א. 🔗
לפנות ערב, בשוב הד"ר יחיאל כץ מעבודתו בבית־החולים, יצא אל הגזוזטרה, המקטרת בפיו, ושקע כמנהגו בעתוני היום, אשר הביא עמו מהחוץ. בהם דוּבר על פתיחת האוניברסיטה בירושלים, על ברכות הממשלות, על ברכת בא־כח פולין, – “ויכחשו אויביך לך”! – חייך כץ, – על טרוצקי שנעלם ונהרג, ואולי לא נהרג, ועל חוסר המים בירושלים. בינתים הרגיש כי מקטרתו כבתה, הניח את העתון על הברכים והרים עיניו – – –
– מה זאת?
הוא ישב מוקסם. הביט: אור פלאי השתפך על פני העיר, אור זהוב לא־מצוי. זהב נוזל, נוצץ, שוחק, מילא את האויר, נהר בין השמים והארץ, ירד אל הים הקודר, הזועף, ואבד במרחקים. איזו שקיעה נהדרה! לפני רגעים מספר – שכבת עננים דקה, אפורה, עוברת לאטה, ועתה…
יחיאל כץ ספג מלוא עינים את אור הזהב הרך, המלטף, שזרם מעל הגגות וחוטי הטלגרף והציף את כל הככר הזאת, רחבת־הידים. מגזוזטרת חדרו הגבוהה ראה את תל־אביב החדשה, המתפשטת לכל עבר, המשיגה את רגלי הגבעה אשר יפו העתיקה התכווצה בה ושקטה על שמריה, היורדת אל הים ופניה צפונה, אל פי הירקון. הוא זכר את השכונה הקטנה שלפני המלחמה – חצי תריסר סמטאות קצרות ומסביב חול רופף. עתה צמחו מתוך אותו חול בתים גבוהים ומרווחים, חנויות נאות, בתי חרושת מוצקים, הומים מרוב אדם יגע, והחול המתנועע צפה במקשה של בטון.
חדרו היה בפנת בית גדול, בקומה השלישית, והגזוזטרה יצאה חציה לרחוב אלנבי וחציה לסמטה צרה, צדדית. הוא אהב לשבת פה, על הגזוזטרה, להתנענע לאטו בכסא־הנוע הרחב שלו, לעשן את מקטרתו הישנה ולהשקיף על הרחוב הרחב, הארוך, המלא המולה. רחוב זה לא ידע מרגוע. גם אחרי חצות שוטטו בו להקות של עוברים ושבים.
אור הזהב חור, דהה. פני השמים קדרו. בחלל האויר נהרו צללי החושך המתקרב וריח של גשם נדף מרוח הים.
הד"ר כץ שב והדליק את מקטרתו הקרה. מחשבותיו שטו בעצלתים כסרט העשן הדק, המתפתל, שעלה מפיו. חייו חדלו מלהתפתל ומלהטלטל. עתה הם כמקל ישר, חלק, אין סיקוס, אין סדק, יום הולך ויום בא, הקצה האחד מתרחק, הקצה השני מתקרב… והוא כבר כבן חמשים. חצי מאה שנה… ראש לבן לו, והוא לבדו – אין נפש קרובה… היתה אשה ושני ילדים. נפרדו. לא אהבה אותו. על כל פנים, אהבה אחר יותר ממנו. הלכה, וגם את הילדים לקחה עמה. ואז שב לארץ.
שב, אחרי שתים עשרה שנה של חיים בשויץ ובגרמניה. שב זקן ומצאה צעירה משהיתה בעזבו אותה. היא נתמלאה חיים חדשים, רעננים, סואנים. לא הכירה בראשונה, ואף היא לא ידעה אותו עוד. אחרי־כן נזכרה…
נמצאו מכרים ישנים, נתחדשו הקשרים.
הוא בא בתחלת החורף. שלשה חדשים הלך בטל, ישן על הספה בחדר האוכל של רואה החשבונות ינועם, ידידו מאז, וחי על עשרים פונט שקבל מקופת ההלואות בערבות אותו ינועם. אחר כך ניתנה לו המשרה בבית־החולים ואתה באה הרווחה: חדר לעצמו וספרים, גזוזטרה וכסא־נוע, מקטרת ועתונים אחרי העבודה.
הוא נח.
והחיים עברו על פניו: יום הולך ויום בא.
בבית המקביל לביתו, מעבר לסמטה הצרה, היה חדר אשר חלונו הביט אל מול גזוזטרתו. בחדר גרה גברת צעירה אחת שאת שמה לא ידע. זה לא כבר נכנסה שמה. בערבים, בהאור החדר, ראה דמות אשה דרך הוילאות השקופים. ולו עין חדה, לא כהתה ברבות השנים. והוילאות וילאות־תחרים דקים – אך במעט טשטשו קוי פניה. פעמים ישבה ליד השלחן וקראה בספר או כתבה מכתבים – אז היו פניה הרכים מאומצים ומרוכזים כפני ילדה־תלמידה המכינה את שעוריה. פעמים הרימה את עיניה אל החוף האפל – והעינים היו ילדותיות ולא ילדותיות, והיו אפלות ונוצצות כשמי תל־אביב בלילות ללא ירח, היו עמוקות כבור עתיק בתחתית מערה בהרי יהודה. ולעתים לא רחוקות עמדה מול המראה והתיפתה: מרקה את פניה בתמרוקי־נשים, תקנה את שערותיה, חבשה כובע וסבבה אותו על ראשה הנה והנה… והפנים פני ילדה רכה, כה עגלגלים, כה טהורים, כה ענוגים, והעינים שוחקות ואינן שוחקות, עמוקות – תהום רבה.
פולחן – וזו כהנת… בתולה־כהנת!
לא היתה אוניברסיטה, ולא טרוצקי, ולא ממשלת פולין, ואפילו הזוהר הזהוב הפלאי שלפני השקיעה אבד לו ברקו: היו פני נערה עדינים, זכים, סגלגלים, ועינים שחורות, עמוקות – ובהן טבעה הנפש…
ישב והביט ולא ידע כי הוא מביט. המקטרת כבתה עוד פעם, כבתה מכבר.
רעד של צנה עבר אותו. הוא התעורר. ליל חושך. השמים שחורים, וכוכבים אין. ושחורים מהרקיע פני הים הגדול, הכבד, המטיח בלי הרף את גליו הכבדים אל החול הכבד, הרטוב, התחוח, הנח לרגלי העיר הנרדמת. הים הומה ונשמתו לחה וקרה. כל הלילה יהמה. קר.
יחיאל כץ מתעטף במעילו ויורד החוצה. בדרך לבית־האוכל אשר שם יאכל ארוחת־ערבו, הוא מוסיף לראות בעיני רוחו את החדר המקביל לגזוזטרתו, ואת דמות האשה־ילדה, הכלואה באותו חדר.
מי היא?
הוא עוצר בצעדיו ושואל את עצמו: מה לך, ידידי? מה לך כי נזעקת? הרי אתה כבן חמשים, ופניך בלים…
והיא – חוה, והנחש בעל בריתה. כן, הנחש הקדמון…
בשעת האוכל שוחח על טרוצקי ואל האוניברסיטה ועל חוסר המים בירושלים והסיח את דעתו מהחדר אשר מעבר לסמטה. מהמסעדה הלך לבית הד“ר קנז, שחק במשחק השח־מת, שתה תה, עשן, ושוב היה משוחח על בלפור ועל אלנבי ואל טרוצקי. באו המורה זרחי וינועם, ידידו מאז. הגב' קנז, אשה עגולה, קטנת קומה וטובת־לב, דפדפה בעתון של אפנות מפריז ופהקה, וכסתה את פיה בעתון. שושנה, הבת, נערה שמנה וחורת, יצאה מחדרה לקול השיחה, דרשה בשלום המסובים, סקרה אותם בשויון־נפש ושבה ופרשה אל חדרה. פניה אמרו: כמה הם משעממים, הזקנים האלה! בכל זאת שחק הד”ר כץ בבטחה וזכה כרגיל. שעמום? הלא בה הוא וסביביה, וטוב שלקחה אותו עמה אל חדרה.
הביתה שב אחרי חצות. כך דרכו מכמה שנים.
בהסח הדעת זרק מבט לחלון שממול לגזוזטרה. חושך. נכנס למטה, עיף, מוחו נתמלא תנומה, אך עדיין זע וארג את קוריו: לפטר הראשון, הרוסי, היתה אהובה, אנגליה. פניה כפני ילדה… הוא נשק לה קודם שכרת את ראשה… ואחרי כן – בשפתי הראש הכרות… פניה כפני ילדה תמימה היו… ועינים לה כעיני זו… עיני בתולה – כהנת לאל קונה אביב וקיץ.
הוא ישן שינה חזקה ושלמה, קם בבוקר בריא ורחוק מהזיות הלילה, אכל בתאבון והלך לעבודת־יומו.
ב. 🔗
משפחתה היתה ירושלמית משני דורות, ומוצאה מארץ ההונגרים. אבי הנערה, ר' מרדכי טל, נסע פעמים אחדות למדינות הים בשליחויות ממוסדות צדקה, ומאס בזה, כי היה בטבעו איש ישר ותמים ומתרחק מבצע. לאחרונה השתקע בלונדון והיה לעוזר ומשגיח בחנות של כלי ברזל אשר לדודו, אחי אמו, ברחוב בישופסגיט, והביא לשם את אשתו ובנותיו. לנערה קראו נלי. היא היתה הצעירה בבית אביה.
נלי שכבה במטתה, החזיקה בידיה רומן אנגלי ולא קראה. ברומן מצאה פחות ענין מאשר בחייה היא. חייה היו רומן מפרפר, מלא סודות ואפשרויות, מלא צפיה מפחידה וקוסמת – ולא נקרה עליהם האמן שיכתבהו.
הים… האניה הולכת, הרוח־הו־או־הרוח!… והאניה הולכת. לו לא עמדה לעולם ולא עגנה בכל חוף! למה באה הנה?
נלי לא בכתה. עיניה היו פתוחות לרוחה: כאב ועקשנות התכוצו בהן, רבצו מתחת לצעיף של שלוה.
למה באה הנה? איך תחיה פה? והיא לבדה, עזובה, זרה? והכל זר לה פה, בתל־אביב, ואינו דומה לא ללונדון וגם לא לירושלים של ילדותה הרחוקה. ואין לה איש קרוב. רק דניאל. אה, טוב היה אילו גם הוא לא היה פה!
בכל זאת לא בכתה – רק הביטה לתוך חלל האויר המועם בעינים פתוחות לרוחה.
משם היתה מוכרחה לחמוק. לא היתה ברירה.
ג’ימי!… יותר מדי הרחיקו לכת!
למה הסכימה להתארס לבראון? אמא הזקנה, החולנית, האוהבת אותה כל כך, פצרה בה. ורבקה, אחותה הגדולה, רצתה בזה. והוא אהב אותה, ואוהב… הוא באמת אוהב אותה.
ואז בא ג’ימי ונכנס לתוך חייה, ותהי בידיו ככלי ביד היוצר. ג’ימי זה – היא אהבה אותו… ‘היא שונאת אותו’!
יש אנשים היודעים לפרוץ להם דרך בסבך החיים. ובראון לא ידע. מחכה שהיער יפתח לפניו ויראה לו את שביליו. חלש, לא יפה וטוב, עד כמה היה טוב אליה! ונפשה לא אהבה אותו.
מי הוא הצר צורת חייה?
היש לה אופי? אופי… אופי אומלל!
האמנם אין לה רצון?
רוברט גוּלד היה מלגלג: “רצון, נלי הקטנה, לך רצון?”
זה הזאב הטורף מדרום־אפריקה, בעל מכרות של יהלומים, סוחר עבדים בעבר – הוא לא נגע בה לרע. ובעצמו הגיד לה – למה… אז, בלילה, בשבתם בפנת המכסה של האניה, שהובילה אותה ליפו ואותו לפורט סעיד…
הוא הושיבה על ברכיו ונשק את עיניה ואמר: “אם אקחך אלי, לא אוכל עוד להפרד ממך, נלי הקטנה. ואני שבע שנים ושבע חיים, ואשה לי ובנים גדולים. ואף כי עולמי יהיה ריק וחיי חסרי־טעם בלעדיך – לא אעשה זאת. ולרמסך, ולעבור עליך, לדרכי – כדרכי מאז – גם את זאת לא אעשה… כי אהבתי את נפשך, נלי הקטנה!”
וצחק: “בפעם הראשונה בחיי אשיב את ידי ריקם!”
עיניה שתו ברק עיניו הקשה, שנרכך, לחייה ספגו את נשיקותיו המלטפות, המתאפקות. ושפתיה לחשו: “אהיה לאשר אהבה נפשי… מה לנו יום המחר!”
הוא לא שמע ולא הבין. היא סגרה את לבה ונדמה.
וכך נפרדו.
שפתיה ההדוקות נפתחו לחצי; בת־צחוק שובבה וחולמת רחפה עליהן. היא שמה את ידיה החשופות תחת ראשה, עצמה את עיניה. היא ראתה דברים שקרו, או שהיו יכולים לקרות, ושכחה את בדידותה בחדר ריק זה, בעיר זרה זאת.
זרועות היו לה עגולות ורכות, לבנות־ורדיות, ובמסגרתן היו פניה כפני בת כרובים ישנה. והיא ידעה זאת.
לפני זמן רב היתה ילדה קטנה. כמה טובים היו ימי ילדותה! בבית־הספר בלונדון אהבוה הכל. המורה לדקדוק, גם קולו היבש היה מתרכך כאשר דבר אליה. ברחוב היו אנשים עוצרים את צעדיהם: “איזו ילדה יפה… בת־הכרובים הקטנה!” ובבית פנקוה. אביה נשאה על כפיו.
אחר מותו באה ההתפרדות.
גולד האפריקאי, זה הזאב האלים, הטורף, הלא הוא צדק בכל זאת. בידיו היתה חסרת־רצון. והוא, שכל חייו שוד וגזל, איך שמר אותה מפני עצמו? איך כבש את לבו!
וג’ימי אף הוא טורף – וגס; היא שונאת אותו.
שם היה לה קשה כל כך בעת האחרונה. רק פתח אחד נשאר – לברוח. והיא ברחה. ואין להביט אחורנית.
לאן? בבית היו זכרונות מהארץ, קשר של דורות. זו היתה מולדתה הראשונה, והיא שבה אליה. והנה היא פה והיא זרה וגלמודה.
היה עוד קשר: דניאל. גבוה, ראש קטן, פני צפור, וידים ארוכות, ואצבעות גרמיות. הן דבקות בה – אי־אפשר לה לשאת אותן. והוא כולו דבק בה יותר מדי. מעודה לא אהבה אותו… קרוב הוא לה מצד אמא. לפני שבע שנים התנדב לצבא שהלך לארץ־ישראל. וככלות המלחמה נשאר בתל־אביב. קנה מגרשים ומכרם, בנה בתים ומכרם, הלך והתעשר.
ואותה לא שכח. כתב לאמא כמה פעמים: שלחו לי את נלי הקטנה! והנה היא באה.
באה והתעקשה מהרגע הראשון: שום התחיבות! היא רוצה לעבוד ולחיות ברשת עצמה. הוא ויתר בכל, השיג לה משרה במשרד של אכספורט ואימפורט, הביא לה מתנות, כתב מכתבים ארוכים לאמא, וחכה, ורצה לקוות.
וזה הצד הקשה ביותר בחייה פה.
ג. 🔗
רוח חזקה וקרה באה מהים. השמים הלכו הלוך וקדור, ויהי גשם על הארץ. הד"ר כץ חדל מלשבת על הגזוזטרה. הוא קרא ספרים בחדרו, ואת הערבים בלה אצל מכירים. מהגברת הצעירה אשר מעבר לסמטה הסיח את דעתו. בימים האלה התרגל לבקר בבית הצלם ארקוס. הצלם היה איש שקט ושקוע בעבודתו ואשתו היתה מתרפאת ממחלות־נשים שלא הרפו ממנה. שני יצורים קטנים, דבקים זה בזה, חרדים זה על זה, אין ילדים, אין תקוה להמשך והתפשטות. והנה באה אליהם מניה, בת אחיו של ה' ארקוס, בת שמונה עשרה, נערה שובבה, חביבה וצמאה לחיים. היא לא ידעה כל שפה זולת רוסית, כי גדלה בפטרוגרד, אשר לשם עקרה משפחתה בפרוץ המלחמה. ריח של רוסיה האינטליגנטית הביאה אתה הנערה הצעירה, והחיתה ביחיאל כץ רגשות וזכרונות מלפני שנים רבות.
הד"ר כץ היה בעל לב טוב ורך ונפש הוזה. עתה הגיע לפרק הקודם לזקנה: עוד הלב תוסס, לב עוור המחפש לב עוור שני שיענה לו, ועוד העינים מבריקות – אותן העינים מלאות ההבעה, שהיו הקו היחידי היפה בפניו הרחוקים מיופי.
מניה אהבה להקניטו. היא היתה מגלה לו את לבה – כי הלך שולל אחרי העורך־דין ציטרון, בעל הבלורית המגודלת פרא, או אחרי רגלסקי, הכנר המסורבל, שידיו מקסימות. כל עין רואה אותן. ועיניה הבהירות היו צוחקות בהסתר למראה פני איש־שיחתה המתכרכמים. אך שעת הגמול לא אחרה לבוא. באחד הערבים הוציא הד"ר כץ מכיסו פסת נייר וקראה לפני בני־ביתה רשימה של שבעה שמות, והודיע, כי אלה השבעה כבשו את לבה של מניה בארבעה עשר יום בדיוק. כולם צחקו והנערה ברחה מהחדר.
לא בנקל ולא תיכף עלה בידי הגב' ארקוס להשיב את השלום על כנו. הד"ר כץ הביא למניה ספרים רוסיים חדשים והבטיח לקחת אותה לטיול בירושלים.
כך עברו הימים.
ופעם אחת, ברחוב, בשובו מבקור אצל חולה, פגש את נלי טל. עיניה נתקלו בו והציצו ישר לתוך עיניו; מבטה היה שלו ואינו שלו, וזרם של חיים נסתרים רעד בו. ועיניה אלה, שלטפו חלונות החנויות, המציגים לראוה דברי נוי וקשוט, לטפו גם את פניו הבלים של הד"ר כץ, והלחיים הצחות והרעננות שחקו לקראתו בעדנת צבען ובקשו נשיקות, והשפתים הקטנות נפתחו לחצי והצטחקו אף הן… קראו לציד התועה ביער…
אולי לא ראתה אותו כלל. אך הוא ראה אותה גם אחרי שעברה ונעלמה מעיניו. באותו ערב לא הלך אל הצלם ארקוס.
שעה ארוכה ישב בכסא־הנוע שלו על הגזוזטרה ועשן את מקטרתו. בחדר שמעבר לסמטה היה חושך. ובלבו ערבוביה של אורות וצללים, וצפיה לנס שלא האמין בו. וכשנלאה משבת בבדידותו קם ונכנס לבעל־הבית לשחק עמו במשחק השח־מת. אברהם מנשה מרגלית היה שמו של בעל הבית, והוא מזכיר בכמה לשכות של חרדים וחצי־חרדים וכותב מכתבים מארץ־ישראל בעתוני ורשה, וכתבי־פלסתר על אנשי שם – את אלה הוא מוציא על חשבונו בחוברות מיוחדות ובעלום שמו. מרגלית שחק במתינות ובחשבון, וכאשר היה מצליח – כמו באותו ערב – היה מרבה לדבר על חדושי המדע שקבלם מה“מאמענט” ומ“דער אמעריקאנער”, ועל הספקולציה במגרשים בתל־אביב, ועל עוד מעשים מגונים הנעשים על־ידי אנשים הגונים. לעולם היו בגדיו מצוחצחים יפה, קולו מתוק ודבורו עגול, ועגולות ואיסטניסיות היו כל תנועותיו. ממנו נודע להד"ר כץ שמה של הנערה – נלי טל – וממנו שמע אודותיה דברים עגומים ונוקבים את הלב: כל ערב באים אליה אורחים; כל ערב מכר חדש יושב אתה בחדרה עד חצות…
– ובדלתים נעולות! – מוסיף ה' מרגלית ומחייך בהנאה. – מפי הגב' בנדיקוב עצמה, שאצלה גרה אותה אנגליה, שמע כל זה.
הד"ר כץ אינו מאמין, מתרגז בלבו ואינו אומר דבר; רק מזלו במשחק השח־מת יורד פלאים והוא מפסיד שלש פעמים בזו אחר זו.
הם קמו מהמשחק בשעה מאוחרת. בעל הבית, שלבו טוב עליו, מלוהו לחדרו, ואגב, מציץ דרך הגזוזטרה בחלון שמעבר לסמטה – החלון מואר, הוילאות שקופים, ושתי דמויות נראות יושבות סמוך לשלחן קטן.
הגב' בנדיקוב אומרת, כי בחפץ לב היתה משלחת אותה, לולא ארבע הלירות שהיא משלמת בעד החדר.
– ארבע לירות בעד הכלוב ההוא? – מתפלא הד"ר כץ
– כן, כן, אדוני. ולחדר גם גזוזטרה אין.
הוא נאנח. סוף־סוף אין הוא מקבל אלא שלש וחצי בעד חדר גדול מההוא. והגזוזטרה בלבד מה היא שוה? לוּ רק היה הד"ר כץ יוצא, היה יכול להשכיר את חדרו בחמש לירות לחודש לכל הפחות.
קמה שתיקה לא־נעימה, מעיקה – כי ראו איש ללב רעהו. ה' מרגלית הפסיקה בשובו לענין הראשון:
– ויודע הוא מי הוא זה שם אצלה?
– מי?
– הלא זה דושקין הצעיר, בנו של הסוחר בעצים דושקין. ויודע מר, מה כרוך בזה: דושקין זה הלא הוא ארוסה הרשמי כמעט של כרמלה לנדא, שארת־בשרה של הגב' בנדיקוב. לולא ארבע הלירות… מבין? הגב' בנדיקוב, גם כן… כסא שבור לא נתנה לה. ארבעה קירות, ולא עוד. חלון אחד, כלוב… ארבע לירות!
לבסוף הלך.
הד"ר יחיאל כץ ישב על הגזוזטרה, רעד מקור הלילה, לחך את מקטרתו הישנה, ולא האמין.
אך בנפשו חלחלו טפות מרורים וכאב.
ד. 🔗
דניאל קפלן, קשה היה לו לבקר אצל נלי ולחדול לא יכול. בעוד ילדה קטנה כבשה את לבו והשתלטה על דמיונו, ועתה אהב אותה אהבה עזה ומיואשת; והיא שתקה. יותר ויותר התכנסה לתוך עצמה, ולא דברה. כך היה דרכה מאז. הוא הביא לה דברים קטנים ויפים. היא הודתה לו בקרירות, בחשש פן יחיבוה במשהו המתנות האלה, והוסיפה לשתוק. בבואו ישבה לכתוב מכתבים או לתפור, והיתה כאלמת, ולא הביטה לצדו. רק לעתים רחוקות הצליח לתת לה דבר שמצא מאד חן בעיניה – פרח או צעצוע אמנותי – אז נוצצו עיניה נגד רצונה ושלחו לו מבט של הכרת־טובה. כי לבה היה ילדותי ותמים. אחרי זה שבה ושתקה. והיה קשה לשניהם.
דניאל קפלן היה אובד עצות. ופעם אחת הביא אתו את דושקין הצעיר, בנו של הסוחר העשיר מנחם דושקין.
לבחור היו תלתלים ערמוניים ועינים כחולות ובגדים נאים. קולו הרם מלא בן־רגע את החדר הקטן והמס את הדומיה הכבדה, שקפאה בין כתליו זה כמה שבועות.
– הגברת יודעת לרקוד?
נלי ידעה לרקוד. היא אהבה לרקוד ויכלה לרקוד לילה תמים. זה כבר חשקה נפשה לצאת החוצה, למרחב, מהחדר הצר הזה, שנסגר עליה והיה כבית־כלא. אבל לבדה לא יכלה לצאת – וחכתה לאיש שיבוא ויוציאה. ובעיני הבחור הזה ובקולו צלצלו הדי חיים הבוקעים ועולים.
– אני מזמינה לנשף רקודים שיהיה מחרתים בקזינו.
היא הודתה לו. הם הוסיפו לדבר. היא ספרה על נשפי הרקודים בלונדון. דניאל קפלן השקיף עליה והשתאה: שפתיה רעדו מצחוק עליז, צל הזעף הקפוא סר מעל פניה, הם חיו; זו היתה נלי הילדה הפורחת, עת שבה הביתה ממשחקיה ברחוב, בלונדון. אך לעברו לא הביטה.
הוא פה שלישי – ומיותר.
הם רקדו בקזינו. דושקין הציגה לפני כרמלה לנדא, אבל לא אמר לה, כי זוהי ארוסתו. אחרי הרקודים עזבה ועמד ושוחח עם כרמלה.
– מי זאת? – שאלה כרמלה.
– קרובתו של מר קפלן, שהביאה מאנגליה.
כרמלה נרגעה.
– עד כמה היא נעימה, יפה ממש… הנני מוכנה להתאהב בה.
– גם אני – פלט דושקין.
כרמלה הכתה אותו במניפתה על פניו.
– לך אסור… היזהר! ועתה שוב אליה. הלא הזמנת אותה.
ולבה לא היה עוד שקט; עיניה פנו תכופות לצד אלה השנים.
הוא בא אל נלי פעמים אחדות לעת ערב, והם יצאו לשוח ברחובות העיר הצרים מרוב קהל עובר ושב. ובשבת אחר הצהרים, בנטות היום, הלכו עם זרם המטילים הצפוף, היורד אל שפת הים, הסתכלו במזרקות היבשות של הקזינו ובברבוריהן הצמאים נטויי־הצואר, ועברו על פני המסעדות ובתי הקפה החדשים, אשר צצו מהחול ועמדו בסך. הבנין הכפול של המלון, שהוקם מול הקזינו, נתמלא יהודים לבושים בגדי חג, חבושים מצנפות מזונבות, וכבר היה בו בית־כנסת רועש שקולותיו יצאו אל הים והתערבו בנהימתו הנצחית. הם התנהלו לאטם בתוך ההמון הנוהר, המציף את הרחוב לארכו ורחבו, בין הבנינים החדשים של העיר החדשה הזאת העוברת על גדותיה, ובין בתי המרחצאות שכפות רגליהם טובעות במים ולשונות־המים המוריקות מלחכות את צלעותיהם, באו עד קצה הרציף הקצר והוסיפו ללכת בחול שטרם נכבש, חול מרפרף, ומרשרש תחת לחץ אלפי גופות אדם הולכים ויושבים, שוכבים וזוחלים ומתהפכים, קבוצות קבוצות, אנשים, נשים וטף, שיצאו לשאוב את נשימת הים הרעננה ולהשתרע בחיק שפתו הרכה, המרגיעה.
והים שחק. הוא הסיע גלים ירוקים ואפלים, גל אחר גל, גלגלם כחביות ארוכות ומתנפחות, וכרסו הרחבה נתמלאה צחוק אדיר, והתנדנדה והתחלחלה והעלתה קצף לבן, רותח. עיני נלי צללו בים, עינים עורגות ומתגעגעות שׁבּבּאוּ את מעמקיו. היא זכרה את נסיעתה הנה. אה, לו עוד התמידה! למה נגמרה? מרחוק הבהיקו כנפי אנית־מפרשים צחורות. לצד שמאל, מול יפו העתיקה, היושבת על סלעה המרומם, עגנו אניות־קיטור גדולות. לו עלתה על אחת מאלה והפליגה למרחב, לקצה תבל… לדרום־אפריקה.
היום ירד. החנויות שממול הוארו – נקודות חשמל לבן־צהבהב נקבו את אפלת הלילה המתעבה. היה קריר.
החול והדוחק עיפום. הם שבו ונכנסו אל הקזינו, שכבר היה מואר ופתוח לאורחיו, וישבו ליד החלון המשקיף אל הים. נלי בקשה קפה בחלב.
באולם הצר, הנמוך, העשוי פנות פנות, סביב השלחנות הקטנים, ישבו הרבה אנשים, ודושקין ספר לה, מי הם ומה מעשיהם. בזוית רחוקה ראה את הצלם ארקוס עם אשתו ואחותו, והד"ר יחיאל כץ.
– אה, הנה שכנך, הד"ר כץ. הלא הוא גר אצל מרגלית, הבית אשר מול ביתך ממש.
– עינים לו יפות – העירה נלי.
– וחוץ מהעינים היפות? – לגלג דושקין.
– גבר אין צורך שיהיה יפה דוקא – פסקה נלי.
– הזהרי, הגב' טל! בחור זקן זה – הוא כעת בגיל מסוכן. הנה מצא לו ילדה קטנה ולא מכוערת כלל, שאך זה באה מרוסיה, והקיפה כחומה. מגור מסביב. אין להתקרב. האנשים בגיל חמשים נעשים מסוכנים מאוד, הגברת טל!
ונלי צחקה, צחקה. היא אהבה כל כך דברים מצחיקים.
כמה מהאורחים והתיירים, שישבו ליד השלחנות הקטנים, המרובים, הסבו את פניהם וסקרו את הגברת הצעירה הצוחקת; ושוב סקרוה, ושכחו לשוחח עם גברותיהם.
המנגנים הסתדרו על במתם ופתחו בוולס. נלי ודושקין רקדו, נחו ושבו לרקוד, רקדו עד אחרי חצות. פני הנערה להטו, עיניה נוצצו והיו שכורות – שביבי יין־קדומים רקדו בהן רקוד הוללות קדמון. נפשה שטה בזרם המבטים שעטפוה, הזרם חבק אותה ולטפה, ונשאה למרחקים…
היא שכבה בבוקר במטתה וצפצפה כילד שובב. דרך החלון היחידי שבחדרה הציץ אליה יום שמש חדש, בהיר, מצטחק. כמה טוב פה, בתל־אביב. כמה חמה השמש ונעימים הערבים. והחיים קלים ושמחים. והים הגדול הומה והומה. בשבוע הבא יהיה עוד נשף רקודים והיא תרקוד עם דושקין, ועם הכנר רגלסקי שדושקין הציגו לפניה, ועם אחרים… אה, היא מאושרת!
ודושקין נעשה עצבני ושתקן. חדל לספר לה מעשיות, מלבדחה בבדיחות, מלשיר. נדם. בעיניה הנשואות אליו, עמדה שאלה.
היא נגשה לראי והתחילה לסדר את שערותיה הגזוזות.
– אני רוצה להיות יפה! – אמרה בקול עבה, גברי וילדותי כאחד.
היא חבשה את כובעה העגול, העשוי לבד רך, כובע גברים אפור־ירקרק, והסבה אליו את פניה הרציניים.
– האם אינני דומה לנער?
– נער מקסים, בחיי! – נשבע דושקין.
– אני שמחה, שאני דומה לנער.
– ואני הייתי רוצה לקנות לי נער כזה.
– נער כזה אין קונים בכסף, – השיבה נלי.
דושקין נבוך. לא מצא מה להגיד. הוא היה בן סוחר־עצים עשיר, ודבר אירוסיו עם בתו של לנדא היה ענין כמעט גמור, ולאביו היו עסקים נכבדים עם ה' לנדא. לבו בכה: נלי, נלי, נלי הקטנה החביבה, אוי נלי! ומוחו חשב חשבונות: אם ינשק לה פעם, האם זה יחייבו הרבה? והיא – האם תרשה? לא תעלב?
ונלי פטפטה – היא רצתה לפזר את רוחו הרעה.
– אמא היתה אומרת כי רק בטעות לא נולדתי ילד.
– לא, לא בטעות! – קרא דושקין, ועיניו לטפו את פניה ושתו ברק עיניה.
– כן, אין טעות, – אמרה נלי בקול נמוך, ולחייה הסמיקו.
היא הסירה את הכובע מעל ראשה.
– ראה, כמה גזוזה אנכי.
הוא נגע במפרקתה החשופה. היא עמדה בלי נוע. היתה בה צפיה לא־ברורה. למה? – לא ידעה. שפתיו נגעו במפרקת, נגעו בפחד, בלי החלטה.
– לא, לא… אסור! – קראה, וסרה הצדה.
הוא שב אל מקומו ולבו הסס. היא אמרה: “אסור!” – הלא לעגה לו! אך על צד האמת הלא נכון: לו אסור. בחור יפה ועשיר, חתן רצוי, לעולם חשש לרשתות שהעלמות פורשות לו. עליו להזהר.
ונלי כבר נלאתה ממנו. היה בו משהו לא־נעים, משהו לא־שלם. שורש נפשו היה דל, חסר הלמות עזה. ולמה ישב פה ולא ילך?
הוא הוסיף לשבת, וראשו מורד. אותה שעה ספר לה את אהבתו הראשונה. הוא היה תלמיד בגמנסיה, בכיתה השביעית. והיא גם כן בכיתה השביעית. ועוד חבר אהב אותה. ולו לב חולה, ואם יקחנה ממנו יתפקע הלב החולה. והוא, דושקין, ויתר לחברו ופרש הצדה. זה נגע עד לבה.
– כך עשית?
עיניה הנוצצות, הקוראות, טבעו בעיניו, ידה הקלה נחה על ידו המונחה על קצה השלחן, שפתיה לחשו:
– מסכן,,, ילד טוב שלי!
לבו בכה: נלי שלי! ומוחו חשב: אם אקום ואנשקנה בשפתיה – זה לא יחייבני יותר מדי? ולא יכול להחליט.
בנשף הרקודים השני היה נרגז ומבוהל. פעמים אחדות עזב אותה וישב עם כרמלה. בשיחתם היתה נכרת התרגשות.
נלי רקדה עם הכנר רגלסקי. שאלה אותו:
– הגב' לנדא היא ארוסתו של ה' דושקין?
– כן, האם לא אמר לה?
הוא גלה סקרנות לא־נעימה והיה כחוקר אותה. ונלי, שלא ידעה לשקר, נבוכה:
– אולי אמר… אינני זוכרת.
כל כך פשוט שקרה, מפני שלא ידעה לשקר. שוב ישבה על־יד אותו חלון המשקיף אל הים, ולמולה הכנר רגלסקי – דושקין התנצל ועזב את הנשף עם כרמלה ארוסתו.
השעה היתה אחרי חצות. האולם התרוקן. נשארה ערבוביה של כסאות ריקים, שהמלצרים אספום ושמום זה על גבי זה, עמודים עמודים, והוציאום החוצה, ושולחנות מכוסים מפות משומשות, מכותמות, קרועות. ובין אלה עדיין הסתובבו חמשה ששה זוגות של רוקדים מסורים ודבקים.
רק עתה ראתה את האולם, עד כמה הוא צר ונמוך ועד כמה משונה התקרה המקומטת העשויה פסים לבנים ואדומים, המעלים על הדעת פנים מזודת קרטון זולה. ובחוץ היה לילה שחור, וים גדול, שחור, נוהם, שלקק את עמודי בית־שעשועים זה וזחל ביניהם, מתחת לרצפתו התלויה על העמודים האלה, והשתטה, והוריד ריר לבן שהבהיק באפלה.
נלי שכחה את האולם העלוב, את שלחנותיו, כסאותיו ורקודיו, עיניה טבעו בעלטת החוץ, והחוץ האפל צלל בנפשה שכבר ידעה הכל. כך הרהרה שם, והוסיפה להרהר בחדרה, על משכבה; כל שעות הלילה הארוכות, האטיות, נדודות־השינה, שכבה פרקדן, עיניה פקוחות – והכל היה ברור לה.
הוא ויתר על אהבתו הראשונה, ויוסיף לותר – רק על כרמלה לא יותר, כי עסקי אביו כרוכים בזה. סוחר!… איזו עיר מכוערת. והאנשים בה רעים כל כך…
הנה רוברט גולד – גם הוא סוחר. אך לא כמו אלה. אינו יושב בחנות ומנהל פנקסי חשבונות. הוא נוקב נקבות בהרים, כורה מכרות בבטן האדמה, גושר גשרים, משקה מדבריות. ואף הוא ספר לה מעשה באהבה, אהבת נעוריו. הנערה היתה בת זוּלוּ שחורה. הוא קנה את לבה; היא עזבה בחשאי בית אביה והלכה עמו. אחיה רדף אחריהם שני ימים והשיגם לא רחוק מעיר הבורים אשר שם בקשו למצוא להם מפלט. ובני זולו אנשים מלומדי מלחמה מנעוריהם ולבם עשוי לבלי חת. לו, לגולד, היה רובה, וזה בא עליו בחרב ובחנית ארוכה. הוא הזהירו, ולא אבה השחור לסור ממנו, ויירה בראשו, ויכרע ויפול תחתיו. והנערה עזרה לו לקבור את אחיה המת…
הוא היה חזק ואכזרי – וכזה צריך היה להיות.
וגם הוא ויתר. מרוב כח ולא מחולשה. אה, היא היתה מוכנה לנשק את רגליו!
נלי לחצה את פניה הבוערים אל הכר הלבן, הקריר, ובעיניה הפתוחות לרוחה רבץ כאב חשאי, שעלה מקרקע נשמתה.
ה. 🔗
הכנר רגלסקי, האם הוא מצא חן בעיני נלי יותר מאחרים? גבר רחב־חזה, פניו מלאים והרמוניים, רק חורים יותר מדי, שערותיו שחורות ככנף העורב, ועיניו שחורות, קרות ובוחנות, וידיו מלאות הבעה. אמן שיצר לרצונו צלילי כסף של פלג מים קטן בעמקי היער, ואושת עלים, וקול סופה, וזעקת לב אדם פצוע. בשעה שנגן היו נצמדות כל העינים אל ידיו, והידים הקוסמות האלה שלטו בכל נפש; ולבושו היה נהדר: שחורים, חזיה מעין קרם עדין, נעלים מארכות, קלות, לטושות – יצירה אמנותית אף הן! – וקצה ממחטה תכולה בולט מכיסו העליון. ואיך רקד!
רגלסקי לוה אותה הביתה. הוא התבונן אל חדרה, בחן הכל.
– הגב' גרה פה לבדה?
החדר היה קטן ולו חלון אחד לצד הסמטה, מול גזוזטרתו של הד"ר כץ. מטה, שלחן־לילה ועוד שלחן קטן ועליו פרחים חיים, אדומים וכחולים וצעצועים קטנים, יפים.
נלי הסירה את כובעה ואת מעילה הרחב שהסתיר קוי גופה. היא נשארה בחולצת־משי ורדית־בהירה, גמישה, קצרת־השרוולים. זרעותיה היו עגולות ורכות, לבנות וורדיות אף הן. חזה לא הובלט כמעט מתחת לחולצה – רק רשום רך, רומז, שובה את העין. בפניה עבר רטט נסתר, ולהב קל ומשכר רעד בהם, ועיניה נוצצו כטפות יין שמור מדורות.
“איזו ילדה, אה, איזו ילדה נפלאה!” נגן לבו של הכנר.
– מי הם בעלי הבית, הגב' טל?
– הגב' בנדיקוב. היא משכירה עוד חדרים.
– אה, זו הגב' בנדיקוב?… פעם אחת פגשתיה בבית ה' דושקין. והיא גם הזכירה את שם הגברת. ולא לחסד, חה – חה.
– את שמי? מה אמרה עלי?
– אה, סקרנות של נשים!
– האנשים הטובים מעולם אהבוני, – חייכה נלי.
– כלומר, היא אשה רעה? – גחך רגלסקי.
נלי לא ענתה. כל השיחה הזאת היתה לה מורת רוח. והיא גם לא ידעה לדבר רעות בזולתה. רגלסקי הרגיש בזה ומהר לפנות לענין אחר.
בדרכו הביתה היה שקוע במחשבה אחת: איך לגשת? הוא ידע הרבה נשים והיה בטוח, שיוכל למצוא פתח ללב כל אשה. וההצלחה האירה לו פנים לעתים לא רחוקות. הוא טייל עם נלי בערבים, הביא לה כרטיסים לתיאטרון ולאופרה, שלא עלו לו בכסף, מפני שהוא היה הכנר רגלסקי, והביא לה מתנות קטנות וזולות. היא ראתה את זולותן, ובכל זאת קבלה אותן ברצון, כי ממנו באו. בדבר אחד נוכח: תוכה כברה – יחס גס לא תשא, וגסות־רוח לא תמחל, ונפשו דוקא מלאה גסות כבדה, יסודית, המפכה ונוטפת מכל סדקיה. אבל הוא היה אדם פקח וקר־מזג, ועלה בידו לכפות את טבעו לשעה ולהיות טוב־לב ונדיב־רוח.
והיא שהיתה מהרהרת בבדידות חדרה, חוטטת ובודקת לאחר מעשה – בשעה שדבר לבה שכחה לשקול ולבדוק. היא אהבה את ידיו היפות ואת הצלילים הכושפים שהן יולדות, ושוב הרגישה בקרבה חרדת החיים הרעננים, העולים ממעמקים, ממקורות נעלמים. בבוקר צפצפה ופזמה ניגונים, וכל היום פטפטה עם הפקידים במשרד האכספורט ואימפורט שעבדה שם, ושמחה לקראת הערב המתקרב.
רגלסקי פגש את הד"ר כץ ודבר אתו על אדות נלי.
– העלמה הזאת – חבל שאינך מכיר אותה! – עלמה מעניינת מאד. בימי קדם ודאי היו יורדים הנה צידונים, שודדי־ים, ולוקחים אותה בשבי תוך שאר הבנות. אז היתה מאושרת. כי לבה צמא לשוט ולנשיקות – רק באלה תדע אושר.
הד"ר כץ ראה כי זה נרגז, ושמח. שמח לשוא, כי הכנר רגלסקי ידע את דרכו – עתה היתה קצרה מאד. רק עוד צעד אחד, קפיצה אחת חלטנית, אחרונה, אכזרית. הוא לא פקפק בהצלחתו. ובכל זאת, טרם העיז. עיניה השלוות, התמימות ואינן תמימות, העמוקות כל כך, כמעט רפו ידיו.
לו היה דמיון קר והגיוני. הרעיון על הצידונים מצא חן בעיניו. אחרי הצהרים שכב שעה ארוכה על ספתו וחבר ספור על נלי שנפלה בידי שודדי־ים. למחרת נזדמן שנית עם הד"ר כץ וספר לו את אשר בדא אתמול על ספתו. ובערב, בבואו אל נלי, שח גם לה:
– בימי קדם היתה ביפו עלמה אחת צעירה ונחמדה כמו נלי…
גם את חולשתה גלה: היא אהבה, כמו ילדה קטנה, שידברו על אדותיה – על תלבשתה, על עיניה, על אופיה, ולא נלאתה לשמוע.
– שערות היו לה שחורות ורכות, לא־גזוזות – טרם הגיעו לידיה עתוני־האופנה מפריז, כי טרם היתה העיר פריז… –ועינים היו לה שחורות, עמוקות ונוצצות, כעיני נלי – הוא לקח את ידיה בידיו ונשק את אצבעותיה – ושפתים היו לה קטנות, מתוקות, כשפתי נלי, ופנים רעננים, עדינים, טהורים –
היא צחקה:
– כפני נלי… טוב! כבר ידעתי!
– חכי!… היא היתה יפה ומפונקת, והלכה אחרי שרירות לבה. אך את לבה לא ידעה. והנה באו שודדי־ים, בני צידון רבה, השוטטים ועוברים בכל חופי הים הגדול, באו וירדו אל היבשה לפנות בוקר ופשטו על סביבות העיר, ושבו בערב עמוסי שלל, ונהגו לפניהם את שבים, בנות ונשים צעירות – רחם רחמתים לראש גבר! והיא היתה בין השבויות. והשובה אותה הביאה לסירתו ושמר אותה מכל משמר. הוא היה שר וגדול בעיר צידון רבה. הוא הביאה לארמונו וידע אותה, ואהב אותה. עתה ידעה את לבה: לשוט ונשיקות היתה תשוקתה. והנערה היתה מאושרת… כן.
– ומה הסוף? – שאלה נלי.
והיתה בשאלה תמימות ולא־תמימות. הוא עשה תנועה של קוצר־רוח. מה לו הסוף? לו רק היה הוא אותו שובה והיא אותה שבויה!
– נלי הקטנה, מה זה – סוף?
הוא משך אליו את ראשה ונשק את פיה, את עיניה ואת שערותיה. היא הרהרה רגע קל ואמרה בעצבות:
– אתה איש רע!
אבל לדבר עוד לא יכלה, כי הלב דבר.
ו. 🔗
ואת הסוף שהכנר רגלסקי לא ידע, ידע הרופא יחיאל כץ, הבחור הזקן, ההוזה על גזוזטרתו. הוא הוסיף להרהר ברגלסקי וספורו, ולבו היה מלא רגש של חמלה לנערה הצעירה והנאוה הזאת. הוא ראה חותם של סבל ויגון טבוע על פניה הענוגים ונאנח:
– נלי הקטנה שלי! נלי המסכנה – פרח־מעדנים שיירמס מחר!
פתאום נגלה לו סוף אגדתו של רגלסקי – זה שהלה לא ראה. איך בא אליו סוף זה – לא ידע. אבל זה היה הסוף באמת. הוא הדליק את מקטרתו וספר לעצמו:
"הסוף היה עצוב מאד. הנשים שבארמון שנאו את בת יפו היפה. היא לא עשתה רע לאיש. היא לא בקשה שלטון. אך השלטון בא אליה מאליו, כי אדוניה לא עשה דבר בלי שאול את פיה. על זה שנאוה, ועל האהבה הגדולה שאהבה השר, ורבים שמרו את צעדיה.
“היא היתה שבויה ולבה חפשי. ותתן את לבה לגברים רבים, לא יכולה שלא לתתו. על כן נתפסה והובלה לגרדום. ואדוניה בכה בשעה שהובילוה, ולקום ולצוות: עזבוה! ־ לא יכול…”
יחיאל כץ נזכר: הלא זה היה פטר הראשון, הרוסי, שנשק את אהובתו האנגלית בשפתיה לפני כרתו את ראשה!
אה, המעשה אותו מעשה.
בליל שבת אחד הוצג לפני נלי באורח רשמי. הוא שחק במשחק השח־מת עם הד“ר קנז הזקן, כדרכם, והנה נכנסו אל האולם הגב' קנז ושושנה, בתם השמנה והמשתעממת, ואתן נלי. היא ונלי עבדו באותו משרד לאכספורט ואימפורט. דרך משחקו קלט הד”ר כץ קטעי שיחתן של שלש הנשים. הגב' קנז הזקנה וטובת־הלב התאוננה על משהו במלים סתומות:
– מה התכלית? השנים עוברות… ומה הם חיי אשה, אם אין לה בעל וילדים משלה?
הבת זרקה מתוך אי־רצון:
– אה, אמא, אין זה מענין כלל.
ונלי דברה בקול מתון ומיושב, שהיה משהו גברי בצליליו, ומשהו ילדותי – כאילו חפצה להוכיח, שהיא אשה גדולה ושוה לנשים גדולות אחרות. היא ספרה על משפחתה שהתפרדה אחרי מות אביה, ועל אמה הזקנה המחכה בקוצר רוח שהיא, נלי, תגיע לחוף מבטחים (לרגע נצתו בעיניה שביבי צחוק כבוש) ותקחנה אליה. אחותה הגדולה – מצבה לא טוב. בה, בנלי, הן תולות עתה את תקוותיהן.
היא היתה עצובה.
ההצלחה לא האירה פנים לד"ר כץ באותו ערב. איש משחקו, שהיה רגיל להפסיד בשחקו עמו, תמה:
– מה לך הערב? איך אתה משחק?
וכץ הצטדק:
– כאב־ראש. איני יכול להתרכז.
– אם כן, נפסיק.
– אין דבר, נגמור.
הוא הפסיד. הביתה הלך עם נלי. דרך אחת היתה להם.
– הגב' קנז הצעירה מדוכאה כל כך, – העיר הד"ר כץ.
– היא משתעממת, – אמרה נלי, – ובאמת, לדפוק במכונה יום יום… עד מתי?
– עד שתנשא, – גחך הד"ר כץ.
נלי צחקה בצחוק קצר, אדיש.
– מציעים לה שידוך, והיא אין לבה נוטה אליו… היא חפצה לעבוד בקבוצה, בעמק.
– מה פתאום? – השתומם הד"ר כץ
– כך. גם בחור אחד מפקידי משרדנו עזב משרדו והלך לעבוד בעין־חרוד. הוא כותב לה מכתבים.
– אה, עתה מובן לי, – חייך הד"ר כץ.
– אבל אל יספר לאיש, הד"ר כץ, זה סוד!
– ולמה ספרה לי? – הרעימה כץ
– אבל הוא הלא לא יגלה לאיש? לא?… הד"ר כץ, גם אני רוצה ללכת לקבוצה. אומרים: שם יפה כל כך ושקט, וכולם עובדים יחד ועוזרים איש לרעהו. אני אעבוד בשדה ואעשה לי גנת־פרחים יפה־יפה, פרחים יקרים מכל המינים. אני כל כך אוהבת פרחים!
היתה השעה אחת עשרה בערב. הרחוב נח ממהומת האוטומובילים והעגלות של כל ימות השבוע וערביהם. רק תנועת המטיילים לא פסקה. זוגות זוגות וחבורות חבורות עלו מהחוף והצטופפו על המדרכות והתנהלו לאטם, שורה אחר שורה, הלוך וצחוק, הלוך ותפוף – גלי העיר הצעירה, שיצאו לפנות ערב לקראת הים הגואה, ועתה הם שבים אל גדותיה.
מרחוק הבהיק פנס־החשמל של הרחבה הקטנה, המחברת את נחלת־בנימין אל רחוב אלנבי. קהל לא רב עמד דומם, צפוף, באמצע הככר, מסביב לעמוד הפנס. מן הצדדים, מהמדרכות, נמשכו אליו פלגים דקים של עוברים ושבים. ובהגיעם עמדו תחתיהם ושתקו והתמזגו עם השאר.
הד"ר כץ ונלי התקרבו אף הם. מתוך הקהל עלו באזניהם צלילים קלים, צלילי הרמוניקה, הקוראים למחול, ורקיעת רגלי אדם כבדות: קבוצת פועלים שמחים היתה מרקדת באמצע הרחבה, על פרשת הדרכים, לאור הפנס הגבוה. על פני המביטים מן הצד רחפה בת־צחוק של רצון. רגשי נחת וסבלנות הביעו גם פני השוטר האדומים, שעמד מבודל מיתר האנשים, ושלא היה מחויב, לפני חצות, להשתמש בכוח סמכותו וזרועותיו להשראת השקט ברחוב והגנת שנת בעלי בתיו.
– עיר יהודית! – לחש הד"ר כץ, והיה בדבריו הד הרגש אשר מלא לב קומץ האנשים האלה שנתקבצו הנה מכל גלויות העולם. – בתוך עמנו אנו יושבים.
הוא פנה אל נלי ואמר:
– בלונדון לא תצא להקת צעירינו לרקוד בלילה באמצע הרחוב!
– לא, לא! – צחקה הנערה. – וגם אין שם כמו אלה.
היהודים שבקרו בבית אביה היו דומים ליהודי ירושלים, כפי אשר זכרה אותם מימי ילדותה. בסמטאות וייטצ’פל פגשה רבים ממין זה. ובניהם, הנולדים בארץ, רובם פשטו צורת אבותיהם ודמו בכל לאנשי לונדון הנוצרים. ואלה פה היו אחרים. והם רקדו רקוד עליז באמצע הרחוב, על פרשת הדרכים.
מסביב לרחבה המוארה עמד ליל אפל, בלי־ירח. רוח קלה, מרגיעה, נשבה מהים. פנס־החשמל נסך אור חור על קירות הבתים הלבנים, הסגורים, הדוממים, על אטליזי השוק השחורים, הנמוכים על הרחוב הרחב, השלו, ועל האנשים העומדים דומם ורוקדים דומם. יכולת לעצום את עיניך ולהעלות על הדעת יער נרדם, ככר עגולה, קרחת בלב יער, ויצורים דמיוניים היוצאים במחול לאור הלבנה.
נלי אמרה כחולמת:
– כך רוקדים בקבוצה. ושם יותר יפה: הנערות מתקשטות בפרחים… אלך לקבוצה!
– שם לא יהיה לה חדר משלה, – חייך הד"ר כץ.
– אבל שם שדה ועשב, ועצים, ופנות רחוקות, – השיבה בצחוק שובב. – ילך גם הוא עמדי. יהיה רופא ואני אחות רחמניה.
הם צחקו. אחר כך ישב יחיאל כץ בחדרו, על מטתו, עשן את מקטרתו והוסיף לחייך: “נלי השובבה, האוהבת את החיים, למה יהיו חייך כה קשים ומלאי יסורים? והלא יהיו, יהיו… אני יודע!”
רגש של צער וחמלה חמה מלאו את לבו המזדקן של הד"ר יחיאל כץ.
ז. 🔗
הכנר רגלסקי השיג את חפצו. הד"ר כץ ידע זאת מפי בעל־ביתו, ה' אברהם מנשה מרגלית, שקבל את החדשה מאשתו, שקבלה מהגב' בנדיקוב.
הכנר רגלסקי היה בעל נסיון ואיש מעשה. על כן הגיע לתכליתו. ולנלי לא היו תכליות. היא צפצפה כל הבוקר וחלמה חלומות בהקיץ: הנה היא יושבת ליד החלון המשקיף אל הים ובידיה תינוק לבן, צוחק, מפטפט, ועינים לו שחורות־שחורות; הוא פושט את זרועותיו הקטנות אל הים ורגליו הקטנטנות בועטות בבטנה.
פני נלי מאירות וכובות חליפות. כי יש גם עצב בלבה, אין היא יכולה להפיגו כולו. היא חובשת את כובעה ליד הראי. גזוזה, בכובע הגברים שלה, היא דומה לעלם רך ונאה.
– רק בטעות לא נולדתי ילד.
וצוחקת בערמה:
– לא, אין טעות.
כל היום היתה כתועה בערפל. בערב חכתה לו והוא לא בא. לא שמה לב. שכבה ושקעה בחלומותיה. אך גם למחרת לא בא. רק אחרי חמשה ימים הופיע. פניה היו חורים. עיניה הביטו ישר לתוך עיניו.
– למה לא באת? – שאלה בקול נמוך.
– הנה באתי! – השיב ברוגז.
נלי הדקה את שפתיה. עברו ימים ושבועות. נלי לא צפצפה עוד ולא חלמה בהקיץ. כבר ידעה אותו דיה. והוא הוסיף לבוא.
פעם אחת, כשנכנס, קמה ושאלה:
– מה לך פה?
הוא ענה בבוז:
– מה עוד תגידי?
– עזוב אותי! – אמרה נלי בשקט.
כל גסותו, אשר דכא בשבועות האלה, התקוממה ופרצה החוצה. הוא זרק לה:
– כבר פתחת את פיך כאילו את אשתי!
פני נלי נתכרכמו. אך את קולה לא הרימה, רק צליליו הקשו:
– אם לא תצא מיד…
הוא נסוג אל הדלת והסתלק.
נלי שכבה כל הלילה וכל היום. לא בכתה. עיניה היו פתוחות לרוחה, ובהן התכוץ כאב קהה, כאב שמלא את לבה על גדותיו. כל היום שכבה, ולא שתתה ולא אכלה דבר. לפנות ערב בא לבקרה הד"ר כץ.
– מה לך, הגברת טל?
– כך, חולה מעט.
הוא משש את דפקה.
– חום אין לך.
היא שתקה. עדיין החזיק בידו את ידה הקטנה, חסרת־התנועה.
– נלי, את יכולה לספר לי?
רגע הביטה ישר לתוך עיניו.
– יבוא יום ואספר לו… עתה לא אוכל.
שמה את ידו על הכר ונלחצה אליו בלחיה החמה. וכך שכבה בשקט כילדה קטנה. במוחו של הד"ר כץ נקרה השאלה: “מדוע הוא, כנר זה, גס־הרוח?” – וחייך בחיוך עצוב: “יכתב: והיא אהבה גברים רבים…” הוא אמר:
– אמרי, מה אוכל לעשות לך, נלי?
היא קפצה מהמטה:
– כבר טוב לי!… אני רוצה לאכול!
נגשה אל המראה לתקן את שערותיה, פלטה בצער:
– אני מכוערת!
היא היתה חורת מעט ונחמדה, כה נחמדה…
– את נחמדה, נלי! – יצא מפיו בהסח הדעת.
אודם קלה כסה את לחייה. בעיניה הודלקו זיקים קטנים, שובבים.
– אה, באמת הוטב לי… לא ידעתי, שהוא רופא טוב כל כך.
כמה חדשים, ואולי שנים, שהד"ר כץ לא התבונן אל פניו. כמעט שכח את רשמיהם. ועתה, בעמדו מאחורי נלי, ראה במראה על־יד פניה הזכים, העגלגלים, ראש משיב ופנים מזדקנים, כהים, הדומים לארנק ישן, מדולדל. רק העינים חיו עוד. הוא נרתע לאחור. לפני רגע חשב להזמינה לארוחת־ערב בקזינו. עתה לא יכול. איך תשב על ידו?… הוא נפרד ממנה ויצא.
“לילה טוב לך, נלי! – אמר בחוץ. – נלי הקטנה, הנבונה, השובבה, הרעבה… לילה טוב לך! ואני לבדי, אני לדרכי אלך”.
באחד הימים האלה נזדמן בבית החולים עם הד“ר נפתלי. הם שוחחו על העליה המתגברת, על העיר החדשה הנבנית בעפולה, על רוע היבול בגליל. הד”ר נפתלי התאונן: שלש שנים אני יושב בפנה נדחת, בגליל העליון, ואין מעבירים אותי העירה. ולי ילדים – בת שעלי להכניסה לגמנסיה. ואינם שמים לב. תשובה אחת בפיהם: אין מקומות פנויים.
– הבה נתחלף! – אמר הד"ר כץ.
לפני עזבו את תל־אביב בא אל נלי להפרד ממנה.
– למה עשה זאת?… אני גם כן רוצה הגלילה.
– קשה לי פה, נלי – אמר הד"ר כץ.
היא שתקה.
הד"ר כץ קם:
– אני אלך, נלי… נלי הקטנה! נלי האומללה!
– אומללה? – היא הרימה אליו עינים שואלות.
– נלי! חותם שאינו נראה טבוע על פניך – ואני רואה אותו: חותם של יגון וסבל המזומנים לך… יותר מאשר לנשים אחרות.
היא קמה גם כן. כאילו לא תמהה כלל לדבריו המוזרים.
הוא הוסיף:
– אל תשכחי אותי, נלי! ואם אוכל לעזור לך…
אבל נלי הביטה אליו בעינים קמות והניעה ראשה בשלילה.