מעשה המריבה ביני לבין אקינִפִייֶב כך היה.

בשלושים-ואחד לחודש אירעה התקפה בעיבורה של צ’סניקי. האסכדרונים נתלקטו ביער סמוך לכפר ובשעה השישית בערב הסתערו על האויב. הוא חיכה לנו בראש גבעה, מהלך שלוש פרסאות ממקום עמידתנו. עברנו שלוש פרסאות בדהרה על סוסים, שנתייגעו יגיעה יתירה, וכשעלינו בדהירה אל ראש התל, ראינו קיר-מוות של מדים שחורים ופנים מחווירות. היו אלה קאזאקים, שבגדו בנו בתחילת הקרבות בפולין, והייסאול יאקוֹבלב צירפם ועשאם חטיבה. ערך הייסאול את הפרשים במערך של ריבוע וחיכה לנו בחרב שלופה. בפיו הבהיקה שן זהב, זקנו השחור נח על חזהו, כאיקונין על חזהו של מת. מכונות-היריה של האויב הטיחו מריחוּק עשרים פסיעות, פצוּעים נפלו בשורותינו. רמַסנוּם והתנגשנו באויב, אך ריבועו לא נע ולא זע, אז נמלטנו.

כך נחלו אנשי-סאבינקוב ניצחון של ארעי על הדיביזיה השישית. הוא בא משוּם שהמותקפים לא הפכו פניהם משֶטֶף האסכדרונים המסתערים. הייסאול החזיק מעמד הפעם, ואנו נמלטנו בלי לעקוב חרבנו מדמם העלוב של הבוגדים.

חמשת אלפים איש, כל הדיביזיה שלנו, נישאו במדרונות בלי שירדפם איש. האויב עמד תחתיו בראש הגבעה. הוא לא האמין בנצחונו הבלתי מתקבל על הדעת ולא העז לפרוץ למִרְדָף. וזהו הטעם שנשארנו בחיים ונתגלגלנו בלא הפסק לעמק, שבו פגשנו ווינוֹגראדוב המי“ם-דל”ת-6. ווינוגראדוב נתרוצץ על דַהַרֵנוֹ שנתגעש והיה מחזיר למערכה את הקאזאקים הנסים.

– ליוּטוֹב, – קרא אלי כשראני, – החזר את הלוחמים על עקבותיהם, תיפח רוחך!..

ווינוגראדוב חיבט בקת המאוזר את סוסו המתנודד והיה מתייבב ומזעיק את האנשים. נפטרתי ממנו וניגשתי ברכיבה אל הקירגיז גוּלימוֹב, שדהר בקירוב-מקום.

– למעלה, גוּלימוֹב, – אמרתי, – הפוך סוסך…

– זנב הסוס הפו­ך, – השיב גולימוב והחזיר פניו. הוא החזיר פניו מעשה-גנב, ירה וחרך את שערותי מעל לאוזן.

– שלך הפוך, – לחש גוּלימוב, אחזני בכתפי והחל לשלוף את חרבו בידו השניה. החרב ישבה איתן בנדנה, הקירגיז היה מרעיד ומביט על סביבותיו. הוא היה לופת את כתפי ומשפיל ראשו ומקריבו והולך.

– שלך קדימה, – כפל אמירתו בקול חרישי, – שלי אחריך… – ובקלות חבטני בחוד חרבו שנשתלפה. נפשי סלדה לאחוריה מקירבת המוות ולַחֲצו, הטיתי בכף-ידי את פני הקירגיז, הלוהטות כאבן בחמה, והעמקתי לחמוס בהן ככל שיכולתי. דם חם נינוֹע תחת צפורני, דגדג אותן, הרחקתי מגוּלימוֹב והייתי מתנשף כלאחר מסע ממושך. ידידי המיוּגע, סוּסי, הלך במפסיע. נסעתי בלי רְאוֹת הדרך, נסעתי בלי החזיר פני לאחורי, עד שנזדמן לי ווֹרוֹבּיוֹב, מפקד האסכדרון הראשון. וורוביוב חיפש את שַׁכָּנָיו ולא מצאם. ביגיעה רבה הגענו עמו עד הכפר צ’סניקי וישבנו שם על ספסל יחד עם אַקינפייב, מי שהיה רכּבו של הריבטריבונאל. על פנינו עברה שאסקה, אחות בגדוד הפרשים ה-31, ושני מפקדים נצטרפו אלינו וישבו על הספסל. המפקדים היו מתנמנמים פעם בפעם ומחרישים, אחד מהם, מוּכֵּה-הָלָם, היה מנענע ראשו בלי הרף וקורץ בעין לטושה. סאשקה הלכה להודיע אליו באושפיזת-החולים ואחר-כך חזרה אלינו, בגררה את הסוס ברסן. סוסתה נתעקשה בסרבנות, ורגליה הוחלקו על גבי הטיט הרטוב.

– אנה שיטחת מפרשַיִך? – אמר ווֹרוֹבּיוֹב לאחוֹת. – שבי עמנו קמעא, סאש…

– לא אשב עמכם, – השיבה סאשקה וחיבטה את הסוסה בבטנה, – לא אשב…

– מה הטעם? – נצטעק וורוביוב בגעיית-צחוק. – שמא חזרת בך, סאש, מחפצך לשתות תה עם גברים?..

– מלשתות עמך חזרתי בי, – הפכה האשה פניה אל המפקד והשליכה את הרסן הרחק ממנה. – חזרתי בי, וורוביוב, מלשתות תה עמך, לפי שראיתיכם היום, גיבורי-חיל, וקלקלתך ראיתי, המפקד…

– ואם ראית, – הפטיר המפקד בריטון, – בדין היה לירות…

– לירות, – אמרה סאשקה בפחי-נפש ותלשה מעל שרוולה את סרט אושפיזת-החולים. – שמא בכך אהיה יורה?

וכאן קרב אלינו אקינפייב, רכּבו לשעבר של הריבטריבונאל, שחשבונותינו הישנים לא נתיישבו בינינו.

– במה לירות אין לך, סאַשוֹק, – אמר אמירה פייסנית, – על כך אין איש מקטרג אותך, אלא שרוצה אני לקטרג את אלה שמתלבטים בקרָב, וכדורים בפי הנאגאן אינם טוענים… יצאת להתקפה, – פרץ עלי אקינפייב בצעקת-פתאום, והעווית חלפה בפניו, - יצאת וכדורים לא טענת… מה טעמו של דבר?

– הנח לי, איוואַן, – אמרתי לאקינפייב, אך הוא לא הניח אלא היה מקריב והולך אלי, עָקוּש כולו, נכפּה ונטול-צלעות.

– הפולני אותך כן, ואתה אותו לא, – הרטין הקאזאק והיה מסבובב ומטלטל את צלעו השבורה. – מה טעמו של דבר?

–הפולני אותי כן, השיבותי דרך עזוּת, – ואני את הפולני לא…

– משמע, מוֹלוֹקאַן אתה?, – הִלְחִיש אקינפייב והיה נרתע לאחוריו.

– משמע, מוֹלוֹקאַן, – אמרתי בקול רם יותר. – מה רצונך?

– רצוני הוא, שאתה בהכּרת-הדעת, – נצטעק איוואן בתרועת ניצחון פראית, – בהכרת-הדעת, ואני דין מפוֹרש לי על אודות המולוקאנים: מוּתר לקצץ בהם, יראי אלוֹהים הם…

והיה הקאזאק מקהיל עם רב בצווחתו על המוֹלוֹקאנים ולא זז מלצווח. התחלתי להרחיק ממנו, אך הוא השיגני, ובהשיגו חבטני חבטת-אגרוף על גבי.

– כדוּרים לא טענתי, – לחש אקינפייב במְפוּגַת-לב על אוזני ממש ונתעסק עמי, בנסותו בשני גוּדָליו לקרוע את פי, – ירא-אלוהים אתה, בוגד…

הוא היה מושך וקורע את פי, אני הייתי הודף את הנכפּה ומחבטו על פניו. אקינפייב נפל ארצה נפילה מצוּדדת, ובנפלו, נחבל עד זוב דם.

אזי ניגשה אליו סאשקה בדַדֶיהָ המיטלטלים. האשה זרקה מיים על איוואן והוציאה מפיו שן ארוּכּה, שנתנועעה בחלל הפה השחור, כערבה לבנה אל אם-הדרך.

– תרנגולים אין להם אלא עיסוּק אחד, – אמרה סאשקה, – לחבט איש בפרצוף רעהו, ואני מכל העיסוּקים הללו שנתרחשו היום קצתי בחיי…

היא אמרה זאת במרירוּת-הלב והוליכה עמה את אקינפייב החָבוּל, ואני שירכתי דרכי לכפר צֶ’סניקי, שנתמעד גשם הגאליצי שאינו יודע לאות.

הכפר היה צף ומתבּטבּט, הטיט הסמוֹק זב מפצעיו השוממים. כוכב ראשון הבהיק מעלי ונפל לתוך העננים. הגשם הצליף על עצי הערבה ותָשש. הערב המריא השמימה, כלהקת עופות, והחשכה שמה על ראשי את עטרתה הרטובה. אפסו כוחותי, ושחוֹחַ תחת כתרי הבַּרמינָני, הלכתי כנגד פני ובתחנונים ביקשתי מגורלי את היכולת הפשוטה ביותר – היכוֹלת להרוג אדם.