/מתוך פנקס־של־כיס/
מאדאם בליאַנשאַר, אשה כבת ששים ואחת, נזדמנה בבית־הקפה בּ-Boulevard des Italiens עם סגן־האלוף לשעבר איוואן ניידאַצ׳ין. הם נתאהבו זה בזה. אהבתם יותר משהיה בה שׂכל-הישר, היתה בה תאוות-בשרים. מקץ שלושה ירחים ברח סגן־האלוף, ועמו המניות והתכשיטים, שמאדאם בליאנשאר מילאה את ידו לאמוד את שוויים אצל התכשיטאי שב־paix e la.
— Accès de folie passagèRe1— הגדיר הרופא את ההתקף, שאירע למאדאם בליאנשאר. כשנתישבה עליה נפשה, התוודתה הזקנה לפני כלתה. כלתה הודיעה למישטרה. ניידאצ׳ין נאסר במונפארנאס במיסבּאה, שבה שרו צוענים ממוֹסקבה. בבית-הסוהר נתכּרכּם ניידאצ׳ין ונתבּטבּט. שפטוהו בחדר הי״ד של בית-המשפט הפלילי. תחילה נתבּרר מעשה במכונית, לאחר מכן נתיצב בפני הדיינים ריימוֹנד לַפִּיק בן הט״ז, שירה באהובתו והרגה מקנאה. אחרי הנער בא סגן־האלוף. הז׳אנדארמים דחפוהו לָאוֹר, כדרך שלפנים היו דוחפים את אוּרס2 אל זירת הקירקס. בּאוּלם-המשפט היו צרפתים, במקטורנים תפורים דרך־רישוּל, מצווחים בקול זה על זה, נשים מפורכסות בהכנעה נופפו במניפות על פניהן הבכוּיוֹת. לפניהם — על גבי דוכן, מתחת לסמל-השיש של הריפובליקה, — ישב גבר אדום-לחיים, בעל שפם גאלי, באיצטלה ובכיפה.
— 3Eh bien, Nedatchine — אמר הלה למראה הנתבע, —,Eh bien mon ami4 — ובהתזת הרי״שין ניתכו רהטי-לשון על סגן־האלוף שנתחלחל.
— בהיות מוצאך מבית האצילים Nedatchine, — דיבר אב-בית-הדין בקול צלול, — נִכִתַבְתָּ, ידידי, בספרי שלטי-האצילים של האיפרכיה הטאמבּוֹבית." קצין הצבא הקיסרי — אתה היגרת יחד עם ווראנגל והיית לשוטר בזאַגריבּ… מחלוקת הגבולין שבין קניין הפרט וקניין הממלכה, — המשיך אב-בית-הדין בקול צלול והיה משרבב מתחת לשולי האיצטלה את חרטומו של מנעל-הלכּה וחוזר וכונסו פנימה, — מחלוקת זו, mon ami, אילצתך לוותר על מלכות יוגוסלאביה, המצוינת בהכנסת-אורחים, ולשים מגמת פניך לפאריס… בפאריס… — כאן סקר אב-בית-הדין במרוּצת-עיניים את גליון־הנייר המוּנח לפניו, — בפאריס, ידידי, היתה לך הבחינה לנהגוּת-של-טאכסי משׂגב-עוז, שנבצר ממך לכובשו… או-אז נתת את שארית חילך שלא נתבזבז למאדאם בליאַנשאר, הנעדרת ממוֹשב זה…
לשון עם זר ניתכה על ראש ניידאצ׳ין כגשם של קיץ. חדל-ישע, כביר-מידות, מדולדל-ידיים — נתנשא הוא על ראשי הקהל, כחיה עצובה מעולם אחר.
— 5Voyons, — אמר אב-בית-הדין בפתע, — אני רואה ממקום מושבי את כלתה של מאדאם בליאנשאר הכבודה.
בהטיית הראש ובטלטול בשרים עברה במרוצה אל דוכן־העדים אשה שמנה שמוּטת-צוואר, הדומה לדג שתקעוהו לתוך זיג. בדיבור מתנשף, במועל ידיים קצרצרות החלה האשה למנות אחד לאחד את שמות המניות, שנחמסו מידי מאדאם בליאנשאר.
— אני מודה לך, מאדאם, — שיסעה אב-בית-הדין ורמז בניד-ראש לאיש הצנוּם, שישב לימין שולחן-הדיינים, ופניו יחסניות ונפולות. הקטיגור נתרומם קמעא, סינן כמה מלים וחזר וישב בשליבת ידיו בשרווּליות עגולות. במקומו עמד עורך־דין, יהודי מקיוב שנתאזרח. בקול של נעלב, כעושה מריבה עם מישהו, נצטרח הלה על הגולגלתא של הקצונה הרוסית. המלים הצרפתיות, שהוֹגוּ במגומגם, נתפוררו, נידרדרו בחלל פיו, ובסוף נאומו נתדמו למלים יהודיות. רגעים מיספר היה אב-בית-הדין מביט בלא ארשת-פנים בעוֹרך־הדין ופתאום נטה לימינו — אל זקן מצומק באיצטלה ובכיפה, אחר-כך נטה לעבר השני — אל זקן ממש כנ״ל, שישב משמאלו.
— עשר שנים, ידידי — אמר אב-בית-הדין בקצרה, בהנידו ראשו כלפי ניידאצ׳ין, וקלט מן האוויר את התיק החדש, שהטיל אליו סופר בית-הדין.
ניידאצ׳ין, שעמד במתחוֹן-הגוף, לא נע ולא זע. עיניו הזערוריות. נטולות-הצבע, עפעפו, במצחו הקטן בצבצה הזיעה.
— T’a encaise dix ans6 — אמר הז׳אנדראם מאחורי גבו, — c‘est fini, mon vieux7 — ובשקידת-אגרופים חשאית החל הז׳אנדארם להדחיף את הנדון ולזרזו אל היציאה.