חסל סדר חוּפה-וקידושין, הרב צנח אל חיק הכורסה, לאחר מכן יצא מן החדר וראה את השולחנות, שעמדו לאורך החצר מסוֹפה ועד סוֹפה. והיו השולחנות מרובים כל-כך, שזנבם נשתרבב אל מעבר לשער, אל רחוב הוֹספיטאלנאיה. השולחנות, המכוסים כיסוּי של קטיפה, נתפתלו על-פני החצר, כנחשים, שגחונם הוּטלא בשלל-צבעים, טלאי על גבי טלאי, והם שרו בקולות מעוּבּים – טלאֵי הקטיפה התפוּזה והאדומה.
הדירות נהפכו לבתי-תבשילים. מבעד לדלתות שנתפּייחו פרצה אש שמנה, אש שיכורה ודשנה. בקרניה העשנוּניות נצלו פני זקנות, סנטרי נשים רוֹטטניים, חָזוֹת מדוהנים. זיעה, וורוּדה כדם, וורודה כקצף של כלב שוטה, שטפה את גושי הבשר האנושי, שנתבּטבט והעלה סרחון שיש בו מן המתיקות. שלוש טבּחות, לבד משוטפות-הכלים, שקדו על התקנתה של סעודת החתונה, והמושלת-בכיפתן – רייזל בת השמונים, עתיקת-המסוֹרת, כספר-תורה, והיא זערוּרית וגבנוּנית.
לפני הסעודה נדחק ובא לחצר בחור שלא הכירוהו הקרואים. הוא שאל לבֶּנְיָה קריק. הוא פרש עם בּניה קריק הצידה.
– שמעני, המלך, – אמר הבחור, – יש עמי לפסוק לך כמה פסוקים. שלחתני הדודה חנה מרחוב קוֹסטייצקאיה.
– נו, טוב, – השיב בניה קריק, המכוּנה המלך, – מהם אותם פסוּקים?
– לתחנת-המשטרה בא אתמול פַּקָד חדש, ציוותה דודה חנה להגיד לך…
– ידעתי על כך שלשום, – השיב בּניה קריק. – הלאה.
– הפקד כינס את שוטרי-הרוֹבע ונשא לפני שוטרי-הרובע נאום…
– מטאטא חדש מטאטא למשעי, – השיב בניה קריק. – הוא רוצה מצוֹד. הלאה…
– ומתי יהיה המצוד, יודע אתה, המלך?
– הוא יהיה מחר.
– המלך, הוא יהיה היום.
– מי אמר לך זאת, בחור?
– זאת אמרה דודה חנה. אתה מכיר את דודה חנה?
– אני מכיר את דודה חנה. הלאה.
–…הפקד כינס את שוטרי-הרובע ונשא לפניהם נאום. “עלינו לחנוק לבניה קריק, – אמר, – לפי שבמקום שיש הקיסר-ירוּם-הודו, שם אין מלך. היום, כשקריק משיא את אחותו, וכולם יהיו שם, היום יש לעשות המצוד…”
– הלאה.
–…מיד נתפחדו הבלשים. הם אמרו: אם אנו עושים מצוד היום, כשיש לו שמחה, אז יתכעס בניה, ודם רב יישפך. אז אמר הפקד – הכבוד יקר לי יותר…
– נוּ, לך, – השיב המלך.
– מה לוֹמר לדודה חנה מן המצוד?
– אמור: בניה יודע מן המצוד.
והוא נסתלק, הבחור דנן. אחריו הלכו כשלושה אנשים מאחוּזת-מרעיו של בניה. הם אמרו, שיחזרו לאחר חצי-שעה. והם חזרו לאחר חצי-שעה. וזה הכל.
אל השולחן הסבו לא לפי הגיל. זיקנה שיש עמה שטוּת עלובה לא פחות מבחרות שיש עמה פחדנות. ולא לפי העשירוּת. הארנק הכבד תוכו רצוף דמעות.
בראש השולחן ישבו החתן והכלה. זהו יומם. במקום השני ישב סַנדַר אֵייכבָּאום, חותנו של המלך. זוהי זכותו. פרשת סנדר אייכבאום ראוי לדעתה, לפי שאין זו פרשה פשוטה.
היאך היה בניה קריק, החַשבָּז ומלך החשבזים, לחתנו של אייכבאום? היאך היה לחתנו של האיש, שהיו לו ששים פרות חולבות חסר אחת? כאן כל עיקרו של העניין במעשׂה-הבּז. בסך הכל לפני שנה אחת כתב בניה איגרת לאייכבאום.
“מוֹסיה אייכבאום, – כתב בניה, – שׂימה נא, בבקשה ממך, מחר בבוקר, תחת השער בסוֹפייבסקאיה 17, – עשרים אלף רובל. אם לא תעשה כן, הרי צפוי לך דבר כזה, שאוֹזן לא שמעה, ועל שפת כל לשון תהיה בכל אודיסה. בכבוד, בניה המלך.”
שלושה מכתבים, כל אחד ברוּר מחברו, לא זכוּ לתשובה. אזי אחז בניה באמצעים. הם באו בלילה – תשעה אנשים, ומקלות ארוכים בידיהם. המקלות היו מלוּפפים בנעוֹרת מזופפת. תשעה כוכבים בוערים נדלקו בחצר-הבהמות של אייכבאום. בניה ניתץ את מנעולי הדיר והיה מוציא את הפרות בזו אחר זו. המתין להם בחור, שסכין בידו. הוא היה מפיל פרה במחי אחד ונועץ את הסכין בלבּה. על האדמה, שהוצפה בדם, נתפרחו אבוקות, כוורדים של אש, ונתרעמו יריות. ביריות היה בניה מניס את הפועלות, שנזעקו אל הרפת. ואחריו החלו גם שאר החשבּזים יורים באוויר. לפי שאם אין יורים באוויר, אפשר להרוג אדם. והנה, כשהפרה הששית צנחה לרגלי המלך בגעיית הגסיסה, – בא אייכבאום במרוצה לחצר, בתחתונים בלבד, ושאל:
– מה יהא בסופו של דבר, בניה?
– אם לא יהיה לי כסף – לא יהיו לך פרות, מוסיה אייכבאום. כמו שתיים פעמיים.
– היכנס למעוני, בניה.
ובין כותלי המעון באו השניים לעמק השווה. הפרות השחוטות נחלקו ביניהם חלק כחלק. לאייכבאום הובטחה החסינות, וניתנה לו תעודה על כך כתובה וחתומה. אלא שהנס נתרחש לאחר מכן.
בשעת הבּז, באותו ליל-אימים, כשהפרות המדוקרות געו, והעגלים הוחלקו בדמי אִמוֹתיהם, כשהאבוקות חוללו כבתולות שחורות, ונשים-חולבניות נתרתעו ונתייבבו מפני לוֹעוֹת הבראונינגים מסבירי-הפנים, – באותו ליל-אימים פרצה לחצר בכותונת של מחשופים בתו של הזקן אייכבאום – צילה. ונצחונו של המלך היתה לו לתבוסה.
לאחר יומיים בלי שום פתח-דבר החזיר בניה לאייכבאום את כל הכסף שנלקח ממנו ולאחר מכן, לעת-ערב, בא אצלו לבקרו. הוא היה לבוש חליפת-בגדים תפוּזה, מתחת לשרווליתו נתנוצץ צמיד משובּץ יהלומים; הוא נכנס החדרה, בירך בירכת-שלום וביקש מאייכבאום את יד בתו צילה. הזקן קיבל שבץ קימעא, אך הוא קם. עוד היה בו בזקן כוח-החיות כדי עשרים שנה בערך.
– שמע-נא, אייכבאום, – אמר לו המלך, – לכשתמות, אקברך בבית-העלמין היהודי הראשון, בסמוך לשער. אני אציב לך, אייכבאום, מציבה משיש וורוד. אני אעשה אותך גבאי בבית-הכנסת של ברוֹדסקי. אני אעזוב את משלח-ידי, אייכבאום, ואכנס לעסקך כשותף. יהיו לנו מאתיים פרות, אייכבאום. אני אהרוג את כל החלבנים, חוץ ממך. גנב לא יעבור ברחוב שאתה גר בו. אני אבנה לך מעון-קיץ בתחנה השש-עשרה… וזכור נא, אייכבאום, הרי גם אתה לא היית בנעוריך רב דק"ק. מי זייף את הצוואה, לא נדבר על כך בקול רם?.. וחתנך יהיה מלך, לא לֶמֶך, אלא מֶלֶך, אייכבאום…
והוא השיג את מבוקשו, בניה קריק זה, שכּן בעל-תאווה היה, והתאווה מושלת בעולמות. בני הזוג הצעיר עשו שלושה חדשים בבּייסאראביה הדשנה, בתוך כרמים, באכילה גסה וזיעת אהבים. לאחר מכן חזר בניה לאודיסה, כדי להשיא את אחותו דבוֹירַה בת-הארבעים, הלוקה במחלת בּאזָדוֹב. ועכשיו, כיוון שסיפרנו את מעשה סנדר אייכבאום, נוכל לחזור לחתונתה של דבוירה קריק, אחות המלך.
לסעודה שבחתונה זו הקריבו תרנגולי-הודו, תרנגולות צלויות, אווזים, דגים ממולאים ומרק-דגים, שכעין הצֶדף נזדהרו בו אגמי לימון. מעל לראשיהם המתים של האווזים נתנועעו פרחים כַּעֲדי נוצות מפוארות. ותרנגולות צלויות – שמא נחשולו המקציף של ים של אוֹדיסה מטילן אל החוף?
כל השופרא דשופרא של הקונטראבאנדה שלנו, כל תפארת מעדני ארצנו מסופה ועד סופה, עשו בלילה ההוא, ליל הכוכבים והכִּחֵלֶת, את פעולתם המשחיתה והמפתה. יין לועזים ליהט בבני-המעיים, פקפק הרגליים פיק של מתיקוּת, נסך שכרון על המוחות והגהיק גיהוקים קולניים בתקיעת-שמע של שופר-המלחמה. טבּח כושי מ“פּלוּטאַרך”, שהגיע שלשום מפורט-סעיד, הוציא אל מעבר לתחום המכס בקבוקים כרסניים של מיני רוֹם מיאַמאַיקה, מאַדיירה שמנונית, ציגארים ממטעי פּירפּוֹנט מוֹרגאַן ותפוחי-זהב ממסיבּי ירושלים. הנה מה שמטיל אל החוף נחשולו המקציף של ימה של אודיסה, הנה מה שזוכים קבצני אודיסה לטעום לפעמים בחתונות של יהודים. הם זכו לשתות רום של יאמאיקה בחתונתה של דבוירה קריק, ועל כן, כיוון שסבאוּ כחזירים, החלו קבצני ישראל לנקש במשענותיהם ניקושים מחרישי-אוזניים. אייכבאום, שהתיר את חזייתו, סקר בעיניים מצומצמות את הקהל הגועש והיה מגהק באהבה רבה. הכלי-זמר הריעו תרועת “טוּש”. היה זה כביכול מיסקר של דיביזיה. “טוּש” – ולא יותר מ“טוּש”. החשבּזים, שישבו בשורות מלוּכדות, בוֹשוּ תחילה ממציאותם של זרים, אך סוף דבר יצאו מכליהם. ליוֹבאַ-קאַצאַפּ שיבר על ראשה של אהובתו בקבוק-יי“ש, מוֹניה-אַרטילריסט ירה באוויר. ואולם למרוֹמיה הגיעה ההתלהבות בשעה שאחזו הקרואים מנהג-קדמונים בידיהם והחלו ליתן דוֹרָאוֹת לחתן-וכלה. שמשים של בתי-כנסיות קפצו על השולחנות ולצלילי ה”טוּש" המבעבע הכריזו בניגון את סך הרובלים וכפוֹת-הכסף, שניתנו במתנה. וכאן הוכיחו ידידי המלך, במה יסוּלאוּ הדם הכחול והאבירוּת המוֹלדאוואַנית, שלא שקעה שמשה עדיין. במנוֹד-יד זלזלני הטילו הללו על טסי הכסף מטבעות של זהב, טבעות, מחרוזות של אלמוּגים.
כדין אצילי מולדאוואנקה, חבושים היו בחזיות כעין הפטל, את כתפיהם לפתו מקטורנים אדמוֹנים, ועל רגליהם הבשרניות נתפקע עור, שצבעו כתכלת-הרקיע. בזקיפת קומתם והֶבְלֵט כרסיהם מחאו הליסטים כפיים לקצב הנגינה, קראו “מר לי!” וזרקו פרחים לכלה, והיא, דבוֹירה בת-הארבעים, אחותו של בניה קריק, אחות המלך, שנתנוולה מחמת החוֹלי, בזֶפֶק מגוּדל ובעיניים היוצאות מארובותיהן, ישבה על גבי הור-ההר של כרים על יד נער כחוש וחלוש, שנקנה בכספי אייכבאום ונתאלם מגוֹדל השעמום.
טקס הדוראות נתקרב לקצו, השמשים נצרדו, והיתה מחלוקת בין הבטנוּן והכינור. מעל לחצר הקטנה נידף פתאום ריח-קימעא של חֲרֵכָה.
– בניה, – אמר אבא-קריק, בינדיוּז’ניק1 זקן ורגיל, שהוחזק בּוּר ועם-הארץ אפילו בקרב הבינדיוז’ניקים, – בניה, היודע אתה, מה שנדמה לי? נדמה לי, שבוער אצלנו הפיח…
– מר-אַבּא, – השיב המלך לאביו השיכור, – בבקשה ממך, חטוף וּלגֹום חטוף וטעוֹם, אל תתרגש לך בַּלֵב מכל מיני שטויות.
ואבא-קריק עשה כעצת בנו. הוא חטף וטעם, חטף ולגם. אך עביב העשן היה ממאיר והולך. אי-בזה כבר הוורידו שיפולי-הרקיע. וכבר נזרקה כלפי מעלה לשון האש, החדה כחרב. הקרואים קמו קימה כלשהי והחלו לרחרח את האוויר, ונשותיהם נתיבּבו. מיד החליפו החשבּזים מבטים ביניהם. ורק בניה, שלא השגיח בשום דבר, מיאן להינחם.
– משביתים לי את החג, – צעק בלב מלא יאוש, – יקירי, בבקשה מכם, חיטפו לגימה, חיטפו טעימה…
אך באותה שעה הופיע בחצר אותו בחור, שבא בתחילת הערב.
– המלך, – אמר, - יש עמי לפסוֹק לך כמה פסוקים…
– נו, פסוֹק, – השיב המלך, – אתה בכל עת יש לך כמה פסוקים על כל צרה שלא תבוא…
– המלך, – הגיד הבחור האלמוני והצטחקק, – זה פשוט מצחיק, המשטרה דולקת כמו נר…
החנוונים נתאלמו. החשבּזים נתחייכו. מאַנקה בת-הששים, ראש-בּית-אֵם של ליסטֵֵי הפרברים, נתנה אצבּעיים בפיה והשריקה שִרֵקָה רוצעת כל-כך, ששכניה נתמוטטו.
– מאניה, אין את בשעת העבודה, – העיר לה בניה, – צַנני דמיך, מאניה…
הבחור, שהביא את הבשורה המדהימה, עדיין היה מתפקע מצחוק.
– הם יצאו מן המשטרה כארבעים איש, – סיפר בהניעו את לסתותיו, – והלכו למצוֹד; אז הרחיקו כחמש-עשרה פסיעות, ומיד פרצה האש… רוצו וראו, אם רצונכם בכך…
אך בניה אסר על הקרואים ללכת לראות את הדליקה. הוא הלך עם שניים מחבריו. המשטרה בערה מארבע רוחותיה על צד היותר טוב. בטלטול-אחוריים נתרוצצו שוטרים במדרגות שהעלו עשן והשליכו ארגזיות מבעד לחלון. בתוך המהומה נתמלטו האסירים. הכבאים היו מלאים מסירוּת-נפש, אך בברז הסמוך לא נמצאו מיים. הפקד – זה המטאטא, המטאטא למשעי, – עמד במדרכה שכנגד והיה מנשך את שפמו, שנתקע לו לתוך פיו. המטאטא החדש עמד בבלי נוע. בניה, שעבר על פני הפקד, הצדיע לו כדרך אנשי-הצבא.
– שלוֹמוֹת וברכוֹת, רוּם-מעלתו, – אמר מתוך השתתפות-בצער, – מה יאמר כבודו על האסון הזה? הרי זה קוֹשמאַר…
הוא תלה עיניו בבניין הבוער באש, נענע בראשו ומצמץ בשפתיו:
– אַי-אַי-אַי…
וכשחזר בּניה הביתה – כבר היו הפנסים שבחצר כבים והולכים, ובשמיים הפציע אור השחר. האורחים נסתלקו, והכלי-זמר נמנמו בהשפלת ראשם על ידוֹת בטנוּניהם. דבוירה לבדה לא נתעתדה לישון. בשתי ידיה דחקה את בעלה, שחלשה דעתו, אל פתח הדלת של חדר-כלולותיהם והביטה אליו בעיניים של חמדה, כחתול זו, אשר בהחזיקה עכבר בפיה, היא טועמתו קל-קל בשיניה.
-
בעל–עגלה (בינדיונה" — עגלת–משא). ↩