפון התקבלה, בעצם, כשנה אחרי אותו 9 בינואר הזכור לדיראון עולם, במקום מסתור שגאפון עצמו התגורר בו חמישה חדשים קודם־לכן, בדירה של פלוני ולטר סטנבֶּק. מפיו של רוטנברג, שבתקופה ההיא כינו אותו “מרטין” שמעתי על הדיון, שהשתתפו בו, חוץ ממנו, ה“גדולים” של “חטיבת הטרור”, כלומר אָזֵף, וסאווינקוב, ועמהם מנהיג הס"ר, ויקטור צ’רנוב בכבודו ובעצמו. אזף הוא שהחליט אז שאם להרוג, צריך יהיה להרוג את גאפון יחד עם המוח הראשי של האוכראנה, רצ’קובסקי. “מרטין” עצמו לא חשב עד אז בכיוון הזה, וקשה היה לו לעכל את הרעיון. הוא ביקש רשות לפרוש לחדר הסמוך כדי לחשוב בדבר ביחידות. רק כעבור שעה ארוכה יצא משם והכריז: “מקוּבל עלי. אני אנסה להרוג את שניהם.”

מפיו גם שמעתי אחר־כך איך סידר לו גאפון פגישה עם רצ’קובסקי במסעדה המפורסמת ההיא, “קוֹנטֶנט”, ואיך חיכה וחיכּה שם עד בוש. הפגישה לא התקיימה מעולם, לא אז ולא אחר־כך, וגאפון היה צריך להתנצל בשמו של רצ’קובסקי ולהסביר שנפלה איזו “אי־הבנה”. למזלו של רצ’קובסקי הזהיר אותו מישהו, כנראה, שרוטנברג יותר מדי מסוכן בשבילו. אז, על־כל־פנים, אישרו לו ל“מרטין” שאם לא יצליח לדוג את השניים הללו יחד, הוא רשאי לחסל את גאפון לבדו.

ב־22 במרס אחר־הצהריים, לפני שנה ומשהו, הזמין “מרטין” את גאפון לחווילה ה“קונספירטיבית” המוכּרת להם באוֹזרקי, לא רחוק מסנקט־פטרסבורג ומן הגבול הפינלנדי, ל“שיחת סיכום” בדבר ביצוע “העסקה הגדולה”. בחוכמה עשה שדאג לכך שקצת לפני גאפון יגיעו למקום מספר אנשים מרכזיים מחוג הפועלים שנהו אחרי גאפון בעיניים עצומות עוד מלפני “יום הראשון עקוב הדמים”, כולם מסורים לבאטיושקה ומאמינים לכל מוצא שפתיו. הם הסכימו להמתין מאחורי הדלת בחדר הסמוך. אני הייתי שם איתם, ואני בטוח שלעולם לא אשוב לראות התפתחות דרמטית יותר ממה שראו עיני שם. בתוך עשר דקות לערך עברו האנשים ממצב של ספקנות רגועה, קצת לגלגנית, למצב של חמת רצח מטורפת. בלי אומר ודברים פרצו כולם יחד את הדלת, הסתערו על גאפון כמו חיות ותלו אותו על וו שהשתלשל מן התקרה. ידו של פיוטר מוֹיסיִיץ' עצמו לא היתה במעשה. אחוז חלחלה צפה במעשה, ושמעתי אותו ממלמל: “אני שהצלתי אותו ב־9 בינואר… עכשיו הנה גופתו תלויה על וו לעיני…”

החברים הטובים שלי מן המפלגה, המנשביקים שלי, כעסו עלי כשנודע להם שהייתי שותף סביל לפעולת חיסול כזאת, אבל מזמן שהגעתי לכאן הם דואגים לי. אצלם עוד יש לחברוּת משמעות מחייבת. מהם קיבלתי את ההבטחה שבימים הקרובים ביותר אוכל להסתלק מכאן אל מחוץ לגבולות האימפריה. מערבה, או מזרחה. עכשיו, מתברר, יש לנו אנשים מהימנים במשמרות הגבול גם ברוסיה האירופית וגם ברוסיה האסיאתית — אפילו, כנראה, בבסיסים של הצי (או מה שנשאר ממנו) על חוף האוקינוס השקט. המפלה במלחמה היפנית אמנם לא הקיצה את הקץ על צאריזם, כמו שקיווינו ברגעים של שכרון האופטימיות, אך היא הרחיבה בכל זאת את הבקיעים בבניין והקנתה למהפכנים, על כל מחנותיהם, אחיזה חזקה בכוחות המזוינים. ברגע שאגיע לנמל כשלהו שאליו ינחו אותי — בחוֹפי גרמניה, הולנד או אנגליה, או בחוֹפי סין — אמצא חברים שידאגו לסדר לי מקום באונייה לדרום־אמריקה. אולי אינם שלמים עם בחירתי, אבל ברור גם להם וגם לי שברגע שיסתמן סיכוי ממשי לחדש את ההתקפה על המשטר הבהמי הזה, אנשים כמוני יעזבו את הכל ויתייצבו למערכה. החברים למדו להכיר אותי. הם יודעים שאינני טריבון גדול, ובוודאי לא איש תיאוריה או איש ניסוחים, אבל באותה מידה הכירו אותי כאדם שאפשר לסמוך עליו, שאם הוא מקבל עליו לעשות משהו הרי הוא עושה ודיבור שלו הוא דיבור. לדעתי, הם גם מעוניינים, לפחות בהנהגה, שתהיה לנו רשת בינלאומית רחבה עד כמה שאפשר, ושבכל נקודה חשובה על פני כדור־הארץ יהיו תאים של אנשים הקשורים למלחמתו של העם הרוסי לחירותו.

אבל הגיעה השעה, ישה, שאציג לפניך את סאוֵולי מטוויִיץ‘, הוא קצין המשטרה שממונה על ה“פוליטיים” במלאוּכוֹבקה ובסביבה. לא מזמן סיפר לי האיש בשמה של אמא — הגע בנפשך! — שהמשפחה “תשמח לקבל אותי בחזרה בכל עת שארצה, ושבלי ספק מקומי שמור לי בניהול האחוזה שלנו.” בנימה של דאגה מתרפסת כמעט שאל אותי במשרדו, מול המיחם המהביל, בעודו מסלסל את קצוות שׂפמו המדוּנגים ומסתכל בי בחיוך רך וסלחני: "מה לענות לה לאמא, אלכסנדר מוֹיסֵייץ’?"

סאוולי מוטטייץ' זה הוא קצין ותיק ובעל ניסיון, והוא יודע את נפש הלקוחות שלו. בסך־הכל הוא גם מגלה להם יחס סבלני וסובלני. אולי גם, כמו שכבר אמרתי קודם, מתוך מחשבה שאם אמנם יתהפך הגלגל לבסוף יזכרו אותו הלקוחות הללו לטובה, ואולי אפילו ירצו בשירותים שלו.

אני משכתי בכתפי ועניתי לו:

“אני מצפה קודם לשחרור או לחנינה, אחת היא לי איך יקראו לזה — ורק אחר־כך אחליט על דרכי.” (בחוכמה שלאחר מענה הוספתי לעצמי: “ברור שבבוא השחרור לא אשכח לבוא אל הורי ולנשקם, אחרי כל השנים שבהן לא התראינו ובהן גרמתי להם רק דאגות וחרדה.”) “הבנתי, רחימאי שלי,” טפטף לי בנחת, ובשקיקה שורקנית גמע מכוס התה שלו. “פירוש הדבר הוא שאין מה להשיב ־— —”

קטעתי אותו בלי להמתין עד שיגמור:

“אבל אני, במחילה מכבודך, סאוולי מטווייץ', אינני מבין מדוע זה, אם אמא שלי רוצה להודיע לי משהו וגם לשמוע משהו מפי, לא אלי היא כותבת אלא אליכם!… מדוע זה אינה יכולה לכתוב אלי, מה עוד שממילא אין מכתב שאינו עובר אצלכם צנזורה?”

“נו, טוב, איש צעיר.” הרים אלי עיניים ערמומיות ושׂוחקות, “אתה הרי יודע שאצלנו לשלטונות יש דרכים משלהם… אבל זה רק לטובה, האמינה לי… לטובת כל הצדדים.”

עד עכשיו לא ברור לי מה הסתתר מאחורי המכתב (המדומה אולי) שנתקבל מאמא ומאחורי חילופי הדברים שתיארתי לך, אבל באופן כללי השיחות שלי עם השוטר המפוטם (והממולח) נעשו גם מעין חוט המחבר את ימי גלותי, גם אירועים בעלי חשיבות מרכזית בחיי היומיום, וגם איזה גלגול מקומי, זערורי, קריקטורי, של מאבקי האישי נגד הצאריזם. מוזר לומר זאת: כשאני מתעורר בלילות (וזה קורה כמעט בכל לילה) הריני ממשיך, ביני לביני, בשיחות עם סאוולי מטווייץ'! מוזר עוד יותר: יש לי מין תחושה שגם הוא מתעורר בלילה ומכין, במחשבתו פנימה, את השיחה הבאה שלו איתי, מתכנן אותה, משנן אותה, מתכונן לקראתה כמו לקראת איזה סיבוב נוסף בהיאבקות מתמשכת — כאילו היה הוא “האינקוויזיטור הגדול” של דוסטוייבסקי, או כאילו רואה הוא את תרומתו האישית לדיכוי המהפכה ולקיום המשטר בפגישות אלו שלנו, שעליהן הוא חייב לתת דין וחשבון לממונים עליו.

יחד עם זה, השיחות האלו הן בשבילי הצלה מן השגרה, פורקן מן השעמום. רצה המקרה — אני בטוח שרק מקרה הוא זה — ששיכנו אותי בקצווי המחנה, בצריף מבודד, מופרש ומרוחק משכונת הצריפים שנבנתה בשעתו, אולי בימי אלכסנדר השלישי, לאכסוּן המוּגלים. ואם אין די בזה שצריף עצמו מבודד, הרי זה גם הצריף היחיד במתחם שלנו שרק דייר אחד בו — והוא אני. הצריפים האחרים, כל אחד מהם הוא כמין פנימייה קטנה, או אם תרצה קואופרטיב: מבנה של כמה חדרים, שבכל אחד מהם יושב גולה אחד (ולפעמים גם שניים). שם מתנהלים חיים אינטנסיביים, דיונים וויכוחים פנימיים (המגיעים לפעמים לידי התפרצויות היסטריות), ובכמה מקרים מתקיימים בהם קורסים, מצומצמים אך רציניים, בנושא זה או אחר של היסטוריה, מדעי החברה או הכלכלה, ולפעמים אפילו בתולדות הספרות והאמנות, או בפסיכולוגיה. אני אינני מזמין את עצמי לפעילות הזאת, ונכון הוא גם שאינני מוזמן.

מדוע? השד יודע. אולי אחת הסיבות היא השייכות המפלגתית, אני כאן (ושוב: ודאי רק במקרה) מנשביק יחיד. השאר הם אנשי ס"ר, או בולשביקים. הראשונים שומרים מרחק מפני שהם יודעים על זיקתי העקיפה לפרשת גאפון בכללה ולמאורעות ה־9 בינואר בפרט, וכן גם, כמובן, על הקרבה האישית שלי אל רוטנברג, שכיום, אחרי כל התהפוכות, הוא נחשב בעיניהם אלמנט מפוקפק: הרפתקן או עריק, או אפילו בוגד — ואילו האחרונים, בכיתתיות היישועית והאטומה שלהם, דומה כאילו בעיניהם כל מנשביק הוא אויב זומם ומסוכן יותר מן הגרוע בבלשי האוכראנה. אתה, כאדם הרחוק מן הזירה וזר מעצם אופיוֹ וניסיון חייו למנטליות הזאת, תתקשה להבין את היחס הזה או אף להאמין בקיומו. אבל האמן לי: זוהי מציאות פסיכולוגית ממשית מאוד, ואין לשער כלל להיכן תוביל את כולנו.

אלא שגם אם זו, כאמור, אחת מן הסיבות, מסתבר שאין היא סיבה יחידה. הזכרתי כבר את הריחוק הפיזי, וזה כשלעצמו הוא גורם כבד־משקל, בייחוד ב“עידן הקרח” שבו אנו מצויים רוב ימות השנה, כאשר הליכה של קילומטר לכאן וקילומטר בחזרה היא חוויה קשה ומרה ועלולה אפילו להסתיים בחידלון פיזי — לא פחות ולא יותר, וכבר היו דברים מעולם! אבל העניין אינו מסתכם בכך. חשש יש לי שגם בי חלו תמורות נפשיות שאינן מעודדות את הזולת לקשור קשר, להסביר פנים, או אפילו סתם לבוא במגע. כאילו עובר עלי איזה תהליך של התקשחות, של השתריינות, אפילו של התאבנות. תהליך שקשה לי לתאר אותו או להסבירו ולתרצו, אבל אני חש בו — ועד לכאב. הוא רק מגביר בי את הכמיהה להסתלק מכאן ולהתחיל בחיים חדשים, אחרים, הרחק ככל האפשר. אפילו, ואולי דווקא, בארגנטינה שלך.

ישקה! ישֶנקה! אתה הרי לא תחשוד אותי בסנטימנטליות, אבל יש רגעים שבהם אני נתפס למחשבה שאולי איזו השגחה פרטית דאגה להקדים ולזרוק אותך לארץ הטובה והרחוקה ההיא — כדי שלעת משבר אוכל לשאת את עיני אליה ולמצוא בה (או לקוות למצוא בה) מנוח לנפש סוררת, וסדן לפטישי.

אבל כאן אני חייב לחזור אל השוטר “שלי”, אל סאוולי מטווייץ' (רואה אתה עד היכן הדברים מגיעים!). האדם השפל הזה, העבד הנרצע הזה, אותו כלב שבכלבים, בכוח חושיו המפותחים ובתוקף ניסיונו המיוחד, תופס יותר מכולם, כנראה, את מה שעבר עלי, את התמורה הנפשית שהיא ביסודה אנטי־סוציאלית ואנטי־אידיאית, והוא דרוך לנצל אותה לצרכיו ולצורכי שולחיו.

“אני מתקשה להבין אותך, אלכסנדר מויסייץ'!” כך הוא פותח באחת משיחותינו האחרונות, בעוד שנינו מוזגים לנו תה מן המיחם המהביל תמיד במשרדו ומוצצים איש־איש את סוּכּר־הגביש שלו. “הנה יושב לפני אדם אינטליגנטי כל־כך, משכיל, ממעמד האצולה, אפשר לומר, ומה עוד אינג’ינר במקצועו, משמע מצמרת החברה שלנו, אדם שבכל ארץ נאורה יותר היה תופס בכבוד את המקום היאה לו, נשוי לאשה ממשפחה טובה, בעל מרכבה משלו, מוזמן לטרקלינים המהודרים, הולך להצגות ולקונצרטים, נוסע מדי פעם לאיזה נאות־מרפא בחוץ־לארץ — ופתאום הוא תקוע כאן בשממה הסיבירית, במקום שאיש־שיחו היחיד הוא למעשה, אם תמחל על הביטוי, איזה מיליציאנט גס־רוח וחסר השכלה בשם סאוולי מטווייץ' בונדארייב! למה, תרשה לי לשאול, למה זה חייב להיות כך?!”

אני מביט בו, רואה את גץ הערמומיות השובבה שבעינו, רואה אותו מעביר את קצה לשונו על שפתיו כמו חתול שמן המכין עצמו לזנק אל טרפו:

“בבקשה להמשיך, סאוולי מטווייץ'. אני כולי אוזן.”

“בהחלט,” הוא נענה לי, “ואני כולי רחמים! הנה, איך אפשר לא לרחם על איש צעיר במבחר ימיו שנקלע למלאוּכוֹבקה בפלך טוֹמסק, בתנאים שעליהם לא כדאי להרחיב את הדיבור, בזמן שבידו מיטב הנתונים — ואני חוזר: מיטב הנתונים! — גם לבסס את מעמדו במלוא ההצלחה וגם להגיע להישגים מזהירים בשירות המוֹנרכיה והפראבוֹסלביה, המשוועות לאנשים כערכו וכמעלתו… טוב, נניח לפראבוסלביה, סתם פליטת־פה… שכחתי בכלל שאלה דברים שאינם תופסים לגביך… אבל שים נא לב, דרך אגב, שבמקרה שלך אפילו אדם קפדן וירא־אלוהים כמוני נוטה לשכוח את ההבדל. הרי זה צריך לומר משהו גם לגביך…”

אני ממהר לתפוס אותו בלשונו:

“האם אתה רוצה לומר בזה שאדם יכול לשרת אצלנו את המונרכיה בלי שיהיה לו כל קשר לפראבוסלביה?”

“בוודאי!” מרעים הוא בקולו, הוד־מעלת־צביעותו. “וכי אני הוא שצריך להזכיר לאיש משכיל ובקיא כמוך מניִן באה אלינו, למשל, הקיסרית יֵקטרינה הגדולה, ומה עשתה למען גדולתה של אמא־רוסיה!? וכי אין הכל אצלנו יודעים שמאז יֵקטרינה לא היתה לנו אפילו צארינה אחת כמעט ממוצא רוסי־פראבולסבי?! אפילו איש פחוּת ונבער כמו סאוולי מטווייץ', תינזף אמו יולדתו, יודע מה עשו למען מולדתנו אנשים ממוצא גרמני, פולני, ארמני, גיאורגי, איטלקי ואפילו צרפתי — —”

“שלא לדבר על הכושי שנעשה המשורר הלאומי שלנו!” שיסעתי אותו אירונית, כמבקש לחזק דווקא את טיעוניו.

הוא שהה לשאוף רוח מעט, אבל בלע גם את זה:

“פושקין?… מקובל עלי,” המשיך. “ואם מותר לעבור לנושא היהודי, ודאי מוכּרים לך בארצנו אישים שעשו גדולות — ועשו גם הון — כמו הברון גינזבורג, או אדון ברודסקי, או אדון זלָטוֹפּוֹלסקי… כל אחד מהם, על־פי דרכו וכמידת כשרונו, ניצל את ההזדמנויות שמעניקה רוסיה לאנשים מוכשרים והגונים…” ובחיוך מתרחב, שנשפך על פניו, הוסיף, כמו היתה זו הברקה מפתיעה, אגב טפיחה על השולחן: “בצירוף אחר של נסיבות אולי הייתי צריך לפנות אל איש כמוך בלשון ‘הברון שטייגר’!… מה דעתך על זה?”

“אני מקווה שאחד הימים נצטרך לפנות זה אל זה בלשון ‘חבר’,” עניתי במתינות מודגשת. “לי זה יספיק.”

האיש היושב מולי החמיץ פנים פתאום כמתוך בחילה. “אתם כולכם חיים באידיאולוגיות… זה כל מה שאתם מכירים!… אבל,” הוסיף בהרמת קול ובהעמדת־פנים של זעם, “החיים אינם אידיאולוגיה!”

לפעמים הוא מפתיע אותי, למען האמת, כמו שאתה יכול אולי לראות מחילופי הדברים האלה שלנו — שאותם, האמינה לי, אני מוסר לך בנאמנות מקסימלית. הוא מפתיע כשלעיניך הוא פושט כביכול את הצורה של שוטר מטומטם־למחצה ולובש צורה של ספק אינקוויזיטור, ספק כוהן־וידויים וספק פילוסוף. הוא מעורר אותך לחשוד בו לא רק ש“אין תוכו כברוֹ”, כמו שאומרים, אלא ש“תוכו” גם עמוק הרבה יותר מ“ברוֹ”, ואפילו למעלה מזה: שחזותו הפיזית היא רק איזה משל, או אחיזת־עיניים, רדידות מדומה של מֵי בִּצה ירקרקת שתחתיה מצולות ומעמקים לא ישוערו.

לא אגרור אותך אחרי אל סופה של השיחה המסוימת הזאת, שברגע זה היא הטרייה ביותר והרעננה ביותר בזיכרוני. במשפט אחד אגיד לך שהסיום לא היה מפתיע כלל: סאוולי מטווייץ' הציע לי בפירוש עסקה, מן הסוג המקובל אצל אנשי השלטון בטיפולם במהפכנים, כאשר מסיבות מובנות אינם נזקקים מיד לאיומים או לאמצעי לחץ פיזיים קשים. ההצעה לא עשתה עלי שום רושם, ואני מניח שאילו נעניתי לה אפילו ברמז או בשפה רפה הייתי מפתיע את האיש שכנגדי הרבה יותר משהפתיע הוא אותי בכל מהלך שיחתנו. מבחינתו, היה זה רק מהלך אחד בודד בתוכנית פעולה לזמן ארוך, שבאחוז מסוים של מקרים נמצאה, בלי כל ספק, תכליתית ומוצלחת.

לאחר הכישלון־כביכול שילח אותי בחזרה לצריף שלי, אבל רק לאחר שכידידים ותיקים הרקנו יחד כוסית של וודקה מהממת. משהגעתי לצריף המעופש נפלתי בבגדי על מיטתי עמוסת המצעים, ספק שתוי ספק מותש. התעוררתי סמוך לחצות כמתוך סיוט. בלי שאפקח את עיני ראיתי את סאוולי מטווייץ' לנגדי והנה הוא מביט בי במנוד ראש, רגוע, בכעין הבעה של רחמים או של השתתפות בצער.

אמרתי בלבי: הנה אני רואה את העם הרוסי, הנצחי, הפתטי, שאותו אני אוהב כל־כך, שאליו אני קשור בצורה טראגית ודו־משמעית כל־כך: שייך ולא שייך. שממנו אני רוצה לברוח. שממנו אברח בקרוב אליך, ישֵנקה.

ושממֶנו לעולם לא אברח!


 

פרק שני: מנשה זוננשיין למצוות

פתח־תקווה, 1912

השבּת האביבית שבה חגגו משה־חיים זוננשיין ומשפחתו בר־מצווה לבן הבכור מנשה היתה יום שרב לוהט, אבל אותו שרב עצמו העניק משנה עוז לריח העונתי המשכר של פריחת ההדרים, שכמו מרח שכבת ריכּוך של אצילות אנינה על החספוס הבּוטה והחרֵב של רוח המדבר. אחר־הצהריים, מכל מקום, לאחר תפילת מנחה, משהחלו המוזמנים המרובים למלא את חצר ביתה המרווחת של משפחת זוננשיין ולתפוס את מקומותיהם ליד השולחנות המאולתרים הארוכים, אטופי המפות הלבנות, בצל האקליפטוסים החסונים והגבוהים, דומה הי כאילו רפתה הרוח והשרב הוקל מעט.

פשפש הכּניסה היה פתוח לרווחה, ולאחר שעלו הקרואים שלוש־ארבע מדרגות חיכה להם, בחיוך מאולץ, בר־המצווה עצמו, נער שמנמן, מנומש למדי, גזוז שׂיער וחבוש כיפה מרוּקמת קטנה, ולידו אביו בחיוך מדוּשן וגאה, איש בריא בשר, ממוצע קומה, שאף הוא דילל מעט את זקנו השחמחם לכבוד היום הגדול ושלא כדרכו נראה הדור בחליפת אריג אירופית חדשה ובוהקת, ארוכת מקטורן, מבליט שרשרת־זהב של שעון־כיס המתמשכת בין שני כיסיה של חזיית קטיפה כחולה לרוחב כרסו הסגלגלה. אך בעוד האב לוחץ בחמימות את ידיהם של מכבדיו המכובדים, מישיר מבטו אל עיניהם ומקדים להם מלים של תודות וקילוסים, לאיש ואיש כמעלת כבודו ותרומתו, ניכר היה בנער שכל המעמד הזה כפוי עליו וּלטורח הוא לו. הוא לא הביט כמעט במברכיו הבוגרים, המאהילים־מאפילים עליו בגובה קומתם, ברוחב מותניהם ובשפעת מלבושיהם; כאנוס על־פי הדיבור היה מנטף מלים נבוכות, לעוסות, בודדות, כגחלים עוממות בתוך רמץ לוחש, תוחב יד רפויה לתוך ידם ונחפז לחלצה; כנגד זה היה מפנה מבטים חדים ומכוּונים היטב אל התשורות המובאות, כמנסה לפענח את הספון בתוך האריזות והעטיפות ולאמוד את שוויו ותועלתו, ובלי להשגיח במורת־הרוח שהוא גורם לאביו, המשגר אליו בצנעה איתות של צביטה בעורפו או בכתפו, הטיח לא פעם באורח, כמתעלם לגמרי מכּללי־יסוד למוּדים ומשוּננים של דרך־ארץ, את השאלה המפורשת: “מה הבאתם לי?”

רחב ומגוּון היה חוג מודעיו של משה־חיים זוננשטיין פרדסן אמיד למדי, מבני המייסדים של מושבתו, פתח־תקווה, סרסור קרקעות לעת מצוא וגם שתדלן־חובב אצל השלטונות. אילו הקפיד להזמין לחגיגת בר־המצווה של בנו את כל מי שראוי לכך מבני־ברית עומדים אתו בקשרי מסחר ועסקים, כל שכּן מבני משפחתו הקרובים והרחוקים או ממבקשי קרבתו, הן במושבתו והן מחוצה לה, אף מיפו ומירושלים, מטבריה ומצפת, מחדרה ומעקרון ומרחובות — שלא לדבר על ישמעאלים מלוּד ויהוּד, ג’לג’וּליה ואבו כּישֶךּ, פֵג’ה וראס אל־עין, ואדי חנין וכפר קאסם, עזוּן וקאקוּן ורנטִייה, ועל טמפלרים מווילהלמה ומחַוות שפּוֹן — או אז אפשר היה לומר, בלי לחטוא בהגזמה יתרה, שכל חצרות בעלי־הבתים שבמושבה לא היו מספיקות להכילם, ולא עוד אלא מכיון שלא היה מעלה על דעתו להביא אנשים לידי חטא של חילול שבת, ממילא היה צריך להזמין מאות אנשים לבוא אל המושבה מבעוד יום, ולדאוג לרוב־רובם למקומות לינה מחוץ לביתו שהרי מטבע הדברים לא תספיק קורת־גגו שלו אלא למתי מספר, ולהאכילם ולהשקותם החל מצהרי יום הששי ועד לאחר צאת השבת, ואולי אף עד לבוקר יום הראשון. לפיכך היה עליו להביא בחשבון, למעשה, כמעט רק את מי שחובה עליו להזמינו מקרב ותיקי המושבה ושאר דרֶיה, בתוספת כתריסר קרובי משפחה שאי־אפשר בלעדיהם, מירושלים ומצפת, שאמנם הגיעו קודם תפילת מנחה ביום הששי ומאז היו קצתם מתאכסנים בביתו ואוכלים מפתו, פרט לאלה שהופנו אל בית אחיו הגדול ממנו (אך בשום פנים לא עשיר ממנו), אריה־לייבּ. על אלה ייתוֹספו קצת מן החשובים והדרושים ביותר משאינם בני־ברית, כגון אחיו הצעיר של השייך אבו כּישךּ (שיבוא בחברתו של השייך אִבּראהים מיכה “שלנו”) או המוכתר של ג’לג’וליה, וח’וואג’ה ג’ירייס (“אבּו בּשארה”) מלוד, וכן הטֶמפּלֶר גינטֶר לֶמקֶה מווילהלמה, אדם בעל־תריסים הרצוי לרוב אֶחיו, שותף נאמן ושומר־סוד בכמה וכמה עסקים בעבר, שבנו ובתו, הנס וליזל, הם גם בגילו של בר־המצווה בערך (ולוואי והיה החמור הצעיר שלו מסוגל לקחת לו דוגמה מהליכותיהם ונימוסיהם של הללו!). וכתוספת אחרונה, חייב היה בעל השמחה להביא בחשבון גם מספר מכרים ומוקירים מן המופקרים פורקי־העול (דוגמת פלוני או אלמוני מן המורים ב“גימנסיה” החדשה ומיושבי נווה־צדק) שיעשו אולי את דרכם במרכבה ובכרכרה מיפו ובנותיה עד למבואות המושבה (על אחריותם שלהם) ומשם יגיעו ברגל אל חצרו. מובן שלא עליו תהיה הדאגה להחזירם לבתיהם אחרי צאת השבת…

אין לחשוד בחתן השמחה הצעיר שלא הספיקה לו בקיאותו בהוויות העולם להעריך עד מה חשובה היתה החגיגה למעמדם הציבורי והמסחרי של אביו ושל משפחת זוננשטיין כולה, והוא הקטן בכלל זה, וכבר רמזנו עד כמה חשובים היו בעיניו נכסי חומר שעתידה זו להביא לו לעצמו, בין בממון בין בשווי ממון. אף־על־פי־כן, מחמת כל שאר אבזרים וסממנים שהם ממהותה של חגיגת בר־מצווה, היה העניין כולו מאוס בעיניו מראשיתו. שינון “פרשת השבוע” וקריאת ה“הפטרה” בבית־הכנסת והשמעת ה“דרשה” — כל אלה לאחר חודשיים של הדרכה טורדנית ודלת תוצאות של איזה “מלמד” אביון, כושל וזבלגן שמצא אבא לצורך זה — השׂבּיעוהו שעמון ורוגז, אלא שלא שב להביע אותם במלים לאחר שספג פעם מאבא מנה אחת אפיים בעבור זאת. ההדגמות בקולו של ה“מלמד” היו נלעגות למשמע אוזן ומרטו את עצביו, ואף קולו שלו הצייצני לא עורר בו גאווה כל עיקר: מלכתחילה משוכנע היה שאותם חברים לספסל הלימודים שיטריחו עצמם לבוא ולשמוע אל רינתו ותפילתו בבית־הכנסת ביום השבת המר והנמהר ימלאו פיהם צחוק ויתקלסו בו משך ימים ושבועות אחרי־כן, ועוד קודם מעשה חזה זאת בחלחלה בחלומות רעים בלילה, ולמרבה חרדתו אכן ראה במו עיניו את רובם בקהל המתפללים — וכמובן מאליו, לא באו הללו אלא כדי להתל בו אחר־כך! וגרוע אף מכל אלה היה הכורח ללמוד על־פה את מלות הדרשה ולחזור עליהן קבל עם ועדה משך כעשר דות (שרק ככלות כל הקצים ובמחיר דמעות־שָליש לא מעטות ויתרו לו והעמידון על חמש או שש בלבד), ולדעת בעליל שהכל יודעים שכל־כולם העמדת־פנים וגניבת־דעת, מלים ריקות שלא הוא הגה אותן ואין לו עצמו חלק בהן אלא חוזר הוא עליהן כתוכּי, אף שהכל מתחזים כאילו סבורים הם שהן תמצית חוכמתו הצרופה ורגשי לבו המזוקקים.

ולא שהיה מנשה הנער בוחל באמירת שקר לכל מי שצריך ובכל שעה שצריך — למורים וחברים, להורים ודודים וכל כיוצא בהם — אלא שבבלי דעת כמעט קבע לעצמו כעין כלל שאין אתה משקר אלא כשאתה בטוח שיאמינו לך. לתכלית זו אף היה שוקד על שקריו להשחיזם ולהקציעם עד שיוכל לפחות להשלות את עצמו שיתקבלו כאמת שאין בה דופי ולהשמיעם בארשת פנים של תום־לבב וספונטניוּת כנה. למען האמת, עוד מקטנותו ראה בכזבנותו את המובחרת בתכונותיו ואת המעולה בכישוריו, וכאשר נקלע לחברת מבוגרים ושם הזדמן לו לשמוע על פלוני שהפליא לסובב בכחש את הבאים עמו במדע־ומשא והפיק מכך תועלת מרובה, אם לעצמו ואם לציבור שבשליחותו פעל, היה מתמלא התפעלות מאותו אדם ובהנאה מיוחדת היה משתדל לחקוק את הפרטים בזכרונו. ולא היה הנער חסר הרבה עד שיפתח לו השקפה שלפיה יושר ואמירת אמת אינם אלה צורה מעוותת ומתחסדת של כחש, ודווקא מי שמודה ומקבל כי שקר והונאה הם מיסודותיו של עולם, מאמיתות החיים ומכורח המציאות, הוא האיש השלם עם האמת ונקי מן הצביעות, שהיא בחזקת מצוות אנשים מלומדה בלבד. הנקל להבין אפוא עד כמה כאב ועד כמה נפגע בשורשי יישותו (שוודאי סמויים היו אף ממנו עצמו) עקב ההתבזות שבהפרחת אותם אמרי שפר ריקניים ויומרניים לפני קהל אנשים, שהם עצמם מצוּוים להסתיר את אדישותם למוצא פיו ויודעים מראש בוודאות — אף מתוך נסיון עברם שלהם — שכל מה שישמיע הוא מן השׂפה ולחוץ ולא יעלה אף רגע על דעתם שאותו זאטוט מסוגל להמציא אפילו חלק מהם, או להאמין בהם אף כהוא זה.

גם צד ההצגה שבכל המעמד החגיגי בבית היה עליו למעמסה, אף שהֵקֵלה עליו קצת הידיעה שחבריו לגיל וללימודים לא יהיו שותפים בזה לפי שנקבעה להם חגיגה נפרדת בשבת הבאה. הנערים המעטים שאולי יבואו היום לא יהיו מבני המושבה אלא מן הנלווים אל הוריהם או נגררים עמהם. לא יהיו אלה בניהם של ערבים מן הסביבה, מוסלמים או נוצרים, בדווים או פלאחים או עירונים, שהרי הללו אין זה מדרכם להביא עמהם את ילדיהם כשם שלא יביאו עמהם את נשיהם (להוציא את חוואג’ה ג’ירייס מלוד, הרחוקה למדי, איש נוצרי, שפעם או פעמיים הביא עמו לביקור־נימוסים, ככל הזכור לו למנשה, גם את זוגתו וגם את בכורם בשארָה, שהוא בחור כבן עשרים העוזר כבר לאבא שלו בעסקים). משמע, בסופו של דבר יימצא אולי מי מן ה“חופשים” שלא יחשוש להביא לָשמחה את בנו או את בתו הצעירים. גם אדון לֶמקֶה חזקה עליו שיביא עמו את הַנס ואת ליזל שהרי הוא שוקד על היחסים עם המושבה הסמוכה למושבתו כמו גם עם פלאחים ובדווים שבסביבה וגם מחנך הוא לכך את יוצאי־חלציו. בישרוּת תמימה ופשטנית מסביר אותו גרמני לכל החפץ לשמוע, כגדול כקטון, שזוהי עשייה ראויה בעיני אלוהים ואדם, אף יש בה להועיל לעסקים. (“ראש גויי,” כך אבא זוננשטיין מסכם לפעמים דרך ביטול את הנימוקים שמביא אדון למקה לעשׂיותיו השונות.)

אביו ואמו של משה־חיים, החלבן צבי־הירש וזוגתו ביילה זוננשטין (שבקושי זוכר אותם מנשה), מירושלים באו בשעתו להיספח אל ראשוני המושבה עוד בגלגולה הראשון, ביש־המזל וקצר־הימים; ועם הזמן, לאחר שהתגברו על מפח־נפשם ועל חוליים שדבקו בהם בגלגול ההוא, שמעו להמרצותיהם של יואל־משה סלומון ויחיאל־מיכל פינס ושוב עזבו את ירושלים לקנות להם אחיזה של קבע באדמות פתח־תקווה. במקום שבו ניצב עכשיו בית־המידות של משה־חיים בנו להם צריף עץ לדוּר בו, ובִן־לילה הקימו אותו כדי להערים על קאימקאם עותומאני מתנכל. שניים מילדיהם, אח ואחות למשה־חיים, מתו עליהם בעשור הראשון לישיבתם במקום הזה, ולאחר־מכן ילדה האם נפל ועמדה מלֶדת, אבל שני בנים ובת אחת שׂרדו והיו לתפארת ולמשען להוריהם, וניתנת האמת להיאמר שבזכותם הצליחו הללו לבסס את משקם ולזכות בחיי רווחה יותר מרוב הקולוניסטים. הבת, חיה־שרה, אף היא תרמה את חלקה מקטנותה לפי שבמסירות ובכשרון מסחרי טבעי סייעה לאמה בחנות הסדקית שפתחה להשלמת פרנסתה של המשפחה, כשעדיין דחוקה היתה באין יודע מה יילד יום. חנות זו במרכז המושבה היתה, ליד השוק, והמשך היתה כביכול לבית־המסחר ברחוב־היהודים בירושלים שבין החומות, ולאחר שהלכה אמא ביילה לעולמה ולחיה־שרה נמצא שידוך נאה עם בנם של קרובים רחוקים אך בעלי־יכולת בירושלים, הרי נשיהם של שני האחים זוננשיין ממשיכות בהחזקתה של אותה חנות. ברוח של שלום ורעוּת הן מתחלפות שם בתורנות ומנהלות את החשבונות לסירוגים, ובכל שעות היום לקוחות צובאים על החנות, לרבות פלאחים ופלאחות מן הסביבה ופועלים מאותם אמיגרנטים חדשים, המרבים שאון ומהומה בחוצות המושבה.

שני האחים, משה־חיים ואריב־לייב, שלפני שנים מספר נתייתמו משני הוריהם, ודאי שאין להם להלין על מצבם או על מהלך העניינים במושבה בכלל. לבד מן הפרדס ה“צפוני”, שאותו הוריש צבי־הירש אביהם בצוואתו לשני האחים יחד עם אחותם חיה־שרה, המקבלת אחוז קבוע מן ההכנסה שהוא מניב בכל עונה, יש לכל אחד משניהם עוד מטעי הדרים ושקדים וגפנים, הן שקיבלו בירושה הן שרכשו או נטעו מיוזמתם. לבד מכל אלה גם רואה משה־חיים ברכה מרובה בעסקי מקרקעים, שאליהם נכנס על דעת עצמו ביד רמה וברוב תושייה: לא די שעכשיו הוא נחשב מגדולי בעלי הנחלאות במושבה גופה אלא יש ברשותו שטחי קרקע נרחבים במושבה החדשה כפר־סבא, שצעירי פתח־תקווה בעשרותיהם נוהרים אליה ולהוטים להקים בה משקים משלהם; זה שנים אחדות הוא מוכר שם פרוסות־פרוסות מקנייניו, במחירים העולים בלי הפוגות. ואם אין די בכל אלה, הרי חוש מסחרי מפותח ואמונה בעתיד הנחו אותו להניח ידו על אדמות לבנייה עירונית הרחק יותר מגבולות מושבתו, אם בשכונות שבפאתי יפו כגון נווה־שלום ואחוזת־בית ואם בירושלים ובטבריה שמחוץ לחומות.

כבר רמזנו שאדם אופטימי הוא משה־חיים זוננשיין. בגלל תכונת־יסוד זו שבמזגו אין הוא ממהר להתייאש ממנשה בכורו, בר־המצווה, אף שעוד מקטנותו כמו החליט הפעוט — ומשה־חיים על־כורחו הודה בכך בינו לבינו — לגלם דמות מושלמת של רשע מרושע. בעודו יונק משדי אמו היה מכאיב לה במין אכזריות־זדון נוקמנית, כאילו חשבון יש לו עמה עוד מימי היותו עובר ברחמה. משגדל ונגמל מחלבהּ גילה קנאה מהולה בשנאה כלפי אביו מולידו כל אימת שראהו מתקרב אל דבורה אשתו או ממתיק סוד עמה. משנולדה אחותו יהודית, והוא אז כבן שנתיים וחצי ועדיין דיבורו עמום ומתלועע, תפסוהו פעם ופעמיים כשהוא מנסה להסמיך נר דולק אל הכּילה המכסה את עריסתה כדי להצית בה אש; השנים שחלפו מאז, שבהן גדלו האח ואחותו במשפחה אוהבת שלא חיסרה מהם טובה, לא ריככו את האיבה הרצחנית הזאת אלא רק לימדוהו להסוותה, מנהגו עם האחות השנייה, מנוחה, הקטנה מנו בשש שנים, תוקפנית פחות, אבל זאת משום שהוא משתדל כמדומה לעשותה לו בעלת־ברית שביום מן הימים תסייעו להיפרע מיהודית. חבר של אמת אין לו ולא היה לו עד עכשיו, לא ב“חדר” שאליו נשלח בגיל ארבע ולא בתלמוד־תורה שבו הוא לומד מגיל שש, אבל בכל גיל היו לו ילדים שאותם שנא שנאת נפש, ותמיד שׂשׂ לחרחר ריב ומדון בין בני־גילו כשם שמתנכל היה לכל מי שלא הקדים להפיל עליו מורא ולהודיעו את נחת זרועו.

גם מלמדיו ומוריו לא שבעו נחת ממנו ולא מצאו לשבחו. אולי רק משום כבודה ומעמדה של המשפחה אינם ממצים עמו את מידת הדין ומניחים לו לעלות מכיתה לכיתה, אבל הוא עצמו אינו מוצא עניין בשום מקצוע — להוציא אולי חשבון וטבע, ואף באלה הוא מכין שיעורים ככפוי־שד ממש. גם בבית־הכנסת ובכל תפילה בציבור היתה נטייתו הטבעית להלעיג על המכוונים את לבם לתפילה ולמלותיה, לחקות דרך היתול את נענועי גוום והטיות קולם, או אף לצאת החוצה וליידות מבחוץ חלוקי חצץ בחלונות, ורק מכות נמרצות שהיה אבא חוזר ומרביץ בו לימדוהו להיזהר בעניינים אלה.

מנשה עצמו תמה מפני מה אינו מוצא לו מנוחה וקורת־רוח אלא בחברתם של נערי הישמעאלים מן הסביבה. את לשונם קלט בלי מאמץ, ואף שהיגויו בה זר ומרושל, הם מקבלים אותו כאחד מחבורתם. יש והוא נטפל אליהם ומתבונן בשתיקה במעשיהם כשהם נלווים אל אבותיהם לעזור על־ידם בעבודתם במטעי המושבה, או עוזרים לאמותיהם בבואן למכור בה מתנובת שדה וכרם ובוסתן או לקנות דבר אצל רוכליה וחנווניה. בעונת הקטיף הוא אוהב לצאת בתום שעות הלימודים אל משעולי הפרדסים כדי לצפות באורחות הגמלים המצחינים, מַגירי הרוֹק, העמוסים תיבות תפוחי־זהב ומנענעים זוֹגים שבצוואריהם ומנידים דבשותיהם בהילוכים התכליתי והמטופש. ותכופות יותר רגליו נושאות אותו עד יהודִיה או רנטייה או עאנָה, ושם הוא מתחבר לשיחם ולמשחקיהם של נערים שמכירים אותו.

בלי שיעלה על דעתו לנסח זאת כך, דומה כאילו שם הוא מוצא עולם קמאי, שלם לעצמו, שאין בו צביעות, או שהעמדות־פנים מוכּרות בו מלכתחילה כגינוני טכס מוסכמים אך בלתי מחייבים. אולם שבו כוח הזרוע מושל בלי חציצה והאלימות היא יסוד מיסודיו של עולם, ואילו גניבה, כחש, תרמית והונאה הם לכאורה ערכי־על שאין מתביישים בהם ואין צורך להתנצל עליהם. שבו ילדים מריעים ומזילים רירם למראה חמור המוציא את רוחו בנעירותיו תוך שהוא בועל אתון ברשות הרבים ומפרהס אגב כך את אברו הארכני, קשוי וסומק, או שהם צוהלים בחדווה למראה כלב וכלבה המזדווגים בקרן זווית בשקידה עניינית, מרוכזים עד תום בעצמם ובמעשה הזיווג שלהם. שבּו ילד ונער יושבים בפאת שדה או ליד גדר דחויה ומאוננים בצוות, חשׂופי שת וחושׂפי שיניים, או שוגלים איזו בהמה דקה זה אחר זה ואין ממחה בידם. עולם שבו סחי וזוהמה, חולי ורקב, טמטום ושיגעון, סבל ומצוקה, שוד ושבר, רעב ומחסור, עוול ועריצות, ניוון הגוף וניוול הנפש, וכל נגעי אדם ופגעי טבע למיניהם, מתעלים לדגה של “מכּתוּב” או גזירה “מן אללה”, שאין אנוש־רימה יכול לנקוף אצבע כנגדה ולפיכך מוטב לו שיקבלה מתוך כניעה שבהשלמה (ברבות הימים יימצא מי שיבאר לו כי זו משמעותו המילולית של אסלאם), בשוויון־נפש ובצידוק־הדין.

משיכה זו שהוא נמשך אל הכפרים, וקשרי חברוּת שהוא קושר שם, אינם נעלמים מידיעת הוריו, כמובן. הוא עצמו אינו שומר את הדברים בסוד, ונראה אפילו שהוא מפיק מהם גאווה שקטה אך בלתי מסותרת, שהרי בזה, ורק בזה, יתרון לו על שאר ילדי כיתתו בתלמוד־תורה, ואולי אפילו על כל בני־גילו שבמושבה. נמצא אפילו בכיתתו חכם מחוכּם אחד שהפריח פעם, בצחוק שאינו נקי מצרוּת־עין, שעתיד מנשה זוננשיין להידמות לאברהם שפירא, “אבּוּ מיכה”, גיבור שומריה של המושבה ו“אבּן ערבּ” שאין שני לו, ששמו הולך לפניו באוהלי קידר מדן ועד באר־שבע ומאל־עריש עד דמשק ותדמור — או לשומר המת סנדר חדאד, שנפל על משמרתו לפני שנים והיה אף הוא לאחת מאותן אגדות מימי בראשית של המושבה.

לעתים, מכל מקום, מביא עמו מנשה בשובו משיטוטיו דוֹרוֹנוֹת כגון נבּוּט משויף מעשה־חושב, מטפחת גדושה תאנים או רימונים או צברים או תפוחי־בר, וכגון כדורים של לבּנה עטופים במטלית של בד. “שוב היית אצל החברים שלך ברנטייה,” עלולה אחותו יהודית לפלוט אז בשריקה של בוז ארסי, ואילו אמא תאמר: “אל תכניס לי את הלכלוך הזה הבית.” אף־על־פי־כן, לפעמים, כשהוא “מבקש יפה” לפני צאתו לביקור “מוסכם” באחת מן המשפחות המכובדות ביותר, עשויה היא להעביר על מידותיה ולתת בידו סל ובו כיכר לחם טרייה, לבָנה וריחנית, וכמה מנדרינות — על תנאי “שלא יחלק את הכל בדרך!”

בזכות זרוּת זו שהתפתחה בו במנשה התחילו אנשים לנבא לו עתידות, למען האמת. וכבר אירע שקראו לו, כשעבר בשוק או ברחובות המושבה, ליישב ריב־שפתיים שנפל בין איזו מנשי המושבה לערבי או ערביה, ואז אמנם חש מנשה עצמו חשוב בזכות עצמו, כמי שמכירים בו שיוכל לשמש מליץ בין הצדדים ולהשכין שלום בין הבריות; אלא שבתוך־תוכו בצבץ באותן הזדמנויות דווקא איזה חכם להרע, שהיה מסית אותו לנצל יתרון זה שנפל לידו כדי לשפוך שמן על המדורה, לא לכבות את האש אלא, אדרבה, ללבּותה — פשוט כדי “שיהיה שמח”. לתמהונו שלו, סופו שאינו נשמע ליצר הרע שבו, אבל עקב כיבוש היצר הזה גופו הריהו נוטל שבח וגדוּלה לעצמו. לפי שעה, אולי אומר הוא בלבו, די לו בידיעה שנכס זה שברשותו יוכל לשמש כידו מנוף יחיד ומיוחד לכל מיני צרכים, לחבבו על הבריות חרף כל מה שמונים בו לגנוּתו — או אף לתת לו שלטון עליהם.

“אינני מבין מאין זה בא לו למנשקה,” היתה דבורה אמו נאנחת ואומרת לפרקים לגיסתה־שותפתה שושנה־רייזל, אשתו של הדוד אריה־לייב, כשהיא מספרת לה בחנות הסדקית שלהן, בדמעת עין עצורה ומתנוצצת, על תעלול רשעוּת חדש של בנה בכורה. “לא כדאי להיכנס בצער בגלל דברים כאלה,” מטיפה גיסתה צרִי ניחומים על לבבה. “ככה זה בן זכר. את חושבת שאני אין לי צרות איתם?! אבל זה עובר להם במשך הזמן. רק סבלנות צריכים, את יודעת.” — “רק איתך, רייזלה, אני יכולה לדבר על זה. משה־חיים שלי לא אוהב לשמוע דיבורים כאלה. הוא פשוט משתיק אותי ואומר, ‘את החינוך של מנשקה תשאירי לי. אני עוד אעשה ממנו בן־אדם.’ בינתיים הוא מחכה. מחכה לקיץ, כשיידעו אם באמת יפתחו אצלנו את בית־הספר החקלאי כמו שד”ר פיקהולץ רוצה. וכי אני יודעת?… הבן־אדם באמת עושה רושם רציני, ונכון שהוא אגרונום, והוא בטח יוכל להיות מנהל טוב, אבל אני לא בטוחה שהילדים שלנו יקבלו אצלו חינוך כמו שצריך… חוץ מלדעת חקלאות צריכים גם תורה ומצוות, ובמובן הזה אני קצת מסופקת — —"

“תשמעי, דבוֹירלה, ראינו לא פעם מה יוצא מתורה ומצוות כשאין גם דרך־ארץ,” מחווה שושנה־רייזל דעתה כמי שקנתה לה בקיאות בהוויות העולם.

“דרך־ארץ? אצל מנשקה?” מחזירה לה גיסתה בנעימה של ייאוש מפוכח. “מצאת אצל מי לחפש את הדברים האלה!”

“לא, לא… אני מתכוונת לניסיון בחיים, בדברים מעשיים… אפילו נניח, בעבודה עם בהמות, או עם דבורים… שילמד חקלאות, עבודת אדמה… לחרוש, לזרוע, לזבל… ולעשות חשבון.”

“הו, חשבון!” משיבה דבורה במנוד־ראש. “זה אולי באמת הדבר היחידי שיעניין אותו! את יודעת: לפעמים כשאני בכל זאת מנסה לדבר עם משה־חיים מה יהיה עם הילד הזה, אז לא פעם הוא אומר לי, 'תשמעי, דבוֹירה, את עוד תראי, סוחר הוא יהיה, וסוחר בכלל לא רע, אולי יותר טוב ממני ומאריה־לייב, משנינו יחד…” זה מה שהוא אומר. אבל אני גם בזה לא בטוחה… יש לי לפעמים הרגשה שלפני שהוא יהיה סוחר הוא יהיה ערבי — שכבר יש לי ערבי פרא־אדם אצלי בבית!"

“אוי, באמת את מגזימה… בסוף זה יסתדר, כמו שאומר משה־חיים, ואתם עוד תראו ממנו נחת, תזכרי!”

“הלוואי!… שתהיי לי בריאה,” מנסה דבורה להתעודד. “מפיך לאוזנו של הריבּוֹנֶה של עוילם.”

זכרן המשוקע של שיחות כאלו וכיוצא בהן מפרכס כביכול בחדרי לבה של גברת־הבית בעת חגיגת בר־המצווה. כמין עננה מרחפת עליה בעודה משייטת בין השולחנות בחצר ביתה כנטות צללי הערב, חיוך של מבוכה ופיזור־דעת מרצד בזווית פיה והיא הדורה בפיאה נוכרית שחבשה במיוחד לכבוד המעמד, לבושה חצאית קפלים כחולה, ארוכה והדוקת חלציים, עם חולצת משי בצבע לבן זבוֹד (עם צווארון ואַפּליקציה), מלבושים חדשים שתפרה לה התופרת האופנאית היקרה שבאה ליפו לא מזמן מיקטרינוסלב ותהילתה נישאת בפי כל. בענוות־חן היא משתוחחת אל הקרואים לשאול אם אינם חסרים דבר חלילה ועינה פקוחה להשגיח על נשים קרובות משפחה או חברות ועל בנות עניים, שהתנדבו כולן לסייע בהגשת התקרובת ובשטיפת הכלים במטבח. אלא שכל אותה שעה איזה חשש עמום מקנן בה שפתאום יעולל בר־המצווה איזה תעלול מגונה שיהפוך את החג לחגא וישים ללעג את כל הכוונות הטובות ואת העמדת־הפנים המהוגנת של אמידוּת שאננה, שׂבֵעת־רצון וירֵאת שמים — משל לבור סופג שנתמלא ופתאום הוא עובר על גדותיו בעיצומה של נשפייה צוהלת.

“אלוהים!” היא חוזרת ומלחשת בלבה פנימה. “רק שכל זה ייגמר בשלום!”

בינתיים האב משה־חיים ובנו מנשה בר־המצווה מוסיפים לעמוד כדת בפתח ביתם, שעה ועוד שעה בחומו המתפוגג של השרב, להקביל את פני הבאים לברכם ולכבדם ולחלוק עמם בשמחתם, וכל אותה עת עינו של אב פקוחה על בנו שלא ישתמט ולא יחמוק לפינה שאין בה שליטה עליו ואין לדעת מה יעולל בה. כיון שבאו כל שצפויים היו לבוא, לרבות “חופשים” שבאו מן הסתם בדיליז’נס מיפו ומאחוזת־בית וּודאי לא יאריכו שהותם כאן לפי שמחמת השבת הדיליז’נס ודאי מחכה להם במבואות המושבה וחיכּיון שלו עולה ממון, מוחה משה־חיים את הזיעה ממצחו הרחב ואוחז ביד בנו, ולאור הלוּקסים החזקים שכבר הודלקו עם צאת הכוכבים הוא עובר עמו בין השולחנות הארוכים שקרואי־מועד מסובים אליהם ומיטיבים את לבם ומבלים עתותיהם בשיחה ובדברי תורה ובחידודים של סתם ומתַבּלים ברכילות מושבתית או אף כללית יותר. זוהי שעת כושר לבעל־הבית לשוב ולשבח את קרואיו על שהואילו לכבד אותו ולשוב ולהציג לפניהם את בנו בכורו חתן המצווה, ולקרואים זוהי שעה יפה להפליג בשבחי המקום וסדריו וטיב מאכליו ומשקיו וחן ערכם של בעלי־הבית, ואפילו להוסיף (באיפוק־מה) איחולים לנער, שוודאי יביא תפארת להוריו וכבוד למושבה, לעם ולארץ.

“טוב, אבא, די כבר!” קובל מנשה כקצור רוחו בתום הסיבוב הזה, התפל והמיותר כל־כך בעיניו. “אני רוצה כבר לראות המתנות שלי — —”

דווקא עכשיו מתעכב אבא משה־חיים ליד השולחן שאליו הושיבו את האדון לֶמקֶה עם בנו ובתו כדי שיוכל להרבות שיחה כאוות נפשו עם ד"ר פיקהולץ, אדם שמנהגו הרוגע, משקפי המצבתיים שלו, שׂפמו והשביל שבּשׂערו וכל חזותו כולה אומרים דוקטור, וגם הגרמנית שבפיו היא גרמנית של הֶר דוקטור. מר גינטר למקה אכן קם ממקומו כחייל ממושמע ותוקע שוב יד לידו של בעל־הבית, ואומר לו מה שהוא מוצא לומר בלשונו, ומשה־חיים זוננשיין שומע בגיחוך של הבנה והנאה ומחזיר לו מלים שאפשר לזהות בהן עירוב של אידיש וגרמנית, ואחר־כך מתכופף האדון למקה אל מנשה ובאין בפיו דבר טוב מזה להגיד לו הוא מפטיר בתורכית, “גיזֶל, גיזֶל!” שמשמעו “יפה, יפה”, ואחר־כך הוא מחווה בידו כלפי בנו ובתו הסמוכים אל השולחן ומציע להם ברמז שיצטרפו אל חתן השמחה הצעיר, ומן הסתם טעמו ונימוקו עמו לפי שהללו כאן, כמדומה, היחידים שהם בני־גילו בקירוב. והללו אף הם קמים ממקומם קימה של משמעת וציות, והם מחווים איזו 'קידה משונה לפני מנשה, והוא מושך בכתפו ואחר־כך הוא שומט כפו מאחיזתו של אבא ורומז להם שיבואו אחריו. להפתעתו הוא רואה את אמו ניצבת לפניו והוא אומר לה, “אני הולך להראות להם את המתנות שהביאו לי,” ואמא מעלה חיוך של מתיקות על שפתיה ואומרת לו באידיש, מתוך סברה שזאת יבינו גם אורחיהם הקטנים: “כן, ילד מתוק שלי, הכל שם מונח בחדר של הבנות, מאחור… ויש שם אור דולק… אין מה לפחד.”

וכך, בהתרגשות עזה, קצת מעוצר ציפייה ודריכות חמדנית לגילוי האוצרות המזומנים לו שם וקצת מתוך שהוא משער בנפשו כמה שני הטמפלרים הקטנים שלצדו עתידים להתרשם, ואולי גם מחמת איזה רטט אחר שעדיין אינו נהיר לו לאשורו, הוא מקדים וצועד לפניהם במסדרון אפלולי צר וארוך עד שהם מגיעים לחדר שמאירה בו מנורת־נפו גבהת פתילה ובהירת שלהבת, חדרן של יהודית ושל מנוחה הקטנה, ועל שתי המיטות הנמוכות הניצבות שם הם רואים תלי־תלים של חבילות וקופסות ושאר אריזות למיניהן. ומנשה אינו יודע להחליט במה יפתח, והוא מתחיל להתיר את חוטיה של אריזה אחת ועובר לקרוע את עטיפתה של קופסה סמוכה לזו, ובינתיים הוא מספיק להעיף מבט באורחת שלו, בליזל, שאף היא אדמומית של סקרנות פורחת בלחייה ומתוך ריכוז הדעת היא מיישרת את שתי הצמות הצהבהבות הקטנות האסופות לה מעל שתי אוזניה ומישירה מבט באותה ערבוביה משונה ופרועה של מתנות, ומנשה רוצה לומר לה משהו שיערב לאוזניה ואינו יודע מה ואיך, ובעודו ממשמש ונובר במתנות הללו הוא זורק אליה תחילה בערבית, “כְּתיר שָלַבּי,” משמע “יפה מאוד”, ואחר־כך הוא זוקף אצבע לעומתה וטופל לה מלים שמתחברות לו בתורכית ואומר, “גיזֶל… גיזֶל קיציק,” שמשמעו “יפה… פרח יפה”, והיא אף שאינה מבינה את המלים נראה בה שהיא קולטת כבר את הרוח ואת הכּוונה, וסומק־משנה מפציע בלחייה. ובתוך כך גם הנס אחיה הצנום מתעורר בהתרגשות ומתוך הגיבוב שעל המיטה האחת הוא שולף שתי קופסות שאותן הוא מזהה כמתנותיה של משפחת למקה, לא קופה אחת כי אם שתיים, אחת מן האח ואחת מן האחות כביכול, שעל אחת מהן כיסוי ירוק־חום הנושא ציור גיאומטרי מדוקדק של חלקי בנייה ובאותיות שחורות וגדולות של כובד־ראש כתוב שם BAUKASTEN, משמע תיבת בנייה, והוא מורה באצבעו תחילה על ליזל ואחר־כך על עצמו, כאומר “זה אנחנו”. ואחרי־כן ליזל מסירה עטיפה של נייר אריזה צבעוני מעל הקופסה השנייה, הגדולה עוד יותר, והיא פותחת אותה בעליצות חגיגית ובתוכה מתגלה משחק מורכב עתיר כלים בדמות גלמי עץ וכדורים מוצקים וכבדים, כל אלה מעשה עץ אלון מבהיק וצבוע, והיא מצהירה־מסבירה לבר־המצווה: “KOGLI.”

“אהה, אהה,” נענה מנשה, אף הוא בהתלהבות ובהכרת־טובה, והוא מתפנה למשש את כלי המשחק הללו ומניע בראשו כמבין דבר, ומסתכל בציור־הסבר מפורט ומאיר־עיניים שהוטמן בקופסה שהתרוקנה, ואור יש בעיניו הננעצות בהערצה בראשה מעוטר הצמות, הקלועות והאסופות לה לנוֹי.

כּמירה עזה הוא חש פתאום במפשׂעתו, ומתוך כך ניעור בו רצון סתום להגות מלה אחת, או לעשות מחווה אחד, שיביעו אל נכון עד כמה הוא אסיר־תודה, ועד כמה הוא מוכן להישבע לה חברוּת לעולם־ועד, ושהיא בעיניו יצור נפלא ומיוחד במינו — אבל איך לומר זאת באין קשר של לשון משותפת — —

ואז הוא מניח רגע לכלֵי ה“קֶגלִי” ומביט בה ומפטיר שוב בתורכית, “גיזל קיצ’יק,” וסמוך אחר־כך הוא מוריד ידיו אל כפתורי המכנסיים החדשים שקנו לו ליום חגו ומתירם, וכמוּכּה סנוורים הוא מזקיף במחי אחד מתחתוני הבד שלו את אבר־זכרותו הנפוח פתאום ותופס בידה ומניח אותה על פיטם האתרוג שלו, ומצהיל קולו בכמין שאלה: “גיזל קיצ’יק?”

וליזל, שאינה יורדת כלל לסוף דעתו ואינה מבינה מה מתרחש כאן, מסתבר לה בכל זאת שנעשה פה משהו לא הגון, איזה מעשה אשר לא ייעשה, ובאחת היא אוספת ידה כעקוצת עקרב, ובאֵלם בהלה היא תופסת באחיה ודוחפתו החוצה, ושניהם יחד אצים־רצים כסוּמים בארובּה בחלל אותו מדרון שאך לפני דקות ספורות עברו בו עליזים־מתרוננים, ומנשה המבולבל, אחוז בהלה עתה אף הוא, משיב את חרבו הקטנה לנדנה וממהר לשוב ולרכס באצבעות נבוכות את כפתורי מכנסיו, ושומע צווחת עלבון וזעם המוטחת אליו בקול דק של נערה מעומק המסדרון:

“DU SCHWEIN! SCHWEIN DU!!”

לא ארכה השעה ואוזניו של מנשה צללו מעוצמתה של סטירה אדירה שהנחית עליו משה־חיים, הטורף לו בשפתיים רוטטות: “אני אלַמד אותך! אתה עוד תלמַד אצלי!”

ובתוך כך יישמעו מבחוץ משק אופניה של כרכרת האדון למקה וטפיפתן הרהוטה והנרגזת של פרסות הסוס.

ובמטבח נופלת אמא דבורה בבכי תמרורים על צווארי גיסתה.


 

פרק שלישי: שבעה מכתבים מן המהפכה

פטרוגרד, 1917

(על־פי המקור הרוסי) פטרוגרד, 15 באפריל (מניין ישן) 1917


ישֶנקה יקירי,

אתה יודע יפה כמה קשה היה להחליט לעזוב את הכל בבוּאֵנוס אַיירס — אחרי קרוב לעשר שנים שחייתי והיכיתי שורש במקום, ואפילו מצאתי את האשה שאהבתי ושעודנה אוהבת אותי — ולנסוע לצוד את הרוח במולדת הישנה, שקמה בוקר אחד והחליטה להתהפך לצד השני. אבל, האמינה לי: ברגע שחזרתי לכאן הרגשתי שהכל היה כדאי. אי־אפשר לתאר במלים מה זאת אומרת לנשום שוב אוויר רוסי, לשמוע רק רוסית בכל מקום, לראות רק שמים רוסיים ופנים סלאביים (אם גם בתוספת יהודית, טטרית, גרוזינית או ארמנית מדי פעם), ולהרגיש שאתה בתוך שלך, שלכאן אתה שייך, שזהו מקומך!

אני משער שאתה לא תוכל להבין. הרי גם כשהיית כאן, וגדלת כאן (ובתנאים טובים ביותר, אל לנו לשנינו לשכוח זאת!), חלמת על מקומות אחרים, חלמת לצאת החוצה. לא פעם דיברנו על הנושא הזה בשנים האחרונות. היו לנו לא מעט הזדמנויות. החלום שלך, עוד מגיל צעיר מאוד, היה ארגנטינה, בעצם. או משהו כזה. רחוק, כמו שאתה אוהב לומר, “מן הריח של החמיצה הרוסית” (חמיצת כרוב או חמיצת סלק, no importa). כנגד זה הרי מאז בריחתי מסיביריה היה חלומי שלי לשוב הביתה!

מעודי לא חשתי אושר כמו כאן עכשיו. מדוע כאן, הרי זה ברור; אבל מדוע עכשיו — כדי להבין זאת צריך באמת להיות כאן עכשיו. להרגיש את התמורה היסטורית הגדולה, אולי הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית, או לפחות בהיסטוריה המודרנית! להרגיש איך התעוררות, סחרחורת, שיכרון של חופש והתחדשות, אוחזים בעם שלם, לכל מעמדותיו ושכבותיו ומפלגותיו, איך כמו בבת־אחת עם שלם נותן ביטוי לרצונו האדיר בחופש, בשוויון, באחווה כלל־עולמית — ובראש ובראשונה, בשלום לעצמו ולכל העמים כולם!

ונוסף על זה, אני גם שמח להיווכח עד כמה היטבתי לראות את הנולד. אתה הרי זוכר שכאשר ניסית להשפיע עלי שלא אנהג “בפזיזות שכזאת”, לא אמהר כל־כך “לזרוק את הכל ולרוץ אל הלא נודע”, אמרתי לך שאני סבור שתוך זמן קצר מאוד אמריקה תיכנס למלחמה נגד גרמניה, ומאותו רגע יהיה זה מסוכן לחצות את האוקיינוס האטלנטי גם באונייה אמריקאית — לא פחות מאשר בכל אונייה אנגלית או אחרת. הגרמנים אמנם יצטערו באמת ובתמים על שטיבעו את ה“לוזיטניה”, כי הבינו איזה אסון הביאו בזה על ראשיהם, אבל מרגע שאמריקה תצטרף למעצמות־ההסכמה, ודאי תהיה כל צוללת גרמנית שבאוקיינוס מצוֹוה לקלוע טורפדו אל כל אניית נוסעים או אוניית סוחר אמריקאית. והנה למחרת היום שהגעתי לפטרוגרד באמת סיפרו העיתונים שאמריקה הכריזה מלחמה על מעצמות־המרכז, ובעקבות זה הודיעה גרמניה מה שהודיעה לגבי מצב־המלחמה שישרור מעתה בינה לבין ארצות־הברית. איזה מזל היה לי שלא שמעתי בקול איש!

כמובן, ישנו הכאב שגרמתי לחואניטה — והכאב שגרמתי בזה גם לעצמי, אמנם כאנשים המאמינים ביחסים של יושר וחופש — בבחירה חופשית ובאהבה חופשית — הסכמנו בינינו שנוותר על קשר פורמלי מחייב של נישואים, ומכל שכן נישואים דתיים. מה עוד שלא הייתי מוכן להיעשות קתולי בשבילה כשם שלא היה עולה על דעתי לדרוש ממנה להתייהד בשבילי — וממילא גם לא היה עולה על דעתי, כמובן, להזדקק לשירותו של רב שיעמיד לנו חופה “כדת משה וישראל”, אבל לך אינני צריך לספר כמה אני אוהב אותה! למעשה, היא היתה האשה הראשונה, והיחידה, בחיי, וארבע השנים שעברו מאז החלטנו לגור יחד היו באמת שנותי המאושרות ביותר. כמה מאושר ושלם עם עצמי יכולתי להיות אילו הביעה רצון להצטרף אלי ולבוא עכשיו יחד אתי לרוסיה כדי שנתרום שנינו את חלקנו למהפכה הכבירה הזאת! — אבל מיוזמתי לא יכולתי, כמובן, לבוא אליה בדרישה מעין זו, בייחוד שמבחינה תרבותית, לשונית, חברתית ואנושית יהיה לה קשה מאוד למצוא כאן את מקומה. לחיות ברוסיה זה לא לחיות באינטרנציונל; זה גם לא לחיות בארץ־הגירה צבעונית ותוססת כמו ארגנטינה, בלי עבר ובלי מחסום. וזה מבלי לדבר בכלל על האקלים: פתאום, מליל־האש של בואנוס איירס אל לילות־הקרח של סנקט־פטרסבורג (סליחה: פטרוגרד!), אל מזחלות הטרוֹיקה הנבלעות בדממת השלג — או, אם תרצה, מן הבּנדוֹליאוֹן אל הבּללייקה…

אני עוצר בעצמי לפני שאפול לרמה של פלייטון סנטימנטלי. אין לי ספק שכאב הפרידה מחוּאניטה לא ירפה ממני כל ימי חיי! אני עוד משתעשע בתקווה בעוד שנתיים, שלוש, אחרי שיהיה לנו שלום ויקום לנו משטר חדש, ואני אמצא בו את מקומי, אוכל לקרוא לה לבוא אלי בתנאים הטובים ביותר שבגדר האפשר. ברוח זו כתבתי לה אתמול. אבל בתוך־תוכי אני יודע שזהו סיכוי קלוש ביותר, כשם שאני יודע שלא נוכל לקיים את אהבתנו בהתכתבות. ואסור לה — אסור לה! — למשכּן את חייה ואת עתידה בשביל סיכוי מעורפל שכזה. היא עדיין אשה צעירה בת עשרים ושמונה, אבל זאת גם אומרת שכבר איננה על סף החיים. עלינו להיות ריאליסטים. אם היא תחכה עד שתעבור את השלושים לא קל יהיה לה, בארגנטינה, למצוא שותף לחיים, ואחרי גיל שלושים ושתיים, למשל, תהיה לה אולי בעיה גם להרות וללדת, ואני יודע שהיא לא תרצה לוותר על ילדים. בכל התוכניות שלנו לעתיד ראינו את עצמנו הורים לשלושה ילדים, לפחות. אני הייתי חייב לבחור בין אושרי הפרטי (כולל הקשר שלי עם חואניטה) ובין המהפכה, אשר משחר־נעורי אני נושא עמי את חזון האושר שתביא לכל העולם. זו המהפכה שלפי מיטב הכרתי לא תהיה נחלתו של העם הרוסי לבדו אלא תתפשט מכאן ולא תיעצר עד שתקיף ותטלטל את כל העמים, מקצה מזרח עד קצה מערב, מאופק עד אופק!

באוניית־סוחר הגעתי לנמל טרונדהיים שבנורווגיה, ומשם התגלגלתי ימים על ימים ברכבות עד שבאתי להלסינגפורס, במזנון של תחנת־הרכבת, בחור פינלנדי אחד חביב מאוד שהכיר אותי לפני אחת־עשרה שנה, עוד מן הימים הקשים של 1906. הוא אמר ששמו מַקס סוֹאוֹמיסוֹלוֹ, וכנראה היה פעיל־מפלגה אצלנו, או אולי בס"ר; לא הספקנו להיכנס לפרטים, אבל כשראה אותי הוא התרגש מאוד, ובייחוד אחרי ששמע ממני שאני מגיע מבואנוס איירס (אני מתאר לעצמי מה זה בעיניו!), וכאשר שמע ממני שאין לי מושג לאן אפנה ומה אעשה בפועל משעה שאגיע לפטרוגרד, נתן לי כתובת של מלון קטן, מין פנסיון למעשה, שבעליו היה מנשביק פעיל ב־1905 והוא ישמח לקבל אותי כאורח, אולי אפילו לתקופה ארוכה.

הבחור הפינלנדי — “בחור” שהוא כבר ודאי בן שלושים וחמש, כמוני, אך לעומתנו הם נראים פה נעריים כל־כך — נתן לי מיד את הכתובת של המלון ההוא, שנמצא באמת בסביבה נוחה ונעימה מאוד, וגם מכתב קטן אל הפונדקי. בזכות זה היה לי לאן לפנות כשהגעתי בשעת ערב לתחנת־הרכבת בפטרוגרד — כתובת לתת אותה לעגלון שאל מרכבתו עליתי בצאתי מן התחנה ובידי, בסך־הכל, אותה מזוודה יחידה וקלה שלקחתי איתי בצאתי מבואנוס איירס.

המלון היה ריק מאדם כמעט, אף־על־פי שבתוך ימים אחדים אחר־כך התמלא עד אפס מקום: אנשים נאמנים ומשולהבים, שכמוני עזבו את עיסוקיהם וּויתרו על בטחונם האישי ומיהרו לבוא, ממקומות שונים ורחוקים, בתוך רוסיה ומחוצה לה, לשמע תרועתו של שופר המהפכה. בעל הפנסיון, בכל אופן, הוא טיפוס מעניין ומושך את הלב. הוא גם סיפר לי על אותו סוּאוֹמיסוֹלוֹ, שהפנה אותי אליו. הלז מילא כנראה איזה תפקיד בתוכנית שהגה פיוטר מוֹיסיִיץ' בזמנו להביא את גאפון הארור לחווילה הפינלנדית השקטה, ומן הסתם זכר אותי מאז (טביעת־עין טובה ודאי יש לו אם יכול היה לזהות אותי אחרי למעלה מעשר שנים, על אף כל השינוי שבהכרח חל בי מאז!). ואלֵרי זָכָריץ', זה שמו של בעל הפנסיון, הוא עצמו היה בימים ההם אדם נשוי ומסודר, מנהל־עבודה באחד מבתי־החרושת הגדולים שקמו עוד קודם בפרוורי העיר, אף שמוצאו המקורי מפלך ריאזאן, וב־1905 גייס הרבה מפועליו לתהלוכה של ה־9 בינואר — מכאן שהיה גם הוא באותו מעמד טרגי ובלתי נשכח. כעבור זמן־מה חזר לתפקידו באותו מפעל, ובמשך השנים אפילו עלה שם בדרגה והתפרנס בכבוד, עד כדי כך שב־1912 קנה את הפנסיון הזה מזוג אָבְכזים, שרצו לשוב לחבל מולדתם לעת זקנה, ומסר אותו לניהולה של אשתו, וַרווארה פיוֹדוֹרוֹבנה, אשת־חיל נמרצת ומסבירת־פנים. ב־1914 היה משום־מה מראשוני המתנדבים לצבא, אף שלא נקרא כלל אל הדגל בגיוס הגדול הראשון, אך כעבור זמן קצר נפצע בקרב טאננברג הגדול, בילה זמן בבתי־חולים צבאיים, ולבסוף שוחרר. מאז הוא צולע קצת על ירכו, ומאז הוא גם עוזר לאשתו בניהול העסק שלהם. מובן שהשתנתה גם השקפתו על המלחמה, שכל־כך הזדרז להתנדב אליה…

מובן שלא באתי מן הקיץ הארגנטיני אל החורף הרוסי (בעצם, עד שהגעתי הנה כמעט התחלף החורף באביב וכבר נגמרה הפשרת השלגים), ולא עשיתי דרך של רבבות קילומטרים במשך שבועות ארוכים של כליון־נפש, רק בשביל להכיר את בעלי הפנסיון הנלבּבים שלי. מעיתונים שהצלחתי להשיג בדרך (באנגליה, למשל, מצאתי באקראי עיתונים מספרד, וגם הם עזרו לי לקבל תמונה מן המצב המתפתח אצלנו. בשבילי היתה זו הזדמנות נוספת לשמוח שהייתי כמה שהייתי בארגנטינה, ואם אשה לא יכולתי להביא עמי הרי לפחות קניתי לי שם שפה אחת נוספת!). כך נודע לי שמכּר ותיק בשם אלכסנדר קֶרֶנסקי הוא חבר בממשלה הזמנית ומלכתחילה היה אחד האישים המרכזיים במהפכה. הוא אמנם איננו מנשביק אלא איש ס"ר לשעבר, אבל בתור שכזה לא היה יכול להיבחר לדומא הרביעית, ב־1912, ואז העדיף להיבחר כאחד העמלנים (ה“רבּוֹטניקי”) ולא כסוציאל־דמוקרט (“קאדֶט”), אבל הוא מעין לשון־מאזניים בהרכב הנוכחי של ממשלת הנסיך לבוב (אין לי שום ספק שעד שיגיע אליך המכתב הזה כבר לא יעמוד הנסיך הזה בראשה). הוא התבלט ב־1905 בפטרסבורג, ואז נתקלתי בו לא פעם ונרקמו בינינו, נדמה לי, איזה קשרים של הערכה הדדית. אמרתי בלבי שאני צריך למצוא דרך להתייצב לפניו ולתת לו להחליט אם יוכל להטיל עלי משימות כשלהן ולהפיק ממני תועלת, אך לפני־כן רציתי לקבל מושג ברור יותר איזה עמדות הוא נוקט בשאלות הגורליות שעל הפרק, אף־על־פי שבכהונתו הנוכחית (עדיין הוא מחזיק רק בתיק המשפטים) ספק אם יהיו לי נתונים מינימליים להשתלב במיניסטריון שלו.

תסלח לי שאני משתף אותך במיני חישובים ושיקולים כאלה, שאינם צריכים לעניין אותך; אולי אפילו תמצא אותם תפלים או משעממים, וממילא כבר יעבור זמנם עד שיגיע אליך הכתוב. אתה צודק, אך אולי הייתי צריך לפתוח את מכתבי זה בבקשה צנועה ופשוטה שתשמור אותו (ואת אלה שאני מקווה שעוד יבואו אחריו, לפחות בחודשים הקרובים) כמו שהואלת לשמור את המגילה הארוכה ששלחתי לך מסיביריה, לפני הבריחה, מפני שאצלך יהיו הדברים בטוחים יותר ויוכלו להישמר לשעה שהמעוניין — אם אני ואם מי שיבוא בשמי או איש אחר כלשהו — יוכל לקבל אותם מידך ולבחון אותם, אולי אפילו להיעזר בהם כעדות, לא חותכת, לא מכרעת, אך לפחות עדות נוספת, להתרחשויות בעלות חשיבות היסטורית. כן, בזה אני בטוח, לא מפני שאני הוא הנוגע בדבר אלא, אם תרצה, כמעט למרות שאני נוגע בדבר. בבקשה ממך, אל תראה בניסוח הזה צניעות מזוייפת; קבל נא אותו כביטוי להרגשה כנה שלא הכותב יהיה כאן עיקר אלא הכתוב, המסופר, המתואר. אתה הרי יודע שמאז ומתמיד המהפכנים הרוסים, לכל מחנותיהם, אינם רק אנשי מעשה אלא גם, ואולי אפילו בראש ובראשונה, אנשי המלה, הכתובה או המדוברת. כבר עכשיו ידוע לנו על שפע של ספרי זכרונות ויומנים של מהפכנים, קצתם של גיבורים שהקריבו את חייהם על מזבח האידיאל של שחרור העם הרוסי, קצתם של מגורשים, גולים, מנהיגים ותיאורטיקנים; התמורה שהיינו עדים לה עכשיו בארצנו, שבתוך השאר תשפיע גם על האמיגרציה שבכל פינות תבל, לכל סיעותיה וכיתותיה, תגביר את השפיעה הזאת עשרת מונים. אבל אסור לזלזל בדברים הללו: כמעט כל אחת מן העדויות האישיות הללו תיחשב, בעתיד לא רחוק, חומר היסטורי ממדרגה ראשונה, והיסטוריונים וחוקרים למיניהם ישקדו על ניתוחים, הערכות והשוואות של החומר הזה וישתדלו להגיע לסינתיזה אובייקטיבית הולמת. וכאן, כאמור, גם אני הקטן אהיה ראוי להיזכר, וגם אתה תיזכר לטוב כמי שמופקד על שמירתן או גניזתן של העדויות שאני מתעתד לספק לך…

אתה, ישנקה שלי, הרי לא תכעס — לא על הבקשה ולא על עצם הפּנייה הפטפטנית הזאת שלי? אני חושב שגם היא כשלעצמה משקפת מצב נפשי מסוים, הנובע מן המצב האובייקטיבי החדש — ומתגובתו של מהפכן פעיל לשעבר על האופקים הנפתחים לפנינו פתאום!

אופקים, אני אומר? הרי האופקים כבר כאן, ואנחנו בתוכם… האם אתה תופס שאני כותב את הדברים האלה מפטרוגרד, שהיא סנקט־פטרסבורג, העיר שבנה פטר הגדול מן התוהו, בירת המלכות הרוֹמאנוֹבית שכבר איננה! האם אתה מבין מה זאת אומרת לבוא הנה ולמצוא לא רק שאותה שושלת רשעה, שהתעמרה בעם הזה במשך 333 שנה, כבר איננה, אלא שאיש אפילו אינו שואל היכן היא: איפה נמצא ניקולאי השני, הטיפוס העלוב הזה, שעשרים ושלוש שנה היה היורש וההתגלמות החיה של המלכות, ואיפה נמצאים הצארינָה הגרמניה שלו, ושלוש הבנות ובן־הזקונים האומלל, חוֹלה הלוּקֵמיה, שילדה לקַיסר? איש אינו שואל, איש אינו מתעניין, אף לא אלה שרק לפני חודשיים־שלושה ודאי היו מתווים את אות הצלב על חזיהם כאשר אך הוציא מישהו מפיו את ההברה “צאר” או את השם “ניקולאי השני”! ואתה מתאר לעצמך שה“קדוש” המתעתע רספוּטין, שסימל את הפנטסמגוֹריה הנוראה של שקיעת בית רומאנוב, שמאחורי הקלעים שלט בכוחו הדֵמוֹני במשפחת המלוכה (ובאמצעותה בכל האימפריה הגדולה והקודרת הזאת), נרצח ואיננו עוד, וגם על זה כבר אין איש מדבר כאן? שאזרחים מטיילים ברחובות בלי שירחף מעליהם צל האוטוקרטיה, שהחיילים המתהלכים פה בסיגיניהם הארוגים וברגליהם הממוּגפות או המחוּתלות כבר אינם חייבים מאומה לאיזה מפקד עליון מיסטי וערטילאי, שסטודנטים בפֵלֵרינות וסטודנטיות בסרָפָנים מרשים לעצמם לרקוד בשמחת חיים תמימה בגנים ציבוריים בלי לחוש באימתו של משטר העוין את החיים ואת התמימות ובלי לחוש אפילו בהיעדרה של האימה, ושפעילים פוליטיים, שעוד לפני כמה שבועות התחבאו במרתפיהם או פחדו מכל עלה נידף, עומדים בכּיכּרות ונואמים אל המוני אדם בלי לחשוש אף רגע מפני ידה הארוכה של האוֹכראנה!?

לוּ רק בא כבר השלום לעם העשוק והרצוץ הזה, אפשר היה לגשת ביתר מהירות, ביתר תנופה, לבניין החברה האידיאלית אשר זה כמאה שנה היא משאת־נפשם של טובי החולמים, ההוגים והלוחמים של האינטליגנציה הרוסית, שמהרבה בחינות אין דומה לה בשום מקום אחר על פני כדור־הארץ.

אבל כאן אני עוצר בעצמי. שוב נסחפתי בדברנות המתלהמת שלי במקום לשתף אותך בניסיון שלי ליצור קשר עם אלכסנדר פיודורוביץ' קֶרֶנסקי, הלא הוא מיניסטר המשפטים הנוכחי — וגם הנואם המזהיר ביותר שקם למהפכה החדשה, האמיתית. ובכן, כמו שאמרתי, רציתי קודם־כל להרגיש שאמנם אצבעי מונחת על דופק המהפכה. במידת־מה יכול אדם לזכות בהרגשה הזאת תוך כדי טיול בחוצות הבירה המופלאה הזאת ולאורך רציפי הנהר שלה, נסיעה בטרמואיים שלה, ישיבה בבתי־הקפה והמסעדות (שבהם ההיצע דל עד לעורר חמלה, למען האמת, בגלל המלחמה, שעליה נוספת התמוטטות שירותי התובלה והאספקה, אזרחים כצבאיים). אבל זה, בכל זאת, לא מספיק, כל כמה שזה יכול לחמם את הלב. מלבד זה מן הראוי לעקוב בתשומת־לב אחרי מה שאומרים העיתונים, גם בעמודי החדשות וגם במאמרים, ואפילו להביט במודעות הרחוב, בעלונים שמחלקים פעילי המפלגות השונות (מהם אפילו במדי צבא) ובכתובות קיר, ולראות לא רק מה שנדפס בימים אלה, כאן ועכשיו, אלא גם דברים שביקשו להכשיר את הקרקע למה שהתרחש באחרונה, לחזות את השאלות שבפניהן אנו עומדים ולהכין להן פתרונות. למשל: לא מעט למדתי בגיליונות ישנים למדי של הנובי מיר, שהופיע כמה שנים בניו־יורק בעריכתו של לייב דווידוביץ' ברונשטיין (או טרוצקי), ובוודאי מן הגיליון הראשון או השני של העיתון החדש, דְיילוֹ נַרוֹדוּ, שבעריכתו של ויקטור מיכאילוביץ' צ’רנוב, כמו גם ברבּוצ’יָה גזֵיטָה שלנו, של המנשביקים, או מהנוֹבוֹיֶה ז’יזֶן של סוציאליסט בעל־מצפון כמַקסים אלכסייביץ' גורקי. ובוודאי מ“מכתבים ממרחקים” שפרסם ולאדימיר איליץ' לנין בביטאון של הבולשביקים, אִיסְקְרָה, לפני בואו בכבודו ובעצמו, באופן מסתורי שעדיין לא הובהר (זו אחת התעלומות הסנסציוניות שהבשילה לנו המהפכה הצעירה!), מז’נבה [גנף] לפטרוגרד (מצחיק יהיה אם אוסיף: יומיים־שלושה אחרַי!).

ויותר מכל: לדבר עם אנשים. לשמוע, לשאול, לקבל תשובות ולשאול עוד. ורצוי לא עם אנשים “סתם”, ככל שיעלה המזלג (אף שגם בזה אין לזלזל כלל!) אלא עם חברים ותיקים למאבק — ולא דווקא מן המחנה “שלך”, לא! — אבל חברים שכבר יש להם איזו “ביוגרפיה מהפכנית”, מלפני חמש שנים, או עשר שנים, או עשרים שנה. רציתי מאוד, למשל, לשבת כמה שעות עם סאווינקוב, הטרוריסט בה“א הידיעה של הס”ר, שהגיע לא מזמן מצרפת! בארגנטינה לא ידעתי שהוא היה חייל צרפתי; לא היה מי שיספר לי; כשפרצה המלחמה התנדב כטוראי לצבא הצרפתי, ואיך הגיע עכשיו משם לכאן איש חופשי — אולי גם זו תעלומה, אבל על סאווינקוב אין להתפלא מעולם — האיש הזה כל מה שירצה לעשות, יעשה! זה באמת אדם יחיד במינו מצד אומץ־הלב וכוח הרצון! נדמה לי שמידה ידועה גם הוא עכשיו במצבי, לפחות בינתיים: עוד לא השתלב ולא השתבץ בשום מקום.

עם האיש הזה הייתי רוצה לשבת ולשבת שעות על שעות. היטב הכרנו זה את זה בכל מה שהיה קשור בפרשה הדרמטית של האב גאפון, מ“יום הראשון עקוב הדמים” ועד החיסול בחווילה הפינלנדית. הייתי רוצה לשבת איתו לא רק כדי לדבר על ההווה ועל תוכניות ואפשרויות לעתיד, הקרוב והרחוק, אלא גם כדי להבהיר לעצמי יותר, בעזרתו, כמה חידות מן העבר. בייחוד בעניין אָזֵף — ואם הוא עדיין חי או מת, ואם נכון הדבר ש“המשחק הכפול” ששיחק היה כפול עד כדי כך שאילו הניחו לו להמשיך בו עוד מעט היה מביא למהפכה, אולי עוד לפני עשר שנים, את ראשו של הצאר. ומה התפקיד שמילא היסטוריון־חוקר כמו בורצֶב בהסרת הלוט מעל האיש הזה, גדול הפרובוקאטורים שידעה ההיסטוריה!? והרי מי נחשב נאמן יותר ממנו, מסור יותר, “מקצועי” יותר, מסתכן יותר, מרכזי יותר במערכותיה של המהפכה?!

עוד אדם שהייתי רוצה מאוד לפגוש הוא צֵרֵטֶלִי, האיש “שלנו”, המנשביק המובהק, החכם והמנוסה, נואם מעולה, איש דוּמא ותיק, גרוזיני ממולח, שזכור לי מלפני הגירוש שלי לסיביריה. (הוא עצמו עשה שנים על שנים בגירוש.) עכשיו הוא מקורב, כנראה, לקרנסקי, אם גם לא תמיד דעותיהם שוות — אבל מאבקי הדעות, בשאלות של טקטיקה ואסטרטגיה כאחת, הם ממהותו של החופש המהפכני; אני אפילו רואה בהם את נצחונו של החופש הזה!

יפה! “הייתי רוצה”, ועוד פעם “הייתי רוצה” — אבל מה עשיתי בעניין הרצונות האלה שלי? מעט מאוד. לא כלום, למעשה. ומדוע? מפני שבתוך־תוכי אני כלי מלא בושה! עכשיו שמיהרתי להגיע, והצלחתי להגיע בשלום, אל חופי המהפכה המנצחת, אני בוש ונכלם בגלל עשר השנים שעברו עלי במרחק הגדול ביותר מזירת המאבק הממשי והמלחמה הממשית (גם במובן הצבאי ולא רק הפוליטי), בניתוק הגדול ביותר שבגדר האפשר מן האנשים שלא ערקו מן המערכה כמוני (וכי אין זו ההגדרה הנכונה?!) אלא פעלו כל הזמן, מי בגלוי ומי בסתר, מי בזירה הפומבית ומי במחתרת, מי באמצעים פוליטיים ומי בדרכי טרור, ובכוחותיהם הנפרדים, המסוכסכים, המפולגים והדלים היו כאן, או לפחות בקרבת־מקום ובהישג־יד, בשעה הגורלית שבה קרס הצאריזם כמו מאליו. ועכשיו אמנם לא יכלו עוד לעמוד מנגד (כמוני!), וגם הם נמצאים כאן.

אני מקווה מאוד שלא ירחק היום וגם ידידי מאז, פיוֹטר מוֹיסיִיץ', יופיע כאן. אז ארגיש את עצמי ממש “בבית”.

בינתיים עייפתי. נדמה שאין עוד מה להוסיף בשעה זו.

אכתוב שוב בעוד כמה ימים.

ואני חוזר ומבקש, ישֶנקה: אל תכעס עלי, ואל תנוד לי; שמור את הדברים במקום בטוח, עד שאבוא, או עד שיבוא מישהו בשמי, ויבקש לקבל אותם בחזרה. בבוא העת.

ואנא: אַשֵר שהגיע המכתב לתעודתו.

שלום ואהבה,

ממני, סָשָה.


פטרוגרד, 2 במאי 1917

ישה, ישוּסיָה שלי!

למראה מה שמתחולל פה לעיני אני חושב לא פעם: אח, כמה חבל שיַשקה שלנו איננו כאן! הוא היה מתפעל כל־כך ממראה עיניו וממשמע אוזניו.

אבל זה גם מסוכן בשבילך, האמן לי! אם אמנם תגיע הנה, קרוב לוודאי שלא תרצה בשום פנים לחזור לארגנטינה הנפלאה שלך — וזו תהיה צרה צרורה, כמובן. די שאני שברתי לב של אשה אחת, ואולי הרסתי את חייה, כשהעדפתי לרדוף אחרי החלום שלי. באמת לא כדאי להוסיף על זה עוד משפחה אחת הרוסה, עוד אשה אחת אומללה על לא עוול בכפה, נכון?

אני רוצה שתדע דבר אחד עיקרי: רוסיה היא עכשיו הארץ החופשית ביותר בעולם, ופטרוגרד — הבירה המאושרת ביותר. אני אומר זאת למרות שהמלחמה עודה נמשכת, וחיילים עדיין נמקים בחפירות, לעתים קרובות בנעליים בלות ובמדים קרועים, לא פעם רעבים; למרות שיוקר המחיה מאמיר, לכלוך מצטבר במקומות ציבוריים, החיים עדיין קשים, ומצד שני יש השתוללות של ספסרים ואוגרי מצרכים ושל עשירי־מלחמה, ולמרות שזונות מפורכסות ולבושות הדר מתהלכות בלילות כמלכות הרחוב. למרות כל אלה יש באוויר איזו הרגשה משכרת של חופש, של שחרור ושל אושר, שמי שלא חווה אותה לא יוכל פשוט לשערה בנפשו. כאילו עם גדול שלם — צעירים וזקנים, גברים ונשים, אזרחים וחיילים, מוז’יקים וחנוונים — יצא מן המחנק והעיפוש של מאסר ממושך ושיבר את אזיקיו ועכשיו הוא ממלא את ריאותיו אוויר־מרחבים. אנשים יוצאים פתאום במחול ברחוב ובגן הציבורי (לא תמיד אנשים שמכירים זה את זה), מחייכים וצוחקים זה לזה בלי שום סיבה, אפילו מתחבקים ביעף, או מפריחים נשיקות ממדרכה למדרכה. מזמן לא האביב נפלא כל־כך, והאוויר מתמלא אהבה. כל מה שהיינו רואים ומרגישים ב־Ramblas של בואנוס איירס אינו מתחיל לדמות לזה!

והאנשים מתחילים פתאום להיראות יפים. על־כל־פנים: הצעירים, הנוער, הילדים. ומאחר שהם הרי העתיד, פתאום העתיד נראה יפה. ולא רק במובן האסתטי אלא, עוד יותר מזה, במובן המוסרי, או הרוחני. לולא חששתי, הייתי אומר: אפילו במובן דתי.

חוץ מזה מה עוד יש לומר ולספר?!

אתה ודאי מתפלא שעד עכשיו לא הזכרתי אפילו במלה אחת את משפחתנו: את אמא, את האחיות; את אבא, שיום־השנה למותו חל השבוע!

ובכן, מיום בואי שלחתי כבר שלושה מכתבים הביתה; קודם־כל להודיע שאני כאן, ושהמכתב ששלחתי מבואנוס איירס ערב ההפלגה לא היה בדיחה בלתי מוצלחת אלא בישׂר דברים כהווייתם; שנית, לשאול אם זקוקים הם למשהו, אולי אפילו לעזרה כספית, שאותה אוכל להציע (בינתיים); ושלישית, להתנצל ולהסביר שהעובדה שאינני ממהר לבקר אצלם אינם מעידה חלילה על חוסר יחס, על שוויון־נפש, וּודאי לא על זלזול והתנכרות. שנה בגירוש, ועוד עשר בדרום־אמריקה, יכולות אמנם, מטבע הדברים, לרופף ולהרחיק, לצנן ולהשכיח, אבל במה שנוגע אלי, כה יתן לי אלוהים וכה יוסיף, אין הדבר כך. זאת כתבתי לאמא ולאחיות, וגם לפניך אני מעיד כך על עצמי. נכון הוא, עם זאת — ואלה דברים שלא העזתי לכתוב להן — שפחדתי, ועודני מפחד, שאם אקום ואסע אליהן (וזו כשלעצמה ודאי קיבּוֹלת לא פשוטה בתנאים של מלחמה וסימני אנרכיה!) אתקשה להתגבר על הפיתוי להישאר שם, פיתוי אפילו לחזור לחיי כפר (אולי), לתת יד ולהטות שכם כדי לארגן מחדש את המשק (שוודאי אינו במצב אידיאלי כשהוא נתון למעשה לניהולן של שלוש נשים, שאחת מהן קשישה ולא בריאה ביותר), או אולי אפילו לפתח פעילות מהפכנית באזור אחר ובציבור אחר, לגמרי, מי יודע! — בכל אופן, לשכוח מה הדחף שהמריץ אותי, כמו שראיתם במו עיניכם, אתה ובֶלה, שלא להזכיר את חוּאניטה — ואם תרצה, הרעם שהיכה בי, הדיבוק שנכנס בי (אולי אפילו להתמכר לגעגועים לילדות אבודה, או להיתפס למקסם־שווא של ילדות שנגאלה!).

עד עכשיו, על־כל־פנים, אין לא תשובה ולא צל של תשובה. אני מגלגל בכל מיני השערות באשר לסיבה האפשרית, שאולי היא אובייקטיבית (פגעי הזמן, אי־הוודאות וכו') ואולי היא סובייקטיבית מאוד (משמע: המכתבים הגיעו, מן הראשון עד האחרון, ואפילו שמועדם הגיעו, אבל מאשה, או וֵרה, או שתיהן בעצה אחת, כועסות, או “נוקמות,” או מבקשות “להגן” על אמא. הייתכן?).

אבל אני גמרתי אומר: מכאן לא אזוז עד שלא אדע אם יהיה לי מקום ויימצא לי תפקיד במהלך העניינים — או עד שאווכח לדעת ש“איחרתי את הרכבת” ושוב אין לי מה לעשות כאן…

לא ולא! איך אני מעלה מלים כאלו על דל שפתי, או על ציפורן עטי?!

שלך כתמיד,

סשה


פטרוגרד, 20 ביוני 1917

ישנקה חביבי!

לכאורה, עדיין לא עשיתי שום דבר ממשי מאז בואי לכאן, ובכל זאת אני עסוק למדי, אפילו עסוק מאוד. אני חוֹוה את המתרחש, ומה שמתרחש הוא, כמובן, עוצר־נשימה. יש כאן אנשים, אני מכיר כאלה, שממשיכים לחיות את היומיום שלהם, ללכת למקום העבודה, לשלוח את הילד לבית־הספר, לצאת לשוק השבועי ולחזור משם (ריקם, פחות או יותר — כי אספקת המצרכים מידלדלת מיום ליום), אפילו ללכת לקינוֹ, לקרוא את העיתון ליד המיחם, להפוך את הדפים אגב עישון פַּפּירוֹסה, לשתות קוואס ולאכול מרק שְצ’אוול, להתעניין איפה אפשר לקבל היום שק תפוחי־אדמה, לריב עם האשה, לגעור בילדים; ויש רגעים שאני אפילו מקנא ב“יומיום” של האנשים האלה, שבעיקרו של דבר הם חיים כאן עכשיו כאילו גרו, למשל, בבואנוס איירס, ולכאורה הרי זה היסוד השגרתי, המתמיד והנצחי שבלעדיו הכל עלול להתרסק לאלף רסיסים — הבסיס הפסיכולוגי ההכרחי לקיום אנושי, אישי, חברתי. אבל, מצד שני, אני מזדעזע: איך זה אפשרי?! איך אפשר להתקיים ככה כמו בשוליים, בצדי הדרכים, ליד הכתלים, ולתת להיסטוריה לזרום ולגעוש ולהשתולל בלי לשרבב אפילו אצבע קטנה לתוכה?!

אני הלא בגבולות אנטארקטיקה ישבתי, אפשר לומר, כאשר הכישה אותי עצם הידיעה על המהפכה — כמו נחש הכישה — כמו זרם חשמל עברה בי והריצה אותי לכאן: לחוש, להיפעל, לקלוט — לאחוז בכנף בגדה, לפחות, אם לא להיכנס פנימה, ללבוש כביכול את הבגד בפועל ממש! והללו כאן… ככה? זהו?!

וכנגד זה, יש לא מעט תופעות שנעשו כבר כמעט חלק בלתי נפרד מן ההצגה הגדולה ואני מתקומם עליהן, מתקשה לקבלן. מה, למשל? למשל, התופעה הזאת שחיילים וקצינים במדים משתתפים בכל יום ויום באסיפות ובהפגנות יחד עם אזרחים ותועמלנים מפלגתיים, צועדים, צועקים, מניפים כרזות, מוחאים כפיים, קוראים בוז, אפילו נואמים. חי נפשי, בכל לבי אני מתעב את המלחמה שאליה גויסו 10 או אולי 15 מיליון מבני העם הזה, שעד עכשיו נפלו בה אולי 2 מיליונים מהם חללים, ואין דבר רחוק ממני יותר מן המיליטריזם — אבל התופעה הזאת איננה, לדעתי, סימן לשחרור מן המיליטריזם ולמרידה בו אלא היא עלולה להכניס אותו לפוליטיקה בדלת האחורית בצורה חמורה פי כמה מכל מה שמפניו אנו חוששים מאז ומתמיד.

כמו כן מסוכנת בעיני חלוקת השלטון, המקובלת כבר כחלק מסדרו של עולם, בין הממשלה ובין ה“סובייטים”. אני בטוח שלא תבין על מה אני מדבר ואיך העניין הזה נראה ב“פרקטיקה”, אבל נוצר כאן מצב שבו הנתון הוודאי היחיד הוא היעלמה של המלוכה, מיגורו של המשטר המלוכני. עדיין אין זאת אומרת שאנו חיים ברפובליקה. או לא! שום מוסד לא הוסמך להכריז על “הרפובליקה הרוסית”, למשל, כמו שהיה בזמנו בצרפת המהפכנית (וגם שם זה לא הוכרע בן־יום!). ממשלה היא “זמנית” מעצם בריאתה, והיא אמורה לשמש בתפקידה באופן זמני — בעצם, עד שתהיינה (כך מקווים!) בחירות לאסיפה מכוננת, והיא שתקבע דפוסים למשטר רפובליקאי דמוקרטי. מתי נגיע לזה? — מי יודע. אבל בינתיים האיגודים המקצועיים, הפועלים, החיילים הסובבים בעיר (וחלקם ישנים על ספסלים בגנים הציבוריים), שחלקם הגדול ודאי עריקים, וכל מי שרוצה “לשחק בפוליטיקה”, כולם מקימים “סובייט”, בוחרים להם נציגים לסובייט, והסובייטים מכל הערים והעיירות (אינם רבים כל־כך, בסך־הכל, אבל האפשרויות הן בלתי מוגבלות!) אמורים לבחור להם מועצה מרכזית, או “סובייט עליון”, שבו יהיו מיוצגים, בדרג כלל־ארצי, כל המפלגות וכל הכוחות הפוליטיים. גם אנחנו, המנשביקים, וגם “ידידינו” הבולשביקים, וגם הס“ר, וגם ה,קאדטים”, אבל, כמובן מאליו, שום אלמנט בורגני או קפיטליסטי חלילה!

ודאי, אני עצמי, בשלב הקודם, ב־1905, ראיתי בסובייט תופעה הכרחית במאבק נגד המשטר הצארי, והיתה לי אז יד, או אצבע, בתופעה הזאת. אבל החזרה האוטומטית על אותו הטקסט, כביכול, במצב שבו מלכתחילה כבר אין צאר ואין צאריזם, זו נראית לי פתח לפורענות לא תשוער.

בייחוד על רקע המלחמה הנמשכת.

ופה אני מגיע אולי אל העיקר.

כפי שוודאי קראת (ועוד תקרא!) אפילו בעיתונים “שלנו”, שם בארגנטינה, למחרת התאריך שבו שלחתי את מכתבי האחרון, כלומר ב־3 במאי, אירע זעזוע גלוי ראשון במבנה הממשלה. האלמנטים הבורגניים־הליברליים והימניים יותר בחרו, או אולצו, לעזוב את הממשלה הזמנית. מיניסטר החוץ מיליוקוב התפטר, אחרי שלפניו עשו זאת כבר מיניסטר המלחמה גוּצ’קוב והמפקד העליון של הצבא, הגנרל קורנילוב. הקיצור: ידידנו קרנסקי, שהיה בתחילה מיניסטר המשפטים, נעשה מיניסטר המלחמה והימייה, ומאז רואים אותו תמיד לבוש מדים אף שמִיָמיו, נדמה לי, לא שירת בצבא, ולמעשה הוא עכשיו האישיות הדומיננטית בממשלה, אם גם להלכה הנסיך לבוב מוסיף לעמוד בראשה (וידידנו סאווינקוב נעשה סגן מיניסטר המלחמה, והוא מן המטיפים הנמרצים ביותר לחידוש הפעילות המלחמתית!).

התוצאה היא ששלשום יצא הצבא שלנו לאופנסיבה מכרעת נגד הצבא האוסטרי־הונגרי בחזית גליציה. זה רחוק מכאן, וקשה לדעת מה קורה שם באמת, אבל הפיקוד אצלנו מודיע שהאוסטרים נכנעים כמעט בלי התנגדות וצבאנו פרץ את קווי האויב בחזית רחבה.

יפה! נניח שאומרים לנו את האמת ונניח, אומר אני, שהאופנסיבה הזאת תשיג את מטרותיה. אבל בינתיים קורים דברים פה בבית, בפנים, ואלה דברים שיכולים לשים ללעג ולקלס כל הישג צבאי (בלי לדבר על המחיר בהרוגים, פצועים ובעלי־מום שדורשת גם אופנסיבה “מוצלחת”). הנה, יומיים לפני האופנסיבה נפתח כאן בבירה “כינוס כל־רוסי ראשון” של הסובייטים, שעליהם סיפרתי לך קודם, ובו היו המנשביקים “שלי” (ועמהם אנשי הס"ר) ראשי המדברים, ובייחוד בלט וזכה לאהדה ולתשואות ידידנו צֵרֵטֶלי, מנהיג משכמו־ומעלה שיצא מגלותו בסיביריה והוא ממלא עכשיו תפקיד רב־השפעה בממשלה, אחרי השינויים שחלו בה. והנה, כאשר הדגיש צרטלי את ההכרח בקואליציה, והצדיק אותה (בצדק גמור!) בנימוק ששום מפלגה אינה מוכנה ואינה יכולה לשלוט לבדה, קם לנו פתאום ולאדימיר איליץ' לנין, ראש הבולשביקים (שהיו בסך־הכל שמינית ממספר הנבחרים ב“כינוס הכל־רוסי” ההוא), ומכריז: “צרטלי טועה! יש מפלגה כזאת — זו שלי, הבולשביקים, שנכונה לקבל לידיה את השלטון לבדה, בכל שעה, ולמעשה מיד ממש!”

לנין וחבריו, מתברר, התכוונו לארגן אחר־כך הפגנות מזוינות של תומכיהם במטרה להפיל את הממשלה הזמנית ולתפוס את השלטון. ואף־על־פי שסוכּלה מזימתם, הרי כתוצאה משורה של צעדי פייסנות מוטעים (לדעתי), נערכה — בעצם היום שבו קיבל הצבא את הפקודה לצאת לאופנסיבה — תהלוכה “משותפת” של כל “מפלגות הסובייט”, ובה אכן השכילו הבולשביקים להבליט את עצמם ואת סיסמותיהם.

שכחתי להזכיר שצרטלי, המחזיק בממשלה בתיק של “דואר וטלגרף” (תיק שאינו משקף, כמובן, את מעמדו המיוחד), הזמין אותי למשרדו ב־23 בחודש; כלומר, בעוד שלושה ימים. אני מניח שסוף־סוף אשמע איזו הצעה מעשית. אכן, הגיע הזמן. חודשיים וחצי עברו כבר מאז באתי לכאן, והנפש יוצאת לפעולה כשהי.

שלך בחיבה נאמנה,

סשה

נ.ב.

כתבתי גם לחוּאניטה


פטרוגרד, 18 ביולי 1917

ישה יקירי!

מבחינתי האישית מותר לי עכשיו להרגיש שביעות־רצון. לפני קרוב לחודש, כמו שסיפרתי במכתיב הקודם, הוזמנתי להיפגש עם איראקלי גיאורגיץ' צֵרֵטֶלי, מיניסטר הדואר והטלגרף ואחד משני הנציגים שלנו, של המנשביקים, בממשלה הזמנית הקואליציונית. כשבאתי ללשכתו שבה מיד את לבי בחמימותו. בנימה אישית שוחח איתי ארוכות על פעילותי בעבר, בגילוי־לב דיבר על הבעיות הקשות העלולות לחולל משבר ממשלתי נוסף (בייחוד השאלה של יציאה חד־צדדית מן המלחמה, או בפשטות שלום נפרד עם גרמניה; ובזה מצאתי, כמובן, קרבת דעות ולבבות ביני לבינו), והציע לי, קודם־כל, להיכנס למזכירוּת הסניף הפטרוגרדי של המפלגה, ושנית — לשמש “עוזר אישי” (במשכורת, כמובן) למיניסטר העבודה, הוא החבר המנשביקי השני בממשלה, סקוֹבלֵב. מובן שאת שני הכובעים האלה הייתי מוכן ברצון לחבוש לראשי. הוא צלצל בטלפון אל סקוֹבּלֵב, כמו שהיה מוסכם ביניהם מראש, מן הסתם, וכעבור דקות אחדות הצטרף הלז אלינו ויחד קבענו, פחות או יותר, באיזו צורה אחבּר את תפקידי המפלגתי עם תפקידי הממשלתי. הוסכם שבעיקר אהיה מעין מקשר, או קוֹאוֹרדינטוֹר, בין משרדיהם של שני המיניסטרים המנשביקים ובינם לבין מזכירות המפלגה והסיעה בסובייט; תפקיד רב־תוכן בהחלט, וכפי שנוכחתי לדעת מאז — גם תובעני ומייגע למדי.

למעלה משעה ישבתי בלשכתו של צרטלי, בתחילה איתו לבדו ואחר־כך גם עם סקובלב, וכל הזמן ישבה עמנו קצרנית ורשמה ראשי־פרקים וסיכומים לפרטיכל. לבסוף, אחרי שיצא סקובלב ושוב נשארתי לבדי עם צרטלי, צלצל האיש עוד פעם בטלפון ולתמהוני שמעתי אותו מדבר עם מישהו במזכירות של “מיניסטריון המלחמה”, וכעבור שתיים־שלוש דקות קישרו אותו אל אלכסנדר פיודורוביץ' קרנסקי, לא פחות ולא יותר. אני מודה ומתוודה: חשבתי שכל זה קורה לי בחלום, או ששיכור אני. גדולה עוד יותר היתה תדהמתי כאשר סיים צרטלי את השיחה ואמר לי שעוד מעט יבואו לקחת אותי לפגישה קצרה עם אלכסנדר פיודורוביץ', כי אם נחדש את ההיכרות האישית בינינו ייקל עלי אחר־כך לקַשר בשעת הצורך גם בין המיניסטר “שלי” ובין מיניסטר המלחמה והימייה, הן בדרג הממשלתי והן בדרג המפלגתי.

קיצורו של דבר: אתה לא תאמין, אבל עובדה היא שסמוך לצהרי היום הושיבו אותי במכונית פתוחה ונהג במדים הסיע אותי מרחק דקות אחדות אל מיניסטריון המלחמה, ושם, בלשכתו שבקומה השנייה, חיכה לי המיניסטר (שמאז, כפי שיודע העולם כולו, נתמנה ראש לממשלתנו). הדבר המפתיע ביותר היה שהוא זיהה אותי כמי שהיה במחיצתו של גאפון ב“יום הראשון עקוב הדמים”. התברר שאותו יום בא לשם גם הוא, פשוט מתוך סקרנות, ומתוך ביטחון שלא יקרה שום דבר מרעיש — חוץ מזה שיזמינו את הבאטיושקה להיכנס בראש איזו משלחת לארמון ולמסור שם באופן טכסי ורשמי את הפּטיציה, שתוכנה היה ידוע מראש. אחרי שקרה מה שקרה, רץ קרנסקי לראות מה היה על גאפון (אגב, עד היום הוא מחזיק בדעה שגאפון לא היה פרובוקטור שתול מלכתחילה אלא רק אחר־כך איבד את שיווי־משקלו השכלי והמוסרי והסתבך), ואז ראה על־ידו את רוטנברג (ואת סאווינקוב) “ועוד צעיר אחד”, שעמלו לגזוז את זקנו של הבּאטיוּשקה ולטשטש את שהותו כדי להוציא אותו משם בשלום ולהציל את חייו. התמונה נחרטה כל־כך בזכרונו של אלכסנדר פיודורוביץ' עד שכתום כל השנים ההן זיהה אותי מיד עם כניסתי ללשכתו. ובכן, טביעת־עין ודאי יש לו.

בהמשך שיחתנו הקצרה שאל אותי אם מזמן אני מכיר את “הגרוזיני שלנו”, כלומר את איראקלי גיאורגיץ'. עניתי שהערצתי אותו מאז דרַך כוכבו לראשונה בשמי הציבוריות שלנו ותמיד ראיתי בו אישיות חזקה שתוכל להיות נכס גדול למהפכה בהתגשמותה. הוא שמע אותי והניע בראשו לאות הסכמה ואחר־כך שאל, כבדרך אגב, אם פגשתי שוב את רוטנברג מאז אותו יום מר ונמהר במבואות ארמון החורף. הסתפקתי בזה שהזכרתי כי אחת־עשרה שנה לא הייתי בכלל ברוסיה האירופית, וציינתי שאין לי מושג אפילו היכן הוא עכשיו.

“דמות מעניינת,” העיר בנעימה קצת יבשה. וכמו בבדיחות־הדעת הוסיף: “ואתם, בעצם, חברים למקצוע. שניכם מהנדסים.” כאן ראיתי לנכון לתקן: “אבל בתחומים שונים. אני בבניית גשרים ומסילות־ברזל, והוא במטלוּרגיה — לכן הוא עבד פה בהנדסת נשק ואוניות במפעלי פוּטילוֹב, ובעצם כך הכיר את גאפון.” (עליך לדעת, ישה, שפועלי פוטילוב הם שהיו “העתודה” של גאפון.) ואז תיקן הוא אותי: “שמעתי שבארצות־הברית התמחה באחרונה בהנדסת סכרים,”

בשיחה נמשכה קרוב לעשרים דקות, ואני זוכר ממנה כל הברה, כל אמירה שלו, כל הטיית קול. במיוחד אני זוכר איך חזר רגע קט לנושא של רוטנברג והוסיף: “כן, אדם מעניין, המהנדס רוטנברג,” וכמו לאחר הרהור חוזר: “יוכל להביא כאן תועלת רבה.” בחיוך קל הביע אחר־כך את תקוותו שמיניסטר העבודה יידע להפיק ממני תועלת לא רק כחבר־מנשביק אלא גם כמהנדס מסילות־ברזל. “הרבה מסילות חדשות עוד נבנה ברחבי רוסיה… ובלבד שנצליח לסיים במהרה את המלחמה!”

עד כאן, ישה חביבי, מה שנוגע לצד החיוב מן הבחינה האישית, אבל מהבחינה הרחבה יותר, החשובה לאין ערוך יותר, התמונה מרנינה הרבה פחות. את הקווים הכלליים ודאי מוסרות סוכנויות־הידיעות לעיתונים בכל העולם כולו, ובמדינה נייטרלית כמו ארגנטינה הקוראים של La Prensa יכולים, מן הסתם, לקבל תמונה נכונה, פחות או יותר. אבל הסך־הכל נראה לי עגום ומסוכן יותר מיום ליום, בייחוד אחרי שהאופנסיבה המבטיחה, הראשונה מאז הופל המשטר הרקוב והכושל, נגמרה בפיאסקו גרוע לא פחות מקודמותיה בימי הצאר, אף־על־פי שהתעמולה הרשמית ניסתה לעורר תקווה שהעם הרוסי המשוחרר יגלה יכולת ארגונית וקרבית משופרת לאין שיעור. משעה שנכנסו הגייסות הגרמניים למערכה לא היה עוד שום ספק שהעניין אבוד, ובחזית גליציה לא איחרה התבוסה לבוא — אך כפסע היה ביניהם לבין תפיסת השלטון. הם מתכוונים לזה בכל הרצינות, ואם יצליחו יהיה פירוש הדבר, בלי ספק, שפיכות־דמים נוראה, תקופה של סבל מחודש להמוני העם, כניעה מוחלטת לגרמניה (שוודאי ידעה מה היא עושה כשהתירה לקרון החתום של לנין לעבור על אדמתה!). על־כל־פנים, יהיה זה קץ הסיכוי הנפלא לחופש ולדמוקרטיה — מן הים הבלטי עד האוקיינוס השקט ומן הים השחור עד לים הלבן!

למזלנו, זה עשרה ימים ראש־הממשלה הזמנית שלנו הוא אלכסנדר פיודורוביץ' ולא עוד הנסיך לבוב (וזאת אחרי משבר קשה בשאלת אוקראינה). עמידתו האיתנה של קרנסקי היא אולי שהדפה אתמול את ההסתערות הפרובוקאטיבית של אלפי המלחים המוסתים מקרונשטט; בזכותו הוּשׂמו טרוצקי וקמֵנייב במאסר, ואילו לנין ואחדים מנושאי־כליו ברחו אל מעבר לגבול הפינלנדי. באותה עת עובר מרכז־הכובד, למעשה, אל הוועד־הפועל של הסובייטים, ושם צרטלי הוא המנהל בעוז ובגבורה את המאבק על נפשה של המהפכה, בלהט ובכוח שכנוע שקשה לתארם.

המסור כמו תמיד,

שלך,

סשה

נ.ב.

אל תכעס, אבל אני בכל זאת מחכה לסימן כלשהו של אישור שקיבלת את כל הדפים הרבים שאני שופך וחוזר ושופך עליך. אם אבין שאינך מקבל, או שאינך מעוניין לקבל, אמצא דרך אחרת, לא נורא…


פטרוגרד, 5 באוקטובר 1917

ישה, ישקה, בכל זאת!

אתה אינך כותב מטוב ועד רע, ואני כבר הזהרתי אותך בסוף מכתבי הקודם שאם לא יתקבל ממך לפחות אישור שהדברים אמנם מגיעים אליך, אחסוך מעצמי את הטרחה ואשתדל למצוא דרך אחרת לשמור על רישומי המאורעות הגדולים העוברים עלינו, ככל שאני נוגע בהם או כפי שהם מצטיירים בפּריזמה האישית שלי. אינני מעלה על דעתי שהצנזורה (לא אצלנו ובוודאי לא בקצה השני של כדור־הארץ) היא שמעכבת את המכתבים שלי ואינה מעבירה אותם לתעודתם, ומצד אחר קשה לי לקבל ששום דבר אינו מגיע אליך, כמו שקשה לי לחשוב שלאחר־מעשה התמלאת כעס כל־כך על “חוסר האחריות” שגיליתי בעזיבתי הפתאומית ועל מה שעוללתי אולי לחוּאניטה עד שהחלטת לשים קץ ליחסינו (שמא כדי לעזור להשכיח אותה מלבי), או לפחות להימנע מהתכתבות פעילה איתי.

אבל העובדה היא שבלחץ המאורעות של הזמן האחרון לא התפניתי כלל לחשוב על אלטרנטיבה למכתבים שאני שולח (אולי לתוהו?) — כשם שאותו לחץ עצמו דוחק ממחשבותי (אודה בגילוי־לב, כדרכי) את זכרה הכואב (ועלבונה?) של חוּאניטה. ובד בבד עם זה רצה המקרה ויש לי עכשיו צורך דוחק להעלות על הנייר, ובפירוט, את תיאור הופעתו המחודשת של רוטנברג בחיי, ולעשות את זה כל עוד הזיכרון חי וטרי — ובאין ברירה, לכתוב ולשים את הכתוב במעטפה ולשלוח אותו — כן, בכל זאת! — לבואנוס איירס, אליך.

בתחילת החודש הגיעה אלי הידיעה שרוטנברג פעל בניו־יורק למען המהפכה, ובדרגים גבוהים ביותר הובּע בפירוש רצון לראותו כאן, בזירה (ואני עצמי מובן שלא התפלאתי כלל לשמוע זאת, אחרי שיחת ההיכּרוּת שהיתה לי בזמנו עם קרנסקי), ושהוא אכן עומד להגיע בכל רגע (בעת ובעונה אחת עם מויסיי נוֹבוֹמייסקי, גם הוא לוחם שנעלם מהאופק, שותף למאבק “מן הימים ההם”, אך כנראה בלי כל קשר לרוטנברג).

אתמול בבוקר סח לי המיניסטר “שלי”, אגב אורח, שפיוטר מוֹיסֵיִיץ' נמצא כאן ושאפילו הספיק להיפגש עם קרנסקי, ואפשר מאוד שיקבל תפקיד חשוב בהגנה על הסדר והביטחון בבירה.

לא שאלתי היכן הוא מתאכסן, אף שיכולתי לטלפן אל לשכת ראש־הממשלה ולקבל את הפרטים הללו. משום־מה לא רציתי לגלות להיטות, או להיראות כמי שמבקש להתהדר בקרבתו אל אורח מכובד או אישיות חשובה. על־כל־פנים, רצה המקרה ואמש, בשעה מוקדמת למדי, חשתי רעב ל“משהו טוב” ונשאתי רגלי למסעדה אחת שבעלת הפנסיון שלי, וַרווארה פיודורובנה, המליצה עליה לפני (“שם אפשר עדיין להשיג תרנגולת נוסח קייב, בשר צלי משובח, בורשט בשמנת חמוצה ‘כמו פעם’, ופירוֹשקי”). והנה בקרן זווית, פניו אל הכניסה, את מי רואות עיני שם אם לא את פיוטר מוֹיסֵיִיץ', בחברת עוד אדם אחד. נופפתי אליו ביד מהססת, אבל הוא זיהה אותי מיד כאילו רק אתמול נפרדנו — ומיד קם ממקומו וצעד לקראתי. התחבקנו בחום, ובלי דיבורים מיותרים הוליך אותי אל שולחנו: האיש שישב בגבו אלינו, וכמנהגו של איש־מחתרת מבטן ומלידה אף לא הסב את ראשו ולא הראה את פניו, היה ניקולאי סאווינקוב, לא פחות ולא יותר. אך גם פרצוף־הנחושת שלו התרכך בחיוך של פתיעה; הוא לפת את ידי בכפו החזקה, והתעניין לשמוע איפה התחבאתי “כל אותן שנים”.

קיצורו של דבר, קרוב לשעתיים ישבנו יחד ושוחחנו בשקיקה, בלהיטות. רוטנברג אכל בהתאם לכושר הקיבול של אוקראיני גברתן ורחב כתפיים שכמוהו, ואילו סאווינקוב הסתפק בתפריט נזירי שיתאים אולי לאיזה סאבוֹנארוֹלָה. אם תשאל לדעתי, אודה שהצלי היה משובח, אבל אין להשוותו לאַסָדוֹ ארגנטיני רגיל. לא בכמות, ולא באיכות. אך לא זה היה העיקר, כמובן.

השינוי בהשקפת־עולמו של סאווינקוב בלט מראשית השיחה, ואף ששמעתי (וקראתי) על כך קצת קטעי דברים, הייתי המום לשמוע את הדברים יוצאים מפיו במפורש. הכל יודעים שבפרוץ המלחמה היה האיש בצרפת וללא שהות התנדב, בטוראי פשוט, לחיל־הרגלים הצרפתי, ואמנם אפשר מאוד שעצם השירות בצבא — ואולי דווקא בצבא זר וסדיר — הוא שחולל בו את השינוי: מי שהחשיב בעבר רק את הכרעתו הרצונית החופשית והריבונית של לוחם־הטרור האידיאליסטי דיבר עכשיו פתאום כמי שמעלה על נס את הארגון הצבאי ההמוני, המבוסס על ציווי ועל קבלת־עול ומשמעת כפויה, “מכנית” כביכול, כביטוי עילאי לעצמיותה ולעצמאותה של חברה לאומית, כערך בסיסי המונחל להמוני עם. לשאלתי השיב, שכאשר פרצה המלחמה לא פקפק גם רגע שחובתו האישית היא להתנדב למלחמה נגד הגרמנים באשר הם אויבים היסטוריים לאמא־רוסיה ולעמי הסלאבים כולם, ואם לא התגייס אז לצבא הצאר הרי זה רק מפני שבטוח היה ששם יצטרך קודם־כל לתת את הדין על מעשיו החתרניים הנפשעים — או שפשוט יושלך לסיביריה, בלא דין ובלא דיין. עכשיו, למרבה הפלא, הוא חי בהרגשה שבתפקידו כסגן מיניסטר המלחמה בממשלה הזמנית (לאחר שנעשה אלכסנדר קרנסקי מיניסטר המלחמה והימייה) לא עשה די (כמו שהוכיח כשלון האופנסיבה של ה־18 ביוני) להשיב לצבא את רוחו הקרבית, לחדש את רוח הלחימה שלו מול צבאות הגרמנים ובעלי־בריתם, ולעצור את הסחף בארגונו ובעוז־רוחו. ואם גם בזה אין די, הרי בלי הנד עפעף דיבר הגבר — מי שהיה גיבור “הארגון הקרבי” של הס"ר ולימים מפקדו — על מימוש השאיפה ההיסטורית של רוסיה להשיט את אוניותיה במימיו החמים של הים התיכון ולשלוט בדרדנלים — ולדבריו, עוד לפני שנתיים הושג על כך הסכם מקיף (וסודי) בין רוסיה לבעלות־בריתה המערביות. כך דיבר, ואילו רוטנברג לעס, ושמע, ומדי פעם הנהן בראשו ונהם נהימות של הסכמה.

קשה היה לי להאמין למשמע אוזני. אם ככה מדבר סאווינקוב, אמרתי בלבי, מה לנו כי נלין על הגנרל קוֹרנילוֹב, על מיליוקוּב ומַקלאקוֹב, או אפילו על קרנסקי? ובעל־כורחי צצה במוחי השאלה: האם כדי לחזות בשינוי־ערכים כזה אצל המעולים שבחולמי המהפכה וגיבוריה, האם כדי לתת יד, מרצון או מאונס, להמשך הטבח המטומטם בהמוני איכריה ופועליה של רוסיה, עזבתי אשה אוהבת הלומת אכזבה ועשיתי את הדרך הארוכה מבואנוס איירס לבל אאחר חלילה להגיע לפטרוגרד?!

לא התביישתי ופניתי אל ידידי הישר והאמיץ פיוטר מוֹיסֵיִיץ' בשאלה מפורשת:

“קלפים על השולחן, רוטנברג! האם אתה בדעתו של סאווינקוב?”

תחילה ניסה לפטור אותי בהיתול מתגרה:

“וכי ממתי אלכסנדר מויסייץ' משחק בקלפים?”

כמוך, ישנקה, גם הוא יודע, כמובן, שאני בוחל בכל מה שקשור בקלפים. (אולי מפני שאינני מסוגל פשוט לתפוס מה עושים בהם.)

“פיוטר מוֹיסייץ',” הקדים סאווינקו להשיב במקומו, במין בת־צחוק לגלגנית, “עשה כברת דרך אחרת לגמרי… עכשיו הוא מנסה לשוב על עקבותיו.”

לא ירדתי לסוף דעתו, וביקשתי מרוטנברג שיסביר. והוא נענה לי.

ובכן, מסתבר שההצלחה האירה לו פנים בקריירה ההנדסית העסקית שלו בארצות שונות באירופה, ובעיקר באיטליה (שם, אגב, גם נעשה בן־בית אצל מקסים גורקי באי קפּרי), עד שפרצה המלחמה העולמית. חסימת הגבולות, והמצב החדש בכללו, אילצו אותו לעשות חשבון־נפש ולבדוק מחדש את דרכו ואת השקפותיו. הוא התחיל (ואולי המשיך?) לחפש דרכים אל “הלאומיות היהודית”, ותוך כדי כך התקרב אל אישים מרכזיים בציונות הרוסית; בפרט הזכיר, נדמה לי, את ולאדימיר ז’בוטינסקי, פלייטוניסט ונואם אודסאי מבריק וידוע (אני זוכר שהיינו קוראים אותו לפעמים באוֹדֶסקי וֶסטניק). בשלב מוקדם במלחמה עזר לו רוטנברג, לדבריו, לעשות נפשות להקמת איזו יחידת מתנדבים יהודית שתילחם — כנראה, במדים בריטיים — נגד תורכיה, וזאת מתוך אמונה שהאימפריה העותומאנית סופה להתפרק ואז יוכלו הציונים לגבּות תשלום פוליטי בעד תרומתם המלחמתית. במשך הזמן אפילו נסע רוטנברג לארצות־הברית ושם עזר לגייס מתנדבים יהודים־רוסים לגדודים כאלה, שלא מכבר, אחרי משא ומתן ממושך מאוד, אמנם הסכימו האנגלים לקבלם ולאמנם במסגרת הצבא שלהם ולשלוח אותם, בסופו של דבר, להילחם על אדמת פלשתינה. בינתיים התחילו האימונים על אדמת אנגליה, ורוב החיילים הם בניהם של יהודים־רוסים שהיגרו לאנגליה וממילא היו חייבים להתגייס — אם כנתינים רוסים ואם כתושבי בריטניה.

ברור שפעילות כזו אינה מתיישבת עם שלילת השתתפותה של רוסיה המהפכנית במלחמה האימפריאליסטית לימין מעצמות־ההסכמה, בעלות־בריתו של המשטר הצארי שמוגר. למה, אפוא, מיהר גם רוטנברג לחזור הנה, לאחר שב־1906, אחרי כל מה שעבר עליו, נשבע להינתק מכל פעילות פוליטית־מהפכנית? האם כדי לחזק את ידי קרנסקי, שבעמדתו הפרו־מלחמתית הוא מסכן עכשיו את העתיד הפוליטי הכביר הצפוי לו — שלא לדבר על הסכנות שבהן הוא מסבך את המולדת ואת המהפכה, זו שתוך חודשים מספר כבר העלתה אותו לדרגת ראש־הממשלה הזמנית ומנהיג עממי ראשון במעלה?!

את פיוטר מוֹיסייץ' אני מוקיר ואפילו מעריץ מאז ומתמיד בשל יושרו וכנותו, מסירותו וגבורתו, אך גם בשל כושר החשיבה והניתוח שלו. בעיני הוא אחת האישויות הבולטות שצמחו מן האינטליגנציה הרוסית של ראשית המאה. הסתלקותו מן המערכה לפני אחת־עשרה שנה היתה מובנת לי, אבל ראיתי בה אבידה גדולה. עכשיו הִרצה לפני שני חבריו לשולחן, בצורה הגיונית ומסודרת, את תפיסתו הנוכחית.

לפי הניסוח שלו, הוא רואה חפיפת אינטרסים בין “התנועה הלאומית של העם היהודי” ובין המהפכה שלנו. תבוסתן של מעצמות־המרכז היא אינטרס משותף לשתיהן, ואילו אם תחליט הממשלה הזמנית לתת יד לשאיפתם של הציונים למעמד פוליטי מיוחס בפלשתינה לאחר שתמוגר האימפריה העותומאנית, הרי תזכה רוסיה בתמיכה מוסרית, כספית וצבאית חשובה ביותר מצד ארצות־הברית. כמי שהספיק להכיר היטב את הלכי־הרוח האמריקאיים, אומר רוטנברג, שכל זמן שהיתה רוסיה הצארית — האוטוקרטית, הריאקציונית והאנטישמית — אחת משלוש מעצמות־ההסכמה הגדולות, לא יכלו האמריקאים, ובייחוד היהודים שבהם (“שאין לזלזל בהשפעתם על דעת־הקהל שם”), לזוז מן הנייטרליוּת שלהם — ובוודאי לא לתת עדיפות ממשית ל“הסכמה” על ה“מרכז”. במובן זה אכן חוללה הדחת הצאר שינוי דרמטי; גם אם לא ההדחה היא שהכריעה את כפות המאזניים בארצות־הברית, אין ספק שרוסיה החופשית, הדמוקרטית והפרוגרסיבית נראית שם באור אחר לגמרי. “וחייבים אתם להבין,” חזר ואמר, “שכּניסתה של אמריקה למלחמה היא הערובּה המכרעת לנצחונה של ה’הסכמה' על הגרמנים ושותפיהם, לרבּות התורכים.” ואף־על־פי־כן, הוא מסייג הדברים: אם תהפוך רוסיה עורף לבעלות־בריתה, ותאפשר לגרמנים ולהעביר כוחות צבא אדירים לחזית המערבית, עדיין תוכלנה מעצמות־המרכז להעמיד את בעלות־הברית במבחן חמור, שיתבע שוב מאות־אלפי קורבנות, ואולי אפילו יעמיד בסימן־שאלה את עצם נכונותה של דעת־הקהל האמריקאית שלשלם את מחיר התמיכה במעצמות־ההסכמה.

מסקנתו של רוטנברג היא שלמען האינטרס הישן שלו בהצלחת המהפכה הסוציאלית הרוסית, כמו גם למען העניין החדש שלו ביישוּת פוליטית יהודית, רוסיה חייבת לשמור אמונים למעצמות־המערב ולהמשיך בריתוק עשרות דיביזיות גרמניות ואוסטרו־הונגריות. הוא אפילו השתעשע ברעיון של הקמת דיביזיות שלמות של חיילים יהודים בצבא הרוסי כדי לשלוח אותן לחזית הקווקז; בשם האידיאלים הציוניים יבקיעו הגייסות הללו את קווי התורכים, ישברו את ההתנגדות העותומאנית, ולאחר שיוציאו את תורכיה מן המערכה ישחררו את אדמת פלשתינה!

והוא סיים בצחוק בשלוש מלים בעברית בּיבּלית שמובנן, כמו שהסביר לנו, “ובא לציון גואל.” (זה לקוח, כנראה, מן התפילה היהודית. מישהו — אולי אותו ז’בוטינסקי, שלדבריו הוא מתרגם גאוני מעברית לרוסית — ודאי לימד אותו באחרונה.)

המעוף, ה“רַזמאך”, נראה לי באמת מתאים לפיוטר מוֹיסייץ' כמו שהכרנו אותו בשכבר הימים. אבל, אל אלוהים, איך הוא מגיע לאוטופיזם אבסורדי שכזה!

בגילוי־לב אמרתי לו את דעתי. הבעת הסבל המשועמם על פניו של סאווינקוב העידה עליו שגם הוא דוחה הזיות כאלו, הגם שהמסקנה המעשית — שמוכרחים להמשיך במלחמה — היתה משותפת לשניהם.

ולשניהם אמרתי שהמציאות תוכיח עד מהרה גם לעקשן הגדול ביותר שאין שום סיכוי להשאיר את החייל הרוסי בקווי החזית עוד הרבה שבועות וחודשים. הוא כבר מצביע ברגליים, ואם יובהר לו שאמנם “למעלה” החליטו להמשיך ויהי־מה, הוא פשוט יקום ויעלה מן החפירות: מיליוני מוז’יקים יתחילו לחזור לכפריהם, או ינהרו לפטרוגרד להפיל את הממשלה ולהמליך את הבולשביקים. אז, סיימתי, ממילא ייכנסו הגרמנים לפטרוגרד, ולמוסקבה, ולקייב, ולאודסה, וכמו סכין בחמאה יחתכו ויגיעו לדנייפר ולוולגה — אלא שאז תפרוש רוסיה מן המלחמה מושפלת לדורות ולא כמי שפונה אל חיילי כל הארצות הנלחמות בקריאה שאין לעמוד בפניה להפסקת ההרג ההדדי ולשלום “בלי סיפוחים ובלי פיצויים”.

“אתה חושב את עצמך מנשביק אבל חושב כמו בולשביק,” נכנס סאווינקוב לתוך דברי.

ורוטנברג החרה־החזיק אחריו:

“הסכנה איננה בחייל המוז’יק, ולא בגרמנים, ואפילו לא בבולשביקים. יש רק אדם אחד שהוא מסוכן, וקוראים לו ולאדימיר איליץ' אוּליאנוֹב.”

פניו החזקים הוצפו דם כשהתחיל לדבק בקול מורתח על הקרון החתום שהעמיד הקייזר הגרמני לרשותם של לנין וחבריו כדי שיגיעו לזירת המאבק המהפכני ויפעלו להוצאת רוסיה מן המלחמה!

“אז מה אתה מציע?” תמהתי.

הוא שתק עד שגבה ממנו המלצר את המגיע בעד הסעודה שלנו. ואז קם על רגליו בשתיקה זעופה, בחימה כבושה, ובעוד אנו כולנו לובשים את מעילינו השיב על שאלתי, בהבעת־פנים החלטית כמו זו שבה הודיע בשעתו שהוא מוכן להרוג את גאפון יחד עם רצ’קובסקי:

“את האיש ההוא צריך להרחיק בכל מחיר.”

“את ולאדימיר איליץ'?” שאלתי.

“בדיוק כך… וגם את לייב דווידוביץ'!” השיב באותה חומרה הדוקת־שיניים. סאווינקוב, חתום שפתיים, אף הוא הנהן בראשו.

“כלומר?” הוספתי ושאלתי, כתלמיד מקשן.

על כך לא השיב עוד. רק סנטרו הזדקר בתוקף.

יצאנו החוצה אל הלילה הדמום והצונן. אחת המרכבות הממתינות שם בחוץ קרבה לגשת בטפיפת פרסות אטית.

כוונתו של רוטנברג היתה ברורה.

רעד עבר בי.


פטרוגרד, 12 באוקטובר 1917

יאשה חביבי,

הנה, בתוך כל סחרחורת המאורעות והלחצים המתנגשים, והעבודה שאינה מניחה לך כמעט רגע פנוי לנשימה, וטורפת אפילו, לא פעם, את שנתך ואת חלומותיך (אם בכלל אפשר להגדיר אותה כ“עבודה”) — בתוך כל אלה, כמו רעם ביום בהיר, המפתיעה שבכל ההפתעות האפשריות, מופיעה לי כאן אמא, ולא לבדה אלא עם קסֶניָה אחותי היקרה!

הגע בנפשך! היית מאמין בכלל?

אמנם, קודם בא המברק. וזה כשלעצמו פלא — שמצד שני הוא אולי הוכחה לכך שהמיניסטר “שלנו”, צרטלי, מצליח לא רק למלא את תפקידו במאבקים הפוליטיים הגדולים אלא גם להפעיל את המיניסטריון שלו: הדואר והטלגרף!… את המברק מצאתי על שולחן־הלילה שלי בחדרי בפנסיון, כשחזרתי הביתה לישון, סוף־סוף, יום או יומיים לאחר ששלחתי לך את תיאור הפגישה (המקרית כל־כך, המפתיעה כל־כך אף היא) עם רוטנברג (וסאווינקוב). הנה אני מחזיק אותו על־ידי ברגע זה על השולחן:

מגיעה עם אמא לתחנה הניקולאייבית 9 בחודש בצהריים.

באהבה, קסֶניָה.

מה אגיד לך? אחרי כמה מכתבים ששלחתי ולא זכיתי לקבל עליהם אף רמז של תשובה, נופל על ראשך מברק של עשר מלים ויוצר מצב חדש לגמרי… והמחשבות! והחישובים! והניחושים! מה קרה, ומה גרם, ומה מסתתר מאחורי זה, ומה זה עשוי להביא, ואיך אני באופן אישי מסתדר עם הדבר הזה, ואיך אספיק לדאוג לקבל אותן בצורה הולמת, ואיך אתפנה בשבילן, וכמה זמן הן אומרות לשהות, ואולי הן מבקשות בכלל לקחת אותי עמהן?!

אתה יכול לתאר לעצמך לאיזו מערבולת הטילו אותי עשר המלים של המברק ההוא!

מובן, קודם־כל הייתי צריך לחשוב על אכסניה בשבילן, אף־על־פי שזה היה הצד הקל ביותר בכל העניין. בבוקר השכם יצאתי מחדרי (אחרי שכמעט לא עצמתי עין כל אותו הלילה, וגם אילו הצלחתי להירדם ודאי הייתי מתעורר מדי פעם לקול היריות, שנעשו עכשיו תכופות וקרובות יותר ויותר, בלילה ולפעמים גם ביום) ומיהרתי לחפש את ורווארה פיודורובסנה או את בעלה. היא כבר היתה במטבח, רעננה ונמרצת כמנהגה, ולשמחתי אמרה לי שלא אדאג: חדר יהיה להם בשביל האורחות שלי, ואפילו מרוּוח ונאה יותר משלי, ולכבוד ייחשב להם, וכה הלאה וכה הלאה… ואם יהיה צורך, גם ארוחות תהיינה, משמע פנסיון מלא…

ואחר־כך?… טוב, אינני רוצה להלאותך בפרטים; גם אין פנאי לזה, בעצם. אעבור ישר לתחנת־הרכבת הניקוֹלאייבית, ב־9 בחודש, שעה לפני המועד הנקוב. התחנה הומה מאדם, אנשים מתרוצצים בין אשנבי הקופות, בין הרציפים, הרבה חיילים, סבּלים, מוכרי עיתונים, טפּילים למיניהם, שוטרים של המיליציה העירונית החדשה (בלתי חמושים!), צוענים, חלכאים הישנים ואוכלים בפינות שונות על הרצפה או על הספסלים, ריחות של מאכוֹרקה וכרוב ופחם, עובדי רכבת ומסיקי קטרים. מה לא ומי לא?! אבל האם מישהו יודע על הרכבת שמגיעה בצהריים? מגיעה מניִן? נו, מן הסתם מקייב! ואולי מחרקוב? ושמא מאודסה? לא, זה הרי בכלל לא ייתכן… בכל אופן, לשום איש אין שום מושג, או שכל אחד מן הנשאלים מתיימר להשיב לך אלא שהתשובות כולן בלתי מבוססות, נטולות ממש.

קיצורו של דבר: קרוב לשעה 12 נמצא פקיד שנראֶה יודע־דבר ואחראי והוא מַפנה אותך אל הרציף הנכון (לא זה המסומן בשלטים) אבל גם מודיע לך שאין לחכות לה לרכבת המצופה לפני השעה 2 לפחות. נו, טוב, לוּ יהי כן, נחטוף איזו פרוסת לחם עבה מרוחה בחמאה, עם כוס תה רותח, שם במזנון, או על־יד המזנון, ונתאזר בסבלנות, ונחכה. ובינתיים, רואים את העם הרוסי בתנועה, בכל פארו והדרו…

השעה 1 עבר מזמן. גם 2 הגיעה. ו=2 ורבע, 2 וחצי, 2.45, וגם 3. מאומה! קדחת בצלחת!… כלומר, רכבות נכנסות, וגם יוצאות, וארובות הקטרים פולטות תמרות עשן ממאיר, והצפירות מרעישות את החלל ומחרישות אוזניים, והעם הרוסי נשפך מן הקרונות ונלחץ אל תוכם, אבל דווקא הרכבת הצפויה, המצופה, מקייב או מחרקוב, זו, מעשה שטן, אין לה זכר בכלל…

ובינתיים דוחפים ודוחקים, ולוחצים ומועכים. מכל הצדדים. ומריצות־המטען של הסבלים מחמירות את הלחץ. ופעם אחת כבר נפלת ארצה, וטינופת כבר נמרחה על המעיל, מאחור. וצמד פרחחים, מילדי המהפכה הנפלאים הללו, שעברו על פניך בריצה חופשית ושובבה, חטפו את הכובע מעל ראשך ופרחו להם לכל הרוחות — קום לרדוף את הרוח בשדה! ומרגע לרגע אתה מרגיש את עצמך יותר ויותר מתוח, עצבני, מותש, אובד־עצות, או פשוט אבוד…

כבר אפלולית יורדת. מדליקים את פנסי החשמל הגדולים, אך בגלל המחסור אורם חיוור מעט. השעה 4.20, והנה כבר 4.30… ב־4.45 נדמה לך (אבל לא בפעם הראשונה!) שזהו זה, והפעם אכן מתאמת הדבר. לרציף שלך נכנסת רכבת באורך קילומטר, חלקה קרונות ברזל וחלקה קרונות עץ, קצתה נוסעים וקצתה משא, או אולי נוסעים בקרונות־משא… אבל הנה אתה רואה אותן פתאום יורדות במדרגות המזוקפות, בתוך צפצופי המשרוקיות של פקידים למיניהם ושקשוקן של מריצות וקריאותיהם של מוכרי העיתונים, אמא, אִמוֹצ’קה, ואיתה קסֶניה, ואתה מנופף אליהן בידך עוד ממרחק, נחנק ממש בהתרגשות, ואתה רואה איך קסניה מזהה אותך, מצביעה עליך במטרייה שבידה, ואמא נעצרת, מאהילה בידה על עיניה, ואתה מרגיש, מרגיש בלי לראות, שהעיניים נוצצות — אצל שתיהן, וּודאי גם אצלך — ואתה מתפרץ לעברן בריצה, הודף ודוחף, וסופג גערות ורטינות וגידופים, והנה אתה כבר נופל על צוואריהן, ואתם מתחבקים ומתנשקים, ושתיהן שטופות דמעות, ואולי, אולי גם אתה…

הגיל ניכר בה באמא. השנים עשו את שלהן, כרגיל, וכמו הנמיכו את קומתה. אבל, כנראה, גם האלמנוּת, הבּדידוּת, כובד האחריות שלא הורגלה בה; הבחנתי בקמטים קטנים של מרירות בזוויות פיה, מרירות שלא היתה זכורה לי מן העבר. קסניה, לעומת זה, נראתה רחבת במלוא פריחתה, דשנה וחסונה, הדורה במגבעתה השחורה, רחבת התיתורה, במעיל מוגבּה־כתפיים כצו האופנה, בנעלי־עקב. (ועדיין פנויה, משום־מה.)

מיהרתי להוציא אותן מן ההמון הצפוף, על סכנותיו הגלויות והחבויות. בתוך פחות מרבע שעה הביא אותנו האִיזווֹשצ’יק אל הפנסיון (גם הללו יש להם עכשיו אגודה מקצועית!). בדיוק ברגע שהגענו נמלך הסוס בדעתו והטיל קוּפּה של גללים מהבּילים. האכסנאי שלנו, ואלֵרי זָכָריץ', פתח לנו את דלת הפנסיון, בשיא הנימוס והחביבות נטל בידיו את שתי המזוודות, אחת לכל אחת מן האורחות, והוליך אותן אל החדר השמור להן. גם הוא וגם ורווארה פיודורובנה היו מסבירי־פנים וזריזים לעשות למעלה מן הנדרש, וגילו התחשבות ועדינות־רגש מרובה בטיפולם באמא ובקסֶניה. גם האוכל שהכינו היה משובח ומשׂבּיע יותר ממה שאפשר לצפות לו בתקופה זו.

שתיהן היו מיוגעות כהוגן משתי יממות של נסיעה ברכבת, כולל שתיים־שלוש החלפות. ועד שהגיעו מן האחוזה לצ’רניגוֹב… גם זה לא היה פשוט… נראה ששום דבר אינו פשוט עכשיו, בייחוד לא בנסיעות ארוכות… ואם רוצה אתה לדעת, הן אמנם קיבלו ממני מכתבים ששלחתי מכאן, מפטרוגרד, אולי לא את כולם אבל שניים בוודאי, ומאז קיבלו את הראשון (בסוך מאי, כנראה) שלחו לי ארבעה או חמישה מכתבים ואף אחד מהם לא הגיעני, ומשעה שנתחוור להן הדבר החליטו לבוא ולמצוא אותי בכּרך הגדול הזה לפני שיִקרה משהו שאין להשיבו… מה זה יכול להיות, תמהתי… ובכן, הכּוונה להחרמת האחוזה… כי כבר יש ויש איומים מפורשים, והאיכרים, כל כמה שהם זוכרים לטובה את אבותינו, שלך ושלי, וכל כמה שלבם טוב על מיכאיל ארקאדייביץ' גיסנו, בעל אחותי הגדולה, שהוא עצמו נמצא כבר שנה ומעלה בשבי האוסטרי (האם ידעת זאת אתה ולא סיפרת לי כדי לא לצער אותי?), על אף כל זאת הם תקיפים בדעתם שאת כל בעלי־האחוזות צריך לנשל מקרקעותיהם ולחלקן בין האיכרים, בפרט אלה מהם שנלקחו לעבודת הצבא וחסרונם מורגש כל־כך. הן עצמן, אמא וקסניה, משוכנעות שאכן יבוא הדבר, אם תרצה הממשלה הזמנית ואם לא תרצה — גדולה מזה: אם לא תרצה, לא תהיה!

ואין צורך לומר שלא יעלה על הדעת שבעלי־אחוזות יהודים יופלו לטובה, דווקא הם…

ובכן, המיחם היה חם, כרגיל, והן שתו תה בחדר האוכל, עם ריבת גרגרים מופלאה שקיבל ואלרי זכריץ' לא מכבר מבני משפחתו בכּפר שבפלך ריאזאן. ואחר־כך פרשו לחדרן לשעה קלה, להינפש ולהחליף כוח, ולהחליף בגדים. אך הרבה לא האריכו בזאת, כי גדול היה הצימאון לשמוע ולהשמיע, ומנוי וגמור היה עמהן למהר ולחזור בעוד יומיים־שלושה לכל היותר, כי מי יודע מה יילד יום שם — ומי יודע מה יילד יום כאן — והן ידעו מתוך מכתביך שלך (כן, כך לפחות בטוחות היו שלא אוּנה לי כל רע) שאני ממלא תפקיד כלשהו בממשלה הזמנית: “עוזר מיוחד של סקוֹבּלב, מיניסטר העבודה, נכון?” ביקשה אמא לדעת דהר לאשורו, ובגאווה מפורשת ביטאה את המלים הללו… משמע: לא קל לי להתפנות בשבילן, ולא בנקל יוותרו עלי יותר מיום־יומיים ב“מיניסטֶרְסְטְבוֹ”, נכון?

“אבל, אמא!” נכנסתי לתוך דבריה, מוצף איזה גל חם של אהבה ורחמים. “אני מוכן להתפנות בשבילכן לגמרי וללַוות אתכן בחזרה לאחוזה, אם את חושבת שזה יוכל לעזור…”

“לא, לא. בשום אופן! אתה עושה דברים חשובים, ועתידה של הארץ ייחתך כאן ולא אצלנו בכפר,” ענתה לי. והוסיפה עוד משהו שממש צבט את לבי, וזה ודאי על סמך מה שקראה במכתביך אליה: “אם אתה עזבת בארגנטינה אשה שאהבת מאוד כדי לעזור למהפכה, אסור לך לעזוב כאן עכשיו את המהפכה כדי לעזור למשפחה שממנה נפרדת כבר לפני חמש־עשרה שנה למעשה!”

נפלתי אַרצָה לפניה והנחתי את ראשי על ברכיה וכבשתי את פני בשמלתה כמו בימי ילדותי, וידעתי שאינני נוהג כלל כאיש מבוגר, והרגשתי שבכי מרעיד את כתפי ושוב אין לי שליטה בעצמי. ובתוך כך היתה לי הרגשה משונה שאני צופה בהצגה של מחזה צ’כובי ואני עצמי אחד השחקנים…

ודווארה פיודורובנה הכינה ארוחה נהדרת באמת, ושתיהן היו מורעבות כהוגן ואכלו בתיאבון ובהנאה, ואחר־כך ניהלו שיחה ידידותית מאוד עם זוג בעלי־הבית, והיתה הרגשה ביתית ולבבית. כאילו כולנו רוצים בכל לב להרעיף חיבה וחסד זה על זה מפני שספק רב אם נתראה עוד אי־פעם וספק רב אם לאורך ימים נישאר בעולם שבו יש מקום לחיבה וחסד.

אינני יודע מדוע אני מתבטא כאן בצורה כזאת. אני רוצה לקוות שעוד אצטער על התבטאויות כאלו, אתפלא עליהן ואתבייש בהן!

אחר־כך הצעתי להן שנצא “לבלות” באחד מבתי־הקפה או המועדונים שבכרך הגדול והשוקק הזה שלנו, וחשבתי שדווקא בגלל הדאגות בכפר תשמחנה להיענות לי, אך הן לא רצו לשמוע על כך. הצעתי: אולי, מחר בערב, נלך לקונצרט של שליאפין, או נלך ל“מארינסקי” לראות את קראסאווינה הנפלאה בבלט החדש שלה. לא, אמרה אמא, אולי אַת, קסניה, רוצה? אדרבה, את הרי אוהבת את הדברים האלה… אבל גם קסניה לא רצתה: לא בשביל זה עשו את כל הדרך הארוכה עד כאן. ואם רוצים מאוד, הופעות מעניינות אפשר לראות עכשיו גם בקייב וגם בחרקוב, קרוב יותר לבית…

כעבור יומיים, ב־9 בערב, היינו שוב בתחנת הניקולאייבית. הן עלו לרכבת שבסופו של דבר, אולי בעוד יומיים או שלושה, תחזיר אותן לצ’רניגוב. אמא בכתה עכשיו בלי מעצור, כאילו מחמת נבואת־לב ודאית שלא נתראה עוד לעולם. קסניה היתה מאופקת יותר, רק ליטפה אותה בלי הרף. ואני — —

אני הבטחתי שכאשר רק יוקל מעט הלחץ ב“מיניסטֶרסטבוֹ” אעשה הכל כדי לבוא ולבקר אותן בכפר. לשבת שם אולי שבוע, אפילו שבועיים. פשוט להיות עמהן, גם להבריא קצת. ועד אז גם יחזור ודאי מיכאיל מן השבי.

אבל ידעתי שאלה דיבורים ריקים. וגם הן ידעו.

דַיינו. לא אוסיף.

שלך כמו תמיד,

סשה


פטרוגרד, 28 באוקטובר 1917

יקירי!

אני משתמש בהזדמנות שחבר טוב ואמיץ יוצא לפינלנדיה ומוסר לו את המכתב הקצר הזה. אם אשלח מכאן, ספק רב אם אמנם יישלח לתעודתו. והמבין יבין.

ראיתי את ראש־הממשלה שלנו יוצא בלילה, חיוור ומדוכא, מארמון החורף, במגמה (כך אמרו) להגיע לפְסְקוֹב ולהתייצב שם בראש כוח צבאי שיעלה על פטרוגרד ויכניע כאן את ההתקוממות הבולשביקית. זה היה לפני שלושה ימים.

וראיתי איך המלחים מוצאים את רוטנברג (שהספיק לשמש שבועות אחדים אחד משלושת חברי הוועדה המצומצמת לבטחון הבירה), יחד עם שׂר החוץ הצעיר והיהיר טֶרֶשצֶ’נקוֹ, ועם קישקין, ואיך ההמון רוצה לקרוע אותם לגזרים, ובקושי העבירו אותם בשלום למבצר הכלא פּטרוֹ־פּאבלוֹבסק.

חשבתי בלבי: צדַק רוטנברג בשעתו. אני מקווה, למענו, שהבולשביקים אינם יודעים על העצה שיעץ לקרנסקי.

אני מקווה שעוד אראה אותו. ואותך. ואת אמא, והאחיות, ואת מיכאיל.

אבל אינני בטוח כבר בשום דבר. אני חושב שלילה אפל וארוך יורד פה על כולנו. מי יודע מתי אכתוב שוב.

זכור אותי לטובה.

מסור את נשיקותי לחוּאניטה.

אין לי לב לכתוב אליה. גם לא עכשיו. בייחוד לא עכשיו.

שלך מקרב לב,

סשה


 

פרק רביעי: פטפוטים על הירקון

פתח תקווה, דצמבר 1917


מאז הלילה יורד הגשם בלי רגע הפוגה.

בקומה השנייה של מלון “הירקון” בפתח־תקווה, במעין חדר המתנה שליד האולם הגדול יותר שאותו איוו להם למפקדה, הם יושבים, קצתם במדיהם הצבאיים ובמגפיהם המצוחצחים וקצתם בלבושם האזרחי ובנעליהם המחופות גְמָשוֹת. איש על כיסאו ואיש בכורסתו הם יושבים ומעלים עשן, בוהים אל החלל או אל הגשם השוטף בחוץ, זה לו כבר היום השני (או השלישי?) ברציפות, בלי הפוגה.

“דבר כזה לא רואים אצלנו בגרמניה, מה?” זורק ד“ר שַבּידֶר, אחד מן הלבושים אזרחית. גבר משופם ומקריח כבן ארבעים וחמש, שפניו אומרים בינה ועירנות. זה חודשים רבים הוא יושב בחצי דירה שפינו לו, למגוריו ולפעילותו הרשמית, אצל משפחת למקה, במושבת הטמפלרים וילהלמה, שממנה המכונית מביאה אותו לכאן בתוך עשרים דקות, אם אין הדרך משובשת וטובענית בגלל הגשמים כמו היום. אבל עד אפריל, עד שציווה הפיקוד התורכי על גירוש היהודים מיפו ושכונותיה, ישב במשרדו במושבה הגרמנית ביפו, שם היו מעונו ולשכתו, ומשם ניהל את פעילותו המסורה והמסועפת. ציבור “לקוחותיו” העיקרי נעקר עם הגירוש, בחלקו הגדול לפתח־תקווה ובנותיה, ומצפונו של ד”ר שַבידֶר, כפקיד ותיק בשירות־החוץ של מולדתו (ואם גם לא בדרגה הראויה לאיש כערכו), הניעו אז למחות ללא חת בפני ג’מאל פאשה “הגדול” בכבודו ובעצמו, ש“גם כאן אינו יכול להרשות הפליה בין נתינים נוצרים ויהודים של גרמניה” (האיש הגדול לא הגיב, רק נתן בו מבט שהעיד בו שלולא ייצג הקונסול את בעלת־בריתה האדירה של מולדתו היה עושה אותו גל של עצמות.) מתוך אותה הכרה מצפונית גם עקר הוא עצמו מן המשרדים הנוחים והמרווחים שביפו לווילהלמה, ודוגמה אישית זו שלו השפיעה גם על עשרות או אף מאות מן הטמפלרים “שלו” שביפו ובשרונה לשכן לפחות את נשיהם וטפם אצל חבריהם שבווילהלמה. אף שנמלאה עתה המושבה עד למחנק, האיכרים הללו משלימים עם המצב ואינם מעלים תלונה על שפתיהם. נבחרי הציבור שבמקום אף מינו שניים־שלושה מתוכם, ובהם האדון למקה מודענו, לרכז את הטיפול בגולים “שלהם”, לדאוג לאכסונם ולכלכלתם, להחתימם בפנקס גדול שחנכו למטרה זו כי שלמים הם עם הסידורים שנקבעו בשבילם – ולבקשם לרשום בעמודה מיוחדת הערות ותלונות, ככל שתהיינה. ועדה זו פועלת בתיאום הדוק, יומיומי כמעט, עם הקונסול קרל פוֹן פרייהֶר שַבידֶר. כשבועיים קודם, ימים מספר לפני כניסת הגנרל אלנבי וגֵיסותיו לירושלים, חברו אליו במושבה גם הקונסול הירושלמי ד“ר היינריך ברוּדה ופקידיו. הוא עצמו ואחד מאותם פקידים, ד”ר צימקֶה הצעיר, חברו הבוקר אל הקונסול שבידר והגיעו עמו, במכונית צבאית מחוּפה ורעשנית שנשלחה להסיעם, להתוועדות זו במפקדה (הזמנית?) במלון זה שבפתח־תקווה.

“זה נכון”, מסכים אוֹברסט פון פּאפּן כמהורהר, לאחר שתיקה, “דבר כזה אין רואים אצלנו כמעט. אבל,” הוא מוסיף לאחר עוד שתיקה תפוסת־סרעפים, “גם האנגלים אינם רגילים לדבר כזה.”

“כן,” ממלא אחריו ד"ר ברודה, איש ארך־רגליים וחסון, משקפי מצבתיים על גשר חוטמו, והוא רוכן נכחו בהבעה של אירוניה ספקנית, “נעים לחשוב שגם לנו וגם ליריב יש אותן צרות… אבל ברגע זה אני מוכן להתחלף עם האנגלים.”

“אל תמהר כל־כך להתחלף, הר דוקטור,” מנהם פרנץ פון פאפן, ראש מטהו של ג’מאל פאשה, אף הוא איש גבוה למדי שמצבתיים על חוטמו, ובהבעה של יוהרה משועממת קמעה הוא ממַתח נכחו את רגליו, שמגפיהן נודפים ריח חריף של משחה ועטרן. “אתה אינך מסוגל להעריך את יכולת ההחמצה של האנגלים.” לאחר שהוא ממלא לוגמיו עשן מן הסיגר הארוך שלו, וחוזר ופולט אולו טבעות־טבעות, הוא ממשיך בחיוך קל של בעל־ניסיון ומשיב־טעם, ובנימה המעידה שכבר נלאה הוא קצת לחזור על דברים המוכנים עמו על קצה לשונו: “כאשר רק הטילו עלי להכין את הדפנסיבה בירושלים, ולהכין את השטח לקליטת הארמיה הרביעית של ג’מאל… אתם יודעים… זה היה לפני חצי שנה בערך… שלחתי, אני זוכר זאת היטב, וההעתק נמצא ברשותי, לשגריר הרוזן ברנסדורף בקונסטנטינופול – –”

“נו, כן,” מסנן ד"ר ברודה בלגלוג שקט, כמו לשם הבהרה, “אותו אנו מכירים כפטרון שלך עוד מוושינגטון, לא כך?”

הקונסול הירושלמי רמז, כמובן, בלא רחם על פרשה אומללה שבה הסתבכה הדיפלומטיה הגרמנית עוד לפני שלוש שנים בארצות־הברית (ככל הנראה, בעטיוֹ של פון פאפן זה עצמו, שהיה אז נספח צבאי בשגרירות הגרמנית הקיסרית), ועל כך הגיב עתה האובּרסט רק במבט של בוז קר. הוא היזה אפר מן הסיגר שלו, והמשיך:

“שלחתי לו מברק ובו אמרתי, בערך במלים אלו: ‘אילו ידע אלנבי כמה הוא קרוב לניצחון גמור… פשוט להרים יד ולקטוף… הוא היה מכה כבר עכשיו את התורכים מכה ניצחת ומוציא אותם מן המלחמה…’ ואנחנו, רבותי הנכבדים,” הוא משלים פסקנית, “לא היינו יכולים למנוע מן התורכים לחתום על שלום נפרד.”

“פרנץ!” מתעורר עכשיו הגבר עז־הרושם שבחבורה, גנרל רם־קומה וקירח שקצות שפמותיו מכודנים וכלל חזותו כעין צירוף של צלבן מימי־הביניים עם פרח־כהונה שהתפקר ויצא לתרבות רעה, “לא פעם אני אומר לך, אתה מזלזל יותר מדי בחייל התורכי… אני נלחם איתם כבר כמעט שלוש שנים, ואם נתחשב ברמת ההשכלה הממוצעת ובפיגור הטכני שלהם, נהיה מוכרחים להודות שבעולם כולו אין הרבה חיילים טובים מהם!”

כאן נכנס לשיחה האוֹבֶּר־לוֹיטננט ד"ר גרוֹבֶּה, שלישו של המפקד קרֶס פון קרסֶנשטיין, אדם שהכל מתייחסים בכבוד ללמדנותו וידענותו כמו גם לחוכמתו הטבעית, ומעיר בנימה ארסית כלשהו: “יכול להיות שאתה משוחד, קרֶס?”

בתנאים רגילים לא היו הגברים המכונסים כאן מקילים ראש בדקדוקי רשמיות שבלשון פנייה ובנקיבת תארים ודרגות, אבל תקופות ארוכות של שחיקה והתנסות משותפת – וכן גם, מה נאמר ומה נדבר, הירידה התלולה במצב־הרוח הכללי שחולל הזמן האחרון – עשו את שלהן ואין מכהה. מאותם טעמים גם אין הגנרל מגיב בחמת־רגש שוודאי לא היתה מאחרת להתבטא במעמדים דומים בעבר, והריהו מרים קולו ומשיב לו לאמור:

“נכון מאוד, פריץ! אני משוחד, מפני שהובלתי אותם לסואץ ובחזרה, בהתקדמות ובנסיגה, וראיתי אותם מהדקים שיניים ותוקפים, ומהדקים שיניים ומתגוננים, בתנאים שאנשים אירופים – כולל גרמנים, פריץ! – היו נשברים בהם אחרי חודש ימים לכל היותר, וזה מול צבא מאורגן למופת, ומפוטם, ומצויד בכל ציוד אפשרי, כמו הצבא של אלנבי… ראיתי אותם בקרב הראשון והשני על נחל עזה, אוכלים חול ועפר ורסיסי פגזים, ומחזיקים מעמד עד קצה גבול היכולת האנושית… טוב, אני מוכן להסכים איתך שלולא היו בשטח כמה אלמנטים גרמנים, ואפילו אוסטרים, אולי הם היו מקדימים להתפורר… אבל מצד אחר, אני הרי לפני שבועיים מסרתי בטול־כרם את הפיקוד לגנרל ג’ואד פאשה, ואני אומר לך בפירוש שהעברתי פיקוד לידיים טובות לא פחות משלי – ואני אינני אדם שמפחית מערך עצמו חלילה… אגב, הגרמנית שלו ללא דופי… זאת אומרת, גם בפיקוד יש להם כוחות מצוינים… ואל נשכח את עלי פואד ביי, שאותו אני עוד זוכר בדרגת האוּפּטמן כעוזרו של ג’מאל בזמן המסע על הסואץ… שלא לדבר על מפקד כמו מוצטפא כמאל… מה שהוא השיג בכוחות מינימליים בגליפולי היה מזכה אותו אצל נפוליאון בדרגה של מרשל!… ואני בטוח שעוד נשמע על האיש הזה…”

“זה נכון,” מסכים אוֹבּר־לוֹיטננט ד"ר גרוֹבּה בשפה רפה.

“אבל,” נכנס עתה פון פאפן בנעימה של בורר שדעתו צריכה להכריע, “אם יש ויכוח הרי זה לא על רגשות ולא על הערכה של אישים בודדים… אני חייב לומר לכם דבר אחד, למשל, שמרגע שהטיל עלי פון פאלקנהיין לארגן את ההגנה על ירושלים פניתי אל הרוזן בֶרֶנסדוֹרף שינסה להשפיע שם על אנואר פאשה לוותר מלכתחילה על החזקת העיר, ועל כל המאמץ להתארגן לקליטת הארמיה של מוצטפא כמאל במרחב ההוא – ורק ברגע האחרון, ב־7 בחודש הזה, באה סוף־סוף הפקודה לפנות את העיר ולהעביר את המפקדה שלנו לשכם… וזה ודאי לא אומר שירושלים לא עוררה בי רגשות עמוקים של איש נוצרי! ההיפך הוא האמת…”

וכמו לחזק את הביקורת על התורכים ומהימנותם, ועל כשרון־המעשה שלהם, חוזר פריץ גרובה ותורם את שלו:

"תשמע, קרס! אתה הזכרת לטובה את עלי פואד ביי. יפה! אבל אתה ודאי יודע מה האיש המוכשר הזה עושה לפון פאלקנהיין מרגע שהפלד־מרשל קיבל את הפיקוד מידך… אמת: הוא ודאי אינו פועל מדעתו ובסך־הכל הוא רק ראש־המטה של ג’מאל וממנו הוא מקבל הדרכה, אבל יש רושם שהוא ממלא את ההוראות בחשק גדול – –

“אני מעדיף לא להתייחס לנושא של הפלד־מרשל,” סינן פון קרסנשטיין מבין שיניו, “לא בחברה הזאת…”

“טוב, גם אני מעדיף כך,” נענה לו פון פאפן. “אבל אני רוצה להזכיר כאן לכולנו איך היו הקצינים והחיילים הממושמעים שלנו בירושלים קרובים להתמרד, ובעיקר בגלל הקשיים הלא־אנושיים ביחסים עם הסגל התורכי במקום! הרי המצב היה כבר בלתי נסבל ממש!… אבל, בעצם, עלי לחזור לנקודה האנגלית, כי אחרי הכל זה הגורם החשוב ביותר עכשיו, המפתח לכל היערכות אסטרטגית נוספת.” ולאחר שנקלטה ההודעה הזאת כיאות ובאין עוררים, הוא מתחיל לפרוש יריעה שכנראה היתה מוכנה עמו מראש לשיחות ברמה כזאת. “אני רוצה לספר לכם על לקח חשוב שלמדתי מניסיון אישי בחזית המערבית, באחד השלבים של הקרב על הסוֹם…”

המסובים בחדר ידעו כולם על השמועות שנפוצו לפני שנה וחצי, בעת המערכה הגדולה על הנהר סום, בדבר שיפורים טקטיים שהונהגו שם ביוזמתו של אותו פון פאפן, ועל שיחות שנקרא לנהל במפקדתו של הפלד־מרשל פון הינדנבורג, אבל יש סקרנות לשמוע דברים כאלה מכלי ראשון.

אלא שלפתע נרעשות שמשות החלונות לקול שלוש התפוצצויות בזו אחר זו.

“הגשם אינו מפריע לתותחנים שלהם,” ניסה ד"ר גרובה להתלוצץ.

“זה נופל קצת רחוק,” ביקש ד"ר שבידר לעודד את עצמו ואת חבריו.

“אולי הם מכוונים אל המפקדה התורכית במלון השני.. איך קוראים לו…” תהה קרס הגדול, קולו מפגין אדישות.

“‘גיסין’, הֶר אובּרסט,” הזדרז להשלים קצין זוטר, צעיר שבחבורה, שעד כה לא הוציא הגה מפיו כל הבוקר כולו. “מלון ‘גיסין’… 300 מטר מכאן במעוף הציפור.”

סומק קל עלה בלחייו הגלוחות למשעי של הצעיר, ובבלי דעת הוא זוקף את ישיבתו ומסמיך את עקביו זה אל זה כאומר להקיש בהם, בתנועה אוטומטית של איש־צבא ממושמע.

“תודה, זייפרט, אולי כדאי שתנסה ליצור קשר איתם שם,” מסנן קרס מבין שיניו, באטיות זלזלנית.

“יאווֹל, מיין גנרל,” קופץ זייפרט על רגליו, ובשעטת עקבים הוא אץ לחדר סמוך.

“על־כל־פנים,” ממשיך קרס בצוֹנֵן, מסב פניו אל פון פאפן, “זה בכלל לא דומה למה שראית על הסום, אני מתאר לעצמי.”

הקולות מבחוץ פסקו ולפי שעה אין להם המשך, ופון פאפן מנצל ברצון ההזמנה לחזור, סוף־סוף, אל “הנקודה האנגלית”.

“הו, בשום פנים ואופן!” הוא ממהר להסכים, מרכיב רגל אחת ממוגפת על חברתה, מטֶה נכחו את פלג־גופו העליון. “אני לא אאריך, אבל זו נקודה שבשבילנו כאן יש לה חשיבות… ובכן, מה שאני משתדל תמיד להביא כחומר למחשבה הוא זה… כשהייתי שם על הסום, לפני יותר משנה וחצי, היה יום אחד, אחד הימים הראשונים שלי שם, שבו איבדה האוגדה שלי לא פחות מ־72 קצינים ו־4,200 חיילים מהפגזות איומות של הבריטים! הם ידעו יפה מאוד מה קרה לנו כי האש שלנו שותקה לגמרי, ואנו היינו בטוחים שמיד תבוא מתקפה נמרצת שלהם ותאלץ אותנו לסגת – אבל שום דבר לא קרה. המשכנו להחזיק בקו, לא זזנו סנטימטר אחד לאחור, והם פשוט לא ניצלו את ההצלחה שלהם… ואני נוכחתי בזה עוד כמה פעמים אחר־כך בחזית המערבית, ולבסוף גם כאן… אי־אפשר להבין את זה: הם אינם מוגי־לב, זאת יודעים כולנו, ויש להם כוח־עמידה, אלא שכנראה התרגלו להבטיח את עצמם מכל הצדדים לפני שיקבלו החלטה ויעשו צעד אחד קדימה.”

כל עת דיבורו של פון פאפן נשמע מן החדר הסמוך קרקוש נבוב של טלפון שדה שניסה הקצין זייפרט להפעיל, וכנראה ללא תוצאות. עכשיו הוא מגיח משם, ניצב בהקשת עקבים מול הגנרל פון קרסנשטיין ומודיע:

“מיין גנרל, אין קשר למילון ‘גיסין’… אולי החוטים מנותקים…”

קולו של קרס אמר שעמום קל כשהחזיר לו:

“אני מציע שתקפוץ לשם בעצמך ותברר מה קורה.” ובנעימה של עייפות הוא מוסיף: “בשביל מה לימדו אותך תורכית אם לא בשביל מצבים כאלה?”

“יאוול, מיין גנרל!” נענה הלז ובהילוך מזורז הוא פונה לדרכו, ואילו המפקד הגדול חוזר ופונה אל פון פאפן:

“אז פון פאפן מציע לנו, בעצם, לסמוך על ההססנות של הבריטים ולחכות שהגלגל יתהפך, לא כן?”

כאן מקדים ד"ר גרובה לתרום את לתרומתו:

“זה הרי ראינו במו־עינינו ממש כאן, בפתח־תקווה, כאשר התורכים הסתלקו ממנה מיד אחרי שנפלה יפו ועברו ששה ימים עד שנכנסו מאות פרשים אוסטרלים, בלי שום התנגדות, וכמו שידוע לנו, אפילו זכו לקבלת־פנים חמה מאוד במושבה הזאת… ועבר שבוע אחד בלבד והם יצאו, ומאז אנחנו כאן!”

“אבל הם מפגיזים בכל זאת,” משיג עליו ד"ר שבידר.

“זה לא רציני,” מחזיר קרס, ומיד הוא שוב ופונה אל פון פאפן. “אולי בהזדמנות זו שאנו מדברים תוכל לספר לנו גם מה אתה שומע, בצינור הפרטי שלך, מן הרוזן בקונסטנטינופול?”

“אני מודה,” נענה הלז, וניכר בו שפנייתו של קרס מחניפה לו, “ששם מקובלת השקפה שונה קצת משלי, ובוודאי משלך. אני מניח שאילו היה הרוזן מוצב עכשיו בסנקט־פטרסבורג היתה לו גישה הרבה יותר אופטימית, חה־חה. הדברים האלה הרי תלויים גם בנקודת התצפית. מן המגעים המתמידים שלו עם ההנהגה התורכית הוא מקבל רושם מייאש שהם משוגעים לדבר אחד: שיותר מכל דבר אחר מטרידות אותם הסכנות הנשקפות לאחדותה של האימפריה מצד המיעוטים. כולם נראים להם מסוכנים במידה שווה; וקודם־כל הארמנים, כמובן. אחר־כך היוונים. ותתפלאו: אפילו היהודים!”

“טוב,” מתנדב ד"ר שבידר לתרץ. “זה אחרי שבמקרה תפסו את רשת הריגול של האגרונום אהרונסון… וזה גם כן עסק מנופח מאוד, לדעתי.”

"השגריר עצמו, ממשיך פון פאפן, בהתעלם מהערתו של הקונסול, “רואה בזה סכנה נוראה לזמן רחוק יותר, סכנה שהטריטוריה פשוט תתרוקן מתושבים – קצת בגלל הרדיפות נגד המיעוטים הללו וקצת מפני שמסיבות פרטיות יחליטו תושבים להגר. הלא זה מה שקרה כבר בבלקנים בזמן שהם שלטו שם, או בריכוז הנוצרי בלבנון… ודווקא לפני ימים אחדים, במפקדה בשכם, קיבלתי ממנו תיאור אחד מפורט. הוא סיפר איך הוא מדבר בלי סוף על הדברים האלה עם ‘שלושת הגדולים’, – עם טַלעת פאשה, עם אנואר פאשה ועם נָסימי פאשה – אך לבסוף הגיע למסקנה שאין להם תקנה… כך הוא כותב אלי… הוא אפילו מרחיק לכת ואומר שאין לו שום ספק שכמעט כל תושבי ירושלים קיבלו את הכיבוש הבריטי בשמחה!”

“בלי שום ספק!” מאשר בהטעמה ד"ר היינריך ברודה, מי שעד לא מכבר שימש שם משך שנים קונסול של הרייך. “מה אתה אומר, צימקה?” הוא שואל את עוזרו.

“בוודאי,” מנהם ד"ר צימקה וסומק מציף את פניו עד שורשי שערותיו הצהבהבות. ניכרת בו התרגשות על שנשאל לדעתו במעמד רם־דרג שכזה.

“אני מוכרח לספר לכם,” נכנס הקונסול ד"ר שבידר לתוך השיחה, כמי שנלאָה לאצור בקרבו חוויה קשה המבקשת להתפרץ, “משהו שראיתי בימים האחרונים כשנסעתי לבקר בדמשק… חיכה לי שם האינג’ינר וילבּוּשביץ', אתם הרי יודעים מי זה… שלמרות מה שכותב השגריר שלנו אל המאיור פון פאפן, זהו יהודי שג’מאל פאשה מינה אותו להיות מהנדס ראשי לכל המרחב של המחנה הרביעי, ואפילו הטיל עליו לתכנן מחדש את דמשק כשטח עירוני!”

“כן, כן… אבל נשמע קודם מה מספר לויטננט זייפרט,” מעכב אובר־לויטננט גרובה למראה של קצין המודיעין הצעיר שחזר משליחותו הדחופה.

“כן, זייפרט…”

זייפרט מקיש בעקביו ומצדיע: “אין קשר טלפוני עם המפקדה התורכית כי החוטים נקרעו בהפגזה… הם קיבלו על עצמם לחדש בכוחות עצמם.”

“נראה מתי זה יקרה,” לואט גרובה בחיוך מריר. “אין דבר. אתה יכול לשבת, זייפרט.” ובפנותו אל הקונסול, הוא מנסה להאיר פנים ואומר:

“אני מצטער, ד”ר שבידר… בבקשה להמשיך… עמדנו בדמשק, נכון?"

“כן, ד”ר גרובה," נענה לו ד“ר שבידר. “וקודם בעניין המהנדס וילבושביץ'. אדם מוכשר מאוד ואיש־מקצוע מצוין. גר בחיפה, בדרך־כלל. ובכן רציתי להדגיש את השניוּת שביחסם של תורכים רשמיים אל האוכלוסיה היהודית, בכל־אופן בפלשתינה… אותו ג’מאל הגדול והנורא גם מינה לא מזמן חוקר־טבע אחד מכאן, פלוני ד”ר אהרוני, ידיד טוב שלי, לתפקיד זואולוג ראשי במרחב של המחנה הרביעי, ואפילו פקד עליו לארגן ולהקים מוזיאום בדמשק, כמו מה שראה אולי אצלנו בגרמניה. ולא נשכח שאת כל המלחמה באַרבֶּה באזורים האלה הטיל ג’מאל פאשה בזמנו על אותו האגרונום אהרונסון מזָמָרין והעוזרים שלו בחנת־הנסיונות – –”

“וזה,” משסעו פון פאפן עוקצנית, “ודאי עזר כעבור זמן לאדונים הללו בעבודת הריגול שלהם בשביל האנגלים.”

“תסלחו לי, רבותי,” נשמע קולו של הקונסול ד“ר ברודה, “אבל אני חייב לומר לכם שלפני זמן לא רב… אולי שלושה חודשים, ד”ר צימקה, נכון?… ראינו בירושלים, במועדון שלנו, במלון פאסט, את הצעיר המפחיד הזה שעכשיו כל הז’נדרמריה התורכית מחפשת אותו… מה שמו, צימקה?”

“יוזף לישנסקי,” פלט ד"ר צימקה, מסמיק שוב, ונדם.

“כן… בתוך המועדון שלנו… שרמנטי, ולבוש כמו ברון־צוענים, ומפטפט עם קצינים שלנו, אוסטרים וגם גרמנים, בצורה החופשית ביותר!”

“אני שומע – –” ניתר פתאום ד"ר גרובה ממקומו.

“כן, גם אני – –” מחרֶה אחריו פון פאפן.

ואכן, שוב נשמעת שריקה מתקרבת של פגז מרגמה, הפעם קרובה יותר. והנפץ הפעם כמו מאחורי הכותל, עד שלא רק חלונות נרעשים אלא גם רהיטים וקירות מזדעזעים.

“אם רוצים,” מתעורר לויטננט זייפרט להציע בקומו על רגליו, “אפשר להמשיך את הישיבה הזאת למטה… הלא יש לנו כאן מרתף מוגן.”

נשמעות נפילות נוספות, ולפי הרעש דומה שאחד הפגזים פגע פגיעה ישירה במבנה כלשהו לא הרחק מכאן.

“זה היה בערך מאה וחמישים מטר מכאן,” מעריך הגנרל מקצועית. ואחר־כך הוא סוקר את הנוכחים ושואל: “מה אתם אומרים, רבותי, על הצעתו של זייפרט שלנו?”

הלויטננט הלמוט זייפרט מתמתח לעמידת דום.

הנשאלים אינם ממהרים להגיב. הם מביטים איש ברעהו. פון פאפן מושך בכפיו. מעדיפים להניח את ההחלטה לגנרל.

והוא אכן מחליט: הוא קם על רגליו ושם פעמיו נמרצות אל הדלת, תוך שהוא מתיז:

“אנו יורדים למרתף… זייפרט, אתה תדריך את האדונים… ותדאג לתאורה מתאימה, ולקצת משקה. חזיז ורעם! איך אפשר לשבת ככה שעות תמימות בגרון יבש ועל קיבה ריקה!?”

פגזים מוסיפים להתעופף, אבל האנשים יורדים במדרגות במתינות כבודה.

רק זייפרט מזדרז להידרדר במדרגות, מקפיד לא למעוד, מעלה אור בשני לוּקסים שבמרתף, מציב כמה כורסות בחצי גורן עגולה, ופונה לדאוג למצב־רוחם של האדונים, כמצווה. מיד לאחר שהסתדרו לנוחותם, ככל שנתאפשר הדבר בתנאים אלה של אלתוּר, מגיעים שני חיילים חבושי כומתות, נושאים מגשים עמוסי מטען ניחוח של מנדרינות ותפוחי־זהב מקולפים, בקערה גדולה, וכן בקבוק שנאפס וכוסיות מתאימות – וקופסה פתוחה ובה סיגרים וסיגריות. המסובים אינם מעלימים את דעתם כי בתנאים הנתונים הרי זה מיטב מה שאפשר היה לצפות לו, ובעסק מרובה הם תוחבים לפיותיהם פלחים עסיסיים של פרי־הדר, גומעים מן המשקה החריף ומתחילים להעלות עשן. עוד זמן־מה נמשכת ההרעשה, אבל הקולות עכשיו עמומים יותר, מאיימים פחות, גם כאשר יחרדו הכתלים במרתף המוגן והבטוח.

“ובכן, ד”ר שבידר," מרעים הגנרל בקולו לאחר שהשתרר שקט במרתף שחללו כבר התמלא עשן, “נאלצנו להפסיק אותך קודם, אבל אני משוכנע שכולנו רוצים לשמוע את ההמשך.” ובקול כבוש יותר, כמי שנמלך עוד בדעתו, הוא מוסיף ואומר: “דמשק. עיר מעניינת אבל יותר מדי אוריינט.”

“כן, מיין גנרל, אני ממשיך,” ניאות לו הקונסול. הזכרתי את ידידי הטוב, כיום המהנדס של ג’מאל פאשה. רוב הזמן הוא נמצא בחזית, ופעם בשבוע שבועיים הוא מגיע לדמשק. אני תיאמתי איתו את מועד ביקורי, והוא התפנה ברוב אדיבותו להוליך אותי לסיור בחוצות העיר, וגם הראה לי בקווים כלכליים את התוכנית שהספיק לעבּד עד עכשיו לפיתוח העיר בעתיד. לפי תוכניתו, הר גנרל, היא תישאר עיר מעניינת, ואף־על־פי שהאופי האוריינטלי שלה יישמר, היא תהיה גם נוחה, הגיונית ואירופית הרבה יותר. יהיו הרבה יותר גנים ציבוריים… אבל לא זה הנושא שלנו, כמובן. אני מצטער, נסחפתי קצת… הזיכרון החזק ביותר שהבאתי איתי משם היה מסוג אחר, והוא כמעט אינו מרפה ממני. ידידי האינג’ינר, גדליה – זה שם ביבלי, אם אתם זוכרים, גדליהו בן אחיקם בן שפן, מין נציב מבני המקום שמפקיד נבוכדנאצר מלך בבל על יהודה אחרי שהוא כובש את ירושלים ומחריב את בית־המקדש ואת המלוכה… על־כל־פנים, פעם אחת, ביום חמישי לפנות ערב, כאשר קיבל זימון להשתתף באיזה דיון במפקדה בראש הגבעה… אתם הרי מכירים, מעל לכיכר המסדרים, ובמורד יש שם חלקה מוקפת גדר של תיל דוקרני, ובכל יום חמישי, נדמה לי, מתקיים שם שוק לצרכים מתחלפים: פעם לסוסים, פעם לבקר, פעם לצאן… הוא שלח איתי את המזכיר היווני שלו, בחור בשם סטיפן, וסטיפן ליווה אותי והדריך אותי, והנה מה אנו רואים? אתם אולי לא תאמינו, אף־על־פי שכולנו כבר התרגלנו למנהגים תורכיים…. ובכן, רבותי, במגרש היה שוק של ילדות, נערות ונשים ארמניות… סוחרים תורכים שמנים, חגורי אבנטים וחבושי מצנפות, מסתובבים בין הנערות, מרימים את זרועותיהן, וממששים אותן, וקונים… אחד קונה אשה בוגרת דווקא ואחד קונה ילדה בת שתים־עשרה, ועל־יד הקונה צועד קצין צבא, מקבל תשלום ונותן קבלה. ‘סדר מוכרח להיות’. כל סוחר רכש לו אחדות מן המוצאות לקנייה, בעיקר ודאי לשם מכירה, לא לשם החזקה חלילה, אבל כולם התנהגו עם הבנות בגסות נוראה, והמקום היה מלא קולות היסטריים – בכי וצווחות ויללות – אבל לא היה מה לעשות, כמובן… והיווני סטיפן פוזל אלי כל זמן, לא מוציא הגה מפיו אבל מעוניין לראות איך הגרמני הרשמי הזה מתרשם, איך הוא מגיב… ואני לא מצאתי עוז בנפשי לומר מלה… ככה צעדנו בשתיקה, הנה והנה, פעם ועוד פעם… לא שאלו אותנו מה אנו מחפשים שם, לא הפריעו לנו… לו רציתי לקנות שם נערה ודאי לא הייתי נתקל בהתנגדות, גם לא בביקורת או בגינוי… זה היה אולי הדבר הנורא ביותר בכל המחזה הזה…"

האדונים, קצינים כאזרחים, שמעו בדומייה כאילו נדברו ביניהם, לא הישירו מבטים זה אל זה ונמנעו גם מלהביט בקונסול, הממשיך בשלו כרדוף סיוט.

רק הגנרל, לאחר שבלע את רוקו ופלט מבין שפתיו סילון דק וממושך של עשן מהסיגר שלו, שואל בקול המתאמץ לכסות על האימה:

“והמהנדס הראשי ידע על הדבר הזה?”

“בוודאי. כשחזרנו ונפגשנו שוב סיפרתי לו מה שראינו, וזה לא היה חידוש בשבילו. אבל הוא רק התיישב בכורסה שלו, ושתק, בעיניים מושפלות כאלו, כאילו מבויש, והרים שתי ידיים בהבעה מיואשת של ‘מה אני יכול לעשות’.”

הוא נדם, והכל הוסיפו להפריח עשן בשתיקה. עד שהקונסול ברודה ננער, מרים אף הוא שתי ידיים אין־אונים, ומתיז:

“זו הרי התגובה של כולנו מול הטרגדיה הארמנית.”

ואחר־כך נושא אובר־לויטננט ד"ר גרובה את קולו ומדבר אל הלויטננט זייפרט, שכל אותה שעה עמד, מחוסר מקום או מתוך תחושת אחריות, ליד הפתח:

“הלמוט, אתה שמעת מה מספרים על התורכים שלך… אותך זה ודאי לא מפתיע, נכון?”

“יאוול, הר אובר־לויטננט,” מתמתח זייפרט ומשיב.

“ואתה מאמין בתיאור של ד”ר שבידר?"

“יאוול, הר אובר־לויטננט, בלי שום ספק,” השיב הלז.

“כדאי שיהיו דברים כאלה רשומים אצלך, לא כן?”

“יאוול, הר אובר־לויטננט, דברים כאלה נרשמים אצלי.”

כמסביר נסב ד"ר גרובה אל המכונסים במרתפו של מלון המפקדה, ובהורותו על הקצין הצעיר הוא אומר בכובד־ראש:

“הלמוט זייפרט הוא אצלנו קצין־מודיעין שממונה על איסוף חומר הנוגע לצבא התורכי ולהתנהגותו בזירה הזאת… במידה רבה זהו חומר שנאסף ממקורות אזרחיים, מקומיים… הוא עושה עבודה יפה ומגייס מודיעים טובים.”

“חשוב מאוד שהדבר הזה ייעשה באופן שיטתי,” מהנהן ד"ר שבידר, “לפחות עד סוף המלחמה… וחשוב מאוד שבמידה שאנו יכולים למנוע זאת, לא יקרו דברים כאלה ליהודים בפלשתינה.”

“אתה עשית עבודה חשובה בנושא הזה, דוקטור,” מחווה הגנרל בסיגר שלו לעומתו. “אני אישית מבקש תמיד דו”חות על הנושא, ואחד הדברים שגורמים לי סיפוק בזמנים הקשים האלה הוא תיאור של יחסים הרמוניים שנקשרו, למשל, בין אסקדרון המעופפים הבוורי ה־304 על־יד צומת עפולה ואנשי המושבה היהודית שבה הם השתכנו. בשבילי זה יותר חשוב, אם תסלחו לי, מן הביקור הקרוב של האופרה שאנו שולחים לקונסטנטינופול בשביל תעמולה."

הגנרל משתעל מעט, והכל צוחקים.

“בכל־אופן ד”ר שבידר," הוא ממשיך, “אני תמיד הערכתי את הכישורים שלך ואת פעילותך, והייתי אפילו מציע שמדי פעם יכתבו על נושאים כאלה בביטאון של הטמפלרים שלנו.”

“הקונסול שבידר אפילו יודע את השפה העברית,” מחרה־מחזיק אחריו ד"ר גרובה, השליש. “גם הביבלית וגם החדשה.”

“לא צריך להגזים,” מצטנע הקונסול.

“להגזים לא, אבל לדייק זה טוב,” ממתיק גרובר חיוכו. “הוא גם מדבר בה באופן שוטף, בכל־אופן יותר מכל גרמני אחר הממלא תפקיד רשמי בארץ הזאת… כן, כן, דוקטור, אני מוסר את העובדות בלבד,.. לפני שנה סיפרו עליך שהוזמנת לבקר בבית־הספר החקלאי כאן במושבה ואפילו בחנת את הידיעה של התלמידים בשפה העברית, חה־חה!… אולי זה לא נכון?!”

“נכון, אני מודה באשמה,” צוחק הקונסול בכל פה, אך קצת לא נוח לו שחולקים לו כאן כבוד ויקר כמו על חשבונו של ד“ר ברודה. לפחות, כך זה עלול להתפרש. ולכן הוא ממהר להרחיב את היריעה: אני חושב שהעבודה הקונסולרית הגרמנית בפלשתינה היא שטח פעולה רחב שעדיין לא זכה להערכה הראויה. היא השיגה הישגים גם מפני שנשענה על הפעילות הקולוניזטורית האזרחית של הטמפלרים – וגם, אם יורשה לי להוסיף, הודות לקרבה רוחנית ותרבותית עם האוכלוסייה היהודית… היו, כמובן, עליות וירידות, כמו שד”ר ברודה יודע היטב, אבל לדעתי זהו נכס שעלינו לשמור עליו. לכן, אם לתת דוגמה אחת צדדית, כל זמן שהיה הדבר בידי דאגתי להעביר בכל ערב לד“ר טהון את הטלגרמות שהגיעו אלי על־ידי הרדיו־טלגרף ברמלה, וזה באישורו של ד”ר ברודה, כמובן."

“אם שמתם לב, רבותי,” מעיר כאן הגנרל, “כבר לא מרעישים אותנו.”

“ודאי, ודאי ששמנו לב,” מתנער פון פאפן, שזמן רב מדי כבר לא נשמע כאן קולו. “אפשר להרגיע, נדמה לי, את ד”ר שבידר, במובן זה שלא רק ברמה הקונסולרית אלא גם ברמה הדיפלומטית והפוליטית הגבוהה ביותר גרמניה מתאמצת עכשו להקנות לאוכלוסייה היהודית מעמד מובטח ומיוחס – –"

“אבל תסלח לי,” קוטע אותו הקונסול שבידר בנימה של קוצר־רוח, “זה בא אחרי שממשלת בריטניה כבר הבטיחה שפלשתינה תהיה ביתם הלאומי!”

פון פאפן מעקם פיו בחוסר סבלנו: "זו הרי סתם תעמולה מלחמתית, וחוץ מזה, הם למעשה רק אמרו שייתנו עידוד להקמת בית לאומי ליהודים בתוך ארץ־ישראל, בכפוף למספר תנאים והגבלות. אבל העיקר הוא שהם אינם כאן ואנחנו, גרמניה ותורכיה, מחזיקים בשטח. הם יכולים להכריז ולהבטיח כמה שירצו, אבל גרמניה היא שיכולה לתת… ולפי מה שאני שומע מקונסטנטינופול, "כאן הוא מנמיך קולו ומאט בדיבורו, כמדבר מפי הגבורה, “הרוזן כבר שכנע את טלעת פאשה, שמוכן להבטיח ליהודים כל מה שנרצה ממנו בפלשתינה, רק בתנאי אחד: שלא תיפגע, כמובן, הריבונות התורכית על הטריטוריה. מלבד זה יש לו לטלעת רק נקודה אחת נוספת,” וכאן הוא פושק שפתיו בחיוך רחב, "הוא אומר: “בשמחה אקים ליהודים בית לאומי בפלשתינה, אבל זכור מה אני אומר לך: לבסוף הערבים ישמידו אותם,' חה־חה!… מה דעתכם עליו?”

“זה באמת מבדח,” מצטרף ד"ר שבידר לצחוק הכללי, “אבל אם יש דבר שאנו יכולים להיות בטוחים בו, הרי זה שבארץ הזאת העתיד הוא שלהם, של היהודים בין אם נישאר פה אנחנו עם בעלי־בריתנו הנאורים, ובין אם ניאלץ כולנו יחד חלילה להשאיר אותה לאנגלים.”

“גם אני חושב כך, בעצם,” מרעים הגנרל בקולו, ומוסיף: “העתיד היה יכול להיות למתיישבים גרמנים, אילו רצו לבוא. אבל לאנשים שלנו אין מניעים. אלפיים הטמפלרים שעוד נמצאים כאן גם הם יתמסמסו, בסופו של דבר, כי הגרמני בוחר ללכת לאמריקה, לברזיל, לצ’ילה, או מצד אחר, ליישב את אדמות מזרח־אירופה – אבל אסיה?! לא, תודה רבה!”

“טוב שלפחות יש לנו אסיה־קורפס,” מתלוצץ ד"ר גרובה, “אבל זה רק לזמן המלחמה. וגם זה בקושי רב!” ובנימה רצינית יותר הוא מוסיף: “וזה חבל מאוד, כמובן. אבל אני בדעה שריכוז של יהודים אירופים בפלשתינה יוכל לשמש עוגן מספיק להשפעה גרמנית מהודו עד מזרח־אפריקה ומפרס עד מרוקו. בתנאי, כמובן, שהמלחמה הזאת תיגמר בנצחוננו ופלשתינה תישאר בידינו – כי אם היא נופלת הרי הצד שלנו מפסיד גם את סוריה ומסופוטמיה; בקיצור: את אסיה… אבל לפי דעתי, מה שמתרחש עכשיו בחזית הרוסית מגביר מאוד את הסיכויים שלנו – וגם של היהודים!”

כאן שוב נוטל לו פון פאפן את רשות הדיבור, והוא עושה זאת בנעימה רשמית שמעלה ספק־חיוך על שפתי שומעיו. “אם אנו כבר נכנסים לניתוח מעמיק ומקיף עד כדי כך, ד”ר גרובה," הוא פותח, “הרי אני סבור שמוכרחים להוסיף עוד אבר אחד למשוואה. על זה שמעתי, אגב, אנשים מדברים בחוגים מרכזיים בברלין עוד לפני שנתיים ויותר, אחרי שכבשנו את ורשה, וזהו העניין הדמוגרפי בשטחים שאפשר מאוד שיישארו בשליטה ישירה או עקיפה של הרייך מעבר לאודר ולאלבה. זאת אומרת: דווקא אותו גורם שאפשר להגדירו כקרבה תרבותית עלול להיעשות מניע להגירה חזקה של יהודים מן המזרח לשטחי גרמניה. לכן הפניית ההגירה הזאת למזרח הקרוב תוכל לא רק לקדם את האינטרסים האסטרטגיים שלנו באסיה אלא גם להציל אותנו במולדת מהתמודדות קשה, ומיותרת, עם הבעיה הסוציו־אקונומית של המוני מהגרים יהודים.” וכמו מתוך הארה פתאומית הוא מוסיף, לאחר שתיקה קלה: “סוף כל סוף, ברלין ולייפציג אינן ניו־יורק ושיקגו, ותודה לאל על כך!”

“ומה אתה אומר על זה, מיין גנרל?” פונה הקונסול ד"ר ברודה אל קרס פון קרסנשטיין.

כעין רטט עצבני לא מוכר מרעיד את שפתו העליונה של הגנרל. הוא זע על מושבו, ממתח שוב את רגליו הארוכות, כהוזה הוא תולה מבטו בחלל ומפריח עתר־ענן של קטורת. לבסוף הוא תולה עיניו בתקרתו הנמוכה של המרתף המוגן, ובנימה קלה של ביישנות הוא עונה ואומר:

“אינני יודע… קודם־כל, לך אני רוצה להזכיר, פון פאפן, אנקדוטה שסיפרת לי אתה כשנפגשנו בשכם, מפיו של הרוזן ברנסדורף, על הלורד קרומר בקהיר. אתה מרשה לי לספר, לא?” הוא מסב פני אליו וצוחק. “יפה! ובכן תשמעו כולכם, מה שמספר הלורד קרומר מזמן שהיה, לדבריו, מזכיר צעיר במנגנון הקולוניאלי הבריטי בקהיר. הוא אהב אז, לדבריו, להשמיע נבואות וניתוחים מדיניים באוזניו של האיש הזקן שהיה ממונה עליו, לעשות עליו רושם, אתם הרי יודעים… עד שיום אחד למד מן הזקן לקח שנחרת בזכרונו היטב. הנה מה שאמר לו הזקן: ‘איש צעיר, תמיד תרשום את הנבואות שלך. כך תיווכח לראות שלעולם לא תתקיימנה.’”

כל הנוכחים, ובכללם פון פאפן, נתנו קולם בצחוק, כצפוי, אבל קרס המשיך בלי שהיות:

“מצדי, הייתי מסיים בזה את פגישתנו, ככל שבי הדבר תלוי. אני חייב בכל־זאת ליצור קשר עם יאסין ביי במפקדה שלו ולטפל איתו בכמה נושאים דחופים. אני מתפלא שהאנגלים הניחו לנו לקיים את הפגישה הלא־פורמלית הזאת כמעט בלי הפרעה, אף־על־פי שאני מודה להם על זה, כמובן, בשם כולנו. אני חושב שהפגישה היתה טובה כשלעצמה, ותקוותי היא שנוכל לחזור עליה כאן, בצורה זו או אחרת. אבל לפני שאעזוב אתכם, אני רוצה לומר עוד כמה מלים, שאולי תתקבלנה כהתבטאות פתטית שאינה הולמת חייל ותיק כמוני. ובכל־זאת, רבותי, חשוב לי לומר זאת דווקא לאנשים כמוכם: אני ניהלתי, עד עכשיו, מערכה אבירית נגד אויב אבירי. ובזה היו פקודי ועוזרי התורכים שותפים לי; והארץ הזאת שעליה אני מגן כבר קרוב לשלוש שנים, נכנסה לי במשך הזמן לנשמה עד כדי כך שני רוצה שתפרח ותצליח ותחדש את ימיה כקדם, גם בלי קשר להכרעות האסטרטגיות והפוליטיות הגדולות.”

משום־מה היתה איזו נימה של נאום־פרידה בדברי הגנרל, והשומעים חשים עתה גם עצב גם מבוכה. אולי לכן אין הגנרל משתהה עוד אלא בתנועה אחת נמרצת הוא קם מלוא קומתו, וכבר הוא מקיש בעקביו ואומר, בנעימה של פרידה רשמית וסופית: “רבותי!” אלא שאותו רגע נשמעים צעדים יורדים בבהילות במדרגות אל המרתף וחייל־תורן מפלוגת המפקדה מצדיע בהקשת עקבים ומושיט איזו פיסת נייר ללויטננט זייפרט. הלז מעיף בה מבט ופניו לובשים חשיבות, והוא פולט בשקט, כמו לנפשו: “זה יכול להיות מעניין.”

“מה העניין, זייפרט?” שואל אובר־לויטננט גרובה.

“זה הבחור המקומי שלנו,” משיב זייפרט בקריצה של ממתיק־סוד. “אתה הרי יודע עליו, על עדנאן. הוא עבר מיוזמתו את הקווים ובילה יום ולילה ביפו ובסביבה, ויש לו כנראה דברים מעניינים לספר.”

“ככה…” מפטיר ד"ר גרובה, ובפנותו אל יושבי המרתף הוא מבהיר לא בלי נופך של חשיבות עצמית משלו, שמדובר בצעיר אחד מכאן, מפתח־תקווה, יעיל מאוד ומסור מאוד, שמצליח להביא ידיעות מן הציבור היהודי כמו גם מן הציבור הערבי ואפילו מן הצבא התורכי. “בתחום הזה במיוחד זייפרט נעזר בו הרבה. אנו מכירים אותו בתור עדנאן.”

הגנרל אץ עכשיו לדרכו, ולאחר שהוא חובש את קובעו המכודן ועוטה שכמייה הוא קופץ למכונית־שרד שנהגה כבר הקדים והתניע אותה בחצר האחורית. יתר המתוועדים משתהים עוד מעט, אם במרתף ואם על המדרגות ואם בגינה הקטנה, ששיחיה ואילנותיה רחוצים־רעננים עתה למראה. מתנוצצים הם באורה של שמש־הצהריים, ששוב יצאה מנרתיקה וכבשה את השמים שטוהרו כליל לאחר שסוף־סוף פסקו גשמי הזעף, לפחות לפי שעה. יוצאי המרתף שואפים אל קרבם בהנאה את האוויר החורפי הצונן, הנעים והמחייה, ויש מהם המנופפים בידיהם כמו לצורך חילוץ עצמות. רגע קט הם דומים לחבורה של סטודנטים, שיצאו משיעור או ממבחן ממושך שנסתיים.

עוד הם עומדים בגינה והקונסול ד“ר שבידר אומר לד”ר גרובה, כמי שמאמץ את מוחו לפתור איזו חידה, לא חשובה ביותר כשלעצמה אבל מגרה קצת: “אני חושב שאני יודע מי זה אותו ‘עדנאן’ של הלויטננט זייפרט!”

“אני לא ביררתי. לפרטים האלה אינני נכנס,” מגיב ד"ר גרובה ביובש.

אבל ד"ר שבידר אינו מרפה, שהרי אחד מסימניו האופייניים הוא שאינו חדל מנושא המעורר את סקרנותו, את דמיונו או את זכרונו. “זה צריך להיות הבן של פלוני זוננשיין, מן המשפחות הטובות והמכובדות של פתח־תקווה. האב עצמו מקיים כבר שנים רבות יחסים קרובים מאוד עם אנשים שלנו בווילהלמה, ובפרט עם אותו גינטר למקה, שבביתו אני גר עכשיו מזמן שעזבתי את יפו.”

“הר דוקטור!” מתיז ד"ר גרובה ומצדיע. “להתראות בקרוב, ובאווירה יותר שמחה, אני מקווה.”


 

פרק חמישי: בחור כארז

ארץ־ישראל, 1918


הלויטננט זייפרט קובּה קטנה היתה לו משלו בבניין הצנוע של מלון “הירקון” שהיה למפקדה. עכשיו נשא פעמיו אליה בזריזות ומצא בה, כצפוי, את “עדנאן”, בן המושבה הצעיר, הלא הוא מנשה זוננשיין. זהו בכיר הסוכנים שהצליח לגייס מאז התחיל בפעילות ממשית במודיעין הצבאי כממונה על ה“מעקב” אחר בעל־הברית ובעל־הבית התורכי בחזית ארץ־ישראל ואחר הלכי־הרוח באוכלוסייה האזרחית, לעדותיה השונות. אמנם אינו אלא בן שמונה־עשרה, ולעבודתו הנוכחית אצל הלויטננט זייפרט הביא אותו המקרה (ומבחינתו של זייפרט, המזל הטוב) לפני כעשרה חודשים, ממש כשהתחיל הקצין הצעיר לשמש בתפקידו הנוכחי במודיעין הצבאי. קודמו היה קצין מבוגר למדי ובעל הכשרה מזרחנית הולמת, אך בגלל מצב בריאות מעורער ואשפוז מתמשך הוחזר לגרמניה, ואילו מי שהוכשר למלא את מקומו נפל בשבי האנגלי במדבר. הלמוט זייפרט שימש נהג באותה יחידה, דלה בכוח־אדם ובאמצעים – ולכתחילה גם בלתי־נחשבת למדי, למען האמת – אלא שמצא חן, משום־מה, בעיניו של אובר־לויטננט גרובה שידו בכּל ודעתו מבוקשת בחלונות הגבוהים. במצב שנוצר יעץ אפוא ד"ר גרובה להטיל את המשימה על הצעיר המוכשר, שבגליונו האישי נאמר עליו שבחייו האזרחיים הוא סטודנט למדע־המדינה ושעם גיוסו, בתחילת 1915, ביקש משום־מה להישלח לחזית התורכית. אולי היתה כאן משיכה רומנטית או נהייה אקזוטית, אולי כמיהה דתית אל מחוזות הברית הישנה והחדשה, ואולי פשוט הגיע לכלל דעה שגם אם יידון לניתוק ממושך מאוד מן הקן המשפחתי בפומרניה יהיה סיכויו לשרוד גדול שם יותר מאשר אם יושלך למלחמת החפירות באחת החזיתות הגדולות והרצחניות שבאירופה.

תורכית מדוברת הספיק זייפרט לקלוט, על קצה המזלג, אך בחשק גדול, במשך שנה וחצי של נהיגת אבטומובילים בדרכיה הפרימיטיביות של ארץ הקודש, ממדבר סיני ועד נהרות אמנה ופרפר. תוך כדי כך נפגש לא מעט עם חייליה של בעלת־הברית המקומית שאם גם מצאם אנשים חביבים למדי, לא היו מסוגלים בשום פנים לגלגל שיחה בשפה שאינה תורכית. עכשיו דאגו להעמיד עליו מתורגמן יהודי מקומי שילמדו תורכית כהלכה, בעיקר דיבור אך גם קצת קרוא וכתוב והבנה במסמכים. הלז, אינטליגנטי ויודע לשונות, נתקבל ב“השאלה” מן הצבא התורכי, שבו אכן שימש בעיקר מליץ בין קצינים גרמנים ואוסטרים לבין תורכים וזמן לא מועט אף הוחזק לשם כך בדרגת קצין־מטה במפקדת המחנה הרביעי. כחודשיים ימים ישבו המורה ותלמידו בירושלים וכמעט לא זזה ידו של הצעיר מיד הבוגר ממנו, עד שנלאה המורה מללמד ועד שראה עצמו התלמיד מומחה די הצורך אף קיבל על כך אישור במסמך צבאי רשמי מן המורה, שזמן קצר אחר פרידתם נעלם כליל. יש אומרים שהעדיף לערוק מאשר לחזור לשירותו הפעיל בצבא התורכי, יש אומרים שקשור היה ברשת הריגול של האגרונום אהרונסון ונפל אל מחנה האנגלים, וכנגדם יש אומרים דווקא שהופקד על עיסוקים חשאיים יותר. ליצנים אמרו ששלח יד בנפשו, ונימקו זאת בכך שבדקדוק הלשון התורכית לא היתה משנתו סדורה כל־כך וחשש הציקו שמא ישוב הלמוט זייפרט החקרן לרדת לחייו מדי פעם בדקדוקי עניות שלו.

כבר אמרנו שהלויטננט זייפרט ראה עצמו בר־מזל שזימן לו המקרה את מנשה זוננשיין שיהיה לו מודיע עירני, פעלתן ויוזמני. גם מנשה זוננשיין עול־הימים ראה עצמו בר־מזל שזימן לו המקרה עבודה הרפתקנית זו בשירות הצבא הגרמני ובכך פטר אותו מאימת השירות בצבא התורכי, שבו היה מתחייב כאזרח עותומאני יליד הארץ. והמקרה שחיבר את בן העיירה הפּוֹמרני מכאן עם בן המושבה הארצישראלית מכאן דמות אדם היתה לו, אדם ששמו גינטר למקה, הקולוניסט מווילהלמה. האדון למקה, כבר למדנו לדעת, לא רק חוואי מצליח ובעל־מצפון היה ואידיאליסט ובעל־נפש וקצת סוחר לעת מצוא אלא היה גם מן הבולטים והפטריוטים באנשי־הציבור שבמושבות הטמפלרים. מדרך הטבע מוכּר היה לרבים מהקצינים הגרמנים המשרתים בארץ, ובכללם גם אובר־לויטננט גרובה, ועוד בטרם ישלים זייפרט הצעיר את חוק לימודיו בלשון התורכית ודקדוקה טרח הלז לשאול את למקה מודעו אם יוכל להמליץ על איש מקומי שיהיה לו לזייפרט לעזר במילוי תפקידו, ורצוי איש צעיר היודע את שפות הארץ, כלומר ערבית ועברית כאחת, וכן גם לפחות קצת גרמנית ותורכית, ואם אפשר שיהיה גם מצוי במנהגיהם ובהוויותיהם של התושבים לעדותיהם. האדון למקה הבטיח לעיין בדבר ולתת תשובה. למען האמת, עוד קודם שיגמור ד“ר גרובה את פירוט הנתונים המבוקשים מאותו עוזר כבר עמדה דמות בנו של משה־חיים זוננשיין לעיניו של למקה, אלא שמצד אחד עדיין היתה בלבו טינה על אותו פוחז מאז אירע מה שאירע בחגיגת בר־המצווה שלו – ומצד שני סבר שגם בלעדי כן הרי מידת היושר וההגינות מחייבתו לשקול עוד בדעתו ו”לישון על זה לילה אחד" בטרם יגיש את המלצתו.

כיון ש“ישן על זה”, מצא גינטר למקה שמידת היושר וההגינות, כמו גם המצפון והפטריוטיות, מחייבים אותו לכבוש אותה טינה שנשתמרה בלבו ולשקול, ולהמליץ, “לגופו של עניין” – משמע, אם לדבר בלשון־המונחים של משה־חיים זוננשיין, למשל, “להביט לבּרית” ולא “לפנות לַיצר”. אם שיקול זה הוא שיהיה לנגד עיניו, ממילא יעדיף את מועמדותו של הפוחז מפתח־תקווה, שחרף הליכותיו המגונות ותכונות פסולות שבאופיו, בכל־זאת הוא בנם של בני־טובים שהם גם ידידים טובים ונאמנים, שטוב לשמור על ידידותם לימים יבואו, בפרט בימים כגון אלה שבהם אין לדעת מה יילד יום. ומלבד זה, אכן מצויים גם מצויים בו בבחור כל הנתונים הדרושים לפי המִפרט של פריץ גרובה. ואם היה עוד קורטוב של ספק בלבו של למקה, הרי ליתר ביטחון רתם את סוסו לכרכרתו ונסע אצל האדון מכליס, מי שנתמנה מזכיר־המושבה בפתח־תקווה מאז כניסת תורכיה למלחמה, כדי להימלך בדעתו. האדון מכליס מוכר היה לו כאיש מעשה המעורב עם הבריות ובעל חושים בריאים, הדן כל אדם כערכו בלי שום משוא־פנים. כיון ששמע במה המדובר, אישר אף מכליס את שיפוטו של למקה ובירך אותו על בחירתו הנכוחה וחסרת־הפניות. כך הוצע להלמוט זייפרט, שבינתיים הוענקה לו דרגת לויטננט, לקבל כעוזר אזרחי מיוחד את מנשה בן משה־חיים זוננשיין. זייפרט זכר אותו לטובה, כך אמר, מפגישה קודמת בירושלים, והסכים בלי היסוס. כך נתקבל מנשה לחודש ניסיון, בלי שום התחייבות כתובה מצד הצבא הגרמני הקיסרי לבד מן ההסכמה שבעל־פה על תשלום סכום חודשי מסוים, צנוע למדי, “לכיסוי הוצאות”.

עוד לפני צאת חודש הניסיון ברור היה שהתפקיד הולם את הבחור כמו כפפה ליד. אמנם קרוא וכתוב לא ידע כמעט בשום לשון (להוציא את העברית, וגם בזו היה דף כתוב היוצא מתחת ידו רוחש שגיאות כתיב כרחוֹש הקרציוֹת בפרוותו של כלב־חוצות), ועצם ההידברות עם הממונה עליו, כלומר עם הלויטננט זייפרט, היתה כרוכה בקשיים, שכן למעשה היו מסיחים ביניהם תורכית, שבה היתה ידיעתו של מנשה בסיסית למדי ובורותו בדקדוקה של השפה מוחלטת (למגינת לבו של זייפרט), אלא שיכול היה לתבּלה בניבול־פה משמח־לבבות ולחזקה במלים ערביות עממיות (שקצתן מוכּרות היו לזייפרט או שלמד אותן בחפץ־לב מפיו של מנשה ורשמן בפנקסו), ופה ושם אף נעזר במלים גרמניות שקלט מן האויר או בלשון אידיש שנמצאה מובנת למדי לגרמנים בעלי דמיון, וזייפרט בכללם.

כנגד המגבלות הללו שקולים היו עשרת מונים הנכסים שהביא עמו מנשה למלאכתו החדשה. זריז היה וקל־רגליים, מיטיב להתחפש ולהתחזות, נלהב לתעתע, להעמיד פנים ולהוליך שולל; מעורב עם פלאחים ובדווים ועירונים מוסלמים כנוצרים, עם יהודים דתיים ופורקי־עול כאחד, ויודע להתהלך עם בעלי־בתים כעם פרחחים, עם מטרונית חסודה כעם פרוצה מופקרת; חשוף ובעל העזה, ולעת הצורך חנפן ומתרפס ומלחך־פנכה; בעל חושים מפותחים כחיה במישור ובהר, בשדה ובוואדי, בשרב ובקָרָה, מכיר היטב את הארץ ויושביה מקצה עד קצה, ומוצלח במיוחד בהתעוררות עם פשוטי־עם, בריונים, עריקים, מבריחים, סרסורים לדבר עבירה וכיוצא בהם, ונוסף על כל אותן מעלות גם מפליא להתמצא בפינות נסתרות ומסוכנות – שמחמת המלחמה ופורענויות שנתלוו לה, כגון משבר ורעב ואַרבּה וקלקול המידות, התרבו לעין שיעור, עד שתמימי־דרך וברי־לב והולכי־מישרים נעשו בטלים בששים.

ניתנת האמת להיאמר שבסך־הכל נמצא מנשה נהנה מן המלחמה יותר מכפי שאפשר היה לשער תחילה. משפרצה וסחפה עמה את הממלכה העותומאנית עדיין היה תלמיד בבית־הספר החקלאי, שהוקם במושבה ביוזמתו ובהנהלתו של ד“ר פיקהולץ הנזכר, ואם גם קשה לומר שהצטיין שם הרי לפחות מצא חפץ באותו לימוד שהתבטא בעבדה מעשית בכל ענפי החקלאות, שקצתם אפילו נתחבבו עליו והסבו לו קורת רוח אף גאווה. הוא למד לתת על הסוס את רתמתו, לחלקיה השונים, ואף לרתום אותו על רתמתו לעגלה, ובחדווה היה מצליף בו בשוט בקריאת “דִיוֹ” צוהלת ומוציאו לדרך, במַשק אופנים וברַחַף עצמות. הוא אהב להאביס את החי, מן הסוס והפרדה שבאורווה והעגלה והפרה שברפת ועד התרנגול והאווז שבחצר והטלה והרחלה שבדיר. הוא למד לאהוב את ריח המספוא והשׂעורים המושׂמים בעריבה, ואת ריח החלב החם הניגר ומפכפך אגב חליבת הפרה, מעטינה המלא והנפוח אל הדלי. בעבודת הקטיף בפרדס התנסה עוד קודם־לכן, אבל במסגרת החדשה לימדוהו גם לקטוף שקדים ולבצור ענבים ולזמור את הגפן – וגם לתחחַ את אדמת הפרדס, לפזר זבל ב”צלחות", להשקות ולגזום. ובשלב מאוחר יותר אמור היה להתנסות גם בעבודה בבית־אריזה, בחברתן החושנית של פועלות צעירות יותר ופחות מן הכפרים ובהשגחתם של בעלי־מקצוע ותיקים מאנשי המושבה – אלא שכאשר הגיע לשלב ההוא כבר שבתו בתי־האריזה ממלאכתם; עד אז נותקה כבר הארץ משוקי אירופה, וגם לולא כן לא נותרו לה הדרים לייצאם כי עלה עליה הארבה והשחית את פרדסיה. וכשוך חמת הארבה, כאשר החלו הפרדסים להחלים ממכתם האנושה, כבר גמר מנשה זוננשיין את בית־הספר החקלאי ובכל שעת כושר היה עומד בשוק ומוכר תפוחי־זהב משל פרדסי זוננשיין ומשל זולתם, לערבים שממרחקים באו לקנותם.

בשביל מנשה המתבגר היתה העבודה החקלאית במסגרת בית־הספר בבחינת צידוק והֶמרץ לפרוק עול, או להשתחרר ממנהגי בית אבא. תחילה נשרה הכיפה מעל ראשו והוחלפה בקסקט ואחר־כך בבלוריתו המגודלת, ומעט־מעט פסק, תוך כדי חילופי דברים קשים וחוזרים עם אביו, מהנחת תפילין, עד שבפרוץ המלחמה יכול היה כבר להיחשב נער “חופשי” לכל דבר. הואיל ומה שאירע לו אירע לעוד כמה וכמה בני משפחות דתיות שבחרו ללמוד באותו בית־ספר חדש וחדשני, היה המצב, מבחינת בני משפחתו, בגדר “צרת רבים חצי נחמה”, מה עוד שהמלחמה עצמה המטירה עליהם פורענויות חדשות לבקרים עד שהיו האחרונות משכיחות את הראשונות. יתרה מזו: דומה שבצוק העתים הותרה הרצועה בהדרגה גם אצל רבים ממחזיקי הדת במושבה, לרבות בני משפחת זוננשיין לשלוחותיה, ודברים שבעבר היו בבחינת ייהרג ובל יעבור נעשו זיכרון מתפוגג והולך, בלתי מחייב.

כשגמר מנשה את לימודיו החקלאיים, קיבל את תעודתו בטכס חגיגי עם חבריו למחזור, במעמד שאליו זומנו לא רק חשובי המושבה אלא גם חשובים שבעסקנים מיפו והיה בו אפילו קצין תורכי כחוש ומתורבש שייצג את הממשל. היתה זו, בעצם, חגיגת אבלים לפ שכבר היה הארבה חוגג את נצחונו על כל המוריק והמלבלב במושבה ובסביבתה, וכדי שלא יהיה הצער אוכל את לבותיהם של המוזמנים נדחה המעמד משעות אחר־הצהריים, שבהן היו החגבים מכסים את עין השמש, לשעות החשיכה, שבהן רישומו ניכר פחות וגם אוושת כנפיו וגריסת מלתעותיו נשמעות פחות. אגב כך זכרו כל הנוכחים שחודשים מעטים קודם־לכן פיקד אותו קצין תורכי עצמו על חיפושי נשק קפדניים שערכו חייליו במושבה, ובעקבו אלה גורשו מן הארץ כמה מראשי הציבור, וראש לכולם המוכתר הגיבור והמהולל, הוא השייח' אברהם “אבו מיכה” שפירא, וזאת על־פי צו חתום ביד ג’מאל פאשה הגדול גופו.

אבל מנשה עצמו אין לומר עליו שהיה מצר על מכת הארבה, או על גירושם של כמה מנכבדי המקום, או על חיפושי הנשק (שממילא לא העלו ולא־כלום). העובדה שעכשיו נסגרו החנויות וכל הכשר לכך נקרא על־ידי “ועדת הארבה” המושבתית לצאת למלחמה בשטחי הפרסים, המטע והפלחה, ולא עוד אלא כל הפועלים שהיו רוגנים ורוטנים על מיעוט העבודה נקראו אל הדגל – ונוספו עליהם המוני נצרכים, רובם מירושלים, ובכלל זה תלמידי גימנסיות ובתי־מדרש למורים הן מירושלים והן מתל־אביב – עובדה זו עוררה בו אחד מאותם ריגושים המביאים את האדיש והעצל לידי עשייה, שלא לומר לידי התלהבות. בחמת רצח ממש היה מתרוצץ ממקום למקום להבעיר אש, לחפור בורות ולכסותם, לחבוט בפחים לשם רעש ולנפנף שקים לשם רוח ולהכות במקלות לשם הרג, ולעשות כל אותם מעשים שהומלץ עליהם שאולי יועילו ולפחות לא יזיקו, ובכל אלה זכה לדברי התפעלות ושבח מפי צעיר וזקן כאחד. מכל מקום היה שכרה של המצווה בצדה, ומשולם היה בעין מקופת אותה ועדה, שקיבלה הלוואה מיוחדת מקופתה של יק"א לקיום מצוות המלחמה במכת־טבע קדמונית זו.

בזה לא תמו הנאות וריגושים שהביאה המלחמה למנשקֶה. ככל שגברו חששות וחרדות בבית אביו ובבית דודו ובכל בית אחר במושבה, כך היה מנשה שש להוכיח תושייה וביטחון. משנתמעט הנפט השכיל לגלות תיבה פה ותיבה שם, והיה רותם את כרכרת אביו ויוצא ומוכר ברווח ניכר, פעמים ללקוחות במושבה ופעמים למעוניינים בווילהלמה או בכפר־סבא. משגורשו יושבי תל־אביב וירדו תחילה בהמונם על פתח־תקווה, הם ונשיהם וטפם, הם ומוסדותיהם וחכמיהם ועסקניהם, ובאחת הכפילו את מניין דרי המושבה, ונזקקו לקורת־גג בראש ובראשונה, נעשה הוא איש־ביניים זריז וממולח המזווג שוכר למשכיר וגובֶה דמי תיווך משניהם כאחד. וכאשר גזרו התורכים כעבור ימים מעטים שפרט לבעלי זכות מיוחדת חייבים המגורשים כולם לצאת מן המושבה ולהרחיק צפונה יותר, ובעלי עגלות שבמושבה העמיסו בצפיפות על עגלותיהם משפחות־משפחות של מגורשים להובילן לכפר־סבא ולעין־חי במחירים מפולפלים ביותר, לא טמן גם בחורנו ידו בצלחת אלא רתם עגלה חיגרת לסוס שתום־עין וברוב תושייה הצטרף אף הוא אל מסיעי הגולים הנעשקים והיה חוזר וממלא את צרורו ממון, כסף־נייר ומטבעות, בוקר וערב, ערב ובוקר, ואוטם אוזניו משמוע את הנצרכים לו שהיו מתמקחים עמו בלשון תחנונים ובקול בוכים. אף העגלונים שפרנסתם על עגלותיהם, שתחילה רגזו על בנו של משה־חיים זוננשיין הגביר שהוא מתפרץ לתחומם ובא לקפח את פרנסתם כביכול, עד מהרה נתקררה דעתם משראו איך הוא משכיל להתהלך עם המשמרות התורכיים שבדרך, בדבר־בדיחות מתרפס או בהרמת קול חצופה ומאיימת, וסופם שהיו להוטים לצרפו לשיירותיהם ולהסתייע בו.

ולפי שיצא לו שם כמי שמצליח תמיד לקנות לו ידיד ופטרון בקרב פקידי הצבא התורכים המתחלפים, בחנופה ובשירותים קטנים שהוא משרתם, הרי אם ירדו הללו לחייו של מי מן הקולוניסטים או אף מן הפועלים, אם משום שנחשד בהסתרת עריקים או בהשתמטות מעבודת הצבא ואם, כעבור זמן, משום שנחשד במתן יד למרגלים, ידע הנרדף כי מנשה הוא כתובת טובה לפנות אליה (בתשלום הולם) כדי להיחלץ מן הצרה. וגם אם ביקש אדם פשוט להגיע ויהי־מה לירושלים, למשל, ולא נתנו לבו להיטלטל ליפו תחילה ואחר־כך לשלם כשווי 12 פרנק בעד נסיעה בעגלה מיפו לירושלים, יכול היה מנשה להציע לו עסקה טובה הרבה יותר והיה מכניסו לאבטומוביל־משא צבאי, נהוג בידי שופר גרמני שבא ליפו (ופעמים אף לווילהלמה) ליטול משם אספקה לחבריו, ומשלחו למחוז־חפצו, בזמן קצר יותר, כנגד תשלום שלושה פרנקים בלבד לגרמני – ועוד אחד למנשקה. וזו היתה באמת ישועה גדולה למעוניינים, שהרי אפילו תאמר שיעשה האיש דרכו לרמלה ושם יעלה על הרכבת לאזרחים העולה לירושלים, ממילא היתה עכשיו רק אחת כזאת בשבוע, ולא עוד אלא שכבר בדמשק היו קרונותיה מתמלאים ושוב לא היה בה מקום לנוסעים נוספים, וכך סופו של זה שהוא חוזר כלעומת שבא, רגליו כושלות מאפיסת כוחות ולבו שבור מצער.

מובן מאליו שידע להצטייד ברשיונות־מעבר תורכיים שהודות להם היה יוצא ובא, גם לאחר הגירוש האמור, בתל־אביב כביפו, בחיפה כבירושלים. כל אימת שיצא לדרך היה גם נושא עמו, בהסתר הראוי ותמורת תשלום ראוי, איגרות ותעודות מסחריות ומוסרן בנאמנות לתעודתן. פעמים היה משמש נושא מכתבים אפילו לקצין או פקיד רשות תורכי זה או אחר, שביקש להחיש איגרת אישית שהצנעה יפה לה לעיר האחרת. אף הללו ידעו שעל הפרחח העליז הזה אפשר לסמוך, גם שימסור וגם שישמור סוד.

בימי הקיץ שלאחר בוא המגורשים מתל־אביב היה מרבה לשהות בירושלים. רבים היו בה אז המתענים בעניוּת מנוּולת ונמקים ברעב, שמהם התרחק כמפני המגיפה, אך רבים היו בה גם המתהוללים ורואים עולמם בחייהם, שאת קרבתם ביקש ועמהם חמד לשבת. לרובם הגדול היו מודעים או חברים או פטרונים בקרב אנשי־הצבא הגרמנים או האוסטרים שבעיר. הללו, בייחוד הגרמנים, משופעים היו בכל המטעמים ודברי המותרות שיכלה מולדת גאה ואסירת־תודה לספק להם ממרחקים, לרבות סיגריות וסיגרים וטבק ויינות ומשקאות חריפים ולימונדה ומי זֶלצֶר ומיני בשמים וסבון־תמרוקים, וגם משכורתם גדולה היתה בהרבה ממה שיכלו להוציא על המצוי בעיר הדלה והמסוגפת. אותם אנשי־צבא היו ברובם אנשי מטה ושירותים, או חיילי קו בחופשה קצרה, או פצועים מחלימים בחופשה ארוכה יותר, וצד השווה לכולם שכל עת היותם בירושלים היו עיסוקיהם מועטים ושעות הפנאי שלהם מרובות; וכנגד זה אחוזים היו געגועים עזים לביתם, לכפריהם וליערותיהם ולעריהם, כמהים לידידות ולשֶבת־אחים, ומלוהטים תאוות בשרים כתיישים מיוחמים.

מנשה לא התקשה לזמֵן עצמו לחברתם בלילותיה הטמירים של ירושלים, החשוכים או נגוּהי אור הירח, ובחברתם גם הרגיל עצמו עד מהרה (על אף בחִילוֹת תחיליות) בשתיית שֵיכר מינכֶני או פילזֶני מקציף. מרווה ומצמיא ומרומם־רוח. אף הללו מצאו עניין בצעיר המקומי הזה שעודו נער כמעט והגרמנית שבפיו עילגת ומגומגמת, שאין בו לא חן ולא נועם, ואף־על־פי־כן הוא מדיף איזו חמדת חיים וחדוות חיים, ואפילו ניסון־חיים הטבוע בחותמה של הארץ הקדושה והפראית הזאת ובחותמה של תקופה פרועה לתיאבון. לפרקים נמצא בהם מי שזכר פקודות צבא המצוות על זהירות במגע עם תושבים מקומיים ונתן בו מבט בוחן ושאלו אם אין לו, למשל, “מגע עם המרגלים של האנגלים”, אך הרוגז והעלבון שבתגובתו היו כנים ומשכנעים עד כדי כך שרק העמיקו את אמונם בו והוסיפו על גילוי־הלב שנהגו עמו, מה עוד שידע גם לנקוב בשמותיהם של טמפלרים שהיו מגלגלים בעסקים עם אבא שלו, וכשראה טעם מיוחד בדבר היה מתגבר על אי־הנוחות שחש במעיו ומזכיר אפילו את משפחת למקה מווילהלמה (שם שמוכּר היה, למרבה הפלא, לרבים מהם). הם היו מראים לו תצלומים של איזו גרֶטכֶן שבמולדת, וכן תצלומי הורים ואחים, מוצקים ומשופמים וחמורי־סבר, במדים או בלא מדים, ולבסוף היו לוקחים אותו עמהם למצוא ניחומים ופורקן בחיקן של ריבות ירושלמיות, בשכונת נחלת שבעה או באחת השכונות האחרות שמחוץ לחומות, שמחמת צוק העתים נשטפו הוללות ופריצות. ויראים ושלמים שהעיר משתבחת בהם רואים ומשפילים עיניהם.

בתחילה נמצא מנשה אחוז בהלה וחסר דעת במחיצתה של אחת מאותן ריבות – פעמים רזה ונפולת־חזה כנערה שאך הגיעה לפרקה ופעמים עבת־בשר ורחבת־שת כאם ולדנית – דרך־כלל בחדר צר ואפלולי, מואר באורה החיוור של מנורת נפט המטילה צללי עיוועים על הקירות. בעלותו על יצוען – דרך כלל מזרן מרופט הפרוס על הרצפה, או מיטת ברזל רפוית קפיצים – היה חש עצמו אובד־עצות ונלעג. אף שעוד קודם־לכן השלה עצמו שהוא גבר מדופלם בזכות שכיבות־אקראי עם איזו נערת רועים במערה דחויה וכיוצא באלו הרפתקאות, עבר עכשיו זמן עד שלמד לדעת מה נדרש ממנו ומה עליו לדרוש מעלוסתו. אולם ככל שהשתפשף בעניינים הללו אף נעשה בררן והתחיל להעדיף פלונית או אלמונית ונטש את השאר. אחת מאותן השתיים – לונה קראה לעצמה, אך הוא לא היה בטוח שאמנם כך שמה, והיא גילתה אי־אלה סימנים של יחסנות והשכלה – אף התרגלה אליו ומצאה חפץ במזמוטיו. היא נטתה לו חסד, ומכל־מקום נטתה להשהותו בחדרה למעלה מן הזמן הקצוב. בא רגע ואמרה לו, בלחש אך בפה מלא, שהיא מבכרת את בשרו על “עורלות הפלישתים,” הוא לא ירד לסוף דעתה, עד שביארה לו את כוונתה באר היטב, ועוד אמרה שהא רואה בו שהוא בחור מסודר מבית טוב, והם בני אותו גיל בערך, ואם טוב הדבר בעיניו ויהיה מוכן לפרנס אותה הרי היא תהיה מוכנה להיות שלו בלבד, ואם יעמוד על כך אפילו תיאות להיכנס איתו לחופה. וכמו כדי לתת תוקף לדבריה נטלה את האתנן שנתן בידה אותו לילה בעין יפה ושלשלה אותו לקופסת־צדקה שהיתה תלויה על הקיר בפינה מוצנעת שבחדר. באור המהבהב ראה שכתוב עליה “קופת ר' מאיר בעל הנס”,

נדמה היה לו למנשה שראוי לו לחוש גאווה אלא שלא ידע מה להשיב, ומתוך שלא ידע נכנסה בו רוח שטות והוא מלמל ש“ישאל בבית”. חיוך נוגה עלה על פניה והיא אחזה במבושיו ונשקה לו נשיקה רכה ונוגה על פיו ולחשה על אוזנו שרואים ש“הוא עוד באמת ילד”. אחר־כך הנידה בידה ניד של ביטול ושילחה אותו לדרכו.

הוא לא חזר אליה עוד.

לאמיתו של דבר, גם אותו קשר קבוע ומסעיר שנקשר בינו לבין המחלקה של לויטננט הלמוט זייפרט בצבא הקיסרי לא בא לעולם אלא הודות לאותם חיילים גרמנים שהתרועע עמהם בירושלים. ליתר דיוק, הודות למורה הירושלמי ששימש תורגמן במפקדה התורכית תחילה – והגרמנית אחר־כך – והוטל עליו להקנות ללויטננט זייפרט ידיעה מעשית הגונה בלשון התורכית. מורה זה, מכוח התפקיד שמילא זה שנים, מוכר היה לקציני־צבא לא מעטים, הן תורכים והן גרמנים ואוסטרים, וממילא היו גם כמה חיילים ומש"קים שהכירוהו וקצתם אף נעשו בני־בית אצלו בירושלים, ומכל מקום אורחים שאינם בלתי־רצויים, מה עוד שבדרך־כלל היו מביאים עמהם מזכרות קטנות ומועילות, בעיקר מזונות ואפילו דברים שנחשבו מותרות במקום הזה ובימים ההם.

ובכן, יום אחד לפנות ערב, לאחר שסובב מנשה כמה שעות בעיר העתיקה עם שני חברים חדשים שקנה לו אמש, אחד וולפגנג (או בקיצור וולפי) ואחד היינריך (ובקיצור הייני), והוליכם בשווקים הריקים מסחורה ובכנסיות הריקות ממתפללים, ולאחר שהיטיבו את לבם בשוֹקוֹ חם ומשובח, עם עוגה בקצפת, באולם האורחים של מלון פאסט, בואכה מגדל דוד, זרק פתאום וולפי להייני: “מה דעתך שנעבור עכשיו אצל אדון קבּלי… סתם, לומר שלום?”

“רעיון טוב!” נענה לו הייני “למה לא?” ואחר־כך הוסיף דרך ביטול: “אבל אולי כדאי שנצלצל לו בטלפון קודם, לא?”

שני הגרמנים הצעירים נתנו קולם בצחוק משובה. משנרגעו, אמר הייני למנשה: “אתה בא איתנו, כן?”

“אבל אינני מכיר אותו,” ניסה הלז, בלב ולב, להשתמט.

“שטויות!” מיהר וולפי לסתום את טענותיו. “זה בן־אדם סימפטי. בן־אדם מאוד אינטליגנטי. יודע אולי שש שפות מצוין. גם כותב סיפורים, כך אומרים, חביב מאוד. גם אשתו חביבה. היא באה מרוסיה, ויש להם תינוק. ילד קטן אולי בן שנה, אולי שנה וחצי. ובכלל, אתם הרי תוכלו לדבר בשפה שלכם!”

“אבל,” זכר הייני, “אנו צריכים להביא משהו, ואין לנו כלום.”

נראה אם נמצא לו קופסת סיגריות באיזה מקום," החזיר וולפי.

רחרחו בכאן ובכאן, עד שהגיעו לחנות זעירה ובה הצליחו לקנות קופסת סיגריות תורכיות, ומן המשובחות דווקא.

“נדמה לי שאת אלו קַבַּלי באמת אוהב,” זרק וולפי כמהפך בזכרונו.

רוח רעננה של לפנות־ערב היתה מפיגה את חומו של היום הקיצי כאשר הגיעו, לאחר כעשר דקות הליכה, לבית חד־קומתי קטן, מופרש לעצמו מוקף חומת אבן נמוכה, מסורג חלונות, אדום רעפים. וולפי פתח את הפשפש, והם נכנסו לחצר מרוצפת שהבית ניבט אליה בארבע דלתות וששה חלונות קטנים ומוולנים ובה צמחו מספר שיחי־תיבול וכמה מטפסים דקיקים, נודפי ריח דק, שהתרפקו על החומה. כשנכנסו אל החצר מצאו בה שלוש נשים שישבו על מחצלת אחת ועסקו בשתיקה בניפוי קטניות כלשהן. נראה היה שאלו הן סבתא עם בתה ונכדתה. הן נשאו עיניהן אל הנכנסים בתמיהה דוממת, ושני החיילים מלמלו איזו ברכת שלום בגרמנית ומחייכים הורו באצבע על הדלת שמימין כמו לאמור שפניהם לשלום וכי זה מחוז־חפצם. הבת הקטנה חייכה ואמה הניעה בראשה דומם, והשלושה דפקו על הדלת שמימין.

פתח להם איש כבן שלושים, מרכיב משקפי מצבתיים, שחור בלורית, שקומתו למטה מן הממוצע ופניו אומרים סקרנות רגועה, מכניסת־אורחים. נראה היה שאינו מופתע ואינו מתרעם למראה האורחים הלא־קרואים, אף שלא מיהר לזהותם. רק כאשר הזכיר לו וולפגנג ששירתו יחד באותו זמן בעוג’ה אל־חפיר שבגבול סיני, ושלפני כשבועיים התארחו אצלו גם־כן, אורו פניו. “וגם את היינריך ברנה אתה זוכר, נכון?” שאל הייני, ואפרים קבלי נענע בראשו בחביבות ואמר: "ודאי, איזו שאלה! – היכנסו בבקשה. יושב אצלי עכשיו אחד משלכם ששלחו אותו אלי ללמוד קצת תורכית, ודווקא עכשיו יש לנו שיעור, אבל זה לא יפריע לכם. בין כך ובין כך אנו מסיימים בעוד רבע שעה. ומי האדון הצעיר הזה? הוסיף ושאל, בהפנותו מבטו אל מנשה.

“הו!” הצהיל וולפי בקולו, “איתו אתה תוכל לדבר בשפה העברית. הוא חבר טוב שלנו, והיום טייל איתנו כל היום בעיר העתיקה. והוא עצמו בא מפתח־תקווה, מן הקולוניה.”

הם נכנסו לדירה הקטנה חדר אחד מקומר, עב כתלים וקריר, ומטבחון לצדו – וסַמל אחד, במדים, קם מאצל שולחן עגול מלוא קומתו והקיש בעקביו. “הלמוט זייפרט,” הציג את עצמו והושיט יד לשלום, תחילה לשני בני ארצו, ואחר־כך לבחור המקומי הצעיר מהם.

“מנשה זוננשיין,” פלט הבחור בשפה רפה ולחץ את ידו של הסמל הצהבהב והקיפח.

“אנחנו לומדים תורכית,” חייך זייפרט כמתנצל. "זאת אומרת, אני לומד ואדון קבלי מלמד אותי, חה־חה – – "

גם מר אפרים קבלי צחק וביקש להפנותם למטבח הקטן עד שייגמר השיעור.

בלי שייכוון לכך ביודעים, כמובן, הכין בכך מנשה את הקרקע לעבודתו המשותפת עם מי שעתיד להיות קצין־המודיעין הגרמני. שנה אחת ומשהו התמיד מנשה זוננשיין בעבודתו זו, עד שבאה המפולת והצבא הגרמני הקיסרי פינה את ארץ־ישראל בבושת־פנים, מוכה וחפוי־ראש, ובתוכו גם הלויטננט הלמוט זייפרט – אך עד לאותה שעה הספיק השירות הזה להטביע בו חותם בל יימחה.

תוך כדי שירות נמצא ממדד את הארץ לאורכה ולרוחבה. לא פעם גם נדרש להתלוות לשוֹפֶר צבאי העושה דרכו באבטומוביל בשליחות כלשהי, מגולה או חשאית: פעמים לשכם, לצומת הרכבות בעפולה או באדרעי, או לנצרת, ופעמים לדמשק, ביירות או חלב. פעם אחת נסע כמעט יומיים תמימים, אגב קלקולים ותקלות אין־מספר לחוותו של גרמני בשם קניג, בן למשפחת כורמים ותיקה מעמק הריין, שבמקום הקרוי כּסארה, בלב הר הלבנון, גידל גפנים משובחות אף בנה יקב שעליו היתה גאוותו. ככל שקרבו אל החווה כך אפפום נופים מהממים, שהוציאו קריאות התפעלות אפילו מפיו של הנהג הגברתן, הזעף והשתקן.

הם נשארו ללון אצל משפחת קניג מכניסת־האורחים, ולמחרת בבוקר העמיסו באבטומוביל־המשא שלהם בקבוקים של יין וקצת בקבוקי קוניאק, שאחד מהם נטל ריינר הנהג לקבינה “בשביל הדרך בחזרה”. לאחר גמיעה זהירה ראשונה מצמץ בשפתיו בהנאה וקרא: “יוצא מן הכלל!” עד שהביאו את מטענם לאחד המחנות שבצפון הארץ הספיק להריק בהדרגה את הבקבוק, בלי שיושיטו אפילו פעם אחת למנשה, אבל מצד שני לא פסק כל הדרך מדיבורו ובסיומה כבר דיבר שלא לעניין. ספק היה בלבו של מנשה אם אמנם לא באה כל אותה נסיעה ממושכת אלא בשביל משלוח זה של משקאות בלבד או שכרוכה היתה גם בסמיכותם של כרמי האדון קניג אל נווה־ההרים השאנן בכפר עין־צופר שבו החזיק ג’מאל פאשה “הגדול” את בני משפחתו.

באותו יום שבו חזר מנשה למפקדה הגרמנית שבמושבתו משני ימי סיורו היזום “מעבר לקווי האויב” והתייצב לפני הלמוט זייפרט במלון “הירקון” למסור דין וחשבון, היה בפיו לספר על דברים ושיחות ששמע במו אוזניו או שקלט מכלי שני ביפו – ובתל־אביב שבגבולה, שרוב תושביה המגורשים הספיקו לחזור אליה מאז יצאוה הגרמנים, בימים המעטים שבין כניסת הפרשים האוסטרלים החסונים והשבעים לפתח־תקווה לבין שיבת החיילים התורכים הכחושים והרעבים למושבה. כל כמה שהשתדל זייפרט לכסות על סערת נפשו בשעה שרשם בפנקסיו את דיווחו או את תמצית דיווחו של מנשה, היה תולה בו מדי פעם עיניים נוצצות מהתרגשות. ואם גם ברי היה לו שאין המודיעין הצבאי עתיד לחיות מפיו, ובוודאי לא מפי הפרחח הזה, מנשה זוננשיין, בכל־זאת לא סרה ממנו ההרגשה שהמומחים לשקילה ולהערכה, הגבוהים והגבוהים עליהם, יוצרכו להפוך ולהפוך בחומר שהוא מכין עכשיו לשימושם – מפיו של אותו ריק ופוחז.

כך, למשל, יכול היה מנשה לספר ממראה עיניו ממש שלמטה הראשי של האנגלים בתל־אביב הובאו גברים גרמנים, טמפלרים מיושבי המושבה הגרמנית ביפו ומאיכרי שרונה, והדעה המקובלת היא שעתידים לגרשם למצרים, אך מתברר שעוד קודם באו טמפלרים אמידים אל אדון הופיין של בנק אנגלו־פלשתינה הביתה והטמינו אצלו דברי־ערך עד יעבור זעם. ועוד סיפר שאם גם אנשי הצבא הכובש אינם חסרים מעות, ולאחר חודשים ארוכים שבהם ודאי לא ראו עיניהם מקום יישוב אזרחי של ממש הם מבזבזים את הונם על כל מה שעיניהם רואות (בייחוד על לחם מאפה) ומוכרים פריטי ציוד משלהם בזיל הזול, הרי לעומת זאת רבים מהם אינם מבחינים בין שכונת־הגנים המטופחת אחוזת־בית לבין שרונה הקרובה ושתיהן כאחת נחשבות אצלם יישובים של גרמנים –וכך גם נוהגים הם בתושבים, כתוצאה מכך אנשי תל־אביב עושים השוואות בין התורכים הפרימיטיבים, שלא הוציאו מבתי השכונה מחוט ועד שרוך נעל כל ימי היותה ריקה מיושביה ובין חיילי הצבא הנאור של אנגלים ואוסטרלים הפורצים לבתים, מנפצים דלתות ושמשות, משליכים החוצה רהיטים, כלי־בית וספרים, וגם נותנים חפצים במתנה לערבים – וההשוואות אינן לטובת האנגלים, ובפרט כאשר הם משווים את הסדר הגרמני לרישול הבריטי, בזה מתכוונים לכך שמאז כניסתם של הבריטים הוכפל מחיר הבשר, ואילו מחיר הביצים – שבקיץ האמיר והגיע לעשר ביצים בבישליק אחד – עלה עכשיו לחצי בישליק האחת! רבים גם דואגים על כך שאין בהם כמעט יודעי אנגלית ושומעיה, בו־בזמן שבין תושבי יפו יש הרבה ערבים־נוצרים שהיו מתלמידי הקולג' האמריקאי בביירות ולא מעט ילדי קופטים־מצרים, השומעים גם אנגלית. יש כבר בתל־אביב המביעים דעתם בפירוש כי מוטב שתשלוט בארץ תורכיה החלשה מאשר בריטניה החזקה. לעומת זה שמע מנשה מוסרים בשמם של אחדים מזקני הטמפלרים שאם יישאר השלטון כולו בידי התורכים מוטב יהיה לתושבים הגרמנים לעזוב את הארץ, ואילו שלטון בריטי לא ימנע מהם, בסופו של דבר, להישאר בארץ ולהתבסס בה בצל שלטון נאור ונוטה־חסד. הוא גם הביא ידיעות משלימות על מה שאירע ברמלה כאשר התפרעו תושבי המקום וניסו לעשות שפטים בשבויים התורכים של הצבא הבריטי (או האוסטרלי) ולשדוד אותם, והאנגלים ירו על המתקהלים והפילו בהם חללים.

לדברי המודיע, רושם זייפרט בלהיטות, נושא השיחות העיקרי כמעט בתל־אביב הוא למרבה ההפתעה, לא ההצהרה הבריטית על “בית לאומי”, ולא מה שמתרחש בממלכה העותומאנית, אלא מה שמתרחש ברוסיה. באיחור של 14־10 יום מגיעים לשם – מי יודע איך! – עיתונים מרוסיה או מארצות אחרות באירופה, וכך הם יודעים שהממשלה הזמנית כבר הופלה ועכשיו השלטון הוא בידי מהפכנים קיצוניים, שיותר מכל הם רוצים עכשיו לכרות שלום נפרד עם גרמניה – ללא תנאי, למעשה. אבל הדעה המקובלת שם היא שמיד לאחר שתצא תורכיה מן המלחמה יתחילו עשרות ומאות אלפי יהודים רוסים להגיע לחופי הארץ. דעה אחרת גורסת, כנגד זה, שבהשפעתה של גרמניה תודיע בקרוב תורכיה עצמה על פתיחת חופי הארץ ללא הגבלה לבואם של יהודים מכל ארץ שהיא!

מפתיע לא פחות, מוסיף זייפרט ורושם (בהדגשה) מפי הבחור, הוא זה שביפו ובכפרים שמסביב אין מדברים כמעט כלל לא על “הבית הלאומי”, שהבטיחו האנגלים ליהודים, ולא על הצבא הערבי של השריף חוסיין, ולא על מרד נגד תורכיה “לטובת הפולשים הנוצרים, או בהדרכתם”, אלא על הציפייה לשפע של מצרכים ולהקלה במצב ההספקה בעקבות הנצחונות הבריטיים.

“אולי הידיעה החשובה ביותר שמביא המודיע זוננשיין,” רושם זייפרט בהדגשה נרגשת, “היא שאפשר לעבור את קווי האויב לאורך הירקון בלי להסתכן יותר מדי. הוא עצמו יהיה מוכן להצביע על נקודות נוחות למעבר, אם יידרש.”

אבל מנשה ידע לא רק לספר על מה שראה ושמע אלא גם לשמור בלבו דברים שראה ושמע כך, למשל, כאשר ימים מספר קודם־לכן פשטה השמועה במושבה שהמרגל המסוכן והנרדף מכל, אותו יוסף לישנסקי, מסתתר בפרדסים. מנשה גמר אומר לבדוק את העניין על דעת עצמו, ושעות על שעות סבב, חרישית ככל שיכול, בין שורות העצים עמוסי הפרי בפרדסים העזובים מאדם, וכאשר חש מעט רעב או צמא היה קוטף לו תפוח־זהב שעוע־קליפה או “יוסף אפנדי” מחוספס קליפה וקובר את הקליפות באדמה הבוֹצית, נזהר בחוש שלא להשאיר עקבות. בעודו מוחה את פיו לאחר שבלע תפוז אחד ראה זוג עיניים לטושות אליו מתחת לעץ־הדר שבמרחק כמה פסיעות ממנו ואיש כפוף, בלתי מגולח ושמוט כתפיים, מכוון אליו אקדח שלוף ומאותת לו, באותו אקדח עצמו, שיסתלק כהרף עין לא היה לו צורך בכוח הדמיון כדי להבין מי האיש ובמה דברים אמורים. הוא הרגיש פחד עולה מקרביו ושׂם מחנק לגרונו. בקושי בלע את רוקו, עשה סימן לאיש החמוש שלא יתרתח, והתחיל לסגת אחור. האיש אותת לו שיָרים ידיים, והוא הרים. האיש אותת לו שיסתום את פיו, והוא לא סיפר לאיש מעולם. לאחר שהתרחק מעט ויצא ממטחווי אקדחו של הלז, הפך עורף והחיש צעדיו כשיצא, סחוט וטרוף־נשימה, מתחום הפרדסים וראה בערב היורד את אורות בתיה הקיצוניים של המושבה, עמד מלֶכֶת והקיא את מרֵרתו.

אבל כאשר נודע לאחר זמן שהטיפוס ההוא נתפס, וכאשר נשפט אחר־כך ונידון למיתה ונתלה בבית־הכלא בדמשק, יחד עם חבר שלו מראשון־לציון, לא יכול היה מנשה שלא לשמוח לאידם בסתר לבו. גם לפני־כן לא התפעל מגבורת אחותו של האגרונום ההוא אהרונסון, מנהיג המרגלים, שסירבה למסור סודות לתורכים אף הערימה עליהם והתאבדה בנחלת הוריה בזכרון־יעקב. כל הרעיון של מרגלים המחרפים את נפשם “שלא על מנת לקבל פרס” היה בעיניו דבר שאין הדעת סובלתו: אולי מחלת־נפש תמוהה, מסלידה. לימים, כאשר פרחו השמועות שלפיהם קיבלו המרגלים תשלומי־עתק בזהב בעד שירותיהם, התחיל להתייחס בכבוד, להם ולמעלליהם, אך כאשר נוספו על כך השמועות שאת רוב הזהב העבירו למנהיגי ציבור בשביל צורכי ציבור שוב לא ידע אם יש לראות בהם בני־חיל או בטלנים מסוכנים אחוזי שיגעון.

כאשר יצאו הכוחות התורכיים והגרמניים מן המושבה לא חכך מנשה הרבה בדעתו ונלווה אליהם. הלמוט זייפרט העריך זאת מאוד ודאג לכך שההערכה תתבטא בפרס כספי חד־פעמי נאה. חודשים אחדים נשארה פתח־תקווה בקו־האש גם אחרי הנסיגה ולאחר שכבר עמדו בה כוחות בריטיים, ומנשה צחק כל אימת שסופר לו על עוד אחד מנכבדי המושבה שנאסר על־ידי האנגלים בחשד ריגול לטובת התורכים והגרמנים. לבסוף קמו האנגלים ופינו את כל יושבי המושבה לתל־אביב, מעשה גירוש שיאסין ביי רק איים לעשותו סמוך לפני הנסיגה התורכית אלא שמעולם לא התממש תחת שלטון התורכים.

ימים אחדים אחרי הפינוי ההוא היה מנשה בנצרת מקובל על יחידת־המטה הגרמנית שבּה נחשב כבר בעיני כל כמעט אחד מן החבורה – ואחד המעוּלים, והמועילים, שבחבורה. בלילה העירו אותו בבהלה נוראה: “החזית התמוטטה לגמרי. אנו מפנים מיד!” הוא ראה את הגנרל לימאן פון סנדרס המפחיד קופץ לבוש פיג’מה לאבטומוביל שמנועו כבר פועל.

הוא התלבש במנוחה. הלא מכאן כבר לא ירוץ. הוא ראה את זייפרט אוחז בתרמילו וברובהו ומחיש צעד, בלי להאיץ בו ובלי לשאול מה בדעתו לעשות. הוא רק זרק לעומתו: “אנו עוד נחזור. עוד נתראה, מנשה!”

כשוך המהומה דפק מנשה על דלת מעונו של רוקח נוצרי מקומי ממודעיו. בני המשפחה היו ערים ומבוהלים, ולא העזו להעלות אור בביתם. בשתיקה הכניסו אותו פנימה ונתנו לו קפה.


 

פרק ששי: זיקוקים גיאורגיים

פטרוגרד־טביליסי, 1918


“רכבת הצלב האדום 133” עמדה בבוקר ה־28 במרס 1918 בתחנה הניקולאייבית של פטרוגרד וחיכתה לאות היציאה. מן השלטון הסובייטי החדש היה לה רשיון לנסוע לבאקו, להמשיך לטיפליס היא טביליסי, ולחזור. זה שבועות אחדים חיכו לה למעלה ממאה מועמדים לשיבה לגיאורגיה, כמעט כולם פעילי מפלגת המנשביקים, רובם ככולם גרוזינים, משמע גיאורגים; אבל הרכבת המובטחת תקועה היתה ביָארוסלב, מרחק מאות קילומטרים מפטרוגרד, הבירה המסוערת, ורק לפני ימים מספר נמצא סוף־סוף פלוני בעל מרץ שקיבל עליו להביא אותה משם לכאן. הוא אכן נשלח לשם והצליח להביאה לכאן, באין יודע כיצד. הוא הרבה בחיוכים, עטה על פניו סבר של מסתורין, ומיעט בהסברים.

על הרציף שהוקצה להם חיכו המועמדים לנסיעה עד שישלים הקטר הקדומני את תמרוניו ועד שיגמור השווייצי התמיר והלבקן – נציג רשמי של הצלב האדום הבינלאומי, כפי שהעיד עליו הסרט המלבין על שרוול מעילו העבה – לחתום על הטפסים הדרושים, ימסור אותם לנציג החדש של הסובייט הפטרוגרדי, וייתן את האות להיכנס לקרונות. אחד הממתינים היה אלכסנדר שטייגר, לא גיאורגי אבל מנשביק פעיל, המוכּר לכמה וכמה מן הנקהלים. מצנפת־פרווה היתה לו לראשו, אוזניותיה שׂרוכות לו תחת לסנטרו, ולחייו סמוקות־הקור היו רפודות פלומת זקן רכה. מזוודה אחת, בינונית בגודלה, תוצרת־חוץ על־פי חזותה, היתה מצומדת בחבל אל פרק כף ידו (סימן לכך שלמד לשמור על רכושו במקומות ציבוריים, ובייחוד בתחנות־רכבת), וילקוט־גב של בד גס, בצבע הקשה להגדרה, מורכב לו על שכמו כחטוטרת.

בזמנו, כאשר פנה אליו לראשונה אחד מפעילי המפלגה הגיאורגים, מיוזמי הרעיון של הניסיון להקים דגם של משטר דמוקרטי חלופי במולדת הגיאורגית (ואגב כך למלט מפטרוגרד קבוצה שלמה של מנהיגים מנשביקים), נענה לו בנפש חפצה, אף שבינו לבינו ראה ברכבת המוצעת מעין הימור בלבד או מוצא שבאין ברירה. ממילא עוד היו שתי “רשויות” צריכות לאשר את רשימת המועמדים: תחילה “הוועדה היוזמת” המנשביקית, אישים כצֵרֵטֶלי וצ’כַיידזֶה (ה“סנשוֹ פנשוֹ” של צרטלי, בפי ליצני הדור) ודומיהם, שצפויים היו כאן למאסר ממושך אם לא למיתה, ולאחר שנואשו מלהתמודד עם הבולשביקים בזירת המאבק המרכזית שקדו עכשיו לבצר להם מעמד חלופי במולדתם, שבה הבולשביקים בטלים בששים; ואחר־כך “ועדת הביטחון” של הסובייט הפטרוגרדי, הפוסק הסופית, קבוצת אנשים קצרי־רוח ומהירי־חימה, אלימים, חדורי תחושה של כוח שרירותי, כל־יכול וריבוני.

אלכסנדר לא היה בטוח שאמנם ימצא את מקומו בקרב הנוסעים לכשיגיעו אל מחוז־חפצם האקזוטי, הסובטרופי, בפאתי הקווקז, בחבל ארץ שאת לשונו ומנהגיו, ברי היה לו, לא יסגל לו לעולם. בייחוד מסופק היה אם יימצא לו שם תפקיד של ממש, כשם שלא יכול להעלות על דעתו לאן יפנה משם אם יכזיב את אנשי חסדו – או אם יכזיבו הם אותו. לארמניה? לפרס? או שמא לתורכיה? ושמא מוטב שינצל דווקא את הצעתו־הזמנתו של מַקס סוּאוֹמיסולו, אותו צעיר פינלנדי ספורטיבי גבוה, עז־נפש ונדיב, שבידיו נתן את המכתב הקצר האחרון שכתב אל ישה בן־דודו בארגנטינה, סמוך לאחר תפיסת השלטון בידי לנין ואנשיו? מקס היה בחור היוצא ובא כאוות נפשו לכאורה בין פטרוגרד לוויבורג הפינלנדית, ועד לאותה שעה פסח על הסעיפים ולא הכריע אם יקשור את גורלו לרוסיה המהפכנית או למולדתו הכובשת לה את עצמאותה; אך כאשר בא ונטל מאלכסנדר את המכתב וטמנו באחד הכיסים הפנימיים של אדרתו השאיר לו לאלכסנדר את מענו בוויבורג: “אם תחליט, כמוני,” אמר, “שהעסק ההוא כבר לא בשבילך, תוכל לבוא אלי… אתה מהנדס גשרים ומסילות־ברזל במקצועך, נכון? לי יש דוד שהוא בעל מעמד חשוב ברכבות אצלנו. נוכל לסדר לך משהו, אני בטוח. ואם תרצה להגיע בחזרה לארגנטינה, גם זה נוכל לסדר לך. ואם תרצה למצוא לך בחורה ולהישאר אצלנו,” הצהיל פניו, “לא נורא, גם זה אפשרי!”

האישור מן “הוועדה היוזמת” בטביליסי, זו המנשביקית, לא איחר להגיע, ברדיו־טלגרף. מסתבר שמישהו מחברי הוועדה גופה הוא שהציע את שמו לכתחילה. גם הוועדה השנייה, הבולשביקית, לא היתה למכשול: השם שטייגר לא אמר להם שם, כנראה מאומה. אבל החלטתו הסופית של אלכסנדר נפלה רק יומיים־שלושה לפני כניסתה של הרכבת המצופה מירוסלב אל התחנה הניקולאייבית. זה זמן־מה כבר בשלה בו ההכרה שלא יהיה טעם לחזור, מובס וחפוי־ראש, אל חואניטה בבואנוס איירס, שהרי, ככל שלמד לעמוד על טיבה ועל מזגה, ממילא בוז תבוז לו ותורה לו את הדרך החוצה, ואם לא לשוב אליה הרי אין טעם לשוב דווקא למקום המרוחק כל־כך מן הזירה הרוסית כל עוד יש סיכוי־מה שמה שקרה ב־25 באוקטובר ולאחר־מכן יימוג כחלום רע – אם בעזרת הצבא הקיסרי הגרמני, אם בעזרת מעצמות־ההסכמה (אם למרות הכל אמנם יקום הניצחון להן), ואם מחמת הסתירות הפנימיות והניגודים המהותיים במחנה הבולשביקים, או עקב האכזבה המרה שסופם להנחיל להמוני הפרולטרים, האיכרים והחיילים.

אבל ההכרה הניצחת שחייב הוא למלט את נפשו מכאן, על אף כל הסיכויים הנאים שהרגיל עצמו להשתעשע בהם בשעות בטלה מתרבות והולכות, נתגבשה בו סופית רק לפני יומיים־שלושה, כאמור, כאשר ישב בערב ליד התנור המוסק למחצה בחדרו, שקוע בקריאת עיתונים קדחתנית, שנעשתה לו כמין טבע שני. מדי פעם נשמעו מן הרחוב יריות של אבטומובילים עוברים, לפעמים מלוות גידופים או קריאת סיסמות רעשניות. הבריות התרגלו גם לזה, ואלכסנדר לא השגיח כמעט ברעשים, עד שלפתע נשמע מטח אחד קצר וסמוך מאוד, כמו מאחורי כותלו ממש, וכמו בבת־אחת גם נשמעה זעקת־מוות חודרת עד מח־העצמות וחבטת גוף כבד, נופל – ואיזה אבטומוביל מחיש נסיעתו בנהמת מנוע ובחריקת מנוף־הילוכים.

וַרווארה פיודורובנה הוציאה נשמתה בזעקה אחת מרה ונוקבת. היא יצאה אל הגזוזטרה הקטנה שבכניסה לפנסיון הקטן, בן הקומתיים, לראות מה קורה שם בחוץ, לעזאזל, ומה למשמרות הניידים של קלגסי הסובייטים ברחוב השקט שלהם. כשיצא אלכסנדר שטייגר אף הוא לראות מה קורה ראה את ואלֵרי זכריץ' גוהר שם על גופתה הסרוחה פרקדן, דמה נשפך כמו מצינור מים שנבקע.

ברגע ההוא ידע אלכסנדר שלא יישאר פה בעיר הזאת.

למחרת היום לפנות ערב קברו את ורווארה פיודורובנה. מלבד בעלה היו במלווים גם אלכסנדר ושני זוגות קשישים, אף הם ותיקים בפנסיון, ועוד כמה נשים, חברות קרובות למנוחה ובנות־גילה לערך. שום טכס לא היה. אנשים הצטלבו ולחשו תפילה, והיתה בכייה חרישית, והיו מילים של ניחומים, ורגליים מעורדלות דשדשו בבוץ הצמיג.

ואלרי, שבן־רגע אחד התאלמן, חזר ומלמל: “נו, ככה.. הלכה ואיננה… ורווארה, ורווארה…”

אלכסנדר תמך בידו הרועדת של הפונדקאי החיגר, הניח כף אוהדת, נתונה בכפפה, על כתפו. “נבלים!” הפטיר ואלרי, “רשעים… מה היא עשתה להם?!”

בערב, כאשר הסבו כל הדיירים עם ואלרי זכריץ' המחריש, הלום הצער, אל השולחן ואל המיחם הרוחש, לאורה העומם של נורה באהילה, ולאחר שהביעו איש־איש בשפה רפה רגשי השתתפות, או פליאה, או אימה, נשא בעל־הבית, שבפועל־ממש כמו קפצה עליו זקנה בן־יום, את עיניו, כָּח בגרונו והרים קולו, והודיע לכולם שהוא סוגר את העסק וחוזר לכפרו, שם בפלך ריאזאן. “בין כך ובין כך הם רוצים לקחת הכל… להשאיר את כולם בלי כלום, המנוולים… שם, לפחות, יהיה בכפר שבו נולד, עם אנשים שמכירים אותו מילדות… ואם יהיה עכשיו שלום, אולי יחזרו אנשים מן הצבא לכפר, יעבדו… יצמח משהו.” אחר־כך נמוט ראשו אל השולחן והוא כבש פניו במפה המצויצת ובכה בלי מעצור.


תמונה זו היא שלא זזה מלפני אלכסנדר כאשר נתן הממונה השווייצי את האות לרכבת שתצא לדרכה והנוסעים נחפזו לעלות אליה, לתפוס מקומותיהם, להתארגן, להניח את מטענם. עד שסיימו טיפולים ראשונים אלה כבר היתה משתקשקת לה בדרכה, בעתר עשן וניצוצות ופיח, חולפת במהירות גוברת על פני בניינים, גנים וגשרים, ואחר־כך על פני מפעלי התעשייה הכבדה שבדרום־מזרח הבירה, על פני ריכוזי חיילים, בקתות איכרים, חורשות ושדות מושלגים.

לא ארכה השעה והאנשים החלו לפתוח את דלתות תאיהם ולצאת למסדרונות שלאורך הקרונות. צופים היו אל הנוף החולף ומתחלף, מדליקים סיגריות או מגלגלים טבק בנייר־סיגריות המיוחד לדבר, שולפים בקבוקים קטנים ומכבדים זה את זה בלגימה. לא ארכה השעה ומצב־הרוח הכללי השתפר פלאים והקרונות מלאו המולת שמחה, בעיקר ברוסית אך גם בגיאורגית. אנשים התחילו להתלוצץ, לספר בדיחות, טפחו איש על שכם רעהו כידידים וכשותפים לקנוניה שצלחה, או פשוט כאנשים טובים וחפצי־חיים שנחלצו ממלתעות פחד וסכנה ועכשיו דרכם נכונה לפניהם: אל מולדתם ואל נופי ילדותם, אל משפחותיהם – ואל סכנות פשוטות יותר, שנסיון־חיים קודם ותושייה ארצית, מסורתית וערמומית, יעמדו להם להתמודד עמן. והם בטחו גם בחסות ההומניטרית הנייטרלית הפרושה על הרכבת הזאת, רכבת בית־חולים העמוסה במיטב הציוד הרפואי האירופי, שהוא כלשעצמו יקֵל לא מעט על המצב במולדת הגיאורגית, או שמא מוטב לומר ברפובליקה הטרנס־קווקזית. גם ברכבת וגם שם, בשטח, “מעבר לנהר הטרֶק”, היו דיבורים כאלה. הלא כבר בקיץ שעבר, “בימי קרנסקי”, הוקם מרכז טרנס־קווקזי של הסובייטים מגיאורגיה, ארמניה ואזרבייג’ן. אחר־כך, בנובמבר, אחרי המהפכה “השנייה”, הבולשביקית, הלא קם “קומיסריון טרנס־קווקזי”, ובו שלושה גיאורגים, שלושה אזרים, שני ארמנים ושני רוסים, בראשותו של המנשביק הגיאורגי הוותיק, יבגני גֶגֶצ’קוֹרי – ובלי שום בולשביק. אף לא אחד!

היה מי שדאג להשכיל את אלכסנדר בהוויותיה של גיאורגיה כמעט מתחילתו של המסע דרומה. כשעה לאחר שכבר היתה הרכבת עושה את דרכה במהירות מתקבלת על הדעת נפתחה דלת התא, שבו היה שרוי בבדידות גמורה, ונכנס גבר נמוך־קומה בן קרוב לחמישים, מקריח ובעל זקזקן מאפיר, ביקש סליחה על ההפרעה ורשות להיכנס, ובלי להמתין לא לזו ולא לזו הרים את מזוודתו אל מדף המטען העילי ועליו הנחית גם את מעילו הכבד העטור צווארון־פרווה.

“נעים מאוד, זוראב אובאלישווילי. אינני חושב שהכרנו קודם,” אמר משהתפנה והתיישב על הדרגש שמול אלכסנדר. “לא,” אישר אלכסנדר בקצרה. “אני עייף כבר מן הוויכוחים על עתידה של גיאורגיה,” אמר הלז, באנחה מלווה בת־צחוק שובבה “ברחתי מהם. ראיתי שכאן יש מקום פנוי. אתה אולי אפילו זקוק לחברה!” הוא סקר את התא סביבו, כאילו רק עכשיו נוכח לראות שאין בו איש זולתם. “לא שמעתי את שם אדוני,” המשיך ברהיטות, מעביר מבט מרפרף על קלסתר פניו של בן־שיחו המחריש.

“שטייגר. אלכסנדר שטייגר,” החזיר אלכסנדר. וכמו לצורך צידוק או הבהרה מיהר להוסיף: “אני עבדתי עם סקוֹבלֵב במיניסטריום מה שקוראים עוזר אישי.”

“מנשביק, כמובן,” נעץ אובאלישווילי מבטו בעוזר האישי.

“כמובן,” הנהן אלכסנדר. “אבל לא מאתמול, אפשר לומר.”

“אבל לא מגיאורגיה, הייתי אומר,” המשיך הלז, בזהירות מעושׂה, מתחכמת.

“מה לעשות!” הצטחק אלכסנדר, כמו בעל־כורחו. “לא כולנו יכולים להיות מושלמים.”

“אין דבר,” החזיר אובאלישווילי. “מה שהחסיר אלוהים, יכולים בני־אדם להשלים.”

“אינך נראה לי בעל סמיכות לכהונה,” ניסה אלכסנדר את כוחו בעוקצנות, והחטיא.

הלז נתן קולו בצחוק, שהרעיד את כרסו הקטנה. “חס וחלילה! סמיכות כזאת יש לגיאורגי אחד שאולי שמעת עליו, חה־חה… אתה יודע מי זה ג’וגשווילי. קוּבּה. יוסף ויסאריונוביץ'. או בקיצור, כמו שהוא ידוע עכשיו אצל הבולשביקים, סטלין. כן?”

“יודע… על הסמיכוּת לא ידעתי.”

“בוודאי,” אישר אובאלישווילי. “גם אינטלקט גדול,” המשיך בלעג מושחז. “אנחנו עוד זוכרים את העיתון שהוא הוציא אצלנו בטביליסי בימים הגדולים של 1905. הוא יחד עם שאוּמיאן. עוד אינטלקט מובהק… השם צריך להיות מוכר לך, אני חושב… יומן פועלי הקווקז, קראו לזה. בזמן שקראסין וליטווינוב התחילו להוציא בפטרבורג את נוֹבוֹיֶה ז’יזן, וטרוצקי התחיל בנאצא’לוֹ… אבל אחרי פחות משנתיים הוא הצטיין במשהו הרבה יותר גדול… אין לי הוכחה, אבל אצלנו מקובל לחשוב שהוא האיש שעמד מאחורי השוד הגדול של ידידנו הארמני טֶר־פטרוֹסיאן בבנק הממלכתי בטביליסי… אדוני, מיליון ורבע רובל במכה אחת בשביל הפעילות הבולשביקית באירופה, זה לא הולך ברגל, נכון?… זאת היתה לפני עשר, אחת־עשרה שנים, הפעולה הגדולה של קובה הגיאורגי וקאמוֹ הארמני.. ואגיד לך מי הכשיר והסמיך את קובה לקריירה היפה שלו? אגיד לך! עשר שנים קודם היה לו חבר ומדריך בשם לאדו קצחובֶלי, ושניהם יחד עם אחד דזֶליקידזֶה הקימו קבוצה מאורגנת בשם ‘המעש’… אתה רואה? הגיאורגים אנשים מעשיים! אין מה לזלזל בהם, חה־חה… אדרבה: שני אלה וחבריהם מן ‘המחתרת הלוחמנית’ ידעו לזלזל כראוי באלה שהיו קרויים אצלם המרקסיסטים החוקיים'.”

“הם מיררו לכם אל החיים, כנראה?” גישש אלכסנדר ובאותה נשימה מיהר והבליע: “אדוני, אם מותר לשאול, היסטוריון? או אולי פובליציסט?”

הלז שוב נתן קולו בצחוק, צחוק שובב ומתחכם, אך לא כעוס ולא יהיר. "לא בדיוק זה ולא בדיוק זה… אולי קצת מזה וקצת מזה, וקצת מעוד כמה דברים. בדרך־כלל אנחנו הגיאורגים אנשים, כמו שאומרים, פוליוואלֶנטיים, חה־חה. כלומר, רב־ערכיים, או רב־צדדיים. אולי פשוט, ובתכלית הצניעות, מוכשרים ביותר. עד כדי כך שבדרך־כלל לא נוכל להסתפק בפעילות בשטח אחד מסוים… אני מצדי נוהג להציג את עצמי פשוט כהומניסט. אבל, אם נחוץ, גם דיפלומט… הנה למשל, צֵרֵטֶלי שלנו, שבוודאי מוכר לך כמו לכל אדם אינטליגנטי ברוסיה: פוליטיקאי, מדינאי גדול, פולמוסן ממדרגה ראשונה, נואם דגול, וכמו שאתה יודע –– ממניחי היסוד למנשביזם התיאורטי, לא פחות מפליכאנוב, מַרטוֹב או אַקסלרוֹד. אבל מצד השׂכלתו? – משפטן! ובצעירותו גם התגלה כמשורר מחונן!

אח, אני זוכר יפה מאוד את היום שבו חזר מסיביריה עם שאר חברי הדומא השנייה שהיו שם בגירוש. אגיד לך בדיוק את היום… זה היה ב־19 במרס, כמעט בדיוק לפני שנה בסך־הכל!… חיכינו להם בתחנה, והם איחרו, הגיעו רק לפנות ערב. ועל הרציף חיכה להם צ’כיידזה, בתור יושב־ראש הסובייט הפטרוגרדי, ומי יחד אתו? נחש… אה, אתה עוד לא היית בפטרוגרד?!… טוב, יחד איתו בא לקבל אותם אוּריצקי, הבולשביק, שלא מזמן, בינואר, העמיד אותו ולאדימיר איליץ' בראש הצֶ’קָה שלהם!… ואני גם זוכר יפה את הנאום של צ’רטלי באותו ערב בסובייט! זה היה גאוני ממש. איזה ניסוחים! הנה, כך: ‘הפרולטריון נטל את המנהיגות לידיו, אבל הוא יודע שהמהפכה המתחוללת היא בורגנית דמוקרטית’… אתה שומע? ואנו צריכים ללמוד מלנין דיאלקטיקה, מה?… או בשאלת השלום, איך הוא התבטא עוד באותו הנאום: 'צריך להגן על המולדת מן האימפריאליזם עד שיתאפשר שלום על יסודות דמוקרטיים!… ככה: עד שיתאפשר!… ומה עשו הבולשביקים עכשיו בברסט־ליטובסק?! על הגנת המולדת ויתרו מלכתחילה, ולעומת זה עשו שלום על יסודות אימפריאליסטיים, לפי התכתיב של לוּדנדוֹרף!"

טלטלת־אדירים שטלטלה את הקרון, ובעצם אל הרכבת כולה, הפסיקה בנקודה זו את שטף דיבורו המרתק של זוראב אובאלישווילי. החפצים שעל מדף־המטען העליון כמעט נפלו על ראשיהם של השניים. באחת קפאה הרכבת על עומדה, בתוך מרחב מושלג של שדה ויער, מול שמים נמוכים ועכורים. אנשים יצאו מתאֵיהם אל המדרון הארכּני, סקרנים ויראים. הם שמעו צפצופי משרוקית וראו שני עובדי רכבת עטויי סגינים מבוססים בשלג, מנופפים בידיהם.

“קלקול מכני… זה בקטר הקדמי!” עברה הרינה בקהל הנוסעים, מקרון לקרון.

אבל היה גם מי שהטיל לחלל את הקריאה, חשדנית וניחרת: “זו פרובוקציה בולשביקית!” העיכוב התמשך. היתה זו שעת כושר לתהות על טיבו של כעין קרון־מסעדה, ששובץ בהרכבה של הרכבת הרפואית הזו. המקומות כבר נתפסו שם כולם, אבל אוכל היה מצוי שם בשפע בלתי־צפוי: דייסת כוּסמת חמה ומהבילה, מלפפונים חמוצים, כבושים בציר ועסיסיים, גם דג מלוח ובולבוסים בקליפתם, פרוסות עבות של לחם שחור מרוח בחמאה מזהיבה, ובצלים ושומים וצנון – ואת כל זה אפשר היה לקחת בעמידה וליטול לקרון או למסדרון, ולאכול, בין עומדים בין מסובים, ולקנח בתה מן המיחמים, ולשוב ולקנח ביי"ש כלשהו, ולסיים, למרבה העונג, בעשן של סיגריה, “מגולגלת” או שלופה מן החפיסה.

עברו שעות עד שתוקן הקלקול, ובחשכת הלילה שבה “רכבת הצלב האדום 133” ויצאה לדרכה. אבל היתה זו רק ראשונה לשורה של תקלות מסוגים שונים שאליהן נאלצו הנוסעים להתרגל. עבר שבוע תמים עד שהגיעו לצומת הרכבות הגדול ברוסטוב על הנהר דוֹן. שם כבר היה האביב בעיצומו, אבל התחנה הגדולה עצמה נמצאה ריקה ועזובה מאדם.

ימים לא מעטים כבר עמדה התחנה בשממונה, ככל הנראה, שכן לשמע משק אופניה ושריקת צופרה של הרכבת הנכנסת התחילו אנשים להגיח בפליאה ובסקרנות ממבנים נטושים שבפאתי רציפים. הם היו לבושים ערב־רב של מדים צבאיים, ורובם גלוחי ראש ומגודלי זקן. משניסו אחדים מהנוסעים, שירדו לחלץ עצמותיהם ולחממן באורה הנשכח כמעט של השמש, לקשור עמהם שיחה כדי לתהות על קנקנם, התברר שהרוסית שבפיהם רצוצה ונלעגת. כולם היו שבויים אוסטרו־הונגרים ששולחו לחופשי – רובם מַדיארים, צ’כים, קרוֹאטים או פולנים – אך היו בהם קצת דוברי גרמנית; לאינטליגנציה הגיאורגית היתה זו הזדמנות־פז לרענן את הגרמנית שקנתה לה בנעוריה בבית־ספר תיכון גיאורגי, או שהשתגרה בפיה ועל קולמוסה תוך כדי לימודים גבוהים בווינה, לייפציג או ברלין.

השבויים מנו כמה עשרות, והיו בהם פצועים וחולים כולם נראו אובדי־דרך דווּיים וסחופים, מורעבים ומוזנחים, נודפי ריחות בְאָשָה. עם זאת, כמו התעודדו מעט למראה האנשים המיושבים הללו, שירדו אליהם מן הקרונות במלבושיהם הבורגניים, שׂבעים ובריאים, ומכל־מקום אזרחים מעולם מסודר היודעים לכאורה לאן פניהם מועדות. והאנשים המיושבים מצדם מצאו עניין־מה בערטילאים הללו המרחפים כביכול בעולם התוהו, וריחמו אותם והשקו אותם תה חם וכיבדו אותם, פה ושם, בסיגריה, או לפחות בטבק־הרחה. ומעט־מעט קרבו גם המסילאים והקָרָרים עצמם ושיתפו עצמם בחגיגה קטנה זו של התרועעות ואחוות אנוש, ולבסוף נמצאו השבויים מתחרים כמעט על זכות־היתר לעזור למסיעי הרכבת, ולהעמיס פחמים ממחסניה הנטושים של התחנה אל הקרוניות המחוּפות העשויות לכך ברכבת ה“רפואית”, ואף לפַנות (כעכברים המייחלים לפירורים) את האשפה שנשתיירה בקרונות הנוסעים.

לאחר שעות אחדות של מנוחה והחלפת כוח והתארגנות, ולאחר שנסיונות להתקשר עם צומת רכבות כלשהו עלו בתוהו, נפרדו הנוסעים מן השבויים האוסטרו־הונגרים והרכבת המשיכה בדרכה עד שאחרי חצות הגיעה, באופטימיות מחודשת, לצומת קווקזְסְקַאיָה. שם ניכרה תנועה שוקקת, חרף השעה המאוחרת, ושם חסמו פקידים סובייטים חמושים ועבותי־שפם את דרכה של הרכבת. הם לא ידעו דבר על אישור כלשהו שניתן למעברה של רכבת מעין זו, ולדבריהם לא שמעו מעודם על “רכבות של הצלב האדום” – על־כל־פנים, לא בכיוון הקווקז. לעומת זאת, התרשמו לטובה ממצבם של הקרונות והקטר, ממלאי הפחמים שבקרוניות, ובייחוד משפע האספקה הרפואית שבאותה "רכבת־בית־חולים}, ולאחר שהתקשרו ברדיו־טלגרף עם יֶקָטרינוֹדַר הודיעו לצוות, ולנוסעים הנכבדים, שהרכבת מוחרמת.

“הוועד המנהל” של הנוסעים (שלמעשה פעל עוד לפני צאת הרכבת לדרכה) הסמיך שלושה מחבריו (אחד מהם, כמובן, אובאלישווילי ה“דיפלומט”) לשאת ולתת עם “הנבלים הבולשביקים”, שהרי “ככה סתם להחרים, זה פשוט לא ייתכן”, ו“אם נסכים להישאר כאן, כבר לא נגיע לשום מקום”, מה עוד שקוזק אחד ענקמוני שקרב לגשת לרכבת – לוחם סובייטי, למרבה הפלא – סינן מבין שיניו, תוך שהוא פולט־רוקק קליפות זרעונים ועיניו מתנוצצות באפלה, ש“ביֵקטרינוֹדר נהרג אמש הגנרל קוֹרנילוֹב, אבל הם לא מספרים לכם כדי שלא תיבהלו”.

לאחר שיחות בלתי־פוסקות והתקשרויות חוזרות ונשנות ליֵקָטרינוֹדר, נתרצו הפקידים הסובייטים – אולי משום שעייפו פשוט מטורחם של ה“אינטליגנטים” מַרבּי־המלל שבצד השני ורצו כבר ללכת לישון אחרי אותו ליל־שימורים, אולי משום שהידיעה על נפילתו של קורנילוב שימחה אותם והוסיפה להם ביטחון עד כדי כך שהרשו לעצמם ויתור קטן ל“בוּרז’וּאזיָה”; הם הסכימו לתת לנוסעי הרכבת כמה קרונות־בהמות כפיצוי ולהרשות לצוות להמשיך ולהסיעם ליעד הרשום במסמכים, שככל הנראה בעליל אכן הנפיק להם הסובייט הפטרוגרדי. קצת אחרי עלות שחר ורוד וחלומי באופק המזרח השלימו את העברת המיטלטלים (וקצת מן הציוד הרפואי) לקרונות־הבהמות, שבימים הבאים עתידים היו דפנות הקרשים שלהם לטמטם אותם בחריקותיהם, והמסע התחדש. הפעם הצטוו לנסוע בעקבותיה של רכבת אחרת, מהוגנת יותר למראה, שהובילה דרומה, כפי שהתברר, ציבור שלם של “אִיבֵּרים”. שמם הקדום של בני הלאום הגיאורגי היה, כידוע, “אִיבֵּרים”, וכינוי זה ניתן אפוא לרגימנט של מתנדבים גיאורגים שלפני כמה חודשים ניסו הבולשביקים לארגן כביכול לשם הגנה על פטרוגרד מפני נסיון כיבוש גרמני; משנחתם חוזה־הכניעה בברסט־ליטובסק כמו בטל קורבנם של ה“איבּרים” ולא היה עוד צורך בהם, ובגודל־רוח העמיד השלטון החדש לרשותם את כל הדרוש להם לשיבתם דרומה.

מוּתשים למדי, דמומים הרבה יותר משהיו, נקלעים בין דכדוך נפש לכליון נפש, השקיפו האנשים בעמידה, מן האשנבים, לא עוד כנוסעים אלא כמוסעים, מובלים בלי דעת אן, על שדות־הברכה הזהובים של קוּבּאן. כשנעצרה הרכבת בצומת טיכוֹרְייטְסְקאיָה, משמע במבואות הקווקז כמעט, הזיזו את הדלתות הניזוחות של קרונותיהם, להכניס אור־שמש ואוויר, ואחדים מהם אף קפצו לרציף לעמל קצת את גפיהם הצפודים, לפשוט ידיים לפנים ולאחור ולצדדים, מעלה ומטה, אבל רובם לא ירדו אלא לשם עשיית צרכים בלבד. עברה עוד יממה של גרירה אטית ורק ב־7 או ב־8 באפריל, כשנים־עשר יום מאז החלו במסעם, נעצרו משום־מה לפני תחנת אַרמאוויר, וכאשר כעבור שעה קלה ניתן האות לקטר להיכנס לתחנה ציוו עליהם אנשים ממוגפים וחובשי כובעי־מצחה, ספק חיילים ספק אנשי מיליציה ספק אנשי צ’קה, להישאר בקרונות. הם נראו מתוחים ועצבנים, ולא הסתירו את הסיבה: ברכבת שנסעה לפניהם, זו של ה“איברים” המתנדבים להגנת פטרוגרד מפני האימפריאליזם הגרמני והמיליטריזם הפרוסי, נתגלו כלי־נשק ונתפסו גם חיילים קורנילובאים, מצוינים בסימנים המובהקים של “כותפות זהב” ו“תגים של ארגמן מוזהב”! גלוי וברור היה שבעיניהם של הללו כל חייל ששולח ובא מן הצפון חשוד שהוא “קורנילובייץ”. גם נוסעיה של “רכבת הצלב האדום 133” לא נוקו מחשדות אלה, ולאחר שהוזהרו מפני החזקת נשק כלשהו ומפני מתן עזרה פעילה או סבילה לטרוריסטים אנשי ס"ר או מלוכנים, עברה בקרונות “כיתת חיפוש” ברובים מכודנים ואספה מן הנוסעים את אקדחיהם, שלא היו מועטים כל־עיקר.

כתום החיפוש והחרמת האקדחים ישבו האנשים אחוזי בהלה ממש בפתחי קרונות־העץ שלהם, רגליהם משתלשלות אל אדני המסילה ולבותיהם מנבאים להם רעות. אלא שבאותה שעה נפתח להם פתח ישועה בזכות יוזמתו ושנינותו של אחד מן הנלווים לחבורה, ארמני בשם חוּשטארְיה – לא מקהל המנשביקים בכלל אלא, אם תרצו, “פרוטקציונר” שהסתנן לתוכם בתואנות־שווא, איש־עסקים הרפתקן ונועז שזכיונות לו בצפון פרס, ולדבריו חשוב היה לו להגיע לשם ויהי־מה. הוא זכר שמכר אחד שלו, גיאורגי דווקא, ממלא תפקיד כלשהו בתחנת ארמאוויר. זימן אליו אפוא לקרון מלצר אחד גיאורגי שעבד במזנון של התחנה וסובב ברציפים לחפש לקוחות והתחיל לדבר איתו בלשונו, חרף גערותיו של זקיף מנהם שעמד סמוך לקרון והזהירם שעל־פי חוק חדש שיצא מטעם הנהלת הרכבות “אסורה כל שיחה שלא בלשון הרוסית”, והעבריין “ייענש כחוק”. לאחר שהחליק לכפו של המלצר חופן מרקים גרמנים, נמצא חושטאריה למד כי אותו מכר שלו הוא מפקד המיליציה של התחנה. לא ארכה השעה ועל קרונותיהם הוצב משמר, ובבוקר הביאו להם מים רותחים לחליטת תה ולרחצה והם נלקחו כולם אחר כבוד לכלא המקומי. הובטח להם שעד הצהריים ישולחו לחופשי.

ההבטחה קוימה, אבל הישועה שוב עוכבה באורח שנעשה טיפוסי לתהפוכות התקופה החדשה. בתום ההכנות לתזוזה צץ פתאום קצין אחר וציווה עליהם להמתין עד שיתקיים משפטם הפומבי של קצינים וחיילים שנאסרו באַרמאוויר ביום אתמול (ככל הנראה, היו אלה פשוט אנשי־צבא שלאחר שנכרת הסכם ברסט־ליטובסק לא ראו טעם להישאר בחזית הקווקז וערקו). הם יידונו, כך הוגד, על־ידי אסיפת חיילים, ופסק־הדין יוצא לפועל מיידית. מתוך יחס כבוד למנשביקים הגיאורגים שלנו הוזמנו הללו לחזות במשפט הצבאי, שחיש מהר דן את העריקים למיתה. סמוך לאחר־מכן נצטוו הנידונים לחפור את קבריהם באִתים ובמעדרים שהובאו להם בדחיפות לצורך זה ממחסן הכלים של התחנה. משכּילו את מלאכתם חבשו את עיניהם, כפתו את ידיהם והעמידום אל קיר של בניין. הם הומתו בירי מקלעים, לעיניהם של אורחי־הכבוד.

בברכיים פקוֹת, מזועזעים והמומים מן החיזיון ששותפו שלא בטובתם, חזרו המכובדים לרציף שממנו קיוו לצאת לקטע שיהיה, מן הסתם, קטע הסיום למסעם המתמשך, רצוף התלאה וההרפתקאות. רכבת הבהמות שלהם נעלמה, והם הספיקו לראותה מתרחקת במסילה אחרת, בכיוון צפון. הפעם דומה היה שבאמת נגזר עליהם שלעולם לא ישובו לראות את אדמת המולדת, אלא שגם הפעם עמד להם חברם ההרפתקן, עתיר ההון והתושייה. בעזרת מכרו המקומי מפקד המיליציה, עוכבה מעט הרכבת האחרונה שעמדה לצאת מארמאוויר למינַרלנוֹיֶה־ווֹדי ואליה הוצמד בבהילות קרון־נוסעים מן המניין, שלתוכו נדחקו כל הנטושים, על מעט החפצים האישיים שנותרו ברשותם. עדיין מסופקים היו אם אמנם קרוב קץ טלטוליהם לבוא. אף כשהגיעו למינרלנויה־וודי הביעו רבים מהם ספק “אם נגיע גם לוולאדיקווקז”.

עם ערב הביאו אותם באבטומובילים למלון־המותרות “בריסטול” בפיאטיגוֹרסק, שעצם קיומו לעת אשר כזאת – על סדריו המסוגננים, עובדיו הדורי־המדים ונברשותיו המפוארות – היכה אותם, שוב, בתדהמה. הואיל וסחוטים היו לגמרי לא ארכה תדהמתם, שכן זמן קצר לאחר שנתכבדו בארוחה קלה וטעימה מיהרו אל חדריהם וצנחו איש־איש על מיטתו. השמש ושירת הציפורים העירום למחרת בבוקר והם עידנו את גופם ונפשם באמבט חם, ואחרי־כן היטיבו את לבם בארוחת־בוקר דשנה, שהוגשה לפי כל דקדוקי הנימוס האציליים של המשטר הישן. אגב כך שמעו לראשונה שחבלי הקווקז הכריזו כבר ב־9 לחודש הזה, חודש אפריל, על עצמאותם במסגרתה של “רפובליקה טרנס־קווקזית”.

מה ששמעו עכשיו במו אוזניהם, בנוסף על מה שראו במו עיניהם ועל מאכלים ומשקאות שהביאו אל פיהם, חוללו שינוי גמור בהלך־נפשם של שבי המולדת (והנלווים אליהם). ואם לא די היה בכל אלה, באה עכשיו גם שמועה שתמול־שלשום הגיעו משמרות חלוץ של הצבא הגרמני אל רוסטוב שעל נהר דון. אובאלישווילי לא התאפק והריע: “עוד מעט יהיה סדר גרמני בכל מקום. אתם תראו!” סיכויי קיומו של השלטון הבולשביקי נראו פתאום מופרכים ביותר, וכנגד זה נתקבלה דעתו של אובאלישווילי שעתיד גדול נשקף לרפובליקה העצמאית החדשה של טרנס־קווקזיה, ולא עוד אלא שגיאורגיה שלנו עצמה תחדש את תפארתה כמלפני חוזה־הפרוטקטורט שחתם אִיראקלי השני מלך קאכֵטְיה עם הקיסרית יֵקאטֵרינה השנייה ב־1783! ואלכסנדר שטייגר אף הוא זכר פתאום, לאחר הפסקה ארוכה למדי, את חואניטה, ובלבו אמר: “הה! מה טוב ומה נעים היה אילו יכלה גם היא להיות כאן עכשיו, במעמד הזה.” נעם לו גם עצם החידוש שבמחשבה הזאת.

הידיעה על בואם של אחים למולדת, רֵעים ומנהיגים למפלגה, עשתה לה, כפי הנראה, כנפיים בכל האזור כי משהגיעו בהמשך היום בכלי רכב לוולאדיקווקז כבר חיכתה להם שם קבלת־פנים עממית־מוסדית מפוארת, בצל דגלי הלאום, המפלגה והדת גם יחד. שם גם פגשו באחדים מחברי ממשלתה של הרפובליקה הטרנס־קווקזית, שבאו בעסקי רכישת תבואה. מפיהם שמעו פרטים על הרכב הממשלה, שבראשה עומד צ’נקֶלי, הוא ולא אחר!

בשעת בין־ערביים הביאה אותם, סוף־סוף, שיירה קטנה של אבטומובילים, תחת משמר רב־רושם של פרשים הרריים אינגוּשֵטים, בכביש הצבאי הגיאורגי, לטביליסי הבירה, שאך תמול־שלשום, ב־9 באפריל, היתה לבירה הרשמית של טרנס־קווקזיה העצמאית.

בדיעבד אפוא דומה היה כי כך ולא אחרת היה המסע הזה צריך להסתיים, כאילו השגחה עליונה כלשהי תכננה את ההרפתקאות ואת סדרן, כמו להעמידם בשורה של מבחנים ולהעלותם לבסוף, בשלבים מזורזים, אל הבירה ההררית הגאה הזאת, על אווירה הצח והמבריא ועל אווירתה בשׂוּמת־האושר, הרוויה שׂמחת־חיים, בשעות חגה ההיסטורי השׂגיא.

בואם הפך להיות חלק מאירועי החג הלאומי. בערב הוכנה עצרת גדולה בארמון המלוכה הישן, שמאז סופחה הארץ לרוסיה שימש מעונו של המושל הרוסי, ולפני־כן עברה ברחובות המרכזיים כעין תהלוכת חירות וניצחון של כלי־רכב, פרשים ותלמידים ובני־נוער לבושים חג ומנופפים בדגלונים, ומכוניותיהם של הבאים מפטרוגרד היו חלק בולט בתהלוכה. הם נסעו הלוך ושוב בערב הסואן והמסוחרר, בין מדרכות ממטירות פרחים וקריאות־הידד ומלווים נפצים וזהרורים של זיקוקי אור ואש.

נבוך ויגע מרוב אושר מופלא, בלתי־מובן, הגיע אלכסנדר שטייגר לכתובת שנקבעה לו קודם בסמטה הניצבת לאחד הרחובות הראשיים והרחבים של העיר, מקום שבו כבר שהה שעה קלה בראשית הערב, לרחוץ ולהתרענן ולהניח חפציו בחדר גבה תקרה וחלונות. עכשיו חיכתה לו שם המשפחה המארחת: זוג הורים, כבני חמישים, אם זקנה כבת שבעים ומעלה, ושני בנים ובת, ועוד שניים, גבר בגיל העמידה ואשה כבת שלושים, שכנראה נמנו עם משק הבית או עם המשפחה המורחבת. כולם נראו גיאורגים לכל דבר: בחזותם, בחיוך דיבורם, במנהגם, במאור־פניהם, באווירה המשפחתית שבה היו שרויים ושאותה השרו גם על אורחם.

“אתה תישאר אצלנו כמה שתרצה וכמה שתצטרך,” הצהירה בעלת־הבית, מרת תמרה מֶנֶוולישווילי, אף שלא ידעה עליו הרבה יותר משידע הוא עליה או על המשפחה בכללותה. והיא הוסיפה בחיוך רחב, חושף שיני־סוס חזקות: “אם לא נימאס עליך קודם… ואל תתבייש לשאול כל מה שאתה רוצה לדעת, ולבקש כל דבר שאתה צריך… אצלנו הגיאורגים לא מתביישים. אתה עוד תכיר אותנו!”

כאשר התעורר למחרת, בבוקר השכם, חרף העייפות, לא זכר אל־נכון אם בלילה ראה בחלומו את חואניטה – או שמא היתה זו יוליה התמירה, שחורת השׂער והעין, בתם הצעירה (והיחידה, כפי הנראה) של בעלי־הבית.

מחלון החדר שבקומה השנייה הביט למטה על גן של עצי פרי עלווניים, מאוושים ברוח הבוקר.

“גן־עדן,” מלמל לנפשו וחיוך היה בעיניו, הוא חש עצמו צעיר במידה שכמוה לא זכר מכבר.


 

פרק שביעי: יוליה

גיאורגיה, קיץ 1918 – פברואר 1921


הרפובליקה של טרנס־קווקזיה נולדה בבחינת נפל בל יחזה אור שמש. טרם לידתה נדונה לכליה, מקסם שווא היתה, זיקוק שהופרח אל על ורסיסיו ניתכים ארצה מיד. יפה אמר עליה פלוני פיירוז קזֵמזָדֶה ביום שהוכרזה: “מבולבלת וכפוית־שד, נעשית טרנס־קווקזיה עצמאית.”

מבחינת סדר־הזמנים קדם ללידתה חוזה ברסט־ליטובסק, שנחתם ב־18 בפברואר 1918 (לפי המניין הפראבוסלאבי הישן, הוא ה־3 במרס לפי המניין האירופי הכללי) בין השלטון הסובייטי לבין גרמניה, וכעבור שבועיים אושר על־ידי הוועידה הכל־רוסית הרביעית של הסובייטים. החוזה העניק לגרמניה, באפס־יד, הישגים כבירים – טריטוריאליים וכלכליים, וממילא גם צבאיים – ולכאורה חידש את סיכוייה לצאת מנצחת ממלחמת־העולם.

מעצמות־ההסכמה לא היו, כמובן, צד בהסכם, אבל משלחות של מעצמות־המרכז, בעלות־בריתה של גרמניה, היו מיוצגות במשא ומתן, השתתפו בו ונהנו (אם גם לא לאורך ימים) מפירותיו. אחת הנהנות היתה תורכיה, שעל־פי ההסכם עמדה לקבל בחזרה את הערים קַרס, ארדהן ובאטום שבקווקז, אשר אותן כבשו מידה הרוסים שבעים שנה קודם־לכן. ב־14 במרס נפתח אפוא בטרֶבּיזוֹנד התורכית שלחוף הים השחור משא ומתן למימוש חלק זה של ההסכם בין וֵהיפּ פאשה, מפקד הכוחות התורכיים בגזרה, לנציגי “הקומיסריון הטרנס־קווקזי” שבראשות המנשביק הגיאורגי יבגני גֶגֶצ’קוֹרי. בראש הנציגות של ה“קומיסריון” עמד מנהיג גיאורגי ותיק בשם צ’נקלי.

כמעט בתחילת המשא ומתן, ב־30 במרס, העמיד המפקד התורכי בפשטות אולטימטום לאנשי־שיחו: להוציא את חיל־המצב מבּאטום עד ל־10 באפריל. בבוא המועד האמור כבר היתה “הרפובליקה הטרנס־קווקזית”, כזכור, יישות עצמאית בת־יומה, ואותו גגצ’קורי ראש־ממשלתה, ואף־על־פי־כן לא ראה מנוס מכניעה לאולטימטום התורכי.

אבל מיד אחרי־כן החל כעין סיבוב שני. ב־13 באפריל התכנס ה“פרלמנט” בטביליסי, בירת גיאורגיה. איראקלי צרטלי מיודענו, מנהיג דגול, בעל עבר של הקרבה ויושרה (ובעל־שם בינלאומי), שעשרים שנה קודם לכן התפרסם במולדתו בשירו “אביר ללא חת” (שנדפס בכתב־עת ספרותי שערך אביו, גיאורגי), אכן הופיע עכשיו כאביר ללא חת: בנאום חוצב־להבות הרים את נס המרד ושלל את הכניעה מכל וכל. נאומו הכריע את הכף: הכינוס ננעל בהכרזת מלחמה על התורכים!

השותפים לפדרציה לא נשאלו לדעתם. השותף האזֵרי, המוסלמי, וכן ציבורים מוסלמיים מושרשים בגיאורגיה גופה, רצו בהבנה מרחיקת־לכת עם התורכים; הארמנים, שהנשיא וילסון הבטיח להם זמן קצר לפני־כן שאחרי נצחונן של מעצמות־ההסכמה תקום להם מדינה ריבונית שתשתרע מהים התיכון עד הכספי, לא רצו כלל בהפסקת המלחמה בתורכיה. למעשה, היה זה האות לפירוקה של הפדרציה הטרנס־קווקזית, שעתה־זה הוכרזה.

עכשיו איימו התורכים לשוב ולקדם את כוחותיהם, וב־22 בחודש, תשעה ימים לאחר הכרזת־המלחמה הגיבורית, נאלצה ממשלת גיאורגיה להסכים לחידושן של שיחות־השלום עם תורכיה, שאכן נפתחו שוב ב־11 במאי בבאטום. במחווה ציני הכירה הממלכה העותומאנית ב־28 באפריל ב“רפובליקה הדמוקרטית־הפדרטיבית של טרנס־קווקזיה”.

בראש המשלחת התורכית לשיחות הוצב שר־החוץ התורכי עצמו, ח’ליל ביי, ולצדו אותו והיפ פאשה, המפקד הראשי בחזית הקווקז. גם שר הימייה, ג’מאל פאשה “הגדול”, לקח חלק בשיחות, בייחוד כמדומה כדי לנגח את הנציג הארמני הראשי ח’טיסיאן (“אתם עוד בשנים 1914־15 תקעתם סכין בגבו של הצבא התורכי”); זמן־מה שהה שם אפילו אֶנואר פאשה, הצלע השנייה ב“טריאומווירט” ג’מאל־אנואר־טלעת של הנהגת התורכים הצעירים בקונסטנטינופול. אלא שהפעם היה עוד שותף לשיחות: גרמניה, החתומה הראשית, מצד מעצמות־המרכז, על חוזה ברסט־ליטובסק.

המשלחת הגרמנית לשיחות המחודשות בבניין של “מועדון באטום” לחוף הים השחור הית המורכבת למופת. בראשה עמד הגנרל הבוורי פון לוֹסוֹב, ראשה הוותיק של משלחת הצבא הגרמני בתורכיה, ולצדו היו הדיפלומט הרוזן פון דר שוּלנבּוּרג (לשעבר קונסול גרמניה הקיסרית בטביליסי, לימים שגריר גרמניה הרפובליקאית בטהרן), המתרגם וחוקר הספרות הגיאורגית ארתור לייסט, וצעיר מלומד בשם פון וֶזֶנדוֹנק (בעל מחקרים בתרבותה ובקורותיה של גיאורגיה, ולימים הקונסול הגרמני בטביליסי. הוא היה אגב, נכדה של מתילדה וזנדונק, מי שהיתה ידידתו הוותיקה של המלחין ריכרד וגנר). במקביל שוגר לטביליסי עוד קצין בעל־שם מן הצבא הבוורי, הגנרל קרֶס פון קרֶסֶנשטֵיין, חבר ותיק לגנרל פון לוֹסוֹב, שהצטיין בשירותו בחזית ארץ־ישראל משנת 1915 והלאה (ואשר בו פגשנו לא מכבר, בשלהי 1917, במלון “הירקון” בפתח־תקווה). עליו הוטל להתחיל מיד בהרכבת כוח־משימה גרמני שיתבסס על שבויים גרמנים שהוחזקו על אדמת גיאורגיה, וכן על חקלאים ממושבות גרמניות שמסביב לטביליסי וכיוצא באלה.

אלכסנדר שטייגר עדיין היה מוקסם, מוכה־אושר כביכול, מגלגולו החדש; באותה מידה גם לא מצא בו את ידיו ואת רגליו. עדיין היה שיכור מאוויר ההרים הצח, מן השמש המיטיבה והגבוהה, מן השפע הסובטרופי שהפליא אותו בטיוליו ברגל בפרוורי העיר ובשוליה. לאחר הלחץ והמחסור שחזה בהם בפטרוגרד, בייחוד מאז ההפיכה הבולשביקית, ועוד יותר מכך במסע הממושך משם ועד הנה, המם אותו השפע החומרי הבריא והראשוני, החוגג בראש חוצות, בשווקים ובמסעדות כמו גם בבתיהם של אורחים צנועים; ולאחר הצחיחות הרוחנית המצמיאה של החודשים האחרונים הלך לבו שבי אחרי הברק וההומור, החוכמה והאירוניה, השנינות ורוחב־הדעת שדימה למצוא כאן בשיחתם של הבריות (גם כאשר דיברו ביניהם בלשון־אמם, שאותה לא הבין), ושרק לעתים רחוקות הזדמן לו להתרשם מהם אל־נכון בחברת אותם גיאורגים שנקרו לפניו בעבר – אם בעבודה הממשלתית־המפלגתית בפטרוגרד ואם בנתיב־התלאות של “רכבת הצלב האדום 133”.

בבת־אחת, ובמידה שלא התנסה בשכמותה מעודו, חש עצמו עתה, בימים ראשונים אלה בטביליסי, עשוי כולו עיניים הפקוחות בלי הפוגות להשתאות ולהתבונן – וחושיו הפעורים בלי הרף לקלוט ולספוג, להתרשם ולהעריך. הרושם הכללי שנתרקם היה כשל משהו אקזוטי ומסתורי, ועם זאת קמאי וראשוני מאוד: שילוב רב־ניחוחות של תרבות־בשרים נהנתנית, בלתי מצועפת ופטרה מאשם, עם תרבות־רוח הפתוח לכל רוח אך עם זאת גם נוטה למיסטיות ולסגפנות.

איך אמר לו זוראב אובאלישווילי בשעתו? – אנשים “פוליוואלֶנטיים”, תרבות “פוליוואלנטית”.

מר מֶנֶוולישווילי, בעל־הבית שבו שוכן – “בלא הגבלת זמן” – היה מורה בכיר בגימנסיון מקומי, וכשם שנתחבב עליו מן הרגע הראשון האינג’ינר־המנשביק מפטרוגרד כך גם השתדל מן הרגע הראשון לקנות את לבו לאהבה את העם הגיאורגי, תרבותו ותולדותיו, ארצו ונופיו ענביו ואבטיחיו, יינותיו ומנהגיו. הוא שקד על כך בכל שעת פנאי שבה הצליח לדוג את אלכסנדר שטייגר, ברוסית עשירה וקולחת (אם גם במבטא המיוחד שטיפוסי היה, ככל הנראה, לכל הגיאורגים בדברם רוסית), בעזרת ציטוטים (מקור ותרגום בצדו) מגדולי השירה הגיאורגית, החדשה והישנה, ופה ושם גם בתוספת תיבול של פסוקים רומיים משירת וירגיליוס או הורציוס. לכאורה גמר אומר להתמסר לעיסוק זה בשעת סעודה כמו גם בין הסעודות, ובייחוד בטיולים מודרכים אל פינות הקשורות בזכרונות היסטוריים, בין מימים ראשונים בין מתקופת חייו של המדריך עצמו, הלא הוא וַרלָם סטיפאנוביץ' מֶנֶוולישווילי. ואם מנוע היה מלשקוד על כך בעצמו, ייפה לעניין זה את כוחו של בן־הזקונים, הגימנזיסט מיכאיל, או את כוחה של יוליה, זו הבת שאֵד של תשוקה עולה ממנה כמו ממיחם מהביל (או כמו מהר־געש ספק פעיל ספק רוגע) והמעותדת ללמוד באוניברסיטה הגיאורגית – העתידה ליפתח במהרה!

כאשר נודע שב־13 באפריל יתכנס ה“סיים” של טביליסי ואיראקלי גיאורגיץ' צרטלי יישא שם נאום, דאַג וַרלַם סטיפאנוביץ' למקומות ביציע־האורחים לעצמו ול“דייר” שלו. כשעברו בדרכם על פני בניין העירייה הקפיד לספר לבן־לווייתו על הטבח שנעשה בעירייה הזאת באוגוסט 1905, כאשר עמדה להתכנס בה אסיפה שתדון ברפורמות שהבטיח אז השלטון הצארי לנתיניו; הגנרל יַצקֶביץ', שהיה מושל בפועל בטביליסי, הסתער על הנאספים בראש כוח של קוזקים וחיל־רגלי. כששים אזרחים נהרגו אז באש הקלגסים ומאות נפצעו. הוא, ורלם סטיפאנוביץ, לעולם לא ישכח זאת, ולכן הוא דוגל תמיד בפרידה מן האימפריה הרוסית ובחידוש עצמאותה של גיאורגיה. לכן, הוסיף בהנמך־קול, מותר לו עכשיו לגלות, קיים מראשית המלחמה העולמית קשר עם אותו גוף שנקרא “ועד מנהל של גיאורגיה העצמאית”, בחסותה של ממשלת גרמניה ובראשותו של פטרה סוּרגוּלאדזֶה. הוא הִרבה בשמות ובפרטים אישיים, כמו להוכיח בקיאות ומעורבות: “עם המנהיגים נמנו גם הנסיך מצ’בֶלי ומיכאקו צֵרטָלי… כן, מאותה המשפחה.” בשלב מסוים כבר ארגנו הגרמנים חיל־משלוח לקווקז – תחילה בפיקודו של הרוזן פון דר שולנבורג (“זה שהיה קודם הקונסול הגרמני אצלנו”) – וכללו בו 700 מתנדבים גיאורגים. ובארשת־סוד עצר בהילוכו והוסיף: “ולילה אחד הורידו את מיכאקו צרטלי מצוללת גרמנית לחוף של גיאורגיה.”

“ואתה חיכית לו על החוף, מה?” ניסה אלכסנדר שטייגר להתגרות בו.

“למען האמת,” השיב המורה הבכיר, מדוּשן־סוד, “אני כבר הייתי מבוגר מדי בשביל זה. אבל נאמר שהיתי בקורס־העניינים – –”

ובעלותם במדרגות אל יציע־האורחים של ה“סיים”, דקות אחדות לפני השעה שנקבעה לפתיחת הישיבה, שהכל ניבאו שעתידה היא להירשם לדורות בדברי־הימים של הלאום הגיאורגי, ביקש להספיק ולהוסיף עוד פרק לתלמודו של בן־חסותו בעסקי הפוליטיקה של הארץ הזאת:

“אתה ודאי יודע שאיראקלי גיאורגיץ' שלנו רצה תמיד לפעול בזירה הגדולה, הכל־רוסית, הסוציאל־דמוקרטית… הוא שלל את מה שהיה קרוי בפיו ‘ספאראטיזם גרוזיני’… את טעות־חייו הוא עשה, נדמה לי, כאשר לפני חצי שנה, בתחילת אוקטובר, עזב את פטרוגרד ובא פתאום אלינו, הביתה… רק לחודש ימים!… אבל כשחזר לצפון בנובמבר כבר היה הכל שרוף! אבוד!… אחר־כך בדצמבר, הבולשביק ההוא, דז’רדז’ינסקי, נתן פקודה לאסור אותו…”

כשהגיעו ליציע ותפסו שם את מקומותיהם, בהמתנה לתחילת הישיבה, הוסיף בכל זאת:

“אבל מוכרחים להודות: אומץ יש לאיש הזה! גבר אמיתי!… איך הוא תקף את הבולשביקים שם בפטרוגרד כשהתכנסה לבסוף ‘האסיפה המכוננת’, והמשיך בשלו אפילו כאשר כיוונו אליו פעם רובה ופעם אקדח – בשביל להפיל עליו פחד…”

אף־על־פי שאיראקלי צרטלי לא היה, כזכור, בגדר פנים חדשות בשביל אלכסנדר שטייגר, שהרי לא פעם הוצרך לגלגל איתו שיחה קצרה בתקופת פעילותו שלו בפטרוגרד, בימי הממשלה הזמנית, הרי עד לאותו יום ה־13 באפריל בטביליסי לא ראה אותו אף באחת מן “השעות הגדולות” שלו, שאכן נחרתו בזכרונם של עדי ראייה ושמיעה. ואף שמאז ומתמיד היה ממעריציו המושבעים, וראה בו אחד ממורי הדור והמפלגה, הגם שלמעשה היו בני אותו גיל ממש, רק בהאזינו למשפטיו החדים, הקצובים, המצלצלים, המושמעים כמו באיפוק ובשיקול־דעת ועם זאת הם מתרדדים כמכות פטיש, וכאשר חש בדממת הקֶשב וביראת־הכבוד של השומעים, הן חברי ה“סיים” והן האורחים והמוזמנים שביציע, ובהביטו מן הצד בווריד הכחול החוצה את מצחו, בדמותו הקווקזית הגבוהה והכחושה, בתווי־פניו החיוורים והמיוסרים ובתנועותיו המזוּותות, אכן ניעורה בו הרגשה, כמו הד לימי לימודיו בגימנסיה, שהוא נמצא במחיצתו של אחד מענקי התקופה הקלאסית של יוון או רומא!

בהתרגשות אמיתי (שלא שיער כי עודו מסוגל לה במעמדים כאלה) קם על רגליו בתום נאום המרדות והאתגר ההוא הראוי להיזכר והצטרף לבעל־הבית שלו, ולקהל ההוא כולו, במחיאות־כפיים שכמו ביקשו להימשך לעד. ברי היה לו ששותף היה עכשיו למעמד היסטורי שייזכר לדורות, ובאורח מופלא מבינתו הוסיפה גם התחושה הזאת להכרה כי אכן היטיב עמו מזלו שגלגל אותו למקום הזה – בזמן הזה.

אך דווקא עקב כך חזקה עליו הרגשת ההחמצה וחוסר־המעש ככל שעברו הימים ועדיין לא נמצא לו עיסוק של ממש. הטיולים בחברתה של יוליה היו קצת לעזר, אך גם המשיכה הגופנית ההדדית שגברה והלכה עוררה בו חשש שמא יהיה קשר־הבשרים חזק ומסעיר עד כדי כך שיפַתה אותו להסתפק בחלקת גן קטנה שלו ושלה ולהפוך עורף כביכול לעשייה ההיסטורית, שבלעדיה לא יוכל להצדיק את העקירה החדה – תחילה מבואנוס איירס לפטרוגרד ואחרי־כן לכאן, לטביליסי. ויראה גדולה היה בו שמא ייקלע פתאום לחיים שאין להם הצדקה כביכול – אף אינם זקוקים לה.

בחורשה שהורגלו להתהלך בה בצלע אחד ההרים הנישאים מעל לבירה הגיאורגית שאלה אותו יוליה כמו לתומה, כאשר ישבו בין־השמשות לפוש על ספסל בצד אחד השבילים, אם “לבו תפוס”.

השאלה הפתיעה אותו והוא לא ידע מה ישיב. כדי להרוויח זמן, היתמם ושאל: “מה זאת אומרת?”

היא קרבה והסבה פניה אליו. נשימת אפה החמה וקולה העמוק, הצרוד קמעה, העבירו בו חלחלה מתוקה. “אתה יודע בדיוק… אתה גבר נשוי? יש לך אשה באיזה מקום? אתה מאוהב באשה אחרת?”

“היתה לי,” הפטיר, “הייתי…”

“היית מה?” דחקה בו, טרופת נשימה, אצבעותיה במפתח חולצתו. “נשוי? מאוהב?”

הוא חש איך לחייו מתלהטות בעודו תופס באצבעותיה להשהותן וממלמל: “לא. לא נשוי. היתה אשה שאהבתי… אבל זה מזמן… ורחוק מאוד מכאן… מאוד… אבל אני הרבה יותר מבוגר ממך,” התריס פתאום, כמי שמצא עילה להדוף את יוזמתה, הנמרצת מדי.

“למה זה צריך להפריע?” לחשה, אצבעותיה מכופפות בכוח את שלו, ובחיוך מתגרה הוסיפה: “אולי להיפך…”

“אבל אני בן שלושים ושש!” מיחה. “ואת… ילדונת…”

“סשה!… מותר לי לקרוא לך סשה:?” התחנחנה בעודה מתירה את כפתורי חולצתו, נוברת בתלתלי שׂיער שעל חזהו. “סשה, תשמע.. מספיק לפטפט… אני ילדונת שצריכה שילמדו אותה, טוב?” סיימה בצחוק מפרכס.

כמו שנפרצו סכריו והותרו רצועותיו, תפס בה בכוח פראי כמעט, לחץ אותה אל חזהו, ותוך כדי חיבוק מפרק־עצמות נצמד אליה בנשיקה ממושכת, עוצֶמת עיניים, מוצצת עד שכחה עצמית, בעוד היא קמה מן הספסל ומקימה גם אותו ומוליכתו מרחק־מה בצעדים קטנים של כעין מחול פולחני, אל מעבה החורש – מקום שם יפלו שניהם באפלולית, על רפידה של מחטי אורן.

חייל־משמר אחד אחרון בתוכו פנימה כמו שיגר אליו איזו אזהרה קלושה שהוא נכנס למארב שנטמן לו מראש, שהוא שוקע לתוך בִּצה שממנה יתקשה להיחלץ. אבל השקיעה עצמה היתה נוחה ופשוטה כל־כך עד שהספיק עוד להשיב לעצמו שמעולם, אף לא בלילות המרהיבים ביותר אצל חואניטה, לא חש תואַם גופני טבעי ומושלם כל־כך עם בת המין השני ממש כאילו מראש מִקֶדם נוצרו זה לזה.

כאשר ניתקו איש מרעותו, לאחר שעה של נצח וכבר הכוכבים קורצים אליהם ממעל, בין העפאים, ועדיין כפּו בכפּה אחוזה, לא יכול להתאפק מלפרוץ בצחוק מתגלגל, משוחרר:

“ואת אומרת שאת צריכה שילמדו אותך?!”

והיא, בהעמדת־פנים של תום נזוף: “אבא שלי אומר שגם המורה הכי טוב יש לו מה ללמוד מתלמידיו.. ואבא שלי מורה יוצא מן הכלל, אתה יודע…”

מוטלים היו פרקדן, ראש מצודד מול ראש, נותנים מבט חמדני־חוקרני איש באחותו, לָשים איש את אצבוע רעותו, חשים כאילו מוֹדעים הם זה לזה משכבר הימים. לאחר שתיקה ארוכה התעורר סשה ושאל בכל זאת:

“הרגשת שאני נימול. זה עשה לך משהו?”

היא צחקה: “כבר הכרתי גם נימולים. אם זה עושה לי משהו, אתה שואל? אנו צריכים לחזור על זה הרבה פעמים, אז אוּכל לתת לך תשובה!”

והיא נתנה קולה בצחוק שהרטיט את כל אבריה, ושבה וטיפסה עליו, מטלטלת את שערותיו, מלחלחת את צווארו בנשיקות פיה.

והוא חשב בלבו: באמת, לאיזה בור־שומן נפלתי.. אבל כמה היא טובה ורעננה, וטבעת, וספונטנית… ובאיזה שפע ונדיבות היא יודעת לתת, ולקחת… ולא מוכרחים לחשוב לאן זה מוליך ומה זה מחייב ומה ייצא מזה… די!

“די!” חזרה אחריו. “מה די? אני הכאבתי לך?”

“אני אמרתי ‘די’?” לחש בתמיהה. “לא, שטויות…”

“אמרת, לא אמרת – מה זה חשוב עכשיו!” ונשיקותיה שמו מחוסם לפיו.

כיוון ששקטו ונרגעו ושבו למנוחתם, נזקף על מרפקו ובעודו ממולל מחטי אורן בין שיניו רכן אליה ושאל:

“האחים שלך?”

“מה יש להם?” נזקפה אף היא בתמיהה.

“אינני יודע… אני שומע שאצלכם האחים נוהגים להגן על כבודה של האחות,” הפטיר, ספק רציני ספק מהתל.

“אל תדאג… לא בדור שלנו.. וחוץ מזה, במשפחה שלנו למדו שהאחות מגינה על כבודה בעצמה, מתוק שלי!”

ועדיין הוסיפה להחזיק ביוזמה. עכשיו ננערה, קמה מלוא קומתה, התקינה את מלבושיה, הסתרקה, הושיטה את המסרק לבן־זוגה.

"איך נחזור ככה הביתה?, קבַל.

“הולכים לתיאטרון.”

“לתיאטרון? לראות מה?” טרף לה במבוכה מבודחת.

“לא חשוב… יש לי שני כרטיסים. בבית יודעים שאנו הולכים לראות הצגה ונחזור מאוחר. כולם כבר יהיו במיטות.”

“וככה ניכנס לתיאטרון, יונתי?” הוסיף לשאול, ועל ־כורחו צחק.

היא אמרה לו שיסיר דאגה מלבו היא דאגה לכל. הם ייכנסו קודם למסעדה קטנה ואפלולית סמוך לתיאטרון, ולפני שיתחילו להגיש להם יספיקו להסתדר ולהיראות כמו שצריך. וההצגה תימשך הרבה זמן. עכשיו היה זה תורה לצחוק: “אצלנו לא גומרים מהר… זה עסק של שלוש שעות לפחות.”

“ואם ארדם?” הטיח כנגדה.

“אין דבר. אחר־כך אני אספר לך מה היה.”

ואכן, הכל התנהל לפי התכנון שלה, ועלה יפה. בהפסקות (היו שתיים) פגשה בחברים, שלה ושל אחיה, והציגה אותו לפניהם כידיד פטרוגרדי של הוריה שבא ברכבת הרפואית של המנשביקים, והם גלגלו שיחה עמו ונהגו בו אהדה וכבוד, והוא חש עצמו בן־בית בחברתם.

וכשחזרו הביתה, והוא שאל־הציע, ספק בחשש ספק בתקווה, אם במיטה אחת יבלו את הלילה הזה, לדעתה, הנידה בראשה לשלילה: “זה לא. עוד לא. אם תהיה ילד טוב, גם זה יבוא.”

ובכל זאת, שאל, איך היא מתארת לעצמה את ההמשך. סוף־סוף הרי הם תחת קורת־גג אחת, וההורים… ובכלל…

“סשה! אני חשבתי על הכל… אתה רק צריך להסכים.”

“זאת אומרת?”

בצל הברוש שבמבוא הבית שוב הצמידה גופה אל גופו ופירטה בלחש: בקרוב, בשנת־הלימודים הבאה, יפתחו אצלם, סוף־סוף, אוניברסיטה משלהם… כי כל השנים השלטון הצארי לא הרשה ולא נתן… ושם תהיה מחלקה לרוקחות, והיא תלמד להיות רוקחת… ולטינית עד עכשיו לא למדה, משום־מה, וזה דווקא לטובה, כי ככה הוא יוכל ללמד אותה, נאמר, פעמיים בשבוע… והוא, פעמיים בשבוע, ילמד אצלה, בתמורה, גיאורגית… שיידע לדבּר, לפחות, כמו בן־אדם.

“אבל אני,” צחק ואמר, “כבר עשרים שנה לא נגעתי בספר לטיני!… אין לי מושג!”

“אז תלמד,” החזירה בחומרת־סבר. “ספרים יש לנו בבית, גם לזה.”

ודרך נזיפה והיתול צרדה לו באצבעה על קצה חוטמו.


הגרמנית שקנה לו בבית־הספר התיכון בצ’רניגוב היתה שמורה עמו יותר מן הלטינית. ראשית, באשר היא, אחרי ככלות הכל, שפה חיה וחשובה שדובריה מרובּים ואתה נתקל בהם בכל מקום – בייחוד, כמדומה, אם אתה גם סוציאליסט. ושנית, דאג לשמור מגע עם השפה, ושוב בעיקר בשל הסוציאליזם. בבואנוס איירס היה לו מדף צנוע של ספרות סוציאליסטית, וכולה בשתי שפות בלבד: רוסית וגרמנית. קאוּטסקי, רֶנֶר ועוד מן ה“אוסטרו־סוציאליסטים”; וכן כרך מכתבים של פרידריך אֶנגלס, ונאומים של פרדיננד לָסָל. היה שם אפילו מועדון סוציאליסטי של מהגרים גרמנים, ובשנותיו הראשונות בארגנטינה נהג לבקר שם לפרקים בערבים, לשמוע הרצאה ולהשתתף, במידת הענווה הראויה, בוויכוח שבעקבותיה – וזאת בעידודם המפורש של החברים, שכמהפכן־פליט רוסי גדול היה, כמדומה, כבודו בעיניהם.

בקיאותו בשפה רחוקה היתה מן השלמות, כפי שהקפיד להדגיש גם כאן, באוזני חבריו החדשים, אך הללו ראו בה בכל זאת זכות גדולה בשבילו ונכס בעל ערך כשלעצמו. במזכירות המפלגה המנשביקית בטביליסי רצו במישהו שיעבור בכל יום על העיתונים הגרמניים, שהתחילו להתקבל באחרונה, ולהכין מעין סקירה יומית כתובה, והחליטו להטיל את המשימה עליו – אולי מאין להם שימוש טוב יותר בשבילו לפי שעה כמה שעות ביום עסק בכך, אפוא, אחר־הצהריים, ומשהניח את דעתם של המעוניינים התחילו להטיל עליו לחבר תזכירים ותקצירים בגרמנית – ככל הנראה לקראת השיחות המדיניות שעתידות היו להתחיל בבאטום, בהשתתפות המשלחת הגרמנית הנזכרת.

עיסוקים מצומצמים אלה לא ארכו הרבה אף הם, אלא שתוך זמן־מה נעשו עילה למשימה מתמשכת יותר גם כבדת־משקל יותר. שבוע לפני המועד שנקבע לשיחות הנזכרות בבאטום נקרא החבר אלכסנדר שטייגר לבוא בדחיפות ממשרדי המפלגה לשיחה במזכירות של ראש־ממשלת “הרפובליקה הפדרטיבית”, שאותה שעה עוד לא נפחה את נשמתה סופית. הוא שם פניו לשם מיד (המרחק היה אפסי), ומיד גם נתקבל אצל פקיד קירח ורחב־גרם, משקפי מצבתיים על חוטמו וערימת מסמכים מגובבת על שולחנו. האיש לא הציג את עצמו בשמו, אבל פנה אל אלכסנדר בשמו המלא ואמר ש“יש להם” פרטים מלאים עליו, ולפי המלצתו של מר זוֹראבּ אובאלישווילי “הם” מציעים לו להצטרף למשלחת הרשמית שתצא לשיחות בבאטום, ואפילו להקדים ולצאת עם קבוצת־החלוץ, משמע בעוד יומיים־שלושה. בארשת אומרת־חשיבות הסביר הפקיד, כמגלה משהו שאין מגלים אלא למי שראוי לאמון, שבשלב זה נראה כי השיחות “החשובות באמת” תהיינה עם הגרמנים, ואלו תיפתחנה “ברצינות” רק אחרי שתהיה “הפסקה מסוימת” בשיחות עם התורכים. “יש לנו כמה וכמה חברים במשלחת שדוברים גרמנית רהוטה,” הוסיף, אך להכנת מסמכים ומגעים שוטפים נחוץ אדם ברמה שלך."

“על כמה זמן מדובר?” שאל אלכסנדר, לא בלי חרדה. הוא ידע איזו אכזבה עלולה זו להיות ליוליה.

“אי־אפשר לדעת מראש. לפחות שבועות אחדים, הייתי אומר. אבל,” הוסיף, ממתיק סברו מעט, מַגמים לחייו בחיוך קל: “אם יושגו ההסדרים הנקובים, יהיה סיכוי לרציפות בתפקידים מהסוג שמציעים לך.”

“ואם נניח שלא אוכל להיענות… בשלב זה.. כל כמה שאני מבין את החשיבות…”

“הו,” נענה הלז, בנעימת־קול צוננת המפיקה גם צער וגם הפתעה וגם חמלה. ולאחר שתיקה קלה המשיך: “במקרה כזה לא יהיה לנו בכלל מה להציע, אני חושש… במקרה כזה אפילו יהיה לך קשה להישאר פה, אני חושש…”

“יש לי אורכּת זמן לשקול ולתת תשובה?”

האיש שלף שעון־זהב מן הכיס הקטן העשוי לכך במכנסיו, הציץ בשעונו זה, השים עצמו שוקל בדעתו, והשיב:

“עד מחר בצהריים. יפה?… אני יכול לסדר לך עכשיו אבטומוביל אחד שלנו שיחזיר אותך לבית של מֶנֶוולישווילי, אם נוח לך?…”

אלכסנדר חש באיזה עוקץ שטמון היה בניסוחה של ההצעה האדיבה, אך העדיף לקבלה כפשוטה.

השוֹפֶר, חבוש מצנפת קָרָקול, ידע את המען, וכשהגיע האבטומוביל אל בית הקומתיים שבמעלה ההר צפר פעם ופעמיים, למרבה הרושם. יוליה ראתה (ושמעה) את כלי־הרכב המתקרב בהיותה בגינה, קוטפת ורדים לבנים לזֵר, והאהילה על עיניה להיטיב לראות מי זה האורח המכובד. משראתה את מאהבה, הדייר בבית הוריה, עולה במדרגות־האבן מן הרחוב, עגום־סֵבר ומתנודד, לא יכלה שלא לפרוץ בצחוק:

“שלום אליושה! מה זה, אתה חולה? ואני הנה הכנתי פה זר לשים באגרטל אצלך בחדר!”

הוא לא מיהר להשיב, נשען רגע קט על המעקה, ושאל אותה:

“מה זה שהקדמְתְ לחזור? ואיפה כולם?”

היא ירדה אליו בדילוג שובב והוורדים בידיה, התכופפה להרטיב את שפתיו בנשיקה, ולָאטָה:

“אבא באיזו אסיפה, אמא אצל שכנים… ואני גמרתי לפני הזמן בבית־המרקחת לא היה מה לעשות… גם אין לה כבר שם כמעט מה למכור, לסוניה וַכטאנגוֹבה.” ובהגבהת קול השלימה: “אולי אחרי שיהיו הסכמים ונגיע לעצמאות אמיתית, נתחיל לקבל משלוחים.”

שלוש פעמים בשבוע היתה עובדת עכשיו כעוזרת לרוקחת אחת, ידידת־משפחה, מעשר בבוקר עד ארבע אחר־הצהריים. והיום אכן הקדימה לחזור, כאילו קלטה בחושיה שיקדים גם הוא ויהיה זקוק לה.

“אתה אכלת משהו? רוצה שאכין לך ארוחה קלה?” שאלה בכניסתם הביתה. “אבל,” הוסיפה, זוקפת גבותיה בדאגה, “אני רואה שאין לך מצב־רוח בכלל! קרה משהו, יקירי שלי?”

סח לה מה צפוי לקרות עכשיו, והסיח את דאגתו באוזניה. “ואתה אומר שזוראב הוא זה שהציע אותך?” ביקשה להבהיר. “אם ככה, אין לנו מה לדאוג – לא לי ולא לך. הוא בוודאי לא יחשוב להזיק לנו.”

“מה זאת אומרת: לנו?” תמה. “הוא יודע עלינו?”

“לא הוא סידר שיביאו אותך אלינו? נכון! מדוע? כי הוא אדם טוב והוא ידיד למשפחה. אבא שלי אין לו ידיד קרוב יותר ממנו. ולמחרת היום שהגעתם מפטרוגרד הוא שאל אותי עליך. הוא רצה לדעת אם אתה מוצא חן בעיני, ואם אני חושבת שמצאתי חן בעיניך.”

אלכסנדר צנח אל כורסה פינתית שבטרקלין, בקומת־הקרקע.

“ומה אמרת לו?” ביקש לדעת.

“אמרתי לו את האמת,” החזירה ממנו ובו, ובאותה ספונטניות שכבשה את לבו מלכתחילה. “אמרתי לו שברגע שראיתי אותך, ואתה ראית אותי, נדלק בינינו משהו… אני ידעתי שיהיה בינינו משהו,” הסבירה.

בנעימה מדוכדכת למדי, הוסיף ושאל: “והוא גם יודע מה שהיה אחר־כך?”

היא כרעה ברך לידו, ליטפה את מצחו ונתנה את זֵר פרחיה בידו: “תחזיק רגע, טיפשון שלי… הוא בהחלט יודע, אבל הוא האדם היחיד שאני מספרת לו הכל. ככה זמן מזמן שאני זוכרת את עצמי… והוא כל־כך שמח שאנחנו אוהבים זה את זה, ומצדו הוא יעשה הכל כדי שזה יצליח לנו… אני רוצה שגם אתה תאהב אותו, אליושה… ואני אחכה לך עד שתגמור שם, תאמין לי! אני אחכה לך כאילו אני כבר אשתך… ותאמין לי: אני מכירה אנשים פה בטביליסי שיקנאו בך – וגם בי – בגלל התפקיד ההוא שהציעו לך. קח אותו בשתי ידיים!”


בכך הוכרע העניין. בתוך ימים ספורים יצא אלכסנדר שטייגר עם קבוצת־החלוץ ה“טרנס קווקזית” לשיחות בבאטום, לא קודם שיזמן אותו זוראב אובאלישווילי לשיחה “מלב אל לב” אגב ארוחת־צהריים רוויית יין טוב ובדוחת־דעת באחת המסעדות המשובחות שבעיר.

“אם הכל יתנהל לפי התכנית,” הסביר זוראב בקול כבוש, נצנוץ ממזרי בעיניו הקטנות ואף קרחתו המבהיקה מחייכת כביכול, “צפויה שם הצגה יפה. התורכים ילחצו אותנו אל הקיר, ידרשו כל מה שאפשר להעלות על הדעת, ואנחנו, כלומר הגיאורגים, נסרב להיכנע. זה יפוצץ את טרנס־קווקזיה באופן סופי. יהיה משבר, והתורכי יאיים שוב להפעיל כוח. כאן יתערבו הגרמנים, שעד אז יישבו בסבלנות מן הצד, ויציעו את התיווך שלהם. התורכי לא יוכל לסרב, ואז יהפכו עליו את השולחן: תקום גיאורגיה חדשה, עצמאית, בתמיכתה של גרמניה – ובחסותה. אפילו איראקלי צרטלי המסכן יהיה סוף־סוף ‘ספאראטיסט גרוזיני’; הוא יראה שזהו צו ההיסטוריה שלנו, שאין ברירה… ולא יעבור זמן רב עד שגיאורגיה תוכל לתת את הטון לכל הקווקז. אבל זה, כמובן, יהיה תלוי בעם שלנו, באינטליגנציה שלנו… אנחנו, אם נלמד יעילות וסדר מן הגרמנים וגאווה לאומית מן ההיסטוריה שלנו, נוכל לתת לעולם כולו דוגמה של מדינה סוציאל־דמוקרטית וחברה צודקת!”

“והרוסים?”

“עכשיו? אחרי פשיטת־הרגל של ברסט־ליטובסק? יהיה להם בכלל כוח להשמיע ציוץ?! הגרמנים, אני יכול לומר לך, ככה, בארבע עיניים, כבר הכינו להם לחתימה סעיף שמשלים את החוזה של ברסט־ליטובסק: ‘רוסיה מסכימה להכרתה של גרמניה בגיאורגיה כיישות ממלכתית עצמאית’… ממש כך!… אני רוצה לומר לך: לי תמיד היתה אוריינטציה גרמנית, וזה לא הפריע לי להיות מנשביק – כמו שלנין, ראינו מה הוא עשה, נכון?… בכל־אופן, כבר שנים אני טוען שישועתנו תבוא מגרמניה, והנה זה עומד להתקיים… נצטרך רק לדאוג להסכמים כלכליים מוצקים, לבסס את היחסים על ‘אבן שחורה’, כמו שאומרים בגיאורגית, חה־חה: על shavi kva!”

“ואתה תהיה בעסק הזה בתור מה?” חקר אלכסנדר.

זוראב ליטף את הזקנקן הסוכך על פימתו וצחק: “אולי אינך יודע, או שאינך זוכר, שאני כבר יותר משנה בעסק הזה. עוד בזמן הממשלה הזמנית קרא לי קרנסקי בעניין מינוי ועדה לשליטה על טרנס־קווקזיה. התחלתי לעבוד על זה עם נאבּוקוב – אותו אתה תזכור! – שהיה מזכיר ראשי של הזמנית… בכל־אופן, כמו שכבר אמרתי לך פעם, אני פועל בתור דיפלומט…וגם יוריסט… וגם גרמניסט… וגם מנשביק.. וגם היסטוריון…”

אלכסנדר הניח לו לפרט עד תום, ואז הרשה לעצמו להצהיל פנים לעומתו ולהוסיף:

“וגם סרסור לדבר עבירה… או נאמר, בלשון עדינה יותר, גם שדכן?”

“הגיאורגים, כמו שאמרתי לך בזמנו,” החזיר הלז, כולו סומק ומתפקע מצחוק, “הם פוליוואלֶנטים, נכון? עכשיו אתה רואה במו עיניך, חה־חה!” ומשהתגבר על פרץ הצחוק, המשיך, בנימה מיושבת יותר: “אתה גם תראה שכל זה יהיה לטובה. יוליה היא בחורה יוצאת מן הכלל, בכל המובנים. ככל שתכיר אותה יותר, תעריך אותה יותר; ואני מכיר אותה, בעצם, מאז שיצאה לאוויר העולם. אביה ואני חברים עוד מבית־הספר, וההורים שלנו היו חברים. ככה זה בגיאורגיה. גם הידידות וגם הנקמה הם עניינים שעוברים מדור לדור, ואם באמת שידכתי ביניכם, כמ שאמרת, הרי תראה ששניכם עוד תודו לי על זה בכל לב… ואם אתה תמשיך אצלנו בעבודה הפוליטית, בייחוד במסגרת הקשרים עם גרמניה, אז זה גם יפתח לך אופק די מעניין, אני חושב… אני יכול לתאר לעצמי, למשל, שאנו פותחים שגרירות בברלין, ואתה שם אחד מן הדיפלומטים שלנו. ויוליה לא תתנגד, אני בטוח, מה עוד שעד אז תלמד אצלה את השפה!”

“היא בכלל רוצה להיות רוקחת, נדמה לי.”

“אז מה?” צהל זוראב וטפח בידו על השולחן עד שרעשו הכוסות וכלי האוכל. “חסרים בתי־מרקחת בברלין?”

אלכסנדר התנודד אחור על כיסאו והרים ידיו לאות כניעה.

“מדליאה!” הריע זוראב הגוץ בקול אדיר. “בגיאורגית זו מלה חשובה: ‘ניצחתי!’… כך היינו מרגיזים זה את זה כשהיינו ילדים.”

למחרת הסעודה החגיגית יצא אלכסנדר עם קבוצת החלוץ ה“טרנס־קווקזית” לבאטום, לאחר שבליל־אמש נפרד כיאות מיוליה – הן כבן־בית (בבית) והן כמאהב (בחיק הטבע). עבודתו שלו לא היתה מרובה בשלב זה, וקצת מעתותיו הפנויות ניצל שם לשיטוטים של בטלה בנמל ובסמטות הסמוכות אליו, בעיקר לאורך רציף הטיילת – למלא ריאותיו אוויר ימי מלוח וכן, ניתנה האמת להיאמר, לזון את עיניו בבנות המקום, מטרוניות ופרגיות כאחת, שמורגלות היו להתהלך שם צמדים־צמדים וחבורות־חבורות. אך אם ראה שפלונית מישירה אליו מבט מתגרה או מבקשת ללבֹבוֹ בעיניה, מיד היה זוכר מלים אחרונות של אזהרה ששמע מפיה של יוליה: “עלי, אליושה, אתה יכול לסמוך, אבל אינני בטוחה אם אתה לא תעשה שם שטויות. בכל־אופן, אם אני אשמע שהיית עם מישהי, אז תיזהר לך… אני באמת אפנה אל האחים שלי!”

אובאלישווילי ורוב בכירי המשלחת ה“טרנס־קאווקזית” בראשותו של ראש־הממשלה, הגיעו למלונם ב־10 במאי. השיחות נועדו להתחיל למחרת היום, בבניין המיושן אך ההדור למדי של “מועדון באטום”, אבל עוד בערב אור ליום ההוא כבר היו פגישות בלתי פורמליות, מקריות, של אנשים שונים משלוש המשלחות, שנוצלו לשם היכרות אישית, לגישושים, או אף להטעיה סתם. גם עיתונאים אחדים באו לסקר את הוועידה – שלושה־ארבעה גרמנים, כתריסר “טרנס־קווקזים” (ארמנים, גיאורגים ואזרים), שני תורכים, שני “האבסבורגים” וכמה “בלקנים”, שלא היה ברור עדיין מי מהם קרואטי, למשל, מי בולגרי או רומני.

העיתונאים הגרמנים וה“האבסבורגים” היו הפעילים והמקצועיים שבכולם, ראשית דבר, ביקשו לקבל תדרוך מחברי המשלחת הגרמנית גופה, לראיין את הבולטים שבהם, אם יתרצו לכך הללו, ולברר מי ומי הם דוברי הגרמנית שבחברי המשלחות ה“אחרות”. כך נמצא אלכסנדר יושב אל השולחן במסעדה לאחר שהוזמן לארוחת־צהריים על־ידי גבר שזוף, גבוה וממושקף, שהציג עצמו כשליח הפרנקפורטֶר אַלגֵמַיינה, מחשובי עיתוניה של גרמניה, כמובן. בימים האחרונים ממש, סייר, לדבריו, במזרח אנטוליה, ובגילוי־לב סיפר על רשמיו הקשים מרמתם הטכנית והתרבותית הכללית של התורכים במחוזות הללו, לרבות אנשי־צבא שבהם: “כל מה שנופל לידיהם מוכרח להתפורר בסוף,” סיכם. דוגמה חותכת שהביא לכך היתה מסילת־הברזל הצרה שהספיקו הרוסים לבנות שם בין ארזרום לסָרוקָמיש כשהיה האזור בשליטתם; שבועות אחדים לאחר שיצאו משם כבר היתה מתפרקת!

הגרמני נראה טיפוס צבאי מאוד ואלכסנדר תמה איך זה אינו לובש מדים. הסתבר שאמנם גויס בפרוץ המלחמה, לחם בחזית המזרחית, וב־19251 נפצע קשה, בפולין, ואחרי שהחלים חזר לעיתון שבו עבד לפני המלחמה – אך הפעם ככתב צבאי, רוב הזמן במזרח הקרוב.

“אתה אינך דובר גיאורגית, אני משער?” תהה העיתונאי.

לא, הודה אלכסנדר, וסיפר בקצרה על עברו המהפכני, על ה“קריירה” שלו בפטרוגרד בימי הממשלה הזמנית, ועל גורלם של נוסעי רכבת הצלב האדום שהגיעו לטביליסי לפני שבועו מספר.

בינו לבינו התפעל: רק שבועות מספר! האומנם? דומה כאילו חודשים ושנים אני כבר “קווקזי”…

על כוסית של קוניאק ארמני וסיגר גרמני עבה חיווה הכתב את דעתו, כמסיח לפי תומו, שהפלד־מרשל לודנדורף מתעניין אישית בהתפתחות המצב בקווקז. הוא רואה בחבל ארץ זה מקור אפשרי חשוב לחומרי גלם הנחוצים למאמץ המלחמתי של מעצמות־המרכז, והוא מתנגד מאוד, כנראה, לכניסתה של תורכיה החמדנית לחבלי הקווקז. הוא נותן אמון גמור בראש המשלחת הגרמנית, הגנרל פון לוסוב, ועל הגנרל פון קרסנשטיין הטיל לדווח לו במישרים. אגב: הוא, הכתב, מכיר היטב את שני “הבוורים האלה”, ובפרט את פון קרסנשטיין. מצביא גדול, ואדם מקסים. מלה שלו היא מלה. הגיאורגים ימצאו בו ידיד שאפשר לסמוך עליו.

“חשוב מאוד מה שאתה מספר לי,” אמר זוראב לאלכסנדר, שעה קלה אחר־כך, כאשר מסר לו שטייגר כמעט מלה במלה את תוכן השיחה עם איש הפרנקפורטר אלגמיינה. הרהר מעט, והוסיף: “אני ניגש אל צ’נקלי… זה מאשר את התחזיות שלנו ומוסיף משקל מסוים להבטחות שקיבלנו.”

התביעות הטריטוריאליות והכלכליות של התורכים, שהוצגו בתקיפות בלתי מתפשרת מיד עם פתיחת המשא ומתן, אכן פוצצו חיש את האחדות הבעייתית של “הפדרציה הטרנס־קווקזית”. מקץ יומיים־שלושה ברור היה שהאזֵרים מוכנים לסייע לתורכים, שהארמנים מוכנים לחדש את המלחמה “עד הסוף המר” (או עד שייחלץ הנשיא וילסון להצילם ולקיים מה שהבטיח להם כביכול במעמד הר סיני), ואילו הגיאורגים יקימו את מדינתם שלהם ויהי־מה ועל באטום לא יוותרו… ב־18 בחודש, מקץ שבוע לדיונים, הודיעו התורכים שאם אין תביעותיהם מתקבלות אין להם עוד מה לעשות כאן. זו פעם ראשונה נשמע קולו של יושב־ראש המשלחת הגרמנית, צלול ובוטח: הוא מציע להתכנס מחדש עוד פעם מחר, ואולי יהיה לו מה להודיע. התורכים נזהרו שלא ליצור רושם של חוסר תיאום בין שתי מעצמות־המרכז.

פניהם הביעו פתיעה וחימה חסרת־אונים למחרת היום, כשהודיע פון לוסוב בפתיחת ישיבת הבוקר, פסקני ורגוע, שהואיל והמשא ומתן בין משלחות תורכיה העותומאנית והרפובליקה הפדרטיבית הטרנס־קווקזית הניב תוצאות מפוקפקות, הריהו מציע שגרמניה תתווך בין הצדדים. הגיאורגים “נענו בחיוב” ללא תנאי. התורכים התלחשו ביניהם כמה דקות, ביקשו אורכּה קצרה לצאת להתייעצות. בכירי הגיאורגים שבאולם החליפו ביניהם חיוכים כחתולים שליקקו שמנת לשובע. התורכים חזרו למקומותיהם והודיעו על הסכמתם, כצפוי, אך הכרת־פניהם כמו העידה עליהם שהלעיטום שמן־קיק או סם־שלשול אחר. פון לוסוב הציע להפסיק את השיחות עד שתגבש משלחתו את הצעותיה.

עליזים־מתרוננים קיימו עכשיו הגיאורגים ה“בכירים” התייעצויות בלתי פוסקות ביניהם, ומדי פעם נועד מי מהם ביחידות, במקום מוסכם כלשהו, עם מישהו מבכירי הגרמנים. בשעת ערב מאוחרת יצאו חברי כל המשלחות לשאוף אוויר צח על הטיילת, שם נראו, כמו בתהלוכה מתמדת, גרמנים במדים תורכיים וקצינים תורכים במדיהם; ח’ליל ביי, שר־החוץ, ועמיתו שר־הצבא, וֵהיפּ פאשה, שפרצופיהם כבר מוכרים היו לעת הזאת; עיתונאים הצועדים בשובה ונחת כביכול אך עיניהם פוזלות לצדדים בדריכות מקצוענית; ובתוך כל אלה גם סיעות של נשים מזרחיות עבות־בשר, תורכיות או קווקזיות. בין כּרבּולות הגלים השקטים בצבצו או קיפצו לרגעים דולפינים וקוֹרמוֹרנים. ריחות של צלי בשר ודגים מטוגנים נישאו מעבָרים.

אלכסנדר היה מוקסם מן המחזה שנגול לעיניו מאז בואו לבאטום, בייחוד בימים האחרונים. “הרי זה ממש מסוג הדברים שעליהם מספרים ומתנצחים בעיתונים וכעבור זמן קוראים עליהם בספרי היסטוריה, או בספרי זכרונות של מי שלקחו חלק בעניין,” אמר לנפשו. הוא חש גם שנמשך הוא יותר ויותר להיעשות חלק מעולם־התעתועים הזה שאותו הוא רואה כאן כביכול בפעולה. בד בבד עם זה התחילה לנקר בו תמיהה שכנגד: מה לו ולכל ההצגה הזאת? וכלום אין הוא כאן היחיד בזירה שמעמיד פנים של מעורבות? לפיכך צץ בו צורך למצוא לו סוף־סף פינה בודדת שבה יוכל להתייחד עם הרהוריו. הוא התיישב ליד שולחן נידח בשוליו של אחד מבתי־הקפה שעל הטיילת, הזמין כוסית ליקר גיאורגי, שהוגשה לו עם קולָיות למיניהן, והתפנה לתרגיל האקזוטי של עישון “שישָה,” כלומר “צ’יבּריק” או נרגילה.

הוא השתדל להתרכז בטיפול בכלי עישון זה, שהיה בגדר חידוש בשבילו: גרגור הבּועות במכל המים הצחיק אותו, ואילו ניחוחם המעורב של הטוּמבּק והגחלים השרה עליו הלך־נפש הזיוֹני. מבעד לפרחי העשן דימה לראות את יוליה קוטפת ורדים בגן ביתה, וערגה עלתה־גאתה בו. בתוך כך ניבטו אליו אמא ואחותו הגדולה מחלונו של קרון הרכבת העומד להחזירן מפטרוגרד לאחוזה שבקצווי הדרום, ומורא סתום תקפוֹ. בתוך כך שמע את זוראב אובאלישווילי מתפקע מצחוק, כשהוא חוזר ומאשר ש“הגיאורגים הם אנשים פוליוואלנטים”. בתוך כך כמו צפה כנגדו גולגולתה הערופה של חואניטה, פניה מפיקים מזיגה משונה של כאב ועלבון ושאט־נפש. בתוך כך ראה בתחום תחנת־הרכבת בארמאוויר את העריקים העלובים, האילמים, בלוּיי המדים והמגפיים, החופרים להם במו ידיהם את קבריהם כאשר צוּוּ, ורעד עברוֹ.

“חורש מזימות חדשות?” שמע פתאום מישהו שואל בגרמנית, צוהל וסופק כפיו דרך היתול.

הוא ננער וראה מולו את הכתב הקיפח של ה־FAZ, לבוש בגדי חאקי אזרחיים ורגליו בכמין מגפים גבוהים של מטפסי־הרים.

“ערב טוב, וילי!” נענה לו בחיוך מכניס־אורחים, כבקיא ורגיל בניהול יחסים מן הסוג הרשמי־ידידותי. אתה רוצה לשבת?"

“לצערי, לא,” השיב, מנמיך קולו כממתיק סוד. “אני כאן בחברה של אנשים חשובים. אבל דרך־אגב אשמח להכיר לך אישית את הגנרל קרֶס – –”

להפתעתו ראה אלכסנדר את הגנרל מתקרב בפסיעות מדודות על הטיילת, שקוע בשיחה עם שני העיתונאים ה“האבסבורגים” המסקרים את ועידת באטום. לבוש היה חליפה אזרחית ספורטיבית קלה, ידיו שלובות לו מאחורי גבו, וסברו רציני: מפיק כנות, מהימנות, ביטחון והכרת־ערך אם גם קֶשֶב לזולת. הללו, שניהם הדורים בעניבות־פרפר וכובעי־פנמה, כחגבים מחוקי פרצוף היו לעומתו.

“הֶר גנרל!” קרא וילי מן ה־FAZ אל קרס פון קרסנשטיין, ששמע והאט הילוכו עוד יותר עד שנעצר בהיסוס קל. אלכסנדר השתומם על עזות־פניו של הכתב הצבאי, הנוהג מנהג קִרבה שכזה עם הבוורי הנערץ. כמאליו הניח את כלי־הנרגילה מידו וקם על רגליו.

וילי אחז בידו ומשכו עמו עד שניצבו שניהם מול הגנרל ומלוויו. “הרשה לי להציג לפניך, הר גנרל, את ידידי הטוב מן המשלחת הגיאורגית,” הצהיר וילי בנימה ספק עניינית ספק מבודחת. “הזדמן לי להזכיר אותו לפניך. השם הוא אלכסנדר מויסֵייץ' שטייגר!”

“הה, כן, בוודאי!” נענה הגנרל והושיט ידו במאור־פנים. “ציינו באמת שהגרמנית שלך משובחת. בלי אקצנט גיאורגי, ואפילו לא סלאבי, חה־חה.”

“משהו הגזים קצת,” הצטנע אלכסנדר. “כבוד גדול הוא לי… אני מודה לך מאוד, וילי!”

“ואם אני זוכר נכון,” המשיך הגנרל כמו חשוב היה לו פתאום להוכיח שהוא מתעניין ושם לב לפרטים, "אתה במקצועך מהנדס… אפילו מהנדס מסילות־ברזל – –”

אלכסנדר כבש את תמהונו. “בהחלט,” אמר, “כשהייתי צעיר הספקתי לתת יד להנחת המסילה הטרנס־סיבירית.”

“מפעל הנדסי כביר!” פסק הבוורי. “אבל גם בגיאורגיה יהיה צורך גדול במסילות־ברזל. בייחוד אם תתגשם התקווה לשיתוף הדוק בין הכלכלה שלנו לכלכלה שלכם… הרי לזה אנו שואפים.”

היתה שתיקה קלה, ואלכסנדר כבר הכין עצמו לפרידה, בלי לנצל יותר מדי את אדיבותו של הגנרל – אלא שכאן חל מפנה מפתיע.

“אם אינני טועה,” הפריח הגנרל בהגבהת קול, “הכרתי שטייגר אחד בפלשתינה… כן, נדמה לי שאני זוכר… לא קרוב שלך במקרה?” ובלי להמתין לתשובת איש־שיחו הצעיר, הוסיף: “אני הייתי שלוש שנים שם, ודאי ידוע לך… גם שם יהיה צורך גדול במסילות־ברזל. כמו בכל תורכיה האסיאנית. לא מעט סללנו שם. לולא זאת לא היינו יכולים לקיים את המאמץ שלנו… הכרתי שם, אגב, מהנדס מקומי אחד מוצלח. בעל מעוף. ג’מאל פאשה מעריך אותו מאוד.”

איש לא ניסה להפסיקו. הוא נשען על מקל־הטיול שלו והמשיך, נועץ מבטו בחלל, כנסחף אחר זכרונותיו:

“ארץ קשה, פלשתינה. הרבה בעיות צפויות שם, בלי ספק. אבל ארץ נפלאה. כמוה לא תמצאו… לא אתבייש להודות: חלק מנשמתי השארתי שם. ואם יקראו לי לחזור לשם, בחפץ־לב אחזור… יש שם משהו באוויר, קשה לומר מה… אולי קדושה… אפילו בלכלוך, וזה לא חסר שם.”

ניצוץ של לצון טוב היה בעיניו, והוא שב להביט נכחו, בווילי ובאלכסנדר. והמשיך כמו שיורד לעניינים מעשיים:

“אם כאן, איש צעיר, לא יידעו איך לנצל את היכולת המקצועית שלך, הייתי מציע לך לחשוב על פלשתינה. כבר עכשיו, למרות הקשיים, יש שם לא מעט מושבות מודרנית מצליחות. של גרמנים, וגם של יהודים. לפי דעתי, יש להן עתיד, ובעצם הן העתיד של פלשתינה… עכשיו גם זכרתי את שמו של המהנדס ההוא שם: ויל־בו־ש־ביץ'… כן, רוסי, חה־חה, אבל איש מצוין. ג’מאל פאשה מינה אותו מהנדס ראשי של המחנה הרביעי, וגם הטיל עליו להכין תוכנית לדמשק כעיר מודרנית. מעניין מאוד!… אם תיגמר פעם המלחמה הזאת ואתה תרצה להגיע לשם, תזכור את האיש הזה… אם לא אראה אותו קודם.”

הוא שהה רגע, והמשיך כמי שזכר משהו חשוב במיוחד: “שים לב, בירושלים יש מנזר אחד עתיק, אורתודוקסי, מחוץ לעיר, בתוך מטעי זיתים…” בפנותו אל וילי זרק: “פעם לקחתי אותך לשם, אתה זוכר?” והלה מיהר לאשר. “ואחר־כך המשיך: “לגיאורגים הוא חשוב במיוחד כי שם קבור המשורר הלאומי שלהם, שכחתי מה שמו – –”רוסטאוולי,” התנדב אחד ה“האבסבורגים” להשלים. “זה היה בזמן מסעי־הצלב.”

“נכון. אני מודה לך,” נענה לו הגנרל, ושוב פנה אל אלכסנדר: “אם תהיה פעם לגיאורגים נציגות בירושלים, תשתדל שישלחו אותך לשם, חה־חה! אם אהיה במצב שאוכל לעזור בזה, אז בחפץ־לב. תזכיר לי!”

הוא הושיט יד אמיצה לאלכסנדר: “נעם לי מאוד… ואם יזדמן לך לראות את וילבושביץ ההוא…. דרישת־שלום בשמי!”

משתאה ונבוכה עקרה פמלייתו הקטנה של קרס פון קרסנשטיין ללכת לדרכה, ואילו אלכסנדר, נבוך אף יותר, חזר בצעדים כושלים אל מושבו. הוא חש עיניים נעוצות בו בסקרנות ובפליאה. הגחלים המונחות על הטוּמבּק בנרגילה שלו דעכו ברובן. במלקחיים הקטנות העשויות לדבר ניסה להפיח בהן חיים, כמו שהורו לו, אבל מבולבל היה, ונפעם, ומשתאה, עד שתחת לשקע את הגחלים בטומבק נמצא מפורר אותן ומרסקן. מלצר ארמני צעיר, רזה וקטן־קומה, מיהר אליו, לא בלי יראת־כבוד, להציל את האש ואת העשן.


ב־24 במאי, חמישה ימים בלבד לאחר הצעת התיווך הגרמנית, נעשה מנהיגם הוותיק של המנשביקים הגיאורגים, “אבי המרקסיזם הגיאורגי”, נח ז’ורדניָה – שעשרים שנה קודם־לכן קיבל מידי אביו של איראקלי צרטלי את עריכת כתב־העת KVALI – ראש־ממשלה בגיאורגיה. קוֹדמוֹ בראשות הממשלה, ראמישווילי, נשאר שר־הפנים. (מאז מרס 1917, שעה שחברם צ’כיידזֶה יושב בראש הסובייט של פטרוגרד וצרטלי מתמנה על הדואר והטלגרף בממשלת־הקואליציה של קרנסקי, ריכזו שני הסוציאל־דמוקרטים האלה בידיהם את השלטון המקומי.) כעבור עוד יומיים, ב־26 בחודש, מכריז צרטלי ב“סֵיים” של טביליסי על עצמאותה של גיאורגיה, בלי תלות ב“קונפדרציה” (שפורקה), וז’ורדניה, כראש־הממשלה, קורא את מגילת העצמאות. בו־ביום מופיעים הגנרל פון קרסנשטיין והרוזן פון שולנבורג אישית בעיריית טביליסי ומכריזים על פרוטקטורט גרמני לרפובליקה הנולדת!

כעבור עוד יומיים, ב־28 בחודש, מוסכם זמנית בפוֹטי, עיר הנמל שלחוף הים השחור, במפגש בין אוניות הטיול “לוֹרלַיי” ו“מינה הוֹרן”, שגיאורגיה וגרמניה תחלפנה מיד נציגים דיפלומטיים ביניהן, שהמרק הגרמני ישמש הילך חוקי בגיאורגיה, שתוקם חברת מכרות גיאורגית־גרמנית, ותחודשנה הזכויות המיוחדות של המתיישבים הגרמנים שאבות־אבותיהם השתקעו בגיאורגיה עוד במחצית הראשונה של המאה הקודמת, לפי הזמנתו של הצאר. בשמה של גיאורגיה החופשית חתם צרטלי על ההסכמים.

למעשה היה פירוש הדברים שגרמניה מכירה דה־פקטו בעצמאותה של גיאורגיה, ומקבלת לידה עד תום המלחמה את השליטה על מסילות־הברזל של גיאורגיה; ההכנסות מן הרכבת ומנמל פוטי תשועבדנה כבַטוחה למלווה שתעניק גרמניה לגיאורגיה; תוסדר התחבורה הימית עם גיאורגיה; חומרי־גלם גיאורגיים יסופקו לגרמניה בלבד, וזו מצדה תדאג ליבוא מזון וסחורות מעובדות; ו“שני הצדדים” מקבלים את חוזה ברסט־ליטובסק.

כעבור עוד יומיים, ב־30 במאי, 1918, נופל דבר בחזית המערבית: צבא גרמניה, המשיב לו את היוזמה, חוזר ומגיע לנהר המארְן, שממנו נהדף בספטמבר 1914…

ברוח־גבורה שולח הפלד־מרשל לודנדורף הנחיה האומרת שהוא מחשיב את חירותה של גיאורגיה: זו מדינה נוצרית, ו“עלינו לארגן שם את הצבא הגיאורגי, להכיר במדינה העצמאית ולפרוש עליה את חסותנו”, ויש להמתין, הוסיף, לדיווחיו של קרֶס מטביליסי.

ב־4 ביוני, בבאטום, מאושררים ההסכמים בין שתי המדינות. מדינאי גיאורגי בשם ניקולאדזֶה כבר משתעשע בחזון של B.P. P: קו־תחבורה שיחבר את מרכז אירופה ללבה של אסיה; ייצא מברלין, יעבור את נמל פּוטי, ויסתיים בפקין…

ב־8 ביוני מתקבל הנסיך טנדוטוב, כמיופה־כוחה של גיאורגיה, לשיחה אצל הקייזר וילהלם השני. ביום ההוא כבר עושים פון לוסוב ופמלייתו את דרכם באונייה מפוטי לנמל הרומני קונסטנצה (שעכשיו בעלי־הברית הבולגרים שולטים בו), ועמהם משלחת מדינית גיאורגית שתנהל משא ומתן עם ממשלת הקייזר בברלין.

ב־24 ביוני מבשר שר־החוץ פון קילמן לרייכסטג שמעצמות־המרכז (לרבות תורכיה) החליטו לכנס ועידה חדשה לענייני קווקז.

לטביליסי מגיע בינתיים גם נציג מטעם קיסרות ההאבסבורגים, הברון פון פרנקנשטיין, ואילו הגרמנים משכילים לצרף לנציגותם בטביליסי אישיות מוכרת ואהודה במיוחד: ד"ר ר.פ. האן, שעד לפרוץ המלחמה העמיד בטביליסי דורות של תלמידים מכירי־טובה כמורה לגרמנית בבית־הספר הקלאסי ה־1.


והיכן היה אלכסנדר שטייגר בתוך כל זה.

הוא אכן היה בתוך כל זה.

זוראב הטוב והמיטיב לא זז מלשכנעו שהוא ממלא תפקיד מועיל ביותר במנגנון המתרקם והולך של משרד־החוץ הגיאורגי, שאין הוא סתם טכנאי בר־חילוף, שאי־אפשר לוותר עליו בשעה זו, שאפילו הנשיא ז’ורדניה דיבר בשבחו, שהגרמנים עצמם רואים בו חוליה נחוצה בשרשרת הקשרים ההדדיים. ועוד היה זורק לו לפרקים שאם יסרב משום־מה להמשיך בתפקידיו הנוכחיים, העתידים להעלות מעלה־מעלה, הר עדי מהרה יידרדר מעמדו כאן מטה־מטה.

“אתה רוצה להיות מהנדס תחזוקה במִנהל־הרכבות? או מורה לגרמנית בבית־ספר תיכון? זה מושך אותך יותר ממה שאתה עושה, ועתיד לעשות, בדיפלומטיה שלנו? ואיך, לדעתך, תקבל את זה יוליה? ומשפחת מנוולישווילי כולה?”

“בדיוק על זה אני חושב,” היה אלכסנדר משיב לו, בשינויי גרסה קלים. “הרי מובן מאליו שבתוך כל החגיגה הלאומית הזאת יוליה ואני מאבדים זה את זה! וההורים שלה? אתה מכיר אותם יותר טוב ממני… עם כל הליברליות וההבנה, עד מתי הם יוכלו להשלים עם יחסים שיתבטאו רק בפגישות חטופות בשביל אתה־יודע־מה?!… ועם הרכילות, שאותה אי־אפשר יהיה למנוע… ואתה, שמתגאה כל־כך בשידוך ששידכת כאן, איך אינך תופס שהוא יורד לטמיון!”

זוראב היה נחרץ בדעתו. בלי הניד עפעף היה חוזר ומכריז שלא היתה כשעה הזאת בהיסטוריה של העם הגיאורגי, וכל אלה שהוא מכיר אותם יודעים להעדיף את האינטרס הלאומי על טובת־ההנאה האישית.

“הרי אתה מדבר כמו בולשביק!” הטיח פעם אלכסנדר כנגדו.

וזוראב, פניו מוצפים סומק תוך שהוא מתאמץ למשול ברוחו: “אני מדבר כמו פטריוט! תמיד הייתי, ותמיד אהיה.”

“אבל, אל־אלוהים, זוראב!” לא התאפק עוד אלכסנדר. “איפה האהבה?!…כל הדברים האלה – –”

“תתבגר, סשה!” סנט בו מיטיבו הקשיש. “אתה כבר לא בן שש־עשרה, נדמה לי, נכון?… ואיפה תהיה האהבה שלכם אם יחזרו אלינו הרוסים, ולו גם במסכה של בולשביקים ואינטרנציונליסטים?! אנו חייבים לעשות הכל כדי למנוע את הסיוט הזה, להפסיק פעם ולתמיד להיות וסאלים של הבריונים הסלאבים.”

“ולהיעשות משרתים של גרמניה?!” שיסעו אלכסנדר. “להחליף את הצאר בקייזר?!”

“גרמניה אף פעם לא ניצלה לרעה, ביחסים איתנו, לא את כוחה ולא את האמון שאנו נותנים בה. יש לה צורך אסטרטגי עליון בגיאורגיה חופשית כבעלת־ברית, ובשבילנו היא בעלת־ברית אידיאלית גם בגלל הכוח האדיר שפיתחה, גם בגלל הציביליזציה שלה, וגם מפני שאינה גובלת איתנו. כל הדורות נמצאים הגיאורגים בין שכנים שרוצים – ויכולים – לאכול אותם בלי מלח: פרסים, תורכים, אפילו האחים הארמנים שלנו, שלא לדבר על המוסקובים. הגרמנים אינם רוצים, ואין להם עניין, לאכול אותנו. אדרבה: הם ביטוח־החיים שלנו, כמו שאני טוען כל הזמן!”

“ואיפה הביטוח שלהם?!”

“מה אתה מתכוון לומר?” תלה בו זוראב מבט חשדני.

איפה הביטוח שלהם, אני שואל, מפני מפלה ניצחת במלחמה?"

“הו, זה! אני אגיד לך… הביטוח שלהם הוא בַסדר, ובַמשמעת, ובָרמה התרבותית ובאהבת־המולדת, וברוח־ההקרבה שלהם, וביכולת שאותה הוכיחו גם במלחמה וגם בשלום… זה הביטוח שלהם! וגם אנחנו הגיאורגים נהיה עם מסוג אחר אם נדע להעריך את הברית שלנו עם גרמניה ולשמור עליה…”

אלכסנדר החווה בידו כעין תנועה של חוסר־מוצא: “אינני יודע מה לומר לך…”

“אין פה הרבה מה לומר, יקירי,” פייסו הלז בדברים. “אתה יכול לעזור לנו לשמור על הברית הזאת. למזלנו, ולמזלך, יש לך נתונים לזה. לא רק ידיעת השפה! גם האינטליגנציה, גם היכולת לרכוש אמון, אולי גם הניסיון שקנית לך בפטרוגרד, וכושר התפיסה. ואני רוצה לומר לך שבעבודה שאתה עושה אתה רוכש לך את זכותך האמיתית לאזרחות.”

אלכסנדר שתק.

"ולכן, כמו מצא זוראב חתימה נאותה לשיחתם, “הצעתי שתיסע עם המשלחת שלנו לברלין, ותישאר שם איתנו כמה שנצטרך!”

ואלכסנדר נסע.


אבל רק אחרי לילה אחרון של אהבים ושיחות של חשבון־נפש עם יוליה – בחורשה שבראש ההר, בשיפוליה ובשביליה – שבסיומו, ממש עם עלות שחר כתום־ורדרד באופק המזרח, ולקול נעירתו של חמור משכים למטה בגיא, הסכימו ביניהם, בצחוק נוגה, להניח ביד המקרה את גורל אהבתם. סיכומם של דברים היה שהיא גאה בו ובהצלחותיו, שהיא מאמינה בו ובעתידו, מאמינה גם שלא ינהג עמה בקלות־דעת, לא ישכח ולא ייטוש, ואין דבר שתרצה בו יותר מאשר לבנות את חייה יחד עמו, אבל בשום פנים לא תהיה עליו למעמסה ולא תחסום אותו בדרכו – יחליט כאשר יחליט, יפנה לאשר יפנה. לא, הוא אינו חייב לקשור את עצמו למקום הזה לארץ ולעם וללשון שעוד לפני חודשים אחדים ודאי לא חלם כלל שאי־פעם ייעשה קרוב אליהם במידה כזאת. היא בטוחה שהאלוהים רצה שייפגשו, שהועיד אותם זה לזה, אבל מצד שני, אנשים אינם מחויבים לעשות מה שמכתיבים להם למעלה, כי הם נולדים חופשים: זו דעתה.

האם תהיה מוכנה לחיות איתו גם בארץ אחרת, שאל. כלומר, אם כך יתגלגלו הדברים.

כלומר, אם נפתח לנו נציגות בברלין, למשל, צחקקה, והממשלה שלנו תשלח אותך לשם?

למשל, אמר.

ודאי. אם הם יהיו בעל ואשה, ברור שהאשה תלך אחרי בעלה. ממילא זה עניין זמני, לתקופה מסוימת, ואחר־כך חוזרים הביתה, לטביליסי. ואפשר אולי להחליט לקנות בית קטן וישן אחד הכפרים ולגור שם. “אבל אל תשכח שקודם,” ניסתה להתבדח, “אצטרך ללמד אותך את השפה שלנו. בינתיים אתה עובד בשבילם בגרמנית, אבל אם זה יהיה קבוע, אני בטוחה שלא תהיה לך ברירה. ומורה טובה ממני,” סיימה בדגדוג נמרץ בבית־שחיו, “לא תמצא!”

בוודאי… אבל נניח שירצו לשלוח אותנו למקום אחר?

למשל, שאלה.

הוא זקף ישיבתו, הגביה ברכיו, השעין סנטר על ברך, ובידו נטל איזה בדל ענף יבש ושרבט בו בעפר. לאחר שתיקה הפריח: “למשל, לירושלים.”

בבהלה כמעט השיבה: “לירושלים?” וכעבור רגע המשיכה: “כן, שמעתי שיש אחדים מאצלנו שחושבים לנסוע לשם אולי תלך לדבר איתם.” אלא שהתעשתה והוסיפה: “אבל אנחנו, מה יש לנו לעשות שם?!”

הוא משך בכתפיו. “שם נמצא הקבר של רוסטאוולי, את יודעת. זאת עיר־הקודש.”

“בוא נקום,” אמרה והתחילה להתרומם מן השמיכה שפרשו להם למצע בין גזעי האלה והאלון. “מתחיל להיות קריר. ואתה מתחיל לדבר לא לעניין.”

הוא הושיט יד לעזור לה לקום.

“אבל אם נניח שאני, בלי קשר לתפקיד דיפלומטי, ארצה לנסות את מזלי בארץ אחרת… למשל, בפלשתינה… את תהיי מוכנה לעזוב כאן הכל ולהתחיל מהתחלה, במקום חדש?” תהה.

“אתה רציני? בשביל מה לנו לעזוב כאן את הכל ולהתחיל במקום אחר?!” סנטה בו.

“למשל, אמרתי.”

“אם יבוא יום ותחשוב את זה ברצינות, לפני שנהיה בעל ואשה, אז גם אני אענה לך ברצינות”, סיימה והתכופפה להרים את השׂמיכה ולנער אותה.


 

פרק שמיני: אל סלע אנדרומדה

איסטנבול–יפו, 1921


שלושה ימים נדרשו לה לאוניית־הטיול הקטנה כדי לחצות את הים השחור, מנמל פוטי שעל חוף גיאורגיה העצמאית לנמל קונסטנצה שבחוף הרומני. מדי פעם ראו ספינת־משמר קטנה של הצי הגרמני, לפרקים גם משחתת או סירת־טורפדו; תנועה אזרחית לא נראתה כמעט, להוציא ספינות־דיג תורכיות בודדות ופה ושם אוניית־סוחר המניפה דגל גרמני או בולגרי. מדי כמה שעות היה הגנרל פון לוסוב עולה אל הסיפון, מגביה את משקפתו אל עיניו וסוקר את האופק ונכנס אחר־כך להחליף כמה מלים עם רב־החובל, גרמני־קורלנדי חרוש־קמטים חמוץ־סבר ועב־עורף, שקיפח את שמיעתו באחת מאוזניו בעקבות קרב ימי שאליו נקלע בשלביה הראשונים של המלחמה. תמיד כיבד את הגנרל בהצדעה הולמת וכמעט תמיד מצאו פון לוסוב בתא־הפיקוד שלו רכון על מפותיו ומכשיריו. על שאלותיו של הגנרל השתדל להשיב בתכלית הקיצור, “הן, הר גנרל” או “לאו, הר גנרל”, כאשר לומד מנעוריו. לאחר הסיור על הסיפון היה פון לוסוב מסתגר בתאו המרווח לכמה משחקי שח עם מישהו מחברי המשלחת שבראשה עמד בשיחות באטום, לשלביהן השונים. לפנות ערב היה פנוי לשיחה עם אחד או אחדים מאנשי המשלחת הגיאורגית שבאונייה, לפי הסדר מוקדם עם ראש לשכתו.

בעיקר השתדל להקדיש את עתותיו למנוחה מנומנמת, תפנוק שנבצר ממנו כמעט כליל משך שנים שבהן עמד בראש הנספחות הצבאית בשגרירות גרמניה בקונסטנטינופול, ובכך ניצב, לפי הרגשתו, בתפקיד האחראי ביותר בשגרירות ובכל מערכת היחסים העדינה בין גרמניה הקיסרית לבעלת־בריתה המזרחית, החיונית כל־כך והבעייתית באותה מידה. עם פון לודנדורף היה לו קשר יומיומי כמעט, ונדמה היה לו שבדרך־כלל המפקד הראשי מעריך אותו כערכו. למעשה, ראה עצמו כמין גלגול מקומי, או מהדורה מקומית, של אותה אישיות רוממה, כל־יכולה. אם רצה ואם לא רצה, כך מקובל היה על נוסעי האונייה הקטנה, גרמנים כגיאורגים.

הגיאורגים שבאונייה היו חדורים הרגשה של שליחות היסטורית, ועל הרוב גם של חשיבות עצמית. הם עצמם היו כעין נבחרת של טובי הכלכלנים, המשפטנים, קציני הצבא (הרוסי לשעבר) והפרלמנטרים של ארצם. ערים היו לכובד האחריות שעל שכמם, ולדלות העוצמה שהם מייצגים, וממילא נפעמים לקראת הצפוי להם והנדרש מהם משעה שיגיעו אל מרכזי הכוח וההכרעה בבירתה של האדירה במעצמות אירופה. הם עסקו בדיונים ובוויכוחים אינסופיים ביניהם, הן בשאלות שעל סדר־יומם הקרוב והן בסוגיות מן ההיסטוריה העתיקה והחדשה שלהם, של רוסיה, של אירופה (בפרט יוון ורומא הקלאסיות) אפילו בנושאים של שירה וספרות, אמנות ופילוסופיה, פולקלור וגסטרונומיה. מובן שהרבו גם לדוש בפוליטיקה הפנימית של מחנה המהפכה ברוסיה. לפחות מאז רצח הצאר אלכסנדר השני ועד לסיכויי התפוררותו של שלטון העריצות החדש, הבולשביקי. אך יותר מכל העסיקו אותם פלפולים וניתוחים צבאיים, לאור החדשות מחזיתות המלחמה כפי שהודפסו יום־יום בהקטוגרף של האונייה, כסיכומן בקומוניקטים שנתפרסמו בברלין והגיעו אל האלחוטאי של האונייה. רוכנים היו אל המפות כדי לתרגם לעצמם במוחש את הדיווחים על תזוזות כוחות ביבשה – בחזית המערבית, האיטלקית או הסרבית. בקורת־רוח היו חוזרים ומזכירים לעצמם שמבחינתה של גרמניה, פטרוניתם ו“בעלת־בריתם”, החזית הרוסית שוב אינה קיימת, אך עדיין קיננה בהם תקווה שחילות גרמניה ינצלו עד תום את היעלמותה של רוסיה ככוח צבאי ואף ישכילו לביים התקוממות בפטרוגרד, שתצדיק את כניסתם לבירה הרוסית ותביא למיגור שלטונם של לנין, טרוצקי ומרעיהם בתוך־תוכם אף רצו לקוות שעכשיו, לאחר פתיחתה המוצלחת של המתקפה החדשה, יפרצו הגרמנים את קווי אויביהם, יכתשו את פאריז בתותחי “ברתה הגדולה” ויכבשוה, ובזה יכפו כניעה – או לפחות שביתת־נשק – על מעצמות־ההסכמה, קודם שיספיקו האמריקנים להזרים כוחות שיכריעו את כפות המאזניים.

משעה שהגיעו לנמל קונסטנצה, שאותו מצאו במצב של עזובה, הזנחה ושיממון, בחסותם של חיילים בולגרים מרושלים ומשועממים, ועד שהגיעו במסעם המפותל ברכבות לברלין, עברו עוד שלושה ימים תמימים. שעות רצופות עמדו שליחיה של גיאורגיה בחלונות הקרון שלהם (לא תמיד זכו לקרון של מחלקה ראשונה, ולרמת השירות התואמת), פוקחים עיניהם לרווחה לצפות בנופים המתחלפים ולקולטם אך גם להתרשם אל־נכון מקדרותה ומחסוריה של אירופה שבשליטת מעצמות־המרכז בקרוב שנת המלחמה הרביעית אל סופה. הם טרפו בלהיטות עיתונים יומיים שעמודיהם מועטים והם מודפסים הדפסה קלוקלת על נייר פחות (“כמו אצלנו,” צחקו ואמרו), שאותם יכלו לקנות בעצירותיהם בתחנות־הרכבת הגדולות יותר; השתדלו לפענח את האמיתות שמאחורי התעמולה, להפריד בין מוץ לבר; בשתיקה עברו על הטורים הארוכים של מודעות משפחתיות קטנות, אחידות כמעט, המכריזות “בגאווה” על נפילת בן, אח או אב “בשדה הכבוד” או למען המולדת",

כשהגיעו סוף סוף בצהרי יום לתחנת־אַנהאלט בברלין הקבילו את פניהם שם שני פקידים ופקידה אחת של וילהֶלמשטראסֶה בחיוכים ובזרי פרחים קטנים אלכסנדר שם אל לבו שאחד משרווליו של אחד משני הפקידים ריק, וניסה לנחש מתי והיכן איבד הלה את ידו. מספר קצינים המתינו על הרציף לפון לוסוב ופמלייתו, וגם כאן הבחין שאחד מהם יש לו רטייה שחורה על עינו השמאלית. אנשי־הצבא הגרמנים נפרדו בחביבות קפואה מן האזרחים הגיאורגים, חבריהם למסע הממושך (בחבורה הגיאורגית היו גם הקצינים לבושים אזרחית), עד שישובו־יתראו בפתיחת המשא ומתן, מן הסתם עוד הערב.

כשהסיעום באבטומובילים למלון המפורסם שבו היו אמורים להתאכסן הבחינו בדלילות התנועה ברחובות הראשיים, רחבי־הידיים, שבימים אחרים ודאי היו הומים עד להחריש אוזניים (לא מעטים מן החבורה אף יכלו להעיד על כך בעצמם). חלק הגון מכלי־הרכב היו צבאיים, גם הולכי־הרגל היו מעטים ביחס, ורוב־רובם נשים, או זקנים ונערים. בתוך הגברים שבגיל השירות בלטו לובשי מדים רשמיים, צבאיים ואחרים, מכאן, ובעלי־מומים ובלא מדים, מכאן: קיטעים וגידמים, חיגרים ופיסחים, ועיוורים המגששים דרכם במקל או צמודים אל כלב־נחייה, דרך־כלל כלב־זאב מגודל שכעין סרט־שרוול לבן עטור צלב אדום חובק את בטנו. גם מבעד לחלונות־הראווה של בתי־הקפה והמסעדות נראו רק מעטים, אף שבשעה זו מן הדין היה לכאורה שיתמלאו אדם על גדותיהם, ואפילו אותם מעטים לא הסבו בחבורות או בזוגות אלא יחידים ישבו איש־איש לנפשו, איש־איש רכון על עיתונו. עצים שבצדי הרחובות אמנם לבלבו לתפארה, רחבי־נוף ועתירי־צל ואומרים שורשיות והדרת־כוח, ושמש קיצית שפכה אור נדיב משמים צחים, אלא שאף־על־פי־כן מדומים היו האורחים מפאתי הקווקז כאילו אין זו אלא הצגת ראווה ואחיזת־עיניים, וכי, מכל־מקום, אין בכך כדי לחפות על אמת סתווית מאוד סגרירית מאוד, מרה ונכאה.

“מרגישים שנמצאים במדינה שגייסה כל מה שיש לה,” זרק זוראב, שלחיו דבוקה אל שמשת האבטומוביל שבו ישבו, אל אלכסנדר שטייגר, שדבוק היה אליו רוב הזמן מאז צאתם מפּוֹטי.

“נורא,” התיז אלכסנדר בלי משים.

“זה נורא, נכון,” הסכים זוראב, “אבל יש בזה גם משהו שמעורר כבוד. יראת־כבוד, אפילו, הייתי אומר, הערצה, אומה של חיילים! עם לוחם! המטרות הלאומיות מעל לכל!”

“על זה לא אתווכח איתך,” נענה לו נושא־כליו הצעיר. “אתה הרי חולה גרמנופיליה… אילו ראית את אותן התמונות עצמן בפטרוגרד או במוסקבה היית אומר שזו ארץ אומללה, שזה עם מדוכא ומושפל, קורבן של עריצות מטומטמת… ואגב, אני רוצה לומר לך שפטרוגרד בזמן הממשלה הזמנית, כפי שאה ודאי זוכר גם כן, נראתה, למרות הכל, הרבה יותר מלאת חיים – –”

זוראב החווה תנועה של ביטול בידו ואמר: “איך אתה משווה! איך אתה יכול להשוות בכלל! הנה, הסתכל, אמנם עצוב, אבל תראה איזה סדר בתוך העצב. איך אנשים עומדים ומחכים שיתחלפו האורות בסֵמפוֹר לפני שיעברו את הכביש, אף־על־פי שאין כמעט מי שנוסע בכביש… איך אפשר להשוות את הסטיכיה הסלאבית לארגון ולאחריות ולשליטה העצמית של הטבטונים… באיזו גאווה מקבלים כאן את העוני אם הוא חלק מן הקורבן הכללי… אוהו, יש מה ללמוד מהם, אני אומר לך!… הנה, הסתכל איך אנשים עומדים בתור שם על־יד החנות. ודאי בשביל לקבל קצת מצרכים. אתה שוכח את התורים הארוכים בפטרוגרד, כן, בזמן הממשלה הזמנית, ואפילו לפני זה, התורים בגשם – ללחם ולחלב, לטבק ולסוכר – או שאולי אתה לא עמדת בהם בכלל… את הסקנדלים והמריבות בתור… וכאן: שים לב לשקט, לאיפוק… אתה עצמך הרי סיפרת איך בפנסיון שבו גרת היו אנשים אומרים: “וילהלם, או הבולשביקים!” ובאמת, אילו שיחק להם המזל היה וילהלם בא ומביא להם את הישועה. אבל הוא העדיף, כנראה,” סיים בהומור ציני, “לשלוח להם את הבולשביקים!”

במלון שאליו הובאו נהג קיצוב קפדני בכל מצרך, החל בחשמל וכלי־מיטה וגמור בסבון ובנייר־טואלט. האכסנאים היו מתי מעט, ככל הנראה אזרחי מדינות נייטרליות, שבדים ושוויצים, הולנדים וספרדים; עיתונאים או אנשי־עסקים מסוג זה או אחר, אבוסים ואמידים הרבה יותר מאנשי המקום.

ההסכמים הראשונים שהושגו בסיבוב השיחות החדש בין “שני הצדדים רמי־המעלה” היו הסכמים כלכליים, והם נחתמו בטכס חגיגי ב־16 ביוני, יומיים אחרי שהגיעו האורחים לברלין. שעתם של המארחים דוחקת היתה בעליל, ואף האורחים שמחו, בעצם, לבשר למולדת על הישגים מהירים. אחרי החתימה עברו נציגי הצדדים לאולם־נשפים בארמון של משרד־החוץ, לציין את האירוע בסעודה הולמת. לפי כל הכללים: מלצרים קשישים לבושי מחלצות, צלחות וקערות של חרסינה דְרֶסדֶנית, כלי־אוכל של זהב, מפות־באטיסט מבהיקות – אך לפני כל אחד מן הקרואים מונחת היתה פרוסת־לחם אחת בצלחת נאה, כמצוות הקיצוב. גם המנות שהוגשו היו צנועות ביותר; רק כרוב מבושל וכרוב בתחמיץ הוגשו בעין יפה. וכשהגיעו לשעת חצות כובו אורות החשמל, כצו המצב, והחוגגים נפרדו ופנו איש לעברו. הואיל והמלון לא היה רחוק כל־כך מן הארמון, שבו אליו הגיאורגים ברגל, עושים דרכים ברחובות חשוּכים והסויים.

“אמרתי לך,” סיכם זוראב באוזני אלכסנדר משחזרו למלונם," “עם גדול!”

הרגשת גדולתם של הימים ושל ההישגים, זו על כל פנים לא זזה מחברי המשלחת הגיאורגית, שהתפצלו ל“קבוצות עבודה” שונות, וקיימו שיחות מתמשכות עם “עמיתים” מן הצד השני. עם זאת ברור היה בשלב זה, לאורחים ולמארחים כאחד, שהמתקפה החדשה שהגיעה אל הנהר מארְן נבלמה, שבכך הגיעה יכולתה הצבאית של גרמניה למיצוי עליון שלא יהיה עוד כמותו, וכי מעתה, חרף שלום־מנצחים שכפתה גרמניה על רוסיה בחוזה ברסט־ליטובסק, שהנחיל לה נכסים ויתרונות בל ישוערו, וחרף הקיפאון המוזר שגזרו על עצמם הכוחות הבריטיים בזירה התורכית, הרי מעתה יהיה המשך הדרך מוליך רק מטה־מטה; שלמרבה האירוניה יהיה מיטב תקוותיה של גרמניה הווילהלמינית גלום מעתה במימוש סיסמתם של הבולשביקים מלפני שנה ויותר: “שלום בלי מנצחים ומנוצחים, בלי סיפוחים, בלי תשלום פיצויים.”

ז’וֹרדַניָה היה עכשיו ראש המדינה, ראש־הממשלה ויושב־ראש המפלגה המנשביקית בגיאורגיה מולדתו, ובהכרח התחיל לשקול בדעתו איך להבטיח, בעת ובעונה אחת, את שלומו ושלטונו כמו גם את שלומה ובטחונה של הארץ, למקרה שאכן תקרוס גרמניה והניצחון במלחמה יקום למעצמות־ההסכמה. אם תישארנה כל הביצים בסל אחד, הרי אם יאבד הסל תאבדנה הביצים כולן, ומי יציל אז את הגוזל הגיאורגי הרך ממלתעות השועל התורכי – וכל שכן מחיבוקו של הדב הרוסי־הבולשביקי!

באמצעות חברים־גולים גיאורגים במדינות נייטרליות חידש את הקשר עם הזוג אוליבר ומרג’ורי ווֹרדרוֹפ בלונדון. הללו שקועים היו זה כבר בהתלהבות מופלאה, בלימודים גיאורגיים, כלומר בחקר לשונה, ספרותה וקדמוניותה של גיאורגיה, וב־1906, כאשר חזר השלטון הצארי למדיניות הדיכוי שלו, ולאחר הטבח הפראי שטבחו הקוזקים בבניין העירייה של טביליסי, אף הקימו בלונדון את “ועד ידידי גיאורגיה”. כך הועברו איתותים ראשונים על נכונותה של ממשלת גיאורגיה העצמאית לבחון את האפשרות להחלפת בריתה עם גרמניה בברית עם בריטניה. למשלחת שלו בברלין הורה להאט את הקצב ולשקוד יותר על ניצול הניגודים –או “הבדלי הדגשים” – בין גרמניה לתורכיה; אולי רמז לה שלאחר שהסתגלה ל“גדלוּת” מעמדה המדיני יהיה עליה להסתגל גם להכרח להיחלץ מן ה“נפילה” כי תבוא. סמוך לאחר־מכן בא גם צעד שנועד לאותת לממשלת הסובייטים שאין היא חייבת לראות בגיאורגיה גורם עוין דווקא; המפלגה המנשביקית הסוציאל־דמוקרטית של גיאורגיה הודיעה שהיא מתנתקת מן המפלגה־האם הכל־רוסית.

בעוד מלחמת־אזרחים מתחילה להשתולל ברחבי רוסיה חזרו התורכים ונטלו את היוזמה לידיהם בגזרת הקווקז והים השחור: בסוף יולי הופיעו מול באקו, עיר הנפט התעשייה והנמל האזֵרית. הבריטים, שכבר ביססו להם אחיזה בפרס, ראו להגיב ומיהרו לשגר כוח צבאי קטן, בפיקודו של הגנרל דאנסטרוויל, שעליו ניטל להקדים ולכבוש את העיר וליצור בכך טריז שיבלום את התורכים וגם ימנע חדירה של צבא בולשביקי דרומה – וממילא ישמש משען להתערבות בריטית אפשרית בגיאורגיה. אבל ב־14 בספטמבר, בעוד צבאות בריטניה זזים סוף־סוף מקו יפו־ירושלים ונחלצים למגר סופי את כוחות האויב בזירת הלבנט, זכו התורכים, בעזרתם של אזֵרים מקומיים, להצלחה צבאית בבאקו; למחרת היום נאלץ הכוח הבריטי הקטן לפנות את העיר. שאוּמיאן, מנהיג בולשביקי ותיק וחבר מנוער לג’וגשווילי הוא סטלין, שעמד בראש ה“סוביט” המקומי, ניסה לנוס על נפשו, ואילו 22 הקומיסרים שלו, שהצליחו לברוח ברגע האחרון מן התורכים, הגיעו עד קראסנאווֹדְסְק ושם נפלו לידי סוציאל־רבולוציונרים מקומיים – שחיסלום. בפטרוגרד האשים סטלין את “אוכלי האדם” הבריטים שהשליכו את הקומיסרים למרצחים.

בברלין סגרירית, אפרורית, קרובה בעליל לנקודת־שבירה, נחתמה ב־3 באוקטובר “סופית” (בראשי־תיבות) טיוטה של חוזה המגדיר (“סופית”) את מכלול היחסים בין גרמניה לגיאורגיה לעתיד לבוא. אך בלונדון התקדמו בינתיים ה“גישושים”, ובעזרת הזוג וורדרופ שקד מיוּפה־כוח גיאורגי בשם גאמבאשידזֶה לגייס את תמיכתו של הלורד קרזון. לא ארכו הימים וב־30 בנובמבר, עשרים יום בלבד לאחר שנכנעה גרמניה וחתמה על שביתת־הנשק, הכריז משרד־החוץ הבריטי שממשלת הוד מלכותו “תראה בעין יפה את הכרזת עצמאותה של הרפובליקה הגיאורגית” אף “תהיה מוכנה להמליץ על ההכרה בה” בוועידת־השלום שתיפתח בקרוב. קצין־צבא בריטי הגיע כנציג רשמי ראשון של ארצו בטביליסי הבירה, אף שלא היה כל דמיון בין הופעתו לזו של הקצינים והדיפלומטים הבכירים של גרמניה בעיריית טביליסי, חודשים ספורים בלבד קודם. בזכרונות שיהיה הגולה המדיני ז’ורדניה עתיד לפרסם כעבור שנים ישווה את “מנהגו ההגון, האצילי, הידידותי והמכובד של קרס פון קרסנשטיין עם הליכות הרס”ר" של אותו נציג בריטי ראשון. רק כעבור זמן יחול שינוי לטובה מבחינה זו כשיופיע מלומד עדין־נפש, ידיד נאמן ואהוב, הלא הוא אוליבר וורדרופ, כ“נציג ראשי” בריטי לגיאורגיה, אף ישכור לו בטביליסי את מעונו האגדי של איש־הכספים האגדי, הארמני חוּשטארְיה רב־התושיה־והעלילה, הוא האיש שהציל, כזכור, את אנשיה של “רכבת הצלב האדום 133” באַרמאוויר. (אכן, רב־תושייה־ועלילה אגדי היה עד כדי כך שכעבור זמן קצר הצליח להונות את ממשלת ז’ורדניה ולהוציא ממנה בעושק מטבע זר בכמויות אגדיות. בכך גם האיץ את האינפלציה בארץ והביאה לשיעורים מטורפים!)


ב־4 באוקטובר 1918, למחרת החתימה ה“סופית” על הטיוטה ה“סופית” בברלין, בעוד חברי המשלחת הגיאורגית תוהים על צעדיהם הבאים, הצליח זוראב אובאלישווילי (“במקרה”) להשיג שני מקומות – אחד לו לעצמו ואחד לאלכסנדר שטייגר בן־חסותו – ברכבת האחרונה של ה“בלקן צוּג”, המהלכת בקו ברלין־פראג־וינה־בודפשט־בלגרד־סופיה־קונסטנטינופול, מהדורה מקוטעת קמעה של ה“אוריינט אקספרס” שמלפני המלחמה. באמצעות פקיד מסביר־פנים במשרד־החוץ בברלין העביר לטביליסי מברק שבו הוא מבשר ש“מטעמים מובנים” אין הוא משהה עוד את שובו הביתה, “יחד עם עוזרו האישי שטייגר”, והוא מקווה שיודיעו לו, על־ידי הנספחות הצבאית בשגרירות גרמניה בקונסטנטינופול, על הסידורים שיאפשרו להם להגיע משם בהקדם לנמל פוֹטִי או לבאטום. העתק הוברק ל“גנרל פון לוסוב/או ממלא־מקומו, שגרירות, קונסטנטינופול”.

ברכבת, שהיתה מלאה עד אפס מקום, השתדלו שניהם לשבת הרבה ככל האפשר בקרון־המסעדה, הגם שיכלו לזכות בו כמעט רק בפת קיבר עם זנב דג־מלוח ובנזיד פושר של כרוב מבושל, או בתחליף־קפה מר כלענה. בפינות דחויות בתחנות־הרכבת של בודפשט ובלגרד השכיל זוראב לקנות כיכר לחם ונקניקים משובחים, שאותם טרפו בתאוות־נפש. לפי השמועה, אמר לאלכסנדר, אין בקונסטנטינופול מחסור בשום דבר. שם, הוסיף יימצא להם בשר כבש ככל שירצו. “ראה כמה רזיתי בשלושה וחצי חודשים בברלין!” אמר בחרדה, והורה על הרווח שנפער בין מפתח מכנסיו לכרסו. “כסף עוד נשאר לנו,” הוסיף, “ואני מקווה שנספיק לפצות את עצמנו קצת אצל התורכים. לבשל הם יודעים. על זה אין ויכוח.”

אלכסנדר שאל את חברו הממולח והמנוסה אם אינו סבור שהתורכים עלולים “לשים להם רגל” דווקא, ולו אך כדי לספק איזה יצר מזרחי של נקמה. זוראב ענה שהחוזה שנחתם חל, בעצם, גם על היחסים עם תורכיה.

“ואתה חושב,” הוסיף אלכסנדר ושאל, “שעד שנגיע לבוספורוס עוד יהיה איזה ערך לחוזה הזה?”

“אתה רוצה סתם להרגיז אותי?” רגז זוראב. “בזמן האחרון אתה תמיד פסימי!”

“לא יותר ממך, זוראב,” השיב אלכסנדר, שקט, כובש את רתחתו. “או, מוטב לומר, שנינו מציאותיים באותה מידה, ושנינו יודעים יפה מאוד שכל מה שבנינו על גרמניה, החסות שלה, הברית איתה, מתמוטט עכשיו כמגדל של קלפים יחד עם גרמניה עצמה!”

“לא בקול כל־כך סשה!” הפציר זוראב, מפזל מבטו אל המסדרון שמעבר לדלת התא שלהם.

אלכסנדר הביט בו ומעיו המו אליו: זו פעם ראשונה מאז הכיר אותו, ולמד להעריכו ולחבבו, ראה אותו לא רק צהוב ודל־בשר אלא גם מפוחד, עננה של ספק וחשש על פניו, הנוחים לצוהל בדרך־כלל.

קונסטנטינופול אכן היתה שמשית, חוגגת, מלאה מזן אל זן, ומצב־רוחו של זוראב השתנה מן הקצה אל הקצה. לאחר כמה נסיונות־סרק הצליח ליצור קשר טלפוני עם השגרירות הגרמנית, ואפילו להגיע לכלל שיחה עם קצין־תורן בנספחות הצבאית. לא, הגנרל פול לוסוב לא יהיה בעיר היום, אבל ידוע להם על ביקורו הצפוי של האדון אובאלישווילי. כן, המברק נתקבל. אולי יואיל לבוא בשעה 4 אחר־הצהריים בדיוק?

הם השאירו את מטענם במחלקת שמירת החפצים בתחנה הגדולה השוממה למדי, ויצאו סוף־סוף להיטיב את לבם בסעודה של ממש. אלכסנדר חיכה אחר־כך לרעהו הקשיש בבית־קפה מהודר, לא הרחק מן השגרירות הגרמנית, שאליה הגיעו בכרכה שכורה. כעבור כשעה חזר זוראב מן הפגישה מרוצה למדי.

“הגרמני,” אמר, “הוא באמת כמו צעצוע מכני, או כמו שעון. כל זמן שהוא מכוּונן, הוא פועל להפליא ואחת היא מה קורה מסביב!”

“כלומר?” ביקש אלכסנדר לדעת דבר לאשורו.

“הזמינו לנו חדר במלון מתאים. לא מדרגה ראשונה, אבל לא בזוי. כך אני מקווה. את זה נראה עוד מעט, אבל העיקר הוא שמחרתיים נוכל לעלות לאוניית־סוחר תורכית קטנה שתפליג לבאטום. זה לא יהיה תענוג גדול, אבל זה בהחלט פתרון. לא קיוויתי ליותר מזה. אנו הרי פחדנו שנצטרך להישאר כאן מי יודע כמה זמן. עכשיו שהאנגלים הודפים אותם שם אחורנית בסוריה ובפלשתינה, התורכים עלולים להתמוטט בכל יום, ולא הייתי רוצה להיות דווקא בקונסטנטינופול ביום שזה יקרה.” ולסיום הוסיף: “אפילו לא בבאטום.”

מקץ שבוע ימים היו שוב בטביליסי. שם מצא זוראב את ז’ורדניה שופע פעילות לקראת הבחירות המתקרבות לאסיפה המכוננת הגיאורגית. שוודאי תנחלנה רוב גדול למפלגה המנשביקית ותבצרנה עוד יותר את מנהיגותו, ואילו אלכסנדר מצא את משפחת מנוולישווילי נבוכה ומופתעת מעט למראהו. בחדרו התגוררה עכשיו משפחה שלמה של קרובים שבחרו או נאלצו לעזוב את מגוריהם ופרנסתם בנֵכיצֵ’וואן הארמנית. קצת חפצים אישיים שהשאיר בחדרו שמורים היו לו בפינה שבמרתף, דבר לא נעדר. הוא אמר שרצונו להחליף כמה מילים עם יוליה. אמה אמרה לו שיחכה לה קצת, והביאה לו תה וריבה. יוליה אכן דיברה איתו בשובה ממשמרתה בבית־המרקחת של סוניה וכטאנגובה. היא נראתה לו מבוישת, אפילו מפוחדת, ומכל־מקום רחוקה מן העלמה היחוּמה והאוהבת שהניח כאן בצאתו לברלין. היא לא ביקשה להסתודד איתו. אמה ואחיה הצעיר ישבו או סובבו בחדר־האוכל שבו ישבו ושתו עוד תה ועוד תה. לא, היא לא מצאה לה בינתיים מורה ללאטינית, גם לא חיפשה. קצת היא לומדת תוך כדי עבודה מקריאת המרשמים או התוויות שעל הבקבוקים. סוניה וכטאנגובה עוזרת לה, היא מתרגמת ומסבירה. וכשתיפתח סוף־סוף האוניברסיטה (כנראה בעוד חודשים אחדים) אז בוודאי יהיה מי שילמד שם גם לאטינית. כן, הגיעו כמה מכתבים ששלח מברלין, ואת דרישות־השלום ממנו למשפחה מסרה תמיד. אבל לא שיערו כאן שהמשא ומתן שם יתארך כל־כך. חשבו: עוד שבוע, עוד שבועיים, ודי – ולכן לא חשבה שכדאי לשלוח מכתב לשם; יילך לטמיון, או יחזור… ועכשיו, אומרים, אולי באמת לא היה טעם בכל הישיבה הארוכה ההיא. אם הקייזר ייפול, מה יהיה? וגם הצאר ניקולאי איננו, כך אומרים. את כל המשפחה הם רצחו, הבולשביקים. מה יהיה אם הם יבואו לטביליסי? כן, היא מודה: מפחדת!… ולא יהיה לאן לברוח. זה הגורל שלנו, הגיאורגים.

אחרי שלן שניים־שלושה לילות באכסניה קטנה ומפוהקת, השיגה לו משפחת מנוולישווילי חדר שכור בעליית־גג, במשפחתו של שען מוכר להם, מאנוּצ’ר צ’ניסצ’כאלי, לא סמוך מדי לביתם שלהם. ובמשרד החוץ נתקבל לשיחה אצל אותו פקיד שכפה עליו למעשה את התפקיד במחלקה הגרמנית; אדיב היה הלז, ובפירוט רב שאל אותו על רשמיו מן השיחות עם הגרמנים, ומברלין בכלל. אחר־כך הציע לו לפוש זמן־מה מן המאמץ הממושך, ובינתיים גם יתברר “היכן בדיוק אנו עומדים”. האם הוא יודע אנגלית, אלכסנדר מויסייץ'? לא? זה חבל! רוסית, הרי זה מובן מאליו; זו שפה שלמדנו, וגם נלמד, כולנו. גם ספרדית הוא יודע? זה יכול להיות מעניין. יש לנו איזה מגעים עם ארגנטינה. שם השפה היא ספרדית, נכון? אבל הרי רשום אצלנו שהוא גם מהנדס, לגשרים וכבישים ומסילות־ברזל. וגם עבד בלשכה של סקוֹבּלב בזמן שהוא היה מיניסטר העבודה בממשלתו של קרנסקי.

“ועוד הרבה לפני־כן,” הפריח אלכסנדר, “עזרתי בהחזקת המסילה הטרנס־סיבירית.”

האיש חמוץ־הפנים העלה חיוך דק בזווית שפתיו הדקות: “נסיונך יוכל לעזור לנו הרבה כאשר נתחיל לבנות את הטרנס־גרוזינית…”

לא ארכו הימים והתחיל החורף. הקדים לבוא השנה, התלוננו הכל. וההסקה היתה זעומה ביותר, כי לא היו אמצעי־תובלה מספיקים להביא דלק מן המחסנים של באטום, וגם כריתת עצים ביערות שבהר והבאתם העירה היו בגדר בעיה. ומסילת־הברזל שבתה. בתחומי גיאורגיה לא נשארו כמעט לא קרונות ולא קטרים. הקור היה מדיר שינה מעיניו של אלכסנדר. בימים היה משתדל לשהות בתואנה כלשהי במקומות ציבוריים שהי מוסקים יחסית – בבניין העירייה, בחדר־המתנה של פקיד ממשלתי זה או אחר, בבית־אוכל, או בספרייה המרכזית. תכופות גם היה בא לחנותו הזערורית של בעל־ביתו, שם היה מַבער־גחלים שהספיק לחמם גם את השעונים וגם את מתַקנם. היו ימים שבהם ישב אצלו שעות ארוכות, קורא באיזה עיתון רוסי, ולו גם ישן, ומוסר לו משהו מתוכנו של מאמר כלשהו; יש גם שהיה מחזיק בעיתון גיאורגי של אותו בוקר ומאמן עצמו בפענוח אותיותיו, לפעמים בעזרתו הנאורה של השען. בתנאים אלה ויתר על התגלחת, ושוב התחיל לצמח את זקנו, כמעשהו אשתקד בפטרוגרד. כשהביט בראי נדמה לו גם שהזקן משַווה לו מראה צעיר יותר, משום־מה, וגם מצניע מעט את הרזוֹן ששוּלח בלחייו.

ביניים גם נגמרה המלחמה הגדולה, ואנשים אמרו בזעף ובחרדה שעכשיו תבואנה הקטנות. היו גם שאמרו שכאשר יחזרו החיילים בכל הארצות הלוחמות לבתיהם יביאו איתם בהכרח מחלות, או מגיפות, או מהפכות. או את כל אלו ביחד. ומהפכה ממשית, כמו שנתחוור והלך עכשיו לכל ברחבי האימפריה הרוסית מלשעבר, פירושה גם מלחמת־אזרחים.

ויוליה? אף לא הֶגֶה. שום סימן חיים אבל כך יאה לי, היה מייסר את עצמו וכי איך נהגתי אני בחואניטה אחרי שארבע שנים היינו נאהבים, ושלוש שנים כמעט חיינו כזוג נשוי לכל דבר, פרט למסמך הרשמי!

הוא השתדל לא להרהר בעצמו, לא לנתח, לא להתחרט על העבר, לא לנחש מה יביא בכנפיו העתיד. להתנזר מעצמו, להתנכר לעצמו. לחיות את היום. את היום? לא, את הרגע. את היובש שבפה ברגע זה, ואת הלחלוחית שאתה מעלה ברגע זה אל חִכּך. את השיממון שפוער את פיך בפיהוק של לביא. את הקרקור היבש העולה מן הבטן ואומר – אומר מה? שאתה קצת רעב?

הנה, כנראה, בית־המרקחת של הגברת וכטאנגובה. מה השעה. שתיים וחמש דקות. מזל יש לי שאני גר אצל מאנוצֵ’ר השֶען, שתיקן לי חינם את השעון שעמד מלֶכת. ובכן, עכשיו יוליה עוד בעבודה. אולי אכנס ואבקש לקנות איזו משחה או סם־מרפא. משחה שחורה, למשל. אבל מה אעשה בה? ואולי איזה סם־שלשול. וכי לזה אני זקוק? נחוץ לי דווקא משהו שאפשר יהיה לשלשל אותו, אבל את זה מוכרים באטליז, או בחנות המכולת, או אצל הירקן, לא בבית מרקחת. אולי מוטב לומר לה שתציע לי היא מה אקנה. ואם תציע, במה אקנה? מעט המעות שעוד נותרו יש להתאמץ לחסוך אותן עד כמה שאפשר לשעת־חירום אמיתית. כל זמן שלא נמצא מקור להכנסה אחרת. הרי זו בושה שאני עומד פה על המדרכה כאילו מחכה הייתי שתיגש אל חלון־הראווה המוגבּה של בית־המרקחת. ותשקיף החוצה ותראה אותי ואז… שתמהר אל דלת הזכוכית ותמהר לרדת בארבע המדרגות האלו ותיפול על צווארי ותקרא: “סשה, אליושה, כמה חסרת לי כל הזמן הזה! איך אתה יכול להתאכזר אלי כל־כך!”… איך היא תכיר אותי בכלל, גם אם תעמוד בחלון ותסתכל בי דקה אחת ושתיים, ושלוש… אולי בכל זאת אלך הלאה, ואחזור בעוד זמן־מה. שלוש דקות, שתיים, אחת. ואז, אם היא לא תיגש במקרה לחלון, אולי אזרוק אבן בשמשה. אבן קטנה, שלא תנפץ את הזכוכית. רק תשמיע קול, צלצול… ואם היא רק תכעס, ותצא החוצה, ובלי שתכיר אותי בכלל ותצעק: “מה אתה עושה? הסתלק מכאן אחת־ושתיים!”

ואפילו תשאל, בקולה הרך והחם והצרוד קמעה: “אמור מה אתה רוצה, סאשוּשה?” – מה אמצא לומר לה?!

שיחק לו המזל ויום אחד, בכַסוֹת מעיל דק של שלג את עין הארץ, התעלף וצנח על שפת המדרכה ברחובה הראשי של העיר. מעל לגבתו הימנית נחתך מצחו ודמו החיוור נקווה בשלג הצונן, הסופגני. אנשים טובים התכופפו בדאגה אל הנופל, אף הכניסו אותו לאיזו דירה להשקותו מים ולחבוש את פצעו. מישהו כנראה אמר בפתיעה שהאיש הזה הלא הוא ידידו הטוב של זוראב אובאלישווילי, שבא איתו באביב ברכבת המפורסמת מפטרוגרד ויחד איתו נסע במשלחת המפורסמת לברלין. ועוד מישהו מצא כנראה דרך להודיע על כך לזוראב. שחש מוסר ־כליות. או נקיפת־מצפון. או סתם חמלה. ועם ערב בא לדירתו הנזירית של השען לשאול לשלום הדייר שהתעלף ברחוב.

“אל תחשוב ששכחו אותך, סשה,” התחטא לפניו זוראב, בשטף דיבור שלא הניח לאלכסנדר החלוש להוציא הגה מפיו, “אבל אין לך מושג באיזו מערבולת אנו חיים. אנו עומדים ערב הבחירות לאסיפה המכוננת, והמפלגה מוכרחה לזכות ברוב מוחץ כדי שתוכל להגשים את התוכנית הגדולה שלה במלואה, ובמהירות הגדולה ביותר: השלטת השפה השלנו, ורפורמה אגררית, והלאמת האחוזות הגדולות, ופתיחת האוניברסיטה אנו חייבים להגיע במהירות למצב שבו יראה כל העולם כולו שהסוציאל־דמוקרטיה הגיאורגית היא האנטיתיזה האמיתית הצודקת והמצליחה לעריצות הדוגמטית ההרסנית של הבולשביזם – וזה דורש עבודה בלתי־פוסקת, יומם ולילה. אתה צריך לראות את ז’ורדניה. כבר כמה שבועו האיש הזה אינו עוצם עין כמעט.”

הוא החליף רוח, ובנעימה פרוזאית יותר הוסיף, תוך שהוא מעביר כף ידו על מצחו של אלכסנדר, כמו לאמוד את חומו: “אל תדאג. מחר נוציא אותך מכאן. ונמצא לך משהו קונסטרוקטיבי.”

כך נקלע אלכסנדר לאכסניה מוסקת למדי, ולא מאוכלסת מדי, שבה היתה לו מיטה נוחה, עם שמיכה וגם כסת, ושטיח קווקזי נאה היה לו על רצפת החדר, ופסל ישו נאה להתפלל לפניו, אם יחוש צורך בכך, אפילו טלפון היה באכסניה. ומיחם שאפשר להזיל ממנו תה בכל שעה משעות היום והלילה. וחשוב לא פחות מכך: הוא הוזמן להטות שכם למשימתה האדירה של המפלגה: להבטיח את הצלחת הבחירות לאסיפה המכוננת, ולהבטיח את הצלחתה שלה בבחירות ההן.

כעבור שבועות אחדים, בשעת לילה מאוחרת, חגגו ראשי המנשביקים הגיאורגים בתיאטרון הלאומי את נצחונם חסר־התקדים: מתוך 130 המושבים זכו המנשביקים, בבחירות כלליות חופשיות וסודיות, ב־103!

מתון־מתון עלה ז’ורדניה לבימה. הוא היה איש יפה־תואר, כריזמטי, חסון ורם־מצח, עטור זקן מאפיר. בעיניו התכולות, עזות־המבע, סקר את האולם המשולהב, ובנעימת־קול קיסרית הכריז:

“אנחנו נראה לעולם כולו מה טיבה של הסוציאל־דמוקרטיה שלנו! באסיפה המכוננת שנבחרה היום נהיה כולנו סוציאליסטים, גם אלה שאינם מנשביקים…. כמיזוג של לאומיות וצדק חברתי, נוכל לשמש מופת לסוציאליזם הבינלאומי… אנו נביא שלום וקדמה לקווקז… אנו נהיה הגשר של אירופה לאסיה… אנו נהיה מגדלור לכל העמים שסבלו במלחמה האימפריאליסטית והם מחפשים את דרכם לחיים של שלום, חופש ושוויון!”

התשואות וקריאות “הידד!” ו“יחי ז’ורדניה!” היו מחרישות־אוזניים. אחר־כך פצחו כל הנאספים בשירה אדירה של ההימנון הלאומי, שכל שנות הכיבוש הצארי אסור היה להשמיעו, ודמעות נוצצו בעיני רבים מהם.

בתום שירת ההימנון האיץ זוראב באלכסנדר לצאת והוליך אותו, כמובטח, לבית־זונות “מכובד” לא הרחק מן העצרת החגיגית שעתה־זה ננעלה. הרחובות היו חשוכים אך הומים מאדם, והמדרכות רפודות שלג. זוראב הקדים להסביר שייקח אותו אל היהודייה שעובדת במקום ההוא, אשה מחונכת ובת־גילו, שאצלה לא יצטרך לחשוש לבריאותו.

“אני רואה,” ניסה אלכסנדר לסנוט בזוראב, “שאתה לא רק שדכן אלא גם – –”

ויחד עמו השלים זוראב בצהלה ´– קרחנג’י."

היתה זו המלה התורכית לרועה־זונות או סרסור לדבר עבירה, ומקובלת היתה סביב הים השחור כמו גם בכל תחומי שלטונה של התרבות העותומאנית."

“אבל מגיע לך איזה פיצוי… אחרי התקופה הקשה שעברת,” המשיך זוראב.

“גם עליך, מן הסתם, עברו דברים קשים,” הוסיף אלכסנדר להתל, אם גם ברוח של חיבה.

“אם תזכה להגיע לשנותי, איש צעיר, ולהישאר רווק כמוני,” השיב הלז בכובד־ראש מעושה, “תראה שאתה חייב ללכת אליהן. לפחות פעם בחודש, והאדוקים יותר יגידו לך: פעם בשבוע!… וכשתקנה לך ניסיון תדע גם לבחור לך אחת או שתיים שתדענה שאתה לקוח שלהן. אז יהיו היחסים, אפשר לומר, משפחתיים – בלי החובות המשפחתיות! – ואתה תרגיש את עצמך בתוך שלך.”

“אני ראיתי שגם בקונסטנטינופול, כשיצאנו מן הפרה־פאלאס־הוטל וסחבת אותי איתך למוסד המפואר ההוא, עם השטיחים והנברשות וריחות הקטורת, התנהגת כמו בן־בית – אף על פי שלא היית שם קודם מימיך!”

ה כבר ענין של אופי, אולי גם של חינוך," צחק זוראב כמנצל. "ואתה… לא נהנית שם?, שאל.

“אינך זוכר איזו סוסת־יאור מצובעת נתנו לי שם? יצאתי משם בהרגשה של בחילה,” השיב אלכסנדר, לאחר שתיקה קלה, וקולו כמו העיד על טיבו המבחיל של הזיכרון.

"דרך אגב, נענה זוראב, "אם כבר מדברים על זכרונות אישיים… אתה יודע מתי תפסתי שגרמניה אבודה?… אני אגיד לך. זה היה במלון המפורסם והמהודר שלנו. אתה אולי תזכור, היתה בין החדרניות אחת, שנראתה כאילו יצאה מתמונה קדושה, יפה כמו מדונה אבל שחורה ואסתנסית כזאת! יום אחד נכנסתי לרגע לחדר לקחת כמה ניירות בזמן שהיא סידרה אותו לקראת הערב, ואחרי ששאלה אם אינה מפריעה ואמרתי לה שלא, המשיכה בשקט בשלה. וכשגמרה וראתה שאני עוד מטפל שם בניירות שלי, אמרה פתאום, באותה עדינות: “אם אתה תרצה ממני שירות נוסף, אדון נכבד… יותר אישי… אתה צריך רק לומר… אותו רגע לא יכולתי, וזה גם היה קצת מפתיע. אבל הסכמנו על איזה סידור, ועל התשלום… ממש בדיחה… וחזרנו על זה, נדמה לי, שלוש פעמים…. אשה נשואה, בת פועלים, אבל ודאי מבית טוב… ואז אמרתי בלבי: אם כך, סימן שהאנשים מרגישים פה שהעסק גמור. הם הפסידו במלחמה!”

בבית־הזונות כבר קרבה שעת הנעילה. האשה שאליה הפנו את אלכסנדר אכן הקפידה מאוד על הניקיון, כפי שנוכח לראות. לאחר מעשה אף הודתה שאם גם אינה נוהגת להפלות בין לקוחות על ־פי דתם, ולא עוד אלא כאשר נקלע אליה איש “מבני עמנו” יש לה לפעמים הרגשה בלתי־נוחה, הרי גם להבא, אם ירצה תהיה מוכנה להתפנות בשבילו, ובלבד שיידברו מראש.

כאשר יצאו שני המנשביקים שוב לרחוב הלילי, שבינתיים התרוקן ונדם כליל, לא השמיעו הגה, עד ששאל הצעיר את הקשיש ממנו:

“ז’ורדניה לא יתפלא שלא נשארת שם עם כל המקורבים?”

“ז’ורדניה?” חזר זוראב על השאלה והחליק על זקנקנו. “הוא מכיר אותי ויודע שאחרי הילולה גדולה כמו זו של הלילה הזה יש לי צרכים משלי… ותאמין לי: אילו נתנו לו, אולי היה הוא עצמו מעדיף להצטרף אלינו, אלא שהוא ודאי יהיה מוכרח לשבת עכשיו, לפחות עד הבוקר, עם ‘הוועד המרכזי’ שלו… וחוץ מזה, מה יש לדבר: יש אשה וילדים, וככל שהוא עף יותר גבוה הוא צריך להיזהר יותר…”

ולאחר הרהור, הגביה את צווארון הקָרָקוּל של אדרתו והוסיף:

“מי שרוצה שלטון ואוהב שלטון, כמוהו, מוכרח לעבוד בלי הרף: לעדור, ולזבל ולהשקות, ולזמור. כל הזמן…ואולי בעיקר לזמור!” ובאנחה סיים: “אני, למשל, לא נוצרתי לזה. ואתה,” הניע בידו בביטול, “על אחת כמה וכמה!…. תראה אפילו את צרטלי. לא מזמן הוא היה הגיאורגי המפורסם ביותר בפוליטיקה הרוסית, ואפילו האירופית, והנה פתאום נעלם: לא רואים, לא שומעים. הוא גמור!… נו, מימוֹזוֹת!”

אלכסנדר נפרד מזוראב, פתח את דלת האכסניה שלו ונעל אחריו. בטרקלין, לאורה של מנורת־נפט שפלת־פתילה, מזג לו כוס תה מן המיחם הלוחש תמיד, שתה, ופנה לחדרו. משום־מה לא רצה להתפשט ולהיכנס למיטה. התיישב על אדן החלון והשקיף על החצר המושלגת, על העצים הגבוהים, כבדי הסרעפים, עמוסי השלג. ברקע היה הר כבד, דובי, אחד מאלה המכתרים את העיר. חרמש־ירח, נוכרי ומבויש, חרג מבין העננים.

אילו לפחות הניחה לו לנשק. “אולי במשך הזמן, כשנתיידד יותר.” מה זה רוצה לומר? שאת הנשיקות היא שומרת לגבר אחד מסוים שהיא אוהבת, שממנו אולי אינה לוקחת כסף. כבר אין לך מה לעושת, סשה, שאתה חושב על סיפורי אהבה של זונות? ובאמת, מה יש לך לעשות! מה יש לך לעשות כאן, בעיר הזאת, בארץ הזאת! לא, זה סוף הדרך. אם אתה מוכן להתאבד, בבקשה. זה הזמן וזה המקום. אם לא, אתה צריך למצוא דרך לצאת מכאן. אבל שוב: לאן? רק לצד השני של הים השחור. ואחר־כך? יש מקום שבו מחכים לך, חוץ אולי מארגנטינה? אבל את הגשרים לשם שרפת, ולא תוכל לחזור. נכון, ארגנטינה איננה רק בואנוס איירס. אתה יכול לנסות את מזלך בקורדובה, למשל, או במוזסוויל, או אפילו בפטגוניה. ישֵנקה לא יסרב לעזור שוב. לא, אבל זה אבסורד. אולי ארץ אחרת באמריקה הלטינית, שמדברים בה ספרדית? ונצואלה, למשל. ושם מי יחכה לך? מנשביקים, ס"רים? או גבאים של הקהילה היהודית בקרַקַס? וקודם כל, מי יעזור לך לצאת מן הארץ הזאת? ז’ורדניה? איזה עניין יש לו בך, אם תעבוד במשרד־העבודה, כמו שאולי יציעו לך בקרוב, או אם תרעב ללחם, או תתאבד? האנגלים?

אילו נשארו פה הגרמנים, זה יכול היה להיות פשוט יותר. אז אולי גם לא היית מוכרח לברוח מכאן, ובכל־אופן, היית יכול להסתמך על אדם כמו הגנרל ההוא, קרס. איזה איש!

אבל אנגלים? מה לי ולהם?

רגע אחד! הגנרל הגרמני דיבר על פלשתינה. ועכשיו היא של האנגלים. כבשו אותה, עובדה. ואומרים שהם גם מעוניינים ביהודים שיבואו לגור שם. אז אולי אתה יכול פשוט להתייצב בנציגות שלהם כאן ולהגיד להם: בבקשה, אתם מעוניינים ביהודים בשביל פלשתינה, אז בבקשה, אני כזה. גם כזה. עובדה.

אבל כדי לעשות אצלם רושם מתאים כדאי ללמוד לפחות קצת אנגלית.

הנה, לפחו החלטנו משהו!

בהרגשת הקלה נסב מן החלון, פשט בגדיו ושכב לישון ברי היה לו שעוד מחר יתחיל ללמוד, בעצמו. מילון רוסי־אנגלי יש לזוראב, זכור היה לו. בספרייה העירונית ימצא עוד מילון או ספר דקדוק, באולם־הקריאה.


משלחת גיאורגית נכבדה, בראשותם של צ’כיידזה וצרטלי, יצאה להשתתף בוועידת־השלום בוורסאי. חרף הקשיים מבית, האינפלציה הפראית וקשיי הדלק והאספקה, היתה ברפובליקה הצעירה תחושה מלהיבה של ריבונות, עשייה והישגים. אירופה הסוציאל־דמוקרטית הביטה כמשתאה בפלא ההגשמה הסוציאליסטית בגיאורגיה, הניגוד האנושי־התרבותי המתקדם לדיקטטורה המאיימת, הטורפנית והרצחנית של לנין וטרוצקי. קרל קאוטסקי הווינאי כתב ספר על הניסוי המבטיח. ואן־דר־וֶלדֶה הבלגי בא, ראה ונכבש. ולאחר ההכרה הארגנטינית הכירו בריטניה, צרפת ואיטליה, שלושתן כאחת ביום אחד של ינואר 1920, הכרה דה־פקטו בקיומה של גיאורגיה העצמאית, ומיד אחר־כך התחילו שיחות עם ראש המטה הכללי הקיסרי הבריטי על הבעיות הכרוכות בהגנה על גיאורגיה מפני תקיפה סובייטית אפשרית. לכאורה התחילו אפילו הסובייטים לדבר שלום; ב־7 במאי הכירה רוסיה המועצתית בעצמאותה של גיאורגיה. האומנם השלים גם קומיסר הלאומים ג’וגשווילי עם העובדות? האם מתוך ביטחון עצמי מוגבר שינתה מוסקבה את יחסה לרפובליקה המנשביקית, או שמא מפלתו של הצבא האדום בפלישתו לאדמת פולין העצמאית היא שחוללה את השינוי? אזרבייג’ן המועצתית, מכל־מקום, התחילה מיד לחמם את גבולה עם גיאורגיה. ידיעותיו של אלכסנדר באנגלית הגיעו בינתיים לרמה שהתקבלה על דעתו. בינתיים גם נתקבל בטביליסי לתפקיד מנהלי זמני במשרד המתארגן והולך לעבודות ציבוריות. ברגע מסוים שקלו את מועמדותו להוראה בבית־ספר להכשרת מהנדסים, אלא שבינתיים יצא החוק המחייב שימוש בגאורגית בלבד בכל מוסדות הממשל וההשכלה ובכך נמנעה העסקתו ממילא. בסופו של דבר גם נדחתה הקמתו של בית־הספר גופו, אך באותו משרד שניאות לקבלו לא הקפידו על החוק כי רוב עובדיו היו מורגלים ברוסית יותר מאשר בגיאורגית. לאחר שחש קצת ביטחון בפרנסתו בא להתדפק על דלתה של הנציבות הבריטית, ולאחר בירור קצר נכנס פנימה.

פקיד אחד טוב־מראה וחתום־פנים, במדי צבא, שמע את מבוקשו. מתקשה היה להבין את האיש שלפניו, אולם חייג בחוגת הטלפון הפנימי, דיבר עם מי שדיבר, ואמר לו להמתין. כעבור שעה קלה הכניסו אותו לחדר אחר, בקצה מסדרון ארוך, ושם קיבלו אנגלי לבוש בגדי חאקי אזרחיים, בעל ארשת־פנים רוחנית ונעים־סבר, שלאחר דקה או שתיים של שיחה עבר לדבר רוסית רהוטה למדי. הוא הבין במה מדובר, אמר שאמנם היו כבר פניות דומות של אזרחים מקומיים, והודה בכנות מבוישת ושובת־לב שאינם יודעים איך לנהוג בשאלה זו, ולכן פנו לבקש הנחיות. כשהוא לעצמו, אמר מר דַנהיל־ווֹטרמן, יש לו אהדה רבה למתעניינים, ומובטח לו שגם ראש הנציבות, ד"ר וורדרופ, עמדתו דומה. משעה שיגיע האישור המתאים, יסייעו בחפץ־לב. יואיל נא להשאיר פרטים אישיים אצל המזכיר. ותמיד ימצא כאן אוזן קשבת, יהי לבו סמוך ובטוח. האיש אף החמיא לו על האנגלית הנאה שבפיו…

אלכסנדר לא הסתיו מפטרוניו ומעבידיו את פנייתו אל הנציבות האנגלית ואת תכליתה, כשם שקודם־לכן לא הסתיר מהם לשם מה הוא מתחיל ללמוד אנגלית, בכוחות עצמו. איש לא כיהה בו ולא מיחה בידו. ביקשו רק שאם יעלה מבוקשו בידו והאנגלים אמנם יעזרו לו לנסוע מכאן, יואיל להודיע על כך בעוד מועד כדי שימצאו לו מחליף הולם. והיה מי שהעיר לו שאם ימתין מעט הרי האנגלים עצמם מתעתדים לפתוח בעוד חודשים אחדים קורסים לאנגלית למעוניינים, בטיבליסי, ואולי בעוד שתיים־שלוש מערי הארץ. מן הסתם בקוטאִיסי, ובבאטום כך אומרים.

בינתיים יצאה שנת 1920 ונכנסה 1921, ולמחרת ראש־השנה האזרחי (עדיין לא לפי מניינה של גיאורגיה, או של הכנסייה הפראבוסלאבית) הגיעתו הזמנה לפנות בשעות הקבלה לנציבות בריטניה הגדולה בעניין הנוגע אליו.

משהופיע שם הופנה בלי שהיות אל אותו מר דנהיל־ווטרמן, שלחץ את ידו בחמימות, שאל לשלומו, הציע לו סיגריה אנגלית משובחה, ואמר שהוא שמח להודיעו שנתקבל סוף־סוף אישור לעזור לו להגיע לקונסטנטינופול. שם מוצע לו לפנות אל הקונסוליה הבריטית בעניין רשיון כניסה לפלשתינה, המשך דרכו לשם, וכן הלאה. הוא הוסיף ואמר שכדאי אולי שיפנה אל בית־הכנסת הגדול של טביליסי כדי להצטייד במכתב־המלצה מן הרב המקומי, הן לקונסוליה הנ"ל והן, אולי, לרבנות של קונסטנטינופול מלבד זה, כמובן, הוא עצמו מוכן לתת לו מכתב כזה, “לכל מאן דבעי”, על טופס של הנציבות הבריטית. אלכסנדר השיב, בנימה של רוגזה, שמעודו לא נטה להיעזר בכנסיות, מסגדים ובתי־כנסת, אך המלצה ממנו יקבל ברצון. הוא גם רצה לדעת במה תתבטא העזרה שיקבל מהם בדרכו לקונסטנטינופול. בעיניים מושפלות, ובנימה של חשש לבאות, העיר כי לפי השמועות המתפשטות בזמן האחרון עלול הצבא האדום להגיע לעיר עוד לפני שתגיע התגבורת.

“שמועות כאלו היו כבר לא פעם בשנה החולפת, והתבּדוֹ,” הרגיעו איש שיחו בכובד־ראש. “על כל פנים, יש לנו יחידות צי בים השחור שעומדות לרשותנו מזמן לזמן, ובאחת ההפלגות האלו יוכל, כנראה, לצאת.”

עוד הוא ממתין, בקוצר־רוח גובר והולך, וב־28 בינואר נתבשרה הארץ שבריטניה הגדולה וצרפת העניקו בעת ובעונה אחת הכרה דה־־יורה לרפובליקה של גיאורגיה. כשבועיים אחרי־כן ערכה הנציבות הבריטית מסיבת קבלת־פנים חגיגית, במעונו המופלא של ראש הנציבות, לציון העלאת רמתם של הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. אלכסנדר אף הוא נמצא מוזמן, לתמהונו. הוא ראה בכך סימן מעודד, אבל ברי היה לו שבגידיו עלובים הרבה מכדי שיוכל להיענות להזמנה. הוא התנצל בכתב ש“מטעמים משפחתיים” לא יוכל להשתתף, לצערו.

יותר ויותר היה לבו מנבא לו רעות. הוא לא היה היחיד בעיר, כמובן, שהרגיש כי עכשיו שמלחמת־האזרחים הגדולה נסתיימה בנצחון הבולשביקים, לא יוכלו עוד הללו להשלים לאורך ימים עם קיומה של גיאורגיה כמדינה מנשביקית חופשית, המצטיירת ברוסיה, ובאירופה כולה, כדגם של סוציאליזם חלופי – מקל בגלגלי עגלתה של המהפכה העולמית. ביום שציינה לעצמה ממשלתו של ז’ורדניה בקורת־רוח כי צ’נקלי, ראש הממשלה לשעבר, מגיש בפאריז את כתב־האמנתו כשגרירה הראשון של ארצו בארמון אליזה, בו־ביום עלה הצבא האדום על טביליסי…

שתי יחידות־צי קטנות של הצי הבריטי פינו בבהילות את כל סגל הנציבות הבריטית ועשרות מבכיריה של ממשלת גיאורגיה מבאטום לקונסטנטינופול, בעוד עשן שריפתם של מסמכים מתאבך מארובות בניין הנציבות ומעונו של השגריר. אי־כך הספיק אלכסנדר, מצויד בתרמיל־גב ותיק־יד להגיע אל משרדי הנציבות בטרם תצא משם שיירה של אבטומובילים לנמל באטום. מר דנהיל־ווטרמן הבחין בו ופינה לו מקום על המושב לידו.

איש לא חיכה לו בקונסטנטינופול; איש גם לא יכול היה להדריכו מה יעשה עתה שהגיע לכאן. שלטונות הנמל לא הערימו קשיים על פליטי הפלישה הסובייטית, אף שהיו מן הפקידים התורכים שניכרה בפניהם מידה של שמחה לאיד. דנהיל־ווטרמן עבר על פניו, התעכב רגע בלי אומר ודברים ללחוץ את ידו, ובסבר של פיזור־נפש גמור המשיך בדרכו אל שורת מכוניות בריטיות עטורות דגלונים שנראו ממתינות בשער היציאה מן הנמל. אף הוא יצא מן השער, בלתי מגולח ומדובלל שיער, התיק בידו והתרמיל על שכמו; קצין־צי תורכי שומע גרמנית הואיל להורות לו, על מפה ממורטטת של העיר, את הכיוון הכללי שבו ימצא את הצירות הבריטית אף הפנה אותו אל חלפן שיציידו במעות תורכיות. השמים היו נמוכים ודלוחים והגשם היה גובר ונחלש לסירוגים; מדי פעם נאלץ להסתתר תחת גגונה של חנות, או במבוא אחד הבניינים, עד שיוכל להמשיך בדרכו ברחובות ההומים, הדחוסים והנרפשים. סוליות הנעלים נסתפגו מים, והוא חש שגם גרביו רטובים. כאשר השתהה ליד קיוסק של עיתוני־חוץ ראה כותרת ביומון גרמני המודיעה שטביליסי נכבשה על־ידי יחידות של הצבא האדום וש“ממשלת גיאורגיה ברחה”. משום־מה חש צורך לשבת על ספסל ולהחליף רוח. זכר את כניסתו החגיגית עם אנשי “הרכבת הרפואית” לעיר המתרוננת, אותו יום שטוף־שמש לפני פחות משלוש שנים. הוא הרגיע את עצמו באשר לגורלה של יוליה (“לא יקרה לה שום דבר. האדומים אולי אף יעבירו את בית־המרקחת לניהולה”), אך תמה אם לא ישליכו את אביה לאחד ממרתפי החקירות שאותם לא תאחר הצ’קה להפעיל. זוראב אכן מילט את נפשו, אבל מה יעשה מעתה? במשך זמן־מה יזמינו אצלו, מן הסתם, מאמרים והרצאות בכל שפה שהוא מסוגל לגלגל בה, על “הטרגדיה של הרפובליקה הגיאורגית”; אבל כמה זמן יוכל להתפרנס מזה? מי יודע, אם יהיה לי מזל אולי אוכל להציע לו מקלט אצלי בפלשתינה, להחזיר לו משהו מן החוב הגדול שאני חב לו באמת. כלומר, אם אני עצמי אגיע אליה בכלל. ואולי אפילו אשדך לו סוף־סוף מישהי. זה יהיה גמול אירוני כזה.

חנווני אחד שמן ורתחן יצא מחנותו וצעק עליו בתורכית. בתנועות ידיים נסערות למדי הסביר לו שהספסל שעליו התיישב איננו רכוש הציבור אלא הוא שייך לחנות, ומוטב לו שיעוף מכאן מיד.

שעה ארוכה המשיך בדרכו, בזרזיף מטר, מבריח מעליו כלבי־חוצות דלי־בשר ומוגי־לב, קומתו שחוחה ורוחו שפופה, ומדי פעם ניסה לשוב ולקבל הדרכה מעוברים ושבים. לא כולם נענו לו, ואף מאלה שנענו לא כולם הועילו. כך גרר רגליו עד שהגיע פתאום אל גן מוקף חומר ובתוכו ארמון שדגל בריטניה מתנוסס על כיפתו ומכוניות נכנסות בשער ויוצאות ממנו. שני זקיפים אדישי־סבר שמרו על השער, וליד הכניסה התגודדו מספר אנשים צעירים, קצתם עמוסי צרורות. תחושה סתומה אמרה לו שאף הם באים לבקש, או לקבל, תעודת כניסה לפלשתינה.

הוא ניגש אל אחד הצעירים הללו, גבוה ומחוטב וצח־פנים, ושאל אותו “פלשתינה?”

הבחור נתן בו מבט וחיוך רחב הצהיל את פניו. “דא,” השיב לו רוסית, במבטא זר קמעה, “ואתה לא סשה שטייגר?!”

לגודל תדהמתו, זיהה בו אלכסנדר את מקס, הפינלנדי הצעיר שנטל מידו בפטרוגרד את המכתב האחרון שכתב שם ליָשָה בבואנוס איירס. הם נפלו איש על צוואר רעהו וכמה דקות רק לפתו זה את זה וחבטו זה על שכם חברו. כשהתראו באחרונה היה זה סמוך לאחר שתפסו הבולשביקים את השלטון ומאז עברו יותר משלוש שנים. כמה השתנה העולם מאז, לא כך, מקס? וגם אנחנו לא מה שהיינו… אבל מה אתה עושה כאן, בתור לפלשתינה?"

“אולי אתם יכולים לדבר גרמנית, שאוכל גם אני להבין,” רטן הבחור שעמד ליד מקס, כנראה חבר שלו.

אלכסנדר הציץ בו: הוא נראה חסון, שחרחר, אינטליגנטי, חדור חשיבות עצמית, דעתן – וזעף.

“כן,” מיהר מקס להתנצל ולעבור לגרמנית. “אנחנו נסתדר בגרמנית, סשה?” צחק. “תכיר את שכנא, חבר מלמברג. שכנא רַשקֶס. גם הוא בדרך לפלשתינה… וזה גם כן חבר,” הסיף מסב פניו אל אותו שכנא, “עוד מפטרוגרד. קוראים לו אלכסנדר שטייגר, אם אני זוכר טוב.”

“אתה זוכר מצוין, מקס,” אישר אלכסנדר. “אבל אולי תסביר לי בכל זאת, איך נפלת הנה!”

“טיפוס משונה, החבר שלך,” הזדרז רשקס להסביר במקומו של מקס עצמו בנימה בוטה של לגלוג ציני. “הוא חושב שאלוהים מפיל אותו הנה… וזה בזמן שבכל מקום אלוהים נחשב כבר פושט־רגל.”

מקס נטל בכל זאת רשות דיבור לעצמו. בשקט אך בלהט סיפר איך לפני שלוש שנים פנה ללימודים גבוהים והגיע לשלב של הכנת עבודת־דוקטור. תחילה נרשם ללימודי תיאולוגיה, אך בתום השנה הראשונה נוכח לראות שתאוותו הגדולה היא ארץ־הקודש וכל הקשור בה, אך את הדגש שם לא בחקר האוונגליון כי אם בכל הקשור בברית הישנה. בתנ"ך. בהיסטוריה בּיבּלית, בגיאוגרפיה של הבּיבּליה. וכמובן: בלשון הבּיבּליה.

“לא תאמין, שטייגר!” התערב רשקס. “הבחור קורא ומדבר עברית תנ”כית, יותר טוב ממני, אף־על־פי שאני למדתי עברית כמה שנים בבית־הספר… והוא פינלנדי, לותרני… ובגלל התנ“ך הוא נוסע איתנו לארץ־הקודש!”

אמת, אישר מקס, הנושא שבחר לו לדוקטורט, ובו הוא מקווה להמשיך להתעמק גם אחר־כך הוא חלוקת הארץ לנחלות השבטים השונים, שבטי ישראל.

“אה היית מהפכן, זוכר?…מה קרה לך?” הקשה אלכסנדר.

“ואתה ראית לאן זה הוביל, מזמן שנפרדנו בפטרוגרד!” ענה מקס.

אלכסנדר הביט בשתיקה במקס וכן בשכנא. אחר־כך שאל מאימתי הם בקונסטנטינופול ואיך הם חושבים להגיע למחוז־חפצם.

שוב התנדב שכנא להקדים ולהשיב. לפני שבועות אחדים נפגשו שני אלה בנמל קונסטנצה ושם חיכו כמה ימים עד שנמצאה להם אונייה שהפליגה לכאן, ומאז הם מחכים לרשיון כניסה לארץ־ישראל. מטלפנים לשגרירות האנגלית, באים לשאול אישית, כמו עכשיו, מבטיחים להם לברר בקרוב, בעוד יום־יומיים, בעוד שבוע. יש פה לפחות עשרות צעירים כאלה, מפולניה, מרומניה ומאוקראינה, שתלויים ככה באוויר. למזלם יש פה “מסילה חדשה”. זו מושבה של יהודים, במרחק איזה שלושים קילומטר ממזרח לעיר. הקימה אותה, עוד לפני המלחמה, חברה שנקראת יק“א, חברה להתיישבות שיסד הברון רוטשילד, מזמן. וישנו הג’וינט, שהוא מוסד פילנתרופי שהקימו יהודים אמריקאים בזמן המלחמה בשביל לעזור ליהודים במזרח אירופה בכל הצרות שבאו עליהם. והנה עכשיו המוסד הזה עוזר גם לנוער יהודי שיוצא לדרך לארץ־ישראל, והם גם עוזרים להם לקבל הכשרה חקלאית. ובכן, ב”מסילה חדשה" הקימו בזמנו חווה להכשיר לחקלאות חלוצים שמתעכבים כאן בדרכם לארץ־ישראל. “מה זה חלוצים אתה יודע?” שאל את אלכסנדר. “פיונרים? שמעת?”

אלכסנדר הודה בכנות שאין לו שום מושג בדברים האלה. הכל חדש בשבילו. וחוץ מזה, אולי אפשר למצוא כאן מסעדה קטנה באיזה מקום ולקבל הסברים תוך כדי אכילה, כי הוא חושב שעוד מעט יתמוטט.

“הוא צודק,” הסכים מקס. “גם הגשם פסק, סוף־סוף… יש פה בסביבה מקום טוב וזול שאנו מכירים, קצת רחוק, בעצם, אבל כדאי… נכון, רשקס?”

רשקס הודה בשתיקה, וכמעביר על מידותיו משך בכתפו ונתלווה אליהם, סברו דעתני וזעף כבתחילה. בדרך התחיל להסביר לאלכסנדר את המושג “חלוץ” בהקשר של השאיפה לארץ־ישראל והנכונות לבנותה משממותיה, לעבוד בה בכל מלאכה ולהגן עליה. “לכן,” הבהיר, "אני בכלל לא בטוח שזה המקום בשבילך. וקודם־כל, מבחינת הגיל. אני, למשל, רק לפני שנה גמרתי את הגימנסיה, וכמוני רוב חברַי שהלכו או מתכוננים ללכת לארץ־ישראל… אמנם בגלל המלחמה וחילופי השלטונות הפסדנו שנה או שנתיים של לימודים, אבל עובדה היא שרק לא מזמן עוד היינו גימנזיסטים… ואנחנו באים לארץ מוכנים מבחינה אידיאולוגית. וחשוב גם לדעת את השפה העברית… וחוץ מזה, המקצוע. מקצוע אין לנו בכלל, וזה טוב כי אפשר יהיה להתאים אותנו לכל מקצוע שדרוש לארץ. ויחד עם זה קיבלנו הכשרה מסוימת בעבודה פיזית, בפרט בחקלאות, ואנו ממשיכים בזה כאן, ב’מסילה חדשה'… ואתה מה המקצוע שלך, אם מותר לשאול?,

“סשה עבד במיניסטריוּם בממשלה של קרנסקי,” המליץ מקס סוּאוֹמיסולו.

“זה לא אומר שום דבר,” חרץ רשקס. “זאת לא דיפלומה. גם החתול שלי היה יכול לעבוד שם..”

“אתה צודק, שכנא,” הצטנע אלכסנדר. “המקצוע שלי, למעשה, מהנדס. רכבות, כבישים, גשרים. דברים כאלה, אתה יודע.”

“אז איך הבולשביקים נתנו לך לצאת מרוסיה?” הוסיף רשקס להקשות.

“ראשית, עכשיו לא מרוסיה אני בא אלא מגרוזיה. שמעת על ארץ כזאת, גיאורגיה?… שנית, הגעתי אליה אמנם מרוסיה, אבל בקבוצה גדולה של מנשביקים גרוזינים, שהרשו להם לצאת… ושלישית, שכנא, עכשיו הבולשביקים שולטים גם בגרוזיה, ולהישאר שם היה מסוכן כבר בשבילי, והרבה אפשרויות אין לי. לארגנטינה אינני מוכן – –”

“מה פתאום ארגנטינה?!” תמה רשקס.

“שם גרתי עשר שני, ועבודה לא חסרה לי שם.”

“בהברחת נשים לזנוּת, מה?” התלוצץ רשקס, ברמז גס לענף מסחרי שנתפרסמה בו ארגנטינה משום־מה בשנים ההן. “בשר לבן?”

“בעיקר,” התיז אלכסנדר בזעף, ולא יסף.

מקס מיהר להבהיר שלפני ארבע שנים, כשאילצו את הצאר לוותר על כיסאו, מיהר אלכס לחזור במיוחד מארגנטינה כדי לתת יד למהפכה.

“טוב, סליחה. לא התכוונתי,” חזר בו רשקס, מנסה לפייס.

הם סעדו את לבם בלחם טרי, ובמיני ממולאים, שאכן היו טעימים להפליא, ובמיני תרגימה, ובתה מתוק וניחוח. ולאחר ששילם מקס בעד כולם, חרף מחאותיהם הנמרצות, מיהרו לחזור לבניין השגרירות הבריטית לנסות שם שוב את מזלם, בקונסוליה, ולאפשר לאלכסנדר להראות את ההמלצה שהביא עמו מדנהיל־ווטרמן ולמלא טפסים ככל שיידרש. ולאחר שביטלו עוד כמה שעות, בחברת שאר הצעירים חובבי־ארץ־ישראל, לקחו אותו עמהם לחוות החלוצים שבמושבה “מסילה חדשה”. שם הציגו אותו לפני מנהלה של החווה מטעם הג’וינט – בחור צחקן וטוב־מזג בשם זאב, שבעצם כבר עשה כמה שנים בארץ־ישראל לפני המלחמה ועכשיו היה אף הוא בדרכו אליה – והלז לא הכביר עליו שאלות אלא מצא לו פינת חדר בצריף עץ, וגם מיטה מתקפלת ושמיכות, ורשם אותו בלוח סידור־העבודה לגן־הירק של החווה. הוא גם הציע לו להשתתף בקורס לעברית, שאותו הוא עצמו, זאב, מתכוון לתת, החל בימים הקרובים ביותר, ועודד את רוחו ברמז שתוך חודשיים ימים לכל היותר תהיה כאן אונייה איטלקית שתיקח את החברים לנמל יפו, לרבות אלה שלא יקבלו עד אז תעודות כניסה לארץ. “יהיה בסדר,” אמר לו ברוסית, בקריצה של בן־חיל.

רשיונות הכניסה לארץ־ישראל ניתנו להם לפני צאת החודשיים הללו. אשר לאלכסנדר, אכן נודעה השפעה ידועה להמלצה שקיבל מן הפקיד הבריטי בטביליסי. מקס ממילא ביקש רק אשרה של תייר, לשלושה חודשים לכל היותר, והתעודות האקדמיות שהצטייד בהן בהלסינגפורס היו משכנעות למדי, ואילו שכנא רשקס קיבל את שלו יחד עם עוד שלושה או ארבעה הצעירים מתנועת “השומר הצעיר” שהגיעו לכאן עמו מלמברג (לבוב) וסביבותיה. וכאשר אמנם הגיעה בסוף אפריל לקונסטנטינופול האונייה האיטלקית המובטחת שפניה לנמל יפו ואלכסנדר נמנה עם נוסעיה, כבר היתה לו, למרבה הפלא, ידיעה בסיסית בלשון העברית, התמצאות־מה בחילוקים הרעיוניים בין “השומר הצעיר” לשאר תנועות חלוציות ולמפלגות הציוניות השונות, וכן, בזכות השתדלותו של מקס, ידיעה לא מבוטלת בתולדות הארץ בתקופה הביבלית ולאחריה, עד להכרזת־בלפור למעשה, ועד לתקופת כהונתו של הנציב העליון הבריטי הראשון, הלא הוא היהודי האנגלי הרברט סמואל, שנכנס לתפקידו ב־10 ביוני2 1920 בדיוק. נוסף על כך גם חש שהעבודה הגופנית בגן־הירק, אף שלא נראתה לו תכליתית ומאורגנת כל צורכה, הבריאה וחיזקה אותו במידת־מה, כמעט חידשה את עלומיו כביכול. צירופם של כל הדברים האלה גם יחד (כולל דמותו האופטימית והחיונית של אותו זאב, שכמו מוכן היה בכל שעה לשלב זרועותיו בריקוד “הורה” שעטני־צעקני), עורר בו סקרנות מספקת לקראת הגלגול הבא, או מגילת ההרפתקאות המזומנת לו בארץ החדשה הלא־נודעת.

לאחר כשלושה ימי הפלגה, שהם כשלעצמם היו מרגיעים מכאן ושופעים פעילות רוגשת מכאן (ויכוחים, תכנונים, ריקודים ושירה בציבור), עברו על פני מפרץ חיפה, שבו עגנו כמה ספינות־דיג קטנות. "אתם רואים את ההר, לחש מקס בהתרגשות. “זה הכרמל. ההר של אליהו הנביא. פה שחט את ארבע־מאות נביאי הבעל… ואחר־כך ההר היה מוקדש ליופיטר.”

“זה כאילו היה אתמול?” סנט בו רשקס.

עוד הם מסיחים ומתאו של רב־החובל נמסר שבאלחוט קיבל עכשיו הוראה שבגלל מהומות־דמים שפרצו בפלשתינה אין הוא רשאי להוריד את נוסעיו בנמל יפו אלא עליו להמשיך בדרכו לנמל אלכסנדריה ולחכות שם להוראות נוספות.

בלילה חשוך חלפו על פני אורותיה הקלושים של יפו. גם הבודדים שהיו מצוידים במשקפות לא ראו הרבה יותר מכך, חרף המתח שבאוויר, ורק אחד דימה לראות תמרות עשן עולות מאיזו פינה שמצפון לעיר. “חבל,” הפטיר הפיני, שאנן למדי. “לו היה עכשיו יום, היינו יכולים לפחות לראות את הגבעה של יפו העתיקה, ואולי גם את ‘בריכת הירח’ שבה פירקו, קרוב לוודאי, את הארזים ששלח חירם מלך צור, בעל־בריתו של שלמה בן דוד לבניין בית־המקדש בירושלים. ויכולים היינו לתאר לעצמנו, כמובן, את המקום שממנו הפליג יונה הנביא באונייה לתרשיש, שקשה לדעת אם היא במערב הים התיכון או בכלל במזרח אפריקה.”

“הוא יוצא מן הכלל, הבחור הזה,” התפעל צעיר אחד ארצישראלי שנקלע לחבורתם וצפה עתה עמהם לתוך הלילה. הם הכירו אותו על סיפון האונייה, והוא עצמו בן למשפחת חקלאים באחת המושבות החדשות־ביחס בגליל, החוזר מביקור משפחתי, לדבריו, באוסטריה “מה שהוא יודע על הארץ… הלוואי וידעתי אני רבע מזה!”

מקס חייך בענווה. “אתם יודעים? אדון זילברמן זה מזמין אותי להתארח במשק שלהם.”

“בהחלט,” אישר הלז, איש מוצק, ממוצע־קומה, כבן עשרים וחמש, שפניו נחושים וחרוכי־שמש. “בפרט שהוא רוצה לחקור את הנחלות של שבטי יששכר וזבולון, וזה באמת בסביבה שלנו בערך, לפי מה שהוא אומר… אבל רק שלא יקרא לי ‘אדון זילברמן’. אני פשוט שמואל.”

הוא דיבר אליהם עברית, ואלכסנדר שמח בהרגשה המוזרה שהוא מבין כמעט כל מלה בשפה המוזרה הזאת.

למחרת, לפנות ערב, לאחר שחלפו חמש שעות על פני חופו של חצי־האי סיני (נוף משמים בעיקרו, שהביא את מקס לידי אלם גמור מרוב התרגשות), ועל פני נמל פורט־סעיד שבכניסה לתעלת סואץ, עגנה אונייתם בנמל אלכסנדריה, בריחוק מה מחוץ למעגן עצמו, שהיה גדוש אוניות גדולות וקטנות וחלקו הוקצה לאוניות־מלחמה של הצי הבריטי. רב־החובל ירד עם אחד מקציניו בסירת־קיטור אל הרציף וחזר כעבור שעה ארוכה. “נישאר כאן ונחכה להוראה. אמרו לי שהנציב העליון הבריטי למצרים מטפל בעניין בעצמו,” הודיע במגביר־קול לקהל הנוסעים שנקבצו סביבו על הסיפון ובנעימה של חשיבות הוסיף: “ואתם יודעים מי הנציב העליון הזה! זהו הפלדמרשל אלנבי, שניצח את התורכים במלחמת־העולם וכבש את ירושלים!”

הלילה היה חם, והצעירים, שהיו רוב־רובו של ציבור נוסעי האונייה, בילו אותו על הסיפון, בוויכוחים, בניחושים, או בשתיקה מתוחה, דרוכת־מנוחה, רדופת־חששות.

למחרת נודע שהנציב העליון של מצרים פוקד על האונייה לשוב על נוסעיה לנמל המוצא. במצב השורר עכשיו בפלשתינה, שבה נהרגו עד כה עשרות אנשים במהומות, אין הוא מוכן לשאת באחריות לתוצאות אם יורשו הנוסעים לרדת לחוף. בחירוק שיניים, אך באין ברירה, יצא רב־החובל לשוב על עקבותיו כלשון הפקודה.

אבל הנוסעים התמרמרו והקימו מהומה אדירה בעוד האונייה סובבת על מקומה. היו אפילו שצעקו והציעו להשתלט על הקברניט וצוות המלחים ולהכריח אותם לפנות לנמל יפו.

“מישהו מכם יודע להשיט אונייה כזאת?” הלעיג שמואל זילברמן.

“אז מה אתה מציע?”! התריס כנגדו רשקס.

“לעשות מה שאומרים לנו, ולא לצאת מהכלים,” השיב הלז בנחת. “אני מאמין שזה לא סוף־פסוק. בדרך יקרה עוד משהו… נראה… סבלנות!”

“זה מה שהם אוהבים לומר, כל הארצישראלים שהספקתי להכיר,” רטן רשקס. “סב־ל־נות!”

מקץ שלוש שעות להפלגתם ביקש רב־החובל לדבר עם משלחת ייצוגית נבחרת

נבחרת של ה“חלוצים”. ארבעה מהם התנדבו לשמש נציגים “נבחרים”. בתוכם היו זילברמן ורשקס.

משעלו הללו, חמישה במספר, אל תא רב־החובל, פתח הלה ואמר אליהם בגרמנית: “ראשית, עליכם לדעת כי חובתי היא לדאוג לנוסעים באונייתי. עלי האחריות לשלומכם, ולכן אני משתדל לעזור לכם. אני משער בנפשי כמה קשה עליכם הפקודה של אלנבי. ובכן, לאחר מגעים רצופים באלחוט עם נמל יפו, ולאחר שהבהרתי כי יש לי כמה וכמה נוסעים נוצרים, שוודאי אינם חייבים לסבול בגלל המהומות בפלשתינה, הודיעו לי עכשיו שוועד הסווארים הערבים בנמל הסכים שם להוריד לחוף את הנוסעים הללו, אבל זה בתנאי אחד בלתי־נעים: רופא אחד נוצרי שמקובל עליהם, מיפו, יעלה לסיפון ואם יאשר שהנוסעים הללו אמנם נוצרים, בלתי נימולים, הם יכבדו את האישור. יקבלו אותם לסירה, יחד איתו ויביאו אותם לחוף, בלי לפגוע בהם לרעה.”

“יש לך בכלל נוסעים כאלה?” התריס רשקס, “חוץ מהנזיר הרומני ההוא, והחבר הפיני שלנו?”

בנחת השיב רב־החובל: “לידיעתכם, יש לי שני יוונים וארמני אחד, שלושתם אנשי דלי־אמצעים, נתינים תורכים, שנוסעים לפלשתינה על־פי הזמנתם של בני־משפחה, והם למעשה שעוררו אותי להציע את הפתרון הזה.” ובחצי־קול הוסיף: “על אלה אני יודע, אבל יכול להיות שיימצאו עוד – –”

ה“נציגים” ביקשו שהות קלה להתייעצות והסתודדו בפינת התא.

“זאת הצעה משפילה,” התרתח רשקס. “אם תשאלו אותי, אסור לקבל אותה!” האחרים הסבו פניהם אל זילברמן, “האיש המקומי”, והציעו להתחייב מראש לקבל את הכרעתו. הלה חייך, התגרד קמעה, ואמר:

“בערבית אומרים: ‘מה אתה רוצה – לריב עם השומר, או לאכול ענבים?’… ובכן, תשמעו: מה שנוגע אלי, אני מקווה שאסתדר עם הרופא. אולי אני אפילו מכיר אותו, או מישהו ממשפחתו. חוץ מזה, מקס הוא המפתח. לפי דעתי, רשקס, ואתם שניכם, תוכלו לרדת בתור בני־משפחה שלו. לשטייגר יש מכתב נהדר עם חותמת בריטית מלכותית, מטיפליס, נדמה לי. בטח הראה גם לכם. ואפשר יהיה לצרף את שתי החברות העצובות הללו שבאו איתכם מ’מסילה חדשה', אם הנזיר הרומני ההוא יסכים…”

כך יכול היה רב־החובל האיטלקי למסור באלחוט על הסכמתו להסדר שהציעו הסווארים הערבים, ותוך דקות ראו הנוסעים המופתעים איך האונייה משנה כיוון.

כאשר שמע מקס על הצעת הפתרון, מילא פיו צחוק וקרא: “זה פתרון שהוא כמעט ברוחה של האגדה היוונית העתיקה על פרסאוס, שמול החוף של יפו הציל את אנדרומדה ממפלצת־ים גדולה והביא אותה אל הסלע הנקרא שם על שמה עד היום. אנחנו עוד נראה אותו בפתח הנמל!”

וכעבור שעות לא מרובות השליכה האונייה עוגן מול בתי יפו העיר: מושחרים היו, או ורודים וצהובים. מן הרציף מרחק כמה מאות מטרים, עקרה סירה ובה שני אנשים: סוואר בודד שחתר במשוטיו, ועמו עוד איש בחלוק לבן. משקרבה לדופן האונייה עלה האיש, ממושקף וקירח, בסולם ששלשלו אליו.

בטרם יגיע הלז לסיפון קרא שמואל זילברמן לשלושת החברים – מקס, אלכסנדר ושכנא – הצטודד עמהם ליד מזוודתו ומסר לכל אחד מהם כיכר לחם לבן, דק וארוך, “כל אחד מכם מחביא לחם אחד כזה במטען שלו. כשנגיע לתל־אביב, תחזירו לי. בסדר?”

מקס חייך. עיניו של רשקס נוצצו ונחיריו רטטו כמריחים ריח קנוניה. פניו של אלכסנדר לא זזו מקפאונם.

הכל התנהל לפי תחזיתו של שמואל. תמורת לירה מצרית אחת הודה הרופא היפואי שאמנם הוא ושמואל יש להם ידידים משותפים והואיל להעלים עין כמבוקש, ותמורת חצי לירה מצרית ניאות הנזיר הרומני לפרוש את חסותו על מַניה ואירינה, שכמעט כל עת המסע בים ניהלו ביניהן שיחות חרישיות או רכנו על המעקה ובשתיקה הביטו בגלי הים.

“הנה! זה באמת הסלע,” לאט מקס, מופתע־לא־מופתע, משקרבה הסירה לחוף. בסערת־נפש כבושה נופף בידו להורות על הסלע הרדוד שלימינם. “כמו שאמרתי לכם, הסלע של אנדרומדה…”


 

פרק תשיעי: אירינה

ארץ־ישראל 1924־1921


(על פי הרוסית) ג’דה, יום שבת, ספטמבר 1921


אינני יודעת מה בדיוק התאריך היום, אבל אני יודעת שכבר יותר משבועיים אני עובדת, יחד עם מַניה, בסלילה הכביש מגֶ’דה לחיפה.

העבודה כולה נמסרה לקבוצה של “השומר הצעיר”, בחורים בעיקר, קצת בחורות, כולם, נדמה לי, מגליציה המזרחית ומקרפטוֹרוּס, אבל הסכימו לקבל, באופן זמני, כמה בחורות שלא שייכות לקבוצה שלהם. לא שאלתי מדוע. העיקר שהסכימו, ואנחנו כאן.

העבודה עצמה מפרכת, כמובן, ואינני בטוחה שאתרגל אליה. אבל אינני מתאוננת. למדתי להאמין בעבודה כגורם מטהר ומרומם, ואני מתחילה להסתכל בדברים מזווית הראייה החדשה הזאת. קודם־כל במובן הפיסי, היסודי: אני הלא צריכה לשבר בפטיש אבנים גדולות וכבדות, לנפץ אותן לאבנים קטנות ויותר קלות, שאפשר יהיה למלא בהן סלים ולהעביר ישר לסוללים. זה דורש להעריך באיזה חוזק עלי להכות בפטיש, מה העובי הנחוץ של האבנים שנשארות אחרי הניפוץ, ועוד דברים כאלה; ושנית, וזה אולי חשוב עוד יותר, במובן הנפשי: הלא אני צריכה לפתח לי שיטת עבודה כזו שמצד אחד תתאים לי – ומצד שני, תאפשר לי להספיק יותר ולהתאמץ פחות, ויחד עם כל זה, שיישאר בראש מקום “נקי” ופנוי למחשבות. ולרגשות.

אנחנו כמה בחורות שעובדות, בעיקר, בניפוץ האבנים ל“חצץ” (ככה קוראים לזה פה, בשפה העברית, ומכיון שהללו מן “השומר הצעיר” מדברים ביניהם פולנית ואידיש או גרמנית ואינם יודעים רוסית, ואנחנו הבחורות מדברות בינינו רוסית, הרי איתם השיחה היא כמעט רק בעברית!); לפעמים, לפי תור, אנו גם צריכות לעבוד במטבח או בכביסה. אנחנו כולנו יחד חיים במין “קומונה” כזאת. הבחורים עובדים בסלילה ממש, וסוחבים את סלי האבנים, וגם בחציבה (בפיצוצים, בבָלָמינות, דברים כאלה). כולנו חלוצים, למעשה, והאחריות היומיומית היא עלינו. אנו דואגים בעצמנו לכלכלה שלנו, לסידורי מגורים, סניטציה, מים וכל השאר. כולם גרים באוהלים קטנים, שלושה באוהל; הבחורות לחוד, כמובן, והבחורים לחוד. הקושי העיקרי, לפי דעתי, זה החום, כי יש שעות שבהן השמש יכולה פשוט להוציא מן הדעת, אך למזלנו השבוע היא קצת התחילה להיחלש. חוץ מזה, בשעות הכי חמות, בין 12 ל־2, אנו עושים הפסקה. מתחילים לעבוד בשש וחצי בבוקר (ולפי דעתי, אפשר, וכדאי, להתחיל קודם), ואחרי שנגמרת ההפסקה, בשעה 2, עובדים עד 5. זאת אומרת שבסך־הכל עובדים שמונה שעות וחצי, וזה בהחלט לא הרבה, אני חושבת שבכל מקום אחר בעולם (בוודאי בססס"ר) עובדים יותר שעות, ובאסיפה הקרובה אני בכל זאת אגיד את דעתי שאפשר בהחלט להמשיך עד 6, או לכל הפחות עד חמש וחצי; זאת אומרת, תשע או תשע וחצי שעות עבודה ביום. (ואסור לשכוח שביום ששי אנו עובדים ברציפות עד 1, ובזה נגמר יום העבודה; ובשבת רק נחים, קוראים משהו, עושים סידורים אישיים, ויכולים גם לטייל בסביבה. הבחורים אוהבים כנראה, במיוחד לעלות להר הכרמל.)

לפעמים באים אלינו אנשים “מלמעלה”: מהנדסים או מפקחים, או מנהלים, ולפעמים באו אפילו משלחות קטנות לראות איך העבודה שלנו מתקדמת, ובכלל איך בחורים ובחורות אינטליגנטים, מ“בית יהודי טוב”, עושים עבודה שחורה ו“בונים את הארץ”. קורה שהם רוצים להצטלם איתנו, למזכרת, או פשוט לצלם אותנו, שיוכלו להראות בחוץ־לארץ, ורוב החברים והחברות מסכימים ברצון (חוץ ממני, כי לפי דעתי זה מיותר ומפריע בעבודה, ויש בזה אפילו משהו בלתי אמיתי, בלתי הגון), אחר־כך הם ממשיכים לראות את המתיישבים במעלול או בקוּמי, או במושב הקואופרטיבי הוותיק שעל־יד תחנת־הרכבת של עפולה. לפעמים הם עולים שם לרכבת הקטנה והמצחיקה שעוברת כמה פעמים ביום לכל כיוון ונוסעים עד מקום שנקרא צמח (על ים כינרת), ומשם אפשר לגשת לבקר בקבוצת דגניה או בחצר של כינרת. מה שנוגע למהנדסים וכל אלה, בסך־הכל הם נראים מרוצים מטיב העבודה שלנו ומן ההתקדמות, אבל נדמה שהם קצת לועגים להתלהבות המיוחדת של אחדים מאיתנו מעצם העבודה, ולדרישות ה“סוציאליסטיות” שאנחנו מציגים. גם המכנסיים הקצרים (והמטולאים, בדרך־כלל) שאנחנו לובשים כולנו, בחורות ובחורים, והחולצות קצרות־השרוולים (או קצוצות־השרוולים), וכובעי הקש הרחבים המנוקבים שעל ראשינו, עושים עליהם רושם מוזר. אולי מצחיק, אולי חשוד. מכיון שאינם מבדילים בין רוסית לפולנית, הם יכולים לחשוב שכולם מדברים פה רוסית, ופירוש הדבר אולי שכולנו בולשביקים. אולי לכן יש כאלה שמסתכלים בנו בעין עקומה.

לעתים קרובות, אפילו קרובות מאוד, עוברים פה, ברגל או ברכיבה, תושבים ערבים מהסביבה, גם מבוגרים וגם צעירים, ולא מעט ילדים. לעתים פחות קרובות עוברות ערביות, שנושאו משאות על הראש: צועדות לאט, בלי להביט ימינה ושמאלה, בביטחון אך בזהירות, יד אחת מורמת לתמוך את המשא; הן לא מזיזות את הראש, ורק מגניבות מבט אלינו ואומרות אחר־כך “מַרחבּה”, שזה “שלום” בערבית (וגם זה לא תמיד). אף־על־פי שהן בהחלט נראות פרימיטיביות, והן יחפות ולא נקיות ביותר, אני מתארת לעצמי, בכל זאת הן עושות עלי רושם אינטליגנטי ומעוררות סקרנות, ואפילו כבוד. הגברים זה משהו אחר: יש כאלה שמתעכבים, מציעים סיגריות או מבקשים סיגריה או אש, ומנסים לשוחח עם הבחורים, אבל בדרך־כלל זה לא מצליח כי הלא אין שפה משותפת, וגם יש הרגשה שהכוונות לא טהורות: להוציא משהו לא ביושר, משהו שלא מגיע, לנצל, או לרמות, או לבלוש. יש גם שמתכוונים בעיקר לראות אותנו, הבחורות, בגלל שבמכנסיים הקצרים שלנו נראה להם שאנו לא לבושות, כמעט פרוצות, ולפעמים מסתכלים בנו בצורה מאוד לא תרבותית, אפילו מעליבה ופוגעת. קורה שאחת מאיתנו מתרגזת ואומרת לסאנֶק, למשל, שיבקש מהם שיילכו הלאה, ואז הוא מתקרב ונעמד מולם ושם את הידיים על המותניים ומבליט את החזה ואומר, בלי לצעוק אבל בחביבות מאיימת כזאת: “יאללה, רוּח מִן הוֹן,” שזה בשפה הערבית בערך “פַּאשוֹל ווֹן” – וכשרואים את הבחור הגבוה והשרירי הזה (הוא אדום כמו סלק מהשמש אף־על־פי שתמיד ההֶלמֶט על ראשו), אין חשק להתעסק איתו. אני מוכרחה לומר שהבחור הזה (שהוא באמת בן־כפר) מוסיף ביטחון פה לכולם. בייחוד לבחורות.

יש גם אחד מן העיר, מנצרת, שרוכב על פרד ומדבר רוסית לא רעה בכלל (באַקצנט ערבי, כמובן). הוא מספר שלפני המלחמה היה אצלם בית־ספר רוסי של הכנסייה והוא בתור ילד למד שם ולימדו הכל ברוסית (חוץ מזה שלמדו גם שפה ערבית בתור מקצוע). הוא השתדל לקשור איתנו יחסים של מסחר ושאל אם אנו צריכים למשל, ירקות ופירות, או דברי חלב, והוא יוכל להביא לנו (ואני תרגמתי פה לחברים את הרוסית שלו לעברית!), אבל התברר שהוא לא התנהג ביושר וניסה להרוויח עלינו יותר מדי, אז הפסקנו את הקשר איתו. מאז הוא ממש שונא אותנו, ואת זה רואים בהתנהגות שלו כשהוא עובר על הפרד שלו בלי להגיד אפילו “מַרחבּה” סאנֶק גם אומר שלפי דעתו מהתחלה הוא לא בא אלינו בשביל לסחור אלא בשביל לרגל. סאנק היה חייל אוסטרו־הונגרי במלחמה, ויכול להיות שיותר מדי הוא מסתכל בכל דבר כמו איש־צבא. אני, כמובן, לא מסוגלת לשפוט בזה.

הדאגה האמיתית שלי זאת מַניה. אנחנו שלוש בחורות צעירות באוהל – היא ואני, ואחת שצירפו לנו בשם זוֹיָה (אבל היא רוצה שנקרא לה זיוה, שזאת הצורה של השם שלה בשפה העברית, והיא גם אומרת לי שצריכים לקרוא לי לא אירינה אלא ארנה, כי זה השם שלי בשפה העברית), והיא קצת יותר מבוגרת, אולי בת 25 (היא לא מודה!). בכל אופן, יותר ויותר יש לי הרגשה שמַניה שלי, חברתי האהובה, לא היתה צריכה לבוא איתי הנה לעבודה בכביש כי זה לא בשבילה; פה צריך כוחות מסוג שאין לה. כל זמן שעבדנו בירקות ודברים כאלה בחווה על־יד קונסטנטינופול היא החזיקה מעמד יפה, ואפילו נהנתה מן החידוש בצורת החיים הזאת, וגם מזג־האוויר היה יותר נוח, אין מה להשוות: החורף שם והקיץ כאן, זה בכלל לא דומה! אבל עכשיו הגעגועים ממש אוכלים אותה! אם יש דבר שהיא מסוגלת לדבר עליו בלי הפסקה זה הבית “שם”, וגם השתיקות הארוכות שלה (שיכולות להוציא אותי מדעתי) הן שתיקות על “שם”; אבא־אמא, בייחוד אמא; והבית; והנהר, והיערות – הכל. כמה שאני מוכיחה לה, שוב ושוב, ש“שם” הכל נגמר בשבילנו, ש“שם” רק שוחטים והורגים ואונסים ורומסים ומשפילים אותנו, ש“שם” אין לנו מה לחפש ורק פה בארץ שלנו נוכל למצוא את עצמנו ולבנות לנו עתיד, ולגלות את כוחות־היצירה שטמונים בנו בתור קולקטיב – עליה זה בכלל לא משפיע. דבּר אליה, דבּר אל הקיר! (בכלל יש לי הרושם, ככל שאני מכירה יותר אנשים מכל מיני סביבות, שאצל יהודים הקשר למקום, לארץ־המולדת, אם הוא ישנו, הוא הרבה יותר עמוק ונלהב מאשר אצל הלא־יהודים, שיודעים שבין כה וכה זאת הארץ שלהם והתרבות שלהם. להם אולי יותר קל להתנתק ולהתחיל מחדש – במקום אחר, בתרבות אחרת.) על־כל־פנים, ברגע שמַניה מתחילה לדבר על אמא, ואל אבא, ועל האחים והאחיות (אלה שנהרגו, ואלה שנשארו שם בחיים), מיד מופיעות הדמעות, ואני דמעות לא אוהבת לראות. ולא מתווכחת עם דמעות.

העבודה שלנו באמת הורסת אותה, וזה הדבר החמור ביותר. ומכיון שאני קשורה אליה כל־כך, עוד מילדות, ומשום־מה גם מרגישה איזו אחריות כלפיה כי בכל־זאת לולא ההשפעה שלי היא בוודאי היתה נשאר באוקראינה, למרות הכל, לכן כשאני רואה אותה מביטה אלי כמו בתחנונים כאלה בזמן שהיא יושבת על־ידי ומנפצת אבנים, רואה אותה כאילו נמסה ודועכת לי מול העיניים, אז אני פשוט מפחדת שעוד מעט היא תתפורר ולא תהיה עוד. ואז קורה שאני שואלת את עצמי אם זה היה נכון לסחוב אותה משם ולהביא אותה קודם ל“מסילה חדשה” ואחר־כך לארץ החדשה והזרה הזאת, אם נכון עשיתי ואם היתה לי רשות לעשות לה את זה, ואיך אני עוד אוכל להציל אותה פה מאבדון. דיברתי, למשל, עם סאנֶק ושאלתי אותו אם אפשר יהיה אולי להעמיד כאן איזו סככה, פשוט לפרוש איזה בד שק מעל לראש כדי שהשמש לא תכה עליה כל הזמן – מכת שמש על הראש כנגד כל מכת פטיש על האבן – ואז גם אולי ירגישו קצת רוח מתחת לבד ההוא, כמו באוהל (באוהל יכול להיות אפילו נעים, ולא רק בלילה אלא גם כאשר מתחילה לנשוב הרוח ההיא של אחרי־הצהריים). בהתחלה הוא בכלל לא רצה לשמוע, מפני שבעצם כולנו בדעה שבלי הסבל כל העבודה מאבדת את הטעם, את “הערך המוסרי” שלה, אך לפי דעתי כשהוא יתפוס שכולנו נהיה אחראים, ואפילו אשמים, אם יקרה לה משהו לא טוב אצלנו, הוא ימצא את הפתרון הדרוש. בכל אופן, זו התקווה שלי. ואני מפחדת לחשוב מה יהיה אם זה לא יקרה.

אם יש עוד דבר אחד שמטריד אולי לא מעט, זה הטיפוס ההוא שהכרנו עוד מ“מסילה חדשה”, רַשקֶס. “שכנא”, כמו שקוראים לו, זה שעזר לנו קצת בירידה מן האונייה ליפו, הודות לתחבולה של ה“שידוך” עם הנזיר הרומני כך, בכל אופן, הוא הציג לי את העניין בזמנו, אף־על־פי שנדמה לי שהחכם שהמציא שם את כל הסידור שהציל אותנו מהנסיעה בחזרה לקונסטנטינופול, או אפילו לקונסטנצה, הוא דווקא הבחור הארצישראלי ההוא, זילברמן, או אולי, קודם־כל, הקפיטן האיטלקי (איזה גבר מקסים זה היה, במדים הלבנים שלו, ממש כמו שחקן מתיאטרון!).

בעצם, רַשקֶס זה יותר צעיר ממני, אבל מתנהג כמו מישהו שכבר יש לו נסיון־חיים עשיר מאחוריו. למעשה הוא שייך לאותה הקבוצה של “השומר הצעיר”, מגליציה וקַרפּטורוּס, הצופים הללו שקרובים למרקסיזם, אם הבנתי נכון, ושואפים גם־כן להתיישבות חקלאית פה בארץ. אני הרי אין לי כל־כך ראש לאידיאולוגיות ולפילוסופיה, ואני גם חושבת שהספקתי לראות מה הן עושות לאנשים – אלה שכאילו “מגשימים” אותן, ואלה שנופלים קורבנות ל“הגשמה” – ובדרך־כלל כשאנשים ישבו שם בערבים בחווה ב“מסילה חדשה” ושמעו אותו ואחרים כמוהו מרביצים את האידיאולוגיה שלהם, והתווכחו, והוא כנראה יודע טוב מאוד לשכנע, אני הייתי מתחמקת, או מתעסקת בסריגה שלי. אבל כשהוא התחיל לחזר אחרי בחווה ואני אמרתי לו שאני לא בעד קשרים חולפים של זמן קצר, וברור לי שכאשר נגיע לארץ־ישראל הוא יילך לפי האידיאולוגיה שלו ולא יישאר שום קשר בינינו, אז הוא פתאום ענה שזה בכלל לא חייב להיגמר כך, ואם אני ארצה להיות “חברה שלו בגוף ונפש”, אפשר מאוד שהוא יילך אחרי. “גם אם אני אלך לגור בעיר, למשל?” שאלתי אותו, והייתי בטוחה שבזה אני סותמת לו את הפה; אבל הוא ענה: “בשבילי זה לא סוף העולם.” אז אחר־כך באונייה הייתי מוכרחה להיצמד כל הזמן אל מַניה, בייחוד בלילה, כי אחרת הוא לא היה מרפה, וזה בוודאי לא היה נגמר טוב. כי הוא מסוגל גם להיות ממש רע. אני ראיתי את זה אצלו בעיניים.

בעצם, אני זוכרת אותו בתוך השלישייה שלו; תמיד ראיתי אותם יחד, גם בעבודה וגם אחרי העבודה. היה הפיני הנחמד ההוא, הנוצרי, שנסע מתל־אביב עם זילברמן למושבה של ההוא, פיני שדיבר עברי וידע על ארץ־ישראל יותר מכולנו יחד, נדמה לי; והיה האינג’ינר שטייגר, שהיה אצלנו האיש המבוגר ביותר, ואולי גם הכי רציני, ואם להגיד את האמת, אילו ביקש הוא ממני לבוא איתו יכול מאוד להיות שלא הייתי מסרבת. שמעתי גם במשך הזמן שמספרים עליו שהוא בעל עבר מהפכני עוד מ־1905, אם לא קודם, ושגירשו אותו לסיביריה, ושמילא תפקידים במפלגה המנשביקית, ואפילו רכש ניסיון מעשי בזמן ממשלת קרנסקי ואחר־כך. אינני בקיאה כל־כך בפרטים, ולמעשה לא היתה לנו אף פעם שיחה ממשית, והוא גם אדם שתקן שאינו אוהב לדבר על עצמו (אולי זו אפילו ירושה מהתקופה הקונספירטיבית של המהפכנים ההם), אבל היה לי הרבה כבוד לאיש הזה. ראיתי שגם הפיני ההוא, מקס, מתייחס אליו בכבוד. אדם כמוהו יכול להביא הרבה תועלת פה בארץ, ואני באמת מקווה שהוא לא נסע מכאן, אבל אפשר לומר שמזמן שירדנו לחוץ ביפו לא ראיתי אותו (אולי רק פעם, על רגל אחת, בתל־אביב). זה חבל, כי אותו דווקא ברצון הייתי רואה. ובמקום זה צץ לי כל פעם האיש שבו אני מעוניינת פחות מכל!

ובכן, אינני יודעת איזה מרגלים יש לרַשקֶס בכל מקום, אבל הוא תמיד יודע איפה למצוא אותי. שלשום הבחור מופיע, כאן במקום שכל האחרים ודאי כועסים עליו, או אפילו בזים לו, מפני שהוא לא ממשיך איתם – והוא מופיע על סוס, לא פחות ולא יותר. אצל מניה זה היה יום של מצב־רוח אומלל במיוחד, עד כדי כך שהסכמתי לעזוב קצת לפני הזמן את העבודה, יחד איתה, ולקחתי אותה לסככה של הכביסה ושם חפפתי לה את השערות, ואחר־כך נכנסנו לאוהל וסירקתי אותה – לפעמים זה משפר לה את מצב־הרוח, כמו שאני יודעת מן הניסיון. והנה, בזמן שאני מסרקת אותה, והאוהל פתוח מלמטה, כמובן, בשביל הרוח, וזויה עוד לא חזרה, אני שומעת מישהו שואל, בעברית, איפה האוהל של אירינה, וענתה לו רוּשקה, אפילו בשמחה, בקול מרוגש כזה, ותיכף אחר־כך אני שומעת פרסות של סוס בין האבנים, ומישהו יורד מהסוס במגפיים, למרות הקיץ והחום, ומי זה אם לא הבחור השחצן ההוא, שכנא!

חשבתי שאני מתעלפת, ומַניה פשוט נבהלה. הוא היה ממש כמו צילום של איש מ“השומר” שיצא מהתמונות הישנות שלפני המלחמה. על הראש היתה לו מטפחת שחורה כזאת של ערבים, “כפִייה” עם החבל שלמעלה, ומעל למגפיים של עור היו לו מכנסי־רכיבה עם חגורה ואבזם גדול של מתכת, ומעל לזה חגורת כדורים ורוּבַּשקה פתוחה, (ובאיזה מקום ודאי גם אקדח שלא ראיתי), ועוד לפני שנאמר שלום הוא הוריד מן הסוס (בעצם, סוסה, כמו שהוא מיהר לתקן לנו) מין בקבוק (“תרמוס”) מלא חלב טרי שהוא קנה אצל הגרמנים בוולדהיים, זו המושבה שיש להם מזמן, לא רחוק מאיתנו ( בתי־אבן יפים בתוך חורשות נחמדות. לא חסר להם כלום שם!). ומוכרחים להודות שמתנה יותר מפתיעה, ויותר מועילה, הוא לא היה יכול להביא – במיוחד למַניה.

אז מה מתברר? – שבינתיים הוא כבר לא בקשר עם החברים שלו מ“השומר הצעיר” שעובדים כאן כי מצא שהם “לא ברמה שלו”! הוא דווקא נמצא במחנה של “גדוד העבודה” המפורסם, שאליו חשבתי אני להצטרף, והוא במקום שנקרא מגדל, על־יד ים כינרת. ובאותו הזמן הוא באמת התחבר לשומרים הוותיקים, שנמצאים בכפר־גלעדי, בגליל העליון, בקיבוץ שלהם שעל־יד תל־חי, שאותו הם עזבו בשעתו, לפני שנה וחצי, כאשר נהרגו שם טרומפלדור וחבריו. הוא כנראה מצא חן שם בעיני מישהו, ואחרי שקיבל כמה שיעורים ברכיבה הצליח להשיג לו גם סוסה יפה ומקושטת וכל מה שנחלוץ בשביל התחפושת החדשה שלו. יש לו גם התחלה של שפם שחור, והשמש גם שיזפה אותו כמו שצריך מאז שהגענו לארץ, ואם רוצים אפשר לחשוב, לפחות מרחוק, שזה מין “שייח'” ערבי, או אפילו בדווי. יש לי הרושם שמאז שאנחנו בארץ הוא עוד לא עבד ממש אפילו יום אחד, אבל הוא מסתובב לו בביטחון עצמי (מזויף, לפי הרגשתי!) של בעל־בית.

אז טוב, ישבנו על־יד האוהל, על האבנים, ובינתיים הגיעה גם זוֹיה, ותיכף הראש הסתחרר לה ממנו, ואנו שתינו מהחלב הטוב שהוא הביא (מַניה המסכנה פחדה קצת מזה שאנו שותים לבד ואמרה שצריך להזמין עוד חברים, אבל הוא אמר שלא מוכרחים, ועד שביררנו את הנקודה הזאת כבר לא נשאר חלב בכלל). והנה, הרעיון הגדול שלו היה שהוא יחכה לי קצת עד שאני אתרחץ ואתלבש, ואז הוא יושיב אותי לפניו על הסוסה ואנו נגיע ברכיבה למושבה של הגרמנים, ושם יש מין בית־קפה קטן וקריר, בתוך בית־אבן, ואפשר להזמין מה לשתות ומה לאכול, דברים טובים ונקיים מהתוצרת שלהם, וגם שוקולדה שוויצרית, ואחר־כך נראה… בעצם, הוא יכול להחזיר אותי אחר־כך לאוהלים שלנו, אבל ביום ששי, אחרי־הצהרים, כשאצלנו העבודה נגמרת, הוא יוכל לבוא עוד פעם, אם אני מסכימה, ולקחת אותי, על הסוסה היפה הזאת, למחנה במגדל, ואחרי־כן הוא ידאג שיחזירו אותי בשבת, לפני השקיעה. זאת אומרת, בקיצור, שבמגדל אכנס איתו, סוף־סוף, למיטה.

זוֹיה שמעה ואמרה שזה רעיון נהדר ואסור שאחמיץ כזאת להכיר את הארץ, ומַניה אמרה שהיא לא מחזיקה אותי ומצִדה לא אכפת לה. ואני עשיתי את עצמי שאני שוקלת ומתלבטת, עד שבסוף אמרתי לו ככה: “תביט! אנחנו פה שלוש בחורות, כולנו יותר מבוגרות ממך, אף־על־פי שזה באמת לא חשוב… אחת מאיתנו ברוּנטית, וזאת אני; ואחת בלונדינית, וזאת מַניה; ואחת אדומה, וזאת זוֹיה, בבקשה תכירי, זויה, זה רַשקֶס, חבר שלנו מהאונייה, ואפילו עוד מתורכיה! אז שתיים מאיתנו כבר הכרת, ואתה יכול לדעת שמהן לא יצמח לך שום דבר טוב, אבל נסה להציע לאדומה, ואולי תצליח יותר…”

התוצאה באמת היתה שכעבור חצי שעה זויה יצאה איתו לדרך. היא חזרה מאוחר, אחרי חצות כנראה. את רַשקֶס עוד לא ראינו מאז, אבל זה לא אומר שום דבר, לפי דעתי. אני מקווה שאותי הוא כבר יעזוב במנוחה, אף־על־פי שאצלו זה אולי יהיה עכשיו עניין של אמביציה. מצד שני, יכול להיות שהוא יצר איזה קשר עם זויה, ואם ככה הרי בין כה וכה נמשיך לראות אותו במחנה בג’דה, כל זמן שהמחנה יתקיים, וכל זמן שאנחנו, מניה ואני, נישאר פה. זה שהחברים שלו מה“שומר הצעיר” חושבים שהוא בגד בהם, זה לא יפריע לו… איך עבר הלילה על זויה אינני יודעת כי לא שאלתי שום דבר, אבל במשך הזמן היא בטח תספר. על־כל־פנים, כשאני ראיתי אותה בעבודה אתמול היא היתה כאילו בעננים. סימן טוב בשבילה. אני אשמח אם היא תעבור למחנה של “גדוד העבודה” על־יד ים כינרת. בינתיים הוא עוד לא בא לקחת אותה.

בסופו של דבר, מה שמרגיז באמת זה שכאשר פעם ראשונה מאז שהתחלנו בחיים החדשים שלנו כאן בארץ אני מתיישבת לנהל יומן, כמו בזמן שהייתי גימנזיסטית צעירה, ואני עושה את כל הסידורים שלא יפריעו לי, אני מוצאת שיותר מחצי הזמן אני כותבת על הטיפוס הזה רַשקֶס. שכנא!

אני ממש מתביישת.


צרפנד אל חראב, נובמבר 1922


מאז שבאנו ארצה, “לבנות ולהיבנות בה,” כמו שאומר השיר הידוע, אני כאילו חיה כל הזמן חיים אפורים, אפילו משעממים (לפחות עד לפני חודשיים!), ועל־כל־פנים הם מעייפים ובולעים את הכל, ולא משאירים רגע חופשי לכתוב ביומן (ואם את חופשייה אז את עייפה עד מוות, ורוצה, יותר מכל, לנוח, לישון). ובכל־זאת: כל־כך הרבה קפיצות ושינויים פתאומיים, גם אצלי וגם מסביבי!

אחד השינויים, שאולי הוא הפחות מפתיע, מתבטא בזה שאני נעשיתי מומחית לכל סוגי העבודה באבן: מניפוץ אבנים לחצץ, ועד ניקוב הסלע בבָלָמינה כהכנה לפיצוץ באבק־שריפה, וגמור בעבודות חציבה (רק לסיתות עוד לא הגעתי, בינתיים). יש לזה גם תוצאות פיזיות, כמובן. אני מתחילה להרגיש שהריאות אצלי מתמלאות אבק של אבן; פיתחתי לי שרירים כמו מתגוששת בקרקס; ואיבדתי את ציפורני האצבעות (ולא פעם, כמעט גם את האצבעות עצמן). השמועה אומרת שבגלל זה יצא לי שם בכל מקום שסוללים כביש או חוצבים בור גדול כהכנה לבנייה במקום הררי כמו ירושלים, וכאילו שאפילו אגדות מספרים עלי פה ושם. כל זה לא כל־כך עושה עלי רושם, וזה בוודאי לא יפתה אותי להידבק למקצוע הזה. אני מוצאת שזה אפילו קצת מצחיק.

חוץ מזה, היו לי בדרך־כלל פחות סיבות לצחוק מאשר להתעצב – או אפילו לבכות. מן המשפחה הגיעו ידיעות מאותו סוג שמקבלים בשנים האחרונות מן הגיהנום שהשארנו אחרינו: את אבא רצחו הפטליוּרוֹבצים (כנראה עוד בשנת 1919), וקצת לפני זה נפטרה אחותי הקטנה והאהובה מַרוסיָה במגיפת האינפלוּאנציה. וחברתי מַניה לא מצאה את הכוח להמשיך כאן איתנו, ולהתגבר על הגעגועים ועל ההרגשה שמקומה הוא, למרות הכל ועל אף הכל, רק שם. דלקת־הריאות שהיתה לה בחורף, ושבגללה שכבה שלושה שבועות בבית־חולים ממשלתי בחיפה (בתנאים קשים ובאווירה מורעלת ממש), עזרה לה להחליט באופן סופי, ובחיזוק להחלטה הזאת גם נעשתה לפני צאתה קומוניסטית גלויה בהשקפות (אבל לא במובן הארגוני). בכל־אופן היא השיגה את האמצעים הדרושים, אינני יודעת איך, ונסעה לווינה, בתקווה ששם כבר תמצא מי שיעזור לה להגיע לססס"ר. קיבלתי ממנה מכתב אחרון לפני כמה שבועות, עדיין מווינה, אבל היא כתבה שהנסיעה בטוחה. מעניין אם יגיע ממנה עוד מכתב מרוסיה, ומתי. לֶנין ודאי יחכה לה בכליון־עיניים.

כמו רוב הצעירים שהגיעו הנה בשנים האחרונות בשביל “לבנות ולהיבנות”, כך גם אני עוד עד עכשיו לא מצאתי מנוחה ולא השלכתי עוגן במקום אחד. עוד לפני גמר העבודה בכביש ג’דה חיכיתי לרגע שזה ייגמר כי החברה ההיא של ה“שומרים” התחילה להיות בלתי־נסבלת. הסיבה היתה לא רק המרחק התרבותי והנפשי בין רוסים לגליצאים; הוא קיים, בלי ספק, אבל אפשר להתגבר עליו, ואם רוצים הוא יכול אפילו להוסיף עניין וטעם; אבל מצאתי שיותר מכל הם מתעסקים, כולם יחד, בבעיות אישיות רגשיות של כל אחד ואחד מהם, כאילו כל אחד הוא פציינט שמחכה שכל האחרים יטפלו בו, וינתחו אותו, וירפאו אותו, וכל “האחרים” הללו רק מחכים להסתכל במיקרוסקופ בנשמה שלו, ולפתוח בפינצטה את הפצעים שלו – מה עוד שכל הבעיות הללו יחד נראו לי מאולצות, מלאכותיות, מנופחות, ולפחות בלי קשר למציאות של הקבוצה, של העבודה, של הארץ, של התקופה. גם לא יכולתי להתפעל כל־כך מריקודי ה“הורה” הנלהבים שלהם בלילות, כי אני באמת הייתי זקוקה לשינה, ונדמה היה לי שהריקוד ה“סוער” בא אצלם במקום בילוי אחר, יותר אינטימי, יותר מחייב… אז החלטתי לנסות באמת את “גדוד העבודה,” ואף־על־פי שלא היה לי שם אף אחד (חוץ מרַשקֶס הגיבור, אבל אליו אני אגיע עוד מעט), הסכימו לקבל אותי. “לניסיון”.

ככה אני הגעתי למחנה שלהם במושבה מגדל, בנוף המקסים של חוף הכינרת. וכמובן: ישר לעבודה בכביש טבריה־מגדל, שכבר עמדה להיגמר. הם היו מרוצים, כי מצאו בי עובדת “מומחית”, אחראית, רצינית. ואני הייתי מרוצה מפני שמצאתי בהם אנשים יותר קרובים מבחינת שפה, תרבות ועבר, פחות מחטטים זה לזה בנשמה, יותר מעשיים, יותר מתעסקים בבעיות של המציאות גם הפרטית וגם הכללית. איתם גם הייתי יותר מוכנה אפילו לרקוד “הורה” בלילה, או בערב־שבת, כי אצלם היה בזה משהו יותר אמיתי, יותר מתאים. קשה קצת להגדיר את זה, אבל באיזה אופן היתה פחות סתירה בין האנשים והפיזיולוגיה שלהם לבין צורת ההתפרקות שלהם. ואני גם חייבת להודות ששם מצאתי גבר שכמעט התאהבתי בו, ועל־כל־פנים יכולתי לכבד אותו ולחשוב, בלי סלידה, על אפשרות של חיים משותפים איתו.

ווֹלוֹדיָה הוא אחד מן הקרימצ’קאים הללו שאפשר להכיר אותם ממרחק של קילומטר, לפי הלבביות, הקול הרם, הצחוק המתגלגל, גילוי־הלב, הכוח הפיזי וכן הלאה. הוא הספיק להכיר את טרומפלדור בסימפֵרוֹפוֹל, ועד עכשיו הוא מושפע מהפגישות של ה“חלוצים” הללו עם האיש החזק, החם, הפשוט והגידם. לא פעם אני עצמי מצטערת שהחמצתי הזדמנויות אחדות לפגוש אותו עוד שם ברוסיה, אבל הייתי בטוחה, אפילו במצב המעורער שבו חיינו כבר כולנו, שחיים ארוכים לפנינו, ואם אני בקרוב אגיע לפלשתינה אז בלי ספק אשמע ואראה אותו כמה שרק ארצה.

אבל נחזור אל וולוֹדיה מוֹרוֹזוֹב, אל השיניים הלבנות הצוחקות, אל לחיצת־היד החזקה, אל העיניים הירקרקות והתמימות, אל החזה הרחב והמתולתל, אל הגב השרוף מהשמש, ואל הצחוק שהזכיר לי משום־מה ילד שאוהב לתופף בתוף. לא בחורה אחת בלבד ניסתה למשוך אותו אליה, אבל אלי הוא נמשך בעצמו, בלי מאמץ מצדי. ברגע שנרשמתי שם במזכירו והוא ניגש לשם במקרה בשביל איזה סידורים. “ואת, נו, איך קוראים לך, יפהפייה?” – נדמה לי שעד עכשיו הקול רועם לי באוזניים. “אירינה,” אמרתי לו, דווקא במין קרירות כזאת, “ואולי אָרנה, בשפה עברית. ואתה?” – וולודיה!" ענה לי בצעקה כמעט, ובאותו רגע הרביץ לעצמו על החזה ביד שמאל, וביד ימין כבר תפס לי את היד ולחץ בכוח, בכל הלב, “ואם רוצים, חה־חה־חה, ולאדימיר איסאקוֹביץ'!” ומיד אחר־כך המשיך: “ואני רואה, לפי האצבעות, שאַת עובדת בחצץ. אז אם כך, אם לעבוד באת אלינו, יש תקווה שנעבוד יחד.”

אני שואלת את עצמי, לאחר מעשה, מדוע זה לא היה יכול להחזיק מעמד עם וולודיה, שהוא באמת גבר כל־כך מקסים – אבל אני יודעת יפה מאוד את התשובה, ולכן אני גם מצליחה להסתפק בזכרונות היפים מן הקשר שהיה בינינו ולא להרגיש יותר מדי הרגשה של אבידה או צער על זה שנגמר. הסיבה היסודית היא שוולודיה כולו סימן־קריאה, ואני, לעומת זה, פסיק, או שלוש נקודות, ובמקרה הטוב יותר – סימן שאלה. הוא מרגע שהוא קם בבוקר, מפהק בכל פה ומתמתח בכל הגוף אז בכל תנועה, בכל דיבור ובכל ג’סטה שלו, בהליכה שלו, בדיבורים שלו בשחייה, בריצה, בצחוק, וכמובן גם באהבה, הוא סימן־קריאה, וזהו! וכשהתחלתי לחשוב על זה גם היה ברור לי שגבר כזה חייב – ממש חייב! – להישרף מהר. והוא בכל־אופן לעולם לא יוכל לתת לאשה את הביטחון ואת היציבות שאליהם היא מוכרחה לשאוף. גם אם ייכנסו לחיים משותפים, האדמה תמיד תרעד לה תחת הרגליים.

אז כאשר שמעתי מדברים על קבוצה של חוצבים שרוצים לארגן בשביל עבודות

בירושלים, קמתי ואמרתי: “בבקשה להביא אותי בחשבון.” ושם היתה תקופה מאוד מעניינת באמת, והספקתי כבר לא רק לעבוד אלא גם להכיר אנשים, ולהכיר את האופי המיוחד של החיים בעיר המעניינת הזאת. ושם לימדו אותי לנקב סלעים בבלמינות בשביל להכין חורים לאבק שריפה (“בָּרוּד” קוראים לזה בשפה ערבית) בשביל פיצוצים וגם לטפל במילוי החורים באבק־השריפה (עבודה עדינה, שדורשת הרבה זהירות ומחשבה). ושם קפץ עלי השגעון לעבוד במכּוש, בחציבה ממש, כמו וולודיה, ואמרו לי שבזה אני אהרוג את עצמי, אבל ראו שאני יכולה וקיבלו אותי. ואחר־כך, זמן־מה שלחו אותנו לעזור בגמר סלילה של כביש קצר מן הכביש ירושלים־יפו למקום בשם דילבּ, שם מקימים קיבוץ חדש (רפתות ועצי פרי), לא רחוק מירושלים. ומשם אני עברתי, עם חברים אחדים שעבדו איתי בירושלים ואחרים שהכרתי במגדל, לקומונה של “איחוד מגדל וראס אל־עין”, ששוכנה למעשה במושבה הישנה בפתח־תקווה, אבל העבודה היתה בייחוד בסלילת שלוחה קטנה של מסילת־הברזל למקום אחד בסביבה, שיושב על מעיינות ונקרא ראס אל־עין, ושם רוב הזמן הובלתי מריצות עמוסות, על פסים וגם בלי פסים, והחזרתי אותן ריקות, על פסים או בלי פסים, בשביל להעמיס שוב, וכולי וכולי. ושם צמח הרעיון של “פלוגת בוני מסילות־ברזל”, ואני הייתי קצת שותפה לאיניציאטיבה הזאת, וכך קיבלנו בתור קבוצה את הסלילה של השלוחה הקצרה החדשה, מן הקטע לוד־רמלה של מסילת־הברזל ירושלים־יפו אל המחנה הגדול של הצבא האנגלי, פה בצרפנד אל חראב. ופה, נדמה לי, החיים שלי עומדים להשתנות שינוי מוחלט!

אבל לפני שאקפוץ לפרק החדש (והחשוב) שמתחיל, אני מקווה, בחיים שלי, אני עוד מרגישה צורך לתת לשכנא מה שמגיע לו, וגם זה בתקווה שעוד פעם לא תהיה לי סיבה לזכור אותו ולא להזכיר אותו. אף־על־פי שאני כבר למדתי שבחיים אף פעם אי־אפשר לדעת בטוח! מי שאת חושבת בכל הרצינות שהוא חלק מהחיים שלך, כמו מַניה, חברתי הטובה והאהובה מימי הילדות, נעלמת לך פתאום, ולפי כל הסימנים היא יצאה באופן סופי מהחיים שלך; ולעומת זה, אחד שאת איבדת אותו לגמרי־לגמר, ורק לחשת לעצמך לפעמים: “אילו… אילו יכולתי לפגוש בו,” הנה פתאום הוא כל הזמן איתך, ויש סיכוי שיישאר איתך כל הזמן, עד סוף הדרך. ואני מתכוונת, כמובן, לסשה שטייגר, אבל את זה אני אשאיר לסוף, אני אשאיר לו לבדו את כל הבימה של היומן שלי.

ובכן, רַשקֶס. אותו הרי הכרתי בחוות “מסילה חדשה” בתור אחד המשכנעים של “השומרים”, ולמעשה הוא היה צריך להיות עם החברים שלו (שנעשו החברים שלי, באיזה אופן, לפחות בתקופה ההיא) בכביש ג’דה־חיפה. אבל שם הוא הרי הופיע אצלי יום אחד על סוסה ערבייה יפה בתור “דֶזֶרטֶר”, שעבר מן “השומרים” (שהתברר לו ש“לא היו לפי הרמה שלו”) אל הוותיקים של “השומר”, בגליל העליון, ובעצם אל האנשים של “גדוד העבודה” במחנה מגדל. כבר אז אמרתי לעצמי שאצל הטיפוס הזה שום דבר לא יפליא אותי. מצדי, שיילך להתיישב בחורן (היתה אז תוכנית כזאת באוויר, ואולי עוד תתגשם). בכל־אופן, כשאני הגעתי למחנה מגדל, אחרי שעזבתי את כביש ג’דה, ושאלתי עליו, אמרו שבאמת זוכרים חבר כזה, אבל לפני כמה ימים הוא הצטרף לקיבוץ “השומר הצעיר” בנוּריס (בית־אלפא), זאת אומרת שכאילו שוב הוא עם החברים שהיה איתם עוד מחוץ־לארץ, מלֶמבּרג.

“יפה!” אמרתי לעצמי. יכול להיות שאני שפטתי אותו בחומרה יותר מדי; שהוא פשוט רצה להכיר צדדים שונים בחיי הארץ שלנו לפני שייצא להגשים את הרעיון ה“שומרי”, עם כל החברים שבאו איתו, או לפניו, או אחריו, ושעוד יתברר אולי שהוא לא דזרטר ולא אוונטיוּריסט אלא אדם שנלחם לרעיון וקשור אליו בכל נשמתו.

כעבור חצי שנה בערך, באיזו שבת בצהריים, וולודיה ואני ועד כמה חברות וחברים מטיילים לנו בטבריה, ובדיוק פוגשים את צבי, אחד מה“שומרים”, שעכשיו הוא בחפצי־בה אבל הספיק לעבוד זמן־מה בכביש ג’דה. הוא שכב קצת זמן בבית־החולים הסקוטי בטבריה, ומשם יצא בריא וחיכה לחברים שהיו צריכים לבוא בשביל לקחת אותו בעגלה בחזרה לקיבוץ שלו, ועד שהוא מחכה דיברנו על כל מיני דברים, מה עושה זה ומה חדש אצל זאת, והוא פתאום זורק לי שאלה: “הגידי, את הרי מכירה טוב את רשקס. איזה מין בן־אדם הוא, לפי דעתך?” – “טיפוס!” אמרתי סתם ככה, “אבל מדוע אתה שואל? קרה לו משהו?” ואז צבי זה מספר לי שרַשקס היה ארבעה־חמישה חודשים בבית־אלפא, וגירשו אותו משם. ככה, פשוט, כינסו אסיפה כללית, בלעדיו, וברוב דעות גדול קיבלו החלטה “לבקש ממנו” שיסתלק, בלי ויכוחים, בלי חילופי־דעות, ייקח את החבילה שלו ויעזוב.

“אבל מה הוא עשה?” אני שואלת אותו. “גנב, אנס, רימה?”

וביני לבין עצמי אני צוחקת: מה כבר אפשר לגנוב בקיבוץ כמו בית־אלפא, ובמה אפשר לרמות שם את החברים. ועד כמה שאני זוכרת פרצופים: את מי אפשר (או את מי כדאי) לאנוס שם?

“לא, לא,” אומר צבי. “עד כמה שאני יודע, לא היה שום דבר כזה. הוא אפילו עבד די בסדר – –”

ואני חושבת לעצמי: אם זה נכון, אז זה כמעט פעם ראשונה מאז ש“אנו באו ארצה…”

“אבל מה?” הוא ממשיך. “היו לו מנהגים משלו, שקודם לא הכירו אותם אצלו. ובכלל, ההתנהגות. זאת אומרת, היתה לו חולצה אחת לבנה או שתיים, פרטיות, שהיה לובש בשבתות, והוא לא הסכים להכניס אותן לרכוש המשותף של הקומונה. בשום אופן! והיתה לו אפילו מין חגורת־חבל כזאת צבעונית שהיה קושר אותה מעל החולצה, עבודה של דרוזים או צ’רקסים, כאילו בשביל להתגנדר או לנקר את העיניים. ועוד דבר: הוא אסף לו אוסף קטן של כפות וכפיות, אולי חמש, בגדלים שונים ומסוגים שונים, ואותן הוא היה לוקח איתו לחדר־אוכל – זאת אומרת, עוד הפגנה שחצנית של פרטיות, ושל רכוש פרטי, ‘שלי ורק שלי’ – ובאחת מהן היה אוכל מרק, למשל, ועוד אחת היתה לו בשביל התה הקלוש ששותים בסוף הארוחה, ואולי עוד אחת בשביל דייסה, כאשר יש דייסה, ועוד אחת כאילו בשביל לפתן, שאף פעם לא היה ולא יהיה, אבל שיידעו שהוא מביא אותו בחשבון, כאפשרות לזמנים יותר טובים… וזה לא הכל, כמובן הוא גם שמר על איזה קשר עם האנשים של כפר־גלעדי, ולפחות פעם אחת לקח לו יומיים חופש, לפי החלטתו הפרטית, בשביל לבקר שם ולרכוב על הסוסה ‘שלו’, כדי שהיא לא תשכח אותו אחרי שהתרגלה'… והיו גם שאלות בעלות אופי יותר ציבורי…”

תוך כדי דיבור צבי התחמם מאוד, ואני הצעתי לו להיזהר אם הוא רק עכשיו יוצא מבית החולים. אז הוא קצת נרגע, וממילא כעבור דקות אחדות באו חבר וחברה מחפצי־בה בעגלה ואספו אותו, אבל הוא הספיק לתאר לי איך בדיונים שהם מנהלים שם בלי סוף לא היה רַשקס משתתף, בדרך־כלל, רק שומע ושותק במין יהירות כזאת, כאילו האנשים באמת “לא לפי הרמה שלו”, עד שפתאום מישהו אומר איזה דבר שמעורר אותו להשמיע את דעתו, ואז הוא פתאום מתפרץ בצעקות, ומכה על השולחן, ולא נותן שיפסיקו אותו, ומתעקש לשכנע את כולם שהוא צודק וכל מה שאמרו קודם אין לו שום חשיבות ושום משקל, ואם לא יקבלו את דעתו אז פירוש הדבר בגידה בהשקפה התנועתית. וכולי וכולי. עד שבסוף זה נמאס על כולם – וחבר אישי ממילא לא היה לו שם אף פעם, או שלא נשאר לו. וכך נגמר העניין כמו שנגמר. הוא לקח את הכפיות והחולצות שלו, ואמר להם שעוד יבואו להתחנן לפניו שיחזור אבל הוא מנתק כל קשר – והלך לו.

צבי גמר לספר ועלה לעגלה, ונסע בחזרה. ואני סיפרתי אחר־כך את כל זה לחברים שבאו איתי לטבריה, ושאחדים מהם לפחות הספיקו להכיר אותו במחנה מגדל. והם השתוממו ואמרו ש“אצלם הוא לא התנהג ככה בכלל”, אף־על־פי שגם אצלם הרגישו שהוא מביט על כולם מגבוה, וזאת בהחלט הרגשה בלתי־נעימה.

טוב, הנה אני שוב מסתבכת ומקדישה יותר מדי זמן ותשומת־לב לגלגולים של החבר רַשקֶס, מה גם שעוד תוספת קטנה יש לי כאן משלי. אבל לפני שאפטר ממנו אני רוצה לרשום לי פה לזיכרון, לכבודו של צבי מחפצי־בה, קטע טיפוסי קטן משיר שהוא כתב, “לכביש”, ובהזדמנות קרא אותו בפתוס גדול לפנינו, ואז גם כל אחד מאיתנו קיבל דף מודפס ובו השיר – בשפה העברית, כמובן, שבינתיים כבר הגעתי בה למדרגה שאני כמעט לא צריכה שיסבירו לי בשביל שאבין. אז הנה אני מעתיקה פה מהדף כמה שורות שבאות לומר לנו, הסוללים, מה אנו עשינו:


חֵרותּ אִוִּינוּ – צֶדֶק בִּקַּשְׁנוּ –

וְאוֹתְךָ סָלַלְנוּ; וְאוֹתְךָ יָצַרְנוּ;

הַצִּוּוּי הָאַמִּיץ, הֶחָזָק, הַבָּטוּחַ,

הַמַּרְאֶה דֶּרֶךְ וְעַל דְּרָכִים הוּא גוֹזֵר – הַבָּז לְצִדֵּי

דְּרָכִים – –


ככה אני נכנסתי לשירה עברית. ועכשיו אני חוזרת קצת אל שכנא רַשקֶס, והלוואי שזו תהיה סוף־סוף פעם אחרונה.

ובכן, בזמן העבודה בראס אל־עין (מקום של מעיינות, כמו שכבר אמרתי, והרבה ירק, ומבצר עתיק שקוראים לו… טוב, שכחתי איך קוראים לו) היו מביאים לנו כבר חצץ מוכן באבטומובילים של משא. והנה, יום אחד כשאני עברתי במקרה עם המריצה שלי על־יד האבטומוביל כשהוא עמד והריק את החצץ את מי אני רואה משגיח על השוֹפֶר שיריק כמו שצריך אם לא את החבר רַשקֶס, והפעם בלי סוסה, ועל הראש לא כפייה ערבית אלא קובע־פקק די חדש, ומכנסיים קצרים (מבד טוב) וחולצה, וסנדלים יפים, כמו חצי בעל־בית. אני נעצרתי וראיתי שעל דופן האבטומוביל יש כתובת באותיות לבנות גדולות: “זוננשיין /הובלות ומשלוחים/ פתח־תקווה.” בעצם לא הייתי מתפלאה גם לו היה כתוב שם השם של רַשקֶס, כך אמרתי לעצמי. הוא שם לב שמישהו נעצר להסתכל, הביט הצדה וראה אותי, ורגע אחד, כנראה, היה לו קצת לא נעים, אבל מיד הוא הזדקף וצחק אלי, ואמר לי יפה שלום, וצחק עוד פעם ואמר: “נו, אירינה, בכל מקום שלא זורעים אותך את צומחת, נכון? אז גם אני כך, חה־חה־חה.” ואני לא התעכבתי לשיחה, ואחזתי בידיות של המריצה שלי והמשכתי, בלי לענות לו כלום. אולי כתוצאה מזה הוא כבר לא ליווה אחר־כך את האבטומובילים שהביאו את החומר אלינו.

ועכשיו אני מרגישה כבר מוכנה ובשלה להגיע לעיקר. בלי להאריך. ולסיים בזה.

כשבאנו הנה, בבוקר של יום ראשון אחד, לפני איזה חודשיים, האנשים מ“פלוגת בוני מסילות־ברזל” של “גדוד העבודה”, בשביל להתחיל בעבודה, האבטומוביל של מחלקת עבודות ציבוריות הביא אותנו לצריף קטנטן והנהג אמר לחכות רגע כי תיכף יבוא האינג’ינר שאחראי לניהול. באמת לא הרבה חיכינו והאיש בא: קובע־פקק חאקי, משקפי־שמש, בגדים אזרחיים חאקי, גרבי־ספורט גבוהים חאקי ונעליים חומות. שוזף וחסון, גבר שנראה בגיל בין 35 ל־40, מתקרב בשקט ומחזיק איזה תיק של קרטון ונעמד מולנו כמו קצין מול שורה של חיילים, וסוקר כל אחד מאיתנו, עדיין בלי לומר מלה. ואני בלב שלי מתחיל דווקא להיות אי־שקט.

“שלום, חברים,” הוא אומר, בשפה עברית, אמנם באקצנט רוסי אבל כאילו אף פעם לא דיבר שום שפה אחרת, “קוראים לי שטייגר, או אלכסנדר שטייגר, ואני אהיה איתכם עד שנגמור יחד לסלול את החתיכה הזאת של מסילת־הברזל, בתור מהנדס או מנהל־עבודה או מה שתרצו, מטעם מחלקת עבודות ציבוריות של הממשלה.”

הוא השתתק קצת, ועוד פעם סקר את השורה. רק שהפעם התעכב קצת כשראה אותי, וחייך ואמר: “הפתעה נעימה לראות כאן פנים מוכרות,” הוא אומר ישר אלי, “את אירינה, נכון?”

וכל החברים מפנים את המבטים שלהם אלי, ואני מרגישה שלולא השיזוף החזק שלי היו רואים שאני הסמקתי כמו בתולה, והוא החיוך שלו מתרחב והוא כאילו מסביר לכולם: “אירינה ואני הגענו באונייה אחת מקונסטנטינופול לפני… כן, שנתיים בערך… זה היה בדיוק אחרי המהומות של מאי 21'… ומאז לא התראינו בכלל… נכון, אירינה?”

בקול שלא נשמע כמעט עניתי: “נכון, סשה…”

טוב, זהו! לא עבר זמן רב וידעתי שהגעתי לרומן של חיי, והוא נותן לי את ההרגשה שגם הוא חיכה שנים לדבר הזה שמתפתח בינינו מיום ליום – על־כל־פנים, חיכה מזמן שהגיע לקונסטנטינופול.

מתברר שזמן קצר אחרי שירדנו מהאונייה הוא התקבל לעבודה הממשלתית הזאת כי הוא אולי היחיד מכולם שבאמת גמר לימודים בתור אינג’ינר לכבישים, גשרים ומסילות־ברזל, ונדמה לי שאפילו הספיק לעבוד ברכבת הטרנס־סיבירית כשגמרו לסלול אותה, והתפקיד הזה כאילו תפור בשבילו. בהתחלה, כמו שסיפר לי, אמנם חיפש את החבר הוותיק שלו מימי המהפכה הראשונה, פיוטר מוֹיסיִיץ' רוטנברג, שבינתיים קיבל פה בארץ את הקונצסיה להכניס חשמל לכל מקום, והוא בהחלט היה צריך אנשים כמו סשה ובעיניים עצומות היה יכול לתת לו אפילו תפקיד מרכזי במפעל שלו, אבל כאשר הוא הסכים לקבל את סשה לשיחה הוא אמר לו בפירוש שהוא מוכרח להיזהר מכל דבר שיזכיר את העבר שלו בתור מהפכן רוסי, כי אפילו בפרלמנט האנגלי בלונדון יש לו מתנגדים שמנצלים אל המומנט הזה ושואלים שאלות, איך נותנים לחוליגן מסוכן כזה קונצסיה כל־כך חשובה בארץ־ישראל, ולכן הוא מבקש מסשה שלא יפנה אליו עוד פעם לעולם, ממש כך, ובוודאי לא יוכל להכניס אותו למפעל של החשמל. לכל היותר הוא יכול לדבר בטלפון עם ידיד אנגלי טוב שעובד בלוד בהנהלת הרכבת ולהמליץ שיקבלו אותו, כי הוא בלי ספק יתאים להם וזה באמת עזר, כנראה.

וחוץ מזה סשה גם פנה אל אינג’ינר אחד ידוע מאוד בחיפה בשם וילבושביץ‘, שהיה חבר קרוב של גנרל גרמני אחד שנלחם בארץ־ישראל בזמן המלחמה ואחר־כך סשה הכיר אותו בטיפליס, כשהוא היה פעיל בגרוזיה, ואז הגנרל נתן לו עצה שאחרי המלחמה ישתדל להגיע לארץ־ישראל, ואם יצטרך מישהו אז שיפנה בשמו אל וילבושביץ’ ההוא. אז האיש הזה קיבל את סשה יפה מאוד ורצה בהחלט לעזור לו, אבל הוא עכשיו עסוק בבניית מפעל חדש בחיפה, וסשה בכל זאת בחר להישאר במקצוע שלו ולחזור למסילת־הברזל, אף־על־פי שכאשר משווים את הטרנס־סיבירית לשלוחה קטנה פה ושלוחה קטנה שם אז זאת ממש בדיחה!

בכל־אופן, משכורת בכלל לא רעה משלמים לו, ויש לו חדר לבד בצריף על־יד תל־אביב. ומכיון שאנו כבר בשלב שמדברים באופן מעשי על חיים משותפים, הוא אומר שיוכל אפילו להרשות לעצמו לקנות בתשלומים מגרש קטן על־יד תל־אביב ולהעמיד עליו צריף טוב (עם מטבח ומקלחת וכל מה שצריך), אבל אז הוא ירצה שאני אפסיק עם “גדוד העבודה” והוא יעזור לי לחפש אולי עבודה במשרד ממשלתי או פרטי בעיר, ואנו נחיה חיים יותר נורמליים.

אחרי שסיפרתי לו מה “החדשות המשפחתיות” שלי ושל מַניה, שאלתי אותו על המשפחה שלו באוקראינה. גם זה בכלל סיפור לא משמח. למשפחה היתה שם אחוזה עם יערות וכל טוב, אבל אבא שלו נפטר עוד לפני המלחמה וגיס אחד לקחו לצבא, והוא היה שלוש שנים בשבי אצל האוסטרים וכשהוא חזר אז הסובייטים תיכף החרימו להם את כל האחוזה וחילקו לאיכרים ומינו אותו, בתור חסד מיוחד, לנהל את העסק בשבילם. ואחר־כך באה המגיפה של טיפוס־הבהרות ובמשך שבועיים מתו גם אמא וגם הגיס, והאחות הגדולה, שנשארה יתומה ואלמנה בבת־אחת, הצליחה לברוח לחוץ לארץ; ומשם בן־דוד אחד שהסתדר מזמן בארגנטינה שלח לה ניירות לבוא בתור קרובת־משפחה. ורק הודות לבן־הדוד הזה סשה קיבל את הידיעות האלו, ויש גם אחות לא־נשואה שנשארה באוקראינה, אבל לא שומעים ממנה שום דבר.

לסשה יש כבר אזרחות ארצישראלית, שהוציא לא מזמן. הוא התפלא שאני לא טיפלתי בזה, והוא צודק. העברית שלו חופשית וזורמת, והוא אומר שכאשר ייוולדו לנו ילדים (הוא תמיד אומר “ילדים” ברבים, ואני שומעת וחם לי בלב!) אנו לא רק נדבר איתם עברית, כי זה מובן מאליו, אלא גם נשתדל בינינו לעבור לעברית. “אם החלטנו בדעה צלולה לקשור את החיים שלנו למקום הזה,” הוא מחייך. אבל זה אצלו מאוד רציני, “אז אנו צריכים לקשור את עצמנו גם לשפה.”

אני כותבת את הדברים האלה, ועוד לא כל־כך מאמינה שזה נכון.

מצאתי את הגבר של החיים שלי!

מצאתי את החיים שלי.

(כתוב עברית במקור)

שכונת מונטיפיורי, יולי 1924


רק לציין שביום ה־14 ביולי נולדה לאָרנה ואלכסנדר שטייגר בת ושמה דרורה. היא נולדה בלי הרבה קשיים בבית־החולים “הדסה” בתל־אביב, ברחוב גרוזנברג, ומשקלה היה 3.300 ק"ג. עכשיו היולדת ובתה בבית, בצריף החדש של משפחת שטייגר בשכונת מונטיפיורי על־יד תל־אביב. לבת ולאם שלום, והאם, לפחות, מאושרת. וגם האב. הוא בחר בשם, כי לא רצה להזכיר בזה את השמות של האנשים היקרים לנו שמתו עלינו ברוסיה אלא לבחור שם שאומר חופש.

סשה בכלל ברקיע השביעי. כמה ימים הוא לא הלך לעבודה ורק התרוצץ סביבנו, בבית־החולים, ובין בית־החולים והבית. הוא הכין לנו קבלת־פנים נהדרת, וגם סידר שבכל יום נקבל חלב טרי, ותוצרת טרייה אחרת לפי הצורך, מהשכנים הגרמנים שממול, מעבר לכביש, בשרונה. (דרך אגב: אנשים חביבים מאוד, מנומסים וחמים ודואגים, גם פטר וגם גרטרוד!)

והילדה! איזו יפהפייה, כמה שהיא מתוקה, וגם שקטה ולא מטרידה, בדרך־כלל! היופי שלי והאופי שלו, אפשר לומר… אני הייתי מוכנה לעזוב הכל וכל הזמן רק להיות איתה: להיניק אותה, ולהתפעל ממנה, ולשחק איתה.

בשכונה יש לנו פה אנשים מכל הסוגים, צעירים וזקנים. עם אחדים כבר התיידדנו, בייחוד עם ביכובסקאיה, זאת המשוררת שגרה בצריף קטן לא רחוק מאצלנו, שבאה מריאזאן והתחילה כבר לכתוב שירים בעברית.

יש לנו גם חתול קטן, ואנו קוראים לו גוֹגוֹל, אפור כהה, והעיניים חומות. גם הוא יפה ושקט, ואוהב מאוד לשחק.

ואלכסנדר מזכיר לי בלי הפסק: דרורה זאת רק התחלה. אנחנו נמשיך!

אני אוהבת אותו!


 

פרק עשירי: הבשורה על־פי רשקס

אל־עריש–חיפה, 1930־1925


בָּאופק השמש משתפלת והים מכחיל־משחיר. אור היום דועך, וגם החום הלח פוחת קמעה. פתח בית־האבן הדל, שבאחד מחדריו הוא מבלה את רוב שעות היום, ששה ימים בשבוע, עומד שכנא רשקס, לבוש מכנסי־בד קצרים וגופייה אפורה, רגליו בסנדליו, לראשו כובע־מצחה של עובד רכבת, וידיו שלובות לו מאחורי גבו. משמים, בטֵל ממעש, הוא ניבט נכחו.

יום העבודה נגמר.

“יום העבודה,” הוא צוחק לנפשו, בבוז מריר.

כבר חמש שנים הוא תקוע בעבודה הזאת של “מנהל־ספרים” במסילת־הברזל של סיני, או באל־עריש זו שכוחת־האל, שבאופן יחסי היא בכל־זאת כמין מֶכָּה לכל הנוחתים בשממות סיני. עכשיו, השבח לאל, מצרפים סוף־סוף מנהלית את מסילת־הברזל של סיני ל“פלסטיין ריילווייז”. אם ירצה, יוכל להמשיך בעבודה בלוד או אפילו בחיפה, ומן הסתם במשכורת משופרת.

מצד אחד, אם אתה עושה את החשבון לאמיתו: מה שאתה חוסך במקום הזה, שבו אין לך כמעט על מה להוציא את מעותיך, לעומת מה שתחסוך אם תגור בחיפה או בתל־אביב… והרי אין בדעתך להשתקע, בלוד, מה?!

חמש שנים של חירוק־שיניים.

של חירוק גרגרי חול.

אף שהחול כאן, למען האמת, הוא כמו משי. צח ורך. נימוח בפה, אם תחליט לאכול אותו.

ולהיחנק.

ולדעת שבעצם רק אתה אשם. רצית בזה. בכל חמש השנים האלו לא ניסית, ולו פעם אחת, להתעניין במשהו אחר: מוצלח יותר, הולם יותר, מבטיח יותר. משתלם יותר.

וכל הזמן להתהלך בגאווה פצועה ואילמת: קורבן. בהכרה שעוול משווע הוא זה, שבזבוז מחפיר הוא, להעסיק אותך בחשבונות האידיוטיים של הנהלת מסילת־הברזל של סיני; מקנטָרָה שעל הסואץ עד רפיח שבגבול בין סיני האנגלו־מצרית לפלשתינה המנדטורית, היא ארץ־ישראל המערבית.

ולהתגאות בזה שאין לך כאן אפילו סיכוי למצוא מישהו שיוכל להשתוות אליך בכלל בהשכלה, בהבנה, ברגישות אולי פראי־האדם המקומיים האלה, ה“עירוניים כביכול, ה”עראישֶׁה"? או שמא בני המדבר שמתיישבים כאן מדי פעם בעשרותיהם, או אף במאותיהם, לעשן את המקטרות הארוכות והפרימיטיביות שלהם, טעונות הטבק הגרגרי הירקרק והמצחין, ולשתוק, ולחכות למייג’ור האנגלי ההוא המדושן והמתורבש, שיבוא לשפוט ביניהם ולחרוץ דין? או אולי עובדי הרכבת ממצרים, המלוכלכים, מגודלי הציפורניים, רקובי השיניים, אכולי הכינים והסיפיליס ומוצהבי החשיש? ואפילו המייג’ור בעצמו ובכבודו, כלום היה מישהו מתחשב בו, או שוכר אותו לעשות איזו עבודה אחראית, באנגליה או באיזה מקום אחר, לולא התנדב להשקיע את שנות־חייו הטובות ביותר בשירות האימפריה הבריטית בפינתה המסריחה והנידחת ביותר! והוא עוד אינו מתבייש לרמוז לי שכל השנים האלו הוא יושב בלילות וכותב רשמי יומן מן השירות שלו ברחבי המדבר, ויום יבוא והם יופיעו בספרים בבריטניה הגדולה, המייג’ור צ’רלס ג’רוויס.

“טוז!” מבטבט רשקס בשפתו חרישית. ביטוי של גסות אצל העראישה, או אצל הבדווים הללו.

כן, דברים נדבקים אליו. הרגלים. דרכי ביטוי. אין מנוס מזה. תוך כדי הבוז והמיאוס. אולי זה גם בא לחזק את הבוז ואת המיאוס. כאשר במשך חמש שנים זהו עולמך, ובתוך החזֶרֶת הזאת אתה קם ושוכב, נושם ונושף, אוכל ושותה.

להוציא איזה סוף־שבוע פעם בחודש, כשאתה עולה לרכבת הבאה אחר־הצהריים מקהיר ונוסע עד לוד ואחר־כך משם ישר לחיפה, או שוהה מעט ומחליף ונכנס לרכבת הירושלמית ונוסע הלאה, פעם לתל־אביב, ופעם לירושלים דווקא, לשם שינוי, וחוזר ברכבת־הבוקר היוצאת לקהיר.

בעצם, לעתים קרובות יותר לחיפה מאשר למקום אחר.

מדוע? ככה. לא כל דבר צריך לנמק וודאי שלא לכל דבר ראוי להצמיד שאלה. יש דברים שאדם עושה רק מפני שכך “יוצא” לו, ומפני שכך “מתחשק” לו, או מפני שכך התרגל ונוח לו. אלא שלעניין זה דווקא לא יקשה עליו למצוא נימוקים ואפילו צידוקים, פשוטים אבל משכנעים.

ראשית, הרי הנסיעה הארוכה ביותר היא מאל־עריש לחיפה, ומאחר שהנסיעה ברכבת ממילא אינה עולה לו כסף (וזו אחת ההטבות המהנות ביותר הנלוות למשרה העלובה הזו במקום העלוב הזה), ממילא הארוכה ראויה להעדפה כשלעצמה. והמסלול החיפאי הוא גם, במובן־מה, היותר “אירופי”. אף־על־פי שגם כאן הרבה מקטעי הדרך אינם אלא חול יבש וצחיח וצמחייה דלה ויישובי כפר דלים ואוהלים מרופטים עטויי אבק, הרי כנגד זה המסלול החיפאי חוצה יותר בתוך ירק פרדסים, חולף על פני מושבות חדשות שבתיהן קטנים אך צחורי־סיד ואדמומית גגות הרעפים שלהם מצהילה את העין, וזעיר פה זעיר שם צץ לפניך משטח לבנוני של פריחת שקדיות בעונתן, ובעונה של פריחת ההדרים הניחוחות נישאים ופולשים אל הקרונות וכמו בולעים וכובשים את אבכות העשן שנפלטות מארובתו הפחוסה של הקטר האנגלו־מצרי השועט והגאה, אביר מסילות סיני וארץ־ישראל. ואם אין די בכל אלה, הרי כחול הים מלווה את מסעך במסלול הזה יותר מאשר בכל זולתו – בוודאי ללא השוואה למסילת־הברזל הישנה והעקלקלה מלוד לירושלים, שכמעט כולה כלואה ומסוגרת בין הרים וטרשי סלע ומדרגות מטע נושנות, מחוקות עד תום כמעט, ועם אי־אלה כפרי־אבן מאובּנים, ואת זו המסילה לחיפה מלווים גם חורשות וכעין יערות (אמנם כן, בלשון האשליות המקובלת בחברה החדשה של ארץ־ישראל אף הללו קרויים יערות, ואם יניחו להם לצמוח ולהתפשט מעט סופם שכך אמנם יהיו, בעוד עשרים שנה, למשל). ולבסוף, המסלול הזה “אירופי” יותר גם מפני שלעומת כל האחרים אחוזם של “אירופים” בתוך כלל נוסעיו הוא הגדול יותר. ובזה הכוונה הן ללבושם של הנוסעים, שבימות החורף לפחות מרובים בו למדי אנשים החובשים מגבעות מן הסוג המהוגן, שבלעדיו לא יעלה על דעתו של אדם באירופה להיכנס לרכבת, בקיץ מרובים בו חובשי קובעי־פקק או אף כובעי־פנמה, בין מקרב פקידות השלטון בין מקרב התיירים המשוטטים בארץ ובין מקרב האינטליגנציה המקומית (אם אפשר לקרוא לה כך), ונוסף על כל אלה נזקקים לה לא מעט מן החלוצים החדשים בארץ, ליישוביהם החדשים והפחות חדשים, הם ודבּריהם ומוריהם ורופאיהם וגזבריהם וכל כיוצא באלה, אנשים שגם אם לבושם פשוט ונוטה לרישול ואין לראשם אלא קסקֶט או בֶּרֶט, או אף כובע־קש מרוט וקרוח ורחב־תיתורה, עדיין חותמה של אירופה טבוע בפיזיוגנומיה שלהם, בשיחם ושיגם ובאורחם ורבעם. ואלה הם הדברים (הו, עדיין, תודה לאל בורא עולם!) הנחשבים ביותר בעיניו של שכנא רשקס בייחוד מאז שהוא שרוי במקום הזה של חולות וים ודגים ושלווים וחורשות תמרים שאליו נקלע – ספק מתוך בחירה ספק באקראי – אשר באין ברירה יש והוא חש כבר חיבה אליו. חידות מי יבין.

ועדיין לא נתמצו בזה מעלותיהם ועדיפותם של חיפה והמסע אליה מבחינתו של שכנא. מעלה אחת נוספת יש לחיפה והיא כביכול טכנית בלבד, שיכול אתה להמשיך דרכך ממנה במסילה הצרה עד לצומת שבכפר צמח רוחש הזבובים שבקצה הדרומי של ים כינרת, ואם תרצה מאוד, וגם תהיה העת בידיך, יזמין אותך נהג־קטר כלשהו להתלוות אליו במסלול מרהיב־עין ומשתבלל לאורך הירמוך עד לתחנה התורכית הישנה שעל המעיינות החמים של אל־חמה, ומשם למעלה עד לתחנת הצומת התורכית של דרעא היא אדרעי שבתנ“ך ומשם שמאלה־צפונה, בקטע הפעיל של מסילת הברזל החג’אזית המובטלת, עד דמשק, ושם, כמו שהזדמן כבר פעם בפועל ממש, ללון בביתו הצנוע של נהג־הקטר, ולאכול בצל קורתו, עם בני המשפחה, ולגלגל שיחה מבודחת (בתנועות ידיים בעיקר) וללמוד משהו על האוריינט ה”האמיתי" ומנהגיו, ואפילו לחלוץ נעליים בכניסה למסג’ד הגדול של הכליפים בני אוּמַיה בתוך העיר העתיקה ולהיכנס פנימה, ולעמוד שם קצת מהצד ולראות את האנשים בכריעות התפילה שלהם, באור פתילות־השמן של נברשות־הנחושת העצומות המשתלשלות ממרומי התקרות הקעורות.

אבל שוב נמצאים אנו פוסחים על שבחיה של חיפה גופה שבזכותם רשקס מעדיף אותה כל־כך, שהרי אין עיקר מעלתה מתבטא בכך שהנוסעים אליה משובחים, או שמשובחים הם המקומות שאליהם יכול אתה להגיע ממנה. בסך־הכל, יש להודות, אין היא אלא עיירה קטנה שרחובותיה מעטים, וקצת מהם, אלה של שוק החַמרָה הערבי הצפוף או של ארד אל־יהוד, צרים ומעופשים, אלא שאף־על־פי־כן המפרץ הגדול אשר לחופו היא שוכנת משרה עליה איזו רוח של רחבות וגדולה, של עיר מתהווה או אף כרך לעתיד לבוא. גם המושבה הגרמנית, שהיא כמו חוט־שדרה ללטאה זו שראשה במפרץ וזנבה בהר (אם אפשר ליישב, ולוּ בדוחק, לטאה עם חוט־שדרה!), מעמידה כמין אמת־מידה של סדר ומשטר ותוכנית והרחבת־הדעת לכל העיירה הזו כולה. כיוצא בזה בניין הטכניקום שבשכונת הדר הכרמל, שלא במקרה הוא מעין השלמה לאותה אמת־מידה של המושבה הגרמנית. משל היו שני אלה שתי שפתיים מקבילות ונושקות של אותה קונכייה עצמה, מן הקונכיות הללו שקונים בחנויות של מזכרות. או שאותן עשוי אדם למצוא, במצבן הקמאי, על חוף ימה המרהיב של אל־עריש המסואבת.

ועדיין לא תם בכך פירוט שבחיה של חיפה, שהרי אין עיר משתבחת רק ברחובות ובנופים ובניינים וסדרים שבה אלא גם, ואף בעיקר, ביושביה. ומן הצד הזה גם איש סר וזעף ומקופח ונרגן וקוֹטטָן כשכנא רשקס חש עצמו בחיפה (לעתים) כמי שבא אל המנוחה ואל הנחלה. אירופים מסוג אלה שהוא חסר אותם, לא רק בפאתי מדבר סיני ובמבואותיה של ארץ־היאור אלא גם בירושלים ובתל־אביב ומכל שכן בפתח־תקווה, ובחדרה, הריהו צפוי ביותר למוצאם בחיפה, ובפרט בשכונת הדר הכרמל ובקצת ממורדותיו של ההר, ואפילו בשכונת בת־גלים שעודה נבנית והולכת על המים ממש, בכניסה אל העיר מדרום. אלה הם, בעיקרו של דבר, אירופים הקרובים בטיבם ובעברם ובחינוכם לשכנא רשקס עצמו, שכמוהו נולדו בגליציה המזרחית או המערבית, בלבוב או בטרנוב או בקראקוב או בקולומיאה או בפשֶמישל בימי מלכות בית האבסבורג, ונתחנכו על ברכיה של תנועת “השומרים”, שהיא עצמה נתחנכה על ערכי החופש והפיוט ואהבת הטבע של ה“וואנדרפוֹגל”, של העולם דובר־הגרמנית במיטבו: אנשים רחבי־אופק, בעלי־נפש, רוויי תרבות (גרמנית בעיקר, כמובן), פתוחים לעולמם של דוברי פולנית ודוברי רוסית או אוקראינית אך מצוינים בבקיאותם בלשון הגרמנית וביצירתה המופלאה, למעגלותיה. שהרי, אם לראות דברים כהווייתם, גרמנית היתה לא רק לשונם של גיתה ושילר וניטשה ושופנהואר ולייבניץ וקאנט ורילקֶה וגיאורגֶה אלא גם לשונם של פרויד ויונג, ומרקס ואנגלס ובאבּל ולָסָל, ואוטו באואר וקרל קאוּטסקי וקרל רֶנֶר, שלא לדבר על תיאודור הרצל ומקס נורדאו ובוּבּר ולנדוֹאר, קל־וחומר של אלזה לסקר־שילר וגרהרט האופטמן ושניצלר והלדרלין וטראקל וצווייג וואסרמן. שלא לומר מלה אחת על המוזיקה. וכי קמו לה למוזיקה במאתיים או שלוש־מאות השנים האחרונות נפילים וענקים שלא היו גרמנים – ואם קמו כאלה הלא הם בטלים בששים, בכמות כבאיכות, לעומת גידוליה ונגידיה של התרבות הגרמנית! ושלא לדבר כלל על מדעי הרוח והלשון והטבע, ועל הטכניקה, ועל הציביליזציה בכללותה, בדורות האחרונים, שבכולם טבוע, יותר מכל, ובראש וראשונה, חותם רוחו של העם הזה העמקני, השיטתי, הלמדני, הגאוני – הוא העם הגרמני!

כאן, בחיפה, הוא מוצא את האנשים האלה, רובם מי שעשו, כמוהו עצמו, זמן־מה באחד הקיבוצים של התנועה הצעירה, תרמו את שלהם לבניין הארץ במובן הפיזי הבסיסי, בסלילת דרכים, בייבוש ביצות בהתיישבות, אך עד מהרה נמצאו חורגים מן המסגרת הקולקטיבית, בלתי מסוגלים להסתגל, ביקורתיים מדי, או תופסי־מרובה, בעלי מעוף ואינדיבידואליסטים מדי… (הוא לא יתבייש להגדיר כך את עצמו, למשל!) וכעבור זמן קצר הגיעו לפעילות, להישגים, אפילו להצטיינות, במסגרת ציבורית רחבה יותר, מפלגתית או הסתדרותית, או כמחנכים חדשנים, מפלסי דרכים. או אפילו להפתעתם של האנשים הללו עצמם, כאנשי היוזמה הפרטית ­ ובדרך כלל, שוב, חדשנים ומפלסי דרכים.

לא שהוא מרבה להתרועע עם החיפנים הללו, שהם לפי כל הסימנים, אֶחיו לערכים ולתרבות ולחינוך ולחריגה. גם אין לומר שהוא עצמו מקובל וחביב עליהם כל־כך ושהם מייחלים לביקוריו הנדירים, מתעניינים במעשיו, מחכים למוצא פיו ודרוכים לשמוע את חוות דעתו. אבל, באיזה אופן בלתי נתפס, הם חשים עצמם כולם מחוברים בכמין שותפות גורל, או לפחות בשותפות שגם תככים ורכילות וצרות־עין הם מסממניה והם המשַווים לה אותו אופי מיוחד של משפחה, אחווה מאסונית, או קבוצת־מוצא.

בחיפה, אגב, גם יש לו מגרש, מאושר ורשום במשרד ספרי האחוזה. מחסכונותיו, מעשר ממשכורתו הקולוניאלית הזעומה עד לעלבון, בתוספת אי־אלו הכנסות חד־פעמיות שזכה בהן במתן שירותים שנתבקשו ממנו ועלה בידו להעניקם, בלי להסתכן חלילה, צירף פרוטה לפרוטה עד שמצאה ידו לשלם את דמי רכישתו של אותו מגרש בן 800 פיק, שהם כמדומה פחות מ־650 אמה, באדמת בוּר נטועה כמה עצי סרק ועץ תאנה אחד, במעלה הדר הכרמל. יום יבוא, אומרים, ויהיה שווה פי חמישה או פי עשרה ממה ששילם בעדו. כך מבטיח מנשקה זוננשיין, שהוא שזימן אותו עם בעליו של המגרש, הבּהאי שָפיק, והוא שתיווך בין השניים ודחף את העסק, במרץ אך בלא סימני בהילות, כיאה וכיאות, כבעל ־מקצוע אמיתי. הרי זה אותו מנשקה שזימן לו, פעמיים או שלוש בשנים האחרונות, קצת מאותן הכנסות צדדיות על שירותים שיכול הוא, רשקס, להעניקם לו בשל עבודתו הפנקסנית, ובכך קירב את סיומה המוצלח של רכישת המגרש בחיפה. “אין בארץ הזאת עסק יותר בטוח ויותר משתלם מאדמות,” חוזר מנשקה ומלמדו, והוא הלא מדבר כבן דור שלישי של בעלי־ניסיון במיקח אדמות וממכרן.

מן החוף החשוך נודף עכשיו ועולה ריחם הטוב, המגרה והעשן של דגים הנצלים ומיטגנים בסוכות כפות־התמרים, ושכנא רשקס ננער מהרהוריו, הוא נכנס אל בית־האבן הקטן והשפוף שבצד תחנת־הרכבת. שם נמצאת עדיין לשכת החשבונות של מסילת־הברזל הסינאִית, שהוא למעשה עובד־קבע יחיד בה (“מנהל־ספרים בעל־מקצוע” הוא צוחק בלבו פנימה, כל אימת שהוא זוכר איך התייצב בשעתו לפני האדון תומאס דארבּי במשרדים הראשיים בלוד), ושם, בפינה אחת בלתי מוגדרת כל צורכה, מוצבת המיטה המתקפלת שעליה הוא ישן, כאשר, מטעם זה או אחר, אין הלילה יפה ללינה תחת כיפת השמים הגבוהים, לקול רחשם הקצוב והמתמיד של הגלים הרכים המשתברים אל החוף. עם כניסתו הוא מתכופף אל מנורת־הנפט שלו, מדליק גפרור להעלות בה אור, אף שגם בחשכה שמורה עמו תמונה מדוקדקת בל תכזיב של הבית על כל פרט ופריט אשר בו. אך הפעם הוא עומד רגע ותוהה, וחוכך בדעתו, ומטיל את כובע־המצחה הדהוי שלראשו על שולחן־העבודה שלו, ומן המגירה הוא שולף מוכנית חפיסת סיגריות מטוסיאן, וכן סכין ומזלג, ונותן אותם בכיסי מכנסיו הקצרים ובינתיים מוטח אליו פתאום, כמו על כנפי הרוח, גל נוסף של אותו ריח טיגונים משפת המים, ובאחת הוא גומר אומר בנפשו ומנמיך את פתילת המנורה, ונושף עליה בעד ארובת הזכוכית שלה לכבותה, ובטורקו את הדלת הוא נושא רגליו אל מבוע הריחות ואוֹצָרָם.

אין הוא יכול להתאפק מלחזור ולומר לעצמו, בפעם האלף, שצירוף ריחו המלוח של הים בשִפלוֹ וריחם הצרוב של הדגים המיטגנים בשַמנָם הוא אמנם צירוף שאין לעמוד בפניו.

דשדוש הסנדלים בחול הקימח יש בו להכביד מעט, ובלי ספק פשוט היה יותר לקרב אל הסעודה יחף, כדרך אנשי המקום בהיאספם של הכֵּרה בגלביות המפולשות שלהם. אבל הסנדלים, אף שלפעמים אינו טורח לאבזם אותם, הם מעין סימני מעמד שעליהם הוא מקפיד כאן, בדומה לסכין ולמזלג ולקערת־הפח הפרטיים שהוא מביא עמו אל השולחן – ובדומה לחמשת מיני הכפות והכפיות, שבהם ביקש להתמיה ולקבוע לו מעמד משלו בקולקטיב החלוצים, שם בנקודת החיבור של עמק יזרעאל ועמק בית שאן, בראשית דרכו כציוני מגשים בארץ הזאת, אותם כלי־שולחן משלו שאולי הם שהגדישו את הסאה ובגללם גורש מלהיספח בנחלתם.

“אהלן, אהלן!” מצהיל לו מוצטפא הטבח שלום ממרומי קומתו הסודאנית הגבוהה, “ערב טוב, ח’וואג’ה שכנא!” ואחריו מחרים־עונים שבעת או שמונת הסועדים שכבר הסבו על המחצלת הפּרוּשׂה בחול, תחת כפות־התמרים שמעל עמודי הסוכּה הגבוהים, שפופים מי על קערת הפח שלו ומי על פנכתו הצבאית הבריטית ומיטיבים לבם, אגב מצמוץ שפתיים של הנאה וקורת־רוח, בבשרו הרך והערב של הדג רווי השמן ומלפּתים פת רקועה באותו השמן. הסועדים זעים לכאן ולכאן, איש על רגליו המשׂוכּלות לו תחתיו על המחצלת הבלויה, לפַנות מקום ביניהם למנהל־הספרים של מסילת־הברזל המלכותית.

“ערב טוב, יא ג’מאעת אל־ח’יר!” מברך ח’וואג’ה שכנא במתינות כבוּדת־אנחה את חבריו לסעודה, דייגים וציידי שׂלווים ועובדי רכבת, ותופס את מקומו בנחת: אחד מן החבורה, אך גם נשוא־פנים שבחבורה. הערב הוא מזהה בתוכם גם פקיד־מכס מפורט־סעיד, פלוני עבד אל־מוּנעם, הזכור אולי בזכות תבלול שבעינו וסימני אבעבועות שבלחייו, והוא עצמו בן למשפחה עראישית. לפיכך הוא משפד אותו במבט מושחז־נוטף ומנהם: “ערב טוב, יא עבד! מה שלומך? ומה הרוח הטובה שמביאה אותך אלינו כאן?”

“מבריחים הוא בא לחפש אצלנו!” מתגרגר צחוקו הרועם של מוצטפא, תוך שהוא מהפך מצד אל צד את הדג שיוטל עוד מעט לקערתו האישית של ח’וואג’ה שכנא.

“ואללה, לראות קצת את המשפחה,” מסנן עבד אל־מונעם. “וגם מתגעגעים לחברים, מה…”

כמו מן האוויר קלט שכנא רשקס, לשׂביעות־רצונו ולזחיחות־דעתו, את ניב דיבורם של העראישים, תוך שהוא שומר, עם זאת, על מבטאו הפולני־הגליצאי. בחמש שנות ישיבתו במקום הזה למד, כמדומה, להכיר את הדקויות והטיות הקול שבדיבורם של בני המקום. עד כדי כך שאפילו ידען מופלג כמו המייג’ור אירע לו שנועץ ברשקס לגבי מובנו המדויק של ביטוי זה או אחר שהגיע אל אוזנו. אבל חרף כל ההתערות והקרבה היה הריחוק אשר חש גובר והולך.

בחצי אוזן מקשיב עכשיו שכנא לדברים המוחלפים בחשכה, אגב עישון סיגריה מלוּפפת או מקטרת מרירית, מעל אִדרותיהם המעורטלות של הדגים שכבר נאכלו כליל, וארשת פניו, מכל מקום, אומרת שווין־נפש מחושב, תוך שהוא עושה מעשיו בקפידה זהירה אך החלטית, בסכין ובמזלג שבידיו ורוכן אל הדג הנכסף.

הים. הים. למלום רחשו השקט, התמידי.

“אתה חושב תישאר פה, אדון שכנא, מתי יעבור הרכבת של סיני למנהל בלוד?” מפתיע אותו האורח מפורט־סעיד בעברית עילגת.

“למה לא?” משיב רשקס ערבית, בתמרון־הטעיה דיפלומטי בסיסי. “כמו שיגידו לי מלמעלה, אני אעשה. ירצו אשב פה, אשב פה. ירצו אלך לג’יהנום, אלך לג’יהנום.”

הכל צוחקים, בנימוס ובאי־אמון.

“לא, אני חושב אתה תלך מפה, אדון שכנא,” חוזר הלז לשלו, בעברית. “ישימו אותך אולי בתל־אביב, או בחיפה. מה יש לך תעשה פה, באמת… שָמָה אתה תמצא אחת אשה, ותתחתן, יהיו לך ילדים – –”

“גם פה לא רע לו,” מתערב אחד הדייגים, סעיד שמו, שהבין לפחות את רוח דבריו של פקיד המכס. “אולי לא נכון, ח’וואג’ה שכנא?” ובגיחוך מרחיב פה, חושף שיניים, הוא ממשיך: ח’וואג’ה שכנא לא צריך יתחתן. יש לו חברה יפה בעזה, שמה נַדיה… מתי הוא צריך הוא יילך אצלה והוא מבסוט. היא גם לא יְקָרה." והוא קרוב להתפקע מצחוק כשהוא מסכם: “זה גם יותר בזול מלקחת אשה ולהתחתן איתה!”

“ואללה, חוואג’ה שכנא, זה נכון מה אומר?” תוהה מוצטפא, ספק מחניף ספק מקנטר. “אני לא מאמין!”

“אם סעיד אומר, בטח סעיד יודע,” חוזר רשקס ונזקק לנשקו העדיף, הדיפלומטיה. קולו אדיש וצונן.

וכאן מתעורר הדייג השני שבחבורה, מחמוד, שותפו האלמן של סעיד ורעהו מנוער, ובין שאיפת עשן אחת לחברתה הוא מחווה דעתו כיודע דבר:

“אני לא חושב בלי חתונה זה יותר טוב. מתי יש אשה בבית כמו אצל סעיד זה הרבה יותר טוב. למה אז מתי הוא חוזר בלילה מן הסירה ונכנס לבית שלו, תיכף הוא יכול להפוך אותה – –”

כאן הוא פוסק ממשנתו, בלי לפרט עוד, והכל מגעגעים בצחוק טוב־לב לפי שהצד העובדתי שבתיאור ידוע ונהיר להם לכולם – וקודם־כל מתוך דרכו המסורתית של סעיד עצמו במסירת דברים כהווייתם.

“חוץ מזה, יא ג’מאעה,” נשמע קולו הסדוק של ראוף הקיטע, חייל תורכי לשעבר במלחמה הגדולה, וכיום צייד שלווים או מבריח־מזדמן הבקיא בהוויות העולם, “נדיה ההיא העזתית היא בשביל ג’רוויס בק, והמייג’ור לא ייתן לה לקבל את ח’וואג’ה שכנא. אני חושב הוא הולך יותר טוב אצל רַמזִיֶה. היא לבנה ושמנה, ויותר טובה מנדיה.”

“זה כבר אתם תחליטו, ואני בינתים אלך לישון,” חותך רשקס וקם על רגליו. "הוא נוטל את כלי־האוכל שלו וניגש אל המים לצורך שטיפה ראשונה. אחר־כך ידיח אותם הדחה של ממש במי הברז המעוקם שליד פסי המסילה.

“ואללה הוא צודק,” מזדרז מחמוד להסכים. “יעשה ביד, זה יותר טוב, ולא עולה כסף”

“מחמוד יודע,” נענה לו רשקס לקול מצהלותיהם של כל המסובים, “זו הרי המומחיות שלו… רגל אחת אין לו, אבל שתי ידיים יש!”

“אוף, אוף, אוף!” הם נראים עכשיו, מנפנפים כפות ידיהם, מתפעלים באמת ובתמים מן התקיעה הגדולה הזאת.

בשובו בסלידה למעונו־משרדו יסגור שכנא רשקס את הדלת אחריו וידליק שוב את הפתילה במנורת־הנפט. הוא יפתח את המיטה המתקפלת, ייפול עליה בתחתוניו, ולאור המנורה ימשיך בקריאה מן המקום שבו הפסיק אמש בספרו (הגרמני) של זיגמונד פרויד על פשר החלומות.

לאחר כמה דקות של קריאה, לאחר שהפך דף ועוד דף בספר וסימן עד היכן הגיע, הוא מניח את הספר מידו ושוכב על צדו ומתאמץ להקשיב אם עדיין נמשכת ההתוועדות בסוכה שעל החוף. משנחה דעתו כי רק למלום הגלים הוא שמוסיף להישמע, הוא נושף ומכבה את המנורה ופותח את הדלת להפיג את החום ונשאר שכוב על צדו, שמאלו תחת ראשו ועיניו אל המיית הים.

איזו חֶברה, הוא מסכם לנפשו, ולא לראשונה. איזה חיים, מלבוב המעטירה, על אווירתה התרבותית־הערכית ועל התסיסה הרוחנית־הרעיונית שלא פסקה בה מעולם, אל החור המבאיש והמנוון הזה – בשירות הוד מלכותו, בחסד האלוהים מלך בריטניה מגן האמונה וקיסר הודו. לשם כך יצאת מארצך ומבית אביך בגיל עשרים ומשהו, באביב ימיך, אחוז התלהבות ציונית ונכון לחלוציות ולהקרבה, נוטש קן משפחה ונופי ילדות, נודר נדרי שכחה מכאן ונדרי הגשמה מכאן, נמשך אל נופי קדומים ורוקם חלום עתידות! פוי, טינופת…

רגע, רגע, הוא מרסן את עצמו. פה אין לך קהל, וגם אם תיקח לך חצוצרה ותצא להעיר את כל אלפיים החלכאים הגרים במקום הנאלח הזה ותשמיע להם את כל הטענות האלו, לא יהיה גם אחד שיבין מה אתה רוצה מהחיים שלו. רק בוז יבוזו לך, ככתוב. אם אמנם יש לך טענות, אין לך לטעון כנגד עצמך. אתה ושכמותך אולי רקמתם לכם חלום, אבל קודם כל מפני שנפשית נחוץ היה לכם איזה צידוק לבריחה. בריחה ממקום שבו ריחפו עליכם סכנת כליה וחידלון וסכנת התרוששות ועוד מיני סכנות ממשיות, שהומחשו בעליל שוב ושוב בסערת המלחמה העולמית ומאבקי־הדמים שלאחריה. ואולי בראש ובראשונה בריחה מעצם המשכה של ההוויה היהודית שלכם, שהטרגדיה והאסון אחוזים כנחושתיים בקרסוליה, ובריחה ברגע היסטורי מסוים, שבו אכן נסתמו פתחי המנוסה האחרים, כולם או רובם, ו“ציון” הצטיירה פתאום כגאולה שלמה, מֶטא־היסטורית, משיחית לכל דבר, וכדי שלא להשאיר כל מקום לספק באשר לוודאותו של החזון הזה מאיזה צד אחר. העמסתם עליו עוד טונות של חזונות מסוגים אחרים. בווירטואוזיות הרעיונית שלכם, הרעננה והשטחית, ניקזתם כביכול אל הערוץ שיוליך אֶתכם אל חופי כנען את זרמי־האיתנים הגועשים שחישבו לשטוף באותו הרגע את אירופה כולה, את העולם כולו, את המין האנושי כולו, ולהטות את ההיסטוריה מכל נתיבי עברה אל הערוץ הצר הזה עצמו.

אם לא ראית לעצמך תחליף לחלום־הבריחה הזה, אין לך לטעון אלא כנגד עצמך. ואם יתברר לך כמעט מיד שאתה אישית לא השתנית בכוח החלום, ונשארת אלמנט “בלתי חברתי” או “אנטי חברתי” כמקודם, וכמו כפוי־שד התקוממת על כל אותם ערכי המעלה והדפוסים המחייבים שמכוון היית להלכה לכפות אותם על אחרים, ולא נותרה לך כאן, בעצם, שום מסגרת שתוכל להיקלט בה ולתרום לה את מיטבך, אין לך לטעון אלא כנגד עצמך. ואם עקב כל זאת לא נמצא לך בארץ הזאת מקום זולת הפינה המקוללת הזאת, שמכל הבחינות היא מחוץ לתחום – אף מחוץ ל“תחום המושב”, אם תרצה – אין לך להודות על כך אלא לעצמך.

וקצת, הוא מוסיף ומקניט את עצמו, גם לאינג’ינר אלכסנדר שטייגר ה“לֶמֶך” הזה, שהיה כבר בן קרוב לארבעים כשהגיע לארץ החלוצית הזאת ולחברה הצעירה, הנערית, שהלכה והתרקמה בה, והוא לא ידע דבר וחצי דבר לא על זו ולא על זו. אותו שטייגר, שבמקרה נתקלת בו אז, בכניסה לנציגות הבריטית בקונסטנטינופול, בשלב שלפני האחרון בדרכך ארצה, ואף זאת אולי רק בזכות המקרה שזימן לך את התמהוני השני, מקס, הפיני הצעיר שהחליט להיות ארכיאולוג של שבטי ישראל בארץ־ישראל והכיר את שטייגר קודם בלנינגרד, עוד כשהיתה פטרוגרד, ערב עלייתם של הבולשביקים לשלטון. אותו הפיני הצעיר שאולי בזכות היותו נוצרי נתאפשר לכם שניכם לרדת לחוף ביפו כשפקדו על האונייה לחזור לקונסטנצה בגלל הפרעות ביפו ורב־החובל האיטלקי התחכם…

אתה זוכר, שכנא, איך למחרת הוליכו אתכם רגליכם, את “שלושת המוסקטרים”, כמו שקרא לכם האיטלקי החביב והמטורזן – יחד עם זילברמן מן הגליל, שהחליט להיות הפטרון של מקס אחרי שהכיר אותו באונייה – אל בית־הקברות החדש של תל־אביב, ואיך עברתם על־פני ארבעים גלי־קבר רעננים ותחוחים, קברותיהם של הרוגי ה־1 וה־2 במאי, ימי הפרעות של אותה שנה ביפו, שבכל אחד מהם היה נעוץ לוח־עץ קטן ועליו רשום שמו של ההרוג, לבד מכמה ציונים חלקים שעדיין לא הוברר שמו של מי שנטמן שם באדמה מתחת להם ואיך מול הקבר שעליו נרשם “יוסף חיים ברנר” עמדת עמידה ממושכת, דרמטית, “שומרית”, כזאת, והרגשת פחד איום עולה מתוכך ומשתק אותך, ואיך כדי לדחוק אותו מתוכך קפאת בעמידת־דום, ידיך מיושרות ומתוחות כלפי מטה, ולחשת לעצמך (ובגרמנית דווקא), כמו בהצגת תיאטרון, וכמו איש היודע שנועד לגדולות וחובה עליו לומר משהו חשוב במעמד כזה: “הם לא יפחידונו!”

מקס, לפחות, הבין במה העניין, מה קרה, על מה ולמה. וזילברמן על אחת כמה וכמה וגם אתה, שכנא, כמובן. אבל השטייגר ההוא… עמד והביט סביבו כל הזמן כתרנגול בבני־אדם, כמו שאומרים.

אבל הוא מצא יפה מאוד את מקומו בארץ, ולא נזקק לזמן רב כל־כך. טוב, הוא בא מרוסיה. כך נהגו לתרץ פה את הכל כשאנחנו באנו ארצה: “הרוסים, ותיקים כחדשים, שולטים פה בכל העמדות, ובכל מקום הם מקדמים זה את זה.” רשקס האמין בזה אז, וברור שהיה לכך איזה יסוד, אבל באשר לו, חשובה היתה יותר מכך העובדה שהביא איתו ניסיון מקצועי, ובמקצוע שלא היו בו הרבה מתחרים. וגם היה לו אל מי לפנות: מצד אחד, אל פנחס רוטנברג, חבר לשעבר מן המהפכה הרוסית, שעמד אז לקבל מן הממשלה את הזיכיון לאלקטריפיקציה, ומן הצד השני אל האדון וילבושביץ', שהיה אז המהנדס־החרשתן הכי חשוב פה. אז אין פלא שהוא קיבל בקלות עבודה ברכבות, ואחר־כך במחלקת עבודות ציבוריות… אותו דבר, בעצם… ולאנגלים לא הפריע זה שהוא בן ארבעים בערך, להיפך: גיל מתקדם זה אצלם יתרון, מין הבטחה של סולידיות.

כך התגלגלו הדברים, שב שכנא רשקס ומעלה א גירת זכרונותיו, שכמעט בכל פרשת־דרכים שעמד בה מאז בואו לכאן היה עליו לפנות אל האינג’ינר שטייגר דווקא. כך ולא להיפך. כשם שלצורך אספקת חומרים לעבודות בראס אל־עין פנה אותו מנשקה זוננשיין אל שטייגר והתחיל להוביל לשם אבנים וחומרי־בניין, כך שלח שטייגר אותו, את שכנא, אל מנשקה בהמלצה שיעסיק אותו בפיקוח על ההובלות, וכך נוצר קשר מועיל למדי בין זה לבין זה. וכך כאשר הספיק שכנא עצמו להסתכסך עם כל מי שאפשר, ולאחר שגם מנשקה עמד זמן מה אצל שוקת שבורה ולא יכול להושיע (או שסתם הקשיח לב), אל מי פנית אז שוב, גיבור דורנו? – כמובן, אל “סשה” שטייגר, אל האינג’ינר ה“למך”, שבלי שום הכשרה אידיאית ובלי ערכים, בלי לדעת אפילו מה מתרחש פה ומה הוא עושה כאן, בעצם היה עסוק בסלילת מסילות וכבישים ובבנייה סתם, ולאט־לאט התחיל אפילו לאהוב את המתרחש כאן, להתאהב במה שעיניו רואות. וכך שוב פנית אליו, והוא, בתכלית הפשטות, ובאופן הענייני ביותר, דיבר עם תומס דארבי בהנהלת הרכבות, והאנגלי, סגן המנהל הכללי, לא פחות ולא יותר, הזמין אותך לבוא אליו לשיחה. ומאז אתה באל־עריש. יהי שם אדוני מבורך מעתה ועד עולם.

אדם שובה־לב, אותו דארבי. בהרגשה כבדה הלכת לריאיון שקבעו לך, אז לפני חמש שנים. בהרגשה של אדם מובס, הבולע את עלבונו ומתגבר על חרפת ייאושו אבל יודע היטב שאכן מצבו לאחר ייאוש. וחוץ מזה: באיזו שפה תדברו? שטייגר אמר שהאיש יודע קצת גרמנית, אבל לא טוב יהיה אם יחוש מבוכה מפני שהגרמנית שלו תהיה דלה ומשובשת בהשוואה לשלך. מוטב שתיראה אתה נבוך בגלל האנגלית הקלושה בפיך, ואנגלית קלושה כבר רכשת לך בעת ההיא והעיקר: איך תתגבר על אי־הנוחות שבעצם ההזדקקות לבא־כוח מובהק של השלטון האימפריאלי־הקולוניאלי של בריטניה לצורכי קיומך הפיזי הפשוט?!

כן, אדם שובה־לב, תומס דארבי. השיחה ההיא במשרדו עזרה לך להתבגר, בדיעבד הרי זה גלוי וברור. עזרה גם העובדה שלפני כניסתך פגש בך סשה שטייגר – כמובן! מי אם לא הוא? – והספיק לספר לך, במין חיוך תמים ומבויש, כאילו ראה לנכון להכין אותך ככל האפשר לאותה פגישה, שהאדון דארבי הגדול, שהגנרל אלנבי עצמו דאג להביא אותו למצרים בזמן המלחמה כדי שיקבל עליו את האחריות להנחת מסילת־הברזל לאורך שפת הים, מקנטרה עד לוד, בד בבד עם התקדמותם של צבאות בריטניה במערכה לכיבוש ארץ־ישראל, נשאר מאז פה בארץ ולא חזר עוד לאנגליה, וזאת מסיבה אישית, אפילו רומנטית: מפני שקרוב לגמר המלחמה פגש בצעירה יפה באחת המושבות בדרום (ראשון־לציון או נס־ציונה, רשקס אינו זוכר) וחשק בה ולקח אותה לאשה. חברים רמזו לו אז שאם יתחתן עם אשה מקומית לעולם לא יהיה לו סיכוי להגיע לכהונה ההולמת אותו כמנהל הרכבת בארץ, כהונה שמובטחת היתה לו למעשה, אבל הוא לא ויתר ונשאר בתפקידו המשני.

ההכרעה הרומנטית הזאת כבר שיחדה אותך מראש לטובת האימפריאליסט האוהב, ואין ספק שמבחינת הקלה על הפגישה. מה עוד שהוא בכלל הקביל את פניך בעברית: לא מושלמת, אבל רהוטה (לא הרבה פחות משלך בזמן ההוא). הוא אפילו קם מכורסתו שמאחורי שולחן־הכתיבה הגדול אשר במשרדו, ולאחר שהציץ בלוח־השנה שלו חייך ואמר: “אדון רשקס, כן?” ובתנועת־יד הורה לך לשבת אל שולחן הקפה שבפינת החדר והתיישב שם אף הוא: מכנסי־חאקי קצרים, עד מעל הברך, וגרבי־חאקי גבוהים של צמר, ונעליים של קצינים, וחולצה לבנה קצרת־שרוולים, מבד משובח ומקטרת כבויה בזווית הפה. והוא עצמו גבר חסון במיטב שנותיו, צעיר קצת משטייגר, כנראה, קומה ממוצעת, מוצקה, צעדיו מתונים ובטוחים, לחייו אדומות כעגבניות, גבותיו עבותות, סנטרו רבוע ומגולח למשעי, שביל בשערו, ועיניו הכחולות חמות ושופעות ידידות. וברור היה עוד דבר: שכל זמן שהוא בחדר הזה אין לו בעולמו שום דבר חשוב ומעניין וקרוב ללב יותר ממסילות־ברזל ומה שמוּסע או מוּבל ברכבות.

“נחוץ לנו באופן דחוף מנהל־ספרים בשביל מסילת־הברזל הסינאִית,” אמר, והוסיף: “האנגלו־מצרית.” ולאחר שהביט בך הבט היטב הוסיף עוד, בחיוכו הטוב והמבין: “יכול להיות שאתה עוד לא ותיק כל־כך במקצוע הזה, אבל אני מאמין שתלמד מהר ובקלות. אני מכיר את העניין הזה בעצמי, וזה באמת לא קשה… ובאמת גם לא תהיה לך הרבה עבודה, ורוב הזמן תהיה פנוי. אבל אחריות יש כאן. בהחלט.”

ולאחר שבלעת את רוקך, ושתית מי־זֶלצֶר מסיפוֹן, והודעת שאתה מוכן לנסות ותשתדל להשביע את רצון הממונים – עד כדי כך! – הוסיף האיש ההוא ואמר עוד, ואת זה לא תשכח לו:

“אני לא יכול לומר שזאת עבודה מעניינת במקום מעניין בשביל אדם אינטליגנטי כמוך. גם המשכורת לא גבוהה כלל. אבל אני חושב שבמובנים אחרים זו תהיה תקופה מעניינת בשבילך, אם תחליט להישאר ותמשיך. ובשביל איש כמוך, אולי המשכורת זה לא העיקר…” וכאילו בטוח היה שלא תוכל להשיב אלא בחיוב, מיהר לסיים: “טוב, אני מאחל לך הצלחה. ואם תרגיש צורך, תוכל תמיד לפנות אלי!”

ואתה, טיפש מטופש שכמוך, לא די שהתרגשת קצת מעצם הנימה האישית והישרה שבדברים, אלא אפילו פיתית אז את עצמך לחשוב שכאשר דיבר על תקופה שתהיה “מעניינת בשבילך” רמז על מילוי איזה תפקיד של ריגול או איסוף ידיעות, כי ברור היה לך שאדם שהוא פקיד גבוה בממשלת המנדט ממילא הוא עובד בשביל ה“אינטליג’נס סרוויס” הבריטי. אפילו פעם אחת בחמש שנות העבודה הזאת כאן לא פנה אליך איש לבקש שירות שכזה. גם המייג’ור מעולם לא ניסה לנצל אותך כמקור אינפורמציה מן הסוג הזה, אף־על־פי שתמיד הוא מוכן לשאול שאלות שהן, איך אומרים, בעלות אופי “פולקלורי”. ואין לדבר בקשר לזה, כמובן, על מקרים שבהם באו שוטרים לגבות עדויות בקשר לאיזו עבירה שנעשתה באזור התחנה, במובן הרחב יותר. ענייני הברחות, בעיקר, ובעיקר הברחות חשיש.

אבל היפה מכל היה זה שכאשר, כעבור ימים אחדים, עשית דרך ארוכה ברגל, בערב, הגם שהיה זה ליל־ירח, למלא חובת נימוס ראשונית ולומר תודה, לפני צאתך בפועל ממש לאל־עריש, לשטייגר, שהתגורר אז בחושה אחת בין הפרדסים, לא רחוק מן הבית שבו רצחו את ברנר ב־1921, ודפקת בדלת, פתחה אותה לפניך, לגודל התדהמה, אירינה סאמוּילובנה מָקָרובָה!

“אירינה!” גמגמת.

“תיכנס בבקשה,” אמרה בשקט וסגרה אחריך. מנורת־לוקס חזקה דלקה בחדר. “אלכסנדר יבוא עוד מעט… ואתה יכול גם לקרוא לי אָרנה.”

לעברית שבפיה היה כבר צלצול טבעי כשהוסיפה ואמרה: “אנחנו פה רק באופן זמני. בקרוב אנו מתחתנים, סשה ואני, ואז יהיה לנו צריף שלנו בשכונת מונטיפיורי. אתה יודע, זה קרוב לתל־אביב. על־יד הגרמנים של שרונה.”

“אה, כן,” ענית. “אני מכיר… בוודאי… אז מזל טוב באמת.”

“תודה רבה,” צחקה. “אתה רואה: אפשר לומר שבכל־זאת הכל נשאר במשפחה! אתה והוא ואני הגענו יחד ארצה, ויחד היינו לפני־כן ב’מסילה חדשה', אז זה כמו משפחת אחת… ואתה לפעמים ניסית להשיג אותי… כן, כן, זה לא משהו אסור, ולו היית יותר רציני זה אולי היה מצליח. אבל אני, אתה יודע, מזמן שהכרתי את סשה חשבתי שהוא הגבר בשבילי, ובסוף זה התקיים.”

ואז נפתחה הדלת ושטייגר נכנס לבית… ופעם ראשונה ראית אותו מרכיב משקפיים, כי רק אחרי שהרכיב אותם והסתכל בך הוא זיהה וצחק והושיט יד וכאילו התנצל: “נו, אתה רואה, רשקס, דברים קורים… נו ככה, באופן בלתי־צפוי, כמו שאומרים… גם מתחתנים, גם מתחילים להרכיב משקפיים… לא מחושב… אבל אני חושב זה יפה… אז תשב, תשב בבקשה!”

וכל כמה שרצית אז להרגיש כעס, או עלבון, או לחשוב על נקמה, לא עלה בידך. פשוט לא יכולת. רק אחרי שגמרת את הביקור, והודית לו על עזרתו בהשגת העבודה הנפלאה הזאת, ואיחלת לשניהם את מיטב האיחולים, וקמת ללכת, וסשה עוד יצא וליווה אותך כמעט קילומטר עד לשטח שהיה אז יותר מיושב ובטוח, רק אז צץ בך הכעס. אבל כעס על עצמך. על זה שאתה כאילו אינך מרגיש שום צורך בנקמה ועל זה שלא רק את התודה הוא מקבל ממך אלא הוא גם לוקח את הבחורה שבלי כל ספק היתה מתאימה לך יותר מאשר לו ושאתה מעולם לא הצלחת לרכוש את לבה אף־על־פי ששוב ושוב ניסית לחזר אחריה, גם באונייה מקושטא וגם לפני זה, ב“מסילה חדשה”, ובוודאי בכל מיני הזדמנויות פה בארץ, בייחוד כשהופעת לפניה לבוש כמו בדווי ורכוב על סוסה גזעית.

שכנא רשקס דימה לחוש שפניו מתלהטים מבושה בעלות הזיכרון ההוא לפניו.

ובעקבות הבושה באו, למרבה הבושה, כמו באיחור של חמש שנים, גם הכעס והעלבון.

הוא התפרקד מלוא קומתו על המיטה המתקפלת הצרה, היטיב את הכרית תחת לראשו, והחליט להירדם.

ממרחק־מה, אצל המים, נשמע קול ביקוע אבטיח. ושני אנשים צחקו שם צחוק רע.


משעברה המסילה הסינאית לרשותה ולניהולה של הנהלת רכבות פלשתינה (א"י) הוצע לו לשכנא רשקס שיוסיף לשרת בתפקיד מורחב, ובתנאי שכר משופרים, בתחנת אל־עריש. הוא ביקש, וקיבל, חופשת שבועיים לבירור האפשרויות הקיימות. המשבר בשוק העבודה עמד אז בשיאו, והממונים עליו היו בטוחים שלפחו מאין ברירה ישוב לקבל את המוצע לו (“סגן מנהל תחנה בפועל”) על קו־התפר החולי בין הים והמדבר.

הוא הוכיח להם את משוגתם. הוכיח להם שהוא בן־חורין, שאיננו בכיס שלהם, תחילה אמר אמנם להסתייע ברשות שניתנה לו לפנות אל מר דארבי באשר לכהונתו הבאה במסגרת הנהלת הרכבות של פלשתינה (א") וביקש ריאיון, אלא שאז נמסר לו שרק בשבוע שעבר יצא מר דארבי לחופשה של חודשיים אך בלי ספק ישמח לקבלו לשיחה עם שובו. אל אלכסנדר שטייגר לא רצה לפנות הפעם: מפי מכרים משותפים שמע שכבר אינו עובד של ממשלת המנדט, שהוא כבר אב לשלושה ילדים (כולן בנות) אלא שאף הוא נקלע לקשיים והוא מקבל עבודות פרטיות מכל הבא ליד, פשוט כדי לצוף על־פני המים, אלא שהללו כמעט אינן מצויות כלל מחמת האבטלה והשיתוק הגמור בשוק הבנייה. לא, לא יפנה ולא יבקש להיפגש; ממילא לא התכוון.

לעומת זה יצר, כתום שבוע ראשון לחירותו, קשר עם מנשה זוננשיין. כעבור יום אחד נוסף נפגשו סמוך לשעת הצהריים, בבית־קפה בתל־אביב ברחוב הרצל. דומה היה כאילו שׂמחת־אמת שׂמחו איש ברעהו, מנשקה לא נראָה אדם לחוץ או מוטרד במיוחד. אדרבה: זחוח־דעת ובוטח היה אף יותר מתמיד. שכנא הבחין בטבעת נישואים על קמיצתו וקימט מצחו בפליאה, והלז הבחין בפליאתו. “כן,” קרא בעליצות. “לא מזמן התחתנתי. מספיק להיות רווק… זה הגיע לי עד כאן… אשה טובה, די חדשה בארץ… בגלל מצב־הרוח פה בארץ לא עשינו עניין גדול, אבל בקרוב אולי נצא קצת לאירופה. לבלות. היא רוצה קרלסבד, מריינבד – אני יודע? – מקומות כאלה… איך קוראים לה, אתה שואל? מרים. או מירה… מתחיל במ”ם, כמו מנשה. אומרים שזה חסכוני: אותה מונוגרמה תספיק לשנינו, חה־חה… אני אומר לך, אשה טובה, ותודה לאל: לא דתייה! היא גם רוצה להמשיך לעבוד בינתיים. מצדי, בבקשה…"

מנשה הזמין נקניקיות עבות ועסיסיות עם תפוחי־אדמה מבושלים לשניהם, ורשקס אכל בתאוות־נפש; בייחוד התענג על לחם השיפון האפור. אחר־כך קינחו בלפתן־שזיפים מסורתי. תוך כדי כך חקר מנשקה את שכנא למעשיו בזמן האחרון ותוכניותיו לזמן הקרוב. כבדרך אגב הציע שיקפצו לבית־קפה אחר על שפת הים, כי מישהו צריך לחכות לו עכשיו שם. לשם, הוסיף, יוכלו לנסוע במכונית שלו.

ואכן, בקרן הרחוב ראה רשקס, להפתעתו, מכונית “פורד” דגם טי, חדשה ומבהיקה, גג בד ניזוח לה, ובה שני מושבים לבנים ועוד שניים בתא שמאחור.

“נו, מה אתה אומר?” התיז מנשקה בחיוך רחב, מעסיק את לסתותיו בגומי־לעיסה.

“זה קיבלת במתנה לחתונה?” תהה רשקס כולו פליאה והתפעלות.

“לא, בכלל לא. זה קניתי לעצמי במתנה לחתונה. לי ולמירה,” השיב והתניע. “ועכשיו תגיד לי אתה: מה אני יכול לעשות בשבילך? הרי אם רצית להיפגש, זאת אומרת שאתה צריך משהו, לא נכון?”

שכנא רשקס הסביר בקצרה לידידו בן־גילו שהוא “גמר עם אל עריש וכל העראשיה הסמרטוטיים הללו,” וגם הרכבות בכלל יצאו מאפו, והוא מתכוון לנסות להיות עצמאי; לא בשבילו להיות פקיד של אף אחד. הוא היה רוצה להתחיל במגרש שלו בחיפה, להתחיל לבנות שם, אולי קודם קומה, קומה וחצי, ואחר־כך אולי להוסיף עוד קומה ועוד חדר להשכרה על הגג. ואז, אם זה יצליח, לקחת הלוואה ולהמשיך בחיפה. במגרש אחר.

יש על מה לדבר, הגיב מנשקה. בפרינציפ, זה רעיון טוב לבנות עכשיו, בזמן של חוסר־עבודה גדול ועבודה זולה, ובזמן שחומרים אפשר לקבל באשראי בלתי־מוגבל כמעט. “ואת תוכנית הבנייה שצריך יהיה להגיש לעירייה תוכל להזמין אצל החבר שלך שטייגר,” המשיך. "הוא יעשה את זה טוב, ובזול, וגם־כן יהיה מוכן לחכות לתשלום כמה שצריך.

“הנה הגנו,” אמר מנשה והחנה את רכבו הקטן והשובב עם שפת המדרכה על הטיילת של שפת הים. “הקליינט שלי באמת מחכה”, הוסיף בהחוותו בראשו לעבר איש כבן שלושים ומשהו, בעל שפם שחור קטן, לבוש חליפה וחבוש תרבוש, שישב אל שולחן־קש עגול ומוצל בפאת המדרכה. “אתה תשב תנוח קצת כאן באוטו. אני עוד מעט גומר איתו וחוזר אליך, ואז נמשיך.”

כעשר דקות גלגלו מנשה והערבי שלו בדברים, בלי הגבהת קול ובלי תנועות יד מיותרות. לבסוף קם הערבי ללכת ופנה למכוניתו שלו, צרפתייה שחורה ואומרת כבוד ויוקרה, ועקר ונסע, ואילו מנשה, שנשאר, רמז עתה לשכנא שייצא ימן הואטו ויצטרף אליו.

“זה היה אחד פאכוּרי, ממשפחה טובה מאוד. שמעת עליהם, לא? אחד מהם יש לו, אגב, אשה יהודייה… בכל אופן, אבא שלו ואבא שלי, עליהם השלום, עשו בזמנו כל מיני עסקים בשותפות. עכשיו כאילו בא התור שלנו. הוא בן־אדם בסדר גמור. אינטליגנטי ומשכיל. למד שנתיים בביירות. גם חושב אולי להיכנס לפוליטיקה. אני מה אכפת לי… הפרדס שלהם רחב כמעט כמו כל תל־אביב. בכלל, שתדע לך: פרדסים זה הדבר היחיד שלא סובל עכשיו מן המשבר. להיפך, לכן הוא ואני יש לנו על מה לדבר… אבל עכשיו נזמין לנו גלידה, טוב? ואחר־כך,” וכאן נסב אל אורחו בסבר־פנים תכליתי, “נעבור באמת לרעיון שלך.”

ואכן, בצד הרעיון של רשקס היה לו למנשה רעיון ביצועי משלו. “אתה תראה איך הראש אצלי עובד,” אמר לו, ופירט: הוא, מנשה, מוכן להשקיע בבניית הבית… כן, קומה וחצי בהתחלה, זה יתאים שם למבנה השטח המשופע בצלע ההר… שלוש דירות… והכל שותפות חצי־חצי. כלומר: המגרש, ואחר־כך הבניין, יירשמו על־שם שניהם. שכנא גם יוכל לעבוד בעצמו בבניין, לפחות חלק מהזמן, והעבודה תוכל להיזקף לחשבון ההשקעה שלו בבנייה.. ואם באיזה שלב יחסר

קצת כסף מזומן, הוא, מנשקה, תמיד יוכל לבקש בבנק ואז יהיה מוכן להלוות לשותפות בריבית המקובלת… “נאמר, שבעה אחוזים בשנה?… אני יכול לרשום לך את כל הפרטים האלה על חתיכת נייר ואתה תחשוב על זה יום־יומיים, ותיתן לי תשובה: כן – כן, לא – לא. ואם התשובה היא כן אז קדימה, הולכים וכותבים הסכם אצל בן־גיגי, זה עורך־הדין שלי, איש מאוד הגון, ובמצב הנוכחי גם הוא מסתפק במועט. ואחר־כך לוקחים את שטייגר לחיפה, שיראה את המגרש ולפי זה יכין תוכנית לעירייה. ואם תשאל אותי, אז אני חושב שככה, ב־ 29', לקראת האביב, אפשר יהיה להתחיל לבנות, ולקראת החורף הבניין עומד; ואם סוף־סוף יתחיל המצב במשק קצת להשתפר אז שלוש הדירות מושכרות, כי המגרש עצמו נמצא במקום טוב, לא מזמן עברתי שם וראיתי שעושים כבר באזור הכנות לביוב ולכביש”.

“אני מרגיש שאנחנו נעשה דברים גדולים ביחד,” הכריז רשקס ועיניו נוצצות.

“בהחלט. אם רק נעבוד בשכל… ובינתיים, אם אין לך מקום לגור פה בסביבה, ואם אתה דואג מה לעשות מחר או מחרתיים, תסמוך עלי. חדר תוכל לקבל אצלי בתל־אביב בבניין חדש על הגג, לא רחוק מכאן, על־יד המגרש של ‘סיליקט’, אתה יודע. ותעסוקה תהיה לך אצלי. אנו נמצא משהו. אדם כמוך אני אצטרך,” סיכם, ובתנועת עידוד נמרצת הניח כפו על גב ידו של רשקס.


הדברים אכן התגלגלו בקירוב בלפי תוכניתו הכוללת של מנשה זוננשיין, קבלן ובעל־בית, פרדסן ויצואן של פרי־הדר, מתווך קרקעות ובעל סוכנויות מסחריות. ושכנא רשקס למד, בחשק רב ובכישרון בלתי מבוטל, לבנות בית מן המסד עד הטפחות, תוך שהוא מסייע בכל שלב בנייה לפועל המומחה שנשכר לכך עד שחש עצמו בשל להשלים במו ידיו את הדרוש באותו שלב של בנייה. מגורים התקין לו בחדר עם מטבח ושירותים ששכר בתנאים נוחים במיוחד בבית ידידים של המהנדס וילבושביץ, וכתום המלאכה, בערב, היה שוטף עצמו שם בהנאה עילאית במימיה העזים של המקלחת, מכין לו חביתה עם סלט טרי ולחם־שיפון מרוח בחמאה, ומתפנה לצאת ולחדש קשרים חיפאיים משכבר. המכרים קצרי־הרוח משכבר, אם אך לא פקעה סבלנותם בינתיים ולא התעופפו להם למקום אחר, הספיקו ככל הנראה, להתערות ולהתבסס מהם אף נישאו והקימו משפחות גם התגוררו בדירות של חדר וחצי, והיו אף כאלה שרכשו להם תנור־נפט לחורף ומקרר־קרח לקיץ. עכשיו, על כל פנים, היו מהם שגילו כלפיו יתר אורך־רוח ונטו אוזן לדעות שהתעקש להשמיע בשאלות השעה. גם אם לא קיבלו אותן, לא פסלו אותו בעטיין.

באחד הימים, לאחר אי־אלה בירורים מוקדמים, נתאפשר לו לחדש את חברותו בארגון ה“הגנה”. לאחר שהשתתף כמה פעמים ב“פעולות”, שהתבטאו במסירת אינפורמציה “על המצב” מפי “אדם מוסמך” לקבוצה של כתריסר אנשים, שרובם בגילו, פחות או יותר, גם דומים לו במוצא ובוותק בארץ־ישראל, ולפעמים התבטאו בהרצאה מפי אדם אחר, “מוסמך” אף הוא, על טופוגרפיה, או על “העולם הערבי”, ופעם אחת ויחידה, בבוקר־שבת גשום, באימוני קליעה למטרה (בלי כדורים) על גג של בניין לא גמור בפאתי חורש מוצנע על הכרמל, נתמלא רוח של ביקורת נזעמת וביקש להיפגש לשיחה עם מי מחברי “מפקדת העיר”.

בשלהי אוגוסט של השנה ההיא, כשהתלקחו בארץ מהומות־דמים שנתקראו לאחר־מכן “מאורעות תרפ”ט" והקיפו גם את חיפה, נמצא שכנא רשקס מרַבֵּץ בטיח את אחד מחדרי הבניין הנבנה והולך על המגרש “שלו” במעלה הדר הכרמל. השעה היתה שעת בוקר וממרחק־מה הגיעו אליו רעשים יוצאי־דופן אך עמומים, ובתחילה לא השגיח בהם לפי שמהרהר היה בניסוחי הנאום שישמיע באוזניו של אותו חבר מפקדה, לכשיוזמן לכך סוף־סוף. רק כשעמד רגע להשקיף מערבה מאחד החללים שעתידים להיעשות חלונות ולייבש שם את זיעתו במשב של רוח ראה מדורות ותמרות עשן מתאבכות מעבר אַרד אל־יהוד ואנשים מתרוצצים כאחוזי תזזית במורדות הגולשים אל העיר התחתית, ואפילו קולות ירי קלטה אוזנו. הוא התמלא התרגשות של אדם הרואה את דמיונות לילותיו קורמים עור ובשר לעיניו. אף הוא חש עצמו אחוז תזזית כאשר שעט וירד על כבש־העץ אל הרחוב הלא סלול ובריצה המשיך, כמו שהוא, במכנסיים קצרים ומטונפים ובגופייה אפורה ומרובבת של פועל־בניין, בדרכו אל מעונו הארעי, לא הרחק מאתר הבנייה. ממקום סתר בארגז מוֹנֵי החשמל שבכניסה לבית המגורים שלף מפתח, פתח את דלת מעונו, ובידיים רועדות הוציא מתרמיל צבאי ישן שנטמן תחת מיטתו סמרטוט־בד לבן ומלוּפף, ומתוכו הוציא, ברעד גובר והולך, אקדח מאוּזר אֶרך־קנה משומן ומבריק, עם חפיסת כדורים תואמים.

היה זה כלי־נשק שנשאר לו לנחלה כביכול מאז היום שבו הגיע לנמל יפו, שמונה שנים קודם־לכן, עם שני ה“מוסקטרים” האחרים, משעה שנתן שמואל זילברמן לכל אחד מן השלושה כיכר דקה וארוכה של לחם לבן להטמינה בכבודתו על מנת להחזיר לו “כשנגיע לתל־אביב”. שכנא רשקס, לפחות, הצליח להשאיר ברשותו את הברזל שהיה חבוי בתוך הלחם. אם פגש מאז באקראי בשמואל זילברמן לא טרח הלז להעלות את הנושא; שכנא ודאי שלא התעקש להזכיר לו. את סודו זה נזהר שלא לגלות לאיש. מדי פעם דאג לשמֵן את כלי־החמדה הזה, וכמה פעמים במשך השנים אף ירה בו כדורים מספר, לצורך תרגול.

רק מעט כדורים נותרו עכשיו בחפיסה, ולאחר שהצליח לטעון אותם במחסנית הארוכה של המאוזר שוב יצא החוצה והתחיל לרוץ במורד הרחוב. מכונית מסחרית שנסעה אף היא במורד ובתוכה כמה אנושים חבושי קסקטים נעצרה לידו ויושביה נתנו לו אות להיכנס, והוא נכנס. הם לא הרבו דברים, והוא הצליח להרגיע מעט־מעט את נשימתו הטרופה ולהשתלט על הרטט שאחז בידיו. ככל שהמשיכו בנסיעתם, כך קרבו והלכו קולות הירי והמפץ.

המכונית נעצרה סמוך לגבולות העיר התחתית. “טוב, חברים,” אמר הנהג, “אתם יורדים כאן, ואני עולה שוב להביא עוד אנשים. מנחם, אתה האחראי,” אמר לגוץ שבחבורה, בחור שחרחר ומשׂוּפם, סמוּר גבּות ומסוכּן למראה. כולם קפצו החוצה. יחד עם רשקס עלה מניינם לששה אנשים; אחד מהם נשא נרתיק שעליו הכתובת “עזרה ראשונה”, ומכיסי האחרים בצבצו אקדחים מטיפוסים שונים וחפיסות של כדורים. אולי גם רימון “פולני” אחד או שניים היו להם. מנחם הגוץ אמר: “בואו.”

מה שקרה אחר־כך זכור היה לשכנא רק במטושטש. ככל הנראה, הקדים את שאר אנשי החבורה, ובלי להמתין להוראות מיהר לעלות במדרגות הצדדיות של בניין אבן דו־קומתי שלידו נעצרה המכונית, העיף מבט חטוף ימינה ושמאלה, ומשראה במרחק 40־30 מטר ממנו ערבייה בעלת־בשר יוצאת אל מרפסת להכניס אי־אלה מצעים אל ביתה פנימה מיהר לירות לעברה את כל הכדורים שהיו במחסנית אקדחו, פחות מעשרה במספר. אחד או שניים פגעו בה והיא קרסה בצריחת־אימים. מנחם הגוץ ואנשיו חשו לתפוס בו, גם כדי להשתלט עליו וגם כדי להצילו מידי נקם העלול לבוא כהרף עין. מכל עבר אכן התחילו להמטיר אש על הבית שבו היו אמורים להתבצר: אחד הבחורים ספג כדור בבטנו, תוך דקות התלקחה הגזרה כולה. בשפיפה נמוכה מאוד נסוגו הבחורים למבנה עורפי יותר, תוך שהם עמלים לחובש את חברם הפצוע ולהשתיק את שכנא רשקס, שלא פסק מלשפוך חרפות ובוז על כמה מנהיגים ומפקדים בעלי־שם ולתבוע נקם ושילם. כאשר שמע שקוראים לו “משוגע” ו“דיבוק” הגביר את צעקותיו, עד שחילץ מישהו מידו את המאוּזר שלו ודפק במחסנית על ראשו להשתיקו.

הוא התעורר על מיטת בית־החולים, במסדרון שפצועי ההתנגשויות גדשו אותו עד אפס מקום כמעט. כעבור יום־יומיים שוּלח משם, ובינתיים גם שככה המהומה הגדולה בעיקרה. שבועות אחדים לאחר המעשה הגיעה אליו הזמנה לבירור בחתימת “המפקדה” כמי שמואשם בהפרת פקודה, חוסר משמעת וסיכון חייהם של חברים בהתנהגות חסרת אחריות, ובאותה הזדמנות גם הוזהר שאם לא יופיע לבירור כנדרש “לא יהיה מנוס מלהסיק מסקנות”. הוא מצִדו שמח שתהיה לו שעת־כושר להשמיע להם כמה דברים שאולי יתקשו לשכוח אותם.

כאשר בא בשעת ערב חורפית, גלוח ומגוהץ למשעי, לכתובת שאליה הוזמן לצורך הבירור, המתינו בחוץ שני צעירים במכונית ולאחר שהזדהה לפניהם הורו לו לשבת מאחור. אחד משניהם התיישב לידו וחברו נהג. כעבור כעשרים דקות נעצרה המכונית והבחור שישב לידו הנחה אותו לצריף־עץ בתוך יישוב שאותו התקשה לזהות ושניהם ישבו והמתינו בשתיקה על ספסל בכניסה לצריף. המלווה הדליק לעצמו סיגריה ולא הציע לשכנא. ברוגז כבוש העיר לו שכנא שזהו חוסר נימוס, אך הלז לא השיב מאומה.

לבסוף הגיעה עוד מכונית למקום וממנה יצאו שלושה גברים בהילוך שהתאמץ להיות צבאי. הם נכנסו לצריף וכעבור שעה קלה הוכנס שכנא פנימה והוזמן לשבת על כיסא מול אותם השלושה, שני המלווים אף הם נשארו בצריף, ממתינים מחוץ לחדר שבו החל ה“בירור”.

אחד מן השלושה קרא מן הנייר מעין כתב־אישום שהתבסס על מעלליו של שכנא ביום ה־25 באוגוסט 1929 ושאל אותו מה יש לו לומר להגנתו. שכנא כמו חיכה לרגע הזה דווקא, לאחר שבלע את רוקו והעביר כף יד רוטטה מעט על ראשו, פתח את פיו.

"אין לי מה לומר להגנתי, חברים, "פתח ואמר. “אני נמצא כאן לא כנאשם אלא כמאשים.”

השלושה נתנו בו מבטים תמהים וסקרנים, אך החרישו. “אני מאשים את מפקדת ה’הגנה‘. את המפקדה החיפאית, ואת המפקדה הארצית. ואני מאשים את הנהגת ההסתדרות, האחראית ל’הגנה’ מבחינה ציבורית, ואני מאשים את מנהיגי היישוב וההסתדרות הציונית העולמית.”

ככל שהמשיך כך גברה התרגשותו, והשלושה שמנגד החליפו ביניהם מבטים של רוגז מהול בחמלה.

"אני מאשים אתכם, יחד עם כל אלה, כל אחד מכם לחוד, וכולכם יחד, שמאז 1920 והלאה אתם מוליכים שולל את העם, את היישוב, ובמיוחד את הנוער, כאילו יש איזו תקווה להגשמת החזון הגדול שלנו תחת שלטונה של האימפריה הבריטית, כאילו אין ממשלת המנדט פועלת במסגרת של חלוקת תפקידים מוסכמת עם המופתי והאפנדים והמואזינים שלו; ברית בין משכב־זכר למשכב־בהמה. ואני מדבר כאדם שהספיק להכיר גם את הצד הבריטי וגם את הצד הערבי במציאות שלנו, ויודע את השפות שלהם, מלמטה.

“אני מאשים אתכם שאתם מפטמים את העם באשליות במקום לדאוג לכך שכל איש צעיר ביישוב יהיה מצויד בנשק ומאומן להשתמש בנשק, מוכן לגרש את אלביון הבוגד ולתפוס את השלטון בכוח, ולקרוא לתמיכתן של כל המדינות הדוגלות בחופש ובצדק לעם היהודי, על בסיס של שיתוף־פעולה וניצול אוצרות־הטבע של ארץ־ישראל והמזרח התיכון כולו.”

וכמו כדי לסיים באקורד אחד מוחץ, הלם באגרופו על השולחן הקטן שלידו וקרא:

“ולבסוף אני מאשים אתכם בהחרמה קטנונית ובלתי־חוקית של המאוזר שלי, שכדי להחזיק בו סיכנתי את עצמי, ושהיה ברשותי מאז שנת 1921 על־פי העיקרון הדמוקרטי של חירות הנשק!”


 

פרק אחד־עשר: שורשים בחול

תל־אביב, 1932־1929


כשמצא אלכסנדר שטייגר, ימים ספורים אחרי רדתו בחוף יפו במאי 1921, את המהנדס וילבושביץ' במפעל התעשייה שלו בפאתי העיר חיפה, והביא לו, באיחור קל של שלוש שנים, “דרישת־שלום” מן הגנרל קרֶס פון קרסנשטיין, הביא בכך את איש־שיחו לידי התרגשות גלויה לעין. לרגע נשטף האיש זכרונות מתקופה קרובה, שעם זאת נראתה רחוקה ומוזרה כל־כך, ולדבריו היתה מן המעניינות והמסעירות ביותר בחייו; ובהרבה נקודות היתה קשורה באישיותו של הגנרל הבוורי.

“זה אדם שהוא משכמו ומעלה. אופי חזק, ישר כמו סרגל, וכושר־פעולה מדהים; אדם תרבותי; ואדם חושב, משׂכּיל, רגיש ומוסרי… הוא עזר לנו הרבה מאוד בזמנים הקשים ביותר.” ולאחר הרהור קצר הוסיף משום־מה: “אצל הקצינים האנגלים עוד לא ראיתי אנשים כאלה. אינני אומר שאינם, אבל אני עוד לא פגשתי אותם… אולי חוץ מרונלד סטורס, שהוא מושל ירושלים… אבל הוא, איך לומר, איש של פוליטיקה ודיפלומטיה ואינטריגה יותר מאשר איש צבא.”

אחר־כך שאל את שטייגר מה מקצועו, מה הכשרתו, את מי עוד הוא מכיר פה בארץ, ומה הוא יכול לעשות בשבילו.

לאחר שסח לו סשה מה שסח, סיכם לעצמו, באורח שקול ותכליתי:

“אם אתה חבר ותיק של אדון רוטנברג, זה יכול להיות יוצא מן הכלל כי מובטח לו כנראה, שיקבל את הזיכּיון להכניס חשמל לכל מקום בארץ ולהקים תחנות הידרו־אלקטריות וכולי וכולי, ועד כמה שהספקתי להכיר אותו, מה שיקבל עליו להקים באמת יקום, וזה יהיה המפעל הגדול ביותר והחשוב ביותר בארץ־ישראל. אין בזה כל ספק. אם אתה יכול לפנות ישר אליו, אדרבה. וגם אני אהיה מוכן להגיד לו מלה טובה מצדי, כי אתה עושה עלי – אגיד לך בגלוי – רושם של אדם הגון וישר ואיש־מקצוע. אבל יחד עם זה אני כמעט בטוח שהוא לא יקבל אותך אצלו, מן הסיבה הפשוטה שהוא רוצה – ואולי אפילו חייב – למחוק, עד כמה שזה אפשרי, כל זֵכר לעבר המהפכני והטרוריסטי שלו. העבר הזה כבר הזיק לו בעיתונות הבריטית, ובפרלמנט בלונדון, וכמעט קבר את כל התוכנית שלו… אבל הוא יוכל, בצורה דיסקרטית, לסדר לך משהו אצל אחרים. בממשלה. עבודות ציבוריות, רכבת – משהו כזה… אם באמת עבדת קצת במסילה הטרנס־סיבירית, יהיה לך מוזר לעבור למוֹשגי הרכבות אצלנו. אבל… בכּיוון הזה גם אני אולי אוכל לעזור.”

וכך, אמנם, בזכות אותה דרישת־שלום מן המצביא הגרמני־תורכי אל המהנדס הרוסי־התורכי־הארצישראלי, הגיע האינג’ינר שטייגר לסידור ראשון, ומניח את הדעת בהחלט, בארץ החדשה. במלוא הכרת־הטובה, שהיתה מסממני אופיו המובהקים, שמר חסד ראשון זה למהנדס וילבושביץ', שאף הוא נתן בו את עינו לטובה ומדי פעם שאל לשלומו ולמעשיו. “אנו הרוסים צריכים לתת כאן יד זה לזה,” היה צוחק ואומר לסשה כשנתקל בו. “סוף־סוף, מי שבונה ומפתח פה דברים זה אנחנו.” לפעמים היה נמלך עוד בדעתו ומוסיף, “וקצת גם הטמפלרים הגרמנים. פה ושם איזה ארמני או יווני או בהאי… אתה יודע, זו כת כזאת של פרסים… וזהו!”

לימים, כאשר החליטו אלכסנדר שטייגר ואירינה מָקָרובָה להתחתן וקבעו מועד לנישואיהם, הסכימו ביניהם גם לציין אותו מאורע חד־פעמי במסיבה צנועה במקום המרחיב קצת את הדעת, ולהזמין אליה כמה קרובים וידידים או אחרים שראוי יהיה לשתפם בשמחה. לא את פיוטר מוֹיסייץ' רוטנברג, למרבה הצער, ואף לא את מויסיי נובומייסקי, ששקוד היה לקבל את הזיכיון לניצול ים המלח. את וילבושביץ' בוודאי. גם את תומס דארבּי ואשתו בת־המקום. ואותו קצין בריטי מסביר־פנים ובדוח־דעת, קפטן או’בראיין, שהיה אחראי מטעם הצבא על סלילת סעיף המסילה למחנה צרפנד, שהיא אשר הניבה, בחשבון אחרון, את הזיווג הזה. ובוודאי את מקס סוּאומוּסולו הפיני, ששוב הוא נמצא כאן בארץ כדרכו מדי שנה, מאז הפלגתם המשותפת. וגם את מארחו ואפוטרופסו של הלז מן המושבה, שמואל זילברמן, שלולא תושייתו מי יודע היכן היו החתן והכלה נמצאים עכשיו. ומי עוד? צף גם שמו של שכנא רשקס, אבל שניהם, כאחד, החתן והכלה, פסלו אותו מכל וכל. היא עצמה שמחה היתה אילו חָבְרה עמם לשמחה חברתה מנוער, מַניה העצובה, אלא שהלזו ודאי רתומה היתה עכשיו לבניין הסוציאליזם אי־שם בין הדנייסטר והדנייפר, ואילו וולודיה, הילד הטוב והמגודל, איש “גדוד העבודה”, אותו אי־אפשר היה לאתר בשום פנים. סוף דבר, היחידים שבאו בחשבון “מצד הכלה” בלבד היו קרובים רחוקים בני עירה, ליובּה ולזר מָקָרוב, שלא מכבר גילתה אותם; הללו הגיעו לארץ עוד לפני המלחמה, ואחר־כך התגלגלו, עם שאר נתינים רוסים, לאלכסנדריה של מצרים ובמשך הזמן פתחו שם חנות רהיטים, ורק לפני כשנתיים חזרו לתל־אביב. עכשיו יש להם חנות רהיטים אחת כאן ואחת במצרים, בניהולו של בנם הבכור. הבעל, לזר, מתברר שהוא איש־שיחה מעניין ומשכיל, היה פעם מורה לעברית חדשה ועתיקה, יודע שש או שבע לשונות על בוריין, וממצרים הביא איתו ספרייה שכל רואיה פוערים פיהם בהתפעלות, וגם חפצים טיפוסיים נאים של מלאכת־מחשבת מצרית בנוסח ימי הפרעונים. וכאשר חשבו מי עוד חסר להם בהרכב הזה, הסכימו שראוי גם ראוי להוסיף לרשימה את אדון נסים מרקדו, מוותיקי שכונת מונטיפיורי הצעירה, שביתו סמוך למגרש שלהם, מי שקידם את פניהם במאור־פנים והוא מדריכם בעצה בגדולות כבקטנות – והוא גם חבר ועד השכונה… כן, אותו ואת אשתו אסתריקה…

אשר למקום המסיבה, כאן לא היה צרורך להתלבט הרבה, לדעתו של סשה: בית־הקפה ואולם־הנשפים “קונרד” של הגרמנים, בדרך יפו־תל־אביב, ממש בפאתי שכונת נווה־צדק המכובדת ולא הרחק מן “המושבה הגרמנית” שביפו (זו שפעם קראו לה “המושבה האמריקאית”, על־שם מייסדיה). הוא עצמו עוד לא הזדמן לשם עד כה, אך כל הנשאלים מקרב הוותיקים בארץ הסכימו שאין בסביבה מקום הגון ויאה יותר מזה.

ביום המיועד ובשעה היעודה לפנות ערב חיכו אירינה ואלכסנדר לקרואי המוֹעד, שהתייצבו כולם עד אחד – איש לא נעדר. אירינה, הלבושה שמלת־בד לבנה עד למטה מברכיה וסרט לבן לה על שׂער ראשה, היתה חיוורת מרוב התרגשות, ואלכסנדר, הדור במכנסיים ארוכים וחולצה לבנה חדשה ועונד “דג מלוח”, היה סמוק מרוב מבוכה. בעלי המקום לא חסכו מן המוזמנים ומזמיניהם לא יינות מתוצרת “כרמל מזרחי” ולא בירה מינכנית ופילזנית, אף לא מרק תפוחי־אדמה ונקניקים ונקניקיות ובשרים וסלטים וירק ופרי למיניהם, ולקינוח סעודה אף הכינו גלידה מעשה־בית. בחדר שיוחד למסיבת החתונה הורמו שוב ושוב כוסות של ברכה, והגדיל לעשות מר וילבושביץ', שכטוב לב המסובים במעדנים אף ביקש רשות לשאת נאום קצר, שהיה משובץ דברי לצון וחידודים, ולאחר שקראוֹ מן הכתב הוציא מכיסו גיליון נוסף ובו תרגום הדברים הללו עצמם לאנגלית, להנאתם של סגן מנהל הרכבות, מר דארבי, והקפטן או’בראיין, שפיקח בשעתו על סלילת המסילה לצרפנד.

משסיים וילבושביץ' זכר גם לזר מָקָרוב שדברים עמו לאומרם, אך הואיל וקיצר בדברים ראה להשמיעם ממנו־ובו, בתרגום לאנגלית, רוסית, צרפתית, וגרמנית וערבית־מצרית, ובמידה ידועה נמצא גונב בכך את ההצגה, לפי שבכל שפה ליווה את הדברים בתנועות והעוויות האופייניות לדובריה.

גם הכלה הצעירה וגם החתן, הצעיר פחות, הודו לקרואים על שנענו ובאו, על אף כל הקשיים, ועל שחלקו עמהם בשמחת לבם, ועל מצב־הרוח המרומם שהשרו על המעמד הזה כולו, ועל המתנות הנדיבות שהביאו לבני־הזוג, ופה אחד הבטיחו שניהם שבזכות האורחים אכן יהיה זה יום שלא יישכח מלבם לעולם.

משקמו הכל ופנו לשוב איש למקומו – הרחוקים ברכב מיכני והקרובים ברכב סוסים – יצאו הזוג דארבי ומר וילבושביץ' לחיפה, במכוניתו של זה האחרון, והקצין ברכבו הצבאי, נהוג בידי משמשו־נהגו, למחנה צרפנד, ואילו שמואל זילברמן ומקס, שנראָה מאושר במיוחד, פנו לנווה־צדק הסמוכה שבה היו מוזמנים ללון בבית ידידים של שמואל. הזוג מָקָרוב עלה למרכבתו של אחד ערבּנג’י שעמדה ליד בית־הקפה “קונרד”, ואילו בני־הזוג מרקדו הזמינו את החתן והכלה לעלות עמהם למרכבה שלאחריה ויחד נסעו לשכונת מונטיפיורי שלהם, שבה סידר להם נסים מרקדו מגורים לזמן קצר בחדר שכור אצל אחד התושבים, עד שיעמוד הצריף שלהם על תלו במגרש שקנה אלכסנדר בכספו הוא.

משבא המשבר הגדול בארץ, שהקדים בהרבה את השפל הכלכלי העולמי, לא היה המהנדס שטייגר מן הראשונים לפיטורים ממחלקת העבודות הציבוריות של הממשלה (שאליה הועבר בשעתו מרַכּבות פלשתינה/א"י). למען האמת, אף זחה עליו דעתו כשראה איך חרב הקיצוצים והצמצומים מפילה חללים על ימין ועל שמאל ואליו לא הגיעה ובתוך כך אשתו האהובה והאוהבת יולדת לו כבר את הבת השלישית (ניצה קראו לה, לאחר דרורה ויעל). ולא נתקררה דעתו עד שרכש אופני־מנוע אוסטריים הקרויים “זקס מוטור” לעצמו ועגלת־ילדים אירופאית לכל דבר לתינוקת החדשה, ושולחן וארבעה כיסאות מרופדים (בתנאים נוחים) מחנותו של מקרוב בשביל “חדר האורחים” שבצריפם. וכמו אין די בכל אלה, גם נעשה אחד הראשונים בשכונה, ואולי לא בשכונה בלבד, שרכשו (בתשלומים) אחד מאותם מכשירי רדיו שבהם כבר אינך זקוק לאוזניות, שהם עצמם בבחינת רהיט המצריך שולחנוֹן או כן קטן לעצמו; מכשיר זה אם אתה מדליקו הרי דומה עליך כאילו את העולם כולו הבאת לתוך ביתך, בכל שעה משעות היממה.

אבל קורת־רוח זו לא ארכה הרבה, וסופו של דבר כּלתה הרעה גם אל חמש נפשותיה של משפחת שטייגר. לאחר שבועות מיוּסרי מתיחות ושמועות־שווא הגיעה יום אחד בדואר הודעת הפיטורים, מודפסת אנגלית במכונת־כתיבה, ונאמר בה חד־משמעית שהיא עתידה להיכנס לתוקפה בראשית החודש בא.

מר דארבי ניסה להשתדל, בלי לשגוֹת באשליות־יתר, והעלה חרס בידו, ואילו המהנדס וילבושביץ‘, עם כל רצונו הטוב והכן, לא היה פנוי להשתדל לפי שמפעל־החרושת המשפחתי הוותיק, בן עשרים שנה ומעלה, היה קרוב להיסגר או להימכר. ידידים מלשעבר מקרב קציני הצבא כבר לא היו בארץ־ישראל, שבין כך ובין כך נשארה נקייה כמעט מחיל־צבא. מאחר שבינתיים נעשה הוא עצמו חבר פעיל ב“הגנה” ומהלכים לו בחוגי מפקדיה, ניסה אלכסנדר את מזלו אצל כמה מן הנוחים יותר לגישה במפקדה, שקצתם אף היתה דעתם נשמעת בועד הפועל של הסתדרות העובדים, במועצת הפועלים של תל־אביב־יפו, או אף בעיריית תל־אביב, שעכשיו היתה הנהגתה נתונה בידי מפלגות הפועלים, שאכן היתה ידם על העליונה בבחירות האחרונות לעירייה. אף הללו היו בהם שגילו הבנה למצבו וחשו בכאבו ובעלבונו, אך למעשה לא יכלו אלא לפטור אותו באנחת השתתפות או במשיכת כתף. "מן הדין היה שיָקום ל’הגנה’ מנגנון קבוע של עובדים בשכר שיוכל גם להעסיק אנשים כמוך ולכלכלם," השיב לו אחד הנמרצים ומרחיקי־הראות שבהם, “אך לצערי אינני רואה סיכוי מעשי לכך בשנים הקרובות. הקופות הציבוריות הבאות בחשבון כולן ריקות, אפילו מלַאי הנשק שלנו בכל רע, ואני מתיירא להעלות בדעתי מה יקרה אם שוב תתלקח אש בארץ הזאת. קומץ קטנטן של אנשים, ממש אחד בעיר ושניים במדינה, כמו שכתוב, נאלץ לשאת באחריות היומיומית לקיומו של ארגון שאם הוא לא יעמוד לנו ביום־פקודה הרי יאבד הכל.”

מר־נפש יצא אלכסנדר מלפניו; נדמה היה לו שהאיש המנוסה והקשוח ציפה לעידוד ולחזוק ממנו.

אירינה – או אָרנה, כפי שהורגלו כבר הבריות לקרוא לה – ראתה אותו מתייסר בשתיקה, חושק שפתיים שלא להתפרץ ולשפוך את חרדתו וייאושו, אך כל כמה שיצאה נפשה לתרום להחזקת המשפחה ידעה שלא תוכל להועיל מאומה כל עוד היא מוסיפה להיניק את ניצה בעודה מטופלת בדרורה בת הארבע וביעל בת השנתיים וחצי. ואפילו תימצא לה בדרך־פלא האפשרות לצאת לעבודה, במה תוכל לעבוד? מה מקצוע יש בידה? לעבודות שעסקה בהן בתקופת־הגבורה של סוללי הכבישים והמסילות, אנשי “גדוד העבודה” ו“השומרים”, שוב לא יקבלו אותה. בעבודת תפירה אין כוחה גדול, והנהלת־חשבונות לא למדה מעודה. לשטוף רצפות בבתיהן של יקירות תל־אביב לא יניח לה בעלה, וממילא לא תוכל לעמוד שם בתחרות עם עוזרות־בית ערביות ותימניות. לא נותר לה אלא להרטיב את הכר בדמעותיה בשעות היעדרו הממושכות של סשה מן הבית. ברגעים של חזות קשה ראתה אותו בדמיונה שבור ברוחו כליל ועונב חבל לצווארו.

כמו לבנה עמד הכעס בגרונו של אלכסנדר, בייחוד בשובו הביתה לפנות ערב, רגלי, סחוט משיטוטים וחיפושי־סרק. על שאלותיה של ארנה היה משיב בדרך־כלל בתכלית הקיצור, בנהמות חד־הברתיות, וכמו לצאת ידי חובה בלבד היה שואל למעשיה ולשלום הילדות, שאותן היה מנער מעליו בקוצר־רוח אם טיפסו על ברכיו וביקשו לזכות אצלו ברוך וצחוק ושימת־לב. לאחר שהיה טורף בשתיקה פת ערבית דלה – על הרוב פת לחם וביצה, עם קצת ירק וכוס תה דלוח – היה מתיישב אל הרדיו החדש שהספיק להַנְאוֹת בו את מעונם לפני המפולת. מדליקו היה ומדבּק את מבטו אל לוח החוּגה המזהיב מולו ואת אוזנו אל החומר הצמרירי האפרפר שמבעד לו נראה אורן המסתורי של המנורות ומאחוריהן נתמלטו קולות המרחקים, בשלל לשונותיהם ותוויהם. בעקשנות שינן לו במוחו את שמותיהן המצוּפפים של התחנות על לוח החוגה: מילנו, וינה, הילוורסוּם, בודפשט, בוקרשט, שֶנֶקטֶדי, בי.בי.סי., מינכן, ברלין, ותיקן, סופיה, בארי, ברינדיזי, מוסקבה, בְרְנוֹ, אתונה, פאריז, ליובליאנה, פראג, מדריד, ורשאווה, לישבּון, מינסק. מה שומעות האוזניים, סשה? האם רוסית היא זו או אוקראינית, ושמא בילורוסי? והנה גרמנית אוסטרית, ואיטלקית, ואנגלית אוקספורדית, ואנגלית במבטא סקוטי, ובולגרית וצ’כית, וכאן כנראה סרבו־קרואטית, ופתאום ספרדית צחה, שוֹפָרית, קסטיליאנית! וכאן דוֹינה רומנית, וסמוך אליה קרקוביאק פולני, ובקצה משמאל ג’ז כושי־אמריקאי עגמומי־מתמשך, חוזר חלילה, ושם בַצד יוֹדל טירולי או שוויצי, וקצת למעלה מקהלת באסים מרעימה בשירה רוסית רחבת־מִנעָד, בוטחת, והנה תזמורת מנדולינות, ואם מתאמצים אפשר לדוג פתאום רסיטל לפסנתר: מה זה, אולי שופן, ושמא שומאן? לא שהוא מומחה בכגון אלה, אבל מרוב הקשבה וקליטה אדם לומד להבחין בהבדלים, או לפחות לומד לדעת על קיומם. לאט־לאט אתה יודע יותר ממה שידעת קודם: מוסיף דעת. והדעת הזאת באה גלים־גלים כמו מתוך איזה חלל קוסמי, והללו נישאים ישר אליך, אתה כאילו רואה אותם משתברים אל אפרכסת אוזנך ואל חופי התודעה שלך, ואפילו הצפצופים והצרימות המתלווים אליהם וחותכים אותם נעשים חלק מן התהליך הזה שמחבר אותך אל העולם במלאוּתו בלי להתיק אותך מן העוגן שבו אתה מחובּר אל פינתך הקטנה, המשוקעת – והאבודה…

ואָרנה יושבת ממול, מנסה להשכיח את עצמה בסריגה כמו שהוא משכיח את עצמו בדגירתו על הרדיו. מעולם לא סרגה בלהיטות כזו. בגדים קטנים תסרוג ליעל בערבים, קטנים עוד יותר לניצה התינוקת. בין הנקה להנקה, בין מלאכת־בית אחת לחברתה, בשעות היום נכנסת לפעמים אסתריקה מרקדו לפטפט איתה קצת. אשה מטופשת למדי, אך לב טוב יש לה והיא חשה במצב הקשה אצל השכנים, והיא מנסה לפחות להסיח את הדעת, ואין זה אלא לטובה. אבל בערבים היא יודעת שמוטב לא להיכנס. בעצם, גם אצל מרקדו המצב לא הרבה יותר טוב. כל בוקר נסים עולה על האופניים שלו ונוסע לפתוח את החנות שלו בעיר, במרכז המסחרי. זאת חנות לכלי־עבודה – מבוֹרג, וו וּמסמר ועד פטיש, דֶקֶר וגרזן, ברזל־זווית ומכּוש, פצירה ומַקצוֹע – והיא ידעה ימים טובים, אפילו טובים מאוד. אבל מי צריך לכלי־עבודה באין עבודה. “לא המתים יהללו יה,” אומר נסים בשובו הביתה עם חשכה. “אבל אין דבר, יהיה טוב.” הם לפחות נשאר להם לפרנס רק את עצמם. בן ובת יש להם, אך הללו כבר עזבו את הבית. הבן נשוי, גר בירושלים, שוטר, וגם אשתו עובדת פקידה, עובדת וממשיכה, והבת כבר בעצמה אמא. אֵם לבת. התחתנה עם אחד בחור חבר מושב, זאת אומרת חקלאי, ואוכל יש להם בשפע מכל טוב. לפעמים הם נוסעים אליהם – בחול־המועד, למשל – וחוזרים עמוסים תוצרת מן המשק שלהם. חצי נחמה.

לפעמים זוכר מישהו בכל־זאת ששטייגר קיים ושהוא בעל־מקצוע מעולה. ואז מזמינים אותו לכמה ימי עבודה במדידה, בדרך־כלל רחוק מהעיר. זה מפחית קצת ממתיחות־העצבים בבית. קורה שנותנים לו איזו עבודת שרטוט קטנה הביתה. אין לו שולחן שִרטוט של ממש, גם לא כל הציוד נמצא בבית, אבל הוא מסתדר. לוקח ומביא מפה ומשם. לא משחק בעלבונות, לא מתנפח; רק שייתנו לעבוד. הנה, מוצא אותו גם אחד כמו הקבלן ההוא מפתח־תקווה, זוננשיין שידו בכל, “אוֹכֵל הנבלוֹת,” קוראות לו ארנה בינם לבין עצמם למורת־רוחו של שטייגר. “מה את רוצה ממנו!” הוא מוחה כנגדה. “הוא מן היחידים שעוד יש לו במה לשלם ושמסוגל להשקיע במחשבה על המחר, גם אם זה לא חוזר אליו מיד, היום. ואם הוא יודע שאני, למשל, מוכרח לקבל כל עבודה, בכל מחיר כמעט, ברור שהוא מנצל את זה. ככה זה בשוק. זה נורמלי. רק שיבוא.” – “כן, אבל עד שאתה רואה אצלו גרוש…” היא טוענת ואינה מרפה. – “נכון,” מודה סשה, “זה ניצול. הוא מנצל אל המצב ומושך אותי בתשלומים. אבל אם מחר הגלגל מתהפך והוא צריך אותי, וכל המהנדסים והמודדים כולם מלאים עבודה, אז אני מנצל את המצב ומכריח אותו לשלם לי את המחיר שאני קובע!” – אני רוצה לראות את זה," גונחת ארנה.

“במה הוא מאכיל אותך היום?” שאלה ארנה את בעלה בוקר אחד בשובה מחנות־המכולת השכונתית, כשראה את זוננשיין יוצא מצריפם ונכנס למכוניתו דו־המושבית.

סשה צחק: “תארי לעצמך, הוא ורשקס הולכים לבנות יחד בית־דירות בחיפה והוא בא לבקש שאני אעשה להם אל התוכנית.”

“מה? שכנא רשקס? לשכנא יש מגרש, והם פתאום שותפים? אבל הוא הרי עבד שם בחוֹר ההוא בסיני!”

“גם אותו פיטרו… ומגרש קנה, כנראה, לא ביוקר. מהכסף שחסך במשך כל השנים שעבד בסיני. אבל העיקר הוא שמנשה מלווה לו בשביל הבנייה –מין שותפות כזאת.”

“מתאים להם להיות שותפים,” פסקה ארנה את פסוקה. “בובצ’ינסקי ודובצ’ינסקי! ואתה צריך להיות הקורבן…”

“על מה את מדברת!” מתרתח סשה. “במצבנו אני הייתי צריך לנשק לו את היד בעד זה שהוא כל פעם מביא לי עוד עבודה, ואת מדברת על ‘קורבן’ – –”

“לא מוצא חן בעיני שאתה מתחיל להיות תלוי רק בעבודה שלו,” אמרה, ונכנסה למטבח.

“בבקשה,” הטיח בצעקה, “תביאי לי אחרת! יש לך?!”

“אבא! למה אתה צועק על אמא?” נשמע לפתע קולה היבבני של דרורה, נלחצת אל אמה במטבח ושולחת באביה מבט קובלני וצורב מעיניה הכחולות.

“אני לוקח את הזקס־מוטור לתיקון, ארנה,” התיז סשה ויצא מהצריף, בעוד יבבתה של הפעוטה מלווה אותו כמו צל ממאיר.

לאמיתו של דבר, התחיל אלכסנדר שטייגר לשנות את יחסו אל מנשה זוננשיין ואפילו למצוא עניין בחברתו, ולא רק משום שבמידה רבה נעשה הלז באמת נותן־לחמו העיקרי, אף שבתקופת עבודתו ברכבת, ובייחוד אחרי־כן בעבודות הציבוריות, נתקל בו לפרקים כקבלן־משנה קטן או כבעל כלי־הובלה אחדים, הקפיד לשמור על קשר קר וענייני בלבד – אולי בגלל איזו תחושה עמומה שזהו טיפוס שינסה לסבך כל אדם שהוא מתעסק עמו, בייחוד אם הוא פקיד ממשלתי, ופחות מכל רצה שטייגר לאכזב את כל שהיו בעזרו בארץ לא־נודעת זו שאליה נקלע ולהסתבך בערכאות, אם לא בגרוע מזה. גם העובדה שתקופת־מה עבד רשקס בשביל זוננשיין לא העלתה את קרנו של זה האחרון בעיניו של איש תם וישר כסשה.

בייחוד הסתמן השינוי ביחסו של סשה אל זוננשיין משעה שקיבל עליו להכין את התוכנית לבנייה בחיפה, על אותו מגרש הרשום על שמו של שכנא רשקס, וביתר ייחוד משעה שלקח אותו מנשה ברכבו הקטן פעמיים ושלוש לחיפה, אל מעלה הדר הכרמל, לראות שם את השטח יחד איתו, לחוש ולמוש וללוש אותו כביכול. אחר־כך, בשלבים שונים של עיבוד התוכנית, הוסיף להסיעו עוד מספר פעמים למחלקת ההנדסה של עיריית חיפה. הואיל והדרך לחיפה היא גופה היתה נמשכת אז ארבע או ארבע וחצי שעות, היה כל מסע כזה נמשך למעשה יום שלם, מהשכמת הבוקר עד רדת החשכה. רשקס עצמו לא נשאל כמעט כלל לדעתו במהלכים האלה, אלא, ספק בהכרת־טובה ספק בשוויון־נפש, כמו סמך בעיניים עצומות על שני בעלי־המקצוע, הקבלן מכאן והמהנדס מכאן; מה עוד שעל הרוב עסוק היה אז בעבודות שונות ומשונות שדאג מנשה להמציא לו בחיפה, הסמיכות הפיזית ההדדית בכלי־רכב המפולש לרוחות משיבות־נפש ומַשרה על יושביו מצב־רוח קליל וצעיר, ובעיקר השיחות שנתגלגלו ביניהם ומדרך הטבע לא נסבּו על ענייני העבודה בלבד, עוררו מעט־מעט את אלכסנדר לשנות את טעמו ולשים סייגים להסתייגות הזהירה שנהג כלפי זוננשיין זה בעבר בחינת איזה “בַּרבָּר” מקומי זומם וחסר־תרבות. הוא התחיל להעריך את הגבר השמנמן, הערמומי והצחקן, הצעיר ממנו בשש־עשרה שנה כאדם שאם גם נולד למשפחה אמידה ומושרשת של בעלי־בתים ופרדסנים, הרי במידה רבה מאוד גם טיפס ועלה בכוחות עצמו עד שהגיע למה שהגיע, ועוד ידו נטויה. בטחונו העצמי השופע וחיוניותו הפורצת כבשו את לבו של סשה הזהיר והספקן, שכל חייו עד כה נראו לו עתה כמין כישלון אחד רצוף. יותר ויותר הזכיר לו מנשה טיפוסים של חוואים או קבלנים גדולים שהכיר בתקופת שבתו בארגנטינה, או אחד מאותם קפיטליסטים אמריקאים שפרשת חייהם מוצגת כמופת של העפלה נחושה מעניוּת מרוּדה אל עשירוּת מסחררת. גם מעשיות שהיה מספר אגב אורח על חוויות מימים עברו, שלו או של זולתו, בפתח־תקווה המושבה או בשאר מושבות ותיקות, ובפרט על ימי השלטון התורכי והמלחמה העולמית, ותיאורים רוויי הומור ונוסטלגיה מצועפת שהביא מן ההווי של נוער המושבות או של הכפר הערבי, מתובלים במשלים וביטויים בערבית עממית, לא די שנסכו קסם על סשה אלא אף החדירו בו עצמו תחושה גוברת של קרבה והזדהות. אפילו נצלנותו הבוטה בענייני ממון נראתה לו לוקחת־לב כמעט בגלל אופיה הראשונה, ה“איכרי” והשקוף – משל כאילו אם אינה באה לאחז את עיניך ואין בה משם גניבת־דעת הריהי מותרת או אף מעוררת אמון. אולי לא חשד כל עיקר שאותה שקיפות היא עצמה חלק מחושב מגניבת־הלב, אם לא מגניבת־הדעת.

לאחר שהוגשו התוכניות אף אוּשרו בזריזות מפתיעה והחלה הבנייה בשלבה הראשון – שתי דירות בצד הפונה אל הכביש העתיד להיסלל ודירה אחת בצד האחורי שבצע ההר – לא מצא עוד זוננשיין במה להעסיק את שטייגר, שהתקשה מעט למצוא את נותן לחמו כל אימת שהגיע מועד פרעונו של אחד השטרות שבהם שילם לו את הסכום הקצוץ והמקוצץ שהגיעו לו בעד עבודתו. אנוס היה לכפול ולשלש את מאמציו להשיג עבודות פחוּתות בטיבן ובשכרן, מה עוד שארנה הרתה שוב ובשום פנים לא היתה מוכנה לחשוב על הפלה. בצר לו כתב סשה אל בן־דודו ישה בארגנטינה, לאחר שזה זמן־מה פסקו קשרי המכבים ביניהם. הוא לא דיבר על קשי המצב, בארץ בכלל ואצל משפחת שטייגר בפרט, אף שציין שהוא וארנה מגדלים בצריפם שלוש בנות, שאליהן עתידה להצטרף רביעית במזל טוב, ובמהרה. יותר מכך הדגיש, בלשון של הומור, שהגיע עתו של ישה להעביר אליו את כל האיגרות שהריץ אליו למשמרת, תחילה ערב בריחתו מסיביריה (ב־1907) ואחרי־כן בתקופתו הפטרוגרדית (ב־1917), ואין לשער דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר בביקור בארץ־ישראל. בסתר־לבו הגה תוכנית להביא את בן־דודו המצליחן, שנחשב עתה בארגנטינה בעל־הון ובעל־דעה מבוקש, לידי השקעה כלשהי בארץ־ישראל – בפרדס מניב, למשל, או בענפי החרושת והבנייה – שממילא יופקד הוא, סשה, על מימושה או על ניהולה השוטף. כך אפשר לו שייצא מאפלה לאור גדול ואגב כך גם יימצא מסייע לחיזוק משקה של ארץ־ישראל, ואולי אף לעידודם של משקיעים נוספים מאמריקה הלטינית.

תשובתו של ישה לא איחרה לבוא. למען האמת, כתב לאמור, הוא עצמו מהרהר זה זמן־מה בביקור אצל בן־דודו, שאותו לא ראה זה שתים־עשרה שנה לאחר שתקופה ארוכה היו מתראים לעתים קרובות כל־כך, שם בארגנטינה. אשר למכתבים הרי הללו שמורים אצלו מכל משמר, כמובן מאליו, ומזמן לזמן הוא חוזר לעיין בהם ונוכח לראות שאכן ערך של תעודות היסטוריות יש להם, ואם אמנם יחליט שהזמן יפה למסע המוצע ודאי שיביאם עמו; אם לאו, ידאג להעבירם בדרך הבטוחה ביותר, אולי בידי איש מוכר ומהימן שייסע לארץ־ישראל, ואולי באמת השעה יפה למסע, שהרי שני הבנים והבת כבר עומדים ברשות עצמם (הבכור בהם הוא ממש יד ימינו בעסקים) וגם מלבד זה הוא יכול כבר להרשות לעצמו להאט קצת את הקצב ולנסות ליהנות קצת יותר מן החיים, ומעין שיוט מסביב לעולם הוא דרך טובה להנאה כזאת. שיוט כזה יוכל גם לעזור לו להתגבר על אבלו על גוּסטה אשתו, שוודאי היתה מצטרפת בהתלהבות אילו חיתה, אלא שהלכה לעולמה לפני קרוב לשנה לאחר שנתקפה לפתע איזו מחלה ממארת שממנה לא יכלה להירפא. הואיל וממילא פסקו בני־הדודים להתכתב, לא רצה ישה לכתוב על כך לסשה במיוחד כמי שמבקש לצערו דווקא. כנגד זה, יכול הוא לבשׂרו שאת חואניטה הוא פוגש לפעמים בכל מיני מעמדים, ותמיד היא שואלת אם יש חדשות מסשה. עד היום לא נישאה, אבל אין מה לדאוג לה שהרי היא אשה רבת־פעלים שהתקדמה יפה ועשתה חיל: זה כמה שנים היא פקידה נחשבת בהתאחדות מגדלי הבקר והצאן של ארגנטינה, שהיא – כידוע – אחד הגורמים מרובּי־המשקל בחייה הכלכליים של המדינה, אותה התאחדות עומדת, אגב, לשגר משלחת כבדת־משקל לסיור בכמה וכמה ארצות במגמה להגביר את ייצוא הבשר מארגנטינה. כללו של דבר, סיים לאמור, הואיל ויולי עכשיו, ובעוד חודשיים יתחיל הקיץ בארצו ואילו בארץ־ישראל יהיה אז חורף, ששם הוא נעים למדי, כפי ששמע מפי אנשים שביקרו בה, הרי בתוך חודשיים יודיע לו איך ייפול דבר בעניין הזה.

ימים מעטים לאחר שהגיעה התשובה מבואנוס איירס התלקחו מהומות־הדמים, שראינו איך נעשה רשקס מעורב בהן בחיפה אם שכנא רשקס בחיפה כך, אלכסנדר שטייגר בגבול תל־אביב ויפו על אחת כמה וכמה. אם נמשיך בקו ההשוואה בין שני אלה, בלי להפליג בפרטים הרבה, נוכל לומר שבעוד רשקס פועל בלא רשות ובלא סמכות ושופך אגב כך שמן על המדורה מתוך חוסר־אחריו תוזזני הרי שטייגר פעל רק על־פי הוראות הממונים עליו ב“הגנה”, מילא לשביעות־רצונם הגמורה אחר כל פקודה שניתנה לו, בלי להרהר אחריה, וכמו שנאמר אחר־כך בדין־וחשבון פנימי, “גילה בתאריך… עוז־נפש, קור־רוח ותבונה בחלצו בדרך יפו־תל־אביב שני חברי ‘הגנה’ ממכונית שנשלחה למקום של סכנה לאחר ששלושה מחבריהם נהרגו בה בידי הפורעים… ולמחרת היום… עמדו לו התכונות הללו עצמן להציג מארב קדמי מעבר לוואדי מוצררה ולמנוע בזה מראש נסיון התקפה על שכונתו… כמו כן השכיל להעמיד בפני התושבים דוגמה חיה של שליטה־עצמית והביא בזה להרגעת הרוחות…”

בכינוס מפקדים סגור, שנערך כחודשיים לאחר המאורעות הללו, הודיע מפקד־המחוז של ה“הגנה” שאלכס שטייגר נמצא ראוי, בעקבות התנהגותו המופתית בימים הקשים של חודש אב, להתמנות מפקד ה“הגנה” בשכונת מונטיפיורי, ובפנותו אליו במישרים הוסיף: “אנו מתכוונים להוציא אותך בקרוב להשתלמות מפקדים, ואני אישית מקווה שעוד תזכה לתרום רבות להגנת העם והארץ.”

להשתלמות המפקדים המובטחת לא זכה להיקרא מעולם, אבל יום אחד נמצא יושב במחיצתם של שלושה מחברי מפקדת העיר, שבישׂרו לו כי במסגרת המינוי שקיבל, ובמסגרת שׂידוד־מערכות שהוחלט עליו “בהיקף ארצי” בכל מה שנוגע לאיסוף ידיעות על המתרחש והמתרקם, הן מבית והן מחוץ. – כלומר, הן בתוך “היישוב” והן בתוך “המחנה הערבי” ו“האדמיניסטרציה הבריטית” – מוטלת עליו בזה האחריות לאיסוף ידיעות בגזרת ואדי מוצררה, כולל בייחוד את כפר ג’מאסין ותל־ג’רישה עד “הר נפוליאון”, כולל גם את הצד המזרחי של שרונה הגרמנית. ליתר תוקף הביאו לו כעין “כתב־מינוי” שבצדו, לאחר שהרכיב את משקפי־הקרן שלו, חתם את שמו לאישור קבלה. “גרמנית אתה יודע יפה, זה ידוע לנו,” הפטיר הבכיר שבהם, בסיפוק. “גם האנגלית שלו בסדר גמור,” העיר השני. “אבל הערבית שלו ככה־ככה” סייג השלישי, והוסיף: “בקרוב נספק לו חומר מתאים.” סשה שטייגר השמיע נהמה סתומה והנהן בראשו. כעבור שבוע הגיע לצריפו איזה נער צעיר רכוב על אופניים ושאל אותו אם הוא המהנדס שטייגר. כאשר השיב בחיוב, מסר לו הנער איזה גליל עטוף הגהות של עיתון. בתוך הגליל היו דפים אפורים, מודפסים בהקטוגרף, ובהם מילון מקוצר של ערבית מדוברת. “יביאו לך עוד כאלה,” זרק הנער, ופרח לו כלעומת שבא.

“כל זה נחמד מאוד. בקרוב גם יתנו לך מדליה,” סנטה ארנה, שהיתה קרובה לגמר הריונה הרביעי. “אבל מזה לא ייצא אפילו רבע משכורת. אלא שהאינג’ינר אלכסנדר שטייגר לא יבקש שום דבר בעד מה שהוא עשה, עושה ויעשה בשבילם! ולא מפני שהוא אידיאליסט כל־כך גדול אלא מפני שהוא אריסטוקרט!… הוא גדל כבן של בעל־אחוזה!”

התרסה זו, שפתאום ניחתה עליו, בנוסף להמולה הרגילה של שלוש הפעוטות הממלאה את חללו של הצריף בשעות של אחר־הצהריים, עוררה אותו לצאת מן הצריף אל הרוח החורפית המנשבת בחוץ ולעמוד תחת הגגון שבכניסה, כדי לסיים את קריאת המכתב החדש שהגיע מישה ומעטפתו נושאת בול־דואר פורטוגלי. רק כמה שורות היו בו, וניכר בהן שנכתבו בחופזה. נסתבר מתוכו שיָשה שטייגר הצטרף לאותה משלחת ארגנטינית נכבדה של עתודי צאן ובקר שעליה רמז במכתבו הקודם והמפורט, אבל אין הוא נמנה עמה רשמית ובמסגרת המסע הוא שומר לעצמו על חופש התנועה. הנה כי כן הגיעה המשלחת תחילה באוניית־אוקיינוס לליסבון ומשם תמשיך ברכבת למדריד, ומשם באווירון לרומא, וינה וברלין. הוא מתכוון להמשיך עמה עד פאריז, שם יבקר אצל זינאִידה, אחותו המבוגרת ממנו, שבתום מלחמת־האזרחים ברוסיה הצליחה להגיע עם בעלה לצרפת, מקום שנתקבל האיש כעבור זמן לעבודה במערכת היומון של האמיגרציה הרוסית, פוֹסלֵדנִייה נוֹבוֹסטִי. בקושי יש יחסים כלשהם בין ישה לאחותו זו, כך טיבה של אותה זינאידה, ואף־על־פי־כן, אך העיקר הוא שהזמין מקום באונייה הצרפתית “מַרייט פאשה” של חברת “מֶסאזר’י מאריטים”, המפליגה ממרסיי למזרח הים התיכון, ובה יגיע ליפו ב־21 במרס ויוּסע מיד לירושלים, שבה הוזמן בשבילו חדר במלון ששמו “אמריקן קולוני”. את כתבי־היד שאותם סשה מבקש לקבל הריהו מביא עמו. ב־25 במרס הוא אמור לחזור ברכבת לאלכסנדריה של מצרים. הוא מקווה שיצליח לראות את סשה “וכל בנות משפחתו”. הוא הבטיח “להוסיף פרטים בהמשך,” וחתם בדרישת־שלום חמה לארנה ובנשיקות לילדות.

ארנה אף היא יצאה אל פתח הצריף, ניצה הקטנה בזרועותיה. סשה הושיט לה את המכתב. לאחר שקראה, חייכה כמבינה דבר מתוך דבר ובנימה מפורשת של קנטור אמרה לבעלה:

“הקוּזין שלך מביא איתו הנה את האהובה הישנה שלך מבואנוס איירס… מעניין יהיה להכיר אותה.”

הלז משך בכתפו דרך ביטול: "מה שאת מסוגלת להמציא לך בראש – –”

“תזכור מה שאני אומרת לך,” התרתה בו. “אשה תופסת דברים כאלה בחוש הששי שלה!”

ב־21 במרס אחר־הצהריים התרוצץ בשכונת מונטיפיורי שליח דאוג רכוב על אופניים מן המברקה וניסה לאתר את הנמען “אלכסנדר שטייגר” כדי למסור לו מברק. בעזרת עדת ילדים נרגשים מילדי השכונה מצא לבסוף את המען המבוקש, וכך קיבל סשה את המברק הראשון שנשלח אליו מאז בואו לארץ־ישראל: ישה מודיע ש“אנחנו” אכן נמצאים באותו מלון “אמריקן קולוני” בירושלים, ומבקש להתקשר בדחיפות לטלפון כך וכך כדי להיפגש בהקדם.

“מה אני אמרתי לך?!” חגגה ארנה את נצחון האינטואיציה הנשית. “או שאולי ‘אנחנו’ זה הקוזין שלך עם הסבתא שלי?”

סשה לא אהב להטריד אל פֶּטֶר שוּלצֶה, השכן הטוב משׂרונה, שביתו בצד השני של כביש פתח־תקווה ממש, אבל הוא היה בעל הטלפון היחיד בסביבה. מביתו אכן הצליח ליצור את הקשר ובמו אוזניו שמע את קולה של חואניטה, שהרימה את הטלפון ראשונה ובלי כל סימן של מבוכה או רִגשה שוחחה איתו שיחה סתמית של שתיים־שלוש דקות בטרם תמסור את השפופרת ליָשה, שהיה גם נבוך וגם מרוגש אך לשמע קולו הוצף סשה גל חם של נוסטלגיה. הם נדברו שיחכו לו מחר סמוך לצהרי היום במלונם: הוא יבוא לבדו, הסביר סשה, כי ארנה בחודש השביעי להריונה ואין הוא מוכן “במצבה”, לקחת אותה למסע ממושך ומפרך שכזה, אבל ממילא יהיו הם חייבים לבוא אליהם, לתל־אביב, ואז יראו “את השבט כולו, על אדמתו”.

חואניטה וישה חיכו לו, מסובּים בכורסות נוחות, במבואה ההדורה, גבהַת־הקימורים של המלון, שלפני כמה עשרות שנים היה הרמונו של מושל ירושלים. השעה היתה שעת צהרים נינוחה של יום אביב הררי, ספק חמה ספק צוננת, וחואניטה נראתה לו מדהימה במין יופי בשל, שליו, רודני כמעט, ובלי לקום ממקומה הגישה לו את ידה ואת לחייה לנשקן. אחר־כך נפל סשה על צווארו של ישה והשניים כמו התקשו להינתק זה מזה לפותים בחיבוק חם, סלאבו־לאטיני, טופחים שוב ושוב בחיבה ובחוזקה איש על שכם רעהו ושבים לסקור זה את זה בעיניים לחות־מאירות.

“שלוש־עשרה שנה, חי נפשי, כמעט בדיוק! שלוש־עשרה שנה לא התראינו!” הריע ישה ושב להביט בבן־דודו כלא מאמין. “מה שעבר עליו בזמן הזה!” הצהיר, מסב פניו אל חואניטה. “בזמן שאנחנו ישבנו בפינה המדושנת והבטוחה שלנו ועשינו עסקים וכל מיני שטויות, בן־דודי עשה היסטוריה בשלוש ארצות,” סיכם בהתפעלות.

“תירגע קצת, ג’אקוֹבּוֹ!” סיננה מבין שיניה הַלְביאה נוראת־ההוד, עמוסת עדיים ואבני־חן, “ותזכור את הקללה הסינית: ‘הלוואי שיהיו לך חיים מעניינים!’ אני מצאתי,” התיזה אט־אט, בהטעמה, בפנותה אל סשה, “שעדיף לגדל ולשווק ולייצא בקר מאשר לרוץ אחרי ההיסטוריה ולהירמס תחת גלגליה.”

ישה מיהר לנטרל את מטעני החשמל שחש בהם מאחורי התבטאויותיה המושחזות של חואניטה: “ואני מציע שנזכור שבקר מיועד גם לאכילה,” התלוצץ, “ולכן ניכנס ונאכל פה במסעדה של המלון. אומרים לי שאין עוד אחת כמוה בירושלים.”

משרתים ומלצרים עוטי־שׂרד היטו ראשיהם הטיה קלה של כבוד, ומשירדו הללו במדרגות אל חדר־האוכל ובחרו בשולחן שאליו יישבו נחפז אליהם רב־מלצרים אחד להמתיק להם לשון ונתן אות לשני מלצרים להרחיק ולהסמיך להם כיסאות לפי כל כללי הטכס. סשה שטייגר חש מבוכה קלה, אך גם נהנה לשוב אל שבבי זכרונו מימים אחרים ומקומות אחרים; בצביטת־לב זכר ארוחת־ערב חגיגית במיוחד שאליה הוזמן פעם עם חואניטה באחת המסעדות הוותיקות והמובחרות של בואנוס איירס, וכאשר הצטלבו עכשיו מבטיהם היתה לו תחושה ודאית שגם בזכרונה שלה צץ המעמד ההוא בדיוק. למרבה הנועם גם העמידו עליהם מלצר אחד דובר ספרדית רהוטה לשמשם. הוא היה, כך התברר, נוצרי מקומי ששנות נעוריו עברו עליו באמריקה התיכונה ושם גם הלך לבית־ספר קתולי; מכל־מקום ניכר היה בו שהוא נהנה לגלגל בספרדית שלו ולהתהדר בה.

משהגיעו, אגב שיחה גוששנית ומאופקת, עד מחצית הסעודה בקירוב (חואניטה הפליגה בשבחי המטבח: “לא תיארתי לעצמי שנמצא רמה כזאת בארץ הקדושה… גם אמש היתה הארוחה טובה מאוד, נכון, ג’אקובו?”), ערַב ישה את לבו לשאול את בן־דודו אם יש לו עכשיו איזה “תוכניות אישיות, לעתיד הקרוב”.

“זאת היתה טרגדיה נוראה!” הקדימה חואניטה וזרקה, בהתרגשות מדודה. “אני הרי הייתי מאוד קרובה לגוּסטה, ומאז שהיא חלתה טיפלתי בה כל יום, ממש כאילו היתה אחותי.. ואתה יודע, אלכסנדר, שאחיות אין לי.. זה היה קורע־לב לראות איך מיום ליום היא דועכת לעיני… והרופאים… הם טעו על כל צעד: גם באבחון וגם בתרופות… אני לא פעם אמרתי לג’אקובו: אילו זה היה בניו־יורק או בברלין, בוודאי היו מצילים אותה!”

“אני אינני מסכים,” הטיח ישה בתנועת יד של אי־הסכמה. “יש לנו בארגנטינה רופאים טובים מאוד, ואנחנו פנינו אל הטובים ביותר… זו כנראה היתה מחלה נדירה, אולי אפילו חדשה, שהרפואה עוד אינה מכירה אותה ככל הראוי.”

ובאשר לתוכניות אישיות, המשיך, הרי הצליח להשפיע על זינאידה, אחותו הגדולה, ה“פאריזאית”, שתסכים לקבל ממנו כרטיס אונייה לבואנוס איירס ובחזרה ותבוא לבקרם, אולי בספטמבר־אוקטובר. “זה בכל־זאת משהו, למצוא אחות שחשבת שאבדה לך גם־כן כמו כל השאר… גם אם מעולם לא היית קרוב אליה ביותר.”

“לא על תוכניות כאלו שואל אותך אלכסנדר,” התיזה חואניטה בנחת ועיניה צפעונים.

“אבל הוא גם־כן מעוניין,” השיב ישה, כמו לא לעניין. היא גם בת־דוד שלו, כמו שהיא אחות שלי… כל זה שייך לעולם הילדות, לעולם הנעורים שלנו… לא נכון, סשה?"

“אני רוצה שתדע, " אלכסנדר,” הזדרזה חואניטה לחסום את נתיב ההתחמקות הזה ובכובד־ראש ענייני, בהתעלם מנהמת ההסכמה של ישה, ובעודה מתופפת באצבעות שמאלה על מפת השולחן הצחורה, הסבירה: “‘התוכניות האישיות’ של ג’אקובו לעתיד הקרוב הן 'תוכניות אישיות ' של שנינו, שלו ושלי… נכון שאלו חדשות טריות! אספר לו, ג’אקו?” פנתה בזקיפת גבות אל בחיר־לבה.

ישה הבליע חיוך של מבוכה, הישיר מבטו אל בן־דוד, ופלט: “כן… הבוקר אמרתי לגברת מוֹראלֶס שמצדי אהיה מוכן להחליף את שמה לשטייגר כאשר תיגמר השנה… של גוּסטה.”

“סוף־סוף!” נאנחה חואניטה. “כל־כך קשה להוציא ממנו דיבור ברור ומפורש בנושאים כאלה, בייחוד שריקרדו, הבן הבכור שלנו, מאוד לא מרוצה… אבל,” וכאן הסבה פניה אל ישה כאומרת ליישב איזה חשבון נושן, “גם לך, אלכסנדר, היו קשיים משלך. אפילו יותר… אבל בינתיים למדתי כמה דברים בחיים, דברים שלא ידעתי כאשר בן־דודך,” ועכשיו הסמיכה פניה בצחוק אל ראשו המורכן של ישה, “פרח לי מן הכלוב… מאז למדתי לעזור לדברים להתרחש.”

ניצוץ מפורש של רוע ניצת בעיניה, וסשה ראה וקפא על מושבו. כף ידו של בן־דודו נחה בפישוט אצבעות על המפה.

“מעניין!” פלט סשה, לאחר רגע ממושך של שתיקה מעיקה. “אז בכל־זאת מתי לחכות לכם אצלנו? אולי נקבע עכשיו, כי עוד מעט אצטרך לצאת לדרך בחזרה. אתם הרי יודעים,” הצטחק כמתנצל, “הכבישים שלנו עוד אינם דומים למסילות־הברזל של ארגנטינה… זה עוד יבוא, אבל זה ידרוש זמן. ורצוי גם לחזור לפני שיחשיך… שאלות של ביטחון, אתם יודעים…”

“כן, שמענו… גם קוראים עליכם לפעמים בעיתונים,” התנדבה חואניטה להעמיד דברים על דיוקם.

ישה, מכל־מקום, התקשה להתחייב על מועד לביקור אצל משפחתו של בן־דודו. “נשאיר את זה פתוח עד מחר. אני אטלגרף,” הציע, אבל עכשיו, אחרי הארוחה יוכלו להזמין טקסי וללוותו לתחנת האוטובוס פה בירושלים. וכאשר כתום הסעודה אכן פנתה חואניטה לחדרם לחדש מעט את האיפור – כן, וגם להביא מן החדר את כתבי־היד המובטחים בשביל סשה – פנה ישה עם סשה לקרן־זווית ותחב לידו שטר של חמישים דולר. “אני מבקש ממך שלא תבייש אותי ותיקח,” הפציר בסשה בחום. “אני משער, וגם מבין, שאתם במצב לא קל… בשבילי זה באמת לא משנה, וזה ייתן לי הרגשה יותר טובה.”

וסשה המבולבל מלמל תודה חטופה, ובהכרת־טובה סמוקה ומבוישת לחץ את ידו של גומל־החסדים ונתן את השטר בכיס חולצתו.

ובו־ברגע ממש הבחין במנשה זוננשיין שנכנס למבואת המלון בחברת אשה סגלגלה, בת־גילו, מפוּדרת ומסולסלת־שׂער (ודאי זו מירה אשתו, אמר בלבו מיד), ועמהם עוד גבר אחד לבוש בטוּב־טעם, חבוש תרבּוש, מחרוזת־תפילות של ענבּר בידו.

“איזו הפתעה!” קרא מנשה באנגלית צוהלת. “תכירו בבקשה… זאת אשתי, מירה… מירה, תכירי, זה האינג’ינר שלנו, שכל־כך הרבה שמעת עליו ממני: מיסטר אלכס שטייגר… וזה הוא מיסטר עדנאן פאכורי. גם עליו ודאי שמעת, אלכס, לא כך?”

סשה הנהן, לחץ את ידי השלושה, והציג לפניהם את בן־דודו הארגנטיני. מיסטר ג’אקוֹבוֹ שטייגר אינו מדבר אנגלית, רק ספרדית ורוסית, התנצל בשמו, “אבל הנה מגיעה המאדאם שלו, חואניטה, והיא יודעת גם אנגלית.”

“אני מקווה שהאורחים נשארים פה זמן־מה לפחות,” המתיק להם מר פאכורי לשון, ועינו בחנה ביעף את חמודות גווה של הגבירה מארגנטינה.

שתי הגברות סקרו זו את זו בשתיקה, ואילו ישה הבטיח למכריו החדשים – באמצעות חואניטה – שאמנם יחזרו עוד מעט למלון, אחרי שיסיעו את אלכסנדר עד לאוטובוס, ואם עוד ימצאו אותם כאן הרי מה טוב…

מנשה זוננשיין הבטיח שבלי ספק יהיו עוד כאן בשובם שהרי לסעוד ארוחת־צהריים באו. והוא לא ניסה להציע לישה להמתין עד שיסיע אותו לתל־אביב.


 

פרק שנים־עשר: בחור אחד מזולינגן

לינץ (אוסטריה), 1931־1929


היה יום צח של ראשית קיץ. למעשה, הקדים לגמור את יום עבודתו. השעה 2 ומשהו, והוא עכשיו במרחק עשרים וחמישה קילומטר ממבואות לינץ. בעונה זו של השנה הדבר קורה לעתים קרובות למדי, זה היתרון במשׂרתו של סוכן־נוסע, בייחוד אם אתה נוסע ממקום למקום במכונית ספורט דו־מושבית נחמדה ומהירה ובעלת גג־בד מתקפל כמו שלך, ואתה צריך, בסך־הכל, לדלג מלקוח קבוע אחד למשנהו לאורך הכבישים הראשיים והנתיבים הצדדיים ובכל תחנת־דלק כבר מכירים אותך ומנופפים לך לשלום בבואך ובצאתך. וכשאתה עובר ביעף באחד הכפרים השאננים, על־פני הפרות המסובלות הרובצות באחו, יודעים אפילו הזאטוטים לקרוא בצהלה, תוך כדי ריצה אחרי המכונית “סוֹקוֹני אוֹיל! סוֹקוֹני אוֹיל!” כאילו היה זה לחש כשפים של צוענים.

בעונה זו של השנה השמש כבר מאחרת לשקוע ועוד מעט יהיו הימים ארוכים ביותר, והלילות קצרים ביותר, ואף שאין דורש, מטבע הדברים, לדלק לצורכי הסקה, הרי לעומת זה אנשים מרבים לנוע בכבישים בכלי־רכב ונמצא שהביקוש בעינו עומד, ואפילו גדל. ועוד מעט תתחיל נהירת הנופשים והטיילים; סוף־סוף אנשי הארץ הזאת, לפחות יושבי כרך שבהם, אוהבים לטייל, אוהבים את המרחבים, ואם לא לטפס על ההרים ממש, לפחות לצפות בהם מגזוזטרת פונדק ומסעדה, או ממצפור; וגם לצלם הם אוהבים, ולהצטלם על רקע של טירה עתיקה, או חורבה מטה לנפול.

הגלגלים הריצו אותו בכביש לאורך הדונאוּ מזרחה: ארגנשטיין, מאוטהאוזן, נארְן אִים מַכלַנדֶה. שם פנה שמאלה, המשיך כמה עשרות מטרים בלבד בכביש הפנימי הצר והעקמומי, ובלם בתנועת יד נמרצת ליד בית־האוכל והאכסניה של משפחת אֶפינגר: בנין שסויד לא מכבר מחדש, עם בוא האביב, וגם מגדליו, גגו וגגוניו מצופי הרעפים הכהים נראו כאילו עתה זה מורקו והוברשו. לוחי הרצפה נאנקו תחת הולֶם מצעדו; הוא תלה על הקולב בכניסה את כובעו הטירולי הירקרק עטור הנוצה והציץ לחדר־האוכל. פרט לזוג אנשים מבוגרים, שקרובים היו כמדומה לסיום סעודתם, היה האולם המרווח ריק מאדם.

“הר אֶפינגר!” קרא דרך משוּבה, כמעט כעושה בתוך שלו, או לפחות כמי ששרוי בבית דודו הטוב.

“כבר בא… כבר בא,” הפטיר האכסנאי,. וכמתוך הפתעה, אף הוא דרך משובה והיתול, הגביה קולו: “אך… הֶר סוקוני אויל!… אלוהים יברכך! מזמן לא ראינו אותך אצלנו. עסוק ודאי ברדיפה אחרי נשים צעירות, ולא כל־כך צעירות!”

כרסו עטופת הסינר הצחור רטטה בצחוק עצור, והוא ניצב מלוא קומתו ליד השולחן צחור־המפה שאליו הספיק הצעיר להתיישב. “אני יכול לתאר לעצמי,” פתח חגיגית, “שתרצה מרַק־כרוּב בתור מנה ראשונה, ואחר־כך – –”

“לא, לא היום!” מיחה הצעיר, וכמו החליט להפתיע באמת. הוא העלה חיוך על שפתיו הדקות, בחן בקפידה את ציפורני אצבעותיו והמשיך: “היום בלי מרק! ישר אל הארנבת, הה?”

“בחירה מצוינת, קליעה בול,” שיבח מר אפינגר את לקוחו הצעיר הוותיק, “והתוספות הרגילות? וקנקן פילזנֶר?”

“לא, הפעם לא בירה. – –”

“אתה ממשיך להפתיע אותנו,” סנט הפונדקי. “אם כוונתך ליין לבן, קיבלנו משהו טוב מאוד מבּורגנלנד…”

“לא, לא. אני אעדיף הפעם יין מוֹזֶל, משהו גרמני אמיתי!”

“בהחלט,” הסכים עמו מר אפינגר “אנו נמצא משהו שתאהב. וגם,” הוסיף כממתיק־סוד, “שייתן ריח טוב מהפה… בשביל הגברות, לא כך?”

“מר אפינגר, יש לך רעיונות מבריקים, אין מה לדבר!…”

זוג הקשישים שסעדו את לבם בקרן זווית אכן סיימו בינתיים את ארוחתם, והבעל התרווח על מושבו והעלה אש בסיגר קטן ועבה. אדולף העיף בו מבט קצר אך חודר מעיני־התכלת המימיות שלו ולחייו כמו נתגממו בחיוך בלתי נתפס של ביטול. משהניח לפניו מר אֶפינגר את קדירת התבשיל שלו, ריחנית ומעלה קיטור – ארנבת עשויה נוסח־ציידים, מבושלת בציר יין, ובצדה מלוא המצֶקת כרוב שחמומי לוהט ומלוא הכף סלק ארגמני חתוך וצונן – ניצב רגע קט על האורח שלו, המגבת עוטה א זרועו העבה המגולה, ופניו זורחים מגאווה וחיבה, ספק לאוכֶל ספק לאוכֵל ספק למאכל וספק לו עצמו המאכיל..

בלי להמתין להזמנה מפורשת, ובלי להימלך בדעתו של הבחור, הביא לו ככלות הארנבת על בשרה הנימוח ועל עצמותיה המרוּכּכות קינוח־סעודה שגם הוא היה לו מקור קיים־ועומד לגאווה: הקייזרשְמַרְן שלו הוציאו מוניטין למטבח של אכסניית אפינגר בנארן. אחר־כך, לאחר שגָבָה את המגיע מן הזוג שסיים וליווה אותם בהדרת כבוד בצאתם, ובעוד אדולף טורף בנחת את טרפו ומרעיף עליו מדי פעם מבט של הודיה והוקרה, משך אליו כיסא, הנחית עליו באנחה קלה את עגבותיו המלאות והמוצקות, פיטם לו אחת ממקטרות־האיכרים הטירוליות המעוקלות שלו, מעשה־ידיו להתפאר של קרוב רחוק באינסברוק המעטירה, ובאחד הגפרורים הארוכים העשויים לדבר ששלף מקופסה שעל השולחן הדליק והחל להפיק סלסלי עשן.

“אני חייב להודות לפניך, דוֹלפי,” פתח ואמר לו דרך קרבה, “כל פעם שאני רואה אותך בספורטיבית החדשה שלך, אני מצטער מחדש שכבר אינני בגילך…”

הנמען הצעיר לא מיהר להגיב לפי שחזר ונעץ מזלגו בקייזרשמרן ומילא לוגמיו, וכמתנצל הורה בצוק על המזלג.

“אני מתאר לעצמי שהעלמות נופלות כמו זבובים… מי מהן תוכל לעמוד בפיתוי כזה, הה?”

“לאן נעלמה היום מרת אפינגר לאן נעלמה מאריה־תרזה?” זכר אדולף להתעניין משהתפנו הטוחנות.

“נסעו באוטובוס העירה, היה להן תור אצל הרופא.” הוא העיף מבט בשעון־הקיר שהתחיל להעלות מתוכו קול מתגרגר של פיתום, כדרכו מדי רבע שעה, לפני כל צלצול מתכתי נחרץ. “עסקי נשים… אני אינני מתערב בעניינים הללו… אבל היו צריכות כבר לחזור… לכן,” המשיך לאחר כמה שאיפות עשן עמוקות, “התעסקתי בכל לבדי, כמו שראית… טוב רק שהטבח המטופש שלי אינו יודע קונצים ועליו אני יכול לסמוך תמיד.”

“מזמן אני אומר שמגיע לו אות־הצטיינות,” הסכים אדולף.

“אם מגיע, מגיע גם לאלזה, וגם לי! הוא רק יודע ללמוד טוב,” העמיד מר אפינגר דברים על דיוקם. “טיפש אחראי!” צחק מתוך טוב־לב.

אדולף הצטרף אליו בצחוקו, שלף חפיסת סיגריו ומצית, והדליק לו סיגריה.

“ריח טוב יש לה,” הניע מר אפינגר בראשו כמאשר. “מן התורכיות הללו היקרות, מה?… תשמע, אני מוכרח לומר שאתה עשית חיל מאז שהתחלת לעבוד בשביל דוקטור פּוֹפּר! כמה זמן זה? שנה וחצי, נדמה לי…”

“פחות או יותר,” נענה הצעיר כמסתייג.

“ואני עוד זוכר איך אבא שלך היקר היה מדבר על ה’לא יוצלח' שלו. הבעיות שהיו להם איתך ב’קייזר פראנץ'…”

“אוהו!” נענה הלז בקוצר־רוח. “אתה מחזיר אותנו לימי־הביניים – –”

“ומשם הוציאו אותך, והכניסו אותך לבית־הספר הגבוה… איך קוראים לזה? שם קצת מנופח: לאֶלקטרוֹ־טכניקה ובניית מכונות? משהו כזה..”

“משהו כזה.”

“וגם שם, כנראה, לא ראו בך ברכה. ולמה אני מזכיר את זה, כי אני, דע לך, תמיד אמרתי לאדון אייכמן הנכבד: סבלנות, אדון אייכמן, הוא עוד נער צעיר, בסך־הכל. תן לו הזדמנות ותראה שיפתיע אותך… ועוד הייתי אומר לו: אתה הרי יודע שכבר חמש־עשרה שנה המשפחות שלנו מיודדות, ואני אמנם מכבד את אביך מאוד, אבל אנו גם מדברים בלב פתוח… אל תשכח, אדון אייכמן, הייתי אומר לו, בסך־הכל היתה לבחור ילדות לא פשוטה… ילדות קשה, אפשר לומר – –”

“מה אתה מתכוון בזה?” נסמר הצעיר והביט בו בצמצום־עין.

מר אפינגר שילב זרועותיו; בשמאלו תמך את מקטרתו המעוקלת ובימינו תמך את מרפקו השמאלי.

“מה אני מתכוון בזה” חזר על השאלה. “תשמע! אני הרי זוכר אותך מזמן שהגעתם מזולינגן ללינץ… אבי המנוח עוד היה אז בחיים… המלחמה רק התחילה, ואני רק זמן קצר קודם התחתנתי… הייתי עוד באימונים, והייתי מקבל רשות לבוא הביתה ולעזור קצת, כי הפלדפבּל שלנו היה אחד מן הכפר והבין עניין. מסכן, הוא נהרג אחר־כך בקרבות על פשֶמישל… בכל־אופן, אז יום ראשון אחד אבא שלך בא לאכול אצלנו, עם הגברת אייכמן הראשונה, גברת מאריה, אני זוכר… הם הביאו אותך איתם, ודולפי הקטן היה אז, אני חושב, בן שמונה, נכון?” חייך האיש בנימה של געגוע.

“כן, כשעברנו מזולינגן הייתי בן שמונה,” השיב הצעיר וכמין עננה על פניו.

“אתה רואה!… ואני מוכח לומר לשבחו של אבא שהוא אדם בעל טעם טוב, ומאז הארוחה הראשונה ההיא הוא נשאר לקוח שלנו, ולפחות במובן הזה גם אתה מוכיח טעם טוב ונאמנות, חה־חה… אבל אם אתה רוצה לדעת,” חזר ונקט נעימה של כובד־ראש, “מדוע אני אומר ‘ילדות קשה’. אני הרי לא צריך להסביר לך שהגברת מאריה הנכבדה היתה כבר אשה חולה כשבאתם לגור בלינץ וכעבור שנה וחצי בערך השאירה את האדון אייכמן לבדו עם חמישה ילדים, ואתה, בקושי בן עשר אבל אח בכור, פתאום קיבלת, אפשר לומר, אחריות על שלושה אחים ואחות אחת בגיל משנתיים עד שמונה, אני מתאר לעצמי, נכון?”

“בערך,” הפטיר אדולף.

“ולגדול במקום חדש, ילד שכל החברים שלו נשארו במקום שממנו הוא בא, ובזמן של מלחמה… אני צריך להסביר לך מה זאת אומרת?!… רק בהתחשב בזה, במצב המשפחתי המיוחד, אני בטוח, לא לקחו את אדון אייכמן לצבא הגרמני כל זמן המלחמה – –”

“אל תחשוב, היינץ פטר, שיש פה במה להתגאות,” חיתך אדולף בכעין חומרה.

“בוודאי לא,” הסכים מר אפינגר, “אבל הרי לא יעלה על הדעת לגייס אב־משפחה במצב כזה! ואסור גם לשכוח שהוא מילא בזמן ההוא תפקיד חיוני: המנהל המסחרי של חברת החשמל בלינץ… עלייה גדולה מתפקיד של פנקסן בחברת החשמל בזולינגן, לא כך?… הוא ידע לארגן את הדברים בחברה, בזמנים הקשים של המלחמה והמחסור, ואחר־כך המפלה, והרפובליקה הזאת! מוכרחים לומר לזכותו… לכן אני גם לא פעם אמרתי לו: אדון אייכמן, תסדר גם לבן שלך עבודה ארגונית, ותראה שהוא יצליח לא פחות ממך, והנה, בגיל תשע־עשרה קיבלת על עצמך את הסוכנות של ‘סוֹקוֹני’ לחצי אוסטריה העילית, ובאמת הכל מאורגן טיפּ־טוֹפּ… ואני בטוח שבחברת ‘סוקוני’ יודעים להעריך את זה!”

“אפשר לומר… דוקטור פופר כבר פעמיים אישר לי בונוסים… אבל זה לא בדיוק בזכותו של אבא.”

איגנָץ, הטבח הצעיר והמחונן הגיח מן המטבח, מקנח ידיו בסינרו, ובצעדים מהוססים קרב אל בעל־הבית.

“רוצה הביתה?” זרק מר אפינגר. “בסדר, אבל בשעה שש אתה כאן, איגנץ. זכור!”

הלז הניע בראשו בהכנעה אילמת, סבב על עקביו ושב אל המטבח. כעבור דקה או שתיים ראוהו רוכב על אופניו בחוץ, לאטו, שחוֹח על הכידון.

אדולף גם הוא קם על רגליו בתנועה אחת נמרצת. אבל צורך היה לו, בטרם ייצא שוב לענייניו, להבהיר עוד משהו לידיד משפחה ותיק כמר אפינגר:

“נכון שכולנו יודעים לכבד את אמא השנייה, אבל אנו גם רואים את הצד הלא נעים שבה. קודם־כל, האדיקות האוונגלית שלה. זה נותן לה ביטחון שהיא רשאית להכתיב לכולנו איך להתנהג מפני שיש לה מין קשר ישר ומיוחד עם המלאכים. לכן היא דאגה, למשל, שיעשו את אבא נשיא־כבוד של הקהילה האוונגלית בעיר, ואני בטוח שהוא משלים עם זה רק מפני שהוא חלש ממנה אבל הוא מרגיש כמה הוא מגוחך בתפקיד הזה. אבל מפני שהיא אדם חזק, ויודעת להחליט ולבצע, אז היא פנתה בזמנו אל הגֵהַיימרַט פון צייל, שהוא מכר שלה, גם־כן אוונגלי, והפצירה בו פעמים אחדות שיסדר לה פגישה עם המנהל של ‘סוקוני’ באוסטריה כדי שתוכל לסדר בשבילי משהו בחברה שלהם – –”

“בוודאי! הרי זה ידוע,” הריע מר אפינגר3, “והיא הגיעה אל היהודי ההוא בווינה, דוקטור וייס, המנהל הגדול, ובמעמדה הוא דיבר בטלפון עם דוקטור פופר והעניין סודר!… את הפרטים שמעתי מאבא שלך. הם באו שניהם לאכול כאן, זמן קצר אחרי שקיבלת את העבודה הזאת… ואני זוכר שאני שוב אמרתי אז לאביך: 'אתה תראה שהוא יצליח, הבן הבכור שלך, כי פה צריך, קודם־כל לארגן!” ואביך עדיין היה קצת סקפטי, אני זוכר, ועשה תנועה כזאת ביד ואמר: ‘נחיה ונראה!’"

אדולף כבר עקר רגליו והתחיל לצעוד אל היציאה, וכבר נטל את כובעו מן הקולב, אך בטרם יחבוש אותו לראשו כמו זכר עוד משהו הראוי להיאמר והוסיף:

“טוב להרגיש שיש אדם אחד, שמכיר אותך מקטנות, ואיתו אפשר לדבר בגילוי־לב מוחלט!… לכן לך אני יכול לומר גם מה יש לי על אבא שלי, אדם שבהחלט איננו מחוסר מעלות טובות… אבל מה שנוגע לכשרון הארגוני שלו, ולחוש המעשי שלו, ולנסיון־החיים שלו, יש כמה דברים שבאופן אובייקטיבי אי־אפשר לסלוח עליהם! דבר ראשון: את אמא הראשונה, שהיתה באמת אשה צייתנית ואוהבת, הוא הצליח כל־כך לארגן כמכונת־לידה עד שבשבע שנים הביאה לו חמישה ילדים, ומזה היא גם מתה. ואז הוא חיכה שלושה־ארבעה חודשים ולקח את אמא השנייה, מפני שהיא ודאי היתה האשה הפנויה הראשונה שהזדמנה לו, ומאז הוא וכולנו חיים בבית כמו בבית־מנזר, ואחר־כך המנהל המסחרי של חברת החשמל, אבי, המארגן הגדול, והמנוסה במסחר, מודיע פתאום לחברה שהוא יוצא לפנסיה מוקדמת. בחברה כולם נדהמים, אבל מוכרחים להשלים עם החלטתו. בוודאי יש לו סיבות רציניות… ואז מה אבא שלי עושה? הוא פותח בזלצבורג את חברת־המכרות ההיא, ‘אוּנטרבּרג’, ובה הוא שומר לעצמו לא פחות מ־51 אחוז מן המניות, כי הוא הרי אדם מנוסה במסחר… ומכיון שעוד נשאר קצת כסף לו ולאשתו, הוא משקיע גם את זה בזלצבורג, באיזה מפעל־מכונות יחד עם שני שותפים־רמאים. והתוצאה? – לולא אני ואחי אֶמיל, כבר מזמן היינו מוכרחים לעזוב את הדירה המרווחת בבישוֹפשטראסֶה ועכשיו היינו כולנו רעבים כמו עכברי־כנסייה!”

מר אפינגר הניח כף כבדה וחמה על כתפו של הבחור, להבעת הבנה והשתתפות:

“זה טוב להוציא פעם דברים החוצה באופן חופשי. זה מקל על הלב. אתה יכול לסמוך עלי שלא אדבר על זה עם שום איש… אני לא שיערתי שהנפילה היתה כל־כך קשה!… אבל אתה רק מחזק אצלי את ההרגשה שעליך באמת אפשר לסמוך, אין לי ספק אדולף: אתה תגיע רחוק!”

ובטפיחה אחת אפיים על השכם שלח אותו לדרכו.

אדולף חבש את כובעו, ובארשת־פנים ספק נבוכה ספק נחושה ירד במדרגות.


הוא בלם בצומת, ביציאה אל הכביש הראשי שבו הגיע לנארְן תחילה. מטרה ברורה לא היתה לו בשעה זו. אמנם אמר אתמול לחברו פרידריך שאולי יעבור אצלו אחר־הצהרים, בשעה זו בקירוב, אך בזמן האחרון לא חש עצמו כשר להפליג בשיחות על נושאים פוליטיים, מה עוד שבדרך־כלל היה הלז, בן הרוזנת והפֶלד־מרשל ההאבסבורגי המנוח פון שמיט, מגלגל את השיחה בעוד הוא, אדולף, מקשיב ומניע בראשו, ביראת־כבוד כנה אך לא תמיד מתוך הסכמה כנה. מוטב יהיה להפליג עכשיו במרחבי נוף אהובים, קוסמים, של הר ואגם, ירקוּת יער וצחיח סלעים, רום פסגות ועומקי תהומות.

מרחק־מה מכאן, אחרי אֶנגרוויצדורף הוא מגיע אל פריישטט ומשם אל ריינבך־אים־מילקרֵייז שעל גבול צ’כוסלובקיה. המסלול מוכּר וידוע, בעיניים עצומות כביכול הוא יכול לעשותו,. ובגבול כבר מכירים את הספורטיבית שלו, בסילוד חטוף מרימים לפניו את המחסום, ואז הוא מגמא את כביש האספלט עד צֶ’סקֶה בוֹדיוֹביצה או אפילו עד טאבּור. פעם אחת אפילו נסעו שם הוא וחברו, במכוניתו של פרידריך, והמשיכו עד פראג ובילו שם סוף־שבוע שלם, אבל בשובם הסכימו שאי־אפשר שלא לחוש נקיפת־לב של כאב על שכל החבלים הללו, אחוזת שלטונם של ההאבסבורגים ושאר רמי־מעלה אוסטרו־גרמנים משך מאות בשנים, נתונים עכשיו, בשל המפלה האכזרית, בידי הסלאבים הללו. לא, מוטב שיפנה לכיוון ההפוך, עד שפך הטראוּן אל הדונאוּ. עד שיגיע לשם, יחליט מה הלאה.

ומשם אמנם המשיך לאורך הטראוּן, תוך שהוא ממתן את המהירות. נפעם, כמו אחוז חבלי קסם, חש על פניו במשבה הקריר והבשוּם של רוח הערב, הביט, רואה ולא רואה בטורי האילנות הגובלים לכביש הצר משני עבריו, צמרותיהם מסתודדות, והרחק יותר ממול יפעתם הנישאה של ההרים, מיועדים עד כאן – זרועים בתי־נופש מטופחים ופה ושם טירות חרבות וכנסיות עזובות – ומכאן ולמעלה קירחים כמו קרקפות עיט ונשר, שופעים אדישות יהירה, מסתורית, דורסנית.

“כמו בתמונות של קַספר פרידריך,” חלף בו הרהור משלו, כשנטה אל שולי הכביש ונעצר.

בהרים הללו, שב וזכר, טיילו לא פעם הוא וחבריו, נערי ה“ואנדרפוֹגל”, עם המדריך שלהם, קורט, בשנה הראשונה שלו באותו מוסד מכובד ומנופח שאותו לא הצליח לסיים, “בית־הספר הריאלי הגבוה הממלכתי על־שם הקייזר פראנץ”. אבל אז הם היו עוד קטנים מלתפוס, מלהרגיש בהתעלות הזאת, בהתרוממות הרוח הזאת, אשר לשמה בלבד כדאי לחרוג מדי פעם מן המסלול הרגיל ולהתייצב, ביחידות, מול האיתנים.

הרגשה רוחנית־חגיגית כזאת היתה לו בזמנו בפעמים הבודדות שבהן נענה וביקר בבית הוריו של חברו לכיתה מוריץ פרוידנטאל, היהודי, שהיה משוחרר אצלם משיעורי דת. הוא היה משמיע לו, על הגרמופון שלהם, אופרות שלמות של ואגנר… איזו ספרייה, איזה אוסף של תקליטים ושל תווי־נגינה! אצלם בבית היתה לך הרגשה כאילו נכנסת לטבול באמבט של תרבות גרמנית אמיתית…

יהודים. על הנושא הזה, למשל, הוא מניח לאדון אפינגר להתלהם כאוות נפשו, בצלוח עליו הרוח, כשהוא יכול להיאחז במשהו שהופיע בעיתון של אותו בוקר, אך לעולם אינו נכנס איתו בוויכוח. אולי מפני שאינו מצויד כל צורכו בשביל ויכוח ממשי בנושא. כאשר הלז מספר לו לכאורה דברים כהווייתם – שבימי הקיסרות היה בכל־זאת סייג בפניהם, גם בממשלה, גם בעיריית וינה, גם במדרג הצבאי – והם ידעו את מקומם: באוניברסיטאות, ברפואה, בעתונות, באמנויות, בתזמורות, ועל אחת כמה וכמה במסחר ובבורסה – בבקשה, אבל, עד כאן! אלא שמאז התבוסה וחיסול הקיסרות הרימו את האף: ידם בכל ואינך שומע אלא עליהם בלבד; הסוציאל־דמוקרטיה משתוללת, ומנהיגיה, כמעט עד אחד, יהודים, גלויים או מוסווים. ככה זה מאז קמה הרפובליקה: קרל רֶנֶר, אוטו באוּאר; ועוד לפניה ויקטור פרידריך אַדלר, שמות כאלה. ובווינה בכלל עשו להם “לאנד” בפני עצמו, אחד מתשעת הפלכים האוטונומיים של המדינה הפדרלית; שם הם עושים ככל העולה על רוחם, ואין פודה ומציל, גם צבא יש להם שם משלהם, ומי, בבקשה ממך, מפקד על ה“שוצבונד” הזה אם לא יוליוס דויטש: שם גרמני למופת, אבל יהודי מבטן ומלידה! מזל לפחות שעכשיו קם לנו סוף־סוף ראש־ממשלה כמו איגנץ זייפל, פטריוט אוסטרי שהיה מיניסטר עוד בזמן הקיסרות. הוא הראה להם, בווינה שלהם, כאשר יצאו ביולי 27' להפגין מתוך כוונה לעשות פרובוקציה ולהפוך את המשטר; 90 הרוגים השכיב להם, והיה שקט!

פעם אחת בלבד, זכר עכשיו בבירור, ניסה לטעון כנגדו שככל הידוע לו (כמו ששמע, בעצם, מפי חברו פרידריך שמיט בעוד אמו הרוזנת של הלה מקשיבה ומהנהנת בראשה) אותו יוליוס דויטש הוא שאִרגן, בראשית ימיה של “הרפובליקה הדמוקרטית אוסטריה הגרמנית”, את משמר העם, שבימי המשטר הקומוניסטי של בֶּלה קוֹן בהונגריה, ב־1919, סיכל פעמיים נסיונות של הקומוניסטים לתפוס את השלטון, והודות לכך לא העזו הקומוניסטים מאז לשאת עוד את ראשם באוסטריה… ושבאותה תקופה, פחות או יותר, אוטו באואר דווקא הוא שתבע בתוקף “אנשלוס” עם גרמניה, בזמן שבגרמניה עצמה לא העלה זאת איש על דל־שפתיו, ושהתפטר מכהונתו כשר־החוץ כאשר הושבה תביעתו ריקם.

“אתה עוד בחור תמים שמאמין לכל מה שמספרים לו!” החזיר לו אז מר אפינגר בביטול. “הרי אותו בלה קון עצמו, הרוצח ההמוני החולני הזה, היה יהודי שתכנן את המהפכה בהונגריה בשיתוף עם הבולשביקים היהודים במוסקבה ובווינה. היתה ביניהם פשוט חלוקת תפקידים, ובכל מקום הם היו צריכים להציג הצגה אחרת… כל זה טקטיקה בשביל להוליך את הבריות שולל, אבל מי שיודע את האמת, יודע… רק חבל שרבים כל־כך יודעים את האמת ומפחדים לומר אותה בגלוי, מתוך כל מיני חישובים אינטרסנטיים, מפלגתיים או פרטיים!”

נסתתמו טענותיו ולא ידע אז מה נימוקים יביא לקעקע בהם את תוקף עמידתו של אפינגר על שלו. אין ספק, אלו הן שאלות חשובות ביותר, וחייב אדם לדעת עליהן יותר קודם שיתנצח עם איש מבוגר ועתיר־ניסיון כמו אפינגר.

השמים מעל היו עוד גבוהים וצחים, מרעיפי־בטחה, אך הגיא שמנגד התחיל להתרוות צל ורמזי פקפוק של בין־השמשות. אדולף התעורר לעשות מעשה. חזר והתניע את רכבו, נסע קצת על להצטלבות הבאה ושם הסתובב. הוא נעצר שוב ליד בית־מרקחת שבדרך ושם ביקש רשות להשתמש בטלפון. משחייג, מיד הורמה שפופרת בקצה השני. “הלו,” לאַט, ומשום־מה גיבע את כף ידו על הפומית שבידו.

“הלו,” השיב לו קול רך של אשה בשלה, וגל של חום עברוֹ.

“אפשר לבקש את גברת לואיזה?” שאל, בקול עצור.

“זא אני, דולפי,” עתה, בכעין שלווה מתגרה, מגָרה. “ערב טוב לך!”

“מתי?” סינן בלחש כמעט, בהול.

“בכל שעה שתוכל. עד חצות לא יפריע לנו איש. אתה בא?”

אט־אט, בחיוך של טורף, הניח את השפופרת על כנה. חייך אל הרוקחת, שצעירה היתה וחיננית, והשתעה עמה מעט בטרם ישוב וייצא החוצה, אל הספורטיבית שלו הממתינה לו שידהיר אותה.


בעת ההיא היה בן עשרים ושלוש, וחש עצמו במיטבו ובמיטב אונו. פקפוקים שעלו בו לרגעים לא היה בהם כדי לסדוק את שריונו. המצב החל להשתנות בקיץ שלאחר־כך, תחילה מעט־מעט, חרישית, ואחר־כך בקול רעם מתגלגל כגדות נהר המתפוקקות וקורסות תחתיהן בשרשרת. זו אחר זו.

הדי הנפילה הגדולה בבורסה של ניו־יורק התגלגלו באירופה כולה. הביקוש למוצריה של חברת “סוֹקוֹני” פחת והלך, ואילו הפיגור בתשלומים גבר והגבייה קָשתָה יותר ויותר. ממילא גם ירד פלאים חלקן של העמלות בהכנסתו הכוללת של אדולף, ואילו הבונוסים היו כלא היו. פרידריך חברו חזר וניסה למושכו לפעילות בהתאחדות האוסטרו־גרמנית של החיילים המשוחררים, מקום שחרף גילו הצעיר של הבחור ראו בו את מנציח זכרו ופעלו של אביו הפלד־מרשל, ולפרקים היה אדולף נענה לו בלב ולב. מחוץ לארגונם הטרום־צבאי של הסוציאליסטים, ה“שוצבונד”, היה זה הגוף היחיד של אזרחים שהעז להוציא את חבריו למצעדי־חוצות ולקיים מטווחים מחוץ לעיר, וזאת לפחות היה אדולף מוכן לזקוף לזכותו. אחר־כך, יום אחד בספטמבר 1931, המו רחובותיה של לינץ אנשי “שוצבונד” במדים ואנשי ה“היימוור” הלאומני המלוכני, המתרוצצים, במדיהם השונים, להעיר את חבריהם לקרב. ברגע האחרון מנעו כוחות צבא ומשטרה את ההתמודדות. אותה שנה הופיעו גם אנשי פלוגות־הסער של ה־NSDAP במדיהם ברחובות לינץ ושאר הערים באוסטריה, וזו פעם ראשונה השתתפו הנציונל־סוציאליסטים האוסטרים בבחירות לבית־הנבחרים, אף שיצאו מהן בפחי־נפש וזכו רק ב־3 אחוזים מן הקולות. בתוך כך באה פשיטת־הרגל של ה“קרדיט אַנשטלט”, המוסד הבנקאי העממי הגדול ביותר במדינה, ומאות־אלפים מבני המעמד הבינוני ומעמד הפועלים יצאו נקיים מחסכונותיהם. אמא השנייה של אדולף היתה משוכנעת שדברים כגון אלה מאלוהים הם באים, עונש על חטאים שחטאו הבריות בחילול ערכי המוסר ומצוות הדת ובזניחת הכנסייה וכתבי־הקודש. במסירות־נפש כפולה ומכופלת שירתה את הקהילה האוונגלית, והפכה להיות דמות מוכרת (ואם גם נלעגת למדי) של מטיפת־מוסר ומגידת־מישרים. אבא־אייכמן מצדו נמנה וגמר לסלק ידו מעסקי הקהילה האוונגלית, והודיע על פרישתו מכהונת “זקן” הקהילה הזו בלינץ העיר.

עם הזמן נתמלאו אדולף וחברו פרידריך, שניהם כאחד, רוח־תזזית של פעלתנות לוהטת אך חדלת מטרה. מרבים היו לנסוע לאינסברוק כדי לשבת או לעמוד שם, מן הצד, בקפה “מקס” שברחוב מריה־תרזה, ההומה סטודנטים משולהבים, ולהטות אוזן לוויכוחים רצופי גידופים ומצהלות צחוק בין פטריוטים אוסטרים ממחנה ה“היימוור” של הנסיך רידיגר פון שטארהמבּרג לבין פטריוטים כלל־גרמנים מחסידי הקורפורל אדולף היטלר, שקצתם עונדים תגים של צלב־הקרס. עד שיום אחד בתחילת 1932 הוזמנו שניהם כאחד, כפעילי החטיבה הצעירה של התאחדות החיילים המשוחררים (סניף לינץ), לבוא לאסיפת־עם בבית־הבירה “מֶרצֶנקלֶר”.

משהגיעו לשם בשעה היעודה בערב כבר היה המקום גדוש עד למחנק עשן סיגרים וסיגריו וריח בירה ובני אדם, ואיש אחד, גברתן ועב־עורף, שהוצג על־ידי יושב־הראש כ“גאוּלייטר בוֹלֶק”, הממונה על אוסטריה מטעם הנהגת המפלגה הנציונל־סוציאליסטית ב“בית החום” שבמינכן. הוא פתח מיד בנאום חוצב־להבות על חרפת חוזה ורסאי ועל הבגידה שהביאה לכניעתן של מעצמות־המרכז במלחמה, על הבולשביסמוס היהודי המאיים מבית ומחוץ, על סבלם של מיליוני מחוסרי פרנסה ומובטלים, על איחוד השורות וביטול המפלגתיות, ועל האידאה של הרייך הגרמני והתחדשותו ככוח ראשון־במעלה באירופה; הוא העלה על נס את האיש אדולף היטלר, המנהיג, בן אוסטריה העילית, שאף למד ב“ריאַל שוּלֶה על־שם קייזר פראנץ” כאן אצלנו בלינץ, שחייו קודש הם לתחייתה של גרמניה ולאיחוד הגרמנים בכל גלילות מושבם והוא־הוא כיום תקוותן של גרמניה ושל אוסטריה כאחת.

“הוא מדבר לעניין,” סינן אדולף לאוזנו של פרידריך, לפחות יש כאן תוכנית גדולה."

אבל פרידריך החריש.

בתום האסיפה, לאחר שעות של התרוממות־רוח וקריאות הידד ושכרון־חושים, וקצת חילופי קריאות ביניים, ולאחר כך־וכך קובעות־אדירים של בירה מקציפה, פנה אליו אחד ארנסט קאלטנבּרוּנר שישב על־ידו, מבני משפחת ידידיו של אבא־אייכמן, ושאל, בנעימה פסקנית שאינה מניחה מקום הרבה לחופש הבחירה: “אתה נכנס אלינו?”

ואדולף אייכמן אמר: “בסדר.”

אלא שבו־ברגע חמַק פרידריך שמיט חברוֹ ויצא אל הרחוב הלילי הקופא.

כעבור ימים ספורים ישב החבר החדש בחדר קטן ב“בית החום” שבלינץ מול התורן, חבר צעיר קצת ממנו לימים אך גם ותיק ממנו במפלגה, שמילא בשבילו את טפסי־ההרשמה. הוא התרשם מן המספר שהוטבע בכרטיס־החבר שלו: 889,895. בצד זה הונפק לו, בהמלצתו של החבר קאלטנבּרוּנר, גם כרטיס־חבר בפלוגות־הסער (ס"ס) ומספרו 45,326.

“השם ושם־המשפחה?” שאל הרַשם, עיניו אל שולחנו.

“אייכמן, אדולף.”

“תאיך לידה?”

“19 במרס 1906.”

“מקום הלידה,” המשיך הלז מוכנית, “לינץ – –”

“לא, לא,” עצר בו הטירון, “תכתוב: זולינגן, גרמניה.”

התורן הבליע חיוך ורשם. אחר־כך הוסיף ושאל: “השכלה? מוסדות לימוד?”

אדולף כח בגרונו, שפשף באצבע את רקתו, ובקול אדיש מאוד אמר: “בית־הספר הריאלי הגבוה על־שם קייזר פראנץ, לינץ.”

שביב ניצת בעינו של התורן. הוא צחקק: “אתה יודע מי עוד למד בבית־הספר הזה ממש, אולי עשרים שנה לפניך?”

“יודע,” השיב אדולף, ממשיך בדיבורו. ובאותה נימה של אדישות הוסיף: “גם הוא לא סיים.”

אבל בלבו אמר: “אדולף! אתה נכנס לעניין גדול.” ובתוך כך צפו בזכרונו משום־מה מלים שהיה מר אפינגר חוזר ומשמיע באוזניו: “אתה עוד תגיע רחוק!”

ופעם בשבוע התחיל לשבת בתורנות, שעות אחדות מדי פעם, ב“בית החום” של לינץ.


 

פרק שלושה־עשר: דגם של חלום

פאריז 1931


עמוס רשמים – ולמען האמת, גם מבולבל – שב אלכסנדר שטייגר, מעטפה גדולה ועבה, מלאה מכתבים ישנים, תחת בית שחיוֹ, עם חשכה לצריפו מן הנסיעה לירושלים ומן הסעודה בחברת אהובתו לשעבר ובן־דודו. גן הפגישה (המקרית, בלי ספק) עם מנשה זוננשיין (המתנכר כמעט), אשתו וידידו האפנדי, באותו בית־מלון בפאתי העיר שכעין דוק של אגדה פרושׂ עליו, עוררה בו תהיות מחודשות על טיבו של מי שהצטייר לו לפעמים כפטרון ואיש־ברית. ולבסוף, מתת־היד של ישה: 50 דולרים אמריקאיים, בשטר של כסף אחד ירקרק…

אולי מתוך רצון לשַוות למַתת זו דווקא אופי של בדיחה, הקדים להצהיל פנים בכניסתו ולנופף בשטר הירקרק לעיניה של ארנה, שכּרסה בין שיניה, ולעיני שתי הבנות, שעמדו עמה ליד הכיור במטבח. “קוּ־קוּ!” קרא כמתיילד, ספק אל ארנה ספק אל הפעוטות.

“אבא אמר ‘קו־קוּ’” חזרה דרורה באוזני יעל, הגדולה ממנה. ושתיהן נתנו יד אל פיהן, כאמורות להתפקע מצחוק לשמע הברה מפתיעה כזאת בצאתה מפיו של אבא מגוּדל ורציני כאביהן. ואילו ארנה הסתובבה אליו, הזיחה קווצת שׂיער שומטת מעל מצחה, ובפה פעור קמעה תמהה: “מה יש? מה זה?”

הוא קרב אליה, הטביע נשיקה קלה במצחה הלח, ובעודו מחזיק בנייר הקשיח והמרשרש שבידו הסביר: “קודם־כל, ערב טוב… ולזה קוראים חמישים דולק של אמריקה… זאת מתנה בשבילך מבן־דודי ישה!”

היא קינחה ידיה במטלית־בד קטנה ונתנה מבט של ביטול בשטר־הכסף: “ואתה לקחת!?” התיזה.

“אני אולי לא הייתי לוקח, אבל ישקה אמר לי בפירוש שזה בשבילך… ומחר הם עוד יבואו לבקר, אם יספיקו… תבוא טלגרמה.”

“שקרן!” סיננה מבין שינה ברוסית, כדי לא להעליבו בכל־זאת לפני הילדות, ובכבדוּת שבה והסתובבה אל הכיור.

“מי? ישה או אני?” התריס בעלה בעברית, בכעס עצור.

“שניכם,” השיבה לו עברית, אך בלחש כמעט. ושוב הסתובבה אליו, טופחת באצבעות ימינה על כף שמאלה המהופכת: “הם יבואו לבקר אצלנו כאשר כאן תצמחנה שערות,” סנטה בו.

“ואם בכל־זאת יבואו?”

“אז את הכסף הזה אתה תקבל במתנה,” טרפה לו בלשונה. “וחוץ מזה, תגיד לי בבקשה, אם אתה יודע: מתי הם מתחתנים, האלמן העצוב והמלווה העליזה שלו?”

אלכסנדר התכופף אל שתי הילדות לחבקן, והן נענו לגיפופו ואפילו הניחו לו להתרפק עליהן ולנשקן. אחר־כך נכנס לחדר־המיטות שלהם, ששימש לו גם חדר־עבודה. במגירת שולחנו טמן את מכתביו שמלפני עשרים ושלוש שנה ומלפני שלוש־עשרה שנה. לאחר שרחץ את גופו בפינת המקלחת שלהם והחליף בגדים, נכנס שוב למטבח, שם מצא את ארוחת־הערב שציפה לה. ארנה הספיקה בינתיים להשכיב את ניצה הפעוטה, ובפינת חדר־המגורים היתה דרורה מספקת אגדה ליעל.

“את יודעת כמה לירות זה?” התריס עכשיו אלכסנדר, מקנח את זגוגיות מקפיו שחורי־המסגרת. ובלי להמתין לשמוע את הערכתה, מיהר והבהיר, בלהט גובר והולך: “זה יותר מעשר לירות! זה לפחות חודשיים מחייה! זה יותר מכל מה שאת חייבת במכולת!”

ארנה ישבה אל השולחן מולו, עיניה בתפוז שהיא מקלפת. קדורנית, כמו שלא לעניין, השיבה: “אני את גוסטה לא הכרתי, אבל כל זה ממש מכאיב לי. אפילו מפחיד אותי. לחשוב שהמוות שלה לא היה מאה אחוז טבעי. אני כמעט בטוחה. בטוחה שחואניטה שלך עזרה קצת. לא הרבה. לפעמים גם קצת זה מספיק… אגיד לך את האמת: אני מקווה שהם לא יבואו מחר. אותה יהיה לי קשה מאוד לקבל. אבל אני לא צריכה לקוות. אני בטוחה שהם לא יוכלו, או לא יספיקו… אתה תראה… ושלא תבין אותי לא נכון: אני לא אומרת שהכסף הזה לא בא בזמן הנכון… כבר קשה היה לי לסבול את המבטים של גברת קמינקר הזקנה מן המכולת.”

“וחוץ מזה,” החזיר הבעל, כמו שחקן־טניס שהוסחה דעתו ואינו שם לב לאן הוא משלח את הכדור במחבטו, “לפני שנפרדנו הוא נתן לי את הכתובת של אחותו בפאריז. יש להם שם איזה מכר אמריקאי, בעל־שגעונות אבל מוכשר כמו שד ועשיר גדול, שיצא ברווח דווקא מן המפולת בבורסה של ניו־יורק, והוא עומד לבנות לו איזה בית־חלומות בפאריז, או על־יד פאריז… לא ברור בדיוק. אבל אם זינאִידה, זו האחות שלו, בת־דודי, תתעניין, אולי ייצא מזה משהו בשבילי.”

“אז אתה תקבל עבודה בשַנז־אֵליזה ואני עם הבנות נישאר בשכונת מונטיפיורי, עם תינוקת חדשה ועם השטפונות מן הוואדי והכל, כן?!”

הוא פרץ בצחוק מריר: “הטרגדיה כבר מוכנה, חה־חה… הדמיון שלך עובד נהדר, אין מה לדבר!… אבל אם חואניטה היא אצלך רוצחת, אז באמת אולי אין סיבה שגם אני לא אהיה איזה מנוול מרומן של משרתות… אז נסי בבקשה בכל־זאת לדבר רגע באופן הגיוני, בלי הזיות ובלי סיוטים – –”

למחרת השכים אלכסנדר לקום בבוקר. הוא כעס על עצמו, בוש בעצמו, אך כם זאת היתה דעתו זחוחה עליו ומצב־רוחו משופר בהחלט. על אופניו הממונעים רכב העירה והיה מראשוני הנכנסים לבנק, ושם החליף את שטר־הכסף ללירות ארצישראליות. הקוּפאי נתן מבט חודר, אולי חשדני, תחילה בו ואחר־כך בשטח גופו. רק לאחר שפנה להסתודד עם שני פקידים בכירים ממנו, וקיבל מהם חתימות אישור, הִרצה לו את שוויו של השטר בשטרות של חמש לירות, לירה וחצי ובמטבעות של שילינגים וגרושים, ולבסוף נתן את הסכום כולו במעטפה שאותה סגר בקפידה וברוב חשיבות ומסרה לידו. שמח וטוב־לב מיהר אלכסנדר לחזור לשכונתו ולצריפו, כדי לחכות לביקורם של האורחים, או, לפחות, לטלגרמה שלהם.

הוא לא חיכה הרבה עד ששמע כלי־רכב נעצר בסמטה ממול, בצל האקליפטוס הסוכך על צריפה המך של המשוררת. הציץ החוצה וראה את מנשה יוצא ממכוניתו הקטנה ופונה לעברו, בהילוך מאוּשש ובוטח כדרכו. הוא יצא לקראתו, והאיש נכנס בפועל־ממש למעונו. “קר קצת הבוקר,” אמר, סופק כף אל כף כמבקש להתחמם.

“אעשה לך תה חזק וחם??” תהה אלכסנדר, והסביר: “אשתי יצאה לעזור קצת בגן־הילדים.”

שעה ארוכה, הסתבר, בילו אתמול הזוג זוננשיין וידידם פאכורי עם צמד הארגנטינאים. תחילה ישבו ושוחחו שם במלון הירושלמי ואחר־כך נכנסו כולם ביחד לאוֹלדסמוֹבּיל היפה של פאכורי והוא לקח אותם, קודם שיחשיך, לטיול בכמה משכונות ירושלים וכן בבית־לחם, ברחבת כנסיית המולד שם, ובבית־ג’אלה, כפר נוצרי רוגע שנופיו מרהיבים באמת, ובדרך עברו גם במקום ששם האמריקאים מקימים את המגדל הגבוה של ה־YMCA, שמולו האחים מוֹצֵרי בונים את המלון של הקינג דייוויד, שיהיה המלון הכי יפה, כך אומרים בירושלים, ואולי אפילו בכל המזרח. ועל־יד זה, אולי שלוש־מאות מטר משם, הקבלן דוּניה מחיפה בונה – זה בשביל המוּפתי – עוד מלון מפואר שיקראו לו “פאלאס הוטל”. זה לא רחוק גם מן המלון של פאסט הגרמני. “העיקר,” מפטיר מנשה, “בסף אמר בן־דודך שהם מצטערים נורא, אבן באמת כבר לא יספיקו להגיע אליכם, ומחר הרי ממילא הם עוזבים, אבל הוא נתן לי את המכתב הזה שאמסור לך אותו.”

והוא ממשיך: “שמע נא, בן־הדוד הזה שלך עושה רושם חזק מאוד. הם מתנהגים ממש כמו אנשים מהעולם הגדול. זה לא הפטפטנים שלנו. גם פאכורי התרשם ממנו ולקח את הכתובת ונתן לו כרטיס־ביקור שלו. הוא נראה ביזנסמן רציני. והגברת שלו, זאת חואניטה: אשה לא רק יפה ומושכת אלא גם חכמה, מפולפלת, מבינה עניין… אני אפילו חושב שאנחנו בסוף נעשה איזה עסקים ביחד. אולי ניכנס לאימפורט של בשר מאצלם, מארגנטינה. היא הרי עובדת בשטח הזה. ניסינו ככה לחשוב על כמה דברים. מה אתה אומר?”

"אני? אדרבה. אני רק אשמח אם בן־דודי יהיה קשור באיזה אופן לארץ. אני פשוט אוהב אותו מפני שאנחנו גדלנו יחד באותה האחוזה באוקראינה ואחר־כך היינו יחד בארגנטינה, ועד היום הוא באמת החבר הכי טוב שיש לי בעולם. אנו יותר מאחים זה לזה, בייחוד שאחים לא היו לנו, או שלא נשארו. אבל אני איתם על עסקים בכלל לא דיברתי. מאוד רציתי שהוא יספיק לבוא לתל־אביב, לראות את אירינה ואת הילדים, אבל מה לעשות… אם הוא יחליט, למשל, לבנות כאן משהו, אז ברור שתהיה לי עבודה בזה. אבל, " וכאן תלה באיש־שיחו מבט של תוחלת וחוסר־ישע, “גם אם אתה עומד לבנות עכשיו משהו תהיה לי עבודה, לא?”

“הלואי,” נענה לו מנשה, גומע בשקיקה מן התה החם שהוגש לו, עם צלוחית של תמרים. “חבל, כמו שהרגע סיפרתי לך, בנייה ממש יש עכשיו רק בירושלים. ושם, לצערי, אני בכלל לא מכיר את התנאים. אין לי שם שום דבר. לעומת זה, עם עדנאן פאכורי אני מנסה להתחיל משהו די גדול – וזה אדם שיש לו כתפיים רחבות, אתה יודע – אבל קודם הוא צריך לעזור לי לרכז את האדמות. חוץ מזה, בכל העולם מתחיל איזה משבר, ואנשים מפחדים להתחיל לבנות. לא רק פה אצלנו. גם באנגליה, בצרפת, בגרמניה. אפילו באמריקה. מזמן שאצלם נפלה הבורסה, אתה שומע שם רק על פשיטות־רגל ועל מיליונרים שנשארו פתאום בלי מכנסיים וקפצו מהחלון. אבל, כמו שאני אומר לך, עם פאכורי זה דבר אחר. יש לו נשימה ארוכה, והוא עושה חשבון לזמן ארוך, לא מהיד לפה… ואז, תאמין לי, לא יחסר לך שום דבר. אתמול בעצם התחלתי לספר לו עליך, אחרי שהוא הכיר אותך… זאת אומרת, אחרי שעשיתי לכם הכרה…”

“מנשה,” לואט אלכסנדר בעיניים מושפלות, “אם לא יהיה לי משהו עכשיו אני אהיה מוכרח לנסוע למקום אחר. מחוסר ברירה. לא לתמיד, רק לאיזה זמן… זה לא קל, אבל אני אהיה מוכרח… אף־על־פי שגם בחוץ, כמו שאתה אומר, המצב בכלל לא שמח… בכל אופן, במקצועות שלנו.” ושוב הוא מרים עיניו אליו ומישיר לשאול: “אז מה אתה אומר, מנשה?”

“מה אני אגיד לך?! אולי זה באמת רעיון לא רע, לנסות זמן־מה בחוץ. עד שעוד פעם יתחיל משהו לזוז כאן. זה מוכרח לבוא. עד אז אולי כדאי באמת שגם אני אנסה את המזל בחוץ. אתה חושב על איזו ארץ מסוימת?”

אלכסנדר מהסס: “לא ברור. בן־דודי ישה דיבר על משהו בצרפת, אבל זה ככה בעננים, בינתיים. אין לי מושג.”

“צרפת?” שוקל כבר מנשה. “זה יכול להיות מעניין. יכול להיות. בשנה הבאה פותחים שם תערוכה בינלאומית גדולה, ויבנו גם פאוויליון של ארץ־ישראל. אולי אפשר להכניס איזו אצבע. אבל זה דבר קטן מאוד, בסך־הכל. ומישהו כבר בטח יושב על־יד הצלחת ומחכה. פרוטקציונרים, אתה יודע… אבל שוב אני אומר לך: אם רק יהיה משהו, אתה מוזמן. זה ברור. אני ידיד שלך, ואני מכיר אותך בתור בעל־מקצוע, ואין הרבה שעזרו לך כמו שאני עזרתי. אולי לא?”

“מה שנכון, נכון, מנשה,” נושא אליו אלכסנדר עיניים המקיפות הכרת־טובה, אך גם קורט של אכזבה יש בהן כמדומה.

“אז אם ג’אקו ישאל אותך פעם במכתב… אם ישאל מה דעתך עלי, אז אתה תגיד מלה טובה על הידיד שלך, נכון?”

“כן. אתה תוכל לסמוך עלי,” ממלמל אלכסנדר. “אני לא אכזיב אותך.”

“הייתי בטוח. גם אשתי תיכף אמרה לי עליך: ‘זה אדם שאפשר לסמוך עליו.’ ותאמין לי, יש לה חוש לבני־אדם!”

רואים, מנשה. רואים," משיב אלכסנדר בנימה של עידוד. “היא גם נראית אשה שתלך איתך באש ובמים…”

“בדיוק כך!” מאשר מנשה וקם על רגליו. “נאמנות עד הסוף, כמו שאומרים. בטוב וברע… אוף שלא אשכח! הבאתי גם משהו לאשה ולילדות. זה אצלי באוטו בארגז מאחור. בוא, בוא איתי ואני אתן לך.”

אלכסנדר ליווה אותו אל המכונית וקיבל מידיו שׂק יוּטה גדול למדי, גדוש מנדרינות יוּסף־אפנדי: תפוחות, ריחניות, מחוספסות־קליפה. “ישר מן העץ,” פלט.

“תודה רבה רבה, מנשה! בדיוק מה שהילדות אוהבות!”

“טוב, אז שלום, אלכס. ולא תשכח, כן? חבל שאת ארנה לא ראיתי הפעם. מסור לה דרישת־שלום ממני. אנחנו נתראה. צריך פעם לסדר משהו. כן, בהזדמנות הראשונה. אולי שמת לב, גם מירה שלי כבר בהריון. טוב, לא חשבו. כל טוב לכם!”

כעבור חדשיים, במאי, נולדה במחלקת־יולדות הבת הרביעית והם קראו לה דיצה. חרוז לקודמת, ניצה. ארנה גילתה חיבה יתרה לשמות נקבה שנגמרים ב־itsa, כי הם הזכירו לה את המלה הרוסית לציפור – ptzitza, או pcica. משהו כזה. ציפורים הילכו עליה מין קסם מוזר, כאילו היה לה קשר מיסטי אליהן. מה עוד שהפעוטה החדשה הזאת נראתה לה ציפורית מאוד, גם במידותיה. אמנם לא נולדה קודם זמנה חלילה, אבל בלידתה היה משקלה פחות משני קילו ו־700 גרם, וגם כאשר שלחו את היולדת ובתה הביתה הגיע משקלה בדוחק ל־2.800. מצד שני היתה הלידה עצמה קלה הפעם מאוד: התינוקת כמעט החליקה ונפלטה לאוויר העולם. והיה לה יופי מיוחד במינו, סברה ארנה: מין יופי דק כזה, חלשלש, חסר מגן, מבקש מחסה, שקוף. בקיצור: ציפורי.

טוב, אומר סשה. יהיה כרצונך. לשתי הראשונות נתתי אני את השמות. שתי האחרונות הן שלך…

ממש ביום שנולדה דיצה הגיעה מבואנוס איירס מעטפה שעל גבה, מאחור, שמה ומענהּ של חואניטה מוֹראלֶס. בתוכה היתה המחאה אישית שלה, על שמו, בסך 100 (מאה) דולר של ארצות־הברית, וצמוד אליה כרטיס־הביקור שלה, ועליו, בכתב־ידה: “בברכה לגברת שטייגר, ללידה מוצלחת, ממי שתהיה גם־כן גברת שטייגר ב־1 באוגוסט השנה.” ספק נרגש ספק נרגז הביא את ההמחאה הזאת לגבייה בבנק, ושם אמנם התפעלו ממנה אבל אמרו לו שעד שיוכל “להכניס אותה לחשבון” יעבור לפחות חודש ימים. לא היה לו שום חשבון בנק להכניס אליו המחאות, וממילא לא היה מוכן לחכות זמן כה רב למימושה. הוא השאיר אותה אצלו, ועוד באותו ערב בא לדירתו של מנשה זוננשיין וקיבל את מלוא התמורה: 20 לא“י. “טוב עשית שבאת אלי,” חיזק הלז את ידיו.” “כך אתה מקבל את הכסף מיד, בלי ניכויים ובלי עמלות, חביבי… ושאף אחד לא יעשה לך טובות… אם תקבל עוד כאלו, אין לך דאגה: אתה בא ישר לבנק של זוננשיין, חה־חה!… ותמסור מזל טוב בשם מירה ובשמי ליולדת, כן?… כל טוב לכולכם!”

את איחולי הזוג הצעיר, מירה ומנשה, מסר גם מסר, אך על ההמחאה החדשה העדיף לא לספר ליולדת. לפי שעה. אולי תרגז. אולי אפילו תחשוד ששוב “מתחיל משהו” ביניהם. אין דבר אבסורדי יותר מזה, כמובן, אבל אשה היא אשה. מי יכול להבין אותן. כמו שאין להבין מה פתאום ההיא שולחת את הצ’ק הזה. להודיע לו על מועד החתונה? על כך הרי תבוא הודעה נפרדת, הזמנה מהודרת, כדרכו של עולם. כמקובל אצל בורגנים וזעיר־בורגנים בכל מקום ובכל הזמנים. אולי בזה היא רצתה לפצות אותו על היהירות, הנוקמנית והמתנכרת כמעט, שגילתה כלפיו בעת פגישתם בירושלים? אבל הרי ההמחאה הזאת יכולה להתפרש בקלות כיהירות כפולה ומכופלת, אם לא כהתגרות מפורשת! ואולי זהה מין שוחד עדין, כעין תשלום שתיקה, מה שקוראים בעברית ספרותית דמי לא־יחרץ? האם היא חוששת שינסה (ויצליח) להניא את ישה מן הצעד הדרסטי הזה שאליו היא גוררת אותו – אולי באמצעים גסים של סחטנות ארוטית ורגשית? מי יודע! אבל הרי ברור שעד עכשיו לא ניסה הוא עצמו להשפיע על ישה, לא לכאן ולא לכאן, ולא העלה אפילו על דעתו להתערב בהחלטות שבינו לבינה! ושמא היא רוצה לפחות לנטרל אותו במאבק שצפוי עוד כנראה להם לשניהם על ריקרדו, בנה־אהובה של גוסטה המנוחה? ואולי באמת ובתמים נכמרו רחמיה על מצבו העלוב (במיוחד בעיניה) של אלוף־נעוריה, אלחנדרו שטייגר, רחמים שהם עצמם גלגול מעוּות ומאוחר של אהבה יצרית, לוהטת, שאותה הפסיק הוא, והוא לבדו, באופן חד־צדדי ובוטה כל־כך? והאם לא יוכל להיות שזו, בעצם, “תרומה” נוספת של בן־דודו, וכדי לא להביא אותו, את הנמען, לידי סירוב שבגאווה, היא נשלחת בשמה שלה, מתוך הנחה שלא ירצה, אנין־רגש שכמותו, להעליב אותה ולהשיב את פניה?

סופו שאמר לנפשו: מה לך מרבה כל־כך בניתוחים ובחיטוטים, בהשערות ובפלפולים? אתה עובד עכשיו יום אחד בשבוע, הכסף נחוץ, תוכל אפילו לשלם בו בעד כרטיס־אונייה למרסיי וכרטיס רכבת משם לפאריז – אם אמנם יוחלט שאתה נוסע – ועוד יישאר עודף לקנות דברים הכרחיים לתינוקת החדשה, שגם תהיה זקוקה לטיפולים ולתשומת־לב יותר מדרורה ויעל וניצה בשעתן? אמת ויציב.

עשרים לירות! הרי אתה איש עשיר כמעט. מתי בפעם האחרונה ראית בכיסך סכומים כאלה?

גם מתוקה המחשבה על הסוד הנעים שעליו הרי תשמור עד שתבוא שעתו להתגלות, במפתיעה.

אבל צריך להודות לחואניטה על העזרה שבאה בעתה, בצירוף האיחולים הטובים ליולדת. לא בטלגרמה. לא. זה יתקבל כתגובה מוגזמת ברגשנותה. במכתב. אולי בדואר אווירי. ולשלב בו כבר ברכה לנישואיהם, ל־1 באוגוסט.

משהו כזה, למשל:

חואניטה היקרה,

ברכתך החמה, בצירוף ההמחאה, הגיעה, כמו בדרך נס או במעשה־כשפים, בדיוק ביום שנולדה ילדתנו החדשה, דיצה. ליולדת ולתינוקת שלום, ושתיהן דורשות בשלומך.

שעה קלה אחרי הלידה הראיתי לארנה, והיא התרגשה עד לדמעות.

אין ספק שהתשורה באה בעִתה.

גם היא וגם אני אין לנו מלים בפינו להודות לך, אבל רוצים ויכולים אנו לאחל לך ולג’אקו מזל טוב, אושר והצלחה – גם אחרי ה־1 באוגוסט וגם עד לבואו של היום הגדול.

נשיקות חמות לשניכם.

באהבה,

ארנה ואלחנדרו

עברה שנה נוספת של תעסוקה חלקית מעט, ודחקוּת, ותלאות (כולל הצפה “מסורתית” נוספת בעונת השטפונות של ואדי מוצררה), עד שבסוף יולי 1931 נתקבל מכתב מפורט מפאריז – ברוסית נמלצת קמעה, אך מחממת את הלב בזכות כך – מאדם שאותו לא הכיר אלכסנדר מעולם: גינאדי איוואנוביץ' מַארטוב (“שום קשר משפחתי אל מרטוב המפורסם, עד כמה שידוע לי,” העיר הלז מתחת לחתימת שמו), בעלה של זינאִידה גריגורייבנה, בת־דודתו הגדולה ממנו בשנים (“צריכה להיות בת קרוב ל־60,” חישב את החשבון, “ואם כך, גינאדי זה הוא בן קרוב ל־65”). המכתב היה חדרו רגש ורצון טוב, ואף שלא הבטיח שום דבר ממשי (פרט ל“קבלת־פנים לבבית אצלנו ומיחם מן הנוסח הישן”) היה מפורט, מעודד ומעורר־סקרנות.

גינאדי איוואנוביץ' דיבר על ידידו האמריקאי, אלמן קשיש, אירלנדי במוצאו, שעשה עושר רב בזמנו ובזכות המזל הטוב – או חריפות עסקית יוצאת־דופן – יצא בריא ושלם, ואפילו עשיר משהיה, מן המפולת של אוקטובר שעבר בבורסה של ניו־יורק. זה שנים אחדות הוא עושה כמה חודשים בשנה בצרפת, בעיקר בפאריז, וגם כאן מצליח ברכישת כמה נכסי מקרקעים מובחרים, הן בעיר הן מחוצה לה. באחרונה גמר אומר לבנות לו איזה “בית־חלומות” משלו, בחלקת קרקע מיוערת שקנה אשתקד באיל־דה־פראנס (“אולי זה לא יאמר לך שום דבר, אבל זו חלקה יפהפייה, לא הרחק מפאריז, בכיוון צפון־מערב”), בלי לחסוך בהוצאות. צוות של ארכיטקטים מן החדשנים (והיקרים) ביותר בצרפת שוקד זה זמן־מה על התוכניות, ועכשיו הגיעו כבר לשלב שבו הם מוכרחים להסתייע באנשי הנדסה. “וכאן” ידידי, אתה עשוי לבוא בחשבון אם תמצא עניין בדבר," בישר גינאדי.

כי הנה כאשר הזדמן ישה גריגורייביץ', אחיה של זינאידה, לדירתם, פגש שם במקרה במיסטר רוברט דילֵייני (“זה שמו של בעל־הדבר”), ומעניין לעניין הזכיר ישה את בן־דודו סשה, מהנדס “שהגדיל לעשות בשלוש יבשות ועכשיו הוא בונה את הארץ הקדושה”, ומיסטר דילייני רשם לו כמה פרטים בפנקסו הקטן. מאז לא דובּר על כך שוב, עד לימים אלה ממש: המיליונר טלפן בשעת ערב מאוחרת ושאל אם אפשר לראות בהקדם את הקרוב שלהם מן הארץ הקדושה, אף־על־פי ש“עכשיו עונת החופשות בצרפת בעיצומה, ואין לצרפתים דבר קדוש יותר מן החופשה השנתית”. הוא התקשה לתפוס שאולי קשה יהיה לו לקרוב הזה “לקפוץ תוך יום־יומיים ליום־יומיים מעירו אשר בשולי הקיסרות הביזנטית לבירתה של גאליה”. אף־על־פי־כן, אולי יהיה זה לטובה, לטובת כל המעוניינים, ואולי במיוחד לטובתו של אלכסנדר שטייגר, אם יוכל לשקול ולברר, וגם להודיע, מתי יהיה מוכן לבוא, לביקור חטוף לפחות, לפאריז. למשל, בחודש ספטמבר או אוקטובר. “אנחנו נשתדל לפחות שתבלה כאן בנעימים, וגם לא תחזור בידיים ריקות.”

במחצית השנייה של ספטמבר, כשמלאו לדיצה, ארבעה חודשים ומשקלה כבר התקרב אל הממוצע התקני לגילה, נפרד אלכסנדר שטייגר מאשתו וארבע ילדותיו, בהניחו להן את מקום־מגוריהן וסכום־כסף שיספיק להן למחיה משך חודשיים וחצי או אף שלושה, ויצא להרפתקה הגדולה הראשונה שלו מאז נישואיו. ארנה התרגלה לרעיון אף השלימה עמו, וכבר התחילה לחשוב על הסידורים שיידרשו לה כדי לנסוע ולהצטרף אליו – במקרה שאמנם ימצא שם סשה פרנסה זמנית כלשהי – לפחות עם שתי הילדות הקטנות, אם לא עם כולן. אשה מעשית היתה, ששתי רגליה על הקרקע, וכבר השיגה מאסתריקה מרקדו הבטחה שתקבל בביתה את יעל בת הארבע למשך חצי שנה, למשל, ואילו הדוד מָקָרוב מוכן היה בחפץ־לב לקבל לביתו, לתקופה דומה, את דרורה “הגדולה”, שעומדת כבר “לגמור את גן הילדים”. מרת מרקָדוֹ אפילו רמזה שלא מן הנמנע שמשפחת הבת בכפר תהיה מוכנה לקבל את יעל אצלם, ושם גם תמצא לה הקטנה חברות בנות־גילה. “זה יכול להיות סידור הרבה יותר מוצלח, כי אצלי היא די תשתעמם. אבל אנחנו עוד נדבר על זה כשתראי שזה עומד על הפרק,” אמרה לארנה.

גינאדי איוואנוביץ' חיכה לו על הרציף בבוקר השכם בגאר־דה־ליוֹן, בהגיע רכבת־הלילה מנמל מרסיי. הם זיהו זה את זה על־פי סימנים שהוסכמו מראש בחליפת המכתבים שלהם. הואיל ובת־דודתו היתה בדרך לארגנטינה, שאליה הזמין אותה אחיה חודשים קודם־לכן, עוד לפני נישואיו עם חואניטה מוראלס, טבעי היה שיוזמן אלכסנדר להתגורר בדירת הזוג חשׂוך־הילדים מַרטוב.

הלילה שעשה סשה על מצע לילי צר בקרון־שינה, בחברתם של שלושה נחרנים, היה רצוף חרדות וחרטות. כמעט לא הצליח לעצום עין, אף שרצה מאוד לשקוע בתרדמת־שכחה. שעטת הרכבת, שמזמן לא התנסה בשכמותה, קסמה לו אמנם כבימי הנעורים, אבל רציפותה הלא־נלאית, התכליתית והנחושה נתפסה לו כאיום כמעט. רוב הזמן שכב על גחונו, תומך את סנטרו באגרופיו, וצופה מבעד לחלון אל העלטה הלחה שבחוץ, אל חוטי טלגרף רוטטים כאחוזי־חלחלה, אל חורשות חובקות־סוד, אל תחנות מיותמות, מעפעפות באורותיהן, מושלכות ביעף לאחור. משקרבו אל הכרך הגדול, מחוז־חפצם, באור־בוקר אפור ועכור, היו גגות ושמים אפרורים מנטפים דלף דלוח – “כמו ישישים רוסים מוכי נזלת, חולי פודגרה,” אמר לנפשו.

גם גינאדי איוואנוביץ' עצמו כך נראה לו ברגע הראשון. אבל מיד חש שידו חמה, שעיניו המימיות שופעות ידידות, שהוא הוגה עניין אמיתי בבני־אדם, לרבות אורחו זה החדש, הלא־מוכּר. שחזותו העתיקה־למראה אינה אלא כסות לנפש סקרנית, שובבה, מבודחת, אוהבת לצון, אפילו הרפתקנית. והוא שם אל לבו שקצות שפמו המאפיר מהופכים גנדרנית כלפי מעלה.

“מיסטר דילייני,” בישׂר גינאדי איוואנוביץ', משהגיעו במעלית כבדתנית וגונחת אל דירת הזוג מרטוב שבקומה החמישית בבניין גמלוני ישן למדי, ברחוב צדדי שאנן למדי (“1877” היה התאריך שהתנוסס מעל לכניסה; מן הסתם שנת חנוכת הבית); “מבקש שנצלצל אליו ברגע שנגיע הביתה. הוא רוצה, כנראה, להיפגש איתך בהקדם האפשרי כדי לדעת עם מי יש לו פה עסק… אני מסתדר איתו בצרפתית, שאותה הוא אוהב אבל אינו שולט בה, ושבה אני שולט היטב אבל כבר אינני אוהב אותה כמו פעם,” המשיך. “רוסית, לצערנו, אינו מדבר, ואינו רוצה ללמוד. הוא זקן מכדי לדעת שזוהי שפת העתיד של האנושות המתקדמת… אבל ידוע לי שאתה מדבר אנגלית טובה, אז יש סיכוי שתבין חלק גדול מן האירית־האמריקאית שלו… בכל־אופן, מכיון שהיום יום ראשון, נוח יהיה לו לקבל אותך היום.”

“אני מציע, איש צעיר,” רעם קולו של מיסטר דילייני בטלפון, “שתבוא עם מיסטר מרטוב ונאכל יחד ארוחת־צהריים, ואז נדבר על מה שצריך. זה מנהג מקובל אצל הצרפתים, ואין לי שום מניעה לקבל אותו. אבל קודם־כל, אפילו לפני שתנוח מנסיעת הלילה הארוכה, שהיתה ודאי מעייפת כהוגן… כן, כן… אני יודע מה פירוש נסיעת לילה ברכבת. אפילו במחלקה ראשונה היא מעייפת אותי… עוד לפני־כן עליך להתאמבט. בדירה שלהם יש להם אמבט־ישיבה, ובתור אזרחים צרפתים הם חייבים להסתפק בזה. למדאם דה־פומפאדור גם זה לא היה. עד היום, אומרים, צרפתי הגון מעדיף מי בושם ופודרה על מים זורמים. על־כל־פנים, אני מציע שתנצל את אמבט־הישיבה הזה, כי אם בסופו של דבר תתחיל לעבוד בשבילי אולי לא יהיה לך זמן להתאמבט בכלל! הוזהרת! מיסטר מרטוב יידע באיזו מסעדה אחכה לכם… בכל־אופן, תן לי אותו רגע… ולהתראות בקרוב!”

עד לשעת הצהריים אכן הספיק אלכסנדר להתאמבט, להתגלח, לשתות קפה בספל־אדירים עם שׂהרון פריך וטוב, לנמנם קצת, להתרענן ולהתלבש. (גינאדי איוואנוביץ' השאיל לו עניבה משלו, הולמת יותר מזו שהביא עמו מתל־אביב, שהיתה אותה עניבה עצמה שענד במסיבת כלולותיו בקפה “קונראד” שבגבול יפו ותל־אביב). הם ירדו יחד לתחנה הסמוכה של הרכבת התחתית, שבצהרי יום ראשון בשבוע לא היו נוסעיה מרובים וממילא גם היתה תדירותה דלילה. אך לאחר שהמתינו לבואה שעה ארוכה למדי נמצא שהסיעתם במהירות למבואות רובע נֵיִי, מבצר לצמרת הבורגנית של פאריז ולרבים מן השועים והנגידים הזרים שבחרו להחזיק בה מעון משני או חלופי. מרחק־מה מגבולו של הרובע היתה מסעדה רוסית־בלקנית נודעת, ואליה הוליך עכשיו מרטוב את המהנדס האורח מן הארץ הקדושה. “ז’סטה לכבודך,” הסביר הרוסי הפאריזאי לרוסי משכונת מונטיפיורי, הצעיר ממנו, “אף־על־פי שגם הוא עצמו אוהב את המטבח שלנו… אבל הוא חשב שאתה ודאי מתגעגע לאוכל רוסי קלאסי, ושם אצלכם אולי לא קל למצוא אותו… אינני יודע אם זו טעות שהייתי צריך לתקן אותה, אבל מתוך עצלות אוֹבּלוֹמוֹבית שורשית העדפתי להשלים איתה.”

ברגע שקרבו אל פתחה של המסעדה ראו לימוזינה אמריקאית מצוחצחת נעצרת על שפת המדרכה. הנהג, שכעין שכמייה פרושה על חליפת השרד שלו וכובע־מצחה כחול לראשו, יצא החוצה ופתח את הדלת האחורית לאיש בעל־גוף וגבה־קומה, ואם גם שחוח מעט מנטל שנותיו, שלבושו חליפת צמר ספורטיבית חומה־משובצת, רגליו בפוזמקי ספורט ובנעליים עטויות גמָשות חומות־צהובות, ולראשו מגבעת חומה בהירה של לֶבד רך. פרח צפורן אדום ורענן נעוץ היה לו בדש מקטורנו.

“הו, הו!” צהל מר דילייני, כאיל הופתע לראותם בסמיכותו. “הרוסים שלי הצליחו לדייק! אינני מאמין למראה עיני!”

נהגו של האיש נפרד מהם בכעין הצדעה, רפה אך אלגנטי, וחזר אל מושבו במכונית, מאחורי ההגה. דילייני לחץ את ידי אורחיו, תוך שהוא נותן מבט בוחן באורח שבא ממרחקים, סוקר ומודד מראש ועד כף רגל, ובמקלו נופף כמזמינם לצעוד לפניו.

“מיסטר שטייגר, אם אינני טועה?” פתח, כצפוי, באנגלית. ובלי לצפות לאישור, עבר מיד לעניין אחר: “הגשם הדק הזה שאתה רואה, כדאי שתדע, יורד בעל־כורחו. קשה לו להחליט אם לרדת או לא לרדת. זה אופייני לפאריז. ככל שבגילי אני יכול עדיין לזכור את ילדותי באירלנד, הרי שם היה הגשם החלטי הרבה יותר… עכשיו, אם חשוב לך שמיסטר מרטוב יבין על מה דיברתי, אתה רשאי לתרגם לו. אבל בעצם, דברים כאלה כבר שמע מפי לא פעם.”

בעל־המסעדה הרוסי, רחב־גרם, משופם ומקריח, אשתו הצרפתייה, גבהת־חזרה ומסולסלת־שׂיער, הטבח הארמני השחרחר שלהם, ועמהם רב־המלצרים וסגנו, יצאו, לפי סדר מעלתם, לקראת מיסטר דילייני ואורחיו בכניסתם, לפרוק מעליהם את מעיליהם וכובעיהם ולהנחותם אל חדר־האוכל ה“פרטי” שהזמין מיסטר דילייני, זה שנברשת של נטיפי בדולח שופכת אורה עליו וקורותיו מחופים קטיפה ירוקה.

“אתה רואה, אלכסנדר מויסייץ'? לזה קוראים סגנון!” הפטיר גינאדי איוואנוביץ' באוזני אלכסנדר, לשתפו בהתפעלות הראויה.

בסימן זה של “סגנון”, מכל־מקום, נבחרו והוגשו המאכלים והיינות. בסימן זה גם התגלגלה השיחה, אף שצלעה קצת מחמת העדר שפה אחת משותפת לכל השלושה. מתוך נימוס אמנם הבטיח מרטוב (לאלכסנדר ברוסית ולמיסטר דילייני בצרפתית) שהוא מבין מה שנאמר באנגלית, זה לא מפריע לו, ורק להשתתף בשיחה קשה לו – אך לא פעם אפשר היה להבחין בבירור שהוא שקוע בהרהורים או בהזיות משלו ואינו עוקב אחר השיחה כלל. מיסטר דילייני בחר שלא לשים לב. כנגד זה, גילה עירנות והתמצאות בלתי־צפויה, בנושאים של בנייה והנדסה ואדריכלות – גם מן הצד הגשמי גם מן הצד הרוחני וגם מן הצד הכלכלי – ולאחר הפלגה צדדית לעניין מקומה המסורתי של אהבה־הבשרים בחייהם ובאמנותם של הצרפתים, חזר לנושאים מדיניים יותר, לרבות מדיניותם של הבריטים בהודו ובמזרח הקרוב, משולש המתחים הבריטי־הערבי־הציוני בארץ־ישראל, משמעות פתיחתו הקרובה של נמל חיפה והצינור שבו יזרום אליו הנפט העירקי, וטבח האשורים בעירק; ומכל־שכן השפעת המפולת במשק של ארצות־הברית על משקה של אנגליה, והאבטלה הגוברת בגרמניה, והתחזקות הסוציאליזם הן באנגליה הן בצרפת והן בגרמניה. ומיד־פעם, כשאגב שיחה הוזכרו שמות כמו מקדונלד, שטרזמן, הוּבר, גאנדי, אֵריוֹ, שוֹטֵן, טרוצקי, מוסוליני או פוּאנקארֶה היו טוחנותיו של גינאדי איוואנוביץ' שובתות רגע קט והוא היה מהנהן בראשו, או זוקף אצבעו כמאשר את הנאמר, או שוהה להעביר מתוך יישוב־הדעת את מפיתו על שפמו, שפתיו וסנטרו.

ככלות הסעודה, ולאחר הקינוחים והקפה והליקרים, הובא אל החדר סיגר מן הסוג המקובל על מיסטר דילייני ורב־המלצרים העלה בו אש בגפרור ארוך העשוי לדבר, ולאחר שהפריח הלז כמה וכמה בועות של עשן ומילא את החדר ריח סמיך של קטורת, נכנס נהג הלימוזינה וניצב ממתין בפתח, כמי שיודע את מועדי מעבידו ואת הליכותיו, והשלושה שאכלו שבו ועמסו את מעיליהם וכובעיהם, ונכנסו ללימוזינה, והוסעו, מרחק דקות־מספר בזרזיף שלא פסק לכאורה כל אותה העת, אל בית גבה־חלונות וזהוב־רעפים בן קומתיים, עומד בדד בתוך גן המוקף גדר של סורגי ברזל גבוהים, צבועים זהב. זה היה ביתו של מיסטר דילייני, שהתגורר בו לבדו – להוציא סגל של ארבעה או חמישה אנשים, שבדרך־כלל היה רק אחד מהם נשאר ללון בבית. אחד מהם, הנהג, היה רוסי, כך הסתבר, בן למשפחה ידועה של בעלי־אחוזה מפלך טמבּוב; המבשלת היתה מחבל הבאסקים; ומלבדם שימשו אותו אמריקאי אחד, שעל־הרוב גם ליווה אותו במסעותיו, ושני אנגלו־אירים.

המבואה, חדר־האוכל רחב־ידיים ומרובה חלונות שבו שולחן מוקף ששה־עשר כיסאות, ולשכתו של מר דילייני, אליה הגיעו לאחר שעברו את שני החדרים הקודמים, היו כולם גבהי־תקרה, מרוהטים בסגנון אַמפּיר, משופעים בשטיחים, גובּלנים, תמונות שמן, פסלים ומתקני תאורה עתיקי־ימים. אלכסנדר היה המום מן התפארת, ואילו גינאדי איוואוביץ', שכבר היה מורגל בכל אלה, כפי הנראה, היה המום יותר מן המטעמים והמשקאות שהביא אל קרבו בשעות האחרונות, ומיד לאחר שהזדרז לצנוח ולשבת על אחת הכורסות החל צפצוף חרישי של נחרה מתמלט מנחיריו המפולשים. כדי לא להשאיר מקום לאי־הבנה, הזדרז מר דילייני מצדו להבהיר למהנדס האורח שהבית אינו רכושו כל־עיקר ורק נשכר לשנתיים ימים, שכל רהיטיו, עדייו ואבזריו אין בהם גם אחד שהוא שלו או שעשוי לפי טעמו, ושבקרוב יהיה עליו להחליט אם לממש את זכותו לחדש את חוזה־הזכירות לאוד שנה או להיכנס למעון ארעי אחר עד שיעמוד “בית־החלומות” שלו על מכונו – בעוד שלוש שנים לכל היותר, לפי לוח־הזמנים שקבע לעצמו, בעצה אחת עם צוות הארכיטקטים שעיבד את התוכנית (אחד גרמני, אחד צרפתי, ואחד בכל־זאת אמריקאי), לאחר הרבה לבטים, חיבוטים והתרגזויות.

“אנו נשאיר את מיסטר מרטוב פה בלשכה שלי,” פסק מיסטר דילייני לאחר כמה דקות, “ואנחנו נעלה לקומה העליונה כדי שתראה את הדגם ותקבל מושג מוחשי במה מדובר בכלל.” ובעודם עולים במדרגות הוסיף, בין יניקה ליניקה מן הסיגר: “ועוד מעט יגיע הנה הרמן, אחד מן השלישייה שלי, כי גם הוא צריך להכיר אותך.”

משהגיעו אל הדגם, שמחוץ לכמה שרפרפים היה עצם יחיד, מואר באלומה של זרקור חבוי, בחדר ששיעורו כשלושה מטרים על חמישה, חש אלכסנדר שנשימתו נעתקת ממנו מרוב – – אילו נשאל, מתקשה היה אפילו לומר מרוב תדהמה.

אבל מיסטר דילייני, שעל סמך הניסיון לפחות יכול היה בהחלט לצפות לתגובה מעין זו, בחר לשאול אותו, בעצם אותו הרגע שבו הפשיל את הכיסוי מעל הדגם, מה מצבו המשפחתי.

“נשוי?” התיז. “כמה ילדים?”

אך אלכסנדר מילא את ריאותיו אוויר, נתן בדילייני מבט של תוכחה מהולה בסלידה כמעט, ולאט:

“אולי אפשר לבקש שנדחה קצת את השאלות האלו?”

מר דילייני, גומות של צחוק בלחייו, שמאלו מנופפת בסידר, טפח בימינו טפיחה עזה על שכמו של אלכסנדר וכיבדו בחיבוק שיש בו כדי לרסק עצמות:

“בראבו, מיסטר שטייגר! זו תשובה שנותנת לך כבוד, ואותה קיוויתי לקבל ממך! אילו ענית לי ביושר – למשל, ‘שני ילדים יש לי, בת ובן, בגילים שתים־עשרה ותשע’ – היית גמור אצלי, חה־חה־חה…”

עכשיו לא יכול עוד אלכסנדר להתאפק ופרץ בצחוק פרוע. אבל בתוך כך גם הרעיד בכי־פתאום את כתפיו; הדמעות שזלגו מעיניו לא דמעות של צחוק היו. הוא לא ידע עוד את נפשו, ובלי לגרוע את עיניו מן הדגם צנח על אחד השרפרפים.

“אני יכול להבין אותך, מיסטר שטייגר,” המשיך מיסטר דילייני, בנעימה שונה לגמרי, “ותרשה לי לקרוא לך אלכס… כי אני עצמי קורה לי, לפעמים, כשאני נכנס לחדר הזה לבדי ומסיר את המכסה ורואה את הדבר הזה בעיני… קורה לי גם־כן שעיני מתמלאות דמעות… בייחוד כשאני זוכר שבסך־הכל יצאתי לדרך כנער עני ואלים וחסר חינוך מכפר קטן בנפת קילדייר, באירלנד… אבל ברגעים כאלה אני גם חושד בעצמי שהדמעות הן סימן לסיניליוּת… לכן כשאני רואה דמעות כאלו גם אצל איש צעיר כמוך, זה קצת מרגיע אותי.”

“יכול להיות שגם אצלי זה סימן לסניליוּת,” נענה לו אלכסנדר, בחיוך עגמומי, ובקומו ממקומו, מוקסם, שתי כפותיו תומכות את סנטרו, התחיל להסתובב סביב הדגם, לבחון אותו מכל זוויותיו, שפתיו נעות וקולו אינו נשמע.

מיסטר דילייני לא גרע עיניו מן האורח. הלז נראה לו מהופנט, ורגע חשש שההיפנוזה שלו אוחזת גם בו. אולי כדי להדוף אותה, מעך החלטית את הסיגר שלו במאפרה מוצבת שבחדר, ודיבר אל אלכס:

“עכשיו אני בכל־זאת רוצה לדעת… בנוגע למשפחה… לי לא נשארה כמעט…”

אלכסנדר ננער, קפא על עומדו, ובקול נבוב, כמהופנט באמת, השיב לו: “נשוי. מלפני שבע שנים בסך־הכל. לאשה צעירה ממני בשבע־עשרה שנה. ויש גם ארבע בנות. הקטנה ביותר בת שנה וחצי. הגדולה ביותר בת שש. אוהב אותן. את כולן. את האשה, את הילדות. בשנה הבאה בן חמישים, ואוהב לאהוב.” וכמו באותו מצב של הפנוט, הסב ראשו אל דילייני וזרק: “ואתה?”

האיש נדרך כולו: “לא, לא. אינני רוצה להיות שבוי שלך מבחינה רגשית. המשפחה שהיתה לי… אהבה ודאי שלא נתנה לי… אני עם האהבה גמרתי מזמן… אין לי משפחה, וגם לא חלומות… עכשיו החלום היחיד שלי הוא הבניין שהדגם שלו כאן לפניניו…” פניו הזעיפו כשהוסיף, בנעימה חריפה יותר: “זה מספיק, אלכס… אני שומע שהרמן הגיע. כן, אלה הצעדים שלו. זה אדם שאפשר לזהות אותו לפי קול צעדיו… יש כמה דברים שעלי לומר לך קודם.”

הוא השתתק ופנה אל דלת החדר, הנפתחת אל המדרגות שמהן נשמע קול הצעדים: “זה אתה, הרמן?” קרא. “אני אבקש אותך לחכות עוד מעט. נמצא איתי מיסטר שטייגר… אם תואיל לחכות למטה, אנחנו נרד אליך… כן, הרמן?”

הצעדים נעצרו. רגע קט היסס האיש, כנראה, אך לא השיב מאומה. אחר־כך נשמע מן המדרגות קולן של פסיעות יורדות, נספגות באריגו של שטיח.

“עכשיו, אלכס,” שב ונפנה אליו, וקולו חגיגי־מתכתי מכל שהיה עד כה, “אני רוצה להגיד לך כמה דברים לפני שתתחיל להשתתף, גם אתה, במימושו של חלום פרטי שלי, שאפילו הדגם שלו לבדו מסוגל להפנט אנשים… אני רוצה, קודם־כל, שתדע שאתה נראה לי מתאים לדרישות שלי. אבל אל תחשוב שכל הצוות שהרכבנו עד עכשיו חיכה רק לך. מהנדסים בעלי־שם עולמי כבר קשורים במפעל הזה, ואתה תהיה רק בורג קטן על־ידם. נחוץ, אבל קטן. מצד שני, מה שתלמד בעבודה על־יד אנשים כאלה לא תלמד בשום מקום אחר, מה גם שאתה בא בכלל, כמו שהוסבר לי, מן התחום של עבודות ציבוריות. ועוד דבר: גם אם הרמן, כארכיטקט, או ז’ן קלוֹד, כראש הצוות ההנדסי, יאמרו לך שאינך נחוץ להם, הם ישמעו ממני שלי אתה נחוץ. זה יספיק.”

הוא החליף רוח, שילב ידיו מאחורי גבו, והתחיל להתהלך בחדר לכאן ולכאן:

“דבר נוסף. אל תחשוב שאצלי נפלת לתוך בור של שומן. שתביא, למשל, את כל המשפחה האהובה שלך לגור בארמון הקטן הזה שלי. או שתרוויח כאן סכומים כאלה שבהם תוכל לבנות לך ארמון קטן כזה כשתחזור לארץ הקדושה. בעצם, גם אין לך אישית שום סיכוי לקבל, במצב הנוכחי, רשיון לעבוד ולגור בצרפת. אני, כמובן, אסדר את העניין הזה בשיחת טלפון אחת או שתיים. מצד שני, אם לא תסכים בשום אופן לתנאים שאני אציע לך, אהיה מוכן לשלם לך את הוצאות הנסיעה בחזרה. זאת אומרת: להחזיר אותך מכאן על חשבוני. אבל – גם כאן יש ‘אבל’: אם במהלך העבודה המשותפת תמעל באמוני באיזו צורה שהיא, או שתזדמן לך עבודה אחרת במקצוע, שתיראה לך מתאימה יותר או כדאית יותר, אוכל לדאוג לזה שישללו ממך מיד את רשיון העבודה והמגורים בצרפת, ובמקרה זה ודאי שלא אני אשלם לך את הוצאות הנסיעה בחזרה.”

מיסטר דילייני עצר בהילוכו ליד הדגם המופלא של “בית־החלומות”, נתן בו מבט מצועף של ערגה, ובעדינות העלה עליו את הכיסוי.

בחביבות כמעט פנה עכשיו אל אלכסנדר, שכאחוז־שיתוק ישב כל אותה שעה, בראש מוכרן, על השרפרף שבחר לו:

“הדבר הזה יהי השיא של חיי. גולת הכותרת. הוא יהיה גם שיא בחיי כל מי שיהיה לו חלק בהגשמה. גם בחייך אתה. בזה אני בטוח… ועכשיו, אלכס, תן יד ואעזור לך לקום. הרמן מחכה לנו למטה. הוא גאון בשטח שלו. כשתכיר אותו, תשתכנע גם אתה.”

וכאשר פנו יחדיו לרדת, זרועו של מיסטר דילייני כרוכה על כתפו של אלכסנדר, צחקק והוסיף:

“נקווה גם שמיסטר מרטוב הספיק לנוח מן המאמץ של הצהריים.”


 

פרק ארבעה – עשר: מגדל באספמיה

פאריז 1931 – 1932

“לפנים משורת הדין” נתן רוברט דילייני לסשה אורכה של שמונה ימים עד שיתחיל לעמוד לרשותו ממש – ימים שבהם תהיה לו שהות להכיר מעט את פאריז, לחוש בדופק של “הכרך המרתק, המתקדם והמפגר ביותר בעולם המערבי”, כלשונו של דילייני, להתרגל ל“שינוי בקצב”. וגם באותם ימים של חסד אמור היה, " לטובת העניין", להשתתף פעם או פעמיים, “כשומע חופשי”, בפגישות של הצוות ההנדסי (אנשים שכולם דוברי אנגלית, מי פחות ומי יותר), במשרד שנשכר כבר לצורך העבודה, ברובע השמיני, לא רחוק מבניין האופרה.

כל אותם ימים בילה אלכסנדר בשיטוט בלתי פוסק כמעט בחוצות הכרך, מצפון לדרום וממערב למזרח; צופה בתנועה השוקקת של כלי־הרכב והחשמליות ברחובות, בחילוף אורות הרמזור המופלאים, קורא את שלטי הרחובות והחנויות ועוקב אחר פרסומות הניאון הרצות ומתחלפות על קירותיהם או גגותיהם של בניינים ומנסה להבין את כוונתם, אם לא את משמעותם. ועל הכל: מביט באנשים החולפים, גברים כנשים, זקנים וטף, המתרוצצים, האצים לדרכם או הולכים הלוך וטפוף או מתנהלים להם בשובה ונחת; מחכים בתור לאוטובוס; חשים לרדת במדרגות של תחנות ה“מטרו”; מצטופפים, סקרנים ולגלגנים, סביב עושי להטים, בולעי להבות ונוכלי קלפים; רוכנים לעיין בכותרות ליד הקיוסקים לממכר עיתונים; יוצאים ממשתנות־הברזל העגולות, הירקרקות; סמוכים אל דלפקי ניקל עגולים ב“ביסטרו”, חבושי כומתה או קסקט, מפיחים עשן ומחזיקים בכוסות עגולות, דקות־חוטר של יין אדום או מוסקאדֶה לבן, או מריקים כוסיות דקות של קלוואדוס או אבסינת או מערים אל קרבם קובּעות עטורות קצף של שיכר, וצופים מבעד לחלונות אל העוברים ושבים על המדרכה. גם מפזל היה מבטים זהירים אל עלמים ועלמות העומדים צמודים בנשיקה מתמשכת כמבקשים להגיע לעלפון־חושים ושכחה עצמית; או אל הזונות, צעירות וצעירות פחות, המפריחות עשן בקרן רחוב או בפתחו של אולם, בעמידה משועממת־מורגלת של פיתוי לָמוּד על־פה, מתגרה ולא מבטיח; או אל השוטרים הכחולים, עוטי הפֵּלֵרינווֹת, בכובעי־המצחה העגולים שלהם ובאלותיהם השחורות, אדיבים־חשדנים, נותנים עינים בכּל וזריזים לתת משרוקיתם אל פיהם ולהגיב תגובה נחושה אף תקיפה על הפרעת־סדר כלשהי ואפילו על עזות־פנים סתם. ויותר מכל נשמר היה, כל אותה העת, על־פי אזהרתו של גינאדי איוואנוביץ', מן הכייסים, המיטיבים להבחין בתייר, בזר ובקַרתָן, ולארוב לו.

גינאדי זה עצמו עסוק היה בשעות היום בעבודתו במערכת היומון הרוסי־האמיגרנטי וחוזר לביתו עם ערב, עייף ורוטן. להלכה, חפץ גם מוכן היה לצאת עם קרוב־משפחתו הצעיר מדי ערב למועדון־לילה, לתיאטרון, לביקור אצל מכרים (בדרך־כלל, אחים־לגורל מן המולדת), או לפחות ל“קינוֹ”, שבו התחילו להציג סרטים מדברים, ששוב אינם צריכים לכותרות־לוואי של הסבר או לנגינות־לוואי של פסנתרן מפינת האולם החשוך. כך להלכה. למעשה, לא כך עלו הדברים. יורדים היו יחד “לטעום משהו קל” בביסטרו הסמוך, שבו היו נתקלים, באור מקרי לגמרי, בעוד זוג רוסים בני־גילו של גינאדי שאף הם מתגוררים באיזור ואף הם מצאו שנוח יותר, ומשעמם פחות, “לטעום משהו כאן” מאשר לעמוד ולבשל, ולשבת אל השולחן, ולגשת אחר־כך לשטוף את הכלים, וכן הלאה וכן הלאה. מכוחם של שיחות וּויכוחים שהתפתחו אגב פגישות אלו היו מאריכים שבת לעתים קרובות עד לשעה שהיה בעל הביסטרו קם עליהם לגרשם כמעט. מיד אחרי צאתם היה הלה יוצא ומשלשל את תריס־הברזל הכבד, והם היו נוכחים לראות שאכן השעה מאוחרת ומחר צפוי לבוא יום חדש. בשובם הביתה היה “הדוד גינאדי” (כך התחיל סשה לקרוא לו, בינו לבינו) מדבר בטלפון עם מישהו מעורכי־הלילה בעיתונו, ואחר־כך היה מעלעל בשבועון זה או אחר, רוסי או צרפתי, או מאזין למהדורת חדשות־הלילה ברדיו. לפעמים היה יצרו תוקף עליו ובלוח החוגה היה מאַתר את תחנת מוסקבה ומאזין, בחיוך מריר וקפוא, לשידור תעמולה סובייטי.

סוף דבר, רק פעם אחת בלבד לקח עמו גינאדי איוואנוביץ' את אלכסנדר מויסייץ' לראינוע השכונתי, שבו מוצג היה זה חודשים אחדים הסרט האמריקאי המזמר והמדבר הגדול שבכל הדורות, “סוֹני בוֹי”, עם הזמר שובר־הלבבות אל ג’ולסון, בתוספת סרט קוֹמי קצר, צרפתי, שעדיין אינו מדבר, עם צמד הלצים הללו, פַּט ופָטָשון. (את הסרט העיקרי ראו כבר שניהם, למען האמת, איש־איש בעירו, אך שניהם הסכימו כי ראוי הוא בהחלט שיחזו בו שנית, מה עוד שגם מן הבחינה הטכנית הוא פותח תקופה חדשה בתולדות הקינמטוגרפיה.)

עד לסוף השבוע הראשון שלו בכרך הגדול מצא אלכסנדר חדר הגון בדמי שכירות הוגנים למדי ברובע הלטיני, סמוך לבולוואר סן־מישל, וחרף מחאותיו הנמרצות של “הדוד גינאדי” נטל את מזוודתו ועקר לשם. הסביבה האנושית והאווירה הכללית היו שם יותר לרוחו: צעירות יותר, קולניות יותר, קוסמופוליטיות ואינטלקטואליות יותר, פחות “מהוּגנות” ו“מכוּפתרות”. לתמהונו הוא, גם ראה מעלה בכך שדוברי־רוסית בולטים כאן פחות מאשר בשכונתו של “הדוד”, אך תירץ את ההעדפה הזאת בכך שמיעוטם של הללו יאפשר לו לקלוט ביתר מהירות את לשון־הארץ הצרפתית. בינו לבין עצמו אף הודה שכף־זכות נוספת לטובת הרובע הלטיני היא סמיכותו לסוֹרבּוֹנה ושלוחותיה, והעובדה שבאותם שיטוטים מוקדמים שלו הבחין בסביבה זו (בפרט בכמה בתי־קפה הסמוכים לגן הלוקסמבורגי) באי־אלה צעירים דוברי עברית, רובם, ככל הנראה, סטודנטים מארץ־ישראל. ככל שקלט, בעינו הפקוחה ובאוזנו הכרויה, היו אחדים מהם דוברי עברית ורוסית כאחת. נוסף על הכל, גם המרחק מכאן למשרד שליד האופרה, בין ברגל ובין ברכב או ב“מטרו”, קצר יותר.

משנכנס לגור במלונו מצא שהות לכתוב לארנה (שעד כה שלח לה רק שתי גלויות מצוירות, כתובות על רגל אחת; רק להטעימה מטעם אווירה של פאריז), בהרחבה ובפירוט, ולהוסיף גם שורות אחדות לבנותיו, לדרורה וליעל במיוחד. עכשיו תיאר את חוויית הפגישה עם אישיותו המדהימה של רוברט דילייני, סיפר על העבודה המצפה לו ב“בית־החלומות” של הלז ועל השכר שבצדה (אף שמיסטר דילייני הזהיר אותו שידו תהיה קפוצה, הרי זה שכר העולה בהרבה על כל שעלה בדעתו של אלכסנדר תחילה), וכבר הציע לה שתתחיל בהכנות להצטרף אליו כאן, עם שתי הילדות הגדולות. הוא שמע שלא מזמן נפתח כאן גן־ילדים עברי פרטי לילדיהם של אנשים מארץ־ישראל, אך לילדות נחוץ יהיה, כמובן, בית־ספר. ובכן, באשר לזה עוד תהיה להם שהות להחליט אם לשלוח אותן לבית־ספר בלשון הרוסית (ואין כאן מחסור בכגון אלה) או אם להקנות להן, עוד מגיל צעיר, את הצרפתית (שברבות הימים ודאי תועיל להן יותר, מכל מיני בחינות). על־כל־פנים, באשר לצריף שלהם, כדאי שתתחיל ארנה להתעניין אם אפשר לקבל בעדו מחיר נאה (יחד עם המגרש, כמובן) או שמוטב להשכירו לשנה, בשכר־דירה חודשי. את ה“זקס־מוטור” אפשר יהיה אולי להשאיר בחצרו של מרקָדו, ובהשגחתו. חוץ מזה, על טיבה של בת־דודו של זינאִידה לא הזדמן לו עדיין לעמוד, שהרי בעצם הימים האלה היא מתארחת אצל אחיה בבואנוס איירס (ומעניין יהיה לשמוע מפיה רשמים מחייו של הלז עם חואניטה), אבל גינאדי איוואנוביץ' הוא איש תרבותי וחכם, בעל חוש־הומור שובבי, ואוהב־אדם, חם־רגש עד כדי כך שאין ספק שגם ארנה וגם הילדות תתאהבנה בו מיד. ובשולי המכתב ראה להבהיר שאין לו שום כוונה להשתקע בצרפת (גם לא תהיה אפשרות לכך), אבל הניסיון שירכוש לו בעבודה במפעלו החד־פעמי של האמריקאי ההוא יהיה חשוב מאין כמוהו להמשך פעילותו במקצוע. ועד שיחזרו ארצה, לאחר שנה או שנה וחצי (לכל היותר), מותר להניח שיחול שינוי לטובה בענף הבנייה גם שם, בארץ־ישראל. ואז, הוא מאמין, יוכל לפצותה כראוי לה על סבלותיה בשנים שעברו, ועל הטלטולים שאולי עודם צפויים לבוא.


כחגב היה האינג’ינר אלכסנדר שטייגר בעיניו ככל שהתוודע אל המהנדסים של דילייני, אנשי צוות־ההקמה של “בית־החלומות”. רק לעתים רחוקות היה מעז לפצות פה במחיצתם, ולהעיר משהו, במלוא הענווה הנאותה, כל־שכן בדיונים התיאורטיים שהפליגו בהם לעתים מזומנות, פעמים אפילו במעמדו של “האיש הגדול” עצמו, שאליו אכן התייחסו כולם בכבוד, מהול לפרקים במתח, חרדה וקוצר־רוח מכיון שרגיל היה להנחית עליהם הברקות או חידושים המחייבים לשוב ולבדוק פרטים, קטנים או גדולים, שלכאורה מוסכמים היו, כמו מונחים בקופסה מאז ומתמיד. אין צריך לומר שכאשר נועדים היו שני הצוותים כאחד, המהנדסים והארכיטקטים, בנוכחותו של דילייני, היה גיבורנו חש מין התעלות, כאיש־מקצוע וכאדם, עד שכל מה שאולי מתעורר היה להשמיע נחשב בעיניו תפל ונטול ערך מכל וכל. ברי היה לו שאין הוא אמור אלא להשלים כטכנאי מלאכות שאחד מאנשי־המעלה הללו התווה את קוויהן הכלליים, וכל היותר להגישן מוגמרות ולעמוד כתלמיד לפני רבו כדי לשמוע במה כיוון לדעת גדולים ממנו ובמה שגה חלילה או אף נכשל מקוצר־השגה. כל תלמודו מלשעבר, כל הניסיון שקנה לו בעבודות הנדסיות לסוגיהן, כל המומחיות שהורגל לבטוח בה ולהשתבח בה, היו עכשיו בעיניו כמו לצור על־פי הצלוחית, שַחַק־מאזנים, הבל וריק. קורת־רוח שאב רק מן היכולת שגילה בתוכו להתחדש, למלא את מצבריו, להצמיח כנפיים כביכול ולאמן עצמו לעופף כגוזל רך במסלול טיסתם של הנשרים הגדולים. ואם ברגעים נדירים דימה לחוש שמכוח דיבורים ששמע והנחיות שקיבל מֵנֵץ בתוכו איזה הרהור מקורי משלו, כמו ניצן על ענף מרעיד ברוח המתפעם בהריחו אביב, היה מתמלא תחושה של סיפוק והישג שלא ידע כמותה מימיו, שקטה אך מצמררת כמעט.

בסוף ינואר חזרה זינאידה גריגורייבנה לפאריז מביקורה אצל אחיה ואשתו החדשה בבואנוס איירס, ויום אחד, בשעה גשומה של בין־ערביים, נתלווה אלכסנדר אל בעלה כדי להקביל את פניה בתחנת סן־לזאר, שאליה אמורה היתה להגיע מנמל האבר. אחיה הפציר בה להישאר עוד ועוד, אולם אף שהפיתוי היה גדול, והבית שם מרווח ומשופע בכל האבזרים המודרניים שאפשר להעלותם על הדעת, ומשרתת עמד עליה לשמשה בכל עת, וגם הקיץ הארגנטיני נוח היה לעצמותיה החורקות, בכל־זאת קיצרה את שהותה, למורת־רוחו המוצהרת של ישה, והקדימה לשוב. היא עוד תספר מדוע, אמרה בשבתם במונית שהסיעתם מסן־לזאר הביתה. יש ויש מה לספר. אבל קודם־כל רצונה לשמוע ולא להשמיע: לשמוע אם סשה מרוצה בעבודתו אצל האמריקאי ההוא בעל השגעונות, אם אינו מצר על שהתפתה לבוא לפאריז, ואם יש בדעתו להישאר כאן ולהביא את משפחתו (“צריך לשקול בזהירות. לא לעשות צעד פזיז”), ואם אין הלז מקפח את שכרו (“הוא יודע לעשות רושם, להוציא אנשים משיווי־משקלם עד שאינם מתעקשים איתו על מה שמגיע להם”), ואם עדיין גינאדי איוואנוביץ' מניח לקונסטנטין מיכאילוביץ' להעביד אותו בפרך במערכת העיתון, ומה מצב ההסקה המרכזית בבניין שלהם. אבל ניתנת האמת להיאמר שיותר מכל הדאיג אותה מצב בריאותה שלה. הנסיעה הממושכת באונייה היתה לא רק משעממת (“לא היה עם מי לדבר. אנשים משונים שמדברים רק ספרדית או אנגלית”) אלא גם מעצבנת ומתישה. היא הצטננה מאוד (“אתם שומעים כמה אני צרודה. נשארתי בלי קול”), וחוששת היא שהמָתֶנת תשוב להציק לה. עצם המחשבה על כך די בה להעביר צמרמורת בבשרה…

בסוף אותו שבוע הזמינו אותו שניהם לאכול איתם ארוחת־צהריים במסעדה אלזסית. “אם אוכל צרפתי, אז היא מעדיפה אלזסי,” תירץ בעלה. ובחיוך דק מן הדק הוסיף: “אולי בגלל הכרוב, אתה יודע.” ה“דודה”, זינאידה גריגורייבנה, הספיקה להתאושש ממסעיה, בפרט מן ההפלגה באונייה מקצה דרומו של האוקיינוס האטלנטי עד לנמל לה־האבר; היא נראתה רגועה ושלווה, גם הנזלת רפתה ושיעוליה פסקו. כנגד זה, הותרו חרצובות לשונה וחמתה נשפכה גלים־גלים.

היא פתחה באחיה. תחילה דיברה עליו בנחת, אפילו בהערכה. על החווילה שהוא גר בה בפאתי הכרך הענקי הרחק משאון קריה, שאותה בנה בטעם טוב, בלי הרהב הזול והצעקני האופייני לרבים מן הנגידים הלטינים, והלטינו־יהודים, של אותה מדינה, ולמעונותיהם. ועל שתי המכוניות האמריקאיות החדישות העומדות במוסך “שלהם”. ועל הכבוד שנוהגים בו הכל, לפחות מן השפה ולחוץ (“בזה מצטיינים שם כולם. אבל בעצם גם זה משהו. אינני מזלזלת”). ועל משק ביתו, הליכותיו, טוב־הטעם שבמאכליו ובמזווה המשקאות שלו, על רמת הכנסת־האורחים שהוא מגלה בסעודות ובקבלות־הפנים הנערכות בביתו (“הייתי נוכחת, שלוש או ארבע פעמים. ממש קלאסָה!”) במובן זה, אין טענות: ניכר חותם החינוך והמורשה של משפחת שטייגר (“לפחות מן הענף שלנו,” הוסיפה כלאחר־פה). ולא לשכוח: יש להם “באטלר” קבוע, אמנם טיפוס תמהוני קצת, פרוּאני משום־מה, אבל מתנהג כמו גראף מבטן ומלידה; וחוץ מזה, שתי משרתות, אחת על המטבח ואחת שאחראית לניקיון ולכל השאר, והיא גם זו שעמדה לרשותה כל אימת שהצטרכה למשהו (“אם רציתי, למשל, ללכת למספרה לעשות סלסול, היא אמרה שהיא תוכל לעשות לי את זה. ומה אגיד לכם? עשתה עבודה מצוינת. נתתי לה משהו קטן ביד, כמובן, אבל היא חסכה לי הרבה כסף, וגם הרבה זמן”). וישה עצמו נמצא רוב הזמן בבית, כאשר האשה החדשה נמצאת בעבודה במשרד שלה (“שם בהתאחדות השוחטים או הבוקרים או אינני־יודעת־מה. אף פעם לא הבנתי בדיוק”). הוא יושב הרבה על הטלפון, שומע דינים־וחשבונות ונותן עצות והוראות (“אני מתארת לעצמי. הרי ספרדית אינני מבינה. אבל לפי הטון אפשר לדעת”). בזמן האחרון, על־כל־פנים, היתה לה הרגשה שהוא יותר מתוח בשיחות הטלפוניות. לא פעם אפילו התרגז וצעק (“כל מה שזה לא מתאים לאופי שלו ולחינוך שקיבל אצל אבא ואמא”); בייחוד, ככל הנראה, על ריקרדוֹ, זה הבן הבכור, שאותו חשב קודם להכניס בהדרגה לניהול העסקים שלו.

“פעם לא התאפקתי ושאלתי את ישה,” אמרה, בין לוגֶם ללוגֶם, אף־על־פי שזה מעולם לא היה נהוג בינינו, גם כשהיינו מאוד צעירים, בכפר שלנו… אני שאלתי פשוט וישר: ‘איך היחסים שלך עם ריקרדו?’ במשך כל זמן הביקור שלי הוא לא בא אליהם אפילו פעם אחת הביתה, ואני ראיתי אותו רק כאשר ישה לקח אותי למשרדים שלהם בעיר, וגם אז הבחור קיבל אותי בנימוס של קרחון, והרגשתי ממש מתח נורא בין הבן לאב… אז תשמעו מה הוא עונה לי: ‘הוא בחור מוכשר במידה יוצאת מן הכלל. חריף בעסקים בצורה בלתי רגילה, תקיף ונמרץ במשא ומתן עם אנשים. משיג דברים שאני לא הייתי חולם להשיגם. במובן זה אני יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות.’ – ‘אז מה בכל זאת לא בסדר?’ שאלתי אותו, וברגע ההוא נשפך הכל החוצה: ‘הו,’ הוא עונה לי, ‘זה משהו רגשי. הוא קשור מאוד לזכרה של גוסטה. הוא העריץ את אמא שלו. ואני רוצה שתדעי שבאמת היה מה להעריץ אצלה. אבל הוא ממש סגד לה. כשהיא מתה זה היה בשבילו זעזוע איום. כמה שבועות אחרי מותה פשוט אי־אפשר היה לדבר איתו. הוא היה בעולם אחר. עד היום, נדמה לי, הוא הולך בכל סוף־שבוע להשתטח על הקבר שלה. סחלבים הוא מביא לה. אני חושב שלכן לא קשַר, עד עשיו, שום קשר קבוע עם בחורה. הוא לא השלים עם מותה, ולא השלים עם העובדה שהכנסתי לבית אשה אחרת במקומה. הוא פשוט לא סולח לי, ולא סולח לה, וברור שדבר כזה מקשה מאוד על היחסים בין אב לבנו…’ בקיצור, מה אני אגיד להם, ממש טרגדיה מן התיאטרון!"

“ואני אגיד לכם ממה אני מפחדת יותר מכל?” המשיכה ה“דודה” בהבעה של פלצות על פניה. “אני מפחדת שאם ריקרדו באמת כל־כך מוכשר, הוא יעשה איזו קומבינציה שתנשל את ישה – וכמובן, גם את חואניטה – מכל הרכוש, וזו תהיה הנקמה הגדולה שלו. יכול להיות שרק אז הוא ירגיש את עצמו בשֵל ומוכן ליחסים נורמליים עם אשה, ואולי אז הוא סוף־סוף יתחתן…”

“הו, זינאידה, לא להגזים,” ניסה גינאדי איוואנוביץ' לצקת קצת צוננים. “את כבר באמת עושה מזה תיאטרון, אבל התיאטרון הוא רק חיקוי לחיים, ורק לעתים רחוקות חיקוי מוצלח,” המשיך גינאדי איוואנוביץ', ובאותה נשימה עצמה אחז בבקבוק היין שעל השולחן ושאל את סשה: "למזוג לך עוד מן היין הזה?

גווּרצטראמינר! באמת מחיֵה נפשות!"

“מה על שני הילדים האחרים שלו?” שאל אלכסנדר את ה“דודה”, ברגע של הפוגה בשיחה.

“אני אותם כמעט לא ראיתי. אמנם באו כמה פעמים לבקר, תמיד בזמן שהיא לא היתה בבית, אבל הם גרים בעיר שניהם, כי שם הם עסוקים, ואתם צריכים לדעת שזאת עיר ענקית, עיר של מרחקים עצומים. מבחינת השטח, פאריז היא כפר לעומת בואנוס איירס!… שניהם יפים ונחמדים – מה אגיד לכם! – אבל לדבר איתם לא יכולתי. זה אסון: יודעים רק ספרדית. אף מלה רוסית, למשל!… הבת, פירָה, היא בת עשרים ושתיים, אני חושבת, עדיין סטודנטית, אבל כבר היא עובדת בתור מתלמדת בעיתון הכי גדול והכי חשוב בארגנטינה… לה־פרנסה קוראים לו, נדמה לי. והבן הקטן, זה עניין מוזר… מגיל צעיר מאוד, כך אמרו לי, הוא אהב את הים. רק ים תנו לו! הוא שחיין מצוין, ואוהב לשוט בסירות, ואחרי שגמר לימודי קולג' התעקש להתגייס לצי הארגנטיני, ועכשיו הוא שם באקדמיה לקציני־ים. משהו כזה. כשהוא בא פעם אל ישה במדים שלו זה היה תענוג להסתכל – ממש איוואן מאז’וכין, כוכב של קינוֹ! אבל לחשוב על זה בתור קריירה? – משונה, באמת משונה. אבל ישה אפילו לא ניסה להפריע לו בזה. אני באמת לא מבינה…”

אלכסנדר שאל אותה איך הסתדרה היא עם חואניטה.

היא נתנה בו מבט מצועף, והיססה רגע קט. “מישהו אמר לי שהיית מאהב שלה בהתחלה. זה נכון?”

“אינני בטוח שהייתי הראשון שלה,” השיב לה אלכסנדר בנחת, מישיר להביט בה, “אבל בהחלט הייתי. שנים. ארבע שנים לפחות. לולא חזרתי לרוסיה לכבוד המהפכה, היא בטח היתה אשתי. או, נאמר, אולי לא היתה נשארת איתי עד עכשיו, אבל ודאי שהיינו מתחתנים. כך דיברנו, וזה היה ברור לנו.”

“אני מבינה,” אמרה ה“דודה”. “טוב, אינני מכירה את אשתך, כמובן, אבל אם תשאל אותי, זה היה המזל שלך שלא התחתנת עם חואניטה!”

“עד כדי כך?” צחק אלכסנדר.

“אל תתפלא עליה, זינאידה אוהבת להגזים,” התערב גינאדי איוואנוביץ'. ובהניפו יד פרושׂת־אצבעות לשם המחשה הוסיף: בשביל הדראמה!"

“מדוע אתה מדבר כך?” רטנה ה“דודה”. “אתה הרי לא הכרת אותה. מימיך לא ראית אותה.”

“את בהחלט ראית אותה, זה נכון, אבל מעולם לא דיברת איתה! הלא בעצמך אמרת שהיא מדברת רק ספרדית.”

"זה לא חשוב… קודם־כל, ישבנו הרבה פעמים יחד לאכול, אצלם בבית, וישה תרגם בינינו כדי שתהיה שיחה. הוא רצה שאדבר איתה, שאכיר אותה, והוא השתדל לעזור. חשוב היה לו אפילו, נדמה לי, שאני אחבב אותה – –”

“אבל לא הצליח, כנראה, מה?” הפטיר בעלה, בנעימה של אכזבה מבודחת.

היא בחנה את סלט־הפירות שהוגש לה, ובתוך כך השיבה, קוצבת את המלים ושוקלתן:

“אין פה עניין של הצליח או לא הצליח. אבל כשאני רואה איך בכל החווילה הגדולה של ישה, ובחצר, ובגן, אין זכר לגוסטה… לא תמונה, לא איזו מזכרת אישית… חוץ מתמונה מיניאטורית שלה מזמן שעוד היתה רווקה, וגם זאת במסדרון קטן על־יד המטבח… שום תמונה משפחתית, עם הבעל והילדים… מה אגיד לכם? אותי זה מפחיד! ואם על־יד השולחן, למשל, מזכירים במקרה את ריקרדו, הפנים שלה נעשים כמו מסיכה אטומה, ואז עוברים תיכף הלאה לנושא אחר – אז עוד פעם, אותי זה מפחיד… ומצד שני, כשראיתי לפעמים את החברות שבאו אליה… גם זה לא כל־כך מצא חן בעיני…”

גינאדי הסתקרן: “תני לנו דוגמה,” הציע.

“דוגמה אחת אתן לכם כי היא במיוחד נראתה לי אשה לא סימפטית. גם הקשר שלהן היה משונה, כי האשה ההיא בקושי דיברה ספרדית, ובכל־זאת יכלו לשבת שעות, ב’בוּדוּאר' של חואניטה, ולצחוק ולקשקש השד־יודע־איך ועל־מה. אשה פולנייה, זה ראיתי מיד, שבאה מפלשתינה, וקראו לה מירה – –”

אמנם כן, לגודל תמהונו המפורש של אלכסנדר, הסתבר שמדובר במירה זוננשיין, אשתו הצעירה, הטרייה, של מנשה, אֵם בנו בכורו שנולד, ככל הזכור, לפני כשנה ורבע, בסתיו. “אני לא מבין,” מלמל. “הרי יש לה תינוק. איך היא נסעה. ואיפה הבעל? בסך־הכל הרי לא כל־כך מזמן הם התחתנו.”

“אתה מכיר אותה?” השתוממה ה“דודה”. לכאורה היה תמהונה גדול אף משלו.

מה זאת אומרת?!" השיב. “אפשר כמעט לומר שהם פשוט ידידי משפחה. את הבעל אני מכיר כמעט מזמן שבאתי לפלשתינה. כשהייתי פקיד ממשלתי אצל האנגלים קרה לי שנתתי לו איזו עבודה. אחרי שעזבתי, קרה שהוא נתן לי עבודות ועזר לי לא מעט… ובמקרה הם פגשו אותי בירושלים כשעמדתי עם ישה וחואניטה. בפתח המלון שבו התארחו. זה היה מתי? לפני פחות משנתיים. ומאז אפילו היינו מוזמנים אצלם פעם או פעמיים הביתה, אירינה ואני. בפעם השנייה זה היה אחרי שמירה אשתו ילדה. מי היה יכול להעלות על הדעת שבת־דודי תפגוש אותה אצל חואניטה, בבּית שבנה ישה בבואנוס איירס לגוּסטה.”

“מקריוּת, מקריוּת!” הניע גינאדי איוואנוביץ' בראשו פילוסופית. “אין דבר יותר מדהים ממנה… אבל,” הוסיף כמהתל, “אפשר לומר שהגברת ההיא רק מרחיבה את הידידות המשפחתית שלכם.”

ועדיין לא היה זה קץ הפלאות. ה“דודה” הוסיפה וסיפרה שאותה אשה עבת־בשר, בעלת־זפק ומעוררת־סלידה, לטעמה, סחה לה דרך אגב שחואניטה סידרה לה מורה לספרדית, פשוט מפני ש“לא נעים לשבת בעיר כל־כך מעניינת ומסעירה בלי להבין את השפה בכלל”. וכאשר סיפרה לה שיש לה ילד קטן והיא התפלאה איך היא משאירה אותו, ענתה לה שקודם־כל הוא כבר בן יותר משנה, והוא ילד מתוק ושקט, אבל הוסיפה גם שהביאה איתה בחורה אחת, מאוד מסורה ואחראית, מן העיר שלה בפולניה, שנשארת איתו במלון ומטפלת בו.

“והבעל?” הוסיף סשה לתמוה. “היא אמרה משהו בקשר אליו? או שאולי הם נפרדו?”

לא, לא, הניחה זינאידה את דעתו. היא בהחלט הזכיר אותו, ואפילו בגעגועים. והיא אמרה שהוא גם־כן מתכתב עם חואניטה במשרד שלה, בקשר לעסקות של בשר ארגנטיני, ובינתיים הוא מסתובב באירופה בשביל לטפל בעניינים האלה, ואם יראה שהעסק מצליח יבוא גם הוא לבואנוס איירס בקרוב, אולי אפילו לפני חג הפסח.

“אלכסנדר מויסייץ'!” פתח ה“דוד” וקרא, בחגיגיות ערמומית, פורשׂ כפיו כמו דרך כניעה לגורל. “לפי דעתי, אתה מוכרח למצוא את הידיד הזה… ואם תמצא אותו, בקש חופשה ממיסטר דילייני ותצטרף אל הידיד הזה בנסיעה לארגנטינה. גם הידידות וגם ההיגיון מחייבים כך!… אני מאוד ממליץ…”

“יש עוד דבר שאולי מתקשר לזה,” ביקשה זינאידה להשלים. “לשונות רעות”, “הולכי רכיל” למיניהם, וסתם אוהבי סקנדלים וסנסציות, טיפלו הרבה, בזמן ביקורה בארגנטינה, בסכסוך שפרץ שם בין היהודים סביב חלקם של אחדים מהם… קשה לשער בכלל שיש בזה קורטוב של ממש, אבל עסקו בזה בעתוני אידיש שהראו לה, והיא עוד לא שכחה לגמרי לקרוא… קיצורו של דבר, דיברו על סכסוך בקשר לחלקם של יהודים, קצתם מפולניה, ב“מסחר הלבן”, כלומר בהבאת נשים מאירופה, גם הן יהודיות ברובּן, בכל מיני תירוצים ושקרים, כדי למכור אותן שם כעבור זמן־מה לזנות…

הסיפור עצמו ישן נושן. ריננו על כך עוד לפני המלחמה העולמית. סיפור, למשל, שיהודים מן העולם התחתון של ניו־יורק מביאים נשים למטרות אלו לארצות־הברית, אבל דיברו גם על ארגנטינה. זה אפילו היא זוכרת מימי צעירותה. אבל בארגנטינה הגיעו השמועות לידי כך – דווקא בזמן האחרון – שמוסדות הקהילה החליטו לא לתת קבורה יהודית דתית ליהודים שבני משפחתם מואשמים או חשודים בעיסוק ב“מסחר הלבן” הזה. מסביב לאותו עניין היה שם רעש גדול, וה“מוחרמים” הללו הכריזו שהם רכשו שטח אדמה מחוץ לעיר ושם הם יקברו את המתים שלהם, כיהודים, ויהיו להם אפילו קברנים ושוחטים ורבנים משלהם, כל מה שנחוץ לחיי־דת מאורגנים…נדמה לה, בעצם, שהם באמת ארגנו לעצמם קהילה משלהם וקראו לה “כרמל”, או משהו כזה. עד כדי כך!

“ואת רוצה לומר – –” פתח אלכסנדר, בנעימה של שאלה, ולא סיים.

“חס וחלילה!” מיהרה זינאידה לקטוע אותו. “אני לא רוצה לומר שום דבר… כמו שאמרתי, זה רק עוד דבר שאולי־אולי מתקשר… אני ודאי שאינני מקשרת כאן שום דבר, לא לחואניטה ולא לחברה החדשה הזאת שלה, מירה – שלפי דבריך, סשה, היא גם ידידה שלכם… אבל,” המשיכה, “אולי נעבור לדברים יותר שמחים, יותר נקיים. אתה מביא לבסוף את אירינה והילדות או לא? מה הוחלט?” ובלא לתת לו שהות להשיב, הטעימה: “אתה יודע, אני ביסודי טיפוס מאוד לא משפחתי. לפעמים זה אפילו מרגיז את גינאדי, בייחוד שילדים משלנו אין לנו, וגם הוא אין לו כמעט אף אחד מבני משפחתו בחופש, כלומר מחוץ לרוסיה… אבל עכשיו, אחרי שישבתי אצל אחי, הרי למרות כל הבעיות המשפחתיות שלו, שעליהן סיפרתי, אני מרגישה פתאום כמה חסרה לי משפחה… לכן אני פשוט מעוניינת שתביא אותה ונכיר אותה, ונפטפט עוד, ואני אדריך אותה ואקח אותה לכל מיני מקומות, שתכיר את פאריז, היא והילדות… גם היא, בעצם, שטייגרית. לא?”


כשחזר אותו יום אחר־הצהריים, תוהה על ספקותיו וחשדותיו, לבית־מלונו, נמסר לו שמישהו טלפן בהעדרו ושאל עליו, גם השאיר שם ומספר טלפון. פסקל, בנם של בעלי המלון, שישב כתורָן ליד שולחן־הקבלה, פשפש בניירותיו באי־רצון עד שמצא את ההודעה. השואל היה אחד ששמו רשקס.

“אהה,” זרק אלכסנדר.

משעלה לחדרו, סקרן וחושש כאחד, ביקש להתקשר למספר שהשאיר לו רשקס. גם שם היה זה בית־מלון. כשהועברה השיחה אל חדרו של רשקס, הורמה האפרכסת חיש קל, כאילו היה זה טלפון־שדה בחזית. “יא, ביטֶה,” נענה המשיב ואמר, גרמנית.

“מדבּר שטייגר,” אמר אלכסנדר שטייגר, עברית.

“א־לכ־סנ־דר!” עלץ הלז. “אני מבקש סליחה. חיכיתי לטלפון גם מאחד שמדבר גרמנית, לכן אני – –”

“לא חשוב,” חתך אלכסנדר. “מה אתה עושה בפאריז? ואיך קיבלת את הטלפון שלי?”

“איך קיבלתי? אני אגיד לך. זה פשוט מאוד: מנשה נתן לי אותו. הוא שמע שאני אהיה בפאריז, והציע שאצלצל לך. ומה אני עושה כאן? יש לזה כל מיני סיבות. אם אתה רוצה, ניפגש, ואז אספר לך. אני נשאר פה בסך־הכל עוד יום וחצי. אחר־כך אני חוזר הביתה. לחיפה.”

אלכסנדר הסביר שבימי־חול, כלומר החל ממחר בבוקר, הוא עסוק מאוד בעבודתו, ולכן הזמן היחיד שבא בחשבון הוא עוד הערב. אולי ב־7 או 8. רשקס הציע ב־7.30. היכן? אלכסנדר הציע בית־קפה פלוני בבולוואר סן־מישל, לא רחוק מן הגן הלוקסמבורגי: “שם פוגשים לפעמים אנשים מארץ־ישראל. מקום מאוד סימפטי.” גם לא רחוק כל־כך מן המלון של רשקס. אם ישאל במלון שלו, יסבירו לו איך להגיע.

“מוסכם,” סיים רשקס. “אז בשבע וחצי בדיוק. להתראות.”

שניהם דייקו, בירכו זה את זה בקרירות, התיישבו אל שולחן פנוי על המדרכה, כי הערב היה חמים למדי, והזמינו מה שהזמינו. “אולי תאכל משהו?” שאל אלכסנדר, כוותיק העושה בתוך שלו. רשקס הסביר שהוא משתדל למעט באכילה: לאחר ארוחת־הבוקר הקלה שמקבלים פה במלונות באירופה, הוא מסתפק בארוחת־צהריים טובה ובערב “מכרסם מה שמזדמן”, וזהו. אלכסנדר גם סקר אותו בעין ביקורתית של פאריזאי, מתוך אותה אשליה של שייכות שממהרת העיר הזאת להעניק לתושבים ארעיים. הוא שם לב ששרוולי מקטורנו של הלז קצרים מדי, שהוא עונד עניבה דקה וזולה, שנעליו שחוקות־עקב ומאובקות, שמעיל־הגשם שבו הגיע לפגישה יש בו כדי להחשיד אותו מיד שהוא מעין סוכן־משטרה.

“אני באמת רואה פה פרצופים ארצישראלים,” הודה רשקס לאחר שהסתכל סביבו. “לא שאני מכיר מישהו מהם, אבל אתה יכול להיות בטוח שאת זה ראית פעם ברחוב ואת ההוא פגשת באיזו אסיפה או משהו כזה. סוף־סוף אנחנו כל־כך מעטים, ומשתפשפים די הרבה זה בזה… מקום נחמד. שומעים עברית, וזה נעים. גם רוסית אני שומע. זה אולי פחות נעים, חה־חה. גם משחקים שח, אני רואה. אתה בא הנה לשחק לפעמים?”

“לא,” חתך אלכסנדר. “כמו שאמרתי לך, אני עובד הרבה וחוזר די עייף הביתה. בכלל, דע לך, זאת עיר מעייפת מאוד. ועד שאתה מגיע ממקום למקום… והמחנק ב’מטרו'. אם אתה חי כרווק, זה די קשה. ואם לא, אולי זה קשה עוד יותר. אחרי שאנַסה, אוכל לשפוט… אבל סַפּר אתה קצת על עצמך. מה נשמע אצלכם בחיפה? ובארץ בכלל? איך העסקים? ומה קורה לחבר שלנו זוננשיין?”

לחיפה, הודיע רשקס באופטימיות גאה, יש עתיד גדול. עכשיו כולם רואים את זה. הנמל, והשטח שמייבשים למטה, יתנו לה דחיפה אדירה. כבר מרגישים ביקוש למשרדים, למחסנים, לחנויות, וממילא גם לדירות. הדר הכרמל זה כבר לא מה שהיה. נטעו שם גן ציבורי חדש, דרך־אגב, וברחובות מתחילים להרגיש תנועה חזקה. הבית שבנו הוא וזוננשיין, על המגרש שלו, של רשקס, שבזמנו היה בודד ונידח, עכשיו הוא מוקף בתים שבבּנייה ושווי המגרש הוא כבר פי שלושה ממה שהיה. גם שכר־הדירה כמעט הוכפל שם עכשיו. חוץ מזה, הוא רוב הזמן משגיח על עבודות של זוננשיין, וגם מתחיל בעצמו להיות קבלן. דברים קטנים בינתיים – תוספת חדר כאן, חתיכת כביש שם – אבל לאט־לאט. במובן זה, הוא אינו ממהר. גם בארץ, באופן כללי, לאט־לאט יוצאים מהמשבר. “אילו חזרת עכשיו,” אמר לאלכסנדר, דרך עידוד, “אולי לא היית מתקשה כבר למצוא עבודה. יש ביקוש למהנדסים.” ובתל־אביב מכינים איזה יריד בינלאומי, על שטח גדול קרוב לתחנת־הרכבת. ואם באים לירושלים, למרכז החדש, “יש הרגשה שזו ממש אֵברוֹפּה!… והפרדסים! אל תשאל! אף־על־פי שבכל העולם משבר כבד, המחירים לפרי־הדר טובים מאוד. האנגלים התרגלו, וכנראה אינם יכולים לחיות בלי זה. כמה שתשלח, יקנו. מנשה יכול להעיד על זה: לפני שנה קנה פרדס מניב, בדרום על־יד גדרה, מאדם שהיה צריך כסף תיכף ומיד, ועכשיו ההוא בוכה שמכר לו!”

כן, אשר למנשה זוננשיין, אין להחיש: יש לו מוח מסחרי שעובד כל הזמן. “גם כשהוא ישן, חה־חה… ככה אני חושב.” היתרון שלו הוא, כמובן, שלהבדיל מרשקס הוא לא התחיל מאפס אלא יש לו בסיס כספי חזק מקודם. עם האפנדי ההוא, פאכורי, החבר שלו, הוא עובד, למשל, על איזו תוכנית פיתוח שלא היתה כמוה בארץ הכוונה היא לרכז גוש גדול של אדמות, ובשביל זה צריך הרבה זמן והרבה סבלנות והרבה עוואנטה, ולכן חשוב שערבי ממשפחה מכובדת כזאת יהיה שותף, אבל כשיגיעו לשטחים בהיקף שהם רוצים… וחוץ מזה, הוא בונה ובונה, ומוכר, ומחכיר, ומשכיר, וכל פעם שפוגשים אותו הוא מוקף לקוחות ועורכי־דין… והוא כבר פותח לו משרד קבוע בתל־אביב, במרכז, בבניין־המשרדים הגדול שעכשיו גומרים אותו, “הבית הכחול”, מול הדואר הראשי שם, על־יד מחסום־הרכבת באלנבי… ויש לו חלום חדש וגדול: לארגן קבוצות של משקיעים מחוץ־לארץ, באנגליה, בשוויץ בצ’כיה, בפולניה, בארגנטינה, אפילו באמריקה, בקנדה… הוא טוען שלמרות המשבר, ואפילו בגלל המשבר, אם יש אנשים שעוד נשאר להם הון פנוי ואין להם אמונה בכלכלה המקומית שלהם, אפשר יותר בקלות למשוך אותם למקום שמתפתח כמו ארץ־ישראל. “ואני חושב,” מסכם רשקס, “שזאת מחשבה הגיונית.” על־על־פנים, לכן הוא גם מרבה בנסיעות בזמן האחרון, ואת אשתו שלח לארגנטינה – עם הילד! – “להכין לו שם קצת את השטח.” אפשר מאוד שיום אחד יצוץ אפילו בפאריז. למה לא?

ומה הוא עצמו, רשקס, עושה כאן? האמת היא שהוא בא עכשיו מפולניה. במשך השנה האחרונה נסע שלוש פעמים, בעיקר למחוז שממנו בא לארץ בהתחלה, כלומר לבוב והסביבה, מזרח גליציה. הוא מביא לארץ בחורות בנישואים פיקטיביים. זאת המצאה חדשה: אזרח ארצישראלי שמתחתן כאילו באברופה יכול להכניס את הבחורה לארץ באופן לגלי ואחר־כך הם מתגרשים וכל אחד חופשי, אבל בינתיים היא נחשבת “עולה” חוקית ונשארת כבר בארץ לתמיד והוא מרוויח נסיעה הלוך ושוב באונייה וברכבת ונוסף לזה גם, למשל, בין עשר לעשרים לירות על כל חתונה כזאת. והנה, יש גבול, כמובן, למספר החתונות שמתקבל על הדעת לאיש אחד, אז לכן הוא ארגן לו חמישה־ששה רווקים ארצישראלים, מכל הסוגים, והצליח למצוא לכל אחד מהם כלה שמעוניינת לעלות לארץ, וזה יכניס לו סכום עגול נחמד מאוד, כי הבחורים עצמם, כמעט כולם, מסתפקים בטיול שהם מקבלים חינם, ואולי גם מקווים להשתעשע עם הבחורה, או להכיר חברוֹת שלה, ועיקר ההכנסות נשארות למארגן. במקרה זה, לרשקס. גם זה ענף שיש לו עתיד, בייחוד שבקרוב מחכים לכינוס עולמי של ה“מכבי” בתל־אבי, עם נבחרת־ספורט מכל מדינה ותחרויות ומדליות והכל, ויבואו הרבה אלפי נוער מכל הארצות באברופה, וחלק מן הבחורות, בלי ספק, אפשר יהיה לארגן להן חתונות מקומיות… הפעם החליט שאחרי גמר הסידורים בפולניה הוא ייצא להסתובב קצת להכיר את העולם… מה יש, לא מגיע גם לו משהו, אחר אחת־עשרה שנים בארץ? וכך ביקר קצת בברלין, ובבריסל, ועכשיו בא ליום־יומיים לפאריז, ומכאן ימשיך לציריך, וינה וטריאסטה ובחזרה לארץ. בעוד שבועיים־שלושה. חשב אפילו להיפגש עם מנשה בברלין, אבל זה לא הסתדר… הוא גם התגורר בפנסיון שבו מנשה מתאכסן כשהוא מגיע לשם. אשה אחת יהודייה, אלמנה, מאוד קפדנית והגונה, חדרים יפים, ניקיון מופתי, כמובן. “מרטין לותר שטראסה פיר־אוּנד צוואנציג,” הוא מכריז בהנאה. “מקום מרכזי, נוח מאוד… אם תהיה מעוניין, תכתוב שם לפנסיון בשמו של אדון זוננשטיין מפלשתינה, ומובטח לך יחס מיוחד… אני ראיתי שבכל מקום מכבדים אותו.”

בית־הקפה שבו ישבו התמלא והלך; לא נשאר שולחן פנוי, לא בפנים ולא על המדרכה, אף שמקובל היה לחשוב שבמוצאי יום ראשון אין הבריות מרבים לצאת מבתיהם בפאריז. מתוך רסיסי שיחה שקלט, בייחוד בעברית וקצת גם ברוסית, הסתבר לו לאלכסנדר שלא מכבר הסתיים במועדון סמוך של סטודנטים ויכוח בין דוברי מפלגות אחדות על עתידה של ארץ־ישראל, ורוב הנוהרים לכאן משם הם באים. אחד המגיעים, אולי מן הוויכוח ואולי בלי קשר אליו, עצר את רכבו עם שפת המדרכה וניסה לראות אם יש מקום לשבת. הרכב היה מכונית־ספורט דו־מושבית, פתוחה ומגונדרת, עם מקום־ישיבה אחד ב“ארגז” מאחור. הנוהג היה צעיר שרירי, מרכיב משקפיים כהים ולבוש מקטורן־קשמיר כתום, שזוף להפליא, כאילו רק עכשיו הגיע מגילוי בטאהיטי, ועמו היו שתי צעירות בלונדיניות, צחקניות וחשקניות למראה־עין. “טיפוסים מהסינמה,” העיר רשקס, בנעימה של זלזול מהול בקנאה.

אלכסנדר ידע משהו על הנוהג ברכב לפי שכבר ראה אותו בעבר ושמע אנשים מספרים עליו. הוא היה מוכן לשתף את שכנא בסיפור: זה בחור הרפתקן מגרמניה, בן למשפחה יהודית מיוחסת ועשירה מאחד הנמלים בצפון, האנובר או המבורג או ליבק, אולי ממוצא ספרדי־פורטוגזי, שמרד בהוריו, כמקובל בדורותינו, והתגייס לליגיון־הזרים הצרפתי, ושירת בו בהצטיינות חמש שנים – באפריקה ובמקומות אחרים באימפריה הצרפתית. הוא סיים לפני כשנה, נעשה אזרח צרפתי לכל דבר, כמו שמקובל לגבי אלה ששירתו בליגיון־הזרים, ואפילו קיבל משרה נכבדה מאוד בסניף הצרפתי של חברת הנפט הבינלאומית “של”. כסף לא חסר לו, בחורות רצות אחריו, והוא עושה חיים, כמו שאומרים.

“נו, כן,” סיכם רשקס כמו לעצמו. “מה חסר לו? ומה מעניין אותו מה נעשה אצלו בגרמניה!?”

היה בנעימת דיבורו של רשקס משהו שעורר את סקרנותו של סשה. “מה צריך לעניין אותו שם, לפי דעתך?”

רשקס כמעט קפץ מעל כיסאו והפך את הכלים שעל השולחן. “איזה מין שאלה זאת?” התיז רתת, בקול קרוב לצעקה. “אתה מיתמם או מה? אתה אינך יודע מה נעשה שם? חמישה מיליונים מחוסרי־עבודה, וכל הכלכלה משותקת. זה בשבילך שום דבר, שאתה שואל אותי ‘מה צריך לעניין אותו שם?’”

“אני מבין, אני מבין. תירגע,” ניסה אלכסנדר לרצותו בנעימה פייסנית. “אני רק לא תופס מדוע הבחור הזה צריך להתרגש יותר מאחרים, אם לפני שנים הוא כבר בחר לעזוב את המולדת שלו ולהתגייס לליגיון־הזרים הצרפתי והוא עכשיו צרפתי במלוא מובן המלה!”

עד מהרה הרפּה רשקס מאותו טרזן שוחר־הוללות, שמכיוון שלא מצא מקום להתיישב בו בבית־הקפה שלהם עקר ונסע משם הלאה עם “הפרוצות שלו”, כלשונו של רשקס. אך התברר גם שהתפרצותו הקודמת באה בעקבות מראות קשים שראה זה־מקרוב בעת שהותו בגרמניה: חזיונות של סבל ומצוקה של נכי־מלחמה קשי־יום העומדים בראש חוצות ומציעים קופסות־גפרורים למכירה לעוברים ושבים, או עומדים ליד עגלות־יד ומוכרים מיני סדקית זולים; של בעלים־בעמיהם שנהרסו ממעמדם והם מכריזים על חוברות־תשבצים שוות פרוטה בכניסה לחנויות־ענק המלאות כל טוב, גם עכשיו; של נערות ונערים בני־טובים המציעים את גופם למכירה במבואותיהם של מלונות־תיירים; של קרבות־רחוב המתנהלים במרכז הבירה בין שוטרים למפגינים, או בין קבוצות חמושות של קומוניסטים מכאן לבין אנשי “קובעי הפלדה” או היטלריסטים מכאן; ובייחוד, ככל הנראה, נשא עמו רגשי פלצוּת שהתעוררו בו בעל־כרחו שעה שהיה מטייל לו לתומו באחד הרחובות הראשיים, בשעת בית־השמשות או אף בעצם הצהריים, ושני צמדים מאנשי פלוגות־הסער של היטלר נפגשים סמוך אליו, במדיהם החומים ובמגפיהם, ובסרטי צלב־הקרס שעל שרווליהם (“גם פגיון יש לכל אחד מהם על המותן, ולפעמים אקדח”), והם מרימים יד פתאום, כמו מעל ראשו ממש, בסלוּט הטבטוני שלהם, וקוראים: “הייל היטלר!”

“כשזה קורה לך פעם ראשונה,” התעקש רשקס לתאר, “אתה נשאר עומד במקום ועוברים כמה רגעים עד שאתה מסוגל שוב לזוז. זה כאילו נפלה פצצה חצי מטר ממך ואתה נשארת בלי הכרה. בריא ושלם, אבל מטומטם לגמרי. אבל הכי נורא זה כשאתה מתחיל כבר ללכת שוב ותופס שבקהל העצום של הולכי־רגל, הגברים והנשים, הזקנים והילדים, גם אלה שיושבים, עדיין, בבתי־הקפה הנהדרים ומביטים החוצה מחלונות־הראווה ושותים להם ‘קאווה מיט שלאגזנֶה’, כולם כבר רגילים לזה כל־כך עד שאף אחד לא שׂם לב לתופעה – וגם לא לזה שאתה נעמדת לך על המדרכה כמו אידיוט ולא יכולת להמשיך! ואז אתה מבין שהמנהיג שלהם פשוט החליט להפחיד באמצעים הכי פרימיטיביים את העם הכי תרבותי באברופה – וכמעט כבר הצליח. אתה תראה מה הוא יקבל שם עכשיו בבחירות!”

כל אותה שעה לא גרע אלכסנדר את עיניו ממנו, וכאשר סיים רשקס חש כי נחרד אף הוא, אבל מכיוון אחר. הוא הישיר אליו מבט, ומתון־מתון אמר:

“תגיד לי בבקשה אם אני טועה, אבל יש לי הרגשה שאתה היית לא רק מזועזע ממה שראית אלא גם מוקסם.”

רשקס לא מיהר להשיב. הוא משך בתנוך אוזנו, שפשף את אפו, התגרד בראשו, בלחיו, עצבנית חיכך כפותיו זו בזו. “תראה,” אמר לבסוף, מתייסר אני למדי, “במובן מסוים יכול להיות שצדקת. אני לא אומר שלא. אני לא יכול לא להתפעל כשאני רואה איך איש אחד – בלי ייחוס אבות, בלי עושר, בלי השכלה אקדמית, בלי תואר ודרגה, איש ששום דבר לא בא לו בירושה או במתנה, ושכל החכמים אומרים עליו שהוא חמור־גרם, או חצי משוגע, או סתם מפגר – מגיע לכוח פסיכולוגי או מיסטיפיקטורי כזה שהוא מסוגל בתנאים אובייקטיביים מסוימים שנוחים לו לשגע עם שלם… כן, גם את היריבים שלו הוא שיגע: גם הם כבר רוקדים לפי החליל שלו… או להוציא עם שלם משיווי־המשקל שלו… אז אני לא יכול לשקר לך ולומר שזה לא עושה עלי שום רושם… לומר שאני ‘מוקסם’, זאת אולי הפרזה, אבל אין ספק שאני מוכרח לחשוב, בתור בן־אדם שחי את התקופה הזאת, מה הכוח הזה. ואני אגיד לך עוד יותר: אילו הייתי מין איש־רוח מפורסם, פחות או יותר, בעל איזו השפעה, הייתי פונה בקריאה אל אחד מגדולי הדור… למשל, זיגמונד פרויד כזה, שיודע לבאר לנו איזה כוחות שנסתרים אצלנו בנפש או בזיכרון גורמים לנו לפעול כך־וכך… או איינשטיין… או איזה גאנדי… שינסה בבקשה לבאר לנו מה הכוח שמפעיל את האיש הנורא ההוא, ואיך אפשר אולי לקחת ממנו את הכוח הזה, או להשתמש בו למטרות יותר טובות, כמו – –”

“כמו מה?” תהה אלכסנדר.

שכנא רשקס לא השלים את פסוקו. הוא ישב קפוא, פיו פעור, עיניו לטושות, אצבעותיו שלובות.

“הפּנט את עצמו,” אמר אלכסנדר בלבו. הוא נתן אות למלצר, סילק את המגיע, הותיר דמי שתייה. אחר־כך קם על רגליו, נגע במרפקו של האורח הלא צפוי, רכן אליו ולאט:

“בוא, שכנא… כבר מאוחר… אני אחזיר אותך למלון שלך.”

בשובו אחר־כך לחדר־המלון שלו ישב סשה וכתב מכתב ארוך ומפורט לארנה ובו סיפר לה על היום שעבר עליו, תחילה עם בני משפחתו ולבסוף עם חבר שלהם מימי “מסילה חדשה”. לסיום הפציר בה שתעשה כל מה שנחוץ כדי לבוא ולהצטרף אליו בהקדם האפשרי, עם שתי הילדות הגדולות.

“מה שאני לומד כאן בעבודה עם אנשי הצוות ההנדסי,” סיכם באיגרתו, “לעולם לא יזדמן לי ללמוד בשום מקום אחר. מבחינה מקצועית אני אהיה אדם אחר כשתיגמר כאן העבודה. זה בטוח, וזה חשוב. מצד שני, לא טוב לנו להישאר מפורדים. כאן נשתדל כולנו (לא רק אני; גם הדוד והדודה, כמו שאני קורא להם) להקל עלייך, בכל המובנים. ואולי גם לך מועיל יהיה להחליף מקום, אקלים, מסגרת, שגרה, להיפתח לדברים חדשים. אם עדיין את אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותך, בואי! ואם תהיי בטוחה שאני חייב לבוא לזמן קצר רק בשביל לעזור לך לבוא, אני מקווה שאוכל.”

ג’ינוֹספוֹרצה, ממשפחה איטלקית ידועת־שם עוד מימי־הביניים, בן שלושים ושתיים (כגילה של ארנה, זכר אלכסנדר ולא שכך), היה עוזר לצוות הארכיטקטים של דילייני. לא חבר בצוות, אבל עוזר נחשב. אף שכאשר הגיע בשעתו אל דילייני לשיחת היכרות הביא כמו הוכחות כתובות ומוסמכות שהספיק לצקת מים על ידיהם של אחדים מגדולי המקצוע בארצו וללמוד אצל טובי המורים שם, הרי מלכתחילה היה האמריקאי מעוניין להוסיפו לצוות למען ההרגשה שמעתה יוכל מפעלו להתנאות, ולוּ אך בצנעה, בזיקה מוחשית כלשהי לאסתטיקה איטלקית־רנסנסית־רומאית. כאדם בעל חוש להיסטוריה, לא רק ל“עשות כסף” גסה, היה זה אדיר־חפצו של המיליונר שהבית שהוא עתיד להקים, בפיסת ארץ בעלת משמעות ראשונית בתולדות הלאום הצרפתי והתרבות המערבית, אכן יוכל להיחשב ציון־דרך בהתפתחותה של הארכיטקטורה החדישה (לא, לא סתם מבנה “פונקציונלי” נוסף ברוח הבאוּהאוּז!) – ואפילו יציין מפנה באסתטיקה של התקופה. בדיעבד למד להעריך את תרומתו הסגולית של ספורצה למלאכת התכנון ולא רק את הבּשׂוּמת שהעניק להרכב הצוות הארכיטקטוני, והיה משתף אותו בהגיגיו ובחזיונותיו במידה שעוררה אפילו מידה של חשד וצרות־עין בקרב עמיתים בכירים ונחשבים יותר ממנו.

ג’ינו מצדו, שבארצו החל לחוש כי סכנה נשקפת לו אישית מן המשטר הפשיסטי – הן משום שהוא עצמו העז למתוח ביקורת עליו, כאדריכל, לפחות בתחום האסתטי, והן משום שאנשי־שם מבני משפחתו נמנעו בעקשנות מלהזדהות עם המשטר הזה והתייחסו אליו בבוז שנוהגים אריסטוקרטים בבני־אשפתות שעלו לגדולה – שׂשׂ למצוא לו פורקן, אתגר וייעוד בהשתתפותו בצוות של דילייני, המיוחד כל־כך בטיבו, מכל הבחינות, ובלהיטות נערים כמעט, כמי שיצא ממוסד חינוכי סגור ונחשל אל חברת־נוער מתקדמת וחופשית, ביקש ללמוד כל כמה שיוכל מכל אחד מן החברים בצוות, הן במובן המקצועי והן במובנים כלליים יותר.

הואיל ורווק היה, מנותק במידה רבה מבני משפחתו שנשארו במולדת ונזהר, מטעמים ברורים, ממגע עם איטלקים, ומחמת ביישנות אצילית שבמזגו לא מיהר לבוא בחברתם של צרפתים, נמשך כמו ממילא אל שטייגר, שאף הוא בחזקת בודד ותלוש היה פה בכרך הגדול, מה עוד שעמו גם יכול לשוחח גרמנית, שבה היה רהוט יותר מאשר באנגלית או בצרפתית. משיכה זו אף גדלה ככל שנתחוור לו שאיש־שיחו זה, מן הצוות ה“אחר”, ההנדסי, מעורב היה במאורעות של שתי המהפכות הרוסיות, שכּה הסעירו את דמיונו והעסיקו את מחשבתו של הצעיר. משנתגלו לו, אגב שיחותיו המתארכות (מחוץ לשעות העבודה) עם אלכס, זיקותיו הביוגרפיות של האיש לארגנטינה כמו גם לגיאורגיה ולארץ־ישראל, החל זה להצטייר בעיניו כמעט כאחד הקדושים אשר מעולם, שפרשת חייו מקפלת בתוכה, במצומצם, אפופיאה שלמה של חיפושי־דרך ומאבקים גורליים.

“אתה ממש ראית את לנין, במו־עיניך?” היה ג’ינו מסוגל לחזור ולשאול את אלכסנדר, באישונים מתרחבים מרוב התפעלות. ואלכס היה חייב לחזור ולהשיב, בחיוך סבלני של אדם שׂבע־חיים המסיח עם נער חניך פנימייה: “הרי אמרתי לך. נכון, במו עיני אלו ראיתי אותו בתחנת־הרכבת הפינלנדית בפטרוגרד, בלילה, כאשר אך הגיע בחזרה לרוסיה.”

“וזה היה מדהים, מה?” הוסיף ג’ינו לשאול, כילד קטן המבקש לחזור ולשמוע מעשייה אהובה ומוכרת.

“כן, מדהים היה לראות איך הקַלמיק הזה, שעוד שבוע־שבועיים קודם ישב והשתעמם בציריך ושיחק שם שח בבתי־קפה, מתנהג מהרגע הראשון כבעל־בית.”

“כאילו כל מה שקרה עד עכשיו זה רק פרולוג להצגה שלו?” שב ג’ינו ומשך אותו בלשונו.

“כן. כאילו אלה שלפני חודשיים הפילו את הצאר רק פינו את הבימה בשבילו, ובזה תפקידם נגמר.”

“ושמעת אותו נואם?”

“בפעם היחידה ההיא, כן…”

ופעם, משקצרה אוחו בחילופי הדברים האלה, שהפכו להיות פולחן כמעט לגבי הצעיר, הוסיף: “אבל ברור לך שאני מעולם לא הייתי ממעריציו!”

“גם אני לא,” נרתע ג’ינו כנזוף. “אבל עצם החוויה… להיות עד ראייה ושמיעה להיסטוריה בהתהוותה – –”אתה יודע, ג’ינו?" נענה אלכסנדר, “כאשר היא מתהווה, אני לא בטוח שאנשים שחוֹוים אותה יודעים שהם חווים חוויה היסטורית… אבל יכול להיות שאתה, כאיטלקי… אל תיעלב ממה שאני אגיד לך… בשבילך ההיסטוריה היא אולי מין אופּרה גדולה, ומי שעומד על הבימה ושר לך אריָה שלמה, בייחוד אם הליברטוֹ והלווים נמצאים בידך, אינך יכול שלא למחוא לו כף, הה?”

ג’יונו צחק. “יש בזה משהו,” הודה.

אבל אלכסנדר לא הסתפק בהודאה זו: “אז מדוע לא להתפעל מבניטו מוסוליני שלכם, הה?”

“איך אתה יכול להשוות?!” נחרד ג’ינו עד עומק נשמתו. “אם נניח שהמהפכה אצלכם היתה באמת אופרה גדולה, הרי זו של הדוּצ’ה היא הצגה זולה של קברט ממדרגה שלישית.”

“וזאת של היטלר?” הוסיף אלכסנדר להתגרות בו.

“נניח לו,” התחמק ג’ינו. “אבל אם אתה רוצה עוד דוגמה, אני אומר לך שבעיני מה שאתה והחברים שלך עושים בארץ־הקודש, בקנה־מידה מיניאטורי ובקצב של חילזון, יש בו פוטנציאל של שינוי גדול בהיסטוריה העולמית… כן, ממש כך!”

“לא תיאטרון־בובות?”

“הו, בשום־פנים־ואופן לא! אני עוקב כל הזמן אחרי מה שמתהווה שם, ואני גם ארצה באחד הימים לבוא ולראות במו־עיני – –”לכבודך, כנראה, האנגלים פותחים נמל עמוק־מים בחיפה," ניסה אלכסנדר להתבדח.

“והממשלה שלי,” מילא ג’ינו אחריו, “רכשה לה שטח אדמה בירושלים לבנות עליו קונסוליה מפוארת, שתאפיל על כל הנציגויות האחרות. ואם אתה רוצה לדעת, אפילו שלחו אלי מישהו לגשש באופן ‘דיסקרטי’ אם אהיה מעוניין לתכנן את הבניית והגן הגדול שיהיה סביבו.”

“אבל אתה עדיין אינך עונה לי על השאלה בנוגע להצגה של היטלר,” התעקש אלכסנדר.

ספורצה הצעיר השתתק. הוא השעין את שני מרפקיו על שולחן בית־הקפה שבו ישבו, וכפותיו תמכו את ראשו הדקדנטי המחודד, על שערו השחור כעורב, המשוח בשמן, החלק, המסורק לאחור. הוא נעץ את מבטו בכוס המרטיני שלפניו והודה שקשה לו להשיב על כך. ראשית, בגלל הדמיון בין היטלר ללנין – לא בעמקות, חלילה, לא ברמת החשיבה, לא בכורח ההיסטורי של העשייה – אבל דמיון הקיים בטכניקה של ההשתלטות, בעמידה התעמולתית השחצנית שבאה להחדיר את ההרגשה של כוח החלטי, נמרץ ונחרץ, שכל יריביו הם בסך־הכל גמדים, בוגדים או אופורטוניסטים, של הרגשת אדנוּת על מהלך ההיסטוריה, של מי שבטוח שנצחונו הוא גזירת־גורל גם בעוד האמצעים שבידו אפסיים למעשה. ושנית, יש לו לג’ינו חשד הקרוב לוודאות שהרמן גאוּס, אחד משלושת ה“גאונים” בצוות שלהם, “הגרמני של דילייני”, הוא עצמו מאנשי אמונו של אדולף היטלר והוא שמזין את ה“מנהיג” ברעיונות ובאינפורמציה בתחומי האסתטיקה והארכיטקטורה, שהיטלר לפחות משׂים עצמו כמי שמעוניין בהם ומחשיבם. ואם אמנם יימצא אימות סופי לדבר, שבינתיים הוא רק בגדר חשד, ואם גם חשד מוצק, לא יארכו הימים, חושש הוא, ודילייני יהיה “האמריקאי של גאוס” (או של שהיטלר!) יותר משגאוס הוא “הגרמני של דילייני”.

“אתה תופס מה אתה אומר לי?” נזעק אלכסנדר. “אתה בעצם אומר שכולנו, חברי ‘שני הצוותים’ גם יחד, עובדים אולי בכלל בשביל מישהו אחר.”

לא בדיוק, ממַתֵן ג’ינו. אין הוא מרחיק לכת עד כדי כך, גם אין הוא בטוח בחשדותיו בכל מאת האחוזים.

ובכן, מאחר שיחסיו עם דילייני הם קרובים וחמים וחדורי אמון כל־כך, מדוע אין ג’ינו יכול “לשים את הקלפים על השולחן”, לשאול את דילייני בפירוש מה מידת האמת ב“השערות” האלו, או להזהיר אותו שאיש אמונו מוליך אותו באפו למקומות שאין את נפשו להגיע אליהם.

הוא חושב על זה, אומר הצעיר יפה־התואר, אבל גם נזהר הוא שלא למתוח את החבל יותר מדי. על־על־פנים, אין מקום לחשוש שאיש־המעלה המעסיק אותם יעביר אותם ואת מלאכתם לגורם אחר. מה עוד שאותו גורם אינו רוצה בכלל בעובדים מהסוג של אלכסנדר או של ג’ינו…

“אשתי והילדות מגיעות בעוד ימים אחדים. בעל המלון כבר הסכים להעמיד לרשותנו חדר גדול שבו, מחוץ למיטה הכפולה, יהיה גם מקום לספר שעליה נוכל להשכיב את הילדות,” מזכיר אלכסנדר כמו לנפשו.

“לחיי משפחת שטייגר!” מתעורר ג’ינו ומרים את כוסו, בחדווה מאולצת.

“לחירות הארכיטקטורה הקולוסאלית!” עונה אלכסנדר אחריו, בקול רפה ובחיוך מהוסס, ומרים כוס אף הוא.


 

פרק חמישה־עשר: מפולת

פאריז – ברכטסגאדן – פאריז, 1932


היה ליל קיץ חם, מעיק, בלי ניד רוח, בלי משב אוויר. הילדות אמנם ישנו את שנתן, אך ארנה התהפכה על משכבה בלי הפוגות, ממצמצת בעיניה מול פרסומת ניאון שהיתה מטילה זהרוריה לרגעים אל שמשותיו של חלון חדרם, ממתינה בנשימה עצורה לאלכסנדר שיחזור מן הפגישה אליה הזעיקוֹ צלצול הטלפון סמוך ל־2 בלילה.

“זה ג’ינו,” הסביר אלכסנדר לאשתו, והוא עצמו מבולבל ותמה, מתאמץ להכניס רגל למכנס הנכון. “השד יודע מה קרה לו, אבל העניין מוכרח להיות רציני. לולא כן הוא לא היה מעז לטלפן בשעה כזאת.”

אלכסנדר שמח למצוא מונית אחת ממתינה בתחנה שלא היתה רחוקה מבית־מלונם, ותוך כמה דקות הגיע לאותה מסעדה בבולוואר מוֹנפּרנאס שאליה ביקשוֹ גי’נוֹ לבוא בדחיפות. אכן, במתיחות גלויה לעין ישב הלז והמתין, חיוור ומתופף באצבעותיו ליד שולחן צדדי ערוך לשניים בתוך סאון ההמולה הלילית העליזה.

“אתה נראה מוטרד,” פתח אלכסנדר והתיישב אל השולחן.

“ואתה נראה מיושן,” החזיר ג’ינו.

“אני בטוח שזה יעבור ברגע שאשמע מה בפיך.”

“אתה מכיר את המקום הזה? היית כאן כבר פעם?”

“לא. שמעתי עליו, אבל בשבילי זה ביקור ראשון. ואני מודה לך על ההזדמנות.”

“בשבילך ביקור ראשון, ובשבילי ביקור אחרון, אני חושב.”

“ואתה קראת לי כדי להודיע לי על כך?”

“חכה. מה אנו אומרים למלצר? יביא איזה אַפּריטיף? תשתה דיבּוֹנֶה, כמוני? טוב! אשר להמשך,” הבהיר למלצר, “נראה בהמשך…”

הוא השתהה עד שיסור המלצר מעליהם, ואז אטיל את הפצצה:

“דילייני התאבד הערב… אולי זה ימצא חן בעיניך: הוא בחר לקפוץ לנהר מגשר אלכסנדר הראשון.”

“גאוּס?” זרק אלכסנדר.

“נכון… אין ספק שהיתה לו יד בזה. כן… אבל העניין הרבה יותר רציני.”

“ואיך נודע לך מה שקרה?”

“על הרקע שמעתי מדילייני עצמו,” פתח ג’ינו, רהוט ומשולהב. “הוא חזר אמש, בשעה מאוחרת, מגרמניה – לא ישן, כנראה, כל הלילה – מוקדם בבוקר טלפן אלי ואמר שהוא שולח את הנהג להביא אותי אליו הביתה, שאני פטור מלבוא היום למשרדים. הוא החזיק אותי עד 2 או 3 אחר־הצהרים. הלכתי משם בהרגשה כבדה מאוד, אבל לא העזתי אולי לחשוב שהוא יוציא מסקנה אישית נחרצת כל־כך, ומהר כל־כך. כאשר התקשר הנהג, זמן קצר לפני שקיבלת את הטלפון ממני, היה לי ברור מהרגע הראשון שדילייני עשה את זה. הנהג סיפר בשתי מלים על האסון, והוסיף שהפטרון השאיר מכתב בשבילי, שהמשטרה, מובן מאליו, חוקרת, ושאולי גם אותי יזמינו לענות על כמה שאלות.”

המלצר הביא להם את האַפּריטיף, הציג את הכוסות על השולחן, ושאל מה ירצו האדונים להזמין עכשיו.

“תביא לנו קודם־כל תפריט,” ניסה אלכסנדר את מזלו.

“התפריטים מונחים לפניכם, אדוני,” החזיר המלצר באדיבות מחויכת.

“אה, כן, אני יודע! תביא לנו בבקשה תריסר צדפות לכל אחד,” מיהר ג’ינו, “עם כל מה שמצטרף לזה, ושתי כוסות שַבּלי.”

“צדפות מאיזה גודל?” ביקש המלצר להוסיף ולדעת.

“הגדולות יותר,” הפטיר ג’ינו.

“מה עומד מאחורי כל זה?” תהה אלכסנדר, לאחר שנפטרו מעונשו של המלצר. מרגע לרגע נתחוור לו שכל הבניין שבנה לו כאן עמד על כרעי תרנגולת ועכשיו הוא קורס לנגד עיניו ממש, אבל התעמולה שבדבר העסיקה אותו יותר מן האיום הנשקף למעמדו ולתוכניותיו.

“‘מה’, או ‘מי’?” החזיר ג’ינו, ספק שוחר דיוק ספק מתגרה.

“אתה תחליט,” ענה אלכסנדר בקצור רוחו. “הרי לא קראת לי בשעה כזאת כדי לחוד לי חידות, או לבחון את האינטליגנציה שלי. דבּר! אני שומע.”

ג’ינו התנצל על נוקדנותו וטרחנותו, שאותן צירף בהלך־נפשו הנסער, כמובן מאליו, לאחר כל מה שעבר עליו במשך היום הקודם, וניגש את סיפור־ המעשה גופו.

ובכן, בסוף השבוע האחרון יצא הפטרון ברכבת־הלילה מתחנת סן־לזאר למינכן, ומכל אנשיו ומשמשיו נלווה אליו רק קוֹלין מקלוֹכלין, שהוא השַלָם או איש־הכספים המקורב אליו, והוא עצמו אירי־אמריקאי שמוצאו סקוטי בחלקו. בכל־אופן, אם יש מי שמעורה באמת בעסקים ובעסקות של רוברט דילייני הרי זה האיש. הוא נאמן לו נאמנות מוחלטת, ככל הנראה, ועושה במחיצתו זה עשרים או שלושים שנה, אף שספק אם יש לו עניין כלשהו בצד הפילוסופי או הרעיוני או הרגשי של חייו ואישיותו. דילייני מצדו נותן בו אמון גמור וסומך על שיפוטו, בלי לתבוע ממנו הזדהות ערכית בשום נושא.

“מנין לך כל זה?” תמה אלכסנדר. “אני אף פעם לא ראיתי את האיש הזה ולא שמעתי עליו.”

“גם אני לא. בכל־אופן, עד אתמול לא,” נענה ג’ינו. “כל מה שתשמע ממני קיבלתי למעשה מדילייני עצמו, ביום הארוך שביליתי איתו, אחרי שנקראתי אליו. הקריאה עצמה, אתה יכול לתאר לעצמך, כל כמה שהחניפה לי הרי גם באה עלי במפתיע, אף־על־פי שגם קודם זימן אותי, כמו שאולי זכור לך, לכמה שיחות אינטימיות… שמו של הרמן גאוס עלה לא פעם בשיחות הללו.”

“כן, ודאי שאני זוכר שסיפרת לי,” סינן אלכסנדר.

אם כן, הרמן גאוס זה חיכה להם אותה שבת בבוקר השכם על הרציף בתחנת־הרכבת המינכנית, ובחוץ חיכתה להם לימוזינה שהסיעה אותם מיד לשדה־התעופה של העיר, ושם חיכה כבר, במדחפים פועלים, המטוס הפרטי של אדולף היטלר, לא פחות ולא יותר. הכל התנהל לא רק בדייקנות אלא גם ביעילות מסחררת, טורפת־נשימה, כמו שנהוג אצל להטוטנים או נוכלים מקצועיים," אמר ג’ינו כאשר הובאו הצדפות אל שולחנם. “אבל זו כבר תוספת פרשנות משלי, ואולי לא הוגן להתבטא כך.”

המטוס המריא ללא דיחוי אל טירה העומדת זה זמן־רב לרשותו של היטלר, אי־שם בהרים הגבוהים, לא הרחק מזלצבורג ומן הגבול האוסטרי, בנוף מהמם ביופיו. ככל הנראה בסמוך לטירה יש כבר מסלול־המראה שנבנה במיוחד בשביל מטוסו של ה“פירר”, ומטוסים של אנשים שמוזמנים אליו. “גינוני השררה שלו, כמו שהזדמן לנו לומר באחת השיחות שלנו, אם אינני טועה,” הוסיף כאן ג’ינו, “הם של אדם שהשלטון כבר בידו, לא של מי שמתאמץ עוד להשיג אותו.” הוא קיבל את פני האורח שלו בחליפה “אזרחית”, על מרפסת ענקית החולשת על כל הנוף הרומנטי שמסביב, שעליה סעדו את לבם כמעט מיד: ה“פירר” ושני עוזרים קרובים שלו במדי המפלגה, גאוס ועוד ארכיטקט אחד, צעיר ממנו בהרבה, בלתי־ידוע אך מבריק ושופע רעיונות, וכמובן – דילייני ואיש־אמונו.

היטלר היה כולו נופת־צופים, והשיחה היתה בחלקה הגדול מונולוג שלו. לאחר מעשה ידע דילייני לומר שהלז התכונן היטב, קיבל דין־וחשבון מדויק על איש־שיחו, תחומי התעניינותו, מהלך חייו והלכי מחשבתו. כל עת השיחה, וגם לאחריה, נשמעו ברקע צלילי אופרות וגנריות מעל גבי תקליטים של גרמופון. ה“פירר” השׂכּיל לדבר על אירופה וייעודה, על מצבה המעורער מבחינה כלכלית, חברתית, פוליטית ורוחנית מאז גמר מלחמת־העולם, על הדרכים להחיות את רוחה, לחדש את כוחה המוסרי ותנופתה הטכנולוגית ובכלל לרומם את תרבות האדם הלבן לשיאים שלא ידעה כמותם. הוא גם דיבר על שלום ואחדות במערב, כפי שנסתמלו בדמותו של קרל הגדול, ולא שכח להפליג, כיודע־דבר, בשבחיה של אירלנד ובשבח תרומתם של הקֶלטים לרוח האירופית. כמעט כל הזמן היה אחד משני העוזרים רושם את הדברים הנאמרים, והרמן גאוּס מתרגם.

הסעודה התארכה עד שקם ה“פירר” והתנצל שגם בשבת שמשית ומרחיבה את הדעת כגון זו הוא אנוס לפרוש לשעה קלה כדי לקבל דיווחים ולתת הנחיות – סוף־סוף בגרמניה הרי אלה ימים של מערכת־בחירות גועשת, בלתי־פוסקת כמעט, רצופת התנגשויות אלימות – אך הבטיח לחזור אל אורחו החשוב ברגע שיתפנה. הוא גם הבטיח שסוף הניצחון לבו, ובקרוב: עוד כברת דרך קצרה, עוד מעט דם שיישפך, והרכבת תגיע למחוז־חפצה. הרי זה מונח בקופסה, למעשה.

בפרק־הביניים, עד לשובו של היטלר, עמלו הרמן גאוּס והארכיטקט הצעיר ממנו, באנגלית, להכשיר את רוחו של דילייני להעתיק את ההשקעה הארגונית, המקצועית והכספית שלו מ“בית־החלומות” הפרטי אל פרוייקט שהוא משׂושׂ־לבו של ה“פירר”, מוקד הגיגיו וחלומו המרוֹמָם ביותר: בנית עיר בקנה־מידה נסיוני שתהיה דוגמה ומופת ל“עיר העתיד”, תמצית רוחה והישׂגיה של “הרוח האירופית בכללותה!”

משחזר היטלר אליהם שוב נערך השולחן לתה של מנחה, הפעם באחד מטרקליני הטירה. והפעם התרכז שיחו של ה“פירר” בנושאי הארכיטקטורה האורבנית, קורותיה ובעיותיה, והזיקה בין המודרניזם למונומנטליות מכאן ולפונקציונליות מכאן. הוא התייחס לתיק התוכניות של “בית־החלומות” של דילייני, שנפרשׂ לפניו על־ידי גאוס, גילה בו בקיאות מפליאה ולא ויתר על גילויים משכנעים של התפעלות, אך אגב כך כבר התחילו שני הארכיטקטים וה“פירר” כאחד להצביע על דרכים לשילוב אלמנטים של ה“בית” בתכנונה של “עיר העתיד”.

הוצע לאורחים לפוש מעט, ולאחר המנוחה כבר היה היום נוטה לערוב ובטרקלין אחר ערכו את השולחן לארוחת־ערב חגיגית. כתום הסעודה הזאת, כמדומה, העדיף מק־לוכלין לפרוש, אם מחמת עייפות מצטברת אם מחמת שעמום, מה עוד שממילא לא פצה פה במהלך כל אותן שיחות והדיבור הגרמני מרט את עצביו של האיש הסבלן והממושמע. כך נשאר דילייני לבדו עם היטלר ואנשיו עד שעה מאוחרת בלילה, ובאווירה הרוויה וגנר ופוּטוּריזם ואפּוֹקליפּסה וטִכסוס פסיכולוגי הגיע לידי כך שברגע הפרידה לחץ בחום את ידו של ה“פירר” והבטיח לו שעד הבוקר יחליט אם ירשום את הקרן המיוחדת ל“בית־החלומות” על־שם המכון שהקימו ידידיו ואוהדיו של אדולף היטלר לבניית “עיר העתיד”.

היטלר השיב לו חום תחת חום: “מר דילייני,” אמר, בסיום השיחה הלילית, “זו תהיה גולת־הכותרת של מפעל חייך! ואני לעולם, לעולם לא אשכח לך זאת. אתהה תוכל לסמוך עלי ולפנות אלי בכל עת, בכל עניין שתרצה… ודע לך,” הוסיף, “אתה נמצא בחברה טובה מאין כמוה. כמוך התחייבו עד עכשיו ל’עיר העתיד', למרות המשבר הנורא בענפי המכוניות והפלדה, גם הנרי פורד באמריקה וגם פריץ תיסן בגרמניה. הם מבינים את החשיבות ההיסטורית של המפעל… והרשימה עוד לא נסגרה!”

ואכן, למחרת היום לאחר שגילח הגַלב האישי של היטלר את דילייני, ולאחר ארוחת־הבוקר, שאותה אכלו היטלר ודילייני ביחידות על המרפסת הגדולה ואין עמם כי אם הרמן גאוס לבדו, הודיע הפטרוֹן בהתרגשות כי, לאחר שיקול־דעת, החליט להיענות לפנייתו של ה“פירר”. הוטל על מק־לוכלין, בעזרת יועץ כספי של ה“פירר”, לנסח בהמשך הביקור כתב־העברה, המנחיל לקרן המיוחדת של המכון המדובּר את כל הנכסים הכספיים, הפיזיים והרוחניים של “בית־החלומות”, שבהם נסתכמו כמעט כל נכסיו הנזילים של רוברט דילייני. בסעיף מיוחד בהסכם נקבע, על דעת הנוֹחֵל והמנחיל כאחד, שהממונה על המכון מכאן ועל ביצוע ההעברה מכאן יהיה הרמן גאוס. ההסכם נכנס לתקוף עובר לחתימתו על־ידי רוברט דילייני מכאן ואדולף היטלר מכאן.

נוסח ההסכם היה מוכן מראש, כפי שהתברר, ולא לגמרי במפתיע. מק־לוכלין, שקיבל מדילייני הוראה לא לעכב ולא להתעקש על “דקדוקי עניוּת”, הסתפק בכמה תיקוני סגנון קלים, שנתקבלו במאור־פנים על־ידי דיטריך, אותו יועץ כספי צעיר (וזוטר) של ה“פירר”. עד לארוחת־הצהריים שלמה מלאכת ההכנה, עורך־דין אחד, שכמו במקרה שהה בטירה, אישר בניע־ראש את הכתוב ואת תקינותו, ושני הצדדים חתמו ובירכו בהרמת כוס על המוגמר. שני החתומים אף התחבקו בלבביות בתחילת הארוחה ובסיומה, ובמהלכה לא חסך ה“פירר” במחמאות לרוברט דילייני וברסיסי נבואות על טיבו של הסדר האירופי החדש, שיקום תוך עשר שנים, לכל היותר, ויניח תשתית איתנה לשינוי גמור לא רק ביחסי־הכוחות באירופה ובעולם כולו אלא גם בהיסטוריה – ואפילו בביולוגיה – האנושית. אחד משני העוזרים האישיים היה רושם את הדברים, לסירוגים. במהלך הסעודה גם הניח מק־לוכלין על השולחן, ליד ה“פירר”, מעטפה ובה ההמחאה המתאימה על הסכום (האגדי) המוסכם, בחתימת דילייני ומק־לוכלין כאחד.

לפנות ערב – לאחר שצפו אני הפמליה כולם משך קרוב תשעה בסרט תיעודי שהוקרן להם על התחדשות הלאום הגרמני והגזע האָרי בדפוסיה של המפלגה הנציונל־סוציאליסטית לשלוחותיה: יחידות הס“א והס”ס, חטיבות הנוער, הנשים, האקדמאים והמורים, באסיפות ובכנסים, במסדרים ובמצעדים, בתחרויות וטיולים וריקודים, ובעוד סרט, קצר יותר, על ה“פירר” האהוב והנערץ עצמו במגעיו, פגישותיו ושיחותיו עם חברי מפלגתו, מגדול ועד קטון – הגיעה השעה להיפרד. המטוס האישי שוב הפעיל את מדחפיו, והמתין; בשדה־התעופה של מינכן חיכתה הלימוזינה המיוחדת. אך להרמן גאוס, שאמור היה להתלוות אליהם גם בדרכם בחזרה ברכבת־הלילה לפאריז, חיכה אחד השלישים מן “הבית החום”, שמסר לו מברק המחייב אותו לצאת בתוך שעה לפגישה דחופה באֶסן: שם, מסתבר, הגיעה השמועה על יוזמתו המופלאה של רוברט דילייני, ויש אילי חרושת וממון המבקשים להצטרף בלא דיחוי. ואי־אפשר, כמובן, להשיב את פניהם.

“שכחתי להרים כוס לחייך!” סטה ג’ינו מעניינו, וביד רועדת הרים את כוסו. צלחתו היתה עמוסה צדפות, שמזלגו לא נגע בהן עד עתה.

כאשר בא ג’ינו בבוקר יום אתמול והתייצב לפני דילייני היו פניו של הפטרון שחורים משחור. גלוי וברור היה כי זה אדם שחרב אליו עולמו. שעות הנסיעה ברכבת היו, מן הסתם, שעות של התפכחות מחרידה. “כמו מאיזה סם חריף משַכּר וממַכּר,” כדבריו של דילייני עצמו. בתוך כך נתפס לביטחון, שממנו אין להזיזו בשום פנים, שאמנם עתיד האיש ההוא למשול בעמו, לרדות בו בצירוף מהמם של עורמה ורשעות, כשרון־מעשה ושאיפת־גדולות, ובהמשך דרכו אל־על אכן יהפוך את העולם ויטביע את חותמו האכזר בהיסטוריה. הוא, דילייני, לגועל הוא לו להיכּלל בהיסטוריה כזאת, ואין לו שום חשק אפילו לחיות בעולם שנדון להתקיים בצל־האימים של אדולף היטלר. זה האיש שהתחכם לרשת את “בית־החלומות” שלו, של דילייני, ולשתף אותו כביכול ב“עיר העתיד” שלו, של ה“פירר”.

את חרפת העִסקה הזו עם השטן לא יוכל הוא, פאוּסט פוֹתֶה ומרוּמה שכּמותו, לשׂאת עוד.

אפילו מק־לוכלין, המשרת הנאמן, שתקן בעל פרצוף־פוֹקֶק, פוחלץ הנטול כל סימן של חיים פנימיים, לא עצר כוח. שעה קלה לפני בואו של ג’ינו לארמונו הארעי של דילייני נכנס אליו, ובלי אומר ודברים מסר לו על פיסת נייר את כתב התפטרותו, “בתוקף מיידי”. הפטרון חש אחריו וביקשוֹ להאריך רוח עד הערב; הלה נתן בו מבט של רחמים, נד בראשו ונענה לו. אז מיהר דילייני והורה לו לדאוג לתשלום הטבה בשיעור שלושה חודשי משכורת לכל אחד מחברי “שני הצוותים שלו”, בלי הבדל ותק בעבודה, פרט להרמן גאוס. למק־לוכלין עצמו הבטיח גמול שיעלה על כל המצופה. “אם ירצה היטלר”, הבהיר אחר־כך לג’ינו, “שיתבע אותי למשפט. אותי, או את היורשים שלי… אם ימצא אותם… אני בטוח שהוא יעדיף לוותר על התביעה.”

ובטרם ישלח את ג’ינו לדרכו, הבטיח שעוד מעט יוועד עם פרקליטיו המקומיים לבדוק את האפשרות החוקית לדרוש בדיעבד את ביטול תוקפה של ההמחאה שנתן ביום אתמול. כאשר פנה מק־לוכלין בשעה 11 לבנק, בפקודתו, להורות לבנק שלא לכבד את ההמחאה לכשתוגש לפירעון, התברר שברגע פתיחת הבנק כבר הוגשה לתשלום ומיד נרשמה בפנקסיו העברה למינכן. אולי, אמר דילייני בקול־נכאים, אפשר יהיה לטעון שהבנק סטה מן הנהלים כאשר לא טרח אפילו לבדוק אצל המַמחֶה מה פשר הסכום הענקי שנרשם עליה, ואם גם בכתב־ידו של בעל החשבון.

“אבל גם אם אוכל להתחיל בצעדים משפטיים,” סיכם הפטרון, “כבר בלעה החרפה את החלום. בלבּי פנימה כבר נפרדתי מ’בית־החלומות'. במקרה הטוב, אשמור לי על הדגם ועל הטיוטות למיניהן. בדור אחר אולי יקום איש, צעיר ומעשי וטהור יותר ממני, ויחשוק בקיבּולת הזאת. אדרבה! כל הנתונים יעמדו לרשותו.”

את הציטוטים מדבריו של דילייני השלים ג’ינו בדברים משלו:

“עורכי־הדין, כנראה, לא השאירו לו צל של תקווה להחזיר את הגלגל אחורנית. הוא הבין סופית שאת הנעשה אין להשיב. בשלב ידוע שלח את הנהג לחופשי, עד יום המחרת, אבל בתחילת הערב טילפן אליו בעצמו וקרא לו לשוב. ולאדימיר, הנהג הרוסי, הגיע והסיע אותו שעה ארוכה בשבילי יער בולון. בצאתם משם נתבקש לעצור ליד מסעדה אחת שמתמחה בפירות־ים, סמוך מחוץ ליער, ולגודל הפתעתו של הנהג הזמין אותו הפטרון פנימה, לסעוד איתו. הוא אכל בתיאבון, הִרבּה ביין לבן, זו פעם ראשונה חקר את ולאדימיר ארוכות על חייו כאן בצרפת, על חבריו ובני משפחתו, על ילדותו ונעוריו ברוסיה, על שאיפותיו לעתיד. אם הוא סבור שנשקף לו כאן עתיד.”

מן המסיבה חזרו “הביתה”, ולפי מה שסיפר הנהג לג’ינו, אחרי ככלות הכל, גלגל כנראה כמה שיחות בטלפון. אחר־כך התגלח, החליף בגדים, האזין אגב כך לרדיו, ולבסוף אמר לוולאדימיר שעליו לבקש מישהו ברציף ווֹלטר שעל הנהר, סמוך לבניין הנושן של האקדמיה הצרפתית. כאשר הסיע אותו הנהג לשם היתה השעה אחרי 11 בערב. הוא נשאר יושב ליד ההגה, כנהוג, והמתין. דילייני נכנס לבית־קפה קטן, שכבר היה ריק מאדם כמעט, וכפי הנראה לא השתהה בו הרבה ובאיזה אופן שהוא פנה לכיוון שלא היתה בו נפש חיה וּולאדימיר לא יכול להבחין בו. כעבור חצי שעה בערך שמע אנשים אחדים צועקים מעבר לגשר, גשר אלכסנדר הראשון. מיד קישר את הצעקות להיעלמותו של הפטרון. הוא מיהר לחצות את הרציף, ברגל, וניגש אל הצועקים. מישהו הורה לו על הגשר המשחיר למטה: “ראו איש מבוגר קופץ למים.”

משחזר אחר־כך למכונית הבחין ולאדימיר במעטפה מלבינה על המושב האחורי, וראה לו לחובה לבדוק. חתומה היתה, ועליה כתוב: “למר ג’ינו ספורצה. למסור אחרי מותי”. הוא נסע מרחק־מה עד למטֵה המשטרה, שם כבר ידעו על האיש שקפץ למים אך לא על זהותו. הוא הראה להם את המעטפה שהניח דילייני.

בעוד הוא מספר ומפליג כאחוז־בולמוס התעורר תאבונו של ג’ינו והיה כמעיין המתגבר. הוא הזמין לו תוספת צדפות ועוד כוס שַבּלי, בלי להתרשם מאיפוקו של רעהו, ולבסוף אף קינח במנה אדירה של קָסָטָה סיציליאנית. אלכסנדר הקשיב כמרותק, בלי לפצות פה כמעט, אך כל אותה עת התבונן כמשתאה בזללנותו הפתאומית של המספר.

“כל היום לא אכלת, כנראה,” העיר לבסוף, בקומם לצאת את המסעדה, ההומה עדיין מפה לפה. אבל בחוץ היה הרחוב ריק מאדם. השמים התחילו להאפיר. מונית עוברת פרמה לרגעים את השקט. בפינה עמד שוטר עטוף שכמִייה וכמתוך שעמום נופף באלת־הגומי שלו, פוער פה בפיהוק. צינה קלה, פריכה עמדה באוויר.

"ככה זה נראה, מה?, השיב ג’ינו כמהתל. “אולי זה החינוך הקתולי שקיבלתי, החיבור בין מותו של אדם, אפילו יהיה יקר וקרוב, ובין סעודת־ההבראה. ואולי זה, בעצם, גלגול של תגובה דיוניסית של החיים על החידלון.”

“אפשר לומר שהחידלון עוזר לחיים לא רק לאכול אלא גם להתפלסף,” הטיח אלכסנדר, תמה על התבטאות זו שלו.

“תמיד הערצתי את הפשטות הסלאבית”, הפריח ג’ינו, תולדה מבטו באשנב מוּאר שבּרוּמו של הבניין ממול. “יש בה איזה אנטי־אינטלקטואליזם כזה, קרקעי ומרענן.”

“אמור, ג’ינו,” שאל אלכסנדר, " את המכתב שהשאיר לך דילייני הספקת לראות?"

“מה פירוש ‘הספקתי’? במשטרה רק צילמו אותו. בשביל התיוק. מובן שהוא בידי.” הוא תחב ידו לכיס פנימי שבמקטרונו ושלף משם את המעטפה. “אתה רוצה שאקרא לך אותו? הוא כתוב אמנם אנגלית, אבל אני הבנתי.”

באפרורית של טרם בוקר הסמיך את הדף הצחור אל עיניו, וקרא בקול ובהטעמה:

לידיד הצעיר והטוב, ג’ינו ספורצה,

אני רוצה, קודם־כל, להודות לך על הקשבתך וסבלנותך בשיחות שהיו לנו בזמן האחרון, ובייחוד בזו האחרונה, היום. היא אכן תישאר אחרונה, ואני מקווה שלא תזכור לי אותה לרעה.

מנוי וגמור איתי לשים קץ לחיי, לאחר שנוכחתי לראות ולהבין שהעתיד הצפוי לכולנו הוא אפל יותר, וקרוב יותר, מכל מה ששיער מי מאיתנו בנפשו.

“בית־החלומות” שלי אינו ראוי לעתיד כזה, כשם שאני, ככל הנראה, לא הייתי ראוי ל“בית־חלומותי”.

אני מאחל לך כל טוב, ועל הכל הריני מאחל לך שתברח מן היבשת הזאת בעוד מועד ותבנה את עתידך ביבשת אחרת. יש עוד ארבע, כידוע לך. (בלי למנות את אנטארקטיקה.)

ר.ד.

נ.ב.: סליחה על הציניות הקלה שבסוף. בלעדיה הלא אין טעם לחיים, אפילו על סף סופם.

הנ"ל

נ.ב. II: רגע חשבתי להוריש לך משהו בעל משקל יותר משלושה חודשי משכורת. מובן שעודני יכול להרשות לעצמי. בכל־זאת החלטתי שמוטב למנוע את זה ממך, דווקא מפני שעודך בראשית הדרך. זכרתי איך התחלתי אני, מתחתית הסולם ממש. בחשבון אחרון, הרי זה בריא יותר לאדם.

ושוב: ברח! מהר ככל שתוכל! ואמור כך לכל מי שאתה מכיר ואוהב.

הנ"ל

“היתה לו באמת חוויה נוראה, כנראה, אצל ה’פירר' הזה,” סיכם אלכסנדר.

“מחרידה. הוא חזר משם הרוס לא רק כספית אלא גם נפשית. זה היה גלוי ומפורש.”

“אולי היה צריך לאשפז אותו מיד לפני שיעשה מה שעשה,” חיווה אלכסנדר את דעתו, בחוכמה שלאחר מעשה.


“לאשפז? אותו? את ההוא צריך לאשפז, ומיד. אבל אין מי שיוכל לעשות זאת,” החזיר ג’ינו רתת.

“והמסקנה?”

“המסקנה שלי ברורה. אני אעשה הכל לפי עצתו של דילייני: להסתלק מאירופה. אני מקווה שאוכל לקבל אשרת מהגר לארצות־הברית. אם לא, לקנדה. אם לא, לאורוגוואי. לא חשוב לאן, ובלבד שזה יהיה בעולם החדש. לפעמים אני חושב אפילו על הארץ שלכם. אולי יש לה סיכוי באמת, אבל היא קרובה מדי לאירופה. הים התיכון אינו הפרדה מספקת. להיפך: הוא קרש־זינוק. חוץ מזה, זאת גם ארץ קדושה מדי. צריך לחפש משהו נקי מכל קדושה. קדושה היא דבר מסוכן ומגונה: זאב בעור כבש. מי שגדל כקתולי צריך לדעת להיזהר ממנה. האמן לי. על־כל־פנים, אירופה היא רקובה, מתמקמקת, מושחתת. יכולת לראות את זה גם הלילה במסעדה הזאת הצוהלת והתוססת. תוססת כביכול. זו תסיסה של ריקבון. זונה בלה ומפורכסת, אכולת עגבת. צועדת אל אובדנה. לכן לי זה ברור, ולא רק מבחינת הביטחון הפיזי האישי: כל מקום על כוכב־הלכת הזה, רק לא אירופה!”

“אולי תנסה את טיבּט?” לגלג אלכסנדר.

“אל תצחק,” צחק ג’ינו. “אבל אתה תהיה עכשיו בבעיה רצינית. הבאת אליך אשה ושתי ילדות למלון, לשנה או שנתיים, ופתאום הכל תלוי באוויר, מה?”

“נראה איך זה יסתדר. בינתיים כבר ממש בוקר. בוא ניכּנס למונית הזאת ותוכל להוריד אותי על־יד המלון שלנו. ארנה ודאי כבר אינה יודעת מה לחשוב. אני קצת מכיר אותה.”

מה הסיכוי להפקת רווחים אישיים אדירים.


 

פרק ששה־עשר: ידיד־נפש

פאריז – תל אביב, 1932 ־1937


ארנה אכן לא ידעה את נפשה מרוב חרדה. יותר מארבע שעות חיכתה ולא עצמה עין, מתענה בין ניחושים שכל אחד מהם נורא ממשנהו. לבסוף משהחל הבוקר להעיר, העלתה חלוק חורפי על הפיג’אמה הקיצית שלה וירדה שלוש קומות במדרגות אל מבואת המלון ומבעד לשמשה הגדולה צפתה אל הרחוב. אלא שעד מהרה שבה ועלתה לחדרם מחשש פן תתעוררנה הפעוטות והנה אין לא אבא ולא אמא. כאשר ירדה בפעם הרביעית או החמישית פגשה בבעלה העולה במדרגות.

כמתעלפת נפלה על צווארו. פחדה שכבר לא תראהו חי. ככה, סיוטים כאלה. אבל איך זה איש נעלם ככה אחרי 2 בלילה, נעדר עד שש וחצי ואינו נותן סימן חיים. אולי ניסו לחטוף אותו, כמו שחטפו את התינוק של הטייס ההוא לינדברג באמריקה… זה לא דומה, אבל בכל זאת…

את מי היו חושבים לסחוט תמורת החזרתו? אותה, את ארנה?… הוא, על כל פנים, היה בטוח שהיא ישנה שנת־ישרים…

היא יודעת שזה טיפשי, ילדותי ממש, אבל איך יכלה להירדם בכלל! ומה יכלה לחשוב, מה יכלה לעשות? לבד, עם שתי הקטנות, בלי שפה, בלי משפחה, בלי כתובת לפנות אליה בכרך הגדול. חוץ אולי מאותו ג’ינו ספורצה, שהזדמן לה פעם להכירו בחטיפה, בחברתו של אלכסנדר, בבית־קפה קטן. והרי הוא שהזעיק אותו לצאת החוצה בלילה, ולכן אמנם ניסתה לחייג את מספר־הטלפון שלו, לפני חצי שעה בערך, ושום דבר… אבל טוב, עכשיו שנגמר הסיוט הזה, מה היתה בכל־סיבת הצלצול הבהול ההוא לפנות בוקר? משהו רציני, בלי כל ספק, אבל מה?

בהחלט, מסכים אלכסנדר, והוא מספר לה, בקצרה אך בפרטות. ככל שהוא ממשיך בסיפורו כך יורדת עליה עננה של תדהמה, של תימהון, של פחד, ולבסוף של ייאוש.

"רגע אחד! " עוצרת ארנה בשטף סיפורו. היא עצמה יש לה משהו לספר בעניין זה עצמו, פחות או יותר. היטלר הזכיר לה. בגללו נראה שולצה שכנם מודאג בזמן האחרון. כל־כך היתה טרודה בהכנות לנסיעה שלהן לפאריז עד שלא השגיחה בדבר ולא זכרה לספר לבעלה עד כה. יום אחד, סמוך לפני הנסיעה, הוא צלצל, שולצה זה, וביקש שתבוא ותגיד שבאה לקחת אצלו ביצים טריות מן הלול. הוא אמנם הכין לה סלסילה של ביצים טריות, גדולות, אבל בעיקר קרא לה כדי לספר על קרובים רחוקים מווירטנברג, חקלאים, טמפלרים גם הם, תורמים נכבדים לאגודתם, שזה־מקרוב באו לביקור, זוג אנשים קשישים למדי עם בת בוגרת, אלמנה, שאינם פוסקים מלדבר, כאחוזי־דיבוק או מהופנטים, על אותו אדולף היטלר. “אנשים זוֹלידיים בהחלט, מיושבים בדעתם, מדברים בהיגיון,” תיאר אותם פטר במעין חלחלה, “עד שמגיעים אל הנביא, הגואל, המשיח החדש של גרמניה, האחד ואין בלתו.”

לגרמניה זה יהיה אסון, אמר לה שולצה, אבל זה אולי רחוק. הוא רק מפחד מה יהיה אם משהו מן השיגעון ההוא יטפטף גם אל הטמפלרים בארץ־ישראל, במושבות ובשכונות שלהם, ויזעזע את ההרמוניה שביחסיהם עם השלטונות הבריטיים מצד אחד ועם האוכלוסייה מצד שני.

"את צריך תגידי זה לאדון שטייגר, ושהוא יגיד לחברים שלו, זה דבר־מה צריכים לשים לב. "

“במובן זה אולי טוב שאנו בינתיים כאן,” מנסה אלכסנדר להטיף צרי־ניחומים. אבל בנקודה זו דווקא היא מתפרצת.

"גמרנו! " היא מתיזה, שפתיה רוטטות. חשבו על שנה או אף שנתיים יחד בפאריז, בתנאים טובים, באווירה חמה, וכל זה פקע תוך שבועיים ימים! איך יחיו כאן עכשיו בכלל, הלחם מנין יבוא? וגם אין לאן לחזור. אין לאן, שהרי הצריף מושכר לאותה שלישייה, שני אחים ואחות צעירה, שגנבו שבעה גבולות ובדרך־לא־דרך הגיעו מבּוּכרה לתל־אביב, שילמו שכר־דירה בעד חצי שנה מראש (“הדוד” מָקָרוב קיבל עליו לגבות את ההמשך, עד ה“מוחֲרָם”הבא). איזה מזל רע רודף אחריהם! זה לה יותר מארבע שנים שאינה יודעת יום אחד של מנוחה, של נחת, של שלוות ־ נפש!

הוא מבקש שתירגע. אין טעם להשחיר את פני הדברים יותר מדי. בשבוע הבא הוא אמור לקבל משכורתו החודשית, ודילייני הרי פקד לשלם הטבה של שלושה חודשי משכורת לכל אחד. כלומר, חודשים אחדים של חופשה בתשלום, בלי לעבוד, בלי לטרוח. להיות, סוף־ סוף, עם אשתו וילדותיו, מבוקר עד ערב. ובתוך הזמן הזה אפשר גם להספיק לחפש סידורים אחרים, וגם למצוא. יש לו כאן, בכל ־ זאת, מקץ שנה לישיבתו בפאריז, קשרים בקרב אנשי־המקצוע, התמצאות במתרחש בשוק העבודה, גם מכרים וידידים, רובּם ארצישראלים, וקרובי משפחה, ותיקים ומושרשים בפאריז.

כוונתו לזוג מרטוב, כן? גינאדי איוואנוביץ' וזינאִידה גריגורייבנה, בת־הדודה המבוגרת, צרת־העין?

אנשים חמים וטובים. בהחלט. ומוכנים לעזור בשעת הצורך.

יפה מאוד! אבל מה הטעם באשליות הללו? הרי כל עיוור וחירש יודע שבלי האירי המטורף ההוא לא היה לו, ואין לו, וממילא לא יהיה לו, שום סיכוי כאן, כי הכל שוקע במשבר ובאבטלה. לא צריכים להיות פוליטיקאי או אקונומיקן בשביל לדעת זאת. זה צועק מכל הגגות בכל אירופה. רק בארץ יש עכשיו התעוררות חדשה, ודווקא עכשיו הם תקועים כאן בלי יכולת לזוז.

“כשאת מחליטה לראות שחורות,” הוא רוגז, “אז אין כל טעם להתווכח איתך ־ ־”

בינתיים, בעוד הדיבורים מגיעים לטונים גבוהים, הילדות פוקחות עיניים תוהות, מבוהלות, ויעל מתחילה להתייפח. היא גם לחה כולה.

"יעל הרטיבה במיטה! " מכריזה דרורה אחותה, בצער, בטרוניה, אך בלי קורטוב של שמחה לאיד.

“אבל,” משלים אלכסנדר את פסוקו, “את תראי שאת מגזימה. ימים יגידו, כמו שאומרים.” הימים אכן יגידו.

לא יצאו שבועות מרובים ובאחד מימי ־ החול, כשחזר אלכסנדר למלונו, עמוס מצרכים ממסע קצר של קניות ברחובות השוק של הרובע החמישי, רמז לו ז’אק, פקיד־הקבלה התורן, על איש אחד היושב וממתין לו. “אתה אלי?” שאל אלכסנדר צרפתית את האיש הזר שאותו לא ראה לפני־כן מעודו. “כן, אם אתה החבר שטייגר,” השיב לו הלז עברית, בכעין חיוך קונספירטיבי.

“נכון, אני שטייגר. ואתה?” שאל את הזר.

“קוראים לי אליעזר, או אלפרד. אתה יכול לבחור,” השיב, ואותו חיוך לא זז מעל שפתיו. "אבל פה בפאריז יותר טוב, בעצם, אלפרד. "

במבטאו היתה איזו נימה ספק צרפתית ספק גרמנית. מכל־מקום, לא מזרח־אירופאית, ובוודאי לא מזרח־תיכונית. אף שעורו השחרחר, שׂערו השחור וארשת־פניו יכלו להעיד על מוצא ים־תיכוני. לבוש היה בפשטות נזירית כמעט, קסקֵט דהוי לראשו ורגליו בסנדלים.

מצדו, אמר, לא מוכרחים לחפש בחוץ מקום בשביל לשבת בו. אפשר ודאי למצוא פינה שקטה כאן למטה. ולא מוכרחים להתכבד בשום דבר. הוא יכול לחכות כאן כמה שצריך עד שיעלה אלכס לחדר, ישאיר את המצרכים ויחזור לכאן. “אם אין לך משהו דחוף לעשות”, הואיל להוסיף מתוך התחשבות אדיבה. במקרה זה, אפשר לקבוע שעה מאוחרת יותר, היום.

“זה בסדר,” אמר אלכסנדר. "אני ארד עוד מעט. תוכל לחכות לי שם בפינה, אם אתה עומד על כך. "

כשחזר אליו אלכסנדר מצא אותו יושב, עוד חבוש קסקט, ומעיין בעתון עברי מהארץ. החיוך שב והפציע על שפתיו.

“יצאת מזמן מן הארץ?” שאל אלכסנדר.

די מזמן, השיב אלפרד, אבל את העיתון הוא מקבל כל הזמן וכך הוא יכול לחיות באשליה שלא יצא משם בכלל.

כלאחר־פה, נקב אחר־כך בשמותיהם של כמה מפקדים־חברים מן ה“הגנה” במחוז תל־אביב, גם של כמה חברי מפקדה מן המוכּרים לו. “כל אלה,” אמר, " מדברים עליך טובות. רק טובות."

אלכסנדר, מצדו, הודה שמזמן לא ראה עיתון מהארץ. אשתו, כאשר באה לבקר כאן עם הילדות, הביאה איתה גם חבילת עיתונים מן הזמן האחרון. “אז מה חדש שם?” שאל, לסיכום.

“החדשות מעורבות,” חייך האורח ואמר. יש טובות, ויש טובות פחות. במובן הכלכלי המצב השתפר מאוד, יש אפילו, כך אומרים, התחלה של פריחה חדשה. בפרדסנות, בבניין, במשק השיתופי, אפילו בתעשייה. גם באים לא מעט תיירים. יש שיפור רב גם ביחסים עם ממשלת המנדט. סוף ־ סוף. מצד שני, יש מדי פעם התנקשויות, במקומות שונים בארץ. מתיישבים נרצחים בעמק, וגם באזורים אחרים מסתמנת תסיסה. ועוד עניין חמור הוא המצב הפנימי. המתח הגובר בין מחנה הפועלים ובין ה“ימין” או “האזרחים”. זה מתבטא, כמובן, גם בפילוג שהיה ב“הגנה”, שעכשיו יש לה מתחרה רציני שנקרא “הגנה ב'” או הגנה ימנית" ונתמך על־ידי חלק ניכר מהבורגנים. הללו גם השתלטו על חלק גדול ממחסני הנשק של ה“הגנה”. קיצורו של דבר, בגלל זה עושים עכשיו מאמץ מיוחד למלא את המחסנים מהר, כי ביום מן הימים אין ספק שתהיה התפרצות ערבית חדשה ואסור ש“יתפסו אותנו בלי מכנסיים”, כמו שקרה, למרבה האסון והבושה, באוגוסט 1929. צריך שבפעם הבאה יהיה היישוב העברי מוכן להשיב מהלומה ניצחת.

“איך אני מתקשר לעניין הזה”" מבקש אלכסנדר לדעת.

אלפרד מוסיף ומסביר שאנשים אחדים נשלחו מהארץ במיוחד, אחרי ניפּוי קפדני, כדי לגלות מקורות של נשק קל כמו אקדחים, רובים, רימונים, רוֹמֵי־רימון ואפילו תת־מקלעים־ – יחד עם תחמושת מתאימה כמובן – ולארגן את הרכישה, את ההסתרה ואת המשלוח. אין כמעט ארץ באירופה שאין בה פתח לפעילות כזאת: מבלגיה עד פולניה, מצרפת עד גרמניה ואוסטריה ופינלנד. למותר הוא לומר שכל זה חייב להתנהל במלוא החשאיות, וגם מתוך הקפדה מלאה על יושר אישי, משמעת ונאמנות ארגונית. הוא רשאי לגלות שאריה גרוס עצמו נמצא רוב הזמן באירופה, עובר ממדינה למדינה, מפקח באופן כללי על הפעילות הזאת, והוא גם אחראי להשגת הכספים הנחוצים להצטיידות.

“אני עוד לא רואה איפה אני נכנס לעסק הזה ומה רוצים ממני,” חוזר אלכסנדר על שלו.

“אני רואה שאתה קצת אגוצנטרי,” מרחיב אלפרד את חיוכו, "אבל עוד מעט נגיע גם לזה, ואולי לא. "

בשלב זה אלפרד רוצה, בעצם, לדעת אם אלכסנדר מכיר אדם בשם מנשה זוננשיין.

“בלי כל ספק,” נענה אלכסנדר. “אבל מה הוא שייך לעניין הזה?”

“זה בדיוק העניין,” משיב אלפרד. “הוא בא אלינו בהצעות מאוד מושכות להשגת נשק, אפילו ממקורות שלא עלו על דעתנו, והזכיר את שמך כאחד החברים שיוכלו להמליץ עליו. מה אתה יכול לספר עליו?”

אלכסנדר מאשר שהוא מכיר אותו זה שנים לא מעטות, גם עבד איתו ומקווה לעבוד איתו גם בעתיד. שהאיש פעיל בהרבה שטחים, אולי יותר מדי שטחים. שהוא מוכשר מאוד, ואולי יותר מדי מוכשר. שהוא עצמו חייב לו תודה על עזרה שהושיט לו במצבים קשים בחייו, אבל אינו רוצה לערב רגשות אישיים בהערכה שיתבקש לתת. שהאיש ההוא מסוגל לעקור הרים, אך אולי לא תמיד אִכפת לו איזה הר ובשביל מה יש לעקור אותו. שקנה־המידה שלו בחיים זה בצע־כסף, ובעד בצע־כסף יהיה מוכן לעבוד בשביל כל גורם שהוא, בלי אפליה ובלי שום נקיפת־מצפון.

“היית אומר: לבנטיני?”

אלכסנדר אינו מוכן להגדיר במלה אחת. האמת היא שההוא פשוט אינו יודע בכלל מה זה מצפון. יחד עם זה: בחור כארז, ובמובן ידוע חבל שאין לנו רבים כמוהו.

אגב, הוא מוסיף, רק לשם אינפורמציה: ידיד קרוב שלו, במידה שיש לו ידידים, אדם שמשפיע עליו לא מעט, הוא חיפאי אחד בשם שכנא רשקס.

אלפרד מרחיב את חיוכו. “אתה מתכוון, גליצאי חיפאי, ואתה אומר את זה במובן של ‘אמור לי מי ידידך ואומר לך מי אתה’, כן?”

“אם אתה רוצה,” משיב אלכסנדר; הפעם הוא מחייך.

אלפרד רוצה גם לדעת באיזה מובן, לדעתו של אלכסנדר, “חבל שאין לנו רבים” כאותו זוננשיין. ואלכסנדר משיב לו שכוונתו לאנשים בעלי יכולת עשייה, גמישות מחשבתית, תפיסה מהירה, יזמנות, החלטיות, רוחב־אופק, הבנה עסקית, ודינמיות בכלל. כל אלה, לדעתו, ערכים חיוביים, כשהם רתומים למטרות חיוביות – אין לנו רבים שמצטיינים בצירוף כזה של תכונות.

האורח קם ללכת. אמנם היום גדול, אבל המלאכה מרובה, ודוחקת. הוא מניח שתהיינה להם עוד פגישות. והוא מעריך מאוד את ההמלצה שקיבל מאלכסנדר על ידידו. אין ספק שהיא תעזור למי שצריך לקבל החלטה בעניין. והוא משאיר לו איזה כתובת של דואר שמור, באחד מבתי־הדואר של הכרך. אם ירצה אלכסנדר, מצדו, להתקשר. חודשי הקיץ עוברים בהרגשה מרנינה של משפחתיות מחודשת. הילדות, כמוהן כאמן, צמאו לכך, כמדומה, זה כבר, וגם אלכסנדר ראה בכך פיצוי על החמצה שנתמשכה יותר מדי. הם הרבו להשתעוֹת יחד, לטייל ברחובות, בגנים וביערות, בבתי־הנכות ובגן־החיות, לראות סרטים וקרקסים, לנסוע כמו להנאתם בחשמלית וברכבת התחתית, אפילו לבקר במבנים היסטוריים של כנסיות וארמונות מלכות ואצולה. גאים היו, האם והאב כאחד, על הדחיפה הניכרת בעליל שנתנו בכך להתפתחותן הרוחנית של הילדות ולחינוכן. הללו קלטו, כמו מן האוויר, את הצרפתית החיה, המדוברת, וכל אימת שנפגשה המשפחה, עם “הדודה זינאִידה” יכלו הללו להתפאר לפני הדודה (והדוד גינאדי) בניבים החדשים שהוסיפו לאוצרן מאז הפגישה הקודמת.

רשיון הישיבה של אלכסנדר, שהושג באמצעותו של מר דילייני ובכוח שמו הגדול, קרב לפקוע, אבל הדוד גינאדי מצא דרך להשיג הארכה לשנה תמימה, בזכות קשריו עם פקיד בכיר למדי ממוצא רוסי ששימש בפריפֶקטוּרה של פאריז (ובתוספת מתת־יד צנועה למדי), וממילא חלה אורכה זו גם על אשתו ובנותיו של אלכסנדר. הודות לכך יכלה דרורה להתקבל לכיתה אל"ף באחד מבתי־הספר שברובע. יעל היתה רכה מדי בשנים, ובשום פנים לא היתה ארנה מוכנה “להפקיר” אותה בידי גננת כלשהי – אם צרפתייה ואם רוסייה. גם לה, כך הסבירה לבעלה, יש צרכים אמהיים “לתת” לקטנה ככל שתוכל, משך תקופה שאולי לא תישנה עוד.

הכסף לא אזל עדיין, אך גם לא נמצאו מקורות הכנסה חדשים. מעט־מעט החלו להיזהר יותר בהוצאות. החורף הקשה אילצם למעט ביציאות ולשהות יותר ויותר בחדר המלון שלהם, מצב שממילא לא תמיד הוא יפה לשלום־בית ולאווירה הרמונית.

“ימים יגידו, בעלי? נכון?” היתה ארנה מצטטת לו לפרקים, ברתחה כבושה פחות או יותר, את הבטחתו המרגיעה ממחרת התאבדותו של דילייני.

אותה התאבדות עצמה לא היכתה שום גלים, כמעט. בשורות ספורות מסרו היומנים, הכרוניקה של הבירה, על אזרח אמריקאי עתיר־נכסים שקפץ בחצות לילה למימי נהר הסן. מקרה על רקע אישי, מן הסתם. עיתון אחד ציין שהאיש גר בפאריז, בארמון שכור בשכונה מיוחסת, בודד וערירי, ביומון הרוסי הופיעה רשימת־הספד כלשהי, קצרה אך רווית חום והוקרה, בחתימת ראשי־התיבות ג"מ. לא שם ולא בשום עיתון אחר לא נאמר דבר על הפרוייקט הגרנדיוזי המופלא של “בית־החלומות”. בזמנו שמר דילייני בקנאות על מפעלו מפני כל חדירה של כַּתבי עיתונות או רדיו ומפני כל יציאה לפרהסיה של רכילות וניחושי־סרק. אף־על־פי־כן מוזר היה לכאורה שעצם השהייה במחיצתו של היטלר, על תוצאותיה, לא זכו לפרסום, לדיווח ולניתוח, לא בגרמניה ולא בצרפת, וכפי הנראה גם לא בשום ארץ אחרת. ג’ינו, לפחות, ראה בכך סימן נוסף להתפשטות הפחד מפני הרודן בכוח – הן בגרמניה והן מחוצה לה. “העיתונות כבר מתייחסת אליו יותר ויותר כמו שפן מהופנט אל הנחש המהפנט,” סיכם את המצב באוזני אלכסנדר, “וזאת רק ההתחלה”.

והדגם, עז־הרושם כל כך, של “בית־החלומות” גופו, מה היה עליו?

שאל אלכסנדר את ג’ינו, שאל ג’ינו את אלכסנדר. הלכו שניהם אל ארמונו השׂכוּר של הפטרון המנוח. כל הרהיטים והאבזרים נשארו במקומם, רק הדגם נעלם כלא היה. האם ידו הארוכה של הרמן גאוס בדבר, או שמא מק־לוכלין דאג לכך מתוך איזה פירוש אישי משלו שנתן לנאמנותו לפטרון, לזכרו ולכוונותיו?

תמהו שניהם: האם עוד קיים הדגם אי־שם? האם יש מי שגנז אותו באיזה מקום שהוא כדי שיוכל גורם אחר להתקשט פעם בנוצה זו, או כדי למנוע חשד העלול להתעורר אי־פעם שאיזה מונומנט אחר שלעתיד־לבוא חייב משהו להשפעתו של איזה ניסוי ארכיטקטוני נועז אחר שקדם לו?

תמהו, אך לא חקרו ולא דרשו. היו עסוקים איש־איש בשיקום הריסות פרטי: ג’ינו בהשתדלות להשיג אשרה לארצות־הברית ובהכנת עתידו שם כארכיטקט, אלכסנדר בחידושם של חיי משפחה שנתערערו ובחיפושי פרנסה בעת ובעונה אחת. אולי גם פחד סתום, שספק אם הודו בו בינם לבין עצמם, הוא שעיכּבם.


בינואר של השנה החדשה, ימים ספורים אחרי חג ראש־השנה, כשיצא אלכסנדר בוקר אחד השכם להביא כמה מצרכים, לפי רשימה שהכינה לו ארנה, ראה את אלפרד צועד לקראתו ברחוב הצדדי של המלון, ששקט היה בשעות אלו של בוקר, עזוב מאדם כמעט. גם עכשיו חבש הלז אותו קסקט דהוי לראשו והחיוך הדק שמאז כמו לא מש משפתיו, אך הפעם נעל נעליים חצאיות, ובשל הקור זקף את צווארון מעילו האפור, הישן.

“שלום, שטייגר,” בירכוֹ, מצהיל פניו מעט. "מעניין, אני בדיוק בדרך אליך למלון. אבל אם אתה רוצה, אלווה אותך. "

הפעם בא בעניין מעשי, הסתבר. ברור היה שידוע לו מצבו של אלכסנדר, כלומר שעדיין אינו עובד ואפשר להציע לו עיסוק חד־פעמי בלי לפגוע במהלך חייו. ההצעה היתה לנסוע לקניסברג שבפרוסיה המזרחית ולהשגיח שם בנמל על טעינת מכונות שהוזמנו מסַפּק אחד בשלזוויג בשביל מפעל מיצים שעומדים בבנייתו סמוך לתל־אביב; בארגזים, או בחלק מהם, טמונים נשק ותחמושת בשביל ה“הגנה”. האונייה תשהה קרוב לשבוע בנמל ההוא וב ־18 בחודש תפליג משם ליפו כיעד סופי. "איש שלנו יחכה לך להדריך אותך. אתה תקבל כרטיסי רכבת הלוך ושוב, כתובת של פנסיון ששייך לאשה מבוגרת וחכמה, יהודייה, שתשמור לך חדר מתאים. וכסף להוצאות בתוספת שכר־בטלה הוגן. אינני בטוח שזה חשוב לך, אבל בפנסיון תקבל אוכל כשר. תצטרך למסור לי את הדרכון ולתת לי כמה תצלומים שלך, בשביל אשרה גרמנית ואולי גם לתעודת כניסה חופשית לנמל, " הוסיף אלפרד. "בסך־הכל תיפרד מהמשפחה לעשרה או שנים־עשר יום. בדקנו, ומצאנו שאין לנו איש אחר בשביל הדבר הזה. אני מקווה שאתה תסכים. על הפרטים עוד נשב ונדבר. "

לאמיתו של דבר, שמח אלכסנדר על ההצעה, אף שנמנע מלהפגין זאת. לפחות, יעשה משהו ממשי, אפילו מועיל וחשוב, ואגב כך מן הסתם גם ישכיל לחסוך מן ההקצבה שיקבל להוצאותיו וישׂתכר מעט ממון. אם יהיו מרוצים ממנו, אולי תבואנה הצעות נוספות כל זמן שהוא מתעכב בפאריז. מאז 1918 לא היה בגרמניה ותהיה זו הזדמנות לעמוד מקרוב על המצב שם, ואגב כך גם לרענן את השפה, שפעם היתה שגורה על פיו למדי.

ארנה, מצדה, חששה מעט, כדרכה, אבל הוא הרגיעהּ והסביר לה שבעניין מטפלים אנשים מקצועיים ובעלי־נסיון, והוא בטוח שהכל יהיה “משומן ומרופד”, כביטויו. לבסוף התקררה דעתה, אף אמרה בלבה שאכן טוב יהיה לו שייצא משגרת הבטלה, יאושש את בטחונו העצמי, ואם ישוב בהרגשה של הישג וסיפוק עתיד הדבר להשפיע לטובה, גם על מצב־רוחו גם על האווירה במשפחה הקטנה והגולה.

לפי התדריך המדוקדק שקיבל לפני צאתו לדרך זיהה את איש הקשר ברדתו בשעת בין־ערביים מן הרכבת בתחנה הסופית שלו. את מעט המלים ההכרחיות החליפו ביניהם בגרמנית, והאיש הוליכוֹ במפלשיה של תחנה גדולה וסואנת והוציאוֹ החוצה, שם הזמין מונית והסיעוֹ אל הפנסיון המובטח, בסִמטה הדבוקה ממש אל תחום הנמל. כאשר השקיף מחלון החדר הנקי והצנוע, ראו עיניו ארובות ותרנים באפלולית, מבעד לפתוֹתי השלג היורד.

בן־לוויתו ואיש הקשר שלו, פּיניה, אמר לו שהוא חבר קיבוץ מעמק הירדן, רווק, וזה קרוב לשנה הוא עושה כאן בשליחות כמדריך בתנועת־נוער “חלוצית”. זה עוזר לו להיפנות לתפקידים אחרים בלי לעורר חשד. בעלת הפנסיון, אשה אלמנה, חביבה אך מלוקקת, מכירה אותו, והוא אמר לה שיביא אליה חבר ארצישראלי שעוסק גם הוא בהדרכת נוער. היא מצדה הקדימה וסיפרה לאלכסנדר על קרובי־משפחה שלה שגרים בפלשתינה. מזמן לא היה קשר ביניהם, אבל קרובה אחת גרה בירושלים, עובדת בממשלה, כמדומה, ואחיין אחד גם במקום שנקרא חדרה. השם הוא רוזנטל. לא נתקל בו במקרה? הרי הכל שם קטן ואינטימי. חדרה, חזרה על השם בכעין הנאה משונה. רוזנטל, עבודות חשמל.

למחרת בבוקר יצא לנמל, מצויד באישורים הדרושים, לקבל את הקרונות משלזיה ולהעביר את המטען לאחסנה וכן לבקר אצל סוכן חברת הספנות הנורווגית שאחת מאוניותיה, “סולווג”, תבלע בסַפנוֹתיה את הארגזים המיועדים לנמל יפו, שאליו תגיע כחודש ימים לאחר הפלגתה מכאן. הכל התנהל למישרים; בכל הדרגים היה הטיפול אחראי, יעיל, שקט ואדיב; הדיוק והסדר עוררו את התפעלותו. עם זאת, דימה לחוש, מתחת לפני השטח, מתחת למנהגם התכליתי של האנשים, בתהום של מצוקה, של חרדה לעתיד, של אי־בטחון ושל עוינוֹת.

הוא חש בזאת אף ביתר חריפות בשעות שלאחר השהִייה בנמל, אחר־הצהריים ובערב, כאשר שוטט, סקרן ועירני, ברחובותיה הראשיים של עיר־השדה הפרוסית, נכנס לחנויות־כלבו, הציץ בבתי־בירה, טרף נקניקיות דשנות מעל דלפקיהם של בתי־אוכל עממיים קטנים. לא אחת גם נתקל באותם בריונים אימתנים של הפלוגות הנאציות, שעליהם שמע בשעתו מפי שכנא רשקס בתום מסעו של הלז בגרמניה, כשהם מצדיעים זה לזה במועל־יד ובקריאת "הייל היטלר! " קולנית, מסמרת־שׂיער. פעם־פעמיים גם נקלע לחלופי מהלומות בין שכאלה לבין שונאיהם, וראה את השוטרים, מכוּדני־הקובעים, המאופקים והמפוחדים, בבואם להפריד בין הנִצים. האוויר היה טעון חשמל כביכול, מלוהט בעיצומו של השלג שירד בלי הפוגות, ביישני ומהסס.

יום אחד נכנס, בשעה בין־ערביים, לקיטונו הקטן של סנדלר, להחליף סוליית נעל שבּלתה. האיש, רך־פנים, דל־בשר ודק־שפתיים, לבן שיער ומרכיב־משקפיים, הזמינו בנימוס לשבת, התבונן היטב בנעל ובסולייתה. “זאת לא משלנו,” פסק; ובסקרנות כבושה הוסיף ושאל: “איפה קנית אותן?” – “בצרפת,” השיב אלכסנדר, מסמיק משום־מה. – “בצרפת?” נתן בו הלז עין בוחנת, “אבל אתה לא צרפתי. מאיזו ארץ אתה, אם תרשה לי לשאול?” – “מפלשתינה,” אמר אלכסנדר. – “מעניין מאוד. זו פעם ראשונה מזדמן לי לקוֹח מפלשתינה.” הוא קם משרפרפו הנמוך, בכעין תנועת שידול ידידותית הפנה את אלכסנדר אל תצלוםֿ מחזור מן האקדמיה המקצועית לסנדלרות, שאותה סיים ב־ 1902. “הנה, כאן זה אני,” אמר, מורה על האֵליפּסה הקטנה שבה נראה, בזעיר־פנים, קלסתרו כפי שצולם, לצורך התצלום הקיבוצי הזה, לפני שלושים שנה ומעלה. “פה אתה רואה כמה שנים אני במקצוע. היו לי ימים טובים ופחות טובים, אבל אדם מפלשתינה לא ראיתי עד עכשיו,” אמר בנימה של התרגשות.

ובעוד האיש טורח בהחלפת הסוליה, במיומנות ובקפידה, עד להדבקת הסוליה החדשה, ולמשיחתה במשחה הולמת, הסיח אף הוא את דאגתו, את מפח־נפשו וחששותיו, ואת אימתו מפני היום, הקרב ללא ספק, שבו ישתלטו “האיש ההוא” וגזלניו על הארץ כולה: “אני לא ארצה להישאר אז בגרמניה. כבר עכשיו קשה לי כאן. מאוד. אני ממשפחה פרוסית עתיקה, אבל אני לותרני מאמין, וגם סוציאליסט. אני לא אוכל להישאר. מה דעתך, האם יקבלו אותי בפלשתינה?”

"אולריך! " נשמע קולה של אשה, מאחורי מחיצה שלא הבחין בה אלכסנדר קודם.

“כן, הֵדי, אני כבר גומר,” השיב לה הסנדלר. ובחצי־קול הוסיף, כמתנצל, "היא משתיקה אותי. היא לא אוהבת שאני מדבר ככה. זה מסוכן, היא חושבת… אתה רואה, ככה זה אצלנו עכשיו. " ובהרמת־קול סיים: " נא, הנה זה מוכן, אדוני. זה יעלה לך מרק וחמישים פּפֶניג. החומר והעבודה. "

אלכסנדר זכר שהוא זקוק גם לזוג ערדליים. אין ברירה; בלעדיהם הלחות חודרת ומגיעה לגרביים.

זה נכון מאוד, אמר האיש השברירי. יש לי כאן מבחר קטן של ערדליים. אתה יכול לבחור לך.

בערב האחרון לשהותו בעיר הזאת, לאחר שמילא את שהוטל עליו בלי שום חיכוך ותקלה ונפרד מאיש־הקשר שלו, פיניה, חזר אל הפנסיון, סעד שם את לבו (חמיצת כרוב, כבד קצוץ, בשר צלי עם כרוב מבושל ולפתן שזיפים) ונכנס לחדר. ארז את מזוודתו לקראת צאתו מחר בבוקר לתחנת־הרכבת, למסע השיבה לפאריז, ובאורה הרפה של מנורת־שולחן דפדף בעתון־הערב המקומי. הרגשה קשה של בדידות ירדה עליו לפתע, מהולה בגעגועים עזים אל ארנה והילדות. ואל הצריף הדל שלהם בשכונת מונטיפיורי.

הוא חלץ את נעליו ובאפלולית התמודד מלוא קומתו על המיטה. לאחר שעה קלה של הרהורי־הזיה קם וניגש משום־מה אל החלון הנשקף אל תחום הנמל. מרחק כעשרים מטר ממנו, נשענים אל עמוד־חשמל השופך אורו על פיסת גדר, על רקע של מנופים ומשאית חונה, עמדו בחור ובחורה גלויי־ראש, מתגפפים ומתנשקים בהתלהבות בשלג הרך, היורד בלי הפוגות. הם היו כבני עשרים ומשהו, צהובי־שׂיער, ונראו לו חטובי־גוף ויפי ־תואר.

כמכושף עמד והביט בהם, איך אינם חדלים ואינם מרפים זה מזה. משהו ענוג וצובט־לב היה במראה הזה, ודומה היה כאילו פרידה ממושכת צפויה להם לשניים. מעט־מעט אף ירדה עליו עצבות סתומה. בחלחלת־פתע צייר לעצמו את העתיד הנשקף לשני הנאהבים הללו, הזרים לו בתכלית.

ב – 21 בינואר 1933 הגיע4 לפאריז הרכבת מברלין, שבּה שהה יממה אחת בדרך שובו. (הוא לן שם באותו פנסיון שעליו המליץ רשקס בשעתו.) אף שנתבקש בפירוש לא להבריק לאשתו באיזו רכבת יחזור ומה מועד בואה, והקפיד שלא לעשות זאת, ראה לתמהונו את ארנה והילדות ממתינות לו על הרציף, סמוך ממש למקום שבּו נעצר הקרון שלו. הוא העמיד פנים כמתרעם, אך בלבו פנימה שמח עליהן שמחה גדולה. הילדות נתלו על צווארו בשקיקה צוהלת. הערדליים שהיו לרגליו נראו להן מצחיקים והוסיפו על צהלתן.

עוד בדרכם למלון שלהם, ברכבת התחתית, סיפרה לו ארנה שחיפשו אותו ממשרד מהנדסים כלשהו וביקשו שיתקשר בשובו. רוצים אולי להציע לו איזו עבודה זמנית. תמה היה איך הגיעו אליו. כאשר בא לפגישה שקבעו לו אצל השותף הבכיר באותו משרד (רוֹזֶ’ה את פּיקאר מהנדסים/גשרים וכבישים), הוא מר ז’וּליין רוֹזֶ’ה (שאת שמו לא שמע מעולם), הסתבר לו שהאיש הוא עסקן חשוב במפלגה הסוציאליסטית הצרפתית והוא עוקב זה שנים בעניין רב אחר “הניסוי החברתי” המופלא של התנועה הקיבוצית בארץ־ישראל. הוא גם מיודד עם כמה ממנהיגיה של מפלגת “פועלי ציון” בצרפת. בהקשר זה הזדמן לו להתיידד עם ארצישראלי אחד בשם אלפרד סוֹרסקוּ, טיפוס מיוחד במינו כשלעצמו (ששינה את שם־משפחתו לשׂוֹרק, כמדומה), ובאחת משיחותיהם סיפר לו הלז בדרך אגב על פלוני אלכסנדר שטייגר, מהנדס תל־אביבי השוהה זה זמן־מה בפאריז, שאולי יוכל להיעזר בו. משרדם זכה באחרונה במכרז על איזו עבודת תכנון גדולה, מפתיעה בהיקפה בתנאֵי השיתוק הכלכלי הנוכחי, ועלה בדעתו של מר רוז’ה שאולי יוכל באמת להסתייע במהנדס שטייגר. מדובר בקיבולת זמנית, כמובן, שתימשך בין חודשיים לשלושה.

"את רואה! " הכריז אלכסנדר באוזני אשתו כמנצח, כאשר אכן הוזמן להתחיל בעבודה הזאת. "אף פעם לא צריך לומר מראש שאין תקווה! "

"נראה כמה זמן זה יימשך, ומה זה יתן… " השיבה. “בינתיים הדיירים הבּוּכרים שלנו ממשיכים עד המוחרם, ואין לנו בית אם בכל־זאת נצטרך לשוב הביתה.” וכמו רפלקס מותנה הוסיפה: “ימים יגידו.”

בראשית פברואר התחיל בעבודתו באותו משרד שברובע ה – 14 יומיים־שלושה לאחר שסיפרו העיתונים והרדיו על הממשלה הגרמנית החדשה בראשותו של הקנצלר היטלר. מן הרגע הראשון לעבודתו חש עצמו זמורת־זָר במשרד, מוקף צוות של אנשים בני־גילו, יבשים, מזעיפי־פנים, צרי־עין, מוכּי־שגרה. בכל יום חיכה בכיליון־עיניים לגמר יום־העבודה, ובשבועות האחרונים לאותה כהונה זמנית חיכה בכליון־עיניים לסיומה. גם השכר, שכרו של שׁוּליָה, לא היה מספק במיוחד.

באמצע אפריל, כשמלאו גניו הציבוריים של הכרך לבלוב ושירת ציפורים, תמה הקיבולת, ואלכסנדר שוב עמד אצל שוקת שבורה. אפילו מצב־רוחו שלו העביר. הנה כך דימה בנפשו שז’אק, פקיד־הקבלה במלון, כבר מחמיץ לו פנים, בפרט כאשר שאל אותו הלז יום אחד, ודווקא כשניגש לסלק את חשבונם במלואו כולל פיגורים שהצטברו, “ובכן, איך נראים לך הסיכויים בשוק העבודה?” ובלי להמתין לתשובה הוסיף כמו לנפשו: “המצב אינו שמח ביותר”

לא שהפקיד כשלעצמו חשוב היה כל־כך; הוא אף לא היסס לענות לו ממנו־ובו: “הו, אתה יודע, זה כך בכל מקום! גם פה במלון, אני רואה, צפוף פחות מכרגיל.” אך למרבה הצער החל לחשוד בכל החנוונים שנמנה היה עם לקוחותיהם ברובע שהם רואים בו מובטל כרוני, בטלן שאין לו תקנה, או בלשון המרקסיסטים, “טפּיל חברתי”. אפילו ה“דודה” זינאִידה, נדמה היה, מסבירה פנים פחות מכפי מנהגה, הן לוֹ והן לבנות משפחתו. בוש היה בפני ילדותיו, שבעיניהן דימה לראות תוכחה אילמת או חמלה, ושוב לא היה שׂשׂ להתבדר עמהן ולטייל בחברתן. אף הן התרגלו מעט־מעט להיגמל מהוריהן ולהשתעות יותר עם חברות בנות־המקום שמצאו להן ולבקר בבתיהן של הללו.

שוב, כמו שאירע כבר לא פעם בעבר, הופיע הגואל בדמותו של מנשה זוננשיין. יום אחד בשלהי מאי נתקבל מברק בלתי־צפוי לגמרי מבריסל, בו בישׂר לו האיש שהוא מגיע בשבת הקרובה לפאריז ויתאכסן במלון פלוני־אלמוני, ונא להתקשר אליו שם בסוף השבוע, לטלפון כך־וכך; ודרישת שלום חמה “לכולכם”. משטלפן לשם אלכסנדר, בשבת אחר־הצהריים, נענה לו מנשה תיכף ומיד, כאילו רק לצלצול ממנו הוא מחכה, וזירזוֹ לבוא אליו עכשיו. "כן, למה לא?! " קרא הלה בקוצר־רוח, כאשר שמע בקולו של אלכסנדר נימה קלה של היסוס, "שנים לא ראיתי אותך, לעזאזל!… אפילו בהליכה אתה מגיע אלי ברבע שעה, עשרים רגע… בסדר? אז אני מחכה לך! … "

המלון, שאליו אכן הגיע אלכסנדר ברגל, מקץ כחצי שעה, היה מוכּר לו בשמו בלבד, אך הוא הופתע מהידורו, ממדי־השׂרד של משרתיו ומהליכותיהם אומרות־ההוד. מעלית מהודרת העלתה אותו לקומה הרביעית, ושם חיכה לו מנשה בדירת־מלון בת שני חדרים מרווחים, מרוהטים לתפארה, וכל כולו שופע חיוכים וחיבוקים, חיבה וצהלה. דומה היה שהעלה בשר מעט, גם קנה לו הליכות וגינונים של איש העולם הגדול: חליפה לפי מידה, עניבת משי תואמת עם פריפת יהלום, שעון זהב, טבעות ועדיים ונעלי עור רך ובוהֵק, שערו עשוי היטב גם משוח ברילנטין ובשרו נודף ריח שמנים טובים.

“עושה רושם שאתה מצליח בעסקים,” סיכם אלכסנדר את מראה עיניו, מתאמץ לשַווֹת לקולו צליל של קורת־רוח.

“אם זאת מחמאה, אני מקבל,” הצטחק מנשה, ותָכף והציע: “בוא נרים כוסית לכבוד הפגישה הזאת. כמה זמן אתה כבר בחוץ־לארץ? שנתיים נכון?! יש לנו פה קוניאק טוב בארון המשקאות, ‘נפוליאון’… או שאתה מעדיף משהו אחר?”

“אני סומך עליך, מנשה,” התרצה לו אלכסנדר.

"לחייך, ולחיי כל המשפחה! " קרא מנשה, עיניו מפיקות אור של ידידות.

“לחיי מירה והילד,” החזיר לו אלכסנדר בהרימו את כוסו שלו, "איך קוראים לו, שכחתי… "

“יוסף־חיים… יוסף,” השיב מנשה כמתוך זחיחות־הדעת. “זה על שם אבא שלי, עליו השלום… אתה רוצה לראות תמונה של התכשיט הקטן… הנה, הסתכל… פה זה מיום־ההולדת של שנתיים… מה דעתך? ממש גבר קטן. זוננשיין אמיתי, חה־חה, נכון?”

אחר כך רכן אל הטלפון ובגרמנית מצוחצחת ביקש משירות־החדרים שיביאו טס עם כְּריכוֹנים לשני אנשים. “ושזה יהיה מושלם” הוסיף בגיחוך עצור.

“לא ידעתי שאתה כל־כך חזק בגרמנית,” התפעל אלכסנדר.

“לא כל־כך, אבל בוודאי יותר מאשר באנגלית, ועל צרפתית, כמובן, אין מה לדבר! מצד שני, נוכל אולי לפטפט בספרדית, שבה אתה, כמובן, חזק מאד… אתה יודע שבשנה שעברה הייתי בסך־הכל קרוב לששה חודשים בארגנטינה, עם מירה ויוסי… כן, עשינו שם עסקים לא רעים… והגרמנית שלי היא מגיל צעיר מאוד, עוד מזמן המלחמה. הצבא הגרמני היה אז בכל מקום בארץ, וכמה קצינים היו מבקרים באופן קבוע אצל אבא שלי. מהם אני למדתי אז… ואתה אולי שמעת שאחד מהם, דוקטור זייפרט קוראים לו, בא לא מזמן לארץ והציע לי לעשות איתו שותפות קבלנית, בתור נציג של קפיטל גרמני, ועם עוד דוקטור אחד שבא לא מזמן מאוסטריה וגר בחיפה, אינג’ינר קיפר… אצלם הרי כל אחד הוא לפחות דוקטור… ואני מקווה שגם איתם נוכל לבנות הרבה, בייחוד שבמצב של עכשיו בטח יתחילו לבוא לארץ אנשים מגרמניה, אנשים בעלי רכוש ובעלי דרישות. הם ירצו סטנדרד אחר של בנייה, לא כמו שהיינו רגילים עד עכשיו… אבל עוד נגיע לזה יותר מאוחר. בינתיים, דע לך שאני חייב לך התנצלות, ופיצוי.”

על תמיהתו של אלכסנדר השיב לאמור שמנהל־הפנקסים הראשי שלו, שהתחיל בבדיקת פנקסיהן של חברות שונות שלו משנים קודמות, גילה שהצטבר חוב לזכותו של האינג’ינר שטייגר – אמנם לא הרבה אבל בכל־זאת, כלומר, עם הריבית, זה סכום של 25 לא"י בערך. והואיל והאינג’ינר שטייגר הוא האדם האחרון בעולם שהוא ירצה להיות בעל־חוב שלו, הרי בזה הרגע הוא שולף מעטפה ובה כל החוב הזה כולו, בפרנקים צרפתיים, לפי השער הרשמי. בבקשה!

"אתה ממש מציל אותי! " לחש אלכסנדר בהתרגשות וקם על רגליו, ולאחר שנתן את הסכום בכיסו נשק לו בחום. ומנשה אף הוא החזיר לו, גם היטיב לנמק: "זה פשוט מאד… תשמע, אצלי דבר ראשון בחיים זה חברות וידידות. כל דבר אחר בא אחר־כך! "

ואחר־כך, בעודם מיטיבים את ליבם בכריכונים המשובחים שהגיעו מלוא הטס – קוויאר פרסי שחור וסלמון נורווגי אדמדם, קממבּר של נורמנדי ונקניק מלִיוֹן – פתח מנשה בעניינים של הספקת נשק. “היו לי כמה שיחות בארץ עם האנשים שאצלם הכל סודי־סודות… אתה הרי יודע למי אני מתכוון… כולנו יודעים שנחוץ לנו נשק באופן דחוף. המחסנים ריקים, וצריך למלא אותם כמה שיותר, וכמה שיותר מהר… כמו שאומרים: כל הקודם זוכה… ובכן, דווקא בזכות הקשר שלי עם ד”ר זייפרט היתה לי אפשרות, אני חושב, להשיג נשק ותחמושת מאיכות מעולה במחיר הזדמנותי, מגרמניה ומאוסטריה, ואפילו משווייץ, וחשבתי שהאנשים האלה, ומי שמאחוריהם, צריכים להיות מעוניינים… יכול היה לצאת מזה גם רווח יפה בשבילנו בתור מתווכים ומארגנים, אבל מה רע בזה? סוף־סוף, לנו יש פה גם סיכון לא קטן, אז, כמו שאומרים, לפי הצער השׂכר. אתה מכיר את הביטוי, לא?… אבל מה? האנשים האלה הרי לא מבינים כלום במסחר, והם עצמם דלפונים אחד־אחד, אז במקום לגשת לעניין התחילו לשאול מי מהאנשים שלהם מכיר אותי, ומי יוכל להמליץ עלי. כאילו שמנשה זוננשיין אתמול נולד, או שהוא איזה ירוק שאתמול ירד מהאונייה, ואף אחד לא שמע עליו ולא על המשפחה שלו… טוב, אני הזכרתי פעם את שמך. ידעתי שהאנשים הללו מכירים אותך, ויתחשבו בדעתך. והאמת שאני סמכתי עליך… גם זה שאתה עצמך יושב עכשיו באירופה יכול רק לחזק את העניין… בסוף הודיעו לי שזה ‘לא אקטואלי’, ואני הבנתי מאחד מהם שאתה לא היית מוכן להמליץ… לי פשוט חבל שהעסק הזה לא הסתדר, כי זאת יכלה להיות תוספת אדירה למחסנים של ה’ההגנה‘, אין לך מושג עד כמה – וה’הגנה’ זה, סוף־סוף, אנחנו כולנו!… אבל עליך אני בכלל לא כועס, תאמין לי. קודם־כל, אם אתה רצית להרוויח מן הענין הזה בעצמך, זכותך! אני יכול בהחלט להבין; מה עוד שאני מבין שאצלכם המצב פה די מזופט והפרוייקט שבשבילו באת לפאריז הוא ‘קאפוט’. אפילו שאצלי, כמו שאמרתי לך, ידידות זה לפני הכל, אני יכול להבין שאנשים מוכרחים קודם־כל לחשוב על האינטרס שלהם – – "

“תשמע,” התגבר אלכסנדר רגע על מבוכתו ומחה, "אל תציג את זה כאילו היה לי פה איזה אינטרס… "

"די עזוב את זה! " הפסיקוֹ מנשה. "אני סיפרתי את זה רק מפני שכל־כך הרבה זמן לא התראינו… כמו שאני החזרתי לך חוב ישן כדי למחוק אותו, כך גם את זה סיפרתי בשביל למחוק את העניין מהזיכרון של שנינו… ואני גם רוצה להוכיח לך שאין לזה שום ערך בין ידידים. עסק אחד יותר, עסק אחד פחות – תאמין לי, אצלי זה לא משַׂחק. יש לי די… ועכשיו, אני צריך אותך בשביל עסק אחר, פה בסביבה, ואופן דחוף. עניין שגם יוכל להכניס לך, בלי לקפח אותי, חה־חה! "

בשביל החברה הקבלנית החדשה, של השותפות עם זייפרט וקיפֶּר, צריכים להזמין בקרוב ציוד מכני מסוגים שונים, שלא להיות תלויים במשכירי ציוד. אולי מגרמניה ואולי מבלגיה. מן הצד של גרמניה מטפלים אנשים של זייפרט, ומנשה קיבל על עצמו לבדוק, ובסופו של דבר אולי גם להזמין, לאחר שיוסכם בין הצדדים, מה שיתאים להם מבלגיה. בשביל זה הוא זקוק לא דווקא למהנדס־מכונות אלא למהנדס יותר כללי שמתמצא בבנייה, וגם אדם שהוא מכיר אותו וכיכול לסמוך עליו. “אז נו, תגיד אתה,” הוא פונה במאור־פנים אל אלכסנדר, “מי מתאים לי יותר ממך!?”

“מתי זה צריך להיות?” שואל אלכסנדר בנחת, מכסה התרגשותו.

במשך השבוע הקרוב, משיב לו מיטיבו. יש לו כמה פגישות פה בפאריז – הערב, מחר, וביום שני – אז אולי יעלו לרכבת לבריסל ביום שלישי, או ביום רביעי, לכל המאוחר, כלומר, אם אלכסנדר יספיק להתארגן עד אז. אבל גם אם יספיק, יש כאן תנאי אחד מוקדם: “למען הרושם,” לפחות, הם צריכים שניהם להתאכסן במלון ממדרגה גבוהה, “כמו זה למשל,” מסביר מנשה. וגם להיות לבושים כמו שצריך, שיבינו שכסף גדול עומד מאחוריהם, כי גם אלכסנדר יוצג כ“מהנדס ראשי של החברה”. לכן, הואיל ויש להניח שעד עכשיו לא הוצרך ידידו להקפיד על לבושו במיוחד, הוא מציע שביום שני ימצאו שניהם זמן “לארגן” לו לאלכסנדר כל מה שנחוץ להופעה “סולידית אבל אלגנטית”. והוא הזדרז להוסיף: "אל תחשוב שאני באתי לעשות לך טובות. אדרבה: אתה תעשה לי טובה אם תסכים. ובעד הימים שתקדיש לנסיעה אני אשלם לך בעין יפה. אני מבטיח לך… תביא בחשבון בין חמישה ימים לשבוע. "

כשנכנסו שניהם, בבוקר יום הרביעי שלאחר־כך, לרכבת המהירה פאריז־בריסל, והתרווחו בתא שהוזמן בשבילם במחלקה הראשונה, שאל אלככסנדר כמהתל את איש־חסדו היכן עומדות התוכניות המשותפות שלו ושל עדנאן פאכורי. מנשה לבש כובד־ראש והסביר שהשותף הספיק לעשות גדולות וכבר ריכז בידו כ – 300 דונם קרקע ממוכרים שונים, אלא שעדיין אין זה גוש אחד רצוף, וזה חיסרון גדול מפני שהתוכנית היא להקים שם עיר־גנים חדשה על שטח של 1,200 דונם לפחות. זה דבר שדורש מאמצים אין קץ, עבודה שקטה וסבלנית, בשיתוף עורכי־דינים, שייחי’ים, מוכתרים ואמאמים, קציני מחוז וקציני משטרה, אבל פאכורי, כאמור, פועל בהתמדה ובתבונה. בינתיים גם התחיל להוציא עיתון יומי, בערבית, כמובן. והוא, מנשה, משתדל לעזור לו כמידת יכולתו.

“אתה עוזר לו?” נתמה אלכסנדר. "מה זה, כסף חסר לו לפאכורי? אני מתאר לעצמי שהוא יכול לקנות עשרה כמוך, לפחות. "

“נדמה לך,” השיב מנשה. "בשביל שיוכל לקנות אחד כמוני הוא צריך קודם למכור לא מעט רכוש. ואלה אנשים שאינם אוהבים למכור רכוש שלהם. של אחרים, כן; שלהם, רק מאוד־מאוד ביוקר… אבל יש תחומים שבהם דווקא אני יכול לעזור לו, והרבה. אולי, בעזרתם של אנשים נוספים – – "

אך כאן עצר בדיבורו; כפי הנראה, מחשש שיחליק ויגלה יותר מדי.

הרכבת כבר יצאה מפרוורי הכרך והיתה חולפת ביעף בנופים של מישור ושדה ויער כאשר הפריח אלכסנדר, בטרם ישובו לעיין בקונטרסים, פרוספקטים ומסמכים שמילאו את תיקי שניהם: " נדמה לי שאתה עובד קשה בשביל להיות מספר־אחד בארץ־ישראל, ובזמן הקרוב ביותר, אולי אני טועה?"

"למה לא, חביבי? רק שלא תיתן לי עין־הרע!… קודם־כל, אני התחלתי מבסיס טוב, בקרקע ובכסף. ואל תשכח: יש גם אשה טובה וחכמה בעלת חוש טבעי לעסקים. אין לזלזל בזה… ואני מוכן להודות: אני עובד קשה, זה נכון, אבל אין סיבה שבעוד עשר, שתים־עשרה שנים, למשל, אני לא אהיה מספר־אחד, כמו שאתה אומר. ואז אוכל לנוח, ואולי לחלק את ניהול העסקים בין כמה אנשים נאמנים, אם יוכיחו עד אז שהם מסוגלים לקדם את העסק. אין סיבה שקָרָסוֹ או וָלרוֹ, מָכנֵס או איזקסון, דיזנגוף או ליטבינסקי יהיו יותר חשובים בשוק ממנשה זוננשיין… אני לא מדבר, כמובן, על ערבים עשירים, מוסלמים או נוצרים, שלא מעט שנים צריכות עוד לעבור עד שאפשר יהיה להתחרות איתם. אצלם זה הרי הצטבר פה במשך דורות! "

כאשר חצו את הגבול הבלגי, שאל אלכסנדר את מנשה אם יחזור איתו לפאריז או שמא בדעתו להישאר בבלגיה, או לנסוע למקום אחר. אולי הביתה, ואולי לארגנטינה, למשל?

“אני וודאי אצטרך להישאר כמה ימים בבלגיה כדי להגיע להסכמים ממשיים עם הסַפּקים שעליהם נחליט,” השיב, מודד ושוקל את מלותיו. "אחר־כך? הכל תלוי. דברים מתרחשים וזזים כל הזמן. ככה זה בעולם העסקים. יכול להיות שאסע דווקא לימים אחדים לברלין. "

“ברלין?” השתומם אלכסנדר. “במצב הזה?”

“אל תהיה נאיבי, סשה,” הטיח בו ידידו. “אתה באמת חושב שאם היטלר נעשה ראש־ממשלה אז אנשים יפסיקו לדבר ולעשות עסקים עם גרמנים? ואולי יקרה דווקא ההיפך מזה. אתה יודע בכלל שנציגים של הציונים מנהלים כבר כמה שבועות משא ומתן מאוד רציני עם גורמים חשובים בממשלה של הנאצים על דברים מאוד גדולים. למשל, על הסכם שלפיו יהודים שרוצים לעזוב יביאו את ההון שלהם לארץ־ישראל בצורת תוצרת תעשייה – מכונות ודברים כאלה – ואז סוחרים וסוכנים משלנו ישווקו אותם בכל הסביבה. גם בארץ וגם מחוצה לה. נסה רק לחשוב מה זרימה כזאת של אנשים וקפיטל ומומחיות יכולה לעשות בשבילנו! יכול להיות שאנו צריכים לחכות לפרוספריטי שלא היתה כמוה אצלנו… זאת אומרת שהצרות שאולי – אולי! – יסבלו מהן היהודים הגרמנים תהיה להן השפעה חיובית מאוד עלינו, נכון או לא?”

הדברים, מוסיף מנשה ומרצה באזני אלכסנדר, לא תמיד הם כמו שזה נראה מבחוץ. בכלל לא. לפעמים יש להם שני פנים, שלושה פנים, ולפעמים האמת היא בכלל ההיפך ממה שאומרים. מי שקצת חושב מבין שזה יסוד עיקרי בחיים, ובפרט בחיי הכלכלה. אנשי־עסקים אמיתיים לא צריכים להחשיב את החיצוניות, את ההכרזות, ההבטחות, הדיבורים, האיומים. הם צריכים לבדוק מה “השורה התחתונה”.

ואם לדבר בצורה יותר רחבה, אז שכנא רשקס, למשל, חושב שדווקא מן השלטון של היטלר יכול לצאת שינוי עצום לטובה במצב שלנו בארץ, אם רק נדע לשחק בקלפים הנכונים… ואני רוצה להגיד לך: שכנא הוא בן־אדם שרואה רחוק וחושב רחוק, למרחק של שנים. אנשים רגילים לזלזל בו, ולפעמים הוא מרגיז אנשים בכוונה, אבל לפעמים יש לו רעיונות מבריקים שלא תשמע מאף אחד אחר, והוא מנתח דברים בצורה מאוד חריפה ומיוחדת…

מנשה אינו אומר שכל מה ששכנא אומר מקובל עליו, אבל כדאי לשמוע אותו. יש על מה לחשוב. הוא, למשל, טוען מזמן שעם האנגלים אנו גמרנו את השותפות; אם היתה פעם שותפות בכלל, הם גמרו אותה. כי לבריטניה באמת יש אינטרסים מאוד חשובים בארצות הערביות, ובהודו, וחשובים להם המוסלמים בהודו בתור משקל נגדי להודים עצמם, שכבר לא מוכנים לסבול את הכיבוש הבריטי. במאזן הזה אנחנו באמת דבר מבוטל, ואפילו מפריע. לגרמניה, לעומת זה, אין אינטרסים עולמיים כאלה. היא רוצה להיות מעצמה מרכזית באירופה – או שהיטלר רוצה שהיא תהיה – ואצלנו במזרח הוא לא מחפש לו אימפריה; הוא רק צריך להפריע לאנגלים לנצל בשקט את המונופול שלהם. ומבחינה זאת, הרצון שלו להיפטר מן היהודים שלו, וההשפעה שלנו בעולם היהודי, יכולים להיפגש ולהביא תועלת יוצאת מן הכלל לאינטרסים שלו ושלנו…

“ואתה חושב שזייפרט ואתה תוכלו לעשות מזה עסקים?” מטיח אלכסנדר.

“תשמע, חביבי! אין בזה שום דבר רע אם עושים עסקים,” מתלהט הידיד. "פעם לתמיד צריכים כולם להבין את זה. עסקים זה לא עניין של אהבה, או של מוסר. בעסקים זה כמו בפוליטיקה: אף אחד לא פסול, אף אחד לא קדוש. עושים עם מי שכדאי, לא דווקא עם היפים והצדיקים. אני רק מקווה שהמנהיגים שלנו יכניסו להם את זה לראש, ואז יהיה הרבה יותר טוב בארץ, לכולנו. "


הם הגיעו לבריסל בשעה מוקדמת של אחר־הצהריים. בבית־המלון, שבו הזמין מנשה חדרים מראש, ברחובה הראשי של העיר, כבר חיכתה להם הזמנה לארוחת־ערב עם מנהלי היצוא בחברת “בלקונסטרוקט” לציוד בנייה. כמעט שבעה ימים תמימים היו נתונים בסחרחורת עוצרת־נשימה של סידורים, פגישות, בדיקות, ניסויים ומשאות ומתנים. מקץ שבוע ימים, בבוקר יום רביעי, סיים אלכסנדר את חלקו, ובעוד שניהם מתיישבים לאכול פת־שחרית של פרידה בחדרו של מנשה הניח הלז מעטפה על צלחתו. “זה שכרי, אני מתאר לעצמי,” תלה מבטו במנשה. הלה חייך במאור־פנים, והחריש. “מה זה, לירות סטרלינג?” השתומם המקבל, והנותן הנהן בראשו. “מאה?” הוסיף אלכסנדר ושאל, כמי שציפה אולי ליותר מכך. "כן. אבל מה שמגיע לך, לפי חשבוני, זה רק חמישים. את היתר אתה מקבל כהלוואה. " הוא חייך במתיקות והוסיף: "יותר טוב לי שאתה תהיה חייב לי ולא אני לך. רק תחתום לי שם, בפתק על־יד זה, שאתה מאשר את החוב. " ולאחר עוד הרהור, שב והוסיף: "אם זה נראה לך מעט מדי, תגיד לי. אבל תזכור גם איזה הוצאות היו לי עליך בנסיעה הזאת. לפי דעתי, זה שכר הוגן מאוד. "

“בסדר,” נהם אלכסנדר וחתם לו. "אני צריך כבר למהר. ב – 10 יש לי רכבת בחזרה לפאריז, נכון? אין ספק, אני חייב לך הרבה תודה. ועשיו, כמה זמן אתה חושב עוד להישאר כאן? ולאן תיסע אחר־כך אתה כבר יודע? אולי בכל־זאת תעבור עוד פעם בפאריז, ותתפנה לראות גם את ארנה והילדות? ואיפה מירה שלך עם הילד? עד עכשיו לא שאלתי אותך. באמת בושה! "

“אתה תתפלא אבל הם כל הזמן בבואנוס איירס. למעשה השארתי עליה את כל העסקים שלנו עם הארגנטינה. היא מנהלת אותם נהדר. והיא מדברת כבר ספרדית כמעט כמו חואניטה. איתה ועם בן־הדוד שלך היא נפגשה הרבה… מה שנוגע לפאריז, קשה לי להאמין שאני אספיק הפעם. אולי בסיבוב הבא… ועוד קודם נדברתי עם עורך־הדין מליכּיאן – הארמני ההוא… ודאי שמעת עליו. בכל־אופן, הכי טוב והכי יקר בארץ־ישראל – שנמצא עכשיו באיסטנבול בקשר לאיזה משפט גדול, ואם אני מודיע לו שהכל מוכן אז אחכה לו קצת פה והוא עולה לאוריינט אקספרס ומגיע ביומיים־שלושה לבריסל. או שהוא לפחות שולח, אולי אפילו באווירון, את העוזר הכי מוצלח שלו. את המברק אני שלחתי כבר אתמול.”

ואם השותפות הקבלנית הגדולה זוננשיין־זייפרט־קיפר עוד לא תהיה מוכנה לנצל מיד את כל הציוד העצום, החדיש והיקר הזה שהיא תזמין מבלגיה, מַקשה אלכסנדר.

אין מה לדאוג! כל מי שיצליח להביא ציוד מכני לבנייה, באיכות כזאת ובכמות כזו, אם לא יפעיל אותו בעצמו, הוא יוציא את ההשקעה שלו במשך שנה וחצי אם יחכּיר או ישׂכּיר את המכונות או שימכור אותם למעוניינים – ואז יוציא מיד דווח נקי של 30 עד 40 אחוז, לפי מחירי השוק. ואם נסכים שהביקוש יעלה בקרוב פי כמה, הרי בין כה וכה עשינו עסק מצוין.

“הנה, למדת משהו. קיבלת שיעור חשוב חינם אין כסף,” התלוצץ מנשה.

ואם בהכרת־טובה מדובר, המשיך, הרי חייב אלכסנדר לדעת שאפילו הדיירים ששׂכרו את הצריף שלהם, בזכותו של מנשה הגיעו אל ארנה. ישאל אותה, אם לא סיפרה לו בעצמה. איך היה הדבר? אותם שני האחים דוידוף, שהתגלגלו חצי שנה בדרכים עד שהגיעו עם אחותם לארץ, אחרי ששכן מוסלמי מכובד הודיע בפירוש שהחליט לקחת אותה לאשה, אם תרצה ואם לא תרצה, עצרו אותם בתחנת־המכס בראש־פינה והיתה סכנה שיגרשו אותם. חבר אחד שלו מצפת, שמטפל במקרים כאלה, טלפן אליו וביקש שיעשה משהו. אז השיג מנשה בטלפון את הקצין האנגלי מראש־פינה, שאותו הוא מכיר לא מאתמול, והסביר לו את המצב, והבטיח לו מה שמבטיחים במקרים כאלה, ועוד באותו ערב היו שלושת הבּוּכרים בפתח ביתו של מנשה. הוא דאג להכניס אותם לאיזה מלון, דאג שיאכילו אותם, וכשהתברר למחרת שקצת כסף יש להם והם רוצים קודם־כל מקום לגור בתל־אביב או בסביבה, לקח אותם בעצמו באוטו והוריד אותם ליד הצריף של שטייגר, והסתלק משם, כי ממש לא היה לו פנאי. כך הכל הסתדר על הצד היותר טוב.

“אתה רואה?” התריס כמנצח בסוף הסיפור. "לא רק עסקים עושה מנשה. לפעמים, ככה, גם קצת מעשים טובים!… ודע לך שבינתיים האחות כבר הכירה גבר ירושלמי, גם הוא משפחה בוכרית, עשיר כקורח וגרוש, שהתאהב בה עד לשיגעון והם כבר קבעו תאריך לחתונה שלהם… איך אומרים? המתחיל במצווה, אומרים לו גמור. אני אמנם לא אחראי לשידוך, אבל המצווה שעשיתי גלגלה את כל השרשרת. ואני מרשה לעצמי להתגאות בזה. "

שוב באו לו לאלכסנדר חודשים של אפס־מעשה, אלא שהסכומים ששלשל מנשה לכיסו באותם ימי אביב עסקניים ייצבו את מצב־רוחו כמו גם את מצב קופתו; גם המחלצות שלבש לצורך הנסיעה לבריסל ונותרו ברשותו סייעו, למרבה הפלא, לחזק את בטחונו־העצמי. ואם לא היה די בכך, אף התחיל מנשה לטלפן אליהם למלון מכל מיני תחנות בדרכיה של אירופה, לבקש שירותים קטנים (אף תמוהים לפרקים), ולשלוח אחר־כך המחאות־דואר על סכומים של 10 לירות, או 20, או אפילו 50, בצירוף בקשה לאשר את קבלת הסכום כהלוואה.

“לא מוצא חן בעיני המשחק הזה,” היתה ארנה קובלת.

“מדוע את לא מבינה?” היה בעלה מתרץ. "הוא מעונייין לעזור, ויש לו אפשרויות, אבל הוא לא רוצה לתת לנו הרגשה שהוא ‘מפרנס’ אותנו… אדרבה: אני חושב שזה יפה מאוד, ושבעצם הוא אינו מתכוון בכלל לדרוש את פירעון ה’הלוואות' האלו. "

"סשה, שמע מה שאני אומרת: זה יותר מדי נחמד. יש כאן משהו חשוד. "

וכמו כדי להפיג כל הרגשה של שעמום או חוסר־מעש, הגיע ערב5 חג ה־ 14 ביולי אות מוסכם מאלפרד. בשיחתם הטלפונית אמר אלכס שהוא מתכוון לחזות עם הילדות במצעד של יום־הבסטיליה, ואם טוב הוא בעיניו ייפגשו לפנות ערב מחר.

כאשר נפגשו, על ספסל באחד הפארקים, חזר אלפרד תחילה על שבחים שחלַק לאלכסנדר כבר קודם בזכות התפקיד שמילא בהצלחה בנמל קניגסברג, אף סיפר על התרגשותם של אישים מרכזיים בארץ בהגיע המשלוח לתעודתו. אחר־כך העלה את הצעתו החדשה: עוד משימה בגרמניה, בתנאים שעכשיו אולי יהיו מסובכים יותר, בשים לב לשינוי הפוליטי שהתחולל שם. הפעם מדובר בנמל־יציאה אחר, לא בים הבלטי אלא בים הצפוני, מרחק שעות אחדות בלבד ברכבת מפאריז, אלא שהפעם הדברים אמורים לא בשילוח בלבד אלא גם בהשגת ה“סחורה” גופה. לכאורה הרי זה קשה יותר, ובפרט עכשיו, אבל רק לכאורה, כי מצד שני יהיו עכשיו בגרמניה עצמה יותר אנשים המוכנים לתת יד להשגת מטרות כאלו: הן יהודים, בעלי מעמד ובעלי יכולת, שהתעוררו לעמוד על דעתם ולא יירתעו מלהסתכן במה שקרוי “הפרת חוק”, והן לא־יהודים שהם ממילא אויבים בנפש למשטר החדש, בייחוד אחרי התעלול של שריפת הרייכסטג ומה שבא בעקבותיה.

איש אחד כזה, בעל פוטנציאל חשוב במיוחד, המשיך אלפרד, הוא אדם בשם סלומון מנדס, היושב בפאריז מזמן והוא עצמו יליד המבורג, בן למשפחת רמת־יחשׂ, ממוצא ספרדי־פורטוגזי – –

"אתה מתכוון להולל ההוא, רודף השׂמלות, בעל מכונית־הספורט האדומה, זה שהיה קודם סַמל בלגיון־הזרים?! " לא התאפק אלכסנדר ונכנס לתוך דבריו.

אמנם כן, הזעיף אלפרד ואישר. אבל כדאי לגשת אל האיש בלי משפט קדום. עלייתם של הנאצים לשלטון במולדתו חוללה אצלו שינוי־ערכים מדהים. מאז פגש פה בפליטי המשטר הנאצי השתנה האיש לבלי הכר. ממש לא מכבר השתתף באסיפה שבה מסר שליח אחד מהארץ אינפורמציה על רצח חיים ארלוזורוב ועל המצב ביישוב בכלל, ואותו מנדס ההולל התרשם במידה לא תיאמן ומיד אחרי גמר ההרצאה ניגש אל השליח ושאל במה יוכל לעזור; הוא מוכן להתמסר לכל פעילות שתידרש ממנו. בו־במקום הציע לו השליח לטפל בארגון של חוות־הכשרה גדולות לבני־נוער מיוצאי גרמניה שירצו לבוא ארצה. הוא ביקש תחילה 24 שעות למתן תשובה, אך עוד לפני תום המועד הודיע לחברת “של” שהוא מתפטר ממשרתו אצלם, ואפילו הספיק מאז למכור בית־מסחר מצליח שהיה לו כאן בעיר. ימים מעטים אחרי שקיבל את התפקיד של ארגון חוות־ההכשרה שמע על כך אלפרד, ולא איחר לפנות אליו ולשאול אם יהיה מוכן גם לקבל עליו מדי פעם, תוך כדי כך, גם תפקידים, לא נטולי סיכון, שנסיונו הצבאי וגישתו לכלי־נשק אולי הכשירו אותו להם במיוחד, מה עוד ש“אין לנו הרבה אנשים בעלי הכשרה מתאימה כמוך”.

סלומון מנדס הבין מיד במה מדוּבר, ומיד הסכים, והמדובר הוא שוב בניסיון, נועז קמעה, להשיג נשק ותחמושת בתוך גרמניה, תוך כדי ניצול הניגודים החריפים שיוצר המשטר הנוכחי בחברה הגרמנית ובמנגנון הממשלתי, למרות הפחד שאוכל שם כל חלקה טובה. ובשיחות שניהל איתו אלפרד מאז, העלה מנדס רעיונות שנראים בהחלט פוריים ומעשיים, בייחוד לאור הקשרים שלו בצפון־מערב המדינה – משפחתיים, חברתיים ואפילו עסקיים. ברור לו לאלפרד בהחלט שהאיש בעל “פוטנציאל חשוב במיוחד”, כמו שכבר נאמר, אבל צריך שיתלווה אליו מישהו כמו אלכסנדר, בוגר יותר, שיוכל אולי לתרום לשליחות משותפת כזאת את שיקול־הדעת ונסיון־החיים שלו.

יש סיכוי, אגב, הפטיר אלפרד שכמה פעילי מפלגה נאצים בדרג בינוני בהמבורג יהיו מוכנים לסייע.

ועוד הוסיף שמהנדס כמוהו יוכל לתרום תרומה חשובה הואיל והכוונה היא להטמין את הציוד שיושג בחביות מלט שאותן ישלחו במסילה לנמל אנטוורפן ומשם באוניות לארץ, וחיוני הוא ממש שיהיה פיקוח של מהנדס על הצד הזה של הפעולה.

“מה אתה אומר?” סיים אלפרד.

“אוכל גם אני לקבל 24 שעות למחשבה?”

“אפילו 48,” השיב אלפרד. "ממילא לא חשבנו לגשת לעצם הענין לפני חודש אוגוסט.

מנדס ושטייגר עברו את הגבול הגרמני באמצע אוגוסט בנקודות שונות ובהפרש של כמה שעות. לשטייגר הושגה אשרת־מעבר בדרך לדנמרק שהתירה לו, לשהות בגרמניה עד 21 יום, עם צאתו מצרפת ועם שובו אליה. לא כך, כמובן, היה דינו של מנדס, שמעולם לא ויתר על דרכונו הגרמני ולא הוצרך אלא לחדשו, וזאת השיג בעזרת איש־ביניים שמהלכים היו לו בקונסוליה הגרמנית באמסטרדם.

השניים נפגשו בהמבורג, אצל ידיד־נעורים של סלומון מנדס. הם אכן פעלו כצוות יעיל, מסור ומאוזן להפליא, ותוך זמן קצר יצרו קשר עם יהודי גרמני לא צעיר בשם יוהאנס ריכטר (או פון ריכטר), אף הוא ממשפחה מקומית ותיקה, בעל עיטור צלב־הברזל בזכות שרותו בצוות צוללת במלחמת־העולם, צירוף תמוה למדי של גרמני לאומי גאה ויהודי מאמין. מעלתו העיקרית, לצורך העניין, התבטאה בכך שהיה סוחר נשק ותיק ומנוסה ובעל קשרים מסועפים, ועדיין הורשה להמשיך בעיסוקו. הוא היה איש אמיץ־לב ביותר, חף למעשה מקשרי־משפחה, בעל חוש־הומור וחומד הרפתקה. אם אכן צלחה לבסוף שליחותם של השניים, היה זה בראש ובראשונה בזכות אותם נתונים שהביא עמו האדון יוהאנס ריכטר. פעם או פעמיים כאשר היה אחד משניהם על סף הסתבכות קשה, אותו ריכטר הוא שסוכך עליהם וחילצם מצרה, אם בדורון ואם בשלמונים; ועל הכל, בחוצפה.

מקץ שבועיים לערך הועמסו חביות המלט בקרונות רכבת ונשלחו לסוכן באנטוורפן, ואלכסנדר השגיח על הטעינה, מטעם הקונה. מיד אחרי־כן מיהר לנסוע לדנמרק. הוא לא חזר משם לגרמניה אלא ירד באונייה לאנטוורפן, שאליה הספיק להגיע לפני תחילת טעינתה של האונייה שפּניה אל הלבנט. משם נסע ברכבות, כעבור יומיים, לאמסטרדם. בבית־הקפה שבו נדברו להיפגש מצא כבר את מנדס מחכה לו בקוצר־רוח. הלז הודיע לו שמעתה ייקרא רק שלמה, לא סלומון. לפאריז הגיע כל אחד מהם בנפרד, בשבוע הראשון לחודש ספטמבר, אך עם אלפרד נפגשו שניהם יחד, לסכם את הפעולה ולחפש דרכים להמשכה.

אבל אלכסנדר ביקש מיד מאלפרד שיפטור אותו מן ההמשך. “עשיתי מה שנדרש ממני,” אמר, "אבל אני מרגיש שנשארתי בלי עצבים. אם אצא עוד פעם, אני בטוח שאעשה איזו שטות ואכשיל את הכל. זה כבר באמת לא בשבילי… אל תשכח, אלפרד, שאני כבר בן למעלה מחמישים. "

“זה כל היופי שבמצב,” החזיר לו הלז. “קשה לחשוד בך. ובפנים כמו שלך אפשר לעבור במקומות שכל איש צעיר ייחשד בהם באופן אוטומטי.”

“תודה על המחמאה, אלפרד. אני באמת מבקש להתחשב ולשחרר אותי מן העסק הזה. ואני גם מתכוון לחזור בקרוב לארץ. ממש בקרוב.”

בכך תמה פעילותו של אלכסנדר שטייגר כמבריח נשק וגונב־גבולות. הוא גם חדל מנסיונותיו למצוא תעסוקה בפאריז. לא נותר להם אלא לחכות לפינוי הצריף. בדצמבר הודיע ה“דוד” מָקָרוב שנמצא פתרון לבעיה, קצת בסיועו של זוננשיין (שהיה מוסיף לשלוח להם סכום־כסף בכל חודש כ“הלוואה”), וב – 1 בפברואר 1934 יעברו האחים דוידוף לדירה חדשה ונאה שנמצאה להם בירושלים.

מנשה גם התרגל לכתוב מכתב מדי פעם, כאילו היה לו להסיח לידידו הטוב רגשות, חדשות והגיגים. כך, למשל, כאשר חזר אלכסנדר בראשית ספטמבר “הביתה” משליחותו בהמבורג מצא מכתב ממנשה שהסב את תשומת־לבו להסכם שנחתם באוגוסט עם ממשלת גרמניה בכבודה ובעצמה על העברת כספיהם של יהודים האומרים לעקור מגרמניה לארץ־ישראל; בכספים אלה אכן יירכשו מוצרי תעשייה גרמניים שיישלחו ארצה, והבאים אליה מגרמניה יקבלו את התמורה המלאה בלירות פלשתינאיות, כסף עובר לסוחר. “טרנספר ממש, בדיוק כמו שניבאתי לך,” סיכם לאמור, " ובהתחשב בזה אנו ממש, מקווים להרחיב בקרוב את הפעילות שלנו. " דוקטור זייפרט, הוסיף, אופטימי מאוד.

במכתב שהתקבל בתחילת נובמבר סיפר לאלכסנדר שהוא מנסה לעזור בעניין פינוי הצריף משום שהוא רוצה שבקרוב מאוד יוכל אלכסנדר להיכנס לעבודה קבועה אצלו, על־פי הסכם מפורט ומסודר. חוץ מזה, אמר, לקראת ההרחבה הוא עומד להיכנס למשרדים ששׂכר (2 או 3 חדרים) ב“בית הכחול”, בניין המשרדים המודרני ("ממש אירופה! ") שנחנך לא מכבר בלב־לבה של תל־אביב: ברחוב אלנבי מול הדואר המרכזי. שכנא הסכים בפרינציפ לעבור לתל־אביב ולנהל בשבילו את המשרד.

המכתב שהגיע בראשית השנה החדשה, בדואר אוויר/מסירה מיוחדת, היה שונה קמעה בנעימתו. דוקטור זייפרט ייאלץ, כנראה, לחזור לגרמניה ולהפסיק את פעילותו בשותפות שלהם. הסתכסך, כנראה, עם פקידים בקונסוליה הגרמנית, שאינם מרוצים מנוכחותו הבולטת של אזרח גרמני שאינו “חבר־מפלגה”, והללו אף הלשינו עליו בברלין שהוא “מכור ליהודים”, או משהו כזה. אבל דוקטור קיפר נשאר כאן, כמובן, וגם המשרד בלָרנָקָה יוכל להמשיך לפעול. מובן גם שהאפשרויות שפותח הסכם ה“טרנספר” בעינן עומדות. "הייתי רוצה שבהקדם האפשרי תיכנס לעבודה אצלנו. "

במכתב אחרון שקיבל ממנו, יחד עם המחאת־מלווה נוספת על סך 20 לא"י (“להוצאות הדרך”), ממש ערב צאתם לדרך בחזרה ארצה, התפאר שזייפרט עומד להסדיר בברלין את ההקלות המיוחדות שנתבקשו בשביל עדנאן פאכורי, וזה ודאי ימריץ את האפנדי לזרז את ההעברות בטאבּו בפרט ואת ריכוז גוש הקרקעות השלם בשביל עיר־הגנים המתוכננת בדרום בכלל. גם יש כבר שם מצוין בשבילה: תל־מור (הצעה של ש. רשקס! ). אבל הרבה מים יזרמו עוד בירקון עד שיתחיל החלום להתממש. חוץ מזה, חדשות טובות באמת: נמצא איש נאמן בבואנוס איירס שיקבל לידיו את הטיפול היומיומי, ולכן מירה חוזרת בעוד כמה שבועות הביתה, עם הילד. שובם, יחד עם שובה של משפחת שטייגר, יוכל לשמש הצדקה לנשפייה נהדרת. אולי לא?!

קבלתֿ פנים לבבית, מכלֿ מקום, היתה מזומנת למשפחת שטייגר כולה כאשר שבה, בצהרי יום חורף צונן אך שטוףֿ שמש, להתאחד בצריפה הישן בשכונת מונטיפיורי. במבואות הרחוב הצר המוליך אל הצריף תלה ועד השכונה כרזה גדולה ועליה, באותיות אדומות על רקע לבן, נכתב: " לאלכס וארנה שטייגר והילדות ברוכים השבים“, וסמוך לפני הצריף גופו הוצב שולחן מכוסה מפה לבנה ועליו בקבוק יין מתוק וכוסות ורקיקים מסוגים שונים, ומשנכנסה המכונית שבּה הגיעו שבי פאריז מנמל יפו לשכונתם ניצבו שכניהם הקרובים בשורה מאחורי השולחן, ניצה ודיצה בתוכם, וּורשבסקי, זקן השכונה, במרכז, וכאשר נעצרה המכונית ונוסעיה חפזו־יצאו מתוכה, מסמיקים כולם מהתרגשות ומבוכה, פילג ורשבסקי את זקנו הלבן באצבעות רועדות ואדון מרקָדוֹ מזג לו יין בכוסו, והזקן התגבר כארי לעשות את רצון שכניו־מכבדיו ובירך בקול צלול ובוטח: “שהחיינו והגיענו וקיימנו ליום הזה,” והוסיף ואמר מיוזמתו: “ושבו בנים לגבולם. " ואז נשא ראש ועד השכונה מר שבתאי (“שבּסל”) זלקינד, את קולו וביקש לפנות דרך למשוררת אל שולחן־הכבוד. משהגיעה אליו, צמוקה וקטנת־קומה, כמתנצלת על עצם קיומה, קראה שני שירים שחיברה ל”שבים מן הענן” – אחד בעברית, לקהל בכללו, ועוד אחד, ארוך קצת יותר, ברוסית, לה עצמה ולזוג שטייגר. והקהל מחא כפיים כאיש אחד. כולל מנשה זוננשיין, שהתפנה לשעה קלה מכל שאר עיסוקיו והחנה את מכוניתו האמריקאית החדשה, בעל הגג המתקפל, בפאתי השכונה, ועשה כברת דרך ברגל כדי לחלוק עם ידידיה של משפחת ידידו באותם רגעים יקרים של שמחת השיבה.

בכמה מובנים צריך היה עכשו לאחות קרעים, לשפץ ולקומם הריסות, לחזק יתרי אוהל, לנסות להכות שורשים חדשים, ולהתמסר רק לזה בלבד: עיסוק מלא, מן הסתם, לכמה חודשים. הצריף עצמו ודאי שתבע בדק־בית דחוף לאחר כשנה וחצי שבהן התגוררו אנשים זרים מוזרים, וכל הרהיטים, המצעים וכלי־הבית שיוועו להחלפה. אך הצורך הדחוף ביותר, לפחות מצד הרגש והלב, היה להשיב את לבּן של שתי הפעוטות על אביהן ואמן ואחיותיהן הגדולות. למען האמת, נפערה כעין תהום של זרות וחשדנות גם בין שתי הפעוטות לבין עצמן, לאחר שתקופה ארוכה כל־כך הופרדו וכמעט לא נפגשו זו עם זו, ולא עוד אלא שהחלו לחוש קשר רגשי אל המשפחות שבחיקן מצאו להן רווחה ומחסה חם.

“אתה יודע?” אמרה ארנה לבעלה בשעת ערב מאוחרת, לאחר שנרדמו ארבע הילדות, כל אחת בפינתה, והם עצמם התכוננו לעלות על משכבם, תשושים בגוף ובנפש, "אנחנו בסך־הכל משפחה שבורה. עכשיו אנו צריכים להדביק את השברים, רק זה. לא חשוב כמה זמן זה ידרוש. לשכוח את העבודה, הפרנסה, הפוליטיקה, כל מה שאתה רוצה. מוכרחים לטפל רק בזה, כי זה בעיקר עכשיו. "

“במלון לפחות היו מסיקים טוב בחורף. דווקא כאן קור־כלבים. צריך לקחת עוד שמיכה,” אמר אלכסנדר. “וצריך לחשוב על איזה סידור לחימום. למצוא פתרון.”

“אתה בכלל מקשיב לי?” תמהה האשה. “שמעת מה אמרתי?”

“בוודאי. אבל אני לא פסיכולוג. אני מהנדס, אם זכור לך.”

"אז כדאי שנתחלף בתפקידים לכמה חודשים! "

ושניהם פרצו בצחוק והתכרבלו תחת השמיכות.

עתה אכן היתה המנוחה ראש־מעייניו, ראש מאווייו.

ומיום ליום חזקה עליו, תוך כדי כך, הרגשה של תלישות, ארעיות וערטילאות.

השהייה הממושכת בצרפת, וההתחברות (שנקטעה בנחרץ) אל חלומו־שגעונו של דילייני, וגם ההתעסקות החטופה, התוזזנית במילוי מחסנית של ה“הגנה”, נראו לו פתאום בזבוז הרסני של זמן וכוחות נפש – שלו ושל ארנה כאחד. גם מה שעולל אגב כך לילדותיו הצטייר לו כהתאכזרות סרת־טעם, חסרת תכלית.

הוא ילמד את הלקח. שוב לא יהיה רודף־קדים ורועה־רוח, כמו שכתבו בתנ"ך. לא עוד ישגה בהבלים, גם לא ייתן את חילו לענייני הזולת או לעסקי ציבור. לא יעשה אלא לביתו, לביתו החבול והפגוע. מוטב לומר: לגופו ולנפשו שלו בלבד.

ולפני הכל, כאמור, מנוחה: מנוחת נפש. ולכשתימצא זו, אולי להגיע, סוף כל סוף, אל הנחלה.

בצורה מחושבת, שקולה. נאמר: אנוכית. אולי, במידה ידועה, לפי הדוגמה של מנשה. או של ישה. אפילו, מי יודע, בשיתוף איתם.

נחיה ונראה..

"ימים יגידו. "

בינתיים דחה את פנייתו של מר זלקינד, שלאור הנסיון הרחב שוודאי קנה לו בתקופת היעדרו ביקש להעביר לידו את שרביט ניהולם של ענייני השכונה.

הוא גם היה מסויג בפגישת חצות יחידה שניאות לקיים עם פטר שולצה ( גם זאת בבית־הקברות הלותרני של שרונה), אף שהלה הפציר בו שישתדל, באמצעות הקשרים שלו, להביא ל“פעולה רשמית” לתיקון האווירה העכורה שיוצרים חסידי הנאציזם שמושבתו, ואף בכל שאר מושבות הטמפלרים בארץ. הוא חזר וטען שהדבר עלול להביא לאסון – הן ביחסים בין הטמפלרים לבין עצמם והן ביחסיהם עם שכניהם ועם השלטונות. המצב החמיר פי כמה, כמובן, מאז הגיע “אותו האיש” לשלטון בגרמניה. גם כאן, למשל, הוחלף לפני כמה חודשים הקונסול הקודם של גרמניה, איש הגון ונאור, שאף נשוי היה ליהודייה, באדם חדש, נאצי מדופלם. אם לא ייעשה משהו לתיקון המצב ייאלץ הוא עצמו, שולצה, לעקור מכאן. אולי לרודזיה, אולי לאוסטרליה. ממילא כבר יש המרננים אחריו בשכונה שסבתו יהודייה היתה.

וכאשר הוזמן אלכסנדר לשיחה במפקדת ה“הגנה” המחוזית, כדי לקבוע סידורים להשיב לו כמקודם את האחריות על שכונת מונטיפיורי – וזאת אגב פיזור רמזים בדבר שמועות על שליחויות עלומות וכבדות־משקל שמילא בעת היותו באירופה – לא היסס לסרב, אף ביקש לשחרר אותו, לפחות עוד שנתיים, “מסיבות אישיות שאינו חייב לפרטן”, מכל פעילות בארגון. "אבל איך זה? אתה, אלכסנדר שטייגר, שלא פעם היית לנו דוגמה ומופת?! " הטיחו לעומתו. – “ככה זה,” השיב יובשנית, "לכל דבר יש גבול. אני מוכרח להזכיר לכם שאני עכשיו בן 52. מספיק לי. זה לא צחוק. " “אדרבה! " ניסו לפייסו בדברים; “והלא היא הנותנת! אנא אנו באים אם נסמוך רק על בני־תשחורת בכל הדרגים. " ואחד המפקדים, שבחור־ישיבה היה בצעירותו, אף נתלה בנימוק מסורתי ש”מעלין בקודש, ואין מורידין. קל־וחומר ש’מעלים' עם הגיל”. ואם אין די בכל אלה, קם באותו מעמד גם מרקו גירון, תושב השכונה שהחליף אותו זמנית בפיקוד על המקום, והכריז שאינו מוכן להמשיך ולמלא את מקומו של שטייגר. ממילא היתה הכוונה תחילה לשנה אחת בלבד אלא שנתארכה לשלוש כמעט, שלא באשמתו – וגם לו זה מספיק. הכל ללא הועיל. משעייפה נפשו, אף התריס כנגדם: "טוב, תביאו אותי למשפט־חברים. אין לי מה להוסיף. לא תוכלו להכריח אותי. " סוף־דבר התפשרו איתו על חופשה של שנה אחת.

סר וזעֵף חזר הביתה מאותה ישיבה. בסופו של דבר, מה לי פה ומה לי פה. מה אני עושה כאן, ולמי אני עמל. בשביל מי אני אמור לחרף את נפשי. והרי בטעות למעשה נקלעתי הנה מלכתחילה. בין כך וכין כך, עם אשתי החוקית המתייבשת אין לי שפה משותפת, ובלתי־חוקית עסיסית יותר ממנה מאוחר כבר לחפשׂ. הקטנות? בעיניהן אני ודאי איזה קוף מגודל וטרדני שמדבר מין עברית מצחיקה. והן עצמן חיות בעולם משלהן, עם שאר בני־ובנות־גילן. זן ביולוגי נפרד, פרא, מוּטַציה בלתי־מוגדרת. שתי הגדולות כמו קיבלו איזה ליטוש בצרפת, אבל שבועות אחדים אחרי שובן לכאן לא נשאר ממנו זכר. נשכח. נמחק. התחספס.

והחיים הציבוריים כאן, המאבקים המפלגתיים, הדוקטרינריוּת האידאולוגית, ההשגות הפוליטיות. מגוחך, לא? והכל בגודל מיקרוסקופי. מיקרובּים, אמבּות. סערות בכוס תה. מהפכות בביצת יונה, מלחמות על קלח של כרוב. בולשביקים בלי בולשביזם. תלמודיסטים בלי תלמוד. מדברים על “אור לגויים”? אפילו זנב נר אין בידם.

ג’ינו ספורצה מאמין כביכול ב“פוטנציאל” הגנוז כאן. יש בזה אולי עניין טרקליני בשביל בן רוזנים דקאדנטי כמוהו, או בשביל פרולטר מקצועי כמו האינג’ינר ז’וּליין רוֹזֶ’ה בפאריז, ש“עוקב” אחרי “הניסוי החברתי של התנועה הקיבוצית בארץ־ישראל”. איזו משמעות יכולה בכלל להיות לדברים האלה מול התמוטטות הקפיטליזם, והאבטלה של עשרות מיליונים בכל ארצות התעשייה, מארצות־הברית ועד צ’כוסלובקיה; או מול ה“פוטנציאל” המשיחי, הרצחני של גרמניה הנאצית, מן הצד האחד, ורוסיה הסובייטית, מן הצד השני.

כן, הממדים. הגודל המיקרוסקופי הזה. הנה, אליושה שטייגר, שצמח במרחבים של אוקראינה, מהנדס מוסמך שהספיק לעבוד בצעירותו במסילת־הברזל הטרנס־סיבירית, הארוכה בעולם, מהפכן פעיל ב־ 1905, עֶד ל“יום הראשון עקוב הדמים”, “עריק” מגלות סיביריה – מי שהיה אזרח של שתי מדינות רחבות־ידיים, רוסיה הצארית וארגנטינה, ומיהר להטות שכם למהפכת 1917 ברוסיה, והשתתף במשאות ומתנים בין הרפובליקה הגיאורגית הנולדת לממשלה הקייזרית הקורסת – עודו נאחז, שלוש־עשרה שנה אחרי בואו לארץ הזאת, בבעלוּת על צריף בשכונת מונטיפיורי, ולפרנסתו הוא חייב לחכות לפירורים משולחנו של ידיד נדיב ורחמן!

אבל מה זה מביא לנו נושא־המכתבים בילקוטו? מכתב? לא בכל יום מגיע מכתב אל משפחת שטייגר… הנה בול צרפתי מודבק על המעטפה, והכתובת בידי מי שמורגל בכתב הקירילי. טובות אינו מבשר, מן הסתם. אמנם כן, כתוב רוסית, בעצם ידו של הדוד גינאדי איוונוביץ' ובחתימתו. “מצטער להודיע בכאב וביגון.” נו, כמובן. הדודה זינאִידה. הלכה לעולמה. שבץ לב. אין פלא. בת כמה? קרובה לששים וחמש. ודאי, הפרש של עשר או שתים־עשרה שנה היה בינינו. מה לעשות. מנהגו של עולם. מה יהיה עכשיו עליו, על גינאדי איוונוביץ'? צריך, על־כל־פנים, להראות לארנה. כמובן. ולכתוב לו לגינאדי כמה מלים של השתתפות בצער. גם הוא שם תלוש כמוני כאן. ומזמן ודאי חדל מלצפות לנפילת המשטר ברוסיה. מן הסתם כתב גם לישה. אח שלה, סוף־סוף. אולי גם לו אכתוב כמה מלים. הזדמנות. בזמן שהייתי בפאריז הפסקנו כמעט בכלל להתכתב.

משחלפו החמסינים הגדולים אכן הגיע מכתב מישה. כמשוער. אף הוא מוסר על “האבידה הלא צפויה”, מספר במלים ספורות ונוסטלגיות על התקופה שהתארחה אצלו בבואנוס איירס (אינו אומר “אצלם”, הה! ). מבקש לספר מה חדש אצלנו, בפרט ובכלל. במכתבה האחרון של זינאידה אליו כתבה לו שעזבנו את פאריז וחזרנו לביתנו, "עם שתי הילדות המתוקות, שלמדו להתנהג כמו פאריזאיות קטנות. " הוא שוקל אם כדאי לו לבוא עוד פעם לביקור, והפעם “ממושך ורציני יותר”. אבל, מצד שני, אירופה כולה, “ובעצם כל חצי־הכדור המזרחי,” מתחילים שוב להיות מקום מסוכן.

ולבסוף: "בתקווה שנוכל לשמוע דברים שמחים יותר זה מזה. " וכן גם: "אם תידרש עזרה, אל תהסס אף רגע. "

ודי.

אך כשבועיים אחרי־כן, כשהופיעו בשווקים העינב והאבטיח, ובחוצות העיר התרבּו לוקקי גלידה, הגיעה מעטפה ארוכה, שלוחה בדואר־אוויר דחוף, אף היא כקודמתה מבואנוס איירס, אך לא מבן־הדוד כי אם מחואניטה זוגתו. תוכנו המדכא של המכתב הזה נמצא משלים את דכדוך־נפשו המתמשך של אלכסנדר. הוא נדפס במכונת־כתיבה, וכך היתה לשונו:


סשה,

המצב נורא. יותר מכל מה שיכולתי לשער.

היום אני בת חמישים.

אינני חוגגת. וגם לוּ רציתי, אין מי שיחוג איתי.

ישה ואני חיים כבר זמן רב באותה חצר, אך בניתוק גמור, בזרות מוחלטת, אפילו באיבה. ואין תקווה לשינוי. הבנים שלו, בייחוד ריקרדו, מחרימים אותי, ובמידה רבה גם את ישה. העסקים שלו קפואים, כמו הבשר ששולחים מכאן ידידיך הטובים והבזויים, מירה ומנשה. האב ובנו הבכור מנהלים מאבק משפטי על השליטה, ועורכי־הדין ובעלי העיתונים מרוויחים לא מעט. בן־דודך, אם היה פעם גבר, כבר אינו מסוגל, ואני, אפילו יכולתי עוד ללדת, מובן שלעולם לא יהיה לי כבר ילד משלי. לא יהיו לי הילדים שעליהם חלמנו, שאותם חלמנו פעם לגדל ביחד, אתה ואני. האם אתה זוכר לפחות, אסוני, מחריב חיי!!?? לוּ רק היה משקל לקללות שלי, האמן לי שיום ולילה הייתי מקללת אותך. בלי הרף. אני אחכה לך בגיהנום (שם יש גם לי מלוא הזכות להיצלות) – שלך, רק שלך, מעתה ועד עולם, ח. לא עמד לו האומץ להשיב לחואניטה. אבל כעבור ימים אחדים נמסרה למנשה זוננשיין מעטפה בדואר רשום, שעליה נרשם “אישי” ובתוכה היה מכתב מאת אלכסנדר כתוב בספרדית, בתאריך 23.8.1934. ידידי היקר מנשה, אין לי בעולם נפש אחרת זולתך שאוכל לשתף אותה ברגשותי המרים בסוף דרכי בחיים. מאז שובנו מצרפת אני עושה חשבון־נפש, והחשבון קשה מנשוא. כגבר בן 52, אני יכול להביט לאחור ולראות שכל דרכי החיים היתה כישלון אחד רצוף, שלא יצא ממני שום דבר טוב לשום איש (ודאי לא לעצמי! ), ושכל דבר שאני נוגע בו נובל ונחרב. אם היתה נחוצה לי עוד הוכחה לזה, בא מכתב שכתבה לי חואניטה מבואנוס איירס, בלי שום התגרות מצדי, והמציא לי הוכחה. יכול להיות שהאנושות כולה צועדת היום לקראת התאבדות, אבל אני אינני חייב לחכות לה. לא, אני מעדיף להקדים ולא לחכות עוד אפילו יום אחד נוסף. אינני מסוגל לכתוב את השורות האלו בעברית, ובגרמנית אינני רוצה. רוסית הרי אינך יודע, וספרדית אתה קורא, כמו שנוכחתי לראות לא פעם (להפתעתי). אני מאמין שמשפחתי הקטנה תרגיש רק הקלה במותי, אם משום־מה תמצא שצריך לעזור לה להתגבר על המצב החדש, אני בטוח שתדע איך לעשות זאת בצורה ההולמת ביותר. אם בשנים האחרונות ראיתי לפעמים קצת אור בחשכת דרכי, ממך בא האור הזה. ועל כך נתונה לך תודתי העמוקה. אנא זכור אותי לטובה, למרות הכל. בידידות סשה. "חמור! " פלט מנשה כשגמר לקרוא את המכתב. “מה אמרת?” שאלה לאה, הפּקידה, מן החדר השני במשרדו. “לא, שום דבר,” רטן ושׂם את המכתב במעטפה קשיחה, כדי לשומרו במקום בטוח. בטוח מעין סקרנית, אבל שמור, אולי, לעת מצוא. “הוא לא יעשה את זה. שטויות,” אמר מנשה לנפשו. "זה מנוסח יותר מדי. כתוב יפה מדי, מסודר מדי. לוּ היה רציני, היה מסתפק בפתק של שלוש־ארבע שורות. אבל טוב שלא הלוויתי לו יותר. אני צריך להפסיק לו את האשראי. כבר עברנו את הגבול. "ואחר־כך חייך והוסיף בחצי־קול: "אפשר לחשוב שאני מומחה למתאבדים. " מן החדר השני שוב שאלה לאה: “רצית משהו?” “לא, לא,” נהם מנשה, "זה בסדר. " משפופרת נייר־עיתון שבידו הריק אל השולחן גל של גרעיני אבטיח לבנים, קלויים, והתחיל לפצח. מעולם לא הוזכר המכתב הזה ולא דובּר בו בעוד אלכסנדר שטייגר בחיים.


בראשית הסתיו, או סמוך אחרי עונת החגים, מתחיל6 אלכסנדר לעבוד בשביל מנשה בתל־מור, באיתור שטח להקמת מגדל־מים, בסימון תוואי לכבישים פנימיים ובמדידת שטחים לשם חלוקתם למגרשים. שכרו נקבע לו בעין יפה, אלא שמעט־מעט קיזז מנשה מן התשלומים את הסכומים שהלווה לו בשנים האחרונות. עדנאן פאכורי מצדו, עורך היומון אל – צבּאח, הצליח, ככל הנראה, ליישב את רוב הבעיות שהיו כרוכות בריכוז שטח של קרוב ל – 900 דונם וברישום בעלותם של־שם חברת “תל־מור עיר־גנים בע”מ“, שרוב מניותיה בחזקתם של מנשה זוננשיין ואחדים מבני משפחתו וקצתן בידי השותפות זוננשיין־זייפרט־קיפר. כנגד זה קיבל מר פאכורי, באמצעות מנשה, הבטחה מזייפרט שלמִן ה – 1 בינואר יתחיל עיתונו לקבל מגרמניה חינם אין כסף את הנייר הדרוש להדפסת העיתון היומי שלו; למשלוחים ידאג משרד התעמולה של ה”רייך“. עם זאת, יישלחו לעיתון תדיר חשבונות דֶמֶה מן היצרן, שאותם יפרע המו”ל בתשלומי דֶמֶה. את הרעיון המקומי הגה שכנא רשקס, וד“ר זייפרט קיבלו ברצון. אף־על־פי־כן לא עבר העסק בלי הפרעות. אנשים קרים ומעשיים בברלין החליטו, מן הסתם, שאין זה ראוי לפנק את מבקשי תמיכתו של הרייך השלישי, ומן הדין למרוט קצת את עצביהם ולכופף את קומתם עד שימחישו הללו את האינטרס שלהם במעשיהם, אם בשטח המדיני התעמולתי ואם בפעילות מסוגים פומביים פחות. גזירים שסיפק אל – צבאח לקונסוליה הגרמנית ביפו כדי לרַצותה נבדקו בקונסוליה הכללית בירושלים ונמצאו “חיוורים” מדי. הגרמנים יכלו להצביע על גזירים מעיתונים ערביים אחרים – בדמשק או בבגדד – שפרסומיהם “חיוביים” יותר, בלי שיקבלו תמיכה כספית נכבדה כל־כך. רק בשלהי הקיץ של 1935 נכנסה העסקה של אל־צבח למסלול קבוע ויציב, במסגרת של כעין “תן וקח”. סמוך אחרי־כן שוב הגיע ד”ר זייפרט לפלשתינה, והפעם בשינוי תפקיד ותואר: הוא בא כעיתונאי, סופרה של סוכנות הידיעות הגרמנית הרשמית (DNB), שמושבו בחיפה. הוא לא איחר לחדש את קשריו החברתיים והמקצועיים עם ה“ה זוננשיין וקיפר, ובפרט עם ש. רשקס, שעדיין היה אז בחזקת חיפאי. כן גם נתבקש לק