לוגו
אור החוזר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מסה

גם חשך לא יחשיך ממך

ולילה כיום יאיר, כחשיכה כאורה.

תהלים קל“ט י”ב.


 

א    🔗

פגימת הלילה מתמלאת מחוליתה.

עם הערב שמש ליקוי בא לעולם וניטל מאור עיניו של אדם. אמת, אש מן ההדיוט מאירה לו בבית ובחוץ, פנסים ועששיות מצויים לו בכל מקום, ואף על פי כן אין דעתו מתקררת. אור זה, שנברא לשמשו, תריס הוא לו בפני האפלה שמבחוץ, ואינו מאיר את הנפש מבפנים. מצמצם אדם ראייתו במה שלפניו, ואין לו אלא מה שעיניו רואות בכוונה תחלה. מהלך הוא ממקום למקום ופנסו הולך לפניו, והוא רואה כמה דברים לא זה בצד זה אלא בזה אחר זה. המקום מתחלף בזמן; המקום חולף ועובר והזמן עומד כביכול בתוך האפלולית ואין הוא משגיח בתנועתו. המקום מטושטש בזכרונו מפני שהוא מתחלק לאלפי חלקים כמספר הפסיעות שהוא פוסע, וכל פסיעה משביחה את חברתה, ואין בהן כדי צירוף. מתוך צמצומה של הראייה וריכוזה בשטח קטן, על כרחו מסיח אדם דעתו מן הראשונות כדי שיקלוט יפה את האחרונות, וכל קליטה קדמה לה פליטה. יוצא הוא לחוץ ומהלך ברחובה של עיר ואור זרוע על סביביו. עובר הוא בשלום ואינו בא לידי תקלה, ניצל הגוף מחזקת סכנה, ולא ניצלה הנפש מחיצי האפלה שפגעו בה. המאור שבידי אדם מציף את פני הדברים ואינו מאיר את חלל האויר שבין דבר לדבר. ממעל לארבע אמותיו פרוש צל שחור החוצץ בפני העין, וחציצה זו יש בה ממש. אף צל גופו אינו בבואה קלה כמו ביום, אלא בריה שחורה ומגושמת שיש בה כדי להטיל אימה. רואה הוא את צלו ונבהל, ושוב אין לו מנוס: פרץ החושך את חומת האורה שמסביבו, נמשך אליו ומלפפו מערפו.

ביום רואה אדם במלוא עיניו וכל המרחב הזה שלו הוא, רשות היחיד בתוך רשות הרבים. קרוב ורחוק בתחום היקף ראייתו הרי הם לגבי העין שמות נרדפים, לפי שיש בידו של אדם להזין עיניו בכל הטוב שלפניו כל אימת שהוא רוצה. צופה אדם לכאן ולכאן, מביט לארבע רוחות השמים ונהנה מכולן בבת אחת. האופק שמבחוץ מרהיב את הנפש מבפנים; נצטמצם חוג הראות, נתכווצה עמו גם הנפש.. הלך פגע בהר, מה הוא אומר? אימתי אגיע לראשו ואסתכל במה שלפני. ולא לראות את קצה דרכו הוא מתכוון אלא להתענג על הדר הטבע ולחזות סוד העולם ממרומיו, כדרכם של התיירים המטפסים על הררי אל. אף הקדמונים שראו את ההרים כמשכן אלים, לא על שום שהם קרובים לשמים והם השלב התחתון בסולם העליון, אלא מפני שהם פסגות עולם והשלב העליון בסולם התחתון. הרואה מרחבי תבל ממרומים אינו מתבטל בפניהם כננס בפני ענק המביט מלמטה למעלה, אלא הוא מתעלה ורוכב על גביהם. ואילו בלילה אין אופק כל עיקר, אלא ארבע אמות של אור התחתון והחושך מתעבה סביבן כעין חומה. אם בשפל ישב או יעלה לראש צורים הוא רואה תמיד את המסך המבדיל בינו ובין העולם. הרי גבול ניתנה לה לעין ולעולם אין אדם רואה את כל ההויה אלא מקצתה, — ולמה צרה עינו של שר הלילה אף במקצת זו שהוא קונה בראייה?

בלילה אין העין אובדת במרחק תכלת ובאויר שקוף קל וזך, אלא נפגעת היא בגוש עכור ונרתעת לאחוריה בבהלה מכח הדחיפה שכנגד. משל לאדם מהלך במבואות האפלים ונתקל בכותל ומעלה חבורה במצחו. גם העין התועה בחשכה שמסביב מעלה חבורה כביכול, והיא היא המצערת את האדם ומטילה חרדה בנפשו. אמת, לכאורה אין במשל זה ממש, הואיל והעין נפעלת היא בטיבה ומקבלת את האור החוזר ממה שלפניה, הכל משתקף בה ומגיע אליה, והיא אינה אלא קרקע עולם ובמקומה היא עומדת, ואף על פי כן אין דינה כאספקלריא בלבד, המעלה בבואות והיא לא נעה ולא זעה. האישון שבעין מתרחב או מתכווץ לא לבד בשעה שהאור פועל עליו מקרוב או מרחוק, אלא כל אימת שהאדם פוקח עיניו לרוחה ומתאמץ לחדור בכח ראייתו לתוך המרחק. הואיל והאפלה משתברת על ידי נצנוץ אור הכוכבים ושאר אורות תועים בחלל האויר מפסלתו של אור היום ושייריו, הילכך לא גוש אפל אחד לנגד העין, אלא כמה וכמה גושים. המציק בלילה בריחוק דל"ת אמות מבטו נתקל בגוש שחור, נקלע אל חברו, ושוב נזרק אל אחר, וחוזר חלילה, וכל פגיעה קשה לה לעין והיא נדונית בחביטה, סריטה ועקיצה. משל לקול ההולך ביער בין אילנות מרובים וסמוכים זה לזה הוא חוזר ונתקל בעץ וענף, מתגלגל בבת קול ומתפוצץ לכמה קולות. כשם שירעד האויר על ידי הקול ומכה גלים, ואלו באלו מתנפצים ונתזים לכל צד, כך צף האור בחללו של עולם, עולה ויורד, אור באור פוגע, אחד נבלע בחברו, או שניהם מתפוררים לרסיסים דקים מן הדקים ושוב מתאחדים הרסיסים והאור משוטט בעולם, וזו העין הרודפת אחריו לצודו נאחזת בו מרחוק ומזדעזעת עמו, כחכה זו היורדת לגרונו של דג כשהוא משוטט במי מצולות ומשחר לטרף, מפרכסת עמו ועונה אמן על כל פרפור ותנודה.

האור המגיע אל גבולנו ביום אינו נכנס כולו כמו שהוא לתוך עינו של אדם, אלא גל נבלע בתוך גל, רחוק מתגלגל בקרוב, והכל עובר דרך שפופרת זו התלויה בארבע אמות שלנו. עננה עוברת בחפזון ומשרה צל כל שהוא על השטח שלפנינו, בזו המדה נחלש האור הבא אלינו ממרחק והוא מתערפל במקצת. קוי האור המתרוצצים בעולם מתנדפים קמעא בתוך המרחק, נאחזים זה בזה ומתלכדים יחד ומזיגתם יפה לעין. עומד אדם על חוף ים סוער ומסתכל בגלים הבאים לקראתו במרוצה. הללו נערמים לפניו כהררים, הללו מתנשאים כגבעות, ואלו הרחוקים ביותר אינם מעלים אלא אבעבועות קלות ומתכסים קצף לבן. הסירה הסמוכה ליבשה עולה הרים ויורדת בקעות, מטולטלת ומתנודדת לכאן ולכאן, כצפורת כרמים בשעה שהיא מרחפת באויר, וזו הספינה שבלב הים הליכתה בנחת למראית עין, ואך תרנה מנענע בראשו לכל גל וגל. המרחק משוה את המראות, מיישרם וממתיקם, כדי שיוכל אדם לראות הכל בבת אחת ולא תטרף דעתו עליו.

רוח מצויה מנשבת באויר העולם, ואתה מתיחד אותה שעה בעליתך ו“משגיח מן החלונות”, והרי יער משחיר לקראתך. האילנות המסובכים כורעים ומשתחוים לפניך בכל גופם, הענפים מפציעים לכאן ולכאן, מגלים ראש ומזדקרים אפילו הזלזלים הצנועים ביותר. ואילו האילנות שבתוך החומה, שקבעו להם מקום מבפנים ואינם חוששים לך ולא כלום, מרכינים ראשם בחשיבות: רחוק אתה מאתנו ואימתך לא תבעתנו. ובאותה שעה מתלחשים הם בקולי קולות ואינם מגלים שיחתם אלא למי שבא בסודם, שוכב לרגליהם ומתפרקד על העשב ועיניו נשואות למרום אל צמרות העצים. נשתתק הסער מזעפו שוב אתה רואה את היער ראייה אחת, תכלת הרקיע נותנת מהודה על פני היער המשחיר, וזה מתעטף בטלית שאולה, משיב לו לרקיע כגמולו ומאריך צל לקראתו.

אין האדם מיצר בלילה אלא על שום עינו בלבד, שכן שאר החושים אינם נפגעים כל עיקר, ואדרבא, דומה שמנוחת הלילה מחדדת אותם ונותנת להם חיזוק. ריחות הלילה מרובים משל יום והם נודפים ביותר, ואף הצלילים הדקים והערבים הנבלעים בהמונו של יום מגיעים אלינו בלילה, נכנסים לאוזן ושירה עמהם, תאמר, היא הנותנת: הואיל ולקויה העין בלילה, לפיכך יש כח בידי שאר החושים להתפשט, להתנער ולצאת לפעלם. כל היום כולו היו הללו נכוים מחופתה של העין, ועכשיו עם חשכה הגיעה שעתם ליהנות מן העולם. העין והאוזן הרי לעולם צרות הן זו לזו, וכל השומע פרק בשיר ונגינה דרכו לעצום עיניו ולסלק את מחיצת האור המאפילה על אזניו, כדי שיכוון לבו יפה. מכל מקום אין האדם מוצא קורת רוח באפלולית הלילה, ולא משום שחוש הראייה חביב עליו משאר חושיו וכל עיקר דאגתו אינה אלא לו בלבד, אלא מפני שקשה עליו ביותר ליקויו של חוש הראות ואינו מרגיש כל כך בליקוים של שאר החושים. שכן הנאת כל החושים כולם הוא בישות הרגשתם, ובהעדרה אין חסרונה ניכר, ואילו העין צער והנאה כרוכים עמה חליפות. העדר המראות אינו אפס בלבד אלא פגם, לפי שהחושך הוא גופו רע ויש בו ממש גם בשעה שאינו בחינת “וימש חשך”.

כל כמה שירבו באורים עם חשכה ויגדל האור בתוך ארבע אמותיו אינו מספיק לו לאדם, לפי שהחושך גובל את האור והוא רואה קו שחור מסביבו. בבת אחת נפסק האור והחושך תחומו, או כתלי הבית שומרים עליו שלא יברח ויתעלם בחשכה. ואילו ביום פוסק האור בתכלת הרקיע, פוסק ואינו נפסק, אלא מובלע בתוך אויר שקוף וזך, מתמזג עמו ושרוי בתוכו. תכלת הרקיע עמוקה וגבוהה, ואף במקום שאין העין מגיעה אליו מפני ריחוקו, חש האדם שאור התכלת הולך ונמשך עד לאין סוף. הואיל ואין היא רואה תחום בעיניו שמע מינה: אין תחומים בממלכת האור. אבל זה התחום המשחיר, שהוא רואה בלילה, מצער אותו הרבה. “יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה אמר: אוי לי, שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי” (עבודה זרה ח׳ ע"א). אמת, עכשיו אנו יודעים שאין תחום זה אלא מדומה, וכל קיומו אינו אלא לשעה, “עד שיפוח היום ונסו הצללים”, ואחר כך ימוג, יחלוף ואיננו, שכך “מנהגו של עולם”. אבל על צד האמת אין אלו אלא תנחומין של הבל. משום שלא על החמה אנו דואגים, אלא על מאור עינינו שנפסק. החמה סופה לחזור, והזמן החולף באפלה אין סופו לחזור. יקרים בעינינו חיי שעה, שהם חלק מחיי עולם, והנאת הרגע אינה בת ויתור לעולם.

“לא איברא ליליא אלא לשינתא”. על כרחו מבלה אדם רוב הלילה בשינה, ולא כדי להפיג את צערו בתנומה של שכחה הוא מתכוון, אלא בטלה זו שכרה עמה, לפי שלא לבד שהוא נח מעמל היום ומחליף כח בשנתו, אלא שפעמים הוא טועם בה טעם של יום, והוא “שש בגוונין” במראות הלילה.

היזק ראייה חליפין ניתנו לו.

 

ב    🔗

אדם אחוז תנומה ועל פניו יהל אור. חבלי שינה על עיניו ובת צחוק מרחפת בפתחי פיו. על משכבו ינוח בסתר חדרו ונעימות גיל זר לו סביב. דממה בחלל האויר ושחור ליל — וגצי אור באופל יתפשו, אט אט יגששו וברעדה. חרש על הכתלים יתדפקו, בכלי בית יתלבטו, בזיזים נאחזים ובמסמר ניתלים. פתאום יתעוררו וזה אל זה יקראו, יתקרבו ויחד יתלקטו, ערפלים מתנדפים, רשפים יתרוממו, ניצוצות מתלקטים ושביבים מתלבים. דומה אשף פלמוני צד אורה, בלאט יתהלך ויפרוש רשתו בים החשכה, מנער כליו, נוטל שללו, מכנס אבק האורה ובוללו ונהפך לאבוקה בידו, מדליק נר למראשותי הישן, והלה צופה בו מסוף העולם ועד סופו, שוכב ועצום עינים.

אור עולם באוצר חלום.

אור עולם או אור נפשו, כלומר, רשמים מן החוק או השפעה מבפנים? מאורעות השעה או זכרונות קדומים? תעתועי החושים ודברי הבאי, או סמלים מעין המציאות? כל אלו ביחד ועוד מקורות רבים, גלויים ונסתרים, פועלים בהוייתם של החלומות השונים וגורמים ליצירתם. פעמים מורכבים כמה יסודות יחד, אף יש והם פשוטים ביותר, וכל אדם מבחין מקורם ומוצאם, ומזה הוא מקיש על השאר: “אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו” (ברכות נ“ה ע”ב). ובשעה שהוא מוצא חלום מסוג אחר, שאינו דומה להרהורי לבו, אינו נבוך כלל, אלא הוא מוצא תשובתו בצדו: “כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים” (שם נ”ה ע"א). בין כך ובין כך טוב לו: “שמואל, כי חוה חזי חלמא בישא, אמר (זכריה י׳ ב׳): וחלומות השוא ידברו; וכי חוה חזי חלמא טבא אמר: וכי החלומות השוא ידברו? והכתיב (במדבר י"ב ו'): בחלום אדבר בו” (שם נ“ה ע”ב).

מקורות החלום שנים שהם ארבעה. כיצד?

“האוצר הרב של תמונות החיות בזכרון, וההרגשות הטבעיות המתרחשות בשעת החלום, כפי שמציגה לפנינו ההכרה הנסוכה שינה”1.

הרי לנו שנים — שהם ארבעה:

"א. הפעלה חיצונית (אובייקטיבית) של החושים.

ב. הפעלה פנימית (סובייקטיבית) של החושים.

ג. גירוי פנימי (אורגני) של הגוף.

ד. גירויים נפשיים טהורים למקורותיהם"2.

כל השאר אינן אלא תולדות ותולדות דתולדות וכתב יחוסן מגיע אל אחד מן האבות הללו.

הכחות הפועלים מן החוץ ניתנים לבחינה, אם על ידי החולם גופו לאחר שהקיץ משנתו, הבודק ומוצא את הגורם המניע לחלומו, או שהוא עושה נסיון בעצמו קודם שנתו ומלכתחלה הוא מכין מבעוד יום בחדר משכבו מיני כלים ודברים שהם עשויים לפעול עליו בשעת שנתו, ועל ידי כך הוא גורם לעצמו חלום מדעת, או בני אדם אחרים באים לו לישן ועושים נסיונות בגופו, ויוצרים לו חלומות מלכתחלה על ידי גירויים שונים, ולמחר קם בעל החלום ומספר מה שראה בחלומו.

חכם אחד מעיד על עצמו, שנעשו בו בשעת שנתו נסיונות אלו:

"א. היו מדגדגים בנוצה על גבי שפתיו ובראש חטמו. — הוא חולם על ענויים נוראים הנעשים לו; מסוה של זפת נתון לו על פניו, ומיד הוא נקרע בחזקה מעל פניו יחד עם עור בשרו.

ב. היו משחיזים מספרים על גבי מלקחים. — הוא שומע קול פעמונים מצלצלים, ומיד באים קולות סערה, והוא נתגלגל בימי יוני של שנת 1848.

ג. נוטלים ומגישים לו תחת חטמו מי קולוניא. — הריהו בקהירא בחנות יוהן מריא פרינא. כאן מצטרפים ובאים מאורעות משונים, ושוב אין בידו להעלותם בזכרונו.

ד. עומדים וצובטים צביטות קלות בערפו. — הוא חולם, שהניחו עליו שלחופית נפוחה והוא מהרהר ברופא אחד, שהיה מרפא אותו בימי ילדותו.

ה. מקריבים אל פניו ברזל לוהט. — הוא חולם על לסטים שהתגנבו חרש לתוך ביתו ומכריחים את בני הבית על ידי מעשה אונס למסור לידם את כספם וקובעים את רגליהם בתוך מחתות של גחלים בוערות. ומיד נגלית לפניו המטרונה, אשת הדוכס מאברנטי, שהוא המזכיר שלה בחלומו.

ו. היו מזים על מצחו טפות מים. — הוא שוהה באיטליא, מזיע הרבה, ושותה את היין הלבן מאוריבייטו.

ז. היו מכוונים לו על פניו בזה אחר זה אור נר מבעד לנייר אדום. — הוא חולם על מזג האויר, על חום מרובה, ושוב שרוי הוא בתוך סערת הים, שהיה פעם עד ראייה לה בתעלת למנש"3.

חושי האדם אינם נרדמים לגמרי וקליטת גוונים וקולות אינה פוסקת לעולם. האוזן הרי היא פתוחה תמיד מבחוץ, ושמורת העין אף כי יורדת היא ומכסה על העין בשעת שינה, אבל אינה נסגרת בצמיד פתיל ואין מנעול תלוי על פיה. וכשם שהשינה אינה מצילה את האדם מנענוע איברים וטלטול הגוף כך אינה מונעת מן העפעפים את הרפרוף הקל, והעינים נפקחות כל שהוא ומציצות מן החרכים. אורות תועים בחללו של האויר תמיד, אפילו במקומות האפלים ביותר4, שכן מצויים הם לטורפי ליל ומאירים להם בשעה שהם משחרים לטרף. האורות הללו אורבים לו לאדם ובין ריסי העין הם נחבאים, מוצאים נקב קטן כחודה של מחט, חודרים לתוכו ונדחקים פנימה, והשמורות הללו נשמעות על כרחן ומכניסות את האורחים בפתח הצר, מתרוממות כל שהוא ואינן מנידות עפעף. משל לקנה דק שננעץ בתוך כף היד כשהיא קמוצה. האגרוף אינו מתנפח מבחוץ, אלא חללו מתגדל מבפנים. וכאן מתרחש דבר נפלא5: קו אור זעיר נהפך לשמש בוערת, גץ היוצא מן הפטיש — אש אוכלה בתים והיכלות; טפת מים — ים מכה גלים; נוצה פורחת באויר — מחנה כבד של עופות מכסה את עין הארץ. ומיד באים צירופי דמיון ומשנים את פני הדברים: תנועה גורמת למראה, ותמונה מתגלגלת בפעולה. נתרוממה כף הרגל — והאדם תלוי בין שמים לארץ והוא פורח באויר; נשמטה הכסת מגופו של הישן, פשט ידו לחוץ וזרם אויר קר פגע בה — מיד רוח צפונית קרה מנשבת וכפור וקרח עוטף את העולם, וכל אשר נשמה באפו יגוע. קול דק קלוט מן האויר מתגלגל לרעם מחריד לב, ומיד מתלוים אליו מטרות עוז וסופה וסערה, ובתוך כך קם נחשול בים וספינה טובעת ויורדת תהומות. תאמר, אור זה מתעה הוא ואין בו ממש. ודאי, לגבי הכרתו של הער הם דברים בטלים, אבל הישן חש אחרת, שכן השינה מודדת הכל במדתה המיוחדת לה, רחוק דין קרוב לו וצללים מתלבשים בגופים, כתינוק זה היושב בזוית החדר ופושט ידו למשש כלים המונחים בזוית אחרת, אף שולח אצבע מבעד זגוגית החלון, ומחפש את התינוק החבוי מעבר לאספקלריא. ולא זו בלבד, אלא המראות והקולות נוהגין חליפין זה בזה. גוונים משתנים לנגונים וקול השיר חקוק על הקיר ותפארת אדם לו המנצח בנגינות.

תשוקת האדם ורצונו ושאר קניני הגוף והנפש אף הם לא נסתלקו מכל וכל “בנפול תרדמה על אנשים”, אלא הכל בחינת “נים ולא נים”, וסגולה בהם לגדל איברים, והם מעלים פרצופים “כשמרבה אני לאכול בסעודת הערב סולתניות, זיתים ושאר מיני מזונות שהם מלוחים ביותר, יתקפני בלילה צמאון ודרכו לעוררני משנתי. אבל קודם היקיצה בא החלום, וענינו אחד הוא תדיר, היינו שותה אני מלוא לוגמי. גומע אני גמיעות גדולות, והמשקה ערב לחכי, כדרך צוננין שהם משיבים נפש עיפה, ותוך כדי רגע אני מקיץ ואנוס אנכי לשבור צמאוני באמת. הגורם לחלום פשוט זה הוא הצמאון, שכן אני חש בו בשעת יקיצה. מתוך הרגשה זו מתעורר בי החשק לשתות, וחשק זה מראה לי החלום כתשוקה שנתקיימה במלואה”6. ויש שחלום זה יש בו ממש והוא מועיל ויפה לגוף. כשהשינה חזקה ביותר או הצמאון אינו גדול כל כך, אין האדם זקוק ליקיצה ושתיה ממש, אלא מלאכתו נעשית על ידי שר החלום. “אני הנני ישן כהלכה מטבעי, ואיני רגיל להקיץ על ידי צרכי. כשעולה בידי לשבור צמאוני על ידי החלום, המראה לי שאני שותה, שוב אין אני זקוק להקיץ כדי להביאו לידי ספוק”7. אבל הואיל ועל צד האמת קיים הצמאון והוא עומד בעינו, הילכך “חוזר חלום השתיה ונשנה כמה וכמה פעמים בזה אחר זה. ואף על פי כן אין בו כדי להביאו לידי יקיצה, לפי שהשינה חזקה מן הצורך”8. “החלום בא במקום המעשה, כמו שיארע כך פעמים גם בחיים”9. למה? לפי שאין כח בידו להוציא את חפצו לפעולה. פלוני גרם לי רעה או פגע בכבודי, והוא גבר אלים, ואין בידי להשיב לו כגמולו, הריני דן אותו בדמיוני בארבע מיתות בית דין, מתנקם בו וחוזר ומתנקם עד שנשכח הדבר מלבי. המעשה מניח את רוחו של אדם מיד והנפש מוצאת בו ספוק, מפני שהעונש הוא בעין והדמיון משעשע את האדם אך לרגע קל, ומיד הוא מכיר שעדיין לא נעשה כלום, והוא חוזר ותובע את עלבונו לפני בית דינו של הדמיון.

החלום הוא מחוץ למקום וזמן, או הוא משמש בהם בדרך אחרת מכפי שאנו רגילים בהקיץ. הזמן יארך ביותר, ועבר ועתיד אינם בני חלוף, הרגע כוללם יחד והם משמשים בו בערבוביא. מתק ומרירות מתגדלים פי שבעה ובזו המדה כרוכים עמהם צער והנאה. כללו של דבר: אין החלום על פי מהותו מין מנגנון חוזר בלבד, המקיש בדופק הזמן ומחיה יום אתמול, מסרסו ומקשטו בתמונות מבהילות, אלא פעמים שהוא גם בבואה של חיי שעה, טיול בפרדס במרכבתו של שר השינה, אשף זה שפזרן הוא מטבעו, הואיל והוא מהפך חרסים לכלי זהב ושברי זכוכית לאגרטלי בדולח, ומה לו לקמץ. ואם לחשך אדם לומר: אם כן, למה אתה מוצא גם שינה בלא חלום? כלום פסקה פעולת החושים והעולם החיצוני תש כחו בפני הישן? אף אתה אמור לו: מנין לנו שכך הוא, מפני שסומכים אנו על הזכרון, אבל עדיין מוטל הדבר בספק אם יפה כח הזכרון לעדות, ואם אין יד השכחה באמצע. מראות הלילה מתנדפים תמיד בשעה של יקיצה, וברגע שאנו נותנים לבנו לזכור את החלום, הרינו חשים מיד, שיותר ממה שאנו זוכרים כבר שכחנו, ואנו עמלים לחבר את השברים לדבר אחד שלם, ולאחר כמה רגעים אין אף זה בידנו, אלא הידיעה בלבד שחלמנו. “כחלום יעוף” משל שגור הוא בפינו, ועדיין מחלוקת בין החכמים אם חלום זה שאנו זוכרים הוא אותו החלום שראינו בלילה באמת, ושמא הוא יצירת ההכרה של הער. “החלום שהבריות נזכרים בו אינו אלא מלאכת מחשבת של היקיצה”10. אמת, יש חלום שאין אנו נזכרים בו מיד אלא ביום אנו רואים מעשה ונזכרים חלום, ובכן לא שעת היקיצה משפיעה על זכרון זה, כלומר, המעבר ממצב של שינה למצב של תעורה, שהוא היתד שתולים עליה כמה חכמים את ילקוט תורתם. אבל חלום זה שאדם נזכר בו אחר כך הורעה חזקתו על ידי הרשמים החיים, שבאו לו לאדם בינתים עד שצף במוחו זכרון החלום, ויש לחוש שמא הכניס האדם שלא מדעת כמה יסודות זרים לתוך ציורו של החלום.

“החלום הוא חזיון המצוי אצל הבריאים — אפשר אצל כולם, ואפשר בכל לילה ולילה”11. “אם חש אדם שאין הוא חולם תדיר, אין זה מוכיח שהוא חולם לפרקים רחוקים, אלא בידוע הוא, שאינו זוכר את חלומו אלא לפרקים רחוקים. כשאנו עוזבים את היכל החלומות ומעיפים עין על אחרון חזיון ליל, יתכן שהלילה הביא עוד כמה וכמה מאורעות פלא, אלא שהם שרויים מעבר להכרה של הער”12. אבל אפילו אם נניח כדעת חכמים אחרים13, ששינה חזקה היא מחוסרת חלום, אנו למדים שיש גם “שינה אחד מששים למיתה” (ברכות נ“ז ע”ב. — הומירוס אומר: “השינה היא אחי המות”), והיא היא המביאה מנוחה לאדם, מחלימה אותו והיא יפה לו. לפי שאין החלום ממהות השינה, אלא חזיון לואי הוא. אדם שעצביו חזקים ושנתו אינה טרופה, תריס היא לו בפני יצורי ליל, והוא משביע אותם שלא יצאו ברקודים אלא בתוך האפלה הגדולה ובקול דממה דקה מן הדקה. ולכשתרצה, הרשות בידך לומר: אין הכחות הבאים מן החוץ פועלים עליו אפילו כמו שהם. קו אור נהפך לנקודה זעירה שבזעירה וקול מדבר נבלע בלחישת סוד. אף רצונו וזכרונו רופפים ביותר, ואין משמשים אצלו באנפא רברבא, אלא בצמצום שבצמצום. “כשאנו נזכרים בחלום בדברים ידועים, קיים ועומד גדלם הטבעי בלי שנוי, או שהם נעשים קטנים”14. יצורים גמדיים ממין זה מצויים הם בחלום, ואפשר שסמוכין לכך הם הגירויים הקלים שאין כחם יפה לעמוד בפני השינה החזקה אלא במעט, ולפיכך נראה בחלומות מעוט הדמות. “באחד מחלימותי ראיתי בריה, ששיעור קומתה הוא טפח, והתלבטה על הבימה כדרך המשחקים לכאן ולכאן. אבל בעיני היתה בריה חיה, ולא בובה, אף על פי כן לא הייתי משתומם על המראה”15. ואל תתפלא על ההפכים שבנפש, שכן שני בני אדם מהלכים בדרך באישון לילה ואפלה, אחד פוסע בצעדים מאוששים, הולך לבטח דרכו ואינו רואה כלום, וחברו — שיחים צומחים לקראתו ויער משחיר לפניו בן רגע, עלה נדף — שאגת אריה, אבני השדה — חיות רעות רובצות ואורבות לו, ולחישת פלג — קול המון מריע תרועה גדולה. ואם בהקיץ כך, בחלום לא כל שכן. וכלום נפחת על ידי כך טעם החלום? יש חלום והוא מוסיף טעם לשבח גם ביום ורישומו קיים בנפש, מדעת ושלא מדעת. מי יודע כמה מעשים שהאדם עושה על כרחו, שמא יש בהם סוד ההשפעה של חלום נשכח, או חלום שלא הגיע אפילו לזכרון. ואפשר שהנטיה לספורי גוזמאות אצל קצת בני אדם אין לראות בהם שקר סתם אלא הם גלגולי החלומות. אף סגולה זו של החלום להגדיל או להקטין את הבריות ודאי שהיא אחד הסממנים ליצירת הדמיון של ההמון בדבר הענקים והגמדים בני אלים וילדי לילין, שנתגלגלו לתוך האגדות של כל העמים. אין לך מעשה שאין “זרעו בו למינהו” ושלא למינהו והוא מכה שרשים ומעלה ציצים, ואפילו הרהור קל אינו עקר. היום משפיע על הלילה, הלילה על היום, וחוזר חלילה. ואפשר שגדולה השפעת האדם על עצמו יותר מהשפעת הבריות עליו, שהוא רואה בהם דמות דיוקנו בהקיץ אף בחלום. האור הטוב והמתוק לעינים אין שקיעת החמה מכבה אותו לגמרי. סופג האדם כל היום את האורה, מחביאה בתוך נפשו וניזון ממנה בשעת אפלה. פעמים הנאתו יפה לשעתה, אף יש וזכרונה מביא לידי הנאה גם לאחר זמן.

 

ג    🔗

וכך אנו סבורים: סומא וחרש בעלי מומין הם בין ביום בין בלילה, שכן אינם נהנים ממתק החלום כמונו. מה שאין כן הגידם והקיטע. מהות התנועה ועצם הפעולה מצויים אצלם בכח, אלא שנתקפחו וניטלו מהם הכלים הצריכים לכך, ובא הציור שבדמיון ומשלים את החסר. משל לפיקח המתעלה בחלומו ופורח באויר, פעמים הוא פורש ארבות ידיו כעין כנפים ופעמים הוא נשא ברוח וצף על גלי האויר16. מכיון שהתנועה באויר מצויה בעופות, הרי היא סגולה טבועה בגוף החי, ואין הכנפים ממהות התעופה, אלא כלי שרת לכך. והרי בימינו הגענו לספינות אויר, ואף הקיטע אינו יוצא בקב שלו אלא במין רגל העשויה לכך בידי אדם. אמת, כבר התקינו חכמי הרפואה אפרכסת לכבד אוזן ומשקפים לפגום העין, — מכל מקום עדיין לא עלה בידיהם להשיב את העין שנגרה מתוכה, ואוזן שנקרע עור התוף שלה שוב אין לה תקנה. יפה כח האחרונים מכח הראשונים. הללו נפש היה להם והליקוי אינו אלא בגופם: ראשי איברים שאין הנשמה תלויה בהם; ואילו הראשונים לקויים בנפשם. הואיל והנפש קונה את עולמה מתוך כלל המראות והחזיונות המשתקפים בה דרך צנורות אלו, שהם חסרים או פגומים אצלם.

אמת, אף מוכי אלהים אלו לא במדה שוה נענשו, ואינו דומה חרש לסומא. “סומא חשוב כמת”, הואיל והקולות דרכם לבקש להם אחיזה בגופים המושגים לו לאדם בכח הראייה. קול התוף אינו מבעית בשעה שאנו רואים אותו, והתותח הנראה לעין אינו מחריד כל כך את הלב כקול הרעם בשמים. אף הרעם שולח את הברק לפניו, להאיר לנו ולהמתיק קצת את הפחד הסתום. האור המגיע אלינו נראה לנו בצורת בבואה חוזרת, והוא גורר אחריו גוף שיש בו ממש; ואילו הקולות החודרים אלינו ממרחק, מקום שאין העין שולטת בו, נתפסים הם ואינם נתפסים, קצתם עמומים ומרוסקים כהד בלב יער, והקולות הבאים אחריהם הולכים ומטשטשים את צליליהם של הראשונים ומשכיחים אותם מהר. יצאו זמרה ונגינה המתקשרות בנפש תמיד, מפני שקולות נעימים אלו נכנסים לתוך הלב כשאר גופים מוחשים, הואיל וחיות מחלחלת בהם ונשמה מפעפעת ועולה מתוכם, והם מזדווגים לו לאדם ונעשים חלק מנפשו. ולפי שהעין והאוזן נוהגות פעמים מנהג של חליפין, יש שצלילי הנגינה נקנים דרך ראייה. המומחים לנגינה מגיעים לתענוג רוחני זה על ידי העין, הואיל והם בבחינת “רואים את הקולות”: ולא עוד אלא שגדולה הנאתם בקריאת תוי הנגינה של יצירה דקה ומורכבת מהשמעות אזנים, לפי שהמנגנים, ואפילו המובהקים שבהם, לקויים פעמים ב“חסר ויתיר”, ואיברי האדם לעולם אין כחם יפה להתחרות בדמיון החפשי והקל. ועוד מעלה לה לנגינה אפילו למי שאינו מומחה בה ביותר, שכן היא מוציאה את האדם מעולמו ומצילה אותו לשעה משאר הקולות הבלולים, המחרישים את האזנים, ומסיחה את דעתו מהרעש, הצווחה וקול גלגל החיים המנסר תמיד בחלל העולם. נשתחרר אדם לשעה משאון שאינו פוסק, מקשיב לזמרת שנאנים וטוב לו. ולפי שהנגינה אינה אלא מעין תבלין החיים ואינה מצויה בכל שעה אין בה כדי לכפר על החשכה המקיפה את הסומא תדיר. יצא החרש שאינו חשוב כמת, אף על פי שמומו פוגמו. עיניו פקוחות ודרכו ישרה לפניו. מימינו כרים מרהיבי עין, משמאלו פרחים משמחי לב, וממעל לו מפרפת צפורת כרמים הדורה בלבושה ועדויה בשלל צבעים, עולה ויורדת לפניו ברקודים וכל העולם שותק ומחריש מפני הדר זיו האורה. וכשם שנבדל החרש מן הסומא ביום, כך הוא נבדל ממנו בלילה, שעת הרת חלומות, שכן מלאך החלומות אף הוא מלא עינים ואינו כולו אוזן.

“הרואה חלום” — בטוי שגור הוא בלשון בצד חולם חלום. מה שלא יצויר כלל “השומע חלום”. “כח המחשבה אצל הער הוא בתפיפת מושגים”17 ואילו “החולם חושב בתמונות במקום מושגים”18. “הסוג הרגיל של החלום הוא דרך המחשבה בתמונות”19. מכאן אתה למד, לכאורה, שדין ראייה זו כדין מחשבה, ודבר אין לה עם העין, כלומר עם חוש חיצוני המשמש סרסור בין העולם והמוח, אלא היא כולה ענין פנימי של המוח החושב, שסגולה טבועה בו לחשוב בצורת מושגים בשעה שהאדם הוא ער ולהרהר בלשון המראות בשעת שינה. ולכשתדייק תמצא, שאף עצם המושגים מיני תמונות דם, תמונות רמז, מעין ראשי תיבות לציורים קבועים. סימנים אלו, שאנו קוראים להם מושגים, הרי לא במוחו של אדם נולדו, אלא קנויים לו מן החוץ, אם על ידי העין: תיבות נדפסות בספר, או על ידי האוזן: צלילים וקולות שמצטרפים ברובם לעצמים מוחשים שהתפיסה חלה בהם על ידי החושים, וביחוד על ידי העין. שכן רוב הדברים המוחשים ניתנים גם לראייה, ועצם הקולות נוח לנו לתלותם במי שמשמיעם או בכלי המוציא אותם, והריחות בפרחים ושאר מיני בשמים, ואפילו המושגים המופשטים כרוכים בזכרון בצורת נושאיהם או בסימנים אחרים שיש לעין אחיזה בהם. אבל על צד האמת, לא העין כשהיא לעצמה חביבה על האדם, אלא התמונה הקיימת וחקוקה במוח. כשאנו עוצמים עינינו וממשמשים באצבעות עוורות עצם שאנו רגילים לראותו בעינים, מיד חשים אנו מין טשטוש במוח. החנוני הרגיל לבדוק בצורת מטבע, אין דעתו מתקררת במשוש אצבעות בלבד אפילו כשיש במגע זה משום הבחנה, אבל בשעה שאין אני מתכוון לראות את המעות שיש לי בכיסי, אלא רצוני לדעת אם הן משומרות יפה בכיס, יוצא אני ידי חובתי במשוש. הא למדת: ראייה אין פירושה אלא תמונה. כל תמונה שהיא קנויה על ידי ראייה ממשית, כלומר, אור חוזר שבא מן החוץ דרך העין, הריהי תמונה שיש לה גוף ונפש. הגוף מקומו בעולם החיצוני וכחו יפה לשמש בשעה אחת לפלוני ולאלמוני יחד, שהוא בא ומטיל לתוך עיניהם את אורו החוזר, והנפש — היא התמונה החקוקה במוח, ויש בידה לשמש לבעל המוח בלבד, שהוא נוטלה ומצרף הימנה צירופים חדשים. ביום כחו של המוח יפה להעלות את המראה בצורת זכרון, תמונה כהה שנתגלגלה ברובה בצורת מושגים, וזכרון זה חי אצלו במדה ידועה, שכן יש בידו לחזור ולצייר תמונה זו על הגליון. המצייר מראה עיניו באמרי פיו מדרכו שאין הוא מדייק למסור את הדבר כמות שהוא ממש, לפי שהוא ראה והם שומעים, ולעולם אין הפה שלוחה של העין להיות כמותה. הרי בין כך ובין כך לא יטעמו הללו טעם ראייה אלא לאחר שיחזרו ויציירו להם את הדבר בכח דמיונם ויהפכו את משמע אזנם למראה עינים, ודמיון זה ודאי שלא יתאים בכל פרטיו למראה שראו עיניו. ואילו המספר החוזר ורואה בשעת ספורו, אינו כפות לאמרי פיו ואינו מבקש תקונו בדבור, שהוא רואה תמיד ראייה ראשונה, אף על פי שבאזני השומע הוא מצייר את המראה בגלגולו השני על פי זכרונו. זכרון לשם עצמו מהפך את ההוה לעבר וזכרון לשם אחרים מהפך את העבר להוה. זה עוקר את האדם מהכא להתם וזה מעתיק את המראה מהתם להכא. מה שאין כן צייר החוזר ומעלה ציור לעיני אחרים, על כרחו עליו לכוון שהתמונה תהיה דומה לתמונה ראשונה, שחוץ ממה שהוא מבקש להראות לאחרים מה שראה מבקש הוא תוך כדי כך לראות בעיניו מה שראה לפנים. מכיון שהמראה ניתן להעתקה כמות שהוא, והצייר רואה בדמיונו את המראה שהוא עתיד לצייר על הבד, שוב אינו מוצא קורת רוח במראה המרפרף בזכרונו, והמראה הראשון הולך ונדחה מפני המראה השני. מוחש ומופשט — מוחש עדיף. סגולה זו אינה נחלת כל האנשים. והיה מעשה בצייר צרפתי שעלה בידו לצייר בשנה אחת שלש מאות תמונות גדולות וקטנות, וכשנשאל על כך איך פעל דבר שהוא כמעט בגדר הנמנע, תאר את מעשהו כך:

“כשמתיצב לפני מודל”, הריני מסתכל בו חצי שעה כהלכה, ומעביר מזמן לזמן במצבוע על פני הבד ושוב אין לי צורך בו; מיד אני מסלק מלפני את הבד ועובר לבן אדם אחר. ובשעה שאני רוצה להמשיך מעשי בתמונה הראשונה מעלה אני את האדם במחשבתי, מושיבהו על הכסא, במקום שאני מבחין בו בצורה ברורה כל כך כאילו היה באמת, ואני יכול בעצמי להוסיף שרטוטים בולטים וצבעים עזים וחיים ביותר. אני מסתכל מזמן לזמן בתמונה המדומה, ועוסק בציור; אני תולה את מעשה ידי על הקיר לשם בחינה ובדיקה בדמות, כאילו היה המקור ממש לנגד עיני; בכל פעם שאני מעיף עין על גבי הכסא, אני רואה את האדם"20.

צייר זה הוא חזון יקר בחיים, אבל בלילה, בשעת החלום, רבים הם כמותו. המוח מעלה בלא יגיעה יתירה המון פרצופים כהויתם, ומיד הוא מוסיף ונוטל מושגים מופשטים וציורים פורחים באויר ומהפך אותם לתמונות קיימות, כאילו באו מן החוץ ונשתקפו בגלגל העין. “הנפש יוצרת גם בחלום מן ההרגשות תמונות וצורות, שיש בהן מעין היחס של הקליטות והמראות בשעה שהאדם ער. כשהוא ער זקוקה הנפש לשותפות של העולם החיצוני. דל ממנה את ההויה, שוב אין קליטות ואין מראות אין יצירה, והעיקר אין צר צורות, וסבת כל זה הוא בשל העדר ההרגשה. מה שמספרים על בני אדם, שבכח הנפש בלבד יש בידם להחיות תמונות ישנות נושנות על פי הזכרון, נראה כחזיון יוצא מן הכלל שאינו מצוי ביותר. הכלל העולה הוא, שבשעה שפוסקת פעולת החושים, כלומר אין רשמים באים מן העצמים שמבחוץ, ממילא אין קליטות ואין מראות. במקומם של אלו מתגלות ובאות תמונות כהות של הזכרון, או בעיקר דברים מדומים ורעיונות, ועל פי רוב אינם נטולים לגמרי מן העולם החיצוני, אלא קשורים הם על ידי צורת קולות רמים או שיח לחש והרגשות תנועה של הלשון”21. “בה בשעה שהנפש חושבת ומדמה בהקיץ בתמונות של מלים ובלשון, היא מדמה וחושבת בחלום בתמונות הרגשה ממשיות”22.

ביום — “העין רואה והלב חומד”, ואין בידו למלא תאותו. הדמיון אינו משביעו, שבכל שעה באה המציאות ומטפחת על פניו; אבל בלילה בשעת שינה שגם המציאות נהפכת לדמיון, חמדת לב ועין ניתנה לו: הוא רואה וחוזר ורואה ושליטה ניתנה לו על כל מה שהוא רואה. שומעים הבריות: פלוני נתעשר, — עדיין לא נתעלה בעיניהם ואין הם מרבים קנאה. שמועה אין בה ממש; ואפילו מעביר השמועה הוא אדם מהימן ועדים כשרים מעידים לקיים דבריו אין הדבר נוגע כל כך ללב, מפני שעושר זה לא נתלבש בצלם ודמות ואין בו ממשות מוחשת. השמועה אין כחה יפה להוציא את האדם מחזקתו ופרצופו אינו משתנה בעיני אחרים אפילו כמלוא נימא. אדם מטפח בלבו זכרון חברו בהויתו הקבועה, וכל זמן שלא ראהו בעיניו בדמות אחרת, אין צורתו הראשונה מסתלקת הימנו. לפיכך אין שמועת המות קשה כל כך על אדם היושב במרחקים ואין מתו מוטל לפניו, שהחי מכחיש את המת. אבל בשעה שאתה רואה בעיניך, שבר מזל זה לובש שיראין ומטייל ברחוב במרכבה נהדרה, מיד צומחת הקנאה בלב. וכיון שהקנאה היא מדה מגונה, שאין אנו מסתפקים לעלות מעלה ולהיות עשיר כמותו, אלא אנו מתפללים שירד הוא למטה ויהיה עני כמותנו, וירידה זו שלו צורך עלייה היא לנו, אין אנו נפטרים מן היום וחצי תאותנו בידינו, ואין לנו אלא ארס הקנאה המחלחל בנו. לאחר שעה בא שר החלום היודע מה שבלבנו ומיד הוא ממלא את תאותנו ומחליף את הסדר: אני נהנה מכל טוב ופלוני רואה ועיניו כלות. ופעמים אינו טורח בשנוי מעשה והוא מתקן את עולמי בשנוי השם בלבד: אני הוא פלוני ומה לי עוד. ואם מעט בעיני הוא מוסיף לי כהנה וכהנה ומעביר כל טובו על פני. אף החרש שעינו חדה ביותר רואה חלום ונהנה: אמת המים מנצנצת לפניו וזהרורי חמה חופים פניה, העמקים עטפו בר, דגנות מוריקים והאילנות מלבלבים ושקט ודממה בעולמו של הקדוש ברוך הוא. החרש העלוב ביום מזלו משחק לו בלילה והוא רואה עולמו בחלומו.

אף הסומא רואה חלומות טובים: פעם הוא מיטב בסעודה בחברת בני מינו ומהנה גרונו ביינות משובחים ובמאכלים ערבים, ויש שהוא זוכה בגורל ומתעשר, עבדים ושפחות עומדים לפניו לשמשו והם מוליכים אותו למקום שהוא רוצה, ושוב אינו מכתת רגליו, אלא נוסע במרכבה או נישא באפריון. אבל מה לו יום ומה לו לילה, ואור הבוקר כאין לפניו. שמש יוצאה, שמש באה, חיים מקיצים ושוב נרדמים, ואינו יודע על מה זה ולמה. זקנה קפצה עליו, פניו נתכסו קמטים ושערותיו הלבינו, והוא אינו חושש ואותות הזמן אינם מבהילים אותו. עיניו אינן רואות ולבו אינו חומד, ומלאך חלומותיו סומא כמותו. הזמיר וכל בעלי השיר מרננים בהקיץ ומיטיבי נגן משמיעים את מנגינותיהם בכל עת, ושוב אינו זקוק לבעל החלומות, ואינו מתאוה לתענוגיו.

גדול שכרם של הפקחים וידם על העליונה ביום ובלילה. אנו רואים חלום אף שומעים קול ודברים, ויותר ממה שאנו שומעים אנחנו רואים. “וכאן נזכרים אנו, שחלומותינו הם בעיקר מראות החזות וציורי התנועה, ואילו קשב השמיעה ידו על התחתונה, בה בשעה שהשמיעה של הלשון בהקיץ היא בשבילנו הסוג הפורח והחשוב מכל שאר ההשפעות של החושים האחרים”23. ודוקא בשביל שחוש השמיעה מעלתו גדולה בהקיץ ומפיו אנו חיים כל היום כולו, לפיכך ניטל כחו בשעת שינה שלא יטריד את מנוחתנו. “אפשר להניח שההדהמה היתירה של חלקי השמיעה הנמוכים והנעלים משמשת לנו מעין הגנה עצמית המכשירה את המנוחה השלמה והמוחלטת”24. ואפשר שאין אנו זקוקים לכך כל עיקר, מאחר שאנו יודעים שגם הקולות הבאים אלינו מן החוץ משפיעים בשעת שינה על החלום25, ואינם מטרידים מנוחתו, אלא ממתיקים את שנתו. ושמא כל החושים כולם ממלאים בשעת שינה תפקידן של העינים. כל הבא אל המוח בשעת שינה, בין מבחוץ בין מבפנים, הן מזכרון העבר והן מתשוקות העתיד, אינו מתגלה אלא בלשון המראות והתמונות, כפי שרגילה העין להביא אל המוח בהקיץ. חילוף תפקידים אינו מטריד הרבה את החושים, ואינו דורש מהם יגיעה יתירה, ולפיכך ניתן בלילה למנוחה, אף על פי שהחלומות מצויים לו לאדם. ודאי שאצל רוב האנשים הבריאים החושים הללו, ואף המוח בכלל, נפעלים הם בשעת חלום ולא פועלים, ומשום כך נהנה האדם מחלומו שבא לו בלא יגיעה יתירה, יצאו החולים מחלת הנפש, שחלומותיהם מביאים לידי פעימת לב גם בשעת שינה ותוך כדי יקיצה.

בלילה האדם מלא עינים. מכאן רבוי המראות, מכאן קסם המראות, ומכאן אף המראות המשונים והתמוהים, המלאים הפכים ונגודים, רמזים וסודות ומעשי מסתורין.

 

ד    🔗

האדם משפיע על החלום במאוייו הכמוסים והרהורי היום26, ושוב חוזר החלום ומשפיע על האדם, שהוא שומר אותו בלבו ורואה בו מעין רמז לעתיד לבוא, ומתוך כך הוא משתעבד לו שלא מדעתו ועושה מעשהו על פיו, אם כצורתו, ואם בשנוי צורה, הכל לפי פתרונו ונטיית לבו. חלום רע הוא מנסה להפכו לטובה, שהוא מגלגלו על ראש אחרים, והוא מתנחם שהחלום לא נתכוון אלא להזהירו מפני הסכנה. פעמים הוא מתגבר כארי ונלחם על מזלו, ואוי לו למי שבא בגבולו ומבקש ליהנות ממנו הנאה כל שהיא. ויש שהוא מגביר את יצרו הטוב ומתמלא רחמים על כל הבריות ומבקש ממונו כופר נפשו. ההפכים שבנפש אינם סימנים לקלות דעת אלא מקורם בתהפוכות החיים ופעמים אף בתעתועי החלום. וכשם שהאדם אינו נפרע מן החיים מיד אלא לאחר זמן עד שנתמלאה הסאה, שכן אין הנעלב עולב תוך כדי עלבונו, והנרדף אינו נהפך לרודף בעצם מנוסתו, כך אין החלום מבקש תקונו תיכף ומיד. החלום יודע שהאדם הוא מקטני אמנה ולפיכך הוא מתחמק ממנו תוך כדי יקיצה ונשכח כביכול מלבו, ולאחר זמן הוא יוצא ממחבואו ומתגנב אל המוח ומתערב בזכרונותיו, ושוב אין האדם מבחין יפה בפרצופו ואינו בודק ביחוסו והוא משתמש בו לשם צירופיו, הופך בו ומסרסו, יוצקו לתוך דפוסו וטובע עליו חותמו, ומכאן ואילך הוא אדוניו והוא עבדו, הוא מושל בו והוא נשמע לו כאחד, שכבר נהפך לחלק מן האני שלו. ולא עוד אלא שפעמים הוא גופו נעשה גורם לחלום בהקיץ.

הזיה לשמה שאדם משתקע בה פעמים להנאתו, קרויה דרך השאלה חלום על שום קורבתה ודמיונה החיצוני, שאינה משועבדת לא למציאות ולא לחוקי ההגיון כמותו, אף משתקפים בה מאוייו הכמוסים בצורה מופלגת ומוגזמת. אבל הבדל אחד עיקרי יש ביניהם: החלום מצייר הכל בהוה, וההזיה מטפלת בעתיד. ואל יהא הפרש זה קל בעיניך. לאחר שהקיץ הישן והנה חלום, על כל פנים שכר החלום בידו, שכן נהנה בשעת מעשה, ואין כח המציאות יפה לעקור את העבר ולבטלו לגמרי כאילו לא היה מעולם. אמת, הוא לוחש לעצמו: “הבל הבלים! " אלא שהוא מתכוון בו לומר: המציאות וההגיון עומדים ומעידים בו שאין בו ממש; אבל המציאות של הער אינה יכולה להכחיש את המציאות של הישן ולומר: לא ראיתי כלום. ראיתי ונהניתי, אלא שנהניתי מדבר שאין בו ממש. ואילו המתפכח מן ההזיה, שבנה לו ש”י עולמות לעתיד לבוא והיה מצפה לטייל בהיכלות דכסופין, משפשף עיניו ורואה את החיים כמו שהם, שוב אין בידו אלא ציור מדומה של העתיד, ובאה המציאות ועוקרתו ומבטלת אותו בטול גמור שאין אחריו כלום. תאמר, מה בכך אם הציור היה לשם העתיד, סוף סוף נהנה מן הציור בשעת מעשה, והנאה זו אף היא כבר נחלת העבר היא בשעה שהוא מתפכח מן ההזיה, “ואין כח המציאות יפה לעקור את העבר ולבטלו לגמרי כאילו לא היה מעולם”. אמנם, הנאה כל שהיא נהנה מן הציור הדמיוני, אלא שלא טעם בו טעם חיים וכל הנאתו לא היתה אלא הנאת ראייה בלבד, ולאחר שנתברר שלא ראה כלום, אין בידו לחזור ולראות ולקיים הנאתו על ידי הזכרון, וכל דבר שאין הזכרון תופס בו כבר עבר ובטל, וההויה שבעבר אין בה ממש אם אינה נכנסת בגדר הידיעה שבהוה. גם העבר וגם העתיד נמדדים באמת המדה של ההוה, והכל תלוי במדת חלקו של בעל ההוה בזה או בזה. זקן מופלג שחלקו גדול בעבר מבעתיד רואה את העבר באספקלריא המאירה ואת העתיד באספקלריא שאינה מאירה, ובחור צעיר שעתידו עדיין לפניו רואה את זה ואינו רואה את זה, ואדם בשנות העמידה שניהם שקולים בעיניו. ולפי שזכרונות העבר הם מעשים שהיו וציור העתיד עדיין טעון קיום מחליף אדם פעמים זה בזה, ורואה את גבורת הילדות במעשים שעתידים להיות ותקוותיו לעתיד לבוא הן בעיניו כמעשים שהיו. חליפין אלו אינם באים אלא בזכות החלום שאין לפניו מוקדם ומאוחר: ילד לובש צורת זקן שקנה חכמה וראה הרבה והכל חולקין לו כבוד, וזקן נהפך לילד מקפץ ומדלג ונהנה מכל מה שלפניו, שכן החיים הם גלגל החוזר וסופם נעוץ בתחלתם. בשעה שהילד רואה את חיי הגדולים מרחוק ודרך אומדנא בלבד, חיה הילדות בלב הגדולים, שכל אדם טעם את טעמה בזמן מן הזמנים, ועדיין הוא הולך וניזון ממנה אם מעט ואם הרבה.

 

ה    🔗

ילדותו של אדם מלפפת אותו ונגררת אחריו כל ימיו, והוא טועם בה תמיד טעם חיים. לא סתם זכרונות נעימים הם שאדם משתקע בהם להנאתו, מתבל קצת את חייו האפורים וממזג קורטוב חמימות בתוך ים הפושרין שהוא חוצה בו יום יום. לא חלום העבר הוא שאדם חולם בהקיץ בשעת דמדומי בין השמשות ומפיג לשעה קלה את שממונה של המציאות. הילדות היא שירת החיים וחביבה היא על האדם לא בשביל שהיא הנקודה הרחוקה ביותר של עברו, אלא מפני שהיא דמות דיוקנם של חייו הטבעיים, בבואת נפשו הטהורה והתמימה, שכל ימיו חי הוא בזכותה ומתחמם לאורה.

הילדות היא כתר החיים ותור הזהב בחיי כל אדם, לפי שחושיו עדיין שלמים בתכלית ואין בהם פגם כל שהוא, עיניו לא נתעוורו מפני קול שאונם של גלי החיים המתגעשים, לבו לא ניטממם בקרבו מנפתוליהם של הבריות ורגשותיו לא קהו מן המחזור התמידי המטשטש הכל.

אמת, גם הילדות אין דרכה סוגה בשושנים. אף היא הנאה וצער כרוכים בה כאחד, אלא שאין התחומין מסוימים כל כך ביניהם ושניהם מניעים את חייו. וברבות הימים כשהוא חוזר ומעלה על לבו את חיי ילדותו, סגולה ניתנה לו לצרף צירופים שונים במסכת חייו, לחרוז את העיקר ולהבליע את הטפל, לשלב בה כמה שילובים וליתן לה פנים חדשות במקצה, הכל לפי השפעת השעה ומצב הנפש. הואיל ואדם מסנן את ילדותו במסננת חייו, הילכך עם שהיא הולכת ומזדככת במדה יתירה, הרי מן הנמנע הוא שלא יתדבק בה גם משהו שלא היה בה מתחלה, תערובת קלה שיש בה טעם לשבח, שירדה ונשתלשלה מתוך עצם המסננת.

כל אדם רואה את ילדותו בכמה פנים, וכדרך ראייתו כך היא השפעתה, או כדרך השפעתה כך היא ראייתו, שכן הוא והיא משפיעים זה על זה מדעת ושלא מדעת. השפעה זו אינה פוסקת לעולם, ואפילו בשעה שהוא עומד ומייחד עצמו לשמה, מפשפש במוחו ומעלה את זכרונות ילדותו על הכתב, ומתוך כך חוזר הוא וחי את חייו הראשונים, יוצר את ילדותו מחדש, נופח בה נשמה ומלבישה לבוש ספרותי, מכל מקום אין יצירתו זו ילידת שעת יצירה בלבד, אלא היא פרי התסיסה וההריון של כל ימי חייו כולם מעצם ילדותו ועד עכשיו.

אכן, אף על פי שילדותו חיה בקרבו תמיד, הרי מקורה בשחר חייו והוא צופה בה מרחוק. משעת חתימת הילדות מתמלאת נפש האדם געגועין טמירין אל עולם זה שחלף, וכל כמה שהוא מתרחק ממנו געגועיו הולכים ומתרחבים. אמת, בימי העלומים מסיח העלם את דעתו מילדותו, ודוקא בשעה שעדיין רגלו אחת נתונה בתוך החומה, והוא יונק ממנה ברב או במעט. אבל מתוך שהוא שואף לעמוד ברשות עצמו ומצפה להיות גדול, לפיכך אין ילדותו בעיניו אלא כעין מזכרת עון כביכול, והוא רואה אותה כמקור השעבוד וההכנעה שצריך להתרחק ממנה. הילדות הרי היא בפי הבריות שם נרדף לטפשות ופתיות וגנאי היא לבעליה. הואיל ועדיין מעורה הוא בטבורו בעולם הילדות, לפיכך מבקש הוא לנתק ביד חזקה את חבל ילדותו, כדי שלא ליתן פתחון פה לליצנים ללגלג עליו ולחשוד אותו במה שיש בו.

אמנם כל זמן שאימת הילדות מחלחלת בתוך איבריו מתרחק הוא הימנה למראית עין, ופעמים מתבייש הוא בה אפילו בחדרי חדרים, אלא שהיא מתחכמת לו ומתלבשת בלבוש אחר. יש שהיא משנה את פניה לגמרי ומתגלגלת בדברים שאין בהם רוח חיים, נתלית היא בזיז ביתו, מרחפת בגן אביו, שרויה היא בעיירת מולדתו, צפה על פני הנהר השוטף בתוכה, שוכנת בבית הכנסת העתיק שסודות ורזין מרפרפים בחללו ואפלולית בו וצינת תמיד, אף משוטטת היא במרחבי שדה וביער המשחיר מרחוק, ופעמים מקבלת היא צורת חבריו הקטנים עם הגדולים ופרצוף פני השכנים הקרובים והרחוקים. כללו של דבר: הרבה פנים לה לילדות מעצם ברייתה, ואין היא מצטמצמת בגוף הקטן בלבד אלא היא משרה שכינתה על כל העולם כולו שבא עמה במגע בזמן מן הזמנים, ואפילו במגע קל שבקלים בלבד. המראות שראו עיניו בילדותו נהפכו והיו לחלק מנפשו, שכן השקיע בהם את נפשו מלכתחלה. כשהיה בוכה ראה את העולם והנה הוא בוכה עמו, וכשלבו היה טוב עליו ונפשו עלזה בקרבו שש העולם לקראתו ושמח בשמחתו. סגולה זו הטבועה באדם לראות את העולם מתוך שפופרת נפשו עלתה פי שנים בחלקה של ילדותו. מראות אלו לא ימחו מנפשו לעולם, ואף אם יחזור ויראה אותם אלף פעמים, אין בכחם לטשטש את הראשונים, והם נותנים מהודה, הוד הילדות, עליהם תמיד. ולא מראות אלו בלבד, אלא כל מראה שיש מעין רמז ודמיון אל המראות שראה בילדותו כחם יפה ליתן מזיום עליו.

האדם הרגיל בפשרות וויתורים בחיים, הנוטל ונותן תמיד משלו ומשל אחרים לרצונו ובעל כרחו, שוב אינו רואה את חייו כרשות היחיד גמורה, וחיי אחרים אינם זרים בעיניו לחלוטין. המסוה הקר שאדם מתעטף בו בשעה שהוא יוצא לשוק החיים אין בו כדי חציצה בפני חבריו. מבעד למסוה זה הוא קולט שיחם ושיגם, מתבונן לעמלם ויגיעם, וכשהוא נושא ונותן עמהם מעביר הוא על מדותיו, מפזר להם מעושר נפשו ביד פתוחה ומקבל מלא חפנים. מאורעות חייו של חברו יש בהם רמז למאורעות חיי עצמו, וציורי החיים של פלוני ואלמוני יש בידו להפשיט צורתם הראשונה ולהלבישם צורה אחרת כרצונו, לפי שאין הנשמה תלויה בגוף זה או זה דוקא. מה שאין כן בעולם הילדות. הילד הרי רואה את עצמו תמיד במרכז הבריאה, וכל העולם לא נברא אלא לשמשו. הילד נוטל וחוזר ונוטל ואינו נותן אלא במדה זעומה, משום שכל העושר הרב השמור לו עדיין שרוי הוא מחוצה לו ולא נבלע בנפשו פנימה. כל ילד הוא עולם מיוחד לעצמו והוא גנוז וחבוי לפני ולפנים, וכך הוא משומר בלבו של אדם גם לכשיגדל. ומשגדל שוב אינו מעביר בכור הבקורת את ילדותו, שכן רואה הוא אותה כעולם שכבר נגמר כולו ועומד בעינו לעולם. אמנם יודע הוא, שכשם שיש לו ילדות כך ישנה לחברו, אלא שאינו מוצא צד שיתוף ביניהן מתחלת ברייתן. כל ילד קרוץ הוא מחומר אחר, ומה לו ולמשובת חייו של זר, מה לו ולתעתועי ילדותו.

ולפי שילדותו יקרה היא לו וחשובה בעיניו כחזיון מעולם אחר, לפיכך הוא גונזה בתוך לבו, וכל כמה שירבו החולין שבחיי אדם, כן ירבה להסתיר את חיי ילדותו, את קודש הקדשים שלו, שלא יתחלל על פני חוץ. ואף זו גורמת במקצת לפירוד לבבות ומרחיקה כל עירובי תחומין לשעבר. ואל תביא ראיה לסתור מאלו היוצרים המעטים שהעלו את חזון ילדותם על הכתב. מי שבא ומגלה את ילדותו לאחרים, סימן הוא לו שכבר נתגבר על החולין שבחיים ואינו חושש להם עוד. ואמנם כל מי שזכה להעלות את ילדותו למדרגת יצירה, מיד פקעה זכות הבעלים שלו, הכל נעשו שותפין לה וכל אחד יש לו חלק בה. הרי בעצם אין עולם הילדות אלא אחד, זו הילדות המזוקקת, ילידת הגעגועים ופרי החיים, חיי אדם היוצר את ילדותו בגדלותו, ומרכיב בה שלא מדעת כמה יסודות של אחרים, והפרטים הבודדים הם לאו דוקא, ולא על עצמם בלבד יצאו ללמוד אלא על הכלל כולו. היצירה האמתית מסוג זה אינה טבועה בחותמה של הילדות המצומצמת, הארעית, שעוברת ובטלה יחד עם חיי הילדים החולפים, אלא היא פרי הילדות הנעלה, הקבועה וקיימת וחיה בלבבות תמיד.


  1. Havelock Ellis, The world of dreams, London 1911, p. 17  ↩

  2. Sigmund Freud. Die Traumdeutung, 2. ed., Leipzig u. Wien 1909. p. 15  ↩

  3. Alfred Maury, Le sommeil et les rȇves, 2. ed., Paris 1862, p. 126־128  ↩

  4. יש מוצאים אורות תועים אלו גם בתוך עין עצומה לגמרי. אבק האור שבתוך רשת העור מלא הוא נקודות אורה זעירות וקוים דקים מן הדקים, והם מתגדלים על ידי הדמיון ונהפכים לתמונות מתמונות שונות, המחליפות מקומן וצורתן במהירות יתירה, על ידי תנועת אבק האורה בתוך שדה הראייה האפל Wundt, Grundzüge der physiologischen Psychologie, Bd. II, 1880, p. 363).  ↩

  5. 5  ↩

  6. Freud, Die Traumdeutung, p. 82  ↩

  7. ibidem  ↩

  8. Marcel Foucault, Le rȇve, Paris 1906, p. 182  ↩

  9. Freud, Die Traumdeutung, p. 89  ↩

  10. Goblot, Sur le souvenir de rȇves, Revue philosophique 1896, II, p. 288  ↩

  11. Freud, Die Traumdeutung, p. 24  ↩

  12. EIIis, The world of dreams, p. 13  ↩

  13. Locke, Macnish, Carpenter, Beaunis, Strümpеll, Weygandt, Jastrow  ↩

  14. Ellis, The world of dreams, p. 161  ↩

  15. Ellis, The world of dreams, p. 271  ↩

  16. הוולוק אליס בספרו “עולם החלומות”, עמ׳ 138־134, תולה את “חלום התעופה” בסבות גופניות: תנועות שרירי הנשימה בשעת שינה, שהן חזקות בלילה מביום, יוצרות את הדמיון של המעוף הקצוב, אף מצטרף לזה חזיון שני: הסתלקות רגש חוש המשוש של עור הגוף, ואין לחץ המגע פועל על הישן, ולפיכך חפשי הוא ותלוי על בלימה. אבל כלום אין למעוף העוף השפעה כל שהיא? ולא עוד אלא גם השחיה במים היא בכלל הגורמים לכך, וראיה לדבר שחלום התעופה שכיח בקיץ יותר מבחורף.  ↩

  17. Fr. Schleiermacher, Psychologie, Berlin 1862, p. 351  ↩

  18. Freud, Die Traumdeutung, p. 34  ↩

  19. Ellis, The world of dreams, p. 20  ↩

  20. L. Strümpell, Die Natur und Entstehung der Träume, Leipzig 1874, p. 124

    (בשם פכגר שמצא בכתביו של הצרפתי Brierre de Boismont).  ↩

  21. Strümpell. Die Natur und Entstehung der Träume, p. 34־35  ↩

  22. ibidem, p. 35  ↩

  23. Emil Kraepelin. über Sprachstörungen im Traume, Leipzig 1906, p. 95  ↩

  24. Kraepelin, über Sprachstörungen im Traume, p. 96  ↩

  25. אלפרד מורי מוכיח בספרו “השינה והחלומות”, עמ׳ 127, שהדבור המגיע לאוזן הישן אינו משפיע על החלום אלא בצלצול מלותיו ולא במשמעותן. הא למדת, שההשפעה הבאה מן החוץ פעולתה מיכנית, והזכרון המתעורר במגע הקול חוזר ומוציא צירופי קולות בדומה לו, ואינו מעורר את כח המחשבה על ידי הרעיון הצפון במלים ששמע. אף על פי כן אין המלים המתעוררות בלב הישן צלצולים ריקים בלבד וצירופים חדשים שאין בלשונו דוגמתם, לפיכך אין החלום נפסק אלא הולך ונטוה בצורה אחרת, שכבר נטה ממסלולו.  ↩

  26. הקדמונים שהכירו בקורבה שבין הרהורי היום וחלום הלילה ואמרו: “אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו” (ברכות נ“ה ע”ב), ידעו להשפיע גם על אחרים ולגרום להם מלכתחלה חלום כרצונם:.אמר ליה קיסר לר׳ יהושע בן חנניא: אמריתו דחכמיתו טובא, אימא לי מאי חזינא בחלמאי? אמר ליה: חזית דמשחרי לך פרסאי וגרבי בך ורעיי בך שקצי בחוטרא דדהבא: הרהר כולי יומא ולאורתא חזא. אמר ליה שבור מלכא לשמואל: אמריתו דחכמיתו טובא, אימא לי מאי חזינא בחלמאי? אמר ליה: חזית דאתו רומאי ושבו לך וטחני בך קשייתא ברחייא דדהבא; הרהר כולי יומא ולאורתא חזא" (שם נ“ו ע”א). וסמוכין בידינו לומר שהפחד מפני השביה היה קיים קודם לכן, שאלמלא כך לא היה הקיסר או המלך נותן לבו לדברי החכם ולא היה בא כלל לידי הרהורים. והיא היא חכמתם של החכמים שידעו לכוון יפה ונגעו בפצע שבלב. אמור מעתה: אין השפעת אחרים תופסת אלא אם כן קדמה לה השפעת עצמו, ורצון אחרים אינו אלא דמות דיוקנו של רצון עצמו.  ↩