הנה איגרת הביתה, שכתבתי מפי נער האָכּספדיציה שלנו קוּרדיוּקוֹב. ראויה היא שלא תשתכח, העתקתיה בלי כחל-וסרק והריני מוסר כתב זה מלה-במלה, כפי האמת-לאמיתה.
“אמא רחימא, ייבדוקיה פיודורובנה. בתחילת זאת האיגרת אחישה להודיעך, כי הנני, בעזרת האל, בקו החיים והשלום, לוואי אזכה לשמוע גם ממך כיוצא בזה. וכן אשתחווה בחוורון אפיים לעפר-ארץ בדרישת שלומכם הטוב…” (כאן בא פַּרט שמותיהם של קרובי-משפחה, סנדקים, מחותנים. נפסח עליהם. נעבור לפיסקה השניה).
“אמא רחימא, ייבדוקיה פיודורובנה קוּרדיוּקובה. ראשית אחישה להודיעך, כי הנני שרוי בחיל-הפרשים האדום של החבר בּוּדיוֹנִי, וכן שרוי בכאן מחותנך ניקון וואַסיליץ', אשר הנו לעת הזאת גיבור אדום. הוא אספני אליו, אל האכספדיציה של המחלקה-הפוליטית, שבה אנו מוליכים אל החזית דברי-ספרות וכתבי-עת – ידיעות-הצי”ק1 של מוסקבה, פראבדה-של-מוסקבה ואת משׂוֹשׂ-לבנו העתון האכזרי, הפרש האדום, שכל איש-מלחמה אשר בקו-החזית מתאווה לקרותו ולאחר-מכן ברוח של גבורה הוא קוצץ בחרבו את השליאכטה המנוּולת, ואני שרוי במחיצתו של ניקוֹן וואסיליץ' בהפלא ופלא.
אמא רחימא, ייבדוקיה פיודורובנה. שלחי לי כל אשר תשיג ידך לפי מאמצי-כוחך. אבקשך לנחור את החזרזירון הבּרוֹד ולשלחו לי משלוח אל המחלקה-הפוליטית של החבר בודיוני, עבוּר וואסילי קורדיוקוב. בכל מעת-לעת אני שוכב לפוּש ללא אוכל-נפש וללא שום מלבוש כלל, באופן שגדול הקור במאד. כתבי לי מכתב מאוֹדוֹת סִטיוֹפָּא שלי, החי הוא ואם לאו, אבקשך, שימי עין-השגחתך עליו לטובה וכתבי לי מאודותיו, – העודו מתנגף, או חדל, וכן מאודות השחין שברגליו הקדומניות, הפרזלוהו, אם לאו? אבקשך, אמא רחימא, ייבדוקיה פיודורובנה, רחצי רגליו הקדומניות, ויהי מה, בסבון, אשר השארתי מאחורי האיקונין, ואם כּילוּ אדוני-אבי את הסבון, בכן קני בקראסנוֹדאר, והאלוהים ישלם פעלך. וכן יש עמי לספר לך, שהארץ כאן בתכלית הדלוּת, האיכרים עם סוסיהם מסתתרים מפני נשרינו האדומים ביערות, החיטה, כפי הניכר, מעוּטה, והיא מיצערה במאד-מאד, ואנו מצחקים עליה. הכפריים זורעים שיפון וכיוצא בזה שבולת-שועל. על מקלות גדלה כאן הכִּשוּת, ונמצא שהיא מדוקדקת בדקדוק גדול; ממנה זוקקים סאמוהון.2
והשנית אחישה לספר לך במכתבי זה מאודות אדוני-אבי, שהם קטלו לפי חרב את אחי פיודור טימופייץ' קוּרדיוּקוֹב לפני כשנה כעת חיה. הבריגאדה האדומה שלנו אשר לחבר פאבליצ’נקוֹ תוקפת היתה את העיר רוֹסטוֹב, ובאותה שעה אירעה בגידה במערכותינו. ואדוני-אבי שימשו בעת ההיא אצל דַנִיקִין בחזקת גוּנדַר. אותן בריות שראו לאדוני-אבי, העידו בהם, שמקוּשטים היו במידאליות, כבעת המישטר הישן. ובסיבת הבגידה ההיא נפלנו כולנו בשביה, ואחי פיודור טימופייץ' נזדמן להם לאדוני-אבי כנגד פניהם. ואדוני-אבי החלו לקצץ לו לפָדיָא, קצץ והַפטֵר – נִבלָה, כלב אדמוני, ממזר-הכלבה ושאר לשונות, ולא זזו מלקצצו, עד שירדה החשיכה, עד שנפח אחי פיודור טימופייץ' את נפשו. אזי כתבתי לך מכתב, איך פָדיָא שלך מוטל ללא צלב. אלא שאדוני-אבי תפשוני על מכתבי ואמרו: אתם – צאצאי יולדתכם, אתם – נצר משורשיה, שורש הזונה, אני הִבְטַנְתִּי את אמכם ואוסיף להבטינה, קיפחתי את חיי, אַכרית את זרעי על קידוש האמת, ושאר לשונות כיוצא בזה. נתייסרתי תחת ידיהם, כישוּ מושיענו בשעתו. אך עד מהרה ברחתי מפני אדוני-אבי ונספחתי אל פלוגתי אשר בחיל החבר פאבליצ’נקו. והבריגאדה שלנו נצטוותה ללכת אל העיר ווֹרוֹנייז' לקבל תגבורת, ואכן קיבלנו שם תגבורת, וכן סוסים, אשפות, נאגאנים ושארי סיפוקים שקצובים לנו. מאודות וורונייז' יש עמי לתאר לך, אמא רחימא, ייבדוקיה פיודורובנה, כי עיר-ואם זו פלא והפלא היא במאד-מאד, קצת גדולה מקראסנודאר, אנשים שבה יפים עד למאד, הנחל כשר לרחצה. היו נותנים לנו לחם שתי ליטראות ליום, בשר חצי-ליטרה וסוּכר בשיעור הראוי, באופן שבהשכמה שתינו תה מתוק, וכן סעדנו בפת-ערבית, ונשתכח מלבנו הרעב, ולעת-צוהריים הולך הייתי אל אחי סמיון טימופייץ' לחמיטות, או בשר-אווז, ולאחר מכן נשכבתי לנוח. בעת ההיא בעבור עזוּת-נפשו היה סימיון טימופייץ' רצוי לכל הגדוד להיותו מפקד להם, ומלפני החבר בּוּדיוֹני יצא הצו הזה, והוא קיבל צמד סוסים, מלבושים משובחים, עגָלה מיוחדת למטלטלין ואורדן של הדגל האדום, ואני לימינו בחזקת אָח. מכאן ואילך, אם יבוא פלוני מן השכנים לקפחַך – הרי סמיון טימופייץ' יכול לשוחטו לחלוטין. אחר-כך התחלנו להניס את הגיניראל דניקין, טבחנו בהם לאלפים והדפנום לתוך הים השחור, ואולם אדוני-אבי לא נתראו בשום מקום מן המקומות, וסימיון טימופייץ' היה מחפש אחריהם בכל המערכות, לפי שכיסופים גדולים נכסף היה לאחינו פָדיא. אך, אמא רחימא, כפי שמכירה את ויודעת באדוני-אבי ובעיקשוּת טבעם, מה עשו, איפוא, – נתחצפו וצבעו זקנם מן האדמוני אל השחור-כעורב והיו שרויים בעיר מאַיקוֹפּ, בבגדי אזרח, באופן שאיש מאנשי-המקום לא ידע, כי הם בתכלית-הפשטות שוטר כוּפרי של המשטר הישן. אלא שהאמת סופה להתגלות, מחותנך ניקון וואסיליץ' ראוּם באקראי בביתו של תושב פלוני והריץ כתב לסמיון טימופייץ'. מיד רכבנו על סוסים ועשינו במרוצה מאתיים פרסה – אני, אחי סָנקָא ומתנדבים מבחורי הסטאניצה.
ומה איפוא ראינו בעיר מאיקופ? ראינו בעליל, שהעורף אין בו שמץ-של-כלום מהשתתפות הנפש עם אנשי החזית, ובכל פינה שאתה פונה הבגידה והז’ידים למכביר, כבמשטר הישן. והיה סמיון טימופייץ בעיר מאיקופ מתקוטט בכל עוז עם הז’ידים, שלא הוציאו מידיהם את אדוני-אבי וחבשוּם בבית-כלא על מסגר, לאמור – צו הגיע מאת החבר טרוצקי לבלתי קצץ בשבויים. בעצמנו נשפטהו, אל תרגזו, סופו שמקבל גמולו. אלא שסמיון טימופייץ' עמד על שלו והוכיח בעליל, כי הנו מַגָ"ד, ויש עמו מאת החבר בודיוני כל האורדנים של הדגל האדום, ואיים עליהם שיקצץ את כל אלה שמתנצחים גלל פרטיוּתם של אדוני-אבי ואינם מסגירים אותה, וכן איימו בחורי הסטאניצה. אלא שזמיון טימופייץ' קיבל את אדוני-אבי והחל לפַרגֵל להם לאדוני-אבי וערך את כל אנשי-החיל בחצר מערכה מול מערכה, כראוי לפי דתי הצבא. אז זרק סֵנקָא מיים על זקנו של אדוני-אבי טימופיי רודיאוֹניץ‘, ומן הזקן ניגר הצבע. וסַנקָא שאל את טימופיי רודיאוניץ’:
– הטוב לך, אדוני-אבי, תחת ידי?
– לא, – אמרוּ אדוני-אבי, – רע לי.
אז שאל סנקא:
– ולפָדיא, כאשר קצצת בו, טוב היה תחת ידך?
– לא, – אמרוּ אדוני-אבי, – רע היה לפַדיָא.
אז שאל סנקא:
– והחשבת, אדוני-אבי, כי גם לך יהא רע?
– לא, – אמרוּ אדוני-אבי, – לא חשבתי, שיהא לי רע.
אז הפך סנקא פניו אל הבריות ואמר:
– ואני סובר, שאם אפול בידי אנשי-שלומכם, לא תהא לי חנינה. ועכשיו, אדוני-אבי, אנו באים לחסלך…
וטימופיי רודיאוניץ' החלו לגדף את סנקא בלשונות של חציפות – בערוות יולדתו ובאם הקדושה – ולתקוע לסנקא בפרצופו, וסמיון טימופייץ' שילחני מן החצר, באשר על כן, אמא רחימא ייבדוקיה פיודורובנה, אין עמי לתאר לך כמו, היאך חיסלו את אדוני-אבי, לפי שנשתלחתי מן החצר.
לאחר מכן נזדמנה לנו חנייה בעיר נוֹבוֹרוֹסייסק. מאודות העיר הזאת ראוי לספר, שממנה והלאה אין שום יבשה כלל, אלא המיים לבדם, ים השחור, ושַׁמָה שהינו עד עצם החודש מאי, עם שיצאנו אל החזית הפולנית, ומחבטים בשליאכטה על ימין ועל שמאל…
ממני בנך רדימאך וואסילי טימופייץ' קורדיוקוב. אמא-רחימא, תני עיניך בהשקפה לטובה על סטיופקא, ואלוהים ישלם פעלך"?
הנה איגרתו של קוּרדיוּקוֹב, שלא שיניתי בה אפילו קוצו-של-יוד. כשסיימתי את מלאכתי, לקח הנער את הגיליון הכתוב ונתנו בחיקו, על עור בשרו.
– קורדיוקוב, – שאלתיו, – אב רשע היה לך?
– אבי היה כלב, – השיב בפנים זועפות.
– והאֵם טובה ממנו?
האם כראוי. רצונך – הנה משפחתנו…
הוא הושיט לי תצלום שבור. היתה בו דמותו של טימופיי קורדיוקוב, שוטר כּוּפרי בעל-כתפיים, שכובע-שׂרַד לראשו, וזקנו מסורק, והוא מוצק, לסתני, ומבט מתנוצץ לעיניו, הנטולות צבע וארשת. בצדו, בכורסית של במבוּק, ישבה כפרית זערורית בלסוטה שלוּפת-שוליים, שתווי-פניה כמושים, בהירים וביישניים. וליד הקיר, ליד רקע-תצלומים זה, הקרתני והעלוב, שמיני ציצים בו ויונים, התנשאו שני בחורים – כבירי-מידות להבהיל, מטומטמים, רחבי-פנים, בּלוּטֵי-עיניים, קפואי-עמידה כבשעת תרגוֹלת, שני האחים לבית קורדיוקוב – פיודור וסמיון.