א. בְּלֶב־יָם. 🔗
אניה קטנה בלב ים!…
גלי הים, אשר באזור החם, יטלטלוה, והיא תתנשא, תרד ותשט הלאה, הלאה בלי כל מטרה. אך מים ושמים מסביב לה. השמש, הסובבת על פני רקיע התכלת, תשלח אליה את קויה הלוהטות. אין לאניה לא תרן ולא מפרש. המשוטים תלוים בצדי האניה: עזובים המה, אין מחזיק בהם.
והאניה איננה ריקה: אנשים יושבים בה — ששה מהם חיים ואחד מת. ארבעה מאלה החיים — אנשים גדולים ושנים — נער ונערה.
שלשה מהאנשים הגדולים היו בעלי עור לבן, ילידי אירופא. ואחד — אֹדם־שחור, אפו חרום, ושערותיו שחורות, ארוכות וקשות, כל זה העיד עליו, כי יליד מָלַקה הוא.
הנערה היתה כבת שתים עשרה שנה, והנער בן ארבע עשרה. הם היו דומים זה לזה במראה פניהם, כי שניהם היו בני אב אחד.
המת שכב על קרקע האניה ולפי בגדו אפשר היה להכיר, כי מלח הוא. זה לא כבר נפח נפשו. רעיו החיים הביטו אליו כמתיאשים ויאמרו בלבם: אכן קרבה העת וגם אנחנו נהיה כמוהו. עוד מעט ונתראה כלנו עם ידידנו המת בעולם שכלו טוב.
פני האנשים החיים נעוו מרעב והלבינו כמעט כפני מת, וביאוש גמור צפו לקראת המות, אשר הלך וקרב אליהם. הילדים שכבו באין אונים בקצה האניה. מה חורו פניהם ומה רפו כל יצוּרי גום!
אחד מהאנשים החיים, בעל זקן מגוּדל, היה רב החובל רֶדְוִיד, איש אמריקני. הוא היה בעל צי מסחר המחזר על איי הודו. שם הַמַּלַּרֵי — סַלָּא, והוא היה חובל, והנותרים — מלחים. הנער הֵינריך או הנרי, והנערה נֶלִי היו בני רב החובל.
הילדים בקשו פעמים רבות את אביהם, כי יקחם אתו בעברו ארחות ימים; אך הוא השיב תמיד את פניהם ריקם. הוא אמר להם, כי אמנם יפה הוא הים מאד בעת אשר מימיו שוקטים, ופניו כראי זך. כן נאה לראות כאשר ינשב בו רוח צח, וגלים קטנים ידודון, ידודון וכמו ישחקו מטוב לב. אבל לפעמים ירעם הים פניו, ירגז, יתקצף, והגלים יתרוממו כהרים, יזחלו כנחשים, יתרוצצו ויהדפו איש את אחיו בחמה עזה, ואז סכנה נוראה נשקפת לכל בני האדם האומרים לרכב עליו ולשוט באניה. אך הנרי ונלי היו ילדים אמיצי־לב, ויתאוו מאד לראות את מחזות הים הגדולים ולתור ארצות שונות, ויפצרו תמיד באביהם מאד, עד כי נאות להם, ויקחם עמו בלכתו למסעיו אל ארצות הודו המזרחית. ובעברו מאי מַנִילי — אחד מאיי פיליפּי — אל אחוזת ההולנדים בְצֶלְבֶּס, עמדה עליו רוח הצפון, היא רוח סערה איומה, ותטביע את הצי בים הצלבס, ואנשי־האניה מהרו להמלט על נפשם באניה קטנה. אפס גם בה היו צפוים אלי מות, גם אחרי אשר נח הים מזעפו, כי כל צידה לא היתה להם, וגם מים לשתות אין, כי מי הים לא יצלחו לשתיה, כי מרים הם. ויסבלו האנשים רעב וצמאון עד כי כשל כחם, ואחד אחר אחד מתו; וגם אלה, אשר עוד נשמתם בקרבם, נדמו כשלדים יבשים 1, כי חרב מלאך המות היתה תלויה מעל ראשיהם. מלבד בעיני הילדים עוד לא כבה אור החיים, בהם עוד נגה אור הילדות למרות כל התלאות אשר מצאום. כידוע, הילדים, גם הקטנים מאד, יכולים לסבל רעב וצמאון הרבה יותר מאנשים גדולים.
גם על פני המלקי לא נראו עוד עקבות המות, כמו על שאר חבריו, אולי יען כי כחו היה רב מכח חבריו, ואולי יען כי על פניו, אשר כמו חוצבו מנחשת־קלל שחור, אי־אפשר היה להכיר סימני עצב ותלאה.
קוי השמש חדרו עד התהום ויאירו את מי הים השקופים, ועולם חדש נראה בו: המון בריות נפלאות, עופות מוזרים דומים לדרקונים וחיות נוראות, אשר בקפיצה אחת יכלו לגשת עד האניה ולהפכה. אור גדול שפוך על כל היקום. פני הים שוקטים ומאירים, אך בקרב לבבות הנוסעים באניה הקטנה חשך ושממון. לשוא יביטו מסביב, אין ארץ ואין גם סלע, כי אם מים, מים ומים!…
ב. קֶבֶר לֹא כָרוּי. 🔗
האנשים אשר ישבו באניה הביטו לפעמים איש אל רעהו ופעמים אל המת השוכב בקרקע האניה, וכמו הגידו במבטי עיניהם: אבדנו כלנו, אבדנו! אין תקוה! רב החובל רדויד ורעהו מוּיטַרְגְ, איש אירלנדי, חרדו בראותם כי פני המלח השני מפיקים התרגשות עצומה ועיניו תועות כעיני המשוּגע, וידאגו פן הסתתרה בינתו.
— שמע נא, מיוטרג! — אמר רב החובל אל רעהו האירלנדי. — מה בצע כי נחזיק את המת באניה? טוב כי נקברהו בקבר הראוי לאיש־הים. חברנו זה המנוח קנה לו בצדק את שם הכבוד הזה.
לפי הנראה השפיל רב החובל את קולו בדברו, לבל ישמע המלח, בעל הענים התועות, את דבריו.
— הרם נא את המת בכתפיו, ואני ברגליו, ונורידהו לאט המימה. ואתה, סלא! — פנה רב החובל אל המלקי — שב על מקומך כי אנחנו שנינו נעשה את המוטל עלינו.
הדברים האחרונים דבר רב החובל להניא את המלח השני מהשתתף בעבודתו אחרי ראותו כי לא היתה בינתו ישרה. רב החובל והאירלנדי קמו ממקום שבתם וירימו את המת. ואף כי כחותיהם רפו מאד מרעב ותלאה, בכל זאת לא היה להם המת למשא כבד, כי כלו נהפך לשלד עצמות. רגע הרימו שניהם את עיניהם למרום כמו התפללו דומם לאלהים הממית ומחיה, ואחר הורידו את המת לאט לאט אל המים. תנועה קלה נראתה על פני הים, כמו השליכו אליו כפיס מעץ. אך המלח השני השמיע פתאום קול זעקה נוראה, אשר הֵדוֹ התפשט למרחוק על פני הים השוקט. הוא קפץ קפיצה עצומה, אשר ממנה נטתה האניה הצדה, ויעמוד על שפתה, על המקום אשר ממנו הורד המת ויפרש את כפיו השמימה וכמו אמר לרדת אחר המת אל המצולה.
אך כרגע עמד שם בלי נוע. לעיניו נראה מחזה חדש אשר כמוהו לא ראה. איזו חיה איומה הגיחה מבטן הים ותקרב אל המת. החיה ההיא היתה אַקוּלה — מין תנין — שראשה כתבנית פטיש. האקוּלה הזאת שוכנת בים הצלבּס. עיניה הגדולות האירו כמראה זהב.
על פני גלי הים, במקום אשר הורד המת, התרומם עמוד רסיסי מים, אשר הסתיר מעין הרואים את המת ואת האקולה. בעד העמוד הזה היה אפשר לראות רק כרצועת אור פוספורי, כאור הברק הבוקע את הענן; אחרי כן חדל עמוד המים, על פני הים נראה קצף ואחר שבה הדממה כמקדם.
איום היה המחזה הזה. גם הילדים קפצו ממקומם וכלם יחד הביטו אל המצולה, אך כרגע נעלם כל המחזה. את גוית המת הורידה האקולה אל מאורתה, אשר במעמקי התהום.
ג. הָעוֹף אַלְבַּטְרס. 🔗
בלב נפעם ונשבר שבו האנשים אל מקומם, אחרי קברם את רעם. לבד המלח ההוא, אשר עמד כמקדם על שפת האניה בלי נוע, וכמו אמר לחדור במבטו אל עמקי השאול, אשר שמה הורד המת.
אחרי כן השמיע האיש עוד הפעם קול צעקה איומה וכרגע עלה על הספסל. רב החובל ורעיו ראו כי מתעתד האיש לקפץ המימה וימהרו לתפשו, אך במעוף עין אחד עזב האיש את האניה.
בין היושבים באניה לא נמצא גם אחד אשר תשיג ידו להציל את האֻמלל. לוּ ירד אחריו איש למשות אותו מהמים, כי עתה משכהו המשוגע בלי ספק אל המצולה. רגעים אחדים כסו המים את האיש, אך אחרי כן עלה האיש מן המצולה. מי הים הקרים השיבו אל האיש את בינתו, גם הסכנה הצפויה אליו רפאה אותו משגעונו. אז קרא האיש לעזרה, אך הרוח נשאה את האניה במרחק מאה מיתר. אז מהרו יושבי האניה ויקחו את המשוטות בידיהם ויחתרו אל מקום הטובע.
האניה קרבה כמעט עד חצי הדרך והנה אַלבטרס, עם חרטומו הכפוף כאגמון וכנפיו הפרושות והגדולות גם מכנפי הנשרים הגדולים, נראה באויר.
יושבי האניה לא שמו מתחלה לב אל העוף הזה, כי הביטו רק אל מצולות הים, ביראם פן תבוא אקולה לטרף את נפש הטובע ולא חשו לסכנה, אשר נשקפה אליו ממעל, ויחתרו בכל עז לגשת אליו מהר.
— לרענו האֻמלל, לפי הנראה, שבה הדעת, — אמר רב החובל — נמהר נא להצילו. בעוד חמשה רגעים נעמוד על ידו —.
אך המלקי עזב פתאם את המשוט, ועיניו נטיו אל הצל, אשר עבר על ראשיהם, ויחרד.
גם רב החובל והאירלנדי אשר בתחלה לא הרגישו את קרבת העוף הנורא שמעו עתה קול שרקה כקול שער סובב על צירו. וישאו עיניהם ויראו והנה אלבטרס יורד במעוף מהיר כחץ מקשת, ולפי הנראה היה ראש הטובע מטרתו. זעקה גדולה נשמעה על פני הים, גם יושבי האניה גם הטובע קראו קול גדול, אשר התבולל יחד עם הקול הצרוד אשר השמיעה הצפור. ואחר הגיע לאזני האנשים קול נפץ — האלבטרס הכה בחרטמו החזק כיתד ברזל בגלגלת הטובע וישברנה וימיתהו כרגע, וגויתו החלה לרדת אט אל תהום הים.
כל זה נהיה במעוף עין, עד כי לא הספיק רב החובל לירות בצפור ולהציל בזה את חברם משחת. ורק אחרי אשר הורג הטובע מצא רב החובל עת להוציא את הרובה ויור אל האלבטרס ויחצהו בצדו. ותפול הצפּור הפצועה אל המים לא הרחק מן המקום אשר נטבע שם האיש.
— אכן אֵחרנו המועד! — קרא רב החובל בפרשו את כפיו באפס תקוה.
אז עזבו האנשים את משוטיהם, והאניה החלה לשוט עוד הפעם אל כל אשר נשאה הרוח.
ד. יַבָּשָׁה! יַבָּשָׁה! 🔗
שוממים ומתיאשים ישבו האנשים באניה, אשר שטה אט הלאה, הלאה, מבלי דעת אנה היא שטה ובעינים נמקות ראו את המות הולך וקרב אליהם, ואין מציל…
בערב כסו פני השמים בעבים. הדבר הזה הביא להם פחד ותקוה כאחד: אם ירד הגשם והיו להם המים אשר יתכנסו בשולי האניה לרוות נפשם השוקקה, אבל אולי תקום עוד הפעם רוח סערה והפכה את אניתם הקלה על פניה…
והסערה אמנם התחוללה אך גשם לא היה. אפס לפנות בקר נשב רוח משיב נפש. הרוח ההוא היה להם לאות, כי היבשה קרובה אליהם.
הרוח השיב את נפשות האֻמללים והתקוה לראות ארצות החיים האירה אליהם עוד הפעם, אחרי אשר כמעט אפסה כלה.
— לוּ היה לנו עתה נס, — אמר רב החובל, — כי עתה היתה האניה ממהרת דרכה ואפשר כי היתה מביאנו אל איזה חוף.
— האם התּיקים האלה לא יסכנו לעשות מהם נס? — אמר סלא, בהראותו על שני תיקי בד אשר היו מונחים על קרקע האניה. — בוא הנה, מיוטרג פנה המלקי אל האירלנדי — ועזרת לי להקים את התרן ולפרש עליו את הנס.
— מאין תקח תרן? — שאל מיוטרג.
— אנחנו נקח משוט ונעמידהו ונחזקהו אל ירך האניה ועליו נפרש את הנס.
ואף אמנם כעבור רגעים אחדים הקימו האנשים את התרן ויפרשו את הנס והרוח בא אל תוכו ויתנפח הנס והאניה כמו התנשאה על כנפים ותשט מהר.
קוֹמפּס לא היה לאנשים ההם, ועל כן לא ידעו בדיוק אנה הם נוסעים, אך זר הזהב אשר בקצות השמים העיד, כי שמה ירד השמש בבואו.
הרוח אשר נשבה להם עתה היתה מאותן הרוחות הידועות במקומות ההם, אשר בהחילן לנשב לא תשנינה את ארחן במשך שעות אחדות. הנוסעים ידעו כי האניה שטה ימה, ואם לא תפסק הרוח והגיעו במשך שעות אחדות אל אי בוֹרנֵיאָ.
המקום אשר עליו נמצאו הנוסעים, היה קרוב אל הָעִקִוַטוֹר במדת מעלה אחת. היום והלילה שוים שם תמיד ועל כן יקרא להעקוטור קו־משוה־היום. במשך שתים עשרה שעות הלילה נשב הרוח ימה וישא את האניה הלאה, הלאה.
הם עברו כמאה מיל, והנה לאזניהם הגיע קול ענות חלושה, כקול איש גונח ונאנח מעצמת מכאוביו. אף כי לא נעים הוא לאזן קול אנחת אֻמלל, אבל להנוסעים היה גם הקול הזה כמבשר בשורה טובה, כי היה לעד אשר בקרבת המקום ההוא נמצא בן אדם, ילוד אשה כמוהם. הנוסעים החלו לתאר בדמיונם, כי נוסע אֻמלל כמוהם קורא לעזרה כי נשברה אניתו.
הם הביטו אל כל עבר, כרו אזן, האזינו, הקשיבו, אך טרם יודע להם מאין יצר הקול.
— מה הוא קול הצעקה הזה? מאין הוא בא? — שאל מיוטרג את רב החובל.
אפס בטרם הספיק האירלנדי לענות והנה נשמע עוד הפעם קול אנקה שובר לב וחודר חדרי בטן, כקול איש אשר חרב רוצחים מעופפת נגד פניו.
— דיוגַן הוא! — קרא סלא בהכירו את הקול.
רב החובל זכר את אשר קרא בספרים על דבר החיה הזאת, אשר דמות תנין לה ושמה דיוגן, או פרת־הים. החיה הזאת שוכנת ביַמי המזרח ובקריאתה לא תבשר טוב, כי להפך — היא משמיעה, כי סערה קרובה לבוא. על כן נפלו פני רב החובל. אולם סלא נחם אותם באמרו, כי החיה הזאת שוכנת לרוב בקרבת היבשה.
ואף אמנם בהאיר הבקר ראו והנה בקצה אופק השמים נראה אי בורניאָ עם הרריו המכוסים בערפל.
— אדמה! — קראו כלם בשמחה וכלם יחד וגם הילדים בתוכם הודו לה' על פדות נפשם.
אך רב החובל ראה, כי עוד לא הגיעה השעה לשמוח, כי עוד לא עברה הסכנה מעל פניהם. הוא ראה מרחוק כי בינם ובין היבשה, אשר אליה נשאו נפשם תפסיק רצועה לבנה, בדרך מכוּסה שלג, ומילים אחרים היא פונה ועוברה אל הימין ואל השמֹאל.
כל אלה המה הרי אלמוגים אשר מתחת למים ואשר כמוהם נמצאו סביב איי הודו. יצורים קטנים מאד כגרגירי חול דק בנו את החומות הבצורות ההן, כי התדבקו אחד אל אחד ויתקשו כאבן, וכעבור ימים רבים היו להר גדול. היצורים ההם כמו בקשו להגן בעד הארץ הברוכה ההיא לבל יבואו גלי הים להשחיתה. הים ההוא הנקרא בשם אוקינוס, או הים השוקט, איננו מקבל תמיד את אורחיו בסבר פנים יפות. אמנם ברוב העתים שוקט הוא, אבל לפעמים תהיה עמו רוח אחרת ואז יזעף ויכעס מאד, ואז איום ונורא הוא! לפעמים תגיח רוח טיפוֹן מסתרה, ואז יהמה הים, וגליו כמלאכי משחית יבקשו לשטף ארץ ומלואה, ואוי לה לאניה שפגעה בהם בחמתם; המים הזדונים נפצוה והפכו אותה על פניה, והורידו אותה ואת כל אשר בה אל בטן הים…
ככל אשר הוסיפו לגשת אל החוף כן הוסיף רב החובל להוכח, כי כל זמן אשר לא ישקט הרוח אי אפשר להם לעשות דרכם דרך סלעי האלמוגים, כי אם ידחפו המים את אניתם אל הסלע ותנפץ כחרס, כי שם קרוב אל הסלעים ההם יהמו, ישוקו הגלים בכח עצום מאד, כמו יחר להם מאד על אשר יעמדו הסלעים לשטן להם על דרכם; לכן צוה רב החובל להסיר כרגע את הנס למען לא תמהר עוד האניה את דרכה. המשוט אשר נעשה לתרן נשאר במקומו, כי משוטים רבים היו להם מבלעדו, ואך שני אנשים בלבד נשארו באניה אשר יכלו להחזיק משוט בידם.
סלא ומיוטרג תפשו את המשוטים ויחתרו בהם, והאניה התנהלה עתה לאט, לאט. כלם חגרו שארית כחם לעצור בעד האניה לבל תשוט אל המקום המסוּכן אשר אליו נשאוה הגלים הזועפים. אולם ידיהם רפו מעשות תושיה.
אפס בעת ההיא האירה השמש. הרוח שקטה כלה וגם פני הם שקטו.
בעברם בין הסלעים דרך מיל ראו הנוסעים ביניהם כעין מעבר, אשר שם אפשר לעבור בלי סכנה, וימהרו ויטו שמה את האניה. רב החובל ישב אל הַמַּפנֶה2 להתוות לאניתו את הדרך.
סכנה רבה היתה נשקפת להם בעברם בין טורי הסלעים, כי גם אחרי אשר שקט הרוח, עוד לא חדלו גלי הים מהתנשאות בשאון בין הסלעים. גל אחר גל התרומם בהמולה רבה כהמות בטן האדמה לפני הרעש. מכל עברים התנשא עמוד מים רבים, אשר נהפך לקצף לבן ובכח רב נפל וישפך לרסיסים.
אולם במעבר הצר אשר בו היו המים שוקטים, ואחרי עמל רב הצליח בידם לעבור בו וסוף כל סוף עמדה רגלם על אדמת בורניאָ.
ה. הַשְּׁתִיָּה וְהָאֹכֶל. 🔗
מים, מים!
נוראים הם יסורי הרעב, אך יסורי הצמא גדולים מהם. אמנם בתחלה אי אפשר להכיר מי מהם הגרוע, אך רגש הרעב יפוג מעט, מעט במדה שכחות הרעב הולכים וחסרים, אך יסורי הצמאון להפך יגדלו מרגע לרגע; כי כמו אש תוצת ותלהט בקרב הצמא האֻמלל, והאש תגדל מרגע לרגע והיתה למדורה אוכלת את קרביו.
הנוסעים אשר כמעט שבוע תמים סבלו רעב וצמאון, עתה בעלותם היבשה בקשו בראשונה במה לרוות צמאונם.
לב רב החובל היה מלא פחד. כי הוא ידע אשר באי ההוא לפעמים יעברו חדשים אחדים ימי בצרת, אשר גם טפה אחת לא תרד מהשמים, ואם לא ימצא להם מעין וגועו בצמא.
אפס כאשר נשאו עיניהם אל היער ראו והנה שם תעלה עמוקה. סלא מהר שמה, וירא, והנה אמנם נחל שוטף שם ומרחוק נשמע קול שמחה אשר השמיע סלא בקראו: מים, מים ממתקים, מי נחל! אז מהרו כלם אל הנחל ויכרעו על שפתו וישתו וישיבו את נפשם.
הנחל ההוא בנפלו אל הים שם לו מעבר בין הסלעים והוא נתן לנוסעים לגשת עד היבשה, כי לולי הוא לא יכלו הנוסעים לגשת שמה. כן הוא דרך היצורים הקטנים הבונים הררי אלמוגים, כי הם לא יבנו את בניניהם המוצקים במקום אשר ישתפך הנחל, ולפעמים נמצא מטעם זה בין הסלעים דרך רחבה, אשר בה יוכל לעבור גם צי אדיר.
אחרי אשר שברו את צמאונם החל הרעב להציק להם ביתר שאת, ויחלו לתור להם אֹכל. אך לדאבון לבבם מסביב להם לא נראה מאומה ורק סלא בעינו החדה ראה איזה דבר מרחוק על החול אשר על שפת הים ויאמר לחבריו: הכינו אש ועצים, אנכי אביא לכם אֹכל.
רב החובל, מיוטרג והילדים, מהרו לאסף ענפי עצים. היער החל במקום אשר כלה החול ויהי לקיר אחד גבוה כמאה רגל, כי העצים הרמים צומחים שם תכופים, איש על יד רעהו בשורה ישרה, ורק עצים אחדים הרסו לגשת קרוב יותר אל החוף. בראש כלם עמד עץ ענק אחד בעל ענפים רבים וגדולים, וענפיו היו תכופים כל כך עד כי לא חדרו קוי השמש בעדם, אף כי בעת ההיא עמדה השמש כמעט בחצי השמים והחום גבר מאד, מאד.
הנוסעים נועצו יחד ליעד להם מקום לנוח תחת העץ הזה עד אשר ישובו מעט לאיתנם ואז יבקשו להם מקום יותר טוב.
באספם ענפי עצים יבשים חצבו אש בחלמיש ויציתו את המדורה. בעת ההיא הלך סלא הלך וקרב אל הים. בגשתו עד הסלעים בא סלא אל תוך המים ויכף ראשו כמו בקש דבר מה ואחר, כאשר הגיעו המים עד ברכיו, הרים את קומתו בעמל רב, כמו הרים משא כבד. כאשר זקף סלא את קומתו, ראו חבריו והנה בידו אבן גדולה, אשר עליה נדבקו מסביב שבלולים3 לרוב.
— האם משוּגע הוא סלא, כי ישא לנו אבן גדולה? המעט ממנו אבנים פה, כי יביא אלינו עוד אבן מרחוק? — קרא מיוטרג.
— אל נא תבהל ברוחך לשפט, — ענה רב החובל. — לא אבן היא, כי אם שבלול גדול, אשר הקפו גדול יותר משתי רגל. התראה איך יכוף סלא את קומתו בשאתו אותו. אמנם משא כבד הוא! מהרו והגדילו המדורה. השבלול הזה לא נעים לחיך אם איננו מבוּשל כראוי.
בעוד רגעים אחדים נגש המלקי עם משאו. רב החובל לא שגה במשפטו: סלא הביא בידיו שבלול גדול.
— הנה אדוני, רב החובל! מזה נכין לנו ארוחה דשנה. אין לנו צרך לשבר קליפתו, כי האש תעשׂה את הדבר בלי עזרתנו.
כל האנשים סבבו את השבלול הגדול הזה ויתפלאו עליו מאד. שבלולים כשבלול הזה ימצאו רק בים הודו וידועים הם ליורדי הים בשם שבלולי סינגפוּר. אחדים מהם ארוכים כחצי מתר וגם רחבם כמעט כמדה הזאת. ולפי עדות אחדים מחכמי הטבע יש שבלולים שמשקלם עולה לחמשה עשר פוד. אולם בעת ההיא לא היה לב הנוסעים לדרש בהלכות שרצים, כי הרעב נגש בהם למלא את בטנם במה שיהיה ובלבד כי לא תהיה עוד ריקה.
סלא הרים את השבלול וישליכהו אל תוך המדורה ויקיפהו מסביב בענפים בוערים. עשבי הים, אשר דבקו אל קליפת השבלול, החלו להשמיע קול משברים בגעת בהם האש, והמים שבהם החלו לפעפע ולצאת בתבנית אֵד ויחד עם האש התרוממו עד ענפי העץ הגבוה אשר מתחתו הוצתה המדורה.
סלא, אשר היה בקי בצלית שבלולים הודיע, כי כבר נצלה השבלול דיו. וימהרו ויוציאוהו במוט אשר היה באניתם. קליפת השבלול נפתחה בלי עמל כי היתה רצוצה וסדוקה מהאש. בקמטיה הרחבים נמצא אֹכל רב די להשביע לא חמשה, כי אם גם עשרה אנשים. אולם בשבתם יחד מיוזנים במזלגות, אשר עשו להם מעץ, לא קמו ממקומם עד אשר לא נותר בקליפת השבלול מאומה, ואז חלף הרעב מקרבם כליל.
ו. הַמַּפֹּלֶת. 🔗
אחרי אשר שברו את רעבונם, שכבו הנוסעים לנוח ויישנו כל הלילה שנה מתוקה וערבה, — אף כי מצע לא היה להם, כי אם על העפר שכבו, וגם בגדיהם שנקרעו לא היו די לכסותם ולהגן עליהם מפני הצנה; והצנה אמנם גדולה על היבשה מאשר על הים, ומה גם באזור החם. אך האנשים היו עיפים מאד ועל כן נעם לה גם מצע העשב ולא הרגישו את הצנה השולטת בלילה. כל מאורע לא הרגיז את שנתם המתוקה, מלבד איזה חלומות רעים, שהם היו פרי התלאות הרבות אשר עברו עליהם.
ביום השני והשמש יצאה בכל הדר גאונה, כי על האי בורניאָ תהל השמש תמיד באור גדול ובהיר יותר מאשר היא מאירה במקום אחר.
הנוסעים קמו ממשכבם בטוב לב כי החליפו כח. והנריך ונלי היו שמחים ועליזים וילכו אנה ואנה לתור ולראות בדברים הנפלאים אשר נמצאו על האי ההוא. הם התענגו לראות את ים התכלת אשר נראה כיאור גדול סגור בתוך סלעי האלמוגים הסובבים אותם כעטרת לבנה כשלג. שעה רבה הביטו אל הנהר ודגיו המוזרים, אשר שוטטו בו אנה ואנה, ואשר כמוהם לא ראו מעודם. גם עצים נפלאים ראו שם: עץ הבמבוס אשר ענפיו נמשכו ככידונים ודקלים שתמות מנשב4 להם, ועוד דברים נפלאים רבים הנמצאים באזור החם ונותנים למקום חן וקסם נפלא.
אך לא עת רבה יכלו הנוסעים להשתעשע במחזות היפים, אשר נוכח פניהם, כי הרעבון אשר התעורר בקרבם עוד הפעם הזכירם, כי עליהם לבקש אֹֹֹכל לנפשם. וילך סלא לחפש על שפת הים אולי ימצא עוד שבלולים. מיוטרג עשה לו חכה וילך לצוד דגים, ורב החובל שם את נשקו עליו וילך היערה לצוד ציד, אחרי אשר צוה את ילדיו לבל יעזבו את מקומם תחת העץ אשר לנו בו הלילה.
רב החובל הלך לדרכו בלב שוקט. הוא ידע כי על אי בורניאָ אין אריות ונמרים. אכן מהר קצה נפש הילדים בשבתם באפס מעשה תחת העץ. עת רבה הלכו מסביב לעץ עד אשר עיפו רגליהם. אולם לא נעים היה להם לשבת על הקרקע, כי רגילים היו מעודם לשבת על הכסא או הספסל. אז לקחו את קליפת השבלול והפכוה ותהי להם לכסא וישבו עליה.
אך ישבו הילדים על הכסא, אשר המציאו להם, והנה מאחורם נפל איזה דבר כבד, אשר נגע בעברו נגיעה קלה ביד הנער וישרטנה, ובנפלו על קליפת הצב שבר ממנה חתיכה גדולה. הינריך ראה, כי במקום אשר נגע בו הדבר הנופל בידו נקרע שרווּלו5 מן הכתף עד כף ידו כמו נחתך בדבר חד. על כתנתו היו גם נטפי דם אשר יצאו מידו הפּצועה פצע קל.
בהביטם אל סביבם ראו והנה כדור גדול שתבניתו כעגול ערוך ומראהו ירוק־שחור, וכלו מכוּסה במסמרים כשערות הקפוד. ולולי היה מראהו ירוק כי עתה חשבוהו לקפוד ענק.
אז הבינו, כי הכדור נפל מן העץ, ואם היה נופל על ראשם, כי עתה שבר את קדקדם, כשבר קליפת ביצה. ויראו, כי לא במקום בטוח בחרו לשבת. ועל כן מהרוּ להתרחק מן המקום ההוא. בנשאם את עיניהם ראו, כי המון כדורים כאלה צומחים על העץ ההוא; אך יען כי העץ גבוה מאד על כן נראו להם כאגוזים.
האנשים שבו מהר מצידם וכראותם את יד הנריך פצועה ויחרדו לשלומו; ויראם הינריך את האגוז המשונה, אשר נפל על ידו.
האירלנדי מהר אל הכדור ויקחהו בשערותיו. אך מהר השיב ידו, כי כמו מחטים דקרו אל תוך אצבעותיו.
— אל תגש שמה — קרא סלא, — כי בכל רגע צפוי אתה שם למות.
בזהירות רבה נגש סלא קרוב אל העץ ובדקר חד נקר אל תוך הכדור ויוציאהו משם. אז לקח סכין ויחתוך בו במקום אשר היו חלקי הכדור כמו תפורים זה לזה. בתוכו פנימה נמצא אֹכל רב במדה מרוּבה די להשביע את כל הנוסעים.
עתה לא חסרה עוד צדה מהנוסעים, כי כדורים כאלה נמצאו שם למרבה, לולי היו הכדורים תלוים ברמה, עד כי אי אפשר היה לגעת בהם גם במוט ארוך. מצבת העץ חלקה לגמרי בגובה שבעים רגל, אין עליה לא ענף ולא זיז אשר יתפש בו העולה.
אך רב החובל בנשקו ירה בהם ויפילם לארץ, ביריה אחת הפיל חמשה כדורים. ובפעם השנית עוד כדורים אחדים עד כי היה להם די אֹכל ליום ולילה.
העץ אשר צמחו בו האגוזים נקרא בשם דוֹריא, או, כאשר נקראם עברית: הרמחן. הוא חד מהאילנות הגבוהים הגדולים במקום ההוא. קליפתו החלקה מתקלפת לקשקשוֹת, קשקשות. הוא נמצא כמעט על כל איי הודו. בשאר חלקי התבל אי אפשר לו לצמוח. פריו נודע אך למעטים, יען כי בעת אשר יבוּשל אי אפשר להובילו מרחק רב. תבניתו כתבנית כדור־משוך וגדלו כגדל אגוז הקוקוס. קליפתו כמראה נחשת קלל מכוסה במחטים דקים. הקליפה היא קשה מאד עד כי גם בנפלו מרמה לא תשבר ולא תסדק. מעֹֹֹֹֹקץ הפרי עד ראשו יעברו בין המחטים חמשה קוים ישרים. במקום הקוים אפשר לחתך את הפרי כי שם הוא מתחלק לחמשה חדרים נפרדים. אמנם אך בסכין חד וביד אמונים אפשר לבוא אל קרבו.
הקירות הפנימים, אשר לחמשת הקִנים האלה, הם לבנים וחלקים כמשי. כל קן מלא מאכל רך לבן כחלב, ובתוכו גרעינים גדולים כגדל פרי הערמון. טעם הפרי הוא כמחמאות מעורבות עם שקדים ונוספו עליהן עוד ריחות ערבים שונים. גם טעם שמן מיוחד יש בו, אשר אין דוגמתו בכל פרי, ואשר יוסף לו נעימות יתרה. ואף כי אין בפרי הזה לא טעם מתוק ולא חמוץ, בכל זה נעלה הוא על כל הפירות החמוצים והמתוקים ונפש אוכלו לא תקוץ בו לעולם.
הרמחן לבדו כדאי הוא לנסוע למענו לארץ הודו ולשבוע שם מטובו!
כאשר יבוּשל הפרי אז יפול מאליו, ואז טעמו משוּבח ביחוד, ואם בסר הוא ובשלוהו והיה כטוב שבירקות.
אך מאד לא נעים אם פרי הרמחן נופל על ראש איש, כי במחטיו ידקר ויפצע את האיש פצעים אנושים. אולם על פי הרוב אין סכנה נשקפת מפצעים האלה, כי הדם הזב במדה מרובה מן הפצע יעצור בעד הקדחת לבל תבוא שמה, ועל כן גם פצעים אנושים ירפאו לפעמים אחרי ימים מעטים.
ז. הַתַּנִּין. 🔗
אחרי אשר סעדו לבם בפרי הרמחן, הלכו הגדולים לבקש להם מזון יותר מבריא לארוחת הערב, והינריך ונלי נשארו על מקומם. אבי הילדים התיר להם גם לרחץ בנהר, אם אך לא ירחיקו ללכת אל מקום עמוק.
וירוצו הילדים בשמחה אל שפת הנהר. הינריך בחר לרחץ בנהר, ונלי בחרה לה שפת הים, לא רחוק מאד מהמקום אשר בחר אחיה. מהר באה נלי אל מי הנהר הזכים כבדלח ותחל לשחות אנה ואנה.
ובטרם הספיקו הגדולים להתרחק מן המקום אשר ישבו עליו והנה הגיע לאזניהם קול צוחה אשר הד קולו נשמע למרחוק ויחרד את הצפרים, אשר חדלו משיר. בהכירם כי קול נלי הוא חורו פניהם וימהרו אל הנהר. שם נגלה לפניהם מראה איום, אשר הפכם רגע לנציבי אבן.
נלי לא שמה לב לדברי אביה ובבואה המימה לא אבתה לעמוד במקום אשר שם המים לא עמוקים, ויען כי ידעה לשחות היטב שמה פניה אל תוך הנהר ותגיע עד המקום אשר שם אך ראשה נראה מבעד המים, והנה פתאם לא הרחק מן המקום ההוא הגיח לנגדה ראש שרץ אחד גדול כדמות הלטאה.
לא נפלא הוא כי מלב נלי התפרץ קול צוחה. השרץ, בלי ספק, הגיח מבין הסוף, ומבלי השמיע קול ירד המימה ועתה הלך הלך וקרב אל הנערה הרוחצת, ועתה ראתה אותו הנערה ותתחלחל.
מתנועות השרץ נראה כי מגמתו לטרף את הנערה.
— גביאל! — קרא סלא כראותו את השרץ.
אֹֹרך התנין הזה היה עשרים רגל, ולחייו כאמה וחצי אמה בארך. על הלחי העליון היתה כעין גבשושית, אשר בה נִפלה התנין ההודי מהתנינים אשר בשאר חלקי התבל.
בעת אשר קרבו הנוסעים אל שפת הנהר היה בין התנין ובין הנערה רק מרחק עשרים רגל.
נלי בקשה לנוס מפני התנין הנורא, אך רגליה כמו אֻסרוּ בזיקים ועל כן עמדה על מקומה ותצעק בקול מרגיז לב ונפש.
במה תנצל? איך תעזר? עוד מעט ופי התנין, הפתוח כשאל יבלענה, כאשר יבלע דג קטן.
אבי נלי האמלל עמד על שפת הנהר, כאיש אובד עצות. מה הועיל נשקו אשר היה בידו? הן אך לחנם יורה בו. הכדור אשר גדלו כקטנית יזיק לתנין כטפת מים היורדת עליו בעת הגשם, ולו גם כִּוֵּן לירות אל עין התנין, כי גם אז לא הועיל בזה מאומה. אך בלתי אפשר היה לכַוֵּן אל עינו מפני המרחק הרב, אשר היה בינו ובין התנין. ביד מיוטרג היתה רק חכה ומה יוכל להביא בה עזר לנערה. והנריך, אשר היה ערום בעת ההיא, גם הוא לא ידע במה יושיע לאחותו.
ובכל זאת אמרו שלשתם למהר אל נלי, אך המלקי עצר בעדם ויקרא להם: — אל תמושו ממקומכם! בטחו בי, אני אושיע לה.
כלם שמעו לו, אף כי לא ידעו עוד במה יושיע הוא. בידו לא היה מאומה מלבד יתד מעצי במבוס חד משני קציו. ביתד הזה היה חופש שבלולים.
ברוח שוקטת ובמהירות נפלאה מהר סלא אל המים ובידו היתד, ובטרם שבה רוח הנוסעים, אשר עמדו משתאים על המראה, אל קרבם, וסלא עמד בין הנערה ובין התנין.
אז שח סלא מתחת למים וכרגע קרב ויעמד נגד פי התנין.
כאשר נגלה פתאם סלא לפני התנין, הסב התנין מבטו מן הנערה ויבט אל סלא. עוד הפעם שח המלקי מתחת למים ויקרב עד התנין ואז הרים את ידו ובתנועה מהירה הניע בידו. מה עשה המלקי? — הנוסעים לא ראו מאומה, כי אם ראו כי התנין נסג לאחור, ואחר החל להכות בזנבו במים, כי פלצות אחזתו, והמים אשר מסביב היו לקצף לבן, בעת ההיא וסלא הופיע עוד הפעם מן המים אך הפעם היה קרוב אל הנערה. ובעוד רגעים אחדים ונלי היתה חבוקה בזרועות אביה.
עוד עברה עת רבה בטרם שככו פני הנהר. כחצי שעה הוסיף התנין להכות בזנבו במים, והמים לאט לאט באו אל קרב התנין הפתוח, עד כי נחנק. כי סלא תקע את היתד בפיו, ולא יכול עוד התנין לסגר אותו.
התנין לא יוכל לחיות במים כדג, כי, ככל חית הארץ, ישאף אויר אל קרבו.
התנין ההודי משוּנה הוא מהתנין האפריקני והאַליגַתּוֹר. השנויים אשר בו נכבדים מאד. לחייו, למשל, ישרים וצרים, וראשו מחוץ בעל ארבע זויות. שנים לו במספר כפול נגד התנין אשר ביאור מצרים, אף כי גם לתנין מצרים יש שנים לרוב, די והותר.
מובן מאליו, כי לב רב החובל היה מלא תודה לסלא אמיץ הלב. אך למורת רוחו לא השיגה ידו לגמל לו במאומה בעד חסדו הגדול.
אז עמדו כלם לראות את התנין, והנה ארכו כשלשים רגל, ומגינים חזקים לו מלמעלה, גבו ירוק ובטנו צהוב. לשונו קצרה ומדבקת אל הלחי התחתון. נחיריו פתוחים כדמות חצי עגול בראש אפו ודלתים להם לסגרם בשוטו במים וכן יש דלתות גם לאזניו, אשר ברצותו יפתח אותן וברצותו יסגרן, לבל יבואו יבואו המים אל קרבו, כי הוא שואף אויר ככל חיות היבשה, אף כי כל גבורתו הוא רק במים.
— הנה אלהי ההודים — אמר רב החובל לבניו בשחוק. —
— האמנם יואלוּ כה בני אדם לחשב את החיה הטורפת הזאת לאלהים? —שאל מיוטרג.
— ההודים יקדישו את כל החיות אשר ייראו מפניהם, ומה גם את התנין. כל חפצם הוא, כי אחרי מותם תשוב רוחם אל התנין, ואשרי האיש, אשר אחרי מותו יגלגל בתנין. את מתיהם ישליכו ההודים אל היאור למען יהיו מזון לתנין הקדוש. ויש אשר יקריבו לו גם זבחי אדם חי. המצרים היו בונים לו היכל ומפרנסים אותו בכבוד בצודם אותו, גם קשטו את רגליו בצמידי זהב ובמותו חנטוהו וישימוהו בארון.
ח. עוֹף חוֹפֵר שִׂיחִין. 🔗
— מי יאכילנו בשר? — זאת היתה השאלה, אשר שאלו הנוסעים זה את זה. פרי הרמחן והשבלולים לא השׂביעום שׂבע גמור, ומאין אֹכל מזין ומבריא רפו כחותיהם מאד.
— ביער אין כל ציד — אמר רב החובל.
— לו מצאנו ביצים אם בשר אָין, — קרא מיוטרג.
— אמנם עלינו לבקש ביצים — אמר סלא — כי אותן נמצא לרוב.
— מאין תדע, כי הן נמצאו פה לרוב? — שאל מיוטרג.
— האם לא שמעת בלילה את קול המִיגַפּוֹד — אמר סלא.
— אנכי טרם אדע מה הוא מיגפּוד.
— עוף הוא אשר קולו כקול נאנח. קנו לא רחוק מפה כי הוא ישים לו קן בחול אשר על שפת הים. מחר בבקר אצא ואחפש אחר קניו.
עוד הנוסעים יושבים ומשוחחים איש את רעהו על דבר העוף ההוא, והנה עדת בעלי כנף כששים במספר עברו לא הרחק מהם. הם לא עפו באויר, כי אם התהלכו בבטחה על פני החול. בתארם הם דומים הרבה לתרנגלות הבית, השמות פעמיהן לשדה הזרועה לא כבר, ולעתים תעמודנה לנקר בחרטומיהן להוציא את הזרע מן הארץ.
העופות ההם גדלם כגדל התרנגלות הכינחיניות, נוצותיהם חלקות כמשי, ומראיהם תערובת שחור ולבן וצהוב מעט. ראשיהם מעוטרים בנוצות מוּשקפות וראשי זנבותיהם מגבהים מעט למעלה. ואף אמנם המגפּודים קרובים מאד אל משפחת התרנגולים, והם [עם?] שאריהם, אשר בחרו לשבת בארץ אוסטרליא ואיי הודו.
רב החובל הכין את נשקו ויאמר לירות בהם, אך סלא הניאו מעשות כדבר הזה.
— אל תירא! — אמר סלא — כי רחוקים הם ואם תפחידם אז נאבד הכל. טוב לחכות: אולי יתורו להם מקום לעשות להם.
ואף אמנם לא שגה סלא במשפטו. כי אם עמדו לעתים לחטף תולעת או שבלול אבל ניכר היה, כי לא למצוא אֹכל עתה מגמתם. אחדים מעדת הצפרים נבדלו לרוץ הצדה ובעמדם על שפת הים התבוננו מסביב, מששו את הקרקע ובקול צפצוף קראו לחבריהם. אז באו שמה הנותרים וכלם יחד החלו לצפצף, כמו כלם חוו דעתם דבר איזה ענין נכבד השייך לכל העדה.
הצפרים, אשר היו, כפי הנראה המנהיגים וראשי העדה, נבדלו בתארם מכלם. הכרבלת העגוּלה שעל ראשם היתה גבוהה מאשר בראשי חבריהם, והגבשושיות שעל נחיריהם בולטות יותר, גם לחייהם החלקות אדֻמות יותר. אפשר היה לשער, כי הם הגברים, אך לא נבדלו הרבה מנשותיהם כמו שנבדלים התרנגולים מן התרנגלות.
פתאֹם עמדו הצפרים כמעט הנוסעים, ואך כשלש מאות מֶתּר ביניהם, לפי הנראה מצאו שם הצפרים את המקום המוכשר לעבודתם, כי שם היה החול רך וטוב לחפר בו.
אז השמיע אחד הצפרים, העשיר בנוצותיו מכל חבריו, את קולו, בההתלכו בגאון וגאוה. לפי הנראה היה הוא ראש העדה כלה והוא הפותח את האספה. ואחריו החלו כל הצפרים לצפצף ויצפצפו עת רבה. ואחרי כן החליטו כי פה ישימו להם קן ואז החלו לחפר בחול בכפותיהם ובצפרניהם ויחוללו ענן אבק אשר כסה אותם רגעים אחדים מעין הנוסעים. הם חפרו עגול גדול, ובחפרם השליכו את האדמה ואת העשבים אל מרכז העגול, עד כי מסביב נחפר בור עגול ובתוך התנשא תל גבוה כתבנית פירמידה עשויה ביד אומן גס. בראש התל חפרו בור עמוק כארבע רגל וארוּבה שמו לו למען יכנס האויר דרכה. כחצי שעה חפרו כלם יחד, עד כי נראה לעין הנוסעים הבור אשר חפרו ואשר כמעט יכלו לשבת בו מחצית העדה כלה. אז ירדו הנקבות שמה להטיל ביציהן. הן שהן בבור זמן מה, ואחר עלו ועל פניהן נראה כעין גאוה, כמו שמתגאה האדם במלאו את חובתו. והזכרים בהרימם את זנביהם התהלכו על שפת הבור בגאוה יתרה כמשגיחים על הסדרים ביום שנעשה בו איזו צירמיניא נכבדה. העבודה הזאת נמשכה כחצי שעה. אך לנוסעים ארכה העת כיום תמים, כי כל העת ההיא היו צריכים להזהר לבלי התנועע גם תנועה קלה. אחרי כן כסו את ביציהם בעשבים ועל העשב שמו תל עפר גדול, אשר הקף יסודו כששים רגל.
אז עזבו הצפרים את הקן וילכו צמדים צמדים. אחדים רצו מהר אל שפת היאור ואחדים התרוממו ויעופו במעוף כבד אל היער.
— עתה נקומה נא ונלכה לרשת את הנחלה אשר עזבו לנו המגפודים — אמר סלא — הנה סבלנו הרבה בחכותנו עד כי יגמרו מלאכתם, ועתה נוכל לבוא על שכרנו. עתה נשבע מביצי המגפּודים הנעימים לחיך גם מפרי הרמחן.
הנוסעים קמו וילכו אל מקום הקן, הקרקע מלמעלה היתה חלקה לגמרי ולולא נראו עליו עקבות הצפרים כי עתה אי אפשר היה לחשד כי יש פה בור מתחת.
הם גלו את הבור וימצאו ביצים רבות שמראיהן כמראה לבֵנה ומונחות בשורות לא ישרות. נפלא הוא גדל הביצה בערך גדל העוף. העוף, כאשר אמרנו, גדול אך כתרנגלת כינחינית והביצה גדולה כביצת אוז.
אז ערכו הנוסעים אש ויבשלו את הביצים בקליפת השבלול, אשר היתה להם למחבת.
כאשר השביעו את רעבונם, ספר להם סלא את כל דרכי הצפרים ההם.
המגפּדים — אמר סלא — תטילנה את ביציהן בקן אשר תחפרנה באדמה והפקידו אותן ביד השמש להשלים את העבודה על ידי מלאכיה — קויה החמים, ולהוציא מהביצים אפרוחים.
אולם הזכרים לא ימושו מן המקום ההוא ובבינתם החדה לדעת את מדת חום האויר הדרוש לעבודה זו ישמרו כי לא תתקלקלנה הביצים מרב חום או מקור. לכן פעם יוסיפו על המכסה אשר על הביצים, ופעם יגרעו, ופעם יגלון כליל. לפעמים יקרה כי ביום אחד יגלון ויכסון ויחזרו ויגלון ויחזרו ויכסון.
אחרי אשר יבקעו האפרחים את קליפת הביצה, עוד לא יעזבו את קנם עד עבור שתים עשרה שעה, ואם יצאו מקנם רגע, ימהרו לשוב אליו, ואביהם ישתדל לכסות גם אותם בעלים.
המגפודים ישימו להם מלבד קנם האמתי עוד קן מדומה להונות בזה את חומסי ביציהם.
המגפודים מתחלקים למפלגות שונות: אלה מהם דומים יותר לתרנגלות הודו ואחרים — לתרנגלות פשוטות.
ט. מִפַחַד הַשּׁוֹדְדִים. 🔗
אף כי מצאו הנוסעים אֹֹכל לרוב על האי, אבל לבם היה מלא געגועים לארץ נושבת. חברת האדם היתה יקרה בעיניהם מכל, אך מה יעשו? הישבו עוד הפעם באניתם הקטנה ולהפקיד את חייהם בידי הים אשר אין אֵמון בו, או ללכת בדרך היבשה עד שימצאו קולוניה נושבת? רב החובל ידע כי על האי הזה מעבר השני יש קולוניות אחדות, אשר יסדה ממלכת אנגליא, ועל כן החליטו כלם לעבור את האי ברגל עד קרן צפונית־מערבית. הם ידעו, כי אין לפחד הרבה מפני החיות הטורפות כי מעטות הן באי בורניאָ, אך יראו מאד מפני שודדי הים, אשר בעת ההיא היו רבים מאד באיים הקרובים שמה, ומחניהם חונות על כל שפתי הים הצלבסי.
האניות שבהן שטו השודדים היו כבדות, תרניהן עבים ושפלים ונסיהן קלועים מקנים. אך על ידי המשוטים הרחבים ואומנות תופשי המשוטים שטו אניותיהם במהירות נפלאה. לכל אניה היו משלשים עד ארבעים תופשי משוט ולפעמים גם יותר. כלם ישבו איש על יד רעהו משני עברי האניה. תופשי המשוט לא לקחו חלק במלחמה, רק אנשי החיל ופקידיהם אשר ישבו על מכסה האניה.
אחרי אשר בימי האֵזור החם הרוחות רפות, ולפעמים לא תשלט הרוח כלל, לכן יתרון הוא לאניות הנוסעות בעזרת משוטים על האניוֹת הנוסעות בנס. אם צי אדיר רדף אחר אנית השודדים, אז הצילו השודדים את נפשם בנוסם נגד הרוח, מה שלא יוכל הצי האדיר לעשות. מטרת חמסם היתה לא רק הרכוש אשר על האניה, כי גם את האנשים לקחו בשבי וימכרום ממכרת עבד בארצות רחוקות. המסחר בנפש אדם היה מצוי בכל איי מלקי אף כי אדונים שונים היו להם: הולנדים, ספרדים, פורטוגלים וגם מושלי המקומות ההם הרַדְזְשִׁים והסוּלטנים. גם אחד מהם לא עמד לימין השבוים האֻמללים להצילם מעבדות.
כל עוד אשר היו הנוסעים צפויים להטבע בשבתם באניה בלב ים אז לא יראו מחמת השודדים, כי שמחים היו בחלקם לוּ באו השודדים ומכרום לעבדים, כי אז טובה היתה בעיניהם העבדות ממות ברעב ובצמא. אך עתה כאשר שכנוּ על היבשה נפל עליהם פחד השודדים, אשר לפעמים התנפלו גם על יושבי האיים וישבו שבי.
גם אניתם אשר עמדה על שפת הים גרמה להם פחד, כי אם יסעו השודדים בקרבם המקום ההוא וראו את האניה והבינו כי ישנם אנשים על האי הזה, ובאו לחפש אחריהם לו היה להם כח רב, כי עתה נשאוה ויחביאו ביער; אבל כחם היה רפה מאד ולא יכל לשאת משא כבד כזה. סלא יעץ לבקע את האניה לגזרים, אך רב החובל לא נאות לעצתו כי חמל על הכלי אשר נשא אותם באמונה על פני הים ויצילם ממות.
— לא טוב לגמל רע לעושה טוב, אף אם הדבר, אשר עשה טוב, איננו מבחין בין טוב לרע, — אמר רב החובל.
אז יעץ סלא, כי יביאו את האניה דרך הנהר עד תוך האי, ולהחביאה שם מעין השודדים.
ועצת סלא נעשתה.
י. נָחָשׁ עֲנָק. 🔗
עברה שעה אחת עד אשר הספיקו הנוסעים להביא את אניתם אל התעלה ולהסתירה תחת עץ בַנַן גדול ולקשרה אל אחד מענפיו הגדולים ואז אמרו לשוב אחור. אך פתאם הרים סלא את עיניו, וזעקת פחד התפרצה מלבו.
רב החובל הסב עיניו אל המקום ההוא וירא איזה דבר, אשר מתחלה נראה לו כענף מן העץ, אך הוא התנועע כדבר חי, כאשר לטש את מבטו ראה, כי לא ענף הוא, כי אם גוף ארוך ועגול ומכֻסה בקשקשים בהירות, ויבן, כי נחש־ענק הוא, אשר ארכו מן עשרים עד שלשים רגל, ונקרא שם בשם “פתן”, ובאמריקה יקראו לו “בוֹאָה”.
אם על פי הנטיה הטבעית (אינסטינקט) נודע לנחש, כי יש פה ציד או קול המשוטים הגיע לאזניו. אך הוא מהר לקפץ מענף לענף בתפסו את הענף בזנבו כמו שעושים הקופים התולים את עצמם בזנבם. ראש הנחש כבר הגיע לארץ ובלי ספק היה גם גופו נגרר אחר ראשו לולי שמע קול צעקת סלא. בשמעו את קול הצעקה הרים את ראשו אך לא מתח את גוו שהתעגל סביב העץ כטבעות. הוא רק פתח את פיו הנורא ויוציא את לשונו ויחל להתנועע הנה והנה בחפצו להתנפל על כל אשר יקרב אליו. צעקת סלא הצילה את רב החובל, כי נזהר מרעה. אך מיוטרג היה תפוס באיזו מחשבה ולא שם לבו לצעקת רעהו וילך הלאה באחזו את המשוט בידו, ואך אז ראה את הנחש כאשר אך צעדים אחדים הבדילו ביניהם.
אז אמנם הבין מיוטרג, כי סכנה צפויה אליו ויקפץ לאחור אך נכשל בעץ ויפול.
לו ידע מיוטרג את טבע הנחש, כי עתה הבין כי אין טוב לו כי אם לשכב ארצה, למען לא יוכל הנחש לסבבו ולחבקו בטבעותיו הנוראות. כי אך לעתים רחוקות מאד ישלח הנחש את שניו בטרפו בטרם ינסה לחבקו וללחצו בהתכרכו עליו עד כי ימות הנלחץ. אך מיוטרג לא למד תולדות הטבע, וגם לא היה מטבעו חריף השכל וארך־רוח. הוא זחל מעט מהמקום אשר שכב. אחר עמד על ברכיו, ולסוף ערב את לבו גם לעמוד על רגליו, וכרגע הרגיש כי כל גוו כרוך בטבעות קרות ונוראות. אז השמיע האֻמלל קול זעקה נוראה, אשר ממנו נבעתו גם הצפרים ויחדלו מצפצף, והיער כלו נדם ויקשב רב קשב. עוד מעט נהיתה בטן הנחש קבע להאירלנדי.
סלא, כמו כל המלקים, נשא תמיד על ירכו חנית עקומה וקצרה. בחריצות נפלאה הביא סלא את החנית אל פי הנחש, מבלי געת גם נגיעה קלה בגוף מיוטרג. הנחש הנפצע מהר כרגע לעזוב את טרפו וינס היערה. שם החל להתפלץ בגסיסתו.
מיוטרג שכב על הארץ בלי נוע בעת אשר נגשו אליו חבריו. אולם כל פצע לא היה בו, ואך הפחד הגדול הממהו. מהר השיבו חבריו את נפשו וישובו למקומם בשלום.
אמנם מאֻשר היה מיוטרג כפלים, מאֻשר היה, כי לא מהר הנחש ללחצו בטבעותיו, ומאֻשר היה כי נמצא לו גואל מהיר כסלא. לוּ לחצו הנחש כי עתה שבר כל עצמותיו, כי רב מאד כח שריריו, עד כי גם הנמר והתאו לא יעמדו בפניו, וגם את עצמותיהם החזקות ישבר בלחצו אותן.
יא. נִקְמַת הַצִּפּוֹר. 🔗
בלכתם ראו הנוסעים והנה במרום אחד העצים הרמים גבשושית אשר מראיתה כטיט יבש. ויקרא סלא ויאמר: — הנה קן התּוּקַני, אעלה נא על העץ ואחפש אולי אמצא שם אפרוח או ביצה.
— איך תעלה? — שאל רב החובל — והעץ חלק במרום שבעים רגל. אין עליו ענף או זיז כל שהוא בכל השטח הזה.
— אנכי אעשה לי מהר סולם — אמר סלא, ויקם ויעש יתדות מעץ הבמבוס, ויתקע יתד אחד בעץ ויך בראשו בגרזן אשר היה עמו עד כי בא אל תוך העץ, ואז נסה להתלות על היתד בידיו והנה חזק הוא. ואז עמד על היתד ההוא, ויבא עוד יתד אחר אל לב העץ וכן הלאה, ואל היתדות קשר מוט ארוך בעשה לִיאַן החזק כחבל. כן עשה לו סלא במשך זמן קצר סוּלם ויעל עליו.
חבריו הביטו ברעדה אליו בראותם כי טפס ויעל במקום שבעים רגל עד כי נדמה כילד קטן.
כאשר הגיע סלא עד הקן שמע כקול נשיפה6. הגבשושית היתה עגולה ובה אין פתח, כי אם חור צר אשר צפור אחד הוציא והכניס דרכו את ראשו לרגעים.
סלא נפץ בגרזן אשר בידו את הטיט ורגבים החלו לפול ארצה, ואחר הביא את ידו אל הקן עד פרק הזרוע ויוצא משם את הצפור בצוארה. הצפור נפנפה בכנפיה, פרכסה בכל אבריה. אך המלקי מהר לחנקה, ואז השליכה מתה לרגלי חבריו. אז שם המלקי עוד הפעם את ידו בקן, באמרו להוציא משם את הביצים, אך תחתיהן מצא אפרוח אחד שמן וגדלו כגדל היונה. הוא לא היה דומה לאפרוחי המגפוד, כי עליו לא היה לא נוצות ולא צמרת7 ומראהו ירוק־צהוב.
גם אותו השליך סלא לרגלי חבריו.
אז ירד סלא מן העץ. ויערוך אש לצלות את הצפרים.
והינריך אשר אהב לטפס על העצים בקש גם הוא לעלות על העץ. גם אמר לחפש בקן אולי נשארו שם עוד אפרוחים או ביצים. הוא לא ידע כי התוקני תמלט רק ביצה אחת ולכן נמצא עמה רק אפרוח אחד.
הינריך עלה עד המדרגה העליונה ויבא את ידו אל הקן ההרוס ויחפש ולא מצא מאומה.
אחרי אשר התבונן אל בנין הקן ואחרי התפלאו אל סדרי הטבע הנפלאים, כי תשב הצפור כלואה בקנה הסגור איזה שבועות תכופים, אמר הינריך לרדת.
פתאם ראה, כי סכנה גדולה נשקפת לעיניו, כי איזה צפור בעל חרטום חד מרחף על פניו ומכון לנקר את עיניו. הינריך תפש בידו האחת בסולם ובידו השנית נסה לגרש את אויבו מפניו, אך הצפור התרחק מעט וכרגע שב שנית להתנפל על הנער.
הצפור ההוא היה התוקן הזכר אשר הלך לבקש אֹכל לאשתו ולבנו ביער הסמוך. ולפי הנראה הרחיק לעוף עד כי לא שמע את קול אשתו בקראה לעזרה. ועתה שב ואך העיף עינו בקנו ראה כי ביתו הרוס וכי אין עוד שם הנפשות היקרות לו. ויאמר כי הנער הזה המטפס על העץ חמס אותם, ועל כן בקש לנקם ממנו ויצרח בקול עז ומוזר מאד, אשר הֵדו התפשט וישמע בכל היער.
התוקן הכה בחרטמו פעמים רבות בקדקד הנער, אך הכובע העב הגין בעדו. הינריך נאלץ להחזיק את הסוּלם בידו האחת ולגרש את אויבו בידו השנית; אך מי יודע עד מתי תארך המלחמה, והיה אם לא ירף הצפור ממנו אז ימעדו רגליו ויפול. ותהי עת צרה לנער. עת רבה אִמץ את לבו כי חרפה היה לו לקרוא לעזרה להצילו מיד איזה צפור, אך אחרי כן לא יכול עוד להתאפק ויתן קול זעקה.
הנוסעים מהרו שמה. רב החובל ראה מרחוק כי יד בנו פצועה ודמה שותת ממנה, כי הצפור בחרטמו פצעהו, ויחרד האיש מאד. אך כרגע התרושש ויקרא לנער בקול גדול, כי לא יחרד, ויכון בכלי נשקו אל הצפור בשעה שהתרחק מעט מבנו ויור. הצפור נפל ארצה פצוע, והינריך ירד בשלום.
מהר בשל הצלי, ויאכלו האנשים וישבעו.
בעת האֹכל ספר סלא על דבר תכונת הצפור הזה, הנמצא לרוב באיי הודו.
התוקן הזכר יעשה את הקן, מטיט, על העצים הגבוהים ופתח עגול יעשה לו, למען תוכל הנקבה לבוא בו. ואז כאשר תבוא הנקבה אל הקן, וטח הזכר את הפתח בטיט, ואך אשנב צר יעזב לאשתו, למען תוכל להוציא משם ראשה. הנקבה תציע את הקן בנוצותיה אשר תמרט מגופה ותשב בכלאה עד אשר תמלט שם את ביצתה ועד אשר יצא האפרוח מן הביצה ויגדל. במשך שנים, שלשה חדשים, בכל ימי כלאה, יזון הזכר את אשתו ואת בנו. האשה תלויה כליל בחסדי בעלה, אך הזכר יעבוד את עבודתו באמונה ולא ייעף ולא ייגע מבקש טרף לכלכל את נפשות ביתו. על כן הנקבה בשבתה בטלה בקנה תשמן, ובשר הזכר יכחש מאד בעמלו, וכחו יחלש מיום ליום, והיה כאשר תרד פתאם מעלת החום ומת בקרה, מאין אונים לסבל את הקור.
בכלל התקונים, הנשרים ושאר עופות הדורסים, אף כי אינם מצוינים במדת הרחמים, אם הדבר נוגע לאחרים, אבל את בני ביתם יכלכלו ברחמים רבים ובאהבה אין קץ.
— ומה יהיה אם ימות הזכר פתאם? מה תעשה אז האלמנה הכלואה? — שאלו את סלא.
— אנכי לא אוכל להגיד לכם דבר ברור כי לא ראיתי בעיני מקרה כזה, אך אדמה כי הנקבה תוכל להרוס את כלאה בכל שעה שתחפוץ, כי רק ברצונה היא כלואה.
הנוסעים ישבו ויאכלו בטוב לב. אך לא ארכה העת ומשושם נהפך להם לאבל.
יב. מַחֲלַת־פִּתְאֹם. 🔗
הנוסעים אספו ענפי עצים יבשים ויאמרו להאיר את המדורה כל הלילה, לכל ישלט בה הקור, אשר במקומות ההם יגבר בלילה. השמש באה ככלותם את ארוחתם. הלילה יבוא בן רגע תמורת היום, והיום – תמורת הלילה, כי בארצות הסמוכות להעקוַטוֹר אין בין השמשות.
פתאם הרגישו, כי מחלה תקפתם ויחלו להקיא מאכלם. לוּ קרה הדבר לאחד מהם כי עתה אמרו מקרה הוא, אבל עתה כאשר חלו חמשת האנשים פתאם, הלא נראה, כי סבה אחת כללית הסבה בחלים. בראשונה אמרו, אולי היה להם בשר התוקן לזרא, אך רב החובל אמר, כי נודע לו, כי אין ארס בכל בשר עוף ובפרט בבשר התוקן; גם סלא אמר, כי הוא בעצמו אכל כמה פעמים את בשר העוף הזה וגם ראה כי אחרים אכלוהו ומעולם לא קרה כדבר הזה.
אז החלו לחשוב: אולי הביא התוקן אל קרבו איזה דבר אשר לו איננו מזיק ולהם הביא מחלה.
אולם עוד לא נפל לב הנוסעים עליהם. הם אמרו כי עוד מעט ושבו לאיתנם ואת הנותר מבשר העופות ישליכו הלאה. אך עברה שעה רבה, והנוסעים חשו בנפשם כי חלים הולך הלוך וגדול.
נחוצה היתה להם רפואה המתנגדת לרעל; אבל איפה ימצאו את הרפואה הנחוצה באי השמם?
הלילה היה ליל חשך. הם כמעט לא ראו איש את אחיו וכבד היה להם לדבר איש את רעהו ואך קול גניחות ואנחות נשמע מסביב, כי גדל חלים מאד.
הם חשבו בלבם כי המות הולך וקרב אליהם, וכי אחרי אשר נצלו מגלי הים, מרעב ומצמא, עליהם עתה למות מהרעל, אשר בא בבשר התוקן. המות הזה היה גרוע בעיניהם ממות ביד הגלים.
הנוסעים הרגישו כי מחשבותיהם הולכות ומסתבכות, ולשונם נאלמה. מחלתם היהת דומה למחלת־הים, אשר בה יֵעָנו רבים מהנוסעים באניה, אך מחלת הנוסעים היתה יותר עזה. הם כמעט הגיעו עד מדרגת אַפַּטיה, כלומר: אחת היא להם לחיות או למות, כאשר יקרה לאלה הסובלים יסורים רבים. אדרבה, הם היו שמחים לו מהר המות לבוא ופרם מיד את צרותיהם.
הם נסו לקום לפעמים ולעבור ממקום למקום, אך אז תקפתם מחלתם עוד יותר. ראשם סבב אז כגלגל ורגליהם נטו, עד כי נפלו באין אונים ארצה.
בלב רב החובל היתה רק דאגה אחת, כי לא יאחרו בניו למות עד אחרי מות הגדולים, כי לא יבואו לקבורה וגויותיהם תהיינה מאכל לעוף השמים. הוא חפץ מאד כי יקברו במותם באדמה כדת.
המדורה כבתה, אך איש מהם לא שם לבו לאסוף עוד ענפי עצים, אף כי היו העצים רבים סביבם, כי לא היה כח בידם לאסוף. אמנם רב החובל אמר לחגור שארית כחותיו להדליק המדורה, למען יוכל לראות לאורה עוד רגעים אחדים את בני בניו האֻמללים, אשר שכבו באין אונים; אך בהסבו את פניו קדימה, ראה כי נבקעו השמים ולפי הנראה עוד מעט ויאיר היום. ואף אמנם בעוד רגעים אחדים גרש היום את חשכת הלילה, ויהי אור.
לאור היום ראה רב החובל עוד הפעם את פני הילדים והנה הלבינו והתעותו מאד. חורת מות תכסם…
סלא הרים את עיניו ופתאם קרא בשמחה: לא רעולים אנחנו! לא בשר התוקן היו בעוכרנו כי אם העץ הזה, אשר אנחנו שוכבים תחתיו. הוא הסב לנו את מחלתנו. נמהר נא לנוס מזה.
סלא עזר להילדים, כולם התחזקו לקום ויעתיקו מושבם אל שפת הים.
סלא, בהראותו מרחוק על העץ, אשר שכבו תחתיו, קרא: אֻפַּס!
השם הזה די היה לרב החובל ולמיוטרג להבים מה הוא העץ הזה, כי כל איש, אשר היה באיי הודו שמע על אדות העץ הזה ועל אֹדות תכונתו הרעה להפיץ רעל על כל סביביו, וגם למרחוק עוד ישא הרוח אל הרעל.
אז, כאשר שמו הנוסעים מדורה תחת העץ, התחממו ענפיו ועליו, ואֵד עלה מהם וימלא את האויר קטב מרירי, עד כי נשחת האויר ולא הצליח עוד לנשימה, וזאת היתה סבת מחלתם.
אף כי עוד לא שבו הנוסעים כרגע לאיתנם, אבל לבם היה שמח, כי ראו, כי נפדו ממות ובטוחים היו כי עוד מעט ירפאו רפואה שלמה ושבו לאיתנם.
שמות רבים לעץ הזה, אף כונתם אחת – עץ המות. הוא יפה ענף, קליפתו אדמדמת וחלקה. עליו ירוקים־בהירים עד מאד, אך מות בו לא לבד בזפתו ובלחו, כי גם בריחו. שודדי הים ישימו מרק בעץ והוציאו ממנו אל לחו וזפתו ובזה ימשחו את חציהם והיה כאשר יבוא החץ בבשר האדם או החיה ובא עמו גם הרעל והמיתו. נפלא הוא כי האֻפּס יחשב על משפחת עץ הלחם. מה נראה כי עץ החיים – עץ הלחם – ועץ המות – האֻפּס אחים הם שניהם בני משפחה אחת.
יג. בַּעֲבִי הַיַּעַר. 🔗
אחרי הועצם יחד, גמרו הנוסעים לעזוב את שפת בורניאָ, אשר עלו עליה ולעבור הלאה ממזרח למערב אל המקום אשר היתה שם המושבה האנגלית, הידועה לרב החובל.
הם הלכו על שפת הנהר אשר עבר ממערב למזרח, בראשונה אמרו לשוט בנהר באניתם אך כבד היה מהם לשוט נגד מרוצת המים, ומלבד זה הכיר רב החובל, כי מוצא המים הוא מההרים הרמים המתנשאים בתוך האי ושם ישנם מקומות אשר המים נופלים ממרום אל השפלה, ואי אפשר לשוט שם באניה. ועל כן עזבו את אניתם וילכו ברגל.
בבואם אל היער נדמה להם כמו בא החלום ברוב כשפיו להתעות את עיניהם במחזות יפים. מעודם לא ראו כיופי הגדול וההוד הנורא אשר נראה להם עתה. הטבע כצַיָּר נפלא שקד מאד לפאר את הארצות החמות בכל מיני קשוטים, אשר גם דמיון הציר היותר גדול לא יוכל להמציאם מלבו. שם הראה הטבע את כל עשרו וסגלותיו! שם תעוף צפורה8 גדולה כצפור; שם שממית גדולה תארג קוריה, אשר יד אדם לא תוכל לקרעם, והארג הזה ימשך מעץ לעץ במשך איזה מילים עד כי היה למחיצה שזורה וקלועה; שם יפרחו פרחים, אשר אחד מהם יוכל לכסות את ראש האדם כמגן מפני השמש. ומה רבו המינים השונים; מי יספור אותם? ומה עצמו צבעיהם! מי יערכם? תפארת וגדולה מסביב; הכל יפה והכל ביד רחבה!.. אמנם גן העדן הוא, אשר נטע ה' בעולמו. שם התמרים ישאו ראשיהם למרום, יגברו עד כדי מאה ועשרים רגל ויותר; שם על גדות הנהר יצמח עץ התקוה, אשר גבהו כתשעים רגל, והוא קשה כברזל. והיער עב מאד, והעצים עומדים תכופים וצפופים, ועשב הליאַן יסתבך על ידם, יזחל עליהם ויסבבם. יש אשר יסוב את העץ בגבה שבעים רגל, יתפשהו וילחצהו בנחש־ענק עד כי ימות העץ, רקב יעלה בו; אך לנפל לא יוכל, כי זרועות עשב הליאַן מחתלות ולופפות את העץ ולא תתנה לו למוט. וכה יעמוד העץ מת עשריות שנים עד כי ישפך כאפר, והליאן עוד יצמח כעמוד גבוה ונבוב. לפעמים תקום רוח סערה וראשי העצים יזועו וינועו ולפעמים גם ישברו, ומתחת דממה ושקט, והעצים הנשברים מונחים למעלה כקורות כי לא יוכלו לפול ארצה. ומה רב הפרי אשר עליהם. ישנם חיות כאלה, אשר כל ימיהן תבלינה על העצים, מבלי רדת ארצה, כי שם על העץ ימצאו כל הנחוץ להם.
בעמל גדול שמו להם דרך ביער, לפעמים היה נחוץ להם לחצוב בקרדום את סבכי הליאַן ואת קורי העכביש אשר סכו בעדם את הדרך, אולם מזון מצאו לרוב. סלא הרג לטאה גדולה כחמשת רגל ארכה. אמנם מראיתה לא היתה יפה, אך סלא לא שם לב למראה המגֹאָל, ויתלה, ויפשט את עורה, ואת הבשר נתח לנתחים דקים, ויצלהו על הגחלים, ויאכלו כלם. והנה הבשר רך מאד ונעים לחך. גם מפרי הבנן אכלו. העץ הזה הוא נפלא מאד, כי ענפיו ישלחו מעצמם שרשים אל האדמה, ושם יעמדו כיתדות להחזיק את הענפים אשר יצאו מהם. ולולי תמכום המשענות האלה מתחת, כי עתה נשברו הענפים מכבד משאם, אחרי אשר הם פשוטים ישר לרחב. מדת העץ בהקפו הוא כשלשים רגל. שתילת עץ הבנן תביא שבר לבעליו פי מאה מאשר ימצא מזרע חטה.
בלכתם פגעו הנוסעים במחנה כבד של נמלם שחורות. מיוטרג ירא מאד מפניהן, אך סלא השקיט את רוחו, באמרו, כי הנמלים השחורות לא תזקנה לאדם. הן נוסעות מחנות גדולה בימי הגשם, ובכל מקום עברן תשמדנה את כל מיני הזבובים, העכברים והנחשים. גם הנחש הענק לא יעצר כח להלחם עמהן, הם תבואנה אליו בחיל כבד ותעקצוהו, והוא לשוא יתפתל ויתנועע. כעבור איזו שעה לא ישאר מבשרו מאומה ואך שלד עצמותיו ישאר נקי. אם תפגענה בבית, ובאו, ונחו על כתליו, וכסו אותם ואת התקרה. לעצור בעדן אי אפשר אך הן לא תזקנה מאומה, כי אם תטהרנה את הבית מכל מיני זבובים, יתושים ופרעושים, והלכו להן.
אך לא כן הנמלים הלבנות הנקראות בשם “טרמיטים”. הן בבואן תאכלנה ותבערנה הכל, גם את הבגדים, גם את הספרים והתמונות. הן באות גם אל הצלוחיות הפקוקות, אל הארגזים הנעולים, וגם אל הכלים העשוים מפחי ברזל. אם תתנפלנה על האדם תעקצוהו כל כך עד כי יתעלף מגדל הכאב. גם הפיל ירא מפני החיות הקטנות האלה וינוס מהן על נפשו. כאב עקיצת הנמלה הוא, כאשר אם יגע אל הבשר ברזל מלובן. הנמלים פרות ורבות מאד. נקבה אחת תוכל להטיל עד שלשים מליון ביצים.
הנמלים השחורות תלחמנה תמיד עם הנמלים הלבנות. להן בעלי מלחמה חמושים במלקחים. בני החיל בהן לא יעשו כל עבודה ביתית,אדונים נכבדים הם; וכאשר יגברו במלחמה אז יקחו את הנכנעים בשבי והיו להם לעבדי עולם לעשות כל מלאכתם בבית ולהכין להם אֹכל.
– הנה נחש! – קרא הינריך בחרדה ויסתר מאחרי אביו, בראותו נחש יפה מאד – צהוב בעל רצועות תכלת.
– אל תירא, בני! הנחשים האלה לא ארסיים הם – אמר רב החובל. – וגם הארסיים, בראותם את האדם יטו מפניו וילכו להם, כי הם לא יחפצו להקדיש מלחמה על בני חוה, אשר בגללה היה לזוחל עפר. ורק אם פתאם יבוא אליו האדם בטרם הספיק הנחש לנטות ממנו, אז ישכנו. ישנם קוסמים באיי הודו המזרחית, אשר ידעו ללמד גם את הנחשים הארסיים לבל יזיקו אותם, והנם כורכים אותם על צואריהם ומלמדים אותם לעשות תנועות שונות לקול חליל ותוף; יש אשר יעקרו מפי הנחשים את השנים הארסיים, כי הנחש, כידוע, מביא את הארס הצפון בפיו דרך השנים החלולות אל דם הנשוך, ואם תוסר השן החלולה לא יוכל עוד הנחש להזיק. אך הקוסמים ההודים לא יעשו כן, כי אם ילמדו את הנחש להכנע מפניהם ולעשות כל חפציהם בכל לבב, מבלי עקר את השן הנוראה.
שבוע תמים עברו הנוסעים ביער, עלו עד מרום ההר, אשר ממנו השתפך הנהר, וירדו.
בבואם אל בקעה ישרה עמדו שם לנוח. ואחרי אשר נחו הלכו הגדולים לצוד ציד והינריך ואחותו נשארו על מקומם, ואביהם צוה אותם כי לא ילכו אנה ואנה לבל יתעו ביער הגדול.
יד. מִלְחֶמֶת־אֵיתָנִים. 🔗
פתאם ראו הילדים והנה איש עומד לנגדם, אך איש מוזר ונורא! גבהו כשמונה רגל, אך קומתו איננה מתאמת עם רחב לבו וכתפיו, גם ידיו ארוכות יותר מדי. וכלו מכסה בשער צהוב בהיר וקשה כשערות החזיר. אך לא בכל מקום צבע השער שוה, גם לא בכל מקום היו השערות תכופות זו לזו במדה אחת.
הינריך הבין, כי לפניו קוף גדול הנקרא בשם גורילה, או אורַנג־אוּטַנג.
וייראו הילדים מאד ויסתרו מתחת אחד העצים. אך הקוף לא שם לבו אליהם וילך לו הלאה לדרכו אל הנהר לשתות גם לאכל את צמחי המים אשר גבעוליהם כסו את כל שטח המים.
החיה הנוראה נגשה עד הנהר ותאסף בכפותיה הארוכות כארבע רגל צמחים רבים ותאכלם בתאות נפש. אם ראתה מרחוק צמחים טובים מאשר תלשה, השליכה את הצמחים התלושים מידיה ותלך לקחת את היפים. אחרי כן, חדלה הגורילה מאכול לתאבון. לפי הנראה, כבר שבעה ועוד מעט ותכלה את סעודתה ותשוב לביתה. אך מי יודע אם לא תבחר את העץ, אשר תחתיו נסתרו הילדים, לשבת עליו, ולהנפש אחרי ארוחתה?
הרעיון הזה הביא פחד נורא בלב הילדים, ויביטו בשבע עינים אל כל תנועות הגורילה.
פתאם ראו כי הגורילה רעדה בעמדה בתוך המים, ותשאג בקול גדול, כי חרה לה עד מות. ואחרי כן השמיעה קול נביחה עצומה ומשרטת את האזן.
הגורילה בחרות אפה לא הרימה קומתה, כאשר יעשה האדם, כי אם להפך, אז הורידה את קומתה ותעמוד על ארבע כפותיה, כי אין לה רגלים, כי אם ארבע ידים, וידיה הקדומות ארוכות הרבה מידיה האחרונות. שערות הגורילה סמרו, עיניה הבריקו כשתי גחלים לוהטות, לחיה התנפחו, ומפיה הגדול נראו שני טורי שנים לבנות כשלג וחזקות כברזל. היא עמדה בלי נוע ותחכה לקראת אויבה אשר הלך וקרב אליה.
אך מי זה יעז לצאת למלחמה לקראת הגורילה הנוראה? הן היא מלכת היער וגם הארי והנמר לא יחפצו לבוא אתה בריב כי ייראו את צפרניה ואת שניה, וגם בכח שרירי ידיה אמיצה היא מכל החיות.
אכן עוד חיה אחת ישנה, יצור עז פנים, אשר לא יסוג אחור גם מפני הגורילה הנוראה. היצור הזה הוא מלך היאֹר, הוא התנין הנורא השוכן ביאור מצרים ובנהרות הודו ואמיריקה. הוא ראה כי מלכת היער באה עד גבולו מבלי שאל את פיו ויחר לו מאד ויגיח אליה להורות אותה הלכת דרך־ארץ. הוא פתח את פיו הנורא והמזוין בשנים רבות כמאה במספר, וילך וקרב אל הגורילה.
הילדים אמרו, כי תמהר הגורילה לנוס, אך לא כן היה: היא אך הרחיקה צעדים אחדים ותעמוד על היבשה על שפת הנהר, ושם עמדה ותחכה לבוא אויבה בלי כל פחד. אדרבה, היא ששה מאד לצאת עם התנין למלחמה. היא נבחה נביחה עצומה ותחפור בידיה בעפר ותשלך על פי התנין להרעימו.
והתנין גם הוא לא נסוג אחור, כי אם הלך הלך וקרב. הוא אמר בלבו, כי לא יבצר ממנו לבלוע את הגורילה כאשר יבלע את האדם הבא לרחץ במימיו.
התנין נשען על כפותיו הקדומות החזקות ויקפץ מן המים. פיו היה פתוח לרוָחה כקבר וסנטרו נגע עד שער הגורילה. אך הגורילה קפצה קפיצה נפלאה למרום וכרגע עלתה על גב התנין ותתפש בו בכפותיה האחרונות, ובשתי כפותיה הקדומות נסתה לחנקו. התנין אסף את כל כחו הרב להשליך מעליו את רוכבו ויספוק במלתעותיו בכח גדול, עד כי נשמע מרחוק כקול ירית כלי תותח. גם בזנבו הגדול והחזק הניע ויך בו. אך כל עמלו היה לשוא, הגורילה לא עזבה את מקומה, וכראותה כי לא תעצור כח לחנק את התנין, החלה לנופף בידה האחת באויר. הילדים לא הבינו למה תעשה הגורילה כזאת, אך כעבור רגעים אחדים ראו כי הגורילה תפשה בידה את ראש הלחי העליון. הילדים אמרו, כי עתה ימהר התנין לסגור את פיו ושבר את יד הגורילה האוחזת בו, אך הגורילה היתה מלֻמדת מלחמה. היא אספה את כל כחותיה ותט את הלחי לאחור עד כי נשבר. קול השבר נשמע כמו שבר עץ עב. התנין החל להתפרפר, ואחר השתרע בכל מדת ארכו, ואך זנבו עוד התנועע עת רבה.
טו. בַּשִּׁבְיָה. 🔗
הקוף נצח במלחמה אויבו היה מוטל לפניו בלי רוח חיים.
– אנה תלך עתה הגורילה? שאלו הילדים בלבבם בהתחבאם תחת העץ.
אך כרגע ושאלתם נפתרה. הגורילה שמה פעמיה אל המקום אשר עמדו הילדים. לפי הליכותיה אפשר היה לשפוט כי עוד לא נחה רוחה בקרבה, ואפשר כי בראותה את הילדים ועלתה חמתה עוד הפעם עד להשחית.
אך אולי לא תראה אותם, כי הם התחבאו מאד. הילדים כמעט היו בטוחים כי עין הגורילה לא תשורם. אבל באמת לא היה מחבואם בטוח כי כאשר תעבור הגורילה על פני העץ והביטה אחריה אז הלא יגלה לפניה מחבא הילדים. ולפי הנראה הלכה הגורילה על העץ בכונה לעלות עליו.
על לב הינריך עלתה מחשבה לנוס יחד עם אחותו. הוא התנחם מאד על כי לא עשה כדבר הזה בעת אשר נלחמו האיתנים. לו נדמה עתה כי גם אם יתעה ביער לא תהיה הסכנה צפויה אליהם כן, כמו שהיא צפויה אליהם עתה.
בהביטו אל כל עבר ראה הינריך, כי עתה אי אפשר עוד לנוס. סביב העץ היה מקום פנוי מכל עץ, ואם יצאו ממחבואם תראם הגורילה כרגע ותפסה אותם בדרך.
על יד העץ אשר תחתיו התחבאו הילדים, היה עוד עץ אחד. אך אי אפשר היה להגיע גם עדיו, מבלי אשר יֵרָאו לחיה ההולכת אליהם. נחוץ היה לבחר אחת משתי אלה – לנוס או להשאר על מקומם ולקוות כי הגורילה לא תראם בקרבה אל העץ.
והלידים אשר מפחדם הגדול כמו אֻסרו בזיקים, לא משו ממקומם. הם עמדו דומם וייראו מאד גם מהגלות רגע ממחבואם.
עברו רגעים אחדים אשר ארכו לאמללים כשעות. הילדים שמעו פעמי לבם אשר פעם בקרבם בחזקה. כעת הלכה הגורילה בעצלתים הלך וקרב אל העץ כמו בקשה בזדון להאריך את רגעי ענים.
והינריך התאוה מאד להביט ממחבואו אל הגורילה. אך הספיק הנער להוציא מעט ראשו והנה לאזניו הגיע קול שריטה בקליפת העץ אשר מעבר השני. עתה היה ברור בעיניהם כי הגורילה טפסה לעלות על העץ. כעבור רגע נשמע הקול מעל המקום אשר נשמע בתחלה. והינריך אמר בלבו כי הם נפדו מיד הגורילה, כי הגורילה בעלותה על העץ לא תראה עוד את הילדים, ואז יהיה אפשר להתחמק בין העשבים הגדולים ולחכות בסתר עד אשר יבואו הגדולים.
אל בעת ההיא ומיוטרג הביא עליהם שואה. הוא שב מצידו וירא את התנין מוטל מת ולחיו שבור ויתפלא מאד על המראה הנפלא הזה ולבו חרד לשלום הילדים. לו שתק האיש, כי אז לא קרה כל אסון, אבל בראותו את הגורילה השעירה יושבת על העץ ויחרד האיש ויזעק זעקה גדולה, כי אמר, כי החיה טרפה את נפשות הילדים ועוד מעט ותטרף גם את נפשו. והילדים בשמעם קול מיוטרג קרוב להם אמרו, כי עתה אין כל פחד לנגד עיניהם, וימהרו ויצאו ממחבואם.
אז בערו עיני הגורילה השחורות כגחלי אש ותבטנה על הילדים. עד בוא מיוטרג עלתה הגורילה במרום עשרים רגל. ובשמעה את קול הזעקה עמדה ואחר הסבה פניה אל הארץ. חמתה, אשר עוד לא שככה מעת מלחמתה עם התנין, צלחה בקרבה כאש, אז השמיעה קול נביחה מוזרה וכרגע צנחה מעל העץ ותתנפל על הילדים ואחרי אשר נלי היתה קרובה אליה, לכן תפשה את הנערה ותלפתנה בידה האחת ותשב עמה ותטפס על העץ.
מיוטרג עמד כבול עץ מבלי דעת מה לעשות, ואך הינריך במטה אשר בידו הכה את החיה, אבל מכותיו לא שמו עליה כל רושם. בעלות הגורילה על העץ, תפש הינריך את ידה האחרונית ויתלה בה. אך הגורילה הניעה בחזקה את ידה והינריך נפל לארץ.
רגע שכב הנער באין אונים וכאשר התחזק ויקם ראה כי הגורילה מטפסת ועולה באחזה בידה האחת את אחותו, ועוד מעט ועלתה עד ראש העץ.
גם מיוטרג גם הינריך עמדו כנואשים, באמרם כי עוד מעט והגורילה תטרף את נערה ותנשל ממנה אברים, אברים. שניהם צעקו זעקת שבר אשר נשמעה למרחוק ותגיע עד אזני סלא ואבי הילדה.
רב החובל וסלא מהרו לבוא, אך גם הם לא יכלו לעזור במאומה. אמנם ביד רב החובל היה נשק, אבל אם יירה בגורילה וימיתנה או יפצענה ונפלה היא ועמה תפול גם הילדה ממרום העץ וכל עצמותיה תתפרקנה.
נלי עוד היתה חיה, וגם לא נפצעה. ממרום נשמע קולה הקורא לעזרה, אך כאשר הוסיפה הגורילה לעלות כן נחלש הקול, ואחרי עבור רגעים אחדים ונספק כליל.
לב האב האֻמלל, שעמד תחת העץ היה מלא שממון, כי ראה בצרת בתו ואין לאל ידו להושיע.
אך בעוד רגע והגורילה עלתה על ענף אחד חזק ואשר קצהו קרוב לענף אחר. אמנם המרחק בין שני העצים היה כחמשים רגל. לפי הנראה היה בלב הגורילה לבוא בעבי היער בקפצה מענף לענף. וגם אמנם מהר הוציאה את חפצה לפעלית. בקפיצות מהירות מאד דלגה מעץ לעץ בהעזרה בידה האחת ובשנית אחזה את הנערה אשר לקחה בשבי.
רב החובל ורעיו דלקו אחריה, מבלי דעת גם למה הם רצים ומה יעזרו במרוצתם.
– נלי, בתי! – קרא האב האֻמלל – מה יהיה קצך? – אנא, אֵל רחמן, הצילה נא, הושיעה!
טז. הַמָעֲצֹר בַּדֶּרֶךְ. 🔗
הגורילה מקפצת ועוברת מעץ לעץ. והאנשים ממהרים אחריה לבל תעלם מעיניהם. הם לא שמעו עוד את קול הנערה. מי יודע? אולי זרועות הגורילה החזקות המיתוה, או אולי התעלפה מפחדה הנורא.
הנוסעים עברו בעקבות החיה בעבי היער במקום אשר גם עין השמש לא חדרה מבעד הכפה הירוקה אשר נעשתה על ידי הענפים הרעננים, אשר השתרגו ויתעבתו יחד. ולולי שמלת נלי הלבנה, אשר קרעיה התנופפו באויר, כי אז לא ידעו הנוסעים אנה ילכו. לפעמים היו העצים רחוקים זה מזה ואז יכלו לראות גם את הגורילה וגם את הילדה. אפס רגעים כאלה היו לעתים רחוקות, וגם אז לא ראו את פני הילדה, אשר היתה חבושות בשערות הגורילה. אך שערותיה הארוכות והצהובות נבדלו משערות הגורילה האדמות כדם. אולם מהר הגיעו הנוסעים עד אגם אשר במימיו השקופים נראה אור כהה החודר בין סבכי היער. האגם חסם בעדם את הדרך, והגורילה בעת ההיא אחזה את דרכה הלאה בעברה מעץ לעץ וכבר עמדה ממעל האגם ועוד מעט ותתחמק מעין רודפיה.
וגם אמנם כעבור רגעים אחדים והנוסעים לא ראו עוד לא את הגורילה ולא את הילדה. רב החובל כמעט התיאש מראות עוד את בתו, ומעצר רעה כמעט עזבוהו כחותיו ורגליו מעדו, לולא עזרו לו חבריו ויתמכוהו. גם הינריך בכה בלי הפוגות ויספור לאחותו האהובה. בדמיונם כבר ראו רב החובל והינריך בנו, כי נלי טרופה וקרועה לגזרים, וכאשר שאלו את פי סלא אולי יודע הוא מה עושים הקופים בקחתם את בני האדם בשבי, לא יכול סלא לענות דבר ברור. הוא ידע כי הגורילה איננה אוכלת בשר, כי אך צמחים מאכלה. הוא אמנם שמע כי הקופים בחמתם קרעו אנשים לגזרים, אבל כזאת יעשו רק הקופים ממשפחת מַיִם־רֹמְבִּי והקוף הזה היה ממשפחת פַּפּואַן. הקופים האחרונים אך לעתים רחוקות מאד יתנפלו על האדם וגם זה רק בעת רגזם.
הקוף אשר גנב את נערה אמנם התקצף במלחמתו עם התנין ובפגשו את הילדים חשב גם אותם לאויביו; אפס הן לא בכונה ובזדון בא הקוף עד הנערה, כי אך במקרה מצא אותה ועל כן אפשר כי אך פתאם נולד בלבו חפץ מוּזר לגנב אותה. המלקי ידע כי הקופים עושים לפעמים מעשים משונים שאין להם מובן, ולפעמים יֻכּו גם בשגעון, כאחד האדם.
בעמדם על שפת האגם לא דברו הנוסעים איש לאחיו, כי אם מלות מקוּטעות, כי המעצור, אשר לא נתן להם לרדוף עוד אחרי הקוף ולהציל את הילדה, המר את רוחם מאד.
סלא כרה אזן ויקשב למשברי הענפים, אשר העידו אנא שמה הגורילה פעמיה הלאה. הוא הבין, כי קרוב למקום אשר הוא עומד עליו ימצא קן הגורילה, והאגם אשר נגלה לפניהם היה לו לאות כי צדק בהשערתו.
הגורילה אשר תמיד תגור ותנוע ביער, ותשים לה קנים במקומות שונים בזמן אחד. הקנים עשוים באופן פשוט מאד, היא תתלש ענפים גדולים ותשימם על הזיזים היוצאים מהעצים בדרך שתי וערב והיו לה הענפים למשכן עראי. אמנם יחד עם זה יש לה גם דירת קבע, עשויה על מכונות חזקים על אחד האגמים, במקום בצה, למען לא יוכל אויבה – האדם – לרדפה. היא בוחרת תמיד לקנה עץ נמוך, כי בעבור רוח סערה וטלטל את כל עץ גבוה טלטלה חזקה, עד כי לפעמים ישבר העץ, ועץ נמוך על עמדו יעמוד ולא ידע רע.
סלא בקש את חבריו, כי יעמדו רגע דומם, והוא הקשיב רב קשב, והנה עוד הגיע לאזניו קול משברי ענפים, ואחרי כן נדמה הקול ותחתיו נשמעו כמקהלת קולות שונים כקול נהם ונביחה, שעול, שחוק וקול משוּנה כקול הילד אשר אך יצא מבטן אמו. כל זה העיד כי במקום אחד נמצאו נפשות חיות רבות. ויבן סלא כי משפחת הגורילה נמצאת קרוב להן.
– הנה קן הגורילה קרוב אלינו – אמר סלא –, נתחזקה נא ונציל את גוית הנערה מידיה.
בלב רב החובל עוד הפעם התעודדה התקוה למצוא את בתו ואולי גם חיה. אז החל למוד את עמק האגם אולי יוכלו לעבור במים ולהגיע עד קן הגורילה. מהר נודע לו כי האגם עמוק ולעברו ברגל אי אפשר, כי גם על שפתו יגיעו המים עד צוארו ומשם והלאה עוד יגדל עמקו.
הוא שב בפחי נפש אל חבריו ויחל להקשיב אל הקולות הבלולים אשר הגיעו לאזניו.
אך איפה היו הנפשות אשר השמיעו את הקולות ההם: האם על האגם או על היבשה? לו נדמה כי הקולות באו ממעל, אבל נקל היה גם לטעות, כי כן חק המים כי יטעו את חוש השמיעה.
קול אחד היה דומה ליללת ילד. אך רב החובל הכיר, כי לא קול בתו הוא, וסלא גם הוא אמר כי כקול הזה ישמיעו הקופים הקטנים בהולדם, עתה נוכחו כי קן הקוף נמצא בקרבתם.
אך איך יגיעו אליו? אמנם רב החובל ידע היטב לשחות במים, וסלא גם הוא היה שוחה מצוין עוד ממנו. אבל לשחות בלי נשק מה יועילו בעמלם? ואם נשק יקחו אותם ובאו המים בנשק ולא יצלח עוד לירות. היעשו להם מעברה? – אבל עבודה כזו תמשך יום תמים, ולהם כל רגע כנצח יחשב.
– תן לי את הנשק ואחזנה מעל המים בידי האחת, – אמר סלא. – כי גם ביד אחת אני יודע לשחות כמו בשני ידי.
סלא קשר אל מצנפתו אשפה מלאה חצים רעילים, וקריס (מן כלי זיין אשר ישתמשו בו ההודים) תלוי על ירכו.
מיוטרג והינריך נשארו על מקומם, כי מיוטרג לא ידע לשחות היטב, והינריך אשר היה עוד צעיר לימים לא יכול עוד לעבוד עבודה רבה כזו – לעבור במים כברת ארץ רבה.
בלי אֹמר ודברים שחו שני האנשים תחת צללי עצים הרעננים, אשר שמו אור לחשך. אפשר היה להם לשגות מן הדרך לולי נשמעו להם קולות הקופים. אך לב רב החובל חרד פן נעשה הקן על שטח המים ואז אם המים עמוקים שם לא יוכלו לשחות ולירות אל תוך הקן כאחד. אך סלא נחם אותו בחלש, כי אפשר שימצאו ענף עץ מנגד אשר יוכלו לעמוד עליו. קולות הקופים נשמעו להם יותר ברור, עתה נדמה להם, כי לא קול יללה ישמעו, כי אם כעין שיחה נעימה אשר יביעו הקופים איש לרעהו את הגיגי לבם.
אחרי כן קרבו השוחים מאד אל קן הקופים. הם הכירו כי אחרי עבור רגעים אחדים יגיעו אליו, ועל כן לטשו עיניהם אולי יראו איזה עץ אשר עליו יוכלו לעמוד ולהנפש; אך אף כי עצים רבים היו שם אבל גם ענף אחד לא נמצא אשר יוכלו להנפש עליו.
אך מהר פגשו השוחים באיזה מעצור וכרגע והנה נזקפה קומתם: תחתם היתה גבעה, אשר קצתה היתה מכוסה במים, וקצתה עלתה מעל שטח המים בגבה אצבעות אחדות.
פה עמדו הנוסעים רגעים אחדים וינוחו ויביטו אל כל סביבם. והנה מסביב אך חשכת לילה. בלטשם את עיניהם ראו כי משני עברי הגבעה אשר עמדו עליה תשתרע חלקת יבשה מכֻסה ביער. לפי הנראה, זה היה אי אשר התנשא בתוך האגם, אולם העצים אשר צמחו על האי שונים היו מהעצים אשר צמחו באגם. לכל עץ היו סמוכים רבים מהענפים אשר ירדו ויכו שרש בארץ. העצים ההם היו בַּנַּנַי־הודו.
כמעט בתָּוך על האי צמח עץ גדול אשר התערה כאזרח האי וראש לכל משפחת העצים. אל העץ הזה שמו השוחים פניהם כי ממנו נשמעו הקולות המשונים. אין זה כי על העץ זה היה משכן הקופים.
בתפשם את הנשק בידיהם מהרו רב החובל וסלא לגשת בלאט אל העץ.
העץ היה בערך שאר העצים שפל הקומה, אך ברחבו היה גדול מאד. עליו נעשה קן הגורילה כתבנית מישור עשוי מענפים עבותים וקלועים יחד, ועליו מצע עשב ועלים. המישור הזה היה גבוה מהארץ כעשרים רגל, הצל העב אשר חסם בעד אור היום הסתיר את האנשים עד כי יכלו לגשת קרוב אל העץ ויבחרו להם מקום אשר ממנו ראו את כל הנעשה בקן.
לב רב החובל היה מלא רגשות שונים ורוחו נפעמה מאד בראותו כי בתו שוכבת בשולי הקן ופניה לבנים מאד, שערותיה היו פרועות ובגדיה קרועים לגזרים. רב החובל אמר כי מתה בתו, כי כל תנועת חיים לא נראתה לו בה. הוא לא יכול להבחין! הפתוחות הן עיניה אם לא. אפס הוא כבר חדל מקוות לראות את בתו בחיים.
סביב הילדה ישבו שלש נפשות דומות לנפשות אדם, אך פניהן משוּנים מאד וכלן מכֻסות בשער אדום־בהיר. הנפשות ההן היו שונות בקומתן ואחת מהן היתה הגורילה אשר גנבה את הילדה.
הגורילה השנית היתה עקרת הבית והשלישית היתה גדולה כשתי רגל, ובלי ספק, כי היתה פרי בטן הגורילה הזקנה.
הגורילה הבעל, אשר עיף מדרכו ישב כפוף וינמנם, ושתים הנותרות היו ערות. האם פשטה את ידיה ותחפש בפרי בטנה ותקרבהו אליה ותגפפהו, ותוצא את הרמשים משערותיו ותאכלם בתאות נפש. אך הגורילה הילדה השתמטה מידיה ותרקד סביב הנערה השוכבת ותקרע מבגדיה קרעים, קרעים ותפזרם לכל רוח.
אולם לרב החובל לא היה עת להשתעשע במראה הזה, כי כל מחשבתו היתה רק איך להוציא את בתו מידי שוביה. לכן לקח את הנשק ויכון אל הגורילה הישן… אך סלא לא נתנו לירות כי אמר: הנשק ישמיע קול רעש ואז אפשר כי לא תמית גם אחד מהם. תן לי ואנכי אירה בחץ מרעל בנשק־הרוח והמתי את כל המשפחה הרעה. אנכי אעשה כאלה מהרה ובלי כל רעש.
סלא קרב בלאט עד הקן ויקח את נשק־הרוח בפיו וינפח בו. מהנשק יצא חץ ויעף במהירות נפלאה אשר גם במקום אור לא היה נראה לעין, ועתה במקום מכֻסה בצל עב לא נראה החץ ולא נשמע, כאשר יעוף האֹח בלילה.
וברגע והנה קול אנחה נשמע מתוך הקן: הגורילה הזכר לפי הנראה חש כאב פצעו, אך הכאב לא היה גדול. הוא ינק וגרד במקום הפצע, כמו עקצהו מוסקיט (מין יתוש) ובמששו שביב עץ בשערו, התפלא מעט וישב לנום שנתו. הגורילה לא התעורר גם אחרי אשר בא בו חץ שני אשר האיץ בו להתגרד עוד הפעם. אולם הפעם תקפה עליו שנתו לרגלי הארס אשר החל לפעל בו פעולתו הנוראה. ואף אמנם כעבור רגעים אחדים והגורילה נפח נפשו מבלי התפלץ. וכעבר זמן קצר שכבה גם אשתו מתה; אותה מהר הרעל להמית כרגע, כי חלשה היתה מאישה. אפס לגורילה הקטנה לא שת סלא לב ולא אבה גם להוציא למענה חץ אחד, כי מהר עלה יבוא אל הקן ורב החובל אחריו, וכעבור רגעים אחדים החזיק בידו את הנערה ויקשב בחרדה לדפיקת לבה. ולבה אמנם עוד דפק דפיקה חלשה. היא עוד חיתה.
לא ארכה העת ונלי הקיצה מהתעלפותה, אשר, לאָשרה, ארכה מעת לֻקחה בשבי עד אשר מצאוה, ולא ידעה מאומה מכל אשר עבר עליה.
סלא שם מעברה מעצי במבוס ויעבירו את נלי את האגם, ובטרם קרבו אל החוף והינריך מהר לשחות במים לקראת אחותו ומהר נשמע קול נשיקת שפתיה ובכי של שמחה. האח והאחות הנפרדים לשעה חבקו עתה זה לזו באהבה רבה.
נלי מהר שבה לאיתנה והנוסעים שמו דרכם הלאה.
יז. עַל אַדְמַת אֵירוּפַּא. 🔗
הנוסעים באו אחרי עמל רב למחוז חפצם. הם הגיעו עד המושבה האנגלית ובעוד חדש ימים שבו ללונדון.
והיום היה יום אֵד, אשר אז תשור אפלה בחוצות לונדון, כי האֵד והקיטור העולה מתוך ארבות התנורים הגדולים, אשר לבתי חרשת המעשה, יהיו לענן גדול אשר יסך בעד קרני השמש.
אז זכרו הנריך ואחותו את הדר הטבע, אשר ראו עיניהם על האי בורניאָ ויתעצבו אל לבם.
– מדוע בחרו בני האדם לשבת בארץ חשכה הזו? – שאל הינריך את אביו, – ומדוע שלא ישבו במקומות הברוכים ההם, אשר לא יחסר בהם כל טוב ובלי כל עמל ימצא שם האדם את לחמו?
– אמנם ארץ ברוכה היא – ענה האב, – אך לבני האדם תהפך הברכה לקללה. הלא קראת בספר התורה כי האדם גֹרש מגן העדן וה' השכין שם את להט החרב לשמור את דרך עץ החיים. גם פה ראינו את להט החרב בדמות גורילה נוראה, נחשים ארסיים, נמלים, יתושים ומחלת הקדחת ועץ המות – כלם לא יתנו לבני האדם להתישב בגן העדן ההוא. ומלבד זה האדם המתישב גם קרוב אל גן העדן יחדל מהיות אדם והיה לפרא. הנה, למשל, ההודים אחרי אשר ימצאו את אכלם בנקל היו לעצלים ונרפים ואינם מוכשרים לעבודת הרוח, שומרים הם הבלי שוא, מאמינים בכל דמיונות כזב, יעריצו את התנין, את השקץ ואת העכבר. הפחד אשר הפילו על האדם הפרא מחזות הטבע הגדולים והחיות הטורפות ואי־הדאגה על דבר מזונו, כי ימצאהו בכל שעה נכון לפניו מעצי המאכל הרבים ומהחיות הרבות, – כל אלה נסכו עליו רוח תרדמה, ונפשו לא תוכל עוד לדרוך עז, להתרומם במעלות הרוח ולהמציא את כל אשר המציאו חכמי אירופא. ומה בצע לו בגן העדן אם חיי פרא יחיה? לא, בני! חיים כאלה לא חיי אדם הם. חיי אדם נקראים חיים אם רוחו חפשי, אם הוא יכול למלא גם מלבד מחסורי הגוף גם את מחסורי הנפש. ויפה אז שעה אחת של בן־תרבות מחיי אלפי שנה של איזה פרא בראמיני שונה ומשנה. אמנם הבראניני יושב בטל תמיד ומפהק, ובני התרבות עובדים עבודה קשה, אולם גדולה עבודה! היא מחממת, מזעזעה ומעירה את רוח האדם להתרומם מעלה,מעלה… העבודה והאֹשר תלוים זה בזה, ואך העובדים יחיו ויתענגו בחייהם.
– אם כן – אמר הינריך – מדוע לא יחכמו יושבי הארצות הקרות, כמו העסקימוסים, אשר בחרף נפש ימצאו לחמם על שפת ים הקרח, וכל ימיהם רק עמל ותלאה?
– אמנם, בני, – ענה רב החובל – גם העבודה יותר מדי היא רעה רבה, כי תחמוס כל כח האדם ועתו ולא תשאיר לו כח ועת לחשב דרכו ולהתבונן על כל זה. כמו שנחוצה לאדם עבודה בזמן מוגבל, כן נחוצה לו גם מנוחה בזמן מוגבל. בשעת המנוחה יקרא האדם בספר, יועץ בסוֹד חברים, יתבונן ויכיר מה טוב ומה רע לו ועל ידי זה ישתלם האדם וילך מחיל אל חיל.