מִנְעִי, לֶבְקוֹנוֹיֶה, פִּיךְ מֵחֲטֹא, אַל בְּמֻפְלָא חֲקֹר!
מַה נִּצְפַּן לִי, מַה לָּךְ מֵאֱלֹהִים. לָמָּה זֶה נַהֲבֹר
בְּמִסְפְּרֵי כַשְׂדִּים,1 יְהִי שֶׁיְּהִי! מוּטָב אָנוּ נִשָּׂא
הֵן סְתָוִים2 רַבִּים — זֶבְס כִּי גָזַר — הֵן אַחֲרוֹן אָתָא,
בְּזַעַם סָבִיב יָחוּל, יַךְ מִשְׁבְּרֵי-קֶצֶף בְּיָם-טִירֶנָה.3
תַּחְכְּמִי וּתְסַנְּנִי4 יַיִן הַטּוֹב, לֹא בְּתוֹחֶלֶת עֶדְנָה
הִיא אִם מְמֻשָּׁכָה. אָנוּ סָחִים, וּבֵינְתַיִם חוֹלֵף
זְמַן צַר-עַיִן וְטָס. נַצְּלִי כָּל-יוֹם: כָּל הַמָּחָר כּוֹזֵב!
ירושלים 16.8.37