לוגו
בּמה נקדם את ההתישבוּת העוֹבדת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(בועידה השניה של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. תל־אביב, ב׳ בּחשון תרצ"ג)1


אין אני מתכּוון להשמיע בּשאלוֹת ההתישבוּת “מלים חדשוֹת”, כּי אם לתבּוֹע מעשׂים חדשים. יוֹתר נכוֹן: עשׂיה חדשה. לאָשרנוּ אַנוּ שייכים לתנוּעה שאינה רוֹאה את תפקידה בּהכרזת “מלים חדשוֹת” דוקא ויוֹדעת לשמוֹר אמוּנים לכמה מלים ישנוֹת. תפקידנוּ להפוֹך את המלים למעשׂים. זוֹ תהיה זכוּתנוּ ההיסטוֹרית הגדוֹלה, אם כּמה מאוֹתם המוּשׂגים והרעיוֹנוֹת, שעליהם גדלה תנוּעתנוּ ושבּהם שקוּע ממיטב המחשבה של דוֹרנוּ וּממיטב הירוּשה של דוֹרוֹת שקדמוּ לנוּ – אם המוּשׂגים והרעיוֹנוֹת האלה יתגלמוּ בּימינוּ וּבמוֹ ידינוּ בּבנינים, בּנטיעוֹת, בּישוּבים חיים.

מלים אחדוֹת לאֳפי ההרצאה. לפני שש שנים עמדנוּ בּמקוֹם זה כּשבּקרבּנוּ 6000 מחוּסרי־עבוֹדה. אָז ראיתי צוֹרך לסקוֹר את מצבנוּ הכּלכּלי וּלהוֹכיח לעצמנוּ כּי גם בּתוֹך השפל האָיוֹם הזה יש עדיין בּקרבּנוּ, בּתוֹך משקנוּ, די ניצנים בּריאים העלוּלים להתגבּר, אם רק אנחנוּ בּעצמנוּ לא ניסחף בּשפל ולא נעשׂה אוֹתוֹ בּכיה לדוֹרוֹת.

לפני שלוֹש שנים, כּשלאחר השפל הכּלכּלי הוּכּינו בּשפל פּוֹליטי אָיוֹם, ראיתי צוֹרך להזהיר את חברינוּ מפּני ההיגָרפוּת בּשפל, מפּני הרכּנת ראש בּפניו, וטרחתי להוֹכיח לעצמנוּ כּי הקרקע עדיין לא נשמט מתחת לרגלינוּ, כּל עוֹד אנחנוּ נאמנים לעצמנוּ.

עכשיו אנו עוֹמדים בּתקוּפה שרבּים רוֹאים אוֹתה כּתקוּפת גיאוּת. ויש בּה אָמנם סימנים של גיאוּת, אם אמיתית ואם מדוּמה. וחוֹבה היא לתנוּעתנוּ, חוֹבה חמוּרה בּיוֹתר, לא פּחוֹת חמוּרה מאשר בּשנוֹת שפל, שתזהיר מפּני השפל האוֹרב לנוּ בּתוֹך הגיאוּת.


 

תנוּעתנוּ – תנוּעה התישבוּתית    🔗

תנוּעתנוּ היא בּיסוֹדה תנוּעה התישבוּתית, וזהוּ הדבר המיַחד אוֹתנוּ בּתוֹך שלל הצבעים של המפלגוֹת הסוֹציאליסטיוֹת בּעוֹלם, שמפעל ההתישבוּת של עם חסר־קרקע, חסר־עבוֹדה, חסר־מוֹלדת – היה לעצם מעצמנוּ וּלרוּח מרוּחנוּ. כּל עליה אמיתית בּתנוּעת הפּוֹעלים פּירוּשה – הגבּרת הכּוֹחוֹת ההתישבוּתיים בּתוֹך התנוּעה. כּל תקוּפה אוֹ כּל עוֹנה חוֹלפת שבּה היצר ההתישבוּתי נחלש היא היא שפל אמיתי לתנוּעת הפּוֹעלים.

תכוּנה התישבוּתית זוֹ אינה רק נחלת מפלגתנוּ בּלבד, אלא נחלתה של תנוּעת הפּוֹעלים בּאָרץ כּוּלה. אוֹתם הזרמים הזעוּמים בּציבּוּר הפּוֹעלים אשר התיחסוּ בּביטוּל לרעיוֹן ההתישבוּת והעמידוּ את עצמם מחוּצה לוֹ, העמידוּ את עצמם מחוּץ לחיי האָרץ, מחוּץ ליצירתה של תנוּעת הפּוֹעלים. וּבמידה שבּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל היוּ גוּפים אשר השתתפוּ בּמעשׂה ההתישבוּת, מהם שנתנוּ את חייהם על ההתישבוּת, אבל התוֹלעת של התפיסה האנטי־התישבוּתית חדרה אליהם וכירסמה בּהם, הרי נדוֹנוּ להסתאבוּת אידיאוֹלוֹגית, אשר עשׂתה בּהם שַמוֹת, וסוֹפוֹ של דבר שהביאָה עליהם כּליה בּמוּבן הישוּבי והציוֹני.


 

הקוֹניוּנקטוּרה והאידיאוֹלוֹגיה שלה    🔗

מלים אחדוֹת על דבר הקוֹניוּנקטוּרה, אשר בּה אנחנוּ חיים עכשיו. סיפּרוּ לי כּי בּמסיבּה אחת של אנשים נשׂוּאי־פּנים בּאָרץ, שדנה בּאחת השאלוֹת הכּלכּליוֹת־הפּוֹליטיוֹת של השעה, הפליט אחד מאֵילי הזהב אוֹ מאֵילי תפּוּחי־הזהב בּאָרץ: “וכי יש ציוֹנוּת מחוּץ לתפּוּחי־הזהב?” מימרה זוֹ מַגדירה למדי את הפּילוֹסוֹפיה הציוֹנית המשתלטת עתה על סביבוֹתינוּ.

וּתקוּפה שבּה מתקפּלת כּל הציוֹנוּת, כּל שאלוֹתיה ועתידה, לתוֹך תפּוּח־הזהב, האם אפשר לחשוּב אוֹתה לתקוּפה בּריאה, לתקוּפה נוֹחה, לתקוּפת יצירה אמיתית בּציוֹנוּת?

אין בּינינוּ, חלילה, אוֹיב לתפּוּח־הזהב. ואין איש מאִתנוּ אשר לא ישׂמח לכל הגילוּיים החיוּביים של עוֹנה זוֹ. די להזכיר שארץ־ישׂראל היא עתה אחת הארצוֹת היחידוֹת בּעוֹלם, המוּצלת מחוֹסר־עבוֹדה, שיש לנוּ עליה, התבּצרוּת משקית, פּריחה כּלכּלית, ושהגוֹלה מתרגלת למוּשׂג החדש: יש שבר בּארץ־ישׂראל! החיוּבים רבּים וּגדוֹלים. אך אין אָנוּ יכוֹלים להסתפּק בּשׂמחה למראה הפּריחה והפּירוֹת אשר טרם הבשילוּ, עלינוּ להתבּוֹנן גם למצב הגזע והשרשים, אם לא דבקוּ בּהם נגעים העשׂוּיים להמיט אָסוֹן.

ראשית, אין להתעלם מזה שהתפיסה “התפּוּ”זית" של הציוֹנוּת קשוּרה בּנגע־ספסרוּת אָיוֹם, נגע זה המלַווה כּמעט כּל תקוּפה של גיאוּת בּציוֹנוּת. עוֹד לפני ארבּעים וּשתים שנה, בּשנת תרנ“ב, בּ”ימי טיוֹמקין“2, כּשבּגוֹלה התחילוּ להתארגן אגוּדוֹת להתישבוּת, והאָרץ הוּצפה שליחים, ונרכּשוּ חלקוֹת־אדמה גדוֹלוֹת בּמחוֹזוֹת שוֹנים בּארץ – נחרבוּ כּל התקווֹת היפוֹת בּגלל מכּת־הספסרוּת. מרדכי בּן הלל הכּהן, שהשאיר לנוּ תמוּנה יפה מאוֹתם הימים, בּ”נחלה מבוֹהלת“, מעיד כּי עוֹד לא היתה תקוּפה של כּמיהה והשתוֹקקוּת המוֹנית לארץ־ישׂראל כּמוֹ בּשנה ההיא, שנת תרנ”ב, שנת גירוּש מוֹסקבה וראשית חוּרבּנה של היהדוּת הרוּסית, אך נחשוֹל הספסרוּת הוּא ששׂם לאַל את מאמציהם של טיוֹמקין, חַנקין וּברזלי, הוֹריד את כּספּי המוֹני ישׂראל לטמיוֹן ודחה את המשך המפעל לשנים רבּוֹת.

אין לך תקוּפה של התעוֹררוּת ארץ־ישׂראלית בּהמוֹנים לשם הצלת שארית הפּליטה, ההוֹן והנפש, אשר מן המארב לא יגיח האוֹיב הזה, כּשהוּא נתמך מטעם ראשי הקהל וּפרנסי הציבּוּר, האוֹמרים בּטוּב לבּם: “מה יש? ירויח עוד יהוּדי!” אבל רדיפת הרוַח הזאת הוֹפכת את הפּרוּטה האחרוֹנה של היהוּדי לא למשען בּשבילוֹ בּארץ, כּי אם לחבל על צוארוֹ. שוּב אָנוּ עוֹמדים בּתקוּפה של פּריחת ספסרוּת. וּשארית הפּליטה של ההוֹן היהוּדי, בּמקוֹם להיכּנס לבנין המוֹלדת, נחמסת ונשדדת. והכּל בּאָרץ מסוּדר כּכה – מצב חברוֹת הקרקע, חוֹסר כּל יד מדריכה וּמנהלת, חוֹסר כּל אוֹטוֹריטה, חוֹסר כּל כּוֹח בּידי הנהלת הסוֹכנוּת, – שהנגע ילך ויִפשׂה ויתחצף, שיעשׂה כָּלָה בּכל המאמצים והכּוָנוֹת הטוֹבוֹת של החוּגים המתפּרצים עכשיו לאָרץ.


 

הזלזוּל בּחלוּץ וּבהוֹן הלאוּמי    🔗

חזיוֹן־הלוַאי השלילי השני הוּא: דלדוּל הקרנוֹת הלאוּמיוֹת. המשבּר העוֹלמי עוֹשׂה את שלוֹ, חוּרבּן המוֹני ישׂראל עוֹשׂה את שלוֹ. ולזה יש להוֹסיף את האידיאוֹלוֹגיה המעמדית החוֹתרת תחת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת. יש שנים שהאידיאוֹלוֹגיה הזאת חוֹתרת בּמחבוֹאים, נאלצת להתחפּשׂ וּלדבּר בּלשוֹן אחרת. אחרי המאוֹרעוֹת בּשנת תרפּ"ט, כּשבּעל ההוֹן פּחד עדיין לבוא לארץ־ישׂראל, וּבליבֶרפּוּל היוּ מחירי תפּוּחי־הזהב לא טוֹבים, וההצלה היחידה היתה בּקרנוֹת הלאוּמיוֹת – אָז לא דיבּרוּ בּראש חוּצוֹת הוֹמיוֹת על האידיאוֹלוֹגיה הזאת. גם לא פּסלוּ את החלוּץ ואת ההסתדרוּת. אבל אך מנצנצת איזוֹ תקוה של הוֹן פּרטי בּאָרץ, בּא שוֹברוֹ בּצדוֹ – הזלזוּל בּהוֹן הלאוּמי. הזלזוּל בּהוֹן הלאוּמי איננוּ פּוֹסל, כּמוּבן, את ההוֹן שבּוֹ, כּי אם את המגמה הלאוּמית שבּוֹ, את התפקידים שהוּא משמש, היוֹת וקיימת בּרית בּין ההוֹן הלאוּמי והפּוֹעל, היוֹת וההוֹן הלאוּמי מסייע להקמת משק עבוֹדה בּארץ. וכן כּל פּעם שנדמה כּי יש התחלה של עליה המוֹנית, מחוּץ לעליה חלוּצית, נשנה הפּזמוֹן המפוּרסם: “נגמרה התקוּפה החלוּצית”. אין הבדל אם הפּזמוֹן נשמע מימין אוֹ משׂמאל. הוּא מלַווה את עבוֹדתנוּ כּל השנים.

אזכּיר שתי עוּבדוֹת היסטוֹריוֹת אָפייניוֹת למַדי. בּאותה השנה, בּאוֹתם החדשים אשר בּהם הלכה קבוּצת הבּיל"וּיים בּחוֹסר כּל לארץ, נעשׂוּ גם נסיוֹנוֹת שוֹנים בּקרֶמֶנצ׳וּג וּבערים אחרוֹת להקים חברוֹת בּעלי רכוּש להתישבוּת. כּאשר נוֹצר על ידי זלמן־דויד ליבוֹנטין בּיפוֹ “ועד יסוֹד־המעלה”, זה שיסד את ראשוֹן־לציוֹן, הוּא דָגַל בּהוֹן הפּרטי. אבל אוֹתה ההכרזה הגאה על דבר ההתישבוּת של בּעלי אמצעים בּראשוֹן־לציוֹן נגמרה אַחרי חדשַיִם בּשליחת יוֹסף פּיינבּרג לבּרוֹן לבקש אצלוֹ עזרה.

ועוֹד דוּגמה קטנה. חיים חיסין, אחד מטוֹבי החלוּצים והפּוֹעלים הראשוֹנים, שנפטר לפני כּחוֹדש ימים, הגיע לאחר חמש שנוֹת עבוֹדה חלוּצית בּמקוה־ישׂראל, בּראשוֹן־לציוֹן וּבגדרה, ליאוּש והחלטה לעזוֹב את הארץ. בּמה נימק את יאוּשוֹ? לא, חלילה, בּאכזבה מארץ־ישׂראל, לא בּחרטה על חמש שנוֹת עבוֹדתוֹ. הוּא הגיע אז לידי הכּרה שתפקידוֹ של החלוּץ, החלוּץ האינטליגנטי בּעל ההכּרה, כּבר נגמר והגיע זמנוֹ של המתישב הפּשוּט, וּכשם שמתישבי ראשוֹן־לציוֹן היוּ נאלצים כּעבוֹר זמן קצר לפנוֹת אל ההוֹן הלאוּמי, כּכה גם חיים חיסין בּשעה שבא בּפּעם השלישית לארץ, לא כּפוֹעל בּמקוה־ישׂראל וסוֹלל כּביש בּראשוֹן־לציוֹן ועגלוֹן בּדרך ירוּשלים, אלא כּעסקן של חוֹבבי־ציוֹן, היה צריך לפנוֹת לא לבעלי ההוֹן הפּרטי, לא “למתישב הפּשוּט”, כּי אם לחלוּצים, לבני העליה השניה, לאנשי עין־גנים.

אבל השאלה על מקוֹמם של ההוֹן הלאוּמי וההוֹן הפּרטי בּבנין האָרץ ועל השפּעתם ההדדית משמשת אצלנוּ מעין כּדוּר־מחנים הנזרק בּין המחנוֹת, והנוֹ כּחוֹמר בּיד היוֹצר בּפי כּל נוֹאם וכל מתוַכּח. אילוּ היתה האוּניברסיטה שלנוּ עוֹסקת לא רק בּדברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם, כּי אם בּחקר הישוּב וּבאוֹתה הפּעוּלה התרבּוּתית והציביליזטוֹרית הדרוּשה לישוּב, ההוֹלך ונבנה, היה אפשר לדרוֹש ממנה שתוֹציא את השאלה מתחוּמי הפּוּלמוֹס הנַצחני ותתן לנוּ מחקר רציני בּתוֹלדוֹת הישוּב, על פּעוּלת ההוֹן הלאוּמי. סבוּרני שהיינוּ בּאים לתוֹצאוֹת אחרות לגמרי מאלה המקוּבּלוֹת עכשיו.


 

מה פּעל בּארץ ההוֹן הלאוּמי    🔗

מסביב לשאלה זוֹ רק הערוֹת קטנוֹת. מה כּמוּת ההוֹן העברי? הדעוֹת מחוּלקוֹת. שמעתי שבּחוּגי הסוֹכנוּת היהוּדית מעריכים את ההוֹן היהוּדי שנכנס לאחר המלחמה בּ־18 מיליוֹן לירוֹת. אין לי כּל אפשרוּת לבדוֹק מספּר זה. אוּלם ההוֹן של שתי הקרנוֹת הלאוּמיוֹת בּלבד הוּא כּ־8 מיליוֹן לירוֹת. קרן־היסוֹד השקיעה עד עכשיו בּארץ 4.800.000 לירוֹת. הקרן הקימת אספה שלוֹשה מיליוֹן וּמאתים אלף לירוֹת. אבל לא רק שתי הקרנוֹת הלאוּמיוֹת מהווֹת את ההוֹן הלאוּמי. חלק גדוֹל מן ההוֹן הפּוֹעל בּארץ בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, אם פילנטרוֹפּיוֹת למחצה אוֹ בּיוּרוֹקרטיוֹת למחצה אוֹ קפּיטליסטיוֹת למחצה, הנהוּ לאוּמי על פּי מקוֹרוֹ ועל פּי יעוּדוֹ. הוּא בּא ממקוֹרוֹת לאוּמיים וּלשם תפקידים לאוּמיים. הנה החברה הכּלכּלית האמריקאית3 נוֹסדה על ידי ציוֹנים שפּרשוּ מקרן־היסוֹד וּפוֹעלת בּכספּי הג׳וֹינט וכוּ'. ושמא קרן העזרה4, שאין לישוּב שוּם שליטה עליה, בּאה ממקוֹרוֹת קפּיטליסטיים? והבּנקים, הָחֵל בּאפּ“ק והבּנק האיפּוֹתיקאי, וכַלֵה בּ”בּנק למלאכה" אוֹ “בּני־בּרק”, השוֹלח שד"רים לאמריקה וּמוֹשיט שם יד אל הנהלת המַגבּית הארץ־ישׂראלית, הבּנקים האלה נוֹסדוּ לא על ידי בּנקאים, כּי אם בּעזרת הכּסף של כּלל ישׂראל. ואפילוּ החברוֹת הגדוֹלוֹת שלנוּ, בּעלוֹת הקוֹנצסיוֹת, כּמוֹ חברת החשמל וחברת האַשלג – כּלוּם אין מקוֹרן, גם האיניציאַטיבה הראשוֹנה וגם ההשקעוֹת הראשוֹנוֹת, בּהוֹן הלאוּמי? וגם בּביסוּסן הפינַנסי לקח ההוֹן הלאוּמי וגם ההוֹן היהוּדי הפּרטי, שבּא בּתפקיד לאוּמי, חלק גדוֹל מאד.

תסלחוּ לי אם אוֹמר כּמה מלים על מקוֹמוֹ של ההוֹן הלאוּמי בּבנין תל־אביב. זוֹ העיר המפוּרסמת בּזה שהיא כּוּלה קיימת, כּביכוֹל, בּזכוּת “האיניציאטיבה הפּרטית”, על טהרת הרכוּש הפּרטי. רשמתי לי איזה מספּרים. בּשביל בּנין השכוּנה הראשוֹנה של תל־אביב (ששים הבּתים הראשוֹנים) הלותה בּזמנה הקרן הקימת 300 אלף פרנקים. אחר כּך נתנה את המגרש של הגימנַסיה, והגימנסיה כּוּלה הוּקמה בּכסף ציוֹני. הגימנסיה הציוֹנית שימשה מקוֹר פּרנסה חשוּב בּשביל תל־אביב. וּכשתל־אביב היתה זקוּקה לבנין בּית־כּנסת, קיבּלה בּמתנה אדמה מאת הקרן הקימת. השכוּנה הראשוֹנה הגדוֹלה, שהפכה את תל־אביב משכוּנה לעיר, הוּקמה אחרי הפּרעוֹת של 1921 על אַדמת הקרן הקימת בּכספּי קרן־היסוֹד. מאתים הבּתים של “מחוּסרי־דירוֹת”5 – “נוֹרדיה” כּיוֹם – וכמה שכוּנוֹת של פּוֹעלים, מוֹרים וּפקידים, נבנוּ ועוֹד הוֹלכוֹת ונבנוֹת על אדמת הקרן הקימת וּבהלואוֹת של הוֹן לאוּמי. הבּנק האיפּוֹתיקאי בּתל־אביב, שהשקיע את החלק המכריע מכּספּוֹ בּבנין תל־אביב, נוֹסד ופּוֹעל בּהוֹן ציוֹני. בּתעשׂיה של תל־אביב, הָחֵל מסיליקט, הוּשקעוּ כּספים לא מעטים של הבּנקים הציוֹניים ושל מקוֹרוֹת לאוּמיים אחרים. אף על פּי כן נוֹהגים תדיר להזכּיר מה שלא קיבּלוּ ועוֹברים בּשתיקה על מה שקיבּלוּ. וכמה השקיעה קרן־היסוֹד בּהלוָאוֹת לעיריית תל־אביב לסלילת כּבישים ולעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת? חוֹב גדוֹל זה כּוּלוֹ נמחק, כּלוֹמר, ניתן בּמתנה לעיריה. בּמשך כּל השנים השתתפוּ הקרנוֹת הלאוּמיוֹת בּעבוֹדת החינוּך והבּריאוּת בּתל־אביב בּסכוּמים הגוּנים עד מאד. והעיריה לא מצאה אפילוּ לנחוּץ להקים בּעיר בּאיזה מקוֹם מרכּזי טבלה, שבּה תוֹדיע לכל עוֹבר בּאיזוֹ מידה השתתף עם ישׂראל כּוּלוֹ בּהקמת תל־ אביב. אַדרבּא, ראש עיריית תל־אביב מוֹצא לנחוּץ להתפּאר בּכל מיני חגיגוֹת לפני מוֹשלים ונכבּדים: כּוֹחנוּ ועוֹצם ידנוּ עשׂה לנוּ את החַיִל הזה. היש עוֹד עיר אחת בּעוֹלם אשר בּפיתוּחה הוּשקע, לפי ערך, הוֹן ציבּוּרי מן החוּץ בּשיעוּר כּזה? צרוּת־הלב וּכפיית־הטוֹבה המעמדית של בּעלי־הבּתים שלנוּ מתירוֹת להם את התפיסה האידיאוֹלוֹגית, המזלזלת בּהוֹן הלאוּמי ואוֹמרת: אני ואַפסי עוֹד!


 

לא ההוֹן הלאוּמי שנוּא, אלא מטרתוֹ    🔗

ארשה לעצמי לוֹמר, שהזלזוּל הזה בּהוֹן הלאוּמי נוֹבע לא כּל כּך מתוֹך שׂנאָה להוֹן הלאוּמי עצמוֹ. לא ראינוּ עדיין שהאידיאוֹלוֹגים של ההוֹן הפּרטי יזלזלוּ בּהוֹן הלאוּמי וידחוּ אוֹתוֹ בּזמן שיש להם איזוֹ תקוה להיבּנוֹת ממנוּ. ראינוּ שהתאחדוֹת בּעלי־התעשׂיה תוֹבעת בּלי הרף – וּבצדק – שההוֹן הלאוּמי ישתתף בּהקמת הבּנק שלה. והתאחדוֹת האכּרים – מי עוֹד כּמוֹה תקיפה וּבלתי־תלוּיה בּכלל ישׂראל, – אף היא, בּבוֹאָה ליצוֹר את הבּנק שלה, שלחה את שליחיה, לא לפינַנסיסטים סתם, אלא ליהוּדים שיש להם קצת שייכוּת לסוֹכנוּת ולציוֹנוּת, ושבּידיהם קרנוֹת למטרוֹת ארץ־ישׂראליוֹת.

הניגוּד להוֹן הלאוּמי הוּא איפוֹא רק בּגלל המטרוֹת שהוֹן זה הציג לוֹ. כּל מדינה יש לה הוֹן לאוּמי משלה. וּבכל מקוֹם יש מלחמה סביב ההוֹן הלאוּמי. המלחמה היא למַה ישמש ואת מי ישמש ההוֹן הלאוּמי. אם יסחט את כּספי ההמוֹנים כּדי למסוֹר אוֹתם לשכבה העליוֹנה של אַגררים וּפיאוֹדלים וּמַלוי בּריבּית, אוֹ שכּספּי ההוֹן הלאוּמי יוּצאוּ להטבת מצב ההמוֹנים, להשׂכּלה עממית וליצירת משק לאוּמי. והיוֹת שמנהיגי הציוֹנוּת בּאוּ (לא מתוֹך הכּרה סוֹציאַליסטית אוֹ רדיקלית, אלא מתוֹך הכרח ציוֹני עמוֹק) לידי הכּרה שאין להקים מדינה עברית בּלי משק עברי, וההוֹן הלאוּמי, שהיה מוּזרם בּימי פּקידוּת הבּרוֹן לאפיקי עבוֹדה ערבית, הוּפנה עתה ליצירת משק־עבוֹדה עברי, לפיכך בּא הקטרוּג על ההוֹן הלאוּמי.

עכשיו, כּשהזלזוּל בּקרנוֹת נעשׂה מַטבּע עוֹבר לסוֹחר, חוֹבה כּפוּלה וּמכוּפּלת עלינוּ לשקוֹד על תקנתן.


 

מי הכזיב?    🔗

האוּמנם הקרנוֹת הן שהכזיבוּ אוֹ מי שהוּא אחר הכזיב? עם מפוּזר וּמפוֹרד, הנמצא בּמצב של משבּר כּרוֹני (המשבּר הגדוֹל שלנוּ התחיל מראשית המלחמה), עם שאין בּוֹ שום כּוֹח מצַווה וּמכריח, עם הניתן לפרעוֹת ולמשיסה, נתן לשתי הקרנוֹת הלאוּמיוֹת (מחוּץ לכל השאר) כּמה מיליוֹנים. האם רבּוֹת הן תנוּעוֹת השחרוּר בּעוֹלם אשר דרשוּ מהמוֹני נוֹשׂאיהן קרבּנוֹת כּסף כּאלה, וגם קיבּלוּ אוֹתן? המוּצדקת, לאחר כּל אלה, הכּפירה בּהוֹן הלאוּמי?

שאלה אחרת היא אם אנחנוּ הבינוֹנוּ להשתמש בּקרנוֹת כּהוֹגן. זוֹהי השאלה שהמַצפּוּן הציוֹני של כּל אחד מאִתנוּ איננוּ חפשי ממנה. כּל אחד מאתנוּ חייב לראוֹת עצמוֹ אַחראי לאוֹתן הפּרוּטוֹת אשר העם היהוּדי מַזיל לארץ לשם הצלתוֹ. ולא על הפסדים וגישוּשים וטעוּיוֹת אני מדבּר. לא מחכמה הוּא להיוֹת חכם לאַחר מעשׂה. מתוֹך הגישוּשים והטעוּיוֹת הגענוּ עד הלוֹם. השאלה הטוֹרדת היא: “התכלית”. נניח שהקרנוֹת תצלחנה יוֹתר, כּלום יתכן שבּנין מדינה, התישבוּת המוֹנית – והלא זוֹ הכּוָנה המחַיה את מעשׂינוּ, – יֵעָשׂוּ בּתרוּמוֹת שנתיוֹת, ולוּ גם גדוֹלוֹת? התרוּמוֹת זה דרכּן לבוֹא טיפּין טיפּין. כּלוּם התישבוּת המוֹנית יכוֹלה להיעשׂוֹת טיפּין טיפּין? כּלוּם אפשר לנהל את גאוּלת הקרקע לפי הפּרוּטוֹת המצטבּרוֹת בּקוּפּה? אָכן, הקרן הקימת הכּתה שרשים בּעם, ילדים מתחנכים לאוֹרה, וכל עוֹד לא תשלים את מלאכתה לא יחדלוּ הדוֹרוֹת הבּאים להביא את תרוּמוֹתיהם. הריני מאמין כּי 300־200 אלף לירוֹת בּשנה ימָסרוּ לקרן הקימת בּמשך דוֹרוֹת רבּים. אוּלם, היתכן שגם התאחזוּתנוּ בּקרקע תיגרר קמעה קמעה בּמשך דוֹרוֹת רבּים, הכּל לפי שתעלה הקוּפסה, ואנחנוּ, רעֵבֵי הקרקע, נשב וּנחכּה? הדבר היה בּרוּר לאנשים “בּלתי־מעשׂיים” מן הרגע הראשוֹן לאַחר המלחמה; אז נאמרה המלה, שעדיין היא מלה יתוֹמה, על המלוה הלאוּמי. דיבּרוּ: נחמן סירקין, יבנאלי. ארלוֹזוֹרוֹב כּתב על זה ספר. ו“אחדוֹת־העבוֹדה” ניסחה זאת בּמצע האיחוּד הראשוֹן. ואף על פּי כן נשארה זוֹ מלה יתוֹמה. איני חוֹשש לוֹמר כּי זוֹהי אַשמתנוּ. הנַאשים אחרים? פּעם נבחרה ועדה מטעם ההסתדרוּת הציוֹנית לשאלה זוֹ. השתתף גם הרבּרט סמוּאל. כּל הציוֹנוּת חיכּתה למוֹצא פּיה. וּלבסוֹף זיכּוּ אוֹתנוּ למזל שוּב בּידיעה שהשעה עוֹד לא הגיעה. “אַנשי־המעשׂה” הגדוֹלים, אשר לא חדלוּ ללמד אוֹתנוּ ממרוֹם שבתם פּרק בּמעשׂיוּת, ידעוּ לגבּי ארץ־ישׂראל רק השקפה אחת, מרוֹם חכמת הכּלכּלה: אל תוֹציא יוֹתר ממה שאתה מכניס. חכמת־מיקוֹביר, הגיבּוֹר הדיקנסי הידוּע. והחכמה המעשׂית הזאת היא שהביאה לידי כּך שאת חלק הארי מהוֹן העם הוֹצאנוּ לא ליצירת ענפי מחיה חדשים להמוֹנים עוֹלים, כּי אם להחזקת הישוּב הקיים, לשם בּריאוֹתוֹ, חינוּכוֹ וּצרכיו האחרים, ורק את המעט שהוֹתרנוּ לאַחר כּל אלה – הקדשנוּ לבנין חדש. והדבר היה טבעי: בּאין עליה גדוֹלה וּבאין התישבוּת המוֹנית – אין תקוה גם לישוּב הקיים שיקוּם ויעמוֹד על רגליו. רק הגדלת הישוּב ויצירת ענפי פּרנסה חדשים בּתוֹכוֹ עשׂוּיות להקדים את ירידתוֹ מעל שוּלחן הקרנוֹת. אוּלם השיטה הבּוֹנה את הארץ מן השארית המצוּיה בּקוּפּה דנה את התקציב הציוֹני עוֹד לשנים רבּוֹת שיעסוֹק לא בּעליה וּבהתישבוּת, אלא בּהחזקת הקיים. אם אין עוֹשׂים התישבוּת אלא בּכּסף המזוּמן שבּקוּפה, דוֹחים ממילא כּל תקוה להתישבוּת רצינית. הנשמע בּעוֹלם שמדינה אוֹ עיריה הניגָשים למפעלי השקעה רחבי־מידוֹת, יבצעוּ את הדברים הללוּ מתוֹך התקציב השוֹטף? לשם הקמת מפעלים קוֹלוֹניזציוֹניים, אוֹ תעשׂייתיים, אוֹ צבאיים לוֹוים כּספים וּממַשכּנים את עמל הדוֹרוֹת הבּאים, והדוֹרוֹת הבּאים יֵהנוּ והם גם ישלמוּ. אך חכמי הכּלכּלה בּציוֹנוּת לא הוֹדוּ בּכך. הם בּאוּ והאשימוּ אוֹתנוּ קשוֹת, מדוּע קנינוּ קרקע בּזמן שלא היה לנוּ כּסף מזוּמן? מדוּע עשׂינוּ התישבוּת בּטרם אָספנוּ את הדרוּש לגמר ההתישבוּת? הם הכריזוּ על “קוֹנסוֹלידיציה”. וּכמוֹ בּכמה מקרים אחרים הסתפּקוּ בּהכרזה, וּבתוֹצאוֹת הפּוֹליטיוֹת של הכרזה. קוֹנסוֹלידיציה הלא פּירוּשה לתת למשק את החסר לוֹ. לבל יצטרך להוֹציא כּסף להספּקה, לבל יצטרך להיוֹת סמוּך על שוּלחנם של אחרים. אוּלם קוֹנסוֹלידיציה כּזאת אינה נעשׂית בּידים ריקוֹת, וגם לא טיפּין טיפּין. חכמי הכּלכּלה שלנוּ דאגוּ רק להטפת מוּסר. מאז עברוּ שש שנים. היכן אנחנוּ עוֹמדים בּביסוּס המשקים כּיוֹם הזה?

ושוּב לעניני הקרקע. כּל הגוּשים הגדוֹלים שרכשנוּ עד עכשיו בּארץ (העמק, מפרץ־חיפה, וָדי־חוארת וגם אדמוֹת שנרכּשוּ בּזמן האחרוֹן בּשרוֹן) נתאַפשרה רכישתם רק מפּני שהקרן הקימת לא נשמעה לתוֹרוֹת הכּלכּליוֹת והעיזה לפעוֹל בּעזרת אשראי. אילוּ היתה הקרן הקימת נשמעת לאוֹתן התוֹרוֹת ספק אם אוֹתם הגוּשים הרחבים, המהַווים את רכוּשנוּ הקרקעי בּאָרץ, היוּ בּידינוּ כּיום. ויוֹתר מזה: ספק אם בּכלל היתה לנוּ תקוה שבּיוֹם מן הימים נרכּוֹש אוֹתם. לגבּי קרקע קיימים לא רק חוּקים מסחריים רגילים, כּי אם גם חוּקים אחרים. וּתנוּעה שאינה מבינה להתאים את מעשׂיה לחוּקים העליוֹנים האלה אינה רשאית להתימר בּרצוֹן וּביכוֹלת לפתוֹר שאלוֹת לאוּמיוֹת והתישבוּתיוֹת.


 

אשמים גם אנחנוּ    🔗

אַשמתנוּ היא שלא נמצאוּ בּקרבּנוּ “משוּגעים” לענין המלוה, אשר יהפכוּ אוֹתוֹ למעשׂה קיים. לא בּשמים הוּא, ולא מחוּץ לחוּקי הכּלכּלה. ה“משוּגעים” היוּ “שוֹברים את מוֹחם”, מנסים וחוֹזרים וּמנסים, מנסים וכוֹשלים וּמשׂיגים את שלהם. את מי נַאשים? כּלוּם את הרבּרט סמוּאל?

אשמה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל, שדָגלה לכאוֹרה בּסיסמת המלוה, אוּלם לא הכּירה כּי אין לה זכוּת קיוּם בּתוֹרת תנוּעה המבקשת להביא גאוּלה להמוֹנים, אם לא תָכוֹף על הציוֹנוּת את המאמצים להגשמתה.

וּמה שלא עשׂינוּ עד כּה עלינוּ לתקן מעתה. אַל נחמיץ. וּמי יוֹדע אם עוֹד תהיה לנוּ שעה כּזוֹ. אם תנוּעתנוּ תחשוּב שמהיוֹם נעשׂה דבר המלוה ענין אַקטוּאַלי בּציוֹנוּת, יחדל הדבר להיוֹת מלה ויתחיל להיוֹת מעשׂה.

אוּלם תנוּעה כּתנוּעתנוּ אינה רשאית להסתפּק בּמה שתכתיב פּרוֹגרמה למוֹסדוֹת הלאוּמיים, חייבת היא להקדיש אוֹ להפקיר אנשים לדבר, בּציווּי מפוֹרש, כּי הם חייבים להרוֹס את כּל המחיצוֹת. עלינוּ לפרוֹץ דרכים גם להוֹן לאוּמי וגם להתישבוּת חדשה. עלינוּ למלא את החסר כּרגע בּארץ. את פּגימת ההתנחלוּת הפּרדסית עלינוּ למלא בּהתישבוּת עממית, חוֹבתנוּ לעשׂוֹת את העוֹלה לארץ לא לבַּטרַק חקלאי, כּי אם לאיש מעוֹרה בּקרקע ורוֹאה בּה את עתידוֹ הלאוּמי ועתידוֹ הפּרטי. אם אנחנוּ לא נעשׂה זאת, אחרים לא יעשׂוּ. ואזי מי יוֹדע אם העליה הבּרוּכה הדוֹפקת על שערי הארץ לא תיהפך לנוּ לרוֹעץ? ראינוּ כּבר גלים בּאים וחוֹזרים כּלעוּמת שבּאוּ. ספק הוּא אם אוֹתוֹ המשק הפּרטי הקוֹלט עליה, תחת הלחץ שיצר הפּוֹעל העברי בּארץ, יש בּוֹ לבדו כּוֹח גם לאַזרח את העליה וּלפרנס אוֹתה.


 

ההוֹן הפּרטי    🔗

יש מפלצת אחת שבּה מנפנפים עלינוּ, כּמדוּמני, מיוֹם היוֹתנוּ בּארץ, כּל מיני אידיאוֹלוֹגים, לא רק מצד אוֹיבינוּ מבּחוּץ, כּי אם גם מצד מנַדינוּ מבּפנים – המפלצת של ההוֹן הפּרטי: ההוֹן הפּרטי הוֹלך וּבא! הוּא יבלע אתכם, ישׂים קץ לאוּטוֹפּיוֹת שלכם, אתם המנסים לשוא לבנות אִיים סוֹציאַליסטיים בּתוֹך המשק הקפּיטליסטי. הלכה ההגמוֹניה שלכם. יתכן שהעוֹלים החדשים בּקרבּנוּ רוֹאים בּהכרזוֹת אלה משוּם מלה חדשה, תפיסה חדשה, “מדעית” וּ“מַרכּסיסטית”. אוּלם את הפּזמוֹן הזה שמענוּ מיוֹם בּוֹאנוּ לארץ. וּכדאי לבדוֹק אם ההוֹן הפּרטי, העוֹלה עכשיו, הוּא בּאמת לרוֹעץ לפּוֹעל, אם הוּא עלוּל להחליש אוֹתנוּ, לפוֹרר אוֹתנוּ. יתכן כּי ימצאוּ פּיקחים אשר יראוּ סתירה בּזה, שבּאסיפה סוֹציאַליסטית ישָמעוּ דברים כּאלה. אוּלם אַגיד גלוּי, כּי מבּיט אני על כּל פּרוּטה יהוּדית ההוֹלכת לארץ כּמוֹ על אוּד מוּצל מאש. ההוֹן הנשאר בּגוֹלה לעוֹלם לא יהיה שייך לעם ישׂראל. אם בּאטאטיזם הפּוֹלני ואם בּהיטלריזם הגרמני ואם בּמהפּכה הסוֹביטית – להם ולא לנוּ יהיה.

ההוֹן שלא יוּעבר הנה – לא יכּנס לעוֹלם לרשוּת העם העברי, ועבוֹדה לעוֹבד העברי לא תינתן על ידוֹ.

אָכן, היוּ ימים שהזהרנוּ מאד מפּני הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּהוֹן זה. הדברים הללוּ היוּ מוּצדקים בּשעתם. כּל עוֹד לא היתה בּארץ יד עוֹבדת עברית ויד כּוֹבשת עברית אָרבה לנוּ סכּנה שההוֹן העברי יבנה משק לא לנוּ ויעקוֹר את תקותנוּ גם מבּחינה מוּסרית וּמדינית וגם מבּחינת האוכלוֹסים. היתה סכּנה שההוֹן הזה יעקוֹר לעוֹלם ועד כּל תקוה של התרכּזוּת המוֹני ישׂראל בּארץ. אוּלם בּינתים קרה דבר־מה. ההיסטוֹריה אינה מתנהלת רק על פּי סכֵימוֹת. בּתוֹרה אין מוּקדם ואין מאוּחר, אבל בּהיסטוֹריה יש מוּקדם וּמאוּחר. ההיסטוֹריה היא גם שׂדה איסטרטגי של כּוֹחוֹת שוֹנים. וּמי שקדם ותקע יתד ותפס עמדה וגם יוֹדע להחזיק בּה – הרי הוּא משפּיע וּמחייב גם את הכּוֹחוֹת שבּאים אחריו וּמכריח אוֹתם להכּיר בּמציאוֹתוֹ. קוֹמץ אנשי העליה השניה והשלישית עשׂוּ אוֹתה פּעוּלה כיבּוּשית ויצרוּ את העוֹבד העברי, את הכּוֹח הארגוּני, המדיני והציבּוּרי של העוֹבד. וכל מה שעלה אחריו לארץ, לא רק הוֹן יהוּדי כּי אם גם הוֹן זר, מוּכרח להתחשב בּעוּבדוֹת שנוֹצרוּ על ידי הפּוֹעל העברי, ההוֹן הלאוּמי וההתישבוּת הלאוּמית. אוּלי יראוּ בּזה בּעלי־הבּתים עוֹד תוֹספת גנאי להוֹן הלאוּמי שגרם לביצוּר עמדוֹת העבוֹדה העברית. אבל הפּוֹעל העברי בּארץ וגם ההמוֹנים היהוּדים הנמצאים אוּלי כּרגע בּמחנה בּעלי בּתים, אלא שבּבוֹאם לארץ יהיוּ לאנשי עבוֹדה – בּשבילם חשוּב לדעת וּלהכּיר שההוֹן הלאוּמי היה בּן־בּרית לפּוֹעל העברי ועזר לוֹ בּיצירת עמדוֹת חשוּבוֹת, המשמשוֹת בּסיס איסטרטגי בּמלחמתוֹ על זכוּת עבוֹדתוֹ וּתנאי עבוֹדתוֹ.

וּבכן, גם זוֹהי דיאַלקטיקה של תנוּעתנוּ: בּראשית קיוּמנוּ, בּעוֹד היינוּ מעטים וחלשים, פּחדנוּ מפּני ההוֹן הפּרטי אשר עיניו רק לבצעוֹ. לאַחר חצי יוֹבל שנים הגענוּ למדרגה שאנוּ יכוֹלים להביא בּחשבּוֹן ההתישבוּת העוֹבדת גם את ההוֹן הפּרטי, בּין כּנוֹתן עבוֹדה וּבין כּהוֹן המחפּשׂ לעצמוֹ השקעה וּמוּכן למצוֹא אוֹתה גם אצל הפּוֹעל. הגענוּ לידי כּך שההוֹן הפּרטי מתחיל כּבר להבּיט על הפּוֹעל כּעל לקוֹח רציני והוּא מוּכן להשקיע כּספים בּמפעלים ישוּביים שלנוּ.


 

העבוֹדה השׂכירה    🔗

מאימתי התחילה העבוֹדה השׂכירה לבוא בּחשבּוֹן כּאמצעי עזר להתישבוּת? למעשׂה רק בּחמש השנים הללוּ. אוּלם כּדאי לדעת שזוֹ היתה נקוּדת־מוֹצא בּמחשבוֹת הראשוֹנוֹת על התישבוּת הפּוֹעלים. יקראוּ נא החברים את הויכּוּח המענין בּין ויתקין ואהרוֹנוֹביץבּדבר כיבּוּש הקרקע וכיבּוּש העבוֹדה (“הפּוֹעל הצעיר׳', תרס”ח). ויתקין חלם כּבר אז את חלוֹם ההתישבוּת העוֹבדת6. עדיין לא היוּ קרנוֹת לאוּמיוֹת. ויתקין תיאר לעצמוֹ שהפּוֹעלים יעבדוּ כּאריסים וּמחסכוֹנוֹתיהם יקימוּ את משקם. גם בּיסוּד חַוַת כּנרת התכַּוונוּ לכך שהפּוֹעלים יתישבוּ מחסכוֹנוֹת שׂכר עבוֹדתם. בּאוֹתם הימים הבּיטוּ הפּוֹעלים בּשלילה על התישבוּת בּעזרת כּספים מן החוּץ. פּחדוּ מפּני שנוֹררוּת וּכניעה לכסף זר. החלוֹמוֹת לא נתקיימוּ. והנה עברה תקוּפה וחזרנוּ לאוֹתה נקוּדת־המוֹצא: להשתמש בּעבוֹדה שׂכירה לשם מפעל ההתישבוּת העוֹבדת.

עוֹד לפני זמן לא רב היתה מחשבה זוֹ זרה לנוּ. דוּגמה אחת: כּשבּאה ועדת דה־לימה וסימוֹן7 (בּשנת 1920) וטענה לנוּ שמבּחינה מסחרית אָסוּר לתת למתישב “ציוּד מלא”, טענוּ אנחנוּ: אפשר צִדקתם מבּחינת המדע והעסקיוּת, אבל מנַין ישׂא הפּוֹעל את חלקוֹ בּ“ציוּד”, אם אין לוֹ שוּם אמצעים משלוֹ וּכשהוּא ניגש להתישב עוֹד נגרר אחריו איזה דפיציט? נלחמנוּ בּכל כּוֹחנוּ נגד דרישת הוַעדה. אָז אפשר היינוּ צוֹדקים. בּשנת 1920, בּמצב העבוֹדה בּימי המלחמה וּמיד לאחר המלחמה, לא היתה לפּוֹעל בּאמת כּל אפשרוּת שהיא להשתתף בּהתישבוּת בּאמצעיו.

אבל טענה צוֹדקת לשעתה אינה צוֹדקת לעוֹלמים. בּאוּ ימים אחרים. בּאה תקוּפת הכּבישים, נכבּשה מלאכת הבּנין בּערים, התחיל ריכּוּז המוֹנים בּארץ. אילוּ היתה לנוּ אז אידיאה ישוּבית רדיקלית, אילוּ ידענוּ אז שצריך לרתוֹם את הכנסוֹת העבוֹדה בּיצירת משק והוֹן לתנוּעה, היינוּ אוּלי פּטוּרים אחר כּך מכּמה פּוּרענוּיוֹת. גם אז היוּ בּינינוּ אנשים “מטוֹרפים”. רמז דרש ותבע עוֹד בּימי המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת: לאן הכּספים הללוּ הוֹלכים? גם אז דיבּר על “מַשפּך”: הכּלכּלה שלנוּ משוּלה למַשפּך המכנים בּזוֹ וּמוֹציא בּזוֹ. אין אנחנוּ יוֹצרים שוּם נכסים. אז צף הרעיוֹן של שכוּנוֹת עוֹבדים בּהיקף גדוֹל. אך, כּנראה, “לא איכשר דָרא”. אוּלם מה שלא למדנוּ בּעוֹד מוֹעד מתוֹך אינטוּאיציה, מתוֹך ראיית הנוֹלד, למדנוּ לאחר זמן מתוֹך מצוּקה, ואוּלי לא רק מתוֹך מצוּקה בּלבד. יש עוֹד כּמה גוֹרמים: הזמן וההמוֹניוּת, אוֹ העליה. גם ההתמַחוּת המעשׂית, ההסתכּלוּת בּפני החיים, התפּתחוּת החוּשים עשׂוּ את שלהם.


 

התאחזוּת    🔗

עכשיו לפנינוּ תמוּנה אחרת לגמרי: כּמה קיבּוּצים, החיים על עבוֹדה שׂכירה בּמוֹשבוֹת, משׂכר עבוֹדה זעוּם, היוּ לבעלי רכוּש וּמשק. הם עוֹד רחוֹקים מאד מהיוֹת “בּעלי־גוּף”, אוּלם מבּחינת ההוֹן העצמי שלהם אפשר שהם עוֹלים על כּמה גוּפים התישבוּתיים מהעליוֹת הקוֹדמוֹת. לא קל היה לתנוּעתנוּ לסגל לעצמה מוּשׂגים חדשים. היוּ מחשוּבי חברינוּ החקלאים שהבּיטוּ בּעין רעה על “משקי־עזר בּמוֹשבוֹת”.8 הם “השלימוּ” עם שכוּנוֹת עוֹבדים בּשביל העיר, אוּלם בּשביל הכּפר אמרוּ: “אוֹ התישבוּת מלאה אוֹ לא־כלוּם”. עברנוּ בּכוּר מַצרף, עד שהגענוּ לכמה מוּשׂגים התישבוּתיים וּמשקיים. לפני חמש שנים דיבּרנוּ על התישבוּת “כּבדה” ו“קלה”9. עכשיו אוּלי לא נשתמש בּמוּנחים אלה. הגענוּ לכך שצריך להשתמש בּחסכוֹן הדל של הפּוֹעל משׂכר עבוֹדתוֹ בּשביל השקעה משקית. לפנים היה הפּוֹעל עוֹבד בּארץ עשׂר עד חמש־עשׂרה שנה עד שהגיע תוֹרוֹ להתישב, ואז צריך היה על פּי “דין” לקבּל התישבוּת מלאה, בּמשך שנתים־שלוֹש, והתישבוּת זוֹ אָרכה כּעשר שנים, ויש שהיא עוֹד לא נסתיימה. עכשיו הגענוּ לידי שינוּי סדר. אין מתישב צריך לחכּוֹת עד שילבּינוּ שׂערוֹתיו. המפעל ההתישבוּתי מתחיל עם העוֹלה החדש בּכניסתוֹ לעבוֹדה ונמשך. יתכן שעכשיו יהיה ה“תוֹר” מוּקדם יוֹתר מאשר בּימי ההתישבוּת המלאה עם ה“ציוּד המלא”. למען הזהירוּת, כּדי להימנע מויכּוּחים וּמטענוֹת של מוּמחים שיוֹכיחוּ לנוּ כּי מה שיש בּנַענה וּבגבעת־בּרנר וּבארגוּן ג׳ידרוֹ אין זה התישבוּת, הייתי מציע לקרוֹא לזה התאחזוּת.10 אנחנוּ נוֹתנים לפּוֹעל את הדחיפה הראשוֹנה: את הקרקע. יֵאחז בּה ו“יחרוֹש בּחטמוֹ את הקרקע”, כּמוֹ שאמר אוֹתוֹ היהוּדי ללילינבּלוּם בּנסעוֹ לארץ (לילינבּלוּם הוּא ששאל אוֹתוֹ: וכמה יכוֹל אדם לחרוֹש בּחטמוֹ? ואכן, לפיכך חלקוֹתינוּ קטנוֹת).

לא נצמצם את התישבוּתנוּ בּאֵזוֹר אחד דוקא, בּאוֹתוֹ האֵזוֹר היחיד שהכּל רצים עכשיו אליו11. גם בּאֵזוֹר זה נגַוון את המשק כּכל אשר נוּכל, להספּקה עצמית ולשוּק הפּנימי. וגם לא נזניח את האזוֹרים אשר הנוֹטעים מאסוּ בּהם, וההוֹן הפּרטי איננוּ פּוֹנה אליהם. הכּוָנה: לגלילים – התחתוֹן והעליוֹן.

וּתקוּפה ארוּכּה נהיה צריכים להסתגל לטיפּוּס כּזה של ההתישבוּת, שההוֹן הלאוּמי יהיה רק אחד המשתתפים בּיצירתוֹ, וּבחלקוֹ הניכּר יהא בּנוּי על ניצוּל של עבוֹדה שׂכירה ועל אַשראי צדדי ועל הכנסוֹת צדדיוֹת. אַל נבוּז גם לאפשרוּת של עזרת קרוֹבים, וגם לאפשרוּיוֹת אשראי הניתן בּדרכים מסחריוֹת. בּתנאים אלה, גם ההוֹן הקטן שלנוּ, של המתישב ושל הסתדרוּתוֹ, וגם ההוֹן הלאוּמי יתחלקוּ ליחידוֹת הרבּה יוֹתר גדוֹלוֹת ויקיפוּ המוֹנים. זה לא יתן לנוּ, כּמוּבן, ישוּבים משוּכללים בּבת אחת, העוֹמדים לתפארה וּלנס, כּבאר־טוֹביה החדשה, אבל תחת זה נראה אלפי משפּחוֹת יוֹשבוֹת על הקרקע ונלחמוֹת על קיוּמן וחוֹתרוֹת אל המטרה בּמשך שנים רבּוֹת מתוֹך תקוה וּבטחוֹן. עלינוּ להכּיר בּאפשרוּיוֹת הללוּ, הקשוֹת והמרוּבּוֹת כּאחת, להיכּנס מבּלי מוֹרך לתקוּפה של חתירה להתאַחזוּת המוֹנית.

וגם כּאן עלינוּ להוֹדוֹת על חטאינוּ. מה עשׂתה תנוּעתנוּ בּתקוּפה האחרוֹנה, כּאשר גבר כּל כּך יצר ההתישבוּת של הפּוֹעל? מה עשׂתה התנוּעה כּדי להדריך אוֹתוֹ, לנהלוֹ ולעזוֹר לוֹ? לא נקפּח את שׂכרם של המעטים שעבדוּ בּזה. זכוּרה הפּעוּלה שהרצפלד עשׂה בּהקימוֹ את תנוּעת ה“ארגוּנים”12. אך פּעוּלה זוֹ לא נתמכה בּשעתה על ידי עזרה ציבּוּרית רחבה ועל ידי הדרכה הסתדרוּתית. נתנוּ להמוֹני פּוֹעלים לרעוֹת בּאשר יִרעוּ וּלחפּשׂ את התישבוּתם בּאשר יחפּשׂוּ. והתוֹצאה בּרוּרה: מאוֹת אנשים עוֹבדים לא חיכּוּ להתעוֹררוּת האיניציאַטיבה של ההסתדרוּת ויצאוּ לחַפּשׂ. ואם לא מצאוּ בּקרב כּלל העוֹבדים, הלכוּ לרעוֹת בּשׂדוֹת אחרים. יכוֹלתי למסוֹר עֵדוּיוֹת. אנשים בּגדוּ בּהשקפוֹתיהם וּבעבָרם לשם התישבוּת. אנשים ראוּ כּי יש שֶבר אצל “בּני בּנימין”13 – הלכוּ והטמינוּ את ה“פּספּוֹרטים” של ההסתדרוּת. יוֹתר ממה שיש לקבּוֹל על האדם אשר למען סַפּק את יצר ההתישבוּת נגזר מעל חבריו וּתעוּדתוֹ, יש לקבּוֹל על הכּלל שלנוּ, שלא פּתח את האוֹפק ליצר החזק והיקר הזה של ההתישבוּת, אשר עליו אנחנוּ בּוֹנים את עתידנוּ בּארץ. הפקרנוּ את הפּרט והפּרט הפקיר את הסתדרוּתוֹ.

דוּגמה מחרידה בּשבילי: נַהֲרַיִם. עבדוּ שם מאוֹת פּוֹעלים בּשׂכר עבוֹדה אשר לא רבּים כּמוֹהוּ בּארץ. עבדוּ שעוֹת מרוּבּוֹת. הוּקם מפעל כּביר. אבל מה עשׂה הפּוֹעל בּשׂכרוֹ? אין הצדקה לכך שכּל הכּסף הזה לא שימש מנוֹף להתישבוּת. בּמידה שחברי קבוּצת גשר ו“השוֹמר הצעיר” מססס"ר הבינוּ את הענין14 – הוּקמוּ יצירוֹת חשוּבוֹת ויקרוֹת. כּמה בּוֹדדים השקיעוּ את שארית שׂכרם בּארגוּנים שבּשרוֹן, אבל גם הם מעטים. והשאר?


 

מהתישבוּת לאוּמית לפילנטרוֹפּיה    🔗

אַשמתנוּ היא לא רק שלא המרצנוּ בּכל כּוֹח את הפּוֹעל להשקעת כּל חסכוֹנוֹתיו בּמפעלי התישבוּת, כּי אם גם בּזה שעד היוֹם הזה אין אנחנוּ מוֹפיעים בּפני ציבּוּר הפּוֹעלים, וגם בּפני העוֹלם החיצוני, כּהסתדרוּת המיַשבת את חבריה, כּקוֹאוֹפּרציה של מתישבים, שאינה רק “דוֹאגת” לחבריה, אלא קוֹבעת את התישבוּתם. עדיין אנחנוּ מוֹפיעים כּמתַווכים בּין המתישב וּבין מי שרעב להתישבוּת. היתה תקוּפה שהדבר נעשׂה בּצוּרה נאה, בּזמן שהפּעוּלה התנהלה בּעזרת ההוֹן הלאוּמי וּבראשה עמדוּ אנשים כּרוּפּין, אֶטינגר וקפּלַנסקי. זה היה תיווּך מכוּבּד בּין בּאי־כּוֹח כּלל המתישבים וּבין בּאי־כּוֹח התנוּעה הלאוּמית, המכּירה את תפקידיה, שאינה שוֹאפת לשלטוֹן, שאין לה פּרטנזיוֹת של אפּוֹטרוֹפּסוּת. אבל עכשיו אנוּ עוֹמדים בּפני תיווּך מסוּג אחר. תיווּך מכוֹער וּמשפּיל, שהוֹפך אוֹתנוּ למַקישים על דלתוֹת נעוּלוֹת. אנוּ מטיפים להתישבוּת עוֹבדת וּ“משתדלים” בּפני חברוֹת, שלא הכּירוּ עדיין בּפּרינציפּים הראשוֹנים של התישבוּת חפשית עוֹבדת. זכוּתוֹ של הפּוֹעל להגדרה עצמית, ערך יצירתוֹ, הכּוֹחוֹת המוּסריים שלוֹ ושל הסתדרוּתוֹ, אשר בּהם בּעיקר תלוּיה הבּטיחוּת שלוֹ – כּל אלה זרים הם לאדוֹנים החדשים. כּל עבוֹדתנוּ בּהסתדרוּת החקלאית נהפּכה בּזמן האחרוֹן לעבוֹדת שתדלנוּת כּזוֹ, הכּרוּכה בּעמידה על המיקח בּענינים שהם עיקרי ערכים לנוּ. מצב זה יצרנוּ בּמוֹ ידינוּ. ואם נוֹכח מצב זה אנוּ בּוֹחרים עכשיו לבוֹא אל שליחינוּ בּטרוּניוֹת וּבטענוֹת על פּגעים ועל הרכּנת ראש ותוֹלים בּהם את הקוֹלר – הרי אפשר יש בּכך משוּם סיפּוּק עצמי, אוּלם אין בּזה מן הצדק. אנחנוּ אשמנוּ: הציבּוּר וההסתדרוּת. לא יצרנוּ כּוֹח אשר יוּכל למרוֹד בּ“תנאים אוֹבּיקטיביים” אשר מסביב, וּשליחינוּ העוֹבדים בּתוֹך התנאים האלה בּמיטב כּוֹחוֹתיהם וּבמבחר לשדם, לא הם – על כּל פּנים, לא הם בּלבד – ישׂאוּ את עווֹננוּ.

בּשעה שאני שוֹמע את הבּיקוֹרת על המשׂא־וּמתן בּענין התישבוּת האלף15, הריני רוֹאה בּעינַי את כּל אוֹתה המרטירוֹלוֹגיה האיוּמה שעברה בּמשך שלוֹש שנים על המפעל הקטן הזה, שהיה עשׂוּי להיוֹת מפעל גדוֹל, אילמלא ההשתדלוּת המרוּבּה לצַמקוֹ וּלהוֹציא את נשמתוֹ. זאת הפּעם הראשוֹנה השקיעוּ פּוֹעלים עשׂרוֹת אלפים פוּנטים בּהתישבוּת והלווּ כּסף לקרן הקימת לרכישת קרקע. עוֹד לא היה אוּלי בּארץ מפעל כּזה, אשר המתישבים בּעצמם ישקיעוּ בּוֹ כּל כּך הרבּה אמצעים. פּה היתה בּאמת “איניציאַטיבה פּרטית”! והגמוּל – יסוּרים שאין כּמוֹתם, יסוּרי המתישבים בּציפּייתם וּבהידָחוּתם, ויסוֹרי שליחינוּ בּמשׂאם־וּמַתּנם. ושוּב אני חוֹזר: אין שוּם רשוּת להטיל את האשמה על המצב שהתהווה על החברים שהיוּ שליחי הציבּוּר. אוֹמרים: הם לא נלחמוּ די. כּאילוּ בּאמת לא נלחמוּ די, וּכאילוּ להילָחם “די” פּירוּשוֹ: לאמוֹר עוֹד כּמה מלים חריפוֹת. כּשיש לנוּ עסק עם התישבוּת לאוּמית הבּנוּיה על יסוֹדוֹת דמוֹקרטיים, הרי הצדדים שוים, יש תנאים טבעיים למלחמה ציבּוּרית: יש פּרינציפּים משוּתפים וּמוּכּרים, יש אינסטנציוֹת חוּקיוֹת פּתוּחוֹת להסבּרה ולהגנת דעוֹת. לא “כך אני רוֹצה” הוּא המכריע. אבל כּשיש לנוּ עסק עם פילַנטרוֹפּים, עם אנשים המקבּלים פּקוּדוֹת מ“בּעליהם” הנמצאים בּמרחק של 6000 מיל – מה תעשׂוּ להם אם הם נוֹעלים את הדלת? רציתי לשאוֹל את החברים שיש להם חלק בּגשר, בּאַיֶלת־השחר וּבכפר־גלעדי, – האם המשׂא־וּמתן שם מלא כּבוֹד, האם גם שם ההסבּרה ההגיוֹנית תמיד מכריעה? האם שם הדברים נעשׂים לפי הצרכים החיוּניים של המתישבים? יש הבדל בּין המשׂרד הארץ־ישׂראלי בּהנהלתוֹ של רוּפּין והמחלקה להתישבוּת בּהנהלתוֹ של אֶטינגר אוֹ קפּלנסקי וּבין המוֹסדוֹת אשר אִתם עוֹמד המרכּז החקלאי בּמשׂא־וּמתן היוֹם. מסוֹרת אַחרת, תרבּוּת אַחרת.

אוֹ – אוֹ. אוֹ שאנוּ אוֹמרים לעצמנוּ: כּבוֹד התנוּעה יקר לנוּ ואנוּ מוַתרים על משׂא־וּמתן עם מי שכּוֹפר בּעיקרי התישבוּתנוּ ועם מי שאינוֹ יוֹדע לנהוֹג כּבוֹד בּמתישב וּבהסתדרוּתוֹ; אוֹ– אם אין אוֹמץ־לב לכך– אין רשוּת לטעוֹן נגד שליחינוּ מדוּע ניהלוּ את המשׂא־וּמתן בּתנאים כּאלה.

ישנה דוּגמה לכך בּתוֹלדוֹת תנוּעתנוּ. הפּוֹעלים הראשוֹנים בּגליל בּיקשוּ התישבוּת עוֹבדת. עדיין לא היתה ההתישבוּת של קרן־היסוֹד וקרן הקימת. היתה התישבוּת של יק“א. החברים הלכוּ כּאריסים לסֶג׳רה, יבנאל, מצפּה וּמקוֹמוֹת אחרים. הם האמינוּ כּי מסירוּתם וּמאמציהם יביאו מהפּכה בּהתישבוּת יק”א. עבר זמן והרגשנוּ כּי בּאַתמוֹספירה וּביחסים השׂוֹררים בּפּקידוּת אין מקוֹם לעוֹבדים בּני־חוֹרין, וניטל הרצוֹן להמשיך את הקו הישן של התישבוּת יק“א. אינני יוֹדע אם נתקבּלוּ אז החלטוֹת בּענין זה, אבל הגענוּ למצב כּזה שפּוֹעל שוֹמר נפשוֹ לא הלך לקבּל התישבוּת מיק”א (גם כּשזוֹ הציעה לוֹ). למרוֹת הקסם של הגליל ולמרוֹת הרעב לקרקע ויתרנוּ על ההתישבוּת ההיא. יתכן שנהיה נאלצים לחזוֹר לאוֹתה ההשקפה. אפשר צריכים אנוּ גם כּיוֹם לאמוֹר לסוּג ידוּע של בּעלי־טוֹבוֹת: שקילוּ טיבוּתכם. אבל אם לתנוּעה וגם למתישב לא היה כּוֹח לאמוֹר את הדבר הזה, לא מוּצדק הוּא לתלוֹת אחר כּך את האשמה בּמי שמנהל את המשׂא־וּמתן. נגד כּוֹח צריך להעמיד כּוֹח אחר. כּוֹח של עוּבדוֹת. נגד עוּבדוֹת של הוֹן משתלט צריך להעמיד עוּבדוֹת אחרוֹת: של הוֹן משחרר.


 

הקרקע הלאוּמי הציל    🔗

גם בּהצלת התישבוּת האלף נעזרנוּ בּעוּבדוֹת המעטוֹת שיצרנוּ. למרוֹת כּל ההרפּתקאוֹת וההשפּלוֹת אין לזלזל בּהישׂגים. הרי מנהלי החברה התכּוונוּ להטיל עלינוּ נקוּדוֹת־ישוּב מעוֹרבוֹת, של עֵרב־רב מחברי ההסתדרוּת וחברי הקוֹאוֹפּרציה של הארגוּן וגם מתישבים שאינם חברי ההסתדרוּת. נקוּדוֹתינוּ החדשוֹת היוּ נהפּכוֹת למין “שכוּנת־מוֹהל” אוֹ רמתים16. הלא אמרוּ להכריח את חברי הארגוּנים שלא נשׂאוּ חן בּעיני החברה שיעזבוּ את המקוֹם. והתוֹצאה היא בּכל זאת, שהפּוֹעל המאוּרגן בּהסתדרוּתוֹ כּבש את מקוֹמוֹ בּמפעל זה. וגם בּזה נעזרנוּ בּמידה מרוּבּה על ידי עוּבדה אחת: לפי האיניציאַטיבה של המתישב והסתדרוּתוֹ היה לוֹ קרקע משלוֹ, קרקע של הקרן הקימת. עוּבדה זוֹ היא שהצילה את התישבוּת האלף ועשׂתה ממנה – למרוֹת כּל החתירוֹת – מפעל הנמצא בּתחוּמי ההתישבוּת העוֹבדת. וּלמי מבּין חברינוּ אנחנוּ חייבים להחזיק טוֹבה על שכּל הארגוּנים הללוּ היוּ מצוּידים בּקרקע אוֹ בּהבטחה לקרקע משלהם? לאוֹתוֹ הרצפלד, אשר עליו מטילים את האַחריוּת לכל צרוֹתינוּ בּמשׂא־וּמתן שלוֹ על התישבוּת האלף. מה שעלה בּידינוּ בּמשך השנים הללוּ לצייד כּמה קיבּוּצים וארגוּנים בּקרקע – זהוּ מפעל הסתדרוּתי גדוֹל. בּזכוּת זוֹ הצלנוּ הרבּה מאד.

מכּל הענין המר הזה צריכה ההסתדרוּת להוֹציא את הלקח שלה. אחת משתים: אוֹ שההסתדרוּת בּעצמה תהיה מישבת ותוכל להוֹפיע מטעם המתישבים כּבעל־כּוֹח, היכוֹל ללכת גם בּדרכים אחרוֹת, היכוֹל להתקשר גם עם אחרים, עם הוֹן לאוּמי אוֹ הוֹן פּרטי, ואז תוּכל להגן על כּבוֹד חבריה, ותעקוֹר מן הארץ את נגע האפּוֹטרוֹפּסוּת, אשר אחד־העם נלחם בּה בּשעתוֹ ולא יכוֹל לה, אשר בּתקוּפה ידוּעה הצליחה תנוּעת הפּוֹעלים להתגבּר עליה ועכשיו היא מרימה שוּב את ראשה; אוֹ – אם אחרי שנים רבּוֹת של קיוּמה לא תוּכל ההסתדרוּת להיהפך למוֹסד מישב, אז גם היא, וגם כּל חבר בּתוֹכה, יהיו כּפוּתים לכל מי שיתנשׂא לרדוֹת בּהם.


 

קרקע!    🔗

בכל פּעם שאני שוֹמע מדבּרים גבוֹהה על עליה והתישבוּת – אני משנן לעצמי את הפּסוּק: “לא דבר שׂפתים – עצה וּגבוּרה לעליה וּלהתישבוּת”. אכן, עצה וגם גבוּרת רוּח. ועלינוּ קוֹדם כּל לבקש את הנקוּדה המרכּזית כּרגע בּשביל עתיד הפּוֹעל בּכלל, אשר בּלי עזרתה יהיה למרמס. וגם חלוֹם ההתישבוּת ינָטל ממנוּ. יתכן ששנים רבּוֹת עוֹד לא תהיה התישבוּת בּארץ, אבל אַל נגזוֹל מעצמנוּ את תקות ההתישבוּת. אם תהיה לפּוֹעל אדמה תחת רגליו הרי הוּא אזרח בּארץ, הרי יש לוֹ תקוה שיצליח לבנוֹת לוֹ בּיוֹם מן הימים משק ולראוֹת לכל הפּחוֹת את ילדוֹ “בּן־חוֹרין על אדמת מטעוֹ”. אבל אם לקרן הקימת אין אמצעים ולעוֹבד אין קרקע, ואם בּקרבת המוֹשבוֹת הקרקע נחטף מן הידים, ואין תקוה לפּוֹעל להצילוֹ, והלַטיפוּנדיה אשר תיוָצר בּארץ תעשׂה גם כּן את שלה, והחיים הפּוֹליטיים יעשׂוּ אף הם את שלהם, – מה תקוָתוֹ וּמה עתידוֹ של הפּוֹעל? הייתי רוֹצה שתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה תהיה חדוּרה בּהרגשת כּל חוּמרת הענין. שכּל פּוֹעל ידע ויכּיר כּי קרקע לאוּמי הוּא הקוֹבע את האוֹפי של ההתישבוּת הלאוּמית בּכלל, הקוֹבע את האפשרוּת של התישבוּת הפּוֹעל על אדמתוֹ. מוּבן מאליו שהדבר הזה מחייב אוֹתנוּ לחזוֹר לאוֹתה הנקוּדה, שעליה דיבּרתי לגבי הוֹן לאוּמי בּכלל. כּל זמן שנצטרך לקנוֹת קרקע רק מהכנסוֹת של קוּפסאוֹת אין לנוּ תקוה לפתרוֹנוֹת גדוֹלים בּהתישבוּת. דרוּשים מאמצים מוּגבּרים מצד הקרן הקימת, וּדרוּשה הבנה אחרת לכך בּרחבי הציוֹנוּת ועזרה מוּגבּרת מצד ההסתדרוּת ואנשיה. יֵדע כּל אחד בּסביבתוֹ, בּמשקוֹ, כּל מי שדוֹאג לעתידוֹ ולעתיד חבריו, כּי אם לא יכניס את עצמוֹ בּעוּלה של הקרן הקימת, אם לא יחשוֹב כּיצד לעזוֹר לקרן הקימת למַשכּן את הכנסוֹתיה בּמשך הרבּה שנים, וּבלבד שלא להחמיץ את עיקר העיקרים, – אזי לחינם נדבּר דברים רדיקליים נגד ההשתלטוּת ונגד האפּוֹטרוֹפּסוּת. כּפשׂע בּין רדיקליזציה כּזאת וּבין סטריליזציה. פּשטוּת יוֹצרת וחוּש נכוֹן למשק ולאדמה – אלה מבטיחים יוֹתר מכּל את עצמאוּתוֹ וחירוּתוֹ של הפּוֹעל.


 

“ניר”    🔗

ואחרי הקרקע? לאחר שההסתדרוּת תעזוֹר לקרן הקימת לצייד כּל יהוּדי עוֹבד בּארץ בּשטח קטן של קרקע, בּ“ד׳ אמות”, אזי יתגלה לעינינוּ התפקיד הישוּבי המאַרגן של ציבּוּר הפּוֹעלים. פּה אני חוֹזר לענין, שאני מדבּר עליו זה עשׂר שנים, לצערי הרב, בּלי הצלחה יתירה. אני מתכּוון ל“ניר”. בּמזל קשה בּא “ניר” לעוֹלם. אינני רוֹצה להיוֹת כּמזכּיר עווֹן למי שהוּא. כּי לאמיתוֹ של דבר לא רק מי ששלל את “ניר” בּשעתוֹ חָטא לנוּ, גם מחַייבי “ניר” חטאוּ לא פּחוֹת. החטא הוּא בּפּסיביוּת וּברפיוֹן שאיננוּ נוֹתן לדברים להתגַשם. מי שיסיר את הלבוּש האידילי מעל תוֹלדוֹת מוֹסדוֹתינוּ ויזכּוֹר כּיצד נוֹסדוּ כּל מוֹסדוֹתינוּ: “המשבּיר”, בּנק הפּוֹעלים, “יכין” ואחרים, יוֹדה ששוּם יצירה לא בּאה אלינוּ בּלי חבלי לידה, אוּלם חבלי הלידה של “ניר” גדוֹלים מכל אלה. נקַוה שגם עתידוֹ של “ניר” יגדל. רק בּימים אלה נזדמן לי להיוֹת בּמסיבּה חקלאית אחת חשוּבה, וּבה נוֹכחתי שאוֹתם המעצוֹרים והמוּשׂגים המוּטעים, שלהלכה כּאילוּ התגבּרנוּ עליהם מזמן, התוַכּחנוּ עליהם, בּיררנוּ אוֹתם והגענוּ לעמק השוה, – לא הוּסרוּ עדיין. צחוֹק הגוֹרל, שׂחוֹק רע הוּא שדוקא אוֹֹתוֹֹ המוֹֹסד העצמי של המתישב, שבּו ההצלה לישוּב העוֹבד, הוּצג לעיני הקהל הרחב כּדחליל, כּמשגיח על הכּשרוּת, הכּוֹפה עלינוּ על כּרחנוּ את כּל סעיפי השוּלחן־ערוּך ההסתדרוּתי. רבּים הם הקוּריוֹזים בּשטח זה. אגב, בּשׂרטוּטים הראשוֹנים של “ניר”, כּמוֹ שהוּתווּ לפני יוֹתר מעשׂר שנים על ידי אֶטינגר, וּבתכניוֹת הראשוֹנוֹת שאני וחברים אחרים הגינוֹנוּ עליהן, הרי התחיל העניו קוֹדם כּל מן הצוֹרך בּמילוּי תפקיד ישוּבי עצמאי ולא מפּיקוּח וּמשמירה על כּשרוּת. לשם שמירת עיקרים בּלבד יש די כּוֹח בּהסתדרוּת גם מבּלעדי “ניר”. אם בּאנוּ להוֹסיף להסתדרוּת בּצוּרת “ניר” תוֹקף משפּטי, הרי זה משוּם שרצינוּ להפוֹך את ההסתדרוּת לכּוֹח משקי וכספּי, למשוֹך אליה כּספים, לעשׂוֹתה למקוֹר אשראי ישוּבי. האלמנט של קביעת עיקרים, של פּיקוּח והשגחה, הקיים בּהסתדרוּת מיוֹמה הראשוֹן והוּא הוּא נשמת ההסתדרוּת, הנהוּ בּן־לואי טבעי לכל מפעלנו, וּכשניגשנוּ לארגוּן משפּטי של ההסתדרוּת היה צוֹרך למצוֹא גם לכך נוּסחאוֹת משפּטיוֹת. ואני מוֹדה, לא קל הדבר לנסח דברים אלסטיים ושוֹטפים כּל כּך בּנוּסחאוֹת קבוּעוֹת. וּמזה אוּלי בּא הקוֹשי הגדוֹל בּקביעת התכנית והתקנוֹת של “ניר”. אבל על ידי זה נסתר מעיני החבר התפקיד המיוּחד של “ניר”: לעשׂוֹת את ההסתדרוּת לכוֹח מיַשב עצמאי.

יש רוֹאים בּדרישה זוֹ פּגימה בּתביעתנוּ לקרנוֹת הלאוּמיוֹת. מוּזר הדבר. לא יעלה על הדעת לראוֹת שוּם מפעל קפּיטליסטי בּארץ כּחתירה נגד ההוֹן הלאוּמי, זוֹהי זכוּתוֹ של הקפּיטליסט להקים מפעל. אבל שאנחנוּ, הפּוֹעלים, נקים מפעל – הרי זוֹ פּגיעה בּעניני האוּמה, הרי זוֹ “התבּדלוּת”. כּשעמדנוּ להקים את בּנק הפּוֹעלים אמרוּ לנוּ: מה אתה עוֹשׂים, אתם מקימים איזה דבר שהוּא מחוּץ למסגרת של המוֹסדוֹת הלאוּמיים. על אחת כּמה וכמה הקפּא“י. עוֹד כּיוֹם רבּים הציוֹנים המבּיטים על בּנק הפּוֹעלים כּעל דבר לא כּשר. בּנק הפּוֹעלים זוֹהי “התבּדלוּת”. בּנק אכּרים, בּנק בּעלי־מלאכה, בּנק בּעלי־תעשׂיה – אינם התבּדלוּת, הפּחד מפּני “התבּדלוּת” חל רק על יצירה של פּוֹעלים. אילוּ היוּ חברי הנהלת הסוֹכנוּת רוֹצים לספּר לנוּ בּאיזוֹ מידה נעזרוֹ מוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים בּשנים האחרוֹנוֹת על ידי ההוֹן המעמדי שלנוּ, מה עשׂה בּנק הפּוֹעלים בּשביל חיזוּקם, היה מתבּרר עד כּמה ההוֹן המעמדי שלנוּ הנהוּ משען חשוּב גם בּשביל ההוֹן הלאוּמי, כּמוֹ שקפּא”י שימשה בּשעת־חירוּם תמיכה להוֹן הלאוּמי17.

ויש אוֹמרים, מה כּוֹחנוּ? אנחנוּ חסרי כּל, כּיצד נטיל על עצמנוּ מפעל התישבוּתי רציני גדוֹל? רצוֹני לעקוֹר מלב חברינוּ הרגשה זוֹ של נחיתוּת. כּל פּרט בּקרבּנוּ הוּא אביוֹן, וגם אוֹתה התאחזוּת אשר דיבּרנוּ עליה אפשר לקרוֹא לה התישבוּת אֶביוֹנית (לא “קלה” ולא “כּבדה”, אל נתבּייש בּאֶביוֹנוּת שלנוּ), אבל הכּלל שלנוּ איננוּ אביוֹן כּלל וּכלל. עיינתי בּמצב המשק ההסתדרוּתי ומצאתי שבּמוֹסדוֹת המשקיים של ההסתדרוּת שקוּע הוֹן עצמי עצוּם. איני מדבּר על ההוֹן של מוֹסדוֹתינוּ האִרגוּניים, כּמו קוּפּת־חוֹלים, שהוֹנה עוֹלה לששים אלף לא“י, אוֹ מוֹעצוֹת הפּוֹעלים בּערים ובכּפרים. אינני מדבּר על רכוּש משקינוּ החקלאיים ולא על רכוּש הקוֹאוֹפּרטיבים היצרניים. אני מתכּוון רק לאוֹתוֹ הרכוּש השייך למוֹסדוֹת המשקיים המרכּזיים של ההסתדרוּת. הוֹן זה מצטרף למאתים אלף לא”י. לא רחוֹק מן האמת יהיה שלמוֹסדוֹת הארגוּניים של ההסתדרוּת יש בּנכסים שוֹנים לא פּחוֹת ממאה אלף לא“י. את הוֹנם העצמי של הקיבּוּצים והארגוּנים השוֹנים שבּמוֹשבוֹת אפשר להעריך בּ־70 אלף לא”י. תוֹסיפוּ לכך את הקוֹאוֹפּרטיבים ותראוּ שציבּוּרנוּ מהווה גוּף בּעל יכוֹלת כּלכּלית הרבּה יוֹתר גדוֹלה ממה שחוֹשב בּעל־הבּית הקטן, ואפילוּ ממה שרגיל לחשוֹב הפּוֹעל עצמוֹ. ההסתדרוּת גילתה אפשרוּת של אקוּמוּלצית הוֹן, אוּלם לא גילתה את הכּשרוֹן להשתמש בּה בּמידה הדרוּשה. את בּנק הפּוֹעלים, המפעל הכּספּי הגדוֹל של תנוּעתנוּ, הקימוֹנוּ כּמעט בּבת אחת, בּשנים הראשוֹנות של ההסתדרוּת, וּבמשך שנים רבּוֹת לא השתדלנוּ להכפּיל וּלשלש את רכוּשוֹ. כּל שאר המוֹסדוֹת הם עדיין צעירים. כּשהתנערנוּ מימי המשבּר והכּשלוֹן של 1927־1926, התחלנוּ לבנות מחָדש את מערכת המוֹסדוֹת המשקיים. גם קוּפּוֹת־מלוה הקטנוֹת שלנוּ, שיש להן כּבר משלהן 15 אלף לא“י, הנן יצירוֹת השנים האחרוֹנוֹת בּיוֹתר. תוֹסיפוּ לרכוּש הכּספּי גם את הנסיוֹן המשקי הארגוּני שנתוַסף לנוּ, ואת התפּתחוּת החקלאוּת המקצוֹעית, ותביאוּ בּחשבּוֹן את תפקידם של בּנק הפּוֹעלים וּ”תנוּבה" ו“יכין” בּחיי המתישב, ואת התפקיד ש“הסנה” עשׂוּי למלא – ותבינוּ כּי הוֹנה ואוֹנה של ההסתדרוּת איננוּ מצטמצם בּ־200 אלף הלירוֹת. הקימוֹנוּ בּינתים מכשירים מסייעים להתישבוּת, המעמידים מיד את המתישב החדש בּמצב שוֹנה בּהרבּה לטוֹבה משל קוֹדמיו.

זהוּ השינוּי הגדוֹל האחד שבּא בּמצבנוּ. שינוּי שני – מידת בּטיחוּתוֹ של המתישב. עוֹד לפני זמן קצר היה מקוּבּל כּי ההתישבוּת החקלאית בּארץ יכוֹלה לקבל כּספים רק על מנת שלא להחזיר, וכי המתישב שלנוּ אינוֹ יכוֹל לשמש נוֹשׂא לאַשראי. גם בּענין זה חל שינוּי. מצב החקלאוּת, על ענפיה השוֹנים, על האינטנסיפיקציה והמכניזציה, שוּנה לטוֹבה והמתישב שלנוּ נעשׂה מהימן. עכשיו אינוֹ צריך לקבּל “ציוּד מלא” מאת ההוֹן הלאוּמי, הוּא מתפּרנס על עבוֹדת חוּץ, ויש לוֹ חסכוֹנוֹת משלוֹ. ערך הבּטיחוּת שלוֹ עלה בּמידה מרוּבּה. לפנַי כּמה רשימוֹת רכוּש אשר לקבוּצוֹת וארגוּנים צעירים. ההוֹן העצמי של גבעת־השלוֹשה עולה ל־5000 לא“י, רכוּשוֹ של ארגוּן ויתקין עוֹלה ל־4 אלפים לא”י. ואין אלה חזיוֹנוֹת יוֹצאים מן הכּלל. גידוּל השוּק הפּנימי בּארץ, התבּצרוּת המשק החקלאי שלנוּ לענפיו, מציאוּת עבוֹדה בּשכר וּפחיתת מידת האשראי הנדרשת – כּל אלה מוֹסיפים בּטיחוּת. מצד שני, מערכת הכּלים המשקיים והכּספּיים שלנוּ יוֹצרת כּמה וכמה תנאי עבוֹדה וגוֹרמת להפחתת הריזיקוֹ.

דוּגמה. רק לפני זמן קצר נעשׂה המפעל ההתישבוּתי הראשוֹן של תנוּעת הפּוֹעלים בּכּוֹחותיה עצמה. זה המפעל המשוּתף של “ניר” וּבּנק הפּוֹעלים, אשר איפשר אַשראי חקלאי לזמנים ארוּכּים לעשׂרה גוּפים התישבוּתיים צעירים18. נדמה לי שמחוּץ למעשׂה הקפּא"י בּשעתה, הרי זה המעשׂה הראשוֹן הניכּר של ההתישבוּת העצמאית שלנוּ. הפּקדוֹן לזמנים ארוּכּים שהכניס “ניר” לבּנק הפּוֹעלים, על מנת שזה יכפּיל את סכוּם האשראי, שימש דחיפה למפעל. הסכּמת הבּנק לתנאי הפּקדוֹן מעידה על מידת הבּטיחוּת של המתישב. בּין “ניר” וּבין המתישב עוֹמד הבּנק. התחלה צעירה זוֹ של אַשראי בּנקאי טהוֹר לשם התישבוּת עוֹבדת משמשת לנוּ דוּגמה מאַלפת.

וכן בּנין בּתים קטנים בּשכוּנוֹת העוֹבדים. מפעלים אלה מסתדרים לא ישר על ידי בּעל ההוֹן המַלוה, כּי אם על ידי קוּפּוֹת מלוה בּמקוֹמוֹת, שכּל אחת מהן קרוֹבה אל הפּוֹעל. כּך נוֹצר עוֹד קן של בּטיחוּת גם לאשראי זה.


 

הוֹן פּוֹעלי    🔗

לאחר שראינוּ את ההתבּצרוּת הזאת של יכוֹלת, רכוּש, כּלים וּבטיחוּת, נשאל: האם אין אנוּ יכוֹלים להשתמש בּכל הכּוֹח הזה בּשביל תנוּפה ישוּבית רצינית יוֹתר גדוֹלה? גם ענק אם איננוּ משתמש בּאבריו מביא אוֹתם לידי אַטרוֹפיה. ואם תנוּעה בּעלת יכוֹלת גדוֹלה וּצרכים גדוֹלים מתרגלת להבּיט על עצמה כּעל דַלת־כּוֹחוֹת, היא מתחילה להיעשׂוֹת דלת־כּוֹחות. נוֹרא בּיוֹתר אם החבר עצמוֹ מתחיל לראוֹת את עצמוֹ ואת הסתדרוּתוֹ חסרי־אוֹנים. והרי יוֹדעים אנוּ שיחס זה איננוּ מוּצדק. ועוֹד הפּעם אזכּיר את מפעל הקפּא“י בּגליל העליוֹן בּימי המלחמה. זה היה אחד המפעלים הגדוֹלים שלנוּ, אם לא מבחינה משקית הרי מבּחינה מדינית־ציוֹנית. אכן, לא בּכוֹחנו בּלבד נעשׂה הדבר. ההבנה שמצאנוּ אצל מר קַלוָריסקי, בּא־כּוֹח הבּרוֹן, לא תישָכח לוֹ. כּאן אפשר לראוֹת בּחוּש כּיצד מפעל מעמדי נעשׂה חלוּץ פּעוּלה לאוּמית. ולוּלא המפעל ההוּא של ההסתדרוּת החקלאית, שנעשׂה בּעזרת הקפּא”י, מי יוֹדע אם היה בּידינוּ כּיוֹם הגבוּל הצפוֹני של ארץ־ישׂראל, ואם היינוּ זוכים בּתוֹלדוֹתינוּ לדף של תל־חי. כּזאת עשה פּעם מוֹסד של פּוֹעלים בּשעת־חירוּם. וּכשם שאני מזכּיר זאת לזכוּת כּכה אני מזכּיר גם לגנאי שתנוּעת הפּוֹעלים לא הבינה כּי הזכוּיוֹת הגדוֹלוֹת שיש לנוּ בּגליל העליוֹן מטילוֹת גם חוֹבוֹת גדוֹלוֹת, ולא מצאה בּה את הכּוֹח לשמש משען נאמן להתישבוּת בּגליל. בּשבילנו אין הארץ מצטמצמת רק בּאזוֹר תפּוּחי־הזהב. ואם יש תקווֹת להתישבוּת עממית גדוֹלה, הרי אחד האזוֹרים העיקריים לכך הוּא אזוֹר הצפוֹן של ארץ־ישׂראל, וחוֹבת התנוּעה היא לא רק לבוֹא לעזרה לעוֹמדים על המשמר שם, כּי אם גם לחַזק את העמדוֹת וּלנסוֹת אפילוּ בּדלוּתנוּ אנוּ להרבּוֹת את אוּכלוֹסינוּ בּסביבה ההיא. יתכן כּי פּעוּלה זוֹ איננה כּל כּך מרהיבה בּרגע זה, אבל כּכה פּעלנוּ בּמקרים אחרים וזכינוּ למה שזכינוּ. ואם יקוּם “ניר”, הרי ודאי שיוּכל לא רק לעזוֹר לקיוּם הקשה של הנקוּדוֹת הקיימוֹת עכשיו, כּי אם גם ימצא דרכים לניצוּל האפשרוּיוֹת הישוּביוֹת המחכּוֹת לנוּ בּאֵזוֹר ההוּא.

אגב אוּרחא, כּשמדבּרים על ההוֹן הפּרטי אין לשכּוֹח שההוֹן הזה – כּשהוּא לבדוֹ – מצמצם את הישוּב העברי גם בּמקוֹם וגם בּזמן. בּאים ימי פּורענוּיוֹת – ההוֹן הפּרטי איננוּ; המחירים בּליברפּוּל אינם טוֹבים – ההוֹן הפּרטי איננוּ; האֵזוֹר איננוּ נוֹתן את הרוָחים שיש לצפּוֹת להם בּאֵזוֹר תפּוּח־הזהב – ההוֹן הפּרטי איננוּ. אם ההוֹן שלנוּ, ההוֹן הפּוֹעלי, לא ישקוֹד להיוֹת החלוּץ בּאזוֹרים ההם, “הנידחים” והמוּפקרים, ולסחוֹב אחריו את ההוֹן הלאוּמי, הרי ההוֹן הלאוּמי לא ילך לשם.

וגם להוֹן הפּוֹעלי חטאנוּ חטא אשר אין לוֹ כּפּרה. כּשם שהזנחנוּ את “יצר ההתישבוּת” של הפּרט ולא הפנינוּ אוֹתוֹ לתוֹך האפיק של ישוּב עוֹבד מאוּרגן ועצמאי, כּך גם לא ניצלנוּ בּמידה הראוּיה את “יצר ההוֹן”. ליצר זה אַל נבוֹז. גם בּוֹ גנוּז כּוֹח יצירה. אינני שוֹלל את יצר ההוֹן, רצוֹני לרתוֹם אוֹתוֹ, כּמוֹ שיש לרתוֹם כּל יצר, לצוֹרך הכּלל, לשירוּת הכּלל, לצרכי התרבּוּת האנוֹשית. ואנחנוּ את יצר ההוֹן לא רתמנוּ. מי ימנה את הכּספים הגדוֹלים שהוּצאוּ לבטלה לחוּץ־לארץ, את הרבבוֹת וּמאוֹת האלפים שהוּצאוּ להגרלוֹת, להשקעוֹת, לניירוֹת אמיתיים או מזוּיפים, אוֹ הוּשקעוּ בּארץ בּדברים מפוּקפּקים. בּכל חברה ספסרית תמצאוּ כּסף של פּוֹעלים. בּשעה שנתפּרסמוּ הידיעוֹת על המעילוֹת בּהלואה וחסכוֹן בּפתח־תקוה, שמענוּ כּי שם הלכוּ לאיבּוּד שלוֹשת אלפים לירוֹת של פּוֹעלים. היה זה, לדעתי, יוֹם שחוֹר להסתדרוּת. “דמי” הפּוֹעלים שהלכוּ לאיבּוּד (דמים תַרתי מַשמע, כּי כּמה תקווֹת ישוּביוֹת קשרוּ ודאי אוֹתם הפּוֹעלים בּחסכוֹנוֹתיהם!) מעידים על החינוּך ההסתדרוּתי הלקוּי, על ההסתדרוּת שלא דאגה לחנך את העוֹבד שיֵדע להשתמש בּחסכוֹנוֹתיו לטוֹבתוֹ וּלטוֹבת כּלל הפּוֹעלים. הן זהוּ אחד התפקידים של הקוֹאוֹפּרציה, של בּנק פּוֹעלים בּעוֹלם – להפנוֹת את זרם ההוֹן העממי (זה שמתפּתה לכל מיני מפעלים ספּקוּלטיביים, המשמשים לניצוּל הפּוֹעל בּכספּוֹ של הפּוֹעל עצמוֹ) למוֹסדוֹת של פּוֹעלים. הבּנקים “הכּלליים” שהתפּוֹצצוּ בּאמריקה החריבוּ בּמפּלתם מיליוֹני פּוֹעלים, שהאמינוּ להם את כּספם. אחד התפקידים העיקריים של הקוֹאוֹפּרציה ושל בּנקי הפּוֹעלים הוּא – להפנוֹת את הוֹן הפּוֹעל לחיזוּק עצמוֹ, לביצוּר נכסיו הציבּוּריים וקניניו התרבּוּתיים.

בזה עשׂינוּ מעט מאד. אפילוּ קרן לחוֹסר־עבוֹדה, “העוֹמדת על סדר יוֹמנוּ” קרוֹב לשנתים ועדיין לא הוּקמה, מעידה לחוֹבתנוּ. קראנוּ בּימים אלה בּ“דבר” מכתבי חברים, המביאים בּעצמם, מבּלי שנדרשוּ, את פּרוּטוֹתיהם להקמת הקרן. יִישר כּוֹחם. אך תכּירוּ כּי יש בּזה גם משוּם מחאה והתפּרצוּת נגד התנוּעה, שמתוֹך ויכּוּחים ודיוּנים רבּים לא מצאה עדיין את הכּוֹח לבצע את הענין. אילוּ הקימוֹנוּ את הקרן הזאת לפני שלוֹש שנים היתה אף היא משמשת כּבר כּיוֹם הזה גוֹרם חשוּב בּמשק הפּוֹעל בּארץ. כּל יום שאנוּ מאחרים בּהקמתה אנוּ מפסידים הרבּה. אבל מי יוֹדע מה נפסיד בּרגע שיבוֹא המשבּר. בּבוֹא המשבּר של 1926 אמרנוּ: בּ־70־60 אלף פוּנטים אפשר לדחוֹת לזמן־מה את המשבּר, וּמה שנדחה פּעם יתכן שידָחה שוּב ואוּלי ידחה לגמרי. גם מר הלפּרין, המקטרג הגדוֹל שלנוּ בּתקוּפת שלטוֹנוֹ, הוֹדיע בּאחת הישיבוֹת של הועד הפּוֹעל הציוֹני כּי בּמאתים אלף לירה היינוּ יכוֹלים לדחוֹת את המשבּר. יתכן שאוֹתן הפּרוּטוֹת שיכוֹלנוּ לאגוֹר עד עכשיו היה בּכוֹחן לעמוֹד לנוּ בּשעת מצוּקה לשם דחיית המשבּר העתיד לבוֹא לחוֹדש אוֹ לחדשַים. דחיית משבּר יכוֹלה לגרוֹר גם מניעת משבּר.

בּהזניחנוּ את הצד הכּספּי הזה, מבּלי התחשב עם הפּסיכוֹלוֹגיה של החבר, גרמנוּ לוֹ שיבזבּז את כּספּוֹ, גם הפסדנוּ את אמוּנוֹ בּהסתדרוּתוֹ וגם הפקרנוּ אוֹתוֹ לחוּגים אחרים. הוּא היה אבר חי בּחברה מוּצקה, והנה נהפּך שוּב לאבק־אָדם הנשמע לעצוֹת של ספּקוּלנטים וּמתפּתה על ידי כּל מיני בּעלי־הבטחוֹת פּרוֹפסיוֹנליים.


 

נקים את “ניר”    🔗

התיקוּן הנמרץ שאיננוּ סוֹבל כּל דיחוּי הוּא – שההסתדרוּת תתנער ותשתמש בּרגע של גיאוּת בּשביל תנוּפה אחת גדוֹלה. דיבּר היוֹם רמז על “לוּחוֹת־קפיצה”. הלוּח ישנוֹ, דרוּשה הקפיצה. יש לנוּ החלטוֹת של כּל מיני מוֹעצוֹת, החוֹזרוֹת מפּעם לפעם, על חוֹבתנוּ ל“ניר”, אבל ההחלטוֹת הן על גבּי הנייר. אילוּ אפשר היה לבנוֹת בּרזוֹלוּציוֹת בּלבד היה כּבר “ניר” חי וקיים וּפוֹעל מזמן. אך אילוּ קמנוּ יוֹם אחד וקיימנוּ את החלטוֹתינוּ הישנוֹת והיינוּ מַנחילים לפחוֹת לכל אחד מאִתנוּ מניה של “ניר”, היינוּ עוֹמדים כּבר לא בּחמשת אלפים לא"י, כּמוֹ שאנוּ עוֹמדים, אלא בּ־30־25 אלף. זוֹ היתה יכוֹלת התחלה הגוּנה לתכניוֹתינוּ הישוּביוֹת.

את ההתחלה הזאת אני תוֹבע עכשיו מאת ההסתדרוּת כּוּלה, וּמאת חברי מפלגתנוּ בּראש וראשוֹנה.

ואוֹדה: לא נוּכל להסתפּק בּפּעוּלה הזאת בּלבד, בּהתנדבוּת החבר החוֹתם על המניה כּדי לחזק את המוֹסד של הכּלל, בּתקוה שגם הוּא יֵעזר על ידי כּך. זהוּ אחד הדברים האלמנטריים בּתנוּעת הפּוֹעלים. אבל אם אנחנוּ רוֹצים לעשׂוֹת דברים גדוֹלים יוֹתר, אין אנחנוּ יכוֹלים לדבּר רק אל היצר האידיאַליסטי של החבר, כּי אם צריך לפנוֹת גם אל יצרים אחרים. מלבד מפעל המניוֹת אנחנוּ צריכים להעיז וּלארגן גם מלוה עממי ל“ניר”. אנחנוּ רוֹצים לגייס סכוּם גדוֹל לא רק מחברי “ניר” מחברים נאמנים בּהסתדרוּת, כּי אם גם לפנוֹת לכל איש ואיש בּארץ וגם בּחוּץ־לארץ ולתת להם חלק בּ“ניר”, לא “חלק לעוֹלם הבּא” דוקא, כּמוֹ שכּל מניה נוֹתנת לנוּ, כי אם גם חלק בּעוֹלם הזה. כּוָנתי לתכנית של מלוה עממי, שכּל המשתתף תהא לוֹ גם הזכוּת והתקוה להנאָה מסוּימת מהמפעל. הדבר הזה הוֹלך וּמתברר בּזמן האחרוֹן בּמנהלה של “ניר” וּבועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. אנוּ עוֹמדים בּמשׂא־וּמתן עם כּוֹחוֹת חוּץ. בּמשך ימי הועידה אוּלי תהיה לי האפשרוּת למסוֹר פּרטים, ואוּלי לא. כּל התכנית יכוֹלה, כּמוּבן, להיתקל בּמכשוֹלים, אוּלי תדרוֹש תיקוּנים וּמילוּאים. אבל גוֹרלה תלוּי בּדבר אחד: אם תהיה תנוּעתנוּ מוּכנה לתנוּפה גדוֹלה.


 

“המעמד הבּינוֹני”    🔗

אפשר להיוֹת סבוּר שהפּרוֹגרמה הזאת בּשביל פּוֹעלי ארץ־ישׂראל: התמסרוּת לרעיוֹן המלוה הלאוּמי, דאגה לקרקע בּשביל הקרן הקימת, הקמת “ניר” – זוֹהי אוּלי פּרוֹגרמה מספּיקה. אבל יהא בּזה משוּם התחמקוּת מחוֹבת השעה אם לא נאמר דברים בּרוּרים וּגלוּיים בּשאלת יחסנוּ למה שקוֹראים אצלנוּ “המעמד הבּינוֹני” וּבשאלת עזרת הפּוֹעל להתישבוּתוֹ של מעמד זה. מפּני איחוּר השעה אנסח את דברי בּקיצוּר נמרץ, בּהניחי שהדברים יעוֹררוּ ויכּוּח ויביאוּ לידי בּירוּר רציני ומקיף. בּחוּגים פּוֹליטיים מסוּימים נעשׂתה המלה “מעמד בּינוֹני” למין קוֹץ וּברקן, אשר בּוֹ אפשר לדקוֹר אוֹתנוּ. אמנם שם זה, “מעמד בּינוֹני”, אין לוֹ שחר מבּחינה כּלכּלית וסוֹציוֹלוֹגית. בּשוּם מקוֹם בּעוֹלם לא יקראוּ לסוּג אוּמלל זה “מעמד בּינוֹני”. לא מידת רכוּשוֹ של אדם קוֹבעת אצלנוּ את שייכוּתוֹ ל“מעמד הבּינוֹני”, אלא התיאבוֹן לרכוּש. ולפעמים ־ הגיל הבּינוֹני, הזקָן, הטלית וּתפילין. המעמד הבּינוֹני שלנוּ, אלה הם אבוֹתינוּ ואחינוּ, אוֹתה הדלוּת היהוּדית שאין לה כּבר כּמעט כּלוּם, ואוּלי, אוּלי עוֹדנה יכוֹלה להציל מה שהוּא. השאלה היא אם תנוּעת הפּוֹעלים צריכה להצטמצם בּתוֹך התחוּמים שלה ולוֹמר: דיינוּ, יש לנוּ תנוּעה חלוּצית, פּוֹעלים בּארץ, והלוַאי שנספּיק לישב אוֹתם, מה לנוּ עוֹד להעמיס על עצמנוּ אלמנטים מפוּקפּקים, צוּרוֹת־התישבוּת לא בּרוּרוֹת. נניח זאת לאחרים. ואז, כּמוּבן, נוּכל להיוֹת בּטוּחים שהדברים לא יעשׂוּ. הענין אינוֹ חדש עמנוּ. מהמעמד הבּינוֹני עוֹשׂים כּבר קרנים נגדנוּ זה 10־8 שנים, הָחֵל מ“קהילית ציוֹן” וּמ“משק”, ואנחנוּ יוֹדעים את התוֹצאוֹת “החשוּבוֹת” של המפעלים הללוּ, יוֹדעים בּכמה עלוּ הם לקרנוֹת, ואנחנוּ רוֹאים גם את “המפעל הגדוֹל” של סוּפּרסקי־פרבּשטיין19. זה שנים שהקרן הקימת הקציבה לכך שטחים מסוּימים, שליחים יצאוּ לוַרשה לארגן את ההמוֹנים, התרוּעה וההתפּארוּת נשמעה בּכל העתוֹנים. והאדמה עדיין מחכּה. זוֹהי עזרתם של רוֹעי המעמד הבּינוֹני לצאן מרעיתם. אבל אין תקוה להצלת הדלוּת היהוּדית, להכנסתה לתוֹך מעגל החיים הפּרוֹדוּקטיביים בּארץ, אם לא יקוּם אדם מעין הרצפלד שלנוּ, אוֹ הרצפלד קוֹלקטיבי, עוֹזר נאמן וגוֹאל. לא נדוּן בּארץ־ישׂראל שוּם מתישב על פּי מוֹצאוֹ הסוֹציוֹלוֹגי, כּמוֹ שמבכּרים בּרוּסיה את “המוֹצא הפּרוֹליטרי”. לא נשאל אם הוּא בּן רב אוֹ בּן בּטלן, וגם אוֹתנוּ לא צריכים לשאוֹל בּני מי אנחנוּ…


 

נציל מן המפּוֹלת    🔗

מי חכם ויאמר כּמה אפשר עוֹד היוֹם להציל מהדלוּת היהוּדית בּעוֹלם, אם הרבּה ואם מעט. אתם יוֹדעים, שהיה זמן שהיהדוּת הרוּסית היה בּכּוֹחה לעשׂוֹת גדוֹלוֹת, וכמה היוּ בּתוֹכה ציוֹנים משׂכּילים ונאמני התרבּוּת העברית, והם לא עשׂוּ. חיכּוּ לשנת 1919־1918, וכאשר הגיעוּ השנים האלה בּחר המעמד הבּינוֹני שבּהם (כּלוֹמר, מי שעוֹד נשאר לוֹ קצת כּסף) בּבּרלין, בּפּריס וּבלוֹנדוֹן, ולא בּתל־אביב. וחוֹששני שגם בּאמריקה וגם בּגרמניה הוֹלך המצב וּמתקרב לכך. שאלתי בּימים אלה ציוֹני אחד שבּא מפּוֹלין מתוֹך הקלחת הגדוֹלה: היש תקוה לעליית בּעלי אמצעים מפּוֹלין? אמר לי: אין כּבר מהמין הזה. אוּלם עלינוּ לעשׂוֹת את הכּל בּשביל להציל מה שניתן עוֹד להציל, הן בּרכוּש והן בּנפש. ואם לא נציל אוֹתוֹ נציל את בּנוֹ.

יאמרוּ: כּל מיני סכּנוֹת חברתיוֹת ואחרוֹת כּרוּכוֹת בּזה. אוּלם סכּנוֹת אוֹרבוֹת לנוּ בּכלל, וכוֹחות יוֹתר מסוּכּנים מאשר הדלפוֹן היהוּדי, הבּא מחוּץ־לארץ. יש סכּנוֹת גדוֹלוֹת, יש הוֹן אימפּריאַליסטי ויש כּוֹחוֹת אחרים שמפּניהם צריך לשַריֵן את מפעלנוּ. ואשר לאֳפי העתיד של ההתישבוּת יש ערוּבּוֹת יוֹתר ממשיוֹת אפילוּ מאשר כּרטיס חבר. אם הקרקע למתישב יהא לאוּמי, וּביחידת הקרקע לא נהיה נוֹהגים בּזבּוּז, כּי אין לנוּ ממה לבזבּז, וחטא כּבד הוּא לבזבּז את אדמת האוּמה, והיא תינתן למתישב כּנוֹרמה קבוּעה לעבוֹדת משפּחתוֹ, ואם לנוּ יהיוּ מוֹסדוֹת עזרה והדרכה בּשביל המתישבים, – כּי אז אינני חוֹשש לפריצת־הגדר.

יתכן שיש בּין שוֹמעַי מי שבּשׂרוֹ נעשׂה חידוּדים חידוּדים בּשמעוֹ את הדברים האלה. אוּלם הרי אנחנוּ עושים כּבר זאת למעשׂה. הרי בּיסוּדוֹ של “יכין” התכּוַנוּ לא רק להמציא עבוֹדה לפּוֹעלים, אלא לעזוֹר לכל מתנחל, הרוֹצה להיקלט בּקרבּנוּ, להשתמש בּעבוֹדה מאוּרגנת. וזוֹהי בּעצם גם הפּעוּלה שעוֹשׂה “יכין” עד עכשיו בּשביל חירוּת א׳ וחירוּת ב׳20. חברי האִרגוּנים האלה קיבּלוּ אוּלי חינוּך רדיקלי, אבל על פּי מצבם הסוֹציאַלי הם אוֹתה הדלוּת היהוּדית הרוֹצה להיאָחז בּארץ. זוֹהי זכוּתוֹ של “יכין”. לא הציוֹנים הכּלליים, לא “המזרחי” ולא חברי האֶכּסקוּטיבה הם שפּרצוּ פּירצה אמיתית לדלוּת היהוּדית בּשנים האלה, כּי אם “יכין”. בּחירוּת א׳ וּב׳ הוּקם משק בּשביל קרוֹב למאה משפּחוֹת והפּעוּלה הזאת עתידה להתרחב. שמעתי, לשׂמחתי, מפּי חברים שחזרוּ מאמריקה, בּהם גם מאת החבר צבי יהוּדה, על תכנית של “חירוּת לעם”, שתהיה אוּלי עוֹד יוֹתר רחבה ויוֹתר עממית. כּמוֹ כּל תכנית היא טעוּנה בּירוּר וּבדיקה מעוּלה. אוּלם מבּחינה עקרוֹנית, אני חוֹשב, שמחוֹבתה של ועידתנוּ לאמץ את ידי מטפּחי המפעל הזה ולתת לוֹ את העזרה האִרגוּנית והתמיכה המוּסרית.


 

מחשבוֹת נוּגוֹת    🔗

אני מדפדף לפעמים קרוֹבוֹת בּדפּים בּלים של ספרוּת העבוֹדה וּמוֹצא שם לפעמים דברים מענינים מאד. יש שהדברים מעוֹררים מחשבוֹת נוּגוֹת. יש שאני מוֹצא החלטה ישנה, איזה מכתב־חבר, ואני מהרהר: כּמה הרבּינוּ להבין וכמה המעטנוּ להגשים. יש ותמצאוּ בּתנוּעתנוּ אינטוּאיציה עמוּקה וּראיה מרחיקה. אבל היכן תוֹצאוֹתיה? מדוּע זה נשארוּ דברים יפים אלה טמוּנים בּניירוֹת וּבמוֹעצוֹת? חוֹשבני כּי כּאן שמוּר לנוּ פּסק־דין קשה מאד. אנחנוּ רגילים לראוֹת את עצמנוּ כּבעלי תפקיד גדוֹל בּציוֹנוּת. לא רק זכוּת היא לנוּ, כּי גם חוֹבה. היתכן שציבּוּר שכּמוֹתנוּ, אשר עפרוֹ נצבּר מכּל קצוי ארץ ושספג את לשד הדוֹרוֹת והארצוֹת, יוָצר פּעם אחת בּעוֹלם מבּלי שיהא נוֹעד למעשׂה גדוֹל? אם אנחנוּ לא נוּכל לעשׂוֹת את הדבר הזה מה זכוּתנוּ לבקר את האחרים? לנוּ ניתן הרבּה וּמאִתנוּ ידָרש הרבּה. שמעתי פּעם מרוּבּשוֹב בּיטוּי ציוּרי וּטרגי, הוּא המשיל את התנוּעה הציוֹנית לדגל של גאוּלה וּפדוּת, הנישׂא בּיד רצוּצה. היש לך דבר יוֹתר מחריד מאשר דגל של גאוּלה בּיד רצוּצה? אבל חוֹששני שפּעם יקוּם מי שהוּא ויאמר לנוּ: אתם היד הרצוּצה! אם פּעם יקראוּ אוֹתנוּ לבית־דין צדק של ההיסטוֹריה וישאלוּ אוֹתנוּ: חלוּצי עם עני! לכם ניתנוּ הרבּה כּוֹחוֹת רוּחניים, לכם ניתנה עזרת האוּמה הכּספּית והרוּחנית, מה עשׂיתם? האם די לכם בּמה שעשׂיתם? מה נענה אז? כּלוּם נתנצל בּזה שהתנוּעה לא בּגרה עדיין, שמי שהוּא הפריע, שמי שהוּא דחה? האם תשוּבה אשר כּזאת תצדיק את פּוֹעלי ארץ־ישׂראל? יש שאנוּ מתלהבים ואוֹמרים דברים יפים מַרחיקי־ראוֹת. מסוּפּקני אם כּיוֹם זהוּ לזכוּתה של תנוּעתנוּ. מה שהיה מוּתר למשה הֶס וּלנחמן סירקין לא הוּתר לנוּ. תקוּפת המבשׂרים לחוּד וּתקוּפת המגשימים לחוּד. אם כּל אחד ירצה להיוֹת מבשׂר וישאיר את ההגשמה לדוֹרוֹת הבּאים, הרי לא יתגשם כּלוּם. הרי יתבּדה הכּל.


 

כּוֹח לבצע    🔗

אסיים: ויליאם מוֹריס, סוֹציאליסט וּמשוֹרר אנגלי, הבּיע לפני כּחמישים שנה את דרישתוֹ מתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית. אנסח זאת בּעברית: תבוּנה לראוֹת, אוֹמץ לרצוֹת, כּוֹח לבצע. – שלוֹשה אלה נדרשים היוֹם מאת תנוּעת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל.



  1. (בּועידה השניה של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, בּתל־אביב. הועידה נפתחה בּל‘ בּתשרי תרצ"ג, בּרל דיבּר אוֹר ליוֹם ב’ בּחשון תרצ"ג, 31.10.32). “דבר”, גליוֹן 2266, ד' בּחשוָן תרצ"ג, 3.11.1932.  ↩

  2. טיוֹמקין, זאב, 1860–1927. מי שהיה שליחם של חוֹבבי־ציוֹן בּרוּסיה לעמוֹד בּראש הועד הפּוֹעל בּיפוֹ בּשנוֹת 1890–1892. היה הרוּח החיה בּפעוּלת רכישת קרקעוֹת על ידי צירי אגוּדוֹת להתישבוּת מרוּסיה שבּאוּ לארץ, פּעוּלה שנסתיימה בכשלוֹן (עיין כּרך ה', עמוד 408). חזר אחרי כן לרוּסיה. היה ציר בּקוֹנגרסים ציוֹניים וחבר הועד הפּוֹעל הציוֹני.  ↩

  3. “החברה הכּלכּלית לארץ־ישׂראל” (Palestine Economic Corporation). נוֹסדה בּשנת 1926 על ידי קבוּצת ציוֹנים בּאמריקה, בּראשוּתוֹ של לוּאי בּרנדייס, כּמוֹסד להשקעוֹת בּארץ־ישראל. השתתפה בּ“התישבוּת האלף” ובמפעלי התישבוּת אחרים.  ↩

  4. מיד אחר פּרוֹץ מאוֹרעוֹת אב תרפ“ט בּארץ, התכּוֹננוּ, מתוֹך התעוֹררוּת יהוּדית חמה, בּאמריקה ובאנגליה ועדי עזרה לנפגעי המאוֹרעוֹת בּהשתתפוּת עסקנים ציוֹנים וחוּגים אחרים. בּדצמבר 1929 הוּקמה על ידיהם ”קרן העזרה ליהוּדי ארץ־ישׂראל“ בּהנהלתו של ד”ר מ. הֶכּסטר, שהיה אז חבר הנהלת הסוֹכנוּת היהוּדית בּירוּשלים. הסכוּם שנאסף לקרן העזרה עלה למעלה מ־600,000 לירוֹת והוּא הוּצא בּעיקר לעניני בּטחון, לעזרה לנפגעים, להקמת הריסות, לבנינה מחדש של בּאר־טוֹביה וּלהשתתפות בּהקמת ישוּבים חדשים. הקרן פּעלה כּמוֹסד נפרד מהמוֹסדוֹת הלאוּמיים והישוּביים.  ↩

  5. שכוּנה זוֹ נוֹסדה לאחר מאוֹרעוֹת מאי 1921, שבּעקבם נעקרוּ מאוֹת משפחוֹת יהוּדים מיפוֹ ועברוּ לתל־אביב. הקרן הקימת קנתה בשבילם שטח של 130 דוּנם והלותה להם סכוּם כּסף לסלילת כּביש וסידוּר הספּקת מים, וקרן־היסוֹד הקציבה הלוָאה של 24,000 ל"י לבנין הבּתים.  ↩

  6. יוֹסף ויתקין הציע לדרוֹש מאת הקרן הקימת להתחיל בּיִסוּד חַווֹת חקלאיוֹת על מנת לאַפשר לפוֹעליהן לחסוֹך משׂכר עבוֹדתם אמצעיםלהתישבוּת עצמית על אדמת הקרן הקימת. יוֹסף אהרוֹנוֹביץ עמד על דלוּת יכלתה של התנוּעה הציוֹנית בּזמן ההוּא לפַתח עבוֹדת התישבוּת בּאַמת־מידה רחבה ולא ראה אפשרוּת לפּוֹעל לחסוֹך מעבוֹדתוֹ בּתנאים רגילים אמצעים להתישבוּתוֹ. בה בשעה צרכי העבוֹדה בארץ גברוּ והלכוּ, בּיחוד בּמוֹשבוֹת, אשר אִכּריהן הקוֹדמים יחד עם הזרם, הדק אמנם, של עוֹלים־מתאַחזים חדשים, העבידוּ כבר אלפים אחדים פּוֹעלים ערבים. התפּתחוּת זו יצרה סכּנה לאוּמית וציוֹנית. על כן ראה אהרוֹנוֹביץ אוֹתה שעה את עבוֹדת מפלגת “הפּוֹעל הצעיר” בהרמת תנאי העבוֹדה והחיים לשם כּיבּוּש העבוֹדה בּעיר וּבמוֹשבה. הוּא כּתב: “עיקר עבוֹדתוֹ צריך ”הפּוֹעל הצעיר“ לכוון לאוֹתם המקצוֹעוֹת שהפּוֹעל יוּכל – בעזרת שיתוּף הכּוֹחוֹת – למצוֹא בּהם את עתידוֹ וקיוּמוֹ בּתוֹר פּוֹעל, ולא להתעסק בעבוֹדת התישבוּת, העומדת גם מחוּץ לכוֹחוֹתיו וגם מחוּץ לתפקידוֹ הישר – כּיבּוּש העבוֹדה”. עיין “פּרקי הפּוֹעל הצעיר”, כרך ח‘, עמוּד 9; כּרך ג’, עמוּד 118; כּתבי יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, הוֹצאת “עם עוֹבד”, כרך א', עמוּד 7.  ↩

  7. עיין כּרך ג', עמוּד 398.  ↩

  8. צוּרת עזרה לפּוֹעל בּמוֹשבה על ידי הלוָאוֹת מהסוֹכנוּת היהוּדית וֹּמֹוֹסדוֹת כּספּיים של ההסתדרוּת להקמת צריפי־דירה והתחלוֹת של ענפי משק.  ↩

  9. התישבוּת “כּבדה” – התישבוּת על ידי ציוּד העוֹבד־המתישב בּאמצעים להקמת המשק עד בּיסוּסוֹ. התישבוּת “קלה” – בּעזרת מתן חלק מהאמצעים הנדרשים, מתוֹך הנחה כּי המתישב ישלים את בּנין המשק בכוֹחוֹת עצמוֹ.  ↩

  10. נקוּדוֹת אלה היוּ אז בראשית יסוּדן, משקן החקלאי היה עדיין זעוּם ואנשיהן עבדוּ בּרוּבּם בּעבוֹדוֹת חוּץ. ארגוּן ג'דרוֹ – מכוּוָן לירקוֹנה, אשר נוֹסדה על ידי ארגוּן פּוֹעלים שרוּבּוֹ היה מאוּגד לפני כן לשם התישבוּת על אדמת ג'ידרו בּמפרץ חיפה.  ↩

  11. מכוּוָן לאזוֹר המטעים ביהוּדה, השרוֹן ושוֹמרוֹן.  ↩

  12. ארגוּנים וקיבּוּצים להתישבוּת, אשר חבריהם חסכוּ מעבוֹדתם סכוּמים מסוּימים לשם השתתפוּת בּרכישת הקרקע להתישבוּתם והתחלוֹת־משק.  ↩

  13. “בּני־בּנימין” – הסתדרוּת של בּני אִכּרים והקרוֹבים להם בּמוֹשבוֹת, על שם הבּרוֹן בּנימין (אֶדמונד) רוֹטשילד. נוֹסדה בּשנת 1921. בּיזמתה נוֹסדוּ בּשעתם הישוּבים נתניה, כּפר־אהרן, אבן־יהוּדה ועוֹד. רבּים מהפּוֹעלים הצטרפוּ אליהם.  ↩

  14. בּמידה שחברי גשר ו“השוֹמר הצעיר” מס.ס.ס.ר. (אשר עבדוּ בּמפעל החשמל בּנהרים) הבינו את הענין, הוּקמוּ (בּעזרת חסכוֹנוֹתיהם) יצירוֹת חשוּבוֹת. מכוּוָן לאשדוֹת־יעקב ואפיקים.  ↩

  15. התישבוּת האלף – עיין כּרך ד', עמוּד 313.  ↩

  16. ע. נ. מוֹהל – מנהל עניני החברה הכּלכּלית האמריקאית בּארץ. הוּא שהקים מטעם החברה את שכוּנת־הפּוֹעלים כּפר־בּרנדייס ליד חדרה וּשכוּנת־יעקב ליד בּנימינה, המוּרכּבוֹת מחברי ההסתדרוּת ושאינם חברי ההסתדרוּת. רמתים – מוֹשב מוּרכּב אף הוּא בּצוּרה זוֹ. נוֹסד בשנת 1925.  ↩

  17. עיין כּרך ב', עמוּד 305.  ↩

  18. אלה היו: גבעת־בּרנר, רמת־הכּוֹבש, אפיקים, עין־שמר, עין־החוֹרש, כּפר־חירוּת, ירקוֹנה, כפר־ויתקין, עין־ורד, כּפר־אז"ר.  ↩

  19. עסקנים ציוֹנים וּפעילים למען המעמד הבּינוֹני. ביזמתם הקצוּ המוֹסדוֹת המישבים בּאדמת עמק חפר, עם התחלת הפּעוּלה ההתישבוּתית שם, בּשנת תר"ץ, שטחים מסוּימים לישוּבים חקלאים בּשביל חוּגי המעמד הבינוֹני. אלה היוּ: חבצלת־השרוֹן, חיבת־ציוֹן, בּיתן־אהרוֹן ועוֹד. בּזמן המדוּבּר היוּ עדיין הנקוּדוֹת הללוּ בּלתי־מיוּשבוֹת.  ↩

  20. זה שמם של שני מפעלי התישבוּת של חברים מאמריקה, אשר אוּרגנוּ על ידי “יכין”, המוֹסד לקבִּלִנִוּת חקלאית של ההסתדרוּת. “יכין” הכין בּשבילם מטעי פּרדסים בּאדמה שהוּקצתה לשם כּך מטעם הקרן הקימת, חלק מהם עלה לארץ ועבר למקוֹם התישבוּתם, בעוֹד שיתרם יוֹשבים עדיין בּאמריקה. חירוּת א‘, בּן עשרים חברים, מצוֹרף למוֹשב צוֹפית; חירוּת ב’, בּן 64 חברים, הוּא חלק מכּפר־ויתקין.  ↩