חֵלֶק רִאשוֹן    🔗

פרק א. אַבְרָהָם, אָבִיו שֶׁל משֶׁה’לִי, וִידִידוֹ הָאִכָּר פֵיטְרוֹ    🔗

מַעֲשֶׂה זה, הַמְסֻפּר לְהַלָן¹ קָרָה לפני מאה ושבעים שנה בְעֵרֶךְ.

בִּכְפַר סַחַלִיבְקָה שֶבְּפֶלֶךְ פּוֹדוֹלִיָה חַי עם אשתו ושני ילדיו הקטנים היהודי ר' אברהם, חוֹכֵר בֵּית־הַמַשְׁקֶה של הְגַרף אֲדוֹן הַכְּפָר.

בית־המשקה הזה עמד על־פני מִגְרָש רָחָב, שֶׁעַל שְׂפַת מֵי־הַדְנֵיסְטֶר הַצְלוּלִים. ר' אברהם היה יהודי יְרֵא־אלהים. כל היום עסק בתורה או בתפלה. על יד הֶחָבִית של יַיִן־שָׂרוּף, ישב ר' אברהם מְעֻטָף בטלית, וגמרא פתוחה לפניו. לרגעים היה מֵרִים ראשו והיה מוֹזֵג מִתּוֹךְ הֶחָבִית יַיִן־שָׂרוּף לתוך בַּקְבּוּק בשביל אַחַד הָאִכָּרִים; ואולם מִיַד אחרי זה חָזַר והשפיל את ראשו וְהִתְעַמֵק בְּלִמוּד הגמרא.

בתוך הבית הַקָטֹן רַעַש וּצְוָחָה, אֶנְקַת שִׁכּוֹרִים וְקִשְׁקוּשׁ בקבוקים וכוסות. כְּנוּפיוֹת־כּנוּפיוֹת של אִכָּרִים, העובדים בַּשָׂדֶה וביער, חוֹטְבֵי עצים ורועי צאן, הָיו מִתְאַסְפִים בתוך ביתו הקטן של היהודי ר' אברהם, כדי לְטַבֵּעַ את עָנְיָם וִיגוֹנָם בתוך “הַטִפָּה הַמָרָה”. הֲמֻלָה של קולות שִׁכּוֹרִים, ומתוכה עוֹלֶה קול נִגוּנוֹ המתוק של ר' אברהם העוסק בתורה.

פעמים, שהיה ר' אברהם קם ממקומו, מַנִיחַ ספר סגור על הספר הַפָּתוּח, – סגֻלָה שלא יִשְׁכַּח מִשְׁנָתוֹ, – ויוצא את הבית. בקומה זקופה פוסע ר' אברהם ועובר בין הַכְּנוּפְיוֹת הַצְפוּפוֹת של הָאִכָּרִים, הַמַבִּיטִים מתוך כבוד באותו היהודי נְשׂוּא־הפנים, הַמִתְהַלֵךְ בְּהַדְרַת גֵאוּת, וּמְפַנִים לו דרך. על מִפְתַּן הַפֶּתַח יושב ר' אברהם ומסתכל בפני המים הצלולים של הדניסטר השוטפים לאַט. ר' אברהם תָּפוּשׂ מחשבות.

הֲמִתְקַשֶׁה ר' אברהם בּסוּגְיָה² חֲמוּרָה של ה“גמרא”, ויצא החוצה, אל תחת שְמֵי התכלת הרחבים, לְהִתְעַמֵק בְּעִנְיָן חָמוּר זה? – ואולי נִשְתַּקַע ר' אברהם בְּזִכְרוֹנוֹת השנים שעברו? – הנה יושב יהודי בודד בתוך הכפר, רחוק מִיִשוּב יהודי וּמִבֵּית־כְּנֶסֶת, ואפילו להתפלל בצבור אינו יכול. תמיד הוא נָתוּן בתוך סְבִיבָה של נָכְרִים, על־יד הֶחָבִית של יין־שרוף. הִרְהוּרִים כָּאֵלוּ מַעֲצִיבִים לִפְעָמִים לבו של יהודי.

שוטפים שוטפים מֵי הדניסטר – כך שוטפים יָמָיו ולֵילוֹתָיו של ר' אברהם ועוברים עליו פֹּה, בתוך הכפר הַנִדָח. בין הַרְרֵי הַקַרְפַּטִים שבמדינת גַלִיצִיָה יש מַעְיָן קטן, שמתוכו נוֹבֵעַ ויוצא נַחַל קטן; נחל זה הולך וגדל, שוטף ועובר את המדינות אוֹסְטְרִיָה, וַלַכִיָה, מוֹלְדַבִיָה, עד שהוא בא לכַאן, לְסַחַלִיבְקָה פֶּלֶך פּוֹדוֹלִיָה. כן היו גם חייו של ר' אברהם. אף הם נתגלגלו דרך מדינות פּוֹלִין, ליטא ואשכּנַז עד שבאו לכאן. וַעֲתִידָם של חיי ר' אברהם? – הן כל יום צָפוּי הוא אֱלֵי סכּנה. כי באותם הימים נחשבו חוֹכְרֵי בתי־המשקה של הגרף לִנְתִינָיו³, ומסורים היו בידו לחיים וְלַמָוֶת. רָעים, רעים מאד היו הַגְרַפים של אותם הימים.

אך אָסוּר לו לַיהודי להַשְׁהוֹת את לבו על דברי־עַצְבוּת וגם לְהִבָּטֵל על־ידי זה מדברי תורה. לא עברה שעה מְרֻבָּה ור' אברהם היה קם, חוזר וּבוֹקֵעַ לו דרך בין כְּנוּפְיוֹת הָאִכָּרִים הַשִׁכּוֹרִים. וּמִיַד אחר־כך היה נִגוּן מָתוק חוזר ועולֶה מתוך הֲמֻלַת הקולות.

פעמים היה אחד מן האכרים השכורים נִטְפָּל לר' אברהם, תּוֹחֵב כוס יין־שרוף לבין שִׁנָיו ומדבּר על לבו, שֶׁיִלְגֹם⁴ אף הוא מתוך הכוס.

• שְ־תֵה “ראַבּין” אַבּ־רַם! – היה מדבר האכר ורגליו וגופו מִתְנוֹעֲעִים לִצְדָדִים – לְ־חַ־יַי שְ־תֵה, “ראבּין” אַבּ־רַם, לְחַיַי! – וַ־אֲ־נִי לְ־חַ־יֶי־ךָ! –

ר' אברהם מְסָרֵב, אולם האכר מֵאִיץ בו, מתחנן לפניו וּמְאַיֵם עליו.

• שְ־תה אַבּ־רַם, ואם לאו, את הַ־בַּ־יִת – האכר מְַנְעֵנַע בְּאֶגְרוֹפוֹ וּמְאַיֵם – את הַ־בַּ־יִת אַ־צִ־ית בְּ־אֵ־ש בְּ־אֵ־ש! – אֶת הַ־גַרְ־גֶ־רֶת חִיק!

אל האכר הזה נִטְפָּל שֵנִי, אחריו שלישי, ואחריהם כְּנוּפְיָה של אכרים שכּוֹרים, עומדים על־יד ר' אברהם, נוֹהֲקים, שורקים, צוְֹחִים, מְיַלְלִים, מתחננים ומְאַיְמִים. כל אחד מַגִיש לַיהודי את כוסו וְתוֹחֲבה בין שִנָיו. ר' אברהם נתון בְּמוּעָקָה. אולם מִקֶרֶן־זָוִית אחת בבית מִזְדַקֵר⁵ בן־אדם נָמוּך בַּעַל פנים עֲנֻגִים, שעיניו הקטנות מְפִיקוֹת נְדִיבוּת־לב. הוא מְפַלֵג את הַחֲבוּרָה, מִתְעָרֵב בין האכרים, מדבר על לבם וּמִתְחַנן לפניהם, שיַעַזבוּ את היהודי אַבּרם לנפשו. זה הוא פיטרא, אחד מִמְשַמְשָיו של הגרף וִידִידוֹ הַנֶאֱמָן של היהודי ר' אברהם. פיטרא הוא “גוי” תָּמִים, עַנְוְתָן⁶ שַתְקָן ובעל רוח נדיבה. הוא אינו לָהוּט כְּלַל כַּחֲבֵרָיו אחרי “הטִפָּה הַמָרָה”. הוא גוֹמֵע מתוך הכוס רק מַשֶהוּ⁷ כדי לְשוֹבֵב את נפשו, אולם לעולם אינו שותה עד כדי לְהִשְׁתַּכֵּר. ומכל־מקום הוא מְבַלֶה שעות מרֻבּוֹת בתוך ביתו של היהודי ר' אברהם, מפני שהוא אוהב מאד את היהודי נְשׂוּא־הפנים, בעל הַזָקָן הַנָאֶה, ואוהב לשמוע את קול נִגוּנוֹ, בשעה שהוא יושב ולומד.

• נאַשטשאָ וואַם, נאַשטשאָ? (למה לכם) – מתחנן לפניהם פיטרא – עד שהאכרים מַנִיחִים את היהודי ונִטְפָּלִים לפיטרא, תּוֹחֲבִים כוסות בין שִנָיו, חולקים לו צְבִיטוֹת וּמַכּוֹת־לֶחִי, ולבסוף עוזבים גם את פיטרא ומתנפלים איש על חברו, יד איש בּבְלוֹרִית⁸ רעהו ובְגַרְגַּרְתּוֹ⁹. עִרְבּוּבְיָה של ידים ואגרוֹפים, צְוָחָה, הֲמֻלָּה, הִתְגּוֹשְשוּת־גופים וקשקוש־לשונות, עד שהם מַתחילים עם עֲרוֹב היום לְהִתְפַּזֵר לְבָתֵּיהֶם.

בשעה זו עומד ר' אברהם בקֶרֶן־זָוִית בבית, פניו אל הַכֹּתֶל וּשְׂפָתָיו מְלַחֲשוֹת תפלת המנחה. אחד אחד נִשְמָטִים האכרים והולכים בתוך הָאַפְלוּלִית. יחידי הוא פיטרא בתוך הבית. הוא יושב לו בקרן־זוית, מְעַשֵּׁן “מַחוֹרְקָה” ומקשיב לתפלתו של ר' אברהם. וּפְעָמִים שֶפֵּיטְרָא לוחש בשעה זו על אָזְנוֹ של היהודי ר' אברהם:

• אַבְּרַם, אַבְּרַם, לָמָה אתה אבּרם, וַאֲנִי פֵּיטְרָא? – ולמה “שֶלָּנוּ” שונאים את “שלכם” ו“שלכם” את “שלנו”? הלא אָב אחד לנו בשמים, אֵל אחד בָּרָא את אבּרם ואת פיטרא.

ופעמים מֵסִיחַ פיטרא לאברהם את יִסּוּרֵי חייו. כבר עָבְרוּ כעשרים שנים מיום שנשא את מַרוּסיה שלוֹ, ועדין לא בֵרְכָהּ אלהים בבנים. – אַבְּרַם, אַבְּרַם, התפלל נא בעדי לאלהים, הלא איש ישר אתה ובקולך ישמע אלהים. אחרי ברכה כפולה וּמְֻכפֶּלֶת נפטָר פיטרא מאברהם ומאשתו אֶסְתֵּר, היוֹשֶבֶת בַּמִטְבָּח עם שני בניה, ילד בן שנה וילדה בת־שנתים. באהבת־אב מְנַשֵּׁק פיטרא לילדים ופוסע לו לביתו מתוך עַצְבוּת.

וביתו של ר' אברהם רֵיק עַכְשָו. החדר נִפְנָה מהאוכלים והשוֹתים. הַתְּרֵיסִין¹⁰ הוּגָפוּ¹¹. הדלת סגוּרה על מַסְגֵּר. על השֻלחן פְּרוּשָׂה מַפָּה. מנוֹרת השבָּת דוֹלֶקֶת. בּית־הַמַּרְזֵחַ נעשֶׂה בִן־רֶגַע לבּית־מקדש של בּית־אָב בישראל. אסתר, האשה הצנועה וְהַשַׁתְקָנִית, יושבת גם היא אל השֻלחן. המרק מַהְבִּיל¹² בּתוך הַקְּעָרָה. אברהם מדבּר דבּורים קְצָרִים עם אשתו. הם מְסִיחִים בחיי היהודים שבעיר, ב“מנין” של מתפללים, שהתאסף ב“ימים הנוראים” אֶשְתַּקֵּד¹³ בכפר הַסָּמוּך, ובראובן העני, הַמִּתְאָרֵחַ אצלם בכל יום רביעי בַשָבוּעַ.

נגמרה הַסְּעֻדָּה, שני התינוקות, משה’לה ומַלְכָּה, מוּטָלִים כְּבָר בַּעֲרִיסוֹתֵיהֶם וּמִתְנַמְנְמִים. אסתר סוֹרֶגֶת פֻּזְמָק. אבי המשפּחה פותח את ה“גמרא”, מַשְׁפִּיל ראשו ועוסק בתורה מִתּוֹך נִגּוּן. אסתר מַפְסִיקָה מֵרֶגַע לרגע את עבודתה, מַקשיבה לדברי התורה וְלַנִּגּוּן הַמָּתוֹק. אף התינוקות נִרְאִים כמַקשיבים מתוך נִמְנוּמָם ובת־צחוק מְרַחֶפֶת על שִׂפְתֵיהֶם. שָׁמֵם הַמִּגְרָש הָרָחָב, מֵימֵי הַדְּנֵסְטֶר משמיעים לרגעים את מַנְגִּינָתָם. דממה. יחידי על־פני המגרש הַשָׁמֵם הזה, יחידי לאלֹהָיו, על פּני מַהֲלָך של עֲשָׂרוֹת פַּרְסָאוֹת, יושב יהודי בלילה, הגמרא פתוחה לפניו והוא מְזַמֵּר זֶמֶר התורה.

פרק ב. הִתְגַלוּתוֹ שֶל רַבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל־שֵׁם־טוֹב    🔗

בימים ההם חי על גְּבול רוּסְיָה וְאוֹסְטְרִיָּה יהודי פשוט אחד ושמו רבי ישראל.

בְּרִכְסֵי ההרים שֶבֵּין הֶעָרִים קַטּוֹב וקָסוֹב היה רבּי ישראל מִתְבּוֹדֵד כל הימים, צופה בְפִלְאֵי הַטֶּבַע, מַעֲשֵׂי ידיו של הקדוש־ברוך־הוּא, בִּירַק הדשא ובַהֲדַר השמים, מַקְשִיב לְרִנַּת הַצִּפֳּרִים, המהללות את בורא העולם, וְלִגְעִיַּת הַכְּבָשִׂים, הרועים ומִתְעַלְּסִים על־פני הַשְׁדֵמוֹת.

בין הֶהָרים וּבַיְּעָרִים היה רבי ישראל תועה ומִתְיַחֵד ביום בלילה. הוא היה לומד תורה תחת שְמֵי הַתְּכֵלֶת הָרְחָבִים ומתפלל על־יד מַעְיָן של מָיִם. הוא לָמַד סוד כל אילן וכל שִׂיחַ. הוא ידע את טבע הַצְּמָחִים וְהַדְּשָאִים, שֶרבים מהם יפים לִרְפוּאוֹת. הוא הקשיב לְרִנָּתָם של זַלְזַלֵי האילנות, כאשר יְנַשֵׁב בהם הרוח, לְהֶמְיָתָם של פַּלְגֵי המים וּלְלַחְשָם של הַדְּשָׁאִים.

הוא אהב את תְּכֵלֶת השמים וִיּרַק־הַדֶּשֶא, את הכוכבים המַזהירים ואת הַבְּאֵרוֹת הָעֲמֻקוֹת וְהָאֲפֵלוֹת, את האלהים שבשמים, שברא את כל הַתִּפְאֶרֶת שֶׁמִּסָּבִיב, ואת כל הנברא בצלם אלהים. הוא אהב גם את הַחַיָה ואת הבהמה.

לבו של רבי ישראל היה תמיד מָלֵא רִנָּה וְזִמְרָה לֵאלֹהִים חיים, כמו שמזמרים לאלהים כל הצפרים וּפַלְגֵי־המים. הוא היה כּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ לפני גדֻלתו של הבּוֹרא, כמו שֶכּוֹרְעִים ומשתחוים ענפים ודשאים, בִּנְשׁוֹב בָּהֶם הרוח.

רבּי ישראל היה מפסיק לפעמים מתלמוד־תוֹרה או מתפִלה והיה מקשיב לשיחתם הפשוטה או לְזִמְרָתָם הַמְּתוּקָה של הרועים. וְאַף־עַל־פִּי שהרועים היו מדברים תמיד על עִנְיְנֵי חֹל, מכל־מקום היו הדברים נחמדים ללבו של רבי ישראל, לפי שהיו פשוטים, נאמנים, ישרים, לא בלב ולב, ולפי שהיוּ יוצאים מִלִּבּוֹתֵיהֶם של אנשים הבטוחים בֵּאלהים, שאינם דואגים, אינם נֶאֱנָחִים, אינם מתעצבים והם שְׂמֵחים תמיד בְּחֶלְקָם. גם זִמְרָתָם היתה צנועה, פשוטה, ישרה, מְלֵאָה אמונה, בִּטָּחון וְהִשְתַּפְּכוּת־הנפש.

רבי ישראל לָמַד מהם הרבה דברים, לפי שנוהג היה רבי ישראל ללמוד מכל אדם כמו שכתוב בְפִרְקֵי אָבוֹת, ואפילו מכל בְּרִיָּה.

גם רבי ישראל עצמו היה פשוט, יָשָר, תמים, מאמין בֵּאלהים, בַּטוב ובַצדק, ולבו היה מָלֵא שִׂמְחָה ובטחון. הוא היה עָנָו וצנוּעַ בכל דרכיו, הן¹⁴ בְּדִבּוּרָיו והן במלבושיו, הן בתורתו ותפלתו והן בְּהִתְנַהֲגוּתוֹ עם הבריות. הוא היה מְלֻבָּש בבגָדִים פשוטים כְּאֶחָד מֵעַם הארץ. ואף־על־פּי שהי יודע את התורה והיה בָקִי בתלמוד ובכל דיני ישראל כְּרַב, מכל־מקום לא לבש מלבוש של רַבָּנים ולא נַעֲשָׂה למוֹרֵה־הוֹרָאָה בישראל. הכל חֲשָבוּהוּ ליהודי פָשוּט מאד, היודע את פֵּרוּש הַמִּלּוֹת של ה“סִדּוּר”.

הוא לא בִקֵּש לְהִתְפַּרְנֵס מֵהָרַבָּנוּת והיה חי בְּדַחֲקוּת. הוא ואשתו היו אוֹכלים פַּת במלח. כל ימות השבוע היה רבי ישראל מתבוֹדד בַּיְעָרוֹת ובהרים, ומערב שבת לערב שבת היה מביא לָעֲיָרָה הסמוכה עֲגָלָה מלֵאה טִיט, מוכְרָה לבני הָעִיר ומתפרנס ממנה הוא ואשתו כל השבוע.

היו גם ימים, שרבי ישראל היה מְשֶמֵּשׁ רֵיש־דּוּכְנָא¹⁵ וּסְגָנוֹ של אחד המלמדים. בבֹּקר בבֹּקר היה רבי ישראל מַשְכִּים לבָתֵּיהם של הילדים, מְעִירָם מִשְּׁנָתָם, מַרְחִיצָם, מַלְבִּישָם, מתפלל עמם את התפלה “מודה אני” וּמוֹלִיכָם אל ה“חדר”. בדרך היה רבי ישראל מְזַמֵּר להם משירי הרועים או מִזִמְרות־התפלה, וגם הילדים היו מְזַמְּרִים. ופעמים, שֶהָיו הילדים מְשַׁלְבִים בָּרחוֹב את ידיהם זה עם זה, וכל העדה יָצאה ברִקּוּד מסביב לְרֵיש־הַדּוּכְנָא הָאָהוּב, שהיה מזמר להם בקולו הַמָּתוֹק.

סוף־סוף נִתְפַּרְסֵם ברבים שמו של האיש הַצָּנוּעַ וִירֵא־האלהים הזה.

מִנְיָן של יהוּדים, מְקֹרָבָיו ותלמידיו של רבי ישראל, שהכירו את חכמתו, יראתו את אלהים ונֹעַם הֲלִיכוֹתָיו, מִנּוּ אותו לְרַב עליהם.

פעם אחת מָצאו את רַבָּם ביער, כשהוא תוֹעה תְפוּשׂ־מחשבות. הם היו מְהַלְכִים אחריו חֶרֶש בחרדת קֹדש. פָּרְשׁוּ ממנו לשעה קַלָה, נָטלוּ עַנְפֵיהֶם של שני אילנות, סָרְגוּ אותם ועשו מהם כסא. על הכסא הזה הושיבו את רבי ישראל, האיש הַפֶּלִאי, וישימו אותו לראש להם ולמוֹרֵה דָרֶךְ.

רבי ישראל לא שִנָּה את הֲלִיכוֹתָיו מהיום ההוּא. אוּלם קְהַל שומעיו וּמַעֲרִיצָיו גָּדַל מיום ליום. כַּשֶּׁמֶש הַמְּגִיחָה בְצִנְעָה מבין הֶהָרִים הגבוהים שבין קַטּוֹב וקָסוֹב ומִתְגַלֵית אחר־כּך לעוֹלם כולו, כן היה שמו של רבי ישראל מֵגִיחַ לאט לאט מבין מְעָרוֹת בְּדִידוּתוֹ והתחיל זוֹרֵחַ וּמִתְפַּרְסֵם בּכל תּפוּצוֹת ישראל.

מכל קַצְוֵי רוּסיָה וגַלִיצִיָּה נָהֲרוּ אליו יהוּדים לשְמוֹע את שִׂיחוֹתָיו וּלְהָסִיח לו את דַּאֲגוֹתֵיהֶם ויִסּוּרֵיהֶם. הוּא לִמַּד אותם את האהבה לאלהים וְלַחַיִּים, את השמחה ואת הבטחון ואת זמירוֹתיו. דּבָרָיו היו מְנַחֲמִים וּמְפִיגִים תמיד את הצער. גם את הַפַּשְׁטוּת לִמַד אותם: לכַבֵּד ולֶאֱהוֹב את כל דָבר ואת כל אדם. הכּל שאלוּ לעצתו ודבריו נשמעו תמיד בחכמה וּבנָחַת. עוֹברי דרכים היוּ מְסַפְּרִים חִדּוּשִים ונפלאוֹת על טוּב־לבּוֹ, חכמתו ויראתו את האלהים.

שמו של רבי ישראל בעל־שם־טוב הגיע גם לאזני ר' אברהם. העניים, שהיו נוֹטים לָלוּן לביתו, והעני ראוּבן בּראשם, היוּ תמיד מספרים לפניו את החדושים והנפלאוֹת. רבי אברהם היה מַקשיב לדבריהם מתוֹך בַּת־צחוֹק, כשראשוֹ היה כָבוּש בַּגְּמָרָא. פעמים, אמנם, היתה התשוּקה נֵעוֹרָה בלבו לנסוע אל בעל־השם הזה לראות את פניו ולהקשיב למדברוו. אשתו אֶסְתֵּר היתה פוֹצֶרֶת בו מאד לעלוֹת ולראות את האיש הפֶּלִאי הזה. אך קשה וצר היה לו לרבי אברהם לְהִבָּטֵל מִלִמוּד התורה. גם עֲסָקָיו בבית־הַמַּרְזֵחַ עִכְּבוּהוּ. ואוּלָם לא עָברוּ יָמים רבים, וְהַמִּקְרֶה הביא את רבי אברהם לעירו של רבי ישראל בעל־שם־טוב, כְּפִי שֶיְסֻפַּר בַּפֶּרֶק הַבָּא.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

פרק ג. גְרַף־הַכְּפָר וְהַיְהוּדִי רַבִּי אַבְרָהָם    🔗

לא עברוּ ימים מרֻבִּים והיהודי ר' אברהם נַעֲשָׂה למקרָבוֹ של השְׂרָרָה, אֲדוֹן הַכְּפָר.

ומעשה שהיה – כך היה.

ביוֹם קַיִץ חַם ישב היהוּדי ר' אברהם על־יד ביתוֹ, מִמּוּל־מֵי הַנַחַל השוטפים, ומֶבָּטָיו תּוֹעים לכל הרוּחוֹת. אֵלֶה היו רִגְעֵי מנוחה לר' אברהם, שֶהִפְסִיק לשעה קלה מלמוּדוֹ.

היה יום־קיץ בָּהִיר. השמים טהורים. ביתוֹ של רבי אברהם היה רֵיק, לפי שֶהָאִכָּרִים היו מְפֻזָּרִים על־פני השָׂדוֹת וַעֲסוּקִים בַּחֲרִישָה וזריעה. כל היום ישב רבי אברהם בְּחֶדְרוֹ ועָסק בתורה, עד שיָצָא לחוּץ לשאוֹף אַוִּיר צח. ועכשו, בְּשַׁעַת המנוחה, ישב לו רבי אברהם, הסתכל מתוך נַחַת־רוּח בעולמו של הקדוש־בּרוך־הוא, ופניו הַנֶּהְדָרִים קָרְנוּ מִזִיו תורה ויראת־שמים.

ובשעה זו עמד הַגְּרַף על שפת הנחל, היה מוֹליך ומֵבִיא את הַחַכָּה שבידו ומַשְׁקִיעָהּ במֵימֵי הנהר.

רע היה עליו לבו של הגרף. כֻּלוֹ כעס ומַכְאוֹבִים. אֶמֶשׁ הִפְסִיד הרבּה בְמִשְׂחַק הַקְּלָפִים והִתְקוֹטֵט עם אחד מֵרֵעָיו. הַתִּגְרָה ¹⁶ הִגִּיעָה כמעט לידי מַהֲלֻמּוֹת. ולא רק על הֶפְסֵד הַמָּמוֹן ודברי־הריב הִצְטַעֵר הגרף בשעה זו, כי־אם גם על חייו העוברים לְבַטָלָה, על כל ימיו שעברו עליו לְלא מעשה, ללא ענין וללא חיי־נשמוֹת. עכשו עָמַד הגרף, הוליך והביא בידו את הַחַכָּה, פִּהַק בּקול רם לתוך חֲלָלוֹ של אַוִּיר־התכלת, וכל שְנוֹת־חַיָיו הָרֵיקוֹת והבטֵלות עברו לפניו בְּחָזוֹן.

מתוך כעס רָקַע הגרף בכף־רגלוֹ על הקרקע רָקַק בקול, גָּחַן¹⁷ וְהֶעֱמִיק את החכה בלב הנהר, ובלבו קִנְנוּ מחשבות נוּגוֹת.

יחידי ומַשְׁמִים עוֹמד הוא ביום־קיץ לוהט זה. מֶבָּטוֹ נע ונד וְתוֹהֶה לְבַטָּלָה על־פני הֶָחָלל לָאֹרֶך ולָרוֹם; מבטיו התועים עולים ויורדים על־פּני גַגּוֹת הבתים, שוֹהִים על־יד אֲרֻבַּת־הֶעָשָׁן של טַחְנַת המים, על־פני השדות הָרְחָבִים הַמִּשְּׁתַּטְּחִים מַהֲלַךְ עשרות פרסאות. כל אוֹתם הבתים, השדוֹת, כל דָּרֵי הכפר, הם, מִקְנֵיהֶם וטַפָּם – רכושו הם, קִנְיָנוֹ הם – ולבו חָלָל בקרבו, ונפשו רֵיקָה, יְבֵשָׁה וגַלְמוּדָה. הוא רואה את עצמו ברגע זה עני ודל מאד.

מבטו של הגרף נח פתאֹם על היהודי רבי אברהם, שישב כנגדו בנחת על מִפְתַּן ביתו. הגרף חָרַק שִנָּיו מכעס. רֶגֶש הַבּוּז ליהודים, שהיה מְקַנֵּן תמיד בלבו, נֶהְפַּךְ עכשו והיה לרגש של מַשְׂטֵמָה. יושב לו יהודי אָרוּר זה כנגדי – אמר הגרף בלבו מתוך כעס – ופניו מַזהירים כל־כך, כאִלוּ מִתְכַּוֵּן הוא להַכְעִיסֵנִי. אָרוּר זה מְאֻשָּׁר הוא, מְאֻשָּׁר מאֹד, האביון הזה! – אמר הגרף בלבו מתוך קנאה.

הגרף חזר בו מִיָּד, על שֶׁמַּשְׁהֶה את מֹחוֹ יותר מִדַּי על היהודי הַנִבְזֶה בעיניו. דבר זה גופו, שהיהודי מעסיק את מחו, הכעיסוֹ מאד. הוא הֶחְלִיט לְהַסִיחַ דְעְתּו מן היהוּדי. אוּלם תוך כדי רגע ראה פתאם שוב את עצמו, והנה הוא חושב מחשבות על היהוּדי וּמֶבָּטוֹ נָעוּץ בפניו המַזהירים של זה.

הרבה, הרבה שמע הגרף מספרים באותו היהודי. כל אִכָּרֵי הַכְּפָר, ופיטרא משרתו בראשם, סִפְּרוּ לו הרבה בְשִבְחוֹ של אברם’קה זה, שֶחָכַר את בית־המַשְקֶה מִמְנַהֵל עסקיו. הרבה דִבְּרוּ בהַדְרַת־פּניו של היהודי, בִּנְדִיבוּת־לבו, בצִדְקָתוֹ ובחכמתו.

ופתאם תָּקְפָה אותו תשוּקה לְהִכָּנֵס עם היהודי בדברים מתוך בַּטָלָה. אמנם הִתְחָרֵט מיד על מחשבתו, כי בדברוֹ אל היהודי הלא יְחֻלַל כבודו, כבוד אצילים. אולם אחרי שעה קלה התעוררה התשוקה שנית בלב הגרף, וידו שלחה מאליה אצבע לקראת היהודי.

• אברהם’קה גש הנה! – קרא הגרף בלשון גְזֵרָה ומתוך בוּז גָּלוּי.

ר' אברהם נִגַש בקומה זקוּפה, השתחוָה לקראת אֲדוֹן־הכפר דרך כבוד ואמר בְּגֵאות:

• שלום לַאדוֹני!

הגרף לא הֶחֱזִיר לו שלום. שָׂרְרָה דומיה. שעה קלה עמדו פנים אל פנים שני אנשים, אחד עָרִיץ, בֶּן־בְּנָם של עָרִיצִים וְאַכְזָרִים, והשני נְתִינוֹ הַנִכְנָע מדוֹר־דוֹר. שעה קלה היו שניהם מְצִיצִים איש לתוֹך עיני חברו מַחֲרִישִים. פניו של הגרף היו זועפים. בּת־צחוק של חן רִחֲפָה על שפתיו של היהודי יְפֵה־הקומה. מִתְּחִלָה נִצְנְצָה במֹחוֹ של הגרף מחשבת זָדוֹן ונָקם: לְהִתְעַלֵל בּיהודי הארור והגֵא הזה ולַהֲטִילוֹ לתוך המערה הָעֲמֻקָה שבחצרו, שֶלְשָם היו מֻשלכים על־ידי ה“פריצים” כל המורדים בהם וכל מי שלא מצא חן בּעיניהם. אולם פניו הנדיבים והנחמדים של היהודי רִכְּכוּ את לבו של ה“פריץ”.

ומחשבה באה פתאם אל לבו של הגרף, כי חוץ מחייו הבטֵלים יש, כנראה, חיים אחרים, חיים של עבודה, מעשה, עִיוּן¹⁸ תפלה וחכמה. החיים הללו נשקפים מתוך פניו של היהודי, ולפיכך הם מְפִיקִים זיו ונחמדים וקרובים הם כל־כך ללב האדם. הוא חש, שבשעה שהוא מֵצִיץ בפנים אלו עַצְבוּתוֹ מִתְמַעֶטֶת, רוחו מִתְבַּדַחַת, שִׂנְאָתוֹ פוחֶתֶת ושמחה מנכנסת לתוך לבו.

ידו של הגרף נָחָה דרך־חִבָּה על שכמו של היהודי, והוא שאל מתוך בת־צחוק.

• אברהם’קה, הלא חכם אתה. הַגֶד־נא: מה יעשה האדם, שֶדְאָגָה קָשָׁה קִנְנָה בתוך לבו?

• יַשִׂיחֶנָה¹⁹ לרֵעוֹ! – השיב אברהם תוך כדי שְאֵלָה.

• ואם רֵע אין לו? – חזר ושאל הגרף.

• ישיחנה לזה השוכן שם! – השיב אברהם, כשהיה מעביר אצבעו בַחֲלַל העולם מלמטה למעלה וזוקפה כְּלַפֵּי²⁰ שמֵי התכלת הרחָבִים.

• ומה יעשה האיש, שיש לו כאֵב פּה? שאל הגרף והִצְבִּיעַ²¹ כּלפּי לבו.

• יְקַוֶה וִיהִי שָׂמֵחַ! – השיב ר' אברהם.

• ואם מֵציק הכאב ללב וּמַדריכו מנוּחה? – שאל הגרף.

• יַעַקְרֶנוּ משם וְיִכְרֶה לו קבר כַּאן! – השיב ר' אברהם, הֶעֱבִיר אצבעו מלעמלה למטה וּזְקָפָהּ כלפי האדמה.

• ומה יעשה האיש, שֶקָץ בכל זה? – שאל אדון־הכּפר ושלח את מבטו למוּל הבתים והשדות, הַמִשְתַּטְחִים לְמֶרְחַקִים.

ר' אברהם תלה עיניו לָרָקִיעַ ואמר בבִטְחָה וּבְגֵאוּת:

• המנוחה היא בַמרוֹמים וּבַמַעֲמַקִים!

פּניו של ר' אברהם היו דומים בשעה זו לפניו של אחד קדוש. בלבו של הגרף נִצְנֵץ בַפּעם הראשונה רגש של כבוד ליהודי.

הגרף חִיֵך²² ואמר מתוך חִבָּה:

• שמע־נא אברהם’קה, היהודים שְׂנוּאֵי־נפשי הם, אולם אתה, אברהם’קה, יהודי יָשָר אתה.

• לא טוב אנכי מֵאֶחָי. כֻּלָנוּ בני עם סְגֻלָה אנו. – השיב רבי אברהם בְּגֵאוּת.

הגרף נִפְטַר²³ מרבּי אברהם בְּבִרְכַּת שלום וְהִזְמִינוֹ לעלות באחד הימים לַחֲצֵרוֹ.

לְיָמִים עלה ר' אברהם לחצרו של הגרף. הוא נשא חן וחסד בעיניו של הגרף ונעשה לִמְקֹרָבוֹ ויועצו; גם במסחר שָלַח את ידו ויהי לְסוֹחֵר שְוָרִים. הוא ישב ועסק בתורה ואת שוָרָיו שלח לעַרים ומדינות רחוקות: ללבוב, ללייפציג וגם עד דנציג הגיעו. רבי אברהם עלה בְסֻלַם ההצלחה וְנִתְעַשֵר.

ובאחד הימים יצא ר' אברהם לדרך לרגלי מסחרו. הוא יצא לנסוֹע ליום־השוק שבלייפציג דרך העיר מֶזִ’יבּוזש שֶׁבְּפֶלֶךְ פּוֹדוֹלִיָה, מקום מגוּרוֹ של רבי ישראל בעל־שם־טוב בימים ההם.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

פרק ד. רַבִּי אַבְרָהָם נוֹסֵעַ לְלֵיפְּצִיג לְיום־הַשוּק.    🔗

בימים ההם כְּבָר נִתְפַּרְסֵם שמוֹ של הצדיק ר' ישראל בעל־שם־טוֹב בכל תְּפוּצוֹת ישראל. מִכָּל רַחֲבֵי רוּסִיָה, מִגַלִיצִיָה ומארץ אשכּנז היוּ נוֹהֲרִים אליו יהוּדים לשמוע מפּיו את דברי חָכְמָתוֹ וְלֵהָנוֹת מִזִיו פניו הנדיבים והַמְפִיקִים תְּבוּנָה.

וגם ר' אברהם הַמוּכְסָן²⁴ וסוחר־הַשְוָרִים עמד בְאַחַד הימים לפני ר' ישראל בעל־שם־טוב.

• שלום עליכם, ר' יהוּדי – אָמר ר' ישראל בּעל־שם־טוב ועיניו היו מֻשְפָּלוֹת.

• ר' אברהם תָּקע את כּפּוֹ לתוֹך ידו של הבעש"ט²⁵ דרך יְהִירוּת²⁶. קומתוֹ היתה זקופה, כּדרכּו, וּמֶבָּטוֹ היה נָעוּץ בפניו של הרב.

• מֵהֵיכָן בא יהוּדי וּמה מַעֲשֵׂהוּ? – שאל הבעש"ט, כשהתחיל פוסע על־פני החדר תְּפוּש מחשבוֹת. עֲנָנָה קלה של צער שָכְנָה על פניו.

• שמי אברהם, מכפר סַחַלִיבְקָה, סוֹחר –שְוָרִים אני! – הֵשִיב ר' אברהם בקוֹל של איש עשיר, הַמַכִּיר את עֶרְכּוֹ. פניו היו שְקֵטִים. הוא התבונן סְבִיבָיו, העביר את מֶבָּטָיו על השלחן, על רָהִיטֵי־הבית²⁷שהיו דלי עֵרֶך, וגם על רבי ישראל בעל־שם־טוב, שעמד מחריש. תָּמַהּ ר' אברהם בלבו: הזה הוא האיש, ששמו הולך לְמֵרָחוֹק ושיהודים מכל תפוצות ישראל נוֹהֲרִים אליו וּמַעֲרִיצִים אותו? הן פניו פשוטים כל־כך, וגם דִבּוּרוֹ פשוט כְּדִבּוּרֵיהֶם של בני הֶהָמוֹן – ומה חכמה יתֵרה מצאו בו?

• ולאן יהודי נוסע? – שאל הבעש"ט מתוך בת־צחוק.

• ללייפציג אני נוסע. ליום־השוק שבלייפציג! – השיב ר' אברהם מתוך חֲשִיבוּת.

הבעש"ט נָתַן בו עיניו רגע ואחר כך דִבֵּר בּלחש:

• כך. כך. לליפציג? יהודי נוסע לליפציג?

הבּעש"ט נִשְׁתַּתֵּק. הִתְחִיל פּוֹסֵעַ על־פּני החדר מתוך הִתְרַגְשוּת קלה. הגַבּות הָעֲבֻתּוֹת שלו הוּרְמוּ קצת ופניו הזהירוּ.

• ללייפּציג? ללייפּציג? – חזרוּ וְלָחֲשוּ שפתיו של הבּעש"ט, וּמֶבָּטוֹ הַחוֹדֵר חָל על הָאוֹרֵחַ.

הבּעש"ט חזר וּפָסַע על־פני החדר בּרגש; סָטַר אֲגֻדְלוֹ בּאצבּעו, פניו הזהירו ופיו שר:

• ללייפּציג? – כך, ר' אברהם שמך? – כן? וסוחר־שְוָרִים אָתָּה?

• הֵן! – השיב ר' אברהם מתוך קֹצֶר־רוּח.

רגע עמד הבּעש"ט מַחֲרִיש, אחר־כך נתן עיניו בּר' אברהם ואמר:

• כשיבוא ר' אברהם ללייפּציג, תֵּכֶף וּמִיָד לְבִיאָתוֹ ללייפּציג, יוֹאֶל־נא לדרוש בשמי בּשלומו של ר' מיכל’ה.

מתוך הַזְכָּרָתו של השם הזה חָלְפָה עַנְנַת־הַיָגון מעל פּניו של הבּעש“ט. כְעֵין גִיד וָרֻד נֶחְרַת על מִצְחוֹ, פּניו הזהירוּ וּכְעֵין אור התחיל שוֹפֵעַ מתוך עיניו. הבּעש”ט שר לוֹ נִגוּן חֲרִישִי. קומתו של ר' אברהם הָשְפְּלָה מֵאֵלֶיהָ. נִדְמָה היה לו, שֶנֵרוֹת אין מספר הָדְלְקוּ לעיניו. הוא עמד מַחֲרִיש. שעה מרֻבָּה שָׂרְרָה דְמָמָה בתוֹך החדר. ר' אברהם עמד והביט בְּחֶרְדַת־קֹדֶש אחרי רבי ישראל בעל־שם־טוב, שהיה מתהלך על־פּני החדר מתוך הִתְלַהֲבוּת. בִּקֵש ר' אברהם לדבר ולשאול את פיו על ר' מיכל’ה זה וְאַיֵה מְקוֹם־דירתו, אולם לא הֵעֵז לְעַכֵּב את הצדיק הזה, שהיה מתהלך על־פני החדר כאחד קדוש. ור' אברהם אמר בלבו: וַדַאי מְפֻרְסָם בתורה ובחכמה הוא ר' מיכל’ה זה, שהבעש"ט דורש לשלומו, וּמְקוֹם מְעוֹנוֹ יָדוּעַ לרבים.

בֵּינָתַיִם הפסיק הבעש"ט את הֲלִיכָתוֹ, עמד, הושיט ידו לר' אברהם וגַבּוֹת־עיניו הָשְפָּלוּ:

–שלום, ר' אברהם. צֵאתך לשלום. את ר' מיכל’ה אל נא תִּשְכַּח, ותכף וּמִיָד.

• תכף ומיָד! – חזר ר' אברהם על דבריו האחרונים של הבעש"ט ויָצָא את הבית.

ר' אברהם עזב את העיר מֶזִ’יבּוּזְשְ ובא ללייפּציג. ומה גדול היה תִמְהוֹנוֹ, כאשר שאל את פִּיהֶם של רבּים מהעוברים וְהַשָבִים על ר' מיכל’ה ואיש מהם לא שמע את שמו של הַלָה²⁸. הכל הֵנִיעוּ ראש עליו והביטו בְתִמָהוֹן. ר' מיכל’ה, ר' מיכל’ה! – אדם כזה איננו בעירנו – הֵשִיבוּ כֻלַם פֶּה אחד.

אך ר' אברהם גמר בלבו לקַים את הַבְטָחָתוֹ, שהבטיח לר' ישראל בעל־שם־טוב, והוסיף לבקש את ר' מיכל’ה.

בִּרְחוֹבוֹת לייפּציג הַסוֹאֲנִים תָּעָה ר' אברהם כל אותו היום, חקר ודרש בלי הַפְסֵק.

• האין איש מכם יודע את מְקוֹם דירתו של ר' מיכל’ה? –היה ר' אברהם שואל את כל העוברים וְהַשָבִים.

עינים תְּמֵהוֹת הֵצִיצוּ ולִווּ אותו. אולם יותר שֶיָגַע וְטָרַח ר' אברהם לְבַקְשוֹ, יותר גָדַל קֹצר־רוחו לראות את ר' מיכל’ה זה, שוַדַאי גדוֹל הוא בתורה ובחכמה. ר' אברהם קִבֵּל על עצמו, שלא לעסוק בַּעֲסָקָיו, עד שֶיִמְצָא את ביתו של ר' מיכל’ה.

שני ימים שְלֵמִים תעה ר' אברהם ברחובות לייפציג. רוחו נֶעְכָּרָה ולבו זועף. הוא הִתְחַיֵב לפני הבעש"ט ואת מוֹצָא שְׂפָתָיו עליו לשמוֹר.

בַּיוֹם השלישי סר ר' אברהם לבית־כְּנֶסֶת אחד, העוֹמד בְּסִמְטָא²⁹ נִדָחָה של העיר לייפּציג.

נִגַש ר' אברהם אל השַמָש ושאל בשפה רפה, כאדם השואל לְאַחַר יֵאוּש:

• ר' יהודי, הֲיֶש־פה יהוּדי ששמו רבי מיכל’ה?

• ר' מיכל’ה? – שאל השמש מתוך תְּמִיָה, כְּשֶהִצְלִיף³⁰ את מֶבָּטוֹ הַבַּדְקָנִי³¹ בָּאוֹרֵחַ נְשׂוּא־הַפָּנִים ואמר בּבִטוּל כּלַפֵּי ר' מיכל’ה:

• יש כאן יהוּדי, ששמו מיכל… אולם… בּוּר³² גָמוּר… סְגָנִי הוא, וַדַאי לא אליו מִתְכַּוֵן אדוני!

• ואיה ר' מיכל’ה זה? שאל ר' אברהם.

• פּה בתוך בּית־הכנסת. מֵאֲחורי התנור הוא יושב שם וּמִתְנַמְנֵם.

ר' אברהם בּא אחורי התנור. יהודי לבוש סְחָבוֹת כְּאַחַד הָאֶבְיוֹנִים ישב שם מתנמנם. ר' אברהם עמד שעה קלה מְצַפֶּה, שֶיָקִיץ האיש מִתְּנוּמָתוֹ.

הַשַמָש, שהיה מְטַפֵּל³³ בנרות־הַשַעֲוָה שעל ה“עמוּד”, בא גם־כן בֵּינָתַיִם אחורי התנור וחבט בידו על שִכְמוֹ של המנמנם:

• קום, מיכל, אמר השמש בּבוּז – עוּרָה נא, כְּבָר יָשַנְתָּ דַיֶךָ.

ר' מיכל פקח את עיניו הַמְבֻלְבָּלוֹת והסתכל לתוך חֲלָלוֹ של הָאַוִיר.

• ר' ישראל בּעל־שם־טוב דורש בשלומו של ר' מיכל! – אמר ר' אברהם.

ר' מיכל קם, נִגַש אל הַכִּיוֹר של מים, נָטַל את ידיו. ר' אברהם הלך אחריו עד הכיור.

• ר' ישראל בעל־שם־טוב? – גִמְגֵם ר' מיכל נִים ולא נִים³⁴.

• הֵן, ר' ישראל בעל־שם־טוב צִוַנִי לדרוש בשלומך! – חזר ר' אברהם על דבריו.

• אַה, אַה, פִּהַק ר' מיכל מתוך הִתְרַשְלוּת, תקע את כפו לר' אברהם ואמר:

• שלום עליך, ר' יהודי, מִמֶזִ’יבּוּזש? –

ר' מיכל כבר עמד ופניו אל הַכּתֶל, שפתיו מְלַחֲשׁוֹת תְּפִלָה.

• מִכְּפָר סַחַלִיבְקָה פֶּלֶך פּוֹדוֹלִיָה! – השיב ר' אברהם. – סוחר־שְוָרִים אָני. ברוך השם, יֶש לי רב טוּב. עברתי דרך מז’יבּוזש.

• וגם במז’יבּוזש היה ר‘… מה שמו של יהודי? – ואת פניו של ר’ ישראל ראה ר'…

• אברהם. גם במז’יבוזש הייתי. וגם את פניו של רבי ישראל בעש"ט ראיתי. – השיב ר' אברהם מתוך רֻגְזָה, מפני שהיהודי הזה, שעמד נִים־ולא־נִים ולא הֵצִיץ אפילו פעם אחת בפניו, לא מצא חן בעיניו.

• ר' מיכל פָּרַשׁ מר' אברהם ועמד אחורי התנור; גופו היה מִתְנוֹעֵעַ בכח אֵילֵך ואילך³⁵. ר' אברהם התחיל פּוֹסֵעַ על פני בית־הכנסת. אחרי שעה לא מְרֻבָּה יצא רק מיכל’ה מאחורי התנור, נגש אל ר' אַברהם ואמר:

• הלא ר' אברהם אורח הוא בעירנו. אולי יוֹאיל ללכת אתי לסעוד היום על שֻלְחָנִי? רגע, כְּהֶרֶף עין, היה לבו של רבי אברהם חוֹכֵך³⁶. הוא היה מְפַקְפֵּק, הילך עם סְגָנוֹ של השמש לאכול אתו על שֻלחנוֹ, או יִמָנַע מן הדבר. ר' אברהם הֵצִיץ בּיהודי הלבוש סחבות, ורחמיו נִכְמְרוּ עליו. הוא גָמַר בלבו שלא לבַיֵש את היהודי הֶעָנִי הזה, שר' ישראל בעל־שם־טוב דרש בשלומו. ר' מיכל נטל בידו את טַלִיתוֹ וּתְפִלָיו, נשק את המזוּזה, הִשְתַּחֲוָה כנגד ארון הקדש ויצא את בּית הכנסת. ר' אברהם יצא אחריו. וכך פָּסעוּ להם על־פני חוצות לייפציג הַסוֹאֲנִים שני יהודים, אחד בעל קומה זקופה וגוף אֵיתָן, והשני – בעל ראש מֻשְפָּל וגוף רָצוּץ וְשַׁח. ר' מיכל פסע פסיעות קטנות ור' אברהם היה בכל רגע ורגע מְעַכֵּב את מַהֲלָכוֹ, שלא לעזוֹב את ר' מיכל מֵאֲחוֹרָיו. ר' מיכל עמד פתאם והתחיל מסבּיר³⁷ בלשון מְגֻמְגֶמֶת לר' אברהם פָּסוּק מִפְּסוּקי התורה. וברחובות מסביב היה השאון גדול. אנשים מכל קַצְוֵי עולם, בני עמים שונים ומדינות רחוקות, באו לכַאן וְהֵבִיאוּ את סחורותם, רְכָלְתָּם, רכוּשם, עָשְרָם, והם מדברים איש איש בלשונו. פָּרוֹת גָעוּ, שְוָרִים נָאֲקוּ, סוסים צָהֲלוּ, ור' מיכל כאלו לא ראה ולא שמע דבר וְהִסְבִּיר לר' אברהם פסוק מפּסוקי התוֹרה, ולשונו מְגַמְגָמֶת. כך היו מתהלכים שעה מְרֻבָּה, היו מִזְדַקְרִים³⁸ בין קרוֹנוֹת ובוקעים דרך בין כְּנוּפְיוֹת צְפוּפוֹת של בני־אדם, בהמות ועגלות עד שֶהִגִיעוּ לבית־חמֶר קטן, שעמד באחד הסמטאות הנדחות בְּקָצֵהוּ השני של הַכְּרָך, סמוך לַיָעַר. בית־החמר הקטן, – בעל קומה נמוּכה וכפופה וגג־תבן לו קרוּעַ וּמְרֻסָק, – קָלַט לתוכו את שני היהודים, את בעל־הבית ואורחו. ר' אברהם כָּפַף כל אֲבָרָיו בשעה שעמד על מִפְתַּן הבית. הוא התבונן אל הַכְּתָלִים הנוטים לִנְפּוֹל, אל הַתִּקְרָה המפֻחֶמֶת³⁹ והסדוקה, אל החדר הרֵיק ואל הַכִּירַיִם שבקרן־הזָוִית – ויתחַלחַל. רוח של טַחַב⁴⁰ וצִנָה באה לתוך אַפּוֹ וִטַפְחָה על בשרו תֵּכֶף לכניסתו לתוך הבית. ובקרן־זוית שניה, כנגד הכירים, עמדה אשה כפופה, בעלת פנים מְקֻמָטִים, והתפללה מתוך “קָרְבַּן־הַמִנְחָה” שבידה.

• אשה, – אמר בעל הבית, שלא קרא לאשתו בשמה, כדרך יהודֵי הדור הישן, – הֵבֵאתִי אוֹרח לִסְעֻדַת הַצָהֳרָיִם.

• האשה הֶחֱרִישָה והציצה בתִמָהוֹן ובהכנעה בפני בעלה. שעה קלה עמדו זה כנגד זה שלשת האנשים, בעל־הבית, זוּגָתוֹ⁴¹ והאורח, וכֻלם שקועים בדממה. קול בכי של תִּינוֹק, שֶהִתְגוֹלֵל על הקרקע, נָתוּן בתוֹך סְחָבוֹת, הפריע פתאם את הדממה.

• אַבּא, אַבּא, פִּתָּא⁴² – קרא התינוק מתוך בכי וקרב מתוך זְחִילָה אל ר' מיכל, לָפַת את רגלו והתיַפּח בקול רם.

• ר' מיכל הִתְחַמֵק ויצא מתוך הבית. בעלת־הבית הִפְנְתָה את פּניה אל הכּתל, כשסדור ה“קרבן־מנחה” בידה, וסִיְמָה, כנראה, את תְּפִלָתָהּ. ר' אברהם גָחַן, נָטַל את התינוק בזרועותיו והביט בפניו באהבה וברחמים. עיני התינוק הֶעָזוּב הזה היו כה יפות, נֶחְמָדוֹת ומתחננות. וגם פַּרְצוּפוֹ, שהיה מְלֻכְלָך בְּרֶפֶש וּבְטִיט, היה מלא חן. אולם כְּשֶנָטַל ר' אברהם והושיב את התּינוק על בִּרְכָּיו, הֵרִים קול בוכים וּפֵרַשׂ את כַּפָּיו השטוחות לְאִמא. האם נָטְלָה את התּינוק מִיָדוֹ של ר' אברהם והוֹשיבָה אותו על הַקַרְקַע.

ר' אברהם התבונן בֵּינָתַיִם מסביב. הוא לא האמין לְמַרְאֵה עיניו. רֵיק היה החדר. לא היוּ בו לא שֻלְחָן, לא כסא, לא אָרוֹן, וַאֲפִילוּ לא מנורה. בִּמְקוֹם הַזְגוּגִיוֹת⁴³ של החלונות, שֶבְּרֻבָּן היו שבורות, היו נתונות סְחָבוֹת, שֶחָצְצוּ בעד אור השמש. הוּא הִתְמַרְמַר על עצמו על שֶשָמע בקולו של היהודי הבּוּר וסר לביתו.

• “מה לו פה? ולמה בא לכַאן?”

• לא עָבְרָה שעה מְרֻבָּה ור' מיכל שב. פניו היו מַזְהִירִים משׂמחה, כְּאָדָם שֶנִזְדַּמֵן לוֹ אוֹצָר בְּהֶסַח הַדַּעַת. הוא נִגַש אל אשתו ולָחַש לה דבר, וגם פניה הִזהירו. בַּעֲלַת־הבּית יצאה מִיָד מתוך החדר וחָזרה כְּשֶדג־מלוח וּפַת קִבָּר⁴⁴ בידה. ר' מיכל חָזַר וְיָצָא מתוך הבּית. ר' אברהם עמד תּוֹהֶה ומשתומם. הוא הֵצִיץ בְּעַד החלון לתוך היער וצַעַר תָּקַף אותו, שבָּטַל מן התורה וגם עָזַב את עסקיו, והרי הוא עומד בתוך בּית זָר של אדם מְשֻנֶה. ר' מיכל חזר ונכנס ובידו לג לִנְטִילַת־ידים. בעל־הבית והאוֹרֵחַ נָטלו את ידיהם, אמרו “שְׂאוּ ידיכם” וּבֵרְכוּ בִרְכַּת “כל נטילת ידים”. אחר־כך ישבו אל ה“שלחן הֶעָרוּך”, הלא הם הַכִּירַים, שעליהם היתה פרוּשָׂה מַפָּה קרועה. בעלת־הבית, שֶפָּנֶיהָ הֶאְדִימוּ מִבּוּשָה, פנתה אל ר' אברהם ואמרה:

• יסלח־נא הָאוֹרֵחַ על שֶהִגַשְנוּ לו אֲרֻחָה זעומה כזו. מפני יום־השוק אין בָּשָר בעיר, כי אנשים רבים באו מכל קַצְוֵי ארץ…

• אשה! אסור לְשַׁקֵּר – גָעַר בה ר' מיכל.

לאחר שנגמרה סעֻדת הדג־מלוּח, בֵּרְכוּ המסֻבִּים לֵאלהים, המכין מָזון לכל בְרִיּוֹתיו אשר ברא.

ר' אברהם לא יכול להתאפק, ולאחר בִּרְכַּת־המזון הִטָה את ר' מיכל הַצִדָה ולחש לו על אזנו:

• הלא ר' מיכל נתון בְּדַחֲקוּת ואותי בֵּרַךְ אלהים בְּרַב טוּב… נכון אני לְעָזְרוֹ. ר' מיכל נִרְתַּע לַאֲחוֹרָיו וְנִעְנַע בידיו ב“לאו” מתוך רֻגְזָה.

• אולם הֲיִתָּכֵן? – שאל ר' אברהם – כֵּיצַד בני־אדם חיים בדחקות כזו?

ר' מיכל נתן בו עיניו מתוך תמהון, כאדם שאינו מֵבִין מַה חברו סָח.

ר' אברהם הוסיף לדבר:

• היתכן? הן אפילו לג לִנְטִילַת ידים אין לכם…

• וְאַיֵה לֻגּוֹ של ר' אברהם? – שאל ר' מיכל.

• איני מבין שְאֵלָה זו! – אמר ר' אברהם בְִּתִמָיה.

• ר' יהודי, איה לֻגֶךָ? – חזר ושאל בעל־הבית.

• שלי? – השיב ר' אברהם בִּמְבוּכָה – הוא יֶשנוֹ, יֶשנוֹ.

• אַיֵה. ר' יהודי? – איה הוא? – שאל ר' מיכל, כשנתן את ידו בתוך אַבְנֵטוֹ וְהִתְנוֹעֵעַ לקראת ר' אברהם.

• תְּמֵהַנִי⁴⁵ מַה שַּׁיָך? יֶשנו, ודאי ישנו – השיב ר' אברהם בתמהון גדול. – הרי הוא בביתי. בביתי יש לי הכל.

• וגם לי יש בביתי. הכל יש לי שם! – השיב ר' מיכל, הרים אצבעו וּזְקָפָהּ כְּלַפֵּי השמים – שם, בביתי יש לי כל, כָּל טוּב.

• ר' אברהם נִתְבַּיֵש ונשתתק.

• רק אברהם יצא מתוך הבית, לאחר שנפטר מבני הבית בברכה, וחזר לַעֲסָקָיו.

הַשָׁאוֹן בשור עֲדַיִן היה בִּמְלֹא תָקְפוֹ, אלא שֶבֵּינָתַיִם אֵרַע מעשה זה. ביום זה, שֶכְּבָר היה היום השלישי של עוֹנַת⁴⁶ השוק, ירד שער⁴⁷ השוָרִים, לפי שנתרבו השורים וְנִתְמַעֲטוּ הקוֹנים, ור' אברהם אָנוּס היה לִמְכּור את שורויו בחצי מחירם.

ובאותו היום נֶהְפַּך ר' אברהם לעני ואֶביון. מתוך רוח נשברה שב לביתו ולבו עליו דַּוָי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

פרק ה. רַבִּי אַבְרָהָם וְ“הַפָּרִיץ”.    🔗

פניו של ה“פריץ” היו זועפים. רק אברהם עמד לפניו זְקוּף־קומה, שָלֵו וְגֵאֶה. עיניו הביטו ישר, רק קולו רָעַד קצת.

רק אברהם דִבֶּר בנחת, כאשר ידבר איש אל רעהו וּמֵסִיחַ לפניו דאגתו.

• אדוני! גָלוּי וידוּע לפניך, שכל אותן הַשָנִים, שהייתי חוֹכֵר את בית־משקה שלך, הייתי משלם לך את המִסִים בִמְזֻמָנִים בַּיוֹם הקבוע לתשלומים. אולם הנה הגיעו לי ימים רעים. נֶהְפַּך עלי הַגַלְגַל⁴⁸. מן השמים ענשו אותי על חֲטָאָי. את כל מְמוֹנִי הִפְסַדְתִּי בעסק רע. לכן הוֹאֶל־נא, אדוני, לעשות לי את הטוב זוּ הפעם. דְחֵה־נא את יום הַפֵּרָעוֹן לשלשה חֳדָשִים. אלהים הטוב ירחם עלי, שַלֵם יְשַלֵם לי נִזְקִי. ואני לא אמעַל בך מָעַל. עד הפרוטה האחרונה אֲשַלֶם־לך. וגם דְמֵי־קדִימָה לשלשה חֳדָשִים אֲסַלֶק־לָך, כדרך שהייתי נוהג עד היום. עשה־נא לי את הטוב אך הַפָּעַם. את חסדך זה לא אשכח.

פניו של ה“שְׂרָרָה” קָדְרוּ לרגעים, אולם לסוף הֵאִירוּ מתוך בת־צחוק. טָפַח ה“פריץ” לאברהם על שכמו דרך־חִבָּה ואמר:

• שמע־נא, אברהם’קה שלי! עִם אַחֵר וַדַאי שלא הייתי נוהג כך. אך אתה חָבִיב עלי. איש יָשָר אתה. לא כִשְאָר בּני־אמונתך. עִמְךָ אעשה את החסד הזה. בפעם הזאת אעשה עמך חסד. לֶךְ־לְךָ אברהם’קה, שוב לביתך, לאשתך וְלִילָדֶיךָ, לֶך־לך בשלום. אולם זכוּר ואַל תשכח. ביום האחרון של הַמוֹעֵד הַמֻגְבָּל שוֹב תשוב ותביא לי את הכסף בִּשְלֵמוּת, עד הפּרוטה האחרונה. ובַיום הקובע, עד חצות. אולם הִזָהֵר והזהר. אם לא תביא את הכסף, מרה תהיה אַחֲרִיתֶךָ. מֵעיד אני בך, אברהם’קה שלי, אותך ואת בני־ביתך אשליך לתוך בּור־אָפֵל, ושם תִּקָּבְרוּ חיים, כמו שעשיתי לַיהודי פייביש.

בִּצְעָדִים בטוחים ובלב שָקֵט יצא ר' אברהם מתוך חֲצֵרוֹ של הפּריץ. הוא פָּסַע לו בְשַלְוַת־נחת על־פני הדרך ההולכת לביתו. בלבו זָרַח אור התקוה. “עוד יש תּוֹחֶלֶת. תְּשוּעַת אלהים כְּהֶרֶף עין”.

כך אמר ר' אברהם בלבו וראה את עצמו בדמיונו עשיר מֻפְלָג בימים הבאים. קנה שְוָרִים. בזוֹל־הַזוֹל קנה אותם. ופתאם עלה הַשַעַר. שוָרִים נִתְיַקְרוּ והוא נתעשׁר. אחר־כך קנה תבואה שלח אותה בְּרַפְסוֹדוֹת על־פני המים.

כך הִרְהַר ר' אברהם בלבו ושב לביתו מתוך שמחה. סָח את הַמְאוֹרָע לאשתו אסתר. שׂמחו שניהם על התשועה הגדולה שעשה להם אלהים. גם התינוק הקטן, שהיה מתגולל על הקרקע, טִפֵּס ועלה על בִּרְכֶּיהָ של אמו. ראה אותה בשמחתה וצחק בקול. פִּזְזָה בת־צחוק גם על פני הילדה הקטנה, אחותו של התינוק, שהיתה מְנַמְנֶמֶת בַּעֲרִיסָתָה, כאִלו השתתפה גם היא בשמחת אביה ואמה.

ר' אברהם שלח את ידו במסחר, שִׂחֲקָה לו השעה, אולם מַזָלוֹ עלה וירד, עלה וירד. קנה ר' אברהם שורים וְהִרְוִיחַ. קנה תבואה והפסיד את הָרֶוַח. קנה עצים והרויח, קנה שְוָרִים והפסיד.

יָמים עוברים, שָבועות חולפים כִּמְהִירוּת האסון. ובין כה וכה חָלְפוּ שלשת הַיְרָחִים, והיום האחרון, יום הַפֵּרָעוֹן הִגִיעַ.

על הָאִצְטַבָּה⁴⁹ לפני ביתם יושבים אברהם ואשתו ושלשת יַלְדֵיהֶם: תינוק בן שנה, תִּינוֹקֶת בת שלש, וילד כבן ארבע. הם יושבים עֲצוּבִים וּמַחֲרִישִים. כַּפֵּיהֶם פרוּשׂוֹת לְמֶרְחֲבֵי־העולם עיניהם תליות לַמרוֹמִים. מֵאַיִן יבוא עֶזְרָם?

• אברהם! – גִמְגְמָה אסתר בלחש וְהַדִבֵּר נִטַל מפיה מִפַּחַד.

• נתפלל לאלהים, אסתר! – אמר ר' אברהם ופָרַשׂ את כפיו לשמים.

מן המרחק הגיע קול קִשְׁקוּש העִנְבָּל⁵⁰ בזוג. אחר־כך נשמעה שַעֲטַת פַּרְסוֹת סוסים. מתוך חַשְרַת הָאָבָק הַנִשָׂאָה בְּמָעוּף הִסְתַּמְנָה והלכה איזו דמות כפולה מְטֻשְׁטֶשֶּׁת, המתוּחה על־פני עַמוּד של אבק. הדמות מְרֻבַּת הַגַוָנִים היתה פושטת צורה ולובשת צורה, כאִלוּ יצאה לשׂחק במשחק הַפַּרְצוּפִים. קְלַסְתֵּר⁵¹ פני אדם ופרצוף פני סוס היו מְשֻלָבים זה בזה וּמְלַפְּפִים⁵² זה את זה, עד שהתפזרו עמודי האבק וצורותיהם של פָּרָשׁ וסוס נגלו לעיני אברהם ואשתו.

• יהודי! – קרא הפּרש בקול, כשהיה מַצְלִיף⁵³ בשוֹטוֹ בתוך הָאַוִּיר – קָרוּא אתה לבוא אל ה“שררה”.

ר' אברהם ואשתו כָבְשוּ את פניהם בקרקע.

• יהודי קוּם ולך! – הִכְרִיז הפרש בפעם השניה בְּמַפְגִיעַ.

מפיה של האשה אסתר התפרץ קול בֶּכִי. אולם אברהם דִבֶּר על לבה וְעוֹדֵד אל רוחה.

נַאֲמִין־נא באלהים, אסתר… הוא יִהְיֶה מָגֵן לנו. – אמר ר' אברהם.

נָשַק ר' אברהם לילדיו, הֵצִיץ בפניהם יפה יפה, כמבקש לַחְתּוֹם בתוֹך לבו את דְמֻיוֹתֵיהם, כאלו נִבָּא לו לבו, שהולך הוא בדרך רחוקה וְנִפְרָד מהם לימים רבים.

ר' אברהם עמד לפני ה“שררה”, שישב בְּאַכְסַדְרָה⁵⁴ בִמְסִבָּתָם של אורחיו. אלה היו הקרואים שֶהֻזמנו על־ידי השררה, להיות צוֹפים בְמַחֲזֵה־הַהִתְעַלְלוּת, שאמר בעל־הבית לַעֲרוֹך לכבוד אורחיו.

• יהודי! – קרא ה“שררה” – הָשֶב־לי את כספי.

ר' אברהם עמד מַחֲרִיש.

• יהודי, פְּתַח פִּיךָ! – קרא ה“שררה”.

אברהם עמד מחריש.

• יהודי, כְּרַע על בִּרְכֶּיךָ! – קרא ה“שררה”.

• ר' אברהם לא נָע ולא זָע.

האורחים התחילו מִתְלַחֲשִים. הַלָלוּ קראו קריאות של כעס, הללו השמיעו צחוק זָדוֹן והללו קָפְצו את אגרופיהם.

• יהודי, טַפֵּס על האילן וְקַרְקֵר כעורב! – קרא ה“שררה”.

עשרות פרצופים הִתְלַהֲבו מתוך חֳרִי־אַף, מַשְׂטֵמָה ותשוקה להתעלל ביהודי. מִיַד באו שני שוטרים, הֵרימו את היהודי, הֵנִיעוּ אותו באויר וְהֶעֱלוּהוּ על צַמַרְתּוֹ של האילן הגבוה. צחוק־זדון התפרץ מתוך עשרוֹת פיות. אחרי־כן שָׂררה דממה מְמֻשֶׁכֶת. כל הַמְסֻבִּים הזמינו את עצמם להקשיב לקִרְקוּר העורב. אולם הדממה לא חדלה. העורב לא קִרְקֵר.

• יהודי, קרקר!– קרא ה“שררה”.

צחוק־זדון חזר והתפרץ מתוך פיותיהם של המסבים.

העורב לא קרקר.

• יהודי, קרקר!– קרא ה“שררה” בפעם השלישית. – זו הפעם האחרונה שאני מְצַוֶךָּ. אם לא תשמע בקולי, אֶעֱשֶׂה בך שפטים נוראים…

אולם הפעם לא התפרץ כל צחוק מפיותיהם של המסֻבים. לא קִרְקוּר של עורב נשמע מלמעלה, כי אם קול־עֲנוֹת. שַאֲגַת אֲרִי גֵאֶה אָסוּר בִּכְלוּב, אֶנְקַת חיה פצועה, הַמְגַבֶּרֶת חֲיָלִים ומתכוננת לְשַבֵּר, למַגֵר ולטרוף, צְוָחָה קורַעַת לבבות, שֶתָּקְפָה כְצָרֶבֶת את כל המסבים:

• רבונו של עולם, ה' אלהי ישראל!

המסבּים נִרְתְּעוּ ממקומותיהם. הם הִתְבַּישוּ להָצִיץ איש בּפני חברו. כאִלו רק ברגע זה נְגְלְתָה לעיניהם הַנְבָלָה הגדולה, שנעשתה בפניהם. כסא נִשְמַט וְצָנַח. כוס נפלה מעל השלחן ונשברה לרסיסים הכלב הרע, הקשוּר בשלשלת, התחיל נוֹבֵחַ בקול אָיוֹם. עשרות ראשים הוּרמוּ למעלה והעינים נִתְלוּ בְצַמֶרֶת האילן. שם עָמַד בן־אדם דומה לאחד קדוש, שפניו פני נביא איום ונורא, מוכיח ענק, איש־מדות, אשר פני להבים לו וזוג עינים שחורות ולוהטות, שהיו מבריקות כְּפִלְדוֹת קֶסֶם. ופתאם כִּסְתה עֲלָטָה את שתי פִּלְדוֹת הקסמים. ר' אברהם סָפַק כפיו ממכאוב־לב. שתי עינים נִנְעֲצוּ בו. עיניה… עיניה של אסתר אשתו, שעמדה למטה.

• אסתר! – צָוַח אברהם וקפץ מעל האילן.

• אברהם! – צָוְחָה אסתר בקול קורע לבבות וּפֵרְשָׂה אליו את כַּפֶּיהָ. אברהם ואשתו עומדים בַּתָּוֶך, בין המסֻבּים, שֶהִקִיפוּ אותם, ומראיהם כשתי צִפָּרִים הַמִתְלַבְּטוֹת בתוך הכלוב. שלשת התינוקות היו מִתְגוֹלְלִים על הארץ לרגליהם.

• ופתאם הִתְפָּרְצָה אסתר מתחת ידו של השוטר, קרעה מעל עצמה את השמלה עליונה והֵטילה את שלשת הילדים לתוך השמלה, היא אָחֲזָה בשמלה בַקָצֶה האחד, ואברהם אָחַז בה בְקָצֶהָ השני.

כך היוּ פוֹסְעִים שניהם עם מַשָׂאָם שבּידיהם בְּלִוְיָתוֹ של צחוֹק־הלעג, שיצא מִפִּיוֹתֵיהֶם של האורחים.

לא עברו רגעים מְרֻבִּים, והבּור קָלַט את ר' אברהם, את אשתו אסתר ואת שלשת הילדים. הוּגַף⁵⁵ מכסה הבּור וְהֶחֱשִיך את העוֹלם על חמש נפשות חיות.

שְאוֹן הצחוק וַהֲמֻלַת הלעג היו מְנַסְרים אחרי־כן שעה מְרֻבָּה, אולם איש לא הרגיש כל אותה שעה בּבן־אדם אחד נְמוּך הקומה, שהיה מתהלך בּתוך ההמון הַחוֹגֵג, ראשו היה כָבוּש בּקרקע מִבּוּשָה, לבּו היה שוֹתֵת דם ועיניו זָלְגוּ דְמָעוֹת. זה היה הָאִכָּר פֵּיטְרָא.

פרק ו. בְּתוך הַבּור    🔗

בְּיַרְכְּתֵי הבור מוּטָלִים על הקרקע אברהם, אשתו ושלשת יַלְדֵיהֶם.

כמה ימים הם מוטלים פּה? הַכְבָר עברו שָבוּעוֹת או רק ימים מספר? כמה פעמים בא השמש וזרח השמש שם מחוּץ לבית־כִּלְאָם? – ואולי עוד לא שָקַע אפלו שִמְשוֹ של היוֹם הראשון! – הן כה זוחלים, זוֹחלים הרגעים, כאלוּ כל רגע מַאֲרִיך ימים ושנים.

על־פני הקרקע שוכבים אברהם, אשתו ושלשת ילדיהם.

חֲשֵׁכָה. טַחב. קוֹר. צִמָאוֹן. רעב. רגעים שאין להם סוף. אימת־המות מרחפת. הם פורשים את כפיהם זה לזה וּמְחַפְּשִׂים זה את זה בּתוך האֹפֶל.

הוי מה קשים הרגעים הזוחלים! כמה מָרים החיים!

ומתוך הַחֲשֵכָה מְנַצְנְצוֹת עיני־זְוָעָה, עיניו של מלאך־המות, הַמְרַקֵד כנגדם וְצָר⁵⁶ לפניהם צַלְמֵי־בַּלָהוֹת.

אברהם ואשתו שניהם שקוּעים בְּהִרְהוּרִים נוּגִים. אברהם רואה את אשתו אסתר, והנה פָּרְחָה נשמתה מֵרָעָב וּמִיָגוֹן. הוא יָצָא לחרוּת, אוּלם אסתר מתה, מתה. חָשַך העולם בּעדו. אשתו אסתר איננה, והוא נשאר גלמוד בעולם. ולמה לו חיים? – לבו של אברהם בוכה בקרבו.

ואסתר רואה בדִמְיוֹנָהּ את אברהם תלוי על העץ. אחרי־כן הוא מוּטָל מת על הקרקע. אותה הוציאו לַחָפְשִי, אולם אברהם הוּרַד לתוך הקבר. אלמנה היא וחייה שוֹמֵמִים. כל גופה של אסתר רָחַף מפחד מתוך ההרהורים הָאֲיֻמִים הַלָלוּ.

• אברהם! אברהם! – מַגִיעַ לאזניו של אברהם קול עָמוּם מתוך דְמִי הבור.

• זה היה קולה של אסתר. היא יושבת סָמוּך לבעלה, ובכל־זאת קולה נִבְלָע ועמום, כאלוּ התגלגל דרך מֶרְחַקִים רבים.

• מה לך, אסתר? – שואל אברהם.

• אברהם – אומרת אסתר – אתה שומע את קולי?… אני מדברת.

• אני שומע, אסתר, דבּרי, אסתר… דַבֵּרִי…

• אברהם – שואלת אסתר – הַכְבָר ירד היוֹם?

• היום? – מי יודע, אסתר? – אולי כְבָר עלה השחר.

קול גַס וְחָצוּף הפסיק את שיחתם. זה היה קולו של בן־אדם, שהֵרִים את הכִּסוּי והפריח דִבּוּרִים לתוך הבּור.

• יהודי ארור! – קרא הקול הגַס והֶחָצוּף – העודף חי?

אברהם ואסתר נפלו על פניהם והְשְּׁתַּטְחוּ על הקרקע מפני אימת־המות.

שני זוגות של זרועות פָּשְטוּ לתוך הֶחָלָל האָפֵל. הידים היו מְחַפְּשׂוֹת אֵלוּ את אֵלוּ ומְחַבְּקוֹת את שלשת הילדים.

• יהודי ארור, למה אתה מַחֲשֶׁה? – חזר וההתגלגל הקול לתוך הבור.

• אברהם, – אמרה אסתר, – הִגִיעָה שַעְתֵּנוּ לָמוּת.

• נִתְוַדה־נא, אסתר, – אמר אברהם.

והקול לא חדל. זה היה קולו של לוּקַשׁ, אחד ממשרתיו של ה“שררה”, שֶנִתְמַנָה על־פי פקֻדתוֹ להשגיח על השְבוּים שבעה ימים רצופים, עד שיָבֹא אַחֵר על מקומו לשבעה ימים, כְּמִנְהַג הימים ההם. לוּקַש המטיר קללות על ראשו של אברהם ואשתו.

• יהודים ארורים! – דִבֶּר הקול. – כלבים, עַכְבָּרִים, סַרְטָנִים! הרי לכם לחם ומים.

• לוּקַש שִלְשֵל⁵⁷ על־גבי חבל לתוך הבור פת לחם יבש, ובקבוק של מים עֲכוּרִים.

• זֹלוּ⁵⁸ סובְאוּ, ארוּרים! – אמר – עד שיבוא יומכם וְעָרְפוּ⁵⁹ את ראשיכם, כראשי כלבים. בחצות הלילה, השומעים אתם, יהודים ארורים, בחצות הלילה, לַמועד הזה, אבוא אליכם ואֶעֱקד אתכם כִּטְלָאִים. חא, חא. את הגַרְגֶרֶת: חיק, חיק! ואת העוֹר אַפְשִׁיט, יהודים ארורים!

הַחֲרָפוֹת וְהַגִדוּפים יָרדוּ לתוך הבור יחד עם הלחם והמים. אחר־כך נשמעה נְקִישָׁתוֹ⁶⁰ של הַכִּסוּי על־גבי הבור. שָׂררה שוב דוּמִיַת־מות. כך היה לוקש מדבר אליהם לילה לילה כל אותם שבעה הימים, שהוא היה הַמַשְגִיח עליהם. אולם אור ליום השמיני הִקְשִיבוּ פתאם אברהם ואשתו קול רך ומָלֵא חמלה, שהיה מתגלגל אליהם לתוך הבור.

• לילה טוב, אברהם’קה, לילה טוב, אסתר! – נשמע הקול.

• אברהם’קה? – השלום לך, השלום לך, אסתר?

והקול היה כל־כך, עָנֹג וּמְעוֹדֵד את הנפש. הבור כאִלוּ נתמלא כֻלוֹ אוֹרָה. מי זה מדבר אל הַשְבוּים בִּדְמִי הלילה? מי זה בא לְנַחֲמָם? הֲרָאָה אלהים בְּעָנְיָם ושלח אליהם את מַלְאָכוֹ הטוב? זה היה קולו של פֵּיטְרָא מְיֻדָעֵנוּ, שהיה עם אברהם בצרה. הוא, פיטרא, נִמְנָה למשגיח על אברהם לשבעת הימים הבאים.

• אברהם’קה, אברהם, – דבּר פיטרא תַּנְחוּמִים והכניס את ראשו לתוך הבור, – אל תירא ואל תֵּחָת. אני פיטרא. פי הוא המדבר אליך. הנה הבאתי לכם לחם ומים. עכשָו חצות הלילה, אברהם’קה. שבעה ימים רצופים אהיה אני העומד פה על הַמִשְמָר. אל יפּול לבך, אברהם’קה. אמנם, צרה גדולה באה עליכם. אולם אלהים הטוב, יושיע. לבי, לבי עליכם. חמת אלהים נִתְּכָה על רָאשֵיכֶם, אברהם’קה, על לא דָבָר, על לא דבר, אברהם’קה. איש ישר וצדיק אתה, אברהם’קה. אולם קָצְרָה ידי להושיעך, אברהם’ה. קצרה לפי שעה. אולי בימים הבאים… אך הנה הגיעה השעה להָגִיף⁶¹ את הַכִּסוּי על הבּור, אברההם’קה, כְּבָר הגיעה חצות הלילה.

פּקידו של הגרף עובר פה בחצות הליל עם הַפַּנָס בידו. הוּא יַרְגִיש בי. אברהם’קה… אלהים הטוב יוֹשִיעַ. יושיע. חוּס ורחם־נא, אלהים.

הַדִבֵּר נֶעְתָּק מפּיו של פּיטרא, ותחתיו נשמע קול בְּכִי קורע לבּות, שירד והתגלגל לתוך הבּוֹר וְהִתְעָרֵב עם בִּכְיָם של השבוים, קולות יְבָבָה ירדוּ מלמעלה למטה ועלו מלטה למעלה.

• הַסְכֵּת־נא, אברהם’קה, ושמע – הוסיף פיטרא לדבר מתוך דמעות. – אל־נא יפּול עליך רוחך, אברהם’קה. עוד חַי אלהיכם בשמים. אלהיכם מַתִּיר אֲסוּרִים הוא, אלהיכם אב הרחמים והסליחות הוא.. לילה טוב, אברהם’קה, לילה טוב, אסתר. עוד יבוא יום גְאֻלַתכם.

ירדו דברי התנחומים לתוך הבור והִצִיתוּ בתוך הנשמות שִביבֵי תקוה.

לילה, לילה, עם חצות, היה בא אליהם פּיטרא לְנַחֲמָם, להכניס קַוֵי אורה לתוך האֹפל של הבּור.

• חַכּוּ, חכּוּ, קַווּ, קווּ; תבוא שְעַת גאֻלתכם. בוא תבוא! – היה מדבּר אליהם ברחמים.

אברהם ואסתר לא הִתְיָאָשוּ. הם התפללו לאלהים.

בין כה וכה עברו שבעת הימים, ובלילה של היום השמיני ירד שוב לתוך הבור הקול הגס וְהֶחָצוּף. שוּב כָּבוּ המאורות, שקעה שמש הַתִּקְווֹת. צָעִיף שחור עטף את הימים ואת הלילות, ומתחת לצעיף התרוצצו בַלְהות־יום, זַלְעֲפוֹת⁶² רעב וצלמי היֵאוּש. ובאחד הלילות – ומי יודע? אולי אֵרַע מעשה זה בְּאַחַד הימים – גָוַע הָעוֹלָל, בֶּן־השנה. זָלגו עיניו של האב דמעות. היתה האם מִתְיַפַּחַת, מְתוֹפֶפֶת בידיה על ראשה, צוַחַת ואומרת: וַי לי, וַי לי, בני, מחמדי, מי יבִיאֲךָ לקבר ישראל? אולם אצבעותיו של אברהם התחילו מנקרות ומחטטות כל היום וכל הלילה בתוֹך מַעֲבֵה האדמה. יום ולילה היו האצבעות מנקרות והולכות, עד שֶנַעֲשָׂה חור גדול בתוך כּתֶל הבור. הלך החור וגָדַל עד שֶנֶעֶשְׂתָה נִקְרָה⁶³. הנקרה גדלה והלכה עד שֶנַעֲשָׂה כוּך⁶⁴. הכניסוּ את הגוּף הקטן לתוך הַכּוּך, סתמו אותו בעפר, כדת משה וישראל.

“פּה נִקְבַּר גוּפוֹ שֶל יְהוּדִי קָטָן. תְּהֵא נִשְמָתוֹ צְרוּרָה בִצְרוֹר הַחַיים”.

פרק ז. שִׂמְחָה וְאֵבֶל.    🔗

לֵיל יום שני. בלילה ההוּא עמד פֵּיטרא על המשמר על־יד בּור הַכֶּלֶא. כאשר הִגִיעָה חצות הלילה, הוריד פיטרא, כדרכו, בְּחֶבֶל, פת לחם ובקבוק מים. בקול שמחה, שלא כדרכו, בֵּרך הפעם את אברהם ואשתו.

• שלום לך, אברהם’קה – קרא פיטרא בגיל. – שלום לך, אסתר, ולְיַלְדֵיכֶם שלום. דעו־נא אהובי ומְיֻדָעַי: לבי חוב עליכם טובות. טובות הוא חושב. מצאתי תַחְבּוּלָה להושיעכם. התפלל־נא, אברהם’קה, לאלהיכם, התפּלל־נא, כי לא תוּפַר עצתי. קַווּ־נא. קַווּ־נא, אנשים ישרים.

• הַאֻמְנָם? – לָחֲשוּ הקולות בתוך הבור – האמנם בָּאה תשועתנו? – שאלו השבוים ולבם פָּג.

• אמת, נכון הדבר, אברהם’קה. אמת, אברהם’קה, – השיב פיטרא בקול מְעוֹדֵד את הלב, – אָכֵן, הגיעה שְעַת גְאֻלַתְכֶם.

• הַאֻמְנָם? – חזרו ושאלו השבוים מתוך דְאָגָה מערָבָה בתקוה.

• חַיֶיךָ, אברהם’קה. נשבעתי לך – השיב פיטרא – לא רחוקה היא תשועת אלהים, לא רחוקה, אברהם’קה.

בתוך הבור שָׂררה דוּמִיָה. השבוים כבשו את נשימותיהם והקשיבו לדבריו של פיטרא בִּלְבָבוֹת דופקים מתִּקְוָה.

ופיטרא הוסיף לדבר:

• שמע־נא, אברהם’קה, את אשר אני מדבר אליך. הנה הבאתי לך בקבוק מָלֵא יין־שרוף, חוץ מבקבוק המים. הנה אני מוריד אותו למטה. בַּחֶבֶל אני מורידו. קָחֵהו, אברהם’קה, הַצְפִּינֵהוּ וִיהֵא מֻנָח עד היום השלישי, כשיגיע תּוֹרוֹ של לוקַש הרשע לעמוד על המשמר. בלילה ההוא תַעֲלֶה, אברהם’קה, את בקבוק היין־השָׂרוּף למעלה, בִּמְקוֹם הבקבוק הָרֵיק. ישתה לוקש, ישתה שכור. תפול תַּרְדֵמָה על לוקש, תרדמה עֲמֻקָה. אחרי־כן, הַאֲמֶן־בי, אברהם’קה, אבוא אני ואסיר את הכּסוּי מעל הבור וְאַעֲלֶה אתכם בחבל.

• האמנם? האמנם, פיטרא מַצִילֵנוּ? שאלו השבוים, וְלִבּוֹתֵיהֶם חרדו מפחד ומתקוה.

• הסו! –קרא פיטרא – הנה הגיעה חצות הלילה; פקידו של ה“שררה” הולך וְקָרֵב.

• דבֶּר־נא, פיטרא הטוב, דבר־נא, פודה וּמַצִיל! – התחַננו השבוים.

אולם לאָזנם כבָר הגיע קול נְקִישַת הכּסוּי, שֶהוּגַף על פי הבור.

לֵיל הַמָחֳרָת היה ליל חשֶׁך ואפֵלה. זִרְמֵי גשָמים ירדו בזַעַף. השמים פָּתחו את צִנוֹרוֹתֵיהֶם והמטירו על הארץ עד בְּלִי דָי, כּאִלוּ אמרו להביא עליה כְלָיָה. והאדמה רָוְתָה, שתתה את המים כּשִכּוֹרָה.

אף לוקש שתה בלילה ההוא לשָכְרָה מתוך בקבוק היין־הַשָׂרוּף, אשר בא לו בדרךְ נֵס. הוא גִמֵא את הבקבוק עד תֻּמוֹ, כי חָס גם על הטִפּוֹת האחרונות, שלא תֵלַכְנָה לאִבּוּד.

המַשקֶה הֶחָרִיף שִׂמַח את לבו של לוקש. וְכֵיוָן שֶנִתְבַּדְחָה עליו דעתו, נַעֲשָׂה נוֹחַ לַבְּרִיוֹת. אהב לוקש ברגע זה את כל בני האדם וְשִתֵּף אותם בשמחתו. הוא שתה כוס אחרי כוס וְהֶעֱנִיק מִבִּרְכוֹתָיו לכל האנשים הטובים והישרים שבעולם.

• לחַיִים!… לחַיִים, אנשים טובים וישרים, לחַ־יִי־ם! – שְתוּ! – אָנָא שְ־תוּ! – התחנן לוקש אל כל האנשים הטובים והישרים והוריק לפי שעה את הכוס לתוך גרונו– לח־יי־ם! – וגם אתה, מושקה, לח־יי־ם! – י־הו־די א־רו־ר– לחיים! ש־ת־ה, יהו־די א־רו־ר! קרא לוקש בקול וְאִיֵם בְּאֶגְרופו על היהודי, שהיה מוּטָל בתוך הבור תחת הַכִּסוּי הַמוּגָף לח־יי־ם! – ל־חיים! ש־תה, יהודי א־רו־ר, כי כן צִ־וִי־תי!– קרא לוקש.

הוציא את הַמַפְתְּחוֹת מתוך כיסו וְאִיֵם בהם על היהודי.

אחרי־כן התחיל לוקש מְרַקֵד מטוּב־לב על־גַבֵּי הַמִכְסֶה. אך מֹחוֹ הַחַלָש לא יכֹל לָשֵׂאת את השמחה הגדולה. הוא התחיל מִתְנוֹעֵעַ, מתנודד, מסתובב לכל עֲבָרִים. והנה בא מלאך־השֵנה וסגר את עיניו של לוקש. דָבְקוּ אַשְמוּרוֹת עיניו של לוקש השומר וַיֵרָדֵם.

ובשעה זו פסע לו לאטו בן־אדם מתוך נשימה כבושה. הוא נגש עד הבור, הקשיב את נַחֲרָתוֹ של לוקש, וַתְּהִי באזניו כזמר. הגשמים מְקַשְקְשִים, הרוחות מְיַבְּבוֹת, ולב האיש ההולך דופק בלי הרף. הנה לַבַּת אש מְהַבְהָבֶת. האם זו היא הַלַבָּה של הַפַּנָס או הבריק הברק? – והנה נשמע קִשְקוּש. ההַרְעִים הרעם או זה הוא קול פסיעותיו של המשגיח?

ופתאם באה חַשְׁרַת עֲנָנִים והִשְחִירָה את פני העולם. אין זיק של אור. דממה אֲיֻמָה. גָוַע כל הַיְקוּם. רק נַחֲרָתוֹ של לוקש מפריעה את הדממה. אכן רגע זה נועד מן השמים. בן־האדם (הוא פיטרא מְיֻדָעֵנוּ) עמד רגע, כהרף עין. פתאם הרגיש בַּמַפְתְּחוֹת, שהיו מוּטָלִים על־ידו של לוקש. הֶאָח! – קרא בו לבו מֵחֶדְוָה, אך מן השפה ולחוץ לא הוציא אף הֶגֶה.

פיטרא הֵרִים את הַכִּסוּי, הוריד את החבל וְהֶעֱלָה בו בזה אחר זה את אסתר, את אברהם’קה ואת התינוקת…

ותאם – אהה! – נשמע כעין רִשְרוּש קל… הַהִתעוֹרר לוקש הרשע?… או אולי קול נַחֲרָתוֹ הוא!… ואולי קול פסיעותיו של המַשגיח!… אֲהָהּ, אלהים אַדִירִים, אָבָדְנוּ!… חוּס־נא, אב הרחמים,הצילנו־נא!

פיטרא תָפַס בְּחִפָּזוֹן את אסתר וְהֶעֱמִיסָהּ עַל שִכְמוֹ. אברהם נטל את התינוקת בזרועותיו וכך נָסוּ על נַפשם. אסתר, נְשׂוּאָה בזרועותיו של פיטרא, לא עצרה כֹחַ וַתִּתְעַלָף…

הם רצים, רצים. והנה גָדֵר. והנה שחת. והנה מַהֲמרֶת⁶⁵ והנה בִקְעָה. והנה גַבְנוּן. והנה נחל צר. והנה גִזְעֵי אַלוֹנִים…

הם עוברים מתוך קְפִיצָה את הנחל, מטפּסים על הַגַבְנוּן, יורדים לתוך הַבִּקְעָה, טָסִים מֵעַל לָאַלוֹנִים…

אך הנה הגיעה לאזנם נַחֲרַת סוסים. שִמְחַת־גְאֻלה באה ללבם, כּאִלוּ שמעו אזניהם בת־קול מן השמים הַמְבַשֶׂרֶת ישועה.

אברהם, אסתר והתינוקת יושבים בָּעֲגָלָה. פיטרא אוֹחֵז בְּמוֹשְׁכוֹת הסוסים. נִשָׂאִים בִּמְהִירוּת הַבָּזָק. נשמע רשְרוּש. רודפים אחריהם? – הַהִדְבִּיקוּ אותם? – לא! לא! שבַח וְהוֹדָיָה לְבוֹרֵא עולם!

אולם פתאם חָשה אסתר צָרֶבֶת קָשָה בתוך הלב. דבר־מה אָיֹם ונורא, אשר אין לו דמוּת ושם, סָטַר עַל הַמֹחַ וְחָדַר⁶⁶ לתוך הנשמה.

מתוך מְצוּלוֹת הלילה הֵגִיחַ אותו הדָבָר הָאָיֹם, מתוך הסערה והזוָעָה שָאַג אותו הדבר הנורא, מתוך הָרְעָמִים התגלגל קול־הָעֲנוֹת של אותו הדבר המחריד. בו ברגע שֶהִרְעִים הרעם וְהִבְרִיק הברק, שֶפִּלֵס לו נָתִיב כעין פַּס של אש בְּמַעֲבֵה הַחֲשֵכָה, נִרְאָה לעיני האֵם כְּעֵין דְמוּת של תינוק, של משה’לי, של משה’לי, שנִשְׁכַּח מן הלב בְּרִגְעֵי הבֶּהָלָה וְנִשְקַע בתוך הבור בַּשִבְיָה.

• הוי! – פָּרצה מתוך לבה של אסתר יבָבָה⁶⁷ עֲמֻקָה קורַעַת שמים.

• רָצה, עָפה העגלה. היא נִשֵׂאת כְּעַל כנפים ומתוך החשכה נוצצות שתי עינים של תינוק, של משה’לי, הרודפות אחרי הנוסעים… פרושׂות, פרושׂות כפיו של משה’לי לקראת הנוסעים והן מתחננות: קָחוּנִי־נא גם אותי עמכם… למה עזבתם אותי?…למה?…

• לאורו של הברק מַלְבִּינִים בָּתִים, שׂדות, נָהָר, טַחֲנָה, העגלה טָסָה. הדרך קופצת כנגדם. הסערה הוֹמָה. ומה קול־הָעֲנוֹת המַגיע לאזנם? – אוי לי, זה הוא קול שַעֲטַת סוסים, הדולקים אחריהם? – ואולי גַזלנים יַדְבִּיקוּ אותם וִירַצְחוּם נָפֶש?

• שֶבַח לֵאלהים! נִצַלְנוּ! – קרא פתאם פֵּיטְרָא. – הנה עָברנוּ את הגבול – לא רחוקה הדרך מלייפציג.

בשעה זו נשמעה זַעֲקַת שֶבֶר גדולה ומרה, שהרעישה את הָאֲוִיר והתגלגלה עד השמים:

• מ־ש־ה־לי ש־ל־י!

נפל פיטרא על צַוָארָם של היהודים, חִבְּקָם וּנְשָקָם ובכה בְכִי רב. – אלהים יַעֲזוֹר – דִבֶּר פיטרא מתוך בכי – יעזור. וגם את מה’לי שלכם ישיב לכם. אני, אני אשמור עליו. אני שב על עִקְבוֹתָי. שלום. שלום! יַעֲזוֹר אלהים. יעזור! הַדִבֵּר נֶעְתַּק מפיו של פיטרא והדמעות חִנְקוּ את גרונו. אולם הוא היה בָּהוּל, בהול מאד. הוא נֶחְפָּז לשוב על עִקְבוֹתָיו ולהגיע קֹדם עֲלוֹת השחר עד כְּפַר –מולדתו, כדי שלא יראהו איש בשובו. האב והאם עמדו שעה מרֻבָּה מַחֲרִישִים, כִּמְטֹרָפִים. גדולה, גדולה הישועה, אשר באה להם, אך גדול ממנו שִבְעָתַיִם השֶבֶר, כי אָבַד להם בנם היחיד, משה’לי, משה’לי מַחמד־עינם. שעה מרֻבָּה עמדו בלי תנועה, פתאם הִתְיַפְּחוּ שניהם בקול אָיֹם ונורא. הם עמדו סמוך לְיִשוּב יהודי… אברהם ואשתו עומדים וּמְתוֹפְפִים בִּידֵיהֶם על ראשם, וְזַעֲקוֹתֵיהֶם לא חָדלו עד שֶעָלה עַמוּד השחר.

פרק ח. הָאִכָּר פֵּיטְרָא מְאַמֵץ אֶת משֶה’לִי לוֹ לְבֵן.    🔗

השמש הֵגִיחָה מבּין מַעֲמַקֵי הַגְבָעות והֶאְדִימָה את פַּאֲתֵי הַשָמַיִם. הֶעָבִים הִתְחַמְקו וְהַשָמַיִם הִטַהֲרוּ, כְּאִלוּ הִתְחָרְטוּ על שֶהִרְעִישוּ את העולם במטר וִּבְזָועוֹת. בתי־החֹמֶר הקטנים העומדים בָּעֹמֶק עוֹדם אֲחוּזֵי־תַרְדֵמָה וּתְפוּשֵׂי־מחשבות. הַתְּרִיסִים מוּגָפִים. הַדְלָתוֹת סגורות.

רוח־בּקֶר קלה בוֹלֶשֶת⁶⁸ ביו עַנְפֵי הָאִילָנוֹת, כִּמְפַיֶסֶת את הָעֲנָפִים, שֶסָבְלוּ כל הלילה מִתִּגְרַת המטר וְהַזְוָעוֹת. רוחות רַכּוֹת, רוחות טובות מְנַשְבוֹת בַּחֲלַל הַבְּרִיאָה, כִּמְפַיְסוֹת את כּל הַיְקוּם, כּלוֹחֲשוֹת על אזנה של הַבְּרִיאָה ואומרות: רָז לנו! רָז לנו! אף ביתו של פיטרא סָגוּר עֲדַיִן על מַסְגֵר, ובעל־הבית יָשֵׁן שְׁנַת מאֻשרים. עוד טרם עלה השחר והוא כבר שב לביתו. איש לא ידע בְּצֵאתו ובשובו. שֶקֶט ודממה מסביב, על מְרוֵמי הגבעות ובכל מְלֹא הָעֵמֶק. ועל־יד הבור שבתוך חֲצַר הַשְׂרָרָה ישֵׁן לוּקַש שְׁנַת תַּרְדֵמָה. דלת אחת סבבה לאט על צִירָהּ, כְּאִלוּ לא הִרְהִיבָה עז בנפשה לְהִפָּתַח כֻּלָהּ. פְּלַג־תְּרִיס של חלון הוּסר ופלגו השני היה עֲדַיִן סתום. נִרְאֶה היה בית־החֹמר הקָטן כִשְׂתוּם־עַיִן אֶחָת. הדלת שנפתח חזרה ונסגרה. נִנְעַר הבית, פקח עין אחת, פתח את פיו, פִּהַק, הִתְיַשֵב בדעתו וְשָב לנמנומו. אור הבֹּקר גבר. עברה שעה קלה. אחת אחרי אחת נפתחו דלתות הבתים. לבושים חֲלוּקֵי־בַד יצאו אכרים לקראת הבֹּקר, עמדו על־פני המגרש, הֵצִיצוּ בְפַאֲתֵי השמים, הִתְגָרְדוּ בְפַדְחוֹתֵיהֶם והתחילו פוסעים איש לקראת חברו. פוגע אִכָּר בְּאִכָּר, מְבָרְכוֹ ב“צפרא טבא”, עומדים השנים זה כנגד זה רגעים, מִתְגָרְדִים בְּפַדְחוֹתֵיהֶם ואחר־כך פוסעים איש לקראת חברו. פוגע אִכָּר בְּאִכָּר, מְבָרְכוֹ ב“צפרא טבא”, עומדים השנים זה כנגד זה רגעים, מִתְגָרְדִים בְּפַדְחוֹתֵיהֶם ואחר־כך פוסעים שְׁנֵיהֶם בִּצְוָת⁶⁹. נִטְפָּל אליהם אכר שלישי, רביעי, חֲבוּרָה שְלֵמָה של אכרים. על הַמִגְרָש הם מִתְכַּנְסִים⁷⁰ ומְשׂוֹחֲחִים. הכל מדברים בבת־אחת ובקול. מִפַּעַם לְפַעַם מַעֲלִים הם את שמו של היהודי אברהם’קה הַמוּטָל בתוך הבור, מְשׂוֹחֲחִים בַּיְבוּל של שָנָה זו ובסוסו של פיטרא שֶמֵת בלילה. גם פיטרא הוא בֵינֵיהֶם. רק לוּקַש איננו פּה.

• אַיֵה לוקש? – שאל אחד מתוך הַכְּנוּפְיָה.

• הֵיכָן הוא לוקש? – שאל שני מתוך תְּמִיָה.

ובשעה זו פָקַח לוקש עַיִן אחת וראה אור גדול סְבִיבָיו. הוא שִפְשֵף בידו את עֵינו השנית העצומה. קָשָה היתה עליו הַיְקִיצָה. חֲרִיפוּתוֹ של היין־הַשָׂרוּף עֲדַיִן היתה תוֹסֶסֶת בתוך אֲבָרָיו וּמְטִילָה לתוכם כְּבֵדוּת. מֵצִיץ לוקש בעינו האחת ורואה את פני העולם, והנה אינם ידועים מִתְּמול שִלְשום.

תָּמַהּ לוקש על עצמו תְּמִיָה גדולה:

איפה הוא מוטל בשעה זו? על־גבי קַרְקַע או על־גַבֵּי גָג? נִכּר הדבר, שקרקע הוא תחתיו, אולם עדַין לא ידוע לו, אם קרקע־בית הוא זה או קרקע־חוץ. לא יָכֹל לוקש לִתְפֹּס במֹחו גם את טיבו של האור מסביב לו: אם אור יום הוא או אור יָרֵחַ וכוכבים. בִּקֵש לְהִתְהַפֵּך על צִדוֹ השני וכמעט שלא צָנַח לתוך חֲלַל הַבּוֹר שֶבְּצִדוֹ וברגע זה סָטַר רַעְיוֹן מְשֻנֶה על מֹחו של לוקש: אֶמֶש! הן אמש קרה לו מִקְרֶה מְשֻנֶה, שלא יָכֹל עֲדַיִן לְתָפְסוֹ במֹחו. אמש! כן. אמש! אולם עכשו הן ראשו חוזר כְגַלְגַל. חוזר. חוזר. אי, היהודי הָאָרוּר! – נִצְנֵץ פתאֹם הִרְהוּר במחו של לוקַש, וּמִיָד קָפַץ ועמד על רגליו, כְּאִלוּ נְשָכוֹ נחש. – הנני וְאֶקְרָעֲךָ כדג!

וּפִתְאֹם ראש לוקש בור פתוח לפניו. לבו נְקָפוֹ בְכֹח, כאִלו נִבָּא לו את אֲסוֹנוֹ. אולם ברגע זה כְבָר לא היה לוקש יחידי. השמועה הִתְפַּשְטָה כבר בין משרתיו של ה“שררה” ובין אכרי הַכְּפָר. הַכֹּל נִקְהֲלוּ ובאו אל הבור הַפָּתוּחַ. ירדו לתוכו מְשָרְתָיו של ה“שררה”, חִפְּשׂוּ את אברהם’קה והעלו בידם – חַה, חַה, יהודי קטן, גוּר־כלב, שֵד פָּעוּט.⁷¹ – – –

כך ראו כֻלם בקול וְצָחֲקוּ בְקוֹלי־קולות. עֲשָׂרות ידים היו מְמַשְמְשוֹת בַּגוף הקטן הזה, עד שֶׁהֱבִיאוּהוּ אל מְנַהֲלוֹ של ה“שררה”.

באותו היום כִּנֵס הפריץ את כל מְקֹרָבָיו ואכריו; יָשְבוּ, כְּמִנְהַג הימים ההם, וְעִיְנוּ בדינו של לוקש הַבּוֹגֵד.

ה“שררה” שאל:

• מה יֵעָשֶׂה לאיש, אשר מָעַל בִּמִשְמַרְתּוֹ והוציא מתוך הבור את היהודי הָאָרור?

• יֵהָרֵג! – נָהֲמוּ קולות רבים פֶּה אחד.

• יֵחָנֵק!

• יַעַרְפוּ אותו ככלב!

• יוּטַל לתוך הבור תחת היהודי!

• לתוך הבור! לתוך הבור! נָהֲמוּ קולות רבים.

לוקש הטל לתוך הבור. הוּגַף עליו הַכִּסוּי.

ובאותו היום התנפל פיטרא על בִּרְכָּיו לרגליו של ה“שררה”, התחנן לפניו ואמר:

• אדוני ומושלי רב־החסד! אני עבדך הַנִכְנָע מַפִּיל לפניך את תְּחִנָתִי. אלהים שבשמים מָנַע מֵאִשְׁתִּי מַרוּסְיָה בנים. זה לי עשרים שנה מֵאָז לקחתי לי אשה, וֵאלֹהִים לא חַנַנִי בֵן, אשר יהיה לי לְתַנְחוּמִים ואשר יהיה רועה צֹאנִי ועובד תַּחְתַּי אחרי מותי את אדוני רב־החסד. לכן שְאֵלָתִי וּבַקָשָתי לפניך: הוֹאֶל־נא, אדוני, לָתֶת־לי במתנה את תִּינוֹקוֹ של אברהם’קה. אני אֲכַלְכְּלֵהוּ וַאֲאַמְצֵהוּ לי לבֵן. תחת כנפי אמונתו של הַמָשִיחַ הקדוש אַכְנִיסֵהוּ וְאַצִיל נפש אחת מן היהודים. והיה כאשר יעמוד על רגליו, וְרָעָה את הבהמה הַדַקָה⁷² שלי, וכאשר יִגְדַל ויעמוד על דַעְתּוֹ, יְהֵא רועה גם את הבמה הַגַסָה⁷³ שלי וִיהֵא לִמְנַהֵל ביתי, וגם את אדוני הַשַׁלִיט יְשָׁרֵת תחתי, כאשר יָבוא יומי וְאֵלֵך בדרך כל הארץ.

הִקְשִׁיב ה“שררה” לדברי בקשתו של פיטרא מתוך בַּת־צחוק. נִעְנַע בראשו לסִמן של הַסְכָּמָה. עיניו של פיטרא כמעט שֶזָלְגוּ דְמָעוֹת מִשִּׂמְחָה.

ובאותו היום עם שקיעת הַחַמָה התהלך פיטרא על־פני הַמִגְרָש בְּצָהֳלָה, ובעל־חי קטן היה מִתְרוֹצֵץ תחת כנפי אַדֶרֶת־הכבשים שלו. את משה’לי נָשָׂא פיטרא בְחֵיקוֹ. הוא היה מְחַבֵּק וּמְלַפֵּף את התינוק, שהיה רועד מפני צִנַת הַסְתָו.

קַרְנֵי השמש הַשוֹקַעַת היו מְפַזְזוֹת חילפות על הָאַדֶרֶת ועל פניו של התינוק. בנחת שכב לו משה’לי הקטן, מְכֻנָס כֻּלוֹ בתוך האדרת, והוא מתסכל בעינים שְקֵטוֹת לתוך חֲלָלוֹ של העולם.

לְאַחַר שעה קלה הוּבָא תינוק יהודי לביתו של נָכְרִי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

פרק ט. צַעַר בַּעֲלֵי חַיִים    🔗

• אֲפַנַסְיָה, שׁוּר, הנה בידי אַנְקוֹר⁷⁴ קטן, שֶלָכַדְתִּי על הַסֶלַע!

כך קרא בשמחה אַנְטוֹשה, ילד כְּבֶן עשר, בעל שַׂעֲרות־פִּשְׁתָּן פְּרוּעוֹת, כשהוא מְדַדֶה⁷⁵ על רגלו ומושיט את האנקור לַחֲבֵרוּ אֲפַנַסְיָה, שֶיָשַב יחידי על המגרש על־יד הכבָשוֹת הרועות.

אפנסיה נתן עיניו הַתְּמֵהות בחברו אַנְטוֹשה.

אנטושה לָחַץ את האנקור בידו, הִכְנִיס את חַרְטֻמוֹ בין אצבעותיו וֶהֱנִידוֹ לִצְדָדִין. האנקור צפצף בקול יְלֵל כמבקש על נפשו.

• אַנְטוֹשָה, הַנַח, יָעוּף־לו האנקור. אָנָא, ראה, הוא בוכה!

התחנן אפנסיה ופניו הִתְעַוְתוּ מתוך מכאובי רחמים, כְּשֶׁמַבָּטוֹ שוהה על הצפור השבויה.

אולם אַנְטוֹשָה רַע־הלב אינו שומע בקולו של אפנסיה. הוא גורם עִנוּיִים קשים לַשְבוּיָה שֶׁבְּיָדוֹ, כאִלוּ מִתְנַקֵם הוא בה על חֵטְא שֶחָטְאָה לו. גופו הקטן של אפנסיה התחיל מְפַרְכֵּס ורועד מֵהִתְמַרְמְרוּת, כי נגע עד לבו גורלה של בְּרִיָה זו.

• הַנַח לו, אנטושה, בבקשה. הנח!… קרא אפנסיה מתוך הִתְרַגְשוּת, ידיו נמשכו מתוך רֶטֶט אל הצפור הקטנה ובעיניו נוֹצְצוּ דְמָעוֹת.

בין כֹּה וָכֹה וכְנוּפְיָה של תינוקות, חַבְרֵיהֶם של אפנסיה ואנטושה, שָׁבָה מִשׁוּט בַּגְבָעוֹת וּבָעֲמָקִים ועפו בקולות־צָהֳלָה אל מְקוֹם המעשה. ראו התינוקות את השבויה וַאֲפָפוּהָ⁷⁶. הם טלטלו אותה מִיָד לְיָד, משמשו בה, מֵרְטוּ נוצות כנפיה. מתוך צער השמיע אפנסיה קול בֶּכִי.

צחוֹק פָּרוע פָּרַץ מתוך הכנופיה. אפנסיה עמד ובָכָה וחבריו עמדו ושחקו עליו. הם קִצְצוּ כָנָף אחת מִכַּנְפֵי הצפור וְהִנִיחוּהָ על הקרקע. הצפור זָחֲלָה לְאִטָה מתוך מכאובים קשים והילדים הִתְעַנְגוּ על המחזה. אפנסיה פָּרַש מהם הַצִדָה. הוא הקשיב מֵאֲחוֹרָיו הִתְלַחֲשוּתָם של חבריו. בָּרִי היה לו, כי מִתְלַחֲשִים בו. הם הֵצִיצוּ איש בפניו של חברו, לחשו זה באזנו של חברו ושלחו מֶבָּטֵי לעג באפנסיה. פעמים רבות הרגיש, כי בשעה שהוא פוֹרֵש מהם, הם מתלחשים בו. על מה הם מתלחשים? מה מצאו בו? – כלום קִטֵעַ הוא או גִדֵם או גִבֵּן? – או כלום גָנַב מהם כִּבְשָׂה? – ולמה הם מְרַמְזִים עליו בְּאֶצְבְּעוֹתֵיהֶם, כאלו עשו קִנוּנְיָה ביניהם לעשות עמו רעה? מה פִּשְעוֹ ומה חַטָאתוֹ? כלום עשה למי־שהוא רעה? – הן הוא רק חָס על הצפור, לא יכֹל לראות בְּצַעֲרָהּ, ולמה זה כָעֲסוּ עליו חבריו?

הנה עמד אחד מהם וְיָרָה בו גִיר־אָבֶן. בשל מָה? – – – היום, היום יָסִיחַ את הדבר לאביו. את הכל יסיח לאביו. הוא, אמנם, כמה פעמים גָמַר בלבו לְסַפֵּר לאביו, כי חבריו עוֹיְנִים אותו ולועגים לו וגם מַכִּים אותו. אולם לִבּוֹ לא נְתָנוֹ לְצַעֵר את אביו ולא גָלָה עד היום את אָזְנוֹ. אולם היום… היום… היום יְגַלֶה לו הכל, הכל…

כך הָגָה בלבו מתוך יִסוּרים הילד אפנסיה, מי שהיה משה’לי, יַלְדוֹ של היהודי אברהם. משה’לי זה, שֶהֶעֱלוּ אותו מתוך הבור, חי הוא עַכְשָו לפנינו בִדְמוּת אפנסיה, ילד אכרים, לָבוּש כְּתֹנֶת בַּד, תַּרְמִיל־רועים קטן על צַוָארוֹ והוא שומר את צֹאנוֹ של פֵּיטְרָא. לא יָדַע משה’לי כלום מכל הַנַעֲשָׂה עמו קֹדם שֶיָצָא מתוך הבור. פיטרא היה לו לאביו, ומַרוּסְיָה, אשתו של פיטרא, לְאִמוֹ.

בָּדָד ומַשְמִים יושב עכשו אפנסיה, כֻּלוֹ נָתוּן לְהִרְהוּרֵי עֶצֶב הַמְעַנִים אותו. בָּרִי לו, שֶחֲבֵרָיו שונאים אותו. הכל נוֹטְרִים לו אֵיבָה: אַנְטוֹשָה, וַנְיָה, קוֹלְיָה, מַקְסִים. אולם אין הוא יודע, מדוע יִשְׂנְאו אותו. אמנם גם הוא אינו אוהב את אנטושה, כְּשֶנַעַר זה קוצֵץ כַנְפֵי אַנְקוֹרים קוֹטֵל⁷⁷ זבובים, או הורג חִפּוּשִׁיוֹת וַחֲסִילִים.

כִּבְשָׂה קטנה נִגְשָה וְרָבְצָה לרגלי אפנסיה. פָּשְטָה לקראתו את רגליה הקדומות וְהֵצִיצָה לתוך עיניו ברחמים, כאומרת: לִבִּי, לבי עליך, ילד חביב.

כך רבצו זו לעֻמת זו שתי בְרִיוֹת רַכּוֹת, מְצִיצוֹת זו בעיני זו ברחמים גדולים. הִשְתַּרְבְּבוּ זרועותיו של אפנסיה וְלָפְתוּ⁷⁸ את הבריה הָרַחֲמָנִיָה. ומתוך חִבּוּק פָּרְחוּ הרהוריו הַמַעֲצִיבִים. הוא שָרַק שְרִיקָה מְמֻשָכָה של חֶדְוָה בַחֲלִיל־הרועים שלו, וברגע זה חָזַר מִמַחְשַבְתּוֹ וְגָמַר, שלא לְהָסִיחַ כלום לאביו ולאמו, כְּדֵי שֶלֹא לְצַעֵר אותם.

אפנסיה עָלָה על הגבעה. הַצַעַר הַמֵעִיק חָלָף. הוא חָש את עצמו קַל כַּצְבִי. רגליו התחילו מְרַקְדוֹת מֵאֲלֵיהֶן, וכל עצמותיו היו מְזַמְרוֹת. נִגוּן נָאֶה וְעָצַב נפל לתוך פּיו. הוא לא שמע את הנִגון מִפִּי איש, ובכל־זאת היה קרוב אל לבו. זה הוא נִגון, שהיה שגוּר בפי אביו ואביו־זְקֵנוֹ. נגון זה שָרוּ אותו כַמָה וכמה דורות מישראל בְּשַבָּתוֹת ויָמים טובים – והילד לא ידע. ראשו היה כְגַלְגַל חוֹזֵר והשִירָה לא פָסְקָה מפיו. מתוך עֲיֵפוּת צָנַח על הקרקע. אף כְבָשָׂיו כְּאִלוּ לָמְדוּ ממעשיו. הם דָהֲרוּ כְאֵילִים וְגִפְּפוּ זה את זה. הם היו מִסְתּוֹבְבִים וּמִתְכַּפְּשִים⁷⁹ בעשב וּמִסְתַבְּכִים זה בזה.

הַחַמָה עמדה סמוך לִשְקִיעָה. קַרְנוֹת העולם בְּפַאֲתֵי־המזרח לָהֲטוּ. כנופית הילדים יָרדה במַעְגָל עם הצאן מתוך שיר. אולם אפנסיה לא נִלְוָה אליהם היום. בָּדָד וּמַשְמִים יָשַב בִּשְעַת בין השמשות על ראש הגבעה. עיניו הַנוּגוֹת, עִתִּים כחֻלות, וְעִתִּים אֲפוּרות, היו תלויות בקרניה של השמש הַגוָֹעַת. רק לרגעים היו מְלַפְּפוֹת את הילדים היורדים בשיר. נִבָּא לו מַזָלוֹ: זָרִים הם לו כֻלם, זָרָה לו שמחתם, זרה לו מַנְגִינָתָם. בדד וּמַשְמִים ישב בתןך עֲדַת צאנו, עד שֶגָוַע היום, והנִגון הֶעָצוּב עוֹדֶנוּ בפיו.

פרק י. הַהֵלֶךְ רַבִּי חַיִים.    🔗

היה יום־קַיִץ לוהט. ברחובו של הכפר דמפובקה, על־יד הַחֹרְשָה, פסע לו לְאִטוֹ הֵלֶך עני, נִשְעָן על מקלו, ותרמילו על שכמו. הַהֵלֶך הזה היה יהודי ושמו רבי חַיִים. הוא נָשַם נשימות כבדות ומקֻטָעוֹת, כי היה, כנראה, עָיֵף מאד. עיניו היו מְשׁוֹטְטוֹת לכל עבר, ופניו הִבִּיעוּ תְהִיָה קַלָה הבאה מתוך תּוֹחֶלֶת נִכְזָבָה, כאִלו קִוָה וְצִפָּה ההלך לְדָבָר, והדבר לא בא.

בְּדֵעָה קָרָה ומיֻשבת, כִּמְנֻסֶה וְרָגִיל, פסע ההלך עָקֵב בצד אֲגוּדָל ופניו מזהירים מתוך שַלְוַת נפש. דומה כְאִלוּ מְהַרְהֵר האיש:

“רָגיל אני בכך, רגיל. כְּבָר פָּסַעְתִּי בִימֵי חַיֵי הֶבְלִי אֲרֻכּוֹת וּקְצָרוֹת. רגלַי דָרְכוּ בעיר וּבִכְּפָר, בשדה וּבַיָעַר. רבים הם האנשים הטובים. בכל מקום ישנם. רק לַנוּחַ מעט תחת קוֹרַת בית, רק לנוח מְעָט”.

הַהֵלֶך עמד לרגעים, הֵעִיף את מבטו לִצְדָדִים כִּמְחַפֵּשׂ, הֵישִיר את קומתו, שהיתה כפופה תחת נֵטֶל מַשָׂאוֹ, חזר וּכְפָפָהּ, אך התרמיל לא זָז מִשִכְמו, כמחֻבּר בְמַסְמְרוֹת נטועים. בעל התרמיל לא חָש, כנראה, כלל בכֹבד הַמַשָׂא, כאלו הִסִיחַ דַעְתּוֹ ממנו.

זה ארבעים שנה ויותר הוא נָע וְנָד מֵעִיר לעיר וּמִכְּפָר לִכְפָר. במקום שֶיַעֲרִיב עליו השמש לא יִזְרַח עליו ובמקום שֶיִזְרַח עליו לא יַעֲרִיב. כך קִבֵּל על עצמו: להיות נע־ונד בעולם חֲמִשִים שנה שְלֵמוֹת, לְעַנוֹת את גופו וּלְשַבֵּר את הַיֵצֶר הָרָע השולט באדם וּמַשִיא אותו לעשות מעשים רעים.

כל היום הוא מְכַתֵּת את רגליו בדרך, ורק לשעה קַלָה הוא יושב לִסְעֹד סְעֻדָתוֹ: פַּת במלח. אפילו את תְּפִלָתוֹ הוא מתפלל תחת כִּפַּת השמים: על־פני גִבְעָה, בַּחֹרְשָה או בְתוֹך יער עָבוֹת. יָשֵן הוא על־פי רֹב בחוץ ושׂם לִמְרַאֲשוֹתָיו מאבני השדה. גם אם יקרה מִקְרֵהוּ ללון תחת קורת ביתו של יהודי והִצִיעוּ לו מִטה, ושׂם ההלך בַּלָאט אבן תחת הַכָּר; בבֹקר השכם, עד שיעלה הַשַחַר, הוא מִתְחַמֵק, יוצא את הבית והולך לו לדרכו.

רבים היו ביָמִים ההם היהודים, שֶמָאֲסוּ בְאֹהֶל שַאֲנָן ובחיי־נַחַת, עזבו את ביתם, את מנוחתם, את הוֹרֵיהֶם וּקְרוֹבֵיהֶם, וַאֲפִילוּ את בניהם ובנותיהם, קִבְּלוּ על עצמם חוֹבַת “גָלוּת” ויצאו לדרך לְסַכֵּן את נפשם, לְפָרֵךְ את גופם, לסבול כל פגעי בני־אדם, לעבוד את אלהים ביער, בכפָר, בשדה, בְּרָעָב, בְּצָמָא, בין זָרִים וחיות־היער, בְּחַרְבוֹנֵי קַיִץ וּבְסוּפוֹת־חֹרֶף.

ההֵלך חָזַר ועמד וְהֵעִיף את עיניו לצדדים. הנה חֹרְשָה, והנה מִגְרָש רְחב־ידים, והנה שְׂפַת הנחל. הוא הִתְבּוֹנֵן אל כל המַחזות האלה. מתי ראה את כל אֵלֶה? בָּרִי היה לו, כי אמנם ראה אותם בימים שֶעָבְרוּ.

הוא הטה את אזנו והקשיב להֶמְיַת הזרם של מֵי הנחל. מה קְרוֹבָה ללבו הֶמְיָה זו, שֶכָּמוֹהָ הקשיבה אזנו ביום מן היָמים. והנה בית־משקה של היהודי… מה שמו? מה?… הן… ההלך קָמַט את מצחו, שָקַע בְּהִרְהוּרָיו, כְּחוֹתֵר לִדְלוֹת מתוך מֹחו זִכְרון ימים נִשְכָּחִים. אב־ר־הם – התעורר ההלך. השם הנשכח צף ועלה במֹחו. אָכֵן עינו לא הִטְעָתוֹ. לפני עֶשֶׂר שנים או יותר היה הדבר, הוא עבר אז בַּמָקוֹם הזה: הנה הגבעה, והנה המגרש רְחַב־הידים, הנה הנחל, והנה החֹרְשָה, והנה בית־הַמַשְקֶה. בַּבַּיִת הזה דָר יהודי, ושמו רבי אברהם, עם אשתו אסתר. רבי אברהם זה היה מֻפְלָג בתורה, מַכְנִיס־אוֹרְחִים וְאָהוּב־לבריות.

הַהֵלֶך הֵחִיש את פסיעותיו לקרַאת בית־המשקה. אך כשנגש סָפַק את כַּפָּיו מתוך תְּהִיָה וצער. “שָמֵם המקום הזה. סגור הבית על מַסְגֵר. בֵּית־יהודי יחיד ומיֻחָד עמד פה בתוך הַכְּפָר, בודד על־פני שֶטַח של עֲשָׂרוֹת פַּרְסָאוֹת, וגם הבית הזה נֶהֱרָס. ודאי נתחַיב רבי אברהם חובת גֵרוש”.

כך הגה ההלך בלבו וגנח גניחה עֲמֻקָה. הוא עמד רגעים דומם, תָּלָה עיניו למָרום ונשתקע בזכרונות נוגים. כמה בָתי יהודים נֶהרסו. בימי חֶלְדוֹ בערים ובכפָרים! הנה בית־יהודי שָׁלֵו וְשַלְאֲנָן. אוֹר וחֹם. קול תוקה אינו פוֹסק מתוכו. דומה הוא לְפַנַס־אוֹר בַּעֲרָבָה… הוא פתוח לרוָחה לאוֹרחים, לעוברים ושבים… מַה טוֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב!… והנה שָמֵם הבית. הדלת סגורה על מַסְגֵר… מי יודע, אולי חַס־וְשָלוֹם הוטל בעל־הבית לתוך בורו הָאָפֵל של “שררה”?

עד שעמד ההלך שקוע בְהִרְהוּרָיו, פָּגְעָה בו פתאם אבן. אַנְטוֹשָה היה הזורק, וּפֵידְקָה חברו קִפֵּל בשעה זו את כָּנַף אַדַרְתּוֹ, עשה אותה כְּמִין אֹזֶן והיה מְנַפְנְפָהּ לקראת הַהֵלֶך. וּטְרָחִים פתח בזמר:

• “ז’ידקא, ז’ידקא, דע טוואי דאם?” (“יהודוני, יהודוני, ביתך איהו?”)

וכנופיה של קטנים ענתה:

• “נא דאראזשע” (“בדרך”).

אחרי האבן הראשונה נִזְרְקָה הַשֵנִית ואחריה השלישית. לא נִתְקָרְרָה דַעְתָּם של בני הַכְּנוּפְיָה, עד שֶעָמְדוּ וְשִסוּ בַיהודי את הכלבים. הכלבים נובחים ומתנפלים על היהודי, האבנים נופלות וּפוֹגעוֹת בו כִמְעָט. הַהֵלך עבר ביניהם מִתּוֹך פְּסִיעוֹת מְדוּדוֹת, עיניו מְשוֹטְטוֹת לִצְדָדִים ועל פניו תשכֹּן שַלְוַת־נפש. והנה פָרַץ אל תוך הכנופיה אחד מהילדים, שיָשב לו כל אותה שעה בודד לנפשו על־יד כִּבְשׂוֹתָיו, עמד והתחנן לפני המתנפלים מתוך בְּכִי עָצוּר:

• חִדְלוּ ממנו! הַנִיחוּ! חדלו ממנו! אַנְטוֹן, פֵידְקָה, טְרָחִים, חדלו ממנו! הוא זָקֵן וְחוֹלֶה! – חדלו ממנו!

הילד המתחנן היה אפנסיה. בני הכנופיה לא שׂמוּ לב לדבריו ולא פָסְקוּ מִזרוֹק את אבניהם וּמִשַסוֹת את הכלבים, עד אשר נֶעְלַם הַהֵלך מעיניהם.

התחילו אז הילדים מתלחשים ביניהם, קורצים בעיניהם וּמְרַמְזִים על אפנסיה. כשנגש אפנסיה אליהם, דְחָפוֹ פידקה ביָדוֹ ואנטון סָטַר לו בְמַגְלֵבוֹ על רַגְלוֹ. פָּרַץ אפנסיה בִּבְכִי וקרא:

• אנטון, בֶּן־בְּלִיַעַל אָתָּה!

• ואתה ז’יד! – קרא אנטון בִּצְחוֹק־בּוּז.

• ז’יד,ז’יד! – ענו כל בני הכנופיה בקול, וצחוקם היה מתגלגל והולך.

ביום זה יָרד אפנסיה עם כְּבָשָׂיו מעל הגבעה בשעה מֻקְדֶמֶת ושב לביתו יְחִידִי עם הצאן.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

פרק יא. הַחֲלוֹמוֹת.    🔗

על־גבי האצטבא לְיַד בֵּית־אביו, פיטרא, ישב אפסניה סָר וְזָעֵף. צַעַר עָמֹק, לא ידע שַחֲרוֹ, עִנָה את לבו, ובעיניו נִקְווּ דְמָעוֹת. על־יָדוֹ מֻנַחַת פְּרֻסַת לחם, אך הוא אינו נוגע בה, אינו מביט אליה. האֵם עומדת על־ידו וּמְזָרְזַתּוּ לאכול, אך אפנסיה אינו מרים ראשו.

• הֲרֵי לחם וַהֲרֵי בָצָל, אכול, בני, הן מן הַבֹּקֶר לא טָעַמְתָּ מאומה! – מִתְחַנֶנֶת האם. ואולם הוא מַחֲרִיש וְגוֹנֵחַ.

• חָש אתה בראשך, בני? – שואלת האם וּמַנִיחָה את כף־ידה על מצחו הַקַר של הנער.

ראשו של אפנסיה כָבוּש בקרקע והדִבֵּר אין בפיו.

לְאַחַר שקיעת הַחַמָה שָב פיטרא לביתו. ישב על־ידו של אפנסיה, הֵצִיץ לתוך עיניו, דִבֶּר רַכּוֹת ושאל:

• הילדים הִכּוּ אותך, בני? גֵרשו אותך מעל הגבעה? פָּגעו בך בְמַגְלֵב? – מה לך אפנסיה בני? גַלֵה־נא, גלה. או אולי גָּזְלוּ ממך את פִּתֶּךָ? או שֶמָא נפלה ביניכם קְטָטָה? גַלֵה־נא, בני, גלה. אולי נִתְקַלְתָּ באבן וְנִפְצַעְתָּ ברגליך? או שֶמָא פגע קוץ בְּאֶצְבָּעֶךָ? – גלה־נא, בני, גלה – ואולי שִסוּ הילדים את כַּלְבֵיהֶם בִּכְבָשָׂיךָ?

---

אפנסיה שתק. אך פתאם הִתְיַפַּחַ, הֵלִיט את ראשו בכנף שִׂמלתה של אמו ורָטַן מתוך בֶּכִי:

• אמי, למה נוֹעֲדוּ עלי כֻלם, אנטון, פידקה וטרָחים רָעֵי־הלב? כֻּלָם שונאים אותי וּמִתְלַחֲשִים בי… ז’יד הם קוראים לי – הרים אפנסיה קול בכי. – האמת הדבר, כי ז’יד אנכי? – הַאֱמֶת הדבר, כי הַזִ’ידִים הם אנשים רעים וְחַטָאִים?

• לא, בני, – השיבה מַרוּסְיָה. – בְּנִי אָתָּה… גם אני, גם אבא, שנינו אוהבים אותך… בני אתה וּבַר־בִּטְנִי… רָעִים הם אנטון, פידקה וטרָחים, ועל־כן הם גורמים לך צער…

אפנסיה הֵצִיץ בפני אמו, בשעה שֶדִבְּרָה את דְבָרֶיהָ, ועיניו מלאו דמעות. דבריה נכנסו לתוך אזניו, אולם לא יָרְדוּ לתוך לבו, לא עוֹדְדוּ את רוחו. רגש החשד התגבר בלב הילד הרך, כשראה את אביו ואמו קורצים עין זה לזה, והעצבות תָּקְפָה את נפשו.

בערב ההוא, קֹדם שעלה על מטתו, עמד אפנסיה שעה מרֻבּה לפני נֵר־התּמיד והתפלל, התפלל; עיניו זָלְגוּ דמעות ושפתיו לָחֲשוּ תפִלה, תפלה בלא מלים, תפלת ילד. לבסוף, אחרי שאמו האיצה בו, עלה בלא חשק על משכבו. עיניו עצומות, אך הוא עֵר. נָדְדָה שְנָתוֹ. שומע את אביו ואמו מדברים בְּלַחש. הכל מתלחשים. וַדַאי בְּשֶלוֹ. הוא אמר לקפֹּץ מעל המטה, לשאל את האב ואם: גם אתם מתלחשים בשֶלי? – אולם לא זז ממקומו. לבו בוכה בקרבו; קשה עליו לְצַעֵר את אביו ואמו. הוא כוֹבֵש את פניו בַּכַּר, מַרְטִיב את הַכַּר בְּדִמעוֹתיו, אולם קולו אינו נשמָע. האב והאם כבר עלו על מטתם. הוא מקשיב את קול נַחֲרָתָם. הוא עֵר. מֹחו הָרַך של הילד מלא הִרְהוּרִים, הַשוֹברים את לבו…

“אבא אינו אבא שלו ואמא אינה אמא שלו. אבא ואמא שלו מֵתו או הלכו בְדרך רחוקה. וַדַאי גם הם ז’ידים. ואבא זה מְצָאָהוּ בשדה או קָנָהוּ בכסף מידי צוֹעֲנִים. הלא הצוענים גונבים ילדים ומוכרים אותם בכסף. הוא שמע הַרְבֵּה ספורי־מעשיות בילדים שנִגְנְבוּ מבית הוֹרֵיהם על־ידי הצוענים. פידקה יודע ספורי־מעשיות רבים כל־כך בילדים אֻמְלָלים כְעֵין אֵלוּ”…

שעה מרֻבּה חוזר גלגל ההרהורים הנוּגים במֹחו של אפנסיה, עד שלבסוף תוֹקפת אותו לֵאוּת כְּבֵדָה ועיניו נֶאֱחָזָוֹת בחֶבלי שֵנָה. אולם כל הלילה שנתוֹ מְטֹרָפֶת. חלומות שונים ומשֻנים צצים ועולים במֹחו מתוך ערבוביה רבה.

הוא רואה בחלומו בן־אדם בא בימים וכְפוף־הקומה תרמיל־נדודים על שכמו, מקלו בידו והוא פוסע… פניו דומים כמעט לפני אותו ההֵלך, שֶעָבַר על־יַד הַחֹרְשָה. עֲדַת כלבים מתנפלת על בן־אדם זה, פניו כל־כך מַקדירים מתוך צער וכאִלו יתחננו אליו: “הצילני־נא, אפנסיה!”…

ופתאם התחיל האיש מְחַבְּקוֹ ומְנַשְקוֹ. “הלא בני אתה, – דבר אליו האיש הזה. – הן נכדי הטוב אתה. אני אֲבִיאֲךָ אל בית אביך ואמך. הן גם אתה יהודי קטן הנך – גנבים גָנְבוּ אותך. צוענים גנבו אותך”…

בשעה זו נָבַח כלב. אפנסיה הֵקִיץ בתוך בהלה. הוא צִפָּה לאור היום, והנה חשֵכה מסביב. הוא מתהפך על צדו השני. חוזר ומתהפך על צדו הראשון. רגעים עוברים, רגעים זוחלים.

מאותו היום הָלַך וְגָבַר בְּלֵב הנער הרַעיון: “אבא זה לא אביו הוא. אמא זו לא אמו היא. אביו ואמו מתוּ או הלכו בדרך רחוקה.”. מה מִשְתּוֹקֵק הוא לראות בעיניו את אביו ואת אמו. בדמיונו הוא רואה את פַּרְצוּפוֹ של אָביו: גם הוא יהודי בא־בשנים וּכְפוּף־קוֹמָה, כמו הַהֵלֶך הזה, ו“פאות” לו כמו להלך הזה. ואולי גם אבא שלו נושא תַרמיל על שכמו – הָגָה בלב דוֹאֵב – כמו ההלך הזה, וכמוהו הוא נע ונד, והנערים מתעללים בו, זורקים בו אבנים ומְשַסִים בו את כַּלְבֵיהֶם… בכל היהודים משסים את הכלבים…

מתוך הרהורים אלה הוא מתמַלא רחמים על אבא שלו, ולבו כואב כל־כך.

פעם אחת שאל את האם:

• האמת הדבר, כי בכל היהודים מְשַסִים הנערים את הכלבים וזורקים בהם אבנים?

האֵם לא הֵשִיבָה לו כלום, רק הֵצִיצָה בפניו הֲצָצָה מְמֻשָכָה. דוֹמה היתה כְמַסְתִּירָה ממנו דְבַר סוד.

אפנסיה נִשְתַּתֵּק ולא הוסיף עוד לשאֹל את אמו שְאֵלוֹת כָּאֵלֶה. הוא פָרַש לגמרי משאר הילדים רועי־הצאן. יחידי, בּרִחוק מקום, היה יושב עם כְּבָשָׂיו. יחיד ובודד הוא בבית, יחיד ובודד בַּחֹרְשָה. תמיד לבו מסור להרהוריו הנוּגים, באביו ובאמו הוא הוגה ביום ובלָילה. לבו עָצֵב, גם עינו עצוּבָה וּמשוֹטֶטֶת בתוך חֲלַל העוֹלם. הוא מסתַּכּל ושואל, הוא שואל את האילנות, את השמש השוקעת, את הַיָרֵחַ העולה, את הרוחות המנַשבוֹת, את מֵי הדניסטר השוטפים לרגלי החרשה, את הַגַלים ההומים, אשר בנוּחם כאִלו יתלחשו עליו, את הכבשים הגוֹעים, הָרוֹבצים לרגליו ומצִיצים בו באהבה ובתחנונים – את כֻּלם הוא שואל לאביו ולאמו: מי הוא וְאֵי מוֹלַדתּוֹ.

בלילה, בלילה, בנפול תַּרדֵמה על אביו ואמו, יש שהוא יורד מעל מטתו, כּוֹרֵעַ לפני נֵר־התמיד, מתפלל, מתחנן ומבקש רחמים על אבא שלו הנע־ונד בעולם. פעם אחת ראה את אבא ואת אמא בחלוֹם. שניהם עמדו על־יַד מטתו כפוּפֵי־ראש וּמַקלוֹתיהם בידיהם, פניהם מעֻנים כל־כך ומתחננים. זרועותיהם פתוחות לרוָחה, וְשִׂפְתֵיהֶם מלחשות:

• בננו, רְחִימֵנוּ, חִפַּשׂנוּךָ בכל העולם, חפּשנוךָ בכל עיר ובכל כפר, ימים רבים ושנים רבות חפשנוך. מיום הֻלדתך חפשנוך, כי גֻנֹב גֻנַבתָּ מיָדֵנוּ. בוֹא־נא, שוּב־נא אלינו, – ולא יתלחשו בך עוד.

• הנני! – קרא אפנסיה, וידיו הִשְתַּרְבְּבוּ בַחֲלַל החדר.

אולם הֶחָלָל ריק. הוא מושיט ושולח את ידיו אל תוך החלל – אין איש. הוא מתעורר, יושב על המטה. עיניו מלאות דמעות, ולבו נשבר. אך הוא מַבְלִיג על כאבו וכובש את דמעותיו, שלא לעורר את אַבּא ואִמא משנתם ושלא לגרום להם צער.

שעה מרֻבּה התהפך במטתו מצד אל צד, עד שקם ועמד ירד מעל המטה, יצא את הבית, ישב על־גבי הָאִצְטַבָּא, ומעיניו פָּרַץ זֶרֶם דמעות. היה לֵיל־יָרֵחַ. אולם הירח הֵפִיץ אור כֵּהֶה וּפָגוּם. עֲנָנִים רָבְצוּ על רקיע־השמים וקרעוהו לִקְרָעים. הנה קֶרע של תּכלת, והנה ככר־שמים עוטה שחורים. לבָנה נוּגָה שָטָה ממקום למקום, נאחזת ונעלמת מרגע לרגע בחשכת העננים. נָעָה וְנָדָה הלבנה בַחֲלַל העולמות, דומה שגם היא יתומה כמוהו והיא תוֹעָה ומְחַפֶּשֶׂת את אָבִיהָ ואִמָהּ, שאבדוּ עליה ביַלדותה.

יגונו וכאב לבו של אפנסיה גדלו מנשוא, ולא יכֹל עוד לעצור בעד זרם הדמעות ובעד קול היבבות, שהיה מִתְגַבֵּר והולך.

פיטרא ומַרוסיה נֵעורו לקול הַיְבָבוֹת ובבהלה מהרו החוצה. אפנסיה נפל על צַוְארֵי פיטרא, בכה ומלמל:

• גַלֵה־נא לי את האמת, גלה־נא – מִי אָני! – מי? מי? מי הוא אבא שלי? ואמא שלי אַיֵה? איה?…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

פרק יב. אֲפַנַסִיָה חוֹלֶה.    🔗

אפנסיה היה כחוֹלֵם. אפנסיה היה כְנִדְהָם. הוא הִשְתַּמֵט מאכילה ומשתיה, ולא היה מדבר עם איש. לִסְתוֹתָיו⁸⁰ שָקְעוּ, עיניו השחורות התעַמְקוּ בְחוֹרֵיהֶן ותוּגָה נסתרת היתה שוֹכֶנֶת תמיד בתוכן. פניו היו כפני אדם, שֶדְאָגָה עמֻקה מְקַנֶנֶת בתוך לבו. כל מי שראה את פניו הקודרים של אפנסיה, היה גוֹנֵחַ ואומר: וַי, וַי, אפנסיה!

רק אותו הַחֵן, שֶנִשְקַף מפניו של אפנסיה ושהיה מְלַוֶה את כל תּנוּעוֹתיו, לא מָש ממנו. אַדְרַבָּה, התוגה הוסיפה לנער לִוְיַת־חֵן, והעצב הנסתר, שמיום ליום היה מתגבר בקרבו ומציץ גם מתוך פרצופו, משך עליו עיני כֹּל. סוד מולדתו, חידה זו, שאפנסיה בקש כל היָמים את פתרונה, היא שעָשְׂתה את הנער לחידה בעיניהם של כל אנשי הַכְּפָר, וביחוד בעיניהם של חֲבֵרָיו, שאפנסיה היה מִתְרַחֵק מהם עכשָו לגמרי ולא היה מדבר עמהם מטוב ועד רָע. הכֹּל אמרו: אין זאת כי חולה הוא אפנסיה. מרה־שחורה תָקְפָה אותו.

ואמנם לבסוף נפל אפנסיה למשכב.

הנער היה מוטל במטה ודלֶקֶת עזה צָרְבָה את גופו. חֶזְיוֹנֵי־בַּלָהות היו מפחידים אותו. כלבים רעים היו מפחידים אותו, רודפים אחריו ונובחים לתוך אזניו. אבנים כּבדות היו יורדות על ראשו. כִּבְשָׂה אחת לבשה פתאֹם עור כלב והתחילה נוֹבַחַת. הֵלֶך עם תַּרמיל על שכמו היה מרמז לו באצבעו ובמקלו. אפנסיה קם ורודף אחריו. הוא מתגלגל מעל הגִבעה ורודף אחרי הַהֵלֶךְ. הַלָה⁸¹ בּוֹרֵחַ. הוא – אחריו. הגיעו עד היער. הִתְחַבֵּא ההלך בין האילנות הָעֲבֻתִּים של היער. הוא מְחַפְּשׂוֹ ואינו מוצאו… התחיל מִתְיַפֵּחַ ובוכה בקול רם. קָפַץ עליו כלב רע ובקש לְקָרְעוֹ. הֵרִים את קולו וקרא לעזרה. יצא זקן אחד וְהִכָּהוּ על ראשו באבן… פֵידקה עומד מן הַצַד ושולח לו לָשוֹן. פתאם צנח ונפל בין גַלֵי המים. הוא מִתְאַבֵּק עמהם ועוד מעט והתהום תבלעהו… אפנסיה קורא בקול רם: אבּא, אַיֶּכָּה? למה עזבתני? אבא, גש־נא אלי, תֶּן־נא לי את ידך וְקָחֵנִי עמך… כלב רע… רודף… רודף… אבא! קורא אפנסיה בקול רם. למה עזבתַּני, אבא? כלום הייתי ילד רע ולא שמעתי בקולך? עֲמָד־נא פה, על־ידי, אל תֶּרֶף ממני, אבא, אני ירא… הם מַכִּים אותי… מתלחשים בי… הם מתלחשים… מי מתלחש? – הוי, הנהר – הנה הוא הולך לקראתי, הוא יבלעני! הכלב! – קרא אפנסיה בקול נורא.

נבהלו בני הבית, נִגְשוּ אל מטתו של החולה. פיטרא ומרוסיה עומדים על ידו, מְציצים בפניו ועיניהם נוזלות דְמָעוֹת. מה זה היה לו לאפנסיה, זה הילד הטוב וְהֶחָכָם? – רוח רעה נִכְנְסָה בו. נכנסה. הם קָראו לִמְלַחֲשוֹת וגם לַחוֹבֵשׁ. מִקֵץ שְבוּעַיִם הוּקַלָה מעט מחלתו של הנער. פָּג הַחֹם ועיניו נפקחו. סָרוּ ממנו חלומות הַבַּלָהוֹת וגם דִבּוּריו המטֹרָפים חָדֵלוּ. שוב נִשְתַּתֵּק אפנסיה. וכמו קֹדם מחלתו לא דִבֶּר עם איש דָבָר.

שוֹתֵק היה אפנסיה גם אחרי־כן, לאחר שיָרד ממטתו ועמד על רגליו ויָצא לחוץ. על הָאִצְטַבָּא של הבית היה יושב מַחֲרִיש, מֵציץ ברקיע ומחריש, כאדם הַמְטַכֵּס עצה ונמלך בדעתו. מחריש ועָיֵף היה אפנסיה, כתינוק שבָּכָה שעה מרֻבּה עד שֶנִלְאָה לבכות ונשתתק מֵאֵלָיו.

אפנסיה לא שב עדַין לרעות כבשיו; פיטרא ומרוסיה היו חרדים עליו ולא נְתָנוּהוּ לשוב אל חבריו הרעים, המרגיזים אותו. אולם קשָה היתה עליו גם הישיבה בבית. יום יום היה פורֵש מבני הבית, הולך לו לְטַיֵל יחידי בשדה, ביער ועל שפת הנהר. תּוֹעֶה היה הנער על־פני כל הדרכים והנתיבות, כּאִלו היה נולך וּמְחַפֵּשׂ את פתרון הָחִידָה הַקָשָה, שהתחילה שוב מְצִיקָה את לבו.

פעמים שהיה עומד שעה מרֻבּה על שפת הדנֵיסְטֶר, מֵצִיץ בַּגַלִים השוטפים ובאים ומקשיב לְקִשְקוּשָם. היה צד בְּמִכְמַרְתּוֹ גַלְדָנִים⁸² קטנים, מַרְכּין⁸³ את ראשו אליהם, מְעַיֵן בהם, חוֹמֵל עליהם, שנעקרו ממקום חִיוּתָם, ומשיבם, אחרי הֲצָצָה מרֻבּה, לתוך המָים.

פעמים שהיה עומד בין אילנות היער בשעת סְעָרָה מקשיב להֶמְיָתָם, עד שמתוך הֶסַח הדעת היה מתחיל גם גופו להתנועע בכל כחו כאחד מאילנות היער.

ויש אשר ירד לתוך אחת המערות או הַפְּחָתִים⁸⁴ שביער, מצטַמצם כֻּלוֹ, עוֹצֵם את עיניו ורואה את עצמו מת. אולם אחרי שפרחה נשמתו הופיעו פתאם אביו ואמו, שעברו דרך היער עם תַּרמיליהם על שכמם. הם עמדו על־יד המערה, הֵצִיצוּ בִּבְנָם המת, נְטָלוּהוּ בזרועותיהם, התחילו בוכים, מטלטלים ומנענעים אותו עד ששבה אליו נשמתו; מתיַפּחים הם וקוראים: כלום לא הִכַּרְתָּנוּ, בן יקיר? הלא בְּנֵנוּ עתה! קום וֶחְיֵה!

או שהיה נותן פתאם בשיר קולו כאחת מצִפֳּרֵי היער, מִסְתּוֹבֵב, מסתובב, מרַקֵד, עד שהוא צוֹנֵחַ על הקרקע מתוך עֲיֵפוּת. לערב הוא שב לביתו רָעֵב, עָיֵף, תְּשוּש־כֹּח ופניו חִוְרִים מאד.

ויש שהוא מתיפח פתאם, ואין איש יודע על מה ולמה. בּוֹכה הוא בכי תמרורים.

• למה אתה בוכה, אפנסיה? – היו פיטרא ומרוסיה שואלים אותו בדאגה. – שוב עֲלָבוּךָ חֲבֵרֶיךָ? שוב הם מתלחשים בך?

ואפנסיה מחריש, אין דברים בפיו.

בערב בערב, כשאפנסיה נרדָם על משכבו, פיטרא ומרוסיה מספרים זה עם זו ומסדרים בְּשֻתָּפוּת את הדברים אשר ידבר פיטרא באָזניו של ה“שררה”. “שליט רַב החסד והסליחה!” כל יתחיל פיטרא את דבריו. לא, מעירה מרוסיה, קֹדם יִפּוֹל על בִּרְכָּיו לרגליו של הגרף ואחר־כך ידבר: “שַלִיט רב החסד והסליחה! אתה בטובך הוֹאַלְתָּ לָתֶת־לי במתנה את תינוקו של היהודי אברהם’קה, כאשר היתה אז בַּקָשָתִי שְטוּחָה לפניך. חשוֹק חָשְקָה אז נפשי לקנות עבד נאמן לַכְּנֵסִיָה הקדושה. סָבוּר⁸⁵ הייתי, שֶהַפָּעוּט⁸⁶ הזה יַעֲמֹד גם לי לעת זִקְנָתִי לרעות את צֹאני וּלְנַהֵל את ביתי, וגם אותך, שַליט רב החסד, יְשָרֵת תחתי. אולם הפעוט הזה, אשר חִנַכְתִּיו וְגִדַלְתִּיו לאמוּנָתנוּ הקדושה, משתּוֹקֵק לֶאֱמוּנַת אבותיו. הוא נִמְשָך לְשָרְשוֹ”.

מרוסיה מוסיפה:

• המשל אומר: “גם אם תְּכַלְכֵּל את הזאב וְתִתֶּן־לו כל טוּב, הוא אל היער תְּשוּקָתוֹ”. כך גם תינוק זה. נמשך הוא לשרשו – ככה תאמר לַגרף.

• אֹמַר, אֹמַר! – מְנַעְנֵעַ פיטרא בראשו ומַמשיך:

• וגם שְאָר הילדים מציקים לו מאד. הם מזכירים לו תמיד את שרשו וקוראים לו בשם “ז’יד”.

מרוסיה מעירה:

• והילד הוא טוב־מראה ונבון־דָבָר – כך תוסיף, פיטרא, אחרי אותו המשל.

• אֹמַר, אֹמַר, – משיב פיטרא, נרגז נעט ומבקש להמשיך את דבריו. אולם מרוסיה מפסיקה אותו ומוסיפה להדריכו:

• ואחרי זה תִכְרַע לפני הגרף ותאמר: שַליט רַב החסד!

• אֹמַר, אֹמַר! – משיב פיטרא.

• לא. תחִלה תִכְרַע. תכרע.

• אֶכְרַע, אכרע.

• וְתִצְטַלֵב,

• אֶצטלב, ואחר־כך אֹמר: שליט:

• רב החסד! – מזָרֶזֶת אותו מרוסיה.

• הן, שליט רב החסד! – ועכשו בַּקָשָתִי…

• שְטוּחָה לפניך.

• שטוחה, שטוחה – קורא פיטרא מתוך קֶצֶף על שהיא מפסיקה אותו באמצע דבריו. – בקשתי שטוחה לפניך: יהי רצון מלפניך לָשים אותו בין משרתי ביתך, יהא־נא עומד לפניך לשרתך יהא מְנַקֶה את בגדיך וּמְשַפְשֵף את נְעָלֶיךָ בבֹּקר בבקר וגם בִּשְאָר עבודות הבית עָשׂה יַעֲשֶׂה. מִשְׁנֵה טובה יעשה השליט…

• רב החסד, פיטרא. אמור בְּפִיךָ! – קוֹרֵאת מרוסיה.

• רב החסד. מִשְנֵה טובה יעשה השליט רב־החסד: רָכוֹש תִּרְכּוֹש לך עסד נאמן, כי יְשַר־לֵב הוא מֵאֵין כמוהו, וגם את נפשו תציל, כי בהיותו תחת חֲסוּתְךָ לא יָהִין עוד שום ילד מיַלדי האכרים לעָצבוֹ ולהעלות על זכרונו את שָרְשוֹ, עד שברבות הימים ישכח את שרשו וְיִשָׁאֵר נאמן לַכְּנֵסִיָה הקדושה.

כך מסדֵר פיטרא באזניה של מרוסיה את הדברים, שהוא נָכוֹן לדבר באזני הגרף. ואולם מרוסיה מְפַקְפֶּקֶת תמיד אם כבר שִנֵן פיטרא את הדברים כהלכתם ועל בָּרְיָם. לאחר שגמר, היא מצוה אותו לשוב ולחזור עליהם מתחִלתם, ופיטרא עושה רצונה.

אולם השתדלות זו, שעליו להשתדל לפני הגרף, דוֹחֶה פיטרא מיום ליום, כי אינו מֵעֵז. ובכל יום, כשהוא שב מחצרו של הגרף לביתו, פוגשת אותו מרוסיה בשאלה מתוך כעס:

• כבר דברת, גולם?

ופיטרא משיב מְבֻיָש:

• איני מֵעֵז!

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

פרק יג. אֲפַנַסִיָה שוֹמֵעַ קוֹל שִׁיר.    🔗

לא הֵעֵז פיטרא לבוא בבקשתו לפני הגרף ולהביא את אפנסיה לתוך חֲצֵרוֹ, אולם מַזָלו של הנער הוליכהו מֵאֵלָיו לְשָם. ומעשה שהיה כך היה:

בבקר אחד של סוף קיץ היה אפנסיה מתהלֵך, כדרכו בימים האחרונים, קודר וּמַשְׁמִים. דאָגה כְבֵדָה היתה מְקַנְנֶת בתוך לבו כִכְאֵב עמום ושוכנת על פניו כעננה; משָׂרֵך היה את דרכו ברחובו של הכפר ובין מִשְעוֹלֵי היער, על שפת־הנחל ובתוך חוֹלוֹת המגרש, תועה, תועה, כילד, שאמו־חורגתו גרשה אותו החוצה והוא מבקש לו קוֹרַת־בית ובני־אדם טובים לשפוך לפניהם את נפשו ואת דמעותיו. ופתאֹם ראה אפנסיה את עצמו עומד, מבלי משים ומתוך הֶסֶחַ־הדעת, על־יד חצרו של הגרף. הוא עמד כְּמֻכֵּה־תִמָהוֹן. הוא לא ידע את נפשו. אזניו הקשיבו קולות־נגינה מְתוּקִים, שהיו מלטפים⁸⁷ את נשמתו והיו מוסכים לתוך הלֵב עצבות נעימה. ובעוד רגע והנה נגינה אחרת. אזניו שומעות את הקולות ורגליו כאִלו מתרוממות מאליהן לצאת בְּמָחוֹל. חָש הוא את עצמו כה קל. כאלו צמחו לו כנפים לָעוּף בָּאֲוִיר. הנה דומה שדמעות עולות ונִקְווֹת בעיניו, וכעבור רגע והנה הוא שמֵח, מאד מאד הוא שמח כאִלו נתבשר פתאם בשורה טובה, כאִלו נגלה לו סוד, סוד חשוב מאד, והסוד הזה מְנַשֶׁה את הכל מסביב לו. גם הוא, אפנסיה, נעשה אַחֵר, גם כל האנשים הסובבים אותו אחרים הם, גם הבתים נעשו אחרים לגמרי. רגעים עוברים, חולפים והקולות הערֵבים אינם פוסקים. הנער מקשיב ונשימתו נעשֵית קְצָרה, לבו הולם בְּכֹח. ופתאם – לא עוד בודד הוא. בן־לויה יש לו, חבר יש לו. נער אחד, גדול ממנו בשנים, גָבוֹהַּ ממנו בקומה, יָפֶה ממנו בְתֹאַר פניו, נִגָש אליו, אוחז בידו, מֵצִיץ לו בפניו, מציץ, מציץ ואומר לו: “חָבֵר אני לך, וגם אתה – לי! לא, לא, אפנסיה” – כך מדבר הנער אחר־כך – „אֲגַלֶה לְךָ את האמת: אָח אני לך. גם חָבֵר וגם אח: אחיך אָנִי, וגם אָחוֹת יֶש־לנו, היא קטנה ממני וגם מִמֶךָּ". כך דִבֶּר אליו הנער וּנְטָלוֹ בזרועו וּמְשָכוֹ. היו פוסעים שניהם והיו מדברים זה עם זה ואוהבים זה את זה מאד, מאד. פָּסְעוּ שניהם פסיעות לא מְרֻבּוֹת, פגעו בזקן, באותו הַהֵלֶךְ, שבגדיו קרועים ומקלו בידו. הוא, אפנסיה, ראה אותו, את ההלך, עין בעין. הוא הביט אחרי הַהֵלֶך, כשהֲלָה פוסע את פסיעותיו המדודות. אחר־כך אמר אל האח: מאד מאד אני חומל על ההלך הזה. הן זָקֵן הוא האיש וּתְשוּש־כּח. גם גַלְמוּד הוא, רק מַקֵל לו, והוא פּוֹסֵעַ, פוסע. ביום ובלילה, ביום ובלילה… אחרי־כן פָּרַש ממנו הָאָח, ישב לו על שֵׁן סלע, ואותו עזב יחידי… כבשיו עולים פתאֹם על זִכרוֹנוֹ, מְצִיצִים בפניו והוא מִתְגַעְגֵעַ עליהם כל־כך. אפילו על חבריו אינו כועס, אף־על־פי שהם היו עולבים אותו תמיד והיו מתלחשים בו. אפילו על אחד מהם אינו כועס. ופתאם הביט סביבו ולא ראה עוד את האח, לא ראה איש. אף לא את שן הסלע. יחידי הוא, רחוק מדמפיבקה, רחוק מן המגרש, משפת הנחל. הוא, עָזוב לבדו, יחיד ותועה בתוך יער זר, כאִלו גזלנים השליכוהו שמה. הוא רָעֵב מאד. הוא שוכב על קרקע היער, על־פני הדשא הָרָטֹב וְהַצוֹנֵן, ואומר לעצמו כך: הלא יֶש־לי אב טוב, יפה־תֹּאַר, וגם אֵם יש לי. הם מחפּשׂים אותי, ופעמים, אולי, הם בוכים עלי. הם אומרים: “וַדַאי נפל לתוך בור מלא נְחָשים ועקרבים!” – חזיונות כאלה עלו וחלפו במֹחו בערבוביה. ופתאֹם הִתְחַמֵק גם היער מעיניו של אפנסיה. שוב אינו רואה כלום, אינו שומע כלום. אינו מבקש כלום. הוא קל, קל, כצפור הַפּוֹרַחַת מִגַג אל גָג. גם הוא פורח באויר. הוא חָש עֹנֶג גדול, עֹנג כזה, שלא חש עדַין מימיו. הוא רוצה להיות גְבַה־קוֹמָה מאד, כאחד מאילנות־ היער. היא רוצה להיות יְפֵה־תֹאַר וִיפֵה־מראה, הוא רוצה לזַמר בקול עָרֵב מאד. הוא רוצה לגַדל כנפים. הוא מביט סְבִיבָיו, היש לו כבר כנפים. הוא רוצה לחדל מהיות אפנסיה. הוא רוצה לִלבּש צורה אחרת. הוא מִתְנוֹעֵעַ, מְקַפֵּץ, מִתְנַדְנֵד, רץ, מטַפּס, עולה על ראשו של הַגָדֵר, עומד, מֵרים את ראשו לשמים, יורד מהעבר השני של הגדר ועומד בחצר. הוא שומע קולות רבים, רבים, מתוקים ומרנינים את הלב. צלילי כנור השתפכו מסביב. בתוך הַטְרַקְלִין עמד בנו של הגרף והוא מנגן בכנור ואשתו הצעירה שרה בקולה המתוק.

אפנסיה פסע רגעים אחדים אֵילֵךְ וְאֵילֵך, אזניו כַּאֲפַרְכֶּסֶת⁸⁸ ולבו כְּאִלוּ מֵת בקרבו. הוא לא הִרגיש כְּלַל באותם הקולות האחרים, שֶׁהִתְעָרְבוּ עם קולות הנגינה והשיר, – בקולותיהם של הכלבים הַצַוְחָנים והַנַבְחָנים, שעמדו סְבִיבָיו במקהלה.

אלה היו כַּלְבֵי־הֶחָצֵר, השומרים, שֶׁהִקִיפוּ אוֹרֵחַ בלתי־צָפוּי זה וקבלו אותו בפנים זועפים מאד ובנביחה של כָּעַס. ולא לחנם רָעֲשוּ כל־כך בני חַבְרַיָא זו. הם לא ידעו, מה טיבוֹ של בן־אדם קטן זה, שֶׁהֵעֵז לְהִתְפָּרֵץ לפנים מן הַגָדֵר, גְדֵרָהּ של חצר זו, שהיתה מפילה תמיד אֵיכָה על כל דָרֵי הכפר דמפיבקה, שֶׁרַק מֵרָחוֹק היו מציצים בה ולתוכה לא באו. והקטן הזה הנה בא ועמד לו בתוך החצר, כאִלו קראו לו לבוא. רְגָעים מִספּר נבחו הכלבים איש לתוך אזניו של חברו, נהמו איש לקראת רעהו בכעס, כאִלו התלחשו מתוך חֲרִיצַת־לשון וְנִמְלְכוּ ביניהם, מה לעשות בְּעַז־הפנים הקטן הזה. הם שלחו איש לקראת חברו את סַנְטְרֵיהֶם, שהיו מִזְדַעְזְעִים בָּאַויר, התלקטו סביב האורח, נָעֲצוּ בו את חָטְמֵיהֶם, כִּמְרִיחִים בְּבַר־נַש זה, אם ראוי הוא לנשיכה הֲגוּנָה. רגע אחד נִרְתְּעוּ, מתוך נהימה, קצת לאחוריהם, ומיד התפרצו, בלי כל נביחה, ואמרו לְהִשְׂתָּעֵר עליו, ושוב חזרו וקפצו לַאֲחוֹריהם וְדַוקא מתוך נביחה, הִצְטָרפוּ לקולותיהם גם חבריהם הכלבים הָעַזים ביותר, שהיו מְקֻשָרים, לצערם, בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת. ואף־על־פי שֶהַלָלוּ לא יָכלו לעקור ממקומם, בכל־זאת לא מָנְעוּ את עצמם מן הנביחה, שלא להִבָּדֵל מחבריהם וכדי לְחַזֵק אותם בעבודתם.

כך קמה מהומה רבה בשל אדם קטן אחד. הקולות היו עַזים, רָעים, מְאַיְמִים. אפנסיה התחלחל וכל אֲבָרָיו היו מזדעזעים. נפשה רחפה מפחד. הוא נפל על פניו וכמעט שהתעלף.

בֵּינָתַיִם יָצאוּ בני־הבית לְמִשְמַע הקולות, נגשו אל בן־האדם הקטן וְהֵרִימוּ אותו – וּמִיָד שבה אליו רוחו. הוא נֵעוֹר כמו מתוך תַּרדֵמה קלה ומתוקה, שבאה אחרי ספור־מעשה יפה, הַמַטִיל אימה וּמוֹשֵך כל־כך את הלב. וּכְשֶׁנֵעוֹר היה מבטו העצוב משוטט במרחקים. לבו היה נתון עדַין אל הקולות ואל הצלילים. עיניו הביעו ענג מתוך פחד, תִּקְוָה ותשוקה כַּבִּירָה לשיר ולנגינה. בנו של הגרף ואשתו הצעירה הֵצִיצוּ בפניו היפים וְהַזָרים של הנער, הַלָבוּש בגדי אכרים, מתוך בת־צחוק של תְּמִיָה קלה.

– מי אתה, נער? – שאלו הגרף ואשתו את אפנסיה, שרוחו כְּבָר שבה אליו בֵּינָתַיִם ופניו הביעו מנוחה גמורה.

– אני נער מְנַעֲרֵי הכפר! – השיב אפנסיה, שעמד לפני אֲדוֹנֵי־אביו בקומה זקופה ובלא הַבָּעָה של הכנעה, הַשְכִיחָה אצל יַלדי האכרים.

– ומה שְמֶךְ, נער? אפנסיה פֵרַש בשמו.

– ומה שם אביך?

אפנסיה השיב לאחר שתיקה קלה, כְּאִלוּ נִמְלַךְ בדעתו.

– ומה מעשיך פה, נער?

– אני שומע קול השיר.

– האם יודע אתה לָשִׁיר? – שאלה האשה הצעירה, שהֵצִיצָה בפניו בבת־צחוק של רחמים וּנְדִיבוּת.

– לא! – השיב אפנסיה בְּגִמְגוּם – אני… לא… אני… אוהב… אני שמעתי…

הוא התחזק מעט והוסיף:

– הכּלבים רעים מאד. הם נובחים… הם אמרו לגָרְשֵני… הם כָּעֲסוּ כל־כך… למה?… אני אוהב… לשמוע קולות כאלה… מאד… – כך דִבֶּר הנער ועיניו התלקחו. –

– מה יפות עיני הנער הזה ומה מְאִירים פניו! – לחשה האשה הצעירה, חזרה וְהֵצִיצָה בפנים הזרים האלה, שלא היו שְׁכִיחִים כלל בין יַלדי־הכפר. – הרוצה אתה, נער, לשבת בביתנו ולשרת לפנינו?

– ובכל יום ינגן הַכִּנוֹר? – שאל אפנסיה.

אפנסיה עמד שעה קלה ותלה את מבטיו חליפות בגרף ובאשה הצעירה; על שאלתו לא קבל כל תשובה. הוא הִשְׁתַּחֲוָה בכבוד, כאדם המכיר את עֶרְכּוֹ, והכין את עצמו לָצֵאת מתוך החצר, נֶעֱלָב קְצַת על שלא השיבו לו על שְׁאֵלָתוֹ, אולם האשה הצעירה רָמְזָה לו באצבעה לָגֶשֶׁת.

– לָך־נָא, נער, קְרָא לאביך ובוא־נא עמו, כי דָבָר לי אליו.

– מִיָד. אני הולך. אני אבוא. שְׁנֵינו נָבוֹא! – קרא

אפנסיה בשמחה.

הוא יצא אל החצר, רץ להודיע את הדברים לאביו פיטרא. תהה פיטרא על המאורע, התלחש עם מרוסיה אשתו ושִנֵן על־פה את דבריה, כפי שסדרה לו ושׂמה בפיו. אחר־כך נטל את הנער, עלה לחצרו של הגרף הצעיר וכרע על ברכיו. הוא הרצה לפני הגרף את כל דבר בקשתו, אשר מרֹב שִׁנוּן היתה שגורה בפיו למדי. דבריו היו סדורים וברורים. הוא לא נִכְשַׁל בלשונו.

פרק יד. הֶחָבֵר הֶחָדָש.    🔗

כל אותה שעה, שפיטרא עמד בַּפְּרוֹזְדוֹר כורע ומתחנן לפני הגרף, עמד אפנסיה, על פי פקֻדתו של פיטרא, בתוך החצר מְחַכֶּה לגזר־דינו. רק לאחר שֶדִבֶּר פיטרא את דבריו לפני הגרף, יצא להכניס את אפנסיה לתוך הפרוזדור.

פיטרא הִסְבִּיר בשעת הליכה לאפנסיה, איך יתנהג, כשיעמוד לפני הגרף. שלש פעמים ישתחוה, אחר־כך יִכְרַע על ברכיו, אחר־כך יִשַׁק את רגליו של הגרף, אחר־כך יִשַׁק את ידו ויאמר לו: תודה, אדון רב־החסד!

אולם אפנסיה שכח את כל התורה הזאת. כְּבוּל־עץ עמד לפני הגרף ונעץ בפניו של הַלָה זוג עינים נִדְהָמות. פיטרא כעס מאד בלבו על נער מטֻמטם זה, שאינו יודע אפילו להתנהג כדרך בני־אדם. פיטרא דחף והניע בכֹח את כְּתֵפָיו של אפנסיה, כָּפַף את גופו, הִרְכִּין את ראשו, קָרַץ בעיניו, אולם אפנסיה לא ראה ולא הבחין כלום. רק קול דברים מגֻמגמים הקשיבו אזניו. הגרף ופיטרא התלחשו ביניהם. המלה “יהודי” יצאה מפיו של אחד מהם. דבר זה היה בָּרִי לו, אולם שְאָר הַדִבּוּרים לא הגיעו לאזניו. הם היו קְצָרִים מאד, ורק בדרך רֶמֶז נאמרו.

בין כה וכה והגרף טָפַח בידו על שכמו של אפנסיה ואמר לו:

– הרי אתה מבטיח, נער, להיות משרת נאמן. ואינך????⁸⁹.

הַדִבּוּרים האלו גָרְמוּ לאפנסיה עלבון קשה, ממש כמו התלחשותם של הילדים בַּחֹרְשָׁה, כשהיו מכנים אותו בשם “ז’יד”. הוא כמעט התפרץ בבכי בפני הגרף. עוד רגעים רבים אחרי־כן עמד פיטרא לפני הגרף כְּפוף־קומה וּמַחֲרִיש, כאִלו היו עדַיִן דברים בפיו, אלא שלא הֵעֵז להשמיעם. עיני אפנסיה היה משוטטות מֵחֲמַת בושה על־פני הָרִצְפָּה. לבו היה דואב. הגרף רמז לפיטרא בידו לסִמן, ששיחתם נגמרה, ולאפנסיה הִצְבִּיעַ⁹⁰ על המטבח, כמצַוֶה עליו לסור לשָם, כי שם מקומו. פיטרא נטל את אפנסיה בידו, הכניסוֹ אל המטבח, הושיבו על הרצפה, בקרן זוית, הצליבו כמה וכמה פעמים, הציץ לתוך עיניו באהבה וברחמים ואמר לו:

– חֲזַק, בני, הֱוֶה נאמן וִישַר־לב וּשְמַע בקול אֲדוֹנֶיךָ!

– שָמֹעַ ישמע! – נשמע קולה של המשרתת, שנכנסה בשעה זו אל המטבח. – וַדַאי ישמע, ואם לַאו – יִסְפּוֹג מלקות. הוי, הוי, יספוג! –

זה היה קול רע, גַס, קולה של אשה זקנה וּשְׂרוּעַת־חטם. אפנסיה שָׂנֵא מִיָד בלבו את הקול הזה.

אחרי המשרתת נכנס לתוך המטבח כלב מְדֻבְלָל⁹¹ וְקֵרֵחַ, כלב מְזֹהָם, שהמשרתת קראה אותו בשם “בֻּבִּיק” והיתה מנשקת שַׂערותיו המזֹהָמות. “בֻּבִּיק” הֵצִיץ מתוך חֶשֶד בָּאוֹרֵחַ בלתי־צפוי זה, נגש אליו, נָבַח לו לתוך אזנו, נהם כנגדו נהימה זַעְפָנִית והשתטח על הרצפה. המשרתת כִּבְּדָה מִיָד את אפנסיה בעבודה. היא נתנה על־ידו עֲבִיט של שופכין לַעֲרוֹת אותו, וְצִוְתָה עליו להאכיל בידו את הכלב מִשְׁיָרֵי סעֻדת־הצהרים. אפנסיה עשה את עבודתו בשלֵמות. בֻּבִּיק סעד ויצא את המטבח והמשרתת אחריו. ישב לו אפנסיה על הקרקע, התכנס אל תוך אַדֶרֶת־הכבשים שלו ולבו היה בוכה בקרבו. הוא ראה את עצמו בשעה זו בָּדָד, בדד בכל העולם, גַלְמוּד ונעזב. הוא היה דל בעיניו מן הכלב המזֻהם הזה, ששמו “בֻּבִּיק”, ושהאשה הרעה הזאת, בעלת הקול הגס, אוהבת אותו וּמְלַטַפְתּוֹ. פעם אחת ראה כבשה, שנתקלה באבן חַדָה ופצעה את רגלה. היה הפצע שׁוֹתֵת דם והכבשה היתה מֵילֶלֶת כתינוק בוכה. פצועה וזבת דם היתה הכבשה נגררת אחרי שְאָר חַבְרוֹתֶיהָ ומפַגרת בדרכה מאפס־כֹח, עד שנשארה יחידה לנפשה. ככבשה זו נעזב הוא היום.

ועד שאפנסיה הוגה את הִרְהוּרָיו הקשים ומצמצם את פניו אל תוך אדרתו, קפץ לתוך המטבח גְלֶבּ, נערו של הגרף, כְּבֶן עֶשֶׂר. הוא בא לקבל את פניו של הָאוֹרֵחַ הקטן, לכַבּדו ב“שלום עליכם” וְלִתְהוֹת על קַנְקַנוֹ⁹². אולם האורח הקטן לא הרגיש כלל בגלֶב, נערו של הגרף, אפילו מבט אחד לא שלח אליו. פניו היו עגומים כל־כך וזועפים.

– מי אתה, נער? – שאל גלֶב את האורח המוזר.

אפנסיה לא הֵשִׁיב כלום.

– מה שמך, נער? – שאל גלֶב שֵׁנִית ושׂם את ידו על שכם האורח.

עננה כבדה שָכְנָה על פני אפנסיה. אפילו שפתיו לא נעו.

סבור היה גלב, שֶהָאוֹרֵחַ הַקָטן מתנמנם. הגיש אליו את חָטְמוֹ וְהֵרִיחַ בו, הרכין את אזנו להקשיב לנַחֲרתו, ולבסוף סטר לו באצבע על חטמו.

אפנסיה נִזְעֲזַע מכעס ודחה בכֹח את ידו של הנער הַטַרְדָן, כאדם שֶמְגָרֵש מעל מצחו זבוב טורד.

אפנסיה, נשקע שוב בהרהוריו. גלב הושיט את ידו, העבירהּ על מצחו של האורח יְפֵה־הַתֹּאַר וְהֵצִיץ לו לתוך עיניו בִּידִידוּת.

אפנסיה חזר ודחה את ידו של הנער הטרדן.

– למה אתה מַכֶּה אותי? – שאל גלב את אפנסיה.

– ולמה אתה מחליק לי על פני? – השיב אפנסיה בתרעומות.

– כלום אין אתה יָשֵׁן! – אמר גלב.

– לא! – קרא אפנסיה בתרעומות וְהֵסֵב את פניו מגלב.

שעה קלה היה גלב מֵצִיץ בפניו הקודרים והזועפים של האורח המוזר הזה, המתנכר אליו וּמִתְנַפֵּחַ כברבור. חֵמה תקפה את גלב.

– מוז’יק! – מוז’יק –! – קרא פתאם גלב.

אפנסיה. התעורר כֻּלוֹ מתוך כעס וּמַשְׂטֵמָה. הוא השׂתער על הנער החצוף הזה וכמעט שסטר לו על לחיו. גלב נס מפניו מנוסת בהלה, אבל אפנסיה לא הרפה ממנו ורדף אחריו, עד שהשיגו בחדר־הָאֹכֶל של הגרף.

– אמא, ה“מוז’יק” רודף אחרי! – קרא גלב לאמו, שישבה יחידה בחדר־האֹכל.

– למה אתה רודף אחריו? – שאלה הדֻכּסית את אפנסיה וְהֵצִיצָה בבת־צחוק באכר הקטן, הלבוש אדרת־כבשים.

– ולמה הוא מחליק לי על פני? – קרא אפנסיה בקול תמרורים ־ ו… הוא… הוא … מלגלג עלי… הוא… הוא קורא לי בשם “מוז’יק” – סִיֵם אפנסיה בקול ספוּג דמעות.

– אל־נא, גלב, למה אתה מְבַיֵש את הנער? – דברה הנסיכה דברים כבושים – ראה נא את פניו, הלא הוא יְפֵה־מראה. רק בגדים אחרים יִלְבַּש ויהיה דומה לך.

– ולמה אין הוא לובש? למה, אמא? – קרא גלב.

– אין לי! – השיב אפנסיה בפשטות.

– אמא, אני אֶתֶּן־לוֹ במתנה מִבְּגָדַי, ובלבד שלא יַכֵּנִי ולא יכעַס עלי – לחש גלב לאמו.

הדֻכּסית נִעְנְעָה בראשה בהסכמה.

כעבור רגעים מעטים היה האכר הקטן מלֻבש כבן־אצילים. פניו היו מזהירים בזֹהַר של חכמה ונדיבות, בלוית עצב־החן, שהיה נשקף תמיד מתוך עיניו.

גלב שמח מאד וצחק בקול רם, כשראה את בן־האצילים, שהיה לפני רגעים אכר פשוט. חִיְכָה⁹³ בבת־צחוק של נדיבות גם הנסיכה.

לא עברה שעה מְרֻבָּה ושני החברים החדשים, גלב ואפנסיה, שָכְבוּ שניהם על הספה המרֻפּדה וְסִפְּרוּ זה עם זה. גלֶבּ לִטֵף את אפנסיה כְּרֵעַ משכבר הימים, ואפנסיה סח לחברו החדש מעשׂיה יפָה, מַבְעיתה⁹⁴ מלהיבה ומושכת את הלב. הנה יער עבֹת־עבֹת, שֶׁאָרְכּוֹ כמה וכמה עשרות פרסאות… לא, תחלה אנו רואים חֹרשה על־יד הנחל… כבשים רועים, אחר־כך יער, עבֹת־עבֹת… ובתוך היער רוצחים, גזלנים רעים־רעים… וילד תועה ביער. הגזלנים גנבו אותו. ואחר־כך נעלם היער, נעלמו הגזלנים… יום־קיץ. שדה. ילד תועה. נָהָר גועש… נפל הילד וטבע בין גלי הנהר. בְּלָעוֹ דג… פְּלָטוֹ דג אחד וּמְסָרוֹ לחברו… הוא ירד לתוך מצולות הנהר ומצא שם מרגָלית שאין דֻגמתה בעולם… אחר־כך פלטו הדג אל היבשה… כן, אביו ואמו אבדו לו לילד, והוא מְחַפֵּשׂ אותם. מחַפשם בשדה וביער, בעיר ובכפר, בחֹרף ובקיץ. והמרגלית בידו… והוא, הנער, יודע לשאוג כארי, לנהום כדֹב, לצהול כסוס, לצפצף כצפור, לשוט במים כדג… והרעם מרעים, והברק מבריק, וגשמים וּסְעָרוֹת… וְהֵלֶך עני עובר נשען על משענתו.., ההלך הוא זקן ויחף. הוא יושב על סלע ובוכה. למה אתה בוֹכה, זקן? גזלנים נפלו עלי ולקחו ממני הכל! – משיב הזקן… הרי לך מרגלית זו ואל נא תבכה! – הזקן נוטל את המרגלית והולך לו.

אחר־כך הוא רואה והנה בידו מרגלית אחרת, יפה ומבריקה מהראשונה. הנער היה מתהלך ביער ובשדה, בקיץ ובחֹרף… השמש לא הכה אותו בְּחַמָתוֹ, גם הגשם והברד לא נגעו בו. והוא לא היה רעב, הוא אכל מעשב השדה. העשב היה מתוק מאד. הנער היה מדבר עם הצפרים, מסַפּר עמהם, מספר, מספר… הרבה דברים יפים כל־כך סחו לו הצפרים, והרבה הרבה סודות גִלוּ לו, רק לו לבדו… רק סוד אחד לא נִגְלָה לו. גם הצפרים לא גלו לו את הסוד הזה. הוא לא ידע לא את הַכְּפָר ולא את הבית, שבתוכם יושבים אביו ואמו. לא ידע.

ופתאֹם נודע לו…

– נודע לו? – שאל גלב מתוך נשימה כבושה – ומי זה גִלָה לו?

– מי? מי? – הזקן. הלא הנער היה מתהלך בתוך היער, ופתאם והנה הזקן לקראתו, והוא אינו זקן כלל, ופניו יפים כל־כך, והוא שָׂמֵחַ, ומחבק ומנשק את הילד ואומר לו: בני אתה, ואני אביך!… והנה האם – הֶאָח, בני! בני! – האם שמחה, האב שמח, והנער שמח…

גם גלב ואפנסיה היו שמחים מאד על השלשלת הנפלאה של המעשים הללו. הם צחקו בקול רם וּמָחֲאוּ כפיהם ורקעו ברגליהם. מתוך שמחה גדולה נשק גלב לאפנסיה על מצחו; הם נשבעו זה לזה להיות רֵעִים נאמנים, לברוח באחד הימים אל היער, להתהלך בשדות, לספר עם הצפרים ולטַפֵּס על האילנות, ולאהוב, ולאהוב, ולאהוב זה את זה, כאחים, כאח ואחות, – כי לא היה לגלב לא אח ולא אחות. גם הוא היה יחיד בודד.

כך נקשרו נפשותיהם של שני הנערים, של בן־האצילים ובן־האכרים. הם היו תמיד אוכלים ושותים יחדו. גלב לִמֵד את אפנסיה לקרא בספרים ולנגן בכנור, ואפנסיה לִמֵד את גלב לִרְכּוֹב על כנפי הדמיון ולחלום חלומות בְּהָקִיץ.

וכך עברו על אפנסיה בביתו של הגרף כשנתים.

* * * * *

אלה הם הדברים הראשונים, דברי ימי ילדותו של משה’לי, שנקרא בשם אפנסיה. זו היא תְחִלַת דרכו. אולם אחר־כך עוד נִתְנַסָה אפנסיה בכמה וכמה נסיונות קשים, עד שהגיע אל בית הוריו, אל עמו ואל אלהיו. מלאכים טובים לִווּ אותו על דרכו, עד שמצא את הפתרון לחידת־חייו הגדולה. אולם כל יתר הדברים יבואו בחלק השני. בפרקים הבאים נראה את שלשלת־המעשים הארֻכּה ואת הדרך הרחוקה, אשר עבר בה אפנסיה. הוא הלך לקראת קול האלהים, אלהי אבותיו, שהיה קורא אליו ממרחקים ומצוה עליו לבקוע לו דרך ונתיב בין גלי החיים.

תַּם הַחֵלֶק הָרִאשוֹן.

*

 

חלק שני    🔗

פרק א. אֲפַנְסִיָה יוֹצֵא לְדַרְכּוֹ.    🔗

אפנסיה זכר את אביו ואת אמו ולא שְכָחָם.

בְּהָקִיץ ובחלום, בְּשִׂיחוֹ עם רעו ובנַגנו עֲלֵי כנור, תמיד היתה נִצֶבֶת לפניו דמות דיוקנם של הוריו האובדים בְּתֵבל. כבר למד לדעת את כל קַו ואת כל שִׂרְטוּט בפרצופיהם, אם כי ראה אותם רק בֶּחָזוֹן. גם את קולם שמע, את קול צעקתם,לבנם, שיקום לעזרתם. בחלומו היה תמיד רואה את עצמו קם ורץ, רודף אחריהם, עולה גבעות ויורד עֲמָקִים. הוריו היו קוראים אליו, מרמזים באצבע ופעמים גם פושטים יד לקראתו, והוא – נבצר ממנו לְהַשִׂיגָם.

באחד הלילות שמע פיטרא אֲחוֹרֵי חלונו קול־בכי מר,ממֻשך. היא הכיר את קולו של אפנסיה, שֶׁלְעִתִּים בלילות היה יוצא בַּלָאט את ארמון השר ובא לבכות אל חלונו. נכמרו רחמיו של פיטרא על הבן הָאָמוּן לו. הוא לחץ את הנער הבוכה אל לבו ויאמר אליו:

– בני, הגיעה השעה לְגַלוֹת לך את סוד חייך. דע לך, כי נֵצֶר אתה מִגֶזַע העם היהודי, לא אב אני לך ולא אֵם היא לך מַרוסיה…

חֲבוּקים ודבוקים עמדו שניהם, פיטרא ואפנסיה, והיו בוכים איש על צַוְארֵי רעהו ומְתַנים⁹⁵ זה לזה, בלא מלים, את צער בדידותם בתבל ואת כֹּסֶף⁹⁶ נשמתם אל חיים של שמחה סביב לשלחן־משפחה.

– וְהֵיכָן הם אבי ואמי? – שאל אפנסיה מתוך בִּכְיוֹ.

– דבר זה אינו גלוי גם לי – ענה פיטרא בצער – אולי עוֹדָם חיים, אף קנו לדם בית ויתישבו וַיֵאָחֲזוּ באחת הערים, ואולי עודם נעים ונדים בּעולם עד היום.

כך היו עומדים ושופכים את מְרִי־שׂיחָם עד שבאו הַזַהֲרוּרִים⁹⁷ הראשונים של שחר, המבשרים את בוא היום.

נִגֵב אפנסיה את דמעותיו ואף פיטרא חדל מבכיו. בחפזון נפרדו זה מזה; אפנסיה הֵחִיש את פסיעותיו אל הארמון ושכב על משכּבו, מבלי אשר ידע איש בְּקוּמוֹ וּבְשִׁכְבּוֹ.

אולם לבו לא שָקַט בקרבּו.

ובימים ההם כבר למד אפנסיה לקרא בספרים. בְּחֵשֶק רב היה קורא ספורי־מסעות, ספורי־מעשיות באנשים חָרוּצים וְאַמִיצֵי־לב אשר נְשָׂאָם רוחם לעבור אָרְחוֹת ימים וּלְפַלֵס נתיבות. במדבָּרוֹת שוֹמֵמִים. בּיחוד אהב את גבורי־המעשה וְרַבֵּי־הפְּעָלים, אשר עז בקרבם לְהִתְגָרוֹת⁹⁸ מלחמה בחיות רעות, להתגבר על אֲרָיוֹת ולסובב בערמה גם את השועלים. הַרְבֵּה היה מתקנא בגבורים המֻפלָאִים, אשר אבד להם דבר־מה בחיים, סגֻלת־חמדה, ואשר שנים רבות שטו בעולם אף יגעו המון יגיעות, עד שמצאו את אבֵדתם וגִלו את מקומה. אשרי האיש – אמר אפנסיה לנפשו – אשר עליו לַחֲצוֹת⁹⁹ גַלֵי ימים וּלְהִלָחֵם אל הרוחות למען יבוא אל מחוז חפצו, שמחתו ואָשרו בחיים. בִּשְעוֹת הדִמְדוּמִים של בין־השמָשוֹת, מִדֵי נשאר נעזב לנפשו, היה אפנסיה נופל שבי בידי דמיונותיו, אשר היו נושאים אותו, האמיץ בגבורים, הַרְחֵק מֵעֵבֶר ליערות, לְקַצְוֵי מדברות ויַמים; בכחו כי עָז הוא בוקע את הגלים וחותר ובא עד גבול מדינה אחת רחוקה, אל בית־חֹמֶר קטן, אשר בְּיַרְכְּתֵי העיר, הוא בית אביו ואמו, שם הוא מוצא אותם, את אהובי נפשו, גם אחים וַאֲחָיות נִמצְאו לו, אשר שמחו לקראתו ואשר באזניהם יְסַפֵּר מתוך דִמְעוֹת־גיל על כל המוֹצאוֹת אותו מיום הִפָּרדוֹ מאביו ומאמו ועד היום, אך גם בשמחתו היה לבו כואב בקרבו על גורלם של פיטרא ומרוסיה, אשר אִמְצוּהו להם לבן ואשר גְמָלוּהוּ רק טוב, והנה הם רחוקים היום ממנו, ובשמחתו לא יקחו חלק. הוא נָדַר נֶדֶר בלבו לשוב, לוּ אך לשעה קלה, אל פיטרא ומרוסיה. בְּטִיסָה¹⁰⁰ אחת יבוא לכפר דמפובקה, כעוף פורח יִגָלֶה אליהם, רק אליהם. אחרים לא יראוהו בעיניהם, – יען כי הוא רואה ואינו נראה. והנה הוא מביא עמו את הארגז־הפורח (ארגז כזה יש לו) מושיב אותם בתוך הארגז וּמְעוֹפֵף עמהם עד שהוא מְבִיאָם אל בית הוריו ואל זלתם.

אולם לא לאֹרֶך ימים יֶהְגֶה אדם דמיונות, אם רק כביר החפץ בלבו. לאט לאט גמלו המחשבות בלב אפנסיה ויהיו לְמַעֲלָלִים. אפנסיה גמר אֹמֶר לצאת לדרכו הָאַרֻכָּה, להרחיק נְדוד עד שימצא את אשר אבד לו.

ובאחד מלילות סוף קיץ הֵעִיר אפנסיה את פיטרא ומרוסיה משנתם אחרי חצות הלילה. דבריו היו קצרים:

– אבא, אמא, כבר הגיעה השעה.

פיטרא ומרוסיה הביטו אליו מִשְתָּאִים, הם לא הבינו פֵשֶר דבריו.

ואולם אפנסיה ספק כף אל כף וכאדם שמְזִמָה עליזה בלבו, עליזה ותַקִיפָה, הכריז בגיל וּבְהַחְלֵט:

– הנני יוצא לדרך. בָּרְכוּנִי־נא.

מרוסיה הִתְיַפְּחָה ראשונה בַּבֶּכִי, היא נפלה על צַוְארי בנה ותחבק אותו וַתֵּבְךְּ הרבה בֶּכִי.

– אַל־נא, מרוסיה, נתעצב אל לבנו – נִחַם אותה פיטרא – אפנסיה הולך אל אֶחָיו היהודים, היהודים הם עַם חכם ונבון, הם מְקָרְבים את כל אדם, ולא־כל־שֶׁכֵּן¹⁰¹ את אפנסיה, אשר על בִּרְכֵּיהֶם נולד. אל כל מקום שיבוא ויאמר, כי מחפש הוא את אבותיו ואת אֱלֹהֵי אבותיו, יְעוֹדְדוּהוּ היהודים ויקרבוהו אף יקבלוהו בזרועות פתוחות. בנֵנו לא יֹאבַד. אל־נא תבכי, מרוסיה – דבר פיטרא וגם מעיניו זלגו דמעות.

ואפנסיה עמד כגדול ומנֻסה, נִחַם את שניהם ודבּר על לבם רַכּוֹת וטובות. הוא אמר:

– אני לא אֶשְׁכָּחֲכֶם, מֵיטיבַי וגואלַי… כל ימי חיי לא אשכחכם. והיה כאשר אבוא אל בית הורי, כאשר אמצא אותם, – אף אז זכֹר אֶזְכָּרְכֶם… לא אֶשְׁכָּחֲכֶם.

בחריצות מְזֹרֶזֶת של איש, אשר כבר חרץ את גורלו, פשט אפנסיה את מלבושיו המהֻדרים, לפי טעם הארמון ודרכי בית הגרף, ולבש גְלִימָה של אכרים, אף חבש תרמיל על שכמו. כאשר ראהו פיטרא בלבושו החדש, נוצצו עיניו מגיל וקרא:

– הוי, אפנסיה, כמה נאה אתה בבגדיך אלה! אל כל אשר תבוא יַחְמְדוּךָ וְיֶאֱהָבוּךָ.

ופיטרא הורה לאפנסיה את המעשה אשר יעשה ואת המנהג אשר יִנְהַג בדרכו:

– וּמִכֵּיוָן שתבוא עד יִשוּב יהודי, בני, מכיון שתבוא לְשָם, שוב לא תדאג. היהודים ידאגו לך. תלך מכפר לכפר ומיער ליער עד אשר תבוא לְיִשוּב יהודי, וכאשר תבוא – שוּב לא תדאג – חזר פיטרא מתוך גמגום וְהִתְקַשוּת בדבור. – ואם תלך בלילה, בלילה תלך, ותבוא לַעֲיָרָה, לעירה תבוא, חֲשֵכָה מסביב, רק אור נוצץ ובוקע מחלונות בית אחד, תדע: בית־תפלה הוא זה ליהודים, בית־לִמוּד התורה. ביָמִים ובלילות הם לומדים. תִּדְפֹּק בדלת, תבוא אל הבית ואחרי־כן יוֹרוּךָ את אשר תעשה. כן, עוד זאת, – פיטרא התאמץ להעלות דבר־מה בזכרונו, כשהוא מתגרד בפַדַחְתּוֹ, – כן, עוד זאת תאמר: רבי, למדני תורה! תורה! – כך תאמר.

אחרי כל דברי ההַסְבָּרָה וההַדְרָכָה¹⁰² נפלו איש על צוארי רעהו ונשקו זה לזה. אפנסיה יצא לדרך, פיטרא לִוָה אותו ומרוסיה בכתה חרש.

* * * * *

פרק ב. אֲפַנַסִיָה בַּדֶרֶךְ.    🔗

רק מְלֹא כִבְרַת־ארץ קטנה לִוָה פיטרא את אפנסיה ונפטר ממנו בטרם עוד האיר השחר, כי אמר פיטרא בלבו: אַל תְּשוּרֵנִי עֵין אדם בשובי בנשף מדרכי ואל־נא יאמרו, כי גם ידי היתה עם הנער, אשר ברח מארמון השר.

– יְהִי אלהים עמך, בני, ואת מלאכו הטוב ישלח לפניך – לחש פיטרא ברגע הַפְּרֵדה ברכה קצרה וחטופה, למען לא יֵרַךְ לבו בַּאֲמָרִים רכים.

פיטרא הֵחִיש את פסיעותיו לביתו ואפנסיה התנהל לבדו בדרך היוצאת מן הכפר דֶמְפּוֹבְקָה, הוא עם תרמילו על שכמו ועם כנורו, רעהו הנאמן מימי שִׁבְתּוֹ בארמון. בדרכים עֲקַלְקָלוֹת, כמתגנב, היה פוסע אפנסיה, כשהוא כובש את נשימתו ושומר על עצמו מעין אדם, למען אשר לא ירגישו בו עוברי־דרך. בלב חָרֵד נפרד ממימי הדניסטר, אשר היו מִשְתַּלְשְלִים וּמְלַוִים אותו על דרכו, כשהם נושאים את גליהם בנחת לאור השחר העולה במנוחה. תרנגולים קראו אל תוך חֲלל העולם את זמירות הַשַׁחֲרִית; פרות געו מִדֵי לֶכְתָּן אל המרעה. הכפר דמפובקה כבר היה מֵאֲחוֹרָיו. אפנסיה שלח את מַבַּט־הַפְּרֵדָה האחרון , לקראת אַרֻבַּת הַטַחֲנָה; בלבו וגם בשפתיו קרא שלום אל כל בתי הכפר ותושביהם, אשר ביניהם וּבִקְהָלָם בִּלָה את שְנוֹת חייו הראשונות, ואולם לבּוֹ לא הִכָּהוּ על עָזְבוֹ אותם.

יומם ולילה היה אפנסיה מְכַתֵּת את רגליו בכפרים וביערים. אפילו בּלילות לא היה עוצם את עיניו בלתי אם לתנומה חטופה באחת החֹרשוֹת; גם לבית אכר לא היה סר, למען לא יִתְחַקוּ על עִקְבוֹתיו. רק בְּלֵיל היום החמישי לִנְדוּדָיו סר אל עֲיָרָה אחת, אשר, לפי הַשְׁעָרָתוֹ, נמצא שם יִשוּב יהודי. מַרְאֵה הבתים הכפופים והצפופים כֻלם יחד לאור הלבנה של אחרי חצות הלילה, באין אילן ועשב מסביב, – כל זה הגיד לו, כי מְקוֹם יִשוּב יהודי לפניו. סִמן זה שמע פעם אחת מפיו של פיטרא. שעה רבה היה אפנסיה תוהה, צועד וסובב על־פני ככר רחבה וריקה. כל הבתים היו סגורים וּמְסֻגָרִים. מסביב לא נשמע הֶגֶה או קול צַעֲדי איש. יחיד היה אפנסיה ובודד. דוקא בעיר, בִּמְקוֹם ישוב, נפל עליו לבו וְנֶעֱצַב רב יתר מאשר ביער ובכפר. ועד שהוא הוֹגֶה מחשבות נוּגוֹת והנה נצנצה לקראתו נקֻדת־אור, ועוד נקֻדה, כמו יד נַעֲלָמָה חָרְזה אותן למַחְרֹזֶת. אחז בה במחרֹזת זו והיה מהלך לְאָרְכּה עד אשר נגש ובא סָמוּךְ אל הבית. נזכר אפנסיה בְּהוֹרָאוֹתָיו האחרונות של פיטרא, התחזק וסר אל הבית. – הדלת לא היתה סגורה על מַסְגֵר.

אך דָרַךְ אפנסיה על מִפְתַּן הבית והנה נגלה לפניו מַחֲזֶה נהדר, בשעה מְאֻחֶרֶת זו של לילה היה הבית כמעט מלא אנשים פֶּה לָפֶה. נערים ואנשים באים בימים, אנשי־זָקָן וּבַעֲלֵי־פֵאוֹת – רבים מהם היו דומים בעיניו לאותו הַהֵלֶך, שהתינוקות בדמפובקה זרקו בו אבנים – איש איש אוחז נר בידו, עומד על־יד ספר רַב־הַכַּמוּת¹⁰³ וּמְזַמֵר לנפשוֹ. כֻּלם מתנועעים בְּרָב־כֹּח. אפנסיה נדהם למראֵה עיניו וּלְמִשְׁמַע אזניו. בפעם הראשונה בחייו הקשיב לקולות נגינה זו, והיא ערבה כה עליו ומסכה אל לבו תוגה שַׁאֲנַנָה ומנוחת־גיל. איזה רגש טָמִיר וּמֻפְלא תקף אותו, רגש אשר מימיו לא טָעַם דֻגמתו וגם הפעם לא ידע שַחֲרוֹ¹⁰⁴. דוֹמֶה היה לו, שצלילי הנגינה כבר היו שגורים וידועים לו מֵעִדָן וְעִדָנִים.

הוא נשאר עומד על־יד הדלת כְּמֻכֵּה־כשפים, מתבונן אל המחזה, כֻּלו נִרְגָש מהמון מחשבות. דעתו נתבלבלה עליו וכאִלו עֲבָרוֹ יין.

בשעה זו היה אחד מן הלומדים פוסע אָנֶה וָאָנָה על־פני האולם, פוסע ומזמר לנפשו, כשהוא כלֻוֹ תָפוּשׂ מחשבות. זה היה ר' חיים יצחק הַמַתְמִיד, אשר היה חי תמיד בתוך החבורה כֻלָהּ ועם זה היה פָּרוּשׁ ממנה לנפשו, כי רק בתורה היו כל מחשבותיו. אכן נפלאים היו דרכיו של האיש הזה. כל מעיָניו היו רק בתורה ובתפלה, אשר היה עוסק בהן מתוך זמרה. הוא היה לומד ושר, מתפלל ושר, ואפילו כשהיה עומד עם אחרים ודומה כשומע את דבריהם היוצאים מפיהם, אפילו בשעה זו לא פסק הזמר מפיו. לעולם לא היה מסתכל בפני איש־שיחתו. עיניו היו מורמות תמיד למעלה ושפתיו לוחשות בשמחה:

– תודה לאל, תודה לאל, אשר נתן לנו חיים. תודה לשמו יִתְבָּרֵך.

הכל היו אומרים: ר' חיים יצחק הוא כֻלוֹ מסור לאלהים, ואך באלהים כל חייו, הוא אינו רואה כְלָל פני אדם. אולם אין זאת כי את פניו של הָאוֹרֵחַ הקטן ראה ר' חיים יצחק יפה יפה: רגעים רצופים עמד המתמיד על מקומו ועיניו נעוצות בָּאכּר הקטן. אפנסיה נבהל מפני העינים הללו הנעוצות בּו. פתאֹם הוֹשִׁיט ר' חיים יצחק את ידו, נפנפהּ באויר ותקעהּ לתוך ידו של האורח. מבין שפתיו נשמע כעין זמר:

– שלום עליכם, מֵהֵיכָן יהודי בא? – אַי, אַי, מהיכן בא? – תודה לאל, יהודי בא מן הדרך בלילה, תודה לִשְמוֹ יתברך. – היה ר' חיים יצחק מִתְנוֹעֵעַ בכל גופו ושר בקול.

שתי עיניו הַתְּמֵהוֹת של ר' חיים יצחק כבר הרגישו, כנראה, בזָרוּתוֹ של האורח, באכר הקטן, הלבוש גלימה. הוא התחיל מוֹחֵא לקראתו כף בשיר וּבִתְמִיָה:

– הַי, הַי, אכר קטן מהיכן? – מהיכן בא אכר קטן לבית־אלהים? –

אולם מיד מָש ר' חיים יצחק ממקומו והתחיל פוסע כְּמִתְּחִלָה על־פני האולם בשיר. גם קולות הזמירות, אשר היו יוצאים מפיותיהם של בני החבוּרָה, הלכו והתגברו. רגעים מספר עמד אפנסיה מבֻלבּל ונעזב לנפשו. פתאם תפס את כנורו והתחיל לנגן עליו לפי רוח הזמירות, אשר היו הומות ומנסרות בחלל. הכל נתבלבלו, הפסיקו מלמודם והקיפו את בן־האדם הקטן, המנגן המְשֻנֶה. התחילו מַעְתִּירים עליו שאלות, תוהים ותמהים. אולם אפסניה, שהיה נרגש מאֹד, לא ידע את נפשו וגם הדבור נִטַל ממנו. הוא עמד רגעים מַשְמִים וְנָבוּך. פתאום צָף הדבור מאליו ועלה על לשונו. הוא קפץ וקרא:

– רבי, לַמְדֵנִי תו־ר־ה –

כל הנאספים מסביב צחקו מגיל והשתאו על לשונו המְגֻמגמה של האורח המְשֻנֶה. אולם אפנסיה כבר לא יכֹל לעמוד על רגליו. כֹּחוֹ עֲזָבָהוּ מעַיְפוּת וּמֵהתרגשוּת. הוא צנח על הקרקע והִתְעַלֵף. אף כנורו נשמט מידו והיה מוטל על הקרקע לרגליו.

מִהֲרוּ אליו בני החבורה, התחילו מושכים וּמְטַלְטְלים,אותו, זרקו עליו צוֹנְנִים, עד שהֵשיבו אליו את רוחו.

* * * * *

פרק ג. אֲפַנַסִיָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל ר' חַיִים יִצְחָק.    🔗

אחרי אשר שבה רוחו של אפנַסיה אליו ועיניו נפקחו, סִפּר בקִצוּר נמרץ לבני החֲבוּרה את תולדות חייו ואת דבַר בואו הֵנה. בדברים מעטים ומקֻטעים הביע גם את חפצו העז לשוב אל אלהי אבותיו ולמצֹא את אביו ואת אמו חיים. כל הלומדים, שהפסיקו את מִשְנָתָם¹⁰⁵ ועזבו את גְמָרוֹתֵיהם, עמדו מסביב לַמְסַפּר הקטן והקשיבו לספּוּר־המעשה הנפלא. הם לִווּ את דבריו של אפנסיה בקריאות של הִשְׁתּוֹממוּת ובאותות־הִתְפַּעֲלוּת. אחרי כן התחילו כֻלם מְנַצְחִים¹⁰⁶ זה את זה וטוענים זה עם זה, למי הזכות לטַפֵּל בַּנער, ללמדו תורה ולהשיבו אל דת אבותיו. אולם טענותיו של ר' חיים יצחק גברו, כי היה הראשון, אשר נתן את עינו בנער אף נכנס עמו בדברים. כנגד דברי־צדק אלה נִסְתַּתְּמוּ כל טענותיהם של שאר הלומדים. עוד באותו הלילה הביא ר' חיים יצחק את האוֹרֵחַ לביתו, הֶאֱכִילוֹ, הִשְקָהוּ והשכיבוֹ לישון.

וּלְמָחֳרָת, כשקם אפנסיה משנתו, ראה את עצמו בבית־חֹמֶר קטן, שכֻּלו אינו אלא חדר אחד, צר ונמוך, במְסִבָּה של שלשה תינוקות, שאחד מהם היה בן־גילו, שלשת התינוקות נגשו מִיָד אל האוֹרֵחַ, תקעו לו את כפּיהם ונכנסו עמו בשיחה בלשון נכרית משֻבּשת:

– שלום, יהודי, – אני שמי שמעון – הודיע הגדול שבהם.

– ואני אברהם’ל.

– ושמי פרץ – הודיע הקטן שבחבורה, תינוק כבן שש. – ואתה, מה שמך? – שאל הקטן את האוֹרֵחַ.

– אני… שמי.. גמגם אפנסיה בבושה.

– שמו… אברהם… – קרא הבכור ודחף את הפעוט בכעס על אשר הֵעֵז גם הוא להטריד את האורח בשאלותיו. אולם הוא עצמו, שכבר ידע, כנראה, מַשֶׁהוּ¹⁰⁷ מתולדות ימי חייו של האוורֵחַ המשֻנה, התחיל מציע לו שאלות שונות בעניין זה.

– בלילה באת, אֶמֶש? – אמר שמעון בלשון, שחציה יהודית וחציה נכרית משֻבּשת.

– כן.

– היודע אתה, מה שמהּ של עירה זו?

האורח נִעְנַע בראשו בִּשְׁלִילָה¹⁰⁸.

– טֶ־פְּ־לִי־ק! – הכריז אברהם’ל.

שמעון סָטַר על פיו של אברהמ’ל, שנכנס לרשות שאינה שלו.

– ושם אבי חיים יצחק – הִזְדָרֵז הקטן וקרא.

– ושם אמי מלכה – קרא שמעון.

– ואיפה ר' חיים יצחק? – שאל האורח את הגדול שבחבורה.

– בבית־המדרש הוא, להתפלל תפלת־שַׁחֲרִית הלך.

– ומפני מה אתם יושבים בבית קטן כזה?

– גם זה לא ביתנו הוא.

– האם אין לכם חלקת־אדמה או גן סביב לַבָּיִת?

– לא! – קראו שלשה התינוקות כאחד.

– ופרה יש לכם?

– עניים אנו – השיב שמעון – אבל אין בְּכַך כלום. אלהים יעזור לנו. – ובאמרו,אלהים" הרים את ידו למעלה.

– אלהי ישראל רחמיו על הכל – קרא אברהם’ל.

– אבינו סוחר הוא – הכריז פרץ הקטן.

– בַּמֶה? – שאל האורח. – בִּיעָרוֹת. – השיב שמעון.

– הוא קונה יערות? – שאל אפנסיה לתֻמוֹ.

– לא. – השיב שמעון – הוא סוחר בעצים.

– ב־ע־צים! – סִלְסֵל פרץ הקטן דרך זמר.

– לא בעצים, – הכריז שמעון – כי־אם…

– בְּ־קִ־סְ־מִים – מִלֵא אחריו פרץ, כשהוא מזמר.

– כְּלוֹמַר?¹⁰⁹ – שאל אפנסיה, הוא אברהם, לתֻמוֹ.

– אנו מְלַקְטִים קִסְמִים – הִסְבִּיר פרץ הקטן את הַמֵמְרָה¹¹⁰, שהיתה שגורה, כנראה, בפי כֻלם, וּמָחָא כפיו בשמחה.

כֻּלם צחקו בקול. רק פניו של שמעון הסמיקו מֵחֲמַת בושה. גם אפנסיה צחק, אם כי הִצְטַעֵר בצערו של שמעון המתבַּיש. אולם בשעה זו נפתחה הדלת ואל הבית נכנסה אשה זקנה, כּפוּפַת־קומה וקמוּטַת־פנים, והוֹרִיקָה על הקרקע שק קטן מלא קִסְמִים. בני החֲבוּרָה קראו בקול:

– הַ־סָבְ־תָ־א! – אברהם, זו היא הסבתא שלנו. – סָ־בְ־תָא! – קראו הקולות וּבְיִחוּד¹¹¹ קולו של פרץ, שהיה מִתְגַבֵּר על כֻּלם – ז־הו א־ב־ר־הם. הוא בא ב־לי־לה. הוא י־הו־די.

הסבתא נגשה אל האוֹרֵחַ הקטן, הֵצִיצָה יפה בפרצופו וּמָחְאָה כפיה בשמחה:

– הֶאָח, הֶאָח ־ קראה – ולְוַאי יאירו עיניו בתורה, כשם שמאירים פניו. מה גדול אורו של פַּרְצוּף זה… הוי, מה מרֻבֶּה האור… כפני צדיק… – קראה הזקנה ופניה הזהירו.

היא פָנְתָה אל הילדים וקראה:

– ילדים, רחצתם את ידיכם? וגם הצדיק כבר רחץ את ידיו? –

כן! – קראו כֻלם.

– ובכן, ילדים, נברך “מוֹדֶה אֲנִי” –

הזקנה פתחה בשיר ובני הַחַבְרַיָא חזרו אחריה בְמַקְהֵלָה:

– מוֹ־דֶ־ה אֲ־נִי לְ־פָ־נֶי־ךָ מֶ־לֶ־ךְ חַי וְקַ־יָם שֶ־הֶחֱ־זַ־רְ־תָּ בּי נִשְ־מָ־תִי.

אף האורח הקטן נִצְטָרֵף¹¹² אל הַמַקְהֵלָה ועזר על־ידה בכל כּחו ובכל מאֹדוֹ, אם כי לא ידע כָּרָאוּי את פֵּרושן של המלים, שהיה מוציא מפיו.

*

פרק ד. אֲפַנַסִיָה, הַמְכֻנֶה אַבְרָהָם, שְׂבַע־רָצוֹן.    🔗

לאט לאט הִסְכִּין אפנסיה, המכֻנה אברהם, אל אֹרַח־החיים החדש. הוא למד מפי בני־הבית את הלשון המדֻבּרת בפיהם. את כל האלף־בית למד כמעט ביום אחד. גם הקריאה בַּסִדור נעשתה רהוּטה¹¹³ לו בימים ספוּרים, גם פֵּרוּשָׁן של כמה מלות מן הסדור סִגֵל¹¹⁴ לעצמו בימים מועטים. הוא היה תלמיד חרוץ וְשַׁקְדָן. מפי הכל למד תורה: מפיו של ר' חיים יצחק, משמעון מאברהם’ל וגם מפרץ הקטן. וכשהיה בא לבית־הכנסת, היו כל הבחורים והלומדים מְקָרְבִים אותו, וכל אחד משתדל להושיבו על־ידו וללַמְדוֹ פסוק בחֻמש או גם ברש"י. הוא בלע כל מלה וכל דבור, הוא חפץ לדעת הרבה, תורה. נדמה היה לו, שכל מלה וכל דבור חדש, שהוא קונה לו בספר התורה, מְקָרְבֵהו אל אלהי ישראל וּמְפַלֵס לו דרך אל בית הוריו, בכל נפשו שאף להגיע לְכַךְ, שיהיה גדול ועומד ברשות עצמו, מֻכשר ומוכן לצאת לדרך, לחַפֵּשׂ. ואולם עִם־זה דבק לבו בביתו של ר' חיים יצחק ובכל בני־הבית. היתה זו משפחה מיֻחָדה במינה: עניה ועליזה. ר' חיים יצחק עצמו היה תמיד מתפלל או לומד, שר ומתפלל, שר ולומד, הן בבית־המדרש. והן בביתו, או שהיה מלמד את בניו תורה. מה שהיה מַתְמִיהַּ ביותר את – אפנסיה זהו צִמְצוּם המזונות. כל בני־הבית היו נְזוֹנִים בכל ימות השבוע רק בפת־קִבָּר ומים. ר' חיים יצחק עצמו כמעט־שהיה מִתְעַנֶה כל הימים. רק בָּעֲרָבִים היה טועם טְעִימָה קלה, פרוסת־לחם במים. עם־כל־זה היו בני־הבית תמיד עליזים ופיהם מלא צחוק.

– לנו בני ישראל יש אלהים בשמים, אל חי, – הִסְבִּירָה לו פעם הַסָבְתָא – וכשאנו צוחקים פֹּה, על הארץ מתחת, צוחק הוא שם, בשמים מִמַעַל; אף המלאכים צוחקים עמו.

– ובשעה שכל המלאכים צוחקים תגדל גם שמחתם של בני ישראל – הוסיף פרץ הקטן בקול של גדול ובקי, היודע. הכל ידיעה וַדָאִית.

נכנסו הדברים אל לבו של אפנסיה והיה שמח עליהם. כה פשוטים. הם וּמְרוֹמְמִים את הנפש. מעכשו שוב לא ראה את עצמו נקֻדה בוֹדֵדָה אובדת בְּתֵבֵל, ככבשׂה תועה בין הגבעות, שפָּרְשָה מבני־לִוְיָתָה; הוא ראה את עצמו מחֻבָּר, דרך כל חֲלַל העולם עד הרקיע, עם אלהי אבותיו, עם מַלְאֲכֵי־מָרוֹם ועם כּל בני־ישראל. וכשהוא צוחק, צוחקים כל בני־ישראל, וגם אביו ואמו ואחיו ואחיותיו, אם חיים הם, כֻּלם באשר הם שם, צוחקים, ושמֵחים עמו. רעיון זה עודד את רוחו של אפנסיה. אפילו ברגעים, שאיזו עַצְבוּת אין־פֵּשֶר¹¹⁵ היתה תוקפת עליו, היה מִתְאוֹשֵש¹¹⁶ ומתחזק ושָׂמֵחַ. לאט לאט נעשה אפנסיה כאחד מבני־הבית וְנִטְפַּל אליהם בכל שִׂמְחוֹתֵיהֶם. וכשהיו לפעמים מבשלים בבית מַמַלִיגָה¹¹⁷ וּמַנִיחִים אותה על השֻלחן, והסָבְתָא חותכת ממנה בחוט חתיכות חתיכות לכל אחד מן המְסֻבִּים, והילדים פוצחים את פיהם ברִנה ובשיר, נֶהֱנִים מן הממליגה וטועמים בה כל טעמי גן־העדן, היה גם אפנסיה מִצְטָרֵף אל. בני החבורה, טוֹעֵם את מתיקוּת הממליגה וְנֶהֱנֶה הנאה מרֻבּה.

פּעָמִים, כשהיה הקֹר גדול בבית, כי לא הצליחו ללַקט ולמצֹא קִסְמִים כשִׁעוּר הַסָקָה, – בימים שכאלה היה ר' חיים יצחק מְקַבֵּץ את הילדים וקורא באזניהם: כְּלוּם, חלילה, קר לכם, בני? – הן התורה היא כאש בעצמותינו! קראו־נא, ילדים, ואִמרו: התורה מְחַיָה נפשות, מחממת את הלבבות, התורה אור, התורה אש! – בני החַבְרַיָא היו מְקַפְּצִים וקוראים: אש! אש! אש! – אף אפנסיה היה כאחד מבני המקהלה, מקפץ וּמְכַרְכֵּר וקורא בכל חֹם לבו: אש! אש! אש!

אפנסיה היה מכיר להם לבני משפחה זו טובה רבה שאספו אותו אל ביתם וקֵרבו אותו, אליהם וספרו לו מַעֲשִׂיוֹת יפות על גן־העדן ועל עולם־הבא ועל זיו השכינה ועל הצדיקים היושבים ברקיע וְעַטְרוֹתֵיהֶם בּרָאשֵיהם. בּחֲזוֹן דמיונו, כאשר היה יושב לו פעמים לבדו, הוגה והוזה ורואה את עצמו גדול, למדן מפֻרסם וירא־שמים, כשהיה רואה את עצמו בבית הוריו, שנמצאו עשירים גדולים ובעלי נְכָסִים מרֻבּים, היה מְסַפֵּחַ בדמיונו אל שֻלחן אביו העשיר את כל בני ביתו של ר' חיים יצחק… את כֻּלם וגם את הַסָבְתָא.

ביחוד אהב אפנסיה את ביתו של ר' חיים יצחק בעַרְבֵי־שַׁבָּתוֹת, כאשר היתה השמחה שוֹרה על בעל־הבית, והוא היה פעמים מְהַנֶה¹¹⁸ את כל בני־הבית בַּהֲלָצוֹתָיו¹¹⁹ היפות. בכל ימות החֹל כמעט שלא היה ר' חיים יצחק מסתכל בפני איש, ואולם בערבי־שבתות היה מסביר את פניו לכל אחד מבני־הבית, ואפילו לפרץ, וביחוד לו, לאפנסיה. פעמים שהיה ר' חיים יצחק חותך לכבוד השבת פרוסות פרוסות מפת־הקִבָּר, מְחַלְקָן לבני־הבית כפרוסות “חַלָה” לבנה, והכל קוראים בשמחה: הוי, חַלה, חַלה! אחרי־כן היה חותך פרוסות וּמְחַלְקָן למסֻבּים כְּנִתְחֵי דגים, והכל קוראים: דגים! דגים! אחר־כך היו באות פרוסות כְּמָנות¹²⁰ הבשר, והכל עונים בתרועה: בשר! בשר! – גם ביין טוב וּמְשֻמר, טוב שביֵינוֹת, מֵחָבִית־המים שבקרן־הזָוִית, היה מכבד את בני הבית ומחלק להם איש איש את כוסו, וכל בני הבית היו טועמים את טעמו הטוב של יֵין־היֵינות, מְקַלְסִים וּמְשַׁבְּחִים את מִתְקוֹ ואת רֵיחוֹ הטוב ושותים אותו עד לְשָכְרָה. כתֹם כל הסעֻדה היה קם ראש־המשפחה ויחד עם כל בני־הבית, ובתוכם גם אפנסיה, היה יוצא ברִקודים עד כְּלות הכּחות…

הוי, מה אהב אפנסיה את העֲרָבִים המתוקים האלה! פיו היה לוחש שֶבַח והוֹדָיָה, לאמר:

– ברוך אתה, אלהי אבותי, שֶׁהֲבֵאתַנִי הֵנָה, אל מעוֹן־שְׂמָחות זה.

* * * * *

פרק ה. שִׂמְחָתוֹ וְצַעֲרוֹ שֶׁל אֲפַנַסְיָה, הַמְכֻנֶה אַבְרָהָם.    🔗

אפנסיה, המכֻנה אברהם, היה כִּסְפוֹג הַסוֹפֵג את הכּל. תמיד למד, תמיד הגה בתורה. כבר ידע הרבה תפלות בְּעַל־פה, כבר למד חֻמָש. הוי, מה נפלאו בעיניו הדברים הכתובים על ספר בראשית, הראשון לחמשת חֻמְשֵי התורה. רק עכשו ראה והכיר לדעת, מה קל ומה דל היה לפני זה, אז בהיותו רק רועה צאן, שם על הגבעה, בחבורת ילדי הנכרים. בודד היה אז בתבל, הוא ומעט הכבשים אשר לו, בודד היה גם אחרי־כן, בשבתו בארמון זרים, בודד וגלמוד, ללא אב ואם וללא משפחה. והנה פתאֹם נודע לו, כי בן הוא לעם ישראל, בני האלהים, כי קדמו לו דורות של אבות ואִמָהוֹת, של אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה. לא יחידי הוא בעולם, לא אפנסיה בפני עצמו, מצטרף הוא למנין גדול, למניָנם של האבות וְהָאִמָהוֹת, עם משה רַבֵּנו ואהרן הכהן הגדול גם־יחד. עם אדם וחוה טִיֵל בגן־העדן, ואלהים, אשר התהלך בגן לרוח היום, קרא אליו: “אַיֶכָּה?” יחד עם אברהם אבינו נלחם בהמון מלכים, התנפל עליהם אף הכה איתם והציל את לוט עם רכושו, הוא הֶעֶריץ¹²¹ את אברהם אבינו, הראשון ששִׁבּר את אֱלִילֵי אבותיו והכיר את האלהים, בורא העולם. הוא שָׂטַם את עֵשָׂו, איש־הציד הגס, ואת נַהֲמָתוֹ הַפְּרוּעָה “הַלְעִיטֵנִי”, ואהב את יעקב התָּם, יושב האֹהָלִים, אשר נרדף מֵחֲמַת עשו אחיו, יחד עם יצחק רָב את ריב הבארות, אשר סִתּמוּ הפלשתים, יחד עמו זָרע ומצא מאה שְׁעָרים. לא אחת עלה בסֻלַם יעקב אבינו, אותו הסֻלם המֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לא אחת ראה גם את המלאכים העולים ויורדים בסֻלם הזה. ביחוד נגע עד לבו גורלו של יוסף ובכל נפשו היה משתתף בצערו. כחבר נאמן נדמה לו וכבן־גילו. הרי מה שהגיע לו, לאפנסיה, הגיע גם ליוסף, שנשבה בין זרים ונמכר לכנענים ונתגלגל למצרים וסופו – שהיה משנה למלך.

כאשר היה אפנסיה הוגה בכל הדברים האלה, היה לבו מתמלא שמחה. הוי, מה טוב להיות יהודי! – קרא לעצמו ברגש – מה גדול האֹשר להיות יהודי!

– היהודים – אמרה לו פעם הסבתא – הם עם עַתִּיק־ימים, חיים הם מימות עולם ועד עולם, כאשר הבטיח ה' לאברהם אבינו לאמר: “שא עיניך וראה, כי את כל הארץ, אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם”. היהודים – הוסיפה הסבתא – הם כֻּלם אחוזים וקשורים זה בזה יחדו. אם כואב אחד מהם כואבים עמו כל בני־ישראל ובשמחת לבו יקחו כֻלם חלק.

מתוך הדברים האלה היה אפנסיה מעלה על לבו את זֵכר אביו ואמו, אחיו ואחיותיו, והיה מהרהר בהם מתוך שמחה. הוא היה רואה אותם בחזון, כשידיהם פרושׂות בחלל העולם כֻּלו, יחד עם ידיהם של כל אחינו בני ישראל. לבו היה סמוך ובטוח, כי באחד הימים תמצא ידו את ידי הוריו ובני משפחתו. כי עזר יעזרוהו אֶחיו היהודים לשוב אל בית אביו ואמו.

אולם עם השְׂמָחוֹת וְרִגְשֵי הענג הביאו לו חייו החדשים גם רגשי צער עמֹק וִיגון לֵבָב. – הוי, מה כָּאב לבו על בית־המקדש שֶׁחָרַב ועל המכות, שהֻכּו בני־ישראל במלחמתם עם הרוֹמָאִים. אִלו הייתי שם, – קרא פעם באזני חבריו, – לא הייתי נותן לִשְׂרֹף את בית־האלהים באש!" ובדַבְּרוֹ הִתְרַגֵש לבו בקרבו ודמעות נזלו מעיניו. הוא נִזְכַּר בַּלעג שלעגו הרועים הקטנים ליהודי הַהֵלֶךְ וּבַחֲרָפוֹת שחֵרְפוהו אז על הגבעה. לבו אמר לו, כי לא הֵעֵזוּ הללו להתנפל על היהודי וּלְהַלְעִיב בו אלא לפי שנֶחֱרַב בית־מקדשו. הוא שמע אומרים, שמפני חטאינו גלינו מארצנו. היתה אפוא גם לנו ארץ, היו לנו שדות וגנים, חֹרשות, גְבָעות, כבשים וגם פָּרות לרֹב. וכל זה אבד לנו. על זה היה מִצְטַעֵר מאד ולבו היה עליו דוי. אבל הנה עוד נִשְׁתַּיֵר לנו שִיוּר – התורה והמצוות. זה, אך זה, הצלנו מן החֻרבּן, מן האש. והנה נודע לו, מה רב הטוב הַצָפוּן לַיהודי בעולם הזה, שנִתְּנוּ לו תרי“ג¹²² מצוות לְקַיְמָן ולנחול בשכָרָן את העולם הבא. “חַיָב כל יהודי – אמר לו שמעון – לקַיֵם את תרי”ג המצוות”. בכל לבו שקד אפנסיה ושאף לקַים את כל תרי"ג המצוות. אולם יש רבות מהן, שאי־אפשר לו לקַימן עד שיגדל.

“רק כשתהיה בן שלש־עשרה שנה – אמר לו פרץ – תהיה בר־מצוה”, והרי עדַין לא מלאו לו אפילו שתים־עשרה שנה. הוי, מה גדלה תשוקתו להיות גדול, בר־מצוה!

– במקום ארצנו שחָרבה ובית־מקדשנו שנשרף יש לנו מצוות, ותורה קדושה, תחת פרים וכבשים יש לנו תפלות. וזמירות, שאנו מתפללים ומזמרים לאלהים – כך אמרה לו פעם הסבתא.

– והלומד תורה מה שכרו? – שאל אפנסיה.

– הוא נוחל את גן־העדן, בני.

– אבל צריך לקַים גם את כל המצוות – קרא שמעון.

– ומי שעובר עבֵרה סופו לגֵיהִנוֹם – הוסיף פרץ הקטן. הוא היה יודע לספּר על מוֹרָאֵי הגיהנום לכל פרטיהם. ספוריו היו מטילים אימה קשה על אפנסיה, עד שרָחֲפוּ עצמותיו מפּחד.

– ואני מה? בֶּן־גֵיהִנוֹם? – שאל אפנסיה את הסבתא, כשהוא מצפה בחֶרְדַת־לב לִגְזַר דינו.

הסבתא היתה מבטיחה לו תמיד חלק לעולם־הבא. ובכל־ זאת לא שקטה רוחו של אפנסיה ולבו לא נח בקרבו. הוא היה מפחד תמיד ודואג לגורלו. פעם אחת לחש פרץ הקטן לאפנסיה על אזנו דבר, שהרעיש את לבו עד היסוד.

– אתה כבר עברת עֲבֵרוֹת הרבּה – אמר לו פרץ – הרבה עברות… גם חזיר אכלת… סופך שתִּירש גיהנום.

אפנסיה לא הִתְוַכֵּחַ כל־עִקָר¹²³ עם חברו הקטן, אולם הדברים נכנסו אל לבו והיו צורבים אותו בנפשו פנימה. כאבנים כבדות היו הדברים האלה מעיקים על לבו. נפשו דאבה ועָגְמה ומנוחה לא מצאה.

– אתה היית גוֹי – אמר לו פעם אחת פרץ הקטן – ולכן תרד לגיהנום. או… עליך לַחֲזוֹר בִּתְשוּבָה¹²⁴.

– בתשובה… בתשובה… – לחש אפנסיה… ואיך חוזרים בתשובה?

– שמעון יודע, איך חוזרים בתשובה.

ושמעון אמר: נוטל יהודי מקל והולך לו. נע ונד הוא בארץ… במקום שיֶעֱרַב לו היום, שם לא תזרח לו השמש.

– נע ונד… חוזר בתשובה… – חזר אפנסיה על הדברים ובלבו שמר אותם.

פרק ו. חֲלוֹמוֹת וּפְחָדִים.    🔗

מִנִי אז נשא אפנסיה בלבו סוד קשה, שהיה טָמוּן בְּחֻבּוֹ¹²⁵ כצער מכאיב וצורב. נפשו היתה בוכיה בקרבו על שֶחַי שנים רבות בחטא, לא היה מתפלל לאלהי ישראל, לא היה לומד את התורה, היה אוכל בְּשַר־חזיר ובשר טרפה, לא היה מקַדש על היין בשבתות ולא היה עושה שום מצוה, אשר בשכרה מֻבטח לו לאדם מישראל חלק לעולם הבא. ואם כי היה עכשו שופך את לַחֲשו כל הימים לפני ה' והיה מֵצר וּמִתְחָרֵט מעֹמֶק הלב על כל החטאים שחטא הן במזיד והן בשוגג, מכל־מקום היה לבו מְפַחֵד וּמְהַסֵס¹²⁶ בקרבו, שלא יְהֵא יורש גיהנום! בודאי יהא יורש גיהנום! אלא שהיה דואג, שלא תְהֵא, חלילה, נשמתו אובדת בעולַם־הַתֹּהוּ ולא תִתְגַלְגֵל בעולם זה עד שתּאֹבַד לִצְמִיתות. כך לחש לו פעם אחת אברהם’ל, ששמע מחבריו, כי ישנן נשמות חוטאות, התועות בעולם־התֹּהוּ, תועות ותועות עד שהן נופלות לבור עמק, או למים עזים ועֲמֻקים מאד, או לבין חיות רעות, – ונִכְחָדוֹת לְגַמְרִי מן העולם. פעמים שהיה אפנסיה מַמָש טוען לפני רבונו¹²⁷ של עולם וקוֹבֵל¹²⁸, מפני מה עלתה לו כך להיות נִטְרָד¹²⁹ מבֵּית אב ואם, לְהִמָסֵר בידי נכרים לרעות את צאנם, לאכל מבשר־הטרֵפָה ולחלל את השבּתות. כך היה קובל וטוען מקרב לב, בוכה וגוֹנֵח¹³⁰ מגֹדֶל הצער, ממש כמו אדם בא־בשנים וּמלֻמָד בצרות. פרץ וגם אברהם’ל היו צוחקים עליו, כאשר היו שומעים את גְנִיחוֹתָיו; אפילו שמעון הגדול לא מצא בשבילו שום דבור של תנחומים. רק הסבתא היתה מנחמת אותו ומבטיחה לו חלק לעולם הבא. ולא עוד אלא שהבטיחה לו, שבעולם הבא לא תנוח ולא תשקוט עד אשר תּוֹשִיבֵהוּ על כסא־כבוד. בין כל הצדיקים. גם בנה חיים יצחק ישתדל בעבורו וימסור עליו את נפשו, וּבִלְבָד שֶיְהֵא הוגה מהיום בתורה ויקַים את כל מצוותיה.

ואמנם אפנסיה היה שקדן חרוץ בתורה. לא עברו עליו ימי החֹרף וכבר למד חֻמש עם רַש“י¹³¹, ידע כמעט את כל ספרי התנ”ך¹³², אף היה בקי בתפלות של חֹל ושל שבת. הכֹּל התפלאו על כח־הַתְמָדָתוֹ¹³³ ועל תְּפִיסָתוֹ¹³⁴ המהירה. הוא כבר עלה בידיעותיו על פרץ הקטן ואפילו על אברהם’ל, וכמעט שעלה גם על שמעון הבכור. הוא התחיל ללמוד גם גמרא והיה שונה את פִּרְקוֹ בקול־נגוּן עָרֵב, שהיה מְשַעֲשֵעַ כל לב. ביחוד היתה הסבתא נֶהֱנֵית מבחור זה, שהיה חביב עליה יותר מכל נְכָדיה. היא היתה אומרת עליו: אברהם שלי – מַתְמִיד בתורה כגדול, מתפלל כגדול ואוהב את רבונו־של־עולם כגדול. כי אמנם התורה והתפלה היו תמיד שַעֲשוּעָיו של אפנסיה. בַּאֲכִילָתוֹ וּבִשְתִיָתוֹ היה מִסְתַּפֵּק במוּעָט גמור, ופעמים היה צָם כמעט ימים שלמים והיה מִכָּל־מָקום שמח ועַלִיז. בשעת למודו בתורה היה מַסִיח את דעתו אפילו מדאגתו הקבועה בלבו על חטאיו שחטא בימים שחלפו. כה רחוקים היו הימים שחלפו, כאִלו לא היו כלל! נדמה היה לו, שכּל מה שהיה ועבר עליו לא היה ולא עבר כלל. פֹּה, בישוב יהודי זה, נולד, ופֹה, בעולמה של התורה הקדושה, נתחנך מִלֵדָתו. רק בחלומו. יש אשר יראה קשות, חזיונות־בַּלָהוֹת. הנה הוא בארמון, שם, הַרְחֵק, או על הגבעה, בין חבריו הרועים. ויש אשר רואה המון ידים באות וחוטפות ומוציאות אותו מפֹּה ומחזירות אותו לבין הנכרים. הִכּרנוך! – קוראים אליו אכרים רבים וביניהם גם שִׁכּורים, הַמְאַיְמִים עליו באגרופיהם – סוף־סוף נמצֵאתָ, לא עוד תִמָלֵט מבּין זרועותינו־הם סוחבים וּמְטַלְטְלִים אותו כשׂה עקוד, והוא מְפַרְכֵּס ברגליו, מְפַרְפֵּר וצועק לעזרה.

ופעמים שהוא חולם חלום והנה הוא תועה בשבילים עֲקַלְקַלִים, בין אילנות עֲבֻתִּים וּמְסֻבָּכִים, ונופל בין חיות רעות; או שהוא רואה את עצמו ערֹם ועל שכמו חבילה של עצים. תועה הוא ותועה עד שפגע בזקן אחד ושאלהו: שמא יודע אתה, למה אני נושא חבילה זו על שכמי ולאן אני הולך? – הולך אתה אל הגיהִנום – עונה הזקן – ובחבילת־עצים זו ישרפוך.

מתוך חלומות־בלהות אלה הוא נֵעוֹר בלילה וּמִתְיַפֵּחַ בבכי: הוי, וַי, קר לי, הוי, קר לי! – הכל ישנים את שנתם, חיים יצחק הנהו בבית־המדרש – הוא לן שם כמעט כל השנה – רק הסבתא קמה ממשכבה, נגשת אליו ושואלת אותו: אברהם’לי שלי, למה אתה בוכה? כלום חלמת חלום רע? – אפשר רעב אתה, או צמא? – הוי, סבתא! – בוכה הוא ואומר נִים־ולא־נִים¹³⁵ – אני מפחד. מפ־ח־ד. הוי, הוי, ק־ר! – הוי, הוי ערֹם אני, הסבתא מכסה אותו בשמיכה ואומרת: הִנָחֵם, בני, אל תדאג.. הלא יהודי אתה. ואלהים הטוב אוהב את בניו. לא קר לך ולא ערֹם אתה. תגדל, בני, ותהיה יהודי טוב. תורה תלמד ולאלהים תתפלל. אשרי היהודי, שתורתו – לחמו, שבכל יום יאכל כמה דפים של גמרא וישתה כמה פרקים של תהלים ומתלבש בתפלות ומצוות. – הוי, הוי, סבתא – קורא הוא משנתו – את הא־ל־הים אני י־רא. אני ירא! ־ והיא, הסבתא, אומרת: אל־נא תִבָּהֵל, בני. אלהים עמך, בני. יש לנו על מה להִשָעֵן, בני. רק חזק־נא והתחזק, בני, בכֹח התורה והתפלה נִוָשַע. מי עם, אשר לו אלהים כאלהינו? – כך היתה הסבתא מדברת על לבו של אפנסיה, כשזה מנמנם ולא מנמנם, מקשיב לדבריה הטובים. כמו לְמַנְגִינָה עֲרֵבָה, ושוקע בזרועות התנומה.

כך היתה נפשו של אפנסיה מרחפת תמיד בין שַעֲשוּעֵי התַּנְחוּמוֹת של הסבתא ובין בַּלְהוֹת החלומות, שהיו תוקפות עליו יותר ויותר גברו עליו הפְחָדִים מאז קָרהו המקרה האנור אשר הרעיש את נפשו עד היסוד: מדי עָבְרו פעם אחת דרך השוק נתקַל¹³⁶ פתאֹם באכר אחד, תושב דמפובקה! הוא א. ידע, אם הרגיש בו אכר זה גם הוא, כי התחיל מיד רץ ומִתְחַמֵק דרך סִמְטָאוֹת עד שהתפרץ כל־עוד רוחו בו לבית־המדרש. פגיו היו חִוְרים כפני־מת ולבו היה הולם בו מפחד. מאז התחילו החלומות מְבַעֲתים אותו תָדִיר¹³⁷, מדי לילה. בכל לילה ולילה היה רואה את עצמו נופל בידי האכרים, המון ידים אוחזות בו וסוחבות אותו אל הכפר. יומם היה יהודי בין יהודים, יומם היה בטֶפליק, ובלילות היה נִשָׂא על כנפי הפחד שמה, אל תוך הארמון, אל השדה והגבעה, אל עדרי הכבשים וילדי הנכרים. הוא לא ידע מנוחה ורוחו בקרבו סָעֲרָה וּרָגשה. גם פניו הלכו וחָורו מיום ליום.

ובימים האלה כבר מלאו לאפנסיה, שהיה מכֻנה אברהם בן אברהם, שלש־עשרה שנה, וכבר נעשה לְבַר־מצוה, אף זכה לעלות לתורה.

* * * * *

פרק ז. בְּלֵיל חָג.    🔗

כאבוקות אורה וחם לבב היו לו לאפנסיה, המכֻנה אברהם, מוֹעֲדֵי בני ישראל; כנִטְפִי טל על נשמתו הנַהֲלָאָה¹³⁸ היו לו ימי החגים האלה, עם כל התכוּנה הרַבָּה, עם הוֹדם ותפארתם. זכֹר זכר אפנסיה את מנהגי האכרים בימי שמחתם ובמועדיהם; הימים האלה היו להם תמיד לימי הולֵלוּת פרוּעה, לימי ריב ומַצָה¹³⁹, מכות־אגרוף וְשֶׁפֶך־דם. הוי, כמה רחוקים הם וגבוהים דרכי היהודים מדרכי הנכרים!…

הנה הגיע ליל שמחת־תורה. קולות צָהָלה ברחובות קריה; מכל צד ועֵבר בוקעים ועולים הקולות, קול המון חוגג ברֵעו¹⁴⁰. יחדו יָרֹנוּ בני ישראל בשְוָקים וברחובות. גדולה היא התהלוכה. אנשים, נשים וטף. ראשים, שְׁטְרַימְלִים, בגדי אַטְלָס. פנים צוהלים. עֵרֶב־רב של ראשים ורגלים. בין ראש לראש – אבוקה. דרך כל הככר וכל רחובות קריה נמשכת התהלוכה. שורות שורות וּבְמַעְגָל. יד יד ואבוקה. ברִנה הם מהלכים ומתוך רקודים הם מתנהלים.

לֵיל התקדש חג הוא, לילה, אשר בו ישמחו שבטי בני ישראל בשמחת התורה. האח, מה טובה ומה מתוקה התורה! – ומוזר כל־כך ונהדר כל־כך המחזה. יהודים ישישים, נכבדי העדה, אנשי זקָן ובעלי פאות, עוטפי קפוטות־אטלס וחובשי שְטְרֵימְלִים לראשם – כֻּלם מקפצים במשובה ברֹאש הוֹמִיוֹת¹⁴¹ קרני האורות אשר לאבוקות מְרַצְדוֹת¹⁴² ושופכות נְהָרָה על הפרצופים הנאים. זקנים, אַבְרְכִים¹⁴³ ותינוקות של בית רבן שָׂב ואב ונכד – כֻּלם יחדו!

הולכים הם בִּרְנָנָה ובשיר, הולכים ובאים עד חצר בית־הכנסת. צהלת הרִקודים והזמירות אינה פוסקת, ובעמדם בחצר עוד תתגבר ותוסיף כֹּח. – ומֵחֲצר בית־האלהים עד הבית. הנה עד הסף הגיעו ופה יעמדו. גם על הסף יש מקום למחולות־תרועה. והנה הפרוזדור, כלום כאן לא ישהו שעה יתרה מתוך שירה ורקודים? – ומן הפרוזדור אל תוך האולם. פה גדלה השמחה שבעתים והתעַצמו הָרְנָנוֹת והתגברו הרקודים. רָאשים מתרוממים בחִנְגָה¹⁴⁴, כּוֹבְעֵי־סַמֶט מְנַפְנְפִים באויר. נשמט הכובע מעל הראש, מעופף ומרקד בתוך החלל, ועל הראש תתנוסס היַרְמוֹלקה¹⁴⁵ לתפארה. ידים תקועות באבנטים; ידים כרוכות וְנֶאֶחָזוֹת זו בזו, זרועות מִשְׁתַּלְבוֹת אשה בַּחֲבֶרְתָּה. יד ליד, יד על שכם, ידים פרושות למעלה, ידים לעיניים, עינים תלויות לשמים. עינים מרהיבות, עיניים מסקרות. פנים אל פנים. רָאשים מֻשפּלים, פרצופים משֻלְהָבִים¹⁴⁶, פֻּזמקאות לבנים, סנדלים שחורים ומטפחות־יד אדֻמות. – הכל ממֻזג ומשֻלב. שלל צבעים חיים!

סובב סובב המַעְגָל, מסביב לשלחנות, מסביב לַבִּימה מצטמצם, מתרחב ומכה גלים. מי שעומד מן הצד נסחף בכח לתוך המַעְגָל. זה כנגד זה, זה על־יד זה, בתרועה ובשיר. “אחים, אחים, כֻּלנו אחים!” “כֻּלנו בנים לאל אחד, לאל חי, ה' אלהי ישראל. הושיעה נא! – יהודים אנחנו, הוי, מה טוב. אשרינו. וא־ש־רי־נו. ו. ו.. ו… א־ש־רי־נו… צאן קדשים!”– בוקע ועולה מתוך הערבוביה, קולו של ר' אליהו המכֻנה בפי כֻלם ר' אליהו השותק. וכנגדו עונה כהד ר' חיים יצחק המתמיד:

• צ־א־ן ק־ד־ש־י־ם!

וכרגע והנה שניהם, ר' אליהו השותק ור' חיים יצחק המתמיד, נבדלים מתוך המעגל ויוצאים ברִקוד־בֵּינַיִם, לְבדם, מן הצד, מרקדים בהתלהבות, עד כלות הכחות. כמו מאליהם נשמטים הסנדלים מעל הרגלים, צונחות הקפוטות, מלבינים שַרְוֻלים עם פֻּזמקאות לבנים; הנה טִפֵּס האחד ועלה על השלחן ואחריו משנֵהוּ. עומדים הם במלא קומתם על־גבי השלחן, מרקדים איש כנגד איש, שרוֻל עם שרוֻל, פֻּזמק כנגד פֻּזמק, והקהל מְרַקד לעֻמתם ומוחֵא כפים.

– ה־א־ח, ה־א־ח, א־ש־רינו!

– חזק ונתחזק!

– עו־ז־ר, ד־ל־י־ם, הו־שי־עה נא!

– צ־אן ק־ד־ש־ים!

כך מרקדים שני יהודים, כך שמחים ומשמחים שני האביונים שבעיר.

– העני והמחסור שוֹרים בבית כל ימות השנה. אין לחם לאכול, אין בגד ללבוש, אף לא פרוטה לפָרְטָה¹⁴⁷, ובכן הבו גדל, אחים, לבורא עולם. חזק ונתחזק!

– אהבה – אך א־הבה – הוי, אהבה. מי יתן ואָהבתּי את הקדוש־ברוך־הוא בכל לבי, בכל כֹּחי ובכל מאֹדי! – צֹוֵחַ ר' אליהו השותק בכל כחו.

לא ארכו הרגעים ואל השנַים נטפלה חבורה של ישישים ואברכים. הנה קהל רב על השלחנות, הנה נצטרפו למעגל. מי למעלה ומי למטה. זה קופץ ומעלה וזה קופץ ומוריד ושוב הִשְתַּלְשֵל¹⁴⁸ המעגל לאֹרך ולרֹחַב, יד ביד ויד באבנט, מעגל בתוך מעגל, וּמִבִּפְנִים לכֻלם מעגל מיֻחד של ילדים, תינוקות של בית־רַבּן.

ופתאם התפרץ מתוך המעגל הפנימי נער כבן שלש־עשרה. הוא התפרץ ועבר דרך כל המעגלים לחוץ, משם על הספסל, מן הספסל על השלחן, משלחן אחד אל משנהו. הוא היה עף ופורח באויר כצפור, וכצפור היה שר. פניו לִהֲטו, עיניו ירו זיקים. הוא היה מכרכר ומרקד כגדי, מתְחַטֵא¹⁴⁹ ככבש, מְצַיֵץ כצפור, שר בהרבה קולות, בקולי־קולות, מרקד ושר, כמו מתוך הִתְפַּשְׁטוּת הַגַשְׁמִיוּת¹⁵⁰. הוא לא ראה דבר, לא שמע דבר. כֻּלוֹ מתרגש ומתלהב, חוזה והוזה. הנה חֹרשה לפניו, פה חֹרשה. עומד הוא על הגבעה. רוחות מְנַשְׁבוֹת, סְעָרוֹת מְיַבְּבוֹת. הוא גוֹלֵש¹⁵¹ מעל הגבעה. הוא נִשָׂא בסערה, נִשא ומסתובב, קול דָכְיָם¹⁵² של מי הדְנֶסְטֶר מגיע לאזניו, יחידי הוא ובודד. נגוּן־פֶּרֶא, נִגון־צְוָחָה מתפרץ מפיו, עם הרוח ישיר שירו, ובסערה ישלח יִבְבָתוֹ¹⁵³.

קול שירו הלך וגבר על כל הקולות. כל הרגלים נֶעֶצרו ברָקְדָן, כל העיניים השתּאוּ אל דמוּת־הפלא, שהיתה פורחת באויר, מעל לספסלים, מעל לשלחנות, מעל לראשי אנשים. פניו אדֻמים, בעיניו שַׁלְהֶבֶת יָהּ. אש, אש אחזה בכל פִּנות נפשו ועיניו כמו עלו לשמים בלהב.

– מי הוא הנער הפֶּלִאי? אֵי מזה בא ומי הֱבִיאָהו הֲלוֹם?

הכל הכירו בו. זה היה אפנסיה, המכֻנה אברהם בן אברהם. אולם לא הכל ידעו, מה גדולה האש העצורה בעַצְמות גוף קטן זה, מה עזה תשוקתו הבוערת בקרבו, תשוקתו לֵאלֹהֵי אבותיו.

_______________

פרק ח. אַבְרָהָם גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה    🔗

שמו של אברהם בן אברהם יצא לתהלה בכל העיר, הכל היו סָחִים באותו המאורע, מאורע החג, שהרעיש את כל הלבבות. הכל היו מסַפּרים את רֹב יָפְיוֹ ואת חִין תַּהֲלוּכותיו של הַגֵר הקטן. רב העיר, ר' פינחס, אשר גם אליו הגיעה השמועה על הנער הַפֶּלאי, קרא אליו את אברהם וְתָהָה על קַנְקַנו¹⁵⁴. ר' פינחס התפלא על הידיעות הרחבות בתורה, אשר קנה לו אפנסיה בתקופה קצרה כזו.

– המבקש אתה ללמוד תורה מפי? – שאל ר' פינחס את הגר הקטן.

– לא, רבי – השיב אברהם בְּפַשְׁטוּת – אי אֶפְשי להִשָׁאר כאן.

– מפני מה, בני? –

יָרֵא אני לשבת פה – השיב אברהם בתמימות.

ירא אתה? מפני מי? – שאל הרב בִּתְמִיָה – היהודי אינו מְפַחֵד אלא מפני האלהים, בני.

– ואני – אמר אברהם – הנני ירא ומְפַחד גם מפני אנשים… מפני נכרים… שלא יִתְפְּשׂוּני ולא ישיבוני אל הארמון.

וכאשר ראה אברהם, כי אין הרב יכול לעמוד על כונתו וכי מִתְקַשֶׁה הוא בַהֲבָנת הדברים, נטל לעצמו רשות הדבור ובקצרה הִרְצָה לפניו את פָּרָשַׁת גִלְגוּליו וכל מאֹרעות חייו.

אמנם גם אחרי כל אלה עוד נִסה הרב לדבּר על לבו של הגר הקטן, להוציא מלבו את הפחד, אשר גזל את מנוחתו. אולם אברהם התנגד לדברי הרב בכל נפשו וכמעט שלא נתן להם להִכָּנס באזניו.

– לא, לא. – קרא. – לא פה, פה קרוב מאד. הנני ירא. לא פה. עלי ללכת לדרכי. עלי לחַפֵּשׂ ולמצֹא את בית אבי. לא, – קרא כגדול העומד על דעת עצמו, – עלי ל־ל־כ־ת.

ר' פינחס נמלך בלבו ואמר:

– טוב, בני, אשלָחֲך אפוא לעיר רחוקה… לזלוטשוב… שם יושב אחי על כסא הדַיָנוּת… ואולי תתקָרֵב שם גם לר' מיכל, תלמידו של הבעש"ט¹⁵⁵ הקדוש, ולבניו. כֻּלם יִרְאֵי אלהים.

בעיניו של אברהם הזהירו דמעות גיל. הוא קרא:

– רבי, אני נכון. תֵּכף ומיָד, ואפילו ללכת רגלי. אני נכון.

עוד באותו היום קרא ר' פּינחס, מָרָא דְאַתְרָא¹⁵⁶, למוֹעֵצה של נכבדי העיר. דנו בדבר והחליטו לתְפֹּר לַנער בגד חדש לתת על־ידו מכתב חתום מטעם הרב והקהלה וגם כסף להוצאות הדרך.

האח, מה גדלה שמחתו של אברהם בבוא יום הנסיעה! הוא קבּל ברכות מפיהם של כל לומדי בית־המדרש, אשר בחברתם העליזה בִּלָה כמעט שנה וחצי, אף אָצַל להם גם הוא ברכות מקרב לב, אולם גם טִפּת צער לא חסרה לו בשמחתו, צער הפּרֵדה מעל האנשים הטובים, אשר אֲסָפוהו אל ביתם וַיְאַמצוהו להם כבן, – מעל אנשי ביתו של ר' חיים יצחק, מעל שלשת רעיו, וביחוד מעל הסָבְתָא הטובה, אשר כבר נקשרה נפשו בנפשה כמו בנפש אֵם טובה ורַחֲמָנִיָה.

כשהגיעה שעת הפרֵדה חִבְּקה אותו הסבתא בידיה הדקות והרועדות מזִקְנה, הֵצִיצה בעיניו באהבה וברחמים, הציצה יפה יפה, כמבקשת לַחְתּוֹם בקרב לבה לעולמים את דמות דיוקנו של נֶכְדהּ החביב. גם ברגע האחרון, כְּשֶׁמֵעֵבר לדלת כבר עמדה העגלה מוכנה והעגלון מְזָרֵז וּמֵאִיץ בַּנוסע הקטן, עוד היתה הזקֵנה מְחַבֶּקת אותו בידיה הרועדות, מאַמצת אותו אל לבה ומטיפה לו דברים טובים ונִחוּמִים, אשר יהיו לו למשמרת לכל הימים הבאים. היא אמרה:

– הולך אתה, בני, לתורה ולנסיונות. הדרך רחוקה וקשה, אולם אתה חזק והתחזק. היֵה שָׂמֵח. התרחק מִמָרה שחורה¹⁵⁷ ומעַצְבוּת. הוי, הִזָהר־נא והתרחק מהן. אל־נא תפול ברִשְׁתָּן כי סופן אֲבַדוֹן. היה חזק, בני. רק חזַק. ואל־נא תהא מְפַחד, וַי וַי, אל־נא תהא מפחד, בני החביב, כי אלהים עמך. אלהינו הטוב הוא עמך. גדול הוא אלהינו, לא יַחְקְרֶנו לבב איש. הוי הוי, אל־נא תהא מפחד, בני.

– כדבריך אעשה, סבתא. – לחש הגר הקטן, כתינוק החוזר על מצות הגדול.

והסבתא הוסיפה ואמרה:

– ואל־נא תהא דואג. הוי, הוי, אל־נא תהא דואג לחֶלְקְך. כי חלקך צפוּן לך גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. וַי וַי, אל־נא תהא דואג, ותהא חזק לקבל יִסוּרִים באהבה. היסורים מוכנים לנו, בני. הם עומדים ומוכנים לנו. כל אדם יסוריו עומדים ומוכנים לו. ועלינו רק לקבּלם באהבה. יהודים אנחנו. והיהודי אוהב את היסורים, וגם עליך לקבּל אותם באהבה.

– באהבה. – חזר הנער על דבריה של הסבתא.

והסבתא הוסיפה ואמרה:

– הלא בשביל זה אדם בא לעולם, כדי שיעבור עליו מה שיעבור וכדי שיהיה חזק כַּצוּר לסבול הכּל. כַּצוּר, בני, כַּצור.

– כַּצוּר. – לחש אחריה אברהם.

– כי העולם מלא יְגוֹנוֹת, בני. יגונות רבים מלא העולם. אבל צריך לזכור תמיד, שהעולם אינו אלא גֶשֶׁר צר. צריך לעבור עולם זה כמו שעוברים גשר צר, צרים לשׂמֹחַ על זה, שאלהים עשה עמנו חסד ובְרָאָנו יהודים. רק לשמֹח, בני. רק לשמח. ולהתחזק לַחֲטֹף מה שאפשר מן התורה ומן המצוות ולעשות טוב. רק טוב. ולנחול את העולם־הבא. –

וכאן, כֵּיוָן שהגיעו לענין זה של העולם־הבא, התחילו דמעות נוזלות מעיניו של הגר הקטן והוא התחיל קורא ומתחנן:

– הוי, הוי, הַאֶזְכֶּה לנחול את העולם־הבא, לשבת בין צדיקים ולאהוב את האלהים? – הוי, הוי, האזכה לְהִכָּנס לגן־העדן?

הסבתא הטובה הרימה את שתי עיניה לַמרום ואמרה:

– בחסדו של אבינו הטוב, אבינו שבשמים. תזכה, בני, תזכה. אם אך תּעֲבוֹד את האלהים בשמחה. בשמחה. רק בשמחה

– בש־מ־ח־ה! – קרא אחריה הנכד ובלב שמח ישב על העגלה לצאת לדרך, לתורה ולנסיונות.

________________

פרק ט. רֵעֵהוּ הֶחָדָשׁ שֶׁל אַבְרָהָם.    🔗

כשנתיים כבר עברו מיום שבא אפנסיה, המכֻנה אברהם, לביתו של הדַיָן ר' מאיר בזְלוֹטְשוֹב, ומאז לא חדל מלעסוק בתורה. בָּדֵל¹⁵⁸ מן הַבְּרִיוֹת, מכל מַרְאוֹת־תבל, יושב אברהם על־ יד רַבּוֹ, איש־השֵׂיבה, כל הימים. שני הראשׁים, הכפופים בלי הַפְסֵק על־גבי הספרים המֻנחים לפניהם, מתנוֹעֲעים מגֹדֶל ההתלַהֲבוּת, עיניהם יוקדות ופרצופיהם משֻלְהָבים. שניהם, הזקן והנער, יושבים צפופים ומשֻלָבים, שַעֲרוֹת־הכסף של הזקן כמו מַאֲהִילוֹת¹⁵⁹ על שערות־הַשְחוֹר של העלם וְאוֹצְלוֹת מהודן ומלִבְנַת־נָגְהָן על המצח הלוהט של אברהם. רגע קם אחד מהם ממקומו, פוסע ברגש מתוך עִיוּן לארכו של החדר הלוך ושוב. פעמים מניחים הרב והתלמיד זה את זה בזוית אחת ומוצאים איש את חברו בזוית שניה. הנה עומדים הם זה כנגד זה, מתעכבים רגע ושוב מתחילים להתוַכֵּחַ ולנַצֵחַ זה את זה בסברא.

הוי, הוי, – קורא ר' מאיר לבסוף – אמנם תקיף אתה, אברהם, ממני! קָטנך עבה ממתני!

שמחים היו הדברים שבין הרב והתלמיד, כאִלו נִתְּנה כאן התורה באש שחורה של נֹעַר על־גבי אש לבנה של זִקנה. גם אברהם היה עלֵז תמיד. דומה, כאלו נשכח מלבו כל אשר עבר עליו עד היום, כל תולדות חייו. רק זכרונה של הסבתא עודנו חי בקרבו. דבריה המעודדים חרותים על לבו וכנר דולק יאירו לו על דרכו. “חזק, בני, חזק והיֵה שמח, רק שמח” – הדבּוּרים הללו צָלְלוּ תמיד באזניו, והוא שמח בחלקו, באָשרו, בגורלו, כי זָכֹה זכה לַחֲסות בצל כנפיה של התורה הקדושה. פעמים שהיה אומר אל לבו: הלא אך פה נולדתי. מה שהיה – לא היה כלל. ישר ממרומים ירדה נשמתי הֵנה להתעלס¹⁶⁰ באהבת התורה. גם כנורו, בן־לִוְיָתו, הסגֻלה היחידה, אשר נשארה לו לפלֵטה מן הימים הקודמים, גם הוא היה נעזב ונשכח לפרקים, ולא היה מנגן עליו אלא ברגעים יוצאים מן הכלל. בשעה שעֲנָנָה כבדה של עַצְבוּת היתה פתאֹם עולה ומעִיבה את מֹחו ולבו, בשעה שכל מוֹרָאֵי העבר היו נצבים לפניו חיים, מיד היו נוטל את כנורו ומפזר בצליליו את ענני היגון הכבדים.

פעם אחת באו לפני ר' מאיר שלשה בני־אדם טעון בדין־תורה: ר' זאב וָלְף, בנו הצעיר של הרב ר' מיכל מזלוטשוב, אשתו של ר' זאב והמשרתת בביתו. אשת של ר' זאב חשדה בה, במשרתת, שגנבה כף של כסף. בעלת הבית הציעה ראשונה את טענותיה. אברהם, שישב מן הצד, לא הרים את ראשו מעל הַמַסִכְתָּא¹⁶¹ אשר לפניו. אולם הנה פלא! אחרי אשר גמרה האשה את טענותיה, פתח ר' זאב בעצמו ואמר:

– ואני זאב וָלף התולעת, אני זאב וָלְף הרשע, אומר שלא כך היה מעשה, לא כפי שסחה כאן האשה הכבודה באזניו של הצדיק ר' מאיר…

– זאב ולף! – קראה האשה בכעס ורָקְעה ברגלה –־ האם נִטְרְפָה עליך דעתך? הרי ודאי שאומר אתה לטעון בזכותי, וכי לא כך, זאב וָלף? – אמרה האשה בכונה לבלבל את טענותיו. – אבל אין צֹרך לי בכך. הַנַח לי. אני יודעת בעצמי להַרְצוֹת¹⁶² את טענותי.

– אמת, אשה, אמת. – שָׁר לו זאב וָלף בנִגון הגמרא. – אמת, יודעת אַתּ להרצות את טענותַיִך. ודוקא מפני כך, אשה… אשה עלובה זו – הוא הראה בידו על המשרתת, שעמדה ובכתה – מי יטעַן לה, אם לא אני, זאב וָלף הרשע המְרֻשָׁע¹⁶³ –

אשתו לטשה עינים תמהות, כי לא פִללה לשמוע את הדבּוּרים האלה מפי בעלה. היא התרגזה עוד יותר, רקעה ברגליה וקראה בקצף:

– והרי היא שגנבה את כף הכסף. הרי בפיה הודְתָה לי על הגנבה שגנבה.

– לא, מורי ורבי, – טען ר' זאב וָלף בכל כּחו. – צִדְקָנִית זו – הוא הראה על המשרתת – טהורה היא, נקיה בכבשה תַּמָה. חלילה לה לנשמה כשרה זו מֵחֲטֹא. אני הנני הגנב. אני הרשע, רבי, ומעשה שהיה כך היה. אני, רבי, הנני מלא חטאים ופשעים. כל מְזִמוֹתַי תמיד הן אך לַחֲטֹא – התוַדה, ר' זאב וָלף וִדוּי יוצא מן הלב – כל מחשבותי הן אך לגנוב ולגזול, אלא שירא אני מֵעָנשם של בני־אדם. רק מֵחֲמת זה, רבי, אני נמנע ממעשים רעים. ואני, רבי, חפצתי לעבור עבֵרה בידים, כדי שאהיה רשע ממש ולא רק מהרהר בעברות, אהיה רשע ממש ואֵרד לגיהִנום, כי שם מקומי, רבי, רק בגיהנום מקומי. ולכן נתתי לצדקנית זו את הכף במתנה, ואחרי־כן גנבתיה ממנה בידי ממש. והיא בצדקתה וביֹשר לבה קבּלה על עצמה את הגנֵבה, משום שלא חפצה להלשין עלי לפני אשתי. אני הנני הרשע. חטאתי, עויתי ופשעתי. פושע־ישראל אני. על כל עבֵרות שבתורה עברתי במחשבה. רבי, רשע אני! – הרים ר' זאב ולף את קולו בבכי.

ואז נעשה מעשה, שהִתְמִיהַּ את כל אנשי הבית: אברהם קפץ פתאֹם ממקומו, תפס לר' זאב וָלף בידו, התחיל מחבּקו, ומנשקו, התחיל מכה את ראשו בשני אגרופיו, בוכה ואומר:

– הוי, רבי, ר' זאב וָלף, למדני־נא דרך תשובה. קָרבֵני־נא. הוֹרֵני־נא. אני ה־ר־ש־ע. א־ני ע־בר־תי עב־רו־ת ק־שו־ת.

– צ־ד־י־ק, צ־ד־י־ק ת־מ־י־ם! – קרא ר' זאב וָלף, כשהוא מסלסל את פֵּאוֹתיו של הנער באהבה גדולה. – האח, מֵהֵיכָן פרצוף קדוש כזה, פרצוף טהור ומז־ה־י־ר? מהיכן יפי־שמים זה? – קרא ר' זאב וָלף בדִמְעות־גיל ובצָהֳלה, שהרנינה את לבו של אברהם וכאִלו נסכה עליו רוח חדשה, רוח נִחומים ועליזות.

לא ארכה השעה וכבר ישבו ר' זאב ולף ואברהם זה אצל זה והיו מְשַׁעְשְׁעִים איש את לבו של חברו בדברי תורה ובאִמְרות־חכמה ויראת שמים.

– דומה עלי – אמר אברהם בתמימות – כאִלו מכירים אנו זה את זה משכבר הימים, כאלו קשורות היו נשמותינו זו בזו שם, למעלה, בהיותן שתיהן שוכנות באוצר הנשמות, כשהן יחדו מקלסות ומשבחות לאל חי.

ולא זז ר' זאב ולף מאברהם עד שנעשו שניהם קרובים זה לזה בלב ונפש.

פרק י. שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה.    🔗

בביתו של הדַין ר' מאיר היתה שמחה גדולה.

זה היה ביום שסִיֵם¹⁶⁴ אברהם את המַסִכְתָּא האחרונה של הש"ס. לכבודו של הסיום נערכה בביתו של הדַין ר' מאיר סעֻדת־מצוה, אשר הֻזמנו אליה טוּבי העדה ונכבדיה.

שלש שנים רצופות היה אברהם עוסק בתורה יומם ולילה; שלש שנים רצופות היה ראשו הרך של הנער כפוף על־גבי הספרים ופיו לא פסק מגִרְסָא¹⁶⁵.

אל השלחן הארך ישבו מסֻבּים חשובי העדה, טוּבי הלומדים שבעיר, ישישי־חכמה, רבנים ומורי־הוראה, שבאו מן הערים הסמוכות לראות את הלמדן הפֶּלִאי, שלא הגיע עדַין לשנת השש־עשרה, לחֲלֹק כבוד לתלמיד־חכם צעיר זה, אשר היה רךְ בשנים וגדול בחכמה. באותם הימים לא היו נוהגים בישראל לתת כבוד וִיקָר לאיש בגלל אשר עשה עֹשר רב בכסף או בזהב, אף לא לזה שזכה לקבל בירֻשה מאת אבותיו נחלת בתים, שדה וכרם; רק על־פי ידיעותיו בתורה היה אדם בישראל מכֻבּד על־פני העם, רק זה אשר עשה עֹשר בחכמה וביראת אלהים הוא קנה לו גם כבוד גם אהבת הבריות. והנה כבר יצא שמו הטוב של אברהם בכל העיר וגם בסביבה, כי בקי וְחָרִיף הוא בתורה כאחד הגדולים, כי יחדו חֻבּרו בו שֵׂכל טוב עם יראת אלהים וכל מדה נאה. גם פניו של הנער היו מפיקים חן ומאירים באור תורה וחכמה. כל היום נָהֲרו יהודים לביתו של הדַין, אנשים, נשים וטף, להסתכל בפרצופו של כלי מפֹאָר זה. גדול היה הדְחַק בבית פנימה וגם מסביב לחלונות, אשר צָבאו עליהם המוני עם.

גם שני בניו של הרב ר' מיכל; ר' יוסף ור' זאב וָלף באו הֵנה לקחת חלק בשמחה של מצוה. הם היו מסֻבּים בראש האורחים כֻּלם. דומיה גדולה שררה באולם, ושבעתים גדלה ועמקה הדומיה, כאשר פתח הנער את פיו להשמיע את דברי תורתו. הכל עצרו את נשימתם. כל האזנים היו עשויות כַאֲפרְכֶּסֶת¹⁶⁶ וכל המבטים נתלו בעלם הצעיר, שישב ודרש כזקן בישיבה.

אברהם דרש חִלוּק¹⁶⁷ מֵעִנְיָנָא דיוֹמָא¹⁶⁸ וכל המסֻבּים השתאו והשתוממו. זה היה חִלוּק נפלא ועמֹק, משֻלב ומשֻבּץ במרגָליות של חכמה. אך פתח אברהם את פיו בדרשה, מיד הכירו הכל, שעלם רך זה, יציר־הפלא, שאיש לא ידע גם את מולדתו, הנהו למדן מפלג, שנוצַר לגדולות, הוא היה באמת צָנָא מָלֵא סַפְרָא¹⁶⁹. שגורים היו בפיו כל דבריהם של הראשונים והאחרונים¹⁷⁰, ספר התנ"ך וספרי התלמוד, ספרי בעלי־הקבלה החסידות. הוא היה סִינַי ועוקר הרים¹⁷¹ כאחד. אולם ככל אשר הוסיף הדורש לדבר, כן הוסיפו המסֻבּים להשתאות, להשתומם. נדמה להם, שמימיהם עוד לא שמעו דברים חיים ומשובבים נפש כדברי הדרשן הצעיר. רבים מדבריהם של חכמים, גאונים וסופרים, אשר חיו ופעלו מימות עולם בישראל, יצאו מפיו של הנער חיים ומזֻקקים שבעתים. בכח־דבּור נעלה בכח הגיון נפלא קֵרב וחִבּר יחד מאמרים וענינים שונים, כאִלו חרז מַחֲרֹזֶת של נגֹהות־אורה. דבּורים וּמֵמרות של חכמי ישראל מדורות שונים ותקופות רחוקות נתקשרו ונשתלבו אלה באלה. היתה כאן לפני עיני הקרואים מעין כנסיה גדולה של חכמים וסופרים, אשר חיו ופעלו בדורות רחוקים אלה מאלה ואשר ברוח פיו של אברהם הושיטו זה לזה יד לשלום ולאחדות: כֻּלם יחד היו שלוחים נאמנים של הַהַשְׁגָחָה העליונה¹⁷² וְנִתְכַּוְנו לתכלית אחת נעלָה, – להדריך את עם ישראל בדרך הטוב והישר, כדי שתהא אֻמה זו מאריכה ימים בעולם, נֵס ואורה לכל הגוים, אשר עד היום לא טהרו את מעשיהם ולא הכירו את בורא העולם.

כארבע שעות רצופות היה אברהם יושב ודורש ופיו היה מֵפִיק¹⁷³ מרגליות. הוא היה ממש מְדוֹבֵב¹⁷⁴ שפתי מתים, אשר כבר הִסְתּוֹפְפוּ משנות מאות בעולַם־האמת¹⁷⁵. בהערה קולעת אחת היה מבאר כמה וכמה מאמרים של חכמים, שהיו סתומים בעיני הכל. הוא לקט לאחד אחד ניצוצי רעיונות וגרעיני מחשבה, שנאמרו באיזה זמן מן הזמנים על־ידי מי־שהוא שכמעט הלכו לאבּוד ומתו מיתת־חלוטין¹⁷⁶ בעולם, מפני שלא מצאו להם בשעתם אזנים קַשובות, – הוא לקט וצרף אותם לחזון אחד גדול וענקי, אשר חזה עם ישראל בשנות אלפים באלפי רבבות המֹחות והלבבות של חכמיו וקדושיו, חֲזון האהבה הגדולה, אשר יהגו כל הברואים לבורא העולם, זו אהבת האמת, שעם ישראל היה לה לפה לפני קונה שמים וארץ בשם כל העמים, אשר חיו על־פני האדמה, ובשם כל הבריות, החיים, הצמחים והדוממים¹⁷⁷, אשר כֻּלם יחדו יקראו לאל בוראם קריאה אחת גדולה: א־ה־ב־ה, א־ה־בה!

– הוי, א־ה־ב־ה! – נשמע פתאֹם קולו של ר' זאב וָלף, שקפץ ועלה על השלחן, כשהוא מרקד מתוך התלהבות של שמחה והתְפַּשְטוּת הַגַשְמיוּת.

– הוי, א־ה־ב־ה! – לא חדל ר' זאב ולף מקרֹא בחדוה – ב־ל־ב ונ־פ־ש ל־א־ל־הי־נו! הוי, מ־תוֹ־ק! מי כא־ל־הי־נו? אש־רי־נו בני ישראל. א־ש־רי־נו!

* * *

לא עברו רגעים מרֻבּים וגם אברהם קפץ ועלה על השלחן. ואחריהם החזיקו כל המסֻבּים, מרקדים ושמֵחים בשמחה של מצוה וקוראים:

–־ א־ש־רי־נו. ה־ אח, אש־רי־נו. אין כאלהינו!

פרק יא. הַנֶאֱהָבִים וְהַנְעִימִים.    🔗

בחדר המרֻוָח אשר בַּדְיוֹטָה התחתונה פוסע בלי הַפְסֵק הנה והנה, כמו בצַעֲדֵי זעם, הרב ר' מיכל.

פניו המָאֳרָכִים, המפיקים זיו, וגבותיו העֲבֻתּוֹת, המְצִלות על עיניו האֲפוּרוֹת והמפֻשָׂקות¹⁷⁸, כחוצצות בין הרב ובין כל העולם, מְשַוִים עליו הוד־פלא.

כל היום מתהלך הרב בחדרו, ממזרח למערב וממערב למזרח; ידיו נעוצות באבנטו, גבותיו מתרוממות כהרף עין ויורדות תֵּכף כמתחָרְטות; הראש מתנועע לרגעים, כמסָרב ומתקומם כנגד כל היקום. פעמים נִתְקָל הרב בדרך־הִלוּכוֹ בכסא, בשְׁרַפְרָף, בִּכְרַע־המטה או השלחן, ויש, אשר גם כלי מכלי הבית נִגְרָר. אחריו, מבלי שירגיש בדבר. אנשים יוצאים ונכנסים, קול צוָחה הגיע מן החוץ או מן הבית – והרב מתהלך לו, אינו רואה ואינו שומע. הוא נראה כאיש אשר פנה עֹרף לתבל ומלואה. רגע יעמוד תחתיו, יגש אל החלון, יצמיד ראשו אל הזגוגיות, יַאֲהִיל בכף־ידו על־גבי העין ותולה מֶבָּטוֹ בנקֻדת־מרחק, כסוקר מתוך פקפוק את עֵין הארץ, – ומִיָד, כמתוך רגש של שְאָט־נפש, הוא נִרְתָּע לאחוריו, נָקְעָה נפשו מן הבריאה ופניו של עולם זה כמו זרו לו.

שָׁבועות עוברים, שנים חולפות וְקִשְקוּש פסיעותיו של ר' מיכל, קִשְקוּש מונוטוני¹⁷⁹, אינו פוסק. אין הרב מדבר עם איש ואין הוא פורש בשְלום שום איש. כאן פוסע אחד קדוש, חַד מִן חַבְרַיָא¹⁸⁰, חבר לַכּנסיה הגדולה של ששים גבורים, ששים התלמידים, שבאו לעולם התחתון להיות שומרי נשמתו הקדושה של ר' ישראל בעל־שם־טוב ז“ל¹⁸¹. בעיר הקטנה אוֹקוֹפּ, העומדת על גבול וַלַחִיָה ופוֹלַנִיָה, ירדה נשמה גדולה זו לאַוירו של העולם התחתון והביאה עִמה תורה חדשה, תורת חיים, תורת שמחה ואהבת אלהים. שנים לא מרֻבּות עשתה נשמה גדולה זו בעולם ונִסְתַּלְקָה¹⁸² למְקוֹר מַחֲצַבְתָּה. אולם ששים הגבורים, אשר נשארו בחיים, פָּשְׁטוּ ביעקב ונתפזרו בישראל להפיץ מַעְיְנות־תורתו של הרבי. נבדל מביניהם אחד בודד, ר' מיכל מזְלוֹטְשוב. מחריש וזועף הנהו פוסע בעולם זה, נָטוּל¹⁸³ מן הַחַבְרַיָא, מסֻלק מן העולם כֻּלוֹ ומבטו שלוח למרחב. הוא פוסע, פוסע. עתים הוא עומד פתאֹם, גופו רועד ושפתיו מְלַחֲשוֹת מתוך כאב קשה: “נסתלק הרבי ז”ל מאתנו!”

מיום שיצא ר' ישראל בעש"ט מן העולם סרה רוחו של ר' מיכל, לבו נשבר בקרבו. הוא נשתקע במרה־שחורה¹⁸⁴ קשה. עצבותו של ר' מיכל ורוחו הנדכאה דבקו גם בבני־ביתו, בשני בניו – בר' יוסף, מי שהיה אחרי־כן לרב בהוֹנוֹפּוֹלִיָה, ובר' זאב וָלף, שהיה אחרי־כן לרב בזְבַּרַז'.

בחדר שני, הסמוך לחדרו של ר' מיכל, בקרן מערבית־דרומית, עומד ר' יוסף כל הימים על מקומו כקפוא ושפתיו מלחשות תפִלה. תמיד הוא עומד על רגליו, גופו מתנועע עד כְּלות הכֹחות ושפתיו מלחשות תפלה לאל חי:

– רבונו של עולם, אב הרחמים, סלח־נא, אנא, סלח־נא ליוסף, חוטא הוא יוסף, הוי, אב רחמן, סלח־נא ליוסף!

וכפעם בפעם נשמעת גניחה עמקה יוצאת מלבו של ר' יוסף.

לא כן האח הצעיר, ר' זאב וָלף. אמנם שפל הוא בעיניו בתכלית השִׁפְלות, אבל כֻּלוֹ תנועה וחיים וידיו מלאות תמיד עבודה. העצב יַקְנֵן בלבו, ואולם פניו מאירים תמיד לכל אדם. את כל האורחים הנכנסים לביתו הוא מקבל בשמחה ובפנים שוחקות. כמעט תמיד אלונטית בידו, מוכנה לקראת האורחים, אלונטית ומים לנטילת־ידים; את כל זה הוא מגיש לאורחיו, כשהוא פותח עמהם בשיחה, דרך זמן:

– שלום עליכם, ר' יהודי. צדיק מֵהֵיכָן? – שלום, שלום! התרמיל הֵנה. הֵנה התרמיל. וכיצד חיים יהודים בעולם? מה שלומם של אחינו בני־ישראל בכל מקום שהם? – אִי, אִי, רבונו של עולם, עמך ישראל צריכים פרנסה? הִנֵה סכין… ומלח, צדיק. האח, יהודי מכַתּת רגליו דרך כמה וכמה פרסאות ובא בצל קורתי, כדי שגם אני השפל אזכה לקבל פניו של צדיק. סַפּר־נא, צדיק, מה שלום אחינו בני־ישראל במדינה? חיים? שמחים בתורה? עוסקים במצוות?… נשתַּעֲשַע־נא, צדיק יחדו בתורה.

כך היה ר' זאב וָלף מקָרֵב את כל אדם וביחוד את העניים, נודדים ועוברי דרכים, שהיו באים תמיד לביתו של ר' מיכל. הוא היה מגיש להם אֹכל, משמש על־ידם, מְשוֹחח אִתּם ומַרְנין את לבם. אולם הוא עצמו – מקור הרִנה ללבו היה אברהם בן אברהם, אשר זה מכבר ישב עמו יחד, בביתו של ר' מיכל. זאב וָלף אהב את אברהם מאח קרוב. הוא התענג על זיו פניו, נֹעַם דבריו ומֶתֶק קולו. ואברהם גדל מיום ליום בחכמה ובתורה. גם קלסתר פניו יפה מיום ליום וקול נִגוּנו בלמדו תורה – קסם־חן היה לו למשוך לב כל שומע. מיום שראה ר' זאב וָלף בפעם הראשונה את אברהם, דבקה בו נפשו וכבר לא זז ממנו. מֵאור פניו של רעהו החדש היה ר' זאב וָלף שואב לו ששון ושמחה. כל ימיו עבד ר' זאב וָלף את אלהים מִיראה, כל עצמותיו רחפו ורעדו תמיד מפחד. ואולם אברהם נתן בלבו את האהבה הגדולה. מרעהו החדש למד ר' זאב וָלף לאהוב את אלהים בכל דרכיו, ותחת אשר עד כה היה ר' זאב וָלף שפל בעיני עצמו, ממש כתולעת, והיה מתפלא על עצמו, כיצד הוא מֵעֵז להתקַיֵם בעולם זה, הנה עכשו היה מתחזק ומקבל תנחומים על שפלותו. עכשו ראה את עצמו חי וקַים; לבו נתמלא חמלה וחנינה לכל יש ולכל חי.

– האח אברהם מחמדי, – היה מדבר אליו ר' זאב וָלף באהבה – אתה… אתה… כתינוק אתה מִתְחַטֵא¹⁸⁵ לפני אבינו שבשמים…

וכשהיה ר' זאב וָלף מסתכל בפניו הנהדרים של רעו ובקרני האור השוֹפֵעַ מן הפנים הללו, היה מאמין, שגם הוא יזכה להיות מסֻגל לאהוב את הכל… את הכל… אפילו את הרשעים, אפילו את הבהמה ואת החיה וגם את הזבוב. כי גם החיה, גם הרמש, כל נפש ברא אלהים למען אשר תשיר לפניו את הנגון אשר לה. ר' זאב וָלף ראה את עצמו והנהו הולך ומתקָרֵב לנקֻדת האור, הוא נֶאֱחָז בַּנִגון… של חדוה…

כך נתקשרה נשמתו של ר' זאב וָלף בנשמתו של אברהם, אשר העלה אותו לעולם הנִגון. גם נפשו של אברהם דבקה ברעהו. מְאור־פניו של ר' זאב, שפלות לבו ואהבתו אותו אהבה עזה עודדו את רוחו ויחזקו אותו להוסיף חיל בתורה.

וכל מי שראה את שני הרֵעים יחדו קרא עליהם:

– הנאהבים ונעימים!

____________________

פרק יב. שִׁיר שֶׁל נְכָאִים.    🔗

דמְדוּמֵי בין־הערבָּיִם. לבדד יושב אברהם בבית ר' מיכל. בחדר אין איש. מתנועע אברהם על־גבי הספר, מתנועע מתוך התלהבות החושים, וכל עצמותיו אומרות מזמור שיר:

פקח עיניך, בן אדם, וראה.

שא עיניך מסביב, למזרח ולמערב, לצפון ולדרום.

הכּל פּה כָמֵהַּ אֱלֵי טֹהַר־מרומים וֶאֱלֵי־עָל תשוקתו.

אֵדים מתרוממים לרגעים, עולים מעל־פני הארץ ונאספים אל תוך עַרְפְּלי התכלת אשר במרחקי המרומים.

רוחות־לַחַשׁ וּסַעֲרות־זְוָעה יעופו, יעברו במרחבי העולם וֶאֱלֵי מרחקי המרומים יחושו להם מפלט.

שִיחים ואילנות שולחים את ראשיהם ואת צַמְרוֹתֵיהם בחֶרדת־גיל לקראת מרומים.

עֲשָׂבִים וּדְשָׁאִים אף הם, בנוֹחַ עליהם בשעת־רצון יד הרוח ללַטְפָם בנגיעתה הרַכָּה, הָרֵם ירימו ראשם בחדוה לקראת מרחקי השמים.

סיעת צפרים תרד בהמון חוגג מִמְרוֹמֶיהָ, תּעוֹפֵף מסביב, מסביב, על־פני האדמה, כמבשרת שלום רב ודורשת אהבה וחן לכל היקום. פתאֹם נרתַּעַת החבורה בִּמְעוּפה. כמתחרטות. מתפזרות הן אשה לנפשה, ולמרומיהן הן שבות בצוָחה של נכאים, כחסות על כבודן, אשר חֻלַל פה, עלי אדמות.

עומדת לה צפור בודדה, עומדת לתֻמה על פּנת גג, מסתכלת לרצונה אל חלל העולם, אל הארץ מתחת. פתאם נִקְטָה נפשה, כמו עברה עליה רוח אחרת, ותתעצב אל לבה, כי השפילה שבת כּה. מתוך המֻלת־מחאה ודברי־רֹגז של ציוץ היא עולה בִיעָף למרומים.

נשמתו של הצדיק אף היא למוּדַת־מרומים היא. אל עָל תשוקתה ואת עַנְנֵי השמים היא חומדת. תמיד תכסוף לשכּון למעלה מפה, למעלה מפה.

* * * * *

הַט־נא, בן אדם, את אזניך, הַסְכֵּת ושמע.

הקשיבה נא את דפיקות לב הבריאה, גם את שִׂיחָהּ וְשִׂיגָהּ.

כל אשר ברא היוצר שוֹב ישוב אל חיק יוצרו.

כל נוֹלָד צופה מני הִוָלדו אלֵי קִצו.

עם עֲרוֹב היום, עם צֵאת היום, הכל נֶאֱלַם דֹם, נאלם דֹם.

ותהי יד הדממה בְתֵבל

ובכל אשר בה.

ותתעטף עליה נפשה מתוך כְּמִיָה, מתוך צער וכֹסֶף עז נָדַמוּ שׂיחַ־לחש ואמרים.

רק הצפרים עודן שופכות את קסמי רִנתן על־פני ראשי האילנות וההרים.

עוד מעט־קָט וְנָדַמוּ אף אלה הצלילים האחרונים.

עלה לא יְרַשְרֵש, צפור לא תְצַיֵץ, הדשאים לא יתלחשו והרוח לא יָפוּחַ.

עם ערוב היום, עם צאת היום –

הכל נאלם דֹם, נאלם דֹם.

רק שפתי הצדיק תלחשנה חֶרֶש נִגון־רז.

* * * * *

כאשר תִּדם הֶמְיַת היקום, יִבָּקעו מעינות־הנגינה בארץ וברום.

עם ערוב היום נמתחים נימי־סתרים בחלל העולם וידים נַעֲלָמות עליהן תפרוטנה.

מתוך לב העולם בוקע ועולה מזמור שיר דוּמִיָה.

נִגון־עֶצב חֲרישי, מכה על הלב, משתפך בעלית־קירו של ר' מיכל, הצדיק המתבודד.

מתוך התלהבות עצומה הוא מתהלך ואומר שיר, בשעת סעֻדה שלישית של שבת המלכּה.

יחידי, בודד, פוסע הצדיק בעליתו מזרחה ומערבה, מזמר הוא ברֶטֶט מזמורי השבת. הוא נגש אל חלונו הנשקף מערבה, כָּמֵהַּ ונכסף הוא מֵצִיץ למרחקים, מַטֶה אזנו ומקשיב, ומקשיב.

בּשפּוּלֵי המערב, בֵּינוֹת לַגבעות, עומדת השמש, הֲדַר זיו העולם, צפויה אֱלֵי שקיעה. פנה יום שבַּת־קֹדש. מֵעֶדְיוֹ התפשט העולם. עַנְנֵי־חֻלין כבדים נִשָׂאים באויר מעל לראשי עם קדוש.

השמש יורדת מטה מטה, ונשמתו של הצדיק עולה בזמירות, בסִלוּדים¹⁸⁶, עולה למעלה, למעלה.

ואברהם מקשיב לסלודים, שותה בצמאון את הצלילים.

למעלה, למעלה עפות צפרים זכּות וטובלות בטֹהר התכלת; מֵעל לַצפרים מְשוטטות רוחות־תבל ולמעלה מן הרוחות מרחפת נשמת הצדיק הכוספת לשרשה. חרש השתפך נגונו של ר' מיכל, ויהי ללחש חרישי, לסוד־שיח, לקול דממה דקה, מלב ללב.

קול גניחה עמֻקה וממֻשכה, המשברת את הגוף:

– הוי, רבונו של עולם, טָ־הֳ־רָ־ה!

כרעם חזק הכה על לבו הנע של אברהם. פחד גדול נפל עליו ויאחז בציציות ראשו וינענעהו ויטלטלהו.

קול רעם אדיר שמע אברהם, קול מוסר קשה:

– אתה, אברהם, הנך בן־גיהנום! – עברת עֲבֵרות הרבה, בשר־טרפה וחזיר אכלת. גוי היית! –

הרי אלה המה דברי פי תינוק כָּשֵׁר, פיו של פרץ הקטן.

ולבו הנשבר ענהו כהד:

– וַי, וי, אברהם, אכלת מבשר הפגול. בבשרך ובדמך נבלע הפגול ויטַמא את כל רמ"ח האברים. גם את השבתות ואת המועדים חִלַלת. וי לך, אברהם!

עומד אברהם מעבר לדלת ככלי מלא בושה, בראש כבוש ובעצמות רועדות מפחד, עומד הוא ומתפלל לאלהים:

– אמצני נא, אבי, תן לי פתחון־פה והנחילני כח לעמוד ולהתוַדות לפני הצדיק על כל חטאי ופשעי, אשר חטאתי ואשר עָוִיתי.

אולם שעה מרֻבּה עוד עמד אֲחורי הדלת בפחד וברעדה. גופו היה כפוף תחת סבל הרהורי התשובה ולבו חשב להִשָבר מרֹב צער.

______________

פרק יג. אַבְרָהָם יוֹצֵא בַגוֹלָה.    🔗

ואחרי ברכּת־ההבדלה הכין אברהם את עצמו לבֹא לַחֲדַר־עליָתו של הרב. בלבו כבר קבל על עצמו לקַיֵם את עצתו של פרץ הקטן ולצאת בגולה, אולם מתּחִלה בקש לקבל את הסכמתו של הרב וגם את ברכָתו לדרך. הוא פשט את בגדי השבת, לבש בגדים קרועים ומטֻלאים, שׂם תרמיל על שכמו ובידו מקל־נודדים. אף את כנורו לקח עמו. מוכן ומזֻמן לדרך עלה ודפק בדלת העליה. ר' מיכל, שכמעט כל השנה האחרונה היה מֻטל חולה ולא היה מקבל שום איש, נזדַעֲזע, כשנגלה לפניו פרצופו של אדם חדש.

– רבי! – קרא אברהם תֵכף, בדַרכו על המפתן – חטאתי!

– גם אני! – קרא ר' מיכל ונעץ את עיניו התמֵהות באורחו המוזר.

– רבי, חוטא ופושע אני! – קרא אברהם והיה מתוֹפֵף באגרופו על לוח לבו.

– גם אני חטאתי, עָוִיתי ופשעתי – קרא ר' מיכל בקול רועד, שהבהיל מתּחִלה את אברהם.

– רבי! – חזר אברהם וקרא ־ אכלתי טרפות, חִלַלְתִּי את השבתות ואת המועדים.

פניו של ר' מיכל נתכַּרְכְּמוּ¹⁸⁷; עננה כבֵדה רבצה עליהם, ענְנַת צער ויסורים קשים.

– בני! – קרא ר' מיכל בקול – הוי ואבוי לי!

אולם אחרי רגעים לא מרֻבּים הטיל ר' מיכל ברחמים את ידו על שכמו של אברהם ואמר לו:

– בני, סַפּר־נא, כיצד נכשלת…

אברהם סָח לר' מיכל את תולדות ימי חייו ואת כל המוצאות אותו מיום שָׂמו אותו בבור ועד היום הזה. הוא העלה בספורו גם את זכרונם של כל האנשים הטובים, את פֵּיטְרָא, ר' חיים יצחק וביחוד את הסבתא, אשר עודדוּהוּ ויתמכוהו בדרכו הקשה.

אז נפל ר' מיכל על צוארי אברהם ויחבקהו באהבה וברחמים.

– בני, בני, בני! – קרא ר' מיכל – בני, בני!

מרֹב התרגשות והתלהבות הוציא אברהם את כנורו התחיל מנגן ושופך את המית נפשו.

כל הימים האחרונים היה ר' מיכל עצוב מאד ולבו התעטף עליו מרֹב געגועיו על רבי ישראל בעש"ט. עכשו, לקול נגינתו של אברהם, התחילו, פניו נוהרים מחדוה. הוא קרא:

– האח, בני, מתוק, מתוק הוא אלהינו. קדוש הוא אלהינו. קדושים הם, בני־ישראל. קדוש הוא העולם ומלֹאו. אשרינו, אשרינו. גם אתה, בני, טהור הנך וקדוש. טהור וקדוש.

כְּפוּף־ראש ומתבַּיש עמד אברהם לפני ר' מיכל. אחרי רגע של הִסוּס¹⁸⁸ פתח ואמר:

– רבי, תן לי רשות ואקבל על עצמי חובת גלות.

– טוב, בני, – השיב ר' מיכל בשמחה, – צא וֶהֱוֵה גולֶה, נַגן בכנורך ועורר את בני עמנו לאהוב את אלהינו, ללכת בדרכי אלהינו, לקַים את מצוותיה של התורה הקדושה ולהיות טהורים, טהורים.

– גם אבי ואמי אולי יִמָצְאוּ לי בימי נדודַי – הוסיף אברהם מתוך געגועי תקוה. והרב לחש

– נַגן־נא, בני, נגן־נא

כל אותו הערב היה אברהם עומד לפני ר' מיכל ומנגן לפניו בכנורו. הכנור שָׁר, בכה, התחטא והתחנן לפני בורא העולם. כיוֹנים חיות וזכּות עלו והתרוממו הצלילים. הם קִשְקְשוּ בכנפיהם בחלל מסביב, עד הלב נגעו, נשקו. טפות של גשם עז דפקו על־גבי זגוגיות החלונות; דומה היה, שמעֵבר לחלון בכו נשמות רבות חוטאות, מתחרטות ומתרפּקות על האלהים. אולם גם ר' מיכל גם אברהם נבלעו בצלילי הנגינה ולא ידעו את נפשם. הם לא הרגישו במטר המתדפק ולא הרגישו גם בזאב וָלְף, שזה כבר היה עומד על־ידם, כשעה ממֻשכה.

– רבי, אהיה נע ונד! – קרא אברהם בהתלהבות – הנני מקבל עלי להיות נע ונד שלש שנים רצופות.

– הוי, – נשמעה זעקת־שבר מרה, שהתפרצה מפיו של זאב וָלף לשֵמַע הדברים.

– אבי, מורי, – התחנן זאב וָלף – עַכּבֵהוּ נא… מְנָעַהו נא מנסיון זה. חלש הוא. הוי, טלטולי הדרכים. סערות, זוָעות.

– כבר נדרתי – השיב אברהם בְהַחלט.

– אבי, מורי, הַתִּירה נא את נדרו – התחנן זאב וָלף.

– חלילה לי – אמר ר' מיכל – אברהם יוצא לדרך לעורר את בני־ישראל לתשובה.

– אִלָוֶה גם אני אליו… – אמר זאב וָלף.

– לא, כי אם יחידי אלך. – הודיע אברהם אז החלטתו המֻצקה.

– אבי, מורי, הַציבה לו גבולים… הוי, עד מתי יְהֵא גולה ונודד?

– אברהם, אברהם! – לחש ר' מיכל – עד אשר תמצא את אביך ואת אמך.

– הוי, הוי, מי ישא יסורי הגלות, השָׁרָב בקיץ והקֹר בחֹרף. אבי, מורי, ואם לא ימצאם, את אבותיו?

– אברהם, אברהם! – לחש ר' מיכל – צא לדרכך וֶהֱוֶה גוֹלֶה ונודד, עד אשר תבוא לבית אחד ובעלי־הבית יִפְצְרוּ בך לשבת עמהם בביתם, לקחת את בתם לאשה.

– אבי, מורי, ־ חזר זאב וָלף והתחנן – מי ישא את יסורי הגלות! לילות אפלים… סכנות־דרכִים… שודדים ורוצחים…

– אברהם, אברהם, – לחש, ר' מיכל – הוֵה עז כנמר, ואל יפֹּל לבך. צא לדרכך ועורר את בני־ישראל לתשובה.

– אבי, מורי, – חזר זאב וָלף והתחנן – יומם ולילה יהא אברהם נע ונד, יהא מכַתֵת את רגליו; במקום אשר תֶּעֱרַב השמש לאברהם, שם לא תזרח לו, והעיר, אשר בּה יראה את הזריחה, שם לא יראה בַשקיעה. ומי ילמד תורה? – מי יְחַדש חִדוּשים בתורה? מי יְשַעֲשֵע את הלבבות בקול נִגוּן עָרֵב?

– אברהם, אברהם, – לחש ר' מיכל ־ וכאשר תגיע אל המנוחה ותואיל לשבת עם האנשים, אשר יכניסוך אל ביתם, תהא הוגה בתורה. יומם ולילה, ואפילו ביום החֻפּה אל תפסיק ממִשְנָתֶךָ.

בֵּינָתַיִם הגיעה חצות הלילה. ר' מיכל, ר' יוסף, ר' זאב וָלף ואברהם כבר לִווּ את המלכה¹⁸⁹, ואברהם יצא לדרך. ר' מיכל שׂם את ידו על ראשו של אברהם ויברכהו בברכַּת הדרך. ר' זאב וָלף נפל על צוארי אברהם, נְשָקוֹ ובכה בכי גדול. גם ר' יוסף לא יכל לעצור ברוחו ומעיניו זלגו דמעות בשעת הפרֵדה.

ועַד שהם עומדים מדֻכּאים ונדהמים התחמק אברהם ויצא מן הבית. ר' זאב וָלף רדף אחריו וקרא:

– אברהם, אברהם, המתן־נא רק הלילה.

– לא. לא. – נשמע קולו של אברהם מתוך המֻלת המטר.

– אברהם, אברהם, שב־נא אתנו עד הבֹּקר.

– לא. לא. – התגלגלה בת־קולו של אברהם מתוך יִבְבַת הסערה.

– אברהם, ש־ל־ו־ם ר־ב!

ממרחק הגיע הד קול תשובה:

– ש־ל־ו־ם. ע־ד ה־עו־ל־ם ה־ב־א!

אברהם נפל לתוך זרועות הלילה.

סערת זְוָעָה קִדמה את פניו בתרועות־גיל ובמִצְהֲלות־חדוה, היא טָפחה לו על פניו ועל כל עצמותיו, טפחה אף שֶָׁרה לו מתוך יְבבָה:

– בוא אלינו, בן־אדם, אלינו בוא. הנה זרועותינו פתוחות לפניך לִרְוָחָה. אף אתם כֻּלכם, בני־האדם, אשר אין מנוחה בעצמותיכם ואשר אין שלום בנפשכם, אתם כֻּלכם, בני־תמותה, המשתוקקים אל הצער, אל כל היסורים והפֻּרעניות למען טַהֵר לבכם ולמען הכניע גאות רוחכם, לזַכֵּך את מדותיכם ולהתקרב אל האלהים, – אתם כֻּלכם, העיפים והנַהֲלָאים מצער החיים, רק בחיקנו שמורות לכם המנוחה והמרגוע, רק בחיקנו מנוחה ומרגוע יש.

________________

פרק יד. בַּיַעַר בַּלָיְלָה.    🔗

הרְעָמים רָעֲמוּ, הזְוָעות סערו והגשם סחף את כל הַוָיָתוֹ¹⁹⁰ של אברהם. הוא היה חוגר את כל כחותיו וּמְטַלטל את גופו לקראת פּוּלְסֵי¹⁹¹ הגשמים, כל עצמותיו רָחֲפו מקֹר ומכל־מקום הרגיש, אשר לבו בקרבו שָׂש ורחב מעֹנג. אחרי שנים רבות של ישיבה באָהֳלָהּ של תורה, כפוף על־גבי מסכתות ופִסְקֵי הֲלָכות¹⁹², יצא לבסוף לחיק העולם, אל תחת יריעות השמים, ולבו פתוח לארבע כנפות תבל. הוא חש, כי בשעה זו, שגופו סופג מַלְקוֹת־הגשמים וכל חושיו בקרבו הם הלומי זוָעה, בשעה זו עצמה הוא קרוב לאלהים רב יתר מאשר בעת שהיה יושב והוגה באותיות התורה. הוא ראה אותות השמים, שמע את קול צִוְחָתה של האדמה. בשאגת הרעמים המפוצצים הקשיב כח אלהים וֶעֱזוּזוֹ, לאורות הברקים נִגְלו לעיניו אותיות הַהֲוָיָה¹⁹³. נגֹהוֹת הַזִקִים¹⁹⁴, אשר התפרצו מחשכּת הלילה, כמו פלחו את כל יריעת חייו והאירו על כל זכרונות ימי ילדותו. זכור זכר את כל רַחֲשֵי־לבו הסתומים משַחַר טל ילדותו, את געגועיו הלוהטים לאלהי האבות ולבית ההורים. זכר את היהודי הפֶּלִאי, אשר עבר במקלו על שפת הדנֶסְטֶר בדמפובקה, כשגופו סופג אבנים מידי ילדי הגויים. והנה עכשו גדל ונעשה גם הוא, אברהם, הֵלֶך עני, השָׂם את פְּעָמיו על־פני ארץ רבה. אכן גר ובודד הוא היום בתבל, צפוי לסכנות, מטרה לאבנים הנזרקות בידי ילדים נכרים. באזניו צָלְלו דברי הזמר, אשר היה שגור בפי ילדי הגויים: “יהודי, יהודי, איה ביתֶך? – על אם הדרך”.

רק עכשו תָּפַס¹⁹⁵ אברהם, עד כמה גדול רגש המשׂטמה, אשר שָׂטמו הנכרים את היהודי, ומה עז רגש הבוז, אשר יָבוּזו התושבים השאננים לאדם מישראל. הוי, מה קשה גורלו של היהודי ומה זָעוּם חלקו בתבל! – הגה אברהם בצער. הוא שִׁוָה לפניו את גורל עמו, אשר גלה מארצו, אשר את מקדשו הֶחֱריבו ואת נָוֵהו הֵשַמוּ. ועוד לא אמרו הגוים דַי, עוד הם מוסיפים לרדוף אותו עד חָרְמָה. ישראל נוטה את שכמו לִסְבּוֹל, ככבשָׂה רכה וחלשה הוא. והגויים לא יַחְדְלוּ לשנֹא אותו ולִטְפֹּל עליו כל עון וכל מום רע. כי לא די להם, לעמי הנכר, שגזלו את ביתו, כי־אם עוד יחללו את כבודו. והנה עלתה במחשבתו של אברהם, כי ראשית דבר על ישראל להחיות בלב העמים רגש של כבוד אליו, להחיות את מוסר הכליות הנרדם בלבות העמים, להודיע בעולם, כי לא היד החזקה תכָּבֵד על פני כל, כי־אם הרוח הנְכֵאָה, הלב הטהור ואהבת האלהים – הם אשר ישפכו את ממשלתם על כל בשר. שפלות זו, אשר בה נתונים בני ישראל בּין העמים, אינה באמת אלא מעלה יתרה להם, אשר בה יִכָּבֵדו.

מתוך הרהורים אלה נִצְנְצוּ במחו פרצופיהם הנאים של ר' חיים יצחק התמים כתינוק, של ר' זאב וָלף הישר והכשר, של ר' מיכל הצדיק, אשר כבר היה כֻלו קשור ונתון בעולמות העליונים. והנה עלתה גם מחשבה זו בלבו, כי צריך כל אחד מישראל להיות נע ונד, עד אשר ירחם אלהים את עמו וישיבהו מגלותו. כמה קלה ודלה היתה בעיניו עכשו אותה המטרה, אשר שִוָה לפניו תחִלה, לנוע ולתור עד אשר יבוא אל בית הוריו, ותקטן בעיניו גם התכלית השניה, אשר שאף אליה, – לתקן את נפשו, כדי שיזכה לגן־העדן ולחיי העולם הבא; לא, לא זו הדרך. כַּוָנת כל הכַּוָנות ותכלית כל התכליות, אשר לשמָן צריך לעבוד כל איש מישראל בכל כחות הגוף והנפש, ראה אברהם בתקון כל חייה של האֻמה הישראלית בהרמת קרן כבודה של האֻמה, בהקרבת קץ המשיח ובפרסום שֵׁם אלהי ישראל בעמים.

שקוע והוגה במחשבות רבות, עשה אברהם את דרכו, צועד ומהלך, עד שראה את עצמו תועה ביער בחֶשְׁכַּת הלילה. הסערה נָדַמָה, הגשמים העזים חדלו, אולם אין דרך לצאת מן היער, אין כל שביל. היה אברהם תועה ומִתְלַבֵּט¹⁹⁶, עד אשר צנח על גזע עץ, מתחת לצמרת עבֻתָּה, ישב ונתנמנם. שמע באזניו קולות שונים ולעיניו התיצב הָמון חוגג, גברים, נשים וטף ואבוקות בידיהם. הכל מרקדים מסביב לו, מרקדים ושָרים. גם אביו ואמו בין המרקדים. בפני כל העדה הנפלאה הזאת הוא, אברהם, עומד ומנגן בכנור ודורש בתורה. פיו מֵפיק חדושים נפלאים בתורה, שלא שמעתם אֹזן מעולם. הכל מקשיבים ביראה ופחד וקוראים: יחי המלך המשיח!" – הוא, אברהם, הנהו המשיח. רגש של גאון תקף אותו, כי הרעיש את כל הלבבות. בדברי תורתו ובחדושיו הנפלאים; הגאוה הערֻמה באה אל לבו. הוא התגאה על־פני כל העדה, אשר שתתה בצמא את דבריו, וכשנֵעור נכלם מפני עצמו והבין, מה רבּה עדַיִן היְהירוּת¹⁹⁷ בקרבו ועד כמה הוא שוקע ברפש החטא, לעשות את ידיעתו בתורה דגל של כבוד לעצמו. הוא נוכח לדעת, שאפילו פסיעה אחת לא פסע עדַין בדרך התשובה הגמורה, בדרך הטהרה האמתית, לטהר את עצמו קֹדם ולטהר אחרים אחר־כך. צריך הוא לחזור בתשובה שלמה ולַעֲקור מלבו את הרהורי הגאות עד תֻּמם; לשם זה כדאי לו אפילו, שישכח הרבה מתורתו, ובלבד שלא יתגאה על אחיו, ובלבד שיראה את עצמו דומה ממש אל כל השפלים והנדכאים שבאֻמה.

בלב מלא חרטה וּמַרְדוּת¹⁹⁸ קם והלך לדרכו.

_______________

פרק טו. מֵעִיר לְעִיר וּמִכְּפָר לִכְפָר.    🔗

מאותו היום היה אברהם נע ונד מעיר לעיר ומכפר לכפר. הוא היה מכַתּת את רגליו בהרים וּבַעֲמָקִים ובדרכים מסֻכּנות. בבגדיו הבָּלים, במקלו ובתרמילו, היה נראה כהֵלֶך עני ממש, זקן הרבה מִכְּפי שנותיו. אף פעם לא שהה במקום אחד כדי יום תמים. בבּקר היה נכנס ובערב היה יוצא. הוא השודל לַעֲקוֹר את כל מיני הָעַקְמוּמִיוּת¹⁹⁹ שבלבו; היה דואג ותוהה לא רק על חטאיו אשר חטא בילדותו, באכלו את הטרֵפות ובחללו את השבתות. יותר ויותר היה מֵצֵר על חטא הגֵאוּת, שלא תמיד נזהַר מפניה, והשתדל להוציאה מלבו לגמרי. כל מַאֲכלו היה פת־לחם חֲרֵבָה ומים לחץ. היה ישן אך על־גבי הרצפה ואבן לִמְרַאֲשוֹתָיו. פעמים רבות, בלכתו דרך הכפרים, היו ילדי הנכרים מְשַׁסִים בו את הכלבים וזורקים בו אבנים. יש אשר אפילו במקום יִשׁוּב של יהודים לא היו פותחים לפניו דלת ולא היו מתרצים לְהָלִין אותו בבית, כי בכל תַּהֲלוכותיו ותנועותיו היה נראה כבוּר²⁰⁰ גמור, שלא הריח ריחה של תורה. נעליו היו מטֻלאות, קרועות וכמעט שהיה יחף לגמרי; מלבושיו כֻּלם היו מכֻסים רפש ואבק־דרכים.

כך היה מהלך מבית לבית, היה משׂכּיר את עצמו לחטוב עצים או לשאוב מים, היה עָמֵל לעשות את העבודות הקשות המפרְכות²⁰¹ את הגוף. בשכר זה היה מקבל פרוסת לחם ושְיָרֵי מאכלים, אולם מעולם לא היה מתרצה לקבל נדבת כסף.

זהיר היה אברהם להתפלל בּכל יום את שלש התפלות, גם היה שונה על־פה הֲלָכוֹת רבות, אשר בהן תלויים גופי־מצוות²⁰², אולם כנגד זה היה משתדל להשכיח מלבו. הרבה סוגיות חריפות, שהיו בפיו תמיד כמין זמר ואשר בגללן היה לבו מתגאה תמיד על שאר בני־אדם. כמו־כן היה שומר מכל משמר את כנורו, אשר היה נתון אתו בנרתּיקו והיה לו לבֶן־לְוָיָה נאמן בכל דרכיו וטלטוליו, בעברו בערים ובעֲיָרות ובבואו בין האנשים למד לדעת את כל סוגי בני־האדם גם בישראל. הוא ראה, שגם אחינו בני־ישראל נֶחֱֲלָקים למַחְלְקוֹת שונות; נחלקים הם, כרגיל, לעשירים ועניים, לבני־אדם אוכלי מַעֲדַנִים ורואי טוב בחיים ולבני־אדם מדֻכָּאים, אשר כל ימיהם הם עֹני ומחסור. ואולם מלבד זה ישנה עוד חלוקה אחרת. ישנם יהודי־מֶשִׁי, נשואי־פנים, בעלי תורה ויִרְאֵי־שמים, אשר הכל חולקים להם כבוד בגלל תורתם ויראתם את האלהים, וישנם אנשים מישראל, דלי־ערך, פַּשְטָנִים, נִקְלִים, אשר לא גדל וחלקם בלַמְדָנוּת וגם יראתם היתֵרה את האלהים לא הוציאה להם מוֹנִיטוֹן²⁰³ בין אחיהם והם נתונים בסתר המַדְרֵגָה²⁰⁴. ואברהם אהב דַוְקָא את הפשטנים והנקלים, ביחוד את אלה, שהיו מפֻרסמים לבוּרים והיו מכל־מקום עובדים את אלהים על־פי דרכם, דרך תּם, וברוח שפלה באמת. הוא היה נוהג להסתּוֹפֵף²⁰⁵ בבתי־הֶקְדֶשׁ²⁰⁶, אשר היו משמשים מקומות־מחסה לעניים, לכל מיני חולים ובעלי־מומים. עם כנורו היה בא אליהם ומשעשע בנגינותיו את לבבותיהם הנַהֲלָאִים ואת נשמותיהם הרצוצות. ויש אשר העניים והאביונים הללו עם נשיהם וטפיהם היו שוכחים לרגעים ולשעות את עָנְיָם ואת שִׁפְלוּתם בתבל וקמים ויוצאים לרקד מהִתְפַּשְׁטוּת כל הצרות ובהתלהבות כל החושים. אף אברהם היה מְרַקֵד ביניהם ונטפל אליהם באהבה ובחמלה רבה. הוא היה, נזכר בדברי הסבתא, כי טוב הצחוק ליהודי, כי בצַחֲקוֹ יצחקו גם העליונים; לבו היה מלא המון תודות וברכות לסבתא נפלאה זו, אשר נשמתה חֻצבה ממקור הטוב והשמחה. גם את ר' זאב וָלף היה מעלה על לבו לטוב ולאהבה, כי בצאתו בין הבריות ובראותו את גבה לבם ורוּם עיניהם למד להוקיר את מִזְגוֹ²⁰⁷ הנפלא של ר' זאב וָלף, אשר היה באמת שפל בעיני עצמו בתכלית השפלות. אף הוא, אברהם, היה שואף להגיע למדרגה זו, שלא להתגאות אף במקצת, שלא להחזיק טובה לעצמו על תורתו, להיות שקול בעיניו ככל העניים, דלי־הרוח ומְעוּטי־הערך בתבל. מאֹד מאֹד היה אברהם מתגעגע על ר' זאב וָלף הצנוע והתמים. נפשו כלתה לראות את דמות דיוקנו הֶעָנָו והחביב ואך ברב־כּח הבליג על תשוקתו לשוב על עֲקביו, לביתו של ר' מיכל.

וגם כשהיה שופך בְּצִנְעָה²⁰⁸ את לבו לפני אלהים ומבקש ממנו לב טהור וְעָנָו באמת, היה מעלה על זכרונו את ר' זאב וָלף רעהו, נשמה יקרה זו, נשמה טהורה וכשרה, אשר מועטות כמותה באוצרו של הקב"ה²⁰⁹.

___________________

פרק טז. עַנְוַת־תֹּם וְטֹהַר־לֵב.    🔗

צהרים של יום־חֹרף קר וזועף. סופת שלג מתחוֹלֶלת בזעם, מטַפַּחַת על פניהם של העוברים והשבים. הסערה משתובבת וּמִשַבֶּשֶת²¹⁰ את הדרכים, מְיַבֶּבֶת בַּהֲמֻלָה, כמכריזה על קץ כל בשר. בשעה זו עמדה עגלה רתומה לזוג כוסים חלושים על־יד ביתו של מוֹכְסָן²¹¹ אחד אשר בכפר ז', מעל העגלה ירד איש גְבַהּ־קומה, כָּחוּש וחִוֵר־פנים, לבוש בגדי־שבת ושטרַימיל חבוש לראשו.

– ר' אליה, צדיק כשר, אנא סלח – פתח ודבּר בעל השטרַימיל אל העגלון – סלח־נא, ידידי, לאדם רשע, ההולך לקַיֵם דבַר מצוה. הוֹאֶל־נא בטוּבך להמתין שעה קלה, קלה שֶׁבְּקַלוֹת, לְאדם רשע. אֶכְּנַס לשעה קלה לַבּית, אשב שם רגעים עם בעלי השמחה, אזכה במצוָה חֲטוּפה וְתֵכֶף הנני אליך.

– טוב, רבי, טוב, הנני מסכים בהסכמה גמורה. פה, על־יד סוּסַי, אעמוד ואשגיח עליהם, עד אשר יצא הרבי מן הבית.

האיש גבה־הקומה תפס את העגלון בידו, כאומר לִמְנעַ אותו ממעשה רב.

– ידידי – קרא – אל־נא תְכַנה אותי ככה… אל־נא תהי לועג לי… ידידי.

ר' אליה גִחֵךְ לתוך שְׂפָמוֹ וְזֵרֵז את בעל השטרַימיל לסור אל הבית. אולם הַלָה עמד ולא זז ממקומו, כאיש שלבו מהַסֵס²¹² בדבַר־מה. רגע הֵצִיץ בפני העגלון באהבה רבה, טָפח לו על־גבי שִכמו בחבה ואמר:

– ר' אליה, חלק כחלק בָּעולם־הבא שלנו. על־ידך תושיבני שם, בגן־העדן. מסכים, צדיק?

ר' אליה לא היה חוֹכֵך²¹³ כל־עִקר והסכים מִיָד להצעתו של הרבי.

– קרא־נא לי רשע, כי כן יאה לי – עמד והתחנן האיש, גבה־הקומה. – הֱוֵה בָז לאדם רשע, אשר בלבו תְקַנֵן הגֵאוּת. אֱמָר־נָא, דַבֵֶר־נא, צדיק.

אולם ר' אליה לא היה זריז כלל לקַיֵם מצוה זו ותלה את עיניו, התמחות בבן־שיחו, שכעבור רגע פָּרַשׁ ונכנס הביתה.

האיש גְבַה־הקומה, הוא ר' זאב וָלף, בנו של ר' מיכל מזלוֹטשוֹב. הוא בא הֵנה לקחת חלק בסעֻדה של מצוה. בן־ זכר נולד לו לָמוֹכְסָן, והיום הוא נכנָס בבריתו של אברהם אבינו.

לא עברה שעה מרֻבּה ור' זאב ולף יצא מן הבית שמֵחַ ופניו קוֹרנים.

– תודה לאל, – קרא ר' זאב ולף, – כבר קִיַמְתִּי מצוה רבה. תודה לאל. קר לך, ר' אליה? קר? – הוא חטף את ידיו של ר' אליה והתחיל משפשף ומחמם אותן. – סורה נא, ידידי, אל הבית, תברך על הכוס ותחמם את עצמותיך. לך־נא, ידידי.

– אסור, רבי, – השיב העגלון – סוּסַי בסכנה. פה הגנבים שְכִיחִים, רבי, ומה אעשה בלא סוסים, רבי? – בלא סוסים אנה אני בא? עגלון בלא סוסים כרבי בלא שטרַימיל – התלוצץ האדם הבּוּר וְחִיֵך בַּהֲנָאָה מֵהֲלָצָתו. – הן על סוסי פרנסתי, רבי.

– הוי, צדיק וחכם! – קרא ר' זאב ולף בְצָהֳלָה – הלא חכם אתה ואני בוּר ועם־הארץ, סורה נא, ידידי, אל הבית, ואני אשגיח על סוסיך.

ר' אליה נָעַץ בו בר' זאב ולף מבט של תְּהִיָה, כחושד בּו, שֶמְשַׁטֶה²¹⁴ הוא. אולם ר' זאב ולף שָׁנָה ושִלֵש את הצעתו. זמן־מה התגָרד העגלון בפַדַחתּו, כנמלך בדעתו: אולי באמת כדאי הדבר לפניו.

– אולם זָכור ושָמור, רבי! – קרא העגלון – שָמור תשמור על בָּנַי־סוּסַי. בשבע עינים תשגיח עליהם, רבי!

העגלון הצליף בשוט שבידו צליפה שַרְקָנִית בדרך הלוכו ור' זאב ולף נשאר בחוץ, עומד ומשגיח על הסוסים.

בשעה זו הגיעה ההִלוּלָא²¹⁵ בביתו של המוֹכְסן למרום תָקְפָּהּ. הבית היה מלא אנשים והשלחן גָדוּש מאכלים ומשקאות.

צלצול כפות, נְקִישַת כוסות וחִרְחוּר²¹⁶ גרונות מלאו את הבית שאון והמֻלה, מתוך ההמֻלה בקעה ועלתה שריקתו הממֻשכה של בעל־הברית, אַיזיק המוֹכסן, אשר ישב בראש כל המסֻבּים וכבר היה מבֻסָם²¹⁷ כל־צָרְכּוֹ יחד עם אורחיו. בקבוקים נכנסו ויצאו. ר' איזיק היה מנצח על השְׁתִיָה; הוא היה נגש אל כל אחד, תוחב את הכוס לתוך פיו, מַעֲרֶה לתוכו את היין ומזָרְזו על הברכה בקריאות־פרא:

– שתה, ש־ת־ה וש־ת־ה, א־דון בְּ־פָ־קְ־דָ־ךְ! ²¹⁸ וּבָרְ־כֵ־נִי, ש־אז־כּ־ה ל־גַ־דל את הַ־פָּעוּט, ל־ג־דל את ה־פ־עו־ט – קרא המוֹכסן עד שנחר גרונו – ל־תו־רה ול־חֻ־פּה ול־ח־יי־ם? ל־ח־יי־ם! –

כיון שראה בעל הבית את ר' אליה נכנס, מִיָד אחז בו ומְשָכו אל תוך החבורה. ראשית דבר הֵרִיץ אל תוך גרונו בזה אחר זה ארבע כוסות יין־שָׂרוּף חריף למדי. פּניו של ר' אליה הסמיקו ודעתו נתבלבלה במדה מרֻבּה, במחו היה שמור אך איזה בְּלִיל זכרונות בדבַר יהודי גְבַהּ־קומה, הנצב בשדה ורועה סוסים. שני סוסים! – קרא בכל גרונו – ושטרַימלים להם! האח! נפ־ל־א! לחיים, יהודים! – הכריז העגלון, כשהוא מְשַלְשֵל לתוך גרונו כוס מלאה. כך עברה עליו שעה, שעתים וכל אותו היום.

ור' זאב וָלף עמד כל היום בחוץ והיה משגיח על הסוסים. פְּתוֹתַי השלג היו נִנְעָצוֹת בבשרו כמְחָטִים. כֻּלוֹ הִתְכַּוֵץ מקֹר ורגליו נָקשוּ זו לזו. ועם־כל־זה היתה השמחה בלבו, שמחת הנאה על ר' אליה, יהודי עני זה, שמשְתַּעֲשֵׁעַ שם בבית, בסעֻדה של מצוה, וּמֵיטיב את לבו עם השׂמֵחים. רק לרגעים בא עצב אל לבו. כי בעמדו כה בסַעֲרַת־השלג, צָף ועלה על לבו זכרונו של אברהם מַחֲמַדוֹ. לבו הָמָה לאברהם. איפה הוא נודד בֵַקֹר הנורא הזה? – שאל את נפשו בדאגה. – איפה הוא עכשו, הצדיק? האם תועה הוא במדבר או ביער? – מי יודע, שֶמָא, חלילה, לסְטִים פגעו בו בדרך או שמא נשְתַּבּשה עליו דרכו היום בסופה זו, ומכיון שעלה לפניו זכרונו של אברהם, נתעוררו געגועיו על ידיד נפשו, על נֹעַם שִיחתו וּמֶתֶק נגינותיו בתורה. הוי, אברהם, אברהם הצדיק, – הָגָה ר' זאב ולף – מי יתן לי אבר כיונה, אעופה, אעופה אליך! –

שקוע בהרהורי־עֶצֶב עמד ר' זאב ולף, עד ששקע היום והגיעה שעת מנחה. עמד והתפלל. סוף־סוף, אחרי שגמר ר' זאב ולף את תפלתו, יצא ר' אליה מן הבית, שכּור וּמִתְנוֹעֵעַ. היין העבירו על דעתו לגמרי, אך את שוטו לא הוציא מידו, כשהוא מצליף בו לרגעים על סביבותיו.

ובאותו הערב, כשהגיע ר' זאב ולף לביתו, עלה על מטתו בשעה מֻקדמת. הוא חש בכל אבריו, חֲלָצתּוּ חַמָה²¹⁹ וַאֲחָזַתּוּ צִנה. אבָריו כבדו עליו ומטתו נעשתה צרה לגופו. כמתוך חלום־בלהות היה פולט איזה קִטְעֵי־דבּוּרים בקולי־קולות:

– אברהם הצדיק, חַם ביער, לִסְטִים על הסוסים, אֵש, יער, צדיק, הוי, זאב וָלף הרשע. תועה אברהם, תועה. הוי, אחי, הוי, אהובי! –

הוא ראה לפניו, סמוך למטתו, תהום פתוחה. הנה הוא צוֹנֵחַ מעל המטה אל תוך התהום. בקש להחזיק מָעֳמָד ולא יכֹל, חִפּשׂ למצֹא נקֻדה להֵאָחֵז בה. נראה לו אברהם כנקֻדה זו. ואולם הנה נשמט ממנו גם הוא. מרחף זאב וָלף באויר, מרחף וצֹוֵחַ:

– אברהם, צדיק, הנני! –

נתעוררו כל בני־הבית משנתם לקול הקריאה. נגשו אל מטתו, חקרו ודרשו, מה לו כי יצעק, אך לא מצאו מענה.

דעתו של ר' זאב ולף נתבלבלה עליו מכאב ומחֹם־הקדחת, אשר צרבה את כל קרביו. הוא היה חולה.

ואף במחלתו בכה ושאג:

– אברהם, אברהם, אַיֶךָּ?

_____________

פרק יז. פְּטִירָתוֹ שֶׁל ר' מִיכַל מִזְלוֹטְשוֹב.    🔗

שקוע במחשבות ומזמר לנפשו, פוסע ר' יוסף, בנו הבכור של ר' מיכל, על־פני החדר שבַּמָדוֹר התחתון, פוסע בהתְרַגְשוּת אָנֶה וָאָנָה.

היתה השעה לפני תפלת המנחה. בשַׁבָּתוֹת היה ר' יוסף מְמַעֵט בתפלה ובבְכִיָה. הוא היה רק הוגה באלהים הגדול והנורא. מתוך מחשבות אלה היה ר' יוסף מתבטל בעיני עצמו, רואה את אַפְסוּתוֹ של האדם ונבלע כֻלוֹ ביֵשוּתו של האלהים, הממלא את כל חֲלַל העולמות.

ופתאם נִטְרָד ר' יוסף מֵהרהוריו, מה זאת? קול פסיעות הגיע לאזניו.

– יוסף, יוסף! – שמע קול מדבר אליו.

– יוסף, יוסף! – חזר ונשמע לַחַש־שפתים סמוך לאזניו.

הוא נִנְעַר מהרהוריו והקשיב קול, אשר נשמע לו כבא ממרחקים. זה היה קולה של האם.

– יוסף, – זֵרזה אותו הרבנית – עֲלֵה למעלה. כבר הגיעה שְׁעַת הסעֻדה השלישית, אבא יחידי הוא בחדרו.

יוסף הביט אל אמו מתוך תמהון, כאינו מבין מה היא סחה. אולם כעבור רגע ידע את אשר לפניו וכל גופו רעד: האֵם דברה אליו והוא לא שמע בקולה, היא צותה והוא אינו רץ לדבַר־מצוָתה! הוי, יוסף! יוסף! – קרא בתוֹכֵחה קשה אל נפשו – מִהֵר אל אביו למעלה.

כן, ר' יוסף הִסִיח לגמרי את דעתו, כי כבר הגיעה שעת השקיעה של יום השבת. מדי שבת בשבת, עם עֲרוֹב היום, היה אחד משני הבנים נכנס בּלָאט לַעֲלִיָתוֹ של ר' מיכל, אשר זה מכבר לא היתה נִתֶּנת רשות הכניסה שמה לאיש זר. מנהג זה קבעו אנשי הבית משום מעשה שהיה: באחת השבתות, בין הערבים עם השקיעה, חלשה דעתו של ר' מיכל מרֹב דבֵקות וגעגועים על רבו הבעש"ט. כּחו עֲזָבָהו, ויצנח ויפֹּל לארץ ויתעלף, וכמעט שיצאה נשמתו. מאז היו בני־הבית חרדים מאד ודואגים לחייו של ר' מיכל. שני הבנים נמנו להשגיח ולשמור עליו, שלא תצא, חלילה, נשמתו מרֹב התעלפות. ואולם בשבת זו היו כל בני־הבית טרודים ומטפלים בזאב וָלף, שהיה מתהפך בחליו וצועק מעָצמת מכאוביו. חובת השמירה בחדרו של ר' מיכל הוטלה אפוא רק על יוסף לבדו.

בַּלָאט, על רָאשי אצבעות רגליו, נכנס גם הפעם ר' יוסף לחדר עליתו של האב. עמד וצִמצֵם את עצמו בקרן־זוית, כשהוא כובש את נשימתו.

ובקרן־זוית שניה עמד הרב והיה מזמר פִּרְקֵי נגינה של זמירות השבת. פניו היו מכֻוָנים כלפי חלון החדר מערבה. הוא היה מזמר, מרקד ומזמר, בהתלהבות ובדבֵקוּת עִלָאָה²²⁰, מסַפּר בקול עם רבו ר' ישראל בעש"ט, מדבר אליו ומתחנן לפניו. פניו של ר' מיכל היו לוהטים ועיניו קמות, כעיני איש מתבונן במצולות שלהבת.

האב מזמר והבן משגיח עליו מפִּנתו. האב מזמר והבן עומד וחרד לו. האב מזמר והבן מקשיב. כה מתוקים הם צְלילי הנגינה, נוגעים עד הנפש, מעוררים ומשברים את הלב, מכניסים לתוכו הרהורי תשובה ואהבה עד אין־סוף. האב מזמר והבן נמשך אחרי נֹעַם קולו. כחותיו כָּלים, חושיו משתַּתְּקים והוא מתמוגג מעֹנֶג. האב מזמר והבן זוכה בנִגוּנוֹ ומזמר אחריו. הוא שוכח לגמרי את יֵשוּתו וכֻלו אינו בלתי־אם אֹזן שומעת וקולטת קול דברים וצלילים הפורחים בחלל. צוֹד צָדוּ קולות האב את הבן ויהי כַּעֲנַף עץ נאחז בשלהבת, שנִצְּתָה גם בו האש, והנה הוא דולק ובוער לנפשו וַיהי גם הוא לשלהבת.

וכבר לא ראה ר' יוסף דבר ולא שמע דבר. עֹנֶג אין־סוף בלע את כל הֲוָיָתו, עֹנג מתוך כֹּסֶף²²¹ ותשוקה כבירה להתמַזֵג ולהתבטל עם כל היקום במצולות אהבה עזה ליוצרם.

אותו רגע יצאה נשמת האב מתוך סְלוּדִים²²², ירדה החֲשֵכה וְהֶאֱהִילָה בחֻפָּתה על שתי הנפשות בעלית הקיר, האחת אשר כבר נאספה אל אבותיה, והשניה אשר התמוגגה. וּבָעֲרה באש התפלה.

ומלמטה היו מתגלגלים ועולים קולות הצוָחה וזַעֲקוֹת השבר. פניו של ר' זאב ולף היו מַחֲוִירים והולכים. גם שפתיו חדלו ללחוש. הוא התעלף.

ר' זאב ולף מֻטָל דוּמָם, נִים־וְלֹא־נִים²²³. רוחו כמו עֵרָה בקרבו, אעפ“י²²⁴ שחושיו מבֻלבּלים. הוא הרגיש את עצמו קל ופורח, אזנו קולטת בנות־קול דקות מן הדקות, אשר זָלְפוּ מתוך הדממה. נראו לו מיני ברואים וּסְמָלים שונים, אולם הכל נִטַשְׁטֵשׁ בעיניו, גם הקולות, שצללו באזניו, נדמו לו ככנפים מַשִיקִים ונוגעים אל הלב. והנה קול דממה דקה ואחריו רעש. הוא עלה לְפַמַלִיָה של מעלה²²⁵. על פניו עוברים במעופם מלאכים, שרפים וחיות הקֹדש. צדיקי עולם יושבים ועטרותיהם בראשיהם. והנה ר' ישראל בעש”ט ביניהם. שמע ר' זאב ולף קול מְנַסֵר²²⁶ בַּחֲלַל הרקיעים:

– פַּנוּ דרך לנשמתו של מיכל מזְלוֹטְשוב הבאה לְכַאן!

ונשמתו של ר' זאב ולף נָעָה ונדה בחלל הרקיעים, עד שהרגיש בה ר' ישראל בעש"ט.

פתח הבעש"ט ושאל:

– בני, מה לך כאן? והרי עֲדַיִן לא הגיעה שַׁעְתְּךָ להֵאָסֵף אלינו?

– וכי לא נתבַּקְשָׁה עדין נשמתי למרומים? – שאל ר' זאב ולף את ר' ישראל בעש"ט.

– לא, בני.

־ ומה הרעש בשמים?

– אביך נפטר מֵעולם של מַטה ואנו הולכים לקראתו לקבל את פניו.

ושוב היתה נשמתו של ר' זאב ולף נעה ונדה בחלל הרקיעים, עד אשר חדלו באזניו קולות הרעש. ירדה נשמתו למטה. פָּקַח ר' זאב ולף את עיניו ושאל:

– מה כאן? מה? –

הכל היה מְטֻשְׁטְשׁ בעיניו, אולם עוד נשתמר בזכרונו שֶמֶץ דבר ממה שקלטו אזניו לפני רגעים מספר. והנה מסביב לו לִמְרַאֲשׁוֹתיו קולות־בכִיָה ויללות. הכל עומדים מלֻבּשים בבגדי שבת ובוכים. תָּמַה ר' זאב ולף, ואולם לאט לאט צפו בזכרונו ונתחַוְרוּ לו כל דברי החָזון, כאִלו ראה ושמע אותם בהקיץ. הוא קרא בִרְעָדָה:

– הסירו את בגדי השבת מעליכם, הסירו את קִשוּטֵיכם אבינו נסתלק!

עלו למעלה ומצאו את האב שנפטַר ואת הבן – מתפלל ומתדבק ביוצרו.

* * * * *

באותו הלילה כָבה עוד כוכב אחד בשמי ישראל. בלייפציג העיר נסתלק מורהּ ורבּהּ הישיש, אשר כִּהֵן שם בכהֻנת הרבנות חמשים שנה רצופות.

אולם לא חשכו מאורותיה של עדת ישֻרון בלייפציג.

באותו²²⁷ הלילה נתגלו צדקתו וחכמתו בתורה של ר' מיכל, אותו מיכל’י, אשר כל ימיו היה מַצְנִיעַ לֶכֶת ונחבָּא אל הכלים²²⁸ מאחורי התנור והכירים בבית־התפלה שבלייפציג. אל ביתו. בית־החֹמֶר הקטן, אשר עמד מחוץ לעיר, בירכתי היער, באו טוּבי העיר ושׂמוּ עליו עטרת הרבנות.

מִשֶשָקעה שִמְשו של ר' מיכל מזלוטשוב, תלמידו המֻבהק של ר' ישראל הבעש“ט, עלתה שמשו של ר' מיכל מלייפציג, בחיר לבו של בעש”ט. אחד היה הבעש"ט, אשר ידע את רֹב חכמתו ועַנְוְתָנוּתוֹ של ר' מיכל גם לפני התגלותו, בשעה שלא הכיר בו איש, בהיותו נסתר ובורח מן הפּרְסוּם.

____________________

פרק יח. שְׁנֵי נוֹסְעִים.    🔗

היה לֵיל־סְתָו אָפֵל וקודֵר, לֵיל הוֹשַׁעְנָא־רַבָּה. בדרך המובילה ללייפציג שָׂרְכָה לה לאִטָהּ סוסה יְרוּדָה²²⁹ רתומה לעגלה.

הסוסה החֲלוּשה, הרַשְלָנית, בְּרִיָה של עור ועצמות, צעדה בפסיעות קטנות. בעגלה ישבו שני נוסעים, אחד במזרחה של העגלה והשני במַעֲרבה, על־גבי הדוּכָן²³⁰, בִּמְקום העגלון. גם בְּעָלֶיה של הסוסה לא היו רגילים, כנראה, לבוא עמה בּטְרוּנִיָה²³¹ ולהָאִיץ בה. אַדְרַבָּה, הם מסרו לגַמְרִי את רשות הַהַנְהָלָה בידי הסוסה, כְּשֶׁשְׁנֵיהם שקועים במחשבותיהם.

הסוסה עמדה פתאֹם מתוך נִעְנוּעַ הראש לצדדים, כתוהה על שְאֵלה חמורה. עָקרה את רגליה והתחרטה מיד, אֲגַב גִשוּש ונשימת־נחירַיִם כבֵדה. אותה שעה בקע קול את דְמִי־הלילה:

– ר' עזריאל, הַלְהֵימִין אם לְהַשְׂמְאִיל?

הדברים, שיצאו מפיו של היושב על־גַבֵּי הדוּכָן, לא הגיעו, כנראה, לאזניו של ר' עזריאל, שהיה תָּפוּשׂ מחשבות. ראשו של ר' עזריאל היה מֻשְׁפָּל כבתחלה, עיניו עצומות וידיו נתונות בַּחֲלַל שַׁרְוֻלָיו. דומה היה כמנמנם. העגלון חזר על שאלתו:

– ר' עזריאל, הַלְהֵימִין אם לְהַשְמְאִיל? השומע ר' עזריאל? נִתְעַרְבְּבָה עלי הדרך.

כן, הדרך היתה פה משֻבּשת. הסוסה, שהגיעה עד פרשת דרכים ונתיבות, לא ידעה לאן לנטות; גם מְנַהֲלָהּ נָבוֹך. תמיד כשהיה הספֵק מטריד את שִקוּל־דעתו של העגלון, היתה מַכְרַעַת החלטתו של ר' עזריאל עֲצוּם־העינים. הוא היה, כנראה, בקי יותר מחברו בְטִיב הדרכים. ר' עזריאל שָקַל מעט בדעתו ולבסוף רָטַן: לימין! והעגלון הטה את המוֹשְׁכוֹת. אל השביל הפּונה כְּלפֵּי היער.

שני הנוסעים האלה הם תלמידיו המֻבְהָקִים של ר' מיכל מזְלוֹטְשוֹב ז“ל²³², שאחרי מות רבם נַעֲשׂוּ לתלמידיו של ר' דֹב בֶּר מעיר מֶזֶ’ריטש, רעהו וחברו של רבם המָנוֹחַ. זה חדשים, מיום שר' מיכל ז”ל נִסְתַּלֵּק, הם מְחַזְרִים עם סוסתם על ערים וכפרים, בכל מקום שאחינו בני ישראל נְחִתִּים²³³, לזרוע את תורתו של הבעש"ט ותלמידיו, ר' מיכל ודֹב בֶּר המגיד ממֶזֶ’ריטש, ולעוֹרֵר את לִבּוֹתיהם של בני־ישראל לעבודת אלהים, לאחדות ולאהבה.

פֹה, בָּעֲגָלָה, יושבים שני החברים, ר' ישראל ור' עזריאל, ישיבה קבועה. כל הימים הם נעים ונדים. ר' ישראל מְחַמֵר²³⁴ ור' עזריאל, היושב מאחוריו בראש מֻשְפָּל ובעיניים עצומות, הנהו מורה דרך. הוא המְפָרֵש לָעגלון, לר' ישראל, בשעת בלבול הדרכים, אנה יַטה את סוסתו. אגב ישיבה בעגלה הם צופים בחזון ורואים בּתקוה מתוקה את היום הגדול, אשר בו יִנְהֲרוּ כל בני־ישראל ויעלו הֲמונים למֶז’ריטש, להקשיב לתורתו של הרב המגיד, ויתעוררו כֻלם לאהבה ולשמחה ולהכרית את הגֵאוּת מלבם תקוה זו מעודדת את הנוסעים ונותנת להם כֹּחַ להתגבר על הטלטולים, המחסור וכל מיני יִסוּרִי נדוּדים. כֵּיוָן שהם באים אל אחת הערים אוֹ העֲיָרות, עובר ר' ישראל לפני הַתֵּבָה²³⁵ להתפלל; בקולו הֶעָרֵב הנהוּ מעורר לבבות, מכניע את גאות־הרוח ומְרוֹמֵם את הנפש. ואחרי אשר נעשו הלבבות מֻכְשָׁרים כל צרכם, מיד קם ר' עזריאל, עולה על הבימה, פותח ואומר:

– שמעו־נא, אחינו בני ישראל… ר' ישראל בעש“ט ז”ל, תלמידו ר' מיכל ז"ל ותלמידו המגיד ממֶז’ריטש, ר' דֹב בָּר, יִבָּדֵל לחיים טובים… כֻּלם צדיקים.

אולם מיד נפסקים דִבּוּריו של ר' עזריאל ונפתחים מַעְיְנוֹת דִמְעוֹתיו. מתוך בכי הוא קורא למְקֻטָעִים²³⁶:

– אחים… א־ח־ים… אחינו… נהיה־נא טובים… נתרחק מן הגאות… נהיה־נא… נהיה־נא יהודים… נהיה אחים כֻּלנו… נֶאֱהַב איש את אחיו… ־ קורא ר' עזריאל ועיניו זולגות דמעות. עמו יחדיו בוכים בכי גדול כל השומעים, אנשים, נשים וטף.

באותו יום עצמו יוצאים שני הדַרְשָׁנִים את העיר, חוזרים לְעֶגְלָתם והסוסה מְשָׂרכת את דרכה כְּבַתְּחִלה, קדימה. עוד ועוד. לְאִטָהּ צועדת הסוסה. היא אינה דוחקת את השעה ובעליה אינם דוחֲקים אותה, כבטוחים בכֹחה של האמת, בכֹח תורתו הנשגבה של ר' ישראל בעש"ט ותלמידיו, העתידה לנַצֵחַ, לכבּוֹש סוף־סוף את הלבבות ולזרֹעַ בהם זרע הטוב והאהבה. ימים עוברים ושבועות חולפים, והסוסה החלושה צועדת לה בשקט על־פני עַרְבוֹת רוּסִיָה ואוּקרָינָה, עוברת ערים וכפרים וגם עד לֵיפּציג הגיעה.

שְׁקֵטִים הם גם שני הנוסעים, ר' ישראל ור' עזריאל; תְּשָׂרֵךְ לה העגלה את דרכּה בכבֵדוּת, תתנהל לה הסוסה בעֲצַלְתַּים, – עם עֲלוֹת השחר הם נכנסים למקום של יִשוּב יהודי. ר' ישראל יורד לפני התֵּבָה ור' עזריאל דורש לפני הקהל. ושם ר' ישראל בעש"ט ותלמידיו מתקַדֵש וּמִתְחַבֵּב על בני־ישראל.

שָׁבועות חולפים, פַּרְסָאוֹת ומִילִים עפים זה אחרי זה, סְעָרות וּזְוָעות פוגעות בַּגוּף, זַלְעֲפוֹת רעב צוֹבְטוֹת את הלב – ברוכים הם וברוכים שמותיהם של ר' ישראל בעש"ט ותלמידיו.

גם אנו, בני־האדם, גם העגלה, גם הסוסה, כל צבא השמים והארץ, – כֻּלנו משרתיו של אבינו אלהינו. כֻּלנו באנו לעולם כדי להודיע על הֲדַר זיווֹ ולפרסם טובו וחסדו של אבינו אלהינו, כאשר הורו לנו ר' ישראל בעש"ט ותלמידיו הקדושים.

רַבּוּ המַהֲמוֹרוֹת ואין קץ למכשולים. הסוסה מגששת באפלה והעגלה עוד מעט ותִשָבֵר לשְבָבים. השמים מתקשרים בֶּעבים ושופְעים מִטְרוֹת־עֹז. ויש אשר יוצאת החמה מִנַרְתִּיקָהּ ומַכָּה בַחֲמַת לַהֲטָהּ על הראש – ברוך הוא וברוך שמו של אלהינו.

טלטולי דרכים קשים ולילות נדוּדים אין־קץ – ובלבד שנשיב לב יהודי אחד לאבינו שבשמים ונכניסו תחת כנפי ר' ישראל בעש"ט ותלמידיו.

כוכבי השמים מלמעלה ירמזון אלינו באהבה, הלבנה שופכת בנדיבות פלגי אורה וחסד על דְרָכֵינו – נשירה נא זמר לכבוד מורנו ר' ישראל בן שרה!

בחשכת היער היו שני הנוסעים אומרים מזמור־שיר, אשר השתפך מלב בשעת צָהָלה וּדְבֵקוּת, כשהתחיל מפַכֶּה בקרבו מעיַן־האהבה והצמאון לאלוהים. שני הנוסעים שלחוּ את זמירותיהם אל חֲלל העולם. האִילָנות ביער ענו להם כהֵד והרוחות המנשבות בין ענפיהם נשאו את צלילי קולותיהם למרחקים.

באותו לילה, באותה שעה, היה גם אברהם צועד ביער אשר בקרבת העיר לֵייפציג. אברהם תועה בין סִבְכֵי האילנות ובמקלו אשר בידו הוא תר ומגשש את הדרך. היה לבו חוֹכֵך בקרבו: מה השביל אשר יבחר לו ולאן ישים פניו? – ועד שהוא נִמְלָך עם עצמו והנה קול זמרה!… יהודים מזמרים. נשמע לקול והלך לקראתו. אולם ככל אשר הוסיף ללכת, כן התרחק ממנו הקול. נָדַם הזמר כליל. רגעים עמד אברהם תוהה בגעגועים. ברגע זה הבחינו עיניו בפס־אור מהבהב ממרחק.

____________________

פרק יט. בְּבֵית־הַחֹמֶר הַקָטָן.    🔗

היה אברהם פוסע לקראת פַּס־האור המְהַבְהֵב לפניו, עד אשר הגיע לבית־חֹמר קטן, השוכן בְּיַרְכְּתֵי היער. שעה ארֻכּה שהה בַחוץ, כי לא מְלָאוֹ לבו לדרוך בעצם הלילה על סַף בית זר. פתאֹם הגיע לאזניו מתוך הבית קול נגינה של יהודי לומד תורה. בלב הוֹלֵם הקשיב אברהם לַנִגוּן, עד אשר לבסוף הֵזיז בזהירות את מַנְעוּל הדלת. נכנס בַּלָאט ועמד בפתח.

– מיכל, ובמה תבאר סוּגְיָה זו? – נשמע קול נגינה של בעל־הבית, שהיה נושא ונותן עם עצמו, אגב קמיטת מצח, בתֵרוּצה של קוּשְׁיָה חֲמוּרה. השואל התעמק בסוגיה, מתוך העיון נשך בשפתיו את קְצֵה זקנו השָׂב. הוא לא הרגיש, כנראה, במציאותו של האורֵחַ, שעמד כמעט על־ידו. אברהם כפף גם הוא את ראשו סמוך לַמסכתא, אשר לפני בעל־הבית, כדי להבחין יפה את האותיות לאורהּ הַכֵּהֶה של העֲשָשִית, שהאירה את החדר.

ובעוד המַקְשָן²³⁷ מְעַיֵן ומתְחַבֵּט²³⁸ בּבֵרוּר הענין והנה נשמע מתוך דְמִי הלילה קול האורח:

– יש לְיַשֵב²³⁹ את הקוּשְׁיָה… אם איני טועה – הוסיף האורח מתוך ענוה – יש ליַשֵב את הקושיה.

הלומד הרים את שתי עיניו הגדולות והמְלַבְּבוֹת, מתוך ברכת “שלום עליכם” תקע את כפו לאורח ואמר, בלי שום תְּמִיָה, כאדם שֶסָח עם רעהו מתּמול שלשום:

– בבקשה, בני, שב ויַשֵב את הקושיה!

האורח לא נע. הוא רק חזר וכפף את ראשו על־גבי המסכתא ובהערה אחת, שהעיר כתלמיד הַדָן לפני רבו, הסיר את כל חֹמר הקושיה.

בעל־הבית קפץ ממקומו וקרא בהתרגשות:

– לַמְדָן²⁴⁰ בצל קורתי… אני יושב ותלמיד־חכם עומד… אסור… בושה… מיכל! עמוד מפני כבוד התורה!…

לא עברה שעה כלה וכבר עמדו שניהם, בעל־הבית והאורח, על־יד המסכתא הפתוחה, והיו מְחַדְדִים²⁴¹ זה את זה בסְבָרָה²⁴². האחד מַקְשֶה והשני מתָרֵץ, זה שואל וזה מֵשיב.

התפַּעֲלוּתו של בעל־הבית עלתה למעלה ראש. הוא קפץ וקרא:

האח, תלמיד־חכם מֻפלג בא בצל קורתי. מיכל, אתה חַיָב בכבודו! מיכל, צא ושמש לפניו!

מרֹב שמחה התחיל ר' מיכל רץ על־פני החדר בהתלהבות, מוחא כפיו וקורא:

– ברוך שחָלַק מחכמתו! ברוך שחָלַק!… יתברך וישתבח הבורא! –

לקולו של ר' מיכל המתלהב נֵעוֹרוּ משנתם גם בני ביתו, עֲקֶרֶת־הבית²⁴³ ובתו היחידה, והוא עודנו רץ וקורא:

– כֻּלנו חַיָבים בכבודו של תלמיד־חכם, כֻּלנו חַיָבים… במה נְכַבֵּד אוֹרֵחַ חשוב? – ודאי רעֵב תלמיד חכם… ודאי צמֵא… נְכַבֵּד תלמיד־חכם באכילה ובשתיה… נַשְקֵהוּ חַמִים. מיכל, הזדָרֵז וקַיֵם את המצוה!

– לא היו רגעים מרֻבּים וכבר חטב ר' מיכל קִסְמִים, שָׁפַת את הכירה, ערך את השלחן, הביא לו לאורח מים לנטילת ידיו אף הגיש לו פרוּסַת לחם וכוס תה. אחרי שסעד האורח את לבו, שוּב עמדו שניהם והוסיפו לפַלְפֵּל בהלָכָה, כשהם מַקְשִׁים ומתָרְצים, שואלים ומשיבים. וגם רֵיזִילה, בתו היחידה של ר' מיכל, בת השבע־עשרה, ישבה בקרן־זוית והקשיבה לקול התורה, אשר הסכינה אליו ואשר תמיד היה שַעֲשועיה. מִפִּנָתה היא הסתכלה רֵיזילה באורח והֵזִינה²⁴⁴ את עיניה בָּאוֹר וּבַחֵן, שהיו שופעים מפניו.

– הוי, הוי, – הגתה ברגש־לבה, – אֵימָתַי היה מעשה זה? אימתי הֵצִיצה ראשונה בפנים מאירים אלה? כלום לא נשקף לה פרצוף זה עוד לפני הרבה שנים או אולי בחלום חזון־לילה נגלה לה?

רֶטט קל עֲבָרָה מרב התרגשותה. היא השתדלה להַסִיח את דעתה ולהתעמק עוד יותר במסכתא שלפניה. כי גם רֵיזילה, בעלת הפנים הזיוָנִים²⁴⁵, שמתוכם נשקפו שתי עיניים גדולות ומאירות באור החכמה, גם היא היתה לַמְדָנִית בתורה. כיוֹצֵאת מכלל הנשים בימים ההם, היתה עוסקת בלמוד התורה כאַחַד הגברים ובהַתְמָדָה. וגם עכשו, אם גם לא נטלה חלק בַּוִכּוּחַ הֶחָריף של שני הגברים, היתה מתחַקָה מכל־מקום מתוך הַקְשָבָה רבה אחרי כל שלשלת הקושיות והתֵּרוּצים.

כך ישבה לה רֵיזִילה בקרן־זוית וכֻלה הקשבה והִשְתּוֹמְמוּת. ואולם הנה קמה ממקומה: אזנה קלטה פתאֹם קול נַחֲרַת סוס והַלְמוּת צעדי בני־אדם. עוד רגע – והדלת נפתחה. אל הבית נכנסו שני יהודים, אחד נושא בידו שני תִיקִים של טָלִית וּתְפִלִין וביד השני שוט־עגלונים. אלה היו ר' ישראל ור' עזריאל. שניהם ברכו את בני הבית בברכת הערב ומיד הכריזו:

– רבי מיכל, באנו אליך מטעם המגיד מִמֶזְ’ריטש…

אך שמע ר' מיכל שם זה יוצא מפי האורחים, נזדַעֲזַע ורץ לקראתם, ושניהם הוסיפו:

– בשם הרב המגיד ממֶז’ריטש אתה מִתְמַנֶה לרב בעיר ליפציג!

ר' מיכל קִבֵּל את הבשורה כשמועה ידועה לו מכבר. ארבעת האנשים נמשכו כֻלם אל מַעֲמַקֵי המַשָׂא־והמַתָּן, שנפסק לזמן־מה עם בא האורחים. אולם עכשו לא ארך הוִכּוּחַ ביותר. מדברי־תורה עברו. לדברי־אַגָדָה, לאִמְרוֹת ר' ישראל בעש"ט ולספורי מַעֲשִׂיוֹת. אחרי שעה קלה כבר היו ארבעת האנשים אחוזים ודבוקים יחד, מדבּרים בהתלהבות, מִתְנוֹעֲעִים בכל גופם, צועֲדים ברגש ושרים מתוך רְתֵת:

– הֶ־הָ־רִים וְהַגְ־בָעוֹת יִפְ־צְ־חוּ לִפְנֵי־כֶם רִ־נָה… בְּשִׂמְ־חָה וּבְ־שָׂ־שׂוֹן תּוּ־בָ־לוּ…

– נָגִי־לָה וְנִשְׂ־מְחָה בְרַבִּי יִשְׂרָאֵל בֶּן אֱלִיעֶזֶר!… –

– שִׂי־שׂוּ וְשִׂמְ־חוּ בְשִׂמְ־חַת תּוֹ־רָה!

כמו חיים נִצְבוּ לפני אברהם ברגעים אלה כל דברי ימיו: חג שמחת־התורה בּעָיָרָה היהודית, ר' חיים יצחק המתמיד, הסבתא, ר' זאב וָלף, כל נדודיו בדרכו אל אלהי ישראל ואל עם ישראל, אל הטובים והפשוטים והתמימים בישראל. רגשי לבו הסוער התפרצו החוצה. יחד עם ר' מיכל ושני האורחים היה מרקד בכל עז התלהבותו, מרקד ומכרכר בעצם הלילה.

ובקרן־זוית היתה מְנַפְנֶפֶת עוד דמות אחת, מְחוֹלֶלת לה לנפשה, לה לנפשה, ומִמַעֲמַקֵי נשמתה נשפכה אל תוך חֵיק העולם התפלה הזכה, לאמר:

– מי הוא העלם הַפֶּלִאי? בן איזו עיר הוא ואֵי המדינה אשר גִדְלַתּוּ? האם כבר נִצְנֵץ לעיני־בְשָׂרָה ביום מן הימים או בחלום חזון־לילה נגלה לה? אם כמלאך זך־כנפים יבוא ויסוֹכֵך עליה, או, חלילה, רוח רעה הוא, אשר התפרץ ובא לסכסך ולַעֲכור את זיו חלומותיה?!…

מחשבת־עֶצֶב נגעה בלבה של רֵיזילה. היא נִדְהֲמָה ונפחדה למראה פני עלם זה, שהיו שופעים חן ואור נפלא. אולם עד־מהרה התאוששה והוציאה מלבה את פחדה וְעָצבּה:

– לא, – קראו בקרבה כל עצמותיה, – רק רוח טובה הוא, הלא על־כן נֶהדרים הם פניו. ובכל תנועותיו הצַק חן ושֵׂכל טוב, הלא צָנוּעַ הוא וכל אָרְחוֹתָיו מִישוֹר! –

ושפתיה לחשו חֶרֶשׁ לנפשה:

– טוב אתה, ידידי, אשר רצתה נפשי בך. צדיק אתה, כי באוֹר התורה יאירו פניך ותֹם היראה נשקָף מעיניך.

לאור העששית הכֵּהֶה נראו על־פני הכתלים חמשה צללים מרקדים, כשהם מְשֻלָבִים ודבוקים יחד.

_________________

פרק כ. שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן.    🔗

עם זַהֲרוּרִים²⁴⁶ ראשונים של שחר עולה בקשו שלשת האורחים, ר' ישראל, ר' עזריאל ואברהם, להִפָּרֵד מעל בעל־הבית; אולם ר' מיכל לא הִרְפָּה מאברהם ויפצר בו לשבת עמו בביתו ימים. נזכר אברהם בדברי צַוָאָתו של ר' מיכל מזלוֹטשוֹב ז"ל, אשר צוה עליו בצאתו לדרכו, וְנֵאוֹת להצעתו של ר' מיכל.

לימים אֵרֵשׂ אברהם את רֵיזילה לכלה.

וביום החֻפּה נכנס לביתו של הרב מליפציג יהודי זקן, נשעָן על מקלו ותרמילו על שכמו. ר' מיכל רץ בשמחה לקראת האורח העני ואִמְצוֹ אל לבו, כשעיניו זולגות דמעות.

– האח, ראובן, קרא ר' מיכל, עשרים שנה!… ברוך המקום, שֶהֶחֱיָני לכך.

– יתברך וישתבח הבורא! – שָׂשׂ וקרא גם ראובן, אֲגַב פריקת התרמיל מעל שכמו.

אך שמע אברהם את השם ראובן, התחיל לבו פועם בקרבו כמְנַחֵש לו דבר־מה. הוא נעץ את עיניו בזקן פֶּלִאי זה, התבונן אל פניו, אולי יכּירֶנוּ. גם האורחים המסֻבִּים בשעה זו אל שֻלחַן הרב שמחו לקראת ראובן. ההֵלֶך העני היה, כנראה, ידוע לכֻלם מִשֶׁכְּבָר הימים. הם קבלוּ את פניו בברכת “שלום־עליכם” אף בקשו ממנו לספר באזניהם את אשר ראו עיניו בתבל־ארץ ומה שלומם של אחינו בני־ישראל בכל מקומות מושבותיהם.

פתח ר' ראובן ואמר:

– שלומם של אחינו בני־ישראל?… שלום… שלום… יתברך וישתבח הבורא… גם זו לטובה… בְּרַם²⁴⁷, חליפות לגורלם… יש אשר כשמש תאיר ההצלחה להם פנים, ויש אשר יָעִיבו הצללים את אורה… יש אשר גם צללים… יש אשר ינוּחַ להם לאחינו לעבוד את אלהינו, להתפלל, ללמוד את תורתנו הקדושה… ויש אשר מסתתמים הלבבות מרֹב צרה ויגון, מכֹּבד הפרנסה, ואין דעתו של היהודי פנויה אפילו להתפלל בצבור. וַי, וַי, צרות ישראל… וי וי…

ראובן הרים את עיניו לשמים, התעמק בּמחשבותיו וקרא כמדַבּר אל לבו:

– גדולים מעשי אלהינו. יתברך וישתבח הבורא… נסים… מעשי נסים… לפני שנים ישב יהודי אחד בפלך פודוליה… בכפר… דמפובקה שם הכפר. נגזרה גזרה רעה ר“ל²⁴⁸ על היהודי… אברהם… הָשלך לבור. בית יהודי… וַי וַי, היום כאן ומחר גזרה רעה ר”ל. בית יהודי… אבל לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אבינו שבשמים תמיד עומד לימין היהודי ומזמין לו קרן־זוית בכל מקום ובכל מדינה. מזמין לו השם יתברך קֵן ליהודי. וכך עלתה לו גם לר' אברהם היהודי מדמפובקה. הפריץ הרשע השליכו לתוך הבור. יהודי כשר ולמדן היה ר' אברהם, אולם מעט גֵאֶה. אחר־כך שמועה שמעתי: ברח ר' אברהם. ברח עם בני־ביתו, הציל את נפשו. והנה בא אני לפני ימים לכפר סמוך לליפציג, בא בלילה. דופק על דלת בית, בית יהודי. יתברך וישתבח הבורא. ר' אברהם מדמפובקה הנהו תושב הבית! אחרי תקופה של שמונה־עשרה שנה הכרתי את ר' אברהם. ברוך השם, לא קפצה עליו זקנה. לא קפצה. לא. והשלום במעונו. וגם בצל העֹשר ילין. אכן צרות רבּות סבל ר' אברהם מאז. אולם אלהים חֲנָנוֹ בעֹשר רב. עשיר גדול הוא ר' אברהם.

– יצא החתן מבין המסֻבּים, נפל על צַוְארֵי המסַפֵּר ונתן קולו בבכי:

– אבי הוא אברהם מדמפובקה. אני ב־נ־ו! –

* * * * *

יום החֻפּה נדחָה. שלחו רָץ מְבַשׂר. אברהם ובני־ביתו מהרו ובאו לראות את בנם האובד. אפילו אבן מקיר זלגה דמעות של שמחה. את החתֻנה חגגו בהדר וברֹב פאר, כל העיר ליפציג רעשה וצהלה, כי בֵרַך אלהים בעֹשר גדול את ר' אברהם המוֹכְסָן, אביו של משה’לה, כפי שנקרא החתן מהיום בפי כל.

ואולם אחרי שבעת ימי המשתה יצא משה’לי לגור בעיר אחרת, השכיר את עצמו, כדרכו, לחטוב עצים ולכל עבודה קשה. אביו ואמו התחננו לפניו בדִמְעות עינים להִמָנע מאֹרח־חיים זה. הֵשיב להם משה’לי, הוא אברהם, בדעה מֻצקה:

– אַל־נא, הורי הטובים, תִּמְנְעוּני מעבודתי זו. אני משה, הייתי אברהם, אֲפַנַסיה נקרֵאתי, מן הבור עליתי, בין הנכרים שכנתי, צאן רעיתי, נָע־וְנָד הייתי, את אלהי אבותי בִּקַשְׁתִּי. לקולות חֲזִיזִים וּרְעָמים נגלה אלי האלהים ויבינֵני ללכת בדרך המובילה אל התֹּם והצדק, נחלת הנקלים והפשטנים בבני־ישראל. הם הם התמימים, אשר פניהם פני בוּרים ולבבותיהם מְיַחֲלים יום יום לחסדי ה‘, כפי אשר הוֹרָנו רבנו ר’ ישראל בן אליעזר החסיד. הבה אהיה גם אני תם ופשטן ואעבוד את אלהי אבותינו ביגיעת גוף וְכַפָּיִם.