פרַגמנטים מדין־וחשבּוֹן    🔗

הן ידעתם, כּי “אחדוּת־העבוֹדה” מקוֹרה בּרעיוֹן, כּי ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל מאוּחד בּמַהוּתוֹ, כּי שנוֹת העבוֹדה והחוָיוֹת המשוּתפוֹת עשׂוּ את שלהן והניגוּדים המפלגתיים נמצאוּ מיוּתרים בּשביל כּלל הפּוֹעלים, וכי צריכה להימצא צוּרת אִרגוּן אחידה, שתבטא וּתספק את כּל צרכיו החברתיים של ציבּוּר הפּוֹעלים: המקצוֹעיים, הקוֹאוֹפּרטיביים, ההתישבוּתיים, הפּוֹליטיים והתרבּוּתיים. מין אִרגוּן מעמדי מעין זה, המאַרגן את כּל מעמד הפּוֹעלים על כּל עניניו, היתה בּעינינוּ “אחדוּת־העבוֹדה”. רעיוֹן זה של האיחוּד היה מַהפּכני והוּא דבק בּכוֹח רב בּציבּוּר הפּוֹעלים. שמוֹנים אחוּזים מהפּוֹעלים היוּ מיד אִתנוּ. “הפּוֹעל הצעיר” התיצב נגדנוּ, אם כּי היוּ חלקים בּתוֹכוֹ שנטוּ לאיחוּד.

אנוּ ראינוּ בּעמדתוֹ של “הפּוֹעל הצעיר” כּוֹח עקשני ונוּקשה, וקיוינוּ כּי כּוֹחה הפּנימי של תנוּעת הפּוֹעלים יגבּר עליו. אבל הנה בּאה חוּץ־לארץ ועזרה לוֹ. אַל תהיוּ סבוּרים, כי רק השׂמאל תלוּש מארץ־ישׂראל. גם הימין. וּלעתים קרוֹבוֹת מאד נזוֹנים בּגוֹלה בּאילוּזיוֹת אשר בּארץ־ישׂראל התנדפוּ מכּבר. דוקא בּשעת האיחוּד בּארץ־ישׂראל הגיעוּ ל“הפּוֹעל הצעיר” ידיעוֹת מהגוֹלה על מחנה 60 אלף חברי “צעירי־ציוֹן”. ודבר זה חיזק את עמדתוֹ ואיפשר לוֹ לא להיכּנע. אם אמנם נמנוּ “צעירי־ציוֹן” על “הפּוֹעל הצעיר” ואם לא – זוֹהי שאלה אחרת. אוּלם אוֹתה שעה היתה להתערבוּתה של הגוֹלה השפּעה. מלבד זאת סייעה הרבּה ל“הפּוֹעל הצעיר” העוּבדה, כּי המצב בּבּרית העוֹלמית של “פּוֹעלי־ציוֹן” היה מעוּרפּל מאד.

היה ידוּע בּארץ־ישׂראל כּי ישנם בּין “פּוֹֹעלי־ציוֹן” חוּגים, אשר ארץ־ישׂראל נעשׂתה להם שֵם שנתרוֹקן מתכנוֹ. האם אִתם להתאַחד? אם לנוּ, ל“אחדוּת־העבוֹדה”, היה האוֹמץ להתקשר כּבר אז עם “הבּרית”, הרי עשׂינוּ זאת משוּם שאנוּ מאמינים בּכוֹחוֹ של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי וּבגרעינה ההיסטוֹרי הבּריא של תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן”. אוּלם אמוּנה זוֹ ואוֹמץ־לב זה נמצאוּ חסרים לאחרים. העליה – היא שעמדה לחרוֹץ את גוֹרלה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּעתיד. והנה כּאן נעשׂה מצבנוּ קשה. על החלוּצים החדשים עברה המהפּכה הרוּסית. הם קיבּלוּ חינוּך אחר, כּלל וכלל לא בּדוֹמה לזה של “הפּוֹעל הצעיר”. בּמוּבן אידיאוֹלוֹגי ונפשי היוּ אלה קרוֹבים הרבּה אלינוּ מאשר ל“הפּוֹעל הצעיר”. אוּלם אשר עבר עלינוּ לא עבר עליהם, ואת רעיוֹננוּ אנוּ על האיחוּד לא הבינוּ. היִתכן, בּכל העוֹלם כּוּלוֹ מתפּלגים, בּעיקר התנוּעוֹת המקצוֹעיוֹת והפּוֹליטיוֹת, והאוּמנם ארץ־ישׂראל תהיה שוֹנה מכּל העוֹלם? היוּ שהבינוּ את דברינוּ על האיחוּד, על התיאוּם, על זה כּי התפקידים הקוֹנסטרוּקטיביים בּארץ־ישׂראל כּוֹפים עלינוּ את הליכּוּד של כּל ענפי הפּעוּלה יחד – אוּלם חסרה להם האמוּנה בּכל אלה. הדבר לא יקוּם, טענוּ. “הפּוֹעל הצעיר” לא ירשה. והם חיפּשׂוּ פּשרה, דרך שלישית. רבּים מהם מנוּ אוֹתנוּ בּעקשנוּת, בּ“פניוֹת”. יש לנוּ “פּניוֹת” בּאיחוּד הזה.

הבּאים בּרוּבּם היוּ מהחלוּץ, “צעירי־ציוֹן”, “השוֹמר הצעיר”. הם עלוּ כּמעט בּמספּרם על הפּוֹעלים הותיקים. בּהם וּבעמדתם היתה תלוּיה מעתה התפּתחוּת הדברים בּעתיד. הכרח האיחוּד היה בּחינת צו. יסוּרי החיכּוּכים היוּ ללא נשׂוֹא. אנוּ דרשנוּ לכנס ועידת פּוֹעלים כּללית, בּת סַמכוּת מלאה, אשר להחלטוֹתיה ניכּנע. “הפּוֹעל הצעיר” דרש, כּי תחילה תבוֹאנה המפלגוֹת לידי הסכּם – על מה מוּתר לדוּן בּועידה ועל מה אסוּר. סוֹף סוֹף, לאחר גלגוּלים רבּים, זכינוּ לועידה הכּללית של הפּוֹעלים בּחיפה.

היתה זאת שעה חמה, מעין זוֹ שעם יסוּד “אחדוּת־העבוֹדה”. כּל פּוֹעל וּפוֹעל נדרש לתת את תשוּבתוֹ שלוֹ. אנוּ העלינוּ בּכל אסיפת פּוֹעלים את השאלה בּכל גילוּי־הלב. אבל השאלה היתה קשה בּיוֹתר לנוּ עצמנוּ. היה בּרור, כּי כּל צוּרה שתימצא מן ההכרח שתהיה מעין הפּשרה, פּשרה בּינינוּ וּבין “הפּוֹעל הצעיר”. אוּלם היה בּרוּר לנוּ גם זה, כּי כּל פּשרה, וּתהא קרוֹבה בּיוֹתר ל“אחדוּת־העבוֹדה”, פּירוּשה בּעצם ויתוּר על מטרתה העיקרית של “אחדוּת־העבוֹדה”: לכלוֹל את כּל עניני הפּוֹעלים בּהסתדרוּת פּוֹעלים אחת. הוּעמדנוּ לפני בּרירה: להישאר נאמנים לרעיוֹננוּ על איחוּד כּל הפּעוּלה בּצוּרתה השלמה בּתכלית, אוֹ לקבּל את המַכּסימוּם האפשרי של איחוּד הפּוֹעלים, מתוֹך אמוּנה כּי האידיאה סוֹפה שתנַצח מתוֹך צרכי הפּעוּלה עצמם. בּועידתנוּ, בּפרוֹס ועידת חיפה, בּחרנוּ בּדרך השניה. חברים אחדים, כּגוֹן ב. מ., ש. ל., ראוּ בּזאת פּשיטת־רגל ולא הסכּימוּ לוַתר. אוּלם בּכולנוּ גבר החוּש לאיחוּד האפשרי, לכוֹח הפּעוּלה הממשי אשר יצמח ממנוּ. ערכנוּ את מצע האיחוּד שלנוּ, אשר כּלל את המַכּסימוּם שניתן להשׂיג ברגע ההוּא.

ועידת חיפה קיבּלה את המצע שלנוּ בּצוּרתוֹ וּבתכנוֹ, אגב שינוּיים והגבּלוֹת אחדים. לא בּנקל עלה הדבר. ההתנגדוּת של “הפּוֹעל הצעיר” היתה חזקה. אוּלם הועידה עצמה נתבּרכה בּכוֹח אחר לגמרי. לא היתה זוֹ נציגוּת רגילה של צירים ועסקני מפלגוֹת הנתוּנים כּולם להרגלים שלהם וליחסים מפלגתיים. אל ועידת חיפה בּאוּ אלפי פּוֹעלים מכּל קצוי הארץ. והם, הציבּוּר כּוּלוֹ, הם הם שחרצוּ את דבר האיחוּד. הצירים וּמנהיגי המפלגוֹת הרגישוּ על גבּם את הלחץ, את הבּיקוֹרת ואת השאיפה היוֹקדת של “העם”. ואם קרה והוַעדה המַתמדת, שהיתה מוּרכּבת, כּרגיל, מ“טוֹבי” האנשים, לא יכלה לבוֹא לעמק השוה, וּכשהיה נדמה, כּי הנה הנה מתפּוֹצץ הכּל, הוּבא הענין אל הועידה כּוּלה, אל המליאה, לאזני כּל “העם”, ושם נמצא תמיד המוֹצא: ההצבּעה. ואוֹתוֹ צד עצמוֹ, אשר היה תקיף כּל כּך בּד' אַמוֹתיה של הוַעדה המַתמדת ולא נטה לשוּם ויתוּר, לא העלה כּלל על הדעת לא להיכּנע להצבּעת הועידה.

הרי שהסתדרוּת העוֹבדים הכּללית בּארץ־ישׂראל – יצירה משוּתפת היא של כּל ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל.

בּפנינו, בּפני “אחדוּת־העבוֹדה”, קמה שאלה: וּמעתה מה? הנוֹסיף להתקיים? אוֹתם החברים, היחידים, שטענוּ תחילה, כּי אסוּר לנוּ לוַתר על קוֹצוֹ של יוּ“ד, היוּ גם עתה “קונסֶקוֶנטיים” ואמרוּ: הוֹאיל ונוֹצרה ההסתדרוּת הכּללית, צריכה “אחדוּת־העבוֹדה” להיבּטל. אוּלם אנוּ כּולנוּ ידענוּ והרגשנוּ, כּי יש עוֹד ל”אחדוּת־העבוֹדה" הרבּה לעשׂוֹת, יש עוֹד לפנינוּ תפקידים גדוֹלים של עבוֹדה וחינוּך סוֹציאליסטיים, של פּעוּלה פּוֹליטית, של המשך המלחמה על איחוּד בּארץ־ישׂראל וגם מסביב לארץ־ישׂראל, ואסוּר לנוּ לוַתר על כּל אלה בּשל הצליל הנאה שבּהתפּרקוּת מתוֹך מסירוּת־נפש, וגם לא בּשל הקשיים אשר ימצאוּנוּ בּדרכּנו בּעתיד. בּועידת “אַחדוּת־העבוֹדה”, מיד לאחר ועידת חיפה, היה אתנוּ בּרֶנר, והוּא הסבּיר לנוּ לפי דרכּוֹ בּמה ערכּנוּ ולמה אנוּ מצוּוים להוֹסיף וּלהתקיים וּלהמשיך.

וּבאוֹתה ועידה אף קיבּלנוּ אישוּר: “צעירי־ציוֹן” הסוֹציאליסטיים, שנתכּנסוּ אז למוֹעצתם, בּאוּ אלינוּ והוֹדיעוּ כּי הם נכנסים ל“אחדוּת־העבוֹדה”. בּהחלטתם זוֹ של “צעירי־ציוֹן”, שנתקבּלה לא מרחוֹק, אלא לאחר חדשי עבוֹדה משוּתפת, אני רוֹאה חשיבוּת עצוּמה בּשביל גוֹרלה של “אחדוּת־העבוֹדה” ולא של “אחדוּת־העבוֹדה” בּלבד.

ארץ־ישׂראל היא ארץ הגדֵלה עם העליה. התמזגוּת הכּוֹחוֹת הנמצאים בּארץ עם אלה הבּאים מחָדש – זוֹהי שאלת חיים לכל תנוּעה. העליה בּאה מארצוֹת שוֹנוֹת, מסביבוֹת סוֹציאליוֹת שוֹנוֹת, מ“בּתי־מדרשוֹת” שוֹנים, וישנה סכּנה, כּי כּל ארץ וכל חוּג ירצוּ ליצוֹר בּארץ־ישׂראל את הסביבה שלהם, על המסוֹרת שלה, על ה“רבּיים” שלה. הלא זוֹהי בּעצם קללת הכּוֹללים של הישוּב הישן. איך להתגבּר עליה בּישוּב החדש? כּניסתם של “צעירי־ציוֹן” ל“אחדוּת־העבוֹדה” היא בּמוּבן זה נצחוֹן מוּסרי וּפּוֹליטי גדוֹל. גם מצד האנוֹשי, גם בּמוּבן המעשׂי וּבמוּבן המחשבה הסוֹציאליסטית וההשפעה המַהפּכנית – הם לנוּ יסוֹד רצוּי וקרוֹב בּיוֹתר. הם מתאַקלמים וּמתמזגים בּינינוּ להפליא. וההתאַקלמוּת בּארץ חדשה וּבסביבה חדשה היא ענין גדוֹל. בּה תלוּיה פּוֹריוּתוֹ של המרץ – גם האישי וגם הציבּורי. עתה יש בארץ מפלגה סוֹציאליסטית אחת – “אחדוּת־העבוֹדה”. אין עתה לא מפלגת “צעירי־ציוֹן” ולא סיעה של “צעירי־ציוֹן” בּ“אחדוּת־העבוֹדה”.

החברים החדשים של “צעירי־ציוֹן” לוֹקחים חלק פּעיל בּכל שטחי העבוֹדה: הם יצרוּ את “גדוּד העבוֹדה”, להם חלק בּאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת של פּוֹעלי העיר וּפוֹעלי הרכּבת, בּקבוּצוֹת החקלאיוֹת, בּחבוּרוֹת הבּנין, בּעבוֹדת התרבּוּת, בּהגנה. וּבכל אלה מוּרגש כּוֹח סוֹציאליסטי חי וצעיר.

­­­­­­­­­__________

עם ריבּוי החברים החדשים ועם גידוּל העליה צפה לפנינוּ שאלת האִרגוּן בּכל רצינוּתה. עלי לאמוֹר את האמת המרה: אחד החסרוֹנוֹת הגדוֹלים שלנוּ הוּא, כּי לא שׂמנוּ לב דיינוּ ליסוֹד האִרגוּני. יותר משהיינוּ אִרגוּן בּנוּי איתן, היינוּ מַהוּת רוּחנית, כּוֹח מחשבה מניע, עדת יוֹזמים וחוֹשבים מאוּחדת עמוֹק בּתפיסוֹתיה הסוֹציאליסטיוֹת, בּנטיוֹתיה המַהפּכניוֹת, בּהשׂגוֹתיה התרבּוּתיוֹת וּבנטיוֹתיה הפּוֹליטיוֹת. מי בּינינוּ חשב על גביית מס חבר, על אִרגוּן הסניפים, על רגיסטרציה? איך התקיימנוּ למעשׂה, איך הוֹצאנוּ את ה“קוּנטרס” – חידה היא בּעינַי עד עתה. החברים בּמשך חדשים רבּים לא קיבּלוּ את משׂכּוּרתם. הצרוֹת הכריחוּ אוֹתנוּ לתקן את צוּרת האִרגוּן שלנוּ, ואכן עשׂינוּ זאת בּמידה ידוּעה. היינו חסרים אנשים. בּמשך חדשים ציפּוּ, בּמחנוֹת, בּכּבישים, בּנקוּדוֹת החדשוֹת ודרשוּ כִּי מישהוּ מאתנוּ יבוֹא לשׂיחת חברים או לאִרגוּן סניף, ואף על פּי כן גדלוּ הסניפים בכל מקוֹם. עתה נתמסרוּ חברים אחדים לעבוֹדת האִרגוּן, וּכפי הנראה, בּהצלחה. עתה, כּשאנוּ יוֹדעים, כּי בּשעת פּעוּלת השקל, שנעשׂתה בּתנאים פּוֹליטיים וכספּיים קשים בּיוֹתר, פּעוּלה שהיתה לה בּארץ־ישׂראל אוֹפי של מלחמת בּחירוֹת, ריכּזה “אחדוּת־העבוֹדה” את מספּר הקוֹלוֹת הגדוֹל בּיוֹתר וּמכרה 3000 שקל, – עתה אפשר להעריך את מצבוֹ של האִרגוּן. ואין לשכּוֹח כּי על כּל שקל היתה מוּדפּסת התכנית שלנוּ¹ וכי “אוֹהדים” אינם שוֹקלים את שקלנוּ, וּסתם בּעלי־בּתים – על אחת כּמה וכמה. אך ורק חברים פּוֹעלים. שוֹקלים “מחוּסרי־הכּרה” ודאי לא היוּ לנוּ.

__________

יחסיה של “אחדוּת־העבוֹדה” לשאלוֹת האינטרנַציוֹנל אינם בּנוּיים על מקריוּת, על אוֹפּוֹרטוּניזם, כּפי שהבּיע מישהו בּ“חוֹם” הדיסקוּסיה. נפלה כּאן טעוּת, לכל הפּחוֹת בּועידתנוּ בּכנרת, חצי שנה לפני יסוּד “בּרית־העבוֹדה” ("אַרְבּייטס־געמיינשאפט)² הוינאית הוּבּע בּבהירוּת, בּויכּוּחים וּבהחלטוֹת, יחסנוּ העקרוֹני השלילי לאינטרנַציוֹנל השני והשלישי. בּאסיפוֹת חברים דוּבּר על השאלוֹת האלה גם לאחר שנוֹצרה “בּרית־העבוֹדה” הוינאית (בּועידת־היסוֹד ב־22 בּפבּרואר 1921). ה“קוּנטרס” המקדיש מקוֹם רב מאד בּערך, לפי מידת יריעתוֹ הקצרה, למתרחש בּחיי הפּוֹעלים בּעוֹלם, פּירסם חוֹמר רב מהועידה והיה מוֹסיף לעשׂוֹת כּן לוּלא המאוֹרעוֹת שפּרצוּ אז וּבלעוּ את כּל כּוֹחוֹתינוּ.

__________

על המצב הפּוֹליטי אין בּדעתי לדבּר. אוּלם אין אני רוֹאה עצמי פּטוּר מהערוֹת אחדוֹת. המאוֹרעוֹת מצאוּ אוֹתנוּ בּעצם התחלת עבוֹדוֹת חדשוֹת בּארץ. העליה החלה לגדוֹל. בּרחוֹבוֹתינוּ נראוּ פּנים חדשוֹת. לצדי הדרכים אוֹהלים חדשים, ישוּבים עברים חדשים. בּערים וּבשכוּנוֹת על ידיהן נוֹשבוּ רבעים שלמים. משפּחוֹת חדשוֹת למאוֹת. ילדים בּבתי־ספריהם, פּוֹעלים חדשים וּמשקים חדשים. היה מוּרגש בּכל הדרוֹ כּוֹחה של העליה היהוּדית, ערכּה הסוֹציאלי והתרבּוּתי. בּאחד הימים ההם הלכתי עם בּרֶנר בּדרך מגדל־טבריה־כּנרת. הדרך היתה זרוּעה כּוּלה אוֹהלים, מריצוֹת, פּסי־בּרזל, קרוֹניוֹת, עפר שנחפּר, אבנים שנחצבוּ. וּבּרנר אוֹמר לי: “עוֹד עשׂרים כּבישים מעין זה והכּל כּדאי; כּאן אתה מהלך בּטח”. בּרנר, שהיה לוֹ חוּש עמוֹק, מיוּחד לגבּי חוֹסר־הבּטחוֹן בּארץ, בּרנר אשר רמז תמיד על כּך, למן סיפּוּרוֹ הארץ־ישׂראלי הראשוֹן (“בּין מים למים”) ועד הרשימה האחרוֹנה שלוֹ – ראה בּכּבישים את הבּטחוֹן.

הבּטחוֹן גדל והלך. והנה התחוֹלל האסוֹן. והאסוֹן אשר הפסיק, יחד עם החוּרבּן שהמיט, את גידוּלם של הכּוֹחוֹת המביאים אתם גם בּטחוֹן, גם ערוּבּוֹת פּוֹליטיוֹת וגם תקווֹת עבוֹדה, העמיק וּפגע בּנוּ, פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, בּיוֹתר. כּלוּם יוֹדעים אתם מה היה בּשבילנוּ בּרנר? זכינוּ לאוֹשר המיוּחד, העוֹלה לעתים כּה רחוֹקוֹת בּגוֹרלה של תנוּעת פּוֹעלים, להרגיש כּי עמנוּ – הגאוֹן. בּכל מאוֹדוֹ עמנוּ, הוּא ידע את תוֹך תוֹכנוּ, עם כּל החסרוֹנוֹת והחוּלשוֹת שלנוּ. סבל מאִתנוּ וּבשבילנוּ. וּבסבלוֹֹ ציוה לנוּ את הכּוֹח. אתוֹ הלך הפּוֹעל היהוּדי לתפּוֹס את מקוֹמוֹ בּיצירת הערכים הרוּחניים של העם העוֹבד היהוּדי, העתיד לבוֹא. בּעזרתוֹ החלה לצמוֹח בּארץ־ישׂראל ספרוּת־פּוֹעלים אמיתית. לא ספרוּת בּעד פּוֹעלים, אלא ספרוּת של פּוֹעלים, שמקוֹרה בּחיים, בּאינסטינקטים, בּיסוּרים, בּיצר העבוֹדה. הירחוֹן שלנוּ, “האדמה”, שהוּא היה עוֹרכוֹ, ואשר זרים, האינטליגנציה, לא העריכוּ אוֹתוֹ כּראוּי, היה כּבר מעין התחלה חשוּבה. ועתה?

עוֹד בּעצם ימי האבל נאלצנוּ להתחיל בּעבוֹדה. היה עלינוּ לגלוֹת לעין כּל בּבהירוּת את מצב הענינים. להוֹקיע את האשמים וּלהזהיר על הסכּנוֹת החדשוֹת. ללא כּל אמצעים כּספיים מצאנוּ דרכי קשר אל העוֹלם, כּדי למסוֹר אינפוֹרמַציה נכוֹנה. הטלגרמה שלנוּ למפלגת־העבוֹדה (נתקבּלה בּאיחוּר רב) קרעה לראשוֹנה את רשת השקרים והעלילוֹת. שלחנוּ תזכּיר ל“ארבּייטס־געמיינשאפט” הוינאית וגם למפלגת־העבוֹדה הבּריטית. וּבארץ גוּפא נמצא לנוּ שוּב הכּוֹח להוֹציא את ה“קוּנטרס”. בּסתר, מוּרדף, גוֹלה מעיר לעיר, מחליף את שמוֹתיו, בּיטא את צערנוּ וחרוֹננוּ. המצב היה שוֹנה וקשה מאֶשתקד, מימי ירוּשלים. אז הבּיעה “אחדוּת־העבוֹדה” בּמלחמתה הגלוּיה את אשר היה בּלב כּל הישוּב, ואילוּ עתה היתה בּוֹדדה. הזוֹהר של הנציב היהוּדי עשׂה את שלוֹ. האמוּנה בכונוֹתיו הטוֹבוֹת וּבפּוֹליטיקה הנבוֹנה שלוֹ הרדימה. עסקנים, בּעלי־בּתים, אינטליגנטים ליבּרליים, סוֹפרים בּ“הפּוֹעלי הצעיר” – כּל אלה היוּ נגדנוּ. אִתנוּ היוּ רק הפּוֹעלים, סתם יהוּדים פּשוּטים, מהרחוֹב, מבּית־המדרש, מהשוּק. גדלה והלכה חוֹבתם של ה“קוּנטרס” ושל הסוֹפרים היחידים שהיוּ בּימים ההם אתנוּ לאמוֹר את דברם. ציבּוּר הפּוֹעלים הראה לנוּ את נאמנוּתוֹ: התפוּצה של ה“קוּנטרס” גדלה והגיעה ל־3500 טפסים. חברינוּ עצמם איפשרוּ לנוּ מתוֹך מאמצים גדוֹלים בּיוֹתר את קיוּמוֹ החמרי של ה“קוּנטרס”, אשר בּלעדי חבריו הפּוֹעלים אין לוֹ מֶצֶנַטים ולא כּל עזרה שהיא.

__________

ההנחה שלנוּ על ההסתדרוּת הכּללית והתפתחוּתה ההכרחית בּעתיד נמצאה נכוֹנה. אם לפני חיפה טענוּ נגדנוּ על שאנוּ רוֹצים בּ“איחוּד גמוּר”, על שאנוּ רוֹצים כּי הסתדרוּת הפּוֹעלים הכּללית תקיף יוֹתר מדי, הרי עתה טוֹענים כּנגדנוּ על שאנוּ מַשלימים עם המצב כּיוֹם, כּשאין להסתדרוּת די סמכוּת. אנוּ ראינוּ חוֹבה לעצמנוּ לפעוֹל בּמסגרת החלטוֹת חיפה, וּלחַכּוֹת עד שהועידוֹת הבּאוֹת תרחבנה ממילא את סמכוּת ההסתדרוּת. אוּלם החברים החדשים, בּהסתדרוּת כּב“אחדוּת־העבוֹדה”, דוֹרשים כּי יהיה להסתדרוּת שקל פּוֹעלים משלה, כּי היא תשלח צירים לקוֹנגרסים, לא בּשם המפלגוֹת, אלא כּשליחי כּלל ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, כּי ההסתדרוּת תעסוֹק בּעניניהם הפּוֹליטים של כּלל הפּוֹעלים בּארץ וכוּ‘, וכוּ’. חברינוּ עוֹבדים בּנאמנוּת וּבמסירוּת בּכל מוֹסדוֹת ההסתדרוּת הכּללית ללא כּל כּוָנוֹת צדדיוֹת, והם מקדישים להם כּוֹח הרבּה. הם רוֹאים בּהסתדרוּת את האִרגוּן המעמדי של הפּוֹעל העברי בּארץ־ישׂראל. וההסתדרוּת הכּללית גדֵלה והוֹלכת, הלוֹך והשתחרר מכּבלי חשבּוֹנוֹת וּפניוֹת מפלגתיים. בשעה שבּמינוּיים הראשוֹנים למוֹסדוֹת ההסתדרוּת היה עוֹד צוֹרך להתחשב בּ“יחסיוּת” מפלגתית, הרי עתה הם נעשׂים ללא כּל קשר לשייכוּת המפלגתית. והחלטוֹתיהן של מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת בּיפוֹ וּבחיפה לעשׂוֹת את יוֹם האחד בּמַאי חג פּוֹעלים כּללי, והחלטת הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת הכּללית על דבר סלע הישוּב (מס אסיפת־הנבחרים) וּבדבר הפּעוּלה למען הרעבים בּרוּסיה – בּכל אלה מתבּהרת המגמה הטבעית של ההסתדרוּת: לקבּל לרשוּתה את כּל הענינים הריאַליים של ציבּוּר הפּוֹעלים, ליצוֹר את קהלית העבוֹדה של ארץ־ישׂראל.