המי“ם-דַל”ת1 6 הודיע, כי נוֹבוֹגראַד-ווֹלינסק נכבשה הבוקר עם שחר. המַטה יצא מקראַפּיבנוֹ, ושיירת-עגלותינו פשטה כחיל-מאסף רעשני על-פני הכביש, העולה מבריסק לווארשה, שניקולאי הראשון סללוֹ על עצמות-האיכרים.
שדות הפָּרָג הארגווני פורחים על סביבותינו, רוח-הצוהריים משחקת בתוך השיפון המצהיב, בּתוּלת החיטה השחוֹרה מתמרת באופק כחומתו של בית-מינזר רחוק. ווהלין השקטה מתפתלת, ווהלין מפליגה מאתנו אל ערפלי הפנינים אשר לחורשות-הליבנֶה, היא זוחלת ובאה אל הגבשוּשיות המצוּיצות, ובידיים שתש כוחן נאחזת בסבכי הכְּשוּת. חמה תרוּגה מתגלגלת ברקיע, כגוּלגולת ערופה, אור ענוג ניצת בנקיקי העננים, דגלי השקיעה מתנופפים מעל לראשינו. ריח של דמֵי אמש ושל פגרי-סוסים מחלחל לתוך צינת הערב. זבּרוּץ' שהשחיר הומה וּמְעַבּת את חרצוּבּוֹת הקצף של שוּניותיו. הגשרים הרוסים, ואנו חוצים את הנהר ברכיבה. ירח יקר מוּטל על הגלים. הסוסים שוקעים במיים עד גביהם, זרמים רוננים שותתים בין מאות רגלי סוסים. מישהו טובע ובקול צלצלני מבאיש דברים כנגד אמא קדישתא. הנהר זרוּע ריבּוּעים-ריבּוּעים שחורים של עגלות, הוא מלא המוּלה, שׁרִקָה וזמירות, הרועמות מעל לנחשי הירח והבורות המבהיקים.
בשעת-לילה מאוּחרת אנו באים לנוֹבוֹגראַד. אני מוצא אשה מעוּבּרת בדירה שהוקצתה לי ושני יהודים אדמונים דקי-צוואר; השלישי רדום בשינה, מכוסה למעלה ראשו, ופניו כבושות בקיר. אני מוצא ארונות שפרעו בהם בחדר שהוקצה לי, קרעים של אדרות-נשים על גבי הרצפה, גללי אדם וחרסים של כלים משומרים, המשמשים ליהודים אחת בשנה – בפסח.
– כבדי החדר, – אומר אני לאשה. – באיזו זוהמא אתם חיים, רבותי…
שני יהודים נעקרים ממקומם. הם מדדים בסוליות הלבד ומסלקים את השברים מעל הרצפה, הם מדדים בשתיקה, כדרך הקופים, כיאפאנים בקירקס, צווארותיהם מתנפחים ומסתובבים. הם מציעים על הרצפה כסת פרומה, ואני שוכב ליד הקיר, בצד היהודי השלישי, שנרדם. דלות פחדנית סוגרת על יצועי.
הכל נקטל בידי הדממה, ורק הירח, שכבש בכפיו הכחולות את ראשו העגול, המבהיק, השאנן, נע-ונד ליד החלון.
אני מחליץ את רגלי שֶׁכָּהוּ, אני שוכב על הכסת הפרומה ונרדם. המי“ם-דל”ת 6 נראה לי בחלומי. רכוב על סוסו המסורבל רודף אחרי המי“ם-חי”ת2 ויורה שני כדורים בעיניו. הכדורים פולחים את ראשו של המי“ם-חי”ת, ושתי עיניו נופלות ארצה. “למה הִסַגְתָּ את החטיבה לאחור?” – צווח לפצוע סאביצקי, המי“ם-דל”ת 6, – וכאן אני מקיץ, לפי שהאשה המעוברת מגששת באצבעותיה את פני.
– פּאַני, – אומרת היא לי, – אתה זועק מתוך החלום ואתה מפרכס. אציע לך בקרן-זווית אחרת, לפי שאתה דוחף את אבי…
היא מגביהה מעל הריצפה את רגליה הצנומות ואת כרסה המעוגלת ומסירה את השמיכה מעל לאיש הרדום בשינה. הזקן המת מוטל שם פרקדן. גרגרתו רטושה, פניו מבוּתקות לחצאין, דם כחול מוטל בתוך זקנו כַּחֲרָרה של עופרת.
– פאני, – אומרת היהודיה ומנערת את הכסת, – הפולנים שחטוהו, והוא שיטח תחנוניו לפניהם: הרגוני-נא בירכתי החצר, שלא תראני בתי במיתתי. אך הם עשו כדרך שהיה ניחא להם, – הוא הוציא נשמתו בחדר הזה ולא זז מלהרהר בי… ועכשיו הגד נא, – אמרה פתאום האשה בכוח גדול ונורא, – אדרבא, הגד נא, היכן, מסוף העולם ועד סופו, אתה מוצא אב כאבי…