א 🔗
עם שחר יצאה לדרך. הקור היה צורב, והאכר, אשר המתין לה על־יד המזחלת, התהלך הנה והנה, כשכסיות הצמר הגסות תחובות בתוך מגפיו והוא משֹכל את זרועותיו וחובט על מתניו, כדי להפיג את הקור. כאשר פתח את פיו לקדמה בברכת הבוקר, יצאו המלים דחופות הבל מלבין; בשפמו ובזקנו ניתלו פתותי כפור ואפּוֹ השרוע הסמיק. הוא סקר את האשה מכף רגל ועד ראש וכשראה שהיא מכורבלת יפה במטפחת, לבושה פרווה ונעולה נעלי־לבד, נחה דעתו, והוא פנה אליה בקול אבהי:
– קר היום. טוב שלקחת איתך פרווה כזו.
– קר מאד! – החזירה האשה בחיוך קל, קרבה והעמידה את רגלה על דופן המזחלת הנמוכה וישבה על גבי שק דגן מוצע תבן, שהוכן בשבילה למושב. האכר גחן וכיסה את רגליה יפה־יפה בשמיכה אפורה, בלה מרוב ימים ואכולת־עש, אחר קפץ בזריזות, ישב על קרש, ששימש לו כמושב קדמי, והניף את שוטו: – וויוֹ!
המזחלת ניתּקה ממקומה מתוך חריקה. הסוסים, סוסי כפר רגילים, האמונים עלי עבודה ובסחיבת משאות במשך כל השנה, רצו בקלות על פני השלג הכבוש יפה, כשנחיריהם פולטים לצדדין את הבל נשימתם החם; פרסותיהם השחוקות למחצה והמבריקות ככסף צח הורמו חליפות, זו אחר זו, והתנוצצו כלפי השמש העולה.
אכר בודד, שהתכופף אלכסונית ומשך אחריו את סוסו באפסר להשקותו מתוך הבאר הסמוכה, היפנה את ראשו כלפי המזחלת החולפת על פניו, הציץ בפני הנוסעת וזרק לו בפניו של בן־כפרו:
– לאָן, אנדרי?
– נא פרוֹגולקו! 1 – ענה לו הנשאל בלי רצון והצליף תוך כדי דיבּוּר על גב הסוסים, שלא להיענות שנית, וחלף. כאשר התרחק קצת, החזיר את ראשו לאשה ואמר לה, בהצביעו בשוטו על הסוס הימני:
– בצוארו של זה נתון היה פעמון. בחורף רגיל אני לצאת לדרך כשהפעמון מצלצל לו. נדמה לי, שכך שמח יותר. אך הפעם הסירותי אותו, כי ה“שדים” פשטו עכשיו בדרכים וקול הפּעמון יכול להזעיק אותם.
– עושה אתה בחכמה, אנדרי, – נענתה לו האשה בקולה הצלול והוסיפה – לא לחינם אנחנו נותנים בך אמון; אדם ישר אתה ופיקח, זאת ידענו כולנו.
פני האכר הצהיבו לשמע תהילתו ודעתו זחה עליו. הוא הביט נכחו והירהר: דבורה’קה זו היא אשה חביבה וטובה. מכיר הוא את בעלה, את אביה ואת כל בני ביתם. זה שנים רבות שהוא בא איתם במגע ולמד לדעת, שהם אנשים כנים, מעורבים עם הבריות וגומלי טוב. בכלל מוצא הוא, שהיהודים תושבי דובובקה הם הגונים – מלבד כמה נבלים, שאין להתחשב איתם. והנה אין מוחו תופש, למה נטפלים בזמן האחרון ליהודים וחורשים עליהם רע; מה פשעם ומה חטאם של היהודים האלה, שעם הארץ מתנכל להרע להם ומסית בהם את הגייסות הפרועים של פטלורה ואת חבורות האכרים, שיצאו לפשוט בדרכים. אין זאת שדעתם נטרפה עליהם!
כאשר הגיעו אליו השמועות על הפרעות בעיירות הסמוכות, בא במבוכה ולא ידע את נפשו. קשה היה לו להאמין. ופעם, כאשר שמע פרטים על אחת השחיטות, הצטלב וקרא בקצף: “עתידים הם לתת את הדין!” בפני מי? לא ידע. שלטון קיים איננו, ואימת האכרים הפרועים הולכת ומקדירה את החיים. אין יראת שמים עליהם והם משתוללים כפּרים הללו!
הפעם, כאשר שמע את שבחו מפיה של דבורה’קה, ניצנץ רעיון במוחו: יש בפני מי לתת את הדין – בפניו! ובפני עוד אנשים ישרים, אשר יתנגדו לנבלים. הם יעמדו בפרץ ולא יתנו לנגע לפשֹת בקרבם – לא! הוא יחזור לכפר ויארגן חבורה כזאת.
המחשבה הזאת הפעימה אותו וחמימות עברתּוּ. באותו רגע נדמה לו, כי הסוסים מפגרים. התעורר בו הרצון לקפוץ מן המזחלת, להרים עליהם את השוט ולהראות להם את נחת זרועו של אנדרי, להריצם כדבעי! הוא הצליף עליהם פעם ופעמיים, וחזר להרהוריו.
המזחלת יצאה את הכפר. בקתה בודדה ונמוכה, חרבה, שתושביה נטשוה מזמן ושהאכרים הרבו לספר עליה מעשיות ואגדות קשורות במכשפים, רוחות ו“דומוביקים”2 – משכה הפעם את תשומת לבו: מארובתה הנתוצה, ששרידי הלבינים שלה היו פזורות על הגג ובלטו כתלולית מתחת למעטה השלג, עלה וניתמר עשן…
נתעוררה בו סקרנות מהולה בפחד. הוא עצר בסוסים, קרב בזהירות לבקתה, כמתגנב, והציץ לתוכה בעד החלון המרוסק. שני אכרים ישבו על גבי הרצפה הרקובה, כשגבם מופנה אליו, ולרגליהם פזורים כלי כסף, אריגים, מטפחות, מיחם־נחושת מבריק, נעליים, מגפיים, ושאר מיני חפצים וכלים בערבוביה. אנדרי הניד בראשו דרך יאוש, נרתע בזהירות אחורנית, שלא ישגיחו בו, וחזר על עקביו. “כך – הרהר – מחלקים ביניהם את השלל בשקט, שלא יתקנאו בהם אנשי הכפר, וצולים להם בינתים תפוחי אדמה ודגים מלוחים – מנוּולים!”
– מה ראית שם? – פנתה אליו דבורה, תמוהה אף היא.
– עוברי־אורח, כנראה – השיב אנדרי, ובמוחו חלף ההרהור: “החלה הרעה”. הוא דפק בסוסים והביט כלפי רצועת היער, המשחירה לעומתם באופק. על פני האפרים הצחורים, המכוסים שלג, התעופפו סיעות עורבים, שהטילו לתוך האויר הצח את צריחותיהן המרגיזות. אנדרי הסתכל בהן בעצב. הוא ידע, למה פוסחות סיעות העורבים על הכפר; הוא ידע, למה ממעטים השנה הזאבים לבקר את הדירים ואת מכלאות הצאן – הם מצאו להם את מחייתם בשפע מן החללים המתגוללים בדרכים וביערות, חללי יהודים אומללים, שנשדדו ונרצחו לעשרות ולמאות בידי אחיו בני אמונתו… מימיו לא תיאר לו, שמעשים כאלה ייתכנו… “אין יראת שמים עליהם – אין!”
הגיעו היערה. משני צדי הדרך התנשאו ארנים זקופים בדיהם מושלגים ומחטיהם מוריקים שבעתים תחת מעטה השלג הצח. הדרך ישרה היתה וארוכה; שדרות העצים מזה ומזה היווּ כעין מסדרון ארוך, אשר ממעל לו סוכך פס רקיע כחול.
שלות נפשה של דבורה ברגמן נסתלקה ממנה בהיכנסם לתחום היער. מראה היער הילך עליה אימים מאז היתה נערה רכה. זוכרת היא, איך היא וחברותיה יצאו יום אחד את העיירה ובידיהן דליים, סלי נצרים. הן שמו את פניהן היערה ללקוט אוכמניות. כאשר עמד היום לערוב, כבר היה סלה מלא. האוכמניות השחורות, העסיסיות, התנוצצו וגרמו לה קורת־רוח; ברק גאווה הסתמן בעיניה למראה פרי עמלה. היא טרחה ולקטה את האוכמניות בלי לבוא בשיחה בטלה עם חברותיה, פסעה וגחנה על פני זלזלי השיחים הנמוכים, בין תלי נמלים, שיחי שֹרך ושלכת מחטי אורן צהובים. היא טעמה מעט מאד מן הגרגרים הטובים, כי מאד השתוקקה לחזור הביתה, להעמיד את הסל המלא על השולחן ולהגיד להוריה: הביטו וראו: סל מלא!
אולם לבסוף, אחרי יום עבודה מפרך, טרודה מעקיצות יתושים וזבובים, עיפה ורצוצה, כאשר שמה פניה לחזור הביתה, התנפלו עליה ועל חברותיה שני “שקצים” פרועים, גזלו מהן את פרי עמל יומן ושיסו בהן את כלביהם, אשר הריצו אותן והבריחון ממקום המעשה… חברותיה פרצו בהתייפחות ויללו מפחד; גם היא נבהלה, אך בבכי לא פרצה, רק כיווצה שפתיה ברוּצה, כשלבה דאוב מצער ומחרפה. הביתה חזרה מעוּנה, תשושה, וימים רבים התהלכה שוממה ועכורת רוח. מאז פחדה ללכת היערה, וכשנזדמנה לשם, היתה פונה ומביטה בחשד לכל העברים לראות, אם אין מי אורב לה מאחורי הגזעים של העצים הרמים.
כאשר עברו מרחק של שתי פרסאות, הרעים פתאום מאחוריהם קול עז: סטוֹי! 3
דבורה נתחלחלה והחזירה את ראשה. כמאתים פסיעות הפרידו בינה ובין שני גברים מזוינים ברובים, לבושי סגינים צבאיים, אשר הגיחו מבין העצים ופסעו לעבר המזחלת. דבורה הבינה מיד, שפגיעתם רעה היא… נבוכה תלתה עיניה בפני אנדרי, אשר הסתכל גם הוא בהולכים וקרבים; הוא הסתכל בהם בעינים חודרות, אחר חזר ומדד בעיניו את המרחק, ופתאום קרא לדבורה מתוך החלטה מוצקה ונועזת כאחת: מהרי והתכופפי!
הוא הניף את שוטו והחל דופק בסוסים כמשתולל. צליף וצלף! ימינה ושמאלה! הסוסים הרימו רגליהם והסיעו אחריהם את המזחלת במהירות האפשרית, ביעף. תוך כדי ריצה פלחו את חלל האויר שתי יריות, שחלפו בשריקה על פני הנמלטים. כל זה קרה במשך רגעים מועטים. אנדרי הוסיף להצליף בשוטו ולדפוק בסוסים, כשהוא גחון למחצה. עוד הפּעם שרקו על פניהם הכדורים, המזחלת קרבה לסבוב בדרך, פנתה ימינה, נוטה על צדה האחד, והעצים היו להם לסיתרה ולמחסה.
זמן־מה המשיכו הסוסים לרוץ באותה המהירות, מורדפים. כאשר חלפה הסכנה לגמרי, עצר בהם אנדרי, היפנה את ראשו אחורנית אל דבורה, אשר שכבה ופניה כבושים בתבן, חרידה מפחד. הוא נגע בשכמה, עודדה בבת־צחוקו ופלט, כשהוא יורק הצדה: ווֹט סבולוטשי! 4
נבוכה, חיוורת ועצבנית, הסתכלה דבורה באנדרי והבינה, שהסכנה חלפה. כאב בטן תקפה מפחד פתאומי, אולם היא הכריחה את עצמה לחייך. היא התפלאה על עוז לבו של אנדרי, אשר לא חת וסיכּן את עצמו בגללה ומילט אותה מידי המרצחים בחריצות נפלאה! היא הביטה בעיניו האפורות, בשפמו ובזקנו, אשר שיבה זרקה בהם, ורק ברגע זה הרגישה וידעה, מה נאמן ומסור הוא אכר זה! לא היו מלים בפיה להודות לו. היא הסתכלה בו בעינים שופעות הוקרה, חמימות, ולחשה חרש: טי מוֹלוֹדיץ! 5
ב 🔗
הסוסים המשיכו את דרכם לאיטם ושורות הארנים משני עברי הדרך הזדקפו כמקודם; פס הרקיע הכחיל מלמעלה ואת הדממה הפריעו רק העורבים בצריחותיהם. השמש העולה הניסה לגמרי את האפלולית, ששלטה ביער. השלג הבהיק, הכחיל במרחקים, התנוצץ בשברירי־אור, ובין העצים הצטיירו ארמונות, פתחי אולמות, אפריונים וקירות, קירות לבנים, כמסויידים יפה, נעלמו וחזרו והופיעו.
עם כל פרסה שחלפו ירדה שלווה על האשה וקרבת העיירה הגדילה משום מה את בטחונה, אם כי המצב בדובובקה היה מעורר דאגה, ויהודיה היו צפויים יום־יום לרחמי שמים.
דבורה ישבה מכונסה בפרווה החמה. עיניה הישירו ניכחה, כלפי גבו הרחב של אנדרי, בלי לראות משהו מסויים, והרהרה בכמה עניינים, צללה לתוך עברה והעלתה את זכרונות ימי עלומיה.
… העירה דובובקה מנתה אז כמה עשרות משפחות ותריסר בתים, שהצטופפו מעברו האחד של הנהר. סוחרי יערות היו תושביה היהודים, שבאו במגע ומשא עם אצילי הסביבה, בעלי האחוזות, וקנו מהם את עצי היערות. בראש הסוחרים עמד אביה – יעקב ברונשטיין. הוא העסיק מאות פועלים מן האכרים, שהיו כורתים את העצים, מובילים למנסרות, שהיו משמיעות יומם ולילה את יללת הנסירה, הקובלת מר, יללה ממושכה וצורמת. אחר־כך היו מפּילים את הקורות לתוך הנהר ושולחים אותן עם הזרם למקומות רחוקים.
לא ארכו הימים ויהודי בעל טביעת עין התהלך על שפת הנהר בחברת מהנדס שהזמין מקיוב, וזה מדד את המרחק בין חוף לחוף, מדד את העומק ורשם בפנקסו מיני תרשימים הנדסיים, שדבורה ראתה אותם אחר־כך בבית אביה בשעה שזה התארח אצלם. היה זה גבר צעיר ושמח. בלילות היה שר בקול עריב שירים בשפת המדינה ומבדח את הבריות. הוא היה הראשון שניטפל לדבורה, כינה אותה “עלמה כבודה”, ויום אחד, בהתהלכה שקטה בבית, צבט לה על לחיה ואמר:
– היודעת אַת, מה יפה אַת?
ודבורה, שהיתה אז בת ארבע־עשרה שנה, הסמיקה לשמע הדברים האלה, נתלהטה וברחה נבוכה לקיטון הסמוך. לא תפשה, מה המצא אותו מהנדס בפניה, בנחירי אפה הלחוצים קצת, בפיה הזעיר ובשערותיה הפרועות. היא עמדה על אמיתות הדברים רק כעבור זמן־מה, אחרי שנסע המהנדס ועל שפת הנהר עמדה בנוייה על תלה טחנת מים גדולה, בעלת גלגל־עץ ענקי וסכר, הרובץ לרוחב הנהר וחוצץ את המים לשנים. ומה שלא הצליח לגלות לה אותו מהנדס במחמאתו, הגידו לה אחר־כך עשרות גברים במבטי עיניהם היוקדים, ששלחו אחרי גופה הזקוף, בצאתה ובבואה ביניהם. היא היתה משתלהבת תחת לחץ המבטים הללו, מתכנסת לחדרה, או יוצאת לשפת הנהר ומהרהרת בדברים משונים, תובעי פתרון, שלא עלו קודם כלל על דעתה.
ואחר־כך תכפו והתפתחו העניינים במהירות מבהילה כמעט. פועלים למאות הופיעו יום אחד בתחום העיירה, כרתו ופלסו להם דרך בין העצים, הניחו אדני־עץ, מתחו עליהם פסי־ברזל, ובעיירה עברה מפה לאוזן הבשורה: רכבת תעבור! וכך היה. ניבנה בית־אבנים מרווח, מצופה גג רעפים אדומים; עצים ניטעו סביב הבנין, פרחים נישתלו, שיפרו את המקום, וכאשר היה הכל מוכן, התאספו יום אחד האנשים לראות בפלא הגדול, בעבור הפּעם הראשונה רכבת בקו חדש. כאשר הגיח הקטר מתוך שחור היער, כחיה משונה, שורקת ונוהמת, נרתעו כל המצטופפים בחיל וברעדה, והאנשים אמרו זה לזה: “כעת תתפתח העיירה שלנו, כי קשרוה עם העולם”…
לא ידעה אז דבורה, מה טיבו של הקשר הזה, אולם היא ראתה בגבור התכונה בעיירה עקב בואם של אנשים חדשים, אשר בנו להם בתים, עסקו במסחר, פתחו חנויות שונות, בית מרזח, בית מרקחת ושאר מיני עסקים, שהבריות זקוקים להם.
באותם הימים נתן יעקב ברונשטיין את עיניו בבתו וראה, שחלה בה תמורה. ערב אחד הסתכל בה יפה בשעה שהגישה לו כוס תה; הסתכל בגופה הנאה שהתבגר, בפניה שלבשו רצינות וכחשו במקצת, והחליט, שהגיעה לפירקה. הוא רמז לזוגתו ושניהם נכנסו לקיטון, התלחשו, התוכחו וטענו, עד שבאו לידי החלטה.
שדכנים מן העיירות הסמוכות והרחוקות החלו מתדפקים על דלתו של ברונשטיין ובאמתחתם הצעות לעשרות. אם זה אינו טוב בעיניך הרי זה, ואם לא זה, הרי – יש עוד, ברוך השם, בחורים טובים בישראל! הצעתו של אחד מהם נראתה לו לברונשטיין ואחרי ששמע את הפרטים, את התיאורים על המשפחה, היחוס, המעמד בחברה – היתנה עם השדכן, שהפגישה תתקיים באיזו תחנת־ביניים, ושהוא יטלגרף לו ויודיע לו על כך יומים קודם.
את המלה “לטלגרף” ביטא ברונשטיין בהכרת ערך ובגאווה, ואם כי הוא לא טילגרף למישהו מימיו, הרי שבא ללמד את אותם המחותנים לעתיד, וגם את השדכן, כי דובובקה אינה עיירה סתם, שיש בה דואר, ברוך השם, ואפשר להודיע לו טלגרפית… אדרבא, ישמעו וידעו!
והשדכן מילא את שליחותו באמונה וטילגרף. אך באותם הימים טרם היה שליח מיוחד בדובובקה, אשר ימהר להודיע למעוניין או להביא לו את הטלגרמה הביתה; כנראה, שהודעות כאלה נתקבלו בעיירה במספר זעום מאד, ולפיכך לא מצאה לנחוץ הנהלת הדואר – שמלאה גם את התפקיד של הנהלת התחנה – למנות אדם מיוחד לכך. מה עשה מנהל התחנה? התחכם והמציא תחבולה: נתקבלה טלגרמה בשביל אחד מתושבי העיירה, היה מדביק על קיר התחנה פסת נייר, שבה היה מודיע, כי לפלוני אלמוני שמורה טלגרמה בתחנה… והואיל ולא כל תושבי העיירה הבינו את שפת המדינה, היתה הטלגרמה מחכה לפעמים לגואלה במשך כמה ימים, עד שעבר זמנה ופג טעמה…
לאושרו של ברונשטיין ביקר באותו יום בתחנה המורה הוכמן, בחור משכיל, שהיקנה מעט מדברי חולין גם לבתו. הוא חזר והודיע לברונשטיין, בזרקו לו את הידיעה בעד החלון הפתוח:
– מר ברונשטיין, טלגרמה נתקבלה בשבילך!
– מה אמרת? טלגרמה?
– כן, בתחנת הרכבת.
– המתן לי רגע, אני יוצא אליך.
ברגע הראשון נתבלבל האיש ובא במבוכה קלה. מה לו ולטלגרמות? אך מיד נזכר במשא־ומתן, שהיה בינו ובין השדכן, ופניו אוֹרוּ. הוא ירד לפשר החלום ושברו; טלגרמה באמצע היום? – טפו!… הוא לא הירפה מן המורה והכריח אותו לחזור תיכף ומיד לתחנה, למען יפענח לו הלה את כתב החרטומים. כך כינה דרך צחוק את שפת המדינה, אשר אם כי שמע אותה, לא הבין בה צורת אות.
השדכן הודיע לו, כי עליהם – כלומר, הוא, זוגתו והכלה – לבוא לתחנת בילומיסטו, מרחק ארבעים מיל מדובובקה, מקום שם יחכו להם המחותנים. לדבורה היתה זו הפתעה, כאשר האיץ בה אביה להתקשט והודיע לה, שהיא נוסעת להפּגש עם חתן… הבשורה הזאת הדהימה אותה בפתאומיותה. לא האמינה ולא פללה, שהדבר ממשמש ובא.
היא אך התחילה להתלבש והאב כבר היה מוכן. הוא לבש את קפּוטת השבת, תפורה ממשי שחור ומבריק, נעל את מגפיו המצוחצחים, חגר את אבנטו, הכניס את אצבעותיו לבין שערות זקנו השחור ופילג אותו – פאה לימין ופאה לשמאל, חבש את כובעו השחור ומיד הפיק חגיגיות, רוחו קצרה והוא רגז על הנשים המרבות בשיחה ואינן מזדרזות להתלבש ולצאת לדרך.
לבילומיסטו הגיעו עם דמדומים. מוזר היה בעיני דבורה מראה העיירה, שלא הסכינה לראותה. העדר חזר מן המרעה והרים ענני אבק. הבתים היו שחוחים ומהכל נדף איזה שעמום דל מהול בעצב, ותקפה הרצון לחזור מיד הביתה. השדכן, שקיבל את פניהם גם הוא, העכיר את רוחה. הוא הירבה להחניף לאביה, התרוצץ לפניו, כשהוא אץ ומתקדם בפסיעה אחת ומציץ לו בעיניו, כאותו כלבלב המכרכר ומכשכש בזנבו, מוכן לגרום את העצם, שישליכו לו.
המחותנים חכו להם בחדר של אכסניה קטנה ומזוהמת, היחידה בעיירה. הם ישבו מסובים לשולחן, כשמיחם תוסס ומזמזם מתנוסס בקצהו ומשוה לחדר ויושביו מעין חגיגיות. גם עוגות ורקיקי־דבש היו על השולחן. בעל האכסניה, יהודי כרסני, שמעילו מתנוצץ כמשומן, עמד על הסף, מוכן ומזומן לשרת את אורחיו. אך השדכן רמז לו, שיסתלק. המחותנים דרשו זה בשלום זה, הפטירו אי־אלה דברי נימוס על הדרך, על הרכבת, על סחר העצים, והעיפו מבטים חטופים, כדי לקלוט רושם ראשון.
דבורה ישבה לשולחן בעינים מושפלות ובמשך רגעים רצופים הביטה למשבצות הירוקות של המפּה ומוללה באצבעותיה את הגדילים, שירדו על ברכיה. היא ידעה יפה, שממולה יושב “הוא”, ואם כי טרם נתנה בו את עיניה כראוי, הקשיבה לקולו, שהיה מתון ועריב למדי. לבסוף, כאשר הרימה את עיניה והשהתה רגע את מבטה על פניו – ניפעמה.
הוא ישב דרך חירות, לבוש חליפה שחורה, כתונת לבנה, ולצוארו עניבה כחולה, משובצת אודם; מעל למצחו הלבן התנוססה בלוריתו השחורה ושרטוטי פניו נתמזגו לארשת אמיצה. “הוא לא ירצה בי”. חלפה דאגה במוחה למראהו הנהדר. הפחד מפּני הנשואים גז לגמרי; היא השתוקקה וערגה בכל נפשה ומאודה לשנוי, שיוציא אותה מבית אביה שהתחיל משעממה בימים האחרונים.
גם בעיני אביה מצא החתן חן. הוא הקשיב לשיחתו ומצא את דבריו למחוכמים מאד. דעתו זחה עליו, והוא שם את ידו בכיס מעילו, מקום שם מונחים היו מקופלים שטרות המדינה, שליש בערך מן הנדוניה, שעמד לתת לבן זוגה של בתו. אולם אשתו, שהבחינה במעשהו ובכוונתו וחששה, שמא יעשה צעד נחפז מדי ונמצא השדוך בטל והיא ובעלה ובתה מגוחכים, החלה רומזת לו ונתנה בו עינים זועפות; משלא עמד בעלה על כוונתה, מתחה את רגלה מתחת לשולחן ובעטה בו, כשהיא מחייכת בשעת מעשה באדיבות רבה בפני המסובים. ברונשטיין ניתר ממקומו, מלא כעס, אך הבין הבליג ושתק. את ידו הרתיע מכיסו, כנכוית בגחלי־אש. מאפס מעשה החל מפלג את זקנו לכאן ולכאן ומצטחק בבת־צחוק אוילית במקצת.
השדוך קם והיה.
בעלה עסק גם הוא בסחר העצים. בשותפות עם חותנו פרץ מסחרם והם הלכו מחיל אל חיל. הוא דיבר צחות בשפת המדינה, ידע לקנות את לב בעלי האחוזות לאהבה אותו ולכבדו. הם קרבוהו, ושמו של מאיר ברגמן יצא לתהלה בין כל סוחרי ווהלין. הוא בנה לו בית־עצים צבוע ירוק, סמוך לתחנת הרכבת, ולאחד החדרים הכניס שולחן־כתיבה, שהביא מן הכרך, ושאר מיני כלים לנוי ולעבודה, והכריז באוזני כל, שזהו המשרד. שם היה מקבל את הסוחרים, את הפועלים, וביניהם גם את אנדרי, שמצאהו בקי בידיעת העצים והפקיד בידו תפקידים חשובים.
דבורה אהבה את בעלה בכל חום נפשה. קולו ומגעו היו מכניסים אותה לעולם שכולו טוב. היא יפתה ובביתה החדש התהלכה כנסיכת אגדה. על חלונות הבית האפילו הוילאות ויום־יום, בערוב השמש, כאשר החלו הדמדומים מרטטים בחלל האויר, היתה יוצאת למרפסת, לקלוט את צליל פעמוני הכרכרה. בה היה בעלה רגיל לחזור מן היערות או מבקוּרים אצל בעלי האחוזות.
והנה התפתחו מאורעות קודרים במהירות מבהילה. פרצה המלחמה הגדולה. לא עלה בידי מאיר ברגמן להשתמט מעבודת הצבא, אם כי חותנו ביזבז למטרה זו הון עצום. אחדים מקרוביו השיאו לו לשית מום בגופו, אך הוא סירב בהחלט. שלחו אותו לחזית, מקום שם עברו עליו זוועות החפירות, ניתנסה בכל ענויי המלחמה, נפצע וחזר עם פרוץ המהפכה תשוש ועצבני.
במשך ימי היעדרו העמיסה עליה דבורה את כל טרדות הבית, שהעסיקו אותה והכבידו עליה את חייה. קוי אור הכניסו לה שלושת הילדים, שילדה לבעלה. אמנם קשה היה לשאת את טרחם, אך הם הצהילו את חייה והרנינו את רוחה הנכאה. ובחזור בעלה והנה היא חובקת לתקופת השנה את ילדתה. אך סחר העצים ירד פלאים ומצבם החמרי התמוטט במקצת. אחר־כך הלך והורע עוד בגלל האנרכיה, אשר השתלטה באוקראינה. הופיע פטלורה. התחוללו מהומות ופרעות. ביתם, שנמצא סמוך לתחנה, שודד פעמים אין מספר על ידי הגייסות החולפים. שמחים היו, שנפשם ניתנה להם לשלל.
בעלה ואביה, הסוחרים הפיקחים והמנוסים, ישבו בחבוק ידים. לא מצאו כל אפשרות לסחור. הם חכו לשעה יותר טובה, שבוששה לבוא. מעט מעט החל המחסור מתדפק על דלת ביתם. הקמח אזל והאנשים השיגו ככר לחם בקושי. אחד האמצעים להשגת בר היה לצאת לכפרים הסמוכים ולמכור מלח חלף חיטה או תפוחי אדמה.
אך כל היוצא לדרך באותם הימים היה מתחייב בנפשו. ידיעות מבהילות על פרעות בעיירות עשו להן כנפים והילכו אימים. את הישובים הסמוכים הדביקה הרעה… איש לא ידע מה ילד יום, ובינתיים נסתתמו כל מקורות הפרנסה. רק יחידים ההינו לפעמים לצאת מחוץ לעיירה, לסחור עם האכרים ושלמו בנפשם…
דבורה ברגמן הבליגה על פחדה, לא שעתה לתחנוני בעלה והפצרות הוריה; היא יצאה לעסוק בסחר־חליפין ולהביא לחם לבני המשפחה הרעבה. היא סרה אל אנדרי, אשר קיבלה בסבר פנים יפות, עזר לה למכור את סחורתה לאכרים, העניק לה גם הוא את חלקו – שק תפוחי אדמה – והסיעה בעצמו חזרה לביתה.
בערוב היום, כאשר הופזו חודי הצלבים בראשי כיפּות הכנסיה הפרבוסלבית אשר בדובובקה, הגיעו לתחומה. עם חשכה נפסקה התנועה בעיירה, הבתים נסגרו על מסגר והתריסים הוגפו. רק מבעד לחרכים הציצו קרני אור. השוק היה ריק. כלבים רעבים התרוצצו ונבחו לתוך החשכה. דממה כבדה, קודרת, רבצה על פני העיירה, והשלג, שהחל יורד, עטף אותה בתכריך לבן, על בתיה ועל אנשיה, ודומה היה, מחכה היא לאיזה קברן גדול, שיבוא לחצוב לה קבר, להורידה ולכסותה ברגבי אדמה שחורים…
המזחלת חלפה לאטה ובשקט ברחוב. קרבה לנהר הקפוא, עלתה על גשר העץ הארוך והעפילה במעלה הרחוב, לעבר התחנה, שחלונותיה היו היחידים, אשר זלפו אור בהיר החוצה. “לוּא ידע מאיר את הסכנה, שרחפה על ראשי… – חייכה לה דבורה, כאשר התקרבה המזחלת אל בית בעלה – לוּא ידע…” והיא החליטה, לא לספר הערב דבר. לבה עלז והיא התרוננה לזכר הילדים, שיתרפקו עליה מחר בבוקר השכם.
ג 🔗
מאיר ברגמן יצא לקראתה בפנים שמחות, עזר לה לקום ולהכנס הביתה אנדרי עסוק היה בפירוק השקים מן העגלה ומיד חזר ויצא למזחלת. הבעל ואשתו בקשו לעצור בעדו ולהשהותו בצל קורתם, אך הוא השתמט בבת־צחוק קלה ואמר, שיסור אליהם מחר בבוקר, כי עליו למהר עכשיו לבית הוריה של דבורה, כדי לבשר לזקנים, שהביא את בתם בשלום.
נוהג היה אנדרי להתאכסן בבית ברונשטיין. ביתו של ברגמן המרווח ומצוחצח, נימוסיו של זה, שהיו דומים לנימוסי אציל, היו נוסכים בנפשו מבוכה לפעמים וקשה היה לו להפליג בנוכחותו בשיחה קלה, קולחת. לא כן הדבר בביתוֹ האמיד והפשוט של ברונשטיין. שם אפשר להסב לשולחן בלי נימוסים יתירים, לאכול ולשתות תה כאוות נפשו, ובערב לעלות על גבי התנור החם, המוסק יפה, להשתרע על המצע, שהיתה אשת ברונשטיין מעלה לשם, ולישון עד הבוקר.
מאיר, שידע את מנהגו, לא העתיר מלים ולא הפציר ביותר. דבורה סלקה מראשה את המטפחת ופשטה את הפרווה. מאיר עזר לה לחלוץ את רגליה מנעלי־הלבד, והיא נשארה עומדת רגע באמצע החדר, זקופה ורעננה. שערותיה השחורות, המתולתלות, גלשו על ערפה; אף על פי שארבע לידות עברו עליה, נראה גופה גמיש למדי, מתניה צרות, חזה נאה ועיניה מבריקות. היא קרבה לתנור המוסק, הקריבה אליו את גבה ואת ידיה הקפואות, הסתכלה בבעלה, שעמד נבוך במקצת, ושאלתה הראשונה היתה:
– מה שלום הילדים?
– נרדמו לפני שעה קלה. דוד ביקש להעירו, כאשר תבואי.
פני האשה נהרו. היא הזיזה את עצמה מן התנור ועל קצות אצבעותיה קרבה לקיטון הילדים, פתחה חרש את הדלת והציצה לתוכו. מתוך החדר עלתה וטפחה על פניה נשימה חמימה של הילדים הישינים, מלוּוה בנחרה קלה. לא הבליגה האם ונכנסה חרש־חרש, כדי לתת בהם את עיניה.
למראה לאה’לה הקטנה, אשר שכבה בערישתה בפישוט רגלים וידים, מעורטלת למחצה, הצטחקה האם, גחנה אליה והיטיבה את השמיכה. ממנה עברה והסתכלה בהנאה בבתה הבכירה חנה, נערה כבת שלש־עשרה. היא שכבה על צדה ובפניה הנאים פרח הסומק. במיטה הגדולה שכבו לחוצים זה אל זה , ממש על הדופן, שני הנערים מנחם ודוד. האם גחנה עליהם בבת־צחוקה, לפתה בזרועותיה בזהירות את מנחם הישן והסיטה אותו הצידה, כשהוא מפרפר ומתנגד לה מתוך שנתו; אחר גחנה על דוד’ל הבכור, מחמל נפשה, ופניה נהרו לקראת פניו השלוים וראשו המתולתל, דמות דיוקנה של אמו… היא התכופפה עליו להסתכל בו יפה־יפה לאורו האפלולי של החדר.
מאיר עמד על הסף ורמז לה להסתלק בעוד מועד, אך היא לא שעתה אליו, הרכינה ראשה ונגעה בשפתיה במצחו של הילד הישן. כסבורה היתה שהנער לא הרגיש בה כלל ומוכנה היתה לחזור על עקבה. אבל הנער, אשר הרגיש בה מיד להיכּנסה לתוך החדר ושיווה לגופו מצב של שקוע בשינה חזקה, פרץ בצחוק מתחטא וזרועותיו נלפתו בחזקה מסביב לצוארה של אמו. הוא פקח לקראתה עינים רחבות וקרא בהתפעלות:
– אמא!
– שששש… הילדים ישנים.
– הרי אמרתי לך! – נזף בה מאיר מן החדר השני. הוא חכה לאשתו, ערג אליה והשתוקק לדבר איתה, והנה העניקה תיכף ומיד את תשומת לבה לילדים, ובעיקר לדוד’ל זה, הזוכה תמיד במנת חיבה כפולה ומכופלת.
– שכב, בני, שכב, יקירי.
אך הילד התרומם על מרפקיו והתחטא:
– אינני רוצה לישון, אמא. חיכיתי לך כל היום!
דבורה לטפה את ראשו:
– מחר, מחמדי, תדבר אלי ותספּר לי את כל הקורות אותך, ועכשו שכב.
– איני רוצה… אני אקום!
כאן קצרה רוחו של האב. הוא נכנס לחדר הילדים, אחז במתניה של אשתו, הרחיק אותה מן המטה, ובילד גער:
– אל תקשקש ושכב לישון! השמעת?
– אבל –
– לישון!
הילד השמיע ריטון־מה והטיל את גופו אחורנית על מצעו בהתרגזות ניכרת. בעיניו עלו דמעות והקצף על אביו ניעור בו. תמיד אבא מופיע בגערתו ובקול פוסק שאין להרהר אחריו… תמיד הוא זורק מרה… “אני שונא אותו!”
כעבור רגעים אחדים, כאשר הגיש מאיר לאשתו כוס תה ששפת על האש עוד מקודם, וישב ממולה לזוּן בה את עיניו ולהקשיב לקולה, נפתחה חרש דלת חדר הילדים ועל הסף הופיע דוד כמתגנב, בכותנתו לעורו.
– מה אתה רוצה? – פנה אליו האב והרצין, הזעיף את פניו – למה אינך ישן?
– איני יכול להרדם.
– ובכן שכב לך במנוחה במיטה ואל תדרוך ברגליך היחפות על הרצפה הקרה, פן תאחזך הצנה.
הילד חינן את קולו:
– אבל אני לא אפריע. אשב קצת על יד השולחן ואשמע, מה שאמא מספּרת… רק קצת אשב ואלך לישון.
מאיר עמד להתרגז ולנזוף בו קשות, אך דבורה התערבה בבת־צחוקה הנדיבה ואמרה לבעלה:
– ישב אתנו קצת.
ולפני שהסכים לה האב, קפץ הילד וחזר מכורבל באדרתו ורגליו נתונות במגפיו של אבא. פניו קרנו מחדוות הנצחון, ולמראהו נאלץ גם האב לחייך ולהודות בתבוסתוֹ. הנער ישב על יד אמו, נלחץ אליה כגור חיה והפקיר את ראשו המתולתל לאצבעותיה, ששחקו בו.
– אַת רעבה בודאי – פנה אליה מאיר – היתה כאן אמא ואמרה, שהיא מבשלת ארוחת־ערב גם בשבילנו. הילדים כבר אכלו בבית, ולנו תביא עוד מעט לכאן. איך היתה הדרך?
דבורה נזכרה ברוצחים, שירוּ אחריה, הצטחקה ואמרה:
– לא רע… הקור היה חזק.
– ואיך יחס האכרים בכפרים?
– מי ידעם? נסעתי בחברת אנדרי והם הסבירו לי פנים, אך אלוהים הוא היודע, מה בלבם עלינו. בכל־אופן אין לסמוך עליהם ולואי שלא נראה את פרצופיהם. דורשי טובתנו לא היו מאז ומעולם ומה גם עכשו, כשהכל נעשה הפקר. סיפּר לי אנדרי, כי עולי־ימים מן הכפר, פרחחים, השליכו את הכל מאחרי גוום ונספחו לחיל פטלורה. ריח השוד והדם עלה באפם.
– כך, כך, עת צרה הגיעה שוב. ימי חמלניצקי חוזרים…
– אבא, רק לפני שבוע קראתי על הצורר הזה, שעמד לכלותנו, ואַת, אמא, היודעת אַת עליו?
– כן, יודעת קצת.
– מחר אספּר לך את תוכן הסיפור, טוב, אמא?
האב נתכעס:
– שב במנוחה, דוד, ואל תפריע.
דבורה גמרה לשתות את התה וביקשה כוס שניה בהצטדקה:
– כל כך צמאתי!
מאיר הזדרז להגיש לה כוס שניה. הילד הושיט את ידו לקראת קופסת הסחרין וניער מתוכה על גבי המפּה הצחורה שתי טבליות קטנות ועגולות. הוא הסתכל בסקרנות, בהטיל אותן אמא לתוך התה, בצללן ובהעלותן בועות אגב תמיסה.
– וכאן מה נשמע? – חקרה דבורה – הנתרחשו חדשות?
מאיר נאנח ואמר בפנים עצובים:
– מצב לא ברור ומדכא. מתהלכות שמועות שונות. הללו אומרים שחיל פטלורה עומד להכנס, ויש אומרים שהבולשביקים תוקפים עכשו את הסביבה. בתחנות הסמוכות ראו אנשים את הרכבת המשורינת “טרוצקי”, העושה שמות בכל אשר תעבור. בעיקר רע הדבר, שהשכנים שלנו מתנכרים לנו. הנוצרים מאיימים ואינם מבשרים טוב… באוזני אחדים כבר הספיקו להגיד, כי יום נקם ושילם הולך ומתקרב ואת כל הז’ידים יגירו לפי חרב. גם השכן שלנו, וסקה גריבוב הפוחח, עומד על סף ביתו ומכריז בקולי־קולו: ביי ז’ידוב, ספאסיי רוסיוּ! 6
– חדל אישים זה אף הוא משמיע קולו! – התקצפה דבורה.
מאיר המשיך:
– רע ומר יהיה גורלנו, אם ישתלט כאן חיל פטלורה, וגם – הוא נשתתק ורמז בעיניו כלפּי הנער, שאסור לו לשמוע את הדברים שהוא עומד לספר.
– דוד, לך לישון.
– עוד מעט, אמא. מותר לי לשמוע הכל. יודע אני, על מה רוצה אבא לספּר.
– על מה? – תמהה האם.
– המותר לי לספּר, אבא? – שאל הנער ואת עיניו הפקוחות תלה בו, כשעל פניו מהבהבת הבנה ותפישה בגרותית, בלתי רגילה כמעט בגילו – המוּתר לי להגיד?
– מנין לך לדעת, מהו הענין שאני רוצה לדבר עליו?
– יודע אני.
– ובכן ספּר ונראה, אם יודע אתה!
פני הילד לבשו ארשת רצינית מאד. פניו החיוורים במקצת הלבינו על רקע אדרתו השחורה, והוא סיפּר למקוטעין, אך בקול ברור וצלול:
– אתמול היתה לווייה… קברו עשרים איש… שלוש משפחות יהודיות, שרצחו הגויים בכפר סטוּפּין. נשים בכו והתעלפו, גם סבא ויהודים אחרים בכו… בעיני ראיתי… מספרים –
– נו, די לך. הכל אתה יודע! – הפסיקתו האם ופרכה מתוך יאוש את אצבעותיה השלובות – הה אלי!
דממת־מות השתלטה בחדר, עד כי דומה, אפשר היה להאזין לדפיקות הלב הנרעש. האב, האם והילד – שלשתם שקעו בהרהורים נוגים. לא היה כל צורך לבאר לו לנער ולהסביר לו על הנעשה, על הפגעים המתרחשים והמתרגשים לבוא ועל גורל יהודי אוקראינה בימים אלו.
מן החוץ עלתה ונשמעה חריקת צעדים על גבי השלג וקולות מדברים. אלה היו מבני משפחת ברונשטיין, אשר באו לראות את פני הבת, שחזרה בשלום. הראשון נכנס האב, לבוש פרווה ולראשו חבוש כובע שחור של צמר־כבשים; אחריו הלכה זוגתו רחל, שנשאה בידיה את סיר הנזיד. זעומה היתה ונשמה בקושי; אחריה פסע ונכנס בן־הזקונים שלהם, עלם כבן עשרים, גרמי וחסון.
הזקן פשט את הפרווה, העביר את כף־ידו על פניו כמוחה משהו מטריד והסתכל בבתו בנזיפה אילמת. הוא סמך על אשתו, שתיטיב למלא את תפקידה.
הזקנה העמידה את הסיר במטבח, חזרה ועמדה באמצע החדר, כשידיה נתונות על מתניה, ופתחה:
– הרי לך גבוֹרה חדשה בישראל! הסתכלו נא בה ושפטו: אומרים לה ומתרים בה, שאין לצאת לדרך בימים אלה, והיא מתעקשת דוקא לצאת ולסכן את נפשה… הרי את חייך את מקפחת, חיי בעלך וילדיך!
– חדלי לך, אמא –
הזקנה שסעה אותה בפנותה למאיר:
– השמעת, מה שקרה לה בדרך? גזלנים יצאו מן היער, רדפו אחריה וירו בה מרובים… השמעת, מאיר?… נשמתי פרחה כמעט, כאשר סיפר לי אנדרי את הדברים האלה… הן תבושי ותכלמי, יהודיה שכמותך!…
– חדלי לך, אמא – הפצירה בה דבורה בהסמיקה קצת – קרה מקרה וחסל!
– מה? קרה? – בימינו אין זה מקרה כלל וכלל, בתי. נס נתרחש לך ועליך לברך ברכת הגומל. כן, בתי, נס נתרחש לך.
מאיר הגיש לה כסא לזקנה ואמר לה:
– שבי והרגעי. שנית לא תצא לדרך.
אולם הזקנה טרם נרגעה. היא הצביעה על בנה והמשיכה:
– וגם מן “התכשיט” הזה אין לי נחת! זה כמה לילות, שאין הוא נותן שינה לעיניו ומסתובב אי־שם עם בחורים ריקים ופוחזים כמוהו. דבר חדש בדוּ להם: הגנה… מיליציה! כאילו רק שוטרים אנו חסרים.
– אמא, חדלי לך מן הדבר הזה! – קרא הצעיר בהתרגזות קלה – הן מאומה לא תועילי בדבריך! – ובפנותו לדבורה עמד להסביר לה – הן תביני את המצב הפּרוע, שבו אנו נתונים. השלטונות מתחלפים בזה אחר זה, והאכרים מוכנים יום־יום לפרוץ העירה ולהתחיל בשוד וביזה לעין השמש. והנה התאספנו כחמשים בחור, החלטנו לעמוד על המשמר ולרסן את חבורות הנבלים. אחדים מהם כבר הברחנו אחרי שהכינו אותם שוק על ירך!
– אבל, בנימין, עליכם להיות זהירים מאד, שלא לתת פתחון־פה אחר־כך לאחד מן המחנות לחשוד בכם ולהאשימכם כבוגדים…
– ידענו – השיב הצעיר – אין זה מן הנמנע… אך אין לנו ברירה ואת המוטל עלינו נמלא עד טיפת דמנו האחרונה!
– אל־נא תתלהב כל־כך! – צוחה הזקנה בהתרגזות.
מאיר שלח לבסוף את הילד לישון, והמסובים המשיכו לדבר על הצרות המתרגשות ללא מפלט. בנימין לא פשט את אדרתו, פתח את חגורתה וישב על קצהו של כסא, כמוכן לעזוב בכל רגע את החדר ולצאת לחבריו הממתינים לו. הם קבעו את מרכזם באחד מן הבתים, הפונה לככר השוק. רבים מבעלי הבתים התנגדו להם וכל הענין היה למורת רוחם, כי פחדו, פן יבולע להם בגללם. אבל הצעירים לא נרתעו. הסבירו להם, שאין להפסיד ונסים הן יכולים להתרחש… בנימין היה אחד מן העומדים בראש ההגנה. בחור צעיר וחסון. כאשר הצטחק והבליט את שניו, היו פניו לובשים ארשת ילדותית כמעט ושביבי קונדסנות עליזה התלקחו באישוני עיניו.
כאשר הביאה הזקנה מן המטבח את הנזיד המתובל בשמן מטוגן, אשר חתיכות בצל צפו עליו, ישבו מאיר ודבורה לגמוע ממנו בתאבון רב. על השולחן היתה רק פרוסת לחם אחת, כי הפּת לא היתה מצוייה בבית, אך שקי החיטה שהביאה איתה דבורה, הבטיחו למחר ככרות לחם שחומות, חמות וטריות.
מו החוץ הגיעה שריקת קטר חדה, שפלחה את חלל האויר, ומיד אחריה המולת שקשוק אופני רכבת, בהתגלגלם על הפּסים. פני המסובים חוורו וכולם עצרו בעד נשימתם. הרכבת המתקרבת הפּילה עליהם אימה.
בנימין קפץ על רגליו ופקד:
– כבוּ את האור!
מאיר הושיט את ידו לעששית ומיעט את הפתילה; השאיר רק אור חלש, אדמומי ודועך כמעט, להאיר איך שהוא את החדר. ושוב גדלה הדממה. כל אחד קפא במקומו והאזין להלמות הלב, השולח את דמו ברהיטות יתרה. הזקנה נאנחה חרש ופלטה בתלונה: “רכבת… או, רבונו־של־עולם”…
– ומנהל התחנה? – זרקה דבורה לחלל האויר.
מנהל התחנה היה מקבל מן היהודים תושבי דובובקה סכומים עצומים, על מנת שלא להשהות בתחנה את הקרונות גדושי החיילים ולהסיעם הלאה למחוז חפצם. עתים היה מצליח להעבירם מיד הלאה, מתוך טענה, שהקו מוכרח להיות פנוי; אך בהיתקלו במרי־נפש, שהתאוו לרדת העירה “לשחק קצת”, היה מסתלק הצידה וחושש מלהרגיזם. את שכרו היה תובע בכל פה ובימים האחרונים דרש הוספה…
בני־הבית ישבו קרושים באפלולית והאזינו למתרחש בחוץ. בנימין היה הראשון, אשר הפר את הדממה. הוא קרב לדלת ואמר:
– שבו במנוחה. תיכף אחזור ואודיעכם דבר.
– אל תצא! – מחתה אמו, אך הוא התחמק חרש ויצא.
דוד, אשר בני־הבית לא הרגישו בו כלל, עמד על סף חדר־הילדים והציץ פנימה לחדר־האוכל דרך חרך צר של הדלת. הוא הקשיב לנעשה ושיתף את עצמו בפחד הגדולים. כאשר יצא בנימין החוצה, אמר אל לבו: “בנימין הוא גבור. לוּא היו כל בני העיירה כמוהו – היו קמים ומכים את שונאם הכה והשמד!”
ד 🔗
שם נאה בחרו להם: “גדוד הזאבים”…
יהודי אוקראינה היו להם לטרף.
פרשת גדולתם נכתבה ונחתמה בדם, באוברוטש, בזיטומיר ובעיירות וואהלין. הם עשו את מעשיהם באמונה, בהתלהבות; קנו נסיון וטבחו במהירות מפליאה, בבדיחות הדעת, וריח הדם שעלה באפם, עוד הוסיף לגרות את תאבונם.
בחצות לילה הגיעה הרכבת לתחנת דובובקה.
מנהל התחנה קידם את פניהם ולמד לדעת שלא יוכל להעבירם הלאה. לשוא ביקש לדחות את הפורענות.
מפקד הגדוד הודיע לו בפירוש:
– באתי עם נערי לשחק קצת.
“הנערים” שהציצו מן הקרונות אחוזי שינה ופרועי בלורית, היו לבושים יפה. אחדים מהם יצאו ופסעו על רחבת התחנה, פהקו לתוך שחור הלילה, ודרשו ממנהל התחנה שיכין להם “קיפיאטוק”7 . אחד מהם, גבה־קומה, מבוסם, נגש אליו כשהוא מתנועע, טפח לו על גבו ופלט בקול צרוד:
– ישנם הרבה יהודונים בעיירה, אחא?
– די והותר! נענה לו מנהל התחנה כדי להניח את דעתו.
– מחר בבוקר נתראה איתם. אני מקווה שזאת תהא פגישה לבבית מאד…
חבריו צחקו בקול רם.
העיירה היתה שקועה בשנתה. כנראה שלא שמעו את שריקת הקטר.
ברם, מנהל התחנה שמר אמונים לבני חסותו. הוא הבהיל אליו אחדים מבעלי הבתים והודיע להם קצרות:
– מלטו את נפשכם!
והידיעה על בוא הרוצחים עשתה לה מיד כנפים בעיירה. בזה אחר זה החלו מנצנצים אורות. מבעד חרכי התריסים המוגפים פרצו קוי אור. העיירה קמה על רגליה. פחד מות נפל על היהודים אשר נתעוררו משנתם לקול הקריאה אשר פלחה את לבם, ושילחה בהם פיק־ברכים:
– יהודים, הימלטו!
במהירות הברק חלפה הידיעה מקצה העיירה לקצה. יהודים שחוחים ומדוכאים, חלפו כצללים ברחובות, נגשו אל תריסי הבתים אשר יושביהם ישנו עדיין את שנתם, ואגרופים גרומים התדפקו עליהם בתכיפות היסטרית, מטילת אימה:
יהודים, הימלטו!…
הידיעה המרה הדהימה את הבוגרים. הילדים עמדו יחפים, בכותנתם לעורם, רעדו מקור ופחד, ולמראה הנשים הפורכות את אצבעותיהן מתוך יאוש, פרצו בבכי והגדילו את המבוכה. ההורים העצבניים והנבוכים גערו בהם, התרוצצו כחיות כלואות בסוגרים, מבלי לדעת מה לעשות.
המאושרים שהשיגו להם מזחלות, העמיסו עליהן מיד את החפצים הנחוצים ביותר, קפצו עליהן עם נשיהם וטפם, ומהרו לברוח מן העיירה מנוסת־חרב. הימצאו מקום־מפלט בכפרים? איש מהם לא שאל את השאלה הזאת. כאן ארב להם מות ודאי, והשתלטה ההכרה האחת והפוסקת שיש לברוח ויהי מה!
אך היו גם רבים שבהלת־המנוסה לא דבקה בהם, ולא השפיעה עליהם. הללו התעקשו מתוך יאוש והחליטו להשאר. ידיהם רפו, וגם הרצון לנוס לא התעורר בהם; תקף אותם הפחד המפיל את הצפור מצמרת העץ למטה, ישר לתוך צפרני החתול המאיים על קרבנו בעיניו הלטושות באכזריות, עד לבלתי היות לה מפלט…
משפחות שלא השיגו להן מזחלות, יצאו את דובובקה ברגל, בקור ובשלג, שרכו את דרכם לכפרים, לחפש מפלט בבתי אכרים עויינים, אשר הכינו להם מזמן שקים בכדי לרדת לעיירה ולבוז בה בז.
הבהלה הלכה וגדלה.
הזעקה הקיפה את כל העיירה.
מהרבה בתים עלו בכיות והתיפחויות, מזעזעות ומבהילות. נשים חרדות, היסטריות, גערו בילדיהן כשהדמעות זולגות ושוטפות על פניהן; מעיניהן ניבט הפחד, והגברים התהלכו מוכי־יאוש וחסרי־ישע.
עשרות משפחות נמלטו על נפשן לכפרים אשר בסביבה. אחדות מהן מצאו מפלט ומחסה בבתי אכרים ממכריהם. אלה שהחביאו יהודים בבתיהם, עשו את המעשה הזה אחרי שקול־דעת רב, היסוסים ופקפוקים; רק יחידים עשו את המעשה הזה מתוך רחמנות או רגש אנושי גרידא, שהתפעם בהם למראה הפליטים המסכנים, האומללים, אשר צררו את חפציהם המעטים, לקחו את ילדיהם הרכים ושרכו את דרכם בליל חורף קר. ואלה אשר לא מצאו מקלט כאשר קיוו – נפלו בידי בני־עוולה אשר ארבו להם בדרכים, שדדום ורצחום נפש. אותו לילה החרידו את דומית היער הקפוא זעקות האומללים המוצאים להורג.
בדובובקה השתררה לפנות בוקר הדממה שלפני הסערה. כלתה רגל מן הרחוב. דלתות הבתים נסגרו על מסגר; החלונות הוגפו, ותושביהם היהודים התחבאו במרתפים, בעליות, באורוות, בתוך ערמות שחת, ובמקומות סתר אחרים אשר המציאו להם והכינו עוד מקודם.
ונמצאו גם אחדים, זקנים ואברכים, כמנין יהודים, אשר לא אבו לחפש להם מקום סתר; הם התאספו בבית־המדרש, התעטפו בטליתות, ועמדו להתפלל ולשפוך את מרי שיחם ונפשם לפני בורא העולם.
דממת מות התהלכה בין הבתים הדוממים אשר לא הסגירו כל סמן חיים. מבחוץ נדמה היה, כי על יושביהם נפלה תרדמה חזקה אשר לא יקיצו ממנה. רק מארובות בודדות בעיירות עלה העשן, והראה לדעת כי תושביהם ממשיכים לחיות את שגרת יומם; אלה היו בתי נוצרים.
ה 🔗
כאשר עלתה השמש והציפה באלומות קרני אורה את העיירה המכוסה שלג, החלו לנהור לתוכה אכרים מכל הסביבה. הפליטים שנזדמנו אליהם בדרך מנוסתם בישרו להם על המאורע העומד להתרחש, מאורע שצפו אליו ימים רבים.
מפה לפה עברה הידיעה:
“יומה של דובובקה הגיע!”
והאכרים, מגושמים וכבדי־צעד, מכורבלים בפרוות כבשים, חבושי כובעי צמר שחורים, שגלשו על מצחם עד לעינים המבריקות בפראות לקראת המאורע, נהרו מי ברכב ומי ברגל ובידיהם שקים. הם הלכו בצעד מהיר ובזרועות רבים מהם התנוצצו בפעם הראשונה לעין השמש של אותו יום חורף, חרמשים ומגלים כיוצאים לקציר…
נחפזו ונצטרפו לבעליהן גם הנשים, מכורבלות אף הן, סמוקות פנים, והן מזיעות מהתרגשות ומהליכה מהירה, ובעיניהן הן רואות את השלל העתיד להיות להן לבז.
גם פרחחים בני־חמש־עשרה וצעירים מהם חטפו מכל הבא ליד, גרזנים וקלשונים, ואף הם מהרו מאד בלכתם, רצו כמעט, כי חששו מאד פן יאחרו את מועד התחלת הטבח…
הם הצטרפו כולם יחד למחנה של מאות איש. השלג חרק מתחת לרגליהם, ויצר המשטמה תסס והכשירם לקראת הבאות. כאשר נכנסו לעיירה התקבצו בככר השוק, מול הכנסיה, והמתינו בקוצר רוח להופעת גדוד ה“זאבים”. אחד מן האכרים שרוחו קצרה מרוב צפיה, עלה על מגדל הפעמונים, והחל מצלצל בפעמון כביום חג או שרפה; והילכו הצלילים בלהות מסביב ובישרו לקהל הפרבוסלבים שהיום יהא האות. ונזעקו רבים אחרים.
וכומר העיירה, זקן אשר שערותיו הלבינו כצמר, ואשר קנה לו תבונת־חיים, זקן אשר לא ניפתה אחרי תעתועי המסיתים ומדוחיהם – נחפז לצאת מביתו הסמוך לכנסיה. מבוהל ונבוך היה למראה קהל עדתו הפרוע, אשר נתאסף הפעם להוציא את זממו לפועל. הוא שירך את דרכו לקראתם, כשהוא מתאמץ למהר ומרכס בשעת הליכה את כפתורי גלימתו השחורה.
הוא הופיע לפני האכרים המשולהבים, הסתכל בהם בעינים שופעות זעם, דחף בקצף שניים מהם שעמדו לו על דרכו ולא מהרו לסור הצדה ולתת לו לעבור. הוא לא שעה לברכת הבודדים אשר הורידו לכבודו את מצנפותיהם בהכנעה רבה, ופסע ביניהם בפנים זעופים מאד עד אשר הגיע למעלות הכנסיה. הוא עלה, הצטלב, (הפעם לא מתוך יראת שמים כי אם כדי לעשות רושם על הקהל הפרוע) ופנה אליהם בדברים חוצבים:
– מה לכם בני־אדם שנטשתם את הכפרים שלכם ונזעקתם לכאן? האם חג או מועד הוא היום? ומה לכם ליהודים המסכנים אשר את נפשם אתם מבקשים? האומנם חושבים אתם שאין אלהים בשמים, ושעליכם לא יהיה להופיע לפני כס כבודו ולמסור דין וחשבון על מעשיכם?… היו נוצרים ישרים בני, ופנו לכם איש לביתו ואיש לעבודתו. הניחו להם לאומללים האלה אשר סבלו כבר די והותר, כי גם הם נבראו בצלם אלהים כמונו!
השתלטה דממה. ים הראשים, על מגליו וקלשוניו קפא. אחדים מן האכרים הקשישים באו במבוכה והתגרדו בגבחתם. הצעירים אשר תאות הרצח והשוד יקדה בקרבם כיקוד אש, רטנו חרש אך את פיהם לא פצו. וברגע מכריע זה, שעה שהכומר הישר באדם, עמד להרים שנית את קולו להטיף להם מוסר, לשדלם בדברים ולפזרם, הופיע וסקה גריבוב אשר עלה וטיפס על גדר סמוכה, ונשא אף הוא את מדברותיו הארסיים:
– אל תקשיבו לו ולדבריו! זקן הוא, ואין הוא יודע מהו רוצה. היהודים מצצו כל הזמן את דמנו כעלוקות הללו, וחובה היא לנו להתנקם בהם הפעם, ולהשיב להם את גמולם בראשם. כל היהודים בולשביקים הם, קומיסרים, עוכרי המולדת! הם, הם החריבו את רוסיה. הגידו לי כולכם פה אחד: מי הוא טרוצקי? – ז’יד ארור!
– הוררה וסקה!
– בּיי ז’ידוב ספּאַסאַי רוסיאוּ!
– בּיי ז’ידוב.
– ביי ז’ידוב!
– הז’ידים בולשביקים!
– הוררררררה!
– ברבו וסקה!
ההמון זע כגלים ונע אנה ואנה. הכומר הסתכל בהם בצער, הוריד את ראשו השב על חזהו, וטפח בזרועותיו על מתניו מתוך יאוש. “נחרץ גורלם של יהודי דובובקה”… חלפה המחשבה במוחו ולבו נקף אותו. “הן רבים מהם יהודים ישרים, נבונים ויראי שמים… הה, אלי!”…
בינתיים, וּוסקה גריבוב, אשר מצא את עצמו לפתע ראש לבריונים ומנהיגם, הרגיש שעליו לפתוח במעשים עוד לפני בוא ה“זאבים” המתמהמהים משום מה, ואינם מזדרזים לבוא. הוא הלהיב אחדים מעולי הימים אשר נספחו אליו, לקחו מוטות עץ, הכניסו אותם מתחת לבריחי אחת החנויות שבאמצע השוק, והחלו לפי פקודה, כשוסקה עומד מן הצד, כובעו שמוט אלכסונית, והוא מנצח עליהם:
– רֶביאַטאַ! ראַז דוא, טרי! 8
הבחורים גחנו על המוטות והבריחים חרגו קצת ממקומם.
– יאֶשצ’א ראַז! 9
הדלתות ניסחו ממקומותיהם והבריחים נחלצו על קרסיהם יחד. ההמון התפרץ בקול ענות לתוך החנות, ומיד הוטלו החוצה והתעופפו מעל לראשים סלילי ארג צבעוני, בד, צמר, וכל מיני חפצים אחרים העוברים לסוחר. האכרים התנפלו על השלל בקולות תרועה וצהלה. חטפו מכל הבא ביד, ורבו ביניהם על כל פיסת בד. מלאכת השוד נעשתה מתוך חפזון והתלהבות.
וסקה עמד על גבי מדרגות החנות, הסתכל בקהל ההולך ומתלהב למראה הביזה, והוא החל מצעק בקול רם:
– אי טיפשים שכמותכם! למה לכם לריב על קטנות? הן כל השוק הוא לפניכם! מה עשיתי, ראיתם – מהרו ועשו כמוני! פיתחו את כל החנויות, הריקו אותן, ואחר־כך נבקר בבתים נעשה כלה בז’ידים הארורים!
האכרים התחברו להקות להקות. כל כנופיה בחרה לה באיזו חנות הראויה להתכבד ובזזה אותה. במשך שעה קלה נפתחו כל החנויות. ידי הנשים היו עסוקות ומלאות עבודה. סרטים, סלילי חוטים, כפתורים ושאר מיני סדקית ערכם מך ברגעים אלה בעיני האכרים, כי ידם השיגה להם הפעם שלל חשוב יותר, והחפצים הפעוטים התגוללו בשוק על כל מדרך כף רגל.
אחת הכנופיות פרצה למרתף היין של בית־מרזח. חביות אחדות הוצאו השוקה, נפתחו, וכל הקרוב החל לוגם בכל פה. אלה שלא השיגו להם כלים שאבו בכפות ידיהם או מלאו את מצנפותיהם, ועיניהם נשתלהבו בברק השכרות שהחל מתרונן באבריהם, ומתסיס עוד יותר את דמם הנסער. אכר אחד, שכור למחצה, פרץ מאחת החנויות כשזוג נעלי אשה מתנופף בידיו, והוא שר לו בקול רם ושמח, וקורץ בעיניו לריבת כפר משולהבת:
אופאנאס
סוינאי פּאַס
א דיבטשינא ביטשקי
פּאַטשאֶקאי
ניע אוטאֶקאי
קופליו טשאֶראֶוּטשקי.10
למראהו המגוחך של האכר העוגב פרצו האכרים בצחוק, והשמחה גברה כפלים. פניהם הצהיבו מנחת, ומאושרים היו אותו רגע כילדים שהעניקו להם מלוא חפניים סוכרית. תמימות מובהקת היתה חרותה בארשת פניהם.
ו 🔗
הכומר הרחיב את פסיעותיו, נשם בכבדות והחל ממהר לעבר התחנה, לקדם את פני הצבא, ולבקש רחמים על היהודים המסכנים. הוא נתקל בהם על הגשר. הם הלכו מסודרים בארבעות, שרים שיר לכת, כשאחד מהם תוחב את אצבעותיו לתוך פיו, ומלווה את השירה בשריקה חדה ופולחת, שהילכה אימים והפריחה בבהלה את העורבים מצמרות העצים. בראש הלך מפקד הגדוד, כולו מצוחצח, מגולח למשעי, מבושם, הדור מאד בלבושו ומגפיו מבריקים לעין השמש כשני גלילי מתכת.
הכומר האט את מהלכו, ובמרחק של פסיעות מיספר לפניהם, כרע על ברכיו, הרים את צלבו, העבירו בחלל האויר שתי וערב, וחנן את קולו בפני המפקד אשר עצר בגדודו:
– ראַדי בּוֹגא! 11 – אל תריעו להם, לאומללים…
המפקד הסתכל בו בבת־צחוק, היפנה את ראשו לחבריו, וקרא בהצביעו על הזקן הכורע לפניו:
– וואט צ’ודאק!! 12
הישיש הוסיף לכרוע כשצלבו מורם בידו ושערותיו הלבנות מתנפנפות ברוח. הוא התאושש למראה בת־צחוקו של המפקד, התקוה התגנבה ללבו, והוא המשיך:
רחם עליהם בני, כי בצלם אלהים נבראו כמונו –
– הא־חהא־חא־חהא!… צחוק פרוע הרעים מסביב. השורות נפרעו והחיילים קרבו וסובבוהו. הסתכלו בו מתוך סקרנות וחייכו. הישיש כרע עדיין על פני השלג ואת עיניו המתפללות נשא אליהם.
פתאום פנה אליו המפקד:
– הגידה נא, זקן, ואל תכחד: כמה שילמו לך הז’ידים?
הכומר נדהם. דבריו לעו, אך הוא התאושש וקרא:
– בשם אלהים! – אף פרוטה לא קבלתי מידיהם!
– שקר אתה דובר!
– בני, אל לכם –
– דום זקן!
אחד מן הקצינים נגש אליו לכומר, עזר לו לקום על רגליו והשיא לו עצה טובה ומחוכמת שהצחיקה את כולם:
– לך לישון זקן, ואל תשגה בהבלים!
הכומר סר ופנה הצדה שחוח ודואב. בעיניו התקשרו דמעות והוא לא ראה את דרכו לפניו… שוב נשמעה השירה הפרועה שנפסקה קודם; שוב פלחה את חלל האויר אותה שריקה, שריקת אנשי הפקר, וצבא הפורעים המשיך את דרכו, בוטח וצוהל.
כאשר התרחקו מרחק־מה מן הגשר, הבחינו אחדים ביהודי אשר ביקש לחמוק על יד אחת הגדרות למקלט “יותר בטוח”. פקדו עליו מיד לעמוד, ושניים הדביקוהו בתרועות שמחה. היה זה המורה הוכמן. תחת בית־שחיו החזיק משום־מה ספר שירים.
הוא החויר וברכיו פקו.
הגדוד התעכב לראות מה ייעשה בו, ביהודי הראשון שנפל לידיהם. שני החיילים אשר תפשוהו ידעו שעליהם להפגין לפני חבריהם את יכולתם וכשרונם.
המחזה נערך מיד. אחד מן הבריונים סטר לו על לחיו ושאל:
– מה זה בידיך?
הוכמן ענה לו בקול רועד:
– שירי פושקין.
– מושקין? – צחק החייל – תן לי את הספר.
הוכמן הושיט לו את הספר בהכנעה רבה:
– בבקשה.
החייל הטיל את הספר מעבר לגדר. דפיו נתרשרשו ככנפי יונה בהולה.
– הרי לך מושקין שלך!… ועכשיו כרע על ארבע!
המורה המסכן כרע מיד על ארבע, כי פחד להמרות את פיו. הוא רעד ושיניו נקשו זו בזו. השלג צרב את כפות ידיו השטוחות, ופניו להטו מאד, כמתוך התרגשות גדולה. החייל השני בעט בו באחורו ופקד:
– רוץ ונבח ככלב!
הוכמן העלוב לא הספיק לשקול במוחו איך לממש פקודה מוזרה זו, ואחד הפורעים הרים את רובהו בשתי ידיו, וקת הנשק המצופה פלדה, הורדה על קדקדו של הכורע. עיניו של הוכמן חשכו מעוצם המכה ומרוב כאב. ממקום הפצע שתת הדם על פניו, ועל פני השלג שצובע אדום.
ועוד הפעם נסרה הפקודה בחלל האויר:
– רוץ ונבח ככלב!
האומלל חגר את כחותיו, החל זוחל מהר על ארבע, כשהוא מחקה בקולו כלב נובח: הב… הב… הב… – לקול צחוקם הפרוע של החיילים. אך לפתע נחנק קולו מן הדמעות, כי פקעת הצער נתקעה בגרונו, ו“נביחתו” נפסקה. לתמהונם של הפורעים התרומם על רגליו. הוא התנודד אנה ואנה כנוטה לפול. עיניו היו מסונוורות משטף הדם והדמעות אשר הציפו את פניו. הוא פרש את כפיו כמבקש למצוא סעד־מה, והתייפח בזעקה רסוקה ומרה:
– או אמא, אמי!…
מסביב הרעים הצחוק ואחד חיקה את קולו של המעונה:
– אוי מינע מאמע!
הצחוק הפרוע גבר וטפח על תופי אזניו של האומלל אשר לא היה מסוגל כלל לחשוב באותו רגע אף מחשבה אחת נמרצת, כי אחת הרגיש שאין לו מפלט. מבלי משים פסע פסיעות מספר קדימה ואז ראה כמו מבעד לחשרת ערפל, בגמול לו אחד הפורעים את החסד האחרון; הוא ראה איך הוריד הלה את רובהו, וכונן אותוֹ ישר אליו; הוא לא נבהל, ודוקא ברגע זה הזדקף והשלים עם המוצא היחידי – מות!
כאשר פלחה היריה את חלל האויר, התמוטט המורה וצנח לאחוריו, גוף דומם ומשחיר בשלג. במקרה הציץ יהודי אחד מבין חרכי עלייה וראה את כל פרשת הרצח. הוא כיסה את פניו בכפות ידיו בכונן הפורע את רובהו, ולחש חרש לעצמו: “אמו המסכנה תצא מדעתה”.
הפורעים המשיכו את דרכם כשאחד מכריז בקול רם:
– הראשון שוּלח לכל הרוחות!
– אך לא האחרון!
– הוא ימסור דרישת שלום ליהודי אוברוטש!…
– חא־חא־חהא –
– גריגורי! – פצח פיך ונגן לנו שיר לכת כאשר אהבנו!
לקול השיר הורמו הרגלים כמו מאליהם. הם פסעו כמנצחים ולבם התרונן משמחה. נוצרים יצאו וקדמו את פניהם בברכה. פרחחים נספחו אליהם כשהם מכרכרים, צוהלים ורצים לצדיהם לאורך כל הדרך. כולם שמחו לקראת הגדוד אשר בא לעשות שפטים בז’ידים.
מזג האויר היה שקט. השמים התכילו והקור לא היה חזק ביותר. השלג חרק מתחת לרגליים, ונגוהות זוהר וצחור מסמא שפעו על הגגות ועל פני הדרכים. החיילים נשמו לרווחה והתענגו על זוֹך האויר, מבלי לדעת כי הוא מרעיף לתוך רוחם, ויוצק גם לתוך דמם משהו מן הטוב, אך אינו גורע מתאות היצרים המתפרעים.