"החבר החוקר בוּרדֶנקוֹ. על שאלתך הנני להשיב, כי מפלגתיוּת יש לי מספר עשרים-וארבע-אֶפס-אֶפס, שניתנה לניקיטא באַלמאַשוֹב על דעת ועד-המפלגה הקראַסנוֹדאַרי. את ספר תולדותי עד שנת 1914 אני מפרש כספר הגלוּי של בית אבא, שבו נתעסקתי אצל אבותי בעבודת-האדמה ומעבודת-האדמה עברתי אל מערכות האימפריאליסטים להגן על האזרח פוּאַנקאַרֵה ותליין הריבולוציה הגרמנית אֶבַּרְט-נוֹסְקֶה, שהיו, מן-הסתם, רדוּמים-בשינה ורואים בחלומם, איזו הדרך להחיש עזר לסטאניצה שלי מבטן איוואן-הקדוש אשר במחוז קוּבַּאן. וכך היה החבל נופל לי, עד שבא החבר לנין בצוותא עם החבר טרוצקי והסבו את כידונִי השוחר-לטרף והורוּ לו את המעיים היעוּדים ויוֹתֶרֶת-הכָּבֵד החדשה הכשרה שבעתיים. מני אז אני נושא מיספר עשרים-וארבע-אפס-אפס בקצה כידוני פִקוּחַ-העין, ובוּשה גדולה היא לי וצחוק-שבעתיים לשמוע עכשיו מפיך, חבר חוקר בוּרדנקוֹ, אותם דברים של פלסתר ושל דופי על אודות אוּשפיזַת-החוֹלים הפלמונית הבלתי-נודעת. אל האושפיזה הזאת לא יריתי ולא תקפתי, והוא דבר אשר אינו ביכולת שיהיה. בסיבת היותנו פצועים, שלושתנו כאחד, דהיינו: הלוחם גוֹלוֹביצין, הלוחם קוֹסטוֹב ואנוכי, היה לנו אש עצור בעצמות, ולא תקפנו, אלא בכינו גם בכינו, בעמדנו בחלוּקים של בית-חולים בכּיכּר בקרב האוכלוסא החופשית שבלאומיות היהודים. ובאשר-בנוגע להיזק שלוש השמָשוֹת, שהזקנו מנאגאן של קצינים, הרי מקירות לבי אני מכריז-ומודיע, שאותן שמשות לא היו כשֵׁרוֹת לעניינן, בחזקת המצויות בדיר-הכלים, אשר הן לוֹ לבטלה. ודוקטור יָבין, כיוון שראה זאת המוֹרִיָה המרוּרה אשר ירינו, לא היה אלא מלעיג במיני חיוּכים, בעמדו בחלון האושפיזה שלו, אשר גם הוא דבר שיוּכלו לאשר-ולקיים היהודים החופשים הנקוּבים לעיל שבעיירה קוֹזין. על הדוקטור יבין אני נותן עוד, חבר חוקר, את החומר, שהוא היה מלעיג והולך, כשאנחנו, שלושת הפצועים, דהיינו: הלוחם גוֹלוֹביצין, הלוחם קוּסטוֹב ואנוכי, באנו בראשונה לרפואה שלימה, ומתחילת הדברים הודיענו בגסות יתירה: אתם, הלוחמים, התרחצו איש איש בחדר-האמבט, את כלי-זינכם וכלי-לבושכם השליכו לאַלתר, בזה הרגע ממש, שאני חושש מפני הנגע שמתדבק מהם, והמה ילכו אצלי, ויהי-מה, לאוצר-הכלים… אזי, למראה חית-טרף בצוּרת אדם כנגד עיניו, פסע הלוחם קוּסטוב ברגלו הרצוּצה פסיעה אחת כנגד פניו וחיווה דעתו, שאיזה נגע אפשרי בה, בחרב הקוּבּאנית המרוטה, זוּלת אשר לאויבי הריבולוציה שלנו, וכן נתאווה לדעת מעניין אוצר הכלים, אם אומנם מצוי שם על הכלים לוחם מפלגתי, או הֵפֶך הדברים, אחד מן ההמון הבלתי-מפלגתי. וכאן הדוקטור יבין, מן-הסתם, השגיח בנו, שאנו עשויים להבין היטב מעשה של בגידה. מיד הפך גבו ובלא אוֹמר שלחנו לחדר-החולים, וכיוצא בזה במיני חיוּכים, אשר שָמָה, אכן, הלכנו, בצליעת רגלינו הרצוּצות, בנפנוף ידינו המחוצות ובהחזקת איש ברעהו, באשר שלושתנו כאחד בני-עיר אנחנו, מן הסטאניצה איוואן-הקדוש, דהיינו: החבר גולוביצין, החבר קוּסטוֹב ואנוכי, הננו בני-עיר שמזל אחד מזלם, ואשר רסוּקה רגלו, הרי זה אוחז ביד חברו, ואשר נטולה ידו, הרי זה נשען על כתף חברו. כפי הפקודה שניתנה, הלכנו לחדר-החולים, שבו פיללנו לראות פעולה תרבותית ומסירות-נפש למיפעל, אך ראוי לדעת, מה ראינו עם שנכנסנו לחדר-החולים? ראינו חיילים-אדומים, כולם כאחד רגלים בלב, שיושבים על מיטות מוּצעוֹת, שמשחקים בפַספַּסים, ועמהם אחיות שקומתן גבוהה והן חלקות למשעי, ועומדות ליד החלונות ומכוונות כַּוונים-של-חן. עם שראינו כך, עמדנו תחתינו כהלוּמי-רעם.

– חסל סדר מלחמתכם, חבריא? – קראתי לפצועים בקול גדול.

– חסל, – משיבים הפצועים ומסיעים הפספסים שעשויים לחם.

– קודם זמנכם, – אומר אני לפצועים, – קודם זמנכם, חסלתם סדר המלחמה, חיל-הרגלים, לעת הזאת שהאוייב בכפוֹתיו הרכות מהלך בריחוק חמש-עשרה פרסאות מן העיירה, ובעתון “הפרש האדום” אפשרי לקרוא על מצבנו הבינלאומי, שכל עיקרו יגון ואנחה והאופק מקושר בעננים. – אך דברים שאמרתי ניתזו לאחוֹר מחיל-הרגלים בעל-הגבורות, כגללי-עזים מתוף הגדוד, ותחת כל אלה נסתּבּבו הדברים בינינו, שהאחיות הרחמניות הקריבונו אל המִשְׁכָּבוֹת וחזרו לקשקש בלגיניהן על אודות מסירת-הנשק, כביכול כבר ניצחונו. בכך הביאו את קוּסטוב לידי ריגוז באופן שאין הפה יכול לדבר, והלה החל לקָרֵעַ את פצעו, השרוי אצלו בכתף השמאלית, מעל ללבו השותת דם של איש-המלחמות והפרוליטאר. כיוון שראו יגיעת-כוח זו, שככו האחיות, אלא שכל עיקר שְכיכָתַן לא היתה אלא לשעה קלה ולשעה של כלום, שמיד חזרו לקשור מיני התקלסות של המון בלתי-מפלגתי והחלו לשגר עלינו בעלנים למשוך מתחתינו, אחוזי-התנומות, את מלבושינו, או כפאונו לצורך הפעולה התרבותית לשחק מיני תפקידות של תטרָאוֹת בשמלת-נשים, שאינו מן המידה כלל.

אחיות בלתי-רחמניות… לא פעם אחת בלבד התנכלו אלינו בעבור המלבושים באבקת-השינה, באופן שהתחלנו לפוּש על-פי התור, עם שעיננו האחת פקוחה, ולבית-הכיסא אפילו לנקבים קטנים הלכנו במלוא המדים, עם נאגאנים. ולאחר שנתייסרנו בכך שבוע ימים ויום אחד, התחלנו לדמדם בדברים, לראות מחזות-תעתועים, ולסוף, עם שהקיצונו בבוקר הנאשם, ב-4 באבגוסט, השגחנו בעצמנו מעשה של תמוּרה, שאנו שכוּבים בחלוקים נקובים-במספרים, כאסירי-פֶרֶך, בלא נשק ובלא לבושים, שארגו אמותינו, הזקנות תשוּשוֹת-הכּוֹח מאדמת קוּבּאַן… והחמה, רואים אנו זוֹרחת פלא-והפלא, וחיל הרגלים רוֹבצי-החפירוֹת, שבתוכם נתייסרו שלושה פרשים אדומים, עושים בנו מעשים שלא ייעשוּ, ועמהם האחיות הבלתי-רחמניות, אשר עם שהטילו לנו אמש סם-של-שינה, מפרכסות עכשיו בדדיהן הרעננים ונושאות לנו על צלחות קאקאוֹ, וחלב יש בו, בקאקאו זה, ככלב המלקק מן הנהר! מקאַרוּסֶלָה של הילולא-וחינגא אשר כזאת מקשקשים חיל-הרגלים בקביהם בקול זוועות גדול ונורא וצובטים בירכותינו, כביכול בתולות-של-אֶתננים אנחנו, רוצה לומר, חסל גם סדר מלחמותיו שלו, של חיל-הפרשים הראשון אשר לבּוּדיוני. אך חוּלין לכם, חברים מקורזלים, שפיטמו כרסיכם פלא-והפלא, והן נותנות קולותיהן בלילה, כמכונות-יריה: לא חסל סדר מלחמותיו, ורק ביקשנו רשות להיפָנוֹת, כביכול לצרכינו, ויצאנו שלושתנו לחצר ומן החצר נשאנו רגלינו בלהט החוֹם, בפצעים כחולים, אל האזרח בוֹידֶרמאַן, אל נשיא הרבקוֹם המחוֹזי, אשר בלעדיו, חבר חוקר בוּרדנקו, אותו מיקח-טעות של יריות, באפשרי מאד, לא היה בא לעולם כלל, דהיינו, בלעדי אותו נשיא הרבקום המחוֹזי, אשר בעבורו אבדו עשתונותינו מכל וכל. ואף-על-פי שאין עמנו ליתן חומר איתן על האזרח בוידרמאן, אלא שבכניסתנו אל נשיא הרבקום המחוזי, נתנו דעתנו על אזרח בשנוֹת-העמידה, באדרת כבשים, בלאומיות של יהודים, היושב אל שולחן, ושולחנו גדוש תלי-תלים של ניירות, שהוא תועבה לעיניים… האזרח בוידרמאן מזרה בעיניו אחת הנה ואחת הנה, וניכר הוא, שאינו עשוי להבין כל מאומה בניירות הללו, שצרתו צרה בניירות הללו, על אחת כמה שלוחמים פלמונים, אך רבי-פּעלים, ניגשים בזלעפוֹת אל האזרח בוידרמאן לרגל המזונות, ובסירוגין עמהם מוֹרים עסקני המקום כלפי הקוֹנטרא בכפרי הסביבה, ומיד באים עסקני המרכזי מאנשי השורה, שמבקשים לבוא בברית-הנישואין ברבקום המחוזי חיש-מהרה ככל האפשר ובלא שהי-פהי… וכן גוללנו גם אנחנו בקול מרוֹמם את מעשה הבגידה באושפיזא-של-חולים, אך האזרח בוידרמאן לא היה אלא לוטש עיניו כנגדנו וחוזר ומזָרֵן אחת הנה ואחת הנה ומלטף לכתפינו, שאינו מעשה שלטונים ואינו שבח לשלטונים מכל וכל, ריזולוציות לא היה נותן בשום צד ואופן, ורק מכריז ומודיע: חברים לוחמים, אם רצונכם בשלטון סובייטי, בכן צאו את הבית הזה, והוא דבר שלא יכולנו להתרצות לו, דהיינו לצאת את הבית, אלא דרשנו תעודת-הזהוּי הכללית, אחד לא נעדר, ובאשר לא קיבלנו את הנ"ל, נסתלקה הכרתנו. ועם שנהיינו בסילוּק ההכרה, יצאנו אל הכיכר אשר אל מול פני אושפיזת-החולים ושם פירקנו הנשק מעל המיליציה בתורת אדם אחד מחיל-הפרשים וחיללנו בדמעות-עין שלוש שמשות עלובות בדיר-הכלים המפוֹרש לעיל. דוקטור יבין בשעת עבודא בלתי-נסבּלת זו עשה מיני כוונים וצחוֹקים, וכל-כך דווקא בשעה שחבר קוּסטוֹב הוצרך בעוד ארבעה ימים למות ממחלתו הפרטית!

בחייו האדומים הקצרים היה החבר קוּסטוֹב חרד עד אין קץ על הבגידה, שֶעִתִּים היא קורצת לנו בעד החלון, ועתים מתקלסת בפרוליטריון הגס, אך הפרוליטריון, חברים, בעצמו יודע, שהוא גס, ולבנו דואב על כך, הנשמה מלהטת ופורצת באש את סוּגר הגוף…

הבגידה, אומרני לך, חבר חוקר בּוּרדנקו, מצחקת לנו בעד החלון, הבגידה מהלכת חלוצת-נעליים בתוך ביתנו, הבגידה הפשילה אחרי גווה את מנעליה, לבל יחריקו קרשי-הרצפה בין כותלי הבית שגנבים מהלכים בו.."