לוגו
ציון לעיירה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1


 

א

הרחק־הרחק מן הדרכים הכבושות והנתיבות הרחבות, הרחק־הרחק מן העיירות הרגילות, עמדו עיירות בודדות, אשר השמיים שעליהן אחרים היו והשמש אחרת. אלוהי־השמיים בחסדו הקרין פניהן, שימשו האירה ביתר אור וזוהר את גגות־הקרשים אשר להן.

חוֹלן אחר היה, מועדן ושבתן אחרים.

עיירת־נעורי! אני רואה אותך בהקיץ, אני רואה אותך בחלום.

אליך אשא נפשי בין חומות העיר, בין רצפות־האבן, בראש־הומיות, בין הרחובות המואָרים באור החשמל ואנשיהם־צללים.

 

ב


בלילה בלילה באים המתים להתפלל בבית־הכנסת הגבוה, העתיק, החרב. מביאים הם עימהם ספר־תורה של אש. משה רבנו קורא: יעמוד יצחק בן אברהם…

בלילה בלילה מלא בית־הכנסת העתיק, החרב, צדיקים, מלאכים ושרפים. הצדיקים מתפללים, המלאכים אומרים שירה, השרפים אומרים: קדוש, קדוש.

בלילה בלילה, כשבאה החבורה הקדושה להתפלל, מלוות אותה הציפורים.

ובקרוא הקורא: “יעמוד יצחק בן אברהם”, ובהישמע הדבר על הבן הנעקד והעטרה שעטרוהו מלאכי־רום, הציפורים פורשות כנף, עושות חופה מעליו.

ובהיקרא על המצרים אשר טבעו בים־סוף ועל בני ישראל אשר נגאלו – שמיים וארץ יגילו, אבות ישירו, ציפורים תקשבנה.

ובהיקרא על כל הניסים והנפלאות שמדור דור – הציפורים הנה הינן. עם כל הקדושים והטהורים מספרות הן תהילות ד'.

בבוקר בבוקר, כשבאים הילדים אל החורבה הקדושה, רואים הם את הציפורים עפות מחלון לחלון, מכותל לכותל: עוד רועדות כנפיהן, עוד נשמע צילצל שיר הערב, עוד נשמע הד התפילה.

והנה הכתב שעל גבי הכתלים הגבוהים, ציורים שנמחקו מרוב ימים, אבל פה ושם עוד ייראו קיטעי מנורות, אריות, נשרים.

והנה יוצאים הילדים משם ובאים אל בית־המדרש הסמוך; של חסידים הוא: בו יתפללו, בו ינגנו, בו ישירו, בו ‘יתדבקו’.

הנה עומד ליד אחד הספסלים שבאמצע בית־המדרש רבי יעקב הזקן. כולו עטוף בטלית. פניו לא ייראו, דבריו לא יישמעו. רק אנחת־חרש תישמע…

והנה יוצאים כל המתפללים. נשארים רק יחידי סגולה. רבי יעקב מנגן את ניגון החב"ד שלו. קולו הולך ורם –

והנה – קולי קולות:

“ד' אלהיהם אמת” –

ורועדים הכתלים:

אמת, אמת, אמת…

ומורגש בכל – ודאי, ודאי, כך הוא, אי אפשר באופן אחר –

אמת!…

ושם, בפינה נסתרה שבחדר השני, עומד רבי אברהמ’ל המתפלל. אורח הוא בעיירתנו.

לא ברעש תפילתו. מתפלל הוא מילה במילה ומפרש כל דבר.

המכסה שמיים בעבים – וואָס ער בעדעקט די הימלען מיט וואַלקענס, המכין לארץ מטר – וואָס ער גרייט־אַן פאַר דער ערד רעגען. פארוואָס איז דאָס אַזוי?

ווייל נותן לבהמה לחמה – ווייל דער אויבּערשטער גיטַ דאָך אויך דער בהמה בּרויט; לבני עורב אשר יקראו – אויך צו די יונגע ראַבּען וואָס שרייען צו איהם נעבעך.

והנה בפינה אחרת עומד אברך אחד בעל קומה ממוצעת, פניו שחורים, זקן עגול ושחור, עיני־אש, קימטי־מחשבה; שקוע הוא כולו ב’התבוננות'.

קופץ הוא פתאום ממקומו כאילו נשכו נחש: אַי, אַי, אַי! רץ מכותל לכותל, מקצה אחד של בית־המדרש אל קצהו, נח מעט, עומד, חושב מחשבה חדשה, שב למקומו, שוקע עוד פעם בהתבוננות.

מאחורי הבימה עומד אחד המתפללים, צועק מרה, עושה העוויות משונות: נלחם הוא באיזו מחשבה זרה. חפץ הוא לכלותה או להעלותה. הרי הוא כטובע בים, נתון בין החיים והמוות, צועק לעזרה.

ליד כותל־המזרח עומד המנגן עצמו. גם הוא אורח בעיירתנו. ‘משפּיע’ הוא. ‘חוזר’ הוא על “דברי אלקים חיים”. מתפלל הוא בשבת עד השעה הרביעית אחר־הצהריים. בעלי־הבתים גומרים כבר את סעודותיהם, מטיילים מחוץ לעיירה ושבים ונכנסים לשמוע את התפילה שמתפלל ה’משפיע' בינו לבין עצמו.

איננו חזן ולא בן־חזן, אך עומד הוא בראש מוטה הצידה שעות שלימות בלי זוז ממקומו ומנגן לד'.

ניגונים לו אין־סוף. ממציא הוא אותם חדשים לבקרים. ממקור נפשו ייקרו. בם גם השימחה הנשגבה גם התוגה העמוקה, געגועים, דאבון־לב, בכייה, יסורי־נפש, עפיפה למרום ונפילה, תחנוני־ילד, תנחומי־אם, ישועות ונחמות מן העולמות העליונים.

ועל־יד אחד השולחנות עומדים שני אברכים שכבר גמרו את תפילתם. הם מן המשכילים שבחסידות: דיבורם בקיטעי משפטים, ברמז, בסוד.

– סוף סוף אינני מבין, באיזה אופן השכל והמשכיל והמושכל בשעה שהם בכוח – הכל אחד?

– מפני שהם אז ב’אין‘, וב’אין’ הכל בא לאחדות הפשוטה.

– אבל הלא אז כבר אין שכל, משכיל ומושכל?…

על־יד שולחן אחר עומדים אברכים אחרים ומדברים מילי־דבדיחותא.

מה עניינו של ‘מתנגד’? הרי הוא כאותו הגוי, להבדיל, האומר: ניע אוּקראַל ניטשעהאָ, ניע אוּבּיל ניקאָהאָ, וו' סאַמי ריי פּאָיידוּ… 2 וה’מתנגד' חושב: התפללתי בציבור, לא אחרתי זמן קריאת שמע – גן־העדן כולו שלי הוא!

לאט לאט מתרוקן בית־המידרש מן המאחרים להתפלל. באים לומדי־תורה במקומם.

והנה הפילפול, הרעש, הניצוח בהלכה, פירכות, קושיות, תשובות, איפכא־מסתברא, ורמינהו –

והנה ניגוני גמרא מסולסלים.

אמר רבא: חמש אונות אית לה לריאה… חמש… חמש… תרתי מימינא ותלתא משמאלא… נו… עוד פעם: תרתי מימנא ותלתא… תלתא… תלתא…

ומשולחן אחר:

וכלהו אי שדית בור ביניהו אתיין כלהון במה הצד… באיזה אופן?… אי כתבא רחמנא שור ובור היינו לומדים –

ובתוך הרעש מאחד השולחנות קול דממה דקה, דממת האגדה –:

בשעה שעלה משה למרום מצא להקדוש־ברוך־הוא יושב וקושר כתרים לאותיות –

ומן השולחן השני –:

בשעה שעלה משה למרום ביקשו מלאכי השרת לדחפו: מה לילוד אשה – מיד פרש עליו עננו –

מן השלישי:

אמר הקדוש־ברוך־הוא: אני הבערתי אש בציון. עלי לשלם את הבעירה… הרי זו – השבת שבעיירה.


 

ג


כיוון שמגיעים שלושת־ימי־הגבלה, רצים הילדים בשדות שמסביב, מטפסים על האילן האחד שבעיירה ומתכוונים לנשלו. אילן של אגסים הוא ושייך לשמעון ה’נגיד' (הקבצן היותר גדול שבעיירה). אשתו של שמעון צועקת חמס. הילדים יורדים אחד אחד, נפרדים למראית־עין, אחר־כך שבים הם זה במקלו, זה באבנו, זה בברזל אשר מצא, ניגשים לאט אל האילן – והפירות נושרים. רואה זאת אשת שמעון ומקללת; אבל מי שומע לה?

המלחמה בינה ובין הילדים מתחזקת. היא תופשת אחד הילדים, מכה אותו, מסירה את כובעו מעליו, אבל בתוך שהיא מתאבּקת עם האחד, מטפסים ‘מזיקים’ אחרים על האילן ומשירים את האגסים ארצה.

משם הולכת החבורה אל הנהר שבקצה העיירה, עולים על הגשר, מביטים על קצף־המים, זורקים מיני שביבי־עץ ואבנים, מעפילים לעלות אל הטחנה, יורדים משם כדי להשיט אוניות־נייר על גבי מי־הנהר שמתחת, מתגוששים, הודפים איש אחיו המיימה, מתגוללים בירק־דשא, משתובבים ומתרוצצים.

גם זאת יהיה להם לזרא. ה’חבריא הלבנה' תשים אז פניה אל קצה העיירה השניה: שם עומדת טחנתו של מישקה, ומַשרף־ לבינים.

שם, באותו מקום, דממה מאין כמוה. הושלך הס. אילם ונרחב השדה, נרחב למאד. אין איש עובר. דרך ישרה – ומרחקים. טחנת־הרוח אינה טוחנת. מישקה ובניו אינם. הוֹ דרוֹר, הו חופש!

אומנם ‘שומריו’ של מישקה, שני כלבים עזי־נפש, לא נכחד מקומם, אלא שגם הם מחרישים עתה ואינם עושים רעה לאיש. המה נחים מתוך רשלנות. רק את זנבם הם מניעים – בלאט, בכבדות – ונחים…

אז יעפילו בני־החבורה לעלות אל הטחנה, היא טחנת־הרוח של מישקה. רוצים הם להניע את הגלגלים בזרוע, אחרי כן הם יורדים, וברידתם יעלו על גגו של הבית הקרוב.

אחרים הולכים להם אל בית משרף־הלבנים, שם הם נכנסים לפני ולפנים של תיבת־השׂיד, העומדת בטבּורה של החצר, מלכלכים את פניהם וכפות־ידיהם, עד כי ילבּן מלובן תוארם, יורדים למקום שם שורפים את הלבינים, עושים שם זמן־מה ויוצאים בפחי־נפש.

פתאום, ולאחד מן החבורה יחר האף בכלבים על שהם שוכבים במנוחה שכזו. הגע בעצמך! הלא אין אלה בגדר כלבים כלל! נוטל ה’מזיק' אבן לתוך ידו, זורקה באחד הכלבים למען יידע. מתאַנף לו קצת הכלב ושב מיד למנוחתו ולרשלנותו.

מובן מאליו, שבכגון זה אין הדבר יכול להיגמר. הנערים זורקים בכלב אבן גדולה מן הקודמת, והכלב כבר קורא תגר.

רואה החבורה שכך הוא, מיד כל אחד ואחד מהם מתחיל לזרוק בו אבן שלו, ואז הכלב נעשה כלב כדבעי; הוא קופץ ממקומו, נובח רמות, רודף אחרי אויביו, חבירו – אחריו, ואנחנו כולנו נמלטים על נפשנו בפחי־נפש, כרותי־שוליים ושטופי־זיעה.

אחדים קופצים לתוך הבור הקרוב, רבים רצים מחמת המציק אל בית־העלמין הנוכרי, עד אשר תשכך חמתם של 'שומרי’־מישקה.

אחרי ‘מלחמת־מיצווה’ זו מזדמנת החבריא למקום אחר, וכך הדברים הולכים ונמשכים עד ליציאת הכוכבים.

רק לפנות ערב נזכרת החבריא, שההורים מחכים ושצריך ללכת לבית־הכנסת.


 

ד


והנה העיירה ביום־טוב, והחג – חג מתן־תורה.

היום הצוהל והצעיר שואף לנצח את עומק הליל. בעד החלון נשקף עמוד־השחר. בגינת־הירק שליד הבית דומם־דומם ינועו העשבים, עשב אל עשב שח והולך, הולך ומספר רזי־לילה.

הנה כבר קרני־שמש ראשונות מתנועעות על פניהם והעשבים מכינים עצמם לקבל הדר פני היום.

מלא יימלא אווירה של העיירה ריח ניחוח מהיערות והשדות הקרובים. קול חליל הרועה יישמע, קולות של חסידים מבית־המדרש, הכל עולה בלול, שירה בכל, נועם בכל.

מרפרף רוח בוקר, עשבים לוחשים, נערים, יהודים קטנים, אומרים עוד ‘תיקון’…

אַט אַט חולף בוקר, הקולות בבית־המידרש הולכים מרגע לרגע הלוך וחדול, הציפורים של בית־הכנסת העתיק כבר פתחו ב"שיר־של־יום' שלהן.

יוצאים יהודים, קטנים וגדולים, מבית־המידרש החוצה. נערים בגילה ירוצו. השמש מציפה בקרניה את ראשי הגגות. הולכים יהודים לטבול בנהר –

זוגות זוגות, הלוך ודבר ילכו, יהודי עם יהודי, אברך־משי עם אברך־משי. שיחות נאות. מתינות מתוחה על כל, מנוחת קודש החג.

סחים בדבר מתן־תורה, בדבר השראת־השכינה, בדבר ה’רבּיים' והקדושים מימים עברו, בדבר האוויר הצח וגם בדבר החודש, – הוא חודש מַי.

– הטרם ידעת מה יאמר ה’אוהב־ישראל' בדבר ירח מַי?

– מה?

– מַי הוא בגימטריא חמישים, משום שבחודש זה מאירים והולכים כל נוּן שערי־בינה, אחד לא נעדר. אומות העולם – אפילו הן מודות, שחודש־מַי מסוגל לכל מיני דברים טובים.

– בינה הלא היא שכינתא עילאה, ומדי תאיר בשכינתא תתאה – מיד העולם כולו מתמלא חסד.

– החודש מַי הזה מסוגל ביותר לרפואת־הגוף, ועוד יותר – לרפואת הנפש…

כך הולכות ונמשכות השיחות.


 

ה


יהודים בני־יוחסין, למדנים וחסידים, עומדים בפאת־מזרח, והשמש שופכת אור על עטרות טליותיהם.

יחידי־סגולה שבהם חובשים לראשם ירמולקאות עשויות לדבר, ירמולקאות של חן. וביותר מתלבשים הכל לבנים.

צבע הלובן מראה על אורות ועל חסדים, ובחג השבועות הכל צריך להיות חסד ורק חסד.

יהודי כחוש, בעל קומה נמוכה, עולה על הבימה. פותח הוא את הסידור ומתחיל לנגן אותו ניגון, רווה שימחה ותוגה גם־יחד, של ‘אקדמות’.

ה’עולם' נמשך אחריו. המתפללים ראשם ורובם נתון ב’אקדמות'. מי שאינו מבין – מעיין בפירוש.

כרוח־בוקר טהורה, כמלאך טהור יליד־החג, מרחף הניגון.

וה’עולם' משקיע עצמו ברוח־הקודש כבמים רבים – “על מי מנוחות ינהלני”.

ה’עולם' כולו שבע־שמחות, רווה־נחת מן הכבוד הגדול אשר הנחיל ה' לעמו ישראל, עמו בכורו, ומן הכבוד אשר ינחל ישראל לעתיד לבוא.

הלא בשעה שאמרו ישראל “נעשה ונשמע” באו מלאכי־מעלה וכתרו להם כתרים.

ועת שמעו את הדיבור יוצא מפי הקב“ה, את קול ה' בהדר, פרחה נישמתם מהם, והקב”ה ברחמיו הרבים ובאהבתו הרבה הוריד טל שמחיים בו מתים וחזרו הנשמות לגוף.

מלאכים נטלום על כנפיהם; עד להר סיני הביאום, את ישראל, עד להר הבוער באש.

ומלאכים יהיו משרתים אותם גם לעתיד לבוא, הקב"ה יעשה סעודה לצדיקים, על כסאות־זהב יהיו מסובים ואת יין המשומר ישתו לרוויה.

והנה באה התפילה לידי גמר. איש איש ילך הביתה – וליבו טוב עליו.

אחרי מאכלי־החלב ־ קטן וגדול שם פניו אל השדה.

ובשדה, על רחבי כר, ינוחו, אַט אַט ידברו ובנחת, ואין כל היהודים שווים:

המכובדים שבהם, הלמדנים והיראים שבהם, משוחחים בענייני־חסידות; סתם יהודים – עוסקים במילי־דעלמא. נערים משתובבים, ונערות הולכות זוגות זוגות, נותנות עיניהן בבחור פלוני ואלמוני – ומורידות עפעפיהן.


 

ו

והנה החול שבעיירה.

שורות של בתי־עץ נמוכים, רחובות קטנים, שורות של חנויות־עץ ומיגרש של שוק לפניהן, איכרים עומדים על־יד עגלותיהם, הסוסים מותרים ואוכלים מתוך השחת שעל העגלות, יהודים ניגשים, מרחרחים, מחפשים בעגלות, שואלים למחיר הסחורות, נושאים ונותנים, טוענים, קונים ומוכרים.

חנווניות עומדות בחנויות, ידיהן שוקלות את הסחורות, אוסרות, קושרות את החבילות ופיותיהן מלאים מילים לפתות בהן את הקונים, פעם בדברים רכים, בבקשות ותחנונים, פעם בדברים קשים (כלפי הקונה המורד או החנוונית המתחרה), ופעם – בפיטומי מילין בעלמא, בסיפורים ודברים ובדיחות המושכות לב הקונה, דרישת שלומו ושלום בני־ביתו ופרותיו וסוסיו וכל אשר לו. באותה שעה הגברים החנוונים עוזרים לנשותיהם, אבל ידיהם כמו לא לזה נוצרו. פניהם – פני חובשי בית־המדרש, פני אברכי־משי. לא פה יכירם מקומם. מה לעשות? הפרנסה!

הנה עומד חנוני ב’חלדייקה' הארוכה שלו, באפו הארוך והמחודד, בשדרתו הכפופה ובפיאותיו המתנענעות הנה והנה. בשעה שהחנות מלאה קונים וקונות ואשתו רצה כמבוהלת מזווית לזווית, מסחורה לסחורה, מדיבור לדיבור, מברכה לקללה ומקללה לברכה, הוא עומד באיזו פינה ו’אומר' את יתר התהילות והתשבחות, שלא הספיק ‘לאומרן’ במשך השעות שישב בבית־המידרש, או את ה’חוק' אשר טרם הספיק לגמור שם.

בחנות אחרת עומדת חנוונית ‘נגידה’ וחשובה. לה סנטר כפול, פנים מלאים־אציליים ותפארת היחוס עליהם. דבריה ספורים ומדודים, ובדבריה המעטים היא פועלת יותר מן הנשים האחרות בשפע מיליהן. מנוחה כאן, המלאה שפע־ברכה. בפינת החנות עומד אישה, והוא בעל קומה נמוכה, פיאות קטנות ומסולסלות, עיניים שנשקף מהן זוהר של טהרה, קווי פנים עדינים, חתימת זקן קטנה אשר בעד שערותיה הבודדות ייראה הסנטר החד. ראשו נטוי מעט הצידה ושפתיו מרחשות איזו מישנה בפרק ה’משניות'.

הנה רץ לו בשוק יהודי בעל קומה גבוהה, מצח רם ורחב, פנים שחרחרים־עצובים, עיניים מביטות למרחק אשר לא־כאן, פיאות מפוזרות, ‘חלדייקה’ בלתי־מרוכסת, אוחז בכנפה האחת ומניע את הכנף השנית הנה והנה, כמו חפץ הוא לנסות את כוחו של הרוח, ממהר אל עגלת־השחת אשר לאחד האיכרים, שואל את המוכר – מה המחיר, איננו שומע את תשובתו, רץ אל עגלה אחרת מלאה שחת, ממשמש, מרחרח גם שם, מחליף דברים עם האיכר.

נגמר העסק. המוכר מוביל את הסחורה לאט לאט, בנחת, במתינות. טרם הספיק לעשות צעדים אחדים, – והקונה כבר יושב בחברת תלמידים, שהוא לומד עימהם את המהרש"א שבסוגית “מפקיר נזקיו”…

כי בעומדו על־יד האיכר, בסחרו, בנשאו ובנתנו, היתה מחשבתו באותו המהרש"א, וכששב מן ה’מסחר' – התחיל באותה המילה עצמה אשר אמרה בטרם ילך ‘לסחור’, כמו לא היתה כל הפסקה וכאילו לא חדל הלימוד אך לרגע.

והנה יהודי אחר, כובעו מופשל לאחוריו, ידיו נשואות לפניו, והוא ניגש מחבורה לחבורה, נושא ונותן, מתווכח ומפלפל, מוכיח בכל מיני חריפות ש’הפשט' בדבר השעווה, שמסר לאחד למכור בבטחו בו ואותו ה’נאמן' פשט את הרגל, הוא כמו שאומר הוא – ולא כמו שאומר אותו הנאמן, שמילווה ישנה יש לו אצלו…

ושם, על־יד מגרש השוק, שתי חנויות גדולות מתחרות זו בזו. בעליהן סוחרים ב’דברים נאים‘: בסחורות של צמר ופישתים, משי וריקמה, אבנטים, ירמולקאות, מנורות, *מיני תכשיטים לחתן ולכלה. שני המתחרים הם מחשובי העיירה, אבל לא הרי האחד כהרי השני: האחד – סוחר זקן ורגיל, מיושב, סופר ומונה כל מילה, מהלך עקב בצד אגודל, איננו יוצא לשוק בלי מעיל־עליון־של־משי, מינעליו תמיד מגוהצים, בגדיו מסחורה יקרה, נקיים ומסודרים, כובעו של משי, וכולו של משי, מדבר רק עם יחידי־סגולה, חושב עצמו ל’חכם־מדינה’, קורא בסתר סיפרי ריב"ל, קופסת־הטבק שלו, שמריח הוא ממנה תמיד ושמונחת היא אצלו תמיד בשיבתו בבית־הכנסת, של כסף היא, ואף טליתו מעוטרת עטרה־של־כסף. ביום הכיפורים הוא לובש ירמולקה של משי לבן, נכנס לבית־המדרש כהולך על בהונות רגליו, משתחווה בנימוס, ניגש אל מקומו במזרח־הכותל ואינו זז משם, חומש של ‘מקראות־גדולות’ מכורך הדר מונח לפניו, ובעת קריאת התורה מעביר הוא את הסדרה ומנגן את ההפטרה בקול נעים. איננו אוהב לפלפל ולהתווכח, וכששואלים אותו – הוא עונה דברים מעטים, כעושה חסד עם השואל.

השני, למדן הוא מכף רגלו ועד ראשו: קונה בלמדנות ומוכר בלמדנות, טוען בחריפות ומתווכח בהתלהבות. ניצוצות ניתזים מפיו וידיו אוחזות בכפתורו של בגד הנטען; בימי בחרותו למד, מלבד הש“ס, הטורים והש”ע, גם את ‘המורה’ וגם את הרלב“ג, ואילו היה מוצא שני לו בעיירה – היה מפלפל עימו בעניין “חיוב המציאות”, כמו שהוא מפלפל עתה עם לומדי העיירה בסוגיא ד”אשו משום חציו". נחפז הוא תמיד בלכתו, מדבר בחיפזון וכולו חיפזון. איננו יודע גאווה, אבל איננו יודע גם ענווה. נתון הוא כולו לענייני מיסחר, אבל יכול הוא לסגור את חנותו באמצע היום, ודווקא ביום השוק, בשביל לעיין בספרים שבבית־המדרש, בשעה שאיזו קושיא חמורה אינה נותנת לו מנוח.

והנה גם מעט ה’מגושמים' שבעיירה. הנה תנחום בעל הצוואר העבה והנה בניו, שכל אחד מהם – גבר בגוברין, הנלחם עם מחנה שלם של איכרים צעירים ויכול להם. הנה הוא יוצא עם בניו לשוק, ואוי לו לאיש אשר יהין לגשת אל העגלה שבניו עומדים סביבה ואשר יתן עינו בסחורה שהם קונים. מתחייב הוא בנפשו.

הנה משה־יצחק וחמשת בניו שכבשו להם מקומות ב’מזרח' בלי כל מחיר, ואילו היו חפצים היו לוקחים לעצמם את כל ה’שלישי' וה’שישי' וה’מפטירים‘, אלא שיש יושר בלבבם ויודעים הם, שעניינים כאלה שייכים ליודעים את ‘הנקודות השחורות’. אוי לו לאיש אשר יעז פניו לגשת אל גבולם ב’מזרח’, או אשר יטול את הסחורה שהם מהפכים בה.

והנה קצבי העיירה, אשר בעל־הטקסא חרד מפניהם יותר מאשר יחרד מן ה’אורידניק' וה’סטנובוי' – ובכל־זאת גם השוחט גם הרב פטורים מאימתם, לפי שיראים הם מן העבירה יראת־מוות.


 

ז


הנה הינם לפני, כל יהודי העיירה כפי שהם מתפללים, לומדים, נושאים ונותנים בענייני תורה, עטופים בטליותיהם, בוכים, מתחננים, מנגנים, מתדבקים באין־סוף על־ידי ניגוני־חב"ד שלהם, עוסקים במצוות, פונים לעיסקיהם, עובדים, סוחרים. יהודים טרודים, נחפזים, אוכלים את לחמם בבהלה ורצים לתורה או לסחורה –

והנה אותם יהודים עצמם לפני בחוג משפחתם בימי השבתות. לפני יהודי־שבת מלאי שירה וזימרה וכיליון־הנפש לאל חי. יהודים ב’סוּרטוּקים' של משי ואבנטים רחבים וירמולקאות־של־סמט חדשות, יושבים בסעודה של שבת, אוכלים בהרחבה, יושבים ומקנחים פניהם במטפחת האף ונהנים מן ה’טשֹוֹלנט' ומשמחים את נשותיהם, המכסות ראשיהן בסודרים־של־משי, לובשות ‘קופטות’ לבנות וניזמי־כסף, מביטות אל אישיהן ופרי־ביטנן ו’שואבות נחת'.

ויהודי־השירה עושים את שלהם. פותחים את ‘ליקוטי התורה’ או את ה’תורה אור' ולאחר זמר־האר“י, מעט בּימבּום, הכּאה באצבע־צרידה וניגון איטי, באה ההתעמקות בספר, ולאט לאט – המעבר אל עולם אחר, מרום וקדוש. נשכחים הדייסות והפשטידות וה’קוגלים' והכרכּשים הממולאים. נשכחים לאט־לאט גם הנשים והילדים היושבים מסביב, והמוח שקוע במחשבת־ חב”ד עמוקה והלב מזמר איזו מילודיה חב"דית, היוצאת ממילא מן המאמר כמלאך היוצא מן השופר.


 

ח


ככה אראה בעיני רוחי את עיירת־ילדותי, אשר מני אז כבר נהפכה עשרת מונים, ומי יודע אם השאירה ממנה מלחמת־הדמים,

מלחמת העולם שבשנים האחרונות, שריד ופליט. אַיֵךְ, עיירתי? ליבי הומה אליך, כאשר יהמה לב אימו יולדתו. מה עשו לך מני אז ועד הנה כל מיני ‘משכילים’ וכל מיני ‘מתקני־עולם’ וכל מיני מחרחרי־ריב ובעלי־אגרופין משמאל ומימין? ומה עשה לך המקרה האכזר מאז נטשתיך, מאז עקרני הזמן ויַגלני גלות אחר גלות ויפזרני פּיזור אחר פּיזור ויגזול את מנוחתי וינפץ את כל תקוותי אל הסלע?

איֵך, עיירתי? ברוח כבר שבתי אליך. כבר שבתי אל אלוהיך באמת ובתמים. אבל את אַייך? אַימו בתיִך הנמוכים? איה גדריך, שהייתי מטפס עליהן בילדותי, איה בית־מדרשך הגדול וארונות ספריו הרבים, הספרים שהגיתי בהם ימים ושנים? איה הבית שפוך־האור שעמד באמצע השוק ושבו הייתי לומד תורה? איה המגרשים מסביבך? * * *

עיירת־ילדותי! לא רב הוא הטבע בך. רק אילן אחד בך, של שמעון ה’נגיד', ורק גינות־ירק אחדות מסביב לבתים אחדים. ריח חי ונעים מגיע אליך מן השדות הסמוכים, אבל קשה לו ההתחרות עם העזובה אשר בך ועם הרחובות שאינם מנוקים. הנה נהר יפה מסביב לך, והנה חצרות של ‘פּריצים’ וגני־חמד מסביב להם, והנה גם חורשה מסביב לך ואחו, ההולך ונמשך פרסאות שלמות, אבל מעט בך העניין והחפץ אל הניר הנאה והאילן הנאה, והעיקר – אין לך פנאי.

הרי נתונה את כולך לתורה ולסחורה, והטבע מאין יבוא אליך? אין בך היד הנוטעת ורק לעיתים בודדות תופיע בך היד הזורעת בגינות.

אבל אור־אלוהים שפוך עליך, אור הרוח, אור התורה, אור הטוהר.

מלאכי השלום פרשו כנפיהם עליך, זיו והארה מאור אין־סוף נכנס בליבות בניך, עוררם, קראם לתורה ולתשובה, עטה הוד עליון את פני הגדולים שבך וישפוך חן־תום על כל היושבים בך.

 

ט


ומזמן לזמן תוקפני כאב גדול אשר לא אוכל נשוא. יגון בלבבי וגעגועים על עיירה אשר כבר איננה.

ובהיות ליבי מלא כאב, יש אשר אירדם ואראה בחזון את עיירת־נעורי והיא מעוטרת לא רק בהוד שמיים, כי אם גם בהוד־ארץ, בהוד גן וכרם, תלם וניר.

הרי שדרות ארוכות של אילנות גבוהים, עניפים ומצילים מסביב לעיירה.

העיירה כולה – כטובעת בירק האילנות. הרחובות רחבים וארוכים מאד. הבתים הם בעלי קומה אחת, קטנים ונמוכים, אבל מחוטבים חטיבת־אמן. מסביב לבתים – מעקות מחוטבים וגולות־כותרת וכל מיני צעצועים־שעשועים על ראשם. כרם קטן מימין לכל בית, גינה קטנה משמאלו, עציצים מלאים פרחי־הוד על אֶדן כל חלון. החלונות פתוחים אל שדרות־האילנות הרחבות. ילדים וילדות משחקים בין האילנות. מנוחה לא מעלמא הדין פרושה על העיירה. בני־אדם נושאים ונותנים והכל כמעט בלא אומר ודברים. המנוחה והדומיה כמו נושאות את המחשבות והרצונות איש לרעהו. שפע ואושר מסביב. האנשים רואים בשימחה ובאהבה איש את פני חבירו. שימחת הנשמה היא, אושר אשר אין ביטוי לו.


ובתוך עיירה־חלום זו תועה אנוכי. יודע אנוכי שזו עיירת־נעורי, אבל קרובי ומיודעי אַימוֹ? מבקש אני אותם בכאב נמרץ, חוקר ודורש אחריהם. כמדומה לי שמראים לי לפעמים: פה ושם הם, אבל אינני מוצא אותם. מבקש אני את אבי ואת אמי ואינני מוצא אותם. מבקש אני את הבית, שבו נולדתי ושבו ביליתי ימי ילדותי, – ואינני מוצא אותו. מבקש אני כל אלה שהכרתים וידעתים בימי ילדותי, – ואנוכי ידעתי את כל בני העיירה, – ואין זכר לכל אלה. במקומם – אנשים זרים לי. עומד אני ומתפלא: מאין באו כל אלה האנשים? ההם בני אותם האנשים, אשר ידעתים מכבר? לא. מזכיר אני לפניהם שמות האנשים, הידועים לי מימי ילדותי, ואין הם יודעים עליהם מאומה. בנים הלא זוכרים את אבותיהם – ואלה אינם יודעים דבר. ודאי זרים הם לגמרי. אָים, אפוא, כל אלה אשר היו פה לפנים? מתו? גלו? אבדו? האומנם כולם מתו? הלא היו ביניהם הרבה אנשים צעירים! אנה הלכו כולם? אנה גלו?…

תועה אני מסביב לעיירה, הולך, סובב ביערים ובכפרים, מבקש את הטחנה, את בית משרף־הלבינים, את האָחו, את התל. נפגש אני עם אנשים, שואל אני אותם: אנא, הגידו לי, אנשים טובים, איפה היא עיירתי? – שם, שם היא. – ואיפה מעון

אבותי? – בבית פלוני ופלוני. מבקש אני ומבקש ואינני מוצא את אבותי. אינני מוצא כל מכר. הכל חדש ומחודש. הלא עיירתי היא זו, ועם זה הכל כל־כך רחוק וכל כך נעלה…

יוצא אני את פּני העיירה, מטייל על־יד חורשה אחת – והחורשה עומדת על שפת נהר. הנני תועה בין העצים, אבל העצים אינם עבותים, אינם סבוכים ואינם תכופים וסמוכים זה אצל זה. יש רווח רב ביניהם. המטייל רואה מבעדם את הנהר השוטף. רואה אני את גלי הנהר ורואה אני אונית־קיטור נישאת על גביהם, אופן גדול לאוניה ועל האופן חרותים פסוקים נוראים וקדושים. מדובר שם על היראה העצומה והתיקווה הגדולה…

ויש אשר נישא אני עצמי על אונית־הקיטור ההיא. כוכבים רחוקים מרמזים משמי־מעל, גלים לגלים מביעים אומר מתחת. לאָן נישאת האוניה? – –

באה היא ליד גשר, אשר לא אראה ראשיתו ולא אראה אחריתו. עוברים עליו ריבואי־ריבבות בני־אדם. נושאים הם עימהם את צרורות דאגותיהם ועוונותיהם; נושאים עימהם את סבל־הירושה שלהם, חטאות־אבותיהם; נושאים עימהם תקוות טמירות וגעגועים טמירים; נושאים עימהם חלומות־נעוריהם ודמיון חיי־הבלם. אחדים עוברים במנוחה: תמיד שאפו אל העבר השני… שמש חדשה נשקפת ממרחקים. שמיים נפתחים. כרובים פוצחים שירה.

תרע"ט



  1. התיאור של עיירת־ההולדת הוכנס לכרך זה על־שום סופו (תיאור של “עיירה” גאולה־אידיאלית), המצטרף אל החלום על “הערים העתידות לבוא” בארץ־ישראל הבנויה שב“על גבול שני עולמות” (הרשימה מיום י"ט אייר). – א. צ.  ↩

  2. לא גנבתי דבר, לא רצחתי, ישר לגן־עדן אני נכנס.  ↩